ממשיכים להצביע לנתניהו?
ד"ר שרון שטרית המתנאה בכך שהיא פסיכולוגית ופסיכואנליטיקאית, וכמובן "מערבית" (מוגרבית-מרוקאית) מנתחת את מיבנה הנפש של בני עדתה, מדוע הם מצביעים עבור נתניהו.
לפי תפיסתה, מהזווית הפסיכואנליטית, "רק דרך התמיכה בנתניהו הם יוכלו להיחלץ מההזדהות עם התוקפן האשכנזי."
"מערביים [מוגרבים-מרוקאים כמוה]," קובעת ד"ר שטרית, "חיים בפיצול ביחס לאשכנזים, ופיצול זה מתבטא גם ביחסם אל נתניהו: מצד אחד הם מאדירים ומעריצים אותו כנציג האליטה האשכנזית, ומכתירים אותו כמלך הבלתי-מעורער של ישראל; ומצד שני יש בתוכם שנאה ומשאלות-נקם כלפי אשכנזים. מצד אחד יש בהם הזדהות עם התפיסה שלפיה האשכנזי הוא "הטוב", מלח הארץ, תרבותי, משכיל, הצבר האולטימטיבי בדומה לנתניהו – ובו בזמן קיימת אצלם שנאה וחשדנות כלפי יתר האשכנזים. שנאה זו, לעתים גלויה ולעתים סמויה, קשורה לשנים של הדרה, דיכוי וגזענות, המבט המתנשא, המדכא, המשפיל, שראה בהם פרימיטיביים, צ'חצ'חים, חסרי תרבות, ברברים, בורים, בבונים, פרנקים, ערסים ופרחות. הם הפנימו מבט זה ומזדהים איתו. --- בשפה המקצועית מכנים זאת הזדהות עם התוקפן. בתופעה הזאת מגולמת ההתרחשות הטראומטית של הדיכוי, הרמיסה וההשפלה של הסובייקט. הסובייקט מאמץ את מבטו ותפיסתו של התוקפן. --- נתניהו הוא זכר האלפא האשכנזי החילוני, נציגה המובהק של האליטה, העשירה והמתנשאת."
(שרון שטרית, "נאמנים בכל מחיר: מדוע מזרחים ממשיכים לתמוך בנתניהו", "מוסף "הארץ" 11.12.20)
https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium.HIGHLIGHT-1.9360045
דומה שטרם נכתב טקסט כל כך גזעני כלפי יוצאי מרוקו (יותר מכלפי האשכנזים) מצד אישה המתנאה במרוקניותה. הפסיכולוגית והפסיכואנליטית, ד"ר שטרית, שוללת מהמרוקאים את היותם סובייקט רציונאלי היכול להגיע להכרעות רציונאליות על סמך השקפתם המדינית האובייקטיבית, וקובעת שמעשיהם מונעים רק מתסביכים נפשיים.
מוטב לה לד"ר שטרית שתעשה אנאליזה עצמית. את הגזענות שלה עצמה כלפי האשכנזים היא משליכה כפרוייקציה פרוידיאנית על כלל בני עדתה.

גם ב"שעת נעילה" האשכנזים הגזענים שוב מקפחים ומעוותים
את דמות המערביים (מוגרבים-מרוקנים)
"אי אפשר לסמוך עליהם. האם האליטה הישראלית האשכנזית השתגעה כשהחליטה להשאיר בסדרה 'שעת נעילה' על מלחמת יום הכיפורים את גבורת הקרב למערביים (מוגרבים-מרוקנים), ועוד לפנתרים שחורים? לא בדיוק." קובע האקטיביסט האנטי-אשכנזי, רמי קמחי.
(לא ברור על פיו על מי אי אפשר לסמוך? על המערביים (מוגרבים-מרוקנים), או על האשכנזים?)
בהיפוך לביקורת נגד יוצרי הסרט האמריקאיים האשכנזיים שירדו מהארץ, שכדי להרוויח כסף באמריקה הלכו לפי הרוח החדשה באמריקה ובהוליווד, רוח ההליכה בתקן ה-Black lives matter – שרק היא יכולה לאפשר מכירת סדרת טלוויזיה באמריקה של ימינו, ורקחו עלילה לפיה המערביים (מוגרבים מרוקנים) אנשי "הפנתרים השחורים" הצילו את המדינה במלחמת יום הכיפורים מידיהם של האשכנזים המנוולים הגזענים וחסרי הדעת – קובע קמחי שהסדרה דווקא מעוותת את דמותם.
"הסדרה," מסביר קמחי, "מדגישה את תכונותיהם הנפסדות ביחס לדמויות האשכנזיות. ראשית, הגיבורים המערביים (מוגרבים-מרוקנים) הם גלותיים, הם מדברים ערבית-מרוקאית ביניהם, כפותים בקודים משפחתיים נוקשים המונעים מהם חופש אמיתי, פטריארכליים. זאת ועוד: אם הערך החשוב ביותר בשעת קרב הוא הנאמנות לחבר, למפקד, למולדת, הרי הדמויות האשכנזיות בסדרה מפגינות נאמנות עילאית. אבינועם נאמן לצנובר הקיפוד, נאמן ליואב מזוז, ומוכיח נאמנות עילאית למדינה כאשר הוא מחליט בסוף לא לבגוד למרות העינויים הקשים הצפויים לו. דפנה גם היא נאמנה ליואב ומסכנת את חייה למענו. כספי, למרות הלם הקרב, נשאר נאמן למפקדו הישיר, למפקדיו הבכירים, לקרב ולמדינה. הוא זה שתמיד מניע לפעולה צבאית נחוצה, הוא זה שמחליט להישאר על ההר. הוא חייל טוב ונאמן גם בקריסתו הנפשית.
"לעומת זאת, הסיפור של הדמויות המערביות (מוגרבים-מרוקנים) הוא סיפור של חוסר נאמנות, של בגידה – אותה בגידה בתא הפנתרים שבגללה נעצר מלאכי. הסדרה חושפת לכאורה את טבעם הבוגדני והקנאי. אלוש התעסק עם ריקי מאחורי גבו של מלאכי, המוצג כמי שלא היה נאמן לריקי מלכתחילה, ומרקו הוא הבוגד הגדול מכולם – הוא הסגיר את מלאכי למשטרה. הוא גם זה שבכל הזדמנות מציע להשתמט מן הקרב תוך קריאת תיגר על שרשרת הפיקוד ועל מנהיגותו של כספי. אפילו סגן יואב מזוז, המזרחי דמוי הצבר מכולם, הירון זהבי שבחבורה, החבר של דפנה הצברית היפה, מוצג כמי שלא היה נאמן לפקודות הצבא והנהיג את הנסיגה ממוצב החרמון, פעולה שיש בסדרה מי שמכנה אותה 'בגידה'.
"המערביים (מוגרבים-מרוקנים) בסדרה הם אמיצי לב ובעלי יכולת הקרבה, אבל הם אינם נאמנים. אי-אפשר לסמוך עליהם, לכן 'שעת נעילה' מאכזבת מצד המקום שתופסות בה הדמויות המערביות (מוגרבים-מרוקנים), היא מאשרת ומפיצה את הסטריאוטיפים השליליים שדרכם הם נתפשים."
(רמי קמחי, "אי אפשר לסמוך עליהם", "הארץ" 18.12.20)
https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.9371203
הבנתם? מה שלא יעשו האשכנזים הם תמיד יהיו גזענים, ומה שלא יעשו המערביים (מוגרבים-מרוקנים) הם תמיד יהיו מקופחים בעיני עצמם.

מדינת היהודים במרוקו
ב-19 באפריל 1903 החל פוגרום קישינב. נרצחו 49 יהודים ומאות נפצעו ומעל 70 בתים ועסקים של יהודים נהרסו. זה עורר את הרצל למצוא פתרון דחוף לבעיית היהודים.
ב-23 באפריל 1903 הציע ג'וזף צ'מברליין, שר המושבות הבריטי, להרצל – ליישב את היהודים במזרח אפריקה הבריטית, קניה. מה שנודע בשם "תוכנית אוגנדה".
מסתבר שהיה להרצל רעיון אלטרנטיבי נוסף. התוכנית החלופית של תאודור (בנימין זאב) היתה "תוכנית מרוקו" – ליישב את יהודי רוסיה בעמק סוס שבמערב במרוקו.
ב-20 ביולי 1903, חודש לפני הקונגרס הציוני ה-6, שדן בתוכנית אוגנדה, כתב הרצל מכתב לג'וזף קאוון, פעיל בריטי ומידידיו הקרובים.
המכתב נכתב בקודים. במכתבים כגון אלה היה חותם כ"בנימין" (שמו העברי). נושא המכתב היה העיתונאי הבריטי האנטישמי, ארנולד ווייט (לבן), שכונה במכתב "בלאק" (שחור).
http://www.zionistarchives.org.il/collections/HerzlArchive/Pages/Morroco.aspx
ווייט היה בין הפעילים הדומיננטים שביקשו להפסיק את ההגירה היהודית לבריטניה, במיוחד מרוסיה. הוא הגיע עד הצאר הרוסי, ובסוף המאה ה-19 הציע לו להקים מושבה יהודית בארגנטינה על מנת להטות את זרם "המהגרים היהודים שזממו לדרדר את האימפריה הבריטית ולהרוס אותה מבית."
בשנת 1903 עשה ווייט מאמצים לחיפוש אחר מקום מתאים ברחבי העולם לקולוניה היהודית. הרצל, שקל למנף את דבריו האנטישמיים לטובת הפרויקט הציוני:
"האם לא כדאי לנו לתת לארנולד ווייט (שם קוד בלאק) להציע לרוסיה לתת לנו את מרוקו (שם קוד רוקי) להתיישבות בה? התנאים שם יובילו, במוקדם או במאוחר, להתערבות המעצמות. היום הארץ לא שייכת עדיין לשום מעצמה, אך ארבע שואפות לשלוט בה. כמובן שזו אופציה טובה יותר משמשון (מזרח אפריקה). על בלאק לא לדעת בשום אופן כי ההצעה הגיעה ממני."
ההצעה כידוע לא הרחיקה לכת מעבר למכתב. ב-1904 הוכרה מרוקו כמדינה בתחום ההשפעה של צרפת, ונעשתה למדינת חסות צרפתית עם חתימת הסכם פס ב-30 במרץ 1912.
פרופ' יוסף שיטרית, מהחוג ללשון באוניברסיטת חיפה, אומר כי אופציית מרוקו עלתה לראשונה הרבה לפני ווייט, על ידי שני אחים טבריינים – ברוך ויעקב משה טולידאנו – בנים להורים שעלו ממקנז שבמרוקו, שהיו פעילים ציוניים ידועים בזמנם.
"ברוך פנה בשמו ובשם אחיו להרצל, מיספר חודשים לפני מותו, ובהמשך אף העביר את פנייתו לרב וידאל הצרפתי מפאס, שהיה מקורב למלכות ולאנשי הממשל המרוקאי, בכדי להקים טריטוריה עצמאית ליהודים בעמק הסוס. באותם הימים היתה אנדרלמוסיה גדולה ומלחמות אחים בתוך מרוקו, וההצעה לא היתה רלוונטית.
"הרב הצרפתי, שהיה בקי מאוד בפוליטיקה הפנימית, ידע שזו תוכנית הזויה שאינה מתחשבת במצב הפנימי של מרוקו, והניח אותו בתוך המגירה. לימים, נכדו בישראל, שנושא את שמו, מצא את המסמך וחשף אותו לראשונה."
במכתב משנת 1909 כותב טולידאנו, "עוד עליי להזכיר במעלת כבוד תורתו, כי מזה חמש שנים, בעוד היה כבוד הד"ר הרצל חי, הצענו לו את ההצעה הזו על דבר ארץ ליהודים במלכות מרוקו... והוא השיבנו אז כי ההצעה הזו נכונה מאוד וראויה לתשומת לב, ואחרי ירחי מספר קיבלנו תשובה שנית כי ההצעה הנזכרת הוגשה להוועד הפועל הגדול של הציונים כדי לדון בה, ואחרי כן לא שמענו עוד דבר מפאת ההצעה הנזכרת." האח הוסיף השערה כי, "כנראה בגלל מחלוקת גדולה שקמה בפני הציונים."
"מותו הפתאומי של הרצל הוא זה שהביא, למזלנו, לגניזת התוכנית הזו וגם גניזת הרבה מאוד תוכניות שעלו ליהודים לפניה," אומר פרופ' שיטרית, "למשל, בית זמני ליהודים בעיראק ובסוריה."
(נצחיה יעקב, ynet 14.12.20)
https://www.ynet.co.il/judaism/article/HyiplRV2D
ב-17 באפריל 1912, בתגובה לתחילת השלטון הצרפתי במרוקו, התנפל המון ערבי זועם על היהודים במקנס וערך בהם טבח. כ-150 יהודים נרצחו ורבים נפצעו. מרבית האוכלוסייה היהודית נמלטה לארמון המלכותי ומצאה בו מסתור עד שחרורם על ידי תגבורת של הצבא הצרפתי.
מיספר הנספים בטבח במקנס היה גדול פי שלושה ממיספר הנספים בקישינב ב-1903, שם נספו 49 יהודים, אבל למקנס לא היו יחסי ציבור טובים. לקישינב היה את ביאליק שכתב בעקבות הפרעות שם את הפואמה "בְּעִיר הַהֲרֵגָה", וכן את שירו המפורסם "עַל הַשְּׁחִיטָה"‏. למקנס לא היה משורר כזה, ולכן אין זוכרים את הטבח הזה.
באמצע שנות ה-20 הוקם המלאח החדש ממערב לקודמו, (מלאח – השכונה היהודית, מעין גטו) והוא התאפיין ברחובות רחבים וישרים ובבתי מידות. ברובע זה הוקם בית הכנסת של רבי יהושוע ב-1926. המלאח הוקף בחומה ושעריו ננעלו מידי לילה, כלקח מהפרעות שהתרחשו בעיר בעשור הקודם.
אתם יכולים לתאר לעצמכם מדינה יהודית אשכנזית בחסות מלך מרוקו, כאשר הרב של המלך הוא העבריין והאסיר לשעבר יאשיהו פינטו?

דויטשלנד בין מפיסטו לפאוסט
אצל פאוסט, הדמות הגרמנית ביותר שיצר יוהאן וולפגנג פון גתה, שכנו שתי נשמות.
Zwei wohnen, ach! in meiner Brust
Die eine will sich Seelen von der andern trennen.
"שְתֵּי נְשָמוֹת בְּקִרְבִּי שוֹכְנוֹת, אַחַת לִרְעוּתָהּ צָרוֹת וְעוֹיְנוֹת." (תרגום יעקב כהן)
בדיוק כמו שאצל פאוסט שוכנות שתי נשמות, כך גם בגרמניה יש שתי נשמות. מצד אחד גרמניה מאמצת מדיניות ניאו-נאצית ותובעת להפוך את יהודה ושומרון כולל ירושלים המזרחית ל"יודנריין", ואת חיסול מדינת היהודים ע"י החזרת כל צאצאי הפליטים לישראל, ומצביעה על שתי החלטות אלו באו"ם, ומצד שני גרמניה מכריזה על מחויבותה לביטחונה של ישראל, ולפני שנה קיבלה הצעת חוק המגדיר תמיכה בחיסול מדינת ישראל ע"י ארגון החרם הערבי, ה-ב.ד.ס. כאנטישמיות, שכל התומך בו לא יזכה למימון ממשלתי.
עומר ברגותי, מייסד ארגון החרם הערבי ה-ב.ד.ס.מ. מסביר מה מטרת ארגונו: חיסול מדינת היהודים והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית. "אם הפליטים ישובו לבתיהם (בישראל) כפי שקוראת תנועת ה-BDS, מה יישאר מן המשטר הציוני? לא תהיה מדינה ציונית כמו זאת שאנו מדברים עליה (ישראל בת-ימינו) והמיעוט הפלסטיני יהפוך לרוב פלסטיני במדינה הנקראת כיום ישראל.'"
https://rotter.net/forum/scoops1/632024.shtml
מסתבר שהכרזת ארגון החרם הב.ד.ס. כאנטישמי (כפי שהוא) גורם לכך שגרמנים אנטישמים רבים (המתנאים כדמוקרטים-ליברלים) טוענים שבגרמניה משתולל "ציד מכשפות" נגד מבקרי ישראל. לגרמנים רבים מתחיל להימאס בכך ש"אנשי רוח" התומכים בחרם (קרי, בחיסול ישראל) מוחרמים כי חתמו פעם על עצומה, אמנים עוברים בדיקות רקע וטקסטים ביקורתיים נתונים לצנזורה. כעת, במהלך חסר תקדים, ראשי מוסדות התרבות החשובים במדינה מתאגדים כדי לזעוק יחד: די להשתקה. בגרמניה, הם תובעים את הזכות להיות אנטישמים.
ליוזמה חברו יותר מ-25 ראשי מוסדות, בהם מכון גֶתֶה, קרן התרבות הפדרלית, התיאטרון הגרמני, ארגון DAAD (לחילופים אקדמיים), ארגון הפסטיבלים בֶּרלינֶר פֶסְטשְפִּילִה, המכון ללימודים מתקדמים, ועוד ועוד נציגים מלב הממסד, ובמסיבת עיתונאים שתוכננה רחוק מעין הציבור במשך חודשים, הם החליטו לצאת נגד הסכנות שהם רואים בהחלטת הבונדסטאג. הם טענו כי ההחלטה הובילה ל"שימוש מעוות באישום האנטישמיות" שבעקבותיו "קולות חשובים מודרים ועמדות ביקורתיות מוצגות באופן מעוות." כמי שעומדים בחזית עולם הרוח הגרמני, הם משוכנעים שההתנגדות ל-BDS מצרה דרמטית את צעדיהם ואת חופש הביטוי במוסדות שבראשם הם עומדים. כי הזכות לתמוך בחיסול מדינת היהודים כדרישת הב.ד.ס. אינה אנטישמיות.
מובן שבראש המאבק ללגליזציה של האנטישמיות של ה-ב.ד.ס. עומדים גם ישראלים יורדים הלוקים בתסמונת ויינינגר. התומכים בחרם נגד ישראל. כזמרת התומכת בכיבוש ערבי-מוסלמי, נירית זומרפלד, וקבוצת ישראליות יורדות בברלין שהקימו קבוצת דיון ל"חקירת הנרטיב הציוני" שבתוכו גדלו. באוקטובר האחרון הן ארגנו סדרת הרצאות אנטי ישראליות בשיתוף עם האקדמיה לאמנות בוַוייסֶנְזֶה, ברלין, תחת הכותרת "The School for Unlearning Zionism".
העיתונאי אלדד בק דיווח על "תוכנית הלימודים האנטי-ציונית במימון ממשלת גרמניה," ולאחר שהארגון הוכרז כתומך ה-ב.ד.ס. הופסק המימון הגרמני. כמובן שאחת הפעילות יורדת עוזבת קיבוץ בשם יהודית ינהר (35) מוחה על כך.
וכמובן שלא נפקד גם מקומם של 240 "אנשי רוח" אוטו-אנטישמיים, ישראלים ויהודים, הלוקים בתסמונת ויינינגר, שפירסמו התנגדות חריפה.
(איתי משיח, "בגרמניה משתולל ציד מכשפות נגד מבקרי ישראל. לרבים מתחיל להימאס", מוסף "הארץ" 11.12.20)
https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.9360077
בדויטשלנד של אז, אלו שלא רצחו, שתקו. הגרמנים האנטישמיים של היום דורשים במקרה הטוב את הזכות לשתוק לנוכח אלו התובעים את חיסול מדינת היהודים.
מעניין איך ייגמר המאבק בגרמניה של שתי הנשמות, האם גרמניה תחזור לעברה האנטישמי או תתנער ממנו?

מדברים על תרבות אבל מה יהיה על העברית?
יעקב דוד טיקולסקי, יליד סוקולוב-פודלסק בפולניה, (בין שדלץ לוורשה) עלה לארץ ב-1933 ועיברת את שם משפחתו לאגמון.
יעקב טיקולסקי-אגמון ז"ל, נישא לימים לגילה אלכסנדרוביץ, שעיברתה את שם משפחתה לאלמגור. (אל פחד).
הינה נעשתה מהפכת העבריות. משמות לועזיים לעברית צברית.
הנכדה שספדה לסבא ("תמיד כששאלו אותי בילדותי עם מי ארצה להתחתן, עניתי עם סבא") כבר קיבלה את השם הפרטי הלועזי-גלותי סופיה.
בהלוויה דיברו הרבה על תרבות, אבל מה יהיה על העברית? כיום רק מיעוט ישראלי קטן ממשיך לתת לבניו שמות עבריים.

מ"האוטו שלנו" למדינה ערבית
בגן הילדים בגבת למדנו את השיר של פניה ברגשטיין המשוררת מגבת. "האוטו שלנו". (שלנו של קיבוץ גבת).
הָאוֹטוֹ שֶׁלָּנוּ גָּדוֹל וְיָרֹק,הָאוֹטוֹ שֶׁלָּנוּ נוֹסֵעַ רָחוֹק.בַּבֹּקֶר נוֹסֵעַ, בָּעֶרֶב הוּא שָׁב,מוֹבִיל הוּא לִ"תְנוּבָה" בֵּיצִים וְחָלָב.

חיים סויטץ' לימים גבתי (ע"ש הקיבוץ), פיתח את משק הביצים והחלב בגבת שהאוטו הוביל את תוצרתו לחיפה. לימים הוא נעשה גם שר חקלאות.
"תנובה" הוקמה ב-1926 כאגודה שיתופית של קיבוצים ומושבים חברי הסתדרות האמונים על עבודה עברית מאורגנת של אנשים החיים על ייגע כפיהם, לייצור ושיווק של תוצרת חקלאית.
ב-1970 התמנה חבר קיבוץ איילת השחר, יצחק לנדסמן, למנכ"ל תנובה. כמנכ"ל תנובה הוא הקים את רשת ההיפרמרקטים הראשונה בישראל בשם "היפרשוק", הסניף הראשון נפתח ב-1976 בראשון לציון. הרשת נמכרה לקבוצת כלל לאחר שהתרחבה ל-40 סניפים.
בעקבות פרשת הסיליקון בחלב פרש לנדסמן מתפקידו ב-1995. הוא המשיך לעבוד בתנובה כמנהל תחום הנדל"ן. ב-2007 הורשע בגין פעילותו כמנכ"ל תנובה בעשיית הסדר כובל.
לאחר פרישתו התברר כי במשך 25 שנה בהן כיהן לנדסמן חבר הקיבוץ כמנכ"ל תנובה, הוא גנב מקיבוצו "איילת השחר" כספים ע"י זיוף תלושי המשכורת שלו.
בהסדר פשרה הוא החזיר לקיבוץ 730,000 שקל מכספי הגניבה.
https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=90170

גיבורת נילי
בתו של יצחק לנדסמן, נילי לנדסמן, שעזבה עם אביה את הקיבוץ ונהנתה משחיתותו, כותבת מאמר מפוטפט וקצת מבולבל, בו היא אומרת שלקראת הבחירות הבאות דרושה לה גיבורה. (לא גיבור).
"ובכן, ישחקו הבחורים לפנינו," היא כותבת. "יאיר גולן, יאיר לפיד, גדעון סער? ומה איתנו, נשות השמאל הקיצוני?" היא שואלת. "אורלי לוי-אבקסיס. יש עליה ממילא צו הריסה. ציפי לבני לא ממש מתעניינת בנשים, ולא תשמש פרס תנחומים למי שמחכה למרב מיכאלי. אז אם ככה, למה לא למשל עאידה תומא סלימאן. דרושה לנו גיבורה. שתהיה חוצת מגדרים ומגזרים. החבֵרוֹת הדמוקרטיות הפרו-פלסטיניות שניצחו את טראמפ באמריקה, ימותו עליה, כי היא מהממת. שלא לדבר על הפגנת הסולידריות שתהיה בכך עם אחיותינו בעזה. כמוה לא היתה לנו ב-88', ומי חלמה על שכמותה ב-48'? נחכה להצהרה."
(נילי לנדסמן, "דרושה גיבורה", "הארץ" 17.12.20)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9380145
גיבורת נילי – אעידה תומא סלימאן, היוונייה-נוצרית (שהסתערבה בכפייה עקב הכיבוש הערבי) הגזענית-האנטישמית שאינה מכירה בקיום העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה, והתומכת בטרור מוסלמי נגד יהודים, והנאבקת לחיסול מדינת היהודים – היא משאת הנפש של נילי לנדדסמן.
פרולוג: ב-2014 נמכרה "תנובה" לחברת ברייט פוד הסינית משנחאי. ועתה היא שייכת ל"רפובליקה העממית של סין" לרווחת ממשלת סין.
בקיבוץ גבת המופרט עובדים ברפת תאילנדים וערבים, מכלית החלב שהחליפה את "האוטו שלנו הגדול והירוק" ממשיכה להוביל חלב לתנובה הסינית לתפארת הרפובליקה העממית של סין.

הליכוד היא מפלגת העבודה של אתמול
הפוליטיקה הישראלית שוב זזה על צירה. לאחרונה אימצו שתי מפלגות את מדיניות מפלגת "חירות" הישנה של מייצסלב-מנחם בגון-בגין, כלומר, סיפוח כל "יהודה ושומרון" (מה שקרוי בטעות "ישראל השלימה", (ולדימיר-זאב יבגנביץ'-ז'בוטינסקי דיבר על שתי הגדות מלבד הגולן). מפלגת "הבית היהודי" בראשות נפתלי בנט, ומפלגת "תקווה חדשה" בראשות גדעון משה זריצ'נסקי-סער.
מפלגת הליכוד לעומת זאת אימצה את מדיניות המרכז "מפלגת העבודה" ההיסטורית, מדיניות של פשרה טריטוריאלית, גבולות ביטחון ע"פ תוכנית אלון-רבין-טראמפ.
מכאן מתחייב שעל כל אנשי "העבודה" לשעבר לתמוך היום בליכוד.

בנימין גנץ יחלק את ירושלים
ויוותר על בקעת הירדן
בריאיון לעיתון "א-שרק אל-אווסט" היוצא לאור בלונדון אמר ראש הממשלה החליפי ושר הביטחון, בנימין גנץ, למראיין נזיר מג'אלי (עבר-ירדני אזרח ישראל) כי יש לפלסטינים זכות להגדרה עצמית: "הם רוצים וגם צריכים ישות מדינה או קיסרות, שיקראו לה איך שהם רוצים. זוהי זכותם לעצמאות ושתהיה להם בירה."
בתשובתו לגבי הדרישות הפלסטיניות להקמת מדינה בגבולות 67' עם חילופי שטחים, הוסיף גנץ: "אנחנו רוצים להיפרד מהם ולהשיג ערבונות לביטחוננו. אם נגיע להסכמה על העניינים הביטחוניים, הפתרון המדיני יגיע בקלות. ירושלים צריכה להישאר מאוחדת, אך יהיה בה מקום לבירה הפלסטינית."
"אנחנו," הדגיש גנץ, "זקוקים לבקעת הירדן במסגרת המרכיבים הביטחוניים, אבל לא בהכרח ל-30 אחוז מהשטח, ניתן לצמצם אותו עוד יותר. התנגדנו לתוכנית הסיפוח מההתחלה, עוד לפני שהועלתה הדרישה של איחוד האמירויות ושנתניהו הסכים להקפיאה.
"עמדנו נגד מתן חוקיות למוקדי ההתנחלות הזמניים. אנו רוצים שהישות הפלסטינית תהיה בעלת רציפות גיאוגרפית, שתהיה נוחה למחייה וללא מכשולים. אבל מה שאנחנו דורשים זה ביטחון – לנקודות מעקב אסטרטגיות. "
https://www.ynet.co.il/news/article/H196Xduhv#autoplay
ודוק: בנימין גנץ שולל ריבונות ישראלית על בקעת הירדן, אלא רק "נקודות מעקב אסטרטגיות." בנימין גנץ תומך בחלוקת ירושלים והפיכת ירושלים המזרחית לבירה פלסטינית-ערבית-מוסלמית. מסקנה: בנימין גנץ מסוכן לעתיד המדינה ולביטחונה.

מגבלס לגבלס
"גבלס הלוקסמבורגי" נגד מדינת ישראל (1)
השר לשעבר, ובכיר המפלגה הסוציאליסטית הלוקסמבורגית, רוברט גבלס, טען במאמר בעיתון כי הקמת מדינת ישראל היתה מעשה לא מוסרי – וקרא לסיים את קיומה ולהחליפה במדינה פלסטינית-יהודית. לגבלס, שהתבטא לא פעם בעוינות כלפי ישראל ומדיניותה, אין קשר משפחתי לשר התעמולה הנאצי הידוע לשמצה יוזף גבלס, (אבל יש קשר אידיאולוגי).
גבלס הלוקסמבורגי נחשב מקורב לשר החוץ של המדינה, ז'אן אסלבורן, שנחשב לשר החוץ העויין ביותר לישראל באיחוד האירופי.
במאמר ביומון "לוקסמבורג וורט", שנפוץ מאוד בקרב המרכז-שמאל במדינה, בכותרת "קוצים, שיחים קוצניים וענפי זית" – טען גבלס שישראל ביצעה טיהור אתני במהלך מלחמת השחרור, בהנחיית ראשי היישוב, והוסיף שהיא שוללת זכויות דמוקרטיות מהפלסטינים בגדה ובכך מייצרת שלטון אפרטהייד. הפתרון ההולם לסכסוך הישראלי-פלסטיני לטענתו הוא מדינה אחת, פלסטינית-יהודית-דמוקרטית, ואמר שעל האיחוד האירופי לאמץ גישה זו חרף המאמצים הנוכחיים ל"שתי מדינות".
בעקבות המאמר פנה שגריר ישראל בבלגיה, שאחראי גם על לוקסמבורג, עמנואל נחשון, לעורך הראשי של היומון ודרש לאפשר לו את זכות התגובה. ראשי הקהילה היהודית בלוקסמבורג אף התלוננו על המאמר בפני מועצת העיתונות הלוקסמבורגית.
משרד החוץ בירושלים פנה במכתב תלונה רשמי ל-IHRA, כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה, בטענה שתוכן המאמר מהווה פרסום אנטישמי לפי הגדרות ה-IHRA. בפנייה נכתב:
"המאמר מצייר את ישראל כמקור כל הרע במזרח התיכון, וקורא למעשה לסיומה. אנו חשים שנחצה כאן קו אדום בין ביקורת לגיטימית לבין ביטוי לא מקובל של אנטישמיות ודה-לגיטימציה של מדינת ישראל. לנוכח הגדרות האנטישמיות של IHRA והעובדה שלוקסמבורג היא חלק מהנהגת IHRA – נדרשת כאן תגובה שלכם."
נחשון הוסיף: "מאמרו של הפוליטיקאי הלוקסמבורגי רוברט גבלס מזעזע ומקומם. האיש מסתתר מאחורי הוגה דעות קיצוני כדי לקרוא לסיום קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. גבלס מטיל כתם על היווסדותה של המדינה ומטיף לנו מוסר, מתוך חוסר ידיעה מוחלטת של העובדות וחוסר הבנה של המציאות. מזל שגורלנו הלאומי אינו תלוי באיש הזה ובדומיו."
(איתמר אייכנר, 16.12.20)
https://www.ynet.co.il/news/article/S100ieoL2P

התעמולה הגבלסית-נאצית של רבקה מיכאלשווילי-מיכאלי (2)
בסרט התעמולה הנאצי של גבלס "היהודי הנצחי"  Der ewige Judeמושווים היהודים לנושאי נגיפים – חולדות, המפיצים סכנה לעולם כולו.
https://www.youtube.com/watch?v=Oka6fi2g6-U
והנה הבדרנית הוותיקה, רבקה מיכאלשווילי-מיכאלי, מאמצת את התעמולה הגבלסית-נאצית ובדיוק כמוהו שרה על הסכנה שבנגיף. (מילים יעקב לוריק):
"ביום שהנגיף (נתניהו) ילך יהיה שמח ירושלמים יחגגו בתל אביב את יום הניצחון על הנגיף, נתחבק חזק ולא נשמור מרחק, אוי, הנגיף, יותר מדי זמן אנחנו חיים עם הנגיף הזה, אבל לכל דבר יש סוף. והסוף באוויר."
(תודה לברוך תירוש שהפנה לקישור)
https://www.youtube.com/watch?v=y5qNgqCjOnI&feature=youtu.be
מסתבר שאין גבול לשנאה ולהסתה של אלו המוחים נגדה. הפרוטסטנטית החדשה, מיכאלשוויליי-מיכאלי, היתה לאחרונה במיטבה כבדרנית כאשר בהפגנת "הדגלים השחורים" בגשר קק"ל בתל אביב הצחיקה את כולם כשאמרה: "אנחנו אסירי ציון. במקום שאחד ישב בבית סוהר, אנחנו יושבים במקומו."
https://rotter.net/forum/scoops1/647726.shtml
עאלק אסירת ציון. כאילו שגבולות הארץ סגורים בפניה, היא הרי יכולה תמיד לרדת מהארץ כפי שעשו בניה. דלתות הכלא פתוחות.
עצוב רק שהנכדים הסיניים שלה, שהיא מתנאה בהם, לא יבינו כלל את התעמולה הנאצית שהיא מביעה.
נעמן כהן