שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה, ואפשר ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית:

03-6163978 או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

ההפצה לחנויות תלויה בהסרת הגבלות נוספות ופתיחת המשק

מדוע? שמעתי על כך הרצאה מפי הרב גורן בימים שלפני מלחמת יום הכיפורים. עיקרה: על מנת לסמל את כוח ההתמדה והנחישות של חמשת הבנים שכולם נהרגו ולרגע לא ויתרו ולא שאלו "מה יהיה?"

מחר, יום שישי, יחול היום השמיני והאחרון של חג החנוכה. אני חוזר היום ומספר על אירוע הקשור לחג החנוכה, עליו כתבתי לפני חמש שנים. אני מוצא צורך לחזור עליו, בשל החשיבות שאני מייחס לו. וזהו הסיפור:

חג החנוכה בימים שלפני מלחמת יום הכיפורים. אני נמצא בבית הספר לפיקוד ומטה (פו"מ). מפקד בית הספר הוא תא"ל (לימים אלוף) קלמן מגן. אחרי ארוחת ערב חגיגית כל החניכים והמדריכים מתכנסים באולם הגדול לשמוע הרצאה של הרב גורן על החג. הוא היה, למי שלא יודע או זוכר, הרב הראשי (בדרגת אלוף) של צה"ל במשך שנים ארוכות, הרב הראשי של תל אביב, ועמד להיות הרב הראשי של ישראל. הוא נחשב אז, עם זקנו הגדול השחור, לדמות מיתולוגית, "חצי אלוהים".

קלמן מגן אמר כמה דברי פתיחה והרב קם לדבר. "אתם יודעים," הוא פתח, "שחג החנוכה הוא הארוך בחגי ישראל, שמונה ימים. יותר ביום אחד מאשר חג הפסח, חג החרות שלנו, החג המכונן של העם היהודי. אז אני שואל אתכם הקצינים: מדוע? מדוע קבעו חכמינו שזה יהיה החג הארוך ביותר במשך הזמן שלו, שמונה ימים?"

דממה באולם. ובחוץ גשם סוחף, והטיפות הכבדות הולמות בגג הפח של האולם בימים ההם. אף יד לא התרוממה להשיב. קלמן מגן התרומם ממקום מושבו וסימן בידו כאומר: "קדימה, תנו תשובה!"

ואז נשמע מקצה האולם קול חלש: "זה בגלל כד השמן שהספיק לשמונה ימים."

רחש עבר באולם

הרב חייך ואמר: "אתם עומדים להיות קצינים בכירים ומאמינים לשטויות האלו של כד השמן? אז בואו ותשמעו את דעתי."

הסתקרנתי והיטיתי את אוזני. הרב הרצה לנו למעלה מחצי שעה. תמצית דבריו היתה זו:

חמישה בנים היו למתתיהו הכהן: שמעון, יהודה, אלעזר, יוחנן ויונתן. כולם נהרגו בשדה הקרב או נרצחו. האחד נפל, והשני בא תחתיו, וזה נפל והשלישי בא תחתיו, עד האחרון שבהם, שמעון. לרגע אחד הם לא התייאשו, לרגע אחד הם לא שאלו: "מה יהיה?" – הם נקלעו למצבים לכאורה חסרי תקווה, נאלצו פעמיים להימלט, אך לא ויתרו, לא חשבו להרים ידיים. כאלו היו חמשת האחים. כאות וסמל לנחישות שלהם, לאורך הנשימה שלהם, לכוח העמידה שלהם, לסבלנות אין קץ שלהם, להתמדה שלהם בלחימה ובמאבק על חירותו של העם היהודי – החליטו חכמינו לציין זאת ביום חג אחד יותר מאשר חג החרות.

התמונה הזאת של חניכי פו"מ הדחוסים באולם (כמה מהם נהרגו אח"כ במלחמת יום הכיפורים) ודברי הרב גורן, נשארו חקוקים בזיכרוני כאילו היו אתמול. ברור שישנן פרשנויות שונות לפשר שמונת הימים של חג החנוכה והיותו הארוך בחגי ישראל, ונהיר לי, שכמו תמיד אצל היהודים, יימצאו כאלו שיתחילו לבקר את דברי הרב. הפרשנות שלו כבשה את ליבי. התובנה העיקרית שהפקתי ממנה היתה שהלחימה על שמירת החרות קשה יותר, וחשובה יותר, מעצם השגתה. הכלים המרכזיים לכך הם מנהיגות מובילה, נחישות ואמונה בצדקת הדרך.

לפני חמש שנים היינו בעיצומה של מתקפת הסכינים והדריסות, ורבים שאלו "מה יהיה?" –שוכחים שעברנו כבר אוטובוסים מתפוצצים בלב המדינה, והתגברנו. והיום, אין סכינים ואין אוטובוסים מתפוצצים, אך יש יד איש ברעהו, מגיפה, משבר פוליטי וחברתי קשים, זעקות נגד היעדר מנהיגות ובכי על התפוררות המדינה.

ראינו כבר ימים חברתיים קשים. יהיו שיגידו שעכשיו אלו הקשים ביותר. אם כך בוודאי שראוי לנו לזכור את חמשת האחים גיבורי הנחישות והאמונה בצדקת דרכם.

עמוס גלבוע

אהוד: אתה שוכח שיותר טוב היה לנו טרור הסכינים והאוטובוסים המתפוצצים בלב המדינה, שלא לדבר על האווירה הנהדרת בארץ אחרי מלחמת יום כיפור – מאשר מצבנו האיום והנורא כיום, תחת שלטון ביבי! הו מי יתננו שניפטר כבר ממנו ונחזור לימים הטובים ההם!

כ"ז. איך אבדה תהילת עולם

על המשך עלילותיי עם תהילה בר-דעת, חשבתי שלא כדאי לספר, כי אין בהן משהו מיוחד העלול לגרום לקורא לזכור אותן לנצח. הסיבה היחידה שבכל זאת אני מעלה את תהילה על המסך, היא בגלל שהסיפור הרומנטי שלנו נגמר בכישלון טוטאלי שלי, והדבר עלול להביא שמחה גדולה לליבם של אלפי גברים מדוכאים, ההולכים ברחוב כבויי מבט. כיוון שכך אני אחשוף את העלילה המפוקפקת הזאת קבל עם, כי מי אני שאמנע שמחה גדולה מבני אדם.

המפגש הבא שלי עם תהילה חל בערב שבו הטלוויזיה אמורה להעלות את הריאיון שלי. כשאני מגיע לביתה אני מוצא אותה שומעת חדשות מול המסך. היא מזמינה אותי לשבת על הספה ושואלת אם לסגור את הטלוויזיה. אני מציע שתשאיר אבל תנמיך את הווליום  ורק אם יהיה משהו מעניין, נגביר. כמובן שאני לא מגלה לה שבסוף החדשות אני אהיה "מופתע" כשפתאום אראה את עצמי על המסך והיא תרוץ להגביר את הסאונד.         

בעוד אני מלקט  אגוזי קשיו ופיסטוק חלבי, המונחים על השולחן לצידה של עוגת שוקולד מרהיבה, מגיעה תהילה עם שני ספלי קפה ומניחה אותם על השולחן. אחר מתיישבת על הספה ומקפידה לשמור מרחק של חצי מטר ממני. ריח הקפה מאותת לנו שהגיע הזמן לנגוס מהעוגה, אבל אז מסתבר שמישהו שכח להביא סכין חיתוך. עם שובה של תהילה עם הסכין, היא מתיישבת על הספה, כשהפעם המרחק ממני הוא רק של 30 סנטימטר. ליתר הדיוק ההיסטורי יש להודות שאני הוא זה שזז עשרים סנטימטרים כשיצאה למטבח, והיא היתה זו שהתעלמה מהתזוזה וחזרה לשבת בדיוק במקומה הקודם. אני למד מכך שעם הרבה סבלנות ועזרה מצד דמותי, שתופיע עוד מעט על המסך, ניתן יהיה להגיע עמה להידוק עניינים ואני רווה נחת מעצמי.

ברגע זה בדיוק מצלצל הנייד שלי ועדנה בתי מודיעה לי שקלמן בירנבוים נמצא אצלנו ואומר שקבענו להיפגש הערב.

איזו פאשלה, איך שכחתי! קלמן הוא קרוב משפחה מומחה לבולים ואני רודף אחריו כמעט שנתיים כדי שיבוא לביתי להעריך את אלבום הבולים שקיבלתי בירושה מחותני. קלמן עסוק מאוד ושלוש פעמים כבר ביטל מפגשים שקבענו, והנה דווקא היום בא.

תהילה מבינה את מצבי המביך, ומאיצה בי לנסוע לביתי. לפני שאני יוצא, אני מתנצל שוב על לכתי ומבטיח לה שתראה אותי בקרוב. היא שואלת מתי בקרוב, ואני אומר בנימה מסתורית:

"הרבה יותר קרוב ממה שאת חושבת. תראי זאת כהבטחה!"

בחוץ, על המדרכה, מחכה לי כבר הווספה הנאמנה שלי, ואני טס הביתה להספיק לתפוס את קלמן ובעיקר את עצמי על המסך. את קלמן כבר לא תפסתי, כי הוא נזכר שמחכה לו עוד פגישה, אבל את עצמי בטלוויזיה עוד הספקתי לראות. ראיתי איך אני מישיר מבט אל המראיין ומספר לו על ספרי האחרון 'זאת שכולם יודעים'. הוא מחזיר לי מבט עם חיוך מקצועי ורק אני יודע שרגע לפני זה צרח בכעס נוראי על המפיק, שניסה לתת לו אוזניות עם הג'יפה של אלימלך רם.

בסוף הריאיון שנמשך שלוש דקות תמימות, הטלפון מצלצל בקולי קולות ואני לא מופתע. הרי בכוונת מכוון השארתי את הטלוויזיה פתוחה אצל תהילה. עכשיו היא בטח רוצה להגיד לי שאני הרבה יותר ממזר ממה שהיא חשבה.

כשאני מרים את השפופרת, עוד לפני שאני שומע את קולה, אני פולט ואומר: "את רואה שאני מקיים הבטחות!" 

"על איזו הבטחה אתה מדבר?" אומרת לי הסופרת נגה מרון.

ברגע זה אני רוצה לבלוע את הכובע שלי התלוי במסדרון. איך שכחתי שסיפרתי לה שריאיינו אותי לפינת הספרות בטלוויזיה? מאז אותו ערב שנסענו יחד לטקס של דבורה עומר, היא התחילה לעזור לי בשידרוג הספר "חבורה שכזאת" תוך פיזור מחמאות, ואני, באחוות מלקקים, לא פסקתי מלהביע את התפעלותי מספרה "אישה בגילה" שנמצא בביתי.

"סליחה," מיהרתי להצטדק, "חשבתי שאת מישהי אחרת. אני מבין שטילפנת אחרי שראית אותי עכשיו בטלוויזיה."

"אוי בכלל שכחתי," אמרה, "למה לא הזכרת לי?"

"לא חשוב," אמרתי, "לא הפסדת כלום. המראיין דיבר יותר ממני. למה צילצלת? קרה משהו?"

"לא משהו מיוחד. דיברתי עכשיו עם אמנון זקונט, הוא גמר לערוך לי את הספר האחרון והזמנתי אותו ואת ורדה אשתו בשבוע הבא לקפה אצלי. אמרת לי פעם שאתה מאוד מתפעל מוורדה וחייב לה תודה, אז חשבתי שאולי תרצה גם לבוא."

כמובן שהבעתי את הסכמתי ונגה הבטיחה להודיע לי בעוד מועד באיזו שעה בדיוק עלי להיות אצלה.

אל תהילה צלצלתי למחרת להתנצל על הבריחה החפוזה שלי אמש ולשמוע בהזדמנות זאת אם במקרה ראתה אותי בטלוויזיה.

היא לא אמרה על כך כלום ובמקום זה מספרת שביום חמישי תבוא אליה רוחלה עם בעלה לארוחת ערב של סלטים, והיא מבקשת שגם אני אבוא.

רוחלה היא אותה עקשנית ששידכה לי את תהילה, ואני מבין שהנימוס מחייב אותי לבוא גם. בהזדמנות זאת אני שואל אותה אם היה משהו מעניין בטלוויזיה, אחרי שיצאתי אתמול.

היא מנסה להיזכר, אומרת תן לי לחשוב, ואחרי רגע משמיעה צהלת ניצחון. כן היא ראתה! אחרי שהלכתי היא העבירה את התוכנית לערוץ הגיאוגרפי והיה סרט נהדר על הסאפארי בקניה.

אני מאשר שגם אני אוהב את ערוצי הטבע, ושנינו מסכימים שאין כמו פלאי הטבע.

כיוון שכך היא מציעה שבמוצאי שבת  נלך לאורך הירקון עד הנמל, ושם נצפה על הגלים  ונראה את השקיעה, כי ביולי, כשקרני השמש מפציעות בין העננים, יש להם יופי מיוחד.

אני מבין שנפלתי לידיה של אחת שמתכוננת לטרטר אותי עם מסעות שהיו מתאימים לתקופת הפלמח, אבל אין לי שום תירוץ מוצלח להתחמקות ואני אומר: "למה לא."

בשבת קורה לי נס ואני קם עם כאבים בברך. אני לא מבזבז זמן ולפני שהכאב יחלוף, אני מרים טלפון ואומר לתהילה: "אל תשאלי, קמתי היום עם ברך כואבת ונורא חבל לי, כי דווקא אהבתי את הרעיון שנצעד לים ואחר כך נחזור אלייך ונעשה מקלחת ביחד..."

כאן היא פורצת בצחוק רענן שמצהיל את ליבי, אך בכל זאת אני מעמיד פני נעלב ואומר: "מה זה מצחיק?"             

"מה זה מצחיק," היא אומרת. "תראה את המקלחת שלי ואז תבין. היא כזאת צרה עד שאפילו עם שלמה לא ניסיתי אף פעם להתקלח יחד."

אני רוצה להגיד לה שעד כמה שאני זוכר, אני לא כל כך שמן כמו שלמה, אבל חושש פן תיעלב, ולכן שואל אם תהיה מוכנה לקבל את פניי גם אם לפני זה לא נוכל להתפעל מיופייה של השמש.

היא שוב צוחקת ואני מקבל זאת כהסכמה.

הסוף הוא שאני מגיע  לביתה אחרי ארוחת ערב. שנינו יושבים על הספה מול הטלוויזיה כשאני לא נותן לשום רווח להידחף בינינו. ההצמדות מביאה בעקבותיה את הליטופים הבודקים מה שיש מעל ומתחת לחולצה. היא בהתחלה לא מרשה לי לטפל בכפתורי החזיה, אבל העקשנות שלי נושאת פרי ואז כשאני לא מוצא כלום מתחתיה, אני מבין מדוע כל כך התנגדה. בסופו של דבר היא מוליכה אותי למיטת הכלולות, ואז אני, גיבור ישראל, מתגלה ככזה שפתאום אין לו מה להציע. נדמה לי שהדבר די משמח אותה, והיא אפילו לא מנסה לשדל את הביישן שלי להפסיק להצטמק. עכשיו שנינו לא חייבים דבר לאיש ומסתפקים בשנת כפיות תמימה. בבוקר כשאנחנו נפרדים במפגשי שפתיים מרפרפות, היא מזכירה לי את ארוחת הערב עם רוחלה אני מצהיר שלא שכחתי.

ארוחת הסלטים עם רוחלה ובעלה מניבה הרבה מחמאות לבעלת הבית. רוחלה היא זאת שיזמה והתעקשה לשכנע את שני הצדדים הביישניים להיפגש, ועכשיו היא חוגגת. יוסקה, הבעל הממושמע של רוחלה, מרגיש צורך להחמיא על הארוחה והוא עושה זאת על ידי שהוא מבקש, מנה נוספת של גזר ננסי מבושל עם צימוקים. לדבריו הגזר הזעיר הזה הוא פיתוח ישראלי חדש שכמו עגבניות שרי הקטנות, לא היה קיים בתקופת נעורינו. בהמשך הוא מחליף נושא ומשבח אותי על הריאיון המוצלח שהיה לי בטלוויזיה.

אני מאשים את המערכת שקיצצה והורידה את הקטעים הטובים ורק את הגמגומים השאירה. 

תהילה לא מבינה על מה אנחנו מדברים, ורוחלה מספרת לה על פינת הספרות בטלוויזיה שבה דיברתי. תהילה, ארכיטקטית במקצועה, מוכיחה שהיא יודעת לחבר אחד ועוד אחד ואומרת: "עכשיו אני מבינה למה שאלת אותי כל כך הרבה פעמים אם ראיתי משהו בטלוויזיה. למה לא סיפרת לי קודם על השידור?" אני מניף יד בתנועת זלזול כאומר את מי מעניינית הטלוויזיה, ושולח בהמשך את כף היד לפרוסת לחם דקיקה הנושאת גבינה שעליה מונח סלומון מעושן.

ארוחת הערב החגיגית מסתיימת בסלט פירות עשיר המלווה במגדני שוקולד שהוצאו מהבונבוניירה שרוחלה הביאה. אני מקווה שהאורחים יסתפקו בזה, ייוותרו על הקפה המקובל וילכו מהר. היתה זו תקוות שווא. רוחלה נמצאת באופוריה מתמשכת ופורצת מדי פעם בצחוקים בלתי פוסקים. יוסקה מתגלה כמי שהפלמח קרוב לליבו, ומצליח לסחוף אותי בסיפורים המשכיחים ממני את הסכנה שאם המסיבה תמשך, ההשפעה של כדור הפלא עלולה חס וחלילה להתפוגג. קרוב לחצות סוף סוף הכול קמים, אך השמחה שלי מוקדמת מדי, כי העמידה ליד הדלת נמשכת כמעט יותר זמן מהישיבה ליד השולחן.

בשעה אחת קורה הנס והבית מתרוקן. תהילה מתחילה להחזיר את שאריות האוכל למקרר ואת הצלחות לכיור. יש לי הרגשה שהיא עושה הכול לאט, כדי לדחות את הרגע שבו נצטרך לחדש את הכרותינו המשותפת עם חדר השינה. והנה הגיע הרגע, אנחנו מתכנסים על המיטה בהמונינו ועוזרים זה לזה להתקלף  מהמעט שעוד נשאר עלינו. עכשיו אני צריך להוכיח, כי מה שקרה לי בפעם הקודמת היה מקרה חד פעמי. ההתחלה דווקא מבטיחה טובות, הגזר הננסי שלי מרביץ כניסה מפוארת, אך פתאום הוא נזכר בפסוק 'זה הקטן גדול יהיה' ועושה בדיוק את ההפך. אני לא יודע איך להתנצל על הבושה הזאת, והיא מוצאת לנכון להרגיע אותי ולהגיד שלא קרה כלום. אין לי מה לענות על כך, אך בליבי אני אומר: מה שנכון נכון, לא קרה כלום ומי שרוצה לצחוק לאידי, שיצחק, אבל לא בקול, כי אולי השכנים עוד ישנים.

פוצ'ו

המשך יבוא

אודי, דע לך שעם ההערות שלך אתה מצחיק יותר ממני.

וחוץ מזה אני הולך בדרכו של שלום עליכם ומכניס מקפים פנימיים לדיאלוגים ואילו אתה מתקן זאת לגרשיים כמקובל. אז נכון שמקפים פנימיים היא צורת כתיבה מיושנת, אבל אם זו לא שגיאה דקדוקית, וזו לא, אז תשאיר לי את המקפים. מה כבר אני מבקש? 

ועכשיו לקטע במדור ממקורות הש"י האחרון:

פוצ'ו:  לדב גזית שלום, אני שמח שמצאתי שותף לחיבתי למורה גורביץ. אתה מספר על זיכרונותיו שהופיעו בעלון התעופה. היש לך מושג איך אפשר להשיג את הזיכרונות האלה?

פוצ'ו

אודי עונה: חוקי הפיסוק העברי התקדמו קצת מאז ימיו של שלום עליכם [שתורגם לעברית בידי חתנו יצחק דב ברקוביץ] ולפיהם אני נוהג בכל מה שמתפרסם במכתב העיתי, וזאת כנהוג לא רק בעברית אלא גם באנגלית, למשל.

כאשר תכלול את הפרקים האלה בכרך הבא של "בחיי" תוכל לנהוג בהם לפי הפיסוק של שלום עליכם, אבל במכתב העיתי יש כללי פיסוק אחידים לכל מה שמתפרסם בו.

בראשית ח' 20-22

ברבות הימים לא רבו המים

ויונה לא יצאה

לחפש מנוח לכף רגלה

התיבה התגלתה בין

חבלי כביסה

תלויה לה למעצבה

אלוהים כועס לפעמים

אלוהים מרחם לפעמים

זמנים משתנים והולכים

קורבן תודה וקורבן מינחה

פסו תמו מהעולם

מהות הקורבן

עמוק עמוק בתודעה

מי שהועלה והתאדה

מי שהורד בחופזה

בעקבות רשימתי ב"מעריב" 26.5.1955

סביון – כך נקרא הישוב החדש שקם בימים אלה בדרך ללוד. סביון הוא כידוע צמח בר מוכר הנפוץ בכל חלקי הארץ. באביב הוא פורח ועוטף את האדמה בשטיח צהוב זוהר. עם מות הקיץ קמל הסביון ותפרחת זרעיו הלבנים מתפזרת באוויר, דומה לשער שיבה של סבא, סביון.

סביון, שם חדש אבל אתר עתיק מאוד. כאן עמדה העיר "יהוד" הנזכרת בתנ"ך בנחלת שבט דן. באותו מקום הוקם יישוב ערבי ששימר את השם המקורי – "יהודייה".

בראשיתה היתה פתח תקווה מוכת קדחת. בניסיון להימלט מהמגפה רכשה קבוצה מאנשי המושבה 160 דונם מערביי יהודייה והקימה יישוב – "יהוד". בנו בה 14 בתי מגורים וכמה מיבני-יסוד – באר, בית כנסת, בית מרחץ ומאפיה. בין המתיישבים היה אביו של השומר האגדי אברהם שפירא, לו מיוחסת האימרה: "אתם נוער אתם? אתם חרא..."

עם התפתחותה של פתח תקווה חזרו אנשי יהוד אליה. האחרון שחזר היה יואל משה סלומון. ביתו ביהוד שרד ושוקם ומשמש כיום "בית הראשונים" במרכז סביון, בית זיכרון והספרייה המקומית. לא הרחק מנחל אונו, אחד מיובלי נחל יהוד.

ב-1948, במלחמת השחרור, כבש האצ"ל את יהודייה הערבית. בשנות החמישים והשישים למאה שעברה היתה פריחה גדולה באזור זה של בקעת אונו .המדינה הצעירה הקימה כאן מושבים וכפרים מהם על אדמות כפרים ערביים לשעבר, מהם על אתרים שהיו מחנות עולים ביניהם יהוד, מגשימים, גני תקווה, גני יהודה...

בין היישובים, שונה מכולם, התבלט סביון, שכונה "אריסטוקרטית" בואכה לוד. סביון נבנה בידי חברה פרטית, "אפריקה ישראל". החברה הציעה בתים, בעיקר חד משפחתיים, לכל בית חמשה דונם קרקע, מהם שני דונם עצי פרי שיטופלו במשך שנתיים בידי חברת הבנייה. יישוב בפני עצמו משופע בקרקע אך לא כפר חקלאי.

בראש חברת הבנייה עמד יעקב גרי. בן למשפחה שהיגרה מליטא לדרום אפריקה. ב-1934 עלה ארצה כעורך דין, עבד במשרד השיכון והכלכלה בראשותו של השר דב יוסף ובשנת 1950 בימי הצנע והקיצוב עמד בראש משרד השיכון כשר שאינו חבר כנסת ולא נציג מפלגה. (גם יצחק גרינבוים בכנסת הראשונה היה שר בלי שהיה ח"כ). ב-1953 פרש מהממשלה, חזר לעמוד בראש "אפריקה ישראל", הכניס את החברה לבורסה והקים את סביון.

"השכונה הזאת סביון תהיה משהו שאין בשום יישוב בארץ," הבטיח לי יעקב גרי בראיון במאי 1955. "כאן יתמזגו בנייה מרווחת עם פיתוח חקלאי. הבנייה בסביון תופשת רק חמישה אחוזים מהקרקע. בתל אביב למשל, הבנייה מגיעה לעיתים לששים אחוז... כל שאר השטח –למטעים." נראה שהמטעים כאן חשובים לא פחות מבתי המגורים. "אנו נותנים לכל משתכן חמישה דונם קרקע," הוסיף גרי, "לגור מחוץ לעיר על שטח של 600 מטר כנהוג בשיכונים, אין לזה שום הצדקה... בארץ שלנו, כשהחלונות פתוחים רוב ימות השנה – להקים בית על שטח קטן כזה, זה להקים סלאם! האדמה כאן שייכת לקרן הקיימת וזולה. ומחיר חמישה דונמים בסביון –כמחיר דונם אחד בהרצליה."

החידוש לא היה רק כברת האדמה הגדולה ליד הבית. כל משתכן קיבל מיד עם התיישבותו פיתוח מלא של היישוב – מדרכות, גינות ומטעים. מתיישבי סביון לא יצפו בכיליון עיניים לגינה ציבורית, לחיי תרבות, לתחבורה. הכול כבר יהיה מן המוכן, לשימושם.

ועוד משהו שטרם נראה כמותו בארץ. סביון הציע קנטרי קלאב שהיה ראשון מסוגו בישראל, מועדון כמו באמריקה ואירופה. עד אז ידעה ישראל בריכות ציבוריות בלבד. והנה בריכת שחייה מהודרת בגודל 25 מטר ובריכה לילדים, מסעדה, בית קפה עם קמין אמיתי וכסאות אדוארדיאיים, מגרשי טניס וכדורת. המועדון לחברים בלבד. הסביונים יהיו אוטומטית חברי המועדון. לאנשים מבחוץ הכניסה בתשלום. המועדון ייפתח בקרוב מאוד. ביוני (הריאיון התקיים במאי) כבר ייערך בו נשף מטעם "האגודה למען האסיר". המועדון הכניס מיד את סביון לליגה של "הגדולים" והפך אותו לישוב יוקרתי מבוקש.

למי בעצם, נועד הישוב? משיב השר לשעבר: "סביון מיועד לאנשים שעובדים בחוץ ואחרי העבודה רוצים לבוא לבית נעים, להתרווח בסביבה שקטה... לאנשים ברמת חיים קצת מעל לנמוכה ביותר. לאנשים בינוניים."

כל אדם ומושגיו על רמת החיים. בגני יהודה, המושב השיתופי הסמוך, אומרים "כדי להיות חברים במועדון יהא עלינו להוציא את כל משכורותינו..."

"אנחנו מקוים שסביון תביא עלייה, תמשוך לארץ יהודים מארצות הברית, מדרום אפריקה, שרגילים לצורת חיים זו," דברי גרי. בינתיים נרשמו ל"שיכון" הזה 500 משפחות. בעיקר מתושבי הארץ. תעשיינים וסוחרים מוותיקי ישראל, שדירותיהם המפוארות בתל אביב או חווילותיהם ברמת גן נעשו מיושנות ו"המוניות" מדי עבורם. עד סוף השנה תשתכנה פה 28 משפחות. התכנון הבא הוא למיספר משפחות כפול.

חלוצי היישוב, בראשם יעקב גרי עצמו, כבר מתגוררים בסביון. הוא יודע מניסיון אישי שפה "מרגוע לעצבים. לא כמו בתל אביב, שם אין מנוחה עד אחרי חצות. ילדים משחקים מתחת לחלונות של התושבים, שכן פותח רדיו בקולי קולות, נהג עובר מדליק את מכוניתו. בסביון יחיה אדם בתנאים הרבה יותר טובים. פה אפשר להירדם גם בתשע בערב. סטיישן קבוע יסיע נוסעים לתל אביב, זה בנוסף למכוניות הפרטיות. האקלים נעים, יבש וקריר. מרגוע לעצבים – זה הדבר המינימאלי הדרוש לאדם. אני גר כבר חמישה חודשים בסביון, ראשון לתושבים ביישוב – ונעוריי התחדשו," אומר גרי, ואכן מראהו מצוין. הוא נהנה מאוד מחייו כאן, צבע בעצמו את גדר המלונה של הכלב. טיפל בעצי השזיף והתפוחים שמאחרי ביתו. ומעיר בחיוך: "זה ייתן לי עודף הכנסה כשאפסיק לעבוד. פרנסה חלקית."

כיום, שישים וחמש שנים אחרי השקתו, סביון הוא שם נרדף לעושר. אולי גם אושר. יישוב של 4,036 נפש (ספירה משנת 2019) כולל הרחבה ששווקה בשם "הבחירה של הבכירים" – וילות עם שני דונם ורבע. הזדמנות הפז של חמשה דונם לא חזרה על עצמה.

מבחינה מוניציפאלית קשור סביון עם המושב השיתופי גני יהודה ויחד הם מהווים את המועצה האזורית סביון . לשני הישובים בית ספר משותף ברמת לימוד גבוהה המנסה להקהות את ההבדלים הסוציאליים, את ההתייחסות לסביון כפי שמתייחסים לכל ישוב עשיר – "אריסטקרטים", בורגנים, סנובים...

המקום נשאר פנינה ירוקה בלב הארץ, עוד הרבה יותר ירוק משהיה כשהוקם. יישוב גנים מובהק לא כתל אביב או רמת גן שנולדו כערי גנים והיום הן יישובים צפופים הכורתים את עצי החצר לטובת מגרשי חנייה. יישוב נקי שופע עצים ופרחים, ביניהם כמובן סביונים. סיפור הצלחה, אפילו מעל ומעבר לציפיות החברה שבנתה אותו.נקי ושליו (להילולה שערך בה זמר נודע בשעות הלילה הקטנות נקראה המשטרה...) בתי פאר מדהימים לצד בתים יפים "רגילים", אבל התיכנון היעיל של היישוב מלכד את כולם לחטיבה ייחודית אחת, שלמה, בעלת חזות אחידה. ללא יוצאי דופן שקיימים בישובים נוצצים אחרים.

התושבים כאן פעילים מאוד בחיי הקהילה. יוזמים אירועים המשלבים ותיקים עם צעירים וילדים. חילונים ודתיים. היישוב הקטן הזה נהנה מחיי תרבות מגוונים, אירועי תיאטרון, מוסיקה, ספרות, ספורט. גם כינוסי חברות למיניהן. התפתחות התחבורה בארץ והתפשטות שטחה המיושב של תל אביב קירבו את סביון לעיר, ומחירי הווילות נסקו ללא גבולות.

הכול יש בו בסביון – רק לא "בינוניות" וודאי לא "רמת חיים מעל לנמוכה ביותר" – "נעבך" לא היה מעולם.

תקוה וינשטוק

צחוק עשה לנו אלוהים. הן בשפה העברית והן בערבית קיימת ברכה דומה מאוד: "שלום" ו"סלאם" SALAM.

למרות הברכה המשותפת לכאורה, צל המלחמה ריחף תמיד על מדינתנו. קרב או מלחמה בשפה הערבית נקראת "חארב" HARB. גם בעברית, המילה "חרב" היא מילה נרדפת ל"מלחמה". אנו מכירים זאת מהשאלה העצובה בספר שמואל ב': "הלנצח תאכל חרב?!"

אגב, ובהקשר למלחמה, משתמשים במילה "מערכה", שגם בערבית, באותן אותיות אבל במבטא שונה, היא נאמרת כך: MAARAKE.

"צחוק עשה לי אלוהים" אמרה שרה אמנו (בראשית כ"א ו') – כשנתבשרה כי תלד בן למזל טוב במלאת לה 90 שנה!

"צחוק", בערבית = "דחק" DUHAK.

"מצחיק", בערבית = "מדחק" MADHAK.

בסלנג העברי יש מאמצים את המילה "דחקה" (דבר משעשע, בדיחונת). המילה נכנסה לשפתנו מהמילה הערבית "צ'חכה" CHAHKA.

רבים מאיתנו מכירים את הפסוק "אז יימלא שחוק פינו ולשוננו רינה" (תהילים קכ"ו). המילה העברית "רינה" הופכת להיות בערבית "אע'נייה" UGNIYE. "שר", "רן" – יהיה בערבית "ע'ננא" GANNA. עם קצת דמיון, נגלה את השורש המשותף בשתי השפות.

אגב, בעת שירותי בצה"ל בשנות ה-50 אמר לי עולה חדש מתימן את הגרסה שלו לפסוק: "אז ימלא זחוג פינו ולשוננו רינה..."

יהודה הצבי

בגוש דן היה מפעל יציקת מתכות ועיבוד שבבי. המפעל נוסד בימי מלחמת העולם השנייה וסיפק לצבאות בנות הברית שחנו בארץ מגוון רחב של מוצרים. מייסד ובעל המפעל, ישראל הררי (שם בדוי) היה בן למשפחה אמידה ובוגר בית ספר מקצועי בפולין, ועלה לארץ ישראל בגיל 18, שבועות מספר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשבאמתחתו 10,000 לירות שטרלינג. שבועות מיספר לאחר עלותו ארצה רכש בפרוטות בית אריזה מוזנח, ולאחר ששיפץ את המבנה, רכש מחרטה, כרסומת, משחזה ותנור להתכת מתכות. מששלמו כול ההכנות, הציב שלט גדול שבישר לרואיו: "מפעל הררי ליציקת מתכות ולעיבוד שבבי."

לאחר חיבור המפעל לחשמל, פירסם הררי בעיתונות מודעות לגיוס פועלים בעלי ומחוסרי ניסיון ביציקות מתכות ובעיבוד שבבי. תריסר פועלים נענו למודעתו, ומתוכם בחר שלושה בעלי ניסיון ושלושה מחוסרי ניסיון, כאשר על הראשונים הוטלה המשימה להדריך את האחרונים. בחודשים הראשונים לפעילות המפעל, מלאכת התכת המתכות ויציקתן בוצעה על ידי הררי, שהדריך בהדרגה את כל פועליו להתיך ולצקת, ומששלטו במלאכה הקשה, התפנה לצד העסקי של המפעל. כאשר גדל הביקוש למוצרי המפעל גם במגזר האזרחי, נשכרו פועלים נוספים, ובעל המפעל החזיר לעצמו את כספי ההשקעה, ומעתה והלאה החל להתעשר. לאחר קום המדינה, החלו להיבנות שיכונים בכול רחבי הארץ, והררי הסב את פעילות המפעל לייצור ברזים לבתיי מגורים, להשקייה ולתעשיות השונות.

בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת העתיק הררי את מפעלו לעיירת פיתוח, וזכה למענק ממשלתי שמן. למפעל בעיירת הפיתוח עברו רק חלק מהפועלים שעבדו במפעל בגוש דן, ולכן היה צורך בגיוס ובהדרכת פועלים חדשים, שרובם היו חסרי ניסיון בהתכת וביציקת מתכות.

בהדרגה החל המפעל לשגשג, לייצא חלק נכבד ממוצריו, ועושרו של בעל המפעל גדל משנה לשנה, בעוד רוב הפועלים השתכרו שכר צנוע. סמוך לסוף המאה הקודמת החלו הסינים להציף את שווקי העולם במגוון רחב של מוצרים, ובמקביל החל המסחר המקוון באמצעות האינטרנט, וכתוצאה מכך הלך ופחת הביקוש למוצרי מפעל הררי, והמפעל הוכרח לסגור את שעריו ולפטר את כל פועליו. יומיים לאחר סגירת שערי המפעל סגר הררי את עיניו לנצח.

שמעון גרובר

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

ילדה ארוכת-רגליים וקוראים לה "פלמינגו" – איני יודעת את פירוש המלה והיא מרגיזה אותי. נוסף לזה הפנים רזות וצהובות, והעיניים ירוקות וקרועות לרווחה. אני טבולה במאלאריה, למרות החינין והרפואה הכחולה, ואז מביאים אותי אל סבתא, חנה שיינברגר, לדייטשען-פלאץ, בירושלים.

היא תמירת-גו, דקה וזקופה, פניה כשדה חרוש קמטים, קמטי-קטיפה שאני מעבירה עליהן לפעמים אצבע, וממעל שתי עיניים כחולות כשני פרחי-עולש פורחים לפתע בשדה חרוש. ראשה נתון בשביס קטן לבן מעומלן מתחרה-אנגלית, וכולה מרשרשת מעמילן ונקיון. טרייה, וריח תפוחים עולה ממנה. רק ביום שישי מתערב בריח זה משהו מנפטלין אשר דבק בבגדי השבת.

יש לה שני חדרים קטנים וחצר "שתיים על שתיים", מסויידת כחול וכולה כוכים, ובכוכים קופסאות-פח שבהן פורח גרניום בצבע אדום עז ו"רודה" ריחנית, שהיא קולעת בצמתי. אנו אוכלות במיטבח הזעיר שכולו מבריק, למרות תנור-הפחם הקטן המהבהב תמיד.

סבתא אומרת "שלטה" במקום סלטה. אני צוחקת והיא מחייכת ועומדת עליי שאוכל. היא משכיבה אותי בחדר הפנימי, שמצד מערב, ומכסה אותי היטב, היטב, ואני כאילו נפתחו לי ריאותיי ולפתע אני נושמת עמוקות.

ובאמצע הליל אני שומעת קול, קול משונה, והוא בא מן האשנב שמעל מיטתי. אני ספק ערה, ולפתע אני ערה מאוד. ואני עומדת על המיטה ומביטה לתוך חצר קטנה, על הרצפה פרושה מחצלת והדום עומד עליה, ועל ההדום שבר-חרס ונר דולק דבוק בו. וספר פתוח ליד הנר, ומעל החצר שמיים. שמיים מוזרים וכוכב יחיד גדול עומד בהם, והכוכב שופך אור גדול לתוך החצר. הכל מחוויר לאורו כאן, הנר, המחצלת, פני הזקן המונחים במאוזן ועיניו קרועות כשני תהומות שחורים מול השמיים המהבהבים. הכל חוור מאורו של כוכב גדול זה –

אני פוחדת. אני פוחדת מאוד – אבל איני זזה מן המקום. אני מרותקת, רגליי טובעות בכרי-המיטה כבמים, ואני סופגת אל קירבי את הכוכב המלהלה ישר לתוך פניי – הנה עוד רגע יפול עליי ואני אשרף, יחד עם הזקן הבוכה: "ירושלים ירושלים." או אולי יעלה בסופה השמיימה ויסחפני עימו הלוך וקרוב, הלוך וקרוב, לכוכב גדול זה – הסופג אותי אל קירבו; הכוכב מלבין יותר ויותר ופני הזקן הופכים ירוקים – וחוטים יוצאים מן הזקן וקושרים אותי אליו; ענפים הם, שורשים הם, והם נקשרים ברגליי ובידיי ואני מסתבכת בהם ואיני יכולה לזוז מן המראה "ירושלים ירושלים," ודמעות לבנות מתגלגלות מעיניו השחורות ונוזלות בערוצי לחייו הקמושות.

ואני כולי בכי ואור, הולכת עימו עד קצה הצער, עד גבול הבכי – ובכי גדול ניתק מליבי כנהר ואני נבהלת מקולי שאיני מכירה אותו כלל – – ולפתע נפתחות שתי זרועות חמות – וסבתא נושאת אותי אליה לחדרה ולמיטתה ואני טומנת פניי בריחה, ריח התפוחים, ונרדמת.

בבוקר מעירה אותי סבתא, רוחצת פניי וידיי במי-באר רעננים ויוצאת מן הבית. מעל השולחן אני רואה אשנב והשמש זורחת בו. אני מטפסת על השולחן ותוקעת ראשי באשנב, והנה קיר עבה מאוד. הוא קיר ביתה של סבתא, הנמשך לאורך ואדי עמוק, והקיר מלא אשנבים כאשנב שבו תקוע ראשי, ודרך מתפתלת ליד הקיר ויורדת לוואדי, והרחק יותר כפר: עמוק, עמוק, בתוך בקעה, והבקעה ירוקה וממנה יוצאות שיירות של חמורים עמוסי-ירק ופרי, וערבים מחמרים וצועקים בקולי-קולות שמגיעים עמומים לאוזניי – – ערביות נושאות לולי-תרנגולות על ראשן – וגיגיות מלאות מלונים ופרחים.

והריחות הולכים ומתפשטים באוויר המלא טל – ואני נושמת ונושמת, ובאופק בין ערפילים, הרים כחולים, עגולים, וכיפות ומיגדלים, ואבק כחול ביניהם, ולפתע מן השמיים ניתך ים-צלילים, צלילי-פעמונים, מעודי לא שמעתי כדבר הזה. הם יפים להפליא, הם יפים מכל, הם מזמרים, והם משבחים, והם מרוממים וניתכים כגשם רענן על פני שערותיי – בשמחה, בחגיגיות.

ופתאום אני מתחילה לשיר "חושו אחים" בליווי הפעמונים. נכנסת סבתא ואני על השולחן שרה בקולי-קולות – "חושו אחים". היא נרעדת: "פוי, טומאה זו! מה את עומדת שם," ובתנועה חפוזה היא תופשת אותי, ומורידה אותי בחבטה על הרצפה.

אני תמהה ויודעת רק שעשיתי משהו "לא טוב". ואני טומנת שוב את פניי בבגדיה הריחניים, ונרגעת.

*

נכתב: 1971 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1905 לערך. נדפס לראשונה: "ירושלים", תשל"ב, 1971. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 57.