ב-8 בנובמבר נפטר רודולף-ראובן קריץ. סופר וחוקר ספרות. קריץ נולד ב-1928 בווינה. אביו, ד"ר ליאו-אריה קריץ, יליד גליציה, היה רופא-פסיכולוג מחוגו של פרויד.
בשנת 1938, ערב מלחמת העולם השנייה, עלה לארץ ישראל עם הוריו. למד כילד-חוץ בקיבוץ מזרע, ושם סיים את בית הספר התיכון. השתתף במלחמת השחרור, השלים לימודיו בסמינר הקיבוצים ובאוניברסיטה העברית בירושלים, שם גם קיבל את התואר השלישי בחקר הספרות המשווה. בשנים 1951 עד 1956 היה מורה ומחנך בקיבוצו מזרע. בשנת 1956 עזב עם משפחתו למושב מולדת, ומשם לקריית מוצקין. עבד כמורה בבתי ספר תיכוניים. אחר לימד באוניברסיטאות חיפה ותל אביב.
המבקרים לא נטו לו חסד, וגם הממסד האקדמי לא העריכוֹ ולא נתן לו קידום. קריץ היה מודע לזה. כאשר נשאל פעם בראיון "איך אתה מעריך את מקומך בספרות העברית?" ענה: "אני יודע? שורה שלישית בצד. לא?"
את ספרו המחקרי "בדרכי השיר" ייעד לשמש כספר יסוד בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, אך הספר לא עבר את שבט ביקורתו של הכהן הגדול של הספרות, דן מיזוץ'-מירון. כ"אות תודה" על דחיית הספר העניק לו קריץ את שני הכרכים שהוציא לבסוף בעצמו, וכתב בהומור מריר הקדשה זו: "אם עוד טפח וזרת מקום בארון / אנא, שים שׁם ספרי, דן מירון. / ודע, כי בדחילו ורחימו ניתן / בחיבה ובחשש, אכן ככה זה-דן / נפתלים, נסתרים, לא מנויים וצפויים / דרכי הדיאלקטיקה של החיים / לוא יצא קובץ זה (מי יידע בבטחה) / בחסות האוניברסיטה הפתוחה / אולי אז אימצוהו אבות כתריסר / עם דודים, סנדקים וחונכים אין מספר / אבל הוא גדל בסימטה אחורית / בן יחיד, בן זקונים למשפחה חד הורית / ומוקדם הוא למד – אין לסמוך על דודים / תקוותו האחת – שימצא ידידים." (מתוך "ספר הקוריוז", 1987).
(יהושבע סמט-שינברג, "אם עוד טפח וזרת מקום בארון — אנא, שים שׁם ספרי, דן מירון", "הארץ", 23.11.20)
https://www.haaretz.co.il/literature/.premium-1.9324130
לאחר תגובה שלילית לספרו "סרטן בלילה", כתב לדב שטוק-סדן: "פרופ' סדן היקר! הרשה לי לשלוח לך טופס של ספרי החדש 'סרטן בלילה'. אינני בטוח אם ימצא חן בעיניך, אבל בכל אופן... משום מה תמיד ראיתי בך מייצג הדעה, שלא רק העידית תֵחָשֵב על הספרות העברית, אלא גם הזיבורית."
(קריאת הספר "סרטן בלילה" בילדותי הביאה אותי לפחד מן הסרטן יותר מבבגרותי. אז באמת הייתי לפעמים חושב בלילה בפחד על הסרטן).
בהשראת הצלחת רומן גארי עם הפסבדונים אמיל אז'אר, ניסה גם קריץ לכתוב בשם העט ריקי קלר, ואחרים, אך גם הם לא הצליחו. מכיוון שהוצאות הספרים לא ניאותו לפרסם את ספריו הוא יסד בשנת 1956 הוצאת ספרים פרטית בשם "פּוּרָה", והפיץ לבד את ספריו.
בילדותנו היו ספריו של ראובן קריץ "בוקר חדש", ו"חטאות נעורים" מאד פופולאריים. כילדים קראנו על עלילות הילדים בני גילנו במוסד החינוכי ב"משמר העמק". אנחנו אמנם למדנו גם ב"חינוך המשותף" בקיבוץ, אבל "המוסד" של "השומר הצעיר" שבו יש ניתוק בין הילדים להורים, נראה לנו קצת אקזוטי כאילו פנימייה אנגלית. בניגוד אליהם אנחנו הלכנו תמיד אחרי בית הספר ל"חדר" של ההורים. אני זוכר גם בדיחה על "המוסד" מאז. אמרו שבמערכת השעות במוסד היה כתוב: שעה 9-10 שיעור הסברה מינית, שעה 11-12 עבודה עצמית...
באחד הספרים של ראובן קריץ "אלון ועירית" סופר על רומן בין המורה אלון, לבין התלמידה עירית. מסכנה היתה בת כיתתנו אירית ברויטמן, שמיד העלילו עליה רומן עם המורה דני, וכולם לעגו לה על הרומן "דני ואירית"...
כל מי שגר במרכז תל אביב אין לו צורך במינוי לספרייה העירונית, "בית אריאלה". בכל רחוב זרוקים ספרים. תושבי תל אביב הוותיקים עוזבים לבית אבות, או לבית עולם ויורשיהם זורקים את ספריהם לרחוב. לפני כמה זמן מצאתי ברחוב את הספר של ראובן קריץ, "פעם בקיבוץ". הוצאה חדשה משנת 2000. זהו רומן ריאליסטי בנוסח הרומאן של המאה ה-19. בנוסח "מלחמה ושלום", בנוסח המבקר המרקסיסטי גיאורג לוקאץ'. אילו היה הספר נדפס בשנות החמישים והשישים היה אולי רב מכר, אבל אז אנשי ספרית פועלים, בצנזורה של מאיר ולד-יערי, ויעקב חזן סירבו להוציאו לאור.
הספר "פעם בקיבוץ", רומן עב כרס, 542 עמודים. מספר על צעירים בקיבוץ כשנה לאחר שירותם בצבא, על בעיות החולין שלהם ועל חוויותיהם ולבטיהם בעבודה, בחברה ובאהבה. מקום העלילה קיבוץ ותיק בעמק, בעצם קיבוץ מזרע, קיבוצו של קריץ בראשית שנות החמישים. דמויות מהספר כבר הופיעו בספרים קודמים שלו.
קראתי אותו בנשימה עצורה. דיאלוגים חיים ואמיתיים, חיי קיבוץ מקומיים אבל גם אוניברסאליים. ספר שמנציח את הקיבוץ שהיה, ספר שיהיה רלוונטי יותר בעתיד. ממליץ לכולם.
בסוף הספר יש אחרי דבר מאת רותי שמיר, המביאה דברים מתוך מחקר על יצירתו. גם רותי שמיר היא דמות בדויה, פרי יצירתו של קריץ. אם אחרים לא כותבים עליו. הוא כותב על עצמו.
לא קראתי את ספריו המאוחרים בפסבדונים שלו "ריקי קלר", ואיני יכול לחוות דעה עליהם אבל בהחלט כסופר הקיבוץ הוא אחד החשובים ביותר.
את הספר "חטאות נעורים" של ראובן קריץ. קראתי כבר את בילדותי אך הסתקרנתי להציץ בו שנית.
משה לייב לילינבלום (1843-1910), פירסם אוטוביוגרפיה בשם "חטאת נעורים" והסופר ראובן קריץ הפך את החטא לרבים. "חטאות נעורים". זהו בעצם רומן אוטוביוגרפי של קריץ שלמד כילד חוץ בקיבוץ מזרע, ושם סיים את בית הספר התיכון. ובשנים 1951 עד 1956 היה מורה ומחנך במזרע.
בתקציר שעל הכריכה האחורית כתוב כך: חטאות נעורים הם חוויות ההתבגרות של נערים ונערות אחדים ב"רפובליקה של נעורים" (במוסד החינוכי של קיבוץ השוה"צ משמר העמק) בשנים שקדמו לתקומת המדינה – לבטי אהבות ואכזבות הווי עימותים עם תביעות החברה.
מסתבר שהספר גם רלוונטי לשיח הפוליטי העכשווי: הפרק האחרון מסתיים בחורבן אבו שושא, הכפר הערבי ששכן לקיבוץ משמר העמק, שנכבש ותושביו גורשו, ואדמותיו נמסרו לקיבוץ. חבלנים מגיעים לשרידיו ומפוצצים את אחרוני בתיו ובית המוכתר. והנערים אוספים את השלל המעט שנשאר. הסופר מציין את זמן הרומן: משמר העמק מזרע 1946-1955.
הרלוונטיות קיימת גם בפרק הראשון: הספר מתחיל בשיעור בכיתה על הסגנון הגוטי. "הסגנון הגוטי, אומר ברוך (המורה), ומתהלך לפני הלוח אינו ביטוי מופשט לשאיפה אל על כמו שמפרשים אותו לעיתים, מתוך גישה מוטעית, אנשים הרואים את התפתחות האומנות כתלושה מחייה של החברה בעוד שאנחנו אומרים..." וכך ממשיך השיעור על תפקיד הכנסייה ואדריכליה. וממשיך וממשיך.
ואו, אני אומר לעצמי איפה יש היום מורים כאלו, ומוסדות לימוד כאלו המלמדים את הנושא הזה? באמת אין.
אין ספק ראובן קריץ היה מורה ומחנך כזה. הוא למד במוסד החינוכי של "השומר הצעיר", ולימד וחינך במוסד החינוכי של "השומר הצעיר", שם למדו לפי עקרונות החינוך ובשיטת הנושאים. ושם לימד על הסגנון הגוטי והכנסייה. כן, כמובן שגם לימד וחינך "לציונות, לסוציאליזם ולאחוות עמים."
במחשבה שנייה, לימוד הנושא הסגנון הגוטי והכנסייה, מעורר כמיהה לאותו סגנון יותר מאשר לחצרו של קיבוץ, ואכן חניך המוסד החינוכי, והמורה במוסד, ראובן קריץ ירד בשנות התשעים לגרמניה והשתקע בה.
רודולף קריץ נולד כיהודי גלותי, הפך לראובן הארץ-ישראלי, וחזר להיות היהודי הגלותי רודולף, בדויטשלנד.
בינתיים הקיבוץ התפרק, המוסד החינוכי התפוגג ונעלם מהעולם. חניכיו לשעבר, אם לא ירדו מהארץ, מאכלסים את התנועה הפרוטסטנטית בבלפור, אבל הספרות היא שתישאר ותנציח את הקיבוץ, את הקיבוץ ההיסטורי, ובראש וראשונה ספרות הקיבוץ של רודולף-ראובן קריץ.

גזענות אנטי-אשכנזית בעד אשכנזי
ד"ר אבישי בן חיים, בעל התורה הגזענית האנטי-אשכנזית הפתיע. הוא הודיע בטוויטר שלו: "בבחירות הבאות אצביע למפלגה שגנץ יעמוד בראשה. זאת כאות הערכה לרעיון הפיוס ובהצדעה לבני גנץ על הניסיון היפה שלו ללכת לממשלת אחדות, מהלך שעליו שילם מחיר כבד. (גילוי נאות: אקח איתי לקלפי את הילדה הקטנה שלי, שהיא תכניס את הפתק למעטפה. בעצמי לא מסוגל)."
http://www.ice.co.il/social/news/article/796872
אז מעבר לצביעות, הוא הרי לא יוכל להכניס את הבת הקטנה שלו לקלפי, מה אנחנו מסיקים מדבריו? האם כל התורה הגזענית האנטי-אשכנזית שלו על המאבק על ההגמוניה נפלה כלא היתה?

אמיר פאח'ורי – ההוכחה בנחיצות חוק הלאום
והדרישה להכרה ערבית בעם היהודי
אמיר פאח'ורי, מתנאה להיות "ממובילי תנועת "ארץ לכולם", וראש קבוצת החשיבה "לאומיות ושותפות" במכון ון ליר, פורס את מדיניותו במאמר ב"הארץ", ומגדיר אותה: "זו הצעה למקום טוב יותר, גם לאסיר (הערבים) וגם לסוהר (היהודים).
"הפרדיגמה של הקולוניאליזם היא המסגרת המהווה את הבסיס הפוליטי והמוסרי העיקרי לתביעות הפלסטינים," קובע פאח'ורי. "לא מדובר בשתי תנועות לאומיות הרבות על אותו מרחב: יש כאן קולוניאליסטים (היהודים) – ובני המקום (הערבים). אין ביניהם כל סימטריה."
"אולם," מוסיף פאח'ורי, "אפילו מי שמחזיקים בגישה זו מכירים בכך שקיימת לאומיות יהודית שנולדה מתוך הרחם הקולוניאלי של הציונות. זו הולדה בעוולה – אבל הולדה. מתקיימת כאן קבוצה לאומית יהודית גדולה, שאינה מכירה מולדת אחרת. "הציונות איננה אם כן רק תנועה לאומית, אך היא גם איננה רק קולוניאליזם טהור."
לכן, "ניצבות בפנינו ארבע אפשרויות: ג'נוסייד, שלמרבה המזל לא נוסה פה מסיבות היסטוריות שונות (שקר. נוסה ע"י הערבים").
טיהור אתני, שכבר נוסה כאן, כידוע, (נוסה גם ע"י הערבים) ויותר מפעם אחת.
עליונות יהודית, שהיא המצב הקיים היום, בוודאי בשלטון האפרטהייד בשטחים הכבושים, ובמידה שונה בתוך האזרחות הישראלית, במיוחד לאחר חוק הלאום.
ושוויון ושותפות. למרות הפער האדיר במאזן הכוחות, בידי הפלסטינים בישראל נותר קלף אחרון: ההכרה ביהודים. זה לא יהיה קל, אבל הגיע הזמן להשתמש בו בתבונה. כן הכרה פלסטינית במדינה יהודית. הנשק היחיד שנותר לפלסטינים — מדינה אחת."
"הגיע הזמן," מוסיף פאח'ורי, "שהפלסטינים ישתמשו בקלף ההכרה בתבונה. ויצהירו שהם מוכנים להכיר בילידוּת שנייה מאוחרת של בני העם השני שנולדו כאן. לא על בסיס 'מולדת היסטורית' לפי הנרטיב הציוני, אלא על בסיס ילידות מתוך ישיבה, ולא 'שיבה'."
(כלומר הגזען האנטישמי פאח'ורי אינו מכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה).
"לפלסטינים אזרחי ישראל יש תפקיד היסטורי ייחודי בעניין זה, יש מקום לשקול לאמץ את החזון, האתוס והסנטימנט של יוזמת השלום "שתי מדינות, מולדת אחת.
"שתי מדינות דמוקרטיות, פלסטין וישראל, שמכבדות את זכויות האדם עם ריבונות מלאה בשטחן. הגבולות בין שתי המדינות יהיו פתוחים למעבר ומגורים ולשתיהן יהיה אופי זהותי-סמלי והן יהיו מחויבות לשוויון מלא. ירושלים תהיה הלב פועם, עיר פתוחה, בירה של שתי המדינות, שמחברת בין שני העמים במקום לפלג ביניהם. יקומו מוסדות גג משותפים ותכונן אמנת זכויות אדם משותפת. הפליטים יתאזרחו בפלסטין לצד הבטחת זכותם לתנועה ולמגורים בכל המולדת, והאפרטהייד בשטחים המיועדים למדינת פלסטין יפורק במלואו. תינתן זכות מקבילה לאזרחים ישראלים לתנועה ומגורים בכל רחבי המולדת, בפלסטין כמו גם בישראל."
(אמיר פאח'ורי, "זו הצעה למקום טוב יותר, גם לאסיר וגם לסוהר", "הארץ", 4.12.20)
https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium.HIGHLIGHT-1.9343193
מאוד מעניין שבכל הכתבה של פאח'ורי לא מוזכרת כלל המילה "ערבים". האם אמיר פאח'ורי היווני-נוצרי מנסה לייסד לאומיות חדשה, לאומיות פלישתית (בערבית פיליסטינית) שאינה ערבית? זה ממש אירוני נוכח התנאותו במה שהוא קורא "הפרדיגמה של הקולוניאליזם" מכיוון שהוא יודע היטב שכל השטחים הכבושים ע"י הערבים (13 מיליון קמ"ר*) היו ארצות נוצריות וכתוצאה מהאיפריאליזם ומהקולוניאליזם הערבי-מוסלמי לא נותרו בהם היום כמעט נוצרים, ואלו שנותרו הסתערבו ונותרו יוונים-נוצרים (בערבית "רום קתוליק", או "אורתודוכס") רק בדת. סביר שאם היה פאח'ורי מוסלמי היה יודע שהספר המכונן של הערביות, הקוראן, רואה את ארץ ישראל ארץ השייכת לעם ישראל ולא לערבים, (סורה 7) והמילה "פלסטין" או "פלסטינים" אינה קיימת בו כלל. היהודים אינם קולוניאליסטים, הערבים הם הקולוניאליסטים. בכל מקרה הקלף שמצביע עליו פאח'ורי "ההכרה ביהודים" על בסיס ישיבה ולא "שיבה" כלומר לא כעם, רק מחזק את הצורך בחוק הלאום ובדרישה מהערבים להכיר בקיום העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה. פאח'ורי הוא התנא דמסייע לדרישה הזו.
לגופה של הצעה, מעבר למילים היפות בשפה פסבדו אוניברסאלית, זו בעצם הגישה הישנה של אש"פ של מדינה אחת "חילונית" "דמוקרטית" ודוק: כל צאצאי הפליטים לפי תוכניתו יוכלו לחזור במדינת ישראל.
מוטב למר פאח'ורי שלמרות נוצריותו (ואולי דווקא בשלה) שיתחיל ראשית בניסיון לשכנע את הערבים להתנער מגזענותם ולהצהיר שהם רואים בדברי מוחמד המובאים באמנת החמאס, ובדברי המופתי של אש"פ, לפיהם יש לרצוח את היהודים הקופים והחזירים, גזענות ולא מופת מוסרי:
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8
אמירה זו כבר תהיה תחילת הפתרון. למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען, אם מישהו מכיר כזה אנא הציגוהו.

* השטחים הכבושים ע"י הערבים היו גדולים יותר. הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, המלטזים, האיטלקים, היוונים, הגיאורגים, והארמנים הצליחו (בלי פאנון) לסלק את הכיבוש הערבי ולפרק את ההתנחלויות הערביות.

הזעם והשמחה לאיד
היהודים הקופים והחזירים הם מפיצי ההומוסקסואליות בעולם
ד"ר מוצטפא יוסף אל-לדאוי, כותב וחוקר פלסטיני, ולשעבר נציג חמאס בסוריה, בלבנון ובאיראן, פרסם מאמר הומופובי ואנטישמי, בו האשים את היהודים בעידוד הומוסקסואליות וסטיות מיניות, בהפצתן בעולם באמצעות הסרטים ההוליוודיים ובהצגת יחסים הומוסקסואליים כהתנהגות טבעית שיש להגן עליה. לדבריו, סוטי המין וההומוסקסואלים בישראל צברו כוח רב בחברה ובפוליטיקה. וההומוסקסואלים בישראל צברו כוח רב בחברה ואף בפוליטיקה שמקנה להם יכולת להפגין את נטיותיהם בפומבי וללחוץ על הפוליטיקאים הישראלים להיענות לדרישותיהם להכרה בהם כסקטור חברתי ובזכויותיהם. הדבר הפך את ישראל למדינה ידידותית ללהט"בים ואת תל-אביב לבירתם באזור.
(בעבר כבר פרסם אל-לדאוי גם מאמר אנטישמי בו טען כי היהודים נהגו בכל פורים להגיר את דמו של ילד לא יהודי כדי להכין ממנו "מאפה גדול" לרגל החג (אוזני המן). ובמאמר אחר טען כי לקראת חג הפסח נהגו היהודים לסחוט את דמו של ילד נוצרי כדי להכין ממנו מצה.)
"לא כל כך מעניין אותנו אם החברה הישראלית מקבלת את ההומוסקסואליות או אוסרת אותה ונאבקת בה," כותב אל-לדאוי, "שכן מדובר באומה הידועה בנטיות הסוטות הללו. מאז צמיחתה ההומוסקסואליות הפכה להיות תואר שנלווה אליה ודבק בה. אנחנו אף שמחים על המחלות שפוקדות אותם ועושות בהם שַׁמּוֹת, בין אם מדובר במחלות בריאותיות או מחלות חברתיות, עד שיבוא יום שהחברה שלהם תתפורר, המשפחות שלהם יתפרקו, דורותיהם ייהרסו, הריבוי שלהם ייפסק ויבוא הקץ לקיומם. אולם, מצער אותנו שהסוטים, ההומוסקסואלים, הטראנסג'נדרים, מבצעי מעשי הסדום והלסביות הללו – כובשים את ארצנו ומטמאים את הדברים המקודשים לנו ומפיצים בארצנו הרס ושחיתות, עולים עלינו בכוח ובגבורה, שולטים בעתידנו ובקביעת גורלנו. זאת, בעוד אומתנו – שהיא האומה הטובה ביותר, המאוזנת ביותר, המכובדת והנאצלת ביותר – מתעלמת מהם ונבצר ממנה להתמודד עימם. יתרה מזו, כמה מ[בני אומתנו] הסכימו להכיר בהם [בישראלים] למרות נחיתותם, לכרות עימם ברית ולסייע להם בגזילת זכויותינו ובדיכוי עמינו, ושכחו שאללה, שגרם לאדמה לבלוע אנשים כמותם, צופה בהם, מעניק להם ארכה, אך לא זונח את ההשגחה עליהם. אחת מן השתיים: או שינערו את ידיהם מהם [מהישראלים], יחזרו בתשובה וישובו לאללה, או שיפגע בהם ברק מהשמיים ויהרגם או שיפגע בהם חרון אפו של אללה, שיכעס עליהם עד אשר ישובו להעדיף את עמם ואת עקרונות אומתם."
http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?5340
(הכינוי הערבי להומו הוא "לוטי" ע"ש לוט).
מעניין שגם העבריין, האסיר והשר לשעבר, שלמה בניזרי, קבע שהומוסקסואליות היא הסיבה לרעידות אדמה, ויש למנוע משכב זכר כדי למנוע רעידות אדמה:
https://www.themarker.com/markets/1.473813
ובהקשר לדברי אל-לדאוי, מעניין מה היה אומר על ההומוסקסואליות מנהיגם מוחמד יאסר ערפאת שמת מאיידס...

על העורך והשפה העברית
צודק: "העורך: למרבית הקוראים בישראל המושג או המונח 'טרור חקלאי' ברור לחלוטין במשמעות של טרור ערבי נגד חקלאים ישראליים, יהודים כמובן. טרור חקלאי – הוא טרור בתחום החקלאות." ("חדשות בן עזר", גיליון 1598), ולכן הדבר חמור עוד כמה וכמה, לכולם ברור הדבר רק שלא מעיזים לומר אותו. עצם ההסתרה מונעת פעולה.
הגדיל עוד העורך לעשות, שלוש פעמים בחיי ניצלתי ביד הגורל מטרור, ברחוב דיזנגוף, ב"יד חנה", ובקו 37 בחיפה. מעולם לא האשמתי את העיר תל אביב או את העיר חיפה בטרור, והנה לעורך יש הגדרה חדשה: "טרור עירוני – שהוא טרור בתחומים עירוניים." יתכן שהעורך משחק במשחק המחשב "טרור עירוני" Urban Terror:
https://he.wikipedia.org/wiki/Urban_Terror
אבל עיר בדיוק כמו חקלאות אינה יכולה לעשות טרור. והשימוש במושגים המעוותים הללו שהם פרי ה"פוליטיקלי קורקט" המזויף, הוא שימוש מסוכן המונע יציאה נגד הטרור שהוא טרור ערבי מוסלמי נגד חקלאים יהודים, ונגד תושבי עיר יהודים.
הערה נוספת: בניגוד לדברי העורך, אני מעולם לא צונזרתי מפני שדבריי "היו עלולים לגרור אותי ואת העורך לתביעת דיבה," וזאת מהסיבה הפשוטה אני כפרולט זהיר יותר בכתיבה מהעורך. לעולם אין יכולת לתבוע אותי דיבה, כי אני מקפיד תמיד להביא רק דבר בשם אומרו עם המקור. העורך ודאי זוכר שלאחרונה לאחר שהבאתי דבר בשם אומרו (והבאתי גאולה לעולם), כלומר, ציטוט עם המקור שלו, צינזר לי העורך את הכתוב, לא בנימוק של חשש מתביעת דיבה (שהרי הבאתי ציטוט עם מקור), אלא שהוא אינו רוצה לפגוע בידידו. (אני אגב מבין ומקבל את הזכות הזאת של העורך).

[העורך: מה שאינך מבין הוא שגם אם אתה סבור שאין בדבריך ביסוס לתביעת דיבה נגדך, ונגדי כעורך (שהרי אתה רק "מצטט מן המקור") – זה אינו מונע הגשת תביעה נגד שנינו שעלולה להימשך שנים רבות ולעלות עשרות אלפי שקלים כתשלום לעורכי הדין לשם הגנתנו מפני תביעה קנטרנית, וזאת גם אם נזוכה בסוף. אתה פשוט מיתמם, ולא איכפת לך לסכן אותי!]

קרן קיימת למשפחת דרעי
קרן קיימת לישראל (קק"ל) נוסדה כארגון ציוני בקונגרס החמישי של ההסתדרות הציונית ב-1901 כאמצעי לאיסוף כספים מיהודים לשם קניית קרקעות בארץ ישראל והכשרתן.
כבר בקונגרס הציוני הראשון ב-1897 העלה צבי הרמן שפירא את הרעיון להקים קרן לאומית של העם היהודי לרכישת אדמות בארץ ישראל. ארבע שנים לאחר מכן, בקונגרס הציוני החמישי ב-1901, הוכרז על ייסוד "קרן קיימת לישראל" – ארגון שתפקידו לרכוש קרקעות להתיישבות יהודית בארץ ישראל. התורם הראשון לקרן הקיימת לישראל היה יונה קרמנצקי, שתרם עשר לירות שטרלינג. אחריו תרם הרצל ובעקבותיו צירים רבים מהקונגרס הציוני. בשנים הראשונות עסק יונה קרמנצקי בצדדים המעשיים של הקמת הקרן, והיה מנהלה הראשון עד 1907.
זכורה לכל ה"פושקע" - הקופסה של הקרן קיימת בה היו אוספים את הכספים:
הפושקע – קופסת הקרן קיימת:
https://he.wikipedia.org/wiki/הקופסה_הכחולה
החרדים מצידם תמיד התנגדו לציונות ולפושקע. להם היו פושקעס אחרות:
https://www.kikar.co.il/377216.html
והנה התפתחות היסטורית. הבן של אריה מכלוף דרעי יו"ר ש"ס, יעקב-ינקי דרעי ששימש יו"ר הוועדה לפניות הציבור של ש"ס, וניהל את קמפיין הבחירות של ש"ס בארה"ב לפני כחצי שנה. (כזכור הרב עבדאללה יוסף העיראקי שהתנאה כספרדי, מייסד ש"ס, אפילו סירב לשיר את "התקווה") – מונה לתפקיד מנהל מחלקת גיוס משאבים בהסתדרות הציונית.
https://www.kikar.co.il/380022.html
האם הדבר מסמן את ניצחון הציונות, או את ניצחון משפחת דרעי בנפוטיזם ובגיוס כספים?
נעמן כהן