על "שועלה"

מבחר שירים מאת אסתר ראב

עורכת הלית ישורון

הקיבוץ המאוחד 2020, 120 עמ'

זאת צלילתי השנייה אל פניני שיריה של אסתר ראב (ראו מאמרי "הראשונה והמיוחדת, על הספר 'אסתר ראב, כל השירים', מאמר שראה אור ב"חדשות בן עזר", גיליון 1404, 24.12.2018), הפעם אני צולל אל המבחר המשובח שערכה הלית ישורון, וללא ספק, פה ושם אולי אחזור על קצת תובנות אליהן הובילו אותי "כל השירים". אתחיל בשיר פורטרט של אישה

ראשית חוכמה:

היות איתך –

כאשר יהי

הרוח באילן

ראשית חוכמה:

ציית לך –

כציית ציפור למעופה.

ראשית חוכמה:

היות שלך –

כאשר תהי

הגפן לאדמה.

עמ' 53 (1962)

שיר האהבה הזה הדהים אותי במסר "המיושן" שבו: "ציית לך – / כציית ציפור למעופה" – וכי אסתר ראב, ילדת הטבע, השרה שירים עוצמתיים כל כך – מבקשת לציית לאהוב ליבה?! 33 שנים לפניה כתבה משוררת נפלאה אחרת טקסט עוד יותר מקומם:

אישה

מלמטה למעלה...

כך:

במבט מסור ועגום

של עבד, של כלב נבון

הרגע גדוש וזך.

דומייה

וכוסף סתום

לנשק את יד האדון---

שירת רחל (תרפ"ט)

אלא שהדימויים של אסתר ראב מובילים לכיוונים אחרים: "היות איתך – / כאשר יהי / הרוח באילן," והדימוי אינו מנתב כלל לציות. ובהמשך: "היות שלך – / כאשר תהי / הגפן לאדמה," כלומר, היכולת להניב כמו גפן נובעת אמנם מהאדמה, אבל היא לא מצייתת לה.

השיר "לא אח ואש כיריים" (עמ' 22) מסתיים במילים "בכבלים לא יינתקו גררתיך," ובשיר אחר היא מברכת: "ברוך שעשני אישה / שאני אדמה ואדם... אני משחקת / לרגליך / בוראי!" ("שירת אישה", עמ' 72). השאיפה לעצמאות מוחלטת, גם באהבה באה לידי ביטוי בשיר "ככה תאהבני" (עמ' 23): "ככה תאהבני / וליבך עליי יום יום תקרע – / יען רעיה לעולם / לך לא אהי," הגם שהיא מעידה על כך שהיא "טרופת אהבה". בשיר "ממנגינות אמה" (עמ' 25) נמצא היגדים ארוטיים:

ולילה לילה תגדל תשוקתי

אל שוקיך הדקות הקשות

ואתה גא וזר

עלי גווי תהלך

כבשדה קצור,

הברכה הזהובה –

ברגליך מבוסס.

שנות דור לפני ספרו של ג'והן גריי "גברים ממאדים, נשים מנוגה" (1992) כתבה אסתר ראב את שירה "ליל כוכבים" (עמ' 59), ובשיר הזה המילים הבאות: "אלפי שנות אור, / בינך וביני – / אתה יושב: / במאדים – / בנוגה – שרויה אני" (1965).

במבחר השירים הזה אנו מוצאים גם שיר זעם מלא עוצמה כלפי גבר בעל יצירי גו דקים וחטובים, שהיא מואסת בו ומטיחה כלפיו: "בשולי שמלתי / אל תיגע! / יציר תופת / גבר שחור וחטא!" ("על גחונך תזחל", עמ' 14).

אביה של אסתר, יהודה ראב, ממייסדי פתח-תקווה, גרם לה עוול גדול כאשר הפסיק את לימודיה בגיל חמש-עשרה משום שבבית הספר לימדו בנים ובנות במעורב, ולמרות הפצע הזה בקורות חייה של אסתר, היא, כציונית מושבעת, מביעה הערכה אדירה לאביה החלוץ, מעובדי האדמה הראשונים בארץ בעת החדשה:

ברוכות הידיים

אשר זרעו

בבוקרי חורף,

לאוושת זרזירים עטים –

שדמות חמרה אדומות;

"לאב", במלאת חמישים שנה לעלותו על אדמת פתח תקווה

ראו גם "אבא", עמ' 32.

על אהבתה של אסתר ראב לארץ ולטבע הארץ – הפלורה והפאונה – נכתב לא מעט אצל מבקרי שירתה. בתקופת-מה בימי חייה גרה אסתר ראב בכפר יחזקאל לרגלי הגלבוע, והנה השורות שכתבה על המקום שבו אירעו מאורעות קשים לפני למעלה משלושת אלפים שנה:

הלילה –

צנח ראשי

על כתפך –

הר קדוש!

רווי דם עתיק

וגא –

...

כמוך אני

סבך ואבן

שכול ועצב;

"במעלה הגלבוע", עמ' 56

ראו גם "חסידות", עמ' 62

כזכור, רחל הביעה את אהבתה לארץ הענייה הזאת ("אל ארצי"), ורגשות דומים מביעה אסתר ראב ב"שירי מולדת" (עמ' 11-10): "את הדלה כה על חריצייך המאדימים... / עם קרעי נחלייך החרבים, הלבנים – / מה יפית!"

הזכרתי פלורה ופאונה של הארץ – בשיר "שועלה" (עמ' 6), על שמו נקרא כל הקובץ, מתוארת זעקתה של שועלה רעבה שגורה יונק מדדיה הריקים: "חלב אחרון ימוץ הגור, / תוגת עולם ירווה אז קולה." ובשיר "שרקרק בוכה" (עמ' 110) משתתפת הדוברת בצער הציפור שהרסו קינו וטרפו את גוזליו.

קשת האישים עליהם כתבה אסתר ראב שירים, או הקדישה להם שירים, היא רחבה: הוברמן, בטהובן, יבטושנקו, אופנהיימר, רמברנדט, בן-גוריון, זאב וילנאי, אייבי נתן, לאה גולדברג. הקו המקשר בין האישים – היצירה וההעזה.

במבחר שמגישה לנו הלית ישורון אנו פוגשים את יבטושנקו, ששר סולו מול צוקי שנאה והתעלמות מפשעי הנאצים, ועוזריהם האוקראינים ("ליבטושנקו", עמ' 55-54); אנו פוגשים את לאה גולדברג, עליה היא מבכה את סופה המוקדם כל כך ("ללאה גולדברג", עמ' 87), ובשיר הקינה "העיניים בוכות", עמ' 78-77) היא מבכה על כך שהמת האהוב אינו יכול לשמוע "את האדג'יו מן החמישית / של בטהובן / ואת קטע החליל / מ'אורפאוס' של גלוק," על כך שאינו יכול להריח את עלי האיקליפטוס, ואת מרחבי ירק הכרמים – כל אותם רגעי אושר שלמענם כדאי לחיות. כידוע, אסתר ראב גרה זמן מה בתל-אביב, ושם היה קשה לה להתרגל לסביבה שאין אותה יפעת טבע אליה כל כך היתה רגילה: "על חול אדמתך – את. / לא גורן ולא זית / ערוגות קלוקלות / תסחטי כאן, / ואבני מלט / על חזך הרזה." ("תל אביב", עמ' 29).

המוות שמסיים באחת את רגעי האושר, עליהם כתבה בשיר "העיניים בוכות" שהוזכר לעיל, מופיע באחדים משיריה שבקובץ הזה, והיא מייחלת: "תנו לי שהות – / למות; / בידי בוראי – / כרצונו" ("תנו לי שהות", עמ' 86; ראו גם שירים "בני", עמ' 74, "כשאהיה פשוט מת", עמ' 89; "מקהלת אשכבה", עמ' 97). השיר "האישה הבוכה" (עמ' 79) מקונן על אסון השכול, שיר המזכיר במסריו את "האם השלישית" מתוך "כוכבים בחוץ" של נתן אלתרמן; ואלו מילותיה של אסתר ראב, שכידוע, לא היו לה ילדים: "בקירבי בוכה / אישה זרה / היו לה בנים – / ושכלה אותם; / אחד בחרב, / אחד בקדחת, / ואחד נדד ואבד."

אמת ידועה היא שאין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו (קהלת רבה, א', י"ג), וכך מסכמת אסתר ראב את קורות חייה: "תמיד השתלשלתי בייסורים גדולים / בדרכים צדדיות לא שלימות, טבולה בצער / לא הגעתי לכלל פריחתי הטבוע בי..." ("אני", עמ' 118), כי ימיה, כמו ימיהם של רוב באי עולם, היו ימים "של לענה ודבש" ("עוד יש ימים", עמ' 88). כידוע, מילים משיר זה היו כותרת לביוגרפיה שפרסם אהוד בן עזר על דודתו אסתר ראב ("ימים של לענה ודבש – סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", עם עובד 1998). הרבה זכויות יש לסופר אהוד בן עזר בתחומי הספרות, הדרמה, העריכה, הפובליציסטיקה, וביניהם צריך להזכיר שהקדיש חלק ענק ממפעלו הספרותי להביא לידיעת אוהבי הספר את עולמה הספרותי של דודתו – גם מבחר השירים שבידינו בא לעולם באדיבותו.

יש עוד הרבה לומר ולנתח בשיריה של אסתר ראב בכלל, ובמבחר שבידינו בפרט, אבל אסתפק בדברים דלעיל, כפי שצפוי מתבנית של רצנזיה, ואעבור לסממנים פרוסודיים בשירתה: בניגוד למה שהיה מקובל במילייה הספרותי בתחילה ובאמצע שנות המאה העשרים – שירתה של אסתר ראב חפה מחרוז ומשקל, היא כמעט שלא מפרידה את שיריה בבתים, והשורות, על הרוב, קצרות מאוד. אבל ניתן למצוא בשירים סממנים פרוסודיים אחרים, כגון – האימאז': "בלילות ילקק ירח / צלחות חלב נעות" (עמ' 17); "כוכבים מטפסים בשלבי תריס / ופורטים באצבע כסופה" (עמ' 43), "עיני כוכב נובטים" (עמ' 59); סינאסתזיה (מטפורה המערבבת חושים): "ריח ינבוט רך, נוזל" (עמ' 17), "דממה לבנה" (עמ' 62); פזמון ואנאפורה: "סבתות קדושות בירושלים" (עמ' 36), "שני עיטים ותאנה אחת" (עמ' 38), "לא אוכל" (עמ' 43), "מגפון, טלפון, מגטון" (עמ' 51), "אדם יש לו" (עמ' 58); זאוגמה (מטפורה המצרפת מרכיבים שאינם מתאימים מבחינה סמנטית ולוגית): "אצות שיר" (עמ' 48), "פשעי לילה" (עמ' 82), "שמלות ניבטות" (עמ' 99).

תבנית הספרון שלפנינו היא אינטימית מאוד, צנועה מאוד, והולמת לחלוטין את האווירה שהשירים משרים על הקורא, שירים שנוגעים בנימי הנפש של כולנו.

משה גרנות