על "כעפר הארץ – סיפורים קצרים"

מאת צדוק עלון

עמדה 2020, 123 עמ'

כשאני מעיין בכתביו של ד"ר צדוק עלון, אני נאלץ בעל כורחי להתעמק בהגיגים פילוסופיים, שבלשון המעטה אינם "כוס התה" שלי. לפני הספר שלפנינו קראתי את "שפינוזה רציונאליסט ומיסטיקן – על 'הסתירה' במשנתו של שפינוזה" (2016), את מבחר הסיפורים "האילם ומפוחית הפה" (2015), שבהם, כצפוי, העלילה טפלה להגיגים הפילוסופיים (בעיקר של שפינוזה וקאנט), וכן שני ספרי שירה "אנסה הקולמוס ואראה" (2012) ו"כך גם עלה במחשבה לפניו" (2018), וניתן לומר שבשירה הגלישה להגות פילוסופית מתקבלת כיותר טבעית לז'אנר.

ספר הסיפורים שלפנינו "כעפר הארץ" נוטה לצד ההגותי אף יותר מ"האילם ומפוחית הפה", עד כי העלילה נעלמת כמעט לחלוטין לטובת ההגיג הפילוסופי, ואני מודה שהחידוש הזה בצורתו של הסיפור הקצר איננה מתיישבת אצלי עם מה שהסיפורת הרגילה אותי: יצירה שיש בה התרחשות (אפילו פנימית), שמובילה לתפנית, ואפילו לפואנטה.

עיון בסיפוריו הקצרים של צדוק עלון מחייב את הקורא לידע (לפחות בסיסי) בהגותם של הפילוסופים, ואני מודה שזה די מרתיע אותי משתי סיבות: כל ניסיונותיי לקרוא, למשל, את שפינוזה ואת קאנט נתקלו בקושי אדיר, שכן התחביר שבו נכתבו הדברים מסורבל עד כדי כך שנאלצתי לחזור ולקרוא כל משפט מספר פעמים עד שהצלחתי להבין במה מדובר.

ולא רק זאת, היה לי הרושם שהפילוסופים משתעשעים בכתביהם הארוכים והמסורבלים, והתוצרת – לא משהו. אני מודע לכך שעמדתי היא עמדה של בור בתחום, אבל בכל זאת, אפילו אדם כמוני אמור לצאת עם איזה "מוצר" לאחר הקריאה המייגעת. עניין אותי מה אומרים הפילוסופים למשל על המוסר – מסתבר שגאוני עולם אמרו בנדון דברים מוזרים ביותר, שלא לומר מגוחכים ממש: סוקרטס זיהה את הטוב עם הידע, לאמור – אדם איננו עושה את הטוב משום שהוא איננו יודע, אילו ידע – היה עושה ממילא את הטוב. והרי אין אדם בר-דעת היום שלא יטען שזה מופרך לחלוטין.

אפלטון ואריסטו (ובעקבותיהם גם הגל) זיהו אדם טוב עם אזרח טוב, ושוב, צריך טונות של תמימות כדי להאמין בכך. הוגי הדעות של הזרם ההדוניסטי-אגואיסטי – אפיקורוס, הובס, שפינוזה, מיל, יום – מדברים על המוסר בכפיפה אחת עם ההנאה, והגדיל לעשות בנתם אשר קבע למוסר נוסחה מעוררת פלצות: מוסרי הוא מה שגורם לאושר והנאה למרבית בני האדם; לאמור, אם רובה של עיירה דרומית בארצות הברית תהיה מאושרת מלינץ' שהיא מבקשת לערוך בשחור עור – הרי שמדובר במעשה מוסרי!

לקאנט יש אמירה חשובה, הדורשת מהפרט להביט באנושיותו של הזולת כאל תכלית, ולא רק כאמצעי ("עשה פעולתך כך, שהאנושות, הן זו שבך והן זו שבכל איש אחר, תשמש לך לעולם גם תכלית, ולעולם לא אמצעי בלבד"), אך העמדתו של הערך המוסרי על החובה כלפי חוק התבונה (כלומר, נטיות לב אינן יכולות להיות נביעה "חוקית" למעשה המוסרי) היא פרובלמאטית למדיי. אמרתו המפורסמת בדבר כלל הפעולה של הפרט והחוק הכללי ("עשה את מעשיך כך, שתוכל לרצות שהכלל שעל פיו אתה פועל ייהפך לחוק כללי") היא עוד יותר פרובלמאטית, כי לדוגמה, סביר להניח כי פאנאט מוסלמי שמתאבד בתוך המון של "כופרים", ירצה בהחלט שהכלל שעל פיו הוא פעל – ייהפך לחוק כללי, כלומר, שהכול יתאבדו למען הכחדת הכופרים, אשר כשלעצמם אינם נחשבים בעיניו ל"זולת" בשום צורה שהיא!

אני מתנצל על ההקדמה הארוכה הזאת, אבל חשתי צורך להביא אותה, כי צדוק עלון גודש את הסיפורים שלו בהגיגים, כשהוא מזכיר את הפילוסופים שהגו אותם בשמותיהם ממש: אפלטון (עמ' 94), קאמי (עמ' 98), שפינוזה (עמ' 99). קאנט אמנם לא מוזכר בשמו, אבל לא ניתן לטעות בציטוט ממשנתו (עמ' 99). התחושה היא שההתרחשות, מה שנחשב לליבו הפועם של הסיפור הקצר, נעדרת חשיבות לחלוטין.

אביא קצת דוגמאות: רוב הסיפור "כתמר" – עניינו הטבע כפי שברא אותו האלוהים, לכן האיסור להתערב בו (הזרעה מלאכותית אצל בהמות, תמר ללא גלעינים בפלורה), וחובה על האנושות למחזר כדי להאכיל את הרעבים. האל (המזוהה עם הבריאה; ראה משנת שפינוזה) מופיע כמעניק מטובו בעולם – בסיפור "נתנאל". מלאכי השרת דואגים שיהיה שפע לרווחת האדם – בסיפור "ואין בליבו רמייה. הפרחים הם רצונו של הבורא, והם ראיה לכך שהאל אוהב את ברואיו ("רוכל הפרחים"). בורא העולם נתן לנו יכולת להתפיל מים ("פינחס ואמונתו הטפלה"). האל המציא את משחק השחמט ("אני אחות של אורי"). במוסיקה באה לידי ביטוי רוחו של אלוהים (שם). רק במקום אחד יש שביב של תרעומת כלפי האל, בסיפור "עפר הארץ", החותם את הספר, ועל שמו נקרא כל הקובץ – אלוהים טפח על פניו של הגיבור שהיה מהנדס לפני שעלה ארצה, וכאן הוא מועסק כשוטף כלים במסעדה.

אהבת האל-הבריאה בסיפורים אלה היא טוטאלית, כאילו לא באו לעולם טרוניותיהם של ירמיהו ושל איוב כנגד הנהגתו של אלוהים, אבל אם האל הוא גם הבריאה, באמת אין שום סיבה לטרוניה.

אביא ביעף קצת תובנות הגותיות המשתמעות מהסיפורים: כייסת טוענת שהיא בעצם פועלת בגניבותיה למען הצדק לעניים ("הכייסת"). גיבור "פינלנד" תוהה אם האהבה שווה בכל הארצות. בסיפור "ואין בליבו רמייה" נטענת הטענה שבכל אדם מצוי גם אדון וגם עבד. בסיפור "מימוש" נשאלת השאלה מה הטעם להיוולד אם לכולנו מחכה המוות. בסיפור "נתנאל" הגיבור נמרוד משנה את שמו לנתנאל, כי האל, הזהה עם הטבע, העניק לו מטובו. הרוע מצוי תדיר בטבע, ואילו האדם יכול להיות רע, אבל שואף להיות טוב. בסיפור "מזל" נשאלת השאלה מדוע האל ברא אנשים מכוערים. בסיפור "פינחס ואמונתו הטפלה" מוזכר, כאמור, אפלטון השולל את הטענה שלפיה אין אמת מוחלטת. בסיפור "אני אחות של אורי" שואל הגיבור טוביה האם המציאות כפי שהוא רואה תואמת את המציאות כפי שהנשים רואות. מסתבר שטוביה שהתאבד ראה באקט הזה לא חולשה פסיכולוגית, אלא צעד פילוסופי: בעיניו הקיום הוא פרדוקסאלי, וגם ברור שאין משמעות לקיום, ואין לו תכלית. חרדת הקיום לא ניתנת להיפתר, לכן הוא מתאבד כדי שאחרי המוות יתאחד עם האל והבריאה. לגיבור "עפר הארץ" יש מניע לחוש כעפר הארץ תחת רגלי האנשים, כי הרי מעפר באנו.

בניגוד למה שמקובל בסיפור הקצר מאז ימיו של בוקצ'יו, הסיפורים של צדוק עלון מסתיימים בלי מפנה או פואנטה, ולעיתים – בלי סיום שמסתבר מתוכן הסיפור. אביא קצת דוגמאות: בסיפור "הכייסת" מופיע שוטר שמבקש מהגיבור עדות כנגד הכייסת, והסיפור נגמר מבלי שנודע לקורא, מה אירע בעקבות דרישת השוטר. בסיפור "הכלבה" מתרחש מעין משפט שלמה – לאן תסכים הכלבה ללכת – לנועה או לזיוה, אבל המחבר לא טורח לסיים. בסיפור "מימוש" מסופר על אישה נאה בשם תלמה, שיושבת עם הדובר בבית קפה, ומספרת לו על ההערצה והאהבה שלה לאבנר, גבר הדומה לפסל "דויד" של מיכלאנג'לו, ועל בעלה עמוס, לו ילדה שני ילדים, שהוא אוהב אותה (מעין משחק של מימוש האהבה). הקורא לא מבין מדוע היא מספרת לדובר את הסיפור, הזה, ומה בדיוק הקשר שלה אליו. בסיפור "מדוע זאב הרביץ לצבי" מסופר שזאב חשד בצבי שהוא מעוניין בבלהה אשתו, ולכן הרביץ לו. וכיצד נגמר הסיפור? – שזאב ובלהה נרדמים...

כאמור, אני מעדיף את התבנית הישנה והטובה של הסיפור הקצר, אבל אני מניח שחוקר ספרות חכם ממני בוודאי ימצא כאן פריצת דרך לפרוזה אחרת.

משה גרנות