לזיכרו של עזריה אלון, במלאת 7 שנים למותו
בוועידת הקיבוץ המאוחד בשפיים ב-1976, הוצגה תוכנית ההתיישבות התנועתית, שהגולן נכלל בה באזורי העדיפות. לקראת ההצבעה עלו צירים שונים להציע הסתייגויות אלו או אחרות. בין המסתייגים היה עזריה אלון, מנציגי בית השיטה, חתן פרס ישראל, ממייסדי החברה להגנת הטבע, גדול יודעי ואוהבי ארץ ישראל. בניגוד להסתייגויות האחרות – שלו כלל לא עסקה בתוכן ההצעה. הוא ביקש לשנות מילה אחת. בהצעה נכתב "רמת הגולן" והוא הציע להוריד את "רמת" ולהשאיר את "הגולן". הוא אמר שהביטוי "רמת הגולן" שגוי מבחינה גיאוגרפית.
קראתי את פרוטוקול הוועידה במסגרת מחקרי, ודבר ראשון רציתי להתקשר לעזריה, לבקש שירחיב בנושא. אולם זה היה, לצערי, אחרי שעזריה נפטר. עזריה אלון נפטר השבוע לפני 7 שנים, בגיל 96.
מן האנקדוטה הזאת ניתן ללמוד על עזריה, לא רק עד כמה היה פדנט וקפדן בפרטים, אלא גם כמה אהב את הגולן. ובאמת, לגולן היה מקום חם מאוד בליבו. הוא אהב את הטבע והנוף הגולני, את ההיסטוריה והארכיאולוגיה הגולניים ואת ההתיישבות בגולן. באותה ועידה בשפיים, הוחלט על הקמת הקיבוץ הרביעי של הקיבוץ המאוחד בצפון הגולן. את שם הקיבוץ, אורטל, נתן עזריה אלון.

בינואר 1995, לפני 25 שנים בדיוק, בשירותי בתפקיד דובר ועד יישובי הגולן, בימי המאבק הסוערים, ארגנתי שלושה ימי עיון למסבירים. אחד הנושאים ביום העיון הראשון, היה הקשר ההיסטורי שלנו לגולן. המרצה היה עזריה אלון. אביא כאן את עיקרי דבריו, כפי שנרשמו בזמן ההרצאה (כמדומני בידי דניאלה שאול) והובאו בביטאון הוועד, אותו ערכתי, "הרי גולן".

איננו יודעים הרבה על בני ישראל בגולן בימי ההתנחלות ובימי בית ראשון. פרקי תנ"ך מספרים על התנחלות חצי שבט מנשה ועל מלחמות עם ארם. מאז ימי החשמונאים יש בגולן יישוב יהודי מבוסס, המגיע לשיאו בתקופה הרומית ובתקופה הביזנטית. בחלק הגולן שבשליטת ישראל יש יותר משלושים שרידים של בתי כנסת מימי המשנה והתלמוד. מתוך 72 בתי כנסת יהודיים ששרידיהם נתגלו ברחבי הארץ – 32 נמצאו בגולן. לאחר הכיבוש המוסלמי גווע יישוב הקבע בגולן. מאות שנים היה זה תחום מרעה של נודדים ולא של שוכני קבע. בין העימותים שבין המוסלמים לצלבנים היו תקופות של שלטון משותף בגולן.
רק במחצית השנייה של המאה ה-19 החל השלטון התורכי לעודד יישוב של קבע בגולן. למקום, שהיה אזור סְפָר של האימפריה העות'מנית, הובאו צ'רקסים בני עם מוסלמי בקווקז, שארצם נכבשה בידי הרוסים. הם הקימו יישובי קבע – קוניטרה וכפרים אחרים. לאחר מכן החל יישוב קבע גם של נוודים מוסלמים. גם יישוב יהודי החל בגולן באותה תקופה. הברון רוטשילד קנה ב-1890 במזרח הגולן שטח בן 150,000 דונם והוחל בבניינם של היישובים תפארת בנימין, נחלת משה, אחווה וזיכרון מנחם. אבל ב-1898 נאלצו המתיישבים, שסבלו קשות משכניהם ובעיקר מהתנכלות המשטר העות'מני, לנטוש את היישובים. הקרקעות נותרו בבעלות יהודית עד 1948. עד 1930 אף נוהלו בפועל בידי יהודים. היו גם ניסיונות נוספים להיאחז בגולן, במיוחד ביישוב בני יהודה, שהחזיק מעמד עד פרעות 1920, במהלכן נרצחו בני המשפחה היהודית האחרונה שנותרה במקום. יישוב יהודי אחר היה ברמתניה.
הגולן היה בכל החשיבה הציונית חלק מיישוב הארץ. אנשי "השומר" ראו עצמם בחזונם מיישבים את אזור הספר שנקרא "חורן". בשנת 1918, כאשר הציעה התנועה הציונית למדינות הברית את גבולות ארץ ישראל לפי השקפתה, היה הגולן כלול בתוך גבולות אלה. אז עדיין לא דובר על עם פלשתינאי ואפילו לא על עם סורי, אלא על "האומה הערבית". אנגליה וצרפת, שניצחו את תורכיה במלחמת העולם הראשונה, חילקו ביניהן את שרידי האימפריה העות'מנית לפי האינטרסים שלהן, והגבולות השתנו פעמים ספורות במשך שמונה השנים שבין הסדרי מקמהון (1915) לבין הקביעה הסופית של הגבולות (1923). עד לאותה שנה היתה מחצית הגולן כלולה בתחום המנדט הבריטי על ארץ ישראל. הגבול נקבע ב-1923, בלחץ צרפתי, מהבניאס לאורך הירדן, במרחק כ-300 מ' מזרחה מהנהר, ומשפך הירדן לכנרת לאורך חוף האגם, שכשכל הכנרת כלולה בתחומי ארץ ישראל.
האמת היא שגם הסורים ראו בגבול זה כזמני, כפי שראוהו ערביי ארץ ישראל, שעד שהגדירו עצמם כ"עם פלשתינאי" בזכות הציונות, חשבו עמם לסורים ואת ארץ ישראל לחלק של "סוריה הגדולה". ב-20 השנים ממלחמת העצמאות ועד 1967 היה הגולן פצע פתוח. לסורים היתה פרשנות משלהם להסכמי שביתת הנשק והם לא החמיצו שום הזדמנות לכפות אותה על ישראל – כאשר היה להם יתרון שליטה מ"הרמה הסורית". כך הם גזלו את חמת גדר, השתלטו על השטחים המפורזים, תקפו בכל ניסיון לעבד את מה שהם חשבו לאדמות ערביות והחלו במפעל ההטייה של מקורות הירדן. יישובי עמק החולה סבלו מידיהם קשות. במלחמת ששת הימים החלו הסורים בהפגזות קשות, תוך ניסיון פריצה לקיבוץ דן.
יש אלמנט אחד, אשר כמה ממנהיגינו ומהוגי הדעות שלנו רואים אותו כמובן מאליו: מכיוון שלפי דעת הסורים הגולן הוא "אדמה סורית קדושה" ואין הם יכולים, כביכול, לוותר עליו בשום אופן, מובן מאליו שאנחנו, שאין לנו שום דבר קדוש, חייבים להסתלק ממנו ולהיות בטוחים שעכשיו ישבו שם רק סורים טובים: הם לא יירו עלינו אף פעם, לא יתנכלו למקורות המים שלנו, לא ישתלטו על רבע החוף של הכינרת, שהוא מחוץ לתחומם אבל יש להם גישה אליו, ולא יעשו את המוות לדגים ולדייגים. ובכלל, מכיוון שבכל העולם, מבוסניה עד רואנדה, הגיעו כבר ימות המשיח וגר זאב עם כבש, צריכים אנחנו לרוץ ראשונים ולהגיש לסורים את הגולן.
למי שייך הגולן ולמי הוא צריך להיות שייך? הזכויות של הסורים על השטח אינן עדיפות במאומה על אלה שלנו. "האדמה הסורית הקדושה" היא בת 44 שנה לכל היותר.
הסורים כבר איבדו פעם "אדמה סורית קדושה", כאשר צרפת, ששלטה על סוריה, מסרה לטורקים את חבל אלכסנדרטה בצפון מערב סוריה – חבל הרבה יותר גדול ויותר חשוב לסורים מהגולן. על המחוז הזה ויתרו הסורים מפני שהם ידעו שאין בכוחם להתמודד מול 50 מיליון טורקים עיקשים, המחזיקים בידיהם גם את מקורות הפרת. כל שטח הגולן הוא כגודל חצי אחוז משטחה של סוריה ואין לו כל משמעות מבחינתה.
ידוע שאיננו מעצמה ואנחנו תלויים גם בשכנינו וגם בכוחות עולמיים חזקים מאיתנו. אולי נאלץ לוותר גם על דברים חיוניים ולהסתכן בצרות בעתיד. אבל מה הריצה? מה ההכרזות הללו מראש שזה לא שלנו, שאנחנו מוכנים ורוצים להגיש את הגולן לסורים – רק שהם יסכימו לשגרירות ישראלית בדמשק?

בקיץ 1958, פרסם עזריה אלון במדורו "מרחבי ארצנו" בעיתון "למרחב" סדרת מאמרים תחת הכותרת "מכת האזור המפורז", שבהם תקף את הכניעה הישראלית לסורים, כהגדרתו, בהסכמי שביתת הנשק, ואת ההסכמה לפירוז אזורים ריבוניים של ישראל. נביא כאן קטעים מחלקו השלישי של המאמר, שפורסם ב-1.8.58.

לכל גבול, וכמובן לכל אזור מפורז, יש "עונות התלקחות" משלו, ואם כי השוכנים בקרבת הגבול נוטים לחשוב תמיד, כי "שלהם" הוא הגרוע ביותר – אין ספק כי האזור המפורז בגבול סוריה גרם כמה פעמים כאבי ראש רבים ביותר למדינה. חלקם היו זמניים, אך חלקם, ביחוד אלה הקשורים במפעל הירדן, הינם ממושכים ורבי תוצאות ומשמעות.
כדי להבין את הפרשה כולה, צריך להפליג קצת אל היסטוריה יותר רחוקה: בשעת חלוקת האימפריה העות'מנית בין האנגלים והצרפתים זכו האחרונים בחלק של ארץ ישראל המזרחית – הגולן והבשן. הצרפתים, ואחריהם הסורים, לא הסתפקו מעולם בחלוקה זו ותבעו את זכותם ליותר מכך – את "קו המים", החוצה את החולה ואת הכנרת.
בשעת החלוקה זכתה ארץ-ישראל בכל הירדן (פרט למקורותיו נחל חרמון–בניאס ונחל שניר-חצבני), בשתי הימות, ברצועה ברוחב כמה מאות מטרים במזרח הירדן וב"משולש" ממזרח לכנרת – בין ההרים, הכנרת, הירדן והירמוך, הכולל את יישובי בקעת כנרות עד עין-גב.
הזדמנות נאותה לשינוי חלוקה זו נראתה לסורים במלחמת השחרור. הם רצו אמנם יותר – לפחות את ה"אצבע" הצפונית, בראש פינה והלאה, אך כתוכנית מינימום ראו את "קו המים". זה היה פשר הקרב על הדגניות, כיבוש מסדה ושער הגולן, ההתקפות על עין גב, כפר סאלד ושאר היישובים. רוב המערכות הללו נגמרו, כידוע, בכישלון לסורים, אך בכמה גזרות זכו להצלחה: כל מזרח הירדן מן החולה עד לכנרת היה למעשה בידיהם, ובשני מקומות הצליחו אף לחדור מערבה: מצפון לכנרת ובגזרת משמר הירדן. כן נאחזו בכמה משלטים בפינה הצפונית שבתחומנו.
שביתת הנשק מצאה את הסורים "יושבים חזק" בגזרת משמר הירדן, ותמורת נסיגתם משם ומנקודות גבול אחרות נדרשנו לשלם פיצויים כבדים: יצירת שלושה "אזורים מפורזים": אחד קטן, בן כמה אלפי דונם, ליד קיבוץ דן; שני, הכולל את כל מזרח הירדן, מאשמורה עד הכינרת ושתי בליטות מערבה – המשולש בגזרת משמר הירדן, ושטח מצפון לכנרת; ושלישי – כל מזרח הכנרת, מעין גב בצפון עד הכביש ומסילת הברזל צמח-אל חמה.
[...] היה – ויש בייחוד עכשיו – מקום להרהר אם מוצדקת היתה כניעתנו בעניין זה. על כל פנים – שילמנו בעדה ביוקר רב.
תחילה היתה פרשת אל-חמה (חמת גדר), שאין מזכירים אותה בחברה הגונה. כל מעיין במפה יודע, כי יש למדינת ישראל בליטה מוזרה מזרחה בבקעת הירמוך – בין הנהר ובין הגבול הסורי. הקשר אליה הוא בכביש אחד הלחוץ בין ההרים והנהר. יום אחד החליטו הסורים לעשות סוף לבעלות הישראלית על בליטה זו; הציבו מארב לקבוצת שוטרים שהיתה בדרכה לאל-חמה, הרגו כמה מהם, התייצבו בעצמם במעבר הצר והודיעו כי לא יניחו עוד לישראלים להיכנס לאל-חמה. בזה נגמרה הפרשה. בלענו את העובדה, ויתרנו על השטח, ומסיבה בלתי ברורה לא העלינו יותר את הבעייה הזו בשום מקום – לא כלפי פנים ולא כלפי חוץ. על המפות השטח הוא ישראלי, למעשה אין לנו דריסת רגל בו.
והיתה פרשת תל מוטילה – כאשר ניסו הסורים להרחיב את שליטתם בגזרת צפון הכנרת והתבססו במשלטים בתוך השטח הישראלי. אז הגיעו הדברים עד כדי "מלחמה זוטא", שבסופה חזרו הסורים לתחום המוקצב להם לפי המפות.
לא נבוא למנות כאן את מאות התקריות האחרות, מתל קציר בדרום ועד דן בצפון, שהפכו כמעט ללחם חוקה של המדינה. לא ניכנס לפרשת המאמצים הנואשים של הסורים לחבל, בעזרת זכויות האזור המפורז, במפעל ייבוש החולה, ונסביר רק את הפרשה הכאובה ביותר, מפעל הירדן.
לפי אחד הפירושים לענייני האזור המפורז – אין זכות למדינת ישראל לפגוע בכל צורה שהיא באדמות תושבי המקום, היינו באדמות ערביות הכלולות בו (דבר זה נוצל עד הטיפה האחרונה ע"י ערביי הכפר כראד-אל-בקרה שליד איילת השחר, שהציקו למדינה כשהם נתונים לחסות או"ם, עד שפונו מן השטח בימי מבצע קדש).
מפעל הטיית מי הירדן [המוביל הארצי א.ה.] חייב העברת תעלה מדרום החולה אל בקעת בית נטופה, העוברת בקטע הראשון שלה בגזרה המפורזת של משמר הירדן. הסורים הפעילו במשך השנים בעניין זה כוחות צבאיים ופוליטיים – וזכו. מדינת ישראל נסוגה וויתרה, למעשה (לפחות למשך השנים הקרובות) על מפעל הירדן בצורתו המקורית.
כך, אפוא, מסתכמת פרשת האזורים המפורזים כמאזן שכולו הפסד בעבורנו. ייתכן שיוכיחו כי בצד הרווח עומדת חתימת הסכמי שביתת הנשק בשעתו – אך ודאי שיש לא מעט טענות צודקות בפי אלה הטוענים, כי את שביתת הנשק יכולנו להשיג, לו גילינו יתר סבלנות וכושר תמרון, בתנאים הרבה יותר טובים ובלי הצרה הזו העוכרת את המדינה מיומה הראשון ועד היום.

עד כאן, דבריו של עזריה אלון, 9 שנים לפני שחרור הגולן. ב-9 השנים הללו התמונה שתיאר עזריה החמירה והסלימה. שחרור הגולן שיחרר את יישובי הגליל והעמק מן הסיוט הסורי.
יהי זכרו של עזריה אלון ברוך!

2. צרור הערות 27.1.21
* חובתנו המוסרית – אני מודה ומתוודה – תמיכתי ב"תקווה חדשה" אינה נובעת מעמדתה בנושאי חברה וכלכלה. תמיכתי נובעת מכך שאני מאמין שממשלה בהנהגת "תקווה חדשה" ובראשות גדעון סער תשקם את הממלכתיות, תקדם את האחדות הלאומית והפיוס הלאומי, תחזיר את החברה הישראלית לפסים שפויים של אמת ויושרה, ואת המנהיגות הישראלית לקווים של ניקיון כפיים ודוגמה אישית. תוביל רפורמות במערכת המשפט במטרה לשפר אותה בניגוד לניסיון הנואל של נתניהו להחריב אותה. ובשל תמיכתי בקו הניצי שלה בתחומי חוץ, ביטחון והתיישבות, במחויבותה לשינוי דרמטי בתחום ביטחון הפנים ובמלחמה בטרור החקלאי, בעמדותיה בנושא זהותה היהודית ציונית של המדינה, בעמדותיה הליברליות בתחום השוויון האזרחי לכל ובחתירתה לפשרה היסטורית בתחומי דת ומדינה ברוח אמנת גביזון-מדן. אבל בנושא החברתי כלכלי, אפילו חששתי שהקו לא יהיה לרוחי.
ולכן, שמחתי מאוד למקרא הודעה שפרסם גדעון סער, שאני מקווה ומאמין שהיא מבשרת את גישת תקווה חדשה בתחומי הרווחה: "כ-200,000 קשישים בישראל חיים היום ברמה של עוני מחפיר, ומספרם הולך וגדל מדי שנה.
"מתוך מחויבות לדור המבוגר ומתוך מחויבות לאפשר להם להזדקן בכבוד, ממשלה בראשותי תקדם עם הקמתה שני מהלכים מרכזיים לרווחת הקשישים בישראל:
1. העלאת קצבת הבטחת הכנסה לקשישים ל-4,000 ש"ח ליחיד ו-6,500 ש"ח לזוג, במטרה להוציא קשישים ממעגל העוני.
2. חקיקת חוק ביטוח סיעודי ממלכתי, שיאפשר קבלת טיפול סיעודי מבלי להביא את הקשישים ואת משפחותיהם לקריסה כלכלית.
זוהי חובתנו המוסרית כלפי ההורים, הסבים והסבתות שלנו, ברוח הציווי 'אל תשליכני לעת זיקנה'."
עכשיו אני שלם אף יותר עם תמיכתי ב"תקווה חדשה", ואני בוטח יותר במחויבותה המוסרית, שבאה לידי ביטוי בדברים אלה של גדעון סער.

* "תקווה חדשה" והשד הגלותי – במאמר ב"ישראל היום" על הצטרפותו של בני בגין לתקווה חדשה: "בני בגין: תקווה ל'תקווה'?" תוהה יעקב אחימאיר: "מה ישמיעו ותיקי הליכוד בשיחות אינטימיות, בינם לבין עצמם? מה ילחשו למשמע בשורת צירופו של בני בגין למפלגת תקווה חדשה? חלקם יביעו סלידה על כי סער לא בחר ביוצא עדות המזרח לככב במקום מרכזי ברשימת תקווה חדשה. הוא בחר באישיות אשכנזית" ובהמשך הוא מפרט – "יוצאי המזרח וצפון אפריקה."
הבעתי פעמים רבות את דעתי שהחלוקה העדתית היא גלותיות לשמה. כולנו יהודים ישראלים והציונות היא מיזוג גלויות. אין משמעות בימינו למוצא העדתי. אבל אם כבר אחימאיר העלה את הסוגיה – במקום השני ברשימת תקווה חדשה ניצבת יפעת שאשא-ביטון, בת ליוצאת מרוקו ויוצא עיראק. ומוצאו של סער עצמו – הוא בוכרי למחצה.
ובליכוד?

* אנטי בגין – העליהום הביביסטי על בני בגין מאז הצטרפותו לתקווה חדשה, אינה על אף היותו בנו של מנחם בגין, אלא דווקא בשל עובדה זו. בעיני הגרעין הקשה של הביביזם, מנחם בגין הוא התגלמות מה שמעורר בהם סלידה. הוא התגלמות הדבקות בשלטון החוק, האמונה בעליונות המשפט, הכבוד וההערכה לשירות הציבורי. דרך זו של בגין היא מה שמעורר בהם סלידה יותר מכל. כאשר הם מתבכיינים "אנחנו מצביעים ימין ומקבלים שמאל" (כלשונו של ארז תדמור, מן האידיאולוגים של הביביזם) כוונתם בדיוק למדינת החוק, מערכת המשפט והשירות הציבורי, שעל פי תפיסתם הנם "מדינת עומק" ששולטת באמת במדינה על פי ערכיה ה"סמולנים". בגין הוא דוגמה למי שנבחר על ידי הימין וחיזק והעצים יותר מאי פעם את "מדינת העומק", ולכן הוא סמל לאיך שאסור להתנהל. מדינת העומק היא השעיר לעזאזל עליו ניתן להטיל את האשמה בכל כישלונותיו של נתניהו, בעוד כל הישגיו הם הוכחה לגדולתו ועוצמתו כמנהיג אחד בדורו, שהצליח להשיג את ההישגים למרות מדינת העומק שייעודה הוא להפריע לו ולהכשיל אותו, וכעת היא מנסה להפיל אותו באמצעות "תפירת תיקים".
התפיסה הביביסטית את הדמוקרטיה, היא בעצם תפיסה של ארדואנוקרטיה. מנהיג שנבחר – מעצם בחירתו הוא מייצג את "רצון העם". הרצון שלו, יהיה אשר יהיה, הוא רצון העם. ואם הרצון שלו סותר את החוק – החוק לא חשוב כי המנהיג הוא החוק, הרי הוא רצון העם, הרי דמוקרטיה היא "שלטון העם". למה מי זה החוק שיעמוד מול רצון העם? וכל מי שמייצג דבר מה העומד בדרכו של זה שמייצג את רצון העם; החוק, מערכת המשפט, הדרגים המקצועיים בשירות המדינה, הוא "מדינת העומק" שהיא האויב של רצון העם.
מ' בגין מייצג את "אתה מצביע לימין ומקבל את השמאל" ועכשיו הגיע הזמן לממשלת "ימין על מלא" שבה המנהיג המגלם את "רצון העם" יוכל לעשות כל מה שהוא רוצה; להעמיד את עצמו מעל החוק, לבטל את המשפט שלו, לפרוע חוק. כל מה שהוא רוצה.
זה בדיוק מה שחובתו של פטריוט ישראלי לעצור. ואשרי תקווה חדשה – המפלגה שעשויה להחליף את השלטון הביביסטי, שזכתה בחיזוק משמעותי כל כך – בני בגין.

* אחיזת עיניים כלכלית – בספטמבר האחרון, לכל המאוחר, אמורה הייתה הכנסת לאשר את תקציב 2020-2021, כפי שסוכם בהסכם הקואליציוני וכפי שמתחייב מן השכל הישר. נתניהו, מתוך העדפת האינטרס האישי על האינטרס הלאומי, כאשר האינטרס האישי שלו מנוגד בתכלית הניגוד לאינטרס הלאומי, החליט לא להביא תקציב, כדי להשאיר לעצמו פתח לגנוב את הרוטציה, בתרגיל מרמה נכלולי.
אי העברת תקציב המדינה, היתה פשע נגד כלכלת מדינת ישראל, דווקא כאשר היא נמצאת באחת משעותיה הקשות ביותר. תקציב מדינה הוא תכנית העבודה של המדינה, על פי תמונה רחבה וסדרי עדיפויות, כפי שאושר בידי הכנסת. באין תקציב מדינה, אין תכנית עבודה, אין תמונה רחבה, אין סדר עדיפויות. יש תעלולי בחירות ומקסמי שווא של "הקוסם", שזורק פירורים פופוליסטיים א-לה סנטה קלאוס ערב בחירות. ה"תכנית" ה"כלכלית" שלו אינה אלא אחיזת עיניים.
ועל הדרך הוא אינו שוכח להתבכיין על "הפקידים". התבכיינותו – אומנותו.

* חוק סתמי – חוק הקנסות, שהתקבל בקריאה ראשונה, חסר ערך. ראשית, הוא הגיע באיחור של חצי שנה. שנית, הוא סתמי. העלאת הקנס ל-10,000 שקל לא תשנה הרבה. אם מוסד חינוכי שייפתח בניגוד לחוק ייקנס ב-50,000 שקל, יהיה בכך כדי להרתיע. ואם תתלווה לכך מניעת תקציבי משרד החינוך ממוסד כזה – על אחת כמה וכמה.
ולמה הצעת החוק עלובה כל כך? מאותה סיבה שהיא הוגשה באיחור ניכר כל כך. כי נתניהו מעדיף שיקולים פוליטיים זרים, כמו האינטרס של "השותף הטבעי" שלו, המפלגות החרדיות, שתמיכתן בכל ניסיון שלו להעמיד את עצמו מעל החוק מובטחת, מעל השיקול הלאומי של המלחמה בקורונה. בדיוק כפי שהוא לא איפשר את ביצוע תוכנית הרמזור, שנועדה להטיל סגרים והגבלות דיפרנציאליים על ערים אדומות, ובכך הידרדרנו למצב שחייב סגר כללי.
ובינתיים, החוק הזה התקבל רק בקריאה ראשונה. מי יודע האם, מתי ובאיזו מתכונת הוא יעבור בקריאה שניה ושלישית. עמית סגל כבר מדווח על מו"מ בין נתניהו לחרדים על "פשרה", שתסרס את החוק האנמי הזה ותוציא ממנו את מעט העוקץ שעוד יש בו.
מעבר לחוסר המנהיגות של נתניהו, יש כאן גם חוסר מנהיגות איום ונורא של ההנהגה החרדית. שהרי בסופו של דבר מי שסובלים מן ההפקרות במגזר החרדי הם בראש ובראשונה החרדים עצמם. ומי שמציע לנקוט יד קשה לאכיפת החוק במגזר – הוא זה שפועל באמת ובתמים למען החרדים. במקרה הזה אפשר לומר באמת שחוסך שבטו שונא בנו.

* לשרוף את המועדון – מה שעושים "שוברים שתיקה", "בצלם" ועיתונאים מן הסוג של גדעון לוי ועמירה הס לצה"ל ולמדינת ישראל כמדינה המגינה על עצמה ועל חיי אזרחיה, זהה למה שעושה תעשיית השקרים של נתניהו למערכות החוק והמשפט של ישראל, ולמדינת ישראל כמדינת חוק.
משפריצים בתאוות שנאה קונספירציות, עלילות, השמצות, וקופצים כמוצאי שלל רב על כל שמץ של ליקוי או חריגה, אמיתית או מדומה, כ"הוכחה" לתאוריה שניסו להוכיח.
אלה ואלה מנסים בכל דרך לשרוף את המועדון. אבל המועדון הוא החיים שלנו.

* המוטציה הצפונבונית – מרב מיכאלי מגלמת את ההיפך המוחלט של כל מה שנכנס תחת המותג "תנועת העבודה". מברל למרב מיכאלי – דינמיקה של התרסקות.

* לא לשלוח את הילדים – "אני חושבת שנשים לא צריכות לשלוח את ילדיהן לצבא, כשהשלטון בישראל לא עושה מאמצים... הן צריכות להפסיק להיות מוכנות לשלוח את הילדים לצבא בלי חשבון... עד שנשים – הן ישראליות והן פלשתינאיות - לא יתחילו לשים את האימהוּת שלהן לפני הלאומיות שלהן, הן ימשיכו לשלוח את ילדיהן להילחם ולסכן את חייהם משני הצדדים."
מי שאמרה את הדברים האלה היא היום יו"ר מפלגה שמשום מה נושאת לשווא את שמה של מפלגת העבודה. רבין מתהפך בקברו.
אגב, בצה"ל לא משרתים "ילדים" אלא גברים ונשים. והם לא ישאלו את האימהות שלהם, אם הן תמחזרנה את ההסתה הפוסט ציונית של מרב מיכאלי.

* עדיין רק נפש יהודי – כאשר דוד בן גוריון סיים לקרוא את מגילת העצמאות, קמו מיד חברי מועצת העם על רגליהם ופתחו בשירה ספונטנית של "התקווה". אף אחד לא קבע שזה המנון המדינה. האמת היא שרק בנובמבר 2004 (אגב, לגמרי במקרה, ביום מותו של רב המרצחים ערפאת) הוחלט בחוק ש"התקווה" היא המנון מדינת ישראל. אך הוא היה המנון המדינה, המנונה הטבעי, מיום הקמתה. כי "נפש יהודי הומייה" היא מהות הגשמת חזון הדורות, בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ו"התקויה" היא השיר המגלם זאת באופן מושלם.
ב-23.4.12, יצאה היו"ר החדשה של מפלגת העבודה בפשקוויל נגד "התקווה", בשוקניה. היא הציעה להחליף את ההמנון הזה שבו "עדיין רק נפש יהודי ועדיין עוד לא אבדה תקוותנו." היא הציעה לקבל את הצעתו של חכל"ש מחמד ברכה לאמץ את "אני מאמין" – "שחקי שחקי" של טשרניחובסקי כהמנון. למה דווקא השיר הזה? לא בשל מה שיש בו, אלא בעיקר בשל מה שאין בו. לא מוזכרת בו, רחמנא לצלן, המילה "יהודי". ובפשקוויל היא לועגת לבת שיחה בת ה-23 ש"לא תעלה בדעתה להתפשר על הנפש היהודית ההומייה". בדיוק כמו שהיא "לא ידעה על שיח' מוניס", כלומר "על מה בנויה רמת אביב", כפי שבבודפשט "בנו על הגטו היהודי שכונת פאר."
כאשר מרב מיכאלי נבחרה ליו"ר המפלגה שמשום מה נושאת את המותג מפלגת העבודה, התהפכו עצמות בקבר בשדה בוקר, במצוק שמעל נחל צין.

* כשמרב מיכאלי היתה בת שלוש – "לא כתוב בחוק שגבר חייב לעמוד בראשות רשימה," אמרה מרב מיכאלי למחרת בחירתה. כדאי להזכיר לה, שכאשר היתה בת שלוש, אישה עמדה בראש מפלגת העבודה (שעוד היתה מפלגת העבודה) ובראש הממשלה. וכאשר מרב מיכאלי נכנסה למפלגת העבודה לפני שבע שנים, גם אז עמדה בראשה אישה וכיהנה כראש האופוזיציה. אז מה יהיה עם ההתבכיינות הזאת?

* איפה השיח'ים שלנו – השיח' מואפק טריף, ראש העדה הדרוזית בישראל, הורה על ביטול כל אירועי חג הנביא אל-חדר החל ביום שני. זאת, בשל הסגר המתמשך והתפשטות נגיף הקורונה. חג הנביא אל-חדר הוא חג של העדה הדרוזית שבמהלכו נוהגים עשרות אלפי עולי רגל להגיע לאתר הקדוש לעדה בכפר יאסיף.
ואיפה השיח'ים שלנו, היהודים? רבים מהם, בוודאי רבני הציונות הדתית, נוהגים באחריות מלאה, אך חלק מהם, במגזר החרדי, נוהגים באופן הפוך, ונערכים כעת לטישים המוניים בט"ו בשבט.

* אי תנועה – שכונה שמיידים בה אבנים על אוטובוס – יש לעצור את תנועת האוטובוסים אליה לפחות לשבוע.
ענישה קולקטיבית? כן. שהקהילה ומנהיגותהּ תיקח אחריות.

* תהליך הזוי – הדחה של נשיא לשעבר, אחרי שסיים את תפקידו, היא מהלך הזוי.
אבל לטעמי, כל הליך ההדחה בארה"ב הוא הזוי. זהו תהליך מעין-שיפוטי, שבו הסנאט הופך לבית משפט ומנהל משפט נגד הנשיא. אבל ברור שאין שום דבר משפטי בהליך הזה. הוא אינו הליך שנעשה בידי שופטים, שאמונים על הראיות ועל החוק, אלא בידי פוליטיקאים, שאמונים על פוליטיקה. ומדובר בהליך פוליטי נטו. התומכים בהדחת נשיא הם מתנגדיו הפוליטיים והמתנגדים הם תומכיו הפוליטיים (בכוונה לא הגדרתי זאת כ"מפלגתו של הנשיא והמפלגה היריבה" כיוון שבארה"ב אין משמעת סיעתית הדוקה כמו בישראל, ובכך דווקא יש לנו מה ללמוד). אם יש חשד שהנשיא עבר על החוק, יש לברר זאת כמו כל חשד של כל אזרח. משפט פוליטי מנוגד לרעיון הבסיסי של הפרדת הרשויות.
על הטענה שהדחה של נשיא לשעבר הזויה, התשובה היא שהכוונה היא למנוע את התמודדותו של טראמפ בעתיד. זה אפילו יותר אנטי-דמוקרטי, כי משמעות הדבר היא שפוליטיקאים בעלי עניין מוסמכים לפסול את הריצה של מי שעלול להיות יריבם בעתיד.

* היפוכה של רוח האחדות – נאום ההשבעה של ביידן היה מופת של קריאה לאחדות ופיוס לאומי לאחר תקופה קשה של פילוג וקרע. תהליך ההדחה של טראמפ הוא היפוכה של רוח האחדות. אף שאין זו סמכותו – אם ביידן ירצה בכך, התהליך יופסק או לפחות יוקפא לזמן בלתי מוגבל. גם בליץ הצווים שנועד להפגין את מחיקת עשייתו של הנשיא הקודם, אינו בדיוק צעד בונה אמון. אילו היה זה בליץ של צווים אך ורק בנושא הקורונה, היה זה מסר הרבה יותר משמעותי וחכם.

* פגישה עם פולארד – עם עלייתו של פולארד לארץ, אביא פסקה מספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", בה מסופר על ביקור של יהודה, בהיותו ח"כ, אצל פולארד בכלאו.
פעמיים יהודה וגדעון עזרא נסעו יחד במסגרת משלחות לארה"ב. באחת הפעמים הציע עזרא ליהודה להצטרף אליו לפגישה עם יונתן פולארד, שנכלא בעוון ריגול.
"מה שאני זוכר מהפגישה, הוא את ההתנהגות של האמריקאים. הגענו לכלא בתיאום עם הרשויות. חנינו במגרש החניה, ניגשנו למשרדים. עוד לא נכנסנו למשרדים וכבר שמענו שקוראים לנו ברמקולים הענקיים. התברר שחנינו באזור החניה של הצוות. ההכרזה ברמקול כבר גרמה לנו להרגיש שאנחנו קטנים מאוד. מתברר שלא התרשמו כל כך מזה שהיינו ח"כים. כשנכנסנו, הורו לנו להפקיד כל חפץ לשמירה, אפילו עט. ערכו עלינו חיפוש גופני. זה היה מדהים, הרי היינו חברי כנסת! נפגשנו עם פולארד. שוחחנו כחצי שעה. התרשמנו קשה מאוד מן הקשיחות שנהגו בו."

* הרייגנים – צפיתי בפרק הראשון בסדרה "הרייגנים" ביס-דוקו. מה שמצא חן בעיניי במיוחד, הוא שזו סדרה החותרת לאובייקטיביות, כראוי לביוגרפיה. היא אינה מציגה את רייגן כאל וגם לא כשטן. היא מציגה את המרוכבות שלו. יש לציין, שגם בנו, שהוא אחד המרואיינים המרכזיים, מציג את המורכבות של אביו, גם את חולשותיו. הסרט מציג גם את מקומה הבולט של ננסי רייגן בקריירה של בעלה וכמי שהיתה האיש החזק שמאחוריו, אשת סודו והיועצת הראשית שלו. הפרק הסתיים בבחירתו של רייגן לתפקיד מושל קליפורניה.

* ביד הלשון: רשכבה"ג – באחת הידיעות שצוטטו מתוך העולם החרדי, נתקלתי בהגדרה הבאה לרב קנייבסקי: רשכבה"ג מרן שר התורה שליט"א.
מה פירוש רשכבה"ג? רבם של כל בני הגולה.
מה קשורה גולה כאן? אולי כאן נעוצה התשובה לכל ההתנהלות החרדית.
אורי הייטנר