שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

סין ניצחה חשוף בצריח

מטרת הפרק הזה היא להציף מספר הרהורי סיכום על שנת 2020. הרהורים? אכן כן – למרות שהשנה הסתיימה, מרבית התהליכים שנולדו בה רחוקים מסיכום, ולכן ניתן בשלב זה אך להרהר.

לפני כן חובתי לפתוח בגילוי נאות: בכתיבת כל הפרקים הקודמים נעזרתי רבות בחברי הטוב עמוס גלבוע ז"ל שהלך לעולמו בחודש שעבר. אבידה גדולה בשבילי, אבידת-ענק למשפחתו ולאלפי עמיתיו, חבריו, ומיליוני קוראיו. את נטייתי להיסחף בלשון חדה עמוס מיתן בחן ובטוב טעם כל עימת ששיגרתי אליו את הטיוטה למאמרים טרם הפצתם. יהי זיכרו ברוך.

נושא השנה שחלפה: סין! בכך אין לי כל ספק. אם סין ציפתה למעמד מעצמת-על, הרי שהרבע הרביעי של 2019 סיפק לה את ריצפת הפרקט לעיצובו. את התפרצות נגיף הקורונה במחוז חוביי ניתן היה לחסום בדיוק כפי שנהגה סין לעשות ב-2002 ו-2003 עם הקורונות הקודמותSARS ו-MARS בהתאמה – סגר אזורי הדוק כפי שרק סין יודעת טוב מאוד לעשות. הפעם היא נמנעה לעשות כן בעודה שומרת-סוד אפילו מבני עמה שיצאו כתיירים לכל כנפות תבל ובאפשרות יציאה חופשית של תיירים זרים למולדתם. וכך, בקול ענות חלושה, פרצה לה מלחמת עולם III.

נכון, חסרים כאן שני סממנים של המלחמות הקודמות: כיבוש שטחים ושימוש בנשק חם. אבל ציווי אחד קיים והוא: בתחבולות תעשה מלחמה! כאלה היו כאן למכביר. ניתן לאסוף אותן במתווה של מחקר יסודי ומדוקדק של הנגיפים הנ"ל על מכלול ההיבטים מתחומים כמו מיקרוביולוגיה, הנדסה גנטית, מיכשור ומיחשוב ייעודי, רפואה ובריאות הציבור – רשימה קצרה.

היה להם כעשור וחצי של שנים להכין בצורה יסודית ומקיפה את נשק יום הדין. אלא שבתקופה הזו (מימשלי בוש ואובמה) מצאה סין בארה"ב שוק ענק ליצוא התעשיות שלה ובמקביל שאבה לקירבה את מיליוני מקומות העבודה שהתפנו בארה"ב כתוצאה מסגירת עשרות אלפי מפעלים בארה"ב שלא התקרבו אפילו להתחרות בשכר הסיני המזכיר עבדות כשמה. אז, משום מקום, הופיע אחד דונאלד ג' טראמפ עם אג'נדה של חלומות באספמיה. הכוללת חזון שמזכיר את זה של יחזקאל הנביא... ליתר ביטחון הם חיפשו בכתביו של קונפוציוס האם יש תקדים של עצמות יבשות שחזרו לחיים. לא מצאו – אפשר לישון בשקט – הילארי לבית קלינטון המוכר כבר תביס אותו בנובמבר 2016.

אכן היתה תבוסה – אבל הפוכה! עדיין לא נידלקו הנורות האדומות – הדמוקרטים ידידינו הוותיקים מכינים לו חקירות ע"י ראש ה-FBI בדימוס ומשפט Impeachment בעקבותיו.

בעוד הסינים מנסים לעכל את המהלכים הבלתי צפויים, נחתה עליהם הכרזת מלחמה – מלחמת סחר – מצידו של טראמפ, המלווה באולטימטום "חוצפני" – נא להתייצב בוואשינגטון לתחילת מו"מ אחרת יוטל עליכם מכס!!!

אז נפתח הגנזך השמור ביותר המכיל את המונח Covid. פעולות הפתיחה למבצע לא החלו לפני שמועצת המנהלים של הבנק המרכזי של סין המליצה לנשיא הכל-יכול לבצע, כנראה בפעם הראשונה, פיחות ראשון כפוי של היואן. הפיחות בוצע כדי לנטרל את מיתווה המכס הפרוגרסיבי שהשית עליהם היושב בבית הלבן. מאז הבטחתה בשנת 2000 "להיות ילדה טובה", שזיכתה אותה באירוח אולימפיאדת בייג'ין ב-2008 לא חוותה סין כיפוף ידיים כואב ומשפיל שכזה!!! בתיזמון מלא בשלב הזה הם קיבלו איתות תחזית מהשגרירות שלהם בוואשינגטון שמאמצי הדמוקרטים להדחת הנשיא ייכשלו.

זה היה האות בתחילת דצמבר 2019, לדעתי הצנועה, לחנוך מהלך גלובאלי שנועד לחסימת דימום עורקי הכלכלה הסינית. אופי המלחמה הזו נבחר בקפידה רבה ועל פי תקדימי חשיבה המבוססים על סימולציות רבות משתנים המתבססים על מחשבי-על אדירי ביצוע (ראה למטה). יש בידם כלים מעולים לבחינת חלופות למערכות ארוכות טווח. העיתוי נבחר באופן טבעי – כאשר "האויב" (ארה"ב) חוגג ניצחון קליל, "על האפס", עם חתימת הסכם ביניים לשלב א' במלחמת הסחר. בעבר הרחוק חגגו המנצחים במשתאות, ומכאן, מועד פריצת המלחמה תוזמן בהתאמה. במקרה הזה "האוייב" היה עסוק בחקירות משפט ההדחה – Impeachment – לנשיאו שהגיעו לשיאן ממש לפני ההצבעה בבית הנציגים בקונגרס. תאימות זמנים מהסרטים. המגפה פרצה במחוז חוביי הסיני תיזמון מושלם – ארה"ב ושאר ארצות המערב עקבו אחרי הספיקר פלוסי וכל מי שהעז להפנות את תשומת הלב המיזערית ביותר לאירוע ה"השולי" בחוביי הואשם מיידית ובחריפות בכל מערך התקשורת המימסדית "בהסחת הדעת מהנאשם בפלילים" הלא הוא הנשיא טראמפ, שזוג ידיו טבולות בשרץ "הקנוניה הרוסית".

אפילו מאוחר יותר, עם הנץ ההתאוששות במשרד הבריאות האמריקני שביקש לשלוח לסין משלחת מומחים לחיקור המגפה התשובה השלילית היתה קצרה והחלטית, כנראה:没有 ("לא" בסינית – גוגל).

ככה סתם, בעיתוי מושלם, בקול ענות חלושה, ללא ניראות חזותית, נפתחה לה מלחמת העולם III העוצמתית כאשר סימניה – תסמיניה – הראשונים יתגלו רק שבועיים מאוחר יותר. אז ורק אז יתברר שהיתה כאן הפרה חמורה של אמנות בינלאומיות עתיקות יומין בנושאי איסור השימוש בלוחמה ביולוגית!!!

מי צריך פצצות כבדות שיוטלו על ערים שלוות המצויידות במרעום השהייה של שבועיים, כאשר יש לך תיירים סינים תמימים, בריאותיהם פצצות נגיפים, ניסתרות מכל חושיו של המין האנושי עם מרעומי השהייה של שבועיים, הנוחתים בלב ליבה של אירופה, רומא ומילנו למשל, כאשר בילו 10 שעות טיסה באוויר מנמל התעופה של הוואן וקיבלו 3 ארוחות באוויר מדיילות המטוס שדאגו להדביק אותן יום קודם במלון שדה התעופה.

קיימות בוודאות עשרות וריאציות לתסריט הדמיוני הפשוט הזה. אבל כמה הוא גאוני אפשר להבין, תוך דאבה מייסרת, כאשר משווים אותו בבחינת עלות-תועלת כוללת ופרטנית לפתיחת המבצעים הגדולים בהיסטוריה, למשל, כחלק ממלחמת העולם II כמו פרל הארבור (יפן), מבצע ברברוסה (גרמניה), הפלישה לנורמנדי (בנות הברית) וכיו"ב.

אסור לגמור את ההלל על פתיחת המהלך "המזהיר" עם דילוג על נידבך חשוב –סודיות. איך הם הצליחו לשמור על מידורו המוחלט של ד"ר פאוצ'י – ראש המכון הפדראלי נגד מחלות זיהומיות בארה"ב ??? הוא נתן בהם אימון מוחלט. ביקר, לא פעם, במכון המקביל הסיני בהוואן. הזמין מהם עבודות מחקר או מידע תמורת תשלומים משמעותיים – האחרון – העברה של קרוב ל-4 מיליון דולר! איך קרה המידור הזה ? מדוע הוא לא נחקר עד היום?

שלב הפתיחה

הקבלה נאמנה לפתיחת המלחמה הזכירה לי את הפתיחה המוזיקלית ל"אגמונט". חיפוש קצרצר בגוגל העלה משפט מפתח שפורסם ב"עכבר העיר" ב-2012: "את הפתיחה ל"אגמונט" מאת בטהובן שומעים לעיתים קרובות, בקונצרטים ובדיסקים. הרבה יותר נדיר לשמוע את היצירה בשלמותה...".

אכן, התפרצות הקורונה בחוביי נתפסה בפתיחתה לא יותר מאשר אירוע נוסף בשרשרת הקורונות SARS ו-MARS שנעצרו על גבולות המחוז. כלומר: עוצר בית כלשון האזהרה: "כל היוצא מביתו – יירה!"

מי בכלל מתרגש מעוד אפידמיה בסין? "הם, הסינים, אפילו לא טרחו ליידע את WHO (אירגון הבריאות העולמי) כמתחייב מכל מדינה החברה בו.

מכאן בדיוק נמשכת ההקבלה הנ"ל למילה נדירות: רק שתי ארצות לא חיכו "לשמוע את היצירה בשלמותה" – טאיוואן ודרום קוריאה – שתיהן חוו בזמנן ובשוליים את זוג המגפות הנ"ל ונקטו באמצעים המחוייבים בחדות – כפי שלמדו על בשרן. בשלב הזה נקטה סין במדיניות של: "גלה טפח והסתר [הרבה יותר מ-] טפחיים". דהיינו הפיצו לכל העולם את תמונות הסגר המהודק שנקטו כאומרים "אנחנו בשליטה – אפשר לישון בשקט" בעודם: א) מסתירים את מהלך ההפצה בטיסות בינלאומיות לכל כנפות תבל. ב) מסתירים את כל המידע הרפואי-ביולוגי שליקטו במשך זמן רב.

שלב הפנדמיה

הפנדמיה פרצה והתפשטה במהירות שיא כאשר היא פוגעת במערכות ראשיות המנוגדות זו לזו: הבריאות והכלכלה. לשתיהן קיימות מערכות מישנה קריטיות שפוגעות בקבוצות אוכלוסייה שונות מבחינת הסיכון להיפגע אנושות מצידן של שתי המערכות העיקריות ומבחינת הסתעפויות מערכות המישנה. מישטרים דמוקרטיים לא ערוכים כלל ועיקר לטפל בפגיעות הדדיות מנוגדות באופיין. השסע החברתי הוא כמעט בלתי נמנע כי הפגיעה חוצה את שכבות האוכלוסייה "באלכסון" – כולם נפגעים – בצורה בלתי שיוויונית. הפגיעה הקשה ביותר היא מרכזית: רמת המשילות צונחת פלאים. לא נעסוק בכך כאן ועכשיו אבל כדאי מאד לסקור את שדה המערכה בגלובוס.

איור 1. מפת התחלואה העולמית, נכון ל- 25 לינואר, 2021 (מקור:CSSE אוניברסיטת ג'ון הופקינס

כמעט כל פינה בכדור הארץ מקו רוחב 65 צפון עד 45 דרום נפגעה ברמה כזו או אחרת.

סין הגדולה – כולל הארצות שכבשה בעבר הרחוק כמו טיבט, מנצ'וריה, וחלקים ממונגוליה – כמעט שלא נפגעה!

כמעט כל הארצות הדמוקרטיות הגדולות, בעלות אוכלוסייה צפופה נפגעו קשות. טיוואן; דרום קוריאה; וסינגפור, שחוו חלקית את שתי האפידמיות הקודמותSARS ו-MARS השיגו כמעט מיידית חיסון-עדר ע"י הטלת סגר הדוק וממושמע.

הפגיעה העולמית – אסטרונומית. 100 מיליון נדבקים. 2.2 מיליון מתים.

הפגיעה בארה"ב. 25 מיליון נדבקים. 418 אלף מתים. במלחמת העולם ה-II היו לארה"ב 416 אלף הרוגים.

הפגיעה בישראל. כ-600 אלף נדבקים. 4,500 מתים. עם מכפיל אוכלוסייה של 40 – ישראל דומה לארה"ב במספר הנדבקים אבל ארה"ב גבוהה פי 2.7 מישראל במספר המתים.

הפגיעה באירופה, וביבשת אמריקה – קשה ביותר.

מצב ביניים

סין פורחת. כבר עם הפצת המגיפה לפני כשנה היא נהנתה ממצב של גארבג'-טיים בכדורסל וכעבור מספר שבועות "שבה" מנצחת הביתה – לביצועי הכלכלה שלה כבימים כתיקונם.

התחלואה והתמותה בשאר העולם בשיאן. 3 חברות יצרו חיסונים מבטיחים בזמן שיא מדהים. מבצע החיסונים יצא לדרך. ישראל מובילה.

"הישגי" ביניים

סין מחקה לחלוטין את הפסד הביניים של מלחמת הסחר. סין הובילה בכלכלה העולמית בשנת 2020 ותמשיך להוביל גם בתום 2021 וזאת מכיוון שהכלכלות בארצות הדמוקרטיות נאלצו לסגור את הסקטורים של שירותי הפנאי באופן מלא, ואת שאר השירותים באופן משמעותי. סקטור התיירות העולמי נחסם עד להודעה חדשה ובמגביל נפגעו התחבורה האווירית במיוחד ובמקביל הימית והיבשתית באופן חמור. הלימודים בבתי הספר נפגעו קשות ותוצאותיהם ייוודעו רק בעוד שנים. הלימודים האקדמאים עברו ללימוד-מרחוק והמחקר האקדמי נפגע קשות.

אבל שום הישג סיני לא דומה לעליון והמרכזי שלה: סין, עם נשק מחפש-ריאות-אדם מתופעל כמו שגר-ושכח הכריעה את המערכה הרבה לפני שהסתיימה מול כל מי שלא חפצה ביקרו (המדינות האדומות במפה). מטרת העל שלה הושגה במלואה – מניעת ניצחון של טראמפ בבחירות 2020!

בכך קנתה סין שדה פעולה חופשי לפחות לשנתיים הבאות – עד בחירות הביניים בנובמבר 2022. לשפשף את העיניים בתימהון ולמלמל את מילות השיר: "הכול בגלל מסמר קטן" ושמו טראמפ!!! בדקות הקטנות לקראת חצות בין ה-20 ל-21 בינואר 2021 אותן ספרו בבייג'ין תוך צפייה דרוכה בג'ו ביידן נשבע: …To Preserve, Protect and Defend the Constitution of the United States… – ואז נפתחו בקבוקי השמפניה הסינית. האוייב המושבע שאילץ אותם לחתום על מסמך כניעה פרוצדוראלי של שלב א' במיתווה הסחר סין-ארה"ב בתחילת דצמבר 2019 – שב לביתו המפואר בדרומה של פלורידה. אם היה מישהו באולמו של נשיא סין שהזכיר את משפט הפרידה של טראמפ "עוד אשוב..." והוסיף שזהו ציטוט מפיו של הגנרל מק-ארתור כאשר נסוג מהפיליפינים מפני היפנים... אז בוודאי היה מי שהזכיר לנוכחים המכובדים שאותו גנרל סיים את תפקידו ההיסטורי בהוראת הנשיא דאז – טרומן -שהורה לגנרל מרשל: “Fire the S.O.B” כאשר נודע שהוא הימרה את פקודת הנשיא וחצה את הגבול מצפון קוריאה לסין!

בהיבט הכלכלי, סין – באמצעות הקורונה המשתוללת – שיתקה לחלוטין את מרכיבי הכלכלה "הלא יצרניים" שהם עצומים בארה"ב בהשוואה לכל שאר הדמוקרטיות, משום קיומו של מרכיב האוכלוסייה הענק של חסרי העבודה בארה"ב. 60 מיליון היו חסרי העבודה עם סיום מימשל אובמה-ביידן. טראמפ הצליח להשיב 12 מיליון מהם לעבודה עד פריצת המגיפה – הישג מדהים! מימשל אובמה-ביידן "שיווק" את מישרות רובם לסין המעסיקה מיליונים משלה בתנאי כמעט-עבדות ומייצאת את תוצרתם בחזרה לארה"ב. טראמפ גם החל בהצלחה להשיב את שרשרות האספקה לארה"ב – הסיבה החיונית ביותר עבור סין לסלקו מהבית הלבן. סילוקו של טראמפ היא גולת ההצלחה הסינית!!!

סין והיונוספירה

עם הפעלת הקורונה במיתווה שגר-ושכח – סין התפנתה להמשיך ולעסוק בכמה נושאים חשובים לא פחות. חשיבותם כה קריטית ששתי המעצמות בחרו שלא להפנות לכיוונם את הרדאר התקשורתי – פיתוח מדעי טכנולוגי ופיתוח יכולות מחוץ לאטמוספירת כדור הארץ.

חברת ראנד קורפוריישן קיבלה לאחרונה אישור מוגבל לשפוך אור על התקדמותה של סין בתחומים האלה. מאמציה הכבירים של סין בכיוונים האלה תרמו להחלטתו של טראמפ לפני שנתיים להקים את הזרוע הצבאית החדשה – השישית במספר – זרוע "החלל". להלן בכמה ראשי פרקים, תחזיקו טוב!

סין מפתחת שורה של טכנולוגיות כמו מיחשוב-קוואנטום, AI, וזריעת עננים עם אוריינטציה לכיתותם לכלי נשק מתוחכמים כנגד אויביה הפוטנציאלים ובראשם ארה"ב. "ייצור סופר-חיילים" בעזרת סופר-גלולה במטרה להגיע לשרידות בת 5 ימים ולילות ללא מזון שתייה ושינה, גם הוא נמשך אבל עם אופק תיכנון ארוך טווח.

היתרון הטכנולוגי של ארה"ב עדיין נשמר אבל תוך שוליים מתקצרים והולכים. המרוץ מתהדק. הם שמו מטרות זמנים לכיבוש המקום הראשון בהרבה תחומים. המרוץ מתחמם בהתמדה.

בחודש שעבר הכריזה בסין קבוצת מדעני מחשב הקוואנטום – שבידם המחשב המהיר ביותר בעולם! המשמעות – אין יותר תחרות עם המחשב קוואנטום של גוגל... שלהם הוא פי 10 מיליארד יותר מהיר. הפרשים כאלה הופכים מהירות לאיכות. כלומר לסינים יש יכולת לבצע משימות שאחרים אפילו לא ינסו להתקרב אליהן. אחד המומחים המובילים במערב – גורדון צ'אנג טוען שזו לבדה ידיעה מרעישה כי סין פיגרה אחרי ארה"ב בתחום הקריטי הזה רק לפני חצי שנה. במילים אחרות הם פיתחו את המערכת החדשה תוך פריצת דרך אדירה מתחום בלתי ידוע ויש להם יכולות להתקדם "בדילוגי צפרדע" בהשאירם את ארה"ב הרבה מאחור. יתרה מזו ברמות כאלה תהייה בידי סין היכולת לפצח את כל הקודים בארה"ב ו-או לפתוח במלחמת סייבר המצמיתה את הבטחון הלאומי האמריקני. מומחים אחרים מפקפקים ביכולות הללו.

יכולות המיחשוב האלה מעמידות בידם אפשרויות דמיוניות לפיתוח מחלות נגיפים דינמיות עם יכולות היגוי עבור עריכת גנים מובלת-מטרה!!!

סין משקיעה סכומי עתק במחקרים לשינוי אקלים ומזג אוויר ברמה אזורית ואפילו יבשתית. הסיבה המרכזית לכיבוש טיבט היתה עבור גישה ישירה להרי ההימליה שאחראים על אספקת המים להודו ולסביבתה (מומלץ להציץ שנית באיור 1 ולהפנים את מצבה העגום של הודו...)

ריכוז מאמץ מחקרי נמצא בתחום החלל (יונוספירה והלאה). סין חתומה על כל האמנות המגבילות את מירב העיסוק הסיני בחלל ועצמיו כגון הירח, כל כוכבי הלכת, תחנות-חלל, לוויני GPS וכיו"ב. הנחתת החללית הסינית על הצד האפל של הירח – הסנונית הראשונה לפני שנה, מתוך אמביציה רחבת הקף הכוללת הקמת מחנה צבאי גדול לסיעודו ושמירתו של מיתחם מחקר רב-ענפים שייהנה מסביבה נטולת אטמוספירה. מדובר בסקר קרקעות מקיף לגילוי מחצבים של מתכות נדירות-מוצא ואולי גם בלתי ידועות. גורדון צ'אנג (שפת אם-סינית) טוען נמרצות שסין פשוט "לא סופרת" אף לא אחד מההסכמים הבינלאומיים עליהם היא חתומה, וכמובן – אף לא אחד מהחתומים עליהם!

האם סין כבר מתנהלת כמעצמה היחידה בעולם? ובכן ניתן להבחין ב"רגליים" לתזה המפתיעה עם שתי תשובות חיוביות, מתוך רבות.

האחת: מעצמות נוהגות להעניש "נתינים" סרבני-ציות. דוגמאות היסטוריות קיימות למכביר. המלצתי למי שלא קרא, לקרוא את הרומן ההיסטורי הנפלא של יוכי ברנדס: "הפרדס של עקיבא", ולבעלי עצבים חזקים – לא לדלג בשום אופן על התיאורים הפלסטיים של השימוש במסרקות הברזל על גופו של רבי עקיבא מידיה של המעצמה התורנית – רומא. במקרה הנוכחי, מזכיר המדינה היוצא מייק פומפאו יצא בשבוע האחרון של המימשל הקודם בשרשרת הכרזות נוגדות-סין. אבל אחת מהן נגעה בעצב מוגלתי רגיש: "סין נוהגת בתושביה המוסלמים האויגורים בשיטות של רצח עם ופשע נגד האנושות!"

ואז, ברגע נדיר של אחדות, הצטרף להכרזה הזו, באופן מנומק להפליא, מזכיר המדינה הנכנס – אנטוני בלינקן.

תגובת סין לא איחרה לבוא. היא התחלקה לשני חלקים מצידו של... דובר משרד החוץ (לא של השר עצמו כמקובל!)

הראשונה: בחלק א' הוא טיפל בפומפאו – בתמצית: כינה אותו לוליין ושקרן סידרתי, והוסיף בסמליות-מעצמה – סנקציה – לא ידרוך על אדמת סין.

בחלק ב' הוא טיפל בבלינקן בסגנון של "הדרכה למתחילים": "המימשל החדש יעבוד יחד עם סין בהשראה של כבוד הדדי, ובאופן נאות. הוא יתנהל בטיפול בחילוקי דעות בשיתוף פעולה... ובקור רוח ישפוט את הסוגיות של הנוגע בדבר..."

השנייה: בעקבות אירועי ה-6 בינואר 2021 יזמו הדמוקרטים הליך "הדחה" הזוי בקונגרס. זהו הליך הדחה של נשיא שבוע ימים לאחר שסיים את תפקידו כנשיא וחזר להיות אזרח מהשורה!!!

ההליך הזה נוגד ומתנגש חזיתית בלב החוקה האמריקנית. להלן הנוסח המקורי והמדוייק מתוך Article II של החוקה בנושא הזה:

“President, Vice President and all civil Officers of the United States” shall be removed from office if convicted in an impeachment trial of “Treason, Bribery, or other high Crimes and Misdemeanors.”

[לצערי הנוסח האנגלי מבולבל בהעתקה. – אב"ע]

אין כאן צורך להפעיל "מדע רקטות" בכדי להבין שאין אפשרות להדיח מישהו ממשרה ממשלתית כאשר אינו אוחז בכזו! פרופ' אלן דרשוביץ, שנחשב זה שנות דורותיים לאורים והתומים של החוקה, שטוען שעצם תחילת משפט ההדחה של האזרח הפשוט דונאלד טראמפ שהפך ל-plain citizen בעת השבעת הנשיא החדש ב-12:00 20 בינואר 2021, הוא חץ מורעל ללב הדמוקרטיה בארה"ב מכיוון שבעתיד תוכל מפלגה שיש לה רוב בשני בתי הקונגרס למחוק כל מועמד של המפלגה היריבה לפני שייבחר לתפקיד הממשלתי!!! יומיים אחר כך הוא נשאל לגבי נשיאים שכיהנו בעבר... כמובן – היתה תשובתו, אבל מה שחשוב במקרה הזה זאת האופציה להיפטר מהיריב העומד לבחירה! האם סטאלין מחייך מעומק קברו?

אתמול נידחתה בסינאט הצעת החלטה של הסנאטור ראנד פול להסיר את ההליך הנ"ל, ברוב של 55 נגד 45

כאשר 5 רפובליקנים – יריביו של טראמפ מאז שנבחר ב- 2016 – הצטרפו לדמוקרטים. בביטחון ניתן לומר שהם יצביעו ל"הדחתו" ההזוייה בתום המשפט שייגמר בזיכויו הבטוח כי יש צורך ב-17 רפובליקנים בסה"כ ל"הדחה" בעוד המפלגה הרפובליקנית עדיין לא קיבלה החלטה להתאבד באופן קולקטיבי.

אז מדוע הלכו, ננסי פלוסי וצ'אק שומר, מנהיגי הרוב בבית הנציגים ובסנאט, בהתאמה, לצעד כה חסר סיכוי, כזה שנשיא בית המשפט העליון ג'ון רוברטס שאמור, ע"פ החוקה להיות השופט במשפט ההדחה בסנאט, סירב בהחלטיות לעשות כן. סירובו הוליד אבסורד הנוסף כאשר מינו סנאטור דמוקרטי – פטריק לאהי להיות השופט... ובכך יצרו תקדים מקורי שבו אחד המושבעים הוא גם השופט (כלל נקוט: אסור לו להשפיע על מי מהמושבעים).

החלטתי לבדוק את השערתי הבאה עם 5 מחברי הטובים האמריקנים (4 שהצביעו לטראמפ ואחד לביידן):

"השגיו האדירים של טראמפ בוצעו כשהוא נחשף לבדו בצריח. סין לא האמינה שבתנאים כאלה קיים מישהו עלי אדמות שיגרום להם לחתום על הפסד כלשהו בעודם מבצעים הגנה לוחצת על כל המגרש. הדמוקרטים יודעים הייטב איך הם סחטו 'ניצחון' ב-3 בנובמבר. טראמפ אחראי לשגיאה אחת גורלית שביצע ב-6 בינואר כאשר נימנע להזכיר לתומכיו שהתקבצו לתמוך בו 'לא להיכנס לבניין הקפיטול בשום מקרה.' שני הגורמים סין והדמוקרטים נחושים לעשות הכול למנוע ממנו לרוץ שנית ב-2024."

התשובות שלהם מעניינות. היחיד שלא ענה באופן סופי – המצביע לביידן – אבל הבטיח לכתוב את תשובתו בקרוב. השאר ענו כדלקמן:

מסכים עם מסקנתך! הוסיף את המשפט הבא: "75 מיליון שהצביעו לטראמפ אוהבים אותו (Love Him), זה קרה רק לג'ורג' וואשינגטון."

מסכים, והוסיף לי מידע חשוב. "סנאטור ראנד פול חשף מספר עצום של קולות 'אבודים' עבור טראמפ – כמיליון. 76 מיליון מצביעיו מאוהבים בו ריגשית (Fell in Love with him). הדמוקרטים רועדים מהחקירה שהסנאטור יוזם."

"מאוכזב קשות מהפחדנות שגילו שופטי העליון שלא נתנו לו [לטראמפ] במשך 5 שבועות את יומו בבית המשפט (No Standing)..." והוסיף הרבה פרטים וסיים בקול משתנק: "יום הפרידה מטראמפ היה העצוב בחיי."

"אני מתפלל שטראמפ ינצח בגדול ב-2024 עם רוב גדול בקונגרס ולו רק בכדי להוסיף תיקון לחוקה שייעבה את הפיסקה ב-Article II בה ייאסר בשלילה מפורשת להדיח אזרח מהשורה גם כאשר הוא החזיק בעבר מישרה או תפקיד בר-הדחה." הוא רק הוסיף באנחה – "הסיכוי לכך קטן ואני לא ישן בלילה."

פרופ' חובב טלפז

27 בינואר 2021

הציבור הישראלי פעם אחר פעם מעניק לתקשורת את המקום האחרון ברמת האמינות וההערכה על עשיית תקשורת. שעה קלה על קלקלה. כמה רוע מרוכז, רשעות מזוקקת, מנה גדושה של ארס ומצע קשוח של שנאה בשעה אחת של תוכנית בוקר בשידור הציבורי הממוסגר כשידור של ציבור אחד ויחיד בלבד, ציבור השונאים.

המיקרוקוסמוס של הרוע בשעה אחת שכולה הנדסת תודעה מהמקפצה, דברי הלהג, ההשמצות, ההכפשות, ההאשמות, הלעג, הלהג והבוז, ציניות המכסה על האמת בערימות של צחנה בלתי נפסקת. זה התחיל בכמעט האשמת ראש הממשלה בנימין נתניהו במותם של חללי המגפה, ברמזים עבים כחדקו של פיל על המוות שנגרם בגלל האיש עם המשפטים, האיש עם האינטרסים, תוך הבהרה שאת החיסונים שמקבלים אזרחי ישראל, כולל השונאים, יש לזקוף למפלגת העבודה ההיסטורית שדאגה לקופות החולים.

אחריו הגיע פוליטיקאי שונא באופן המצריך בדיקת גורמים המומחים במניעי השנאה, המתהדר בתואר יו"ר ארגון שאיש לא בחר, עמותה שנושאת בשם מרשים ומטרתה לבזות את הורדוס, את המלך, את מוביל המונרכיה, בלי שום הערה מצד המראיין ה'אובייקטיבי', נוטף ההתלהבות ושואל שאלות מנחות שאפילו נמר של נייר אינו שואל שאלות רכות ממנה.

הצוללות, השחיתות, מסע רכבים שיצאו לצור על בלפור ובית המשפט העליון, קריאה לכמה שיותר בעלי רכבים לעלות על בית המשפט העליון האמור לדון בעתירה של אותו פוליטיקאי הנושא בתפקיד של יו"ר העמותה. וכך מפרכסים אלה את אלה בתקשורת הציבורית, זה שולח עתירות, וזה מהדהד אותן על אף שבית המשפט העליון כבר גלגל אותם מבית המשפט. אחרי הביזיון הכאילו-עיתונאי הזה, לא חושב המראיין 'האובייקטיבי' שראוי להביא תגובה, התייחסות, מילה אחת של מי שכונו הורדוס ומלך על כל המשתמע מכך. העצוב הוא שבשעה זו אין אפילו אתנחתא קלה של מוזיקה או פרסומות ואפילו לא עידכוני תנועה כדי לנשום, להתאושש מהמהלומות הקשות של המתחזה להיות עיתונאי .

השעה לא נגמרה, האוויר הופך לדחוס יותר ויותר, עכשיו הזמן להסתה נגד החרדים בכלל, ללא הסתייגות שתבהיר כי מדובר בקומץ זניח ורעשני, בו יש לטפל ביד קשה על כל המשתמע מכך, למצות עימו את הדין. ההסתה הקשה הזו כללה האשמות באכיפה בררנית, שיסוי אוכלוסיית תל אביב באוכלוסיית בני ברק, יצירת פיצולים בו מאשימים ציבור עצום שומר חוק המקפיד קלה כבחמורה על הכללים, וקומץ עבריינים במגזר החרדי, תאב תשומת לב והתפרעויות, המבאיש ריחו של הציבור. תחושת ההסתה, המחנק, השיסוי וההתלהמות כנגד ציבור שלם הביאה לסיקור הממוקד, כל חתונה זוכה לסיקור בררני ברמה שהסכמי אברהם זכו להם, כל תלמוד תורה זכה לעוצמה של אמוציות אנטי בעוד מסיבות טבע המוניות, חגיגות על גגות מגדלים זכו לתזכורת שולית עד כדי התעלמות, אכיפה בררנית אמרנו.

עוד רבע שעה מסתיימת שעת הרעל המזוקק המוזרק לציבור על ידי השידור הציבורי ואז מגלים פתאום שהתוכנית הכלכלית שהציגו שר האוצר וראש הממשלה, שוחד בחירות, כלכלת בחירות, דחיפת היועמ"ש בשידור חי לפסול התוכנית בשל קיומה לצרכים פוליטיים, כאילו אתמול הומצאה כלכלת הבחירות, כאילו אין מגפה בה מטה לחמם של רבים נשבר והם משוועים למענקים אלה.

מילים של שוחד בחירות וכלכלת בחירות חזרו שוב ושוב אלא שהפעם כאילו בשם 'האיזון הקדוש' ומראית העין הציבורית הוקלט ראיון עם שר האוצר, שלא הצליח להשלים משפט אחד, החתלתול הענוג מלקק החמאה שעל שפתיו הפך בין ראיון לאריה טורף ובעל כישרון נחשי משהו יורה ארס ולא מאפשר לשר האוצר להשלים משפט. שר האוצר חיפש מחסה מחיסול ממוקד של האריה ששנא ליכוד ולקינוח הטיח בו את התפטרות פקידי האוצר בשל עריצותו, בשל היותו הורדוס, בשל אישיותו, ככתם על מצחו, כל הניסיונות להסביר משהו מצידו של השר נפל על ניבים טורפים והיה למשיסה.

ואז הגיע האות לסיום, בלון החמצן חובר מחדש, קצת אוויר נקי, קצת נשימה בלי שטרפיו של האריה ששנא ליכוד מונח על צוואר השומע בתוכנית שידור ציבורי.

התקשורת הישראלית ממוקמת במקום האחרון במדד אמון הציבור, שעת הזעם, השנאה, הניכור, ההאשמה, שעת הינדוס התודעה – מאששת מסקנה זו. הציבור בריא יותר ממלעיטיו.

עמנואל בן סבו

הכותב הינו מחנך, משורר, סופר ופובליציסט.

כדבוקה אחת הם צעדו בקור המקפיא, מכורבלים במעיליהם ובצעיפיהם, באירועי יום השואה הבינלאומי במחנה אושוויץ על אדמת פולין – תחנתם האחרונה של מיליון ו-200 אלף בני אדם, רובם המכריע יהודים. משני צידיהם איגפו אותם אנשי המשמר נושאי דגלי ישראל. דוממים הם התקדמו מ"שער המוות" של מחנה בירקנאו, לאורך מסילת הברזל, מרחק של כמה מאות מטר, אל רחבת אנדרטת הזיכרון, אשר משני צידיה שרידי תעשיית המוות הנאצית.

שבע שנים חלפו מאז ולעולם לא אשכח את האירוע המרטיט הזה, בו נטלתי חלק כחבר משלחת כנסת ישראל. זה היה ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, היום שבו נכבש מחנה ההשמדה הזה על-ידי הצבא הרוסי ב-27 בינואר 1945, והובס צבאו של היטלר ימ"ו. כמחצית מחברי הכנסת, נציגי כל הסיעות, יצאו במטוסים מיוחדים לעבר קראקוב ומשם הוסעו לאושוויץ. בדבוקה אחת הם נעו המומים בין הגדרות המחושמלים, בין הצריפים הקודרים, המשרפות, הקרונות, מאוחדים בהכרתם כי את השואה אסור להשכיח, את לקחה יש להנחיל גם לדורות הבאים, וכי מדינת היהודים היא התשובה לכל שונאינו בעבר, בהווה ובעתיד.

צעדתי לצידו של שבח וייס, בעצמו ניצול שואה, ולשעבר יו"ר הכנסת ה-13 בה כיהנתי, ולאחר מכן שגריר ישראל בווארשה, ועתה יו"ר מועצת יד ושם. ההליכה לצידו העצימה את החוויה הקשה, החד-פעמית. צעדה משתקת ומאחדת כאשר את תחושת האחדות ממחישה במיוחד אבוקת הזיכרון שהוצתה במשותף על-ידי יו"ר הקואליציה דאז, ח"כ יריב לוין, ויו"ר האופוזיציה ח"כ יצחק הרצוג. המעילים כבדים והצעיפים חמימים לא לגמרי הועילו בקור העז של מינוס 15 מעלות. שאלנו את עצמנו, איך אפשר היה לשרוד אז את החורף הפולני, שאינו יודע רחם, כשרק כותנת דקה לגופך, והקלגס הגרמני אינו יודע רחם? ואכן, רבים מאחינו שהובאו לכאן ברכבות מרחבי אירופה, לא שרדו את הקרה, עוד קודם שהובלו למשרפות.

השואה, מלחמת העולם השנייה, לא פרצו בפתע. הכתובות היו על הקירות ברחבי היבשת האירופית. הרצל, ז'בוטינסקי ומנהיגים ציוניים נוספים התריעו במשך שנים מפני סכנת השמד האורבת לבני העם היהודי אם לא יתעשתו ויעלו לארץ-ישראל. מעטים נענו לקריאות האזעקה, הצילו נפשותיהם. שליש מהעם היהודי עלה בעשן המשרפות השמיימה. גרמניה הנאצית המיטה על העולם כולו אסון שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה האנושית – כ-50 מיליון בני אדם ניספו בשנות המלחמה העולמית השנייה. בלי שישה המיליונים, העם היהודי קם מאפר השואה, לחם בארצו וכונן את מדינתו העצמאית.

יום מצמרר לכל משתתפיו היה זה אותו יום במחנה אושוויץ לפני שבע שנים.

יום דחוס של טלטלה מעיקה, של חשבון נפש מר וכואב לכל משתתף ולכל פרלמנטר ישראלי, בהם גם ערבי אחד ודרוזי אחד.

אבל זה היה רק יום אחד בלוח השנה. אירוע מעצב של התלכדות ואחדות זמניים. בבית, בשובם אל המליאה במשכן שבלב הבירה, חזרו העניינים לקדמותם. שוב נגחו הח"כים אלה את אלה. נשכחו האסון הבלתי נתפס ההוא וגם האיומים החדשים.

אשתקד צויין יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ביד ושם בירושלים. כ-50 ממנהיגי העולם התחייבו בהתכנסותם רבת רושם, לזכור ולא לשכוח, ולהילחם בכל גילויי האנטישמיות שחזרו והתרבו בארצותיהם. זאת בעקבות מיזם מ-2016, שבו האירגון הבינלאומי לזיכרון השואה פירסם הגדרות מחייבות לאנטישמיות ובהן הכחשת זכות העם היהודי להגדרה עצמית. ובעוד מתנהל ויכוח נוקב (במיוחד בעולם היהודי) סביב סעיף זה – למשל, אם תנועת החרם על ישראל היא אנטישמית – פרצה לעולמנו מגפת הקורונה ועוררה גלי אנטישמיות מחודשים. התחייבויות נאות לחוד ומציאות עגומה לחוד.

אבל מה כי נלין על אומות תבל, כאשר בישראל עצמה מגפת שנאה פנימית משסעת בתוכנו? בעוד הקורונה מפילה בנו אלפי חללים, משתקת כמעט כליל את המשק, משנה אורחות חיינו, ובעוד האיומים מאיראן מתעצמים – הניסיון לקיים אחדות לאומית בממשלה כשל כישלון חרוץ. שוב אנו בסיחרור משולב של מגפה ובחירות, בטירוף מערכות ממש.

האם זיכרון אחד, יום אחד, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, שחל ביום רביעי, זו הפעם ה-76 מאז שוחרר מחנה אושוויץ, ינוצל לחשבון נפש לאומי, שכה נדרש לעת הזאת? האם יוכל לשמש לנו תמרור אדום, תזכורת, לאילו תהומות אנו עלולים להידרדר לאו דווקא בשל אויבינו, אלא יותר בשל שנאה פנימית גואה, שכבר מתבטאת באלימות פיזית ברחובות?

במערכת בחירות מסעירה ככל שהינה, בעיתוי כה קשה, מן הראוי שראשי הציבור יתעלו ויפגינו אחריות, גם כשנאבקים על קולות הבוחרים.

רק ישראל דמוקרטית אך מאוחדת היא הערובה לכך שלא תתרגש עלינו ועל תפוצות הגולה שואה שנייה.

יוסי אחימאיר

שחל בשנת תשפ"א בט"ו בשבט

שואה שהותירה שישה מיליון

גזעי עצים מפוייחים

שנשרפו בלהבות אש אכזריים

אך בלבבות הם נותרו עומדים נטועים

על מקומם. כי העץ יכול להיכחד

אך שורשיו לעד נשארים.

וכך, בכוח האמונה והצדק הנצחיים,

החלו להנץ בגזעים המפיויחים

ניצני עלים ירוקים שפרחו ושילחו ענפים ובדים

שישה מיליון נבטים ונצרים ששמרו על הגחלת,

המשיכו את השושלת המפוארת של העם היהודי,

ששורשיו החזקים בני אלפי השנים

הקימו ורוממו את בניו מן החורבות

שהגיע לארצו, וניטע באדמת האבות.

יער עצים רבי פארות מלבלבים ופורחים בו,

על אפם וחמתם של כל דורשי רעתו,

מוכנים לתרום לכל העולם מפירות היצירה והמדע

ולהפוך את אימי השואה להישג נשגב.

הדסה מור

ביום עבודתו הראשון, הנשיא ביידן חתם על כמה עשרות צווים נשיאותיים, שתוקפם 60 ימים, מבלי להזדקק לאישור הקונגרס, והם יאפשרו לו להתחיל להגשים מעכשיו לעכשיו את הבטחותיו לציבור הבוחרים. פרק זמן זה מאפשר לנשיא להתייעץ ולשכנע את חברי הקונגרס, שיתחילו בהליכיי חקיקה ברוח שאיפותיו.

ומה המצב אצלנו?

אצלנו מוסדות החינוך החרדיים ממשיכים להפר את תקנות סגר הקורונה, משרד המשפטים מטיל את אכיפת התקנות על משרד החינוך, שמטיל את האכיפה על המשטרה, שמטילה את האכיפה על פקחי הרשויות המקומיות.

אם בישראל היה מימשל נשיאותי, הנשיא היה חותם על צו נשיאותי שמקפיא את תקציבי המוסדות העברייניים ושולל את רישיון קיומם, אז אולי ראשי המגזר החרדי היו מתחילים לחשוב שלא כדאי להפר את החוק.

והוא הדין לגבי הטפילות הכלכלית ולגבי ההשתמטות מהשירות הצבאי ומהשירות האזרחי-לאומי.

שמעון גרובר

שירים על מפלגות, בחירות ופוליטיקה

חלק שלישי

1. אתנחתא

שני הכיוונים הקיצוניים המסתמנים בקידמת העשור השני למאה ה-21 אינם מהווים, כמובן, את כל הרפרטואר השירי שלנו. כי מה קורה? ההקצנה של נושאים מחיי הפרט, כמו אהבה, זוגיות, בילוי וכסף, ועד לשירים בלא רצף הגיוני המתמקדים בלחן הקיצבי ובמופע המצולם, ומאידך – התגברותם של שירי מחאה וייאוש, משכיחים מאיתנו עולם שירי יפהפה המוסיף ומתקיים וחיוני בו בזמן.

למשל, את יופיים הניצחי מאוד של שירי ארץ ישראל היפה והטובה, כפי שקראנו להם, ואשר עד היום הם חיים בתוכנו ורבים מאוד מתרפקים עליהם באהבה גם בחוגים לשירי עם ולריקודי עם. וכמובן גם השירה המזרח תיכונית הפורחת ואהובה על רבים, וגם להקות כמו "איפה הילד", ועוד יוצרים בולטים ומוערכים ואהובים כמו עידן רייכל.

אולם, כיוון שנושאי הפוליטיקה הם שמעסיקים אותנו כאן והמצע קצר, נידונות כאן רק דוגמאות מייצגות של מגמה זו, למרות שעוד יוצרים בלטו גם בשירי המחאה שלהם, כמו אביב גפן, שכולנו זוכרים את שירו "אנחנו דור מזויין"...

עם זאת, נסיים באיזכור קצר של שני שירים של שלמה ארצי, כנראה האהוב שבזמרים, כי שיריו מצביעים על כיוון מעניין בהקשר זה ומחזקים את השאלה, למה לי פוליטיקה עכשיו?

ולסיום נזכיר כאן את זמר הראפ, יואב אליאסי, הידוע בכינויו "הצל", הפועל ושר דווקא מן הקוטב הפוליטי הימני, ועל כן מצבו לא פשוט והוא מותקף ללא הרף (ומשיב מלחמה...)

והערה נוספת, הפעם אישית: שירי המחאה של "הדג נחש" ואף של יוצרים נוספים, נראים לי עצמי מוקצנים ומעוותים את המציאות הישראלית, עד שלעיתים קשה להכירה, זו מוצגת, כביכול – אנחנו חיים בדיקטטורה המסכנת את חיי הפרט בעוד התשובה והפיתרון מצויים בידם. אף על פי כן, נראה לי שראוי להכירם ולהבין את מגמותיהם וכך להבין את המגמות התרבותיות הפועמות בתוכנו.

2. להקת "הדג נחש" כמייצגת את מגמות המחאה

להקת "הדג נחש" הוקמה בירושלים בשנת 1996 על ידי שאנן סטריט, יליד 1971, יחד עם דודוש קלמס, וחברי הלהקה הם גם פעילים חברתית בצד הפעילות המוסיקלית העניפה, ומתמקדים בנושאים כמו תהליך השלום, המבנה החברתי בישראל, פוליטיקה ישראלית, וזאת כמובן מן הצד "השמאלני" של המפה הפוליטית. הם אפילו העזו להזכיר סמים קלים בשעה שהקנאביס היה מוקצה מחמת מיאוס. גם סוג המוסיקה שלהם מייחד אותם במידה רבה, כי הם שרים בעיקר היפ הופ, ראפ, רגאיי ועוד מוסיקה קיצבית ומרדנית, כשהסולן הוא שאנן סטריט והוא נותן הכיוון העיקרי.

כיוון זה של הלהקה הושפע, כאמור, על ידי המייסד והסולן, שגם שמו מייחד אותו. הוא גם זה שכתב את האלבום הראשון של הלהקה, למרות שאחר כך היו שותפים לא פעם גם החברים האחרים בלהקה. ואמנם, ייתכן שהביוגרפיה המיוחדת שלו השפיעה כאן. הוא נולד בירושלים להורים אינטלקטואלים וציונים שעלו מארצות הברית ובחרו להתיישב בירושלים. שם למד בבית הספר הניסויי שבעיר. את התיכון למד במדרשת בן גוריון דווקא, והיה חבר בתנועת הנוער של "השומר הצעיר". הוא גם התגייס לנח"ל של "השומר הצעיר". ומעניין, למרות שהחל לכתוב שירים כבר כנער, הלהקה הוקמה כשהיה כבר בשנות ה-20 שלו, בוגר יותר, ולכן כבר השתקפה בשיריו ובפעולותיו ההשקפה התרבותית-חברתית, שבבסיסה ההנחה שהתרבות ובכללה כמובן המוסיקה, חיונית לכל השכבות ואינה רק מותרות למי שיכול. מכאן מפעלי הלהקה למופעים בפריפריה, תוך כך גם התגבשה השקפתו הפוליטית והכתיבה כנראה את צירופם של החברים ללהקה.

יכולנו להביא שירים רבים של הלהקה, אבל לענייננו יספיקו שניים מייצגים. לפני כן רק נציין, כאנקדוטה, שבאלבום שלהם משנת 2018 , שנקרא ''WELCOME TO ISRAEL", הם כללו את שירו של ביאליק, "אל הציפור", כלשונו וחיברו לו לחן בקצב הרוק. ואכן, ממרחק השנים, כשקוראים את השיר כאילו הוא מתייחס לזמננו, השיר נשמע כמעט סאטירי.

אבל עכשיו נעבור לאלבום משנת 2010 ולשיר שכמעט אין מה לפרש בו כיוון שהוא מדבר מפורשות, הלא הוא השיר "אני מאמין". השיר חובר והולחן על ידי כל חברי הלהקה ונכלל באלבומם שנקרא בשם "6" משנת 2010. היה זה שנה לאחר הבחירות ה-18 לכנסת, כלומר – כבר לפני עשור, שעה שאיש עדיין לא דיבר על התארכות כהונתו של נתניהו ובוודאי לא על כתבי אישום.

וכך הולך השיר בבית הראשון:

אני מאמין

מלים ולחן: כל חברי הלהקה

ביצוע: הלהקה עם הסולן סטריט

אני מאמין שנכון להיום

חלקנו באי השגת השלום

משמעותי וגדול לא פחות מחלקן

של כל המדינות השכנות.

ועוד אני מאמין שאנחנו הולכים סחור

שאין סיכוי שעוד מלחמה תעזור

ושכל הדיבורים על מאבק בטרור

תכליתם רק להרשים ת'העולם הנאור

אני מאמין שחובה להשקיע בחינוך

שסדר העדיפויות מוכרח להיות הפוך

שמשכורת הבכירים היא שערורייה

שצריך לפרק ולהזיז את הקריה

אני מאמין שאין פה שוויון

שהגזענות שבתוכנו תוליד את האסון

שאם לא נתעשת ונתחיל להבין

ספק אם נוכל לחגוג עוד שישים.

פזמון: וזה לא מזיז לאף אחד ת'תחת

ואני לא יכול

לסחוב את המשקולת הזו

לכל מקום שאלך.

זה נשמע כמו נאום בחירות, לא? אפילו השפה היא דיבורית בתכלית ואין בה מן המלים או מן המיקצב השירי. ועל מה מדברים בשיר? על עניינים פרוזאיים ממש, עניינים ציבוריים מחיי המעשה ואין כאן דבר מהנהוג לייחס לשירה בכלל ולשירת זמר בפרט, מן העולם החווית והריגשי. הסולן שר והלהקה מלווה בנגינה כאילו נאם בכנסת על חלקנו בכך שעד אז לא הושג שלום והכל באשמתנו, וכל הדיבורים הם רק מן הפה ולחוץ, ושצריך להשקיע בחינוך, שאין שוויון חברתי וששכר הבכירים הוא סקנדל.

נו, וכי אלה עניינים לשירה ובייחוד בשיר הקרוי כשם שירו של טשרניחובסקי? וכי זה "אני מאמין" אידאולוגי? אכן, יש בזה אמונה בתיקון חברתי ופוליטי. אבל אנחנו רגילים שאני מאמין יכול להיות בביאת המשיח, בגאולה, ברפואה ניסית מהמגיפה, בעקרונות אידאולוגיים רחבים בניסוחם, אבל לא כפירטי ענייני השעה הקונקרטיים.

בבית הארוך השני נידונים אפילו עניינים כספיים, כמו כספים ציבוריים שמשקיעות חברות מפסידות בפרסום בשידור על מנת לשוב ולהרוויח, או – מה שאקטואלי יותר היום – שהממשלה חייבת להשקיע יותר בפעילויות תרבות. ואז, לפתע חל מעבר לגוף ראשון של אדם אחר, שסבור שהוא יכול ומוכשר לפתור את כל הבעיות שישנן והוא גם פעיל ומתרוצץ, יוצא להפגנות, מגייס משאבים, מצטלם מדברר (האם יש כאן כוונה למישהו מסויים?) – בקיצור – אקטואלי ממש, כאילו נכתב היום. הוא גם מבטיח שהפיתרון ידוע לו שהרי הוא ממש מעבר לפינה . אלא שמתברר שגם ההבטחות המוגזמות הללו, שיכולנו לחשוב שהן חיוביות, מלוגלגות כאן. אבל גם הן לא מזיזות לאף אחד את... התחת ולכן, לאחר הפזמון האומר שאין בו עוד כוח, בא הסיום בייאוש מוחלט:

"אז אני נמק קמל ונופל / מכולם מתרחק לא שותה לא אוכל / רואה רק את הדרעק איפה שאני לא מסתכל / וכדי לא להתרסק מתמסטל."

האני מאמין הופך, אפוא, לקראת סיום, לכאב אישי ולייאוש ואפילו להצגת הסמים הקלים כבריחה באין ברירה מן הייאוש המוחץ מהמצב הפוליטי, והניסוח "הנמוך" בא מכאב. מאידך, גם האמצעים השיריים מובלטים, כמו החריזה והמקצב, להבליט את התגובה הנפשית. אכן, שיר מחאה אך ללא תקווה.

שיר אופייני וחריף אחר, שכיוונו שונה ועיקרו בקריאה לפעולה, והוא אף נתן את שמו לאלבום שבו נכלל, הוא השיר "זמן להתעורר" (2014). למילותיו היו שותפים כל חברי הלהקה אך במיוחד שאנן סטריט וגיא מר, וגם ללחן היו שותפים כולם, אלא שביסודו נכתב על ידי גיא מר, שלומי אלון ויא-יא.

ומה טעם השקיעו כל כך כל חברי הלהקה בשיר זה? כי יש בו קריאה מפורשת לצאת מהייאוש, להתעורר ולפעול נגד השלטון. לא לחכות עוד! וכך נפתח השיר, שקצת קיצוני לדעתי, שבוצע לראשונה ממש לפני 8 שנים בפברואר:

"השכמה!

לא מאמין בנשק מאמין בשירה

וותיק מספיק כדי לעשות את הבחירה

בכי זה לא רע כשהמצב בכי רע

כל דמעה שמטפטפת מזכירה

בדיוק עד כמה בעלי השררה

ואנחנו לגמרי לא באותה הסירה

כשמישהו על עצמו שופך חומר בעירה

איך זה שאנחנו מרגישים עם זה רע

והם משתמשים בתשקורת כדי לביית ולתכנת

להחדיר לנו ת'שקר שנאמין שזה אמת

אתה קולט – אני מריח זה מסריח מהראש

אומרים לי תירגע – אז זה הזמן לחשוש

שמה שחשבתי הגיוני – לא הגיוני בהחלט

זה הספין שמסיט מהאלף אל הבית

פזמון: זה הזמן להתעורר כי הבית מתפורר / נצא מהחורים ביחד די להסתתר / תרימו את היד תפתחו את הפה / מול כולם אין סיכוי שהם יחזיקו עוד הרבה.

הפעם, אם כן, אין מצע מדוייק ומפורט של מה צריך לעשות ומהו סדר העדיפות, אלא רק קריאה למרד כנגד בעלי השררה המנסים לביית אותנו ובעיקר דרך התקשורת המשקרת לנו, להחדיר לראשינו שקרים וספינים שאין בהם אמת. הכול מסריח מהראש ואם נתעורר כולנו ונתמרד, השלטון לא יחזיק מעמד הרבה.

גם בבית השני , הארוך והמסיים, חוזרים דברים דומים. למשל –

"לחברי מחאה נשחרר מחמאה

כי הם הכי חותרים להקלה לתיקונה של העוולה."

כי הם רוצים לשחרר אותנו מ"מוסר העבדים" למען עתידם של הילדים, ולכן חברים הניפו את הדגלים כי הימים השחורים עוד יחלפו (האם כאן מקור הדגלים השחורים?) – עוד הילדים ישמחו בכיכר ונראה להם מי פה החמור ומי המשיח ומי כאן בכלל "נטע זר", הקיצור – צאו מהחורים כי אין להם סיכוי להחזיק עוד הרבה זמן.

מה נאמר אנחנו? הפעם אין אלו רק המילים של מאיר אריאל הדובר בביקורת חריפה על המפלגות ו"הדג נחש" מבצעים אותן, כפי שראינו בחלק הראשון. עתה, לו היינו חיים בארץ אחרת היינו מתרשמים שדיקטטורה מאיימת ונוטלת חיים ושמחה שלטת בישראל. השיר גם בנוי הפעם לא כנאום בחירות מושכל, אלא בתבניות של מקצב וחריזה על מנת שיתהווה שיר מעורר וקורא למרד, ויש להדגיש, למרות שבפתח השיר מופיעה הצהרה נגד נשק. זו מרד אזרחי כנגד שלטון עוולה, לא כל שכן שהלהקה הזאת רמתה גבוהה מבחינת הביצוע האמנותי.

ועתה אומר סטריט בראיון ב"7 לילות" מיום 22 בינואר: "אני רואה בהפגנות את העוצמה היצירתית של אזרחי ישראל, ואני חולה על זה שאין שם מנהיג. זו איזה הצצה לעתיד שבו כולנו יחד וכולנו אחרים." זו ביאת המשיח לפיו? קשה לדעת על מה בדיוק הוא חולם, אך הוא מצהיר כי מעולם לא הצביע ימינה ממר"צ.

ואולי לסיכום שירי המחאה נראה הקצנה מופלגת של צעיר, שהוא מוסיקאי, למד בבית הספר "רימון", פסנתרן וגם מורה לפיתוח קול, ושמו מקס פינק. והנה, לקראת הבחירות בשנת 2018, בעודו עובד על אלבום ראשון, הוא כותב ומלחין שיר, הנקרא במפורש "שיר בחירות". כל השיר הוא פנייה למאזינים שיצביעו עבורו כי "מה איכפת לכם" ממילא שום דבר לא הולך להשתנות, ושלא יקשיבו לכל ההבטחות. לכן הוא לא מבטיח כלום, לא להוריד מיסים, לא להביא שלום, לא להוריד מחירי דירות ולא שום דבר רצוי ומקל על החיים. וכיוון שהפחד כאן שולט אז " תנו לי את הכול" (והכוונה כמובן, הקול).

מהו הסיום? בפואנטה החושפת את התחבולה:

יהיה עצוב אם לא יהיה על מה לחלום,

אז תבחרו בי, תבחרו בי,

תבחרו ביביביביביבי

הסיום בשמו הנקוב במפורש של ראש הממשלה בפואנטה סאטירית ותוך ייחוס לביבי אישית את כל הרעות והשקרים והולכת השולל – מהווה לא רק מחאה, כמובן, אלא לראשונה בשירת זמר פגיעה אישית קשה וקיצונית.

ולכן, לשם איזון, נעיין בקצרה בשיריו של שלמה ארצי, שיש בהם משהו אחר. קודם כול, ראייה מפוכחת ובהירה של הקיום האנושי בלא הטלת כובד המשקל על פוליטיקה. וזאת, תוך מתן של קטעי סיפור ורמזי עלילות ולא רק של אהבה והתעלות ושמחה, אלא של הסבל האנושי, ובהחלט לא רק שלו ובעולמו הפרטי. אבל המבט תמיד מלא חמלה והבנה ועדינות, ותיאורו של הסבל רומזני ואין בו בוטות ואין חיפוש אשמים, לא באדם עצמו ולא בסובב, ואם יש רמז לאשמה הרי בעדינות. אין גם התקפות על השלטון, רק שאיפה שהעולם יתוקן ומצבו הקיומי של האדם הפרטי, שהוא כה ער לכאביו, ישתפרו כמו מצב החברה. אי לכך, רוכשים שיריו לא פעם מימד פילוסופי.

נראה, למשל, קטע משירו הארוך והעמוק "שפויים", שנכלל באלבומו ה-23 משנת 2007, והאלבום אף נקרא על שמו. וכך נשמע חלקו הראשון של השיר:

"וכמה נשאר לך בכיס? שאל אותי שכטר, ולא עניתי

ואחר כך הוא נסע לחפש את עצמו שם, בדרכים

ויום אחד כשהופענו במילואים, פתאום ראיתי

איך הוא שר במזרחית

עם חיילים שמחים.

שים לך בחדר אמר, גיטרה ותנ"ך

זה ישאיר אותך תמיד מאוזן ומאונך

אל הכפרים אמר, ניסע, נמצא שלווה של אלוהים

לא היה לנו מוצא, הרי רצינו להישאר שפויים.

פזמון: אני יכול כבר להסתכל כל בכל מרחוק

מי שנשאר שפוי יותר, ומי שנשאר פחות

אני מרים ראש לפעמים, ושומע שיר אהבה בספרדית

או נכנס לאיזו חנות ממתקים באיזו עיר

ואומר למוכרת הקטנה כשנפרדים,

"מותק העיקר תחזיקי מעמד

העיקר שנישאר כאן שפויים."

סיפורו של שכטר אינו נהיר לשומע עדיין, כמובן, אך בהמשך מתברר כי הדובר בשיר נענה לשכטר כאשר שוב ביקש ממנו כסף אלא ששכטר ביזבז אותו על אישה ו"חומרים". או אז חלה הפסקה בסיפורו ובית קצר מוקדש למצבו הקיומי של הדובר. יש בו כאב אך הוא גם רווי אהבה, ואתה מבין שיש כאן משהו אוטוביוגרפי: "ובחדר ישן לו איש קטן מנישואיי הראשונים" ומליבו זורמת אהבה ענקית אליו. וכשהבן מנגן בגיטרה ושר ראפ זה בכלל טוב ונעים, או אז אומר לו האב: "העיקר שנישאר שפויים." זה כוחה של אהבה.

אבל שכטר לא נשאר שפוי. הוא לא מצליח להיאחז בחיים ומוצאים אותו מת בפריז בלי אהבה ובלי כסף, ואז, כשארצי שקוע במחשבות הוא עוקף משאית שכמעט דורסת אותו, כי הוא "חושב על אלוהים שנעשה זקן ועייף כי העולם שלו נעשה להיפך," ולא ייתכן שעל עולם כזה חשב כשברא אותו.

המימד הקיומי הוא השליט בשיר, גורלם של בני האדם וההכרח להישאר שפויים על מנת להתקיים.

דוגמא נוספת, גם היא מתוך שיר ששלמה ארצי חיבר לו את המלים ואת הלחן, "דבר איתי על המצב". השיר נכלל באחד מאלבומיו המצליחים ביותר, שנקרא "צימאון", והופיע בשנת 2002. ודי יהיה לנו להציץ בבית הראשון:

"דבר איתי על המצב ובינתיים

תודה על כל חיבור, על כל גרם של שמיים

מעוד שקיעה לעוד זריחה

מעוד עצבות לעוד בדיחה

אחרי שנים עוד לא תבין את עצמך."

כל השיר הוא פנייה לידיד שחייו מלאי עצב, ושני הידידים נוטים לעשות סיכומים דיכאוניים. לכן אומר הדובר לידידו שלא יגיד שהוא פיקשש או נכשל ולא יתחיל לבכות, אלא שיעמיס באומץ את כל חייו על גבו כמו שעושה הצב, כי לו, לדובר, אין טענות אל אף אחד. כי אנחנו לא יודעים למה באנו לעולם הזה, ואיך להתנהג בו, ברעש או בשקט. אבל באמת, לא צריך לבכות אלא לראות ולהבחין כי הנה יש עוד פתח הזדמנות! הוא איננו בעולם הפוליטי אבל העיקר ש"נתחיל לעוף!"

נכון, שלמה ארצי הוא בן הדור שלאחר דורו של אריק איינשטיין, אבל מלבד היותו מייצג גישה רחבה אל עולמו של הפרט וסיבלו, אבל שירי מחאה פוליטיים, עד כמה שידיעתי מגעת, אינם מסיגנונו והוא אהוב על כולם.

ולכן לסיכום שבה ונשאלת השאלה: "למה לי פוליטיקה עכשיו?" וכי זה ייעודם של שירי הזמרים? המפריד והזועם הוא התכלית? וכי לא כדאי להשאירו למאמרים ולתקשורת? ואולי ייעודו של הזמר הוא דווקא המאחד והמקרב כמו שירי ארץ ישראל היפה, ואולי לשתי המגמות יש מקום למרות הסיכון שבמפריד. אך כמובן, לא לי הפתרונים.

ארנה גולן

ל"ו. הסבתא של הילדים שלי

אימי מתה בגיל 97 אחרי שעברו עליה חיים שלמים בלי שעשתה מעשה רע אחד בחייה. אינני  זוכר שכעסתי עליה אפילו פעם אחת (להפך כן), להוציא אולי את אותה פעם שבה לא שלחה לי טלגרמה לעין חרוד, להודיע לי שסבתא מתה. היא עשתה זאת כי לא רצתה לגרום לי צער,  אבל אני דווקא נזפתי בה ואמרתי:  למה?! למה לא הודעת לי? הקיבוץ היה נותן לי חופשה ואני הייתי יכול להיות שבוע בבית ולעשות חיים. על זה היא לא חשבה ועכשיו היה צערה כפול.

אימי נפטרה באחת השבתות של שנת 1997. כאשר התעוררתי באותה שבת היתה לי הרגשה בלתי ברורה, עליתי על ידידתי הווספה ותוך עשר דקות הייתי בבית החולים איכילוב שבו שהתה בשבוע האחרון. מהמסדרון המוליך לחדרה יצאה אלי מזילה דמעות המטפלת המסורה שלה, סווטלנה. ברגע זה הבנתי מה קרה והיא לא היתה צריכה לספר. עד אותו יום נישארה אימי צלולה לגמרי ואם לא רצתה לדבר, לבל תסגיר את קשיי ההתבטאות שלה, היו עיניה נפקחות מולנו בחיוך של אישונים נוצצים ואנו ידענו שאוזניה לא מתעייפות מלשמוע על שלומו של כל נכד ונין גם בלי שתשאל.

הנינה האחרונה שלה, טל, נולדה בבאר שבע כשנה לפני מותה. במלחמת המפרץ אחותי אביבה הזמינה את אימא אליה כדי שלא תהיה לבד באזעקות. זאת היתה הזדמנות שלה להכיר מקרוב את נועה נכדתה, בתם היחידה של אביבה ודוד, שהיתה נערה תוססת מלאה שמחת חיים. כמה שנים לאחר מכן, בחתונתה של נועה עם אנדרי, ישבתי לצד אימי ולא פסקתי מלשמוע אותה ממלמלת 'כמה שהיא יפה...'   

כשאביבה באה לספר לה שנועה ילדה את טל, אמרה רק: 'חבל שאבא כבר לא יודע.' והצטערה שנבצר ממנה לנסוע לבאר שבע לראות אותה. אביבה, שהיתה באה בכל יום חמישי לבקר את אימא, הבטיחה לה שברגע שטל הקטנה תגדל קצת, נועה ובעלה אנדרי יבואו במיוחד להראות לה אותה. היום המאושר בשנותיה האחרונים היה כשההבטחה קוימה, והיא לא חדלה מלהסתכל על הפעוטה הצחקנית ועל עיניה הגדולות היפות. כשאביבה ניסתה למסור לה  את הפעוטה היא שלחה ידיה, אך מיהרה להחזירם ואמרה: "אל תתני לי, אולי לא יהיה לי כוח להחזיק אותה."

בחייה הארוכים זכתה אימי לקבור הרבה חברים וקרובי משפחה. בבית הקברות היוקרתי ברחוב טרומפלדור ישנו קבר הנושא את השם יהודית ויסלר, זאת היא בתה הראשונה שמתה בגיל חצי שנה, שנתיים אחרי שהוריי עלו ארצה. לא פלא שעל שלושת הילדים שנולדו לה לאחר מכן, היא שמרה כעל בבת עיניה, ואנחנו גדלנו בלי לדעת מה זה בייבי סיטר.

כאשר נקראתי למלחמת העצמאות, היא ידעה שלא תצליח לעצור בעדי, אבל היתה לה שיטה אחרת לשמור עליי. היא צמה כל יום שני וחמישי. כשהשיטה הוכיחה את עצמה ואני חזרתי בשלום מהמלחמה (הסריטה מגדר התיל של חוליקאת לא נחשבת) היא המשיכה לצום חצי יום פעמיים בשבוע, כי לחיות בקיבוץ נתיב הל"ה ליד הגבול הירדני, זה גם כן נראה לה מסוכן.      

הוריי  היו מראשוני העולים ארצה מהעיירה שניאטין אשר בגליציה. כשהגיעו לתל אביב לא היה להם כסף לשכר דירה, והם גרו וישנו כמה חודשים במטבח של משה צ'רנר, קרוב משפחה רחוק. חריצותו של אבי היתה שם דבר בעיירה, וחמש שנים אחרי עלותם ארצה, כבר ידעו בשניאטין כי למשפחת ויסלר, שעלתה ארצה כשכל רכושם הוא שולחן נגרות שוודי, כבר יש  בית פרטי בתל אביב ברחוב שלום עליכם. השמועה באותה עיירה נידחת אמרה שמי שמגיע ארצה, ימצא אצל אבי עבודה ואצל אימי אוכל.

במלחמת העולם השנייה, כשגרנו כבר בדירת שלושה חדרים ברחוב שמריהו לוין, הגיע לארץ עם צבא אנדריוס  חייל יהודי, יליד העיירה שניאטין. כל מה שהיה לו זה רק השם והכתובת של הוריי. הוא ערק מהצבא והגיע אלינו. אימא קיבלה אותו כדבר המובן מאליו, למרות שכל הדירה היתה מלאה דיירים. הורי גרו בחדר השינה, אני ושתי אחיותיי בחדר הילדים והסבתא על הספה בסלון. כשבאו אלינו אורחים, וישבו בסלון, היתה סבתא הולכת לישון במטבח. במטבח עמדה מיטה מתקפלת מאחורי הדלת, וכשהיו מוציאים את השולחן למרפסת, היה אפשר לפרוש את המיטה. במשך החודשיים שהעריק הפולני שהה בביתנו, גרה סבתא באופן קבוע במטבח והסלון עמד לרשותו. הבעיה היחידה היתה בבוקר, כשכל המשפחה קמה, והאורח היה משתלט על בית השימוש היחיד, ואחר כך היה מתגלח ארוכות מול הראי של חדר האמבטיה, בלי להבין ששלושת הילדים עומדים בתור ועלולים לאחר לבית הספר. בכל זאת איש לא התלונן בבית, כי אימא היתה הסמכות העליונה ואפילו אבא ידע שהבית הוא הממלכה שלה.

אימא ואבא לא הלכו אף פעם לבית קפה. למה ללכת אם יש קפה בבית וגם עוגות. אימא יודעת לאפות. היתה רק פעם אחת שאימא ואבא נסעו באופן מיוחד לרמת גן כדי ללכת לבית קפה. לא רק לאחד, אלא כמעט לכל בתי הקפה של העיר. היה זה בתום מלחמת העולם השנייה, כששרידי מחנות המוות של היטלר החלו לעלות ארצה כמעפילים. מישהו סיפר לאימא  שראה מישהי, שסיפרה לו שבאונייה היתה בחורה צעירה מרומניה ממשפחת יורמן. מאחר שהוא ידע ששמה של אימא מהבית היה יורמן, אז אולי יש לה קשר עם אותה צעירה.

אימא החליטה שזאת הבת של  בן דודה מרומניה, כי ידעה שהיו לו שתי בנות, הניה וגיטה, ששרדו את השואה. האיש נזכר ששם הנערה הוא באמת הניה, אך לא ידע איפה היא גרה, ידע רק שעכשיו היא עובדת בבית קפה ברמת גן.

בשביל אימא זה הספיק. היא השביעה את אבא לחזור מוקדם מהעבודה, הוא ויתר על שנת הצהרים הקדושה שלו,  ושניהם  נסעו למרכז רמת גן. החנו את הפיאט שלהם ברחוב צדדי, החלו לעבור בין כל בתי הקפה, ולשאול אם עובדת אצלם בחורה ששמה הניה.

היה זה בית הקפה החמישי או השישי, שבו אימא הצביעה על נערה צנומה, בעלת שיער חום בהיר, שניגבה בסמרטוט לח שולחן שהתפנה זה עתה.

"זאת היא." אמרה אימי לאבי.

ללא אומר ודברים התיישבו שניהם ליד שולחן פינתי, ולא הסירו ממנה את עיניהם.

כשהגיעה אליהם ושאלה מה יזמינו, אימא שאלה באידיש:

"די הניה?"

הנערה שתקה לרגע ואחר אמרה בקול חרישי: "די איידל?"

לא הייתי במקום ולא שאלתי אם הן התנפלו זו על זו בנשיקות וחיבוקים. אני רק יודע שאחרי שההתרגשות חלפה, אימא נקבה בשם כל בני המשפחה ושמעה שכולם מתו, חוץ מגיטה האחות הצעירה, שנמצאת עדיין במחנה עולים בהולנד.

אימא שאלה אותה למה לא באה אלינו, אם ידעה את כתובתנו.

הניה, שקיבלה רשות מבעל העסק להפסיק את עבודתה לחצי שעה, התגלתה מהר מאוד כעקשנית עם עקרונות שלא ניתן להזיזה מהן. מסתבר שהיא כבר חצי שנה בארץ, גרה עם חברה בחדר כביסה על אחד מגגות העיר, ומשתדלת לחסוך כסף, כדי שתוכל לשכור דירה לקראת בואם ארצה של בעלה רובין ואחותה. למה לא באה ישר אלינו? כי לא רצתה להופיע כקרובת משפחה המבקשת טובות וזקוקה לרחמים. רצתה קודם להתארגן ולעמוד על רגליה בכוחותיה.

גם אימא וגם אבא  הפצירו וניסו לשדל אותה שתעבור אלינו. אמרו לה שאביגיל הבת הגדולה התחתנה, הבן בקיבוץ, והבת הקטנה, אביבה, נמצאת בנח"ל. חדר הילדים פנוי ויוכל לעמוד לרשותה.

היא לא היתה מוכנה לשמוע. טוב לה איפה שהיא נמצאת ולא חסר לה כלום. לעומת זאת הבטיחה שלא תמנע מאחותה לגור אצלנו כשתגיע לארץ, וכך היה. גיטה הסכימה לבוא אלינו הביתה לשבוע שבועיים, ונשארה קרוב לשלוש שנים. במשך הזמן התגורר אצלנו בן דוד אחר, שלמה יורמן, שהגיע מקנדה במסגרת המח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) ועבד כמה שנים כמכונאי מטוסים בחיל האוויר, וסופו שהתחתן עם גיטה.

אימי לא שכחה מעולם את משה צ'רנר, שהיה המהנדס הראשון של עיריית תל אביב, והעמיד את מטבח ביתו לרשות הוריי ללא בקשת תמורה. בשנות חייו האחרונות, כשגר עם אשתו בדירה קטנה, כשלשניהם כבר אין כוח לעמוד ולבשל (ילדים לא היו להם), היתה אימי שולחת אותי אליהם, או את אחותי, כל יום שישי עם סיר גדול שבו עוף מבושל וכל מיני תוספות. 

כתבתי את כל הסיפורים האלה, כי אלה היו הסיפורים שסופרו בשבעת הימים שישבנו בבית הוריי וקיבלנו את פני הבאים לניחום אבלים, ולא שבענו משמוע ולספר עוד ועוד על אימי, שידעה בחייה ימים של אושר וגם הרבה שעות של צער. רק בדבר אחד אין לי ספק הקל שבקלים: אני בטוח  שוועדת הקבלה של גן עדן, פתחה לכבודה את שערי השמיים לרווחה וקיבלה אותה לגן עדן ללא קול אחד של התנגדות.

פוצ'ו

המשך יבוא