בגיליון:
- אסתר רַאבּ: *
- ישראל בר-ניר: הגנה מן הצדק
- פוצ'ו: בחיי [7]
- אורי הייטנר: 1. שק החבטות של החברה הישראלית
- מתי דוד: תגובות ממוקדות לאירועים באקטואליה
- אבי גולדברג: ג'ון לה-קארה, מותו של סוכן
- משה גרנות: אין אהבות שמחות?
- עדינה בר-אל: כמעט נולדו ברפת
- עדינה בר-אל / מזיכרונות רפתנים ותיקים: בשנת 1999 יצא לאור הספר "ניר-ישראל חוגג יובל – 50" (בעריכת כותבת שורות אלו). להלן כמה מזיכרונותיהם של רפתנים ותיקים במושב ניר-ישראל.
- רוֹן גֵּרָא: חֹרֶף בָּא
- אסתר ראב: רישומי עיפרון:
- אהוד בן עזר: על שפת נהר שחור
- נעמן כהן: מדוע "מערביים" (מוגרבים-מרוקנים)
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * שלום והערכה לעמוס גלבוע. דבריך בנושא חג החנוכה, הארוך בחגי ישראל [חב"ע 1602] מרגשים ונוקבים, ועל כך הערכה לבבית.
- שאר הגליון
מאמרים
אסתר רַאבּ
*
חֲבַלְבַּל לָבָן, עָנֹג,
תָּלוּי בְּחוּט עַל הַגָּדֵר –
קַוִּים סְגֻלִּים יוֹרְדִים יְשִׁירוֹת
לְתוֹךְ גְּבִיעוֹ הָרַךְ:
אֶשְׁכּוֹל-חַיִּים זָעִיר
תָּלוּי עַל בְּלִימָה
רֵיחַ-שֶׁנֶף מָתוֹק
כְּעוֹרוֹ שֶׁל תִּינוֹק.
בַּבֹּקֶר
רֵיחַ חֲבַלְבַּל
נָח רַכּוֹת
עַל צַלָּקוֹת,
מַבְטִיחַ אַשְׁלָיָה לְבָנָה –
אֵין לָהּ שַׁחַר,
רֵיחַ מָתוֹק נָח עַל צַלָּקוֹת –
לוֹטֵף, מְרַפֵּא:
יָד נַעֲלָמָה שְׁלוּחָה:
חַסְדּוֹ שֶׁל חֲבַלְבַּל עָנֹג.
1971
*
עָלַי יִתְאַבְּלוּ
עָלַי יִתְאַבְּלוּ –
כָּל הַחֲתוּלִים מְזֵי-הָרָעָב –
שֶׁתּוּגַת-עוֹלָם נִשְׁקֶפֶת
מֵעֵינֵיהֶם הַגְּדוֹלוֹת;
עָלַי יִתְאַבְּלוּ כָּל הַתּוֹרִים,
שֶׁלָּקְטוּ גַּרְעִינִים –
מִכַּפִּי;
שְׁרַקְרַקִּים, יְפַזְּרוּ חִנָּם,
דִּרְדּוּרֵי-כֶּסֶף קוֹלָם –
לַמֶּרְחָבִים,
נוֹצַת-פָּז
מְהַבְהֶבֶת בַּשֶּׁמֶשׁ –
לְלֹא רוֹאֶה;
עָלַי יִתְאַבְּלוּ –
חֲבַלְבַּלִּים –
וּגְבִיעֵיהֶם שָׁתִיתִי
טַל וְשֶׁנֶף בַּבְּקָרִים
כָּל הַכְּלָבִים הַתּוֹעִים,
רָזִים וְצוֹלְעִים
מֵאַבְנֵי-צַלָּפִים;
וְהַיַּנְשׁוּפִים יִתְיַפְּחוּ
מִכְּאֵב – בַּלֵּילוֹת
וְאֵין שׁוֹמֵעַ לָהֶם
רַק הַנְּמָלִים הַטִּפְּשׁוֹת
תַּמְשֵׁכְנָה לָנוּעַ בַּמַּסְלוּל –
לְלֹא הֶרֶף,
וְהָעֵצִים יִצְמְחוּ
וְהַשִּׂיחִים יוֹסִיפוּ עַלְוָה
וְיַסְמִין לַח
יִזְלֹף נִיחוֹחוֹ
וְאָדָם יִתְקַע סַכִּינִים –
בִּבְשַׂר אָדָם –
הָלוֹךְ וְתָקוֹעַ הָלוֹךְ וְתָקוֹעַ
בְּלִי קֵץ – – –
1971
* אסתר ראב (1894-1981). מתוך "תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה" (1971-1964). השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988).
ישראל בר-ניר
הגנה מן הצדק
לְשון סַגִּי נְהור היא צורת שימוש בשפה שמתכוונת לההיפך ממה שנאמר. עיקר השימוש בלשון סגי נהור נעשה לצורך לשון נקייה, על ידי נקיטת לשון חיובית כשהכוונה האמיתית היא למשמעות ההפוכה, השלילית. בשפה העברית התפתחה לשון סגי נהור כצורת דיבור המבטאת ציניות וסרקזם. ויקיפדיה.
מבוא. עולם הפוך, להטוטים לשוניים
יופמיזם (Euphemism) זו מילת כיסוי, או צורת דיבור, שמטרתה לנטרל את המשמעות של מושגים שהם שליליים במהותם. השימוש בצורה הלשונית הזאת נועד להונות את קהל היעד ולהסתיר את כוונותיו האמיתיות של המשתמש בה. תעמולת הבחירות של מפלגות היא תחום בו השימוש בהתבטאויות כאלו הוא תופעה יום יומית.
בפוליטיקה הצורה הלשונית הזאת היא חלק אינטגרלי מכללי המשחק. אבל הנגע הזה חדר גם למערכת המשפט שבה הוא הפך לתופעה של קבע. אוצר המלים, המונחים, והמושגים (glossary), שפותח ע"י מערכת המשפט על מנת לטפח בציבור את האשלייה שהוא זוכה לצדק כאשר הוא נזקק לשרותי מערכת המשפט, יכול לשמש חומר גלם ליותר מעבודת דוקטורט אחת.
פרק ראשון. צדק או צדק כאילו (Fake Justice)
אדם שלא למד משפטים יתקשה להבין את שפתם של אנשי חוק ומשפט. לא קל לתרגם את הנאמר במסמכים משפטיים – פסקי דין, ובמיוחד הנימוקים הנילווים להם, לעברית פשוטה של יום יום. לעיתים קרובות יש צורך לפנות לבעלי מקצוע שיתרגמו את הנאמר לשפת המובנת לאדם הפשוט.
מונח כזה הוא הביטוי "הגנה מן הצדק."
הביטוי הזה תופש מקום מרכזי בחדשות בימים אלה בגלל השימוש שההגנה במשפטו הממשמש ובא של ראש הממשלה עושה בו.
מה זאת "הגנה מן הצדק"? מדוע יש צורך ב"הגנה מן הצדק"? אף אחד מבין עורכי הדין אליהם פניתי שיסבירו לי את המושג, לא נתן לי תשובה מספקת. ההסברים תמיד נעזרו בדוגמאות כמו "אכיפה בררנית", "הסתרת ראיות", "בידוי ראיות", "התעלמות מעובדות לזכות הנאשם", "עבירה תקדימית'', "עבירה לשעתה" וכיוצא באלה. אבל כל הדוגמאות האלו, ללא יוצא מן הכלל, הן דוגמאות לאי צדק ולא לצדק. להסברים תמיד התלוותה התוספת שבתי המשפט מקבלים את ההגנה הזאת רק לעתים רחוקות. כנראה שאני קשה תפיסה, כי עכשיו לא ברור לי אם תפקידו של בית המשפט הוא לעשות צדק או להנציח אי צדק. זה מזכיר את הנאמר בספר ישעיהו (פרק ה', פסוק ז') וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה.
הבעייה היא שזאת לא בדיחה. בישראל, בשל התנהלות הפרקליטות, הצורך בהגנה מן הצדק הוא אמיתי. כרגע זה ממלא את הכותרות בגלל משפטו של נתניהו, אבל הצורך קיים כמעט בכל מקרה המגיע לבית המשפט.
עם הגשת כתב אישום על התביעה למסור לנאשם ו/או לעורכי דינו את כל הראיות עליהן מתבסס כתב האישום – הדגש הוא על המילה כול. לשון החוק ברורה וחד משמעית, והיא לא מותירה מקום למסירה בררנית של חומר הראיות עליו מתבסס כתב האישום. לפרקליטות יש תמיד תירוצים וסיבות מדוע היא לא חייבת לציית לדרישה הזו. הגישה הזו פוגעת ביכולתו של נאשם להגן על עצמו, ומקטינה את סיכוייו לצאת זכאי במשפט. לדברי אורי קורב, לשעבר פרקליט בכיר בפרקליטות (מי שניהל את משפטו של אולמרט), כתב אישום שלא עומד בדרישה הזו הוא לא חוקי, ויש לפסול אותו על הסף. אבל זה כמעט אף פעם לא קרה. בדרך כלל בתי המשפט משלימים עם הנוהל הפסול הזה על מנת שלא להתעמת עם הפרקליטות.
במקרה הנוכחי – משפט נתניהו, הפרקליטות טוענת שהיא העבירה להגנה מזמן את כל המסמכים, אבל כמעט כל יום מועברים לסנגורים עשרות מסמכים חדשים. הפרקליטות ממשיכה להסתיר מידע הכרחי ובסיסי. כך, לדוגמא, הסנגורים דרשו לראות את אישור היועמ"ש לפתיחה בחקירה נגד ראש הממשלה – אישור שמתחייב מתוקף חוק יסוד הממשלה – ואת המועד בו הוא ניתן, אם בכלל. הפרקליטות, בתואנה של צו איסור פירסום (צא"פ), מסרבת להציג את האישור. למה? זה עשוי לפגוע במהלך החקירה – כך הפרקליטות. אבל החקירה הסתיימה (ואם, כפי שמשתמע מדברי הפרקליטות, החקירה עדיין לא הסתיימה, על סמך מה הוגש כתב אישום?)
אחרי מאמץ של חודשים ארוכים, צמרת הפרקליטות בנתה כתב אישום, שאחרי שאושר על ידי היועמ"ש בעצמו, הוגש נגד נתניהו. מניסיון העבר, בפרקליטות היו בטוחים שכתב האישום יתקבל ע"י בית המשפט כלשונו, וללא כל השגות.
כדי ליצור את הרושם שבהכנת כתב האישום לא נפל דופי, היועמ"ש ערך "שימוע", בו ניתנה לראש הממשלה ולסנגוריו אפשרות להשמיע את השגותיהם על ההאשמות. אבל זה היה, כנאמר בישעיהו (פרק מ', פסוק ג'), כְּקול קורא בַּמִדְבָּר, כי אף אחד לא רצה להקשיב להם. לא רק שאף אחד לא רצה להקשיב להם, ליאת בן ארי, הדמות המרכזית ב"חקירה", אפילו לא טרחה לבוא לשימוע. אחרי שלוש שנות עבודה מפרכת, מגיע לה לנוח ויותר מעניין לעסוק בציד אריות באפריקה.
אבל זה לא סוף הסיפור. בניגוד לציפיות הפרקליטות, השופטים לא קיבלו את כתב האישום ועמדו על כך שיש להגיש כתב אישום מתוקן. הם דרשו לבצע עשרות תיקונים בכתב האישום. הם הבהירו שאי אפשר להגיש כתב אישום ללא ראיות, או כמו שאמר אחד השופטים – לא יכול להיות יער ללא עצים.
אחזור לנקודה הזאת ביתר הרחבה בפרק השלישי.
אבל פטור בלא כלום אי אפשר. התנהגות השופטים בפרשה היא מוזרה (אני מתבטא בעדינות). מה פירוש "להגיש כתב אישום מתוקן"? מה זה – לפרקליטת מגיע מועד ב'? "עשרות תיקונים" זה לא איזה פסיק שנשכח או טעות בהדפסה. את כתב האישום לא הכין איזה עו"ד מתחיל או מתמחה. מיטב המוחות של הפרקליטות השקיעו ימים ולילות בהכנת כתב האישום וכל מה שיצא זה כתב אישום ללא ראיות, ועכשיו מגיעה להם הזדמנות שנייה? מדובר באירוע חסר תקדים – הגשת כתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן. אירוע שהכניס את כל המדינה לסחרור פוליטי. צעד שלדברי היועמ"ש יש לנקוט בו אך ורק אם סיכויי ההרשעה הם על סף הוודאות. איך היועמ"ש הגיע למסקנה שיש סיכוי ממשי להרשעה עם כתב אישום ללא ראיות?
בבית המשפט הפרקליטות נהנית מכל היתרונות, בעוד שהנאשם נמצא בעמדה נחותה, אפילו כשמדובר באדם שהוא עתיר נכסים או אישיות ציבורית בעלת קשרים. מה ההיגיון בכך שנותנים לפרקליטות את הזכות להגיש כתב אישום "מתוקן"? דהיינו מועד ב'? לפי השכל הישר (לא שכל של משפטן) את כתב האישום הזה היה צריך לזרוק לפח האשפה ולא לאפשר מועד ב'. לא תהיה זאת הפתעה אם הפרקליטות ו/או היועמ"ש ישתמשו ב"דוקטרינת התקינות" – יאמרו שהם שכחו ב"טעות" לצרף ראיות לכתב האישום, ושהטעות היתה "בתום לב".
פרק שני. סיפורו של תיק
יום אחד פשטה שמועה – ליועמ"ש יש בעייה. מעל ראשו תלוי תיק, תיק שנסגר, מסיבה שאינה ברורה. הבעייה היא שעם תיק תלוי, תיק שנסגר, מסיבה שאינה ברורה, לחבוש את כובע היועמ"ש הוא לא יוכל.
התהלך היועמ"ש עצוב, שקוע במחשבה איך מהסבך ימצא מוצא, ולפתע הברקה – יש אור בקצה המנהרה. אם כובעים רבים יחבוש, גם עם תיק תלוי, תיק שנסגר, מסיבה שאינה ברורה, הוא בין הטיפות יוכל לחמוק.
פרשת הרפז היתה בכותרות בתקופת כהונתו של אהוד ברק כשר הביטחון בממשלת נתניהו, עם גבי אשכנזי כרמטכ"ל, ואביחי מנדלבליט כפרקליט הצבאי הראשי (פצ"ר). (את הפרטים המלאים, וכן רשימה מלאה של הנפשות המעורבות, ניתן למצוא באינטרנט – בין השאר יש על כך מאמר גדול בוויקיפדיה).
מאמר שפרסם, איתמר לוין, הכתב המשפטי של העיתון "חדשות מחלקה ראשונה" ביום 30 בנובמבר, מספר שתיק מנדלבליט נסגר מחוסר אשמה:
(https://www.news1.co.il/Archive/001-D-434215-00.html)
גולת הכותרת של המאמר היא "בכך נותן בית המשפט העליון גושפנקא פסיקתית לאופן סגירת התיק."
להלן נדון במושג "גושפנקא פסיקתית" ומה שמסתתר מאחוריו. אבל לפני כן חשוב להבין מדוע בית המשפט העליון מוצא לנכון לעסוק בפרשה שאירעה לפני יותר מעשר שנים, פרשה שגם אם נעברו בה עבירות כל שהן, חלה עליהן התיישנות.
במערכת המשפט, הצדקה של עיוותים והונאות באמצעות שטיקים, טריקים ופרשנות יצירתית של חוקים ותקנות היא נורמה. אבל יש חריג. ממועמדים לתפקידים בכירים במערכת – שופטים, היועמ"ש וכן בכירי הפרקליטות, מצפים שהם יהיו נקיים מכל רבב. הספק הכי קטן בטוהר הכפיים שלהם מהווה עילה לפסילתם. לא ברור אם כך כתוב בחוק או שזה נוהג או מסורת, אבל הכלל הזה נשמר בקפידה, ואין עליו התיישנות. תיק חקירה או כתב אישום שנסגרו בשל "חוסר ראיות" או התיישנות – הם כתם מהותי שמונע קידום לאחד התפקידים שהוזכרו לעיל – הזיכוי או סגירת התיק צריכים להיות בשל "חוסר אשמה" ולא בשל "חוסר ראיות".
הפרטים המלאים של פרשת הרפז מוסתרים ברובם מאחורי "קיר אש" (fire wall) של צווי איסור פרסום (צא"פ). אבל, בזמנו התקשורת היתה מלאה בשמועות ובהדלפות מגמתיות, בגלל מערכת היחסים העכורה בין שר הביטחון ברק לבין הרמטכ"ל אשכנזי. בעיקר היו סימני שאלה על התנהגותו ותיפקודו של מנדלבליט שהיה הפצ"ר באותה תקופה. הפרשה נחקרה ע"י יהודה וינשטיין, קודמו של מנדלבליט בתפקיד היועמ"ש. החקירה הסתיימה בלי הגשת כתב אישום, ודעתו של מנדלבליט נחה – אין לו מה לדאוג.
שמחתו של מנדלבליט היתה מוקדמת. הנושא עלה מחדש בדיוני הוועדה שעסקה ב-2016 במינויו לתפקיד היועמ"ש. וינשטיין קבע כי בהתנהלות מנדלבליט בפרשת הרפז דבק פגם, כמו כן גם יו"ר הוועדה, אשר גרוניס, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, התנגד למינוי של מנדלבליט לתפקיד היועמ"ש. המינוי אושר למרות התנגדותם של וינשטיין וגרוניס.
לימים מנדלבליט יתלונן שווינשטין תפר לו תיק על מנת לטרפד את מינויו ("מעריב" 27 במרץ,
2019):
https://www.maariv.co.il/news/law/Article-691524).
תפר לו תיק? הייתכן? מי אמר את זה? מנדלבליט עצמו...
הנושא חזר לכותרות לאחרונה (אוקטובר, 2020), כשנחשפה קלטת בה מנדלבליט מתלונן על כך שפרקליט המדינה שי ניצן, ועוזרתו הראשית [של מנדלבליט], דינה זילבר, מחזיקים אותו בצוואר ותופרים לו תיק.
זו התפתחות מעניינת. הרי במדינת ישראל לא תופרים תיקים. מנדלבליט עצמו נשבע על כך בנקיטת חפץ מעל כל במה אפשרית, וכל גדולי המשפט, כולל העליונים, חוזרים על המנטרה הזאת השכם והערב – במדינת ישראל לא תופרים תיקים. אז איך יכול להיות שתפרו למנדלבליט תיק, כפי שהוא טוען במו פיו? פעם אחת – ייתכן שהוא כשל בלשונו. אבל פעמיים? אכן סוגייה שמצדיקה את התערבותו של בית המשפט העליון, ולו רק כדי למנוע לזות שפתיים.
נחזור לקביעתו של איתמר לוין "בכך נותן בית המשפט העליון גושפנקא פסיקתית לאופן סגירת התיק." מסתבר שזה לא מדוייק. כפי שנראה להלן, מקריאת הציטוט מדברי השופטים, איתמר לוין משתמש בכלי ספרותי הידוע בשם לִיצֶנְצְיָה פּוֹאֶטִיקָה (במקור הלטיני licentia poetica ) – החירות של המחבר לאי דיוק בניסוח או לשיבוש לשוני מכוון בהתאם לגחמותיו. להלן הקטע הרלוונטי מתוך מאמרו של איתמר לוין:
"צא ולמד, שלא זו בלבד שכלל הגורמים בשרשרת המינוי של המשיב לא מצאו פגם ערכי-נורמטיבי בהתנהלותו המונע את מינויו לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה; ולא זו בלבד שמושב של חמישה שופטים בבית המשפט העליון סבר כך; אלא שאף הגורמים במשרד המשפטים המוסמכים להורות על סגירת תיק החקירה בעניינו של המשיב, סברו כי יש לעשות כן מחוסר אשמה; והסיבה היחידה שבגינה טרם הוזנה עילת הסגירה של חוסר אשמה, היא מידת הזהירות (שמא זהירות יתר) בה נקט פרקליט המדינה דאז, שחשש שמא מתן הוראה כאמור תהא נגועה בחשש לניגוד עניינים, ולו למראית עין.
"לנוכח השתלשלות העניינים המתוארת ומצב הדברים לעת הזו; בהינתן שההחלטה בעניין סגירת תיק החקירה של המשיב התקבלה זה מכבר (בניגוד לנטען בעתירה, שכביכול מדובר בתיק פתוח); ומשעה שאין חולק כי עילת הסגירה היא במהותה חוסר אשמה (הגם שברישומי המשטרה עילת הגניזה נותרה ללא הכרעה) – הרי שהבסיס לטענת העותרים נשמט כליל. הנה כי כן, לא ניגוד עניינים מצידו של המשיב יש כאן, ואף לא חשש לניגוד עניינים.
"ובכלל, המילה 'ניגוד עניינים' אינה מילת קסם שניתן להדביקה לכל עובר ושב. כל סוגייה של ניגוד עניינים צריכה להיבחן לגופה על-פי הפרמטרים שהותוו בפסיקה ועל-פי הקשר הדברים והדבקתם. מכל מקום, ניסיונם של העותרים לגזור גזירה שווה בין עניינו של המשיב, לבין הסוגייה של ניגוד העניינים של ראש הממשלה בעקבות המשפט המתנהל כנגדו בבית המשפט המחוזי, הוא עירוב מין בשאינו מינו, משולל יסוד ונעדר כל אחיזה עובדתית ומשפטית."
מוטב היה אילו הפורום המשפטי למען ישראל לא היה מגיש את העתירה. ביקורת חריפה במיוחד הוא מותח על עו"ד אביעד ויסולי, אשר ביקש להצטרף לעתירה, תוך שהוא מטיח מילים בוטות בפרקליטות ובשר אבי ניסנקורן: "אין בה [בבקשת ההצטרפות] דבר זולת גיבובי טענות ופיטומי מילי בעלמא שאין מקומן להישמע בגדרו של הליך משפטי, לא מבחינת תוכנן ולא מבחינת אופן ניסוחן."
אם כלל הגורמים בשרשרת המינוי לא מצאו פגם ערכי-נורמטיבי בהתנהלותו המונע את מינויו לתפקיד היועמ"ש, מה הוא הפגם שדבק בהתנהלותו של מנדלבליט בפרשת הרפז אליו התייחס וינשטיין?
לא זו בלבד שמושב של חמישה שופטים בבית המשפט העליון סבר כך; אלא שאף הגורמים במשרד המשפטים המוסמכים להורות על סגירת תיק החקירה בעניינו של המשיב, סברו כי יש לעשות כן מחוסר אשמה. "סבר", "סברו" – זה נשמע יותר כמו סדרת הטלוויזיה סברי מרנן, מאשר בית משפט. זה עדיין לא עונה על השאלה מדוע השופטים בהרכב הנוכחי, וכן "המושב של חמישה שופטים בבית המשפט העליון" בהרכב קודם, לא פנו ישירות לווינשטיין ושאלו אותו. תשובה ישירה מפיו של הבעל דבר היתה מייתרת את הצורך בסברות.
במהלך דיון משפטי, עו"ד טוב לא שואל שאלה עליה הוא לא יודע את התשובה. האם זה המצב כאן? האם השופטים העדיפו לא לדעת את התשובה?
לסיום הפרק – השופט עמית הביע דעה "מקורית" על ניגוד העניינים אותו מייחסים ליועמ"ש – המילה 'ניגוד עניינים' אינה מילת קסם שניתן להדביקה לכל עובר ושב. כל סוגיה של ניגוד עניינים צריכה להיבחן לגופה על-פי הפרמטרים שהותוו בפסיקה ועל-פי הקשר הדברים והדבקתם.
מעניין אם השופט עמית מכיר פסיקה מהעבר של אהרון ברק, האורים ותומים של מערכת המשפט בישראל, בה נאמר כי לא צריך להוכיח ניגוד עניינים, מספיק שקיימת האפשרות של ניגוד עניינים.
פרק שלישי. אֶן דֶּן דִּינוֹ
אֶן דֶּן דִּינוֹ, סוֹף עַל הָקָטִינוֹ, סוֹף עַל הָקָטִי קָטוֹ, אֶלִיק בֶּלִיק בּוֹם – מתוך שיר ילדים ידוע.
אֶן דֶּן דִּינו הוא שיבוש של ביטוי יווני עתיק (hèn dià duoîn – ἓν διὰ δυοῖν) שפירושו אחד מתוך שניים. הדיון בפרק הקודם מלמד על המעמד והחשיבות של הוועדות העוסקות בבחירת מועמדים לתפקידים בכירים בממשל. בחירת מועמדים לתפקידים בכירים באמצעות ועדות, לפחות בצורה בה הדבר נעשה בישראל, זה רעיון מקורי שלמיטב ידיעתי אין לו אח ורע בשום מדינה דמוקרטית.
סיפור הוועדות הוא דוגמא מובהקת של מה שמכונה "ישרא-בלוף". ועדה אמורה לבדוק את התאמתם של מועמדים לתפקיד המוצע, שאין פסול בעברם ושבחירתם לא נועדה לשרת אג'נדה כזאת או אחרת. זו מראית עין בלבד. הוועדה כמעט ולא מתייחסת להתאמת המועמדים לתפקיד (להלן זה יומחש באמצעות המקרה של מנדלבליט), ובדיקת העבר מתרכזת בעיקר בהתאמת המועמד לאג'נדה של חברי הוועדה. יתרה מזאת, הוועדה אמורה לאתר מיספר מועמדים (לפחות שלושה בדרך כלל) מהם הממשלה, או השר הנוגע בדבר, יבחרו אחד. למעט חריגים בודדים, ה"איתור" מסתיים תמיד במועמד אחד, אותו הממשלה ו/או השר חייבים לקבל. הכינוי הוא "ועדת איתורים", אבל למעשה זאת "ועדת מינויים" שהממשלה או השר הנוגע בדבר הם חותמת גומי המאשרת את החלטותיה. המטרה היא למנוע מהממשלה ו/או מהשר לבחור במועמדים משלהם. הנימוק הרשמי הוא שיש למנוע "פוליטיזציה" של המינויים. אין דבר יותר אווילי מהנימוק הזה. פוליטיקה היא סם החיים של כל משטר דמוקרטי. יש פוליטיקה גם במשטרים טוטליטאריים, אבל שם אמצעי הביצוע הם קצת יותר דרסטיים.
גישה הרואה בפוליטיקה מילה גסה, מעידה על חוסר הבנה בסיסי של מהות הדמוקרטיה. אין אדם שאין לו דעות פוליטיות ואין אדם שהחלטותיו ושיקוליו אינם מושפעים מדעותיו הפוליטיות. זה חל גם על שופטים, כולל אלה שעוטים את גלימת העליונים. ועדות אינן מונעות פוליטיזציה, הן רק מחליפות פוליטיקה אחת באחרת.
בישראל התפתחה מסורת שבראשות ועדות עומדים שופטים – ועדות חקירה, ועדות מינויים, ועדות בדיקה – כל נושא וכל תחום שרק אפשר להעלות על הדעת: כלכלה, שירות נשים ביחידות שדה בצבא, אפלייה מגדרית, דתית או גזעית, תמיד מקימים ועדה ובראשה בדרך כלל שופט.
למעט נושאים משפטיים, שופט הוא המינוי הכי פחות מתאים לראשות הוועדה. ההתמחות של שופט היא שפיטה. יש שופטים טובים יותר ויש פחות טובים, אבל משפט תמיד מסתיים בהרשעה או בזיכוי. בנושאים כמו שירות נשים ביחידות עילית בצבא, או מדיניות כלכלית – האם עדיף שימוש בגז או בפחם, או מדיניות ביטחון – האם ישראל זקוקה לשש או לתשע צוללות, לשופט אין שום יתרון ייחודי המבטיח שהחלטתו תהיה הטובה ביותר. אדרבא, לעתים קרובות חוסר הידע שלו יכול לגרום יותר נזק מאשר תועלת.
לדעתו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, הוא לא צריך להיות טייס כדי לדעת מתי טייס התרשל במילוי תפקידו. מה שברק לא מבין זה שטייס יודע לטוס, בעוד שהוא [ברק] יודע לעוף, ושזה לא אותו הדבר. מינוי של שופט לעמוד בראש ועדת חקירה הופכת את הוועדה למעין בית משפט, ומקנה ציביון פלילי לטעויות.
נחזור למינויו של מנדלבליט לתפקיד היועמ"ש עליו דובר בפרק הקודם. שניים מבין חברי הוועדה שעסקה במינויו היו בעלי רקע משפטי – היועמ"ש הקודם, וינשטיין, ונשיא בית המשפט העליון לשעבר, אשר גרוניס. כמו כן שרת המשפטים איילת שקד היתה בוועדה. מי היו האחרים אינני יודע. האם מישהו טרח לבדוק את יכולותיו השיפוטיות של מנדלבליט לצורך התאמתו לתפקיד? הוא שירת בצה"ל בפרקליטות והגיע לדרגת אלוף, ואח"כ כיהן מיספר שנים כמזכיר הממשלה. זה רקע מכובד לכל הדעות, אבל כשלעצמו זה רקע שלא אומר כלום על איכותו כפרקליט או שכופט.
עכשיו, אחרי שבית המשפט קבע, יש לבצע עשרות תיקונים בכתב האישום שהגיש מנדלבליט נגד נתניהו – והבהיר שאי אפשר להגיש כתב אישום ללא ראיות, או כמו שאמר אחד מהשופטים – לא יכול להיות יער ללא עצים.
מה זה אומר על רמתו השיפוטית של מנדלבליט? במילים פשוטות, זה אומר שמנדלבליט הוא במקרה הטוב חובבן, ושהוא התרשל מקצועית בהגשת כתב האישום.
אימרה ידועה היא שגמל זה סוס שתוכנן ע"י ועדה. מינויו של מנדלבליט לתפקיד היועמ"ש הוא הוכחה חיה לכך שיש משהו בדברים האלה. ההיסטוריה מספרת על הקיסר הרומאי קליגולה שמינה את הסוס שלו לקונסול. מנדלבליט הוא לא סוס, אבל הוא גם לא משפטן. בהשאלה מהגדרה של המישנה ליועמ"ש, דינה זילבר, מנדלבליט הוא פייק פרקליט.
ישראל בר-ניר
מבוא. עולם הפוך, להטוטים לשוניים
יופמיזם (Euphemism) זו מילת כיסוי, או צורת דיבור, שמטרתה לנטרל את המשמעות של מושגים שהם שליליים במהותם. השימוש בצורה הלשונית הזאת נועד להונות את קהל היעד ולהסתיר את כוונותיו האמיתיות של המשתמש בה. תעמולת הבחירות של מפלגות היא תחום בו השימוש בהתבטאויות כאלו הוא תופעה יום יומית.
בפוליטיקה הצורה הלשונית הזאת היא חלק אינטגרלי מכללי המשחק. אבל הנגע הזה חדר גם למערכת המשפט שבה הוא הפך לתופעה של קבע. אוצר המלים, המונחים, והמושגים (glossary), שפותח ע"י מערכת המשפט על מנת לטפח בציבור את האשלייה שהוא זוכה לצדק כאשר הוא נזקק לשרותי מערכת המשפט, יכול לשמש חומר גלם ליותר מעבודת דוקטורט אחת.
פרק ראשון. צדק או צדק כאילו (Fake Justice)
אדם שלא למד משפטים יתקשה להבין את שפתם של אנשי חוק ומשפט. לא קל לתרגם את הנאמר במסמכים משפטיים – פסקי דין, ובמיוחד הנימוקים הנילווים להם, לעברית פשוטה של יום יום. לעיתים קרובות יש צורך לפנות לבעלי מקצוע שיתרגמו את הנאמר לשפת המובנת לאדם הפשוט.
מונח כזה הוא הביטוי "הגנה מן הצדק."
הביטוי הזה תופש מקום מרכזי בחדשות בימים אלה בגלל השימוש שההגנה במשפטו הממשמש ובא של ראש הממשלה עושה בו.
מה זאת "הגנה מן הצדק"? מדוע יש צורך ב"הגנה מן הצדק"? אף אחד מבין עורכי הדין אליהם פניתי שיסבירו לי את המושג, לא נתן לי תשובה מספקת. ההסברים תמיד נעזרו בדוגמאות כמו "אכיפה בררנית", "הסתרת ראיות", "בידוי ראיות", "התעלמות מעובדות לזכות הנאשם", "עבירה תקדימית'', "עבירה לשעתה" וכיוצא באלה. אבל כל הדוגמאות האלו, ללא יוצא מן הכלל, הן דוגמאות לאי צדק ולא לצדק. להסברים תמיד התלוותה התוספת שבתי המשפט מקבלים את ההגנה הזאת רק לעתים רחוקות. כנראה שאני קשה תפיסה, כי עכשיו לא ברור לי אם תפקידו של בית המשפט הוא לעשות צדק או להנציח אי צדק. זה מזכיר את הנאמר בספר ישעיהו (פרק ה', פסוק ז') וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה.
הבעייה היא שזאת לא בדיחה. בישראל, בשל התנהלות הפרקליטות, הצורך בהגנה מן הצדק הוא אמיתי. כרגע זה ממלא את הכותרות בגלל משפטו של נתניהו, אבל הצורך קיים כמעט בכל מקרה המגיע לבית המשפט.
עם הגשת כתב אישום על התביעה למסור לנאשם ו/או לעורכי דינו את כל הראיות עליהן מתבסס כתב האישום – הדגש הוא על המילה כול. לשון החוק ברורה וחד משמעית, והיא לא מותירה מקום למסירה בררנית של חומר הראיות עליו מתבסס כתב האישום. לפרקליטות יש תמיד תירוצים וסיבות מדוע היא לא חייבת לציית לדרישה הזו. הגישה הזו פוגעת ביכולתו של נאשם להגן על עצמו, ומקטינה את סיכוייו לצאת זכאי במשפט. לדברי אורי קורב, לשעבר פרקליט בכיר בפרקליטות (מי שניהל את משפטו של אולמרט), כתב אישום שלא עומד בדרישה הזו הוא לא חוקי, ויש לפסול אותו על הסף. אבל זה כמעט אף פעם לא קרה. בדרך כלל בתי המשפט משלימים עם הנוהל הפסול הזה על מנת שלא להתעמת עם הפרקליטות.
במקרה הנוכחי – משפט נתניהו, הפרקליטות טוענת שהיא העבירה להגנה מזמן את כל המסמכים, אבל כמעט כל יום מועברים לסנגורים עשרות מסמכים חדשים. הפרקליטות ממשיכה להסתיר מידע הכרחי ובסיסי. כך, לדוגמא, הסנגורים דרשו לראות את אישור היועמ"ש לפתיחה בחקירה נגד ראש הממשלה – אישור שמתחייב מתוקף חוק יסוד הממשלה – ואת המועד בו הוא ניתן, אם בכלל. הפרקליטות, בתואנה של צו איסור פירסום (צא"פ), מסרבת להציג את האישור. למה? זה עשוי לפגוע במהלך החקירה – כך הפרקליטות. אבל החקירה הסתיימה (ואם, כפי שמשתמע מדברי הפרקליטות, החקירה עדיין לא הסתיימה, על סמך מה הוגש כתב אישום?)
אחרי מאמץ של חודשים ארוכים, צמרת הפרקליטות בנתה כתב אישום, שאחרי שאושר על ידי היועמ"ש בעצמו, הוגש נגד נתניהו. מניסיון העבר, בפרקליטות היו בטוחים שכתב האישום יתקבל ע"י בית המשפט כלשונו, וללא כל השגות.
כדי ליצור את הרושם שבהכנת כתב האישום לא נפל דופי, היועמ"ש ערך "שימוע", בו ניתנה לראש הממשלה ולסנגוריו אפשרות להשמיע את השגותיהם על ההאשמות. אבל זה היה, כנאמר בישעיהו (פרק מ', פסוק ג'), כְּקול קורא בַּמִדְבָּר, כי אף אחד לא רצה להקשיב להם. לא רק שאף אחד לא רצה להקשיב להם, ליאת בן ארי, הדמות המרכזית ב"חקירה", אפילו לא טרחה לבוא לשימוע. אחרי שלוש שנות עבודה מפרכת, מגיע לה לנוח ויותר מעניין לעסוק בציד אריות באפריקה.
אבל זה לא סוף הסיפור. בניגוד לציפיות הפרקליטות, השופטים לא קיבלו את כתב האישום ועמדו על כך שיש להגיש כתב אישום מתוקן. הם דרשו לבצע עשרות תיקונים בכתב האישום. הם הבהירו שאי אפשר להגיש כתב אישום ללא ראיות, או כמו שאמר אחד השופטים – לא יכול להיות יער ללא עצים.
אחזור לנקודה הזאת ביתר הרחבה בפרק השלישי.
אבל פטור בלא כלום אי אפשר. התנהגות השופטים בפרשה היא מוזרה (אני מתבטא בעדינות). מה פירוש "להגיש כתב אישום מתוקן"? מה זה – לפרקליטת מגיע מועד ב'? "עשרות תיקונים" זה לא איזה פסיק שנשכח או טעות בהדפסה. את כתב האישום לא הכין איזה עו"ד מתחיל או מתמחה. מיטב המוחות של הפרקליטות השקיעו ימים ולילות בהכנת כתב האישום וכל מה שיצא זה כתב אישום ללא ראיות, ועכשיו מגיעה להם הזדמנות שנייה? מדובר באירוע חסר תקדים – הגשת כתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן. אירוע שהכניס את כל המדינה לסחרור פוליטי. צעד שלדברי היועמ"ש יש לנקוט בו אך ורק אם סיכויי ההרשעה הם על סף הוודאות. איך היועמ"ש הגיע למסקנה שיש סיכוי ממשי להרשעה עם כתב אישום ללא ראיות?
בבית המשפט הפרקליטות נהנית מכל היתרונות, בעוד שהנאשם נמצא בעמדה נחותה, אפילו כשמדובר באדם שהוא עתיר נכסים או אישיות ציבורית בעלת קשרים. מה ההיגיון בכך שנותנים לפרקליטות את הזכות להגיש כתב אישום "מתוקן"? דהיינו מועד ב'? לפי השכל הישר (לא שכל של משפטן) את כתב האישום הזה היה צריך לזרוק לפח האשפה ולא לאפשר מועד ב'. לא תהיה זאת הפתעה אם הפרקליטות ו/או היועמ"ש ישתמשו ב"דוקטרינת התקינות" – יאמרו שהם שכחו ב"טעות" לצרף ראיות לכתב האישום, ושהטעות היתה "בתום לב".
פרק שני. סיפורו של תיק
יום אחד פשטה שמועה – ליועמ"ש יש בעייה. מעל ראשו תלוי תיק, תיק שנסגר, מסיבה שאינה ברורה. הבעייה היא שעם תיק תלוי, תיק שנסגר, מסיבה שאינה ברורה, לחבוש את כובע היועמ"ש הוא לא יוכל.
התהלך היועמ"ש עצוב, שקוע במחשבה איך מהסבך ימצא מוצא, ולפתע הברקה – יש אור בקצה המנהרה. אם כובעים רבים יחבוש, גם עם תיק תלוי, תיק שנסגר, מסיבה שאינה ברורה, הוא בין הטיפות יוכל לחמוק.
פרשת הרפז היתה בכותרות בתקופת כהונתו של אהוד ברק כשר הביטחון בממשלת נתניהו, עם גבי אשכנזי כרמטכ"ל, ואביחי מנדלבליט כפרקליט הצבאי הראשי (פצ"ר). (את הפרטים המלאים, וכן רשימה מלאה של הנפשות המעורבות, ניתן למצוא באינטרנט – בין השאר יש על כך מאמר גדול בוויקיפדיה).
מאמר שפרסם, איתמר לוין, הכתב המשפטי של העיתון "חדשות מחלקה ראשונה" ביום 30 בנובמבר, מספר שתיק מנדלבליט נסגר מחוסר אשמה:
(https://www.news1.co.il/Archive/001-D-434215-00.html)
גולת הכותרת של המאמר היא "בכך נותן בית המשפט העליון גושפנקא פסיקתית לאופן סגירת התיק."
להלן נדון במושג "גושפנקא פסיקתית" ומה שמסתתר מאחוריו. אבל לפני כן חשוב להבין מדוע בית המשפט העליון מוצא לנכון לעסוק בפרשה שאירעה לפני יותר מעשר שנים, פרשה שגם אם נעברו בה עבירות כל שהן, חלה עליהן התיישנות.
במערכת המשפט, הצדקה של עיוותים והונאות באמצעות שטיקים, טריקים ופרשנות יצירתית של חוקים ותקנות היא נורמה. אבל יש חריג. ממועמדים לתפקידים בכירים במערכת – שופטים, היועמ"ש וכן בכירי הפרקליטות, מצפים שהם יהיו נקיים מכל רבב. הספק הכי קטן בטוהר הכפיים שלהם מהווה עילה לפסילתם. לא ברור אם כך כתוב בחוק או שזה נוהג או מסורת, אבל הכלל הזה נשמר בקפידה, ואין עליו התיישנות. תיק חקירה או כתב אישום שנסגרו בשל "חוסר ראיות" או התיישנות – הם כתם מהותי שמונע קידום לאחד התפקידים שהוזכרו לעיל – הזיכוי או סגירת התיק צריכים להיות בשל "חוסר אשמה" ולא בשל "חוסר ראיות".
הפרטים המלאים של פרשת הרפז מוסתרים ברובם מאחורי "קיר אש" (fire wall) של צווי איסור פרסום (צא"פ). אבל, בזמנו התקשורת היתה מלאה בשמועות ובהדלפות מגמתיות, בגלל מערכת היחסים העכורה בין שר הביטחון ברק לבין הרמטכ"ל אשכנזי. בעיקר היו סימני שאלה על התנהגותו ותיפקודו של מנדלבליט שהיה הפצ"ר באותה תקופה. הפרשה נחקרה ע"י יהודה וינשטיין, קודמו של מנדלבליט בתפקיד היועמ"ש. החקירה הסתיימה בלי הגשת כתב אישום, ודעתו של מנדלבליט נחה – אין לו מה לדאוג.
שמחתו של מנדלבליט היתה מוקדמת. הנושא עלה מחדש בדיוני הוועדה שעסקה ב-2016 במינויו לתפקיד היועמ"ש. וינשטיין קבע כי בהתנהלות מנדלבליט בפרשת הרפז דבק פגם, כמו כן גם יו"ר הוועדה, אשר גרוניס, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, התנגד למינוי של מנדלבליט לתפקיד היועמ"ש. המינוי אושר למרות התנגדותם של וינשטיין וגרוניס.
לימים מנדלבליט יתלונן שווינשטין תפר לו תיק על מנת לטרפד את מינויו ("מעריב" 27 במרץ,
2019):
https://www.maariv.co.il/news/law/Article-691524).
תפר לו תיק? הייתכן? מי אמר את זה? מנדלבליט עצמו...
הנושא חזר לכותרות לאחרונה (אוקטובר, 2020), כשנחשפה קלטת בה מנדלבליט מתלונן על כך שפרקליט המדינה שי ניצן, ועוזרתו הראשית [של מנדלבליט], דינה זילבר, מחזיקים אותו בצוואר ותופרים לו תיק.
זו התפתחות מעניינת. הרי במדינת ישראל לא תופרים תיקים. מנדלבליט עצמו נשבע על כך בנקיטת חפץ מעל כל במה אפשרית, וכל גדולי המשפט, כולל העליונים, חוזרים על המנטרה הזאת השכם והערב – במדינת ישראל לא תופרים תיקים. אז איך יכול להיות שתפרו למנדלבליט תיק, כפי שהוא טוען במו פיו? פעם אחת – ייתכן שהוא כשל בלשונו. אבל פעמיים? אכן סוגייה שמצדיקה את התערבותו של בית המשפט העליון, ולו רק כדי למנוע לזות שפתיים.
נחזור לקביעתו של איתמר לוין "בכך נותן בית המשפט העליון גושפנקא פסיקתית לאופן סגירת התיק." מסתבר שזה לא מדוייק. כפי שנראה להלן, מקריאת הציטוט מדברי השופטים, איתמר לוין משתמש בכלי ספרותי הידוע בשם לִיצֶנְצְיָה פּוֹאֶטִיקָה (במקור הלטיני licentia poetica ) – החירות של המחבר לאי דיוק בניסוח או לשיבוש לשוני מכוון בהתאם לגחמותיו. להלן הקטע הרלוונטי מתוך מאמרו של איתמר לוין:
"צא ולמד, שלא זו בלבד שכלל הגורמים בשרשרת המינוי של המשיב לא מצאו פגם ערכי-נורמטיבי בהתנהלותו המונע את מינויו לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה; ולא זו בלבד שמושב של חמישה שופטים בבית המשפט העליון סבר כך; אלא שאף הגורמים במשרד המשפטים המוסמכים להורות על סגירת תיק החקירה בעניינו של המשיב, סברו כי יש לעשות כן מחוסר אשמה; והסיבה היחידה שבגינה טרם הוזנה עילת הסגירה של חוסר אשמה, היא מידת הזהירות (שמא זהירות יתר) בה נקט פרקליט המדינה דאז, שחשש שמא מתן הוראה כאמור תהא נגועה בחשש לניגוד עניינים, ולו למראית עין.
"לנוכח השתלשלות העניינים המתוארת ומצב הדברים לעת הזו; בהינתן שההחלטה בעניין סגירת תיק החקירה של המשיב התקבלה זה מכבר (בניגוד לנטען בעתירה, שכביכול מדובר בתיק פתוח); ומשעה שאין חולק כי עילת הסגירה היא במהותה חוסר אשמה (הגם שברישומי המשטרה עילת הגניזה נותרה ללא הכרעה) – הרי שהבסיס לטענת העותרים נשמט כליל. הנה כי כן, לא ניגוד עניינים מצידו של המשיב יש כאן, ואף לא חשש לניגוד עניינים.
"ובכלל, המילה 'ניגוד עניינים' אינה מילת קסם שניתן להדביקה לכל עובר ושב. כל סוגייה של ניגוד עניינים צריכה להיבחן לגופה על-פי הפרמטרים שהותוו בפסיקה ועל-פי הקשר הדברים והדבקתם. מכל מקום, ניסיונם של העותרים לגזור גזירה שווה בין עניינו של המשיב, לבין הסוגייה של ניגוד העניינים של ראש הממשלה בעקבות המשפט המתנהל כנגדו בבית המשפט המחוזי, הוא עירוב מין בשאינו מינו, משולל יסוד ונעדר כל אחיזה עובדתית ומשפטית."
מוטב היה אילו הפורום המשפטי למען ישראל לא היה מגיש את העתירה. ביקורת חריפה במיוחד הוא מותח על עו"ד אביעד ויסולי, אשר ביקש להצטרף לעתירה, תוך שהוא מטיח מילים בוטות בפרקליטות ובשר אבי ניסנקורן: "אין בה [בבקשת ההצטרפות] דבר זולת גיבובי טענות ופיטומי מילי בעלמא שאין מקומן להישמע בגדרו של הליך משפטי, לא מבחינת תוכנן ולא מבחינת אופן ניסוחן."
אם כלל הגורמים בשרשרת המינוי לא מצאו פגם ערכי-נורמטיבי בהתנהלותו המונע את מינויו לתפקיד היועמ"ש, מה הוא הפגם שדבק בהתנהלותו של מנדלבליט בפרשת הרפז אליו התייחס וינשטיין?
לא זו בלבד שמושב של חמישה שופטים בבית המשפט העליון סבר כך; אלא שאף הגורמים במשרד המשפטים המוסמכים להורות על סגירת תיק החקירה בעניינו של המשיב, סברו כי יש לעשות כן מחוסר אשמה. "סבר", "סברו" – זה נשמע יותר כמו סדרת הטלוויזיה סברי מרנן, מאשר בית משפט. זה עדיין לא עונה על השאלה מדוע השופטים בהרכב הנוכחי, וכן "המושב של חמישה שופטים בבית המשפט העליון" בהרכב קודם, לא פנו ישירות לווינשטיין ושאלו אותו. תשובה ישירה מפיו של הבעל דבר היתה מייתרת את הצורך בסברות.
במהלך דיון משפטי, עו"ד טוב לא שואל שאלה עליה הוא לא יודע את התשובה. האם זה המצב כאן? האם השופטים העדיפו לא לדעת את התשובה?
לסיום הפרק – השופט עמית הביע דעה "מקורית" על ניגוד העניינים אותו מייחסים ליועמ"ש – המילה 'ניגוד עניינים' אינה מילת קסם שניתן להדביקה לכל עובר ושב. כל סוגיה של ניגוד עניינים צריכה להיבחן לגופה על-פי הפרמטרים שהותוו בפסיקה ועל-פי הקשר הדברים והדבקתם.
מעניין אם השופט עמית מכיר פסיקה מהעבר של אהרון ברק, האורים ותומים של מערכת המשפט בישראל, בה נאמר כי לא צריך להוכיח ניגוד עניינים, מספיק שקיימת האפשרות של ניגוד עניינים.
פרק שלישי. אֶן דֶּן דִּינוֹ
אֶן דֶּן דִּינוֹ, סוֹף עַל הָקָטִינוֹ, סוֹף עַל הָקָטִי קָטוֹ, אֶלִיק בֶּלִיק בּוֹם – מתוך שיר ילדים ידוע.
אֶן דֶּן דִּינו הוא שיבוש של ביטוי יווני עתיק (hèn dià duoîn – ἓν διὰ δυοῖν) שפירושו אחד מתוך שניים. הדיון בפרק הקודם מלמד על המעמד והחשיבות של הוועדות העוסקות בבחירת מועמדים לתפקידים בכירים בממשל. בחירת מועמדים לתפקידים בכירים באמצעות ועדות, לפחות בצורה בה הדבר נעשה בישראל, זה רעיון מקורי שלמיטב ידיעתי אין לו אח ורע בשום מדינה דמוקרטית.
סיפור הוועדות הוא דוגמא מובהקת של מה שמכונה "ישרא-בלוף". ועדה אמורה לבדוק את התאמתם של מועמדים לתפקיד המוצע, שאין פסול בעברם ושבחירתם לא נועדה לשרת אג'נדה כזאת או אחרת. זו מראית עין בלבד. הוועדה כמעט ולא מתייחסת להתאמת המועמדים לתפקיד (להלן זה יומחש באמצעות המקרה של מנדלבליט), ובדיקת העבר מתרכזת בעיקר בהתאמת המועמד לאג'נדה של חברי הוועדה. יתרה מזאת, הוועדה אמורה לאתר מיספר מועמדים (לפחות שלושה בדרך כלל) מהם הממשלה, או השר הנוגע בדבר, יבחרו אחד. למעט חריגים בודדים, ה"איתור" מסתיים תמיד במועמד אחד, אותו הממשלה ו/או השר חייבים לקבל. הכינוי הוא "ועדת איתורים", אבל למעשה זאת "ועדת מינויים" שהממשלה או השר הנוגע בדבר הם חותמת גומי המאשרת את החלטותיה. המטרה היא למנוע מהממשלה ו/או מהשר לבחור במועמדים משלהם. הנימוק הרשמי הוא שיש למנוע "פוליטיזציה" של המינויים. אין דבר יותר אווילי מהנימוק הזה. פוליטיקה היא סם החיים של כל משטר דמוקרטי. יש פוליטיקה גם במשטרים טוטליטאריים, אבל שם אמצעי הביצוע הם קצת יותר דרסטיים.
גישה הרואה בפוליטיקה מילה גסה, מעידה על חוסר הבנה בסיסי של מהות הדמוקרטיה. אין אדם שאין לו דעות פוליטיות ואין אדם שהחלטותיו ושיקוליו אינם מושפעים מדעותיו הפוליטיות. זה חל גם על שופטים, כולל אלה שעוטים את גלימת העליונים. ועדות אינן מונעות פוליטיזציה, הן רק מחליפות פוליטיקה אחת באחרת.
בישראל התפתחה מסורת שבראשות ועדות עומדים שופטים – ועדות חקירה, ועדות מינויים, ועדות בדיקה – כל נושא וכל תחום שרק אפשר להעלות על הדעת: כלכלה, שירות נשים ביחידות שדה בצבא, אפלייה מגדרית, דתית או גזעית, תמיד מקימים ועדה ובראשה בדרך כלל שופט.
למעט נושאים משפטיים, שופט הוא המינוי הכי פחות מתאים לראשות הוועדה. ההתמחות של שופט היא שפיטה. יש שופטים טובים יותר ויש פחות טובים, אבל משפט תמיד מסתיים בהרשעה או בזיכוי. בנושאים כמו שירות נשים ביחידות עילית בצבא, או מדיניות כלכלית – האם עדיף שימוש בגז או בפחם, או מדיניות ביטחון – האם ישראל זקוקה לשש או לתשע צוללות, לשופט אין שום יתרון ייחודי המבטיח שהחלטתו תהיה הטובה ביותר. אדרבא, לעתים קרובות חוסר הידע שלו יכול לגרום יותר נזק מאשר תועלת.
לדעתו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, הוא לא צריך להיות טייס כדי לדעת מתי טייס התרשל במילוי תפקידו. מה שברק לא מבין זה שטייס יודע לטוס, בעוד שהוא [ברק] יודע לעוף, ושזה לא אותו הדבר. מינוי של שופט לעמוד בראש ועדת חקירה הופכת את הוועדה למעין בית משפט, ומקנה ציביון פלילי לטעויות.
נחזור למינויו של מנדלבליט לתפקיד היועמ"ש עליו דובר בפרק הקודם. שניים מבין חברי הוועדה שעסקה במינויו היו בעלי רקע משפטי – היועמ"ש הקודם, וינשטיין, ונשיא בית המשפט העליון לשעבר, אשר גרוניס. כמו כן שרת המשפטים איילת שקד היתה בוועדה. מי היו האחרים אינני יודע. האם מישהו טרח לבדוק את יכולותיו השיפוטיות של מנדלבליט לצורך התאמתו לתפקיד? הוא שירת בצה"ל בפרקליטות והגיע לדרגת אלוף, ואח"כ כיהן מיספר שנים כמזכיר הממשלה. זה רקע מכובד לכל הדעות, אבל כשלעצמו זה רקע שלא אומר כלום על איכותו כפרקליט או שכופט.
עכשיו, אחרי שבית המשפט קבע, יש לבצע עשרות תיקונים בכתב האישום שהגיש מנדלבליט נגד נתניהו – והבהיר שאי אפשר להגיש כתב אישום ללא ראיות, או כמו שאמר אחד מהשופטים – לא יכול להיות יער ללא עצים.
מה זה אומר על רמתו השיפוטית של מנדלבליט? במילים פשוטות, זה אומר שמנדלבליט הוא במקרה הטוב חובבן, ושהוא התרשל מקצועית בהגשת כתב האישום.
אימרה ידועה היא שגמל זה סוס שתוכנן ע"י ועדה. מינויו של מנדלבליט לתפקיד היועמ"ש הוא הוכחה חיה לכך שיש משהו בדברים האלה. ההיסטוריה מספרת על הקיסר הרומאי קליגולה שמינה את הסוס שלו לקונסול. מנדלבליט הוא לא סוס, אבל הוא גם לא משפטן. בהשאלה מהגדרה של המישנה ליועמ"ש, דינה זילבר, מנדלבליט הוא פייק פרקליט.
ישראל בר-ניר
פוצ'ו
בחיי [7]
כ"ח. חתימה טובה
אני מדפדף ביומן שלי כדי לדעת מה היה המשך היחסים עם תהילה, אך היא נעלמה פתאום מדפי היומן, ובשום אופן אני לא מצליח לזכור איך הסתיימה אותה חברות קצרת לילות. אני מתאר לעצמי שלא השארתי אצלה משקעים שימריצו אותה לשמור עליי כעל אוצר יקר, וקצת חבל לי על הנתק שנוצר עם מי שהיתה יכולה להיות חברה טובה, אם רק הייתי מצליח להביא את החט שלי לידי חטא.
אם להיות גלוי לב, אני די כועס על עצמי, שהיומן שכתבתי מוקדש רובו לרשימת הבנות שניסיתי לאמץ לעצמי, במקום לספר על רשימת המחזות שאימצתי לארון הספרים שלי, וניסיתי בעזרתם להביא גאולה לעולם.
במדף הקלסרים שבארון ניתן למצוא קרוב למאה מערכונים וכמה מחזות ארוכים שכתבתי בימי חיי. מחזות נפלאים שאף תיאטרון לא מצא לנכון לכתוב לי שהם מקסימים ושאבוא אליהם מיד לחתום חוזה.
המחזה היחיד שלי, שהיה קרוב לידי מימוש בתיאטרון הבימה, נקרא "תל כף". כתבתי אותו בגיל 20 והוא מספר על הווי קיבוץ שחבריו הצעירים מוצאים פתאום את עצמם בלי הורים ובלי מורים וכל מה שיש להם בראש זה איך למצוא אהבה. הבמאי צבי פרידלנדר התלהב מהמחזה, עבד עליו יחד איתי במשך חודש ואמר לי שהוא יהיה המיוזיקהול הישראלי הראשון. הכול היה טוב ויפה, עד שהמחזה הגמור הגיע לידי המנהל האמנותי של הבימה והוא פסק נחרצות שהנבו נמוך. פרידלנדר איבד את ביטחונו העצמי ואני רצתי לחנות ספרים לקנות מילון שיסביר לי מה זה נבו. (פרטים ב"בחיי 2").
מאז כתבתי קרוב לעשרה מחזות, אך אף תיאטרון ישראלי לא הבין שלפניו מונחת ההצגה שתציל אותו מפשיטת רגל. מחזמר שכמעט הועלה על ידי תיאטרון באר שבע נכתב על טרומפלדור בעקבות מערכון שגיליתי במחברת של ימי בני, ובמרכזו מחקר אקדמאי אם טוב למות בעד ארצנו, או לא כל כך. אני הרחבתי את המחקר להצגה שלמה לפיה טרומפלדור לא מת בתל חי, וכשהוא מתייצב מול בן גוריון לספר לו איך הצליח להימלט מהקרב, מכנס בן גוריון מועצת חכמים וזו מחליטה פה אחד לחייב את טרומפלדור להסתיר את סיפור הצלתו, כי אומה הנמצאת בחיתוליה, חייבת שיהיו לה גיבורים שמסרו את נפשם למען המולדת. טרומפלדור מקבל את דין התנועה, וכדי שלא יזהו אותו ויגלו חס וחלילה שהוא עוד חי, הוא משנה את שמו מטרומפלדור בטי"ת לתרומפלדור בתי"ו. במחזה תרומפלדור ממשיך לחיות עד גיל תשעים, הוא מתפרנס מעבודתו כרופא שיניים, אבל יש לו בעיות עם מס הכנסה ויש לו גם עוגמת נפש מבנו היחיד הנקרא בשם הנדיר 'ארצנו'.
[אהוד: איך היה רופא שיניים עם יד אחת?]
את המחזה נתתי לקריאה ראשונה לסופרת נגה מרון. היא כל כך הללה אותו, עד שלא בזבזתי אף יום ומיד שלחתי אותו לתיאטרון הקאמרי. הקאמרי גם כן לא בזבז הרבה זמן וכתב לי שאני יכול לבוא לקחת אותו. לקחתי והעברתי להבימה, מהבימה לתיאטרון חיפה וממנו לתיאטרון באר שבע. בבאר שבע היתה לו עדנה קצרת מועד, כאשר המחזאית פנינה גרי התחילה לעבוד עליו. במהלך העבודה התחלף המנהל האמנותי של התיאטרון והמחזה דעך לאטו. הרווח היחידי שצמח לאומה מאותה אפיזודה, הוא שפנינה הגיעה למסקנה שבמקום לעבוד על הצגות של אחרים, מוטב לה לעבוד על הצגה שלה. המחזה שכתבה 'אהבה ארץ ישראלית', זכה להצלחה גדולה ועלה על הבמה מאות פעמים.
בהזדמנות זאת אני מוצא לנכון לספר לאומה שקראתי לפני כמה ימים את ספרו האוטוביוגרפי של שמשון בן יהושע מבאר טוביה. בספר הוא כותב שאביו לחם בתל חי והיה מנושאי האלונקה של טרומפלדור. כמובן ששמשון חקר את אביו בקשר למשפט השנוי במחלוקת ואביו פסק נחרצות שהוא שמע במו אוזניו, איך טרומפלדור ממלמל בעברית רצוצה שטוב למות בעד ארצנו, ואחר כך באמת מת. מאחר שהכרתי את אביו של שמשון מקרוב, נאמנים עליי דבריו ואני שמח שלא לחינם נשאתי את הסיסמה הזאת בכל מלחמות ישראל, למרות שהייתי שמח יותר אם היא הייתה אומרת שטוב יותר לחיות בעד ארצנו.
אני לא יכול לספר על טרומפלדור הגיבור הלאומי, בלי להזכיר גם אנטי גיבור לאומי שאני מכיר טוב מאוד. כלומר אני עצמי. את הפן הזה של חיי גיליתי כשברחתי כל עוד רוחי בי מעשרות תאבי בצע שניסו להסתער עליי וללכוד אותי חי או מת על אדמת ראשון לציון. על מעשה "הגבורה" הזה לא כתבתי ביומן שלי, כי למה להנציח סיפורים שלא מביאים לי כבוד? אבל מאחר שלא יכולתי להתאפק וסיפרתי אותו בכמה הזדמנויות, אעלה אותו על הכתב, כי יש בו מסר המלמד שמי שהשתתף במלחמת העצמאות וזכה לסגת בכמה קרבות, רכש על ידי כך ניסיון בריחה שיכול לעזור לו כל החיים. את הסיפור הזה סיפרתי בבית היוצר של אקו"ם, בערב שהוקדש לסיפורי גבורה לכבוד חג החנוכה. מישהו הקליט את הסיפור, העבירו ליו-טיוב והודות לכך אני זוכר אותו כאילו היה אתמול בצהריים.
הדבר היה כאשר בצפון המדינה התנהלה מלחמת לבנון השנייה. אני לא קיבלתי צו גיוס, כי הצבא החליט משום מה, שאם הוא יגייס לקרבות גם בני שמונים, לא יישאר לחייליו על מי להגן. כיון שכך נשארתי בארץ עם כל הנשים והילדים והמשכתי בעיסוקיי הרגילים, כלומר לקרוא, לכתוב, ולהתפרנס ממפגשים עם תלמידים בבתי ספר. יום אחד הוזמנתי לראשון לציון לבית ספר ששכן בשכונה, שלפי בתיה הקטנים והצפופים, אפשר היה להבין שלא גרים בהם מיליונרים.
ההתרגשות היתה גדולה כי הודיעו לתלמידים שיבוא סופר חשוב שכתב בעצמו את הספר: "כשהמורה שמילקיהו היה ילד". מטעמי חיסכון החליטה ההנהלה לכלול במפגש אחד חמש כיתות, לכן כינסו וצופפו את כולם במקלט, כי זה היה האולם היחיד שיכול היה לקלוט קרוב למאתיים תלמידים. כדי שאדע שיש לי עסק עם מוסד שיודע לכבד סופר שכתב יותר מספר אחד, קישטו את דוכן המורה בכל טוב. עטו עליו מפה לבנה, במרכזה שמו עוגת שוקולד תוצרת בית, מצידה האחד בקבוק מיץ אשכוליות ומצידה השני צלחת עמוסה בענבים ובתפוחים.
עד כה זו מתכונת שיכולתי למצוא גם בבתי ספר אחרים, אבל הפעם היה כאן מוצר נוסף שכמוהו לא קיבלתי מאז שהתחלתי להרצות בבתי ספר. היה זה גליל נייר טואלט מהודר, שדפיו עדינים חלקלקים למשעי, מאלה המיועדים לבעלי ישבן מעודן, שמעולם לא חש במגעם של חלוקי נחל, או עלי גפן רחבים. כמובן שלא אמרתי כלום, למרות שלרגע חשבתי שאולי הדבר נובע מכך שהתלמידים הם מאלה המסוגלים לגרום לסופר לעשות במכנסיו.
המנהלת של בית הספר עשתה לי כבוד רב, כאשר באה במיוחד להציג אותי לפני התלמידים, ולהזהיר אותם שמי שיעז לדבר או למשוך בצמות של מישהי ללא רשות, יסולק מבית הספר לנצח ויצטרך להביא את הוריו לקבל הרצאה בחינוך.
כשיש לי מפגשים שחלקם הראשון מוקדש להזהרת תלמידים ולאיומים הכוללים את הוריהם, אני יודע שעליי לעמוד על המשמר, לספר את הסיפורים ברצף, כשסיפור נוגע בסיפור. כמובן שחלילה לי מלהכניס דברי קישור, גם בגלל שאקו"ם לא משלמת על דברי קישור, וגם כי זאת הזדמנות לתלמידים לפתוח את הפה בהתחכמויות, שמעירות משנתן את המורות האחראיות על השקט. יש לציין שהודות לניסיוני רב השנים, עבר המפגש בהצלחה, ולמנהלת שנשארה לעמוד ליד הדלת לשמור שאף תלמיד לא ירוץ לבית שימוש אם הוא לא צריך באמת, לא נשארה עבודה ולא היתה לה סיבה לגרש אף תלמיד לנצח.
ברגע שהודעתי שבזאת סיימתי את כל מה שהיה לי לספר, נשמעה התעוררות כללית, כל התלמידים זינקו ממקומם ופרצו בדהירה לעברי כשהם מטפסים זה על זה ופיסות נייר בידיהם. ברגע שהתכוננתי לקפוץ לתקרה ולהתלות על המנורה כל עוד נפשי בי, קלטתי שהם לא רוצים לחנוק אותי אלא בסך לבקש את רחמיי, כדי שאסכים בטובי לחתום להם את שמי.
מן הידוע הוא שהסופרים, בניגוד לפוליטיקאים, לא נוהגים לחתום את שמם על פיסות נייר, ביחוד לא בבתי ספר שבו התלמידים עלולים להתנפל עליהם ולחנוק אותם מתוך להט התשוקה. הדרך שלנו להיפטר מאותם מתנפלים היא על ידי זה שאנו מכריזים בעוד מועד שהסופרים חותמים רק על ספרים שהם כתבו. אם חשבתי שבזאת ניצלתי, טעיתי. לרגע אמנם ההתנפלות שככה, אך ברגע הבא חלה ריצה מהירה לעבר התיקים ועד מהרה חזרו אלי כשבידיהם ספרי חשבון או מקראות ישראל. מיהרתי להודיע שאני מצטער, כי מטעמי פרנסה הסופרים חותמים רק על הספרים שלהם.
כאן נשמעה אנחה כללית ואחריה קולות של נהי: "למה? באמת! לא אמרו לנו, תחתום רק לי."
הסתכלתי על הילדים ועל העצב הניבט מעיניהם ואמרתי לעצמי: למה אני רשע כזה? מה כבר יכול לקרות לי אם אגרום מעט שמחה לילדים המסכנים האלה? בקושי אולי יש להם לחם בבית, אז איך אני יכול לדרוש שיבזבזו את הפרוטה האחרונה על ספרים? הרי מדובר סך הכול בכתיבת ארבע אותיות, מילא אם הייתי יגאל מוסינזון, אולי הייתי בצרות, אבל אני רק פוצ'ו ומה זה בשבילי?
"בסדר," אמרתי, "אני אחתום, אבל תעמדו בתור ותהיו בשקט."
למשמע המילה 'בשקט' פרצה שאגה כללית, והמנהלת, שכבר היתה בחצר בית הספר, מיהרה לחזור למקלט בריצה, ולא נרגעה עד אשר אמרתי לה שאם גם היא רוצה חתימה, אתן לה אפילו בלי תור.
משום מה היא לא רצתה ויצאה רק אחרי שראתה שהילדים עומדים בשקט ודפי נייר בידיהם. חזרתי לשבת ליד השולחן, יושב וחותם, וכל ילד שמקבל את הנייר החתום מתאפק שלא להשמיע צריחת ניצחון, אבל לא יכול שלא לקפוץ משמחה ולאמץ את הדף לליבו.
במהלך החתימה שמתי לב שפיסות הנייר המוגשות לי מתקטנות מרגע לרגע. כשהרמתי את ראשי ראיתי שלאחרונים כבר אין ניירות, והם מבקשים מבעלי הדפים שיתנו להם חתיכה קטנה. החתיכות הגיעו כמעט לגודל של ציפורן, אך אני לא רציתי לקפח אף אחד וצופפתי את ארבעת האותיות שלי עד שאות נגעה באות.
האחרונה בתור היתה ילדה שמנמנה עם פנים יפות ועצובות. היא הגישה לי פיסת נייר דווקא גדולה, אבל כשניקיתי את משקפי ראיתי שזה רבוע של נייר רך ועדין, שנילקח מהחבילה שעמדה עד כה על השולחן ללא שימוש.
כאן לא יכולתי להתאפק ואמרתי בקול נחרץ: "לא! זה לא! אני מצטער אבל על נייר טואלט אני לא חותם!"
"אבל ל... למה?" יבבה הקטנה, "אף אחד לא רצ...צ...צה לתת לי ני... ני נייר..."
הסתכלתי על השמנמונת הקטנה והבחנתי בדמעות המתחילות לקלוח לה מהעיניים. כאן נשברתי ואמרתי לה שבכל זאת אני אחתום לה. ברגע זה הבחנתי בברק שהנציץ את הטיפות הזולגות והרגשתי שעשיתי משהו טוב בחיים. חתמתי לאט ובזהירות לבל אקרע את הנייר הדק, כי אולי יגיע יום שבו תרצה להשתמש בו לשימוש שאליו נועד. כשהגשתי לה את הריבוע החתום, רציתי לשמח אותה עוד יותר ואמרתי לה: "תשמרי על הדף הזה טוב טוב, כי על נייר טואלט אף סופר בעולם עוד לא חתם, לכן עוד מאה שנה הוא יהיה שווה לפחות מיליון שקלים."
ברגע זה תפסתי שעשיתי את טעות חיי. בשאגת אימים התנפלו כל הילדים על החבילה העגלגלת, תלשו ממנה ריבוע אחרי ריבוע ואחר כך עם הנייר התלוש ביד הסתערו עלי כחיות טרף. מיד הבנתי שאני בסכנת מוות, חטפתי את התיק שלי ופרצתי במנוסה כללית, כשכל הילדים רודפים אחרי בצעקת: "תחתום לי! תחתום לי!"
מי יודע מה היה בסופי אלמלא התאמנתי במלחמת העצמאות בבריחות ובנסיגות, ורכשתי ניסיון שלא יסולא בפז.
פוצ'ו
המשך יבוא
אודי ילד הפלא,
איך אתה זוכר כל דבר שנכתב אי פעם בעיתונך? כל הכבוד! סגנון הכתיבה הוא באמת שלי, אבל לא זוכר שהסיפור הזה הופיע כבר פעם אצלך. נותר לי רק לקוות שדב גזית ימצא את זיכרונותיו של גורביץ בגיליון התעופה ונגלה עוד פרטים מנפלאותיו של המורה הבלתי אפשרי הזה.
תהיה לי בריא,
שלך,
פוצ'ו
פוצ'ו
מאיר גורביץ המורה המופלא מגימנסיה הרצליה
יום אחד אני קורא בארכיון של גימנסיה הרצליה על המורה גורביץ אשר בשנת 1914 הימרה את פי ההנהלה ולקח את תלמידיו למקווה ישראל לראות את האווירון. על זאת ננזף על ידי בוגרשוב שאמר עליו בהאי לישנא...
"רק ברוח הקודש הוא רוצה ללמד כי על כן 'בעל רגש' הוא ולא 'בעל מלאכה' אבל בשעה שמסתלקת הימנו רוח קודש זו –שיעוריו מתחת לכל ביקורת. הוא איש חביב ונעים, אבל אינו נורמאלי..."
למקרא הסיפור התעוררה בקירבנו חיבה עמוקה למורה הנזוף והטלנו על תלמידי מחזור ל"ו לפענח את תעלומת האווירון. מי שחשף את הפרשה היה פרופ' יצחק (נכטיגל) זמיר שלצורך תשלום שכר לימוד לאוניברסיטה עבד ככתב בבטאון חיל האוויר וזכר שבימי שלוט התורכים, נפל אווירון שלהם בים תל אביב וראש העיר דיזינגוף הבטיח לקנות להם אווירון חדש ולשם כך ערכו בעיר תחרויות ספורט כדי לגבות כספים.
מי שנעלם מדפי ההיסטוריה אחרי נפילת האווירון היה המורה גורביץ, ואנו חששנו פן גורש מהגימנסיה, חזר לחו"ל ועקבותיו אבדו בין שתי מלחמות העולם.
אך לא אלמן ישראל! בן הבלש תדהר מציל את המצב. בפסטיבל מספרי הסיפורים האחרון בגבעתיים הוזמנו נציגי המחזור שלנו אל הבמה ואיציק זמיר התבקש לחזור ולספר את סיפור המטוס התורכי. בין באי האולם, לצידו של אברהם צוריאנו, ישב חברו בצלאל תדהר, אשר למשמע הסיפור נזכר בתעודת הצטיינות שאביו קיבל בנעוריו. כשחזר הביתה מיהר אל התעודה והבין בפעם הראשונה על איזה אווירון מדובר.
בתעודה היה כתוב שדוד טודרובביץ [לפי ויקיפדיה – טודרוסוביץ] זכה במקום ראשון בריצת 100 לנוער בתחרות שערכה עיריית תל אביב ואשר הכנסותיה נועדו לקניית מטוס חילופין לתורכיה.
בשיחה שהיתה לי עם בצלאל תדהר, שאלתיו אם הוא יודע מה עלה בגורלו של גורביץ. הוא היפנה אותנו אל הוויקיפדיה ושם קראנו את הדברים הבאים והריהם, כאן בתמציתיות הנדרשת:
אווירון עותומאני בשמי ארץ ישראל
באוקטובר 1913 הרצה המורה גורביץ בפני שומעיו בתל אביב בנושא "האווירון", כאשר דגם שבנה עמד מאחוריו. הוא שיכנע את שומעיו לערוך מגבית לרכישת שני אווירונים – האחד ללימוד בני נוער עברי ש'יקבל כנפיים', והשני יימסר לאוויריית השלטון העות'מאני, לשמירה על יחסים טובים ולמניעת תחושה, כאילו היישוב העברי צובר עוצמה שתסכן את השלטון.
כדי להציג טיסה, הזמין אווירון ללימוד. אירוע התרסקות האווירון העות'מאני בחולות ים תל אביב, גרם ליישוב לוותר על חזונו.
לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914, יצא גורביץ לשרת לצד הבריטים בגדודים העבריים, ונאלץ לעשות פסק-זמן בתוכניות להגשמת חזונו. כשהסתיימה המלחמה החל השלטון הבריטי בארץ-ישראל, וגורביץ יכול היה לחזור במלוא המרץ לתוכניותיו. ב-1919 קיבל גורביץ מג'ימס רוטשילד זיכיון ל-200 דונם בחוף טנטורה. שם הקים כפר דייגים עברי ראשון בארץ ויסד בו קבוצת דייגים מבין הסובוטניקים הגרים שעלו מאסטרחן. לצורך זה קיבל גורביץ מהנדבן יצחק גולדברג 20 לא"י ואף הזמין את ש. בן ציון לכתוב את 'שיר הים' העברי הראשון. [אנא, כל היודע יואיל בטובו לשלוח לנו את מילות השיר!]
ב-1928 הוסיף גורביץ על לימוד המתמטיקה בגימנסיה הרצליה, גם לימוד ימאות. ביוזמתו ובזמנו הפנוי החל מעניין את תלמידיו בתחום הימאות ויצא עימם אל חוף הים ללימוד מעשי. הוא ערך מגביות בקירבם ובין אנשי חזון כמותו, ורכש סירה ראשונה לתלמידיו. באותה שנה הקים גורביץ את "האגודה הימית" – בית ספר ימי ראשון בארץ-ישראל שפעל במתכונת לימודים יומיים, ושימש כמנהלו.
במהלך 1933 נבנה בית עץ דו-קומתי כבית הסירות ובניין דו-קומתי ל"בית הספר הימי זבולון" שבו נערכו לימודי יום בשיתוף משרד החינוך עד ראשית שנות השבעים. גורביץ צפה בהגשמת מפעלו, המתפתח לנגד עיניו והופך להיות צי עברי למסחר ולהגנה בארץ ישראל.
מאיר גורביץ נפטר ביום 1 פברואר 1950 שנתיים אחרי שגמרנו את הגימנסיה וספק אם בהתעמלות הבוקר בוגרשוב אמר איזו מילה לטובתו.
גורביץ השאיר אחריו בת, הגר שמה, ואם נצליח להתחקות על עקבותיה נשמח להזמינה ליום הלימודים שלנו, שתספר על אביה דברים שלא ידענו.
מתוך גיליון 525 של המכתב העיתי מיום 11.3.2010
אהוד: פוצ'ו, את המידע על הרשימה הנשכחת שלך שלח לנו דב גביש כדי להזכיר לך שכבר כתבת פעם את הסיפור, אבל בנוסח קצת שונה.
אורי הייטנר
1. שק החבטות של החברה הישראלית
בעקבות פסיקת בג"ץ, נאלץ השר אוחנה למנות מפכ"ל למשטרת ישראל. נוח היה לו שאין מפכ"ל; שבראש המערכת עומד אדם ללא מינוי קבע, כדי ששוט המינוי יפגום בעצמאותו. עובדה זו היא רק ביטוי אחד להחלשת משטרת ישראל.
במשנה, מסכת אבות, נאמר: "רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ."
המשנה מזהירה אותנו מפני אנרכיה. באין מדינה, באין ממשלה, באין משילות – יד איש באחיו וכל דאלים גבר. משילות פירושה מדינת חוק, שהכול בה שווים בפני החוק, שהכול מכבדים את החוק ואת רשויות החוק. המשטרה היא הכלי לאכיפת החוק במדינה. במקום שבו האזרחים מצפצפים על המשטרה, לא תהיה אכיפה, לא תהיה משילות, תהיה אנרכיה שבה – איש את רעהו חיים בלעו.
לפני כחודשיים סערה הארץ כשהתפרסם הסרטון שבו אמיר השכל, ממנהיגי המחאה, השתלח בשוטרת ממוצא אתיופי, בהערות מתנשאות. רבים, אני בתוכם, גינו את גילוי הגזענות, האדנות והפטרונות שלו. אך במופע האימים הזה היה דבר נוסף ראוי להוקעה, והוא היחס לשוטרים שמבצעים את תפקידם. גם אלמלא הגזענות שיצאה מן הבקבוק – עצם החוצפה לדבר כך ולהתנהג כך אל שוטרים, חמורה מאוד. אולם על כך לא היתה תגובה ציבורית חריפה, כי לכך התרגלנו.
לחבוט בשוטרי ישראל – זה כבר הפך לספורט לאומי. הדג מסריח מהראש וראש החובטים הוא ראש הממשלה. כבר חמש שנים הוא מסית נגד המשטרה, מעליל עליה עלילות שווא ותאוריות קונספירציות חסרות שחר, מכה בה וחובט בה בכל הזדמנות, מבצע רצח אופי וסיכול ממוקד למפכ"ל לשעבר, אך ורק כיוון שביצע נאמנה את תפקידו. נתניהו מעליל עלילה נוראה על המשטרה ועל כל מוסדות מדינת החוק כאילו הם ארגון פשע שמבצע הפיכה שלטונית באמצעות תפירת תיקים לראש הממשלה.
האיש העומד בראש הרשות המבצעת מסית נגד זרוע שלה, אך ורק בשל נאמנותה למדינת ישראל ולא אליו אישית, ולבושתנו יש סתירה בין הנאמנויות.
מחרים מחזיקים אחריו מי שאמורים להיות יריביו המרים, המפגינים נגדו במחאת בלפור. גם הם מוסיפים עוד קיסם לבערת המלחמה בשלטון החוק. הם מפרים את החוק והסדר הציבורי ומתבכיינים, מתקרבנים ומדקלמים באותה רוח: "אכיפה בררנית", "משטרה פוליטית", "משטרה בשרות נתניהו". כן, המשטרה הפוליטית שתופרת תיקים לנתניהו מדכאת באלימות את המחאה נגדו... אם כבר אתם פורעי חוק, לפחות תשלמו את מחיר העבריינות בכבוד, בלי להתבכיין על שהמשטרה אוכפת את החוק.
וכמוהם נוהגים המפגינים החרדים, רק ביתר אלימות; יידוי אבנים וחיתולים צואים וקריאות "נאצים". וגם הם באותו קוד ביביסטי-בלפוריסטי; אכלו לי, שתו לי, הרביצו לי, אכיפה בררנית, משטרה פוליטית, משטרה אלימה.
כמו בכל ערוגה, גם במשטרה יש עשבים שוטים. יש שוטרים אלימים. יש שוטרים שאינם יודעים להפעיל שיקול דעת ולפעול בשום שכל. אבל ככלל, המשטרה מגִינה עלינו, נלחמת בפשע, שומרת על הסדר הציבורי. בנוסף על כל משימותיה היא נושאת על כתפיה את אכיפת הנחיות הקורונה, שלמרבה הצער רבים בציבור מפרים. והיא נאלצת בזמן הקורונה להתמודד עם ההפגנות, רבות מהן פרועות. ולמרבה הצער, היא היתה למשיסה בפי כל זב חוטם. השוטרים נופלים מהרגליים מרוב עומס, וזאת הכרת התודה שהם מקבלים מן החברה הישראלית.
אני נגד הפגנות והתקהלויות בעידן הקורונה, אבל אם יש נושא שעליו ראוי היה להפגין היום, זו הפגנת אהדה ותמיכה במשטרה ובשוטרים. בימים הקשים הללו, אחרי הרופאים – השוטרים הם הגיבורים שלנו.
פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" ב-17.12.20 תחת הכותרת "מותקפים מכל הכיוונים"
2. צרור הערות 20.12.20
* בדיחה ושמה פשרה – כל "פשרה" בין כחול לבן לליכוד היא פשרה בין כיבוד ההסכם להפרתו. וכיוון שכבר הייתה "פשרה" כזאת, פשרת האוזר לפני שלושה חודשים, שכדי למנוע סיבוב בחירות העניקה לנתניהו סולם לאפשר לתקציב לעבור ולממשלה לתפקד, נכון לומר שכל "פשרה" היא פשרה בין הפשרה שבין כיבוד ההסכם להפרתו, לבין הפרת ההסכם והפשרה.
נכון, סיבוב בחירות רביעי בתוך שנתיים, בעיצומה של הקורונה, הוא נזק נורא, אך האלטרנטיבה, המשך התרמית המתמשכת, הפרת ההסכמים הבלתי נגמרת והממשלה שאינה מתפקדת, הוא נזק חמור יותר.
באיזה מקרה נכון לא לפזר את הכנסת? אם עד יום שלישי הקרוב הכנסת תאשר בשלוש קריאות את תקציב 2021 ואת חוק ההסדרים, הממשלה תאשר את תקנון ממשלת האחדות שאמור היה לבוא לאישור בישיבה הראשונה של הממשלה אך נתניהו לא איפשר זאת, יקום קבינט הפיוס שנועד להתחיל לרפא את השסעים שנתניהו מעמיק ואת הפצעים שעליהם הוא זורה מלח ושתן מדי יום, ראש הממשלה יתחיל לשתף את שר הביטחון ואת שר החוץ בענייני הביטחון והחוץ של ישראל ונתניהו יחתום על הסדר ניגוד העניינים. רק אם כל התנאים האלה, בלי להתפשר על אות מתוכם, יתקיימו עד יום שלישי הקרוב, תהיה הצדקה להמשך קיום הממשלה.
עכשיו אני קורא על "פשרה" חדשה. הליכוד יסכים שניסנקורן יישאר שר המשפטים תמורת הארכת כהונתה של הממשלה לארבע שנים ודחיית הרוטציה בחצי שנה. עצם המחשבה שנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים מתערב בשאלה מי יהיה שר המשפטים, ושכחול לבן דנה איתו על הנושא, מעוררת פלצות ומתאימה למדינת עולם שלישי. תמורת המובן מאליו, ששר המשפטים יישאר בתפקידו, כחול לבן תסכים שגניבת הרוטציה תדחה בעוד חצי שנה?
מלכתחילה, סברתי שההסכם צריך היה להיות לארבע שנים ולא לשלוש. אלמלא עקץ נתניהו שותפיו ואילו כיבד את ההסכם והממשלה היתה מתפקדת, היה זה נכון לפתוח את ההסכם ולהאריך אותו לארבע שנים, מתוך רצון טוב הדדי וכדי שתהיה כהונה שלמה של הכנסת. אך כמובן שאין זה המצב.
* להפריך את השקר – לימור סימיאן דרש פירסמה ב"ישראל היום" מאמר הזוי, שעל פיו פרישת סער מהליכוד היא צעד גזעני, שנועד לברוח מהמזרחים בליכוד ולהקים ליכוד חדש, אשכנזי, נקי ממזרחיים. "למי הכוונה במפלגה ללא 'הביביזם'? מפלגה ללא הרגב, האוחנה, הזוהר והקרעי." זה כנראה דף המסרים של תעשיית השקרים של נתניהו "המזרחי". אני סולד מהעדתיות הגלותית שנועדה לחרחר שנאה ומדנים בין מזרחים ואשכנזים כדי להיבנות ממנה מבחינה פוליטית. אנחנו יהודים, ציונים, ישראלים, המגשימים את חזון מיזוג הגלויות, וכל החלוקה הזאת מאוסה בעיניי. אין שום משמעות בעיניי למקום מוצאו של האבא או הסבתא של ישראלי יהודי.
אבל רק כדי להוכיח עד כמה מופרכת השטות הביביסטית הזאת – גדעון סער הוא חצי "בוכרי". מס' 2 שלו, יפעת שאשא-ביטון היא "מרוקאית". רבים הסיכויים שבצמרת המפלגה ישובץ אייזנקוט שהוא "מרוקאי". הם לא משובצים שם בגלל ה"מזרחיות" ולא למרות ה"מזרחיות", אלא ללא קשר לגלותיות הזאת. אבל רק כדי להפריך את השקר – אני מציע לבחון מי מאיישים את צמרת מפלגת ביבי.
* פרלמנטרית למופת – יפעת שאשא-ביטון היא פרלמנטרית למופת. היא הזכירה לנו שתפקידו של חבר כנסת, לא כל שכן יו"ר ועדה בכנסת, אינו להיות מכונת אישורים של הממשלה ולא חותמת גומי. היא הזכירה לנו את המושג איזונים ובלמים בין הרשויות בדמוקרטיה. היא הזכירה לנו, שהכנסת אינה קיימת רק להצבעה על הקמת ממשלה חדשה ("רק הצבעה אחת"), אלא יש לה משמעות כגורם מפקח וכערכאה פוליטית עליונה על הממשלה והצורך לאשר החלטות וחוקים בכנסת אינם רק ריטואל של סימון V על החלטות הממשלה. מעולם הכנסת לא הייתה חלשה כמו בימי שלטון נתניהו, שהפך אותה אסקופה נדרסת לרגליו. ובוודאי שמעולם לא היה יו"ר לכנסת שראה עצמו כשליחו של ראש הממשלה כמו יריב לוין. יפעת שאשא-ביטון הצילה באופן חלקי את כבוד הכנסת ומעמדה. היא לא צדקה בכל המחלוקות בינה לבין הממשלה ולא בכל נושא תמכתי בעמדתה (אם כי בנושאים רבים תמכתי בה), אך גם כאשר חשבתי שהיא טועה, הערכתי את המחויבות המוחלטת שלה לתפקידה, למשימתה ולאזרחי ישראל.
כצפוי, נתניהו ושליחיו נישלו אותה ואת ועדת הקורונה מסמכויותיה והעבירו אותן לוועדות נוחות יותר, כלומר כאלה שהמחויבות שלהן אינה לאזרחי ישראל אלא לראש הממשלה. וגם אז, היא היטיבה להפעיל את הוועדה כגורם מבקר, כגורם שמשמיע קול עצמאי וחליפי. אילו היו לנו עשרה שאשא-ביטונים, הדמוקרטיה הישראלית הייתה הרבה יותר חסונה והכנסת הייתה הרבה יותר טובה.
* הגונב מגנב – ברשתות החברתיות מופצת הצהרה של ח"כ שאשא-ביטון, חתומה בכתב ידה, כנספח להסכם בין הליכוד לכולנו, שבו היא מתחייבת לא לפרוש מהסיעה במהלך הכנסת ה-23. אם אין המדובר בזיוף (בכל זאת, המפיצים הם נשאי תעשיית השקרים של נתניהו), מן הראוי שהיא תתפטר מהכנסת. ונשאלת השאלה – למה, בעצם? האם יש ערך כלשהו להסכם בפוליטיקה הישראלית בעידן נתניהו? למה צריך לכבד הסכם עם מפר הסכמים סדרתי, שהפך את הפרת ההסכמים לאידיאולוגיה ולפרקטיקה פוליטית נורמטיבית, וזוכה דווקא על כך להערצה גדולה? האם כאשר מדובר בהסכם עם נתניהו, הכלל שהגונב מגנב פטור אינו תקף?
תשובתי היא שלא. הגונב מגנב אינו פטור. על שאשא-ביטון לכבד את ההסכם, ולו מן הסיבה שהיא מצטרפת למפלגה שחרטה על דגלה יצירת אלטרנטיבה לנתניהו. ואין שום טעם באלטרנטיבה לנתניהו, אם היא לא תהיה אלטרנטיבה לביביזם.
* עוקף את עופר שלח – במצע "כחול לבן" נכתב בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: "ירושלים המאוחדת תהיה בירת ישראל הנצחית." לפתע, בראיון לעיתון הסעודי "א-שארק אל אאוסט" אמר גנץ: "ירושלים צריכה להישאר עיר מאוחדת, אבל יש בה מקום לבירה פלשתינאית". זאת אמירה חמורה מאוד, שסותרת בעליל את הדרך שעמה ניגש גנץ לבוחר וביקש את אמונו. סמוך לבחירות ביקר גנץ יחד עם כל צמרת "כחול לבן" בבקעת הירדן, והביע תמיכה נמרצת בריבונות ישראל על בקעת הירדן, אך הוסיף שהוא נגד החלתה באופן חד-צדדי אלא בהסכמה בינלאומית. אני תמכתי אז ותומך היום בהחלה של הריבונות באופן חד-צדדי (צעד שנתניהו התחייב לבצע והפר את מילתו), ובשנה האחרונה יכולנו להחיל את הריבונות בתמיכת ארה"ב, מעצמת-העל, ואין תמיכה בינלאומית משמעותית יותר מתמיכה אמריקאית (ונתניהו החמיץ את ההזדמנות). אך גם מי שמתנגד להחלה חד-צדדית, אך תומך עקרונית בריבונות, עמדתו ברורה – בקעת הירדן צריכה להיות ישראלית בכל הסכם שלום. הרי ללא הסכם אף אחד לא מדבר על נטישת הבקעה. מי שמדבר על ריבונות בהסכמה, אומר שבמו"מ לשלום ישראל תעמוד על כך שבקעת הירדן תהיה בריבונות ישראלית. ומה אמר גנץ בראיון ל"א-שארק אל אאוסט"? "ישראל צריכה להמשיך ולשלוט בנקודות אסטרטגיות בבקעת הירדן, אבל אין הכרח או חובה לספחו כולו." זו נסיגה חמורה מעמדת כחול לבן. אגב, ברור שאין פרטנר להסכם שישאיר בידינו נקודות אסטרטגיות בבקעה, אך כפי שראינו אין לנו פרטנר להסכם גם כאשר אנו מציעים את כל הבקעה, כפי שהציעו אהוד א' ואהוד ב' בהצעותיהם המופקרות. אבל עצם הנכונות לוותר על בקעת הירדן זולת "נקודות", ועמדה כזו עוד לפני מו"מ, היא עמדה מופקרת.
כחול לבן ניסתה ליצור גוש מרכזי המגשר על פערי עמדות בין חלקי העם כדי להציג חלופה ממלכתית של אחדות לאומית, מתוך הבנת הסכנה בהעמקת הקרע והרחבת השסעים בעם. הדרך לכך היתה בניסיון פנימי להגיע להסכמות על מצע. את המצע ניסחו הסמן היוני של כחול לבן, עופר שלח, והסמן הניצי, יועז הנדל. עצם ההגעה להסכמות היתה ההוכחה שניתן להגיע להסכמות בעם. כמצע של פשרה, לא היה זה המצע שיועז היה מנסח בעצמו, אך לבטח לא המצע שעופר שלח היה מנסח בעצמו. אך לא יועז ולא שלח היו הפנים של כחול לבן, אלא גנץ. גנץ סמך את ידו על המצע, ולפחות בנושא בקעת הירדן הציג עמדה ניצית יותר מהכתוב. מה קרה לגנץ שהוא עוקף פתאום את עופר שלח מ"שמאל"? הוא רוצה לרצות את אלה שמגדפים אותו ושופכים את דמו מאז הקמת ממשלת האחדות?
* חזון המשטרה הפוליטית של אוחנה – בעקבות הביקורת שמתח מ"מ המפכ"ל מוטי כהן, על התערבות פוליטית לא עניינית בעבודת המשטרה, השיב השר אוחנה ש "שר אמור להיות מעורב בענייני משרדו, ושר הבט״פ חייב להיות מעורב בעבודת המשטרה, גם אם זו תופעה חדשה עבור מישהו במשטרה או בשירות הציבורי בכלל." כל זאת, כמובן, בשם האג'נדה "הכול פוליטי" ו"מלוא כל הארץ פוליטיקה" והלהג על ה"פקידים" שכפופים לנבחרי ציבור וכו'. אלא שעצמאות המשטרה, שנועדה להגן על הדמוקרטיה ולשרת את אזרחי המדינה ולא להיות כלי שרת של פוליטיקאי, היא יסוד מוסד של משטרה במדינה דמוקרטית. משרד המשטרה הוקם מיד עם הקמת המדינה, אך המשטרה לא היתה כפופה לשר ואפילו התקציב שלה היה נפרד, כדי לשמור על עצמאותה. רק אחרי הטבח בקריית שמונה והטבח במעלות, ב-1974, החליט ראש הממשלה רבין להעביר לאחריות המשטרה תחומים של ביטחון פנים והכפיף את המשטרה ואת תקציב למשרד המשטרה, בין השאר בעקבות המלצות ועדת חורב, ועדת החקירה הממשלתית על הטבח במעלות, שהמליצה לרכז את סמכויות ביטחון הפנים בידי רשות אחת.
האופוזיציה בראשות בגין התנגדה מיום קום המדינה לעצם קיומו של משרד משטרה. בגין ראה בעצם קיומו של משרד כזה אקט אנטי דמוקרטי. הוא טען שמשרדי משטרה קיימים רק בדיקטטורות ואילו במדינות דמוקרטית שר הפנים אחראי מיניסטריאלית על תחום המשטרה, שמתנהל באופן עצמאי. הוא טען שמשטרה, שמופקד עליה שר באופן ישיר, תהפוך בהכרח למשטרה פוליטית ולא למשטרה של העם כולו. ואכן, עם עלייתו לשלטון והקמת ממשלתו, פירק בגין את משרד המשטרה. המשטרה הוכפפה לאחריות כוללת של משרד הפנים, אך כגוף עצמאי שאינו כפוף ישירות לשר והשר אינו מתערב בענייניו. מצב זה נשמר לאורך כל תקופת ממשלות בגין ובממשלתו הראשונה של שמיר. עם הקמת ממשלת האחדות הלאומית ב-1984, היה צריך למצוא מספיק תפקידים לשרים משתי המפלגות. בין השאר הוקם מחדש משרד המשטרה וחיים בר-לב הופקד עליו. ייתכן שגישתו הממלכתית ליברלית של בגין היתה קיצונית מדי, אך נכונה בבסיסה, ברמה העקרונית. הרצון של אוחנה להיות מפכ"ל-על הוא ניסיון פוליטי אנטי דמוקרטי להשתלט על המשטרה, ועוד בשעה שהוא למעשה נער שליחויות של נאשם בעקבות חקירה חסרת פניות של המשטרה. די, אוחנה גרם מספיק נזק בתור הסוס הטרויאני במשרד המשפטים. לא נותרו במפלגת ביבי שרידי DNA של הממלכתיות הליברלית שאפיינה את בגין ושמיר.
* בונקר – שיטת הבונקר שבה מנהל ניסנקורן את משרד המשפטים, אינה דרך נאותה במצב נורמלי. במצב נורמלי, נכון היה ששר המשפטים יוביל שינויים ורפורמות במערכת המשפט, ויש צורך בשינויים כאלה. אבל כאשר בראש הממשלה עומד נאשם בפלילים, שמנהל מלחמת חורמה נגד מדינת החוק ומערכת המשפט בישראל, מעליל עלילות שווא על המערכת ומפיץ תאוריות קונספירציה מטורללות והכל מטעמיו האישיים-פליליים – זה לא הזמן לרפורמות. זה הזמן לבונקר. זה הזמן להקפיא מצב לשמור על מערכת המשפט מול אויביה. זה זמן לקרב בלימה להצלת מדינת החוק. ואת הקרב הזה מנהל ניסנקורן באופן הראוי לעיטור הגבורה. אני מקווה מאוד שבקרוב מאוד אדם נורמטיבי ושומר חוק יעמוד בראש הממשלה. או אז, נכון יהיה לשחרר. לצד המשך ההגנה על מדינת החוק מפני שוחרי רעתה, נכון יהיה לקדם רפורמות ושינויים, מתוך שיג ושיח והידברות מכובדת ומכבדת בין שלוש רשויות השלטון, ולעצב מחדש את מערך הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים ביניהן.
* ראשון בין שווים – בטור של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות" הוא מצטט את גדעון סער: "אני מתכוון להחליף את המודל שהתרגלנו אליו במודל חדש: אני אוביל, אבל לצידי תהיה הנהגה שמבוססת על צוות ולא על שלטון יחיד. כמו שאמר בגין: ראשון בין שווים." הביטוי "ראשון בין שווים" אינו של בגין. זהו ביטוי ישן ומוכר המדבר על מי שעומד בראש צוות של אנשים, שכולם שווים בזכות דעה ובהכרעה. המקור למושג הוא לטיני, מתקופת הרפובליקה הרומית – Primus inter pares. בניגוד למשטר נשיאותי, או למשטר בישראל בתקופת הבחירה הישירה של ראש הממשלה, במשטר פרלמנטרי, שבו הפרלמנט בוחר את הממשלה ואת העומד בראשה, ראש הממשלה הוא ראשון בין שווים, שהאצבע שלו שווה לשל כל שר אחר בהצבעות הממשלה. זו רוח חוק יסוד הממשלה, שנחקק לראשונה ב-1968, למעט שנות הבחירה הישירה, הגם שהמושג עצמו אינו מופיע בו. כך פעלו ראשי הממשלה עד חוק הבחירה הישירה, אך גם לאחר ביטול חוק הבחירה הישירה, ראשי הממשלה המשיכו לראות את עצמם כאילו נבחרו בבחירה ישירה. נתניהו הרחיק לכת בכך, כאשר הוא מנהל את הממשלה על פי תפיסת "המדינה זה אני" וכמי שרואה בעצמו גוליבר בארץ הגמדים, כאשר הגמדים הם כל מי שלא הוא, ומי שקצת מתבלט – הוא מקפד ראשו.
בגין לא המציא את המושג "ראשון בין שווים", אך הוא הרבה להשתמש בו, ונהג לפרש אותו באופן מרשים: "ראש הממשלה הוא ראשון בין שווים. פירוש הדבר, שהשרים רואים בו ראשון, אך הוא רואה בהם שווים." ב-1968 פרצה מחלוקת קשה בין ראש הממשלה לוי אשכול לבין שר הביטחון משה דיין (שהתנהל באופן פרוע וצפצף על אשכול, כפי שמאוחר יותר אריק שרון צפצף על בגין). בגין, שהיה אז שר בלי תיק בממשלת הליכוד הלאומי שקמה ערב מלחמת ששת הימים (אז נהוג היה לכנות כך את ממשלת האחדות. לאחר הקמת הליכוד, השתנתה הטרמינולוגיה לממשלת אחדות), שהה בחופשה, אך הוזעק לפשר בין השניים, שהעריכו אותו מאוד והחליטו לבחור בו כבורר. בגין נפגש עם השניים, ופסק: "כל השרים שווים לרבות ראש הממשלה, אבל הוא ראשון בין שווים." כלומר כאשר יש מחלוקת בין ראש הממשלה לשר, והם אינם מצליחים להגיע להסכמה, הפוסק הוא ראש הממשלה. התרבות הזאת כל כך זרה ורחוקה מתרבות פולחן האישיות של עידן נתניהו. אני מקווה מאוד שסער יבחֵר לראשות הממשלה ויחזיר לתלם ולשפיות את המדינה, את הממשלה ואת מושגי הדמוקרטיה והמנהיגות.
* שילמה את חובה – במשך יותר מארבעים שנה היתה שולה זקן שפחתו החרופה של אהוד אולמרט. התנהלותו של אולמרט והתנהלות סביבתו היתה כשל ארגון פשע, ושולה זקן היתה בריח מרכזי בהתנהלות זאת. היא היתה בת 17 כאשר החלה לעבוד איתו, ואפשר לומר שהיתה נערה תמימה, אבל היא סיימה לעבוד איתו אחרי גיל חמישים, וזה גיל שבו כבר אפשר בהחלט להבחין בין טוב ורע (לדעתי גם בגיל 17 צריך לדעת להבחין בין טוב ורע). גם במהלך חקירותיו ומשפטו היא נשארה נאמנה אליו עד כלות. שתקה ולא הסגירה דבר. היתה מוכנה לשלם כל מחיר בעבורו. רק כאשר הוא בגד בה, וכדי להשאיר את ראשו מעל המים הוא ניסה להטביע אותה – רק אז התעשתה, היתה לעדת מדינה ופתחה את הפה בחקירות. היא לא צדיקה. רחוקה מכך. ועכשיו היא רוצה להיכנס לפוליטיקה, כפי שאמרה בראיון ל"ישראל היום", ערב כניסתה לבית "האח הגדול" (תמורת כ-300,000 שקל). ויש לה מודל לחיקוי. שר הפנים אריה דרעי. אם סלחו לו, למה לא סולחים לה? "אולי בגלל שאני אישה? אולי בגלל שאני מזרחית?" דרעי לא אישה, אך גם הוא לא בדיוק "מערבי". מה הקשר?
בעיניי, חזרתו של דרעי ועוד בדיוק בדיוק למקום הפשע – משרד הפנים, היא קלון למדינת ישראל. ואם היא תיכנס לחיים הפוליטיים, זו תהיה בושה גדולה. ההצדקה של דרעי היא כרגיל ש"הוא שילם את חובו לחברה." וזה נכון. לכן הוא אינו יושב בכלא, אלא אדם חופשי. זה לא הופך אותו ראוי להנהגה ציבורית. שולה זקן שילמה את חובה לחברה כאשר ישבה בכלא, וגם תרמה תרומה לחברה כשסייעה לחשיפת פשעיו של אולמרט (תמורת הסכם עד מדינה שהפחית מאוד מעונשה), אבל זה לא הופך אותה ראויה להנהגה ציבורית. שולה זקן מלינה על כך שמזכירים לה כל הזמן את העובדה שישבה בכלא. "עד מתי ימשיכו להגיד 'מהכלא ל...'? די, אני מבקשת די... במשפט אחד אתה מוחק ארבעים שנים של עשייה." שולה התבלבלה. הבעייה אינה בכך שישבה בכלא. הבעייה היא 40 שנות העשייה. 40 השנים הם החטא. הכלא הוא עונשו. ואם את זה היא לא מבינה, בוודאי ובוודאי שאין היא ראויה לתפקיד ציבורי. שולה זקן תוקפת את אולמרט על דרכו המדינית. "למה אתה מחבק את אבו מאזן, שלמזלנו לא נתת לו את ירושלים? אני ירושלמית, החלפתי גולות עם ערבים דרך הגבול, והוא כמעט נתן את הבית שלנו. אני לא יכולה לשמוע את הדבר הזה." כאשר הוא כמעט נתן את הבית שלה, היא היתה הקרובה אליו ביותר, ראתה בו אלוהים ולבטח לא היתה לה ביקורת כלשהי. שתלך ל"אח הגדול". שתהיה סלב. אבל בחיים הציבורים באמת שאין בה צורך. יש לנו שם די והותר אנשים שאינם ראויים לכך.
* שאלה לסרבני החיסונים – האם לדעתכם לא צריך להשקיע ביצירת חיסון? סתם נזרקו מיליארדים רבים כל כך? או שאתם בעד שיהיה חיסון, רק רוצים שאנשים אחרים יתחסנו ואתם תיהנו ממיגור המגיפה.
* הכחשת המדע – הרופא הבריטי אדוארד ג'נר המציא בשנת 1796 את החיסון נגד אבעבועות שחורות. היה זה החיסון הראשון בהיסטוריה. התגלית של ג'נר התקבלה בלעג. אמרו עליו שהוא הופך בני אדם לדינוזאורים. אך ההמצאה שלו הדבירה את המחלה הנוראה, שהאנושות לא ידעה להתמודד עימה. ועל בסיס המצאתו, המשיך הביולוג הצרפתי לואי פסטר לפתח חיסונים ועוד רבים אחריו. ההמצאה של ג'נר היא אחת מפריצות הדרך הגדולות ביותר בתולדות המדע והרפואה. למעלה מ-220 שנים חלפו מאז. המדע זינק והתקדם מעל ומעבר לכל דמיון. כך בכל התחומים וכך ברפואה. וכך גם בתחום החיסונים. החיסונים המפותחים היום יעילים ואמינים לאין ערוך יותר מאלה שהשתמשו בהם אך לפני עשרות שנים. במלחמה בקורונה נרתם עולם המדע בכל הארצות המפותחות, לפיתוח חיסון נגד הקורונה, שיציל את העולם מן המגפה שמכה בו ומחריבה כלכלות ופוגעת קשה בחברות, בכל רחבי תבל. המהירות שבה פותחו החיסונים והאחוז המדהים, חסר התקדים של ההצלחה שלהם בניסוי, הם ביטוי להתקדמות המדעית והטכנולוגית האדירה בימינו. הקמפיינים בכל העולם נגד החיסון, מבטאים רוח פרימיטיבית של הכחשת המדע.
* חוב זה טוב – מי שמשלה את עצמו ש"היד הנעלמה של השוק החופשי" יכולה להתמודד עם משבר כלכלי עולמי כמו משבר הקורונה, משלה את עצמו. עם המשבר הזה יכולות להתמודד רק המדינות, באמצעות הזרמת הון עתק למשק. "חוב זה טוב." כותב סבר פלוצקר ב"ממון", במאמר שבו הוא קורא לממשלה לא לחשוש מהעמקת החוב, כי האלטרנטיבה היא ריסוק מוחלט ובלתי הפיך של המשק הישראלי, כמו גם של כלכלת שאר מדינות העולם.
מתוך מאמרו: "המדענים הביאו את החיסון הביולוגי למגפה, הכלכלנים את החיסון הכלכלי. האחרון לא יעיל ב-95% כמו הראשון, רחוק מזה – ובכל זאת, הוא מהווה הישג ומסמן מפנה שלא היה עולה לפני שנה על דעתם של בכירי הכלכלה המדינית. בזכותם תירשם 2020 בהיסטוריה הכלכלית של האנושות כשנת ההזרמה הגדולה, זו שעצרה את ההגעה לשיעורי אבטלה ולאובדן תוצר 'כמו ב-1929', כפי שנכתב בסקירה של קרן המטבע הבינלאומית באפריל השנה. ממדי ההוצאה הציבורית העולמית המיועדת לנפגעי משבר הקורונה בלתי נתפסים: 11,000 מיליארד דולר, 11 טריליון דולר, רק השנה, והיד עוד נטויה. ... כסף ענק, היוצא מהתקציבים של הממשלות, כל הממשלות, בלי להתחשב בגירעונות שהוא יוצר. בלי מורא מפני החובות שהוא יוצר. העיקר למנוע אבטלת המונים והתפרקות של המגזר העסקי, יעלה כמה שיעלה... זהו מאמץ 'סוציאליסטי' כלל עולמי שאין לו תקדים בעיתות שלום. בלי להסס לרגע הזדרזו הממשלים שבנו את היוקרה שלהם על ריסון תקציבי ואיפוס גירעונות – לפתוח בענק את מסגרות התקציב ולפרוס רשתות ביטחון סוציאליות (יקרות) לאוכלוסייה הנפגעת. מי שייעצו להם ולחצו עליהם לנהוג בנדיבות ופזרנות היו מיטב הכלכלנים המקצועיים, בהם גם מי שלפני שנה הזהירו מפני חריגה של 1% מיעד הגירעון. עכשיו הם בירכו על חריגה של 10% ו-15% ממנו. בכל מקום מזהירה מנכ"לית קרן המטבע קריסטלינה גורגייבה את הממשלות מפני 'ריסון תקציבי מוקדם מדי' בשנה הקרובה. אנא, המשיכו לבזבז ואל תחשבו על מיסים או גזירות, היא מפצירה... הנגיד פרופ' ירון... כבר נתן למשרד האוצר ולממשלה היתר עסקה להתעלם בתקציב לשנה הבאה מהגירעון התקציבי התופח, היתר שאף נגיד לפניו לא נתן לאף ממשלה בעבר, להתמקד אך ורק בצד ההוצאות החייבות לתת מענה מהיר, יעיל וצודק למשבר המתמשך ולאבטלה הגלויה והסמויה... עתה הכדור במגרש של הפוליטיקאים, והחשש הגדול."
* מס שפתיים – ראש ממשלת מרוקו הצהיר שמדינתו דבקה בעקרונות היוזמה הערבית. אין זו מנגינה ערבה לאוזן ישראלית, שכן היוזמה הזאת היא תכתיב התאבדות לישראל. אבל אני לא ממש מתרגש מן ההצהרה. מדוע? כי המהות של היוזמה היתה מלכודת דבש – הבטחה לשלום עם כל מדינות ערב, אם ישראל תיכנע לתכתיב, ואמירה ברורה שללא כניעה לתכתיב, לא יהיה שלום עם אף מדינה ערבית (בנוסף למצרים וירדן). מכאן, שהסכם השלום והנרמול עם מרוקו, בהמשך להסכמים עם איחוד האמירויות, בחריין וסודאן, ולקראת הסכמים נוספים בעתיד הקרוב, הוא נדבך נוסף וחשוב במיטוט היוזמה הערבית ופירורה. ומכאן, שההצהרה הזו היא כנראה מס שפתיים.
* אירופה לא למדה – החדשות הטובות – סעודיה הודיעה שתמחק תכנים אנטישמיים מספרי הלימוד שלה. נקווה שהיא אכן תעשה זאת. ובמקביל, האיחוד האירופי אישר לבלגיה לאסור שחיטה כשרה. אירופה לא למדה, כנראה, את לקחי המאה ה-20.
* אליבי לפחדנים – מחבל יידה בקבוק תבערה לעבר חייל גולני בעמדה ליד קדומים. החייל לא הגיב, לא ירה, לא הסתער. המחבל נמלט. מיד החלו זרזירי מקלדת לקשקש הבלים כמו "אפקט אלאור אזריה," "החיילים מפחדים מהמשפטנים" וכד'. וכמובן הגידופים הקבועים על בוגי יעלון וגדי איזנקוט. אלה דברי הבל. אין אף חייל בצה"ל שאינו מגיב בירי על מחבל בפיגוע כי הוא חושש מהמשפטנים. אין אף חייל בצה"ל שאינו יודע שחובתו להגיב ושאם לא יגיב – יעמוד לדין. אין שום קשר ושום דמיון בין הסתערות על מחבל בשעת פיגוע לבין ירי בדם קר בראשו של מחבל מנוטרל וגוסס דקות ארוכות אחרי האירוע.
אפקט אלאור אזריה? כן, יש אפקט אלאור אזריה – האליבי לפחדנים. כל חייל צ'מיקולו שמפחד לירות או להסתער, מספר שהפחד שלו לא היה מהמחבל אלא מהפצ"ר. והדמגוגים יהדהדו את האמירה ההזויה הזאת. וכך הגיבוי האספסופי לחייל שסרח הופך לגיבוי ואליבי לחיילים פחדנים ומצ'וקמקים שאינם מבצעים את משימתם.
* פוגע באמינות של עצמו – כישראלי, רציתי בהיבחרו של טראמפ לכהונה נוספת כנשיא ארה"ב. לא התעלמתי מאישיותו הבעייתית, בלשון המעטה, אך טראמפ הוא הנשיא הידידותי ביותר לישראל מיום הקמתה, שקיבל החלטות חשובות ביותר, שקידמו את האינטרסים של ישראל ואת השלום והביטחון במזה"ת. ואיני מתבייש שהאינטרס הישראלי מעניין אותי יותר מכל שיקול אחר. אולם, מה לעשות, העם האמריקאי החליט אחרת. ביידן ניצח בבחירות, וטראמפ החל בקמפיין קונספירטיבי הזוי על גניבת הבחירות. ואצלנו יש מי שקונים את הסיפור ההזוי הזה ללא ערעור, ללא ספק, כתורה מסיני. ומפיץ הטענה מס' 1 הוא גיא בכור. ד"ר גיא בכור הוא מזרחן מבריק, בעל כושר ביטוי נדיר בכתב ובע"פ, בעל ידע נרחב. אני מנוי על האתר שלו וקורא את מרבית מאמריו. מה שמעניין בהם, הוא הזווית השונה משל המיינסטרים. זווית שתמיד נכון להכיר אותה, גם כשלא משתכנעים שהוא צודק, כדי להימנע מלדבוק בקונספציות. קריאת עמדתו המקורית והייחודית מרעננת את המחשבה. במקרים רבים, לא תמיד, הערכותיו מתבררות כנכונות. אולם כאשר הוא כותב על אירופה וארה"ב, הוא נעדר אותו ידע כמו בתחום המזרחנות, ודבריו הם תעמולה שטחית של הימין הרדיקלי באירופה ובארה"ב, עם חיבה יתרה לתאוריות קונספירציה ימנניות מפוקפקות.
הגישה שלו לבחירות בארה"ב, היא שאין צל צלו של ספק שטראמפ ניצח והדמוקרטים זייפו את הבחירות וגנבו אותן. אוטוטו העניין יתברר באופן שאינו משתמע לשני פנים, בית המשפט יפסוק וכו'. כל התחזיות הללו התבדו, אך הוא לא מטיל ספק בתיאוריה. ברור, שהשופטים שדחו את העתירות הם חלק מן המזימה. אבל גם השופטים הימניים שטראמפ מינה והעניק רוב לימין בבית המשפט העליון, הצביעו, ברובם, בעד דחיית העתירות על הסף. בכור מסביר שהם מייצגים תופעה של מי שרוצים לפסוק נגד מי שבחר בהם כדי להוכיח שאינם בכיס שלו. שום פקפוק, שום ספק, גם לא שמץ של הרהור, על תאוריית זיוף הבחירות. בכור מספר לנו בכל הזדמנות שביידן הוא סנילי ולכן מסתירים אותו מפני התקשורת. כל מי ששמע אותו נואם או מתראיין, יכול לתמוך בו או להתנגד לו, לאהוב אותו או לתעב אותו, אבל סנילי – הוא לא. בכור מספר גם שביידן אינו מסוגל ללכת בכוחות עצמו והוא נשען על אשתו כדי לייצב את עצמו. הרי גם את הטענה הזאת מפריך ביידן בכל צילום וסרטון. הוא דווקא נראה רץ יותר משהו נראה הולך. חבל שגיא בכור פוגע באמינות של עצמו.
* מלחמת מגן הכרחית והסתבכות מיותרת ומזיקה – לאחר הפרק הראשון של "לבנון", שהסתיים במבצע ליטני, מתחתי ביקורת על כך שמרבית פיגועי הטרור בשנים שקדמו למבצע לא הוזכרו. בראשית פרק 2 הסרט חזר אחורה והוזכרו בחטף הטבח במעלות והפיגוע הראשון בנהריה. אזכור רחב יותר ניתן על הטבח בכביש החוף וסקירה נרחבת ומשמעותית של רצח משפחת הרן בפיגוע השני בנהריה ב-1979. הוצג תיאור מצמרר כיצד סמיר קונטאר, מושא הערצתה של ח"כ יזבק, שיש בתוכנו מי שרצו להקים ממשלה שתלויה בתמיכתה, רוצץ את גולגלתה של עינת הרן בת הארבע בכת רובהו, תפס אותה ברגליה והטיח את ראשה בעוצמה על סלע וירה למוות באביה, דני הרן. לאחר מכן הוצגה קבלת הפנים לכבודו כגיבור לאומי, עם שחרורו תמורת גופותיהם של חללי צה"ל אלדד רגב ואודי גולדווסר. עם זאת, לא הוזכר שהוא מונה למפקד בכיר בחיזבאללה. הרוצח הנתעב נהרג במלחמת האזרחים בסוריה. על פי מקורות זרים הוא חוסל בידי ישראל. כן הוצגו הרצח בבית התינוקות במשגב עם ודוגמית מהתקפות הקטיושות על קריית שמונה.
מן התיאור הזה ניכר בעליל שהייתה לישראל כל הצדקה שבעולם לצאת למלחמה על שלום הגליל ולסלק את אש"ף מקרבת הגבול עם ישראל. אך הסרט גולל גם את ההסתבכות בקורי השקר שטוו לנו הפלנגות הנוצריות של משפחת ג'מאייל המאפיונרית, שהביאה לשקיעתנו המיותרת בבוץ הלבנוני. לצד הצגת העובדות שאנו יודעים בדיעבד על ההסתבכות, הסדרה ידעה להציג את הסיבות למה קל היה לנו להתפתות לקסמי הפלנגות. המסר שנכון להסיק מן הפרק, הוא דיפרנציאציה בשיפוט מלחמת שלום הגליל / מלחמת לבנון הראשונה. מצד אחד הבנה שעצם הכניסה למלחמה באש"ף היתה הכרחית, צעד מובהק של הגנה עצמית, לצד הבנה עד כמה ההסתבכות של המלחמה, בשל הפנטזיות המשותפות של שרון, רפול ובכירי המוסד ושל הפלנגות, הייתה מיותרת ומזיקה. הפרק הסתיים בימים הראשונים של מלחמת שלום הגליל.
* ביד הלשון: ממואר – במאמר ביקורת על ספר זיכרונותיו של ברק אובמה "ארץ מובטחת", הגדיר אותו נחום ברנע "ממואר". מהו ממואר? זו המילה הצרפתית (mémoires) לספר זיכרונות. ממואר אינו אוטוביוגרפיה. אוטוביוגרפיה הוא ספר שבו הכותב מתאר באופן שיטתי את סיפור חייו, מילדותו ועד כתיבת הספר. ממואר מתאר פרק או פרקים נבחרים מסיפור החיים של הכותב. ממואר יכול להיות סיפור קצר, שהכותב מספר על אירוע שחווה או שהיה שותף לו, והוא יכול להיות ספר עב כרס המתאר תקופה בחייו. לדוגמה, ספרו של קיסינג'ר "שנותיי בבית הלבן", הוא שלושה כרכים בני מאות עמודים, והוא מתמקד רק בארבע השנים שבהן כיהן כיועץ לביטחון לאומי (1969-1973) ועד מינויו למזכיר המדינה (תירגם את זה יפה אהרון אמיר). ספרו של אובמה, שחלקו הראשון, שיצא לאור, הוא בן כמעט 700 עמודים, מתאר את הקדנציה הראשונה בנשיאותו, ולכן הוא ממואר.
אורי הייטנר
במשנה, מסכת אבות, נאמר: "רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ."
המשנה מזהירה אותנו מפני אנרכיה. באין מדינה, באין ממשלה, באין משילות – יד איש באחיו וכל דאלים גבר. משילות פירושה מדינת חוק, שהכול בה שווים בפני החוק, שהכול מכבדים את החוק ואת רשויות החוק. המשטרה היא הכלי לאכיפת החוק במדינה. במקום שבו האזרחים מצפצפים על המשטרה, לא תהיה אכיפה, לא תהיה משילות, תהיה אנרכיה שבה – איש את רעהו חיים בלעו.
לפני כחודשיים סערה הארץ כשהתפרסם הסרטון שבו אמיר השכל, ממנהיגי המחאה, השתלח בשוטרת ממוצא אתיופי, בהערות מתנשאות. רבים, אני בתוכם, גינו את גילוי הגזענות, האדנות והפטרונות שלו. אך במופע האימים הזה היה דבר נוסף ראוי להוקעה, והוא היחס לשוטרים שמבצעים את תפקידם. גם אלמלא הגזענות שיצאה מן הבקבוק – עצם החוצפה לדבר כך ולהתנהג כך אל שוטרים, חמורה מאוד. אולם על כך לא היתה תגובה ציבורית חריפה, כי לכך התרגלנו.
לחבוט בשוטרי ישראל – זה כבר הפך לספורט לאומי. הדג מסריח מהראש וראש החובטים הוא ראש הממשלה. כבר חמש שנים הוא מסית נגד המשטרה, מעליל עליה עלילות שווא ותאוריות קונספירציות חסרות שחר, מכה בה וחובט בה בכל הזדמנות, מבצע רצח אופי וסיכול ממוקד למפכ"ל לשעבר, אך ורק כיוון שביצע נאמנה את תפקידו. נתניהו מעליל עלילה נוראה על המשטרה ועל כל מוסדות מדינת החוק כאילו הם ארגון פשע שמבצע הפיכה שלטונית באמצעות תפירת תיקים לראש הממשלה.
האיש העומד בראש הרשות המבצעת מסית נגד זרוע שלה, אך ורק בשל נאמנותה למדינת ישראל ולא אליו אישית, ולבושתנו יש סתירה בין הנאמנויות.
מחרים מחזיקים אחריו מי שאמורים להיות יריביו המרים, המפגינים נגדו במחאת בלפור. גם הם מוסיפים עוד קיסם לבערת המלחמה בשלטון החוק. הם מפרים את החוק והסדר הציבורי ומתבכיינים, מתקרבנים ומדקלמים באותה רוח: "אכיפה בררנית", "משטרה פוליטית", "משטרה בשרות נתניהו". כן, המשטרה הפוליטית שתופרת תיקים לנתניהו מדכאת באלימות את המחאה נגדו... אם כבר אתם פורעי חוק, לפחות תשלמו את מחיר העבריינות בכבוד, בלי להתבכיין על שהמשטרה אוכפת את החוק.
וכמוהם נוהגים המפגינים החרדים, רק ביתר אלימות; יידוי אבנים וחיתולים צואים וקריאות "נאצים". וגם הם באותו קוד ביביסטי-בלפוריסטי; אכלו לי, שתו לי, הרביצו לי, אכיפה בררנית, משטרה פוליטית, משטרה אלימה.
כמו בכל ערוגה, גם במשטרה יש עשבים שוטים. יש שוטרים אלימים. יש שוטרים שאינם יודעים להפעיל שיקול דעת ולפעול בשום שכל. אבל ככלל, המשטרה מגִינה עלינו, נלחמת בפשע, שומרת על הסדר הציבורי. בנוסף על כל משימותיה היא נושאת על כתפיה את אכיפת הנחיות הקורונה, שלמרבה הצער רבים בציבור מפרים. והיא נאלצת בזמן הקורונה להתמודד עם ההפגנות, רבות מהן פרועות. ולמרבה הצער, היא היתה למשיסה בפי כל זב חוטם. השוטרים נופלים מהרגליים מרוב עומס, וזאת הכרת התודה שהם מקבלים מן החברה הישראלית.
אני נגד הפגנות והתקהלויות בעידן הקורונה, אבל אם יש נושא שעליו ראוי היה להפגין היום, זו הפגנת אהדה ותמיכה במשטרה ובשוטרים. בימים הקשים הללו, אחרי הרופאים – השוטרים הם הגיבורים שלנו.
פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" ב-17.12.20 תחת הכותרת "מותקפים מכל הכיוונים"
2. צרור הערות 20.12.20
* בדיחה ושמה פשרה – כל "פשרה" בין כחול לבן לליכוד היא פשרה בין כיבוד ההסכם להפרתו. וכיוון שכבר הייתה "פשרה" כזאת, פשרת האוזר לפני שלושה חודשים, שכדי למנוע סיבוב בחירות העניקה לנתניהו סולם לאפשר לתקציב לעבור ולממשלה לתפקד, נכון לומר שכל "פשרה" היא פשרה בין הפשרה שבין כיבוד ההסכם להפרתו, לבין הפרת ההסכם והפשרה.
נכון, סיבוב בחירות רביעי בתוך שנתיים, בעיצומה של הקורונה, הוא נזק נורא, אך האלטרנטיבה, המשך התרמית המתמשכת, הפרת ההסכמים הבלתי נגמרת והממשלה שאינה מתפקדת, הוא נזק חמור יותר.
באיזה מקרה נכון לא לפזר את הכנסת? אם עד יום שלישי הקרוב הכנסת תאשר בשלוש קריאות את תקציב 2021 ואת חוק ההסדרים, הממשלה תאשר את תקנון ממשלת האחדות שאמור היה לבוא לאישור בישיבה הראשונה של הממשלה אך נתניהו לא איפשר זאת, יקום קבינט הפיוס שנועד להתחיל לרפא את השסעים שנתניהו מעמיק ואת הפצעים שעליהם הוא זורה מלח ושתן מדי יום, ראש הממשלה יתחיל לשתף את שר הביטחון ואת שר החוץ בענייני הביטחון והחוץ של ישראל ונתניהו יחתום על הסדר ניגוד העניינים. רק אם כל התנאים האלה, בלי להתפשר על אות מתוכם, יתקיימו עד יום שלישי הקרוב, תהיה הצדקה להמשך קיום הממשלה.
עכשיו אני קורא על "פשרה" חדשה. הליכוד יסכים שניסנקורן יישאר שר המשפטים תמורת הארכת כהונתה של הממשלה לארבע שנים ודחיית הרוטציה בחצי שנה. עצם המחשבה שנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים מתערב בשאלה מי יהיה שר המשפטים, ושכחול לבן דנה איתו על הנושא, מעוררת פלצות ומתאימה למדינת עולם שלישי. תמורת המובן מאליו, ששר המשפטים יישאר בתפקידו, כחול לבן תסכים שגניבת הרוטציה תדחה בעוד חצי שנה?
מלכתחילה, סברתי שההסכם צריך היה להיות לארבע שנים ולא לשלוש. אלמלא עקץ נתניהו שותפיו ואילו כיבד את ההסכם והממשלה היתה מתפקדת, היה זה נכון לפתוח את ההסכם ולהאריך אותו לארבע שנים, מתוך רצון טוב הדדי וכדי שתהיה כהונה שלמה של הכנסת. אך כמובן שאין זה המצב.
* להפריך את השקר – לימור סימיאן דרש פירסמה ב"ישראל היום" מאמר הזוי, שעל פיו פרישת סער מהליכוד היא צעד גזעני, שנועד לברוח מהמזרחים בליכוד ולהקים ליכוד חדש, אשכנזי, נקי ממזרחיים. "למי הכוונה במפלגה ללא 'הביביזם'? מפלגה ללא הרגב, האוחנה, הזוהר והקרעי." זה כנראה דף המסרים של תעשיית השקרים של נתניהו "המזרחי". אני סולד מהעדתיות הגלותית שנועדה לחרחר שנאה ומדנים בין מזרחים ואשכנזים כדי להיבנות ממנה מבחינה פוליטית. אנחנו יהודים, ציונים, ישראלים, המגשימים את חזון מיזוג הגלויות, וכל החלוקה הזאת מאוסה בעיניי. אין שום משמעות בעיניי למקום מוצאו של האבא או הסבתא של ישראלי יהודי.
אבל רק כדי להוכיח עד כמה מופרכת השטות הביביסטית הזאת – גדעון סער הוא חצי "בוכרי". מס' 2 שלו, יפעת שאשא-ביטון היא "מרוקאית". רבים הסיכויים שבצמרת המפלגה ישובץ אייזנקוט שהוא "מרוקאי". הם לא משובצים שם בגלל ה"מזרחיות" ולא למרות ה"מזרחיות", אלא ללא קשר לגלותיות הזאת. אבל רק כדי להפריך את השקר – אני מציע לבחון מי מאיישים את צמרת מפלגת ביבי.
* פרלמנטרית למופת – יפעת שאשא-ביטון היא פרלמנטרית למופת. היא הזכירה לנו שתפקידו של חבר כנסת, לא כל שכן יו"ר ועדה בכנסת, אינו להיות מכונת אישורים של הממשלה ולא חותמת גומי. היא הזכירה לנו את המושג איזונים ובלמים בין הרשויות בדמוקרטיה. היא הזכירה לנו, שהכנסת אינה קיימת רק להצבעה על הקמת ממשלה חדשה ("רק הצבעה אחת"), אלא יש לה משמעות כגורם מפקח וכערכאה פוליטית עליונה על הממשלה והצורך לאשר החלטות וחוקים בכנסת אינם רק ריטואל של סימון V על החלטות הממשלה. מעולם הכנסת לא הייתה חלשה כמו בימי שלטון נתניהו, שהפך אותה אסקופה נדרסת לרגליו. ובוודאי שמעולם לא היה יו"ר לכנסת שראה עצמו כשליחו של ראש הממשלה כמו יריב לוין. יפעת שאשא-ביטון הצילה באופן חלקי את כבוד הכנסת ומעמדה. היא לא צדקה בכל המחלוקות בינה לבין הממשלה ולא בכל נושא תמכתי בעמדתה (אם כי בנושאים רבים תמכתי בה), אך גם כאשר חשבתי שהיא טועה, הערכתי את המחויבות המוחלטת שלה לתפקידה, למשימתה ולאזרחי ישראל.
כצפוי, נתניהו ושליחיו נישלו אותה ואת ועדת הקורונה מסמכויותיה והעבירו אותן לוועדות נוחות יותר, כלומר כאלה שהמחויבות שלהן אינה לאזרחי ישראל אלא לראש הממשלה. וגם אז, היא היטיבה להפעיל את הוועדה כגורם מבקר, כגורם שמשמיע קול עצמאי וחליפי. אילו היו לנו עשרה שאשא-ביטונים, הדמוקרטיה הישראלית הייתה הרבה יותר חסונה והכנסת הייתה הרבה יותר טובה.
* הגונב מגנב – ברשתות החברתיות מופצת הצהרה של ח"כ שאשא-ביטון, חתומה בכתב ידה, כנספח להסכם בין הליכוד לכולנו, שבו היא מתחייבת לא לפרוש מהסיעה במהלך הכנסת ה-23. אם אין המדובר בזיוף (בכל זאת, המפיצים הם נשאי תעשיית השקרים של נתניהו), מן הראוי שהיא תתפטר מהכנסת. ונשאלת השאלה – למה, בעצם? האם יש ערך כלשהו להסכם בפוליטיקה הישראלית בעידן נתניהו? למה צריך לכבד הסכם עם מפר הסכמים סדרתי, שהפך את הפרת ההסכמים לאידיאולוגיה ולפרקטיקה פוליטית נורמטיבית, וזוכה דווקא על כך להערצה גדולה? האם כאשר מדובר בהסכם עם נתניהו, הכלל שהגונב מגנב פטור אינו תקף?
תשובתי היא שלא. הגונב מגנב אינו פטור. על שאשא-ביטון לכבד את ההסכם, ולו מן הסיבה שהיא מצטרפת למפלגה שחרטה על דגלה יצירת אלטרנטיבה לנתניהו. ואין שום טעם באלטרנטיבה לנתניהו, אם היא לא תהיה אלטרנטיבה לביביזם.
* עוקף את עופר שלח – במצע "כחול לבן" נכתב בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: "ירושלים המאוחדת תהיה בירת ישראל הנצחית." לפתע, בראיון לעיתון הסעודי "א-שארק אל אאוסט" אמר גנץ: "ירושלים צריכה להישאר עיר מאוחדת, אבל יש בה מקום לבירה פלשתינאית". זאת אמירה חמורה מאוד, שסותרת בעליל את הדרך שעמה ניגש גנץ לבוחר וביקש את אמונו. סמוך לבחירות ביקר גנץ יחד עם כל צמרת "כחול לבן" בבקעת הירדן, והביע תמיכה נמרצת בריבונות ישראל על בקעת הירדן, אך הוסיף שהוא נגד החלתה באופן חד-צדדי אלא בהסכמה בינלאומית. אני תמכתי אז ותומך היום בהחלה של הריבונות באופן חד-צדדי (צעד שנתניהו התחייב לבצע והפר את מילתו), ובשנה האחרונה יכולנו להחיל את הריבונות בתמיכת ארה"ב, מעצמת-העל, ואין תמיכה בינלאומית משמעותית יותר מתמיכה אמריקאית (ונתניהו החמיץ את ההזדמנות). אך גם מי שמתנגד להחלה חד-צדדית, אך תומך עקרונית בריבונות, עמדתו ברורה – בקעת הירדן צריכה להיות ישראלית בכל הסכם שלום. הרי ללא הסכם אף אחד לא מדבר על נטישת הבקעה. מי שמדבר על ריבונות בהסכמה, אומר שבמו"מ לשלום ישראל תעמוד על כך שבקעת הירדן תהיה בריבונות ישראלית. ומה אמר גנץ בראיון ל"א-שארק אל אאוסט"? "ישראל צריכה להמשיך ולשלוט בנקודות אסטרטגיות בבקעת הירדן, אבל אין הכרח או חובה לספחו כולו." זו נסיגה חמורה מעמדת כחול לבן. אגב, ברור שאין פרטנר להסכם שישאיר בידינו נקודות אסטרטגיות בבקעה, אך כפי שראינו אין לנו פרטנר להסכם גם כאשר אנו מציעים את כל הבקעה, כפי שהציעו אהוד א' ואהוד ב' בהצעותיהם המופקרות. אבל עצם הנכונות לוותר על בקעת הירדן זולת "נקודות", ועמדה כזו עוד לפני מו"מ, היא עמדה מופקרת.
כחול לבן ניסתה ליצור גוש מרכזי המגשר על פערי עמדות בין חלקי העם כדי להציג חלופה ממלכתית של אחדות לאומית, מתוך הבנת הסכנה בהעמקת הקרע והרחבת השסעים בעם. הדרך לכך היתה בניסיון פנימי להגיע להסכמות על מצע. את המצע ניסחו הסמן היוני של כחול לבן, עופר שלח, והסמן הניצי, יועז הנדל. עצם ההגעה להסכמות היתה ההוכחה שניתן להגיע להסכמות בעם. כמצע של פשרה, לא היה זה המצע שיועז היה מנסח בעצמו, אך לבטח לא המצע שעופר שלח היה מנסח בעצמו. אך לא יועז ולא שלח היו הפנים של כחול לבן, אלא גנץ. גנץ סמך את ידו על המצע, ולפחות בנושא בקעת הירדן הציג עמדה ניצית יותר מהכתוב. מה קרה לגנץ שהוא עוקף פתאום את עופר שלח מ"שמאל"? הוא רוצה לרצות את אלה שמגדפים אותו ושופכים את דמו מאז הקמת ממשלת האחדות?
* חזון המשטרה הפוליטית של אוחנה – בעקבות הביקורת שמתח מ"מ המפכ"ל מוטי כהן, על התערבות פוליטית לא עניינית בעבודת המשטרה, השיב השר אוחנה ש "שר אמור להיות מעורב בענייני משרדו, ושר הבט״פ חייב להיות מעורב בעבודת המשטרה, גם אם זו תופעה חדשה עבור מישהו במשטרה או בשירות הציבורי בכלל." כל זאת, כמובן, בשם האג'נדה "הכול פוליטי" ו"מלוא כל הארץ פוליטיקה" והלהג על ה"פקידים" שכפופים לנבחרי ציבור וכו'. אלא שעצמאות המשטרה, שנועדה להגן על הדמוקרטיה ולשרת את אזרחי המדינה ולא להיות כלי שרת של פוליטיקאי, היא יסוד מוסד של משטרה במדינה דמוקרטית. משרד המשטרה הוקם מיד עם הקמת המדינה, אך המשטרה לא היתה כפופה לשר ואפילו התקציב שלה היה נפרד, כדי לשמור על עצמאותה. רק אחרי הטבח בקריית שמונה והטבח במעלות, ב-1974, החליט ראש הממשלה רבין להעביר לאחריות המשטרה תחומים של ביטחון פנים והכפיף את המשטרה ואת תקציב למשרד המשטרה, בין השאר בעקבות המלצות ועדת חורב, ועדת החקירה הממשלתית על הטבח במעלות, שהמליצה לרכז את סמכויות ביטחון הפנים בידי רשות אחת.
האופוזיציה בראשות בגין התנגדה מיום קום המדינה לעצם קיומו של משרד משטרה. בגין ראה בעצם קיומו של משרד כזה אקט אנטי דמוקרטי. הוא טען שמשרדי משטרה קיימים רק בדיקטטורות ואילו במדינות דמוקרטית שר הפנים אחראי מיניסטריאלית על תחום המשטרה, שמתנהל באופן עצמאי. הוא טען שמשטרה, שמופקד עליה שר באופן ישיר, תהפוך בהכרח למשטרה פוליטית ולא למשטרה של העם כולו. ואכן, עם עלייתו לשלטון והקמת ממשלתו, פירק בגין את משרד המשטרה. המשטרה הוכפפה לאחריות כוללת של משרד הפנים, אך כגוף עצמאי שאינו כפוף ישירות לשר והשר אינו מתערב בענייניו. מצב זה נשמר לאורך כל תקופת ממשלות בגין ובממשלתו הראשונה של שמיר. עם הקמת ממשלת האחדות הלאומית ב-1984, היה צריך למצוא מספיק תפקידים לשרים משתי המפלגות. בין השאר הוקם מחדש משרד המשטרה וחיים בר-לב הופקד עליו. ייתכן שגישתו הממלכתית ליברלית של בגין היתה קיצונית מדי, אך נכונה בבסיסה, ברמה העקרונית. הרצון של אוחנה להיות מפכ"ל-על הוא ניסיון פוליטי אנטי דמוקרטי להשתלט על המשטרה, ועוד בשעה שהוא למעשה נער שליחויות של נאשם בעקבות חקירה חסרת פניות של המשטרה. די, אוחנה גרם מספיק נזק בתור הסוס הטרויאני במשרד המשפטים. לא נותרו במפלגת ביבי שרידי DNA של הממלכתיות הליברלית שאפיינה את בגין ושמיר.
* בונקר – שיטת הבונקר שבה מנהל ניסנקורן את משרד המשפטים, אינה דרך נאותה במצב נורמלי. במצב נורמלי, נכון היה ששר המשפטים יוביל שינויים ורפורמות במערכת המשפט, ויש צורך בשינויים כאלה. אבל כאשר בראש הממשלה עומד נאשם בפלילים, שמנהל מלחמת חורמה נגד מדינת החוק ומערכת המשפט בישראל, מעליל עלילות שווא על המערכת ומפיץ תאוריות קונספירציה מטורללות והכל מטעמיו האישיים-פליליים – זה לא הזמן לרפורמות. זה הזמן לבונקר. זה הזמן להקפיא מצב לשמור על מערכת המשפט מול אויביה. זה זמן לקרב בלימה להצלת מדינת החוק. ואת הקרב הזה מנהל ניסנקורן באופן הראוי לעיטור הגבורה. אני מקווה מאוד שבקרוב מאוד אדם נורמטיבי ושומר חוק יעמוד בראש הממשלה. או אז, נכון יהיה לשחרר. לצד המשך ההגנה על מדינת החוק מפני שוחרי רעתה, נכון יהיה לקדם רפורמות ושינויים, מתוך שיג ושיח והידברות מכובדת ומכבדת בין שלוש רשויות השלטון, ולעצב מחדש את מערך הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים ביניהן.
* ראשון בין שווים – בטור של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות" הוא מצטט את גדעון סער: "אני מתכוון להחליף את המודל שהתרגלנו אליו במודל חדש: אני אוביל, אבל לצידי תהיה הנהגה שמבוססת על צוות ולא על שלטון יחיד. כמו שאמר בגין: ראשון בין שווים." הביטוי "ראשון בין שווים" אינו של בגין. זהו ביטוי ישן ומוכר המדבר על מי שעומד בראש צוות של אנשים, שכולם שווים בזכות דעה ובהכרעה. המקור למושג הוא לטיני, מתקופת הרפובליקה הרומית – Primus inter pares. בניגוד למשטר נשיאותי, או למשטר בישראל בתקופת הבחירה הישירה של ראש הממשלה, במשטר פרלמנטרי, שבו הפרלמנט בוחר את הממשלה ואת העומד בראשה, ראש הממשלה הוא ראשון בין שווים, שהאצבע שלו שווה לשל כל שר אחר בהצבעות הממשלה. זו רוח חוק יסוד הממשלה, שנחקק לראשונה ב-1968, למעט שנות הבחירה הישירה, הגם שהמושג עצמו אינו מופיע בו. כך פעלו ראשי הממשלה עד חוק הבחירה הישירה, אך גם לאחר ביטול חוק הבחירה הישירה, ראשי הממשלה המשיכו לראות את עצמם כאילו נבחרו בבחירה ישירה. נתניהו הרחיק לכת בכך, כאשר הוא מנהל את הממשלה על פי תפיסת "המדינה זה אני" וכמי שרואה בעצמו גוליבר בארץ הגמדים, כאשר הגמדים הם כל מי שלא הוא, ומי שקצת מתבלט – הוא מקפד ראשו.
בגין לא המציא את המושג "ראשון בין שווים", אך הוא הרבה להשתמש בו, ונהג לפרש אותו באופן מרשים: "ראש הממשלה הוא ראשון בין שווים. פירוש הדבר, שהשרים רואים בו ראשון, אך הוא רואה בהם שווים." ב-1968 פרצה מחלוקת קשה בין ראש הממשלה לוי אשכול לבין שר הביטחון משה דיין (שהתנהל באופן פרוע וצפצף על אשכול, כפי שמאוחר יותר אריק שרון צפצף על בגין). בגין, שהיה אז שר בלי תיק בממשלת הליכוד הלאומי שקמה ערב מלחמת ששת הימים (אז נהוג היה לכנות כך את ממשלת האחדות. לאחר הקמת הליכוד, השתנתה הטרמינולוגיה לממשלת אחדות), שהה בחופשה, אך הוזעק לפשר בין השניים, שהעריכו אותו מאוד והחליטו לבחור בו כבורר. בגין נפגש עם השניים, ופסק: "כל השרים שווים לרבות ראש הממשלה, אבל הוא ראשון בין שווים." כלומר כאשר יש מחלוקת בין ראש הממשלה לשר, והם אינם מצליחים להגיע להסכמה, הפוסק הוא ראש הממשלה. התרבות הזאת כל כך זרה ורחוקה מתרבות פולחן האישיות של עידן נתניהו. אני מקווה מאוד שסער יבחֵר לראשות הממשלה ויחזיר לתלם ולשפיות את המדינה, את הממשלה ואת מושגי הדמוקרטיה והמנהיגות.
* שילמה את חובה – במשך יותר מארבעים שנה היתה שולה זקן שפחתו החרופה של אהוד אולמרט. התנהלותו של אולמרט והתנהלות סביבתו היתה כשל ארגון פשע, ושולה זקן היתה בריח מרכזי בהתנהלות זאת. היא היתה בת 17 כאשר החלה לעבוד איתו, ואפשר לומר שהיתה נערה תמימה, אבל היא סיימה לעבוד איתו אחרי גיל חמישים, וזה גיל שבו כבר אפשר בהחלט להבחין בין טוב ורע (לדעתי גם בגיל 17 צריך לדעת להבחין בין טוב ורע). גם במהלך חקירותיו ומשפטו היא נשארה נאמנה אליו עד כלות. שתקה ולא הסגירה דבר. היתה מוכנה לשלם כל מחיר בעבורו. רק כאשר הוא בגד בה, וכדי להשאיר את ראשו מעל המים הוא ניסה להטביע אותה – רק אז התעשתה, היתה לעדת מדינה ופתחה את הפה בחקירות. היא לא צדיקה. רחוקה מכך. ועכשיו היא רוצה להיכנס לפוליטיקה, כפי שאמרה בראיון ל"ישראל היום", ערב כניסתה לבית "האח הגדול" (תמורת כ-300,000 שקל). ויש לה מודל לחיקוי. שר הפנים אריה דרעי. אם סלחו לו, למה לא סולחים לה? "אולי בגלל שאני אישה? אולי בגלל שאני מזרחית?" דרעי לא אישה, אך גם הוא לא בדיוק "מערבי". מה הקשר?
בעיניי, חזרתו של דרעי ועוד בדיוק בדיוק למקום הפשע – משרד הפנים, היא קלון למדינת ישראל. ואם היא תיכנס לחיים הפוליטיים, זו תהיה בושה גדולה. ההצדקה של דרעי היא כרגיל ש"הוא שילם את חובו לחברה." וזה נכון. לכן הוא אינו יושב בכלא, אלא אדם חופשי. זה לא הופך אותו ראוי להנהגה ציבורית. שולה זקן שילמה את חובה לחברה כאשר ישבה בכלא, וגם תרמה תרומה לחברה כשסייעה לחשיפת פשעיו של אולמרט (תמורת הסכם עד מדינה שהפחית מאוד מעונשה), אבל זה לא הופך אותה ראויה להנהגה ציבורית. שולה זקן מלינה על כך שמזכירים לה כל הזמן את העובדה שישבה בכלא. "עד מתי ימשיכו להגיד 'מהכלא ל...'? די, אני מבקשת די... במשפט אחד אתה מוחק ארבעים שנים של עשייה." שולה התבלבלה. הבעייה אינה בכך שישבה בכלא. הבעייה היא 40 שנות העשייה. 40 השנים הם החטא. הכלא הוא עונשו. ואם את זה היא לא מבינה, בוודאי ובוודאי שאין היא ראויה לתפקיד ציבורי. שולה זקן תוקפת את אולמרט על דרכו המדינית. "למה אתה מחבק את אבו מאזן, שלמזלנו לא נתת לו את ירושלים? אני ירושלמית, החלפתי גולות עם ערבים דרך הגבול, והוא כמעט נתן את הבית שלנו. אני לא יכולה לשמוע את הדבר הזה." כאשר הוא כמעט נתן את הבית שלה, היא היתה הקרובה אליו ביותר, ראתה בו אלוהים ולבטח לא היתה לה ביקורת כלשהי. שתלך ל"אח הגדול". שתהיה סלב. אבל בחיים הציבורים באמת שאין בה צורך. יש לנו שם די והותר אנשים שאינם ראויים לכך.
* שאלה לסרבני החיסונים – האם לדעתכם לא צריך להשקיע ביצירת חיסון? סתם נזרקו מיליארדים רבים כל כך? או שאתם בעד שיהיה חיסון, רק רוצים שאנשים אחרים יתחסנו ואתם תיהנו ממיגור המגיפה.
* הכחשת המדע – הרופא הבריטי אדוארד ג'נר המציא בשנת 1796 את החיסון נגד אבעבועות שחורות. היה זה החיסון הראשון בהיסטוריה. התגלית של ג'נר התקבלה בלעג. אמרו עליו שהוא הופך בני אדם לדינוזאורים. אך ההמצאה שלו הדבירה את המחלה הנוראה, שהאנושות לא ידעה להתמודד עימה. ועל בסיס המצאתו, המשיך הביולוג הצרפתי לואי פסטר לפתח חיסונים ועוד רבים אחריו. ההמצאה של ג'נר היא אחת מפריצות הדרך הגדולות ביותר בתולדות המדע והרפואה. למעלה מ-220 שנים חלפו מאז. המדע זינק והתקדם מעל ומעבר לכל דמיון. כך בכל התחומים וכך ברפואה. וכך גם בתחום החיסונים. החיסונים המפותחים היום יעילים ואמינים לאין ערוך יותר מאלה שהשתמשו בהם אך לפני עשרות שנים. במלחמה בקורונה נרתם עולם המדע בכל הארצות המפותחות, לפיתוח חיסון נגד הקורונה, שיציל את העולם מן המגפה שמכה בו ומחריבה כלכלות ופוגעת קשה בחברות, בכל רחבי תבל. המהירות שבה פותחו החיסונים והאחוז המדהים, חסר התקדים של ההצלחה שלהם בניסוי, הם ביטוי להתקדמות המדעית והטכנולוגית האדירה בימינו. הקמפיינים בכל העולם נגד החיסון, מבטאים רוח פרימיטיבית של הכחשת המדע.
* חוב זה טוב – מי שמשלה את עצמו ש"היד הנעלמה של השוק החופשי" יכולה להתמודד עם משבר כלכלי עולמי כמו משבר הקורונה, משלה את עצמו. עם המשבר הזה יכולות להתמודד רק המדינות, באמצעות הזרמת הון עתק למשק. "חוב זה טוב." כותב סבר פלוצקר ב"ממון", במאמר שבו הוא קורא לממשלה לא לחשוש מהעמקת החוב, כי האלטרנטיבה היא ריסוק מוחלט ובלתי הפיך של המשק הישראלי, כמו גם של כלכלת שאר מדינות העולם.
מתוך מאמרו: "המדענים הביאו את החיסון הביולוגי למגפה, הכלכלנים את החיסון הכלכלי. האחרון לא יעיל ב-95% כמו הראשון, רחוק מזה – ובכל זאת, הוא מהווה הישג ומסמן מפנה שלא היה עולה לפני שנה על דעתם של בכירי הכלכלה המדינית. בזכותם תירשם 2020 בהיסטוריה הכלכלית של האנושות כשנת ההזרמה הגדולה, זו שעצרה את ההגעה לשיעורי אבטלה ולאובדן תוצר 'כמו ב-1929', כפי שנכתב בסקירה של קרן המטבע הבינלאומית באפריל השנה. ממדי ההוצאה הציבורית העולמית המיועדת לנפגעי משבר הקורונה בלתי נתפסים: 11,000 מיליארד דולר, 11 טריליון דולר, רק השנה, והיד עוד נטויה. ... כסף ענק, היוצא מהתקציבים של הממשלות, כל הממשלות, בלי להתחשב בגירעונות שהוא יוצר. בלי מורא מפני החובות שהוא יוצר. העיקר למנוע אבטלת המונים והתפרקות של המגזר העסקי, יעלה כמה שיעלה... זהו מאמץ 'סוציאליסטי' כלל עולמי שאין לו תקדים בעיתות שלום. בלי להסס לרגע הזדרזו הממשלים שבנו את היוקרה שלהם על ריסון תקציבי ואיפוס גירעונות – לפתוח בענק את מסגרות התקציב ולפרוס רשתות ביטחון סוציאליות (יקרות) לאוכלוסייה הנפגעת. מי שייעצו להם ולחצו עליהם לנהוג בנדיבות ופזרנות היו מיטב הכלכלנים המקצועיים, בהם גם מי שלפני שנה הזהירו מפני חריגה של 1% מיעד הגירעון. עכשיו הם בירכו על חריגה של 10% ו-15% ממנו. בכל מקום מזהירה מנכ"לית קרן המטבע קריסטלינה גורגייבה את הממשלות מפני 'ריסון תקציבי מוקדם מדי' בשנה הקרובה. אנא, המשיכו לבזבז ואל תחשבו על מיסים או גזירות, היא מפצירה... הנגיד פרופ' ירון... כבר נתן למשרד האוצר ולממשלה היתר עסקה להתעלם בתקציב לשנה הבאה מהגירעון התקציבי התופח, היתר שאף נגיד לפניו לא נתן לאף ממשלה בעבר, להתמקד אך ורק בצד ההוצאות החייבות לתת מענה מהיר, יעיל וצודק למשבר המתמשך ולאבטלה הגלויה והסמויה... עתה הכדור במגרש של הפוליטיקאים, והחשש הגדול."
* מס שפתיים – ראש ממשלת מרוקו הצהיר שמדינתו דבקה בעקרונות היוזמה הערבית. אין זו מנגינה ערבה לאוזן ישראלית, שכן היוזמה הזאת היא תכתיב התאבדות לישראל. אבל אני לא ממש מתרגש מן ההצהרה. מדוע? כי המהות של היוזמה היתה מלכודת דבש – הבטחה לשלום עם כל מדינות ערב, אם ישראל תיכנע לתכתיב, ואמירה ברורה שללא כניעה לתכתיב, לא יהיה שלום עם אף מדינה ערבית (בנוסף למצרים וירדן). מכאן, שהסכם השלום והנרמול עם מרוקו, בהמשך להסכמים עם איחוד האמירויות, בחריין וסודאן, ולקראת הסכמים נוספים בעתיד הקרוב, הוא נדבך נוסף וחשוב במיטוט היוזמה הערבית ופירורה. ומכאן, שההצהרה הזו היא כנראה מס שפתיים.
* אירופה לא למדה – החדשות הטובות – סעודיה הודיעה שתמחק תכנים אנטישמיים מספרי הלימוד שלה. נקווה שהיא אכן תעשה זאת. ובמקביל, האיחוד האירופי אישר לבלגיה לאסור שחיטה כשרה. אירופה לא למדה, כנראה, את לקחי המאה ה-20.
* אליבי לפחדנים – מחבל יידה בקבוק תבערה לעבר חייל גולני בעמדה ליד קדומים. החייל לא הגיב, לא ירה, לא הסתער. המחבל נמלט. מיד החלו זרזירי מקלדת לקשקש הבלים כמו "אפקט אלאור אזריה," "החיילים מפחדים מהמשפטנים" וכד'. וכמובן הגידופים הקבועים על בוגי יעלון וגדי איזנקוט. אלה דברי הבל. אין אף חייל בצה"ל שאינו מגיב בירי על מחבל בפיגוע כי הוא חושש מהמשפטנים. אין אף חייל בצה"ל שאינו יודע שחובתו להגיב ושאם לא יגיב – יעמוד לדין. אין שום קשר ושום דמיון בין הסתערות על מחבל בשעת פיגוע לבין ירי בדם קר בראשו של מחבל מנוטרל וגוסס דקות ארוכות אחרי האירוע.
אפקט אלאור אזריה? כן, יש אפקט אלאור אזריה – האליבי לפחדנים. כל חייל צ'מיקולו שמפחד לירות או להסתער, מספר שהפחד שלו לא היה מהמחבל אלא מהפצ"ר. והדמגוגים יהדהדו את האמירה ההזויה הזאת. וכך הגיבוי האספסופי לחייל שסרח הופך לגיבוי ואליבי לחיילים פחדנים ומצ'וקמקים שאינם מבצעים את משימתם.
* פוגע באמינות של עצמו – כישראלי, רציתי בהיבחרו של טראמפ לכהונה נוספת כנשיא ארה"ב. לא התעלמתי מאישיותו הבעייתית, בלשון המעטה, אך טראמפ הוא הנשיא הידידותי ביותר לישראל מיום הקמתה, שקיבל החלטות חשובות ביותר, שקידמו את האינטרסים של ישראל ואת השלום והביטחון במזה"ת. ואיני מתבייש שהאינטרס הישראלי מעניין אותי יותר מכל שיקול אחר. אולם, מה לעשות, העם האמריקאי החליט אחרת. ביידן ניצח בבחירות, וטראמפ החל בקמפיין קונספירטיבי הזוי על גניבת הבחירות. ואצלנו יש מי שקונים את הסיפור ההזוי הזה ללא ערעור, ללא ספק, כתורה מסיני. ומפיץ הטענה מס' 1 הוא גיא בכור. ד"ר גיא בכור הוא מזרחן מבריק, בעל כושר ביטוי נדיר בכתב ובע"פ, בעל ידע נרחב. אני מנוי על האתר שלו וקורא את מרבית מאמריו. מה שמעניין בהם, הוא הזווית השונה משל המיינסטרים. זווית שתמיד נכון להכיר אותה, גם כשלא משתכנעים שהוא צודק, כדי להימנע מלדבוק בקונספציות. קריאת עמדתו המקורית והייחודית מרעננת את המחשבה. במקרים רבים, לא תמיד, הערכותיו מתבררות כנכונות. אולם כאשר הוא כותב על אירופה וארה"ב, הוא נעדר אותו ידע כמו בתחום המזרחנות, ודבריו הם תעמולה שטחית של הימין הרדיקלי באירופה ובארה"ב, עם חיבה יתרה לתאוריות קונספירציה ימנניות מפוקפקות.
הגישה שלו לבחירות בארה"ב, היא שאין צל צלו של ספק שטראמפ ניצח והדמוקרטים זייפו את הבחירות וגנבו אותן. אוטוטו העניין יתברר באופן שאינו משתמע לשני פנים, בית המשפט יפסוק וכו'. כל התחזיות הללו התבדו, אך הוא לא מטיל ספק בתיאוריה. ברור, שהשופטים שדחו את העתירות הם חלק מן המזימה. אבל גם השופטים הימניים שטראמפ מינה והעניק רוב לימין בבית המשפט העליון, הצביעו, ברובם, בעד דחיית העתירות על הסף. בכור מסביר שהם מייצגים תופעה של מי שרוצים לפסוק נגד מי שבחר בהם כדי להוכיח שאינם בכיס שלו. שום פקפוק, שום ספק, גם לא שמץ של הרהור, על תאוריית זיוף הבחירות. בכור מספר לנו בכל הזדמנות שביידן הוא סנילי ולכן מסתירים אותו מפני התקשורת. כל מי ששמע אותו נואם או מתראיין, יכול לתמוך בו או להתנגד לו, לאהוב אותו או לתעב אותו, אבל סנילי – הוא לא. בכור מספר גם שביידן אינו מסוגל ללכת בכוחות עצמו והוא נשען על אשתו כדי לייצב את עצמו. הרי גם את הטענה הזאת מפריך ביידן בכל צילום וסרטון. הוא דווקא נראה רץ יותר משהו נראה הולך. חבל שגיא בכור פוגע באמינות של עצמו.
* מלחמת מגן הכרחית והסתבכות מיותרת ומזיקה – לאחר הפרק הראשון של "לבנון", שהסתיים במבצע ליטני, מתחתי ביקורת על כך שמרבית פיגועי הטרור בשנים שקדמו למבצע לא הוזכרו. בראשית פרק 2 הסרט חזר אחורה והוזכרו בחטף הטבח במעלות והפיגוע הראשון בנהריה. אזכור רחב יותר ניתן על הטבח בכביש החוף וסקירה נרחבת ומשמעותית של רצח משפחת הרן בפיגוע השני בנהריה ב-1979. הוצג תיאור מצמרר כיצד סמיר קונטאר, מושא הערצתה של ח"כ יזבק, שיש בתוכנו מי שרצו להקים ממשלה שתלויה בתמיכתה, רוצץ את גולגלתה של עינת הרן בת הארבע בכת רובהו, תפס אותה ברגליה והטיח את ראשה בעוצמה על סלע וירה למוות באביה, דני הרן. לאחר מכן הוצגה קבלת הפנים לכבודו כגיבור לאומי, עם שחרורו תמורת גופותיהם של חללי צה"ל אלדד רגב ואודי גולדווסר. עם זאת, לא הוזכר שהוא מונה למפקד בכיר בחיזבאללה. הרוצח הנתעב נהרג במלחמת האזרחים בסוריה. על פי מקורות זרים הוא חוסל בידי ישראל. כן הוצגו הרצח בבית התינוקות במשגב עם ודוגמית מהתקפות הקטיושות על קריית שמונה.
מן התיאור הזה ניכר בעליל שהייתה לישראל כל הצדקה שבעולם לצאת למלחמה על שלום הגליל ולסלק את אש"ף מקרבת הגבול עם ישראל. אך הסרט גולל גם את ההסתבכות בקורי השקר שטוו לנו הפלנגות הנוצריות של משפחת ג'מאייל המאפיונרית, שהביאה לשקיעתנו המיותרת בבוץ הלבנוני. לצד הצגת העובדות שאנו יודעים בדיעבד על ההסתבכות, הסדרה ידעה להציג את הסיבות למה קל היה לנו להתפתות לקסמי הפלנגות. המסר שנכון להסיק מן הפרק, הוא דיפרנציאציה בשיפוט מלחמת שלום הגליל / מלחמת לבנון הראשונה. מצד אחד הבנה שעצם הכניסה למלחמה באש"ף היתה הכרחית, צעד מובהק של הגנה עצמית, לצד הבנה עד כמה ההסתבכות של המלחמה, בשל הפנטזיות המשותפות של שרון, רפול ובכירי המוסד ושל הפלנגות, הייתה מיותרת ומזיקה. הפרק הסתיים בימים הראשונים של מלחמת שלום הגליל.
* ביד הלשון: ממואר – במאמר ביקורת על ספר זיכרונותיו של ברק אובמה "ארץ מובטחת", הגדיר אותו נחום ברנע "ממואר". מהו ממואר? זו המילה הצרפתית (mémoires) לספר זיכרונות. ממואר אינו אוטוביוגרפיה. אוטוביוגרפיה הוא ספר שבו הכותב מתאר באופן שיטתי את סיפור חייו, מילדותו ועד כתיבת הספר. ממואר מתאר פרק או פרקים נבחרים מסיפור החיים של הכותב. ממואר יכול להיות סיפור קצר, שהכותב מספר על אירוע שחווה או שהיה שותף לו, והוא יכול להיות ספר עב כרס המתאר תקופה בחייו. לדוגמה, ספרו של קיסינג'ר "שנותיי בבית הלבן", הוא שלושה כרכים בני מאות עמודים, והוא מתמקד רק בארבע השנים שבהן כיהן כיועץ לביטחון לאומי (1969-1973) ועד מינויו למזכיר המדינה (תירגם את זה יפה אהרון אמיר). ספרו של אובמה, שחלקו הראשון, שיצא לאור, הוא בן כמעט 700 עמודים, מתאר את הקדנציה הראשונה בנשיאותו, ולכן הוא ממואר.
אורי הייטנר
מתי דוד
תגובות ממוקדות לאירועים באקטואליה
הבלפוריאדה דועכת
הפגנות המחאה הפוליטית כנראה שמיצו את עצמן, על רקע האכזבה מהיעדר תוצאה. המפגינים הפעילו אנרגיה עוצמתית אבל מבוזבזת, מתוך אמונה תמימה שניתן יהיה לחולל מהפך שילטוני באמצעות הפגנות רחוב כחלופה לקלפי בבחירות שבהן לא הצליחו. השיח הציבורי עסוק היום בתחלואה, באבטלה, בפרנסה, בבתי הספר, בחיסונים ובבחירות בארה"ב ובקרוב בישראל, ולא במחאה הפוליטית שגרמה לעייפות אצל משתתפיה ולהיעדר עניין אצל מתנגדיה. הדגלים השחורים מתחילים להניף דגלים לבנים מאכזבה על היעדר תוצאה.
[אהוד: יש סברה כי מיעוט המפגינים בבלפור (אפילו לא קיבלו כיסוי במוצ"ש האחרון ב"כאן 11") נובע גם מכך שרבים מהם טסו לבלות חופשה מרעננת באבו דאבי – וכי שתי ההתרחשויות המרנינות הללו, יחד עם תחילת החיסון נגד הקורונה, הן כולן בזכות הנאשם בפלילים.
הסִכלות של המפגינים הגיעה עד כדי כך שבמוצ"ש האחרון הפגינו גם מול המרפאה בבית החולים תל השומר שבה הוזרק לנתניהו החיסון נגד הקורונה בשידור חי בטלוויזיה!]
מי קובע מהי אמת ומהו שקר?
במערכת הבחירות הסוערת שהתנהלה בארה"ב, התחולל אירוע מפתיע וחריג בתקשורת. רשתות הטלוויזיה וענקיות האינטרנט, קטעו והפסיקו את דבריו של הנשיא טראמפ במהלך שידור דבריו, בגלל שלדעת המגישים והעורכים דבריו היו שקר, כפי שהסבירו.
מאז האירוע הבלתי שיגרתי והמפתיע של פסילת דבריו של פוליטיקאי, התעורר ויכוח ציבורי ותקשורתי בין התומכים לבין המתנגדים האם "החידוש" הזה ראוי או פסול לחלוטין. השאלות שהועלו בוויכוח האמור היו: האם נסכים שגופי שידור פרטיים יחליטו עבורנו מהי אמת ומהו שקר? האם חופש הביטוי הקדוש בדמוקרטיה מצוי בסכנה? האם שדרים ועורכים בערוצי טלוויזיה יהיו צנזורים ובוחני אמת? האם תקום "משטרת האמת", על ידי ברוני ובעלי התקשורת והאינטרנט?
השאלה היא האם "החידוש" הזה היה חד פעמי או שהוא עלול להיהפך ל"שיגרתי", מחוץ לנורמות המקובלות בדמוקרטיה אלא רק בדיקטטורות.
פרופ' קרין נהון, נשיאת איגוד האינטרנט הישראלי, מהמרכז הבין תחומי בהרצליה, פוסלת טוטלית את האירוע החד פעמי הזה שהיה בטלוויזיה ובאינטרנט במהלך הבחירות בארה"ב.
ראוי להזכיר שהיו בתוכנו עיתונאים ופוליטיקאים שהתלהבו וצידדו בחידוש הזה של צנזורה על ידי עיתונאים בטלוויזיה, שיקבעו מהי אמת ומהו שקר! שני שמות מוכרים וידועים!
שינוי מחשבתי ופוליטי חיובי בקרב חלק מערביי ישראל
ח"כ מחמוד עבאס, מנהיג מפלגת רע"מ (4 ח"כים) כחלק מהרשימה המשותפת, הפתיע לאחרונה במהלכיו ובהתבטאויותיו כלפי נתניהו והממשלה. הוא מנהל מדיניות גלויה של תיאום ושיתוף פעולה עם נתניהו תמורת הישגים ממשיים לטובת האוכלוסייה הערבית כולה, מדיניות שנזקפת לזכותו.
חבריו במשותפת ובשמאל הישראלי רואים בו משת"פ של נתניהו שבוגד באינטרס הפלסטיני. הם מאשימים אותו שבכוונתו לפלג את הרשימה המשותפת וכי הוא כביכול הבטיח לתמוך בעתיד "בחוק הצרפתי" לטובת נתניהו. הוא מכחיש את כל הטענות.
ח"כ מחמוד עבאס הצליח במהלכיו לשבור את הנוסחה המוכרת שלפיה כל הערבים מתויגים
תמיד רק בצד אחד של המפה הפוליטית ומצויים תמיד בכיס של מחנה השמאל. סביר להניח
שרוחות השלום משלוש מדינות ערב חשובות שחתמו לאחרונה על הסכמי שלום ונורמליזציה
עם ישראל השפיעו גם על מחמוד עבאס בגלוי, וגם על רבים מערביי ישראל – לשינוי חשיבה פוליטית, אבל עדיין בסתר. ואילו בשמאל המסורתי אין שום נכונות לשינוי חשיבה פוליטית.
הסתבר שמחמוד עבאס הוא מהפכן שרוצה יותר שיוויון ופחות שנאה והתנגדות למדינה.
המופע של עו"ד דינה זילבר, המישנה ליועץ המשפטי
היא הופיעה במכון הישראלי לדמוקרטיה, בנאום ביקורתי ,לוחמני ,לעגני ופומבי חריף ביותר, נגד נתניהו וכל המערכת הפוליטית. כל זאת בהיותה פקידה ממשלתית, בניגוד לחוק ולתקשיר.
בנאום הזה, במכון לדמוקרטיה, היא חושפת את דעתה הפוליטית האנטי דמוקרטית שכנראה השפיעה בעבר אולי גם על עבודתה והחלטותיה המשפטיות בפרקליטות.
להלן ציטטה מדהימה מדבריה החריגים והקיצוניים: "חשוב שהדרג הפקידותי יכיר בכוחו לעצב מדיניות בנושאים קרדינליים. המגמה החשובה היא בהעתקת מרכז הכוח השלטוני וההכרעה המעשית בשאלות של מדיניות מהדרג הפוליטי לדרג הפקידותי"!
זו דעה מהפכנית נגד הדמוקרטיה!
על רקע דעתה המהפכנית של דינה זילבר, אני מציע לה טיוטה לנאום פוליטי מהפכני:
"אני עו"ד דינה זילבר, המישנה ליועץ המשפטי, מייסדת 'המדינה החדשה'.בפרקליטת ייסדתי 'דמוקרטיה חדשה' וחידשתי מושגים חדשים בתורת מדעי המדינה. במדינה החדשה השלטון יעבור מהפוליטיקאים לפקידי המדינה. הפוליטיקאים ייהפכו לחברים במועדון ויכוחים מחוץ לשלטון. הפקידות תזכה לשלטון, לעיצוב מדיניות, ולסמכות לפרשנות החוק במסגרת השלטונית החדשה."
אם תרצו אין זו אגדה אלא החזון של המשפטנית זילבר, שמוחקת את תורתו של מונטסקיה ואת סדרי החיים בדמוקרטיה המוכרת, שבה השלטון הוא בידי הנציגים הנבחרים בפרלמנט, שנבחרו בבחירות דמוקרטיות סודיות וחופשיות.
הפקידות לשלטון! הפוליטיקאים למועדון ויכוחים!
ד"ר סאיב עריקאת
לאחר פטירתו פירסמו כמה מראשי השמאל דברי הערכה על היותו איש שלום ומתון בדעותיו. ראשי מר"צ, הורוביץ זנדברג וגלאון, אמרו שהוא היה פלסטיני שהקדיש את כל חייו לחזון הקמת שתי המדינות.
זה לא מפתיע שהשמאל משבח ומעריך תמיד את דוברי אויבינו ולא רק באבל. בשמאל שכחו שהוא תמך במתכנן הרצח של רחבעם זאבי, שהוא תמיד תבע את "זכות השיבה", שהוא הוביל את החרם הבינלאומי נגדנו, שהוא האשים מעל כל במות העולם את ישראל במעשי זוועה ברבריים, שתמיד סירב להכיר בישראל כמדינה יהודית, שתמיד דרש נסיגה לקווי 67' ולא התפשר על שום דבר בכל השיחות והוועידות שהשתתף בכולן כדמות מרכזית, בהיותו בעל תואר ד"ר ליחסים בינלאומיים מאוניברסיטה בריטית.
מתי דוד
הפגנות המחאה הפוליטית כנראה שמיצו את עצמן, על רקע האכזבה מהיעדר תוצאה. המפגינים הפעילו אנרגיה עוצמתית אבל מבוזבזת, מתוך אמונה תמימה שניתן יהיה לחולל מהפך שילטוני באמצעות הפגנות רחוב כחלופה לקלפי בבחירות שבהן לא הצליחו. השיח הציבורי עסוק היום בתחלואה, באבטלה, בפרנסה, בבתי הספר, בחיסונים ובבחירות בארה"ב ובקרוב בישראל, ולא במחאה הפוליטית שגרמה לעייפות אצל משתתפיה ולהיעדר עניין אצל מתנגדיה. הדגלים השחורים מתחילים להניף דגלים לבנים מאכזבה על היעדר תוצאה.
[אהוד: יש סברה כי מיעוט המפגינים בבלפור (אפילו לא קיבלו כיסוי במוצ"ש האחרון ב"כאן 11") נובע גם מכך שרבים מהם טסו לבלות חופשה מרעננת באבו דאבי – וכי שתי ההתרחשויות המרנינות הללו, יחד עם תחילת החיסון נגד הקורונה, הן כולן בזכות הנאשם בפלילים.
הסִכלות של המפגינים הגיעה עד כדי כך שבמוצ"ש האחרון הפגינו גם מול המרפאה בבית החולים תל השומר שבה הוזרק לנתניהו החיסון נגד הקורונה בשידור חי בטלוויזיה!]
מי קובע מהי אמת ומהו שקר?
במערכת הבחירות הסוערת שהתנהלה בארה"ב, התחולל אירוע מפתיע וחריג בתקשורת. רשתות הטלוויזיה וענקיות האינטרנט, קטעו והפסיקו את דבריו של הנשיא טראמפ במהלך שידור דבריו, בגלל שלדעת המגישים והעורכים דבריו היו שקר, כפי שהסבירו.
מאז האירוע הבלתי שיגרתי והמפתיע של פסילת דבריו של פוליטיקאי, התעורר ויכוח ציבורי ותקשורתי בין התומכים לבין המתנגדים האם "החידוש" הזה ראוי או פסול לחלוטין. השאלות שהועלו בוויכוח האמור היו: האם נסכים שגופי שידור פרטיים יחליטו עבורנו מהי אמת ומהו שקר? האם חופש הביטוי הקדוש בדמוקרטיה מצוי בסכנה? האם שדרים ועורכים בערוצי טלוויזיה יהיו צנזורים ובוחני אמת? האם תקום "משטרת האמת", על ידי ברוני ובעלי התקשורת והאינטרנט?
השאלה היא האם "החידוש" הזה היה חד פעמי או שהוא עלול להיהפך ל"שיגרתי", מחוץ לנורמות המקובלות בדמוקרטיה אלא רק בדיקטטורות.
פרופ' קרין נהון, נשיאת איגוד האינטרנט הישראלי, מהמרכז הבין תחומי בהרצליה, פוסלת טוטלית את האירוע החד פעמי הזה שהיה בטלוויזיה ובאינטרנט במהלך הבחירות בארה"ב.
ראוי להזכיר שהיו בתוכנו עיתונאים ופוליטיקאים שהתלהבו וצידדו בחידוש הזה של צנזורה על ידי עיתונאים בטלוויזיה, שיקבעו מהי אמת ומהו שקר! שני שמות מוכרים וידועים!
שינוי מחשבתי ופוליטי חיובי בקרב חלק מערביי ישראל
ח"כ מחמוד עבאס, מנהיג מפלגת רע"מ (4 ח"כים) כחלק מהרשימה המשותפת, הפתיע לאחרונה במהלכיו ובהתבטאויותיו כלפי נתניהו והממשלה. הוא מנהל מדיניות גלויה של תיאום ושיתוף פעולה עם נתניהו תמורת הישגים ממשיים לטובת האוכלוסייה הערבית כולה, מדיניות שנזקפת לזכותו.
חבריו במשותפת ובשמאל הישראלי רואים בו משת"פ של נתניהו שבוגד באינטרס הפלסטיני. הם מאשימים אותו שבכוונתו לפלג את הרשימה המשותפת וכי הוא כביכול הבטיח לתמוך בעתיד "בחוק הצרפתי" לטובת נתניהו. הוא מכחיש את כל הטענות.
ח"כ מחמוד עבאס הצליח במהלכיו לשבור את הנוסחה המוכרת שלפיה כל הערבים מתויגים
תמיד רק בצד אחד של המפה הפוליטית ומצויים תמיד בכיס של מחנה השמאל. סביר להניח
שרוחות השלום משלוש מדינות ערב חשובות שחתמו לאחרונה על הסכמי שלום ונורמליזציה
עם ישראל השפיעו גם על מחמוד עבאס בגלוי, וגם על רבים מערביי ישראל – לשינוי חשיבה פוליטית, אבל עדיין בסתר. ואילו בשמאל המסורתי אין שום נכונות לשינוי חשיבה פוליטית.
הסתבר שמחמוד עבאס הוא מהפכן שרוצה יותר שיוויון ופחות שנאה והתנגדות למדינה.
המופע של עו"ד דינה זילבר, המישנה ליועץ המשפטי
היא הופיעה במכון הישראלי לדמוקרטיה, בנאום ביקורתי ,לוחמני ,לעגני ופומבי חריף ביותר, נגד נתניהו וכל המערכת הפוליטית. כל זאת בהיותה פקידה ממשלתית, בניגוד לחוק ולתקשיר.
בנאום הזה, במכון לדמוקרטיה, היא חושפת את דעתה הפוליטית האנטי דמוקרטית שכנראה השפיעה בעבר אולי גם על עבודתה והחלטותיה המשפטיות בפרקליטות.
להלן ציטטה מדהימה מדבריה החריגים והקיצוניים: "חשוב שהדרג הפקידותי יכיר בכוחו לעצב מדיניות בנושאים קרדינליים. המגמה החשובה היא בהעתקת מרכז הכוח השלטוני וההכרעה המעשית בשאלות של מדיניות מהדרג הפוליטי לדרג הפקידותי"!
זו דעה מהפכנית נגד הדמוקרטיה!
על רקע דעתה המהפכנית של דינה זילבר, אני מציע לה טיוטה לנאום פוליטי מהפכני:
"אני עו"ד דינה זילבר, המישנה ליועץ המשפטי, מייסדת 'המדינה החדשה'.בפרקליטת ייסדתי 'דמוקרטיה חדשה' וחידשתי מושגים חדשים בתורת מדעי המדינה. במדינה החדשה השלטון יעבור מהפוליטיקאים לפקידי המדינה. הפוליטיקאים ייהפכו לחברים במועדון ויכוחים מחוץ לשלטון. הפקידות תזכה לשלטון, לעיצוב מדיניות, ולסמכות לפרשנות החוק במסגרת השלטונית החדשה."
אם תרצו אין זו אגדה אלא החזון של המשפטנית זילבר, שמוחקת את תורתו של מונטסקיה ואת סדרי החיים בדמוקרטיה המוכרת, שבה השלטון הוא בידי הנציגים הנבחרים בפרלמנט, שנבחרו בבחירות דמוקרטיות סודיות וחופשיות.
הפקידות לשלטון! הפוליטיקאים למועדון ויכוחים!
ד"ר סאיב עריקאת
לאחר פטירתו פירסמו כמה מראשי השמאל דברי הערכה על היותו איש שלום ומתון בדעותיו. ראשי מר"צ, הורוביץ זנדברג וגלאון, אמרו שהוא היה פלסטיני שהקדיש את כל חייו לחזון הקמת שתי המדינות.
זה לא מפתיע שהשמאל משבח ומעריך תמיד את דוברי אויבינו ולא רק באבל. בשמאל שכחו שהוא תמך במתכנן הרצח של רחבעם זאבי, שהוא תמיד תבע את "זכות השיבה", שהוא הוביל את החרם הבינלאומי נגדנו, שהוא האשים מעל כל במות העולם את ישראל במעשי זוועה ברבריים, שתמיד סירב להכיר בישראל כמדינה יהודית, שתמיד דרש נסיגה לקווי 67' ולא התפשר על שום דבר בכל השיחות והוועידות שהשתתף בכולן כדמות מרכזית, בהיותו בעל תואר ד"ר ליחסים בינלאומיים מאוניברסיטה בריטית.
מתי דוד
אבי גולדברג
ג'ון לה-קארה, מותו של סוכן
מותו של סופר ידוע כג'ון לה-קארה כמוהו כלחיצה על הדק, מיד מתפרסמות ברחבי העולם סקירות, הערכות והספדים שהיו מוכנים במערכות העיתונים מבעוד יום. דברי השבח וההלל למי שנחשב למלך הבלתי מוכתר של סוגת ספרות הריגול במאה העשרים, לא המתינו לפטירתו, והוא נחשב לגדול יוצרי הסוגה עוד בחייו. ההספדים נדחו עוד ועוד באשר הסופר שהאריך חיים הוציא לאור את ספרו האחרון 'סוכן רץ בשדות' בשנה שלפני פטירתו.
מלך בלתי מוכתר, מכיוון שג'ון לה-קארה ביקש שלא לחלוק לו כתרים ופרסים או אותות אצולה. ידוע כי הוצע לו לקבל את התואר המכובד סר, המוענק על ידי מלכת אנגליה, אך הוא, ששמו האמיתי היה דייוויד קורנוול, אמר: "אינני רוצה להיות סיר דיוויד ולא לורד דיוויד ולא קינג דיוויד."
בתחילת שנה זו הוענק לו הפרס על שם אולף פלמה, ראש ממשלת שבדיה שנרצח, על תרומתו לשמירת זכויות האדם המאבק בגזענות והקשרים בין האומות. פרס בסך מאה אלף יורו, אותו תרם הסופר לארגון 'רופאים ללא גבולות'.
הסופר, שספריו היו רבי מכר ויחד עם זאת ספרות משובחת במלוא מובן המילה, הוא יוצרו של ג'ורג' סמיילי, איש הביון הבריטי, בסדרת ספרים ובסרטים שנוצרו על פיהם. עוד לפני שסמיילי תפס את "קדמת הבמה" בספריו, היתה כותרת ספרו 'המרגל שחזר מהכפור' למטבע לשון, כשהכפור הוא העולם הנסתר בו נאלץ הסוכן לחיות את חייו הכפולים.
רשימת ספריו הארוכה והסרטים שהופקו מהם מוכרת לכול, והיה זה הקסם שהישרו ספריו על קוראים מכל שכבות הציבור. עם האקטואליה של היחסים הבינלאומיים והמתחים בזירה הפוליטית בה השתמש כרקע לספריו, המנגנונים המדינתיים המסורבלים, המנהיגות הפוליטית המושחתת – הזדהו קוראיו באשר הם, ומהם יצר ספרות משובחת ואנושית להפליא.
עולם הצללים ,שאותו בנה או שיחזר, היה לכאורה משעמם ומלא בקלסרים שולחנות משרדיים ובביורוקרטיה, כעוד משרד בממשל הקולוניאלי הבריטי הישן, השוקע.
אפשר לדמיין שני משולשים, האחד של שלושה סופרים אנגליים שבנו את ספרות הריגול במאה העשרים: גראהם גרין, איאן פלמינג וג'ון לה-קארה. ועוד משולש בו נעו גיבורי יצירותיו של לה-קארה: הצלע הראשונה היא הנוסטלגיה לשרידי האימפריה הקולוניאלית הבריטית הנאבקת על זהותה כמדינת אי. הצלע השנייה היא הביון הבריטי כשומר החומות של המוסר הדמוקרטי המערבי כנגד דת הקומוניזם שהתפשטה במחצית הראשונה של המאה עשרים. והצלע השלישית – המאבק האנושי המתחולל בקרב אנשי שירות הביון הנאלצים לפעול כנגד ערכי המוסר האישי הנוצרי שלהם ולבצע מעשים אסורים בכדי למלא את המטרות שהוצבו להם בשתי הצלעות הקודמות.
הסופר איש שרות הביון לשעבר, איאן פלמינג, בחר בכתיבתו במעין אסקפיזם, בריחה מהעולם הריאלי האפור וחסר הלב של שירותי הביון, והמיר אותה בסצנת הריגול הזוהרת עבור בונד. ג'יימס בונד סוכן הוד מלכותה 007, היה פנטזיה באמצע המאה העשרים, כאשר האימפריה הבריטית ששלטה עד אז בימים התכווצה. היה זה ניסיון אמנותי מוצלח ליצור גיבור בריטי בשירות הוד מלכותה, דוגמת סיר פרנסיס דרייק, הפיראט ברישיון המלכה אליזבת הראשונה והאנגלי הראשון שהקיף את העולם. ג'יימס בונד קיבל 'רישיון להרוג', מהמלכה אליזבת השנייה – בדומה לפרנסיס דרייק סוכן המלכה אליזבת הראשונה, שקיבל רישיון לפקד על פְּרַיבֶטִיר, ספינת עבדים חמושה שמורשית להפעיל את תותחיה נגד ספינות הצי המסחרי הספרדי. במקום הרפתקאות הים של סיר פרנסיס במאה השש עשרה באו הרפתקאות הסוכן 007 והתנהלו בארצות אקזוטיות וכנגד-אויבי על מדומיינים, ד"ר נו ודומיו.
בצלע השנייה של המשולש התנהל עולמם של סוכני הביון הבריטי של גראהם גרין שהיו שונים בתכלית מ-007. "האיש שלנו בהוואנה", שפורסם לראשונה ב-1959 על רקע המלחמה הקרה, נותר אחד הרומנים הנפוצים ביותר של גרהם גרין. זהו מותחן ריגול, ובו כדרכו של גראהם גרין מחקר חודר של אופי האדם, וסאטירה חריפה על שרותי המודיעין האנגלי .
גם מוריס קאסל, מהספר 'הגורם האנושי' של גרין, הוא איש ה-MI6 שחייו נראים אפורים ונטולי זוהר, מתגלה כ'חפרפרת' בשירותי הביטחון הבריטי, שמשתכללת לאחר מכן בעלילותיו של סמיילי אצל ג'ון לה-קארה.
ג'ון לה-קארה ניצב במשולש בין שני סופרים אלו. מצד אחד הוא האיש שיצר את עולמו של הגיבור האנגלי האחרון, שבמקרה הוא סוכן ביון 007 – איש יצרי יפה תואר, רודף נשים ובעל אגרוף נוקשה הפועל בעולם של מעשים, נטול עכבות או רגשות. מנגד גיבורי הריגול של גרין הם שפלי רוח, אנושיים ואפילו מכמירי לב.
ג'ון לה-קארה כתב ספרי ריגול רבים ויצר גם גיבור סדרתי כמו בונד ששמו הוא סמיילי. ג'ורג' סמיילי, הוא הדמות המפורסמת ביותר שלו, איש לכאורה מינורי שקט אך אינטליגנטי חובב מוזיקה ושח, מתואר על ידי יריביו כאיש ערמומי היורד לחקר נפש האדם כמו השטן אך מצפונו שלו נקי. עולם הריגול של ג'ון לה-קארה הוא חדר מראות ענק בו הדמות שנראתה לרגע אינה הדמות שהיא. הדמויות והעלילות של לה-קארה הם כמו בצל, עטופים בשכבות שעד שהסרת את כולן לא תדע מי הוא בן בריתך ומי אוייב.
בעולם הביון שלו קיימת אותה חדות ותפיסה מינורית והבנה של מאוויי וחולשות האדם כמו אצל גרין, אך אצלו יש יותר הבנה וחמלה למאבק בנפש הגיבורים. הנתון הקבוע אצל לה-קארה הוא ההשתנות, או אולי נכון יותר התפיסה של הקורא לנוכח התנהגות הדמויות. הוא חד באבחנתו באותה מידה, אך סימפטי במהותו. הדמויות שלו אמיתות, עושות עבודה כמיטב יכולתן ותפקידן להיאחז במעט אידיאליזם וערכים לביצוע משימותיהם. אצל לה-קארה כמעט אין תיאורי מין ומסיבות קוקטייל, שלא לדבר על סוכנים חמושים הנוסעים למקומות אקזוטיים.
בסרטי ג'ימס בונד המבוססים על ספרי איאן פלמינג כיכב שון קונרי שאף הוא הלך לעולמו זה לא מכבר. הסקוטי הגברתן איש הזרוע יפה התואר מילא לחלוטין את המטרה הייצוגית שהציב לו הסופר. אותו שחקן שפנה לתפקידים אחרים גילם את התפקיד הראשי בסרט 'בית רוסיה' המבוסס על סיפרו של לה-קארה. אפשר שהניגוד שבין שני תפקידים אותם גילם שון קונרי בשתי עלילות של שני סופרי הריגול ממחיש את ההבדל המהותי בין יוצריהם.
הפעם שון קונרי המבוגר הוא בארלי, בעל הוצאה לאור על סף פשיטת רגל, שתיין המתגורר בליסבון ומחבב את הרוסים עימם הוא בא במגע עקב תפקידו כמוציא לאור, על אף המלחמה הקרה המתחוללת סביב . הוא פוגש בקטיה, עורכת ספרים רוסייה לאחר שסוכניMI 6 מגייסים אותו בעוררם בו את חובתו הפטריוטית. הפעם שון קונרי המאוהב בקטיה הרוסייה אינו מוכן להקריב את רגשותיו כלפיה על מזבח הכורח הציני של שירות הביון, והוא פועל על פי רגשותיו ולא מוכן לוותר על אהבתו, בניגוד למפעילים שלו, הם המקצוענים המתקשים ליישב בין מצפונם לבין האמצעים בהם הם נאלצים להשתמש ובכלל זה הקרבת חברים ונאמנים תמימים כדי להשיג אותן, אך נשארים משוכנעים שהדמוקרטיה המערבית עדיפה, מבחינה מוסרית, על הקומוניזם בסגנון הסובייטי, על אף מעשיהם.
צלע נוספת במשולש הנושאים ביצירתו של ג'ון לה-קארה היא האימפריה הקולוניאלית הבריטית הנאבקת על מקומה בסדר העולמי שלאחר מלחמת העולם השנייה.
עשרים שנה חלפו מאז תום מלחמת העולם הראשונה, עד להתגמדותה של האימפריה ועולם הריגול הבריטי. על שירות הביון הבריטי במלחמת העולם הראשונה, כשהאימפריה היתה עדיין גדולה ושלטה בימים, כתב סומרסט מוהם. מוהם כמו לה-קארה, אף הוא איש ביון בצעירותו שנשלח בראשית דרכו לרוסיה במאמץ הבריטי לשמר את כוחם של המנשביקים כנגד המהפכנים הבולשביקים. את חוויותיו כאיש ביון על גדות אגם ז'נבה, שהיתה קן רוחש סוכני ביון באותה עת, העלה בספרו המופתי 'אשנדן או הסוכן הבריטי'. באותה תקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה, שכילתה את כוחה של האימפריה והעלתה את תנועות השחרור במושבות הכתר, היה הביון הבריטי חלק חשוב ממערך השליטה הקולוניאלי, מניירובי לדלהי מסינגפור לאיסטנבול, נמתחו רשתות הריגול הבריטיות ועידכנו את המדינאים. קריסת האימפריה יִתרה את משימותיהם של שירותי הביטחון הבריטיים והעבירו את הבכורה לשירותי הסי. איי .אי – שהשתלט במהירות על הזירה החדשה והמאבק בקומוניזם העולמי.
הצלע השנייה – הביון הבריטי כחומה כנגד הקומוניזם כדת שהתפשטה, והנאמנות לכתר הבריטי. הביון הבריטי נרתם למשימה, והמלחמה הקרה מהווה כאמור ציר מרכזי במאבקו של סמיילי וגיבורים אחרים במערכי הביון הסובייטים ובשותפיהם, בין מלחמת העולם השנייה ועד לנפילת המשטר הבולשביקי ברוסיה והגוש הסובייטי שהקיף אותו בכלל.
הצלע השלישית העומדת במירב ספריו של לה-קארה היא המאבק האנושי של גיבוריו לשמור על הנאמנות לאי הבריטי, לעם ולכתר. זה כל שנותר לאנגליה, האי הקטן והאפרורי. אלא שכאן נתקל שירות הביטחון באנגלים, חלקם הגדול אינטלקטואלים שנשבו בקסם הקומוניסטי, המניע אותם לחרוג מתפקידם ולבגוד בארגון חשאי בו הם פועלים. אותם אינטלקטואלים שמאלנים מתוסכלים, דוגמת קים פילבי הידוע, ששימשו כלי משחק בידי שירותי הביון הסובייטיים, מסכלים את פעולות הביון הבריטי ומשמשים מטרה בעצמם בהיותם 'חפרפרות', ציר לעלילות בספריו. המאבק האנושי בין המטרות הציניות של ארגונים לבין חובתו של האדם למוסר וחברות, עוברים כחוט השני בכול ספריו.
קראתי לרשימה 'ג'ון לה-קארה סופו של עידן'. לא שתמו סופרי הריגול המשובחים בבריטניה, אלא שמטבע הדברים אפשר למצוא היום סופרים אחרים במדינות הנמצאות בחזית המאבק העולמי בטרור העולמי – ציר הרשע שהחליף את המלחמה בגוש הסובייטי, את ארצות הברית ואף את ישראל. ג'ון לה-קארה וגראהם גרין ואיאן פלמינג הם בוגרי הביון הבריטי, של מחצית הראשונה של המאה העשרים. אצל לה-קארה המלחמה הקרה של שנות השישים והשבעים היא הזירה העיקרית לעלילות. הוא צלח את קריסת חומות הברזל [על פי אמרתו של צ'רצ'יל] והמשיך לכתוב ספרי ריגול על העידן שלאחריו, אבל העולם שלאחר נפילת התאומים כבר לא היה הזירה שלו. יותר מכך, בספרו האחרון הוא מביע את סלידתו מהסדר החדש של עידן טראמפ והברקזיט. הסופר הבריטי, ואנטי גיבוריו – הם בעלי תפיסת חיים מורכבת, חצויים במעשיהם בכל הרומנים שכתב. לעומתם מוצגים בספרים אלה אנשי הביון האמריקאים, שעכשיו מנהלים את זירת הריגול העולמית – כבעלי תפיסות דיכוטומית של טוב ורע מוחלטים, כאילו יצאו מסצנות של מערבונים. עולם הביון האמריקאי המצטייר אצל לה-קארה, ואולי הוא אף כזה, הוא פשטני, הרואה את העולם מחולק ל"טובים" ו'לרעים" חברים לארה"ב או חברים בציר הפשע והטרור.
עידן הסתיים שכן שירותי הביון השתנו, אולי לא במובן האנושי אך באמצעים הטכנולוגיים, ביחס לבני אדם. עינויים, למשל שאצל ג'ון לה קארה היו נחלת הצד שכנגד, אך אסורים על שירותי הביון של הדמוקרטיות, הם פרקטיקה ממנה הוא סולד. התפרקות בריטניה הגדולה והתרחקות מרצון ממדינות אירופה ומהאתוס המערב אירופאי, הקלאסי – היו בעיניו סוף לגדולתה של אנגליה כפי שהכיר ואהב.
גיבורו של הספר "גורלו של סוכן אנושי" שיצא לאור ב-2003 הוא פרדיגמה לצלעות המשולש התמטי של לה קארה. טד מונדי נולד לקצין צבא אנגלי הקולוניאלי בפקיסטן הצעירה שקמה על חורבות הודו, היהלום שבכתר הבריטי, בעידן קודם, כבר לידתו מסמלת את דעיכת האימפריה הבריטית והתכווצותה. טד מונדי הוא בעת התרחשות העלילה, כמו האימפריה עצמה, בדימוס, האיש שאחרי. טד מונדי, סוכן החשאי הבריטי בדימוס, הוא היום מדריך תיירים מזדקן במינכן. הוא אינטלקטואל בעל נטיות 'שמאלניות', אדם שאנושיותו לא נעלמה על אף התפקידים הציניים שמילא כסוכן הוד מלכותה. פרק בצעירותו עבר עליו בברלין המערבית של שנות השישים הסוערות, בהן הסתופף בקומונה אידאליסטית של מהפכנים לתקופה קצרה, וזו מעיבה על חייו, ונאמנותו לבריטניה מוטלת בספק לאורך עלילת הספר. ובנוסף כמו האנטי גיבורים של לה-קארה, גדלות נפשו, רחמיו וטיפשותו בענייני היום יום הם אויביו הגדולים ביותר, כמו אלה שליוו את בארלי, המוציא לאור מ'בית רוסיה'. הילד שנולד בפקיסטן לקצין בריטי, שבפרק חייו האחרון חוזר לגרמניה ומטביע את זיכרונותיו בשתייה, מסיים את חייו באירוע טרור השייך לעידן אחר, אליו לא היה מוכן.
אבי גולדברג
17 בדצמבר 2020
מלך בלתי מוכתר, מכיוון שג'ון לה-קארה ביקש שלא לחלוק לו כתרים ופרסים או אותות אצולה. ידוע כי הוצע לו לקבל את התואר המכובד סר, המוענק על ידי מלכת אנגליה, אך הוא, ששמו האמיתי היה דייוויד קורנוול, אמר: "אינני רוצה להיות סיר דיוויד ולא לורד דיוויד ולא קינג דיוויד."
בתחילת שנה זו הוענק לו הפרס על שם אולף פלמה, ראש ממשלת שבדיה שנרצח, על תרומתו לשמירת זכויות האדם המאבק בגזענות והקשרים בין האומות. פרס בסך מאה אלף יורו, אותו תרם הסופר לארגון 'רופאים ללא גבולות'.
הסופר, שספריו היו רבי מכר ויחד עם זאת ספרות משובחת במלוא מובן המילה, הוא יוצרו של ג'ורג' סמיילי, איש הביון הבריטי, בסדרת ספרים ובסרטים שנוצרו על פיהם. עוד לפני שסמיילי תפס את "קדמת הבמה" בספריו, היתה כותרת ספרו 'המרגל שחזר מהכפור' למטבע לשון, כשהכפור הוא העולם הנסתר בו נאלץ הסוכן לחיות את חייו הכפולים.
רשימת ספריו הארוכה והסרטים שהופקו מהם מוכרת לכול, והיה זה הקסם שהישרו ספריו על קוראים מכל שכבות הציבור. עם האקטואליה של היחסים הבינלאומיים והמתחים בזירה הפוליטית בה השתמש כרקע לספריו, המנגנונים המדינתיים המסורבלים, המנהיגות הפוליטית המושחתת – הזדהו קוראיו באשר הם, ומהם יצר ספרות משובחת ואנושית להפליא.
עולם הצללים ,שאותו בנה או שיחזר, היה לכאורה משעמם ומלא בקלסרים שולחנות משרדיים ובביורוקרטיה, כעוד משרד בממשל הקולוניאלי הבריטי הישן, השוקע.
אפשר לדמיין שני משולשים, האחד של שלושה סופרים אנגליים שבנו את ספרות הריגול במאה העשרים: גראהם גרין, איאן פלמינג וג'ון לה-קארה. ועוד משולש בו נעו גיבורי יצירותיו של לה-קארה: הצלע הראשונה היא הנוסטלגיה לשרידי האימפריה הקולוניאלית הבריטית הנאבקת על זהותה כמדינת אי. הצלע השנייה היא הביון הבריטי כשומר החומות של המוסר הדמוקרטי המערבי כנגד דת הקומוניזם שהתפשטה במחצית הראשונה של המאה עשרים. והצלע השלישית – המאבק האנושי המתחולל בקרב אנשי שירות הביון הנאלצים לפעול כנגד ערכי המוסר האישי הנוצרי שלהם ולבצע מעשים אסורים בכדי למלא את המטרות שהוצבו להם בשתי הצלעות הקודמות.
הסופר איש שרות הביון לשעבר, איאן פלמינג, בחר בכתיבתו במעין אסקפיזם, בריחה מהעולם הריאלי האפור וחסר הלב של שירותי הביון, והמיר אותה בסצנת הריגול הזוהרת עבור בונד. ג'יימס בונד סוכן הוד מלכותה 007, היה פנטזיה באמצע המאה העשרים, כאשר האימפריה הבריטית ששלטה עד אז בימים התכווצה. היה זה ניסיון אמנותי מוצלח ליצור גיבור בריטי בשירות הוד מלכותה, דוגמת סיר פרנסיס דרייק, הפיראט ברישיון המלכה אליזבת הראשונה והאנגלי הראשון שהקיף את העולם. ג'יימס בונד קיבל 'רישיון להרוג', מהמלכה אליזבת השנייה – בדומה לפרנסיס דרייק סוכן המלכה אליזבת הראשונה, שקיבל רישיון לפקד על פְּרַיבֶטִיר, ספינת עבדים חמושה שמורשית להפעיל את תותחיה נגד ספינות הצי המסחרי הספרדי. במקום הרפתקאות הים של סיר פרנסיס במאה השש עשרה באו הרפתקאות הסוכן 007 והתנהלו בארצות אקזוטיות וכנגד-אויבי על מדומיינים, ד"ר נו ודומיו.
בצלע השנייה של המשולש התנהל עולמם של סוכני הביון הבריטי של גראהם גרין שהיו שונים בתכלית מ-007. "האיש שלנו בהוואנה", שפורסם לראשונה ב-1959 על רקע המלחמה הקרה, נותר אחד הרומנים הנפוצים ביותר של גרהם גרין. זהו מותחן ריגול, ובו כדרכו של גראהם גרין מחקר חודר של אופי האדם, וסאטירה חריפה על שרותי המודיעין האנגלי .
גם מוריס קאסל, מהספר 'הגורם האנושי' של גרין, הוא איש ה-MI6 שחייו נראים אפורים ונטולי זוהר, מתגלה כ'חפרפרת' בשירותי הביטחון הבריטי, שמשתכללת לאחר מכן בעלילותיו של סמיילי אצל ג'ון לה-קארה.
ג'ון לה-קארה ניצב במשולש בין שני סופרים אלו. מצד אחד הוא האיש שיצר את עולמו של הגיבור האנגלי האחרון, שבמקרה הוא סוכן ביון 007 – איש יצרי יפה תואר, רודף נשים ובעל אגרוף נוקשה הפועל בעולם של מעשים, נטול עכבות או רגשות. מנגד גיבורי הריגול של גרין הם שפלי רוח, אנושיים ואפילו מכמירי לב.
ג'ון לה-קארה כתב ספרי ריגול רבים ויצר גם גיבור סדרתי כמו בונד ששמו הוא סמיילי. ג'ורג' סמיילי, הוא הדמות המפורסמת ביותר שלו, איש לכאורה מינורי שקט אך אינטליגנטי חובב מוזיקה ושח, מתואר על ידי יריביו כאיש ערמומי היורד לחקר נפש האדם כמו השטן אך מצפונו שלו נקי. עולם הריגול של ג'ון לה-קארה הוא חדר מראות ענק בו הדמות שנראתה לרגע אינה הדמות שהיא. הדמויות והעלילות של לה-קארה הם כמו בצל, עטופים בשכבות שעד שהסרת את כולן לא תדע מי הוא בן בריתך ומי אוייב.
בעולם הביון שלו קיימת אותה חדות ותפיסה מינורית והבנה של מאוויי וחולשות האדם כמו אצל גרין, אך אצלו יש יותר הבנה וחמלה למאבק בנפש הגיבורים. הנתון הקבוע אצל לה-קארה הוא ההשתנות, או אולי נכון יותר התפיסה של הקורא לנוכח התנהגות הדמויות. הוא חד באבחנתו באותה מידה, אך סימפטי במהותו. הדמויות שלו אמיתות, עושות עבודה כמיטב יכולתן ותפקידן להיאחז במעט אידיאליזם וערכים לביצוע משימותיהם. אצל לה-קארה כמעט אין תיאורי מין ומסיבות קוקטייל, שלא לדבר על סוכנים חמושים הנוסעים למקומות אקזוטיים.
בסרטי ג'ימס בונד המבוססים על ספרי איאן פלמינג כיכב שון קונרי שאף הוא הלך לעולמו זה לא מכבר. הסקוטי הגברתן איש הזרוע יפה התואר מילא לחלוטין את המטרה הייצוגית שהציב לו הסופר. אותו שחקן שפנה לתפקידים אחרים גילם את התפקיד הראשי בסרט 'בית רוסיה' המבוסס על סיפרו של לה-קארה. אפשר שהניגוד שבין שני תפקידים אותם גילם שון קונרי בשתי עלילות של שני סופרי הריגול ממחיש את ההבדל המהותי בין יוצריהם.
הפעם שון קונרי המבוגר הוא בארלי, בעל הוצאה לאור על סף פשיטת רגל, שתיין המתגורר בליסבון ומחבב את הרוסים עימם הוא בא במגע עקב תפקידו כמוציא לאור, על אף המלחמה הקרה המתחוללת סביב . הוא פוגש בקטיה, עורכת ספרים רוסייה לאחר שסוכניMI 6 מגייסים אותו בעוררם בו את חובתו הפטריוטית. הפעם שון קונרי המאוהב בקטיה הרוסייה אינו מוכן להקריב את רגשותיו כלפיה על מזבח הכורח הציני של שירות הביון, והוא פועל על פי רגשותיו ולא מוכן לוותר על אהבתו, בניגוד למפעילים שלו, הם המקצוענים המתקשים ליישב בין מצפונם לבין האמצעים בהם הם נאלצים להשתמש ובכלל זה הקרבת חברים ונאמנים תמימים כדי להשיג אותן, אך נשארים משוכנעים שהדמוקרטיה המערבית עדיפה, מבחינה מוסרית, על הקומוניזם בסגנון הסובייטי, על אף מעשיהם.
צלע נוספת במשולש הנושאים ביצירתו של ג'ון לה-קארה היא האימפריה הקולוניאלית הבריטית הנאבקת על מקומה בסדר העולמי שלאחר מלחמת העולם השנייה.
עשרים שנה חלפו מאז תום מלחמת העולם הראשונה, עד להתגמדותה של האימפריה ועולם הריגול הבריטי. על שירות הביון הבריטי במלחמת העולם הראשונה, כשהאימפריה היתה עדיין גדולה ושלטה בימים, כתב סומרסט מוהם. מוהם כמו לה-קארה, אף הוא איש ביון בצעירותו שנשלח בראשית דרכו לרוסיה במאמץ הבריטי לשמר את כוחם של המנשביקים כנגד המהפכנים הבולשביקים. את חוויותיו כאיש ביון על גדות אגם ז'נבה, שהיתה קן רוחש סוכני ביון באותה עת, העלה בספרו המופתי 'אשנדן או הסוכן הבריטי'. באותה תקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה, שכילתה את כוחה של האימפריה והעלתה את תנועות השחרור במושבות הכתר, היה הביון הבריטי חלק חשוב ממערך השליטה הקולוניאלי, מניירובי לדלהי מסינגפור לאיסטנבול, נמתחו רשתות הריגול הבריטיות ועידכנו את המדינאים. קריסת האימפריה יִתרה את משימותיהם של שירותי הביטחון הבריטיים והעבירו את הבכורה לשירותי הסי. איי .אי – שהשתלט במהירות על הזירה החדשה והמאבק בקומוניזם העולמי.
הצלע השנייה – הביון הבריטי כחומה כנגד הקומוניזם כדת שהתפשטה, והנאמנות לכתר הבריטי. הביון הבריטי נרתם למשימה, והמלחמה הקרה מהווה כאמור ציר מרכזי במאבקו של סמיילי וגיבורים אחרים במערכי הביון הסובייטים ובשותפיהם, בין מלחמת העולם השנייה ועד לנפילת המשטר הבולשביקי ברוסיה והגוש הסובייטי שהקיף אותו בכלל.
הצלע השלישית העומדת במירב ספריו של לה-קארה היא המאבק האנושי של גיבוריו לשמור על הנאמנות לאי הבריטי, לעם ולכתר. זה כל שנותר לאנגליה, האי הקטן והאפרורי. אלא שכאן נתקל שירות הביטחון באנגלים, חלקם הגדול אינטלקטואלים שנשבו בקסם הקומוניסטי, המניע אותם לחרוג מתפקידם ולבגוד בארגון חשאי בו הם פועלים. אותם אינטלקטואלים שמאלנים מתוסכלים, דוגמת קים פילבי הידוע, ששימשו כלי משחק בידי שירותי הביון הסובייטיים, מסכלים את פעולות הביון הבריטי ומשמשים מטרה בעצמם בהיותם 'חפרפרות', ציר לעלילות בספריו. המאבק האנושי בין המטרות הציניות של ארגונים לבין חובתו של האדם למוסר וחברות, עוברים כחוט השני בכול ספריו.
קראתי לרשימה 'ג'ון לה-קארה סופו של עידן'. לא שתמו סופרי הריגול המשובחים בבריטניה, אלא שמטבע הדברים אפשר למצוא היום סופרים אחרים במדינות הנמצאות בחזית המאבק העולמי בטרור העולמי – ציר הרשע שהחליף את המלחמה בגוש הסובייטי, את ארצות הברית ואף את ישראל. ג'ון לה-קארה וגראהם גרין ואיאן פלמינג הם בוגרי הביון הבריטי, של מחצית הראשונה של המאה העשרים. אצל לה-קארה המלחמה הקרה של שנות השישים והשבעים היא הזירה העיקרית לעלילות. הוא צלח את קריסת חומות הברזל [על פי אמרתו של צ'רצ'יל] והמשיך לכתוב ספרי ריגול על העידן שלאחריו, אבל העולם שלאחר נפילת התאומים כבר לא היה הזירה שלו. יותר מכך, בספרו האחרון הוא מביע את סלידתו מהסדר החדש של עידן טראמפ והברקזיט. הסופר הבריטי, ואנטי גיבוריו – הם בעלי תפיסת חיים מורכבת, חצויים במעשיהם בכל הרומנים שכתב. לעומתם מוצגים בספרים אלה אנשי הביון האמריקאים, שעכשיו מנהלים את זירת הריגול העולמית – כבעלי תפיסות דיכוטומית של טוב ורע מוחלטים, כאילו יצאו מסצנות של מערבונים. עולם הביון האמריקאי המצטייר אצל לה-קארה, ואולי הוא אף כזה, הוא פשטני, הרואה את העולם מחולק ל"טובים" ו'לרעים" חברים לארה"ב או חברים בציר הפשע והטרור.
עידן הסתיים שכן שירותי הביון השתנו, אולי לא במובן האנושי אך באמצעים הטכנולוגיים, ביחס לבני אדם. עינויים, למשל שאצל ג'ון לה קארה היו נחלת הצד שכנגד, אך אסורים על שירותי הביון של הדמוקרטיות, הם פרקטיקה ממנה הוא סולד. התפרקות בריטניה הגדולה והתרחקות מרצון ממדינות אירופה ומהאתוס המערב אירופאי, הקלאסי – היו בעיניו סוף לגדולתה של אנגליה כפי שהכיר ואהב.
גיבורו של הספר "גורלו של סוכן אנושי" שיצא לאור ב-2003 הוא פרדיגמה לצלעות המשולש התמטי של לה קארה. טד מונדי נולד לקצין צבא אנגלי הקולוניאלי בפקיסטן הצעירה שקמה על חורבות הודו, היהלום שבכתר הבריטי, בעידן קודם, כבר לידתו מסמלת את דעיכת האימפריה הבריטית והתכווצותה. טד מונדי הוא בעת התרחשות העלילה, כמו האימפריה עצמה, בדימוס, האיש שאחרי. טד מונדי, סוכן החשאי הבריטי בדימוס, הוא היום מדריך תיירים מזדקן במינכן. הוא אינטלקטואל בעל נטיות 'שמאלניות', אדם שאנושיותו לא נעלמה על אף התפקידים הציניים שמילא כסוכן הוד מלכותה. פרק בצעירותו עבר עליו בברלין המערבית של שנות השישים הסוערות, בהן הסתופף בקומונה אידאליסטית של מהפכנים לתקופה קצרה, וזו מעיבה על חייו, ונאמנותו לבריטניה מוטלת בספק לאורך עלילת הספר. ובנוסף כמו האנטי גיבורים של לה-קארה, גדלות נפשו, רחמיו וטיפשותו בענייני היום יום הם אויביו הגדולים ביותר, כמו אלה שליוו את בארלי, המוציא לאור מ'בית רוסיה'. הילד שנולד בפקיסטן לקצין בריטי, שבפרק חייו האחרון חוזר לגרמניה ומטביע את זיכרונותיו בשתייה, מסיים את חייו באירוע טרור השייך לעידן אחר, אליו לא היה מוכן.
אבי גולדברג
17 בדצמבר 2020
משה גרנות
אין אהבות שמחות?
על ספרו של אהוד בן עזר
"ערגה – שני מחזורי סיפורים"
זמורה-ביתן 1987
הוקלד ב-2020 ע"י לאה שוורצמן לבית בן-עזר ראב.
שמם של שני קובצי הסיפורים שבספר שלפנינו מצביע על געגועים לאהבה גדולה, מסעירה, שמצליחה להתמיד שנים – אהבה שאף אחד מגיבורי הסיפורים לא זוכה בה. יותר מזה: הספר מתאר את העוול הגדול של הטבע, שאושש על ידי הדתות והמוסכמות המעוותות של החברה האנושית – והוא שהגבר שפוט על יצר המין שאיננו יודע שובע, ואילו האישה, כיוון שעול ה"פרו ורבו" רובץ עליה – רואה בתשוקה הבלתי נשלטת הזאת של הזכר, שסמלה הוא האבר הזקור, את האויב הגדול של חייה.
בסיפור "כיצד הרגתי את סמדר" – אביה של הגיבורה אוליביה טפירו (אוֹלִי) נהג להכות אותה ולתקוף אותה מינית בצורה בהמית, חבריה בכפר הנוער, אליו היא נשלחה כדי להצילה ממשפחתה הלא מתפקדת, אונסים אותה. היא מתאהבת במורה שלה (הדובר בסיפור), וזה מתענג על ההתעלסויות עימה, כשהיא אינה חדלה להתאמץ להיות ראויה להיות אשתו. היא משמשת לו כשפחה לכל דבר, וכשמסתבר לה שאין סיכוי שיישא אותה לאישה אצל רב כדת, היא מתאבדת על מסילת הרכבת. לא את סמדי, שאחריה חיזר הדובר ללא הצלחה, הוא הרג, אלא את אולי, אוליביה טפירו. העוול שנעשה לנערה המסכנה זועק בין הדפים.
בסיפור "ערגה", שעל שמו נקרא הספר, יש מונלוג של נערה הגרה במושבה, שאהוב ליבה, אביתר, נהרג מבעיטת פרד, והיא, הנושאת ברחמה את ילדו, נשבעת לירות בפרד ובבעל הפרד, ואחר כך להתאבד בטביעה בירקון. אגב, בסיפור הזה מוזכר האיבר הזקור כאוייב של האישה. אימה של הדוברת מזהירה אותה ממנו, עיסא, רועה הצאן של המושבה, מראה לה את האיבר הזקור שלו, וגם איתמר עושה כן, ולמרות הכול היא מאוהבת בו עד כלות.
בסיפור "חדוות העלייה" מספר אברך לוולקוב, עולה חדש, המקווה למצוא עבודה בפתח-תקווה, שבבית היתומות בירושלים מתעללים מינית ביתומות. אחת מהן, שנכנסה להריון, התאבדה בקפיצה מהחלון.
בסיפור "יותר טוב מאוחר מאשר לעולם לא" אחת העובדות במפעל הבשר נחשפת ערומה מתעלסת עם בעל הבית. מרוב בושה היא מבקשת להתאבד.
ובכן, במשחק המרתק הזה שבין המינים – האישה היא זאת שסופגת את מירב המהלומות שהחיים מועידים לבני התמותה. ובאמת – אין בקובץ הזה אהבות שמחות.
בחלק מהסיפורים נמצא תשוקה מעיקה למין, תשוקה שפה ושם מתחפשת לאהבה: בסיפור "יום השלג אשר באמבטיה" הדובר, סטודנט דלפון, וסופר שטרם האירה לו ההצלחה פניה, מצליח לשבות את ליבה של עליזה, סטודנטית מבוגרת ממנו בעשר שנים. הוא עובר לגור בדירתה המרווחת והמחוממת בירושלים הקרה, והיא הופכת להיות אשת חיקו. אורנה, בתה, מגיעה מלונדון (האב חי שם בנפרד מהאם), ומפתה בצורה מאוד מקורית (כדאי לקרוא, קטע מרתק!) את הדובר לשכב איתה. האם מגלה את השניים, פורצת שערורייה, והדובר מסולק מהדירה החמה אל הקור הירושלמי. הדובר מתעד את הרפתקאותיו אלו ברומן שזוכה להצלחה, וכשהוא פוגש באקראי לאחר שנים את בתה של אורנה, היא נכדתה של עליזה, טירוף אוחז אותו והוא כמעט אונס אותה. היא ניצלת מאונס, ואולי גם מרצח בהטבעה באמבטיה, כשהיא משקרת שאיננה בתה של אורנה, ולכן אין סיבה לטירוף שאחז בו. הדובר נשפט על מעשיו לארבע שנים בכלא.
תשוקה מינית הרסנית העוברת מדור לדור נמצא גם בסיפור "דיו סבתא! דיו! – ". הפעם יש מונולוג של דוברת: היא מאוהבת במוניק, שמוכן להתעלס עימה, אבל מתחתן עם אחרת בשם ירדנה. מסתבר שהדוברת מתעלסת גם עם אביו של מוניק ששמו מתי, שלימים נהרג בתאונת דרכים. היא מצפינה לקיבוץ בגליל, ושם יולדת למוניק בת בשם אסנת, וגם מתעלסת עם שאר הצעירים בקיבוץ. יפתח, הבן של מוניק, הוא חבר של אסנת (ייתכן שהוא גם אחיה!). הדוברת מפתה את יפתח לשכב עימה, כשהוא מדרבן אותה במילים "דיו סבתא! דיו! – ". אסנת מגיעה הביתה מהצבא מוקדם מהרגיל, ורואה את המחזה המדהים הזה. הדוברת, אם כן, שלא זכתה במוניק, זוכה לשכב עם שלושה דורות של משפחתו.
בסיפור אחד בספר זה בשם "ג'ני מלכת הנגב" מתגשם החלום הארוטי של הדובר: ג'ני, היפה, שכל סובביה חושקים בה, מתעלסת עם הדובר המשמש כאופה בקיבוץ עין גדי. מחשש שיתגלו על ידי שני חברי קיבוץ שפולשים למאפייה לקחת פיתות בצל ("פלאצאלאך"), הם מתחבאים במלוש הגדוש בבצק, ושם הם מתעלסים. לאחר שנים מסתבר שהחוויה המסעירה שלו היתה עבורה חווייה משפילה: היא משתתפת בסדנת כתיבה, שהדובר מקיים, ומחברת סיפור המתאר גרסה שונה לחלוטין על אותה חוויה שגרמה לה לברוח ולבכות.
מוזר שאדם נינוח ונעים הליכות כמו אהוד בן עזר (אני טועה?) מתאר דמויות אלימות (חלקן הגדול בגוף ראשון עם קצת סממנים מהביוגרפיה שלו): בסיפור "כיצד הרגתי את סמדר" מתואר איך הדובר מכה את המורה לתנ"ך, שבעקבות כך נשלח לכפר הנוער בהרי ירושלים. כאמור, הוא מאוהב בסמדר, שאינה מוכנה לראות את האיבר הזקור שלו, והוא סוטר לה.
בסיפור "מאיה מקצה החורש" הדובר מדריך חניכים, והוא מאוהב בחניכה בשם מאיה. גם פה יש סטירה, ובהזדמנות הדובר מתיז עליה ליקר.
בסיפור "יותר טוב מאוחר מאשר לעולם לא" הדובר (שוב, סטודנט וסופר) זוכה להתחתן עם כוכבא, בתו של עשיר, בעל מפעל לעיבוד בשרים. כשאשתו מעירה לו בכעס על כך שהוא מבזבז את כספו של אביה על משחקי קלפים ואירוח פרוע של חברים, הוא סוטר לה ונוטש אותה. האב מצליח להשכין שלום לזמן מה, אבל כאשר כוכבא הופכת להיות בעלת המפעל, הדובר משתין אל תוך אגן המערבל כדי להזיק למוניטין של בשרי המפעל.
בסיפור "כיצד הרגתי את סמדר" הדובר סוטר לארמנד, אחד החניכים שמתעלל בחניכה אוליביה. בהמשך הוא מושך בזקנו של מנהל הדואר שהפחית משכרו, וכשהוא נאלץ להתפרנס מהעבודה הקשה בבניין, הוא מכה פועל שכינה אותו "אשכנזי מסריח!"
הסיפור "מאדאם אום-טאך ובנותיה", המתאר את זוועת הגירוש שביצעו הטורקים ביהודי ארץ ישראל, ויש בסיפור רמז לצביעות של החברה הנזקקת לשירותיהן של זונות, ויחד עם זאת, מוקיעות אותן ומגרשות אותן מהסביבה "ההגונה".
שני סיפורים מתארים את גורלו של יהודי בכל אחת משתי מלחמות העולם "מי נהר מכים בגלגל הטחנה" ו"משליך עצמו החוצה, לירושלים". הגיבור הוא שמואל, בעל טחנת קמח המופעלת על ידי זרם המים בנהר. בילדותו גר בארץ ישראל, ויש לו זיכרונות יפים מהימים ההם: העדלאידע בתל-אביב, הצפלין הגרמני שריחף מעל תל אביב, הגרמנים המשנעים לירושלים טחנת קמח על קיטור באמצעות עשרה זוגות סוסים. ההווי בירושלים השאיר עליו רושם קשה, והוא חזר לגולה לנהל את הטחנה. במלחמת העולם הראשונה הוא מגויס לצבא הרוסי. אישה זקנה משדלת אותו לברך בביתה על נרות, והוא נתפס שם על ידי האוסטרים ששובים אותו. הוא ישב בשבי שנתיים, ומצליח לחזור לאשתו, לבנותיו ולטחנה, ונולדים שלושה בנים. במלחמת העולם השנייה הוא מבין ששגה שגיאה גורלית בכך שלא נשאר בארץ: הרוסים מגרשים את שלושת בניו לסיביר, ומבקשים לאסור אותו משום שהגיע לרוסיה מארץ ישראל. הגרמנים כובשים את המקום, והוא מובא לאושוויץ, שם מקעקעים את זרועו ומעסיקים אותו כמסגר, בזכות ידיעתו בשפה הגרמנית אותה למד בשבי במלחמת העולם הראשונה. ב"הווה" הוא מועבר ברכבת עם עוד אסירים אל יעד לא ידוע. הוא מנצל את תרדמת השומרים, וקופץ מהרכבת.
הספר מגוון מאוד, אפשר למצוא בו גם סיפורים בעלי קווים דיסטופיים וסוריאליים (גרביים", "על שפת נהר שחור"). בסופי חלק מהסיפורים מציין אהוד בן עזר כי הם שימשו אותו לכתיבת רומנים אחרים שלו, אבל באמת ההרכב המיוחד של שני קובצי הסיפורים האלה הופך את הספר הזה למאוד מיוחד, בעיקר משום שהם מעמיקים לנבכי הנפש המורכבת של כל אחד מאיתנו.
משה גרנות
אהוד: ניתן לקבל חינם במייל אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ערגה".
"ערגה – שני מחזורי סיפורים"
זמורה-ביתן 1987
הוקלד ב-2020 ע"י לאה שוורצמן לבית בן-עזר ראב.
שמם של שני קובצי הסיפורים שבספר שלפנינו מצביע על געגועים לאהבה גדולה, מסעירה, שמצליחה להתמיד שנים – אהבה שאף אחד מגיבורי הסיפורים לא זוכה בה. יותר מזה: הספר מתאר את העוול הגדול של הטבע, שאושש על ידי הדתות והמוסכמות המעוותות של החברה האנושית – והוא שהגבר שפוט על יצר המין שאיננו יודע שובע, ואילו האישה, כיוון שעול ה"פרו ורבו" רובץ עליה – רואה בתשוקה הבלתי נשלטת הזאת של הזכר, שסמלה הוא האבר הזקור, את האויב הגדול של חייה.
בסיפור "כיצד הרגתי את סמדר" – אביה של הגיבורה אוליביה טפירו (אוֹלִי) נהג להכות אותה ולתקוף אותה מינית בצורה בהמית, חבריה בכפר הנוער, אליו היא נשלחה כדי להצילה ממשפחתה הלא מתפקדת, אונסים אותה. היא מתאהבת במורה שלה (הדובר בסיפור), וזה מתענג על ההתעלסויות עימה, כשהיא אינה חדלה להתאמץ להיות ראויה להיות אשתו. היא משמשת לו כשפחה לכל דבר, וכשמסתבר לה שאין סיכוי שיישא אותה לאישה אצל רב כדת, היא מתאבדת על מסילת הרכבת. לא את סמדי, שאחריה חיזר הדובר ללא הצלחה, הוא הרג, אלא את אולי, אוליביה טפירו. העוול שנעשה לנערה המסכנה זועק בין הדפים.
בסיפור "ערגה", שעל שמו נקרא הספר, יש מונלוג של נערה הגרה במושבה, שאהוב ליבה, אביתר, נהרג מבעיטת פרד, והיא, הנושאת ברחמה את ילדו, נשבעת לירות בפרד ובבעל הפרד, ואחר כך להתאבד בטביעה בירקון. אגב, בסיפור הזה מוזכר האיבר הזקור כאוייב של האישה. אימה של הדוברת מזהירה אותה ממנו, עיסא, רועה הצאן של המושבה, מראה לה את האיבר הזקור שלו, וגם איתמר עושה כן, ולמרות הכול היא מאוהבת בו עד כלות.
בסיפור "חדוות העלייה" מספר אברך לוולקוב, עולה חדש, המקווה למצוא עבודה בפתח-תקווה, שבבית היתומות בירושלים מתעללים מינית ביתומות. אחת מהן, שנכנסה להריון, התאבדה בקפיצה מהחלון.
בסיפור "יותר טוב מאוחר מאשר לעולם לא" אחת העובדות במפעל הבשר נחשפת ערומה מתעלסת עם בעל הבית. מרוב בושה היא מבקשת להתאבד.
ובכן, במשחק המרתק הזה שבין המינים – האישה היא זאת שסופגת את מירב המהלומות שהחיים מועידים לבני התמותה. ובאמת – אין בקובץ הזה אהבות שמחות.
בחלק מהסיפורים נמצא תשוקה מעיקה למין, תשוקה שפה ושם מתחפשת לאהבה: בסיפור "יום השלג אשר באמבטיה" הדובר, סטודנט דלפון, וסופר שטרם האירה לו ההצלחה פניה, מצליח לשבות את ליבה של עליזה, סטודנטית מבוגרת ממנו בעשר שנים. הוא עובר לגור בדירתה המרווחת והמחוממת בירושלים הקרה, והיא הופכת להיות אשת חיקו. אורנה, בתה, מגיעה מלונדון (האב חי שם בנפרד מהאם), ומפתה בצורה מאוד מקורית (כדאי לקרוא, קטע מרתק!) את הדובר לשכב איתה. האם מגלה את השניים, פורצת שערורייה, והדובר מסולק מהדירה החמה אל הקור הירושלמי. הדובר מתעד את הרפתקאותיו אלו ברומן שזוכה להצלחה, וכשהוא פוגש באקראי לאחר שנים את בתה של אורנה, היא נכדתה של עליזה, טירוף אוחז אותו והוא כמעט אונס אותה. היא ניצלת מאונס, ואולי גם מרצח בהטבעה באמבטיה, כשהיא משקרת שאיננה בתה של אורנה, ולכן אין סיבה לטירוף שאחז בו. הדובר נשפט על מעשיו לארבע שנים בכלא.
תשוקה מינית הרסנית העוברת מדור לדור נמצא גם בסיפור "דיו סבתא! דיו! – ". הפעם יש מונולוג של דוברת: היא מאוהבת במוניק, שמוכן להתעלס עימה, אבל מתחתן עם אחרת בשם ירדנה. מסתבר שהדוברת מתעלסת גם עם אביו של מוניק ששמו מתי, שלימים נהרג בתאונת דרכים. היא מצפינה לקיבוץ בגליל, ושם יולדת למוניק בת בשם אסנת, וגם מתעלסת עם שאר הצעירים בקיבוץ. יפתח, הבן של מוניק, הוא חבר של אסנת (ייתכן שהוא גם אחיה!). הדוברת מפתה את יפתח לשכב עימה, כשהוא מדרבן אותה במילים "דיו סבתא! דיו! – ". אסנת מגיעה הביתה מהצבא מוקדם מהרגיל, ורואה את המחזה המדהים הזה. הדוברת, אם כן, שלא זכתה במוניק, זוכה לשכב עם שלושה דורות של משפחתו.
בסיפור אחד בספר זה בשם "ג'ני מלכת הנגב" מתגשם החלום הארוטי של הדובר: ג'ני, היפה, שכל סובביה חושקים בה, מתעלסת עם הדובר המשמש כאופה בקיבוץ עין גדי. מחשש שיתגלו על ידי שני חברי קיבוץ שפולשים למאפייה לקחת פיתות בצל ("פלאצאלאך"), הם מתחבאים במלוש הגדוש בבצק, ושם הם מתעלסים. לאחר שנים מסתבר שהחוויה המסעירה שלו היתה עבורה חווייה משפילה: היא משתתפת בסדנת כתיבה, שהדובר מקיים, ומחברת סיפור המתאר גרסה שונה לחלוטין על אותה חוויה שגרמה לה לברוח ולבכות.
מוזר שאדם נינוח ונעים הליכות כמו אהוד בן עזר (אני טועה?) מתאר דמויות אלימות (חלקן הגדול בגוף ראשון עם קצת סממנים מהביוגרפיה שלו): בסיפור "כיצד הרגתי את סמדר" מתואר איך הדובר מכה את המורה לתנ"ך, שבעקבות כך נשלח לכפר הנוער בהרי ירושלים. כאמור, הוא מאוהב בסמדר, שאינה מוכנה לראות את האיבר הזקור שלו, והוא סוטר לה.
בסיפור "מאיה מקצה החורש" הדובר מדריך חניכים, והוא מאוהב בחניכה בשם מאיה. גם פה יש סטירה, ובהזדמנות הדובר מתיז עליה ליקר.
בסיפור "יותר טוב מאוחר מאשר לעולם לא" הדובר (שוב, סטודנט וסופר) זוכה להתחתן עם כוכבא, בתו של עשיר, בעל מפעל לעיבוד בשרים. כשאשתו מעירה לו בכעס על כך שהוא מבזבז את כספו של אביה על משחקי קלפים ואירוח פרוע של חברים, הוא סוטר לה ונוטש אותה. האב מצליח להשכין שלום לזמן מה, אבל כאשר כוכבא הופכת להיות בעלת המפעל, הדובר משתין אל תוך אגן המערבל כדי להזיק למוניטין של בשרי המפעל.
בסיפור "כיצד הרגתי את סמדר" הדובר סוטר לארמנד, אחד החניכים שמתעלל בחניכה אוליביה. בהמשך הוא מושך בזקנו של מנהל הדואר שהפחית משכרו, וכשהוא נאלץ להתפרנס מהעבודה הקשה בבניין, הוא מכה פועל שכינה אותו "אשכנזי מסריח!"
הסיפור "מאדאם אום-טאך ובנותיה", המתאר את זוועת הגירוש שביצעו הטורקים ביהודי ארץ ישראל, ויש בסיפור רמז לצביעות של החברה הנזקקת לשירותיהן של זונות, ויחד עם זאת, מוקיעות אותן ומגרשות אותן מהסביבה "ההגונה".
שני סיפורים מתארים את גורלו של יהודי בכל אחת משתי מלחמות העולם "מי נהר מכים בגלגל הטחנה" ו"משליך עצמו החוצה, לירושלים". הגיבור הוא שמואל, בעל טחנת קמח המופעלת על ידי זרם המים בנהר. בילדותו גר בארץ ישראל, ויש לו זיכרונות יפים מהימים ההם: העדלאידע בתל-אביב, הצפלין הגרמני שריחף מעל תל אביב, הגרמנים המשנעים לירושלים טחנת קמח על קיטור באמצעות עשרה זוגות סוסים. ההווי בירושלים השאיר עליו רושם קשה, והוא חזר לגולה לנהל את הטחנה. במלחמת העולם הראשונה הוא מגויס לצבא הרוסי. אישה זקנה משדלת אותו לברך בביתה על נרות, והוא נתפס שם על ידי האוסטרים ששובים אותו. הוא ישב בשבי שנתיים, ומצליח לחזור לאשתו, לבנותיו ולטחנה, ונולדים שלושה בנים. במלחמת העולם השנייה הוא מבין ששגה שגיאה גורלית בכך שלא נשאר בארץ: הרוסים מגרשים את שלושת בניו לסיביר, ומבקשים לאסור אותו משום שהגיע לרוסיה מארץ ישראל. הגרמנים כובשים את המקום, והוא מובא לאושוויץ, שם מקעקעים את זרועו ומעסיקים אותו כמסגר, בזכות ידיעתו בשפה הגרמנית אותה למד בשבי במלחמת העולם הראשונה. ב"הווה" הוא מועבר ברכבת עם עוד אסירים אל יעד לא ידוע. הוא מנצל את תרדמת השומרים, וקופץ מהרכבת.
הספר מגוון מאוד, אפשר למצוא בו גם סיפורים בעלי קווים דיסטופיים וסוריאליים (גרביים", "על שפת נהר שחור"). בסופי חלק מהסיפורים מציין אהוד בן עזר כי הם שימשו אותו לכתיבת רומנים אחרים שלו, אבל באמת ההרכב המיוחד של שני קובצי הסיפורים האלה הופך את הספר הזה למאוד מיוחד, בעיקר משום שהם מעמיקים לנבכי הנפש המורכבת של כל אחד מאיתנו.
משה גרנות
אהוד: ניתן לקבל חינם במייל אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ערגה".
עדינה בר-אל
כמעט נולדו ברפת
בנים ממשיכים ברפת
ראיונות עם שלושה רפתנים צעירים
בתחילת היווסדו של מושב ניר-ישראל, קיבל כל בעל משק פרה או שתיים מן הסוכנות היהודית, וגם "חצי" סוס – סוס אחד משותף לשתי משפחות. חברי האגודה קיבלו גם זרעים לגידול ירקות. בשנת החמישים והשישים של המאה העשרים היו בניר-ישראל כ-60 רפתות משפחתיות. ועתה נותרו רק שלוש רפתות, גדולות יחסית לאלו מן העבר. מסתבר ששלוש הרפתות הללו מתבססות על דור ההמשך, בני הרפתנים ש"התגייסו" לעבודת הרפת, לפיתוחה ולשכלולה.
פגשנו שלושה צעירים. רן יצחקי הוא דור שני לרפתנים. אורן פודור הוא דור שלישי. ודרור צייזלר – דור רביעי. ביקשנו לשמוע את אופן התפתחות הרפתות, איך ומתי הם החליטו לעבוד ברפת, ומה הן דעותיהם על עתיד הרפת בארץ בכלל, והרפת המשפחתית שלהם בפרט.
רן הגדיל את הרפת פי שלוש
מרדכי יצחקי, (איז'אק במקור), היה בתקופת השואה ברומניה. בסוף המלחמה הגיע לאיטליה דרך אוסטריה וגרמניה, ושם הצטרף למאות המעפילים באוניה "אף על פי כן". לרוע מזלם הבריטים גילו אותם והיגלו את המעפילים לקפריסין. מרדכי יצחקי הגיע לארץ בשנת 1948. כאן הוא התגייס לפלמ"ח והיה לוחם בחטיבת הנגב.
בשנת 1954 נשא לאישה את עמליה לבית וייס, שעלתה אף היא מרומניה. הם הגיעו בשנת 1956 למושב ניר-ישראל ובנו בו את ביתם. מרדכי היה מדריך חקלאי, נטע במשקו את פרדס האשכוליות הראשון בדרום וגם גידל ירקות. יחד עם זה הוא התחיל לטפח רפת. בתחילה היתה בה פרה אחת, אותה קיבלו מהסוכנות היהודית, ולאט לאט גדל מספר הפרות והרפת היתה הענף העיקרי במשקו. רעייתו עמליה היתה אחראית על היונקיה. (עגלים ועגלות עד גיל חודשיים). מרדכי היה שנים בוועד המושב, פעיל מאוד למען הכלל, בין השאר בתנועת "העובד הציוני".
לבני הזוג שלושה בנים: עופר, עמיר ורן. רן הצעיר, יליד שנת 1970, "לקח על עצמו" להמשיך במסורת ולהיות רפתן. מספר רן: "בילדותי דווקא לא נמשכתי אל הרפת, ותיכננתי לעסוק במקצוע אחר. אולם לאחר שיחרורי מהצבא, נקשרתי פתאום אל הרפת. והתחלתי ללמוד כל מה שאפשר היה בתחום זה, כגון הזנת בעלי-חיים. במשך שנה למדתי במדרשת רופין בקורס 'בעלי-חיים', חזרתי למושב ולקחתי על עצמי לטפח את ענף הרפת, שאבי תכנן לסגור מסיבות בריאותיות, ובניתי רפת חדשה."
בשנת 2006 נשא רן לאישה את אור-לי, שהתגוררה בעבר בפתח-תקווה ובכפר סבא, אבל ברור היה שהיא תגיע למושב לבנות פה את ביתה עם רן, כפי שרן אומר: "לא היתה כל אופציה אחרת." לשניים נולדו שלושה ילדים: מאיה (בת 13), שירה (בת 10) ועמית (בן 8).
ההבדל בין הרפת של האב והבן
כאשר רן נשאל מה ההבדל בין הרפת העכשווית שלו לרפת הישנה, הוא מפרט: "הרפתות בניר-ישראל היו גדולות יחסית לרפתות ביישובים אחרים בסביבה. הרפת של אבי היתה גדולה ומתוחזקת היטב בהתאם לתנאים של אותה תקופה. אולם מאז השתנו התנאים והדרישות מן הרפתנים. אני בניתי רפת חדשה לגמרי בהתאם לתקנים של 'איכות הסביבה'. הסככה היא גבוהה ביותר, בגובה של 12 מטר, ולפיכך מאווררת ויש בה תנאים טובים עבור הפרות, שאינן סובלות חום. כמו כן יש גורפים שמנקים אוטומטית את הזבל, דבר שמקל מאוד מאוד על הרפתן. זאת ועוד, בעבר היה על הרפתן לשהות שעות רבות ברפת ולעקוב באופן אישי אחרי מצב הפרות. היום, כאשר הכול ממחושב, יש אפליקציה שמאפשרת לי לשלוט על הנעשה ברפת באמצעות הטלפון הנייד. גם כאשר אני נמצא בחו"ל, אני יודע איזו פרה ממליטה, איזו זקוקה לרופא וכו'."
רן מעיד שהוא הגדיל את הרפת פי שלושה מזו שהיתה של אביו. במשך השנים הוא השקיע כסף וקנה מכסות חלב* מן המדינה, באמצעות "מועצת החלב". "אלו היו מכסות של רפתנים שחיסלו את הרפתות שלהם." מעיד רן, "עתה אני משווק כמיליון ומאתיים וחמישים ליטר לשנה, בעוד אבי ז"ל שיווק ארבע מאות ושישים אלף ליטר לשנה. ברור שבהיקף כזה אני זקוק לעזרת שני עובדים זרים, בעוד שאבי עשה את כל העבודה בעצמו."
במקביל לעבודתו ברפת, לפני כעשר שנים רן הקים שתי מערכות סולריות. בקרוב הוא עומד להקים מערכת גדולה נוספת בהתאם להסדרות החדשות, שמאפשרות פיתוח של מערכות סולריות גדולות. "בעצם," אומר רן, "ללא ענף נוסף זה, היה לי קשה מאוד להתפרנס מהרפת."
מה, לדעתך, הוא עתיד ענף הרפת בארץ?
רן נשמע פסימי. "קשה מאוד להתחרות עם מוצרי החלב שמייבאים מארצות אחרות, בעיקר ממזרח אירופה. שם הכול זול – כוח העבודה, המים, החשמל, ויש פחות הגבלות בתקנים, כגון תקנות איכות הסביבה. בנוסף ליוקר הייצור של מוצרי החלב בארץ, אישור הכשרות עולה כ-10%. לכן, למרבה הצער, מייבאים במחירים זולים יותר את המוצרים המפוקחים בארץ. כגון חמאה וגבינות קשות."
ומה לגבי עתיד הרפת שלך?
לשאלה זו עונה רן: "נראה לי שאני הוא הרפתן האחרון במשפחה. אמנם הילדים נהנו בגיל צעיר לשוטט ברפת, להגמיע עגלים ועגלות, אבל ככל שהם מתבגרים יש להם עיסוקים שמעניינים אותם יותר. מכיוון שזהו מקצוע הדורש זמינות של 7/24 במשך 365 ימים בשנה, והרווחיות בו מועטה, לא הייתי רוצה שילדיי יעסקו ברפת."
עוד מוסיף רן לגבי מצב החקלאות בארץ: "בישראל מייבאים מוצרי מזון שונים מחו"ל. אם נסתמך בעיקר על ייבוא, הדבר עלול להיות מסוכן בזמני משבר, כגון קרה באירופה, או מסיבות של התפתחויות פוליטיות. לכן חשוב מאוד לשמור על ביטחון אספקת המזון במדינה. זאת ועוד, רוב החקלאים חיים ועובדים בפריפריה ובצמוד לגבולות המדינה. לכן צריך להשתדל לתמוך בחקלאות, כדי ששטחים אלו לא ייעזבו."
אורן (כמעט) נולד ברפת
אורן פודור, יליד שנת 1975, הוא דור שלישי לרפתנים. סבו וסבתו שמעון ואווה שטיינברגר היו ממייסדי ניר-ישראל, הגיעו למושב בשנת 1949 וטיפחו רפת, כמו רוב התושבים אז. סבו של אורן מצד אביו, יהודה פודור ז"ל, הגיע לניר-ישראל עם רעייתו טצה ובניו מנחם (מֶני) וגבי בשנת 1959, כאשר התמנה כמרכז משק. בנו מני נשא לאישה בשנת 1972 את אביבה לבית שטיינברגר (ויוי) ילידת המושב. הזוג הצעיר קיבל משק, ואז היתה להם הזדמנות לרכוש את הפרות של אחד מחברי האגודה, שלא יכול היה להמשיך בעבודתו כרפתן מסיבות בריאותיות. מאז ויוי ומני עובדים יחד ברפת זה בצד זו. ויוי, שהיתה מורה במקצועה, הפסיקה ללמד כדי שתוכל לעבוד במשק.
עם רכישת הפרות התחיל מני לבנות את הרפת. בנם אורן מספר: "בתחילה הם חלבו את הפרות ברפת של המוכֵר, ואבא החל לבנות במו ידיו את הרפת שלהם. הוא קנה צינורות וריתך אותם. עם סיום הבנייה הועברו הפרות לרפת החדשה, וההורים שלי עבדו קשה, הצליחו לייצר כמויות גדולות של חלב, ובהתאם לכך קיבלו מן האגודה מכסות גדולות יותר מדי שנה בשנה."
שישה ילדים נולדו לבני הזוג: גלית, אורן, רותם, שושי, אופיר ושמעון. מכולם "נתפס" במיוחד אורן לעבודה ברפת. ואין בכך פלא, כי "אורן נולד ברפת," כפי שמעיד עליו אביו מני. "ויוי היתה בסוף ההריון, ומכיוון שהיא תמיד היתה רגילה לעבוד, היא הלכה לחלוב את הפרות גם במצבה זה. ואז, באמצע החליבה 'ירדו לה המים'. היא שבה הביתה, התקלחה והוסעה מיד לבית החולים כדי ללדת את אורן."
אורן מספר: "מאז ימי הילדות המוקדמת שלי, אני זוכר את אימא ואבא עובדים ברפת ואני יחד איתם." ואכן הוריו מעידים עליו שכבר מגיל שש הוא היה "משדך" את הפרות לפרים. הילדון היה מגיע אל המזריע עם כרטיס הפרה ומציע לו את שידוך בין הפרה הזו לפר המתאים. גם לווטרינר היה אורן הילד מודיע מי מהפרות חולה או עומדת להמליט.
הרחבת הרפת ויתרונותיה
אורן התגייס לצה"ל, שירת ביחידה קרבית, ועם שחרורו "התייצב" מיד לעבוד עם הוריו ברפת. אביו הציע לו להתחיל לימודים גבוהים, אך אורן התעקש שהוא רוצה לעבוד. יחד עם זה, הוא השתלם בכל הקורסים האפשריים בתחום זה, כגון קורס הזנה, קורס יונקים ועוד.
בשנת 2006, בעקבות הרפורמה של משרד החקלאות, בנו הפודורים רפת חדשה, ממוחשבת לגמרי. "הפרות סובלות מאוד ממזג אוויר חם," מסביר אורן, "וקשה להן לייצר חלב בתקופות של עומסי חום. לכן יש לנו ברפת מערכות צינון. אחד הפתרונות הוא כמו 'מקלחת' עם מאווררים, והפרות עומדות בין 6 ל-7 שעות ב'מקלחות'."
במרוצת השנים נכנסה משפחת פודור לשותפות עם שלושה חברי אגודה, שנאלצו להפסיק את העבודה ברפתות שלהם. וכך גדלה מכסת החלב עוד יותר, וכיום היא עומדת על ארבעה מיליון ליטר לשנה. מובן שרפת בהיקף כזה זקוקה לעובדים זרים. המשפחה מגדלת גידולי שדה בשטחים שונים, ויש לה מרכז מזון בניר-ישראל, בו מרוכז האוכל עבור הפרות. בשנים האחרונות הצטרף גם אופיר, אחיו של אורן, לעבודה ברפת. "הרפת שלנו מטופחת לאורך שנים למוצקים – שומן וחלבון. החלב מרוכז יותר," מעיד אורן. "אנו משווקים את החלב למחלבות 'גד'."
ייעוץ לחו"ל והשתלת עוברים
בנוסף לטיפוח הרפת המשפחתית, מני ואורן בנו הרחיבו את תחומי ההתעניינות והעיסוקים שלהם.
במרוצת השנים היה האב מני פעיל גם מחוץ לרפת המשפחתית. תקופה קצרה היה מזריע. וכן היה חבר הנהלת אגודת "השירות להזרעה מלאכותית" והאגודה המאוחדת "שיאון". לפני כמה שנים הוא קיבל הצעה לתת ייעוץ ברפתות ברומניה, בולגריה ורוסיה. הוא נסע לפרקי זמן שונים לארצות אלו, ומובן שאורן ניהל את הרפת.
אומר אורן: "אבא שלי הוא דוגמא טובה למי שרוצה להעביר את העסק לבנו. אני חייב לציין שמרגע שחזרתי לרפת הוא 'שיחרר', נתן לי לנהל את הרפת בליווי שלו ובהדרכה שלו. הוא נתן לי גם חופש לפעול וגם רוח גבית."
לאחר שעבר קורס הזרעה קצר, אורן בעצמו הזריע את הפרות ברפת שלהם במשך 15 שנים. אורן גם היה חבר בדירקטוריון של אגודת "שיאון" להזרעה מלאכותית וחבר בוועדת הטיפוח של הפרים.
אורן מספר: "מאוד מעניין אותי נושא הגנטיקה. עברתי קורס להשתלת עוברים באנגליה, וברפת שלנו השתילו לא מעט פעמים עוברים בפרות. לוקחים פרות או עגלות עם גנטיקה טובה, גורמים להן ליצור ביציות, שמהן ייווצרו עוברים. את העוברים הללו משתילים בפרות עם גנטיקה נמוכה, במטרה להשביח."
גידול פרות לבקר ושיווק
לפני 13 שנה החל אורן לפתח ענף חדש – גידול פרות לבשר. הפרות שלו הן מגזע סימֶנְטָל מגרמניה. המיוחד הוא, שמאפשרים לפרות לגדל את העגלים שלהם עד גיל 6-7 חודשים, ואז גומלים את העגלים מהאימהות. הבקר הזה רועה בשטח פתוח, מגודר, וניזון מ"פסולת" כגון תפוחי אדמה, ירקות שונים וקש. אורן גם משווק בשר. בעיר שדרות הוא פתח מפעל לעיבוד בשר של פרות שהפסיקו לתת חלב, וכן חנות בשם "Blue Cow", בה עובדות אחיותיו גלית ושושי.
עתיד ענף הרפת
"היום קשה מאוד לרפתות הקטנות." אומר אורן "הן לא רווחיות. פעם היתה משפחה יכולה להתקיים מרפת של 50 פרות חולבות. היום זה לא משתלם. בארץ התנאים קשים יותר מאשר במדינות אחרות. חלק מהן מסבסדות את החקלאים. ויש ארצות בהן כמות המשקעים גדולה, והפרות במרעה פתוח, דבר שמוזיל מאוד את הוצאות הרפתנים."
ומה לגבי עתיד הרפת של הפודורים? אורן נשוי לחגית שהגיעה מאשדוד. במקצועה היא מדריכת פילטיס, אבל מזה כעשר שנים גם חגית עובדת ברפת, בדיוק כמו אימא של אורן, ויוי.
לשניים יש ארבעה ילדים: יובל, נועה, זיו ונעמה. ובתקופת הקורונה בנם הבכור יובל, בן השש-עשרה וחצי, עבד גם הוא ברפת. ייתכן שיהיה עוד דור של רפתנים במשפחה זו. ואורן מסכם: "אני מאוד אופטימי. אני קם בבוקר לעבודה עם חיוך. אני מאוד אוהב את העבודה הזו."
דרור אהב להיות עם סבא ברפת
משפחת צייזלר היא אחת המשפחות הנמנית עם מייסדי מושב ניר-ישראל. שלום צייזלר, שמוצאו מהונגריה, הגיע למושב עם רעייתו ושני בניו – יהודה ושרגא – בשנת 1949, לאחר נדודים של כשלוש שנים באירופה, מתוכם גם שהו בקפריסין. באותה שנה הגיעה למושב גם משפחת קליין, שמוצאה מרומניה. שתי המשפחות התאחדו. החתונה הראשונה בניר-ישראל היתה של יהודה צייזלר עם רחל קליין. הזוג הצעיר, יהודה ורחל (רוז'י), הקימו רפת בשותפות עם שלום ושרגא צייזלר וגם גידלו ירקות.
רוז'י, ילידת 1933, מספרת על תחילת הדרך: "כל אחד קיבל מהסוכנות היהודית פרה, ולאחר מכן פרה נוספת. לרוב עבדו הגברים בעבודות אחרות: שלום היה אגרונום, ומכיוון שהיה פרש בהונגריה, הוא נחשב כמומחה לסוסים במושב. יהודה עבד בפרדס ושרגא היה מדריך לגידול ירקות, שעבר בין המושבים ברכיבה על אופניים. וברפת? את רוב העבודה עשו הנשים."
ליהודה ורוז'י נולדו שני בנים – יוסי ואברי. מבין שניהם בחר אברי להמשיך בדרך של סבו ואביו, ולהיות רפתן. לאחר שירותו בצנחנים חזר אברי למשק, ולקח על עצמו לטפח את הרפת. וכך מ-16 פרות שהיו ברפת של הוריו, הוא הצליח להגדיל את הרפת, בין השאר על-ידי קניית מכסות חלב באמצעות "מועצת החלב", שהעבירה מכסות מרפתות שפסקו לפעול במדינה.
בשנת 1982 אברי נשא לאישה את אילנה חטב ממושב ברכיה. לשניים נולדו חמישה ילדים: דרור, ארז, יהודית, רועי ושחר. למרבה הצער נפטרה אילנה ממחלה בפברואר השנה והותירה את משפחתה באבל עמוק, וגם חברי ניר-ישראל זוכרים בכאב את האישה שהיתה פעילה בוועדות המושב ובחלוקת הדואר. יהי זכרה ברוך.
דור רביעי ברפת
מבין חמשת הילדים של אילנה ז"ל ואברי יבדל"א, רק אחד "נתפס" לאהוב את העבודה ברפת. זהו דרור הבכור, יליד שנת 1984. מספר דרור: "מאז ילדותי אהבתי להיות תמיד עם סבא ברפת. לא עזבתי אותו לרגע. כאשר השחררתי מהשירות הצבאי בשנת 2006, חזרתי למשק ונכנסתי מיד לעבוד עם אבי ברפת. אז בנינו סככה חדשה. במרוצת השנים הכנסנו שיכלולים וחידושים לרפת. עתה הרפת ממוחשבת, ואני מקבל מידע על הנעשה בה באפליקציה בנייד. היום אנו משווקים מיליון ליטר חלב לשנה." דרור נשוי לקורין, שהגיעה מחולון. חתונתם נערכה בחצר, מאחורי הרפת. הם הורים לשתי בנות ומתגוררים בסמוך לסבתא רחל. דרור מעיד עד כמה הוא מרוצה להתגורר במושב עם משפחתו. "אני נהנה שבנותיי משחקות בדיוק במקומות בהם אני שיחקתי בילדותי, והן מבקרות בגן בו אני ביקרתי."
עדיין מוקדם לנחש אם יהיה דור חמישי של רפתנים במשפחת צייזלר, אך סבתא רוז'י בת ה-88 מעידה: "אני מרגישה כאן כמו בגן-עדן. יש לי אחר-עשר נינים, שבעה נכדים ושני בנים. אני נהנית מהם, נהנית לגור ממש ליד הרפת שלנו, ונהנית מדור ההמשך של רפתני המשפחה."
לסיום
המשותף לשלושת הרפתנים הצעירים – אהבה. הם ירשו מהוריהם את האהבה לפרות ולעבודת הרפת מילדות. זה, כנראה, התנאי להמשיך לטפח ענף זה, שהוא לא קל, למרות החידושים בו. שלושתם התגייסו לעבוד ברפת מיד לאחר שחרורם מהצבא, מרצונם החופשי, בלי כל לחץ מהוריהם. והם, דור ההמשך, ידאגו שיהיו בישראל חלב ומוצריו תוצרת הארץ.**
---------------------
* הבהרה לגבי המושג "מכסת חלב". בענף הרפת יש מכסות, כדי שלא יהיה ייצור עודף, והמחירים יהיו יציבים. לכן יש פיקוח ממשלתי, ו"מועצת החלב" אחראית על חלוקת מכסות החלב.
** נדפס ב"קו למושב" גיליון 1161, 10 בדצמבר 2020.
ראיונות עם שלושה רפתנים צעירים
בתחילת היווסדו של מושב ניר-ישראל, קיבל כל בעל משק פרה או שתיים מן הסוכנות היהודית, וגם "חצי" סוס – סוס אחד משותף לשתי משפחות. חברי האגודה קיבלו גם זרעים לגידול ירקות. בשנת החמישים והשישים של המאה העשרים היו בניר-ישראל כ-60 רפתות משפחתיות. ועתה נותרו רק שלוש רפתות, גדולות יחסית לאלו מן העבר. מסתבר ששלוש הרפתות הללו מתבססות על דור ההמשך, בני הרפתנים ש"התגייסו" לעבודת הרפת, לפיתוחה ולשכלולה.
פגשנו שלושה צעירים. רן יצחקי הוא דור שני לרפתנים. אורן פודור הוא דור שלישי. ודרור צייזלר – דור רביעי. ביקשנו לשמוע את אופן התפתחות הרפתות, איך ומתי הם החליטו לעבוד ברפת, ומה הן דעותיהם על עתיד הרפת בארץ בכלל, והרפת המשפחתית שלהם בפרט.
רן הגדיל את הרפת פי שלוש
מרדכי יצחקי, (איז'אק במקור), היה בתקופת השואה ברומניה. בסוף המלחמה הגיע לאיטליה דרך אוסטריה וגרמניה, ושם הצטרף למאות המעפילים באוניה "אף על פי כן". לרוע מזלם הבריטים גילו אותם והיגלו את המעפילים לקפריסין. מרדכי יצחקי הגיע לארץ בשנת 1948. כאן הוא התגייס לפלמ"ח והיה לוחם בחטיבת הנגב.
בשנת 1954 נשא לאישה את עמליה לבית וייס, שעלתה אף היא מרומניה. הם הגיעו בשנת 1956 למושב ניר-ישראל ובנו בו את ביתם. מרדכי היה מדריך חקלאי, נטע במשקו את פרדס האשכוליות הראשון בדרום וגם גידל ירקות. יחד עם זה הוא התחיל לטפח רפת. בתחילה היתה בה פרה אחת, אותה קיבלו מהסוכנות היהודית, ולאט לאט גדל מספר הפרות והרפת היתה הענף העיקרי במשקו. רעייתו עמליה היתה אחראית על היונקיה. (עגלים ועגלות עד גיל חודשיים). מרדכי היה שנים בוועד המושב, פעיל מאוד למען הכלל, בין השאר בתנועת "העובד הציוני".
לבני הזוג שלושה בנים: עופר, עמיר ורן. רן הצעיר, יליד שנת 1970, "לקח על עצמו" להמשיך במסורת ולהיות רפתן. מספר רן: "בילדותי דווקא לא נמשכתי אל הרפת, ותיכננתי לעסוק במקצוע אחר. אולם לאחר שיחרורי מהצבא, נקשרתי פתאום אל הרפת. והתחלתי ללמוד כל מה שאפשר היה בתחום זה, כגון הזנת בעלי-חיים. במשך שנה למדתי במדרשת רופין בקורס 'בעלי-חיים', חזרתי למושב ולקחתי על עצמי לטפח את ענף הרפת, שאבי תכנן לסגור מסיבות בריאותיות, ובניתי רפת חדשה."
בשנת 2006 נשא רן לאישה את אור-לי, שהתגוררה בעבר בפתח-תקווה ובכפר סבא, אבל ברור היה שהיא תגיע למושב לבנות פה את ביתה עם רן, כפי שרן אומר: "לא היתה כל אופציה אחרת." לשניים נולדו שלושה ילדים: מאיה (בת 13), שירה (בת 10) ועמית (בן 8).
ההבדל בין הרפת של האב והבן
כאשר רן נשאל מה ההבדל בין הרפת העכשווית שלו לרפת הישנה, הוא מפרט: "הרפתות בניר-ישראל היו גדולות יחסית לרפתות ביישובים אחרים בסביבה. הרפת של אבי היתה גדולה ומתוחזקת היטב בהתאם לתנאים של אותה תקופה. אולם מאז השתנו התנאים והדרישות מן הרפתנים. אני בניתי רפת חדשה לגמרי בהתאם לתקנים של 'איכות הסביבה'. הסככה היא גבוהה ביותר, בגובה של 12 מטר, ולפיכך מאווררת ויש בה תנאים טובים עבור הפרות, שאינן סובלות חום. כמו כן יש גורפים שמנקים אוטומטית את הזבל, דבר שמקל מאוד מאוד על הרפתן. זאת ועוד, בעבר היה על הרפתן לשהות שעות רבות ברפת ולעקוב באופן אישי אחרי מצב הפרות. היום, כאשר הכול ממחושב, יש אפליקציה שמאפשרת לי לשלוט על הנעשה ברפת באמצעות הטלפון הנייד. גם כאשר אני נמצא בחו"ל, אני יודע איזו פרה ממליטה, איזו זקוקה לרופא וכו'."
רן מעיד שהוא הגדיל את הרפת פי שלושה מזו שהיתה של אביו. במשך השנים הוא השקיע כסף וקנה מכסות חלב* מן המדינה, באמצעות "מועצת החלב". "אלו היו מכסות של רפתנים שחיסלו את הרפתות שלהם." מעיד רן, "עתה אני משווק כמיליון ומאתיים וחמישים ליטר לשנה, בעוד אבי ז"ל שיווק ארבע מאות ושישים אלף ליטר לשנה. ברור שבהיקף כזה אני זקוק לעזרת שני עובדים זרים, בעוד שאבי עשה את כל העבודה בעצמו."
במקביל לעבודתו ברפת, לפני כעשר שנים רן הקים שתי מערכות סולריות. בקרוב הוא עומד להקים מערכת גדולה נוספת בהתאם להסדרות החדשות, שמאפשרות פיתוח של מערכות סולריות גדולות. "בעצם," אומר רן, "ללא ענף נוסף זה, היה לי קשה מאוד להתפרנס מהרפת."
מה, לדעתך, הוא עתיד ענף הרפת בארץ?
רן נשמע פסימי. "קשה מאוד להתחרות עם מוצרי החלב שמייבאים מארצות אחרות, בעיקר ממזרח אירופה. שם הכול זול – כוח העבודה, המים, החשמל, ויש פחות הגבלות בתקנים, כגון תקנות איכות הסביבה. בנוסף ליוקר הייצור של מוצרי החלב בארץ, אישור הכשרות עולה כ-10%. לכן, למרבה הצער, מייבאים במחירים זולים יותר את המוצרים המפוקחים בארץ. כגון חמאה וגבינות קשות."
ומה לגבי עתיד הרפת שלך?
לשאלה זו עונה רן: "נראה לי שאני הוא הרפתן האחרון במשפחה. אמנם הילדים נהנו בגיל צעיר לשוטט ברפת, להגמיע עגלים ועגלות, אבל ככל שהם מתבגרים יש להם עיסוקים שמעניינים אותם יותר. מכיוון שזהו מקצוע הדורש זמינות של 7/24 במשך 365 ימים בשנה, והרווחיות בו מועטה, לא הייתי רוצה שילדיי יעסקו ברפת."
עוד מוסיף רן לגבי מצב החקלאות בארץ: "בישראל מייבאים מוצרי מזון שונים מחו"ל. אם נסתמך בעיקר על ייבוא, הדבר עלול להיות מסוכן בזמני משבר, כגון קרה באירופה, או מסיבות של התפתחויות פוליטיות. לכן חשוב מאוד לשמור על ביטחון אספקת המזון במדינה. זאת ועוד, רוב החקלאים חיים ועובדים בפריפריה ובצמוד לגבולות המדינה. לכן צריך להשתדל לתמוך בחקלאות, כדי ששטחים אלו לא ייעזבו."
אורן (כמעט) נולד ברפת
אורן פודור, יליד שנת 1975, הוא דור שלישי לרפתנים. סבו וסבתו שמעון ואווה שטיינברגר היו ממייסדי ניר-ישראל, הגיעו למושב בשנת 1949 וטיפחו רפת, כמו רוב התושבים אז. סבו של אורן מצד אביו, יהודה פודור ז"ל, הגיע לניר-ישראל עם רעייתו טצה ובניו מנחם (מֶני) וגבי בשנת 1959, כאשר התמנה כמרכז משק. בנו מני נשא לאישה בשנת 1972 את אביבה לבית שטיינברגר (ויוי) ילידת המושב. הזוג הצעיר קיבל משק, ואז היתה להם הזדמנות לרכוש את הפרות של אחד מחברי האגודה, שלא יכול היה להמשיך בעבודתו כרפתן מסיבות בריאותיות. מאז ויוי ומני עובדים יחד ברפת זה בצד זו. ויוי, שהיתה מורה במקצועה, הפסיקה ללמד כדי שתוכל לעבוד במשק.
עם רכישת הפרות התחיל מני לבנות את הרפת. בנם אורן מספר: "בתחילה הם חלבו את הפרות ברפת של המוכֵר, ואבא החל לבנות במו ידיו את הרפת שלהם. הוא קנה צינורות וריתך אותם. עם סיום הבנייה הועברו הפרות לרפת החדשה, וההורים שלי עבדו קשה, הצליחו לייצר כמויות גדולות של חלב, ובהתאם לכך קיבלו מן האגודה מכסות גדולות יותר מדי שנה בשנה."
שישה ילדים נולדו לבני הזוג: גלית, אורן, רותם, שושי, אופיר ושמעון. מכולם "נתפס" במיוחד אורן לעבודה ברפת. ואין בכך פלא, כי "אורן נולד ברפת," כפי שמעיד עליו אביו מני. "ויוי היתה בסוף ההריון, ומכיוון שהיא תמיד היתה רגילה לעבוד, היא הלכה לחלוב את הפרות גם במצבה זה. ואז, באמצע החליבה 'ירדו לה המים'. היא שבה הביתה, התקלחה והוסעה מיד לבית החולים כדי ללדת את אורן."
אורן מספר: "מאז ימי הילדות המוקדמת שלי, אני זוכר את אימא ואבא עובדים ברפת ואני יחד איתם." ואכן הוריו מעידים עליו שכבר מגיל שש הוא היה "משדך" את הפרות לפרים. הילדון היה מגיע אל המזריע עם כרטיס הפרה ומציע לו את שידוך בין הפרה הזו לפר המתאים. גם לווטרינר היה אורן הילד מודיע מי מהפרות חולה או עומדת להמליט.
הרחבת הרפת ויתרונותיה
אורן התגייס לצה"ל, שירת ביחידה קרבית, ועם שחרורו "התייצב" מיד לעבוד עם הוריו ברפת. אביו הציע לו להתחיל לימודים גבוהים, אך אורן התעקש שהוא רוצה לעבוד. יחד עם זה, הוא השתלם בכל הקורסים האפשריים בתחום זה, כגון קורס הזנה, קורס יונקים ועוד.
בשנת 2006, בעקבות הרפורמה של משרד החקלאות, בנו הפודורים רפת חדשה, ממוחשבת לגמרי. "הפרות סובלות מאוד ממזג אוויר חם," מסביר אורן, "וקשה להן לייצר חלב בתקופות של עומסי חום. לכן יש לנו ברפת מערכות צינון. אחד הפתרונות הוא כמו 'מקלחת' עם מאווררים, והפרות עומדות בין 6 ל-7 שעות ב'מקלחות'."
במרוצת השנים נכנסה משפחת פודור לשותפות עם שלושה חברי אגודה, שנאלצו להפסיק את העבודה ברפתות שלהם. וכך גדלה מכסת החלב עוד יותר, וכיום היא עומדת על ארבעה מיליון ליטר לשנה. מובן שרפת בהיקף כזה זקוקה לעובדים זרים. המשפחה מגדלת גידולי שדה בשטחים שונים, ויש לה מרכז מזון בניר-ישראל, בו מרוכז האוכל עבור הפרות. בשנים האחרונות הצטרף גם אופיר, אחיו של אורן, לעבודה ברפת. "הרפת שלנו מטופחת לאורך שנים למוצקים – שומן וחלבון. החלב מרוכז יותר," מעיד אורן. "אנו משווקים את החלב למחלבות 'גד'."
ייעוץ לחו"ל והשתלת עוברים
בנוסף לטיפוח הרפת המשפחתית, מני ואורן בנו הרחיבו את תחומי ההתעניינות והעיסוקים שלהם.
במרוצת השנים היה האב מני פעיל גם מחוץ לרפת המשפחתית. תקופה קצרה היה מזריע. וכן היה חבר הנהלת אגודת "השירות להזרעה מלאכותית" והאגודה המאוחדת "שיאון". לפני כמה שנים הוא קיבל הצעה לתת ייעוץ ברפתות ברומניה, בולגריה ורוסיה. הוא נסע לפרקי זמן שונים לארצות אלו, ומובן שאורן ניהל את הרפת.
אומר אורן: "אבא שלי הוא דוגמא טובה למי שרוצה להעביר את העסק לבנו. אני חייב לציין שמרגע שחזרתי לרפת הוא 'שיחרר', נתן לי לנהל את הרפת בליווי שלו ובהדרכה שלו. הוא נתן לי גם חופש לפעול וגם רוח גבית."
לאחר שעבר קורס הזרעה קצר, אורן בעצמו הזריע את הפרות ברפת שלהם במשך 15 שנים. אורן גם היה חבר בדירקטוריון של אגודת "שיאון" להזרעה מלאכותית וחבר בוועדת הטיפוח של הפרים.
אורן מספר: "מאוד מעניין אותי נושא הגנטיקה. עברתי קורס להשתלת עוברים באנגליה, וברפת שלנו השתילו לא מעט פעמים עוברים בפרות. לוקחים פרות או עגלות עם גנטיקה טובה, גורמים להן ליצור ביציות, שמהן ייווצרו עוברים. את העוברים הללו משתילים בפרות עם גנטיקה נמוכה, במטרה להשביח."
גידול פרות לבקר ושיווק
לפני 13 שנה החל אורן לפתח ענף חדש – גידול פרות לבשר. הפרות שלו הן מגזע סימֶנְטָל מגרמניה. המיוחד הוא, שמאפשרים לפרות לגדל את העגלים שלהם עד גיל 6-7 חודשים, ואז גומלים את העגלים מהאימהות. הבקר הזה רועה בשטח פתוח, מגודר, וניזון מ"פסולת" כגון תפוחי אדמה, ירקות שונים וקש. אורן גם משווק בשר. בעיר שדרות הוא פתח מפעל לעיבוד בשר של פרות שהפסיקו לתת חלב, וכן חנות בשם "Blue Cow", בה עובדות אחיותיו גלית ושושי.
עתיד ענף הרפת
"היום קשה מאוד לרפתות הקטנות." אומר אורן "הן לא רווחיות. פעם היתה משפחה יכולה להתקיים מרפת של 50 פרות חולבות. היום זה לא משתלם. בארץ התנאים קשים יותר מאשר במדינות אחרות. חלק מהן מסבסדות את החקלאים. ויש ארצות בהן כמות המשקעים גדולה, והפרות במרעה פתוח, דבר שמוזיל מאוד את הוצאות הרפתנים."
ומה לגבי עתיד הרפת של הפודורים? אורן נשוי לחגית שהגיעה מאשדוד. במקצועה היא מדריכת פילטיס, אבל מזה כעשר שנים גם חגית עובדת ברפת, בדיוק כמו אימא של אורן, ויוי.
לשניים יש ארבעה ילדים: יובל, נועה, זיו ונעמה. ובתקופת הקורונה בנם הבכור יובל, בן השש-עשרה וחצי, עבד גם הוא ברפת. ייתכן שיהיה עוד דור של רפתנים במשפחה זו. ואורן מסכם: "אני מאוד אופטימי. אני קם בבוקר לעבודה עם חיוך. אני מאוד אוהב את העבודה הזו."
דרור אהב להיות עם סבא ברפת
משפחת צייזלר היא אחת המשפחות הנמנית עם מייסדי מושב ניר-ישראל. שלום צייזלר, שמוצאו מהונגריה, הגיע למושב עם רעייתו ושני בניו – יהודה ושרגא – בשנת 1949, לאחר נדודים של כשלוש שנים באירופה, מתוכם גם שהו בקפריסין. באותה שנה הגיעה למושב גם משפחת קליין, שמוצאה מרומניה. שתי המשפחות התאחדו. החתונה הראשונה בניר-ישראל היתה של יהודה צייזלר עם רחל קליין. הזוג הצעיר, יהודה ורחל (רוז'י), הקימו רפת בשותפות עם שלום ושרגא צייזלר וגם גידלו ירקות.
רוז'י, ילידת 1933, מספרת על תחילת הדרך: "כל אחד קיבל מהסוכנות היהודית פרה, ולאחר מכן פרה נוספת. לרוב עבדו הגברים בעבודות אחרות: שלום היה אגרונום, ומכיוון שהיה פרש בהונגריה, הוא נחשב כמומחה לסוסים במושב. יהודה עבד בפרדס ושרגא היה מדריך לגידול ירקות, שעבר בין המושבים ברכיבה על אופניים. וברפת? את רוב העבודה עשו הנשים."
ליהודה ורוז'י נולדו שני בנים – יוסי ואברי. מבין שניהם בחר אברי להמשיך בדרך של סבו ואביו, ולהיות רפתן. לאחר שירותו בצנחנים חזר אברי למשק, ולקח על עצמו לטפח את הרפת. וכך מ-16 פרות שהיו ברפת של הוריו, הוא הצליח להגדיל את הרפת, בין השאר על-ידי קניית מכסות חלב באמצעות "מועצת החלב", שהעבירה מכסות מרפתות שפסקו לפעול במדינה.
בשנת 1982 אברי נשא לאישה את אילנה חטב ממושב ברכיה. לשניים נולדו חמישה ילדים: דרור, ארז, יהודית, רועי ושחר. למרבה הצער נפטרה אילנה ממחלה בפברואר השנה והותירה את משפחתה באבל עמוק, וגם חברי ניר-ישראל זוכרים בכאב את האישה שהיתה פעילה בוועדות המושב ובחלוקת הדואר. יהי זכרה ברוך.
דור רביעי ברפת
מבין חמשת הילדים של אילנה ז"ל ואברי יבדל"א, רק אחד "נתפס" לאהוב את העבודה ברפת. זהו דרור הבכור, יליד שנת 1984. מספר דרור: "מאז ילדותי אהבתי להיות תמיד עם סבא ברפת. לא עזבתי אותו לרגע. כאשר השחררתי מהשירות הצבאי בשנת 2006, חזרתי למשק ונכנסתי מיד לעבוד עם אבי ברפת. אז בנינו סככה חדשה. במרוצת השנים הכנסנו שיכלולים וחידושים לרפת. עתה הרפת ממוחשבת, ואני מקבל מידע על הנעשה בה באפליקציה בנייד. היום אנו משווקים מיליון ליטר חלב לשנה." דרור נשוי לקורין, שהגיעה מחולון. חתונתם נערכה בחצר, מאחורי הרפת. הם הורים לשתי בנות ומתגוררים בסמוך לסבתא רחל. דרור מעיד עד כמה הוא מרוצה להתגורר במושב עם משפחתו. "אני נהנה שבנותיי משחקות בדיוק במקומות בהם אני שיחקתי בילדותי, והן מבקרות בגן בו אני ביקרתי."
עדיין מוקדם לנחש אם יהיה דור חמישי של רפתנים במשפחת צייזלר, אך סבתא רוז'י בת ה-88 מעידה: "אני מרגישה כאן כמו בגן-עדן. יש לי אחר-עשר נינים, שבעה נכדים ושני בנים. אני נהנית מהם, נהנית לגור ממש ליד הרפת שלנו, ונהנית מדור ההמשך של רפתני המשפחה."
לסיום
המשותף לשלושת הרפתנים הצעירים – אהבה. הם ירשו מהוריהם את האהבה לפרות ולעבודת הרפת מילדות. זה, כנראה, התנאי להמשיך לטפח ענף זה, שהוא לא קל, למרות החידושים בו. שלושתם התגייסו לעבוד ברפת מיד לאחר שחרורם מהצבא, מרצונם החופשי, בלי כל לחץ מהוריהם. והם, דור ההמשך, ידאגו שיהיו בישראל חלב ומוצריו תוצרת הארץ.**
---------------------
* הבהרה לגבי המושג "מכסת חלב". בענף הרפת יש מכסות, כדי שלא יהיה ייצור עודף, והמחירים יהיו יציבים. לכן יש פיקוח ממשלתי, ו"מועצת החלב" אחראית על חלוקת מכסות החלב.
** נדפס ב"קו למושב" גיליון 1161, 10 בדצמבר 2020.
עדינה בר-אל / מזיכרונות רפתנים ותיקים
בשנת 1999 יצא לאור הספר "ניר-ישראל חוגג יובל – 50" (בעריכת כותבת שורות אלו). להלן כמה מזיכרונותיהם של רפתנים ותיקים במושב ניר-ישראל.
עגל או עגלה
גיורא קרני ז"ל סיפר: "בשנת 1950 קיבלנו את הפרות הראשונות, מבכירות שהגיעו מחוץ לארץ. הבאנו אותן במשאית מהסגר ליד חיפה, שתים-עשרה פרות בכל משלוח. כל משפחה קיבלה פרה, אך קודם לכן נבנו הרפתות. בנו אותן אלו שהגיעו מטרנסילבניה, דוברי הונגרית.
"יחד עם המבכירה קיבלנו שתי חבילות חציר ושק תערובת. לאף אחד מאיתנו לא היה שום ידע בחקלאות, לא ידענו כלום על גידול בעלי חיים. כולם היו בעבר בעלי מקצועות חופשיים. אני הייתי פסנתרן, צייר ופסל. ומנין אדע איך מטפלים בפרה? עד אז היכרתי רק את החלב בכוס.
"המבכירות היו בהריון, עדיין לא המליטו. הגיע מדריך בשם יז'י, פולני ממושב גיאה, שהיה סוחר בהמות. הוא היה מביט בבהמה ו'מנחש' מה יהיה לפרה – עגל או עגלה. ואיך הוא הצליח 'לעבוד' עלינו? הוא הביט בפרה שלי ואמר לי: 'לצערי יהיה לך עגל,' ובאותו זמן כתב בספר 'עגלה'. וככה הוא תמיד צדק בניחוש שלו. ואנחנו הבטנו בו כאילו היה אלוהים."
פרה גנובה
יהודה צייזלר ז"ל סיפר על ראשית שנות החמישים: "אז התחילו המסתננים. הם באו רק לגנבות. בכל לילה הם היו פה. היה מקרה שאותה פרה נגנבה מאותה רפת שלוש פעמים. פעמיים החזרנו אותה, רדפנו אחריהם. "היה עוד מקרה אצל משפחת לבקוביץ, שגרה פה פעם: הם נסעו למשך היום וחזרו לפנות ערב, לפני החשיכה, נכנסו לרפת לראות אם הכול בסדר, והכול היה בסדר. הם נכנסו הביתה רק כדי להחליף בגדים ומיד יצאו לחליבה. והנה – אין להם אף פרה ברפת! אנחנו היינו מתורגלים היטב. היה לכולנו נשק. 'סגרנו' את האזור, וכך החזרנו את כל הפרות. היו יריות בלי הבחנה, ואף פרה לא נפגעה. אבל הבעיות הביטחוניות החמירו..."
מי מזריע?
שלב ראשון – לחבר מונו דסקל היה פר הרבעה. היו מובילים אליו את הפרות.
שלב שני – "ריכוז", הזרעה מלאכותית במקום אחד בכפר – מול הבית של ברוך רבל, במתבן ישן. לשם הביאו את כל הפרות, ולשם היו מגיעים גם המזריע וגם הווטרינר.
שלב שלישי – תולים בצרכנייה או במחלבה את שמות בעלי הרפתות שזקוקים לבואו של המזריע. השמות שלהם היו כתובים בשפות שונות, כגון יידיש ורומנית.
שלב רביעי – המזריע עובר מרפת לרפת. כל מי שיש לו "פרה דורשת" שם סימן ברחוב, כגון דלי הפוך על עמוד או דגל צבעוני. כך המזריע יודע באלו רפתות יש "פרות דורשות".
מי עבד, מי נח ומי גנב ביום הכיפורים?
איציק פרידמן ז"ל סיפר: "ביום כיפור אסור היה לרתום את הסוס, ואנחנו היינו סוחבים את הכדים מלאי החלב בידיים, כדי לא לחלל את החג. היחיד שנח באמת באותו יום היה הסוס.
"טיבור פרידמן היה דתי מעט יותר כדי שלא יצטרך לרתום את הסוס או לסחוב את הכדים, היה טיבור שם את הכדים בחוץ, בחצר, והשכן היה כאילו גונב לו אותם ומביא למחלבה."
שמות לפרות
סיפרה חנה פרידמן ז"ל: "את הפרה הראשונה הביאו לנו בהפתעה. לא היה לנו חציר עבורה, ואפילו חבל לקשור אותה לא היה לנו. הפרה נתנה בקושי שתי כוסות חלב ביום, וגם הוא היה מר. כשקראנו לווטרינר הוא אמר לנו שהפרה כל כך זקנה, וכבר מזמן 'גמרה את הקריירה'. ואז קיבלנו במקומה פרה אחרת. החלטנו לתת לפרות שמות לפי האלף-בית, אז לראשונה קראנו 'עליזה', כי עדיין לא ידענו עברית וחשבנו שכותבים את זה באלף..."
עדינה בר-אל
רוֹן גֵּרָא
חֹרֶף בָּא
בְּלֵילוֹת
בְּכִי מַרְזְבִים.
עֲטַלֵּפִים מְרַקְּדִים
עַל עֲצֵי אִזְדָּרֶכֶת
שֶׁבַּשַּׁלֶּכֶת.
כּוֹכָבִים חוֹמְקִים מִכִּנּוֹרוֹת
הַלַּיְלָה.
הַשָּׁמַיִם עוֹלִים עַל גְּדָתָם,
אָבָק מִתְמוֹסֵס בָּאֲוִיר.
עִיר עֲמוּסַת חַשְׁמַל
בּוֹרֶקֶת בְּבָבוּאָתָהּ.
בְּנֵאוֹנִים צְהֻבִּים.
יָרֵחַ עָגֹל מְעַשֵּׁן מִקְטֶרֶת.
פְּרָחִים נְפוּלִים חֲלַל
פַּרְפָּרִים מְאַבְּדִים עַצְמָם
לָדַעַת.
אֲדָמָה כּוֹרַעַת
לַחַרְצִיּוֹת
לַסַּבְיוֹנִים
לַפְּרָגִים
הַצָּצִים בְּאֵם
הַדֶּרֶךְ.
יְשֵׁנֵי לַיְלָה
מִתְעוֹרְרִים לַגַּעְגּוּעַ,
צֵאת הַחַמָּה מִשְּׂמִיכַת
עָבִים.
אסתר ראב
רישומי עיפרון:
א. "קיבה בלוז"
כשראיתי בפעם הראשונה את ציורי שאגאל בפריס, נזכרתי ב"קיבה בלוז". אותם הבתים הרזים המעוקמים עם מרפסות קטנות מפלאפונים, וגגות מחודדים כאף יהודי מגובבים זה על גבי זה.
"קיבה בלוז", עקיבא התוקע, הנופח – כך היה העם במושבתנו מכנה אותו ועם זה היה מלא חוכמה והומור; ליטאים שחרחרים רזים וחריפים, כתימנים.
קיבה בלוז היה יהודי קטן, צנום, חיוור ומרכיב משקפיים שכיסו את מחצית פניו הדלים, אך שתי ידיים יפות מוצקות היו לו והוא הקים שכונה שלימה. מגרשים במושבה נמדדו בדונמים ולא בפיק, ומגרשו נמשך מן השוק הישן מצד אחד עד לרחוב רוטשילד בצידו השני, בתי-עץ היו אלה, ופה ושם היו "פרייסישע וענט", אלה היו קירות-עץ ממולאים טיח, שהיו עמידים וטובים. רק בתים מעטים ניבנו אז מאבני "באב-אל-האווה", כיום רמת-גן.
שכונה שלימה היתה זאת ורובה עץ, וקיבה היה דומה לנמלה רזה, הבונה ובונה ומסתובבת בין בתים אלה שהיו גם כן, לפי הדימנסיות שלו – קטנים ורזים ומוכנים להתעופף. כיצד עמדו בתים אלה בחורפים העזים של הימים ההם, פליאה היא.
ובין בתים אלה היה גם ביתו של קיבה והוא קן של תינוקות מתקוטטים, ואשתו רייזה היא "משוגעת". ואף שם זה היה קולע מאוד: ורודה ועגולה ופורחת בשתי לחיי-שושנים, מטורפת-למחצה; והוא – רזה וחיוור – כרוך אחריה כתולעת אחר שושנה, וודאי יונק חיות רבה ממנה וחיות זאת עוברת לידיו החזקות והוא בונה בתים והוא רק נגר, נגר קטן.
מדי פעם היו קולות איומים עולים מן הבית בו גר: רייזה, יש לה "התקפה" – היו אומרים. על-פי-רוב היתה זו מריבה בינו לבינה, שהיתה נגמרת בצווחות היסטריות שהיו דומות יותר לקול של ציפור-בר מאשר לקולו של אדם. ואחרי זה, כשנשלחתי למכולת של דיסקין, שהיו שכנים של קיבה בלוז, – היתה עומדת רייזה בחוץ, ורודה, מפוייסת, ומחייכת לכל עובר ושב, וכאילו אומרת: הנה אני ככל האדם. ובאמת, היתה אשה יפה ורכה, ועדר של תינוקות מצטופף סביבה, נקיים ויפים כמוה.
קיבה, בפטיש גדול כחצי גופו הוא, עומד ודופק מסמרים ומקים רעש עצום, כאילו רצה למחוק ברעש זה את צעקותיה של רייזה.
ב. השמש
"השמש" קראו לו. יהודי אפל במקצת, לוטה סוד. זקנו יורד שחור עד למחצית גופו ובידו מקל, ויד זו מחוסרת אגודל; והוא שמש בבית-הכנסת. אשתו, אף היא שחורה, אך בוהה ורזה, ובן ובת להם ושם הבת בשקה. וחצרם, אף היא כאילו הובאה ממקום אחר: יש בה תנור-אפייה גדול, וכל הלחם והעוגות של רחוב זה נאפים בידי האשה הגבוהה והרזה, שכולה גפיים. כשהיא אוחזת במירדה, מגיעה היא רחוק לתוך התנור האפל. יש שמגרפה בידה והיא גורפת גחלים לוחשות בשקט, באפלת הצריף, שבגגו דופק הגשם. ריח שמרים טוב עולה בצריף, וככרות לחם שחור ריחני מונחים על שולחן-קרשים לבן, ארוך –
והאשה הרזה, השחורה, מושיטה ידיים ארוכות לימין, לשמאל, רודה, זורקת בזריזות ככרות-לחם ענקיים לתוך התנור, סוחבת חבילות זמורות-גפן יבשות מן הערימה שבחצר. וזרועותיה אף הן כזמורות ארוכות יבשות.
השמש – אגודל ידו הימנית קטוע וזה מבהיל. זאת עשה הוא לעצמו, אומרים, בכדי להשתמט מן הצבא של הצאר ניקולאי; ואנו הילדים נמשכים דווקא להביט על ידו זו, ופחד ממלא את ליבנו: תארו לכם, האם היה יכול אחד מאיתנו לעשות דבר כזה לעצמו.
אבל בשקה, הבת עצמה – גבוהה, שחורה ועליזה, וקולה רם: צוחקת כל היום ומפיגה את קדרות החצר. והבן פישל דומה לאביו: קצר, ושמן. ובתוך הבית – הרחק בחדר, בפינה – גרה ציפור-רננים, פריילין גולדברג. נערה צחה, יפהפיה, מעודנת כבובת-חרסינה יקרת-ערך, ואגדות נרקמות סביבה: בת-רבנים היא מעיירה רחוקה מרוסיה. מה הביא אותה לארץ זו, יחידה, בודדה דקה, גבוהה, אצילה מבטן. ולידה – הכל נמשך אליה, היא קוסמת – ובתוך חצר אפלה זו, עם ערימות זמורות-הגפן, שהובאו מן הכרמים לאחר הזמירה, עם ברקנים בפינות החצר, וחתולים שמנים מייללים. וידו של השמש קטועת-האצבע ופריילין גולדברג – כך קראו לה – מהלכת בחצר זו כיצור מעולם אחר.
הגברים הסגורים בתוך בתיהם עם נשותיהם הקצרות, השמנות, החלו לנוע כעדת חיפושיות שנפל פרפר ביניהן, משהו החל תוסס ברחוב: אור יצא מביתו של השמש, ויצורי-אדם הם רק יצורים – החלו נמשכים אל האור הבהיר שעלה משם.
במקצועה היתה תופרת, ואצבעות ידיה הקטנות היו מלאות דקירות-מחטים. והנה מצאו לה ידידיה הרבים מישרה בתור מורה לתפירה בבית-הספר.
היא הישרתה את רוחה על כל הרחוב. היתה יוצאת בשמלה ירוקה בהירה, לפי אופנת פריס, שמלה כזאת לא ראינו מעודנו: קפלים, קפלים, דקים כגלי-מים סביב שוקיה החטובים והעדינים של בת-מלכים זו. היתה ממעיטה להיראות, אבל כשיצאה מן הבית היה זה חג לכולם: היא הולכת, הנה היא, היא קרבה, פריילין גולדברג, פריילין גולדברג!
באחד הימים מצאה הפייה את הנסיך שלה באחד מעשירי ירושלים ונעלמה מרחובנו, אבל השאירה שובל של אגדות מאחריה. סיפרו, שבכדי למשוך את תשומת-ליבו של נסיכה, התעלפה באמצע הרחוב והוא חש לעזרתה. שנים רבות היינו שומעים הדים על עושרה וגדולתה בביתו של בן-מלך זה.
ג. סלוביי*
"אין סלוביי, סלוביי בארץ, אך אילו ידעת, אילו שמעת אותם. אצלנו ברוסיה, ביער, בלילות-קיץ – אילו שמעת." כך היו החברות, העולות מרוסיה, מספרות בכליון-נפש.
אין לנדש בארץ, לנדש (פעמונית-השלג)! – זהו הפרח הראשון הצץ באביב, מתחת לשלג המכסה את האדמה.
"לנדש! – אילו ידעת מהו ריח של לנדש – – – " כך הן אומרות, והמולדת הישנה שלהן קמה לעיניי.
דממה גדולה ומרחבים סביב המושבה בלילות. רק מן הביצה עולה קירקור הצפרדעים במקהלה בלתי-פוסקת. כשברי-זכוכית הנשפכים בלי הפסק על רצפה קשה. מין אשד בלתי-פוסק המלווה את לילות הירח בארץ הגדולה והריקה. אתה חש בשדות, בלילה, ומה שמאחורי השדות: שטחים ריקים, חול, ואדיות, והלאה, הרים מכוסי-אבנים, והם שותקים, בלילות – הם מתחברים עם השמיים ועם הכוכבים, והדממה גדלה פי כמה. אתה שומע את הדממה תוך שנתך. מעין השוויית לב להווייתך – ואתה שוקע בה ונעשה חלק ממנה –
ולפתע כאילו נפלה אבן לבריכה וניפצה לרסיסים את פני מימיה הרגועים. צלילים, צלילים רמים נועזים, מסולסלים, צלילים שלא שמעתי כמוהם מעודי. אני משפשפת את עיניי: העלה השחר? – אבל זה אינו שחר. זה ליל-ירח, רחב כים, עומד בחצות ליל ללא זיע – והצליל, הצליל מהו? האם ניעור מלאך באמצע הליל וממטיר אותו? ועוד שניים ושלושה צלילים בודדים, טלולים, ופתאום "לגאטו" ארוך, מין תקיעה שהיא אנחה ארוכה ונרגשת ונגמרת בשני צלילים חדים, רמים, מעודדים, עליזים. ואני קופצת מן המיטה, שמה עליי בגד כלשהו וסנדלים, ואני בחוץ – האוקליפטוס הגדול עומד קפוא ואור ירח ניגר עליו לבן, עילאי.
ומחביונו הקולות – קולות לא מהעולם הזה, איזה אשנב שמיימי רחוק נפתח ומגיר פלא גדול, חד-פעמי – ואני, רק אני, שומעת אותו.
הכל ישן מסביב. קירקור הצפרדעים הוא תשתית, ליווי – והסולן האלוהי מיהו? האם נשלח אליי רק אליי? איש אינו שומע אותו. משהו מרים אותי בציצית-ראשי ואני תלוייה בין שמיים וארץ, כשנחל-עידנים ממיס אותי ומחבר אותי לכל המערכה הזאת הגבוהה – חסד שמיימי, והודייה גדולה ממלאה אותי.
זהו! ופתאום אני על האדמה וחובטת בסנדליי את החול שמתחת לאוקליפטוס. זהו. זהו! אני צוחקת בגאווה מציאותית פשוטה, בניצחון ילדותי. זהו "סלוביי", בוודאי הסלוביי של ברכה, וחנה, מרוסיה. גם לנו יש – גם לנו יש "סלוביי".
*
סלוביי – זמיר ברוסית. אין זמירים בארצנו. יש משהו קרוב לזמיר, אבל הוא אינו שר בלילות. היתה זו הופעת-אורח בארץ שהדהימה בנדירות שלה. קיץ אחד שלם שמענו זמירים באוקליפטוסים בפתח-תקווה. הם התפרסמו מהרה ואנשים היו קמים בלילה, או מאחרים שבת בכדי לשומעם. מאז לא שמענו זמירים. [הערת המחברת].
*
נכתבו: 1973 לערך. תקופת התרחשות הסיפורים: 1900-1913 לערך. נדפסו לראשונה: "כרמלית" י"ז-י"ח, תשל"ג-תשל"ד, 1973. נכללו בקובץ "גן שחרב" – "קיבה בלוז", עמ' 61. "השמש", עמ' 62. "סלובי", עמ' 64. ה"שכונה" של "קיבה בלוז" ניצבה מול בית אביה של אסתר, שניבנה בשנים 1901-1900 ברחוב רוטשילד ליד פינת ברון הירש, בקטע הצפוני-מערבי.
אהוד בן עזר
על שפת נהר שחור
מתוך: "ערגה", שני מחזורי סיפורים. זמורה, ביתן – מוציאים לאור, 1987
לזכר רן שוחט
[נינו של יהודה ראב בן עזר,
נפל במלחמת יום כיפור 1973]
מדי לילה נעשה המצב חמור יותר.
שעות ההאפלה כאילו נתארכו והירח מקדים עתה לשקוע. רחל יושבת בביתה, ולה הרגשה זרה כלשהי, שהיא מוקפת.
הטלפון אינו מצלצל. מרחוק נשמעות לעיתים התפוצצויות עמומות. אומרים שהסורים משלחים טילי פרוג לעבר יישובי העמק. ואולי זה רעש מטוסינו היוצאים לקראתם?
רחל מהרהרת בלילותיה.
חלמתי שאני עומדת בפינה הדרומית של גן-המייסדים במושבה, לא הרחק מאחרון האקליפטוסים שנותרו לפליטה, מול המקום בו ניצב בית-המרקחת של בלקינד, בטרם הרסוהו ובנו כביש במקומו. הגן מלא עצים, ובריכה עגולה במרכזו, כמראהו בטרם הפכה אותו העירייה הסוציאליסטית לכיכר בטון מכוערת, עם עמוד שעון מעורר פלצות בארכיטקטוניקה שלו, ובטרם חתמו את פי הבאר הראשונה, שחפר אבא, והקימו עליה קיוסק של מפעל-הפיס.
בצד מערב, מכיוון ביתו של יואל משה סלומון, קפה "קורסו" כיום, אני מבחינה בתנועה של חיילים עיראקים או ירדנים, לבושי מדים מנומרים. והשמועה עוברת ברחוב, כי המקום נכבש, ועימו כנראה כל המערב, ותל-אביב. סביבי נמצאים כמה אנשים שאינני מכירה, והם נראים כחיילים מצבא ישראלי לא מאורגן. אנחנו מטפסים על מדרון צפוני תלול, מלא סלעים ושיחים ירוקים, ובקושי נאחזים בו. מגמת פנינו כלפי מעלה, צפונה, והשמועה עוברת, כי בגליל עדיין נותרו כיסי התנגדות של ישראל, ואך קשה להגיע לשם, אולי דרך הירדן. ורק הכיסים הללו ממשיכים ללחום ולעמוד על נפשם.
התעוררתי בבהלה רבה. עישנתי סיגרה והחלטתי לעשות סדר בניירות הישנים במגירתי. מצאתי גיליון ישן של עיתון "חבצלת" המופיע בירושלים, מתאריך ג' באדר ב' תרנ"א, 1891, שהיה מונח שנים רבות בין ניירותיו של אבא, ובו מסופר כיצד הניס שישה שודדים.
בערב יום החמישי שעבר נסעו מזה האדון מרדכי הויזדורף והאדון אלכסנדר גלפרין, רוכבים על סוסים ופניהם לרמלה. הראשון לקח עמו צרור כסף, ויצאו מזוינים מפחד השודדים. ויהי כאשר עברו את נחל המים המפסיק בדרך ויפגשו בהם שישה ערבים מזוינים בכלי נשק, וחשכת הלילה כבר כיסתה את הארץ, והערבים השודדים חסמו עליהם את הדרך.
האדון מ.ה. רצה להשליך מידו את הכסף למען לא יאונה לו כל רע, אך האדון א.ג. הניא אותו מעשות חפצו, ויאמר לו להילחם עם השודדים ולעבור הלאה. בכוח גדול דפק האדון מ.ה. את סוסו ויעבור בין השודדים, ואחריו האדון א.ג. והשודדים רדפו אחריהם. האדון א.ג. נפל עם סוסו לתוך פי שחת, והשודדים הדביקוהו ויאמרו לתופסו, אז הוציא האדון א.ג. את הקנה-רובה מצלחתו ויור על אחד מהשודדים ויפצעהו בידו.
מקול הירייה נס סוסו מפניו וירץ אחרי סוס האדון מ.ה. אשר נס מרוב פחד בחשבו כי השודדים מורים עליו ועל רעהו, ולא ידע כי רעהו כבר נפל מעל הסוס והנהו בסכנה, עד כי בא קרוב לכפר לוד וירא כי האדון א.ג. איננו ויתעלף.
אחר-כך הביאוהו לרמלה, ויבוא לפני מושל העיר וישלח אנשי-חיל וישכרו גם פלחים לחפש את גוויית האדון א.ג. ולתפוס את השודדים, אך לשווא עמלו כל הלילה ההוא ושעות אחדות ביום. האדון א.ג., אחרי אשר הפציע את אחד השודדים וינס מפניהם, שכב קרוב לנחל מים להינפש מעט, וחמישה השודדים עברו עליו ולא הרגישו בו. אפס כאשר שבו השודדים מדרכם ומצאוהו שוכב על שפת הנחל חפצו להרגו, ויהי כאשר הפחידם האדון א.ג. כי יהרוג את כולם בקנה-הרובה – ובידו רק כדור אחד ולא יותר – הקדים אחד השודדים ויור עליו בקנה-הרובה שלו והכדור עבר דרך בגדו. אז חגר האדון א.ג. שארית כוחו ויקרב של השודד וישלח בבשרו את הכדור האחרון אשר בידו, עד כי נפל שדוד, ויברח א.ג. לנפשו ויבוא אל אוהלי הבעדואינים השוכנים סמוך למקום ההוא, וילן שם כל הלילה – כי שלום להם ולבעדואינים השוכנים באוהלים עם בני פתח-תקווה. ומה גדלה שמחתו בעת נסע האדון א.ג. למחרת בבוקר ליפו, בראותו את רעהו מ.ה. מחפש אחריו להביאו לקבורות והוא עודנו חי!
שני הקולוניסתים האלה הם בני ירושלים, ומה מאד ישמחו על גיבורי החיל האלה בני ירושלים.
אני את הערבים מכירה. אין להאמין להם, הם רוצים לשחוט את כולנו, עד אחד. אני שומעת מטוס ממריא. ועוד מטוס. של מי המטוסים? אני יודעת שיש התקפה כללית. המצב קשה. אפילו בתקופת התורכים לא היה קשה כל-כך.
לקחתי מחצית כדור שינה, וטבלית אלקא-זלצר כנגד הצרבת הנוראה, ושקעתי בחצי תנומה, וגם בשנתי הקשבתי למה שמתרחש בחוץ. אם אין שומרים, אני מוכרחה להיות שומרת.
צריך לצלצל לאפרת.
חלמתי שאני יושבת על שפת נהר שחור, אשר מימיו רוחשים אימה. מעליי עומד אבא, עם רובהו בידו, והוא מבטיח לי בבת-שחוקו הטובה, כי לא יאונה לי כל רע. ואני מתפלאה כיצד זה אינני חוששת עוד מן הנהר המפחיד. והתעוררתי, והרגשתי ביטחון רב. וידעתי, כי אני לא אמות במלחמה הזאת. כי טילים לא יפלו על גג ביתי.
ושוב נרדמתי לשעה קלה וראיתי את אבא, אלא שהפעם היה פצוע בבטנו, מעיו שפוכים מבעד למכנסיו הפתוחים, ונחרדתי. אז הקצתי משנתי, וידעתי כי מישהו מהמשפחה נפל במלחמה הזאת. אבא בישר לי דבר נורא בדמו השפוך. ולא יכולתי לישון עד הבוקר. התאפקתי לא לצלצל לאפרת בחצי הלילה.
1974
הספר המודפס הוקלד בשנת 2020 לקובץ-מחשב בעזרת אחותו של אהוד, לאה שורצמן לבית בן עזר ראב, נכדתו של יהודה ראב בן עזר.
נעמן כהן
מדוע "מערביים" (מוגרבים-מרוקנים)
ממשיכים להצביע לנתניהו?
ד"ר שרון שטרית המתנאה בכך שהיא פסיכולוגית ופסיכואנליטיקאית, וכמובן "מערבית" (מוגרבית-מרוקאית) מנתחת את מיבנה הנפש של בני עדתה, מדוע הם מצביעים עבור נתניהו.
לפי תפיסתה, מהזווית הפסיכואנליטית, "רק דרך התמיכה בנתניהו הם יוכלו להיחלץ מההזדהות עם התוקפן האשכנזי."
"מערביים [מוגרבים-מרוקאים כמוה]," קובעת ד"ר שטרית, "חיים בפיצול ביחס לאשכנזים, ופיצול זה מתבטא גם ביחסם אל נתניהו: מצד אחד הם מאדירים ומעריצים אותו כנציג האליטה האשכנזית, ומכתירים אותו כמלך הבלתי-מעורער של ישראל; ומצד שני יש בתוכם שנאה ומשאלות-נקם כלפי אשכנזים. מצד אחד יש בהם הזדהות עם התפיסה שלפיה האשכנזי הוא "הטוב", מלח הארץ, תרבותי, משכיל, הצבר האולטימטיבי בדומה לנתניהו – ובו בזמן קיימת אצלם שנאה וחשדנות כלפי יתר האשכנזים. שנאה זו, לעתים גלויה ולעתים סמויה, קשורה לשנים של הדרה, דיכוי וגזענות, המבט המתנשא, המדכא, המשפיל, שראה בהם פרימיטיביים, צ'חצ'חים, חסרי תרבות, ברברים, בורים, בבונים, פרנקים, ערסים ופרחות. הם הפנימו מבט זה ומזדהים איתו. --- בשפה המקצועית מכנים זאת הזדהות עם התוקפן. בתופעה הזאת מגולמת ההתרחשות הטראומטית של הדיכוי, הרמיסה וההשפלה של הסובייקט. הסובייקט מאמץ את מבטו ותפיסתו של התוקפן. --- נתניהו הוא זכר האלפא האשכנזי החילוני, נציגה המובהק של האליטה, העשירה והמתנשאת."
(שרון שטרית, "נאמנים בכל מחיר: מדוע מזרחים ממשיכים לתמוך בנתניהו", "מוסף "הארץ" 11.12.20)
https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium.HIGHLIGHT-1.9360045
דומה שטרם נכתב טקסט כל כך גזעני כלפי יוצאי מרוקו (יותר מכלפי האשכנזים) מצד אישה המתנאה במרוקניותה. הפסיכולוגית והפסיכואנליטית, ד"ר שטרית, שוללת מהמרוקאים את היותם סובייקט רציונאלי היכול להגיע להכרעות רציונאליות על סמך השקפתם המדינית האובייקטיבית, וקובעת שמעשיהם מונעים רק מתסביכים נפשיים.
מוטב לה לד"ר שטרית שתעשה אנאליזה עצמית. את הגזענות שלה עצמה כלפי האשכנזים היא משליכה כפרוייקציה פרוידיאנית על כלל בני עדתה.
גם ב"שעת נעילה" האשכנזים הגזענים שוב מקפחים ומעוותים
את דמות המערביים (מוגרבים-מרוקנים)
"אי אפשר לסמוך עליהם. האם האליטה הישראלית האשכנזית השתגעה כשהחליטה להשאיר בסדרה 'שעת נעילה' על מלחמת יום הכיפורים את גבורת הקרב למערביים (מוגרבים-מרוקנים), ועוד לפנתרים שחורים? לא בדיוק." קובע האקטיביסט האנטי-אשכנזי, רמי קמחי.
(לא ברור על פיו על מי אי אפשר לסמוך? על המערביים (מוגרבים-מרוקנים), או על האשכנזים?)
בהיפוך לביקורת נגד יוצרי הסרט האמריקאיים האשכנזיים שירדו מהארץ, שכדי להרוויח כסף באמריקה הלכו לפי הרוח החדשה באמריקה ובהוליווד, רוח ההליכה בתקן ה-Black lives matter – שרק היא יכולה לאפשר מכירת סדרת טלוויזיה באמריקה של ימינו, ורקחו עלילה לפיה המערביים (מוגרבים מרוקנים) אנשי "הפנתרים השחורים" הצילו את המדינה במלחמת יום הכיפורים מידיהם של האשכנזים המנוולים הגזענים וחסרי הדעת – קובע קמחי שהסדרה דווקא מעוותת את דמותם.
"הסדרה," מסביר קמחי, "מדגישה את תכונותיהם הנפסדות ביחס לדמויות האשכנזיות. ראשית, הגיבורים המערביים (מוגרבים-מרוקנים) הם גלותיים, הם מדברים ערבית-מרוקאית ביניהם, כפותים בקודים משפחתיים נוקשים המונעים מהם חופש אמיתי, פטריארכליים. זאת ועוד: אם הערך החשוב ביותר בשעת קרב הוא הנאמנות לחבר, למפקד, למולדת, הרי הדמויות האשכנזיות בסדרה מפגינות נאמנות עילאית. אבינועם נאמן לצנובר הקיפוד, נאמן ליואב מזוז, ומוכיח נאמנות עילאית למדינה כאשר הוא מחליט בסוף לא לבגוד למרות העינויים הקשים הצפויים לו. דפנה גם היא נאמנה ליואב ומסכנת את חייה למענו. כספי, למרות הלם הקרב, נשאר נאמן למפקדו הישיר, למפקדיו הבכירים, לקרב ולמדינה. הוא זה שתמיד מניע לפעולה צבאית נחוצה, הוא זה שמחליט להישאר על ההר. הוא חייל טוב ונאמן גם בקריסתו הנפשית.
"לעומת זאת, הסיפור של הדמויות המערביות (מוגרבים-מרוקנים) הוא סיפור של חוסר נאמנות, של בגידה – אותה בגידה בתא הפנתרים שבגללה נעצר מלאכי. הסדרה חושפת לכאורה את טבעם הבוגדני והקנאי. אלוש התעסק עם ריקי מאחורי גבו של מלאכי, המוצג כמי שלא היה נאמן לריקי מלכתחילה, ומרקו הוא הבוגד הגדול מכולם – הוא הסגיר את מלאכי למשטרה. הוא גם זה שבכל הזדמנות מציע להשתמט מן הקרב תוך קריאת תיגר על שרשרת הפיקוד ועל מנהיגותו של כספי. אפילו סגן יואב מזוז, המזרחי דמוי הצבר מכולם, הירון זהבי שבחבורה, החבר של דפנה הצברית היפה, מוצג כמי שלא היה נאמן לפקודות הצבא והנהיג את הנסיגה ממוצב החרמון, פעולה שיש בסדרה מי שמכנה אותה 'בגידה'.
"המערביים (מוגרבים-מרוקנים) בסדרה הם אמיצי לב ובעלי יכולת הקרבה, אבל הם אינם נאמנים. אי-אפשר לסמוך עליהם, לכן 'שעת נעילה' מאכזבת מצד המקום שתופסות בה הדמויות המערביות (מוגרבים-מרוקנים), היא מאשרת ומפיצה את הסטריאוטיפים השליליים שדרכם הם נתפשים."
(רמי קמחי, "אי אפשר לסמוך עליהם", "הארץ" 18.12.20)
https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.9371203
הבנתם? מה שלא יעשו האשכנזים הם תמיד יהיו גזענים, ומה שלא יעשו המערביים (מוגרבים-מרוקנים) הם תמיד יהיו מקופחים בעיני עצמם.
מדינת היהודים במרוקו
ב-19 באפריל 1903 החל פוגרום קישינב. נרצחו 49 יהודים ומאות נפצעו ומעל 70 בתים ועסקים של יהודים נהרסו. זה עורר את הרצל למצוא פתרון דחוף לבעיית היהודים.
ב-23 באפריל 1903 הציע ג'וזף צ'מברליין, שר המושבות הבריטי, להרצל – ליישב את היהודים במזרח אפריקה הבריטית, קניה. מה שנודע בשם "תוכנית אוגנדה".
מסתבר שהיה להרצל רעיון אלטרנטיבי נוסף. התוכנית החלופית של תאודור (בנימין זאב) היתה "תוכנית מרוקו" – ליישב את יהודי רוסיה בעמק סוס שבמערב במרוקו.
ב-20 ביולי 1903, חודש לפני הקונגרס הציוני ה-6, שדן בתוכנית אוגנדה, כתב הרצל מכתב לג'וזף קאוון, פעיל בריטי ומידידיו הקרובים.
המכתב נכתב בקודים. במכתבים כגון אלה היה חותם כ"בנימין" (שמו העברי). נושא המכתב היה העיתונאי הבריטי האנטישמי, ארנולד ווייט (לבן), שכונה במכתב "בלאק" (שחור).
http://www.zionistarchives.org.il/collections/HerzlArchive/Pages/Morroco.aspx
ווייט היה בין הפעילים הדומיננטים שביקשו להפסיק את ההגירה היהודית לבריטניה, במיוחד מרוסיה. הוא הגיע עד הצאר הרוסי, ובסוף המאה ה-19 הציע לו להקים מושבה יהודית בארגנטינה על מנת להטות את זרם "המהגרים היהודים שזממו לדרדר את האימפריה הבריטית ולהרוס אותה מבית."
בשנת 1903 עשה ווייט מאמצים לחיפוש אחר מקום מתאים ברחבי העולם לקולוניה היהודית. הרצל, שקל למנף את דבריו האנטישמיים לטובת הפרויקט הציוני:
"האם לא כדאי לנו לתת לארנולד ווייט (שם קוד בלאק) להציע לרוסיה לתת לנו את מרוקו (שם קוד רוקי) להתיישבות בה? התנאים שם יובילו, במוקדם או במאוחר, להתערבות המעצמות. היום הארץ לא שייכת עדיין לשום מעצמה, אך ארבע שואפות לשלוט בה. כמובן שזו אופציה טובה יותר משמשון (מזרח אפריקה). על בלאק לא לדעת בשום אופן כי ההצעה הגיעה ממני."
ההצעה כידוע לא הרחיקה לכת מעבר למכתב. ב-1904 הוכרה מרוקו כמדינה בתחום ההשפעה של צרפת, ונעשתה למדינת חסות צרפתית עם חתימת הסכם פס ב-30 במרץ 1912.
פרופ' יוסף שיטרית, מהחוג ללשון באוניברסיטת חיפה, אומר כי אופציית מרוקו עלתה לראשונה הרבה לפני ווייט, על ידי שני אחים טבריינים – ברוך ויעקב משה טולידאנו – בנים להורים שעלו ממקנז שבמרוקו, שהיו פעילים ציוניים ידועים בזמנם.
"ברוך פנה בשמו ובשם אחיו להרצל, מיספר חודשים לפני מותו, ובהמשך אף העביר את פנייתו לרב וידאל הצרפתי מפאס, שהיה מקורב למלכות ולאנשי הממשל המרוקאי, בכדי להקים טריטוריה עצמאית ליהודים בעמק הסוס. באותם הימים היתה אנדרלמוסיה גדולה ומלחמות אחים בתוך מרוקו, וההצעה לא היתה רלוונטית.
"הרב הצרפתי, שהיה בקי מאוד בפוליטיקה הפנימית, ידע שזו תוכנית הזויה שאינה מתחשבת במצב הפנימי של מרוקו, והניח אותו בתוך המגירה. לימים, נכדו בישראל, שנושא את שמו, מצא את המסמך וחשף אותו לראשונה."
במכתב משנת 1909 כותב טולידאנו, "עוד עליי להזכיר במעלת כבוד תורתו, כי מזה חמש שנים, בעוד היה כבוד הד"ר הרצל חי, הצענו לו את ההצעה הזו על דבר ארץ ליהודים במלכות מרוקו... והוא השיבנו אז כי ההצעה הזו נכונה מאוד וראויה לתשומת לב, ואחרי ירחי מספר קיבלנו תשובה שנית כי ההצעה הנזכרת הוגשה להוועד הפועל הגדול של הציונים כדי לדון בה, ואחרי כן לא שמענו עוד דבר מפאת ההצעה הנזכרת." האח הוסיף השערה כי, "כנראה בגלל מחלוקת גדולה שקמה בפני הציונים."
"מותו הפתאומי של הרצל הוא זה שהביא, למזלנו, לגניזת התוכנית הזו וגם גניזת הרבה מאוד תוכניות שעלו ליהודים לפניה," אומר פרופ' שיטרית, "למשל, בית זמני ליהודים בעיראק ובסוריה."
(נצחיה יעקב, ynet 14.12.20)
https://www.ynet.co.il/judaism/article/HyiplRV2D
ב-17 באפריל 1912, בתגובה לתחילת השלטון הצרפתי במרוקו, התנפל המון ערבי זועם על היהודים במקנס וערך בהם טבח. כ-150 יהודים נרצחו ורבים נפצעו. מרבית האוכלוסייה היהודית נמלטה לארמון המלכותי ומצאה בו מסתור עד שחרורם על ידי תגבורת של הצבא הצרפתי.
מיספר הנספים בטבח במקנס היה גדול פי שלושה ממיספר הנספים בקישינב ב-1903, שם נספו 49 יהודים, אבל למקנס לא היו יחסי ציבור טובים. לקישינב היה את ביאליק שכתב בעקבות הפרעות שם את הפואמה "בְּעִיר הַהֲרֵגָה", וכן את שירו המפורסם "עַל הַשְּׁחִיטָה". למקנס לא היה משורר כזה, ולכן אין זוכרים את הטבח הזה.
באמצע שנות ה-20 הוקם המלאח החדש ממערב לקודמו, (מלאח – השכונה היהודית, מעין גטו) והוא התאפיין ברחובות רחבים וישרים ובבתי מידות. ברובע זה הוקם בית הכנסת של רבי יהושוע ב-1926. המלאח הוקף בחומה ושעריו ננעלו מידי לילה, כלקח מהפרעות שהתרחשו בעיר בעשור הקודם.
אתם יכולים לתאר לעצמכם מדינה יהודית אשכנזית בחסות מלך מרוקו, כאשר הרב של המלך הוא העבריין והאסיר לשעבר יאשיהו פינטו?
דויטשלנד בין מפיסטו לפאוסט
אצל פאוסט, הדמות הגרמנית ביותר שיצר יוהאן וולפגנג פון גתה, שכנו שתי נשמות.
Zwei wohnen, ach! in meiner Brust
Die eine will sich Seelen von der andern trennen.
"שְתֵּי נְשָמוֹת בְּקִרְבִּי שוֹכְנוֹת, אַחַת לִרְעוּתָהּ צָרוֹת וְעוֹיְנוֹת." (תרגום יעקב כהן)
בדיוק כמו שאצל פאוסט שוכנות שתי נשמות, כך גם בגרמניה יש שתי נשמות. מצד אחד גרמניה מאמצת מדיניות ניאו-נאצית ותובעת להפוך את יהודה ושומרון כולל ירושלים המזרחית ל"יודנריין", ואת חיסול מדינת היהודים ע"י החזרת כל צאצאי הפליטים לישראל, ומצביעה על שתי החלטות אלו באו"ם, ומצד שני גרמניה מכריזה על מחויבותה לביטחונה של ישראל, ולפני שנה קיבלה הצעת חוק המגדיר תמיכה בחיסול מדינת ישראל ע"י ארגון החרם הערבי, ה-ב.ד.ס. כאנטישמיות, שכל התומך בו לא יזכה למימון ממשלתי.
עומר ברגותי, מייסד ארגון החרם הערבי ה-ב.ד.ס.מ. מסביר מה מטרת ארגונו: חיסול מדינת היהודים והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית. "אם הפליטים ישובו לבתיהם (בישראל) כפי שקוראת תנועת ה-BDS, מה יישאר מן המשטר הציוני? לא תהיה מדינה ציונית כמו זאת שאנו מדברים עליה (ישראל בת-ימינו) והמיעוט הפלסטיני יהפוך לרוב פלסטיני במדינה הנקראת כיום ישראל.'"
https://rotter.net/forum/scoops1/632024.shtml
מסתבר שהכרזת ארגון החרם הב.ד.ס. כאנטישמי (כפי שהוא) גורם לכך שגרמנים אנטישמים רבים (המתנאים כדמוקרטים-ליברלים) טוענים שבגרמניה משתולל "ציד מכשפות" נגד מבקרי ישראל. לגרמנים רבים מתחיל להימאס בכך ש"אנשי רוח" התומכים בחרם (קרי, בחיסול ישראל) מוחרמים כי חתמו פעם על עצומה, אמנים עוברים בדיקות רקע וטקסטים ביקורתיים נתונים לצנזורה. כעת, במהלך חסר תקדים, ראשי מוסדות התרבות החשובים במדינה מתאגדים כדי לזעוק יחד: די להשתקה. בגרמניה, הם תובעים את הזכות להיות אנטישמים.
ליוזמה חברו יותר מ-25 ראשי מוסדות, בהם מכון גֶתֶה, קרן התרבות הפדרלית, התיאטרון הגרמני, ארגון DAAD (לחילופים אקדמיים), ארגון הפסטיבלים בֶּרלינֶר פֶסְטשְפִּילִה, המכון ללימודים מתקדמים, ועוד ועוד נציגים מלב הממסד, ובמסיבת עיתונאים שתוכננה רחוק מעין הציבור במשך חודשים, הם החליטו לצאת נגד הסכנות שהם רואים בהחלטת הבונדסטאג. הם טענו כי ההחלטה הובילה ל"שימוש מעוות באישום האנטישמיות" שבעקבותיו "קולות חשובים מודרים ועמדות ביקורתיות מוצגות באופן מעוות." כמי שעומדים בחזית עולם הרוח הגרמני, הם משוכנעים שההתנגדות ל-BDS מצרה דרמטית את צעדיהם ואת חופש הביטוי במוסדות שבראשם הם עומדים. כי הזכות לתמוך בחיסול מדינת היהודים כדרישת הב.ד.ס. אינה אנטישמיות.
מובן שבראש המאבק ללגליזציה של האנטישמיות של ה-ב.ד.ס. עומדים גם ישראלים יורדים הלוקים בתסמונת ויינינגר. התומכים בחרם נגד ישראל. כזמרת התומכת בכיבוש ערבי-מוסלמי, נירית זומרפלד, וקבוצת ישראליות יורדות בברלין שהקימו קבוצת דיון ל"חקירת הנרטיב הציוני" שבתוכו גדלו. באוקטובר האחרון הן ארגנו סדרת הרצאות אנטי ישראליות בשיתוף עם האקדמיה לאמנות בוַוייסֶנְזֶה, ברלין, תחת הכותרת "The School for Unlearning Zionism".
העיתונאי אלדד בק דיווח על "תוכנית הלימודים האנטי-ציונית במימון ממשלת גרמניה," ולאחר שהארגון הוכרז כתומך ה-ב.ד.ס. הופסק המימון הגרמני. כמובן שאחת הפעילות יורדת עוזבת קיבוץ בשם יהודית ינהר (35) מוחה על כך.
וכמובן שלא נפקד גם מקומם של 240 "אנשי רוח" אוטו-אנטישמיים, ישראלים ויהודים, הלוקים בתסמונת ויינינגר, שפירסמו התנגדות חריפה.
(איתי משיח, "בגרמניה משתולל ציד מכשפות נגד מבקרי ישראל. לרבים מתחיל להימאס", מוסף "הארץ" 11.12.20)
https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.9360077
בדויטשלנד של אז, אלו שלא רצחו, שתקו. הגרמנים האנטישמיים של היום דורשים במקרה הטוב את הזכות לשתוק לנוכח אלו התובעים את חיסול מדינת היהודים.
מעניין איך ייגמר המאבק בגרמניה של שתי הנשמות, האם גרמניה תחזור לעברה האנטישמי או תתנער ממנו?
מדברים על תרבות אבל מה יהיה על העברית?
יעקב דוד טיקולסקי, יליד סוקולוב-פודלסק בפולניה, (בין שדלץ לוורשה) עלה לארץ ב-1933 ועיברת את שם משפחתו לאגמון.
יעקב טיקולסקי-אגמון ז"ל, נישא לימים לגילה אלכסנדרוביץ, שעיברתה את שם משפחתה לאלמגור. (אל פחד).
הינה נעשתה מהפכת העבריות. משמות לועזיים לעברית צברית.
הנכדה שספדה לסבא ("תמיד כששאלו אותי בילדותי עם מי ארצה להתחתן, עניתי עם סבא") כבר קיבלה את השם הפרטי הלועזי-גלותי סופיה.
בהלוויה דיברו הרבה על תרבות, אבל מה יהיה על העברית? כיום רק מיעוט ישראלי קטן ממשיך לתת לבניו שמות עבריים.
מ"האוטו שלנו" למדינה ערבית
בגן הילדים בגבת למדנו את השיר של פניה ברגשטיין המשוררת מגבת. "האוטו שלנו". (שלנו של קיבוץ גבת).
הָאוֹטוֹ שֶׁלָּנוּ גָּדוֹל וְיָרֹק,הָאוֹטוֹ שֶׁלָּנוּ נוֹסֵעַ רָחוֹק.בַּבֹּקֶר נוֹסֵעַ, בָּעֶרֶב הוּא שָׁב,מוֹבִיל הוּא לִ"תְנוּבָה" בֵּיצִים וְחָלָב.
חיים סויטץ' לימים גבתי (ע"ש הקיבוץ), פיתח את משק הביצים והחלב בגבת שהאוטו הוביל את תוצרתו לחיפה. לימים הוא נעשה גם שר חקלאות.
"תנובה" הוקמה ב-1926 כאגודה שיתופית של קיבוצים ומושבים חברי הסתדרות האמונים על עבודה עברית מאורגנת של אנשים החיים על ייגע כפיהם, לייצור ושיווק של תוצרת חקלאית.
ב-1970 התמנה חבר קיבוץ איילת השחר, יצחק לנדסמן, למנכ"ל תנובה. כמנכ"ל תנובה הוא הקים את רשת ההיפרמרקטים הראשונה בישראל בשם "היפרשוק", הסניף הראשון נפתח ב-1976 בראשון לציון. הרשת נמכרה לקבוצת כלל לאחר שהתרחבה ל-40 סניפים.
בעקבות פרשת הסיליקון בחלב פרש לנדסמן מתפקידו ב-1995. הוא המשיך לעבוד בתנובה כמנהל תחום הנדל"ן. ב-2007 הורשע בגין פעילותו כמנכ"ל תנובה בעשיית הסדר כובל.
לאחר פרישתו התברר כי במשך 25 שנה בהן כיהן לנדסמן חבר הקיבוץ כמנכ"ל תנובה, הוא גנב מקיבוצו "איילת השחר" כספים ע"י זיוף תלושי המשכורת שלו.
בהסדר פשרה הוא החזיר לקיבוץ 730,000 שקל מכספי הגניבה.
https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=90170
גיבורת נילי
בתו של יצחק לנדסמן, נילי לנדסמן, שעזבה עם אביה את הקיבוץ ונהנתה משחיתותו, כותבת מאמר מפוטפט וקצת מבולבל, בו היא אומרת שלקראת הבחירות הבאות דרושה לה גיבורה. (לא גיבור).
"ובכן, ישחקו הבחורים לפנינו," היא כותבת. "יאיר גולן, יאיר לפיד, גדעון סער? ומה איתנו, נשות השמאל הקיצוני?" היא שואלת. "אורלי לוי-אבקסיס. יש עליה ממילא צו הריסה. ציפי לבני לא ממש מתעניינת בנשים, ולא תשמש פרס תנחומים למי שמחכה למרב מיכאלי. אז אם ככה, למה לא למשל עאידה תומא סלימאן. דרושה לנו גיבורה. שתהיה חוצת מגדרים ומגזרים. החבֵרוֹת הדמוקרטיות הפרו-פלסטיניות שניצחו את טראמפ באמריקה, ימותו עליה, כי היא מהממת. שלא לדבר על הפגנת הסולידריות שתהיה בכך עם אחיותינו בעזה. כמוה לא היתה לנו ב-88', ומי חלמה על שכמותה ב-48'? נחכה להצהרה."
(נילי לנדסמן, "דרושה גיבורה", "הארץ" 17.12.20)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9380145
גיבורת נילי – אעידה תומא סלימאן, היוונייה-נוצרית (שהסתערבה בכפייה עקב הכיבוש הערבי) הגזענית-האנטישמית שאינה מכירה בקיום העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה, והתומכת בטרור מוסלמי נגד יהודים, והנאבקת לחיסול מדינת היהודים – היא משאת הנפש של נילי לנדדסמן.
פרולוג: ב-2014 נמכרה "תנובה" לחברת ברייט פוד הסינית משנחאי. ועתה היא שייכת ל"רפובליקה העממית של סין" לרווחת ממשלת סין.
בקיבוץ גבת המופרט עובדים ברפת תאילנדים וערבים, מכלית החלב שהחליפה את "האוטו שלנו הגדול והירוק" ממשיכה להוביל חלב לתנובה הסינית לתפארת הרפובליקה העממית של סין.
הליכוד היא מפלגת העבודה של אתמול
הפוליטיקה הישראלית שוב זזה על צירה. לאחרונה אימצו שתי מפלגות את מדיניות מפלגת "חירות" הישנה של מייצסלב-מנחם בגון-בגין, כלומר, סיפוח כל "יהודה ושומרון" (מה שקרוי בטעות "ישראל השלימה", (ולדימיר-זאב יבגנביץ'-ז'בוטינסקי דיבר על שתי הגדות מלבד הגולן). מפלגת "הבית היהודי" בראשות נפתלי בנט, ומפלגת "תקווה חדשה" בראשות גדעון משה זריצ'נסקי-סער.
מפלגת הליכוד לעומת זאת אימצה את מדיניות המרכז "מפלגת העבודה" ההיסטורית, מדיניות של פשרה טריטוריאלית, גבולות ביטחון ע"פ תוכנית אלון-רבין-טראמפ.
מכאן מתחייב שעל כל אנשי "העבודה" לשעבר לתמוך היום בליכוד.
בנימין גנץ יחלק את ירושלים
ויוותר על בקעת הירדן
בריאיון לעיתון "א-שרק אל-אווסט" היוצא לאור בלונדון אמר ראש הממשלה החליפי ושר הביטחון, בנימין גנץ, למראיין נזיר מג'אלי (עבר-ירדני אזרח ישראל) כי יש לפלסטינים זכות להגדרה עצמית: "הם רוצים וגם צריכים ישות מדינה או קיסרות, שיקראו לה איך שהם רוצים. זוהי זכותם לעצמאות ושתהיה להם בירה."
בתשובתו לגבי הדרישות הפלסטיניות להקמת מדינה בגבולות 67' עם חילופי שטחים, הוסיף גנץ: "אנחנו רוצים להיפרד מהם ולהשיג ערבונות לביטחוננו. אם נגיע להסכמה על העניינים הביטחוניים, הפתרון המדיני יגיע בקלות. ירושלים צריכה להישאר מאוחדת, אך יהיה בה מקום לבירה הפלסטינית."
"אנחנו," הדגיש גנץ, "זקוקים לבקעת הירדן במסגרת המרכיבים הביטחוניים, אבל לא בהכרח ל-30 אחוז מהשטח, ניתן לצמצם אותו עוד יותר. התנגדנו לתוכנית הסיפוח מההתחלה, עוד לפני שהועלתה הדרישה של איחוד האמירויות ושנתניהו הסכים להקפיאה.
"עמדנו נגד מתן חוקיות למוקדי ההתנחלות הזמניים. אנו רוצים שהישות הפלסטינית תהיה בעלת רציפות גיאוגרפית, שתהיה נוחה למחייה וללא מכשולים. אבל מה שאנחנו דורשים זה ביטחון – לנקודות מעקב אסטרטגיות. "
https://www.ynet.co.il/news/article/H196Xduhv#autoplay
ודוק: בנימין גנץ שולל ריבונות ישראלית על בקעת הירדן, אלא רק "נקודות מעקב אסטרטגיות." בנימין גנץ תומך בחלוקת ירושלים והפיכת ירושלים המזרחית לבירה פלסטינית-ערבית-מוסלמית. מסקנה: בנימין גנץ מסוכן לעתיד המדינה ולביטחונה.
מגבלס לגבלס
"גבלס הלוקסמבורגי" נגד מדינת ישראל (1)
השר לשעבר, ובכיר המפלגה הסוציאליסטית הלוקסמבורגית, רוברט גבלס, טען במאמר בעיתון כי הקמת מדינת ישראל היתה מעשה לא מוסרי – וקרא לסיים את קיומה ולהחליפה במדינה פלסטינית-יהודית. לגבלס, שהתבטא לא פעם בעוינות כלפי ישראל ומדיניותה, אין קשר משפחתי לשר התעמולה הנאצי הידוע לשמצה יוזף גבלס, (אבל יש קשר אידיאולוגי).
גבלס הלוקסמבורגי נחשב מקורב לשר החוץ של המדינה, ז'אן אסלבורן, שנחשב לשר החוץ העויין ביותר לישראל באיחוד האירופי.
במאמר ביומון "לוקסמבורג וורט", שנפוץ מאוד בקרב המרכז-שמאל במדינה, בכותרת "קוצים, שיחים קוצניים וענפי זית" – טען גבלס שישראל ביצעה טיהור אתני במהלך מלחמת השחרור, בהנחיית ראשי היישוב, והוסיף שהיא שוללת זכויות דמוקרטיות מהפלסטינים בגדה ובכך מייצרת שלטון אפרטהייד. הפתרון ההולם לסכסוך הישראלי-פלסטיני לטענתו הוא מדינה אחת, פלסטינית-יהודית-דמוקרטית, ואמר שעל האיחוד האירופי לאמץ גישה זו חרף המאמצים הנוכחיים ל"שתי מדינות".
בעקבות המאמר פנה שגריר ישראל בבלגיה, שאחראי גם על לוקסמבורג, עמנואל נחשון, לעורך הראשי של היומון ודרש לאפשר לו את זכות התגובה. ראשי הקהילה היהודית בלוקסמבורג אף התלוננו על המאמר בפני מועצת העיתונות הלוקסמבורגית.
משרד החוץ בירושלים פנה במכתב תלונה רשמי ל-IHRA, כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה, בטענה שתוכן המאמר מהווה פרסום אנטישמי לפי הגדרות ה-IHRA. בפנייה נכתב:
"המאמר מצייר את ישראל כמקור כל הרע במזרח התיכון, וקורא למעשה לסיומה. אנו חשים שנחצה כאן קו אדום בין ביקורת לגיטימית לבין ביטוי לא מקובל של אנטישמיות ודה-לגיטימציה של מדינת ישראל. לנוכח הגדרות האנטישמיות של IHRA והעובדה שלוקסמבורג היא חלק מהנהגת IHRA – נדרשת כאן תגובה שלכם."
נחשון הוסיף: "מאמרו של הפוליטיקאי הלוקסמבורגי רוברט גבלס מזעזע ומקומם. האיש מסתתר מאחורי הוגה דעות קיצוני כדי לקרוא לסיום קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. גבלס מטיל כתם על היווסדותה של המדינה ומטיף לנו מוסר, מתוך חוסר ידיעה מוחלטת של העובדות וחוסר הבנה של המציאות. מזל שגורלנו הלאומי אינו תלוי באיש הזה ובדומיו."
(איתמר אייכנר, 16.12.20)
https://www.ynet.co.il/news/article/S100ieoL2P
התעמולה הגבלסית-נאצית של רבקה מיכאלשווילי-מיכאלי (2)
בסרט התעמולה הנאצי של גבלס "היהודי הנצחי" Der ewige Judeמושווים היהודים לנושאי נגיפים – חולדות, המפיצים סכנה לעולם כולו.
https://www.youtube.com/watch?v=Oka6fi2g6-U
והנה הבדרנית הוותיקה, רבקה מיכאלשווילי-מיכאלי, מאמצת את התעמולה הגבלסית-נאצית ובדיוק כמוהו שרה על הסכנה שבנגיף. (מילים יעקב לוריק):
"ביום שהנגיף (נתניהו) ילך יהיה שמח ירושלמים יחגגו בתל אביב את יום הניצחון על הנגיף, נתחבק חזק ולא נשמור מרחק, אוי, הנגיף, יותר מדי זמן אנחנו חיים עם הנגיף הזה, אבל לכל דבר יש סוף. והסוף באוויר."
(תודה לברוך תירוש שהפנה לקישור)
https://www.youtube.com/watch?v=y5qNgqCjOnI&feature=youtu.be
מסתבר שאין גבול לשנאה ולהסתה של אלו המוחים נגדה. הפרוטסטנטית החדשה, מיכאלשוויליי-מיכאלי, היתה לאחרונה במיטבה כבדרנית כאשר בהפגנת "הדגלים השחורים" בגשר קק"ל בתל אביב הצחיקה את כולם כשאמרה: "אנחנו אסירי ציון. במקום שאחד ישב בבית סוהר, אנחנו יושבים במקומו."
https://rotter.net/forum/scoops1/647726.shtml
עאלק אסירת ציון. כאילו שגבולות הארץ סגורים בפניה, היא הרי יכולה תמיד לרדת מהארץ כפי שעשו בניה. דלתות הכלא פתוחות.
עצוב רק שהנכדים הסיניים שלה, שהיא מתנאה בהם, לא יבינו כלל את התעמולה הנאצית שהיא מביעה.
נעמן כהן
ד"ר שרון שטרית המתנאה בכך שהיא פסיכולוגית ופסיכואנליטיקאית, וכמובן "מערבית" (מוגרבית-מרוקאית) מנתחת את מיבנה הנפש של בני עדתה, מדוע הם מצביעים עבור נתניהו.
לפי תפיסתה, מהזווית הפסיכואנליטית, "רק דרך התמיכה בנתניהו הם יוכלו להיחלץ מההזדהות עם התוקפן האשכנזי."
"מערביים [מוגרבים-מרוקאים כמוה]," קובעת ד"ר שטרית, "חיים בפיצול ביחס לאשכנזים, ופיצול זה מתבטא גם ביחסם אל נתניהו: מצד אחד הם מאדירים ומעריצים אותו כנציג האליטה האשכנזית, ומכתירים אותו כמלך הבלתי-מעורער של ישראל; ומצד שני יש בתוכם שנאה ומשאלות-נקם כלפי אשכנזים. מצד אחד יש בהם הזדהות עם התפיסה שלפיה האשכנזי הוא "הטוב", מלח הארץ, תרבותי, משכיל, הצבר האולטימטיבי בדומה לנתניהו – ובו בזמן קיימת אצלם שנאה וחשדנות כלפי יתר האשכנזים. שנאה זו, לעתים גלויה ולעתים סמויה, קשורה לשנים של הדרה, דיכוי וגזענות, המבט המתנשא, המדכא, המשפיל, שראה בהם פרימיטיביים, צ'חצ'חים, חסרי תרבות, ברברים, בורים, בבונים, פרנקים, ערסים ופרחות. הם הפנימו מבט זה ומזדהים איתו. --- בשפה המקצועית מכנים זאת הזדהות עם התוקפן. בתופעה הזאת מגולמת ההתרחשות הטראומטית של הדיכוי, הרמיסה וההשפלה של הסובייקט. הסובייקט מאמץ את מבטו ותפיסתו של התוקפן. --- נתניהו הוא זכר האלפא האשכנזי החילוני, נציגה המובהק של האליטה, העשירה והמתנשאת."
(שרון שטרית, "נאמנים בכל מחיר: מדוע מזרחים ממשיכים לתמוך בנתניהו", "מוסף "הארץ" 11.12.20)
https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium.HIGHLIGHT-1.9360045
דומה שטרם נכתב טקסט כל כך גזעני כלפי יוצאי מרוקו (יותר מכלפי האשכנזים) מצד אישה המתנאה במרוקניותה. הפסיכולוגית והפסיכואנליטית, ד"ר שטרית, שוללת מהמרוקאים את היותם סובייקט רציונאלי היכול להגיע להכרעות רציונאליות על סמך השקפתם המדינית האובייקטיבית, וקובעת שמעשיהם מונעים רק מתסביכים נפשיים.
מוטב לה לד"ר שטרית שתעשה אנאליזה עצמית. את הגזענות שלה עצמה כלפי האשכנזים היא משליכה כפרוייקציה פרוידיאנית על כלל בני עדתה.
גם ב"שעת נעילה" האשכנזים הגזענים שוב מקפחים ומעוותים
את דמות המערביים (מוגרבים-מרוקנים)
"אי אפשר לסמוך עליהם. האם האליטה הישראלית האשכנזית השתגעה כשהחליטה להשאיר בסדרה 'שעת נעילה' על מלחמת יום הכיפורים את גבורת הקרב למערביים (מוגרבים-מרוקנים), ועוד לפנתרים שחורים? לא בדיוק." קובע האקטיביסט האנטי-אשכנזי, רמי קמחי.
(לא ברור על פיו על מי אי אפשר לסמוך? על המערביים (מוגרבים-מרוקנים), או על האשכנזים?)
בהיפוך לביקורת נגד יוצרי הסרט האמריקאיים האשכנזיים שירדו מהארץ, שכדי להרוויח כסף באמריקה הלכו לפי הרוח החדשה באמריקה ובהוליווד, רוח ההליכה בתקן ה-Black lives matter – שרק היא יכולה לאפשר מכירת סדרת טלוויזיה באמריקה של ימינו, ורקחו עלילה לפיה המערביים (מוגרבים מרוקנים) אנשי "הפנתרים השחורים" הצילו את המדינה במלחמת יום הכיפורים מידיהם של האשכנזים המנוולים הגזענים וחסרי הדעת – קובע קמחי שהסדרה דווקא מעוותת את דמותם.
"הסדרה," מסביר קמחי, "מדגישה את תכונותיהם הנפסדות ביחס לדמויות האשכנזיות. ראשית, הגיבורים המערביים (מוגרבים-מרוקנים) הם גלותיים, הם מדברים ערבית-מרוקאית ביניהם, כפותים בקודים משפחתיים נוקשים המונעים מהם חופש אמיתי, פטריארכליים. זאת ועוד: אם הערך החשוב ביותר בשעת קרב הוא הנאמנות לחבר, למפקד, למולדת, הרי הדמויות האשכנזיות בסדרה מפגינות נאמנות עילאית. אבינועם נאמן לצנובר הקיפוד, נאמן ליואב מזוז, ומוכיח נאמנות עילאית למדינה כאשר הוא מחליט בסוף לא לבגוד למרות העינויים הקשים הצפויים לו. דפנה גם היא נאמנה ליואב ומסכנת את חייה למענו. כספי, למרות הלם הקרב, נשאר נאמן למפקדו הישיר, למפקדיו הבכירים, לקרב ולמדינה. הוא זה שתמיד מניע לפעולה צבאית נחוצה, הוא זה שמחליט להישאר על ההר. הוא חייל טוב ונאמן גם בקריסתו הנפשית.
"לעומת זאת, הסיפור של הדמויות המערביות (מוגרבים-מרוקנים) הוא סיפור של חוסר נאמנות, של בגידה – אותה בגידה בתא הפנתרים שבגללה נעצר מלאכי. הסדרה חושפת לכאורה את טבעם הבוגדני והקנאי. אלוש התעסק עם ריקי מאחורי גבו של מלאכי, המוצג כמי שלא היה נאמן לריקי מלכתחילה, ומרקו הוא הבוגד הגדול מכולם – הוא הסגיר את מלאכי למשטרה. הוא גם זה שבכל הזדמנות מציע להשתמט מן הקרב תוך קריאת תיגר על שרשרת הפיקוד ועל מנהיגותו של כספי. אפילו סגן יואב מזוז, המזרחי דמוי הצבר מכולם, הירון זהבי שבחבורה, החבר של דפנה הצברית היפה, מוצג כמי שלא היה נאמן לפקודות הצבא והנהיג את הנסיגה ממוצב החרמון, פעולה שיש בסדרה מי שמכנה אותה 'בגידה'.
"המערביים (מוגרבים-מרוקנים) בסדרה הם אמיצי לב ובעלי יכולת הקרבה, אבל הם אינם נאמנים. אי-אפשר לסמוך עליהם, לכן 'שעת נעילה' מאכזבת מצד המקום שתופסות בה הדמויות המערביות (מוגרבים-מרוקנים), היא מאשרת ומפיצה את הסטריאוטיפים השליליים שדרכם הם נתפשים."
(רמי קמחי, "אי אפשר לסמוך עליהם", "הארץ" 18.12.20)
https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.9371203
הבנתם? מה שלא יעשו האשכנזים הם תמיד יהיו גזענים, ומה שלא יעשו המערביים (מוגרבים-מרוקנים) הם תמיד יהיו מקופחים בעיני עצמם.
מדינת היהודים במרוקו
ב-19 באפריל 1903 החל פוגרום קישינב. נרצחו 49 יהודים ומאות נפצעו ומעל 70 בתים ועסקים של יהודים נהרסו. זה עורר את הרצל למצוא פתרון דחוף לבעיית היהודים.
ב-23 באפריל 1903 הציע ג'וזף צ'מברליין, שר המושבות הבריטי, להרצל – ליישב את היהודים במזרח אפריקה הבריטית, קניה. מה שנודע בשם "תוכנית אוגנדה".
מסתבר שהיה להרצל רעיון אלטרנטיבי נוסף. התוכנית החלופית של תאודור (בנימין זאב) היתה "תוכנית מרוקו" – ליישב את יהודי רוסיה בעמק סוס שבמערב במרוקו.
ב-20 ביולי 1903, חודש לפני הקונגרס הציוני ה-6, שדן בתוכנית אוגנדה, כתב הרצל מכתב לג'וזף קאוון, פעיל בריטי ומידידיו הקרובים.
המכתב נכתב בקודים. במכתבים כגון אלה היה חותם כ"בנימין" (שמו העברי). נושא המכתב היה העיתונאי הבריטי האנטישמי, ארנולד ווייט (לבן), שכונה במכתב "בלאק" (שחור).
http://www.zionistarchives.org.il/collections/HerzlArchive/Pages/Morroco.aspx
ווייט היה בין הפעילים הדומיננטים שביקשו להפסיק את ההגירה היהודית לבריטניה, במיוחד מרוסיה. הוא הגיע עד הצאר הרוסי, ובסוף המאה ה-19 הציע לו להקים מושבה יהודית בארגנטינה על מנת להטות את זרם "המהגרים היהודים שזממו לדרדר את האימפריה הבריטית ולהרוס אותה מבית."
בשנת 1903 עשה ווייט מאמצים לחיפוש אחר מקום מתאים ברחבי העולם לקולוניה היהודית. הרצל, שקל למנף את דבריו האנטישמיים לטובת הפרויקט הציוני:
"האם לא כדאי לנו לתת לארנולד ווייט (שם קוד בלאק) להציע לרוסיה לתת לנו את מרוקו (שם קוד רוקי) להתיישבות בה? התנאים שם יובילו, במוקדם או במאוחר, להתערבות המעצמות. היום הארץ לא שייכת עדיין לשום מעצמה, אך ארבע שואפות לשלוט בה. כמובן שזו אופציה טובה יותר משמשון (מזרח אפריקה). על בלאק לא לדעת בשום אופן כי ההצעה הגיעה ממני."
ההצעה כידוע לא הרחיקה לכת מעבר למכתב. ב-1904 הוכרה מרוקו כמדינה בתחום ההשפעה של צרפת, ונעשתה למדינת חסות צרפתית עם חתימת הסכם פס ב-30 במרץ 1912.
פרופ' יוסף שיטרית, מהחוג ללשון באוניברסיטת חיפה, אומר כי אופציית מרוקו עלתה לראשונה הרבה לפני ווייט, על ידי שני אחים טבריינים – ברוך ויעקב משה טולידאנו – בנים להורים שעלו ממקנז שבמרוקו, שהיו פעילים ציוניים ידועים בזמנם.
"ברוך פנה בשמו ובשם אחיו להרצל, מיספר חודשים לפני מותו, ובהמשך אף העביר את פנייתו לרב וידאל הצרפתי מפאס, שהיה מקורב למלכות ולאנשי הממשל המרוקאי, בכדי להקים טריטוריה עצמאית ליהודים בעמק הסוס. באותם הימים היתה אנדרלמוסיה גדולה ומלחמות אחים בתוך מרוקו, וההצעה לא היתה רלוונטית.
"הרב הצרפתי, שהיה בקי מאוד בפוליטיקה הפנימית, ידע שזו תוכנית הזויה שאינה מתחשבת במצב הפנימי של מרוקו, והניח אותו בתוך המגירה. לימים, נכדו בישראל, שנושא את שמו, מצא את המסמך וחשף אותו לראשונה."
במכתב משנת 1909 כותב טולידאנו, "עוד עליי להזכיר במעלת כבוד תורתו, כי מזה חמש שנים, בעוד היה כבוד הד"ר הרצל חי, הצענו לו את ההצעה הזו על דבר ארץ ליהודים במלכות מרוקו... והוא השיבנו אז כי ההצעה הזו נכונה מאוד וראויה לתשומת לב, ואחרי ירחי מספר קיבלנו תשובה שנית כי ההצעה הנזכרת הוגשה להוועד הפועל הגדול של הציונים כדי לדון בה, ואחרי כן לא שמענו עוד דבר מפאת ההצעה הנזכרת." האח הוסיף השערה כי, "כנראה בגלל מחלוקת גדולה שקמה בפני הציונים."
"מותו הפתאומי של הרצל הוא זה שהביא, למזלנו, לגניזת התוכנית הזו וגם גניזת הרבה מאוד תוכניות שעלו ליהודים לפניה," אומר פרופ' שיטרית, "למשל, בית זמני ליהודים בעיראק ובסוריה."
(נצחיה יעקב, ynet 14.12.20)
https://www.ynet.co.il/judaism/article/HyiplRV2D
ב-17 באפריל 1912, בתגובה לתחילת השלטון הצרפתי במרוקו, התנפל המון ערבי זועם על היהודים במקנס וערך בהם טבח. כ-150 יהודים נרצחו ורבים נפצעו. מרבית האוכלוסייה היהודית נמלטה לארמון המלכותי ומצאה בו מסתור עד שחרורם על ידי תגבורת של הצבא הצרפתי.
מיספר הנספים בטבח במקנס היה גדול פי שלושה ממיספר הנספים בקישינב ב-1903, שם נספו 49 יהודים, אבל למקנס לא היו יחסי ציבור טובים. לקישינב היה את ביאליק שכתב בעקבות הפרעות שם את הפואמה "בְּעִיר הַהֲרֵגָה", וכן את שירו המפורסם "עַל הַשְּׁחִיטָה". למקנס לא היה משורר כזה, ולכן אין זוכרים את הטבח הזה.
באמצע שנות ה-20 הוקם המלאח החדש ממערב לקודמו, (מלאח – השכונה היהודית, מעין גטו) והוא התאפיין ברחובות רחבים וישרים ובבתי מידות. ברובע זה הוקם בית הכנסת של רבי יהושוע ב-1926. המלאח הוקף בחומה ושעריו ננעלו מידי לילה, כלקח מהפרעות שהתרחשו בעיר בעשור הקודם.
אתם יכולים לתאר לעצמכם מדינה יהודית אשכנזית בחסות מלך מרוקו, כאשר הרב של המלך הוא העבריין והאסיר לשעבר יאשיהו פינטו?
דויטשלנד בין מפיסטו לפאוסט
אצל פאוסט, הדמות הגרמנית ביותר שיצר יוהאן וולפגנג פון גתה, שכנו שתי נשמות.
Zwei wohnen, ach! in meiner Brust
Die eine will sich Seelen von der andern trennen.
"שְתֵּי נְשָמוֹת בְּקִרְבִּי שוֹכְנוֹת, אַחַת לִרְעוּתָהּ צָרוֹת וְעוֹיְנוֹת." (תרגום יעקב כהן)
בדיוק כמו שאצל פאוסט שוכנות שתי נשמות, כך גם בגרמניה יש שתי נשמות. מצד אחד גרמניה מאמצת מדיניות ניאו-נאצית ותובעת להפוך את יהודה ושומרון כולל ירושלים המזרחית ל"יודנריין", ואת חיסול מדינת היהודים ע"י החזרת כל צאצאי הפליטים לישראל, ומצביעה על שתי החלטות אלו באו"ם, ומצד שני גרמניה מכריזה על מחויבותה לביטחונה של ישראל, ולפני שנה קיבלה הצעת חוק המגדיר תמיכה בחיסול מדינת ישראל ע"י ארגון החרם הערבי, ה-ב.ד.ס. כאנטישמיות, שכל התומך בו לא יזכה למימון ממשלתי.
עומר ברגותי, מייסד ארגון החרם הערבי ה-ב.ד.ס.מ. מסביר מה מטרת ארגונו: חיסול מדינת היהודים והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית. "אם הפליטים ישובו לבתיהם (בישראל) כפי שקוראת תנועת ה-BDS, מה יישאר מן המשטר הציוני? לא תהיה מדינה ציונית כמו זאת שאנו מדברים עליה (ישראל בת-ימינו) והמיעוט הפלסטיני יהפוך לרוב פלסטיני במדינה הנקראת כיום ישראל.'"
https://rotter.net/forum/scoops1/632024.shtml
מסתבר שהכרזת ארגון החרם הב.ד.ס. כאנטישמי (כפי שהוא) גורם לכך שגרמנים אנטישמים רבים (המתנאים כדמוקרטים-ליברלים) טוענים שבגרמניה משתולל "ציד מכשפות" נגד מבקרי ישראל. לגרמנים רבים מתחיל להימאס בכך ש"אנשי רוח" התומכים בחרם (קרי, בחיסול ישראל) מוחרמים כי חתמו פעם על עצומה, אמנים עוברים בדיקות רקע וטקסטים ביקורתיים נתונים לצנזורה. כעת, במהלך חסר תקדים, ראשי מוסדות התרבות החשובים במדינה מתאגדים כדי לזעוק יחד: די להשתקה. בגרמניה, הם תובעים את הזכות להיות אנטישמים.
ליוזמה חברו יותר מ-25 ראשי מוסדות, בהם מכון גֶתֶה, קרן התרבות הפדרלית, התיאטרון הגרמני, ארגון DAAD (לחילופים אקדמיים), ארגון הפסטיבלים בֶּרלינֶר פֶסְטשְפִּילִה, המכון ללימודים מתקדמים, ועוד ועוד נציגים מלב הממסד, ובמסיבת עיתונאים שתוכננה רחוק מעין הציבור במשך חודשים, הם החליטו לצאת נגד הסכנות שהם רואים בהחלטת הבונדסטאג. הם טענו כי ההחלטה הובילה ל"שימוש מעוות באישום האנטישמיות" שבעקבותיו "קולות חשובים מודרים ועמדות ביקורתיות מוצגות באופן מעוות." כמי שעומדים בחזית עולם הרוח הגרמני, הם משוכנעים שההתנגדות ל-BDS מצרה דרמטית את צעדיהם ואת חופש הביטוי במוסדות שבראשם הם עומדים. כי הזכות לתמוך בחיסול מדינת היהודים כדרישת הב.ד.ס. אינה אנטישמיות.
מובן שבראש המאבק ללגליזציה של האנטישמיות של ה-ב.ד.ס. עומדים גם ישראלים יורדים הלוקים בתסמונת ויינינגר. התומכים בחרם נגד ישראל. כזמרת התומכת בכיבוש ערבי-מוסלמי, נירית זומרפלד, וקבוצת ישראליות יורדות בברלין שהקימו קבוצת דיון ל"חקירת הנרטיב הציוני" שבתוכו גדלו. באוקטובר האחרון הן ארגנו סדרת הרצאות אנטי ישראליות בשיתוף עם האקדמיה לאמנות בוַוייסֶנְזֶה, ברלין, תחת הכותרת "The School for Unlearning Zionism".
העיתונאי אלדד בק דיווח על "תוכנית הלימודים האנטי-ציונית במימון ממשלת גרמניה," ולאחר שהארגון הוכרז כתומך ה-ב.ד.ס. הופסק המימון הגרמני. כמובן שאחת הפעילות יורדת עוזבת קיבוץ בשם יהודית ינהר (35) מוחה על כך.
וכמובן שלא נפקד גם מקומם של 240 "אנשי רוח" אוטו-אנטישמיים, ישראלים ויהודים, הלוקים בתסמונת ויינינגר, שפירסמו התנגדות חריפה.
(איתי משיח, "בגרמניה משתולל ציד מכשפות נגד מבקרי ישראל. לרבים מתחיל להימאס", מוסף "הארץ" 11.12.20)
https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.9360077
בדויטשלנד של אז, אלו שלא רצחו, שתקו. הגרמנים האנטישמיים של היום דורשים במקרה הטוב את הזכות לשתוק לנוכח אלו התובעים את חיסול מדינת היהודים.
מעניין איך ייגמר המאבק בגרמניה של שתי הנשמות, האם גרמניה תחזור לעברה האנטישמי או תתנער ממנו?
מדברים על תרבות אבל מה יהיה על העברית?
יעקב דוד טיקולסקי, יליד סוקולוב-פודלסק בפולניה, (בין שדלץ לוורשה) עלה לארץ ב-1933 ועיברת את שם משפחתו לאגמון.
יעקב טיקולסקי-אגמון ז"ל, נישא לימים לגילה אלכסנדרוביץ, שעיברתה את שם משפחתה לאלמגור. (אל פחד).
הינה נעשתה מהפכת העבריות. משמות לועזיים לעברית צברית.
הנכדה שספדה לסבא ("תמיד כששאלו אותי בילדותי עם מי ארצה להתחתן, עניתי עם סבא") כבר קיבלה את השם הפרטי הלועזי-גלותי סופיה.
בהלוויה דיברו הרבה על תרבות, אבל מה יהיה על העברית? כיום רק מיעוט ישראלי קטן ממשיך לתת לבניו שמות עבריים.
מ"האוטו שלנו" למדינה ערבית
בגן הילדים בגבת למדנו את השיר של פניה ברגשטיין המשוררת מגבת. "האוטו שלנו". (שלנו של קיבוץ גבת).
הָאוֹטוֹ שֶׁלָּנוּ גָּדוֹל וְיָרֹק,הָאוֹטוֹ שֶׁלָּנוּ נוֹסֵעַ רָחוֹק.בַּבֹּקֶר נוֹסֵעַ, בָּעֶרֶב הוּא שָׁב,מוֹבִיל הוּא לִ"תְנוּבָה" בֵּיצִים וְחָלָב.
חיים סויטץ' לימים גבתי (ע"ש הקיבוץ), פיתח את משק הביצים והחלב בגבת שהאוטו הוביל את תוצרתו לחיפה. לימים הוא נעשה גם שר חקלאות.
"תנובה" הוקמה ב-1926 כאגודה שיתופית של קיבוצים ומושבים חברי הסתדרות האמונים על עבודה עברית מאורגנת של אנשים החיים על ייגע כפיהם, לייצור ושיווק של תוצרת חקלאית.
ב-1970 התמנה חבר קיבוץ איילת השחר, יצחק לנדסמן, למנכ"ל תנובה. כמנכ"ל תנובה הוא הקים את רשת ההיפרמרקטים הראשונה בישראל בשם "היפרשוק", הסניף הראשון נפתח ב-1976 בראשון לציון. הרשת נמכרה לקבוצת כלל לאחר שהתרחבה ל-40 סניפים.
בעקבות פרשת הסיליקון בחלב פרש לנדסמן מתפקידו ב-1995. הוא המשיך לעבוד בתנובה כמנהל תחום הנדל"ן. ב-2007 הורשע בגין פעילותו כמנכ"ל תנובה בעשיית הסדר כובל.
לאחר פרישתו התברר כי במשך 25 שנה בהן כיהן לנדסמן חבר הקיבוץ כמנכ"ל תנובה, הוא גנב מקיבוצו "איילת השחר" כספים ע"י זיוף תלושי המשכורת שלו.
בהסדר פשרה הוא החזיר לקיבוץ 730,000 שקל מכספי הגניבה.
https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=90170
גיבורת נילי
בתו של יצחק לנדסמן, נילי לנדסמן, שעזבה עם אביה את הקיבוץ ונהנתה משחיתותו, כותבת מאמר מפוטפט וקצת מבולבל, בו היא אומרת שלקראת הבחירות הבאות דרושה לה גיבורה. (לא גיבור).
"ובכן, ישחקו הבחורים לפנינו," היא כותבת. "יאיר גולן, יאיר לפיד, גדעון סער? ומה איתנו, נשות השמאל הקיצוני?" היא שואלת. "אורלי לוי-אבקסיס. יש עליה ממילא צו הריסה. ציפי לבני לא ממש מתעניינת בנשים, ולא תשמש פרס תנחומים למי שמחכה למרב מיכאלי. אז אם ככה, למה לא למשל עאידה תומא סלימאן. דרושה לנו גיבורה. שתהיה חוצת מגדרים ומגזרים. החבֵרוֹת הדמוקרטיות הפרו-פלסטיניות שניצחו את טראמפ באמריקה, ימותו עליה, כי היא מהממת. שלא לדבר על הפגנת הסולידריות שתהיה בכך עם אחיותינו בעזה. כמוה לא היתה לנו ב-88', ומי חלמה על שכמותה ב-48'? נחכה להצהרה."
(נילי לנדסמן, "דרושה גיבורה", "הארץ" 17.12.20)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9380145
גיבורת נילי – אעידה תומא סלימאן, היוונייה-נוצרית (שהסתערבה בכפייה עקב הכיבוש הערבי) הגזענית-האנטישמית שאינה מכירה בקיום העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה, והתומכת בטרור מוסלמי נגד יהודים, והנאבקת לחיסול מדינת היהודים – היא משאת הנפש של נילי לנדדסמן.
פרולוג: ב-2014 נמכרה "תנובה" לחברת ברייט פוד הסינית משנחאי. ועתה היא שייכת ל"רפובליקה העממית של סין" לרווחת ממשלת סין.
בקיבוץ גבת המופרט עובדים ברפת תאילנדים וערבים, מכלית החלב שהחליפה את "האוטו שלנו הגדול והירוק" ממשיכה להוביל חלב לתנובה הסינית לתפארת הרפובליקה העממית של סין.
הליכוד היא מפלגת העבודה של אתמול
הפוליטיקה הישראלית שוב זזה על צירה. לאחרונה אימצו שתי מפלגות את מדיניות מפלגת "חירות" הישנה של מייצסלב-מנחם בגון-בגין, כלומר, סיפוח כל "יהודה ושומרון" (מה שקרוי בטעות "ישראל השלימה", (ולדימיר-זאב יבגנביץ'-ז'בוטינסקי דיבר על שתי הגדות מלבד הגולן). מפלגת "הבית היהודי" בראשות נפתלי בנט, ומפלגת "תקווה חדשה" בראשות גדעון משה זריצ'נסקי-סער.
מפלגת הליכוד לעומת זאת אימצה את מדיניות המרכז "מפלגת העבודה" ההיסטורית, מדיניות של פשרה טריטוריאלית, גבולות ביטחון ע"פ תוכנית אלון-רבין-טראמפ.
מכאן מתחייב שעל כל אנשי "העבודה" לשעבר לתמוך היום בליכוד.
בנימין גנץ יחלק את ירושלים
ויוותר על בקעת הירדן
בריאיון לעיתון "א-שרק אל-אווסט" היוצא לאור בלונדון אמר ראש הממשלה החליפי ושר הביטחון, בנימין גנץ, למראיין נזיר מג'אלי (עבר-ירדני אזרח ישראל) כי יש לפלסטינים זכות להגדרה עצמית: "הם רוצים וגם צריכים ישות מדינה או קיסרות, שיקראו לה איך שהם רוצים. זוהי זכותם לעצמאות ושתהיה להם בירה."
בתשובתו לגבי הדרישות הפלסטיניות להקמת מדינה בגבולות 67' עם חילופי שטחים, הוסיף גנץ: "אנחנו רוצים להיפרד מהם ולהשיג ערבונות לביטחוננו. אם נגיע להסכמה על העניינים הביטחוניים, הפתרון המדיני יגיע בקלות. ירושלים צריכה להישאר מאוחדת, אך יהיה בה מקום לבירה הפלסטינית."
"אנחנו," הדגיש גנץ, "זקוקים לבקעת הירדן במסגרת המרכיבים הביטחוניים, אבל לא בהכרח ל-30 אחוז מהשטח, ניתן לצמצם אותו עוד יותר. התנגדנו לתוכנית הסיפוח מההתחלה, עוד לפני שהועלתה הדרישה של איחוד האמירויות ושנתניהו הסכים להקפיאה.
"עמדנו נגד מתן חוקיות למוקדי ההתנחלות הזמניים. אנו רוצים שהישות הפלסטינית תהיה בעלת רציפות גיאוגרפית, שתהיה נוחה למחייה וללא מכשולים. אבל מה שאנחנו דורשים זה ביטחון – לנקודות מעקב אסטרטגיות. "
https://www.ynet.co.il/news/article/H196Xduhv#autoplay
ודוק: בנימין גנץ שולל ריבונות ישראלית על בקעת הירדן, אלא רק "נקודות מעקב אסטרטגיות." בנימין גנץ תומך בחלוקת ירושלים והפיכת ירושלים המזרחית לבירה פלסטינית-ערבית-מוסלמית. מסקנה: בנימין גנץ מסוכן לעתיד המדינה ולביטחונה.
מגבלס לגבלס
"גבלס הלוקסמבורגי" נגד מדינת ישראל (1)
השר לשעבר, ובכיר המפלגה הסוציאליסטית הלוקסמבורגית, רוברט גבלס, טען במאמר בעיתון כי הקמת מדינת ישראל היתה מעשה לא מוסרי – וקרא לסיים את קיומה ולהחליפה במדינה פלסטינית-יהודית. לגבלס, שהתבטא לא פעם בעוינות כלפי ישראל ומדיניותה, אין קשר משפחתי לשר התעמולה הנאצי הידוע לשמצה יוזף גבלס, (אבל יש קשר אידיאולוגי).
גבלס הלוקסמבורגי נחשב מקורב לשר החוץ של המדינה, ז'אן אסלבורן, שנחשב לשר החוץ העויין ביותר לישראל באיחוד האירופי.
במאמר ביומון "לוקסמבורג וורט", שנפוץ מאוד בקרב המרכז-שמאל במדינה, בכותרת "קוצים, שיחים קוצניים וענפי זית" – טען גבלס שישראל ביצעה טיהור אתני במהלך מלחמת השחרור, בהנחיית ראשי היישוב, והוסיף שהיא שוללת זכויות דמוקרטיות מהפלסטינים בגדה ובכך מייצרת שלטון אפרטהייד. הפתרון ההולם לסכסוך הישראלי-פלסטיני לטענתו הוא מדינה אחת, פלסטינית-יהודית-דמוקרטית, ואמר שעל האיחוד האירופי לאמץ גישה זו חרף המאמצים הנוכחיים ל"שתי מדינות".
בעקבות המאמר פנה שגריר ישראל בבלגיה, שאחראי גם על לוקסמבורג, עמנואל נחשון, לעורך הראשי של היומון ודרש לאפשר לו את זכות התגובה. ראשי הקהילה היהודית בלוקסמבורג אף התלוננו על המאמר בפני מועצת העיתונות הלוקסמבורגית.
משרד החוץ בירושלים פנה במכתב תלונה רשמי ל-IHRA, כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה, בטענה שתוכן המאמר מהווה פרסום אנטישמי לפי הגדרות ה-IHRA. בפנייה נכתב:
"המאמר מצייר את ישראל כמקור כל הרע במזרח התיכון, וקורא למעשה לסיומה. אנו חשים שנחצה כאן קו אדום בין ביקורת לגיטימית לבין ביטוי לא מקובל של אנטישמיות ודה-לגיטימציה של מדינת ישראל. לנוכח הגדרות האנטישמיות של IHRA והעובדה שלוקסמבורג היא חלק מהנהגת IHRA – נדרשת כאן תגובה שלכם."
נחשון הוסיף: "מאמרו של הפוליטיקאי הלוקסמבורגי רוברט גבלס מזעזע ומקומם. האיש מסתתר מאחורי הוגה דעות קיצוני כדי לקרוא לסיום קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. גבלס מטיל כתם על היווסדותה של המדינה ומטיף לנו מוסר, מתוך חוסר ידיעה מוחלטת של העובדות וחוסר הבנה של המציאות. מזל שגורלנו הלאומי אינו תלוי באיש הזה ובדומיו."
(איתמר אייכנר, 16.12.20)
https://www.ynet.co.il/news/article/S100ieoL2P
התעמולה הגבלסית-נאצית של רבקה מיכאלשווילי-מיכאלי (2)
בסרט התעמולה הנאצי של גבלס "היהודי הנצחי" Der ewige Judeמושווים היהודים לנושאי נגיפים – חולדות, המפיצים סכנה לעולם כולו.
https://www.youtube.com/watch?v=Oka6fi2g6-U
והנה הבדרנית הוותיקה, רבקה מיכאלשווילי-מיכאלי, מאמצת את התעמולה הגבלסית-נאצית ובדיוק כמוהו שרה על הסכנה שבנגיף. (מילים יעקב לוריק):
"ביום שהנגיף (נתניהו) ילך יהיה שמח ירושלמים יחגגו בתל אביב את יום הניצחון על הנגיף, נתחבק חזק ולא נשמור מרחק, אוי, הנגיף, יותר מדי זמן אנחנו חיים עם הנגיף הזה, אבל לכל דבר יש סוף. והסוף באוויר."
(תודה לברוך תירוש שהפנה לקישור)
https://www.youtube.com/watch?v=y5qNgqCjOnI&feature=youtu.be
מסתבר שאין גבול לשנאה ולהסתה של אלו המוחים נגדה. הפרוטסטנטית החדשה, מיכאלשוויליי-מיכאלי, היתה לאחרונה במיטבה כבדרנית כאשר בהפגנת "הדגלים השחורים" בגשר קק"ל בתל אביב הצחיקה את כולם כשאמרה: "אנחנו אסירי ציון. במקום שאחד ישב בבית סוהר, אנחנו יושבים במקומו."
https://rotter.net/forum/scoops1/647726.shtml
עאלק אסירת ציון. כאילו שגבולות הארץ סגורים בפניה, היא הרי יכולה תמיד לרדת מהארץ כפי שעשו בניה. דלתות הכלא פתוחות.
עצוב רק שהנכדים הסיניים שלה, שהיא מתנאה בהם, לא יבינו כלל את התעמולה הנאצית שהיא מביעה.
נעמן כהן
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* שלום והערכה לעמוס גלבוע. דבריך בנושא חג החנוכה, הארוך בחגי ישראל [חב"ע 1602] מרגשים ונוקבים, ועל כך הערכה לבבית.
ראוי לציין שבימי קדם, חז"ל התנכרו לסיפורי החשמונאים, ורק מאוחר יותר נקבעו סידורי החג ע"י החכמים והרבנים, והורחבו במאה שעברה ע"י הציונות.
לאחרונה התפרסם במוסף "תרבות וספרות" ["הארץ" 11.12.2020], מאמר מקיף בנושא מאת פרופ' איתמר גרינוולד, וברשותכם אצרף כאן את דבריי אליו בקשר למידע בנושא שלא נכלל במאמר, וגם את תשובתו החיובית לדבריי.
בהערכה,
ברוך תירוש
הקטן בשבטי ישראל
חג אורים שמח, למכובדי פרופ' איתמר גרינולד.
הערכה רבה לך על העלאת המידע הרב, מקיף ומרתק, אודות המכבים ומגוון המחקרים וההבנות אודות מאבקיהם לעצמאות ולטיהור בית המקדש.
אולם ברשותך, אביע אני הקטן, מתקרב ל-92, כמה הבנות שרכשתי לעצמי בימי חלדי, וראשית – בנושא השם יהודה המכבי, או המקבי.
התואר 'המכבי' הינו מקובל מימי קדם, גם בתרבות הנוצרית, והיהודית-ציונית, ולכן ראוי להשתמש בו. מאידך, ייתכן שבמקור שתורגם ליוונית, הכתיב היה 'המצביא', ובניסוח המחודש לעברית נכתב 'המכבי'.
באשר לחז"ל, עד כמה שהבינותי בעבר, הם התנכרו לחשמונאים מכיוון שלא היו מבני צדוק הכהן, ומינו עצמם לכהן גדול. בנוסף, הם לא היו מבית דוד, שעליו נאמר "עַל כִּסְאוֹ לֹא יֵשֵׁב זָר, וְלֹא יִנְחֲלוּ עוֹד אֲחֵרִים אֶת כְּבוֹדוֹ" – והם מינו עצמם למלכים.
ובנושא רגיש שהועלה לאחרונה בחקר המגילות הגנוזות.
התברר שבטעות פורש בשעתו המושג 'מלחמת בני אור בבני חושך' – כלחימת המכבים ביוונים. מתברר שהמושג מתייחס למאבק נגד החשמונאים המתייוונים שגם כפו על האומה את לוח השנה הירחי (חושך) של השליטים הסלווקיים, מצד הכוהנים בני צדוק, שגורשו מבית המקדש, נמלטו למדבר יהודה, כתבו את המגילות שנגנזי ע"י חז"ל, ושמרו על לוח השנה השימשי (אור) שהיה נהוג במקדש.
בהתנצלות על ההטרדה,
ברוך תירוש
בוטרוס בפלי"ם, בהעפלה ובהבאת נשק המגן
לברוך תירוש שלום ואור,
התרגשתי מאוד לקרוא את דבריך, ואני מודה לך מאוד על שטרחת וכתבת. אכן יש ממש בדבריך שלך על התקופה והאירועים שציינו אותה.
ברוכים יהיו תירושך ויצהריך,
איתמר גרינולד
* לעורך חב"ע שלום. תגובה לרשימתו של אורי הייטנר על "שעת נעילה". אורי הייטנר היגג יומן שלם עם פרקים כעיטור לסדרה "שעת נעילה". וכדרכו תובנותיו מהסידרה מלאות באיפכא מסתברא. לא אחת קובע הייטנר מסמרות ובאותה נשימה גם מפריך אותן. לא אביא דוגמאות לפירכות שמצאתי בפרשנותו הארוכה והמפורטת ל"שעת נעילה". מתוך כבוד לכנות שבדבריו ולעבודה הרבה שהשקיע בכתיבת רשמיו ומתוך הערכה לפטריוטיזם היוקד שלו.
גם מתוך ענווה שהרי אני לא נלחמתי בקרבות רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. לא הקרבתי את חיי באותם קרבות הירואיים ולא חוויתי את החוויות המתוארות בפרקי הסדרה. אבל אוכל לומר מנקודת מבטי כצופה בסדרת הטלוויזיה, ששבחיו של הייטנר לסדרה כמגלמת מופת של הקרבה למען המולדת ומדוייקת, ושאין כמוה ראויה להנחיל ערכי גבורה ואהבת המולדת לדור הצעיר – מוגזמת לחלוטין. אורי הייטנר מציין את המסרים הפציפיסטים וה"אנטי אתוס הציונות" והבלתי הירואיים השזורים בסדרה. ואכן כך. אז מדוע לדעתו למרות כל זאת יש להעלות על נס את קרבות הגבורה כפי שהם נראים בסדרה? זה לא ברור לי בכלל.
אני לא התרשמתי בכלל מ"רוח הלחימה" ומקרבות הגבורה כפי שהם מוצגים ב"שעת נעילה". בעיניי הסדרה קרובה יותר ברוחה לסרט זוכה פרס פסטיבל וונציה 2017 "פוקסטרוט". בשניהם מוצגים חיילי צה"ל כאוסף של חיילים מבולבלים שהם יותר בשר תותחים מאשר צעירים שנכונים להגן על ארצם המותקפת בידי אויביה. זוהי תפיסה הקיימת בשמאל הישראלי כלפי מלחמות ישראל, והיא לא השתנתה. את "שעת נעילה" לא ראיתי ולא חשתי מבעד לעיניהם של לוחמים שחוו את חוויות המלחמה הנוראה של יום כיפור, אלא מבעד לעיניהם של יוצרי הסדרה. הבמאי ירון זילברמן ושלושה כותבים שביניהם נמנה רון לשם יוצר "אם יש גן עדן" ו"בופור" . יוצריה של שעת נעילה הם בעלי אג'נדה סופר שמאלנית. וכך לטעמי מבעד לעיניהם משתקפת הסדרה. מעניין שאורי הייטנר בכלל לא מציין אותם. ייתכן שמי שלחם בקרבות יום הכיפורים לא עוסק בנקודה הזו מיהם יוצרי הסדרה. אלא בזיכרונות משדה הקרב ועד כמה הם נאמנים למציאות. אני שלא לחמתי נמצאת בצד של מבקרי הסדרה.
דבר נוסף, התפלאתי שהעורך אהוד בן עזר החד כתער וחד עין, ולא חוסך שבטו ולשונו מאמירות בעיתונו שצורמות לו [בצדק] – פיספס את ההשוואה שערך אורי הייטנר בין נתניהו ליאסר עראפת . לא פחות! הוא חזר על כך מיספר פעמים כשהישווה בין הפרת הסכמי אוסלו בידי עראפת להפרת הסכמי הרוטציה בין נתניהו לגנץ. כלומר בעיני אורי הייטנר נתניהו שווה לרב המרצחים עראפת. הפרת הסכמי אוסלו בידי עראפת, שגבתה את חייהם של יותר מאלף ישראלים חפים מפשע – שווה בעיני אורי הייטנר להפרת הסכמי הרוטציה של נתניהו בשל מחלוקת על תקציב. נכלוליות נתניהו שווה לנכלוליות הרצחנית של עראפת. אלה הפרופורציות של אורי הייטנר! ואגב באותו מאמר, לאחר שהשווה בין ביבי לעראפת, הוא מגנה את גדעון לוי שמשווה את ישראל למדינה פשיסטית ונאצית. התפלאתי שלאחר שקראתי את ההשוואה המחרידה לא העיר לו העורך. כנראה שנשמט מעיניו.
נ"ב
מצאה חן בעיניי ההתחכמות של נעמן כהן, שקורא לתנועת הדגלים השחורים "תנועה פרוטסטנטית" [מלשון פרוטסט – מחאה] חה חה חה.
חוה ליבוביץ
רמת גן
* אני קורא בשקיקה את פוצ'ו, ומחכה בכיליון עיניים לכל פרק חדש. עדיין לא הגעתי לגיל 90, אבל אני כבר לא רחוק. האם הוא באמת כזה גברא רבא?
ישראל בר-ניר
אהוד: פוצ'ו, גם בגיל 90, עדיין לא התבגר – וזו הסיבה שאינו חדל לספר על הצלחותיו אצל בחורות כמו שמתהלל ומתפאר כמעט כל נער מתבגר.
* אהוד יקר, ביום ראשון [אתמול] ב-11 בבוקר אקבל יקירת תל אביב.
תקוה [וינשטוק]
אהוד: כולנו מברכים אותך! כבוד לעיר!
* קישור אחיד לאירועי אגודת הסופרים. שימרו את הקובץ. הקישור נמצא גם באתר אגודת הסופרים. ניתן לצפות באירועים גם בדף הפייסבוק של האגודה.
https://us02web.zoom.us/j/4671046444?pwd=M2J2eThIamJFci8wdEV5TFRla0FZZz09
לאחרונה התפרסם במוסף "תרבות וספרות" ["הארץ" 11.12.2020], מאמר מקיף בנושא מאת פרופ' איתמר גרינוולד, וברשותכם אצרף כאן את דבריי אליו בקשר למידע בנושא שלא נכלל במאמר, וגם את תשובתו החיובית לדבריי.
בהערכה,
ברוך תירוש
הקטן בשבטי ישראל
חג אורים שמח, למכובדי פרופ' איתמר גרינולד.
הערכה רבה לך על העלאת המידע הרב, מקיף ומרתק, אודות המכבים ומגוון המחקרים וההבנות אודות מאבקיהם לעצמאות ולטיהור בית המקדש.
אולם ברשותך, אביע אני הקטן, מתקרב ל-92, כמה הבנות שרכשתי לעצמי בימי חלדי, וראשית – בנושא השם יהודה המכבי, או המקבי.
התואר 'המכבי' הינו מקובל מימי קדם, גם בתרבות הנוצרית, והיהודית-ציונית, ולכן ראוי להשתמש בו. מאידך, ייתכן שבמקור שתורגם ליוונית, הכתיב היה 'המצביא', ובניסוח המחודש לעברית נכתב 'המכבי'.
באשר לחז"ל, עד כמה שהבינותי בעבר, הם התנכרו לחשמונאים מכיוון שלא היו מבני צדוק הכהן, ומינו עצמם לכהן גדול. בנוסף, הם לא היו מבית דוד, שעליו נאמר "עַל כִּסְאוֹ לֹא יֵשֵׁב זָר, וְלֹא יִנְחֲלוּ עוֹד אֲחֵרִים אֶת כְּבוֹדוֹ" – והם מינו עצמם למלכים.
ובנושא רגיש שהועלה לאחרונה בחקר המגילות הגנוזות.
התברר שבטעות פורש בשעתו המושג 'מלחמת בני אור בבני חושך' – כלחימת המכבים ביוונים. מתברר שהמושג מתייחס למאבק נגד החשמונאים המתייוונים שגם כפו על האומה את לוח השנה הירחי (חושך) של השליטים הסלווקיים, מצד הכוהנים בני צדוק, שגורשו מבית המקדש, נמלטו למדבר יהודה, כתבו את המגילות שנגנזי ע"י חז"ל, ושמרו על לוח השנה השימשי (אור) שהיה נהוג במקדש.
בהתנצלות על ההטרדה,
ברוך תירוש
בוטרוס בפלי"ם, בהעפלה ובהבאת נשק המגן
לברוך תירוש שלום ואור,
התרגשתי מאוד לקרוא את דבריך, ואני מודה לך מאוד על שטרחת וכתבת. אכן יש ממש בדבריך שלך על התקופה והאירועים שציינו אותה.
ברוכים יהיו תירושך ויצהריך,
איתמר גרינולד
* לעורך חב"ע שלום. תגובה לרשימתו של אורי הייטנר על "שעת נעילה". אורי הייטנר היגג יומן שלם עם פרקים כעיטור לסדרה "שעת נעילה". וכדרכו תובנותיו מהסידרה מלאות באיפכא מסתברא. לא אחת קובע הייטנר מסמרות ובאותה נשימה גם מפריך אותן. לא אביא דוגמאות לפירכות שמצאתי בפרשנותו הארוכה והמפורטת ל"שעת נעילה". מתוך כבוד לכנות שבדבריו ולעבודה הרבה שהשקיע בכתיבת רשמיו ומתוך הערכה לפטריוטיזם היוקד שלו.
גם מתוך ענווה שהרי אני לא נלחמתי בקרבות רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. לא הקרבתי את חיי באותם קרבות הירואיים ולא חוויתי את החוויות המתוארות בפרקי הסדרה. אבל אוכל לומר מנקודת מבטי כצופה בסדרת הטלוויזיה, ששבחיו של הייטנר לסדרה כמגלמת מופת של הקרבה למען המולדת ומדוייקת, ושאין כמוה ראויה להנחיל ערכי גבורה ואהבת המולדת לדור הצעיר – מוגזמת לחלוטין. אורי הייטנר מציין את המסרים הפציפיסטים וה"אנטי אתוס הציונות" והבלתי הירואיים השזורים בסדרה. ואכן כך. אז מדוע לדעתו למרות כל זאת יש להעלות על נס את קרבות הגבורה כפי שהם נראים בסדרה? זה לא ברור לי בכלל.
אני לא התרשמתי בכלל מ"רוח הלחימה" ומקרבות הגבורה כפי שהם מוצגים ב"שעת נעילה". בעיניי הסדרה קרובה יותר ברוחה לסרט זוכה פרס פסטיבל וונציה 2017 "פוקסטרוט". בשניהם מוצגים חיילי צה"ל כאוסף של חיילים מבולבלים שהם יותר בשר תותחים מאשר צעירים שנכונים להגן על ארצם המותקפת בידי אויביה. זוהי תפיסה הקיימת בשמאל הישראלי כלפי מלחמות ישראל, והיא לא השתנתה. את "שעת נעילה" לא ראיתי ולא חשתי מבעד לעיניהם של לוחמים שחוו את חוויות המלחמה הנוראה של יום כיפור, אלא מבעד לעיניהם של יוצרי הסדרה. הבמאי ירון זילברמן ושלושה כותבים שביניהם נמנה רון לשם יוצר "אם יש גן עדן" ו"בופור" . יוצריה של שעת נעילה הם בעלי אג'נדה סופר שמאלנית. וכך לטעמי מבעד לעיניהם משתקפת הסדרה. מעניין שאורי הייטנר בכלל לא מציין אותם. ייתכן שמי שלחם בקרבות יום הכיפורים לא עוסק בנקודה הזו מיהם יוצרי הסדרה. אלא בזיכרונות משדה הקרב ועד כמה הם נאמנים למציאות. אני שלא לחמתי נמצאת בצד של מבקרי הסדרה.
דבר נוסף, התפלאתי שהעורך אהוד בן עזר החד כתער וחד עין, ולא חוסך שבטו ולשונו מאמירות בעיתונו שצורמות לו [בצדק] – פיספס את ההשוואה שערך אורי הייטנר בין נתניהו ליאסר עראפת . לא פחות! הוא חזר על כך מיספר פעמים כשהישווה בין הפרת הסכמי אוסלו בידי עראפת להפרת הסכמי הרוטציה בין נתניהו לגנץ. כלומר בעיני אורי הייטנר נתניהו שווה לרב המרצחים עראפת. הפרת הסכמי אוסלו בידי עראפת, שגבתה את חייהם של יותר מאלף ישראלים חפים מפשע – שווה בעיני אורי הייטנר להפרת הסכמי הרוטציה של נתניהו בשל מחלוקת על תקציב. נכלוליות נתניהו שווה לנכלוליות הרצחנית של עראפת. אלה הפרופורציות של אורי הייטנר! ואגב באותו מאמר, לאחר שהשווה בין ביבי לעראפת, הוא מגנה את גדעון לוי שמשווה את ישראל למדינה פשיסטית ונאצית. התפלאתי שלאחר שקראתי את ההשוואה המחרידה לא העיר לו העורך. כנראה שנשמט מעיניו.
נ"ב
מצאה חן בעיניי ההתחכמות של נעמן כהן, שקורא לתנועת הדגלים השחורים "תנועה פרוטסטנטית" [מלשון פרוטסט – מחאה] חה חה חה.
חוה ליבוביץ
רמת גן
* אני קורא בשקיקה את פוצ'ו, ומחכה בכיליון עיניים לכל פרק חדש. עדיין לא הגעתי לגיל 90, אבל אני כבר לא רחוק. האם הוא באמת כזה גברא רבא?
ישראל בר-ניר
אהוד: פוצ'ו, גם בגיל 90, עדיין לא התבגר – וזו הסיבה שאינו חדל לספר על הצלחותיו אצל בחורות כמו שמתהלל ומתפאר כמעט כל נער מתבגר.
* אהוד יקר, ביום ראשון [אתמול] ב-11 בבוקר אקבל יקירת תל אביב.
תקוה [וינשטוק]
אהוד: כולנו מברכים אותך! כבוד לעיר!
* קישור אחיד לאירועי אגודת הסופרים. שימרו את הקובץ. הקישור נמצא גם באתר אגודת הסופרים. ניתן לצפות באירועים גם בדף הפייסבוק של האגודה.
https://us02web.zoom.us/j/4671046444?pwd=M2J2eThIamJFci8wdEV5TFRla0FZZz09
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2270 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:
הבית עולה בלהבות
בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
📑 בגיליון:
- אסתר רַאבּ: *
- ישראל בר-ניר: הגנה מן הצדק
- פוצ'ו: בחיי [7]
- אורי הייטנר: 1. שק החבטות של החברה הישראלית
- מתי דוד: תגובות ממוקדות לאירועים באקטואליה
- אבי גולדברג: ג'ון לה-קארה, מותו של סוכן
- משה גרנות: אין אהבות שמחות?
- עדינה בר-אל: כמעט נולדו ברפת
- עדינה בר-אל / מזיכרונות רפתנים ותיקים: בשנת 1999 יצא לאור הספר "ניר-ישראל חוגג יובל – 50" (בעריכת כותבת שורות אלו). להלן כמה מזיכרונותיהם של רפתנים ותיקים במושב ניר-ישראל.
- רוֹן גֵּרָא: חֹרֶף בָּא
- אסתר ראב: רישומי עיפרון:
- אהוד בן עזר: על שפת נהר שחור
- נעמן כהן: מדוע "מערביים" (מוגרבים-מרוקנים)
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * שלום והערכה לעמוס גלבוע. דבריך בנושא חג החנוכה, הארוך בחגי ישראל [חב"ע 1602] מרגשים ונוקבים, ועל כך הערכה לבבית.
- שאר הגליון