בגיליון:
- אסתר רַאבּ: שירים מבין הזמנים
- שועלה: מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
- פרופ' חובב טלפז: במלחמה כמו במלחמה, פרק ע"ב:
- "שיירת מחאה עם עשרות כלי רכב שנשאו מֵיצגי צוללות יצאה הבוקר [25.1] מתל אביב לירושלים לקראת הדיון. העותרים דורשים להקים ועדת חקירה ממלכתית בפרשת הצוללות ולחקור את נתניהו גם בפרשת המניות." [אתר "הארץ", 25.1].: מי מממן את השיירה עם עשרות ה"מֵיצגים"?
- עמנואל בן סבו: המיקרוקוסמוס של הרוע
- יוסי אחימאיר: לקחי יום הזיכרון לשואה
- יהודה גור-אריה: עֵץ-חַיֶּיךָ
- הדסה מור: זהו שיר על שואה ותקומה, יום שואה
- אורי הייטנר: 1. למי באמת שייך הגולן?
- שמעון גרובר: מימשל נשיאותי וצווים נשיאותיים
- מנחם רהט: נמחקו החיוכים
- איליה בר-זאב: שאון המים, שתיקת האבנים
- זיוה שמיר: מי אמר למי?
- ארנה גולן: "למה לי פוליטיקה עכשיו?"
- עקיבא נוף: הַשִׁשִׁים וְתִשְׁעָה
- פוצ'ו: בחיי [7]
- עדינה בר-אל: עמרי תקוע: האיש מאחורי העדשה
- לב חקק: ביקורת קצרה על "ספר הגעגועים"
- אסתר ראב: "הידיד"
- אֵהוּד בֶּן עֵזֶר: מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אביבה קם: על "האיש שאהב לקבל מיכתבים": סיפור קצר מלא חוכמה ורגש, מזכיר לי מישהו קרוב לי...
- שאר הגליון
מאמרים
שירים מבין הזמנים
1.
כְּשֶׁאֶהְיֶה פָּשׁוֹשׁ מֵת
אֲשׁוֹטֵט בְּצַמְּרוֹת הָאֳרָנִים
בְּלֵילוֹת יָרֵחַ –
אָבוֹא לְבַקֵּר אֶת הָאַלּוֹן
שֶׁלִּי
שֶׁכָּרְתוּ הַפְּרָאִים
אֶת זְרוֹעוֹ הַיְמָנִית
הַיָּפָה
אֶשַּׁק פִּצְעוֹ
אֶת קְלִפָּתוֹ
הַמְחֻסְפֶּסֶת
אֶזְרֹק אֲבָנִים
בַּחַלּוֹנוֹת
וְאַבְהִיל
אֶת הַמְּעֻלָּפִים
בִּשְׁנָתָם
[מתוך העיזבון]
2.
אֲנִי "עֲגוּנָה" –
לְגֶבֶר-יֶלֶד
וְהָעֹגֶן –
זָהָב-טָהוֹר
מְשֻׁבַּץ יַהֲלוֹמִים
וְהוּא צוֹמֵחַ –
מִקִּרְבִּי
וּקְרָבַי שָׂשִׂים לוֹ
כְּאֶל חַג –
נִצְחִי פָּשׁוּט
אֲשֶׁר רַק אִוְשַׁת-עָלִים
נִשְׁמַעַת בּוֹ
וְלַחַן רָחוֹק
שֶׁל יַלְדוּת יְרֻקָּה
עוֹלָם שָׁכוּחַ
רָדוּם-לְמֶחֱצָה
תְּדוֹבֵב
כְּשִׁירַת שַׁחְרוּרִים
אַחֲרֵי גֶּשֶׁם קַל –
[מתוך העיזבון]
* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
במלחמה כמו במלחמה, פרק ע"ב:
סין ניצחה חשוף בצריח
מטרת הפרק הזה היא להציף מספר הרהורי סיכום על שנת 2020. הרהורים? אכן כן – למרות שהשנה הסתיימה, מרבית התהליכים שנולדו בה רחוקים מסיכום, ולכן ניתן בשלב זה אך להרהר.
לפני כן חובתי לפתוח בגילוי נאות: בכתיבת כל הפרקים הקודמים נעזרתי רבות בחברי הטוב עמוס גלבוע ז"ל שהלך לעולמו בחודש שעבר. אבידה גדולה בשבילי, אבידת-ענק למשפחתו ולאלפי עמיתיו, חבריו, ומיליוני קוראיו. את נטייתי להיסחף בלשון חדה עמוס מיתן בחן ובטוב טעם כל עימת ששיגרתי אליו את הטיוטה למאמרים טרם הפצתם. יהי זיכרו ברוך.
נושא השנה שחלפה: סין! בכך אין לי כל ספק. אם סין ציפתה למעמד מעצמת-על, הרי שהרבע הרביעי של 2019 סיפק לה את ריצפת הפרקט לעיצובו. את התפרצות נגיף הקורונה במחוז חוביי ניתן היה לחסום בדיוק כפי שנהגה סין לעשות ב-2002 ו-2003 עם הקורונות הקודמותSARS ו-MARS בהתאמה – סגר אזורי הדוק כפי שרק סין יודעת טוב מאוד לעשות. הפעם היא נמנעה לעשות כן בעודה שומרת-סוד אפילו מבני עמה שיצאו כתיירים לכל כנפות תבל ובאפשרות יציאה חופשית של תיירים זרים למולדתם. וכך, בקול ענות חלושה, פרצה לה מלחמת עולם III.
נכון, חסרים כאן שני סממנים של המלחמות הקודמות: כיבוש שטחים ושימוש בנשק חם. אבל ציווי אחד קיים והוא: בתחבולות תעשה מלחמה! כאלה היו כאן למכביר. ניתן לאסוף אותן במתווה של מחקר יסודי ומדוקדק של הנגיפים הנ"ל על מכלול ההיבטים מתחומים כמו מיקרוביולוגיה, הנדסה גנטית, מיכשור ומיחשוב ייעודי, רפואה ובריאות הציבור – רשימה קצרה.
היה להם כעשור וחצי של שנים להכין בצורה יסודית ומקיפה את נשק יום הדין. אלא שבתקופה הזו (מימשלי בוש ואובמה) מצאה סין בארה"ב שוק ענק ליצוא התעשיות שלה ובמקביל שאבה לקירבה את מיליוני מקומות העבודה שהתפנו בארה"ב כתוצאה מסגירת עשרות אלפי מפעלים בארה"ב שלא התקרבו אפילו להתחרות בשכר הסיני המזכיר עבדות כשמה. אז, משום מקום, הופיע אחד דונאלד ג' טראמפ עם אג'נדה של חלומות באספמיה. הכוללת חזון שמזכיר את זה של יחזקאל הנביא... ליתר ביטחון הם חיפשו בכתביו של קונפוציוס האם יש תקדים של עצמות יבשות שחזרו לחיים. לא מצאו – אפשר לישון בשקט – הילארי לבית קלינטון המוכר כבר תביס אותו בנובמבר 2016.
אכן היתה תבוסה – אבל הפוכה! עדיין לא נידלקו הנורות האדומות – הדמוקרטים ידידינו הוותיקים מכינים לו חקירות ע"י ראש ה-FBI בדימוס ומשפט Impeachment בעקבותיו.
בעוד הסינים מנסים לעכל את המהלכים הבלתי צפויים, נחתה עליהם הכרזת מלחמה – מלחמת סחר – מצידו של טראמפ, המלווה באולטימטום "חוצפני" – נא להתייצב בוואשינגטון לתחילת מו"מ אחרת יוטל עליכם מכס!!!
אז נפתח הגנזך השמור ביותר המכיל את המונח Covid. פעולות הפתיחה למבצע לא החלו לפני שמועצת המנהלים של הבנק המרכזי של סין המליצה לנשיא הכל-יכול לבצע, כנראה בפעם הראשונה, פיחות ראשון כפוי של היואן. הפיחות בוצע כדי לנטרל את מיתווה המכס הפרוגרסיבי שהשית עליהם היושב בבית הלבן. מאז הבטחתה בשנת 2000 "להיות ילדה טובה", שזיכתה אותה באירוח אולימפיאדת בייג'ין ב-2008 לא חוותה סין כיפוף ידיים כואב ומשפיל שכזה!!! בתיזמון מלא בשלב הזה הם קיבלו איתות תחזית מהשגרירות שלהם בוואשינגטון שמאמצי הדמוקרטים להדחת הנשיא ייכשלו.
זה היה האות בתחילת דצמבר 2019, לדעתי הצנועה, לחנוך מהלך גלובאלי שנועד לחסימת דימום עורקי הכלכלה הסינית. אופי המלחמה הזו נבחר בקפידה רבה ועל פי תקדימי חשיבה המבוססים על סימולציות רבות משתנים המתבססים על מחשבי-על אדירי ביצוע (ראה למטה). יש בידם כלים מעולים לבחינת חלופות למערכות ארוכות טווח. העיתוי נבחר באופן טבעי – כאשר "האויב" (ארה"ב) חוגג ניצחון קליל, "על האפס", עם חתימת הסכם ביניים לשלב א' במלחמת הסחר. בעבר הרחוק חגגו המנצחים במשתאות, ומכאן, מועד פריצת המלחמה תוזמן בהתאמה. במקרה הזה "האוייב" היה עסוק בחקירות משפט ההדחה – Impeachment – לנשיאו שהגיעו לשיאן ממש לפני ההצבעה בבית הנציגים בקונגרס. תאימות זמנים מהסרטים. המגפה פרצה במחוז חוביי הסיני תיזמון מושלם – ארה"ב ושאר ארצות המערב עקבו אחרי הספיקר פלוסי וכל מי שהעז להפנות את תשומת הלב המיזערית ביותר לאירוע ה"השולי" בחוביי הואשם מיידית ובחריפות בכל מערך התקשורת המימסדית "בהסחת הדעת מהנאשם בפלילים" הלא הוא הנשיא טראמפ, שזוג ידיו טבולות בשרץ "הקנוניה הרוסית".
אפילו מאוחר יותר, עם הנץ ההתאוששות במשרד הבריאות האמריקני שביקש לשלוח לסין משלחת מומחים לחיקור המגפה התשובה השלילית היתה קצרה והחלטית, כנראה:没有 ("לא" בסינית – גוגל).
ככה סתם, בעיתוי מושלם, בקול ענות חלושה, ללא ניראות חזותית, נפתחה לה מלחמת העולם III העוצמתית כאשר סימניה – תסמיניה – הראשונים יתגלו רק שבועיים מאוחר יותר. אז ורק אז יתברר שהיתה כאן הפרה חמורה של אמנות בינלאומיות עתיקות יומין בנושאי איסור השימוש בלוחמה ביולוגית!!!
מי צריך פצצות כבדות שיוטלו על ערים שלוות המצויידות במרעום השהייה של שבועיים, כאשר יש לך תיירים סינים תמימים, בריאותיהם פצצות נגיפים, ניסתרות מכל חושיו של המין האנושי עם מרעומי השהייה של שבועיים, הנוחתים בלב ליבה של אירופה, רומא ומילנו למשל, כאשר בילו 10 שעות טיסה באוויר מנמל התעופה של הוואן וקיבלו 3 ארוחות באוויר מדיילות המטוס שדאגו להדביק אותן יום קודם במלון שדה התעופה.
קיימות בוודאות עשרות וריאציות לתסריט הדמיוני הפשוט הזה. אבל כמה הוא גאוני אפשר להבין, תוך דאבה מייסרת, כאשר משווים אותו בבחינת עלות-תועלת כוללת ופרטנית לפתיחת המבצעים הגדולים בהיסטוריה, למשל, כחלק ממלחמת העולם II כמו פרל הארבור (יפן), מבצע ברברוסה (גרמניה), הפלישה לנורמנדי (בנות הברית) וכיו"ב.
אסור לגמור את ההלל על פתיחת המהלך "המזהיר" עם דילוג על נידבך חשוב –סודיות. איך הם הצליחו לשמור על מידורו המוחלט של ד"ר פאוצ'י – ראש המכון הפדראלי נגד מחלות זיהומיות בארה"ב ??? הוא נתן בהם אימון מוחלט. ביקר, לא פעם, במכון המקביל הסיני בהוואן. הזמין מהם עבודות מחקר או מידע תמורת תשלומים משמעותיים – האחרון – העברה של קרוב ל-4 מיליון דולר! איך קרה המידור הזה ? מדוע הוא לא נחקר עד היום?
שלב הפתיחה
הקבלה נאמנה לפתיחת המלחמה הזכירה לי את הפתיחה המוזיקלית ל"אגמונט". חיפוש קצרצר בגוגל העלה משפט מפתח שפורסם ב"עכבר העיר" ב-2012: "את הפתיחה ל"אגמונט" מאת בטהובן שומעים לעיתים קרובות, בקונצרטים ובדיסקים. הרבה יותר נדיר לשמוע את היצירה בשלמותה...".
אכן, התפרצות הקורונה בחוביי נתפסה בפתיחתה לא יותר מאשר אירוע נוסף בשרשרת הקורונות SARS ו-MARS שנעצרו על גבולות המחוז. כלומר: עוצר בית כלשון האזהרה: "כל היוצא מביתו – יירה!"
מי בכלל מתרגש מעוד אפידמיה בסין? "הם, הסינים, אפילו לא טרחו ליידע את WHO (אירגון הבריאות העולמי) כמתחייב מכל מדינה החברה בו.
מכאן בדיוק נמשכת ההקבלה הנ"ל למילה נדירות: רק שתי ארצות לא חיכו "לשמוע את היצירה בשלמותה" – טאיוואן ודרום קוריאה – שתיהן חוו בזמנן ובשוליים את זוג המגפות הנ"ל ונקטו באמצעים המחוייבים בחדות – כפי שלמדו על בשרן. בשלב הזה נקטה סין במדיניות של: "גלה טפח והסתר [הרבה יותר מ-] טפחיים". דהיינו הפיצו לכל העולם את תמונות הסגר המהודק שנקטו כאומרים "אנחנו בשליטה – אפשר לישון בשקט" בעודם: א) מסתירים את מהלך ההפצה בטיסות בינלאומיות לכל כנפות תבל. ב) מסתירים את כל המידע הרפואי-ביולוגי שליקטו במשך זמן רב.
שלב הפנדמיה
הפנדמיה פרצה והתפשטה במהירות שיא כאשר היא פוגעת במערכות ראשיות המנוגדות זו לזו: הבריאות והכלכלה. לשתיהן קיימות מערכות מישנה קריטיות שפוגעות בקבוצות אוכלוסייה שונות מבחינת הסיכון להיפגע אנושות מצידן של שתי המערכות העיקריות ומבחינת הסתעפויות מערכות המישנה. מישטרים דמוקרטיים לא ערוכים כלל ועיקר לטפל בפגיעות הדדיות מנוגדות באופיין. השסע החברתי הוא כמעט בלתי נמנע כי הפגיעה חוצה את שכבות האוכלוסייה "באלכסון" – כולם נפגעים – בצורה בלתי שיוויונית. הפגיעה הקשה ביותר היא מרכזית: רמת המשילות צונחת פלאים. לא נעסוק בכך כאן ועכשיו אבל כדאי מאד לסקור את שדה המערכה בגלובוס.

איור 1. מפת התחלואה העולמית, נכון ל- 25 לינואר, 2021 (מקור:CSSE אוניברסיטת ג'ון הופקינס
כמעט כל פינה בכדור הארץ מקו רוחב 65 צפון עד 45 דרום נפגעה ברמה כזו או אחרת.
סין הגדולה – כולל הארצות שכבשה בעבר הרחוק כמו טיבט, מנצ'וריה, וחלקים ממונגוליה – כמעט שלא נפגעה!
כמעט כל הארצות הדמוקרטיות הגדולות, בעלות אוכלוסייה צפופה נפגעו קשות. טיוואן; דרום קוריאה; וסינגפור, שחוו חלקית את שתי האפידמיות הקודמותSARS ו-MARS השיגו כמעט מיידית חיסון-עדר ע"י הטלת סגר הדוק וממושמע.
הפגיעה העולמית – אסטרונומית. 100 מיליון נדבקים. 2.2 מיליון מתים.
הפגיעה בארה"ב. 25 מיליון נדבקים. 418 אלף מתים. במלחמת העולם ה-II היו לארה"ב 416 אלף הרוגים.
הפגיעה בישראל. כ-600 אלף נדבקים. 4,500 מתים. עם מכפיל אוכלוסייה של 40 – ישראל דומה לארה"ב במספר הנדבקים אבל ארה"ב גבוהה פי 2.7 מישראל במספר המתים.
הפגיעה באירופה, וביבשת אמריקה – קשה ביותר.
מצב ביניים
סין פורחת. כבר עם הפצת המגיפה לפני כשנה היא נהנתה ממצב של גארבג'-טיים בכדורסל וכעבור מספר שבועות "שבה" מנצחת הביתה – לביצועי הכלכלה שלה כבימים כתיקונם.
התחלואה והתמותה בשאר העולם בשיאן. 3 חברות יצרו חיסונים מבטיחים בזמן שיא מדהים. מבצע החיסונים יצא לדרך. ישראל מובילה.
"הישגי" ביניים
סין מחקה לחלוטין את הפסד הביניים של מלחמת הסחר. סין הובילה בכלכלה העולמית בשנת 2020 ותמשיך להוביל גם בתום 2021 וזאת מכיוון שהכלכלות בארצות הדמוקרטיות נאלצו לסגור את הסקטורים של שירותי הפנאי באופן מלא, ואת שאר השירותים באופן משמעותי. סקטור התיירות העולמי נחסם עד להודעה חדשה ובמגביל נפגעו התחבורה האווירית במיוחד ובמקביל הימית והיבשתית באופן חמור. הלימודים בבתי הספר נפגעו קשות ותוצאותיהם ייוודעו רק בעוד שנים. הלימודים האקדמאים עברו ללימוד-מרחוק והמחקר האקדמי נפגע קשות.
אבל שום הישג סיני לא דומה לעליון והמרכזי שלה: סין, עם נשק מחפש-ריאות-אדם מתופעל כמו שגר-ושכח הכריעה את המערכה הרבה לפני שהסתיימה מול כל מי שלא חפצה ביקרו (המדינות האדומות במפה). מטרת העל שלה הושגה במלואה – מניעת ניצחון של טראמפ בבחירות 2020!
בכך קנתה סין שדה פעולה חופשי לפחות לשנתיים הבאות – עד בחירות הביניים בנובמבר 2022. לשפשף את העיניים בתימהון ולמלמל את מילות השיר: "הכול בגלל מסמר קטן" ושמו טראמפ!!! בדקות הקטנות לקראת חצות בין ה-20 ל-21 בינואר 2021 אותן ספרו בבייג'ין תוך צפייה דרוכה בג'ו ביידן נשבע: …To Preserve, Protect and Defend the Constitution of the United States… – ואז נפתחו בקבוקי השמפניה הסינית. האוייב המושבע שאילץ אותם לחתום על מסמך כניעה פרוצדוראלי של שלב א' במיתווה הסחר סין-ארה"ב בתחילת דצמבר 2019 – שב לביתו המפואר בדרומה של פלורידה. אם היה מישהו באולמו של נשיא סין שהזכיר את משפט הפרידה של טראמפ "עוד אשוב..." והוסיף שזהו ציטוט מפיו של הגנרל מק-ארתור כאשר נסוג מהפיליפינים מפני היפנים... אז בוודאי היה מי שהזכיר לנוכחים המכובדים שאותו גנרל סיים את תפקידו ההיסטורי בהוראת הנשיא דאז – טרומן -שהורה לגנרל מרשל: “Fire the S.O.B” כאשר נודע שהוא הימרה את פקודת הנשיא וחצה את הגבול מצפון קוריאה לסין!
בהיבט הכלכלי, סין – באמצעות הקורונה המשתוללת – שיתקה לחלוטין את מרכיבי הכלכלה "הלא יצרניים" שהם עצומים בארה"ב בהשוואה לכל שאר הדמוקרטיות, משום קיומו של מרכיב האוכלוסייה הענק של חסרי העבודה בארה"ב. 60 מיליון היו חסרי העבודה עם סיום מימשל אובמה-ביידן. טראמפ הצליח להשיב 12 מיליון מהם לעבודה עד פריצת המגיפה – הישג מדהים! מימשל אובמה-ביידן "שיווק" את מישרות רובם לסין המעסיקה מיליונים משלה בתנאי כמעט-עבדות ומייצאת את תוצרתם בחזרה לארה"ב. טראמפ גם החל בהצלחה להשיב את שרשרות האספקה לארה"ב – הסיבה החיונית ביותר עבור סין לסלקו מהבית הלבן. סילוקו של טראמפ היא גולת ההצלחה הסינית!!!
סין והיונוספירה
עם הפעלת הקורונה במיתווה שגר-ושכח – סין התפנתה להמשיך ולעסוק בכמה נושאים חשובים לא פחות. חשיבותם כה קריטית ששתי המעצמות בחרו שלא להפנות לכיוונם את הרדאר התקשורתי – פיתוח מדעי טכנולוגי ופיתוח יכולות מחוץ לאטמוספירת כדור הארץ.
חברת ראנד קורפוריישן קיבלה לאחרונה אישור מוגבל לשפוך אור על התקדמותה של סין בתחומים האלה. מאמציה הכבירים של סין בכיוונים האלה תרמו להחלטתו של טראמפ לפני שנתיים להקים את הזרוע הצבאית החדשה – השישית במספר – זרוע "החלל". להלן בכמה ראשי פרקים, תחזיקו טוב!
סין מפתחת שורה של טכנולוגיות כמו מיחשוב-קוואנטום, AI, וזריעת עננים עם אוריינטציה לכיתותם לכלי נשק מתוחכמים כנגד אויביה הפוטנציאלים ובראשם ארה"ב. "ייצור סופר-חיילים" בעזרת סופר-גלולה במטרה להגיע לשרידות בת 5 ימים ולילות ללא מזון שתייה ושינה, גם הוא נמשך אבל עם אופק תיכנון ארוך טווח.
היתרון הטכנולוגי של ארה"ב עדיין נשמר אבל תוך שוליים מתקצרים והולכים. המרוץ מתהדק. הם שמו מטרות זמנים לכיבוש המקום הראשון בהרבה תחומים. המרוץ מתחמם בהתמדה.
בחודש שעבר הכריזה בסין קבוצת מדעני מחשב הקוואנטום – שבידם המחשב המהיר ביותר בעולם! המשמעות – אין יותר תחרות עם המחשב קוואנטום של גוגל... שלהם הוא פי 10 מיליארד יותר מהיר. הפרשים כאלה הופכים מהירות לאיכות. כלומר לסינים יש יכולת לבצע משימות שאחרים אפילו לא ינסו להתקרב אליהן. אחד המומחים המובילים במערב – גורדון צ'אנג טוען שזו לבדה ידיעה מרעישה כי סין פיגרה אחרי ארה"ב בתחום הקריטי הזה רק לפני חצי שנה. במילים אחרות הם פיתחו את המערכת החדשה תוך פריצת דרך אדירה מתחום בלתי ידוע ויש להם יכולות להתקדם "בדילוגי צפרדע" בהשאירם את ארה"ב הרבה מאחור. יתרה מזו ברמות כאלה תהייה בידי סין היכולת לפצח את כל הקודים בארה"ב ו-או לפתוח במלחמת סייבר המצמיתה את הבטחון הלאומי האמריקני. מומחים אחרים מפקפקים ביכולות הללו.
יכולות המיחשוב האלה מעמידות בידם אפשרויות דמיוניות לפיתוח מחלות נגיפים דינמיות עם יכולות היגוי עבור עריכת גנים מובלת-מטרה!!!
סין משקיעה סכומי עתק במחקרים לשינוי אקלים ומזג אוויר ברמה אזורית ואפילו יבשתית. הסיבה המרכזית לכיבוש טיבט היתה עבור גישה ישירה להרי ההימליה שאחראים על אספקת המים להודו ולסביבתה (מומלץ להציץ שנית באיור 1 ולהפנים את מצבה העגום של הודו...)
ריכוז מאמץ מחקרי נמצא בתחום החלל (יונוספירה והלאה). סין חתומה על כל האמנות המגבילות את מירב העיסוק הסיני בחלל ועצמיו כגון הירח, כל כוכבי הלכת, תחנות-חלל, לוויני GPS וכיו"ב. הנחתת החללית הסינית על הצד האפל של הירח – הסנונית הראשונה לפני שנה, מתוך אמביציה רחבת הקף הכוללת הקמת מחנה צבאי גדול לסיעודו ושמירתו של מיתחם מחקר רב-ענפים שייהנה מסביבה נטולת אטמוספירה. מדובר בסקר קרקעות מקיף לגילוי מחצבים של מתכות נדירות-מוצא ואולי גם בלתי ידועות. גורדון צ'אנג (שפת אם-סינית) טוען נמרצות שסין פשוט "לא סופרת" אף לא אחד מההסכמים הבינלאומיים עליהם היא חתומה, וכמובן – אף לא אחד מהחתומים עליהם!
האם סין כבר מתנהלת כמעצמה היחידה בעולם? ובכן ניתן להבחין ב"רגליים" לתזה המפתיעה עם שתי תשובות חיוביות, מתוך רבות.
האחת: מעצמות נוהגות להעניש "נתינים" סרבני-ציות. דוגמאות היסטוריות קיימות למכביר. המלצתי למי שלא קרא, לקרוא את הרומן ההיסטורי הנפלא של יוכי ברנדס: "הפרדס של עקיבא", ולבעלי עצבים חזקים – לא לדלג בשום אופן על התיאורים הפלסטיים של השימוש במסרקות הברזל על גופו של רבי עקיבא מידיה של המעצמה התורנית – רומא. במקרה הנוכחי, מזכיר המדינה היוצא מייק פומפאו יצא בשבוע האחרון של המימשל הקודם בשרשרת הכרזות נוגדות-סין. אבל אחת מהן נגעה בעצב מוגלתי רגיש: "סין נוהגת בתושביה המוסלמים האויגורים בשיטות של רצח עם ופשע נגד האנושות!"
ואז, ברגע נדיר של אחדות, הצטרף להכרזה הזו, באופן מנומק להפליא, מזכיר המדינה הנכנס – אנטוני בלינקן.
תגובת סין לא איחרה לבוא. היא התחלקה לשני חלקים מצידו של... דובר משרד החוץ (לא של השר עצמו כמקובל!)
הראשונה: בחלק א' הוא טיפל בפומפאו – בתמצית: כינה אותו לוליין ושקרן סידרתי, והוסיף בסמליות-מעצמה – סנקציה – לא ידרוך על אדמת סין.
בחלק ב' הוא טיפל בבלינקן בסגנון של "הדרכה למתחילים": "המימשל החדש יעבוד יחד עם סין בהשראה של כבוד הדדי, ובאופן נאות. הוא יתנהל בטיפול בחילוקי דעות בשיתוף פעולה... ובקור רוח ישפוט את הסוגיות של הנוגע בדבר..."
השנייה: בעקבות אירועי ה-6 בינואר 2021 יזמו הדמוקרטים הליך "הדחה" הזוי בקונגרס. זהו הליך הדחה של נשיא שבוע ימים לאחר שסיים את תפקידו כנשיא וחזר להיות אזרח מהשורה!!!
ההליך הזה נוגד ומתנגש חזיתית בלב החוקה האמריקנית. להלן הנוסח המקורי והמדוייק מתוך Article II של החוקה בנושא הזה:
“President, Vice President and all civil Officers of the United States” shall be removed from office if convicted in an impeachment trial of “Treason, Bribery, or other high Crimes and Misdemeanors.”
[לצערי הנוסח האנגלי מבולבל בהעתקה. – אב"ע]
אין כאן צורך להפעיל "מדע רקטות" בכדי להבין שאין אפשרות להדיח מישהו ממשרה ממשלתית כאשר אינו אוחז בכזו! פרופ' אלן דרשוביץ, שנחשב זה שנות דורותיים לאורים והתומים של החוקה, שטוען שעצם תחילת משפט ההדחה של האזרח הפשוט דונאלד טראמפ שהפך ל-plain citizen בעת השבעת הנשיא החדש ב-12:00 20 בינואר 2021, הוא חץ מורעל ללב הדמוקרטיה בארה"ב מכיוון שבעתיד תוכל מפלגה שיש לה רוב בשני בתי הקונגרס למחוק כל מועמד של המפלגה היריבה לפני שייבחר לתפקיד הממשלתי!!! יומיים אחר כך הוא נשאל לגבי נשיאים שכיהנו בעבר... כמובן – היתה תשובתו, אבל מה שחשוב במקרה הזה זאת האופציה להיפטר מהיריב העומד לבחירה! האם סטאלין מחייך מעומק קברו?
אתמול נידחתה בסינאט הצעת החלטה של הסנאטור ראנד פול להסיר את ההליך הנ"ל, ברוב של 55 נגד 45
כאשר 5 רפובליקנים – יריביו של טראמפ מאז שנבחר ב- 2016 – הצטרפו לדמוקרטים. בביטחון ניתן לומר שהם יצביעו ל"הדחתו" ההזוייה בתום המשפט שייגמר בזיכויו הבטוח כי יש צורך ב-17 רפובליקנים בסה"כ ל"הדחה" בעוד המפלגה הרפובליקנית עדיין לא קיבלה החלטה להתאבד באופן קולקטיבי.
אז מדוע הלכו, ננסי פלוסי וצ'אק שומר, מנהיגי הרוב בבית הנציגים ובסנאט, בהתאמה, לצעד כה חסר סיכוי, כזה שנשיא בית המשפט העליון ג'ון רוברטס שאמור, ע"פ החוקה להיות השופט במשפט ההדחה בסנאט, סירב בהחלטיות לעשות כן. סירובו הוליד אבסורד הנוסף כאשר מינו סנאטור דמוקרטי – פטריק לאהי להיות השופט... ובכך יצרו תקדים מקורי שבו אחד המושבעים הוא גם השופט (כלל נקוט: אסור לו להשפיע על מי מהמושבעים).
החלטתי לבדוק את השערתי הבאה עם 5 מחברי הטובים האמריקנים (4 שהצביעו לטראמפ ואחד לביידן):
"השגיו האדירים של טראמפ בוצעו כשהוא נחשף לבדו בצריח. סין לא האמינה שבתנאים כאלה קיים מישהו עלי אדמות שיגרום להם לחתום על הפסד כלשהו בעודם מבצעים הגנה לוחצת על כל המגרש. הדמוקרטים יודעים הייטב איך הם סחטו 'ניצחון' ב-3 בנובמבר. טראמפ אחראי לשגיאה אחת גורלית שביצע ב-6 בינואר כאשר נימנע להזכיר לתומכיו שהתקבצו לתמוך בו 'לא להיכנס לבניין הקפיטול בשום מקרה.' שני הגורמים סין והדמוקרטים נחושים לעשות הכול למנוע ממנו לרוץ שנית ב-2024."
התשובות שלהם מעניינות. היחיד שלא ענה באופן סופי – המצביע לביידן – אבל הבטיח לכתוב את תשובתו בקרוב. השאר ענו כדלקמן:
מסכים עם מסקנתך! הוסיף את המשפט הבא: "75 מיליון שהצביעו לטראמפ אוהבים אותו (Love Him), זה קרה רק לג'ורג' וואשינגטון."
מסכים, והוסיף לי מידע חשוב. "סנאטור ראנד פול חשף מספר עצום של קולות 'אבודים' עבור טראמפ – כמיליון. 76 מיליון מצביעיו מאוהבים בו ריגשית (Fell in Love with him). הדמוקרטים רועדים מהחקירה שהסנאטור יוזם."
"מאוכזב קשות מהפחדנות שגילו שופטי העליון שלא נתנו לו [לטראמפ] במשך 5 שבועות את יומו בבית המשפט (No Standing)..." והוסיף הרבה פרטים וסיים בקול משתנק: "יום הפרידה מטראמפ היה העצוב בחיי."
"אני מתפלל שטראמפ ינצח בגדול ב-2024 עם רוב גדול בקונגרס ולו רק בכדי להוסיף תיקון לחוקה שייעבה את הפיסקה ב-Article II בה ייאסר בשלילה מפורשת להדיח אזרח מהשורה גם כאשר הוא החזיק בעבר מישרה או תפקיד בר-הדחה." הוא רק הוסיף באנחה – "הסיכוי לכך קטן ואני לא ישן בלילה."
פרופ' חובב טלפז
27 בינואר 2021
מי מממן את השיירה עם עשרות ה"מֵיצגים"?
מדובר בעלוּת של עשרות אלפי שקלים!
המיקרוקוסמוס של הרוע
הציבור הישראלי פעם אחר פעם מעניק לתקשורת את המקום האחרון ברמת האמינות וההערכה על עשיית תקשורת. שעה קלה על קלקלה. כמה רוע מרוכז, רשעות מזוקקת, מנה גדושה של ארס ומצע קשוח של שנאה בשעה אחת של תוכנית בוקר בשידור הציבורי הממוסגר כשידור של ציבור אחד ויחיד בלבד, ציבור השונאים.
המיקרוקוסמוס של הרוע בשעה אחת שכולה הנדסת תודעה מהמקפצה, דברי הלהג, ההשמצות, ההכפשות, ההאשמות, הלעג, הלהג והבוז, ציניות המכסה על האמת בערימות של צחנה בלתי נפסקת. זה התחיל בכמעט האשמת ראש הממשלה בנימין נתניהו במותם של חללי המגפה, ברמזים עבים כחדקו של פיל על המוות שנגרם בגלל האיש עם המשפטים, האיש עם האינטרסים, תוך הבהרה שאת החיסונים שמקבלים אזרחי ישראל, כולל השונאים, יש לזקוף למפלגת העבודה ההיסטורית שדאגה לקופות החולים.
אחריו הגיע פוליטיקאי שונא באופן המצריך בדיקת גורמים המומחים במניעי השנאה, המתהדר בתואר יו"ר ארגון שאיש לא בחר, עמותה שנושאת בשם מרשים ומטרתה לבזות את הורדוס, את המלך, את מוביל המונרכיה, בלי שום הערה מצד המראיין ה'אובייקטיבי', נוטף ההתלהבות ושואל שאלות מנחות שאפילו נמר של נייר אינו שואל שאלות רכות ממנה.
הצוללות, השחיתות, מסע רכבים שיצאו לצור על בלפור ובית המשפט העליון, קריאה לכמה שיותר בעלי רכבים לעלות על בית המשפט העליון האמור לדון בעתירה של אותו פוליטיקאי הנושא בתפקיד של יו"ר העמותה. וכך מפרכסים אלה את אלה בתקשורת הציבורית, זה שולח עתירות, וזה מהדהד אותן על אף שבית המשפט העליון כבר גלגל אותם מבית המשפט. אחרי הביזיון הכאילו-עיתונאי הזה, לא חושב המראיין 'האובייקטיבי' שראוי להביא תגובה, התייחסות, מילה אחת של מי שכונו הורדוס ומלך על כל המשתמע מכך. העצוב הוא שבשעה זו אין אפילו אתנחתא קלה של מוזיקה או פרסומות ואפילו לא עידכוני תנועה כדי לנשום, להתאושש מהמהלומות הקשות של המתחזה להיות עיתונאי .
השעה לא נגמרה, האוויר הופך לדחוס יותר ויותר, עכשיו הזמן להסתה נגד החרדים בכלל, ללא הסתייגות שתבהיר כי מדובר בקומץ זניח ורעשני, בו יש לטפל ביד קשה על כל המשתמע מכך, למצות עימו את הדין. ההסתה הקשה הזו כללה האשמות באכיפה בררנית, שיסוי אוכלוסיית תל אביב באוכלוסיית בני ברק, יצירת פיצולים בו מאשימים ציבור עצום שומר חוק המקפיד קלה כבחמורה על הכללים, וקומץ עבריינים במגזר החרדי, תאב תשומת לב והתפרעויות, המבאיש ריחו של הציבור. תחושת ההסתה, המחנק, השיסוי וההתלהמות כנגד ציבור שלם הביאה לסיקור הממוקד, כל חתונה זוכה לסיקור בררני ברמה שהסכמי אברהם זכו להם, כל תלמוד תורה זכה לעוצמה של אמוציות אנטי בעוד מסיבות טבע המוניות, חגיגות על גגות מגדלים זכו לתזכורת שולית עד כדי התעלמות, אכיפה בררנית אמרנו.
עוד רבע שעה מסתיימת שעת הרעל המזוקק המוזרק לציבור על ידי השידור הציבורי ואז מגלים פתאום שהתוכנית הכלכלית שהציגו שר האוצר וראש הממשלה, שוחד בחירות, כלכלת בחירות, דחיפת היועמ"ש בשידור חי לפסול התוכנית בשל קיומה לצרכים פוליטיים, כאילו אתמול הומצאה כלכלת הבחירות, כאילו אין מגפה בה מטה לחמם של רבים נשבר והם משוועים למענקים אלה.
מילים של שוחד בחירות וכלכלת בחירות חזרו שוב ושוב אלא שהפעם כאילו בשם 'האיזון הקדוש' ומראית העין הציבורית הוקלט ראיון עם שר האוצר, שלא הצליח להשלים משפט אחד, החתלתול הענוג מלקק החמאה שעל שפתיו הפך בין ראיון לאריה טורף ובעל כישרון נחשי משהו יורה ארס ולא מאפשר לשר האוצר להשלים משפט. שר האוצר חיפש מחסה מחיסול ממוקד של האריה ששנא ליכוד ולקינוח הטיח בו את התפטרות פקידי האוצר בשל עריצותו, בשל היותו הורדוס, בשל אישיותו, ככתם על מצחו, כל הניסיונות להסביר משהו מצידו של השר נפל על ניבים טורפים והיה למשיסה.
ואז הגיע האות לסיום, בלון החמצן חובר מחדש, קצת אוויר נקי, קצת נשימה בלי שטרפיו של האריה ששנא ליכוד מונח על צוואר השומע בתוכנית שידור ציבורי.
התקשורת הישראלית ממוקמת במקום האחרון במדד אמון הציבור, שעת הזעם, השנאה, הניכור, ההאשמה, שעת הינדוס התודעה – מאששת מסקנה זו. הציבור בריא יותר ממלעיטיו.
עמנואל בן סבו
הכותב הינו מחנך, משורר, סופר ופובליציסט.
לקחי יום הזיכרון לשואה
כדבוקה אחת הם צעדו בקור המקפיא, מכורבלים במעיליהם ובצעיפיהם, באירועי יום השואה הבינלאומי במחנה אושוויץ על אדמת פולין – תחנתם האחרונה של מיליון ו-200 אלף בני אדם, רובם המכריע יהודים. משני צידיהם איגפו אותם אנשי המשמר נושאי דגלי ישראל. דוממים הם התקדמו מ"שער המוות" של מחנה בירקנאו, לאורך מסילת הברזל, מרחק של כמה מאות מטר, אל רחבת אנדרטת הזיכרון, אשר משני צידיה שרידי תעשיית המוות הנאצית.
שבע שנים חלפו מאז ולעולם לא אשכח את האירוע המרטיט הזה, בו נטלתי חלק כחבר משלחת כנסת ישראל. זה היה ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, היום שבו נכבש מחנה ההשמדה הזה על-ידי הצבא הרוסי ב-27 בינואר 1945, והובס צבאו של היטלר ימ"ו. כמחצית מחברי הכנסת, נציגי כל הסיעות, יצאו במטוסים מיוחדים לעבר קראקוב ומשם הוסעו לאושוויץ. בדבוקה אחת הם נעו המומים בין הגדרות המחושמלים, בין הצריפים הקודרים, המשרפות, הקרונות, מאוחדים בהכרתם כי את השואה אסור להשכיח, את לקחה יש להנחיל גם לדורות הבאים, וכי מדינת היהודים היא התשובה לכל שונאינו בעבר, בהווה ובעתיד.
צעדתי לצידו של שבח וייס, בעצמו ניצול שואה, ולשעבר יו"ר הכנסת ה-13 בה כיהנתי, ולאחר מכן שגריר ישראל בווארשה, ועתה יו"ר מועצת יד ושם. ההליכה לצידו העצימה את החוויה הקשה, החד-פעמית. צעדה משתקת ומאחדת כאשר את תחושת האחדות ממחישה במיוחד אבוקת הזיכרון שהוצתה במשותף על-ידי יו"ר הקואליציה דאז, ח"כ יריב לוין, ויו"ר האופוזיציה ח"כ יצחק הרצוג. המעילים כבדים והצעיפים חמימים לא לגמרי הועילו בקור העז של מינוס 15 מעלות. שאלנו את עצמנו, איך אפשר היה לשרוד אז את החורף הפולני, שאינו יודע רחם, כשרק כותנת דקה לגופך, והקלגס הגרמני אינו יודע רחם? ואכן, רבים מאחינו שהובאו לכאן ברכבות מרחבי אירופה, לא שרדו את הקרה, עוד קודם שהובלו למשרפות.
השואה, מלחמת העולם השנייה, לא פרצו בפתע. הכתובות היו על הקירות ברחבי היבשת האירופית. הרצל, ז'בוטינסקי ומנהיגים ציוניים נוספים התריעו במשך שנים מפני סכנת השמד האורבת לבני העם היהודי אם לא יתעשתו ויעלו לארץ-ישראל. מעטים נענו לקריאות האזעקה, הצילו נפשותיהם. שליש מהעם היהודי עלה בעשן המשרפות השמיימה. גרמניה הנאצית המיטה על העולם כולו אסון שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה האנושית – כ-50 מיליון בני אדם ניספו בשנות המלחמה העולמית השנייה. בלי שישה המיליונים, העם היהודי קם מאפר השואה, לחם בארצו וכונן את מדינתו העצמאית.
יום מצמרר לכל משתתפיו היה זה אותו יום במחנה אושוויץ לפני שבע שנים.
יום דחוס של טלטלה מעיקה, של חשבון נפש מר וכואב לכל משתתף ולכל פרלמנטר ישראלי, בהם גם ערבי אחד ודרוזי אחד.
אבל זה היה רק יום אחד בלוח השנה. אירוע מעצב של התלכדות ואחדות זמניים. בבית, בשובם אל המליאה במשכן שבלב הבירה, חזרו העניינים לקדמותם. שוב נגחו הח"כים אלה את אלה. נשכחו האסון הבלתי נתפס ההוא וגם האיומים החדשים.
אשתקד צויין יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ביד ושם בירושלים. כ-50 ממנהיגי העולם התחייבו בהתכנסותם רבת רושם, לזכור ולא לשכוח, ולהילחם בכל גילויי האנטישמיות שחזרו והתרבו בארצותיהם. זאת בעקבות מיזם מ-2016, שבו האירגון הבינלאומי לזיכרון השואה פירסם הגדרות מחייבות לאנטישמיות ובהן הכחשת זכות העם היהודי להגדרה עצמית. ובעוד מתנהל ויכוח נוקב (במיוחד בעולם היהודי) סביב סעיף זה – למשל, אם תנועת החרם על ישראל היא אנטישמית – פרצה לעולמנו מגפת הקורונה ועוררה גלי אנטישמיות מחודשים. התחייבויות נאות לחוד ומציאות עגומה לחוד.
אבל מה כי נלין על אומות תבל, כאשר בישראל עצמה מגפת שנאה פנימית משסעת בתוכנו? בעוד הקורונה מפילה בנו אלפי חללים, משתקת כמעט כליל את המשק, משנה אורחות חיינו, ובעוד האיומים מאיראן מתעצמים – הניסיון לקיים אחדות לאומית בממשלה כשל כישלון חרוץ. שוב אנו בסיחרור משולב של מגפה ובחירות, בטירוף מערכות ממש.
האם זיכרון אחד, יום אחד, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, שחל ביום רביעי, זו הפעם ה-76 מאז שוחרר מחנה אושוויץ, ינוצל לחשבון נפש לאומי, שכה נדרש לעת הזאת? האם יוכל לשמש לנו תמרור אדום, תזכורת, לאילו תהומות אנו עלולים להידרדר לאו דווקא בשל אויבינו, אלא יותר בשל שנאה פנימית גואה, שכבר מתבטאת באלימות פיזית ברחובות?
במערכת בחירות מסעירה ככל שהינה, בעיתוי כה קשה, מן הראוי שראשי הציבור יתעלו ויפגינו אחריות, גם כשנאבקים על קולות הבוחרים.
רק ישראל דמוקרטית אך מאוחדת היא הערובה לכך שלא תתרגש עלינו ועל תפוצות הגולה שואה שנייה.
יוסי אחימאיר
עֵץ-חַיֶּיךָ
בְּגֶזַע עֵץ-חַיֶּיךָ.
שָׁרָשָׁיו יוֹנְקִים
מִתְּהוּמוֹת הָאֲדָמָה הַזֹּאת, הַקָּשָׁה
וְנִמְהָלִים בָּהֶם מֵי-מְרוֹרִים
מִן הָאֲגַם הַמַּר.
אִם יִשָּׁקְלוּ חַיֶּיךָ
בְּמֹאזְנֵי-צֶדֶק –
יָמִים מָרִים, יָמִים כְּבֵדִים
יַכְרִיעוּ אֶת הַכַּף.
וְאִם לַבְלָר עֲלוּם יָבוֹא,
רוֹאֵה-חֶשְׁבּוֹן דַּיְּקָן
לְסַכֵּם חֶשְׁבּוֹנְךָ
בְּטוּרִים שֶׁל פְּלוּס וּמִינוּס
וְאֶפֶס בֵּינוֹתָם,
הַאִם יַגִּיעַ לְאִזּוּן?
וְאֵין סִכּוּם עֲדַיִן,
וְהַחֶשְׁבּוֹן לֹא תַּם.
וְכָךְ אַתָּה מוֹסִיף בֵּינְתַיִם
לִקְטֹף
כְּמוֹ פֵּרוֹת מִן הָאִילָן
עוֹד יוֹם – שָׁעָה – דַּקָּה
עַד יִמָּלֵא הַסַּל –
וְחֲדַל.
יהודה גור-אריה
זהו שיר על שואה ותקומה, יום שואה
שחל בשנת תשפ"א בט"ו בשבט
שואה שהותירה שישה מיליון
גזעי עצים מפוייחים
שנשרפו בלהבות אש אכזריים
אך בלבבות הם נותרו עומדים נטועים
על מקומם. כי העץ יכול להיכחד
אך שורשיו לעד נשארים.
וכך, בכוח האמונה והצדק הנצחיים,
החלו להנץ בגזעים המפיויחים
ניצני עלים ירוקים שפרחו ושילחו ענפים ובדים
שישה מיליון נבטים ונצרים ששמרו על הגחלת,
המשיכו את השושלת המפוארת של העם היהודי,
ששורשיו החזקים בני אלפי השנים
הקימו ורוממו את בניו מן החורבות
שהגיע לארצו, וניטע באדמת האבות.
יער עצים רבי פארות מלבלבים ופורחים בו,
על אפם וחמתם של כל דורשי רעתו,
מוכנים לתרום לכל העולם מפירות היצירה והמדע
ולהפוך את אימי השואה להישג נשגב.
הדסה מור
1. למי באמת שייך הגולן?
בוועידת הקיבוץ המאוחד בשפיים ב-1976, הוצגה תוכנית ההתיישבות התנועתית, שהגולן נכלל בה באזורי העדיפות. לקראת ההצבעה עלו צירים שונים להציע הסתייגויות אלו או אחרות. בין המסתייגים היה עזריה אלון, מנציגי בית השיטה, חתן פרס ישראל, ממייסדי החברה להגנת הטבע, גדול יודעי ואוהבי ארץ ישראל. בניגוד להסתייגויות האחרות – שלו כלל לא עסקה בתוכן ההצעה. הוא ביקש לשנות מילה אחת. בהצעה נכתב "רמת הגולן" והוא הציע להוריד את "רמת" ולהשאיר את "הגולן". הוא אמר שהביטוי "רמת הגולן" שגוי מבחינה גיאוגרפית.
קראתי את פרוטוקול הוועידה במסגרת מחקרי, ודבר ראשון רציתי להתקשר לעזריה, לבקש שירחיב בנושא. אולם זה היה, לצערי, אחרי שעזריה נפטר. עזריה אלון נפטר השבוע לפני 7 שנים, בגיל 96.
מן האנקדוטה הזאת ניתן ללמוד על עזריה, לא רק עד כמה היה פדנט וקפדן בפרטים, אלא גם כמה אהב את הגולן. ובאמת, לגולן היה מקום חם מאוד בליבו. הוא אהב את הטבע והנוף הגולני, את ההיסטוריה והארכיאולוגיה הגולניים ואת ההתיישבות בגולן. באותה ועידה בשפיים, הוחלט על הקמת הקיבוץ הרביעי של הקיבוץ המאוחד בצפון הגולן. את שם הקיבוץ, אורטל, נתן עזריה אלון.
בינואר 1995, לפני 25 שנים בדיוק, בשירותי בתפקיד דובר ועד יישובי הגולן, בימי המאבק הסוערים, ארגנתי שלושה ימי עיון למסבירים. אחד הנושאים ביום העיון הראשון, היה הקשר ההיסטורי שלנו לגולן. המרצה היה עזריה אלון. אביא כאן את עיקרי דבריו, כפי שנרשמו בזמן ההרצאה (כמדומני בידי דניאלה שאול) והובאו בביטאון הוועד, אותו ערכתי, "הרי גולן".
איננו יודעים הרבה על בני ישראל בגולן בימי ההתנחלות ובימי בית ראשון. פרקי תנ"ך מספרים על התנחלות חצי שבט מנשה ועל מלחמות עם ארם. מאז ימי החשמונאים יש בגולן יישוב יהודי מבוסס, המגיע לשיאו בתקופה הרומית ובתקופה הביזנטית. בחלק הגולן שבשליטת ישראל יש יותר משלושים שרידים של בתי כנסת מימי המשנה והתלמוד. מתוך 72 בתי כנסת יהודיים ששרידיהם נתגלו ברחבי הארץ – 32 נמצאו בגולן. לאחר הכיבוש המוסלמי גווע יישוב הקבע בגולן. מאות שנים היה זה תחום מרעה של נודדים ולא של שוכני קבע. בין העימותים שבין המוסלמים לצלבנים היו תקופות של שלטון משותף בגולן.
רק במחצית השנייה של המאה ה-19 החל השלטון התורכי לעודד יישוב של קבע בגולן. למקום, שהיה אזור סְפָר של האימפריה העות'מנית, הובאו צ'רקסים בני עם מוסלמי בקווקז, שארצם נכבשה בידי הרוסים. הם הקימו יישובי קבע – קוניטרה וכפרים אחרים. לאחר מכן החל יישוב קבע גם של נוודים מוסלמים. גם יישוב יהודי החל בגולן באותה תקופה. הברון רוטשילד קנה ב-1890 במזרח הגולן שטח בן 150,000 דונם והוחל בבניינם של היישובים תפארת בנימין, נחלת משה, אחווה וזיכרון מנחם. אבל ב-1898 נאלצו המתיישבים, שסבלו קשות משכניהם ובעיקר מהתנכלות המשטר העות'מני, לנטוש את היישובים. הקרקעות נותרו בבעלות יהודית עד 1948. עד 1930 אף נוהלו בפועל בידי יהודים. היו גם ניסיונות נוספים להיאחז בגולן, במיוחד ביישוב בני יהודה, שהחזיק מעמד עד פרעות 1920, במהלכן נרצחו בני המשפחה היהודית האחרונה שנותרה במקום. יישוב יהודי אחר היה ברמתניה.
הגולן היה בכל החשיבה הציונית חלק מיישוב הארץ. אנשי "השומר" ראו עצמם בחזונם מיישבים את אזור הספר שנקרא "חורן". בשנת 1918, כאשר הציעה התנועה הציונית למדינות הברית את גבולות ארץ ישראל לפי השקפתה, היה הגולן כלול בתוך גבולות אלה. אז עדיין לא דובר על עם פלשתינאי ואפילו לא על עם סורי, אלא על "האומה הערבית". אנגליה וצרפת, שניצחו את תורכיה במלחמת העולם הראשונה, חילקו ביניהן את שרידי האימפריה העות'מנית לפי האינטרסים שלהן, והגבולות השתנו פעמים ספורות במשך שמונה השנים שבין הסדרי מקמהון (1915) לבין הקביעה הסופית של הגבולות (1923). עד לאותה שנה היתה מחצית הגולן כלולה בתחום המנדט הבריטי על ארץ ישראל. הגבול נקבע ב-1923, בלחץ צרפתי, מהבניאס לאורך הירדן, במרחק כ-300 מ' מזרחה מהנהר, ומשפך הירדן לכנרת לאורך חוף האגם, שכשכל הכנרת כלולה בתחומי ארץ ישראל.
האמת היא שגם הסורים ראו בגבול זה כזמני, כפי שראוהו ערביי ארץ ישראל, שעד שהגדירו עצמם כ"עם פלשתינאי" בזכות הציונות, חשבו עמם לסורים ואת ארץ ישראל לחלק של "סוריה הגדולה". ב-20 השנים ממלחמת העצמאות ועד 1967 היה הגולן פצע פתוח. לסורים היתה פרשנות משלהם להסכמי שביתת הנשק והם לא החמיצו שום הזדמנות לכפות אותה על ישראל – כאשר היה להם יתרון שליטה מ"הרמה הסורית". כך הם גזלו את חמת גדר, השתלטו על השטחים המפורזים, תקפו בכל ניסיון לעבד את מה שהם חשבו לאדמות ערביות והחלו במפעל ההטייה של מקורות הירדן. יישובי עמק החולה סבלו מידיהם קשות. במלחמת ששת הימים החלו הסורים בהפגזות קשות, תוך ניסיון פריצה לקיבוץ דן.
יש אלמנט אחד, אשר כמה ממנהיגינו ומהוגי הדעות שלנו רואים אותו כמובן מאליו: מכיוון שלפי דעת הסורים הגולן הוא "אדמה סורית קדושה" ואין הם יכולים, כביכול, לוותר עליו בשום אופן, מובן מאליו שאנחנו, שאין לנו שום דבר קדוש, חייבים להסתלק ממנו ולהיות בטוחים שעכשיו ישבו שם רק סורים טובים: הם לא יירו עלינו אף פעם, לא יתנכלו למקורות המים שלנו, לא ישתלטו על רבע החוף של הכינרת, שהוא מחוץ לתחומם אבל יש להם גישה אליו, ולא יעשו את המוות לדגים ולדייגים. ובכלל, מכיוון שבכל העולם, מבוסניה עד רואנדה, הגיעו כבר ימות המשיח וגר זאב עם כבש, צריכים אנחנו לרוץ ראשונים ולהגיש לסורים את הגולן.
למי שייך הגולן ולמי הוא צריך להיות שייך? הזכויות של הסורים על השטח אינן עדיפות במאומה על אלה שלנו. "האדמה הסורית הקדושה" היא בת 44 שנה לכל היותר.
הסורים כבר איבדו פעם "אדמה סורית קדושה", כאשר צרפת, ששלטה על סוריה, מסרה לטורקים את חבל אלכסנדרטה בצפון מערב סוריה – חבל הרבה יותר גדול ויותר חשוב לסורים מהגולן. על המחוז הזה ויתרו הסורים מפני שהם ידעו שאין בכוחם להתמודד מול 50 מיליון טורקים עיקשים, המחזיקים בידיהם גם את מקורות הפרת. כל שטח הגולן הוא כגודל חצי אחוז משטחה של סוריה ואין לו כל משמעות מבחינתה.
ידוע שאיננו מעצמה ואנחנו תלויים גם בשכנינו וגם בכוחות עולמיים חזקים מאיתנו. אולי נאלץ לוותר גם על דברים חיוניים ולהסתכן בצרות בעתיד. אבל מה הריצה? מה ההכרזות הללו מראש שזה לא שלנו, שאנחנו מוכנים ורוצים להגיש את הגולן לסורים – רק שהם יסכימו לשגרירות ישראלית בדמשק?
בקיץ 1958, פרסם עזריה אלון במדורו "מרחבי ארצנו" בעיתון "למרחב" סדרת מאמרים תחת הכותרת "מכת האזור המפורז", שבהם תקף את הכניעה הישראלית לסורים, כהגדרתו, בהסכמי שביתת הנשק, ואת ההסכמה לפירוז אזורים ריבוניים של ישראל. נביא כאן קטעים מחלקו השלישי של המאמר, שפורסם ב-1.8.58.
לכל גבול, וכמובן לכל אזור מפורז, יש "עונות התלקחות" משלו, ואם כי השוכנים בקרבת הגבול נוטים לחשוב תמיד, כי "שלהם" הוא הגרוע ביותר – אין ספק כי האזור המפורז בגבול סוריה גרם כמה פעמים כאבי ראש רבים ביותר למדינה. חלקם היו זמניים, אך חלקם, ביחוד אלה הקשורים במפעל הירדן, הינם ממושכים ורבי תוצאות ומשמעות.
כדי להבין את הפרשה כולה, צריך להפליג קצת אל היסטוריה יותר רחוקה: בשעת חלוקת האימפריה העות'מנית בין האנגלים והצרפתים זכו האחרונים בחלק של ארץ ישראל המזרחית – הגולן והבשן. הצרפתים, ואחריהם הסורים, לא הסתפקו מעולם בחלוקה זו ותבעו את זכותם ליותר מכך – את "קו המים", החוצה את החולה ואת הכנרת.
בשעת החלוקה זכתה ארץ-ישראל בכל הירדן (פרט למקורותיו נחל חרמון–בניאס ונחל שניר-חצבני), בשתי הימות, ברצועה ברוחב כמה מאות מטרים במזרח הירדן וב"משולש" ממזרח לכנרת – בין ההרים, הכנרת, הירדן והירמוך, הכולל את יישובי בקעת כנרות עד עין-גב.
הזדמנות נאותה לשינוי חלוקה זו נראתה לסורים במלחמת השחרור. הם רצו אמנם יותר – לפחות את ה"אצבע" הצפונית, בראש פינה והלאה, אך כתוכנית מינימום ראו את "קו המים". זה היה פשר הקרב על הדגניות, כיבוש מסדה ושער הגולן, ההתקפות על עין גב, כפר סאלד ושאר היישובים. רוב המערכות הללו נגמרו, כידוע, בכישלון לסורים, אך בכמה גזרות זכו להצלחה: כל מזרח הירדן מן החולה עד לכנרת היה למעשה בידיהם, ובשני מקומות הצליחו אף לחדור מערבה: מצפון לכנרת ובגזרת משמר הירדן. כן נאחזו בכמה משלטים בפינה הצפונית שבתחומנו.
שביתת הנשק מצאה את הסורים "יושבים חזק" בגזרת משמר הירדן, ותמורת נסיגתם משם ומנקודות גבול אחרות נדרשנו לשלם פיצויים כבדים: יצירת שלושה "אזורים מפורזים": אחד קטן, בן כמה אלפי דונם, ליד קיבוץ דן; שני, הכולל את כל מזרח הירדן, מאשמורה עד הכינרת ושתי בליטות מערבה – המשולש בגזרת משמר הירדן, ושטח מצפון לכנרת; ושלישי – כל מזרח הכנרת, מעין גב בצפון עד הכביש ומסילת הברזל צמח-אל חמה.
[...] היה – ויש בייחוד עכשיו – מקום להרהר אם מוצדקת היתה כניעתנו בעניין זה. על כל פנים – שילמנו בעדה ביוקר רב.
תחילה היתה פרשת אל-חמה (חמת גדר), שאין מזכירים אותה בחברה הגונה. כל מעיין במפה יודע, כי יש למדינת ישראל בליטה מוזרה מזרחה בבקעת הירמוך – בין הנהר ובין הגבול הסורי. הקשר אליה הוא בכביש אחד הלחוץ בין ההרים והנהר. יום אחד החליטו הסורים לעשות סוף לבעלות הישראלית על בליטה זו; הציבו מארב לקבוצת שוטרים שהיתה בדרכה לאל-חמה, הרגו כמה מהם, התייצבו בעצמם במעבר הצר והודיעו כי לא יניחו עוד לישראלים להיכנס לאל-חמה. בזה נגמרה הפרשה. בלענו את העובדה, ויתרנו על השטח, ומסיבה בלתי ברורה לא העלינו יותר את הבעייה הזו בשום מקום – לא כלפי פנים ולא כלפי חוץ. על המפות השטח הוא ישראלי, למעשה אין לנו דריסת רגל בו.
והיתה פרשת תל מוטילה – כאשר ניסו הסורים להרחיב את שליטתם בגזרת צפון הכנרת והתבססו במשלטים בתוך השטח הישראלי. אז הגיעו הדברים עד כדי "מלחמה זוטא", שבסופה חזרו הסורים לתחום המוקצב להם לפי המפות.
לא נבוא למנות כאן את מאות התקריות האחרות, מתל קציר בדרום ועד דן בצפון, שהפכו כמעט ללחם חוקה של המדינה. לא ניכנס לפרשת המאמצים הנואשים של הסורים לחבל, בעזרת זכויות האזור המפורז, במפעל ייבוש החולה, ונסביר רק את הפרשה הכאובה ביותר, מפעל הירדן.
לפי אחד הפירושים לענייני האזור המפורז – אין זכות למדינת ישראל לפגוע בכל צורה שהיא באדמות תושבי המקום, היינו באדמות ערביות הכלולות בו (דבר זה נוצל עד הטיפה האחרונה ע"י ערביי הכפר כראד-אל-בקרה שליד איילת השחר, שהציקו למדינה כשהם נתונים לחסות או"ם, עד שפונו מן השטח בימי מבצע קדש).
מפעל הטיית מי הירדן [המוביל הארצי א.ה.] חייב העברת תעלה מדרום החולה אל בקעת בית נטופה, העוברת בקטע הראשון שלה בגזרה המפורזת של משמר הירדן. הסורים הפעילו במשך השנים בעניין זה כוחות צבאיים ופוליטיים – וזכו. מדינת ישראל נסוגה וויתרה, למעשה (לפחות למשך השנים הקרובות) על מפעל הירדן בצורתו המקורית.
כך, אפוא, מסתכמת פרשת האזורים המפורזים כמאזן שכולו הפסד בעבורנו. ייתכן שיוכיחו כי בצד הרווח עומדת חתימת הסכמי שביתת הנשק בשעתו – אך ודאי שיש לא מעט טענות צודקות בפי אלה הטוענים, כי את שביתת הנשק יכולנו להשיג, לו גילינו יתר סבלנות וכושר תמרון, בתנאים הרבה יותר טובים ובלי הצרה הזו העוכרת את המדינה מיומה הראשון ועד היום.
עד כאן, דבריו של עזריה אלון, 9 שנים לפני שחרור הגולן. ב-9 השנים הללו התמונה שתיאר עזריה החמירה והסלימה. שחרור הגולן שיחרר את יישובי הגליל והעמק מן הסיוט הסורי.
יהי זכרו של עזריה אלון ברוך!
2. צרור הערות 27.1.21
* חובתנו המוסרית – אני מודה ומתוודה – תמיכתי ב"תקווה חדשה" אינה נובעת מעמדתה בנושאי חברה וכלכלה. תמיכתי נובעת מכך שאני מאמין שממשלה בהנהגת "תקווה חדשה" ובראשות גדעון סער תשקם את הממלכתיות, תקדם את האחדות הלאומית והפיוס הלאומי, תחזיר את החברה הישראלית לפסים שפויים של אמת ויושרה, ואת המנהיגות הישראלית לקווים של ניקיון כפיים ודוגמה אישית. תוביל רפורמות במערכת המשפט במטרה לשפר אותה בניגוד לניסיון הנואל של נתניהו להחריב אותה. ובשל תמיכתי בקו הניצי שלה בתחומי חוץ, ביטחון והתיישבות, במחויבותה לשינוי דרמטי בתחום ביטחון הפנים ובמלחמה בטרור החקלאי, בעמדותיה בנושא זהותה היהודית ציונית של המדינה, בעמדותיה הליברליות בתחום השוויון האזרחי לכל ובחתירתה לפשרה היסטורית בתחומי דת ומדינה ברוח אמנת גביזון-מדן. אבל בנושא החברתי כלכלי, אפילו חששתי שהקו לא יהיה לרוחי.
ולכן, שמחתי מאוד למקרא הודעה שפרסם גדעון סער, שאני מקווה ומאמין שהיא מבשרת את גישת תקווה חדשה בתחומי הרווחה: "כ-200,000 קשישים בישראל חיים היום ברמה של עוני מחפיר, ומספרם הולך וגדל מדי שנה.
"מתוך מחויבות לדור המבוגר ומתוך מחויבות לאפשר להם להזדקן בכבוד, ממשלה בראשותי תקדם עם הקמתה שני מהלכים מרכזיים לרווחת הקשישים בישראל:
1. העלאת קצבת הבטחת הכנסה לקשישים ל-4,000 ש"ח ליחיד ו-6,500 ש"ח לזוג, במטרה להוציא קשישים ממעגל העוני.
2. חקיקת חוק ביטוח סיעודי ממלכתי, שיאפשר קבלת טיפול סיעודי מבלי להביא את הקשישים ואת משפחותיהם לקריסה כלכלית.
זוהי חובתנו המוסרית כלפי ההורים, הסבים והסבתות שלנו, ברוח הציווי 'אל תשליכני לעת זיקנה'."
עכשיו אני שלם אף יותר עם תמיכתי ב"תקווה חדשה", ואני בוטח יותר במחויבותה המוסרית, שבאה לידי ביטוי בדברים אלה של גדעון סער.
* "תקווה חדשה" והשד הגלותי – במאמר ב"ישראל היום" על הצטרפותו של בני בגין לתקווה חדשה: "בני בגין: תקווה ל'תקווה'?" תוהה יעקב אחימאיר: "מה ישמיעו ותיקי הליכוד בשיחות אינטימיות, בינם לבין עצמם? מה ילחשו למשמע בשורת צירופו של בני בגין למפלגת תקווה חדשה? חלקם יביעו סלידה על כי סער לא בחר ביוצא עדות המזרח לככב במקום מרכזי ברשימת תקווה חדשה. הוא בחר באישיות אשכנזית" ובהמשך הוא מפרט – "יוצאי המזרח וצפון אפריקה."
הבעתי פעמים רבות את דעתי שהחלוקה העדתית היא גלותיות לשמה. כולנו יהודים ישראלים והציונות היא מיזוג גלויות. אין משמעות בימינו למוצא העדתי. אבל אם כבר אחימאיר העלה את הסוגיה – במקום השני ברשימת תקווה חדשה ניצבת יפעת שאשא-ביטון, בת ליוצאת מרוקו ויוצא עיראק. ומוצאו של סער עצמו – הוא בוכרי למחצה.
ובליכוד?
* אנטי בגין – העליהום הביביסטי על בני בגין מאז הצטרפותו לתקווה חדשה, אינה על אף היותו בנו של מנחם בגין, אלא דווקא בשל עובדה זו. בעיני הגרעין הקשה של הביביזם, מנחם בגין הוא התגלמות מה שמעורר בהם סלידה. הוא התגלמות הדבקות בשלטון החוק, האמונה בעליונות המשפט, הכבוד וההערכה לשירות הציבורי. דרך זו של בגין היא מה שמעורר בהם סלידה יותר מכל. כאשר הם מתבכיינים "אנחנו מצביעים ימין ומקבלים שמאל" (כלשונו של ארז תדמור, מן האידיאולוגים של הביביזם) כוונתם בדיוק למדינת החוק, מערכת המשפט והשירות הציבורי, שעל פי תפיסתם הנם "מדינת עומק" ששולטת באמת במדינה על פי ערכיה ה"סמולנים". בגין הוא דוגמה למי שנבחר על ידי הימין וחיזק והעצים יותר מאי פעם את "מדינת העומק", ולכן הוא סמל לאיך שאסור להתנהל. מדינת העומק היא השעיר לעזאזל עליו ניתן להטיל את האשמה בכל כישלונותיו של נתניהו, בעוד כל הישגיו הם הוכחה לגדולתו ועוצמתו כמנהיג אחד בדורו, שהצליח להשיג את ההישגים למרות מדינת העומק שייעודה הוא להפריע לו ולהכשיל אותו, וכעת היא מנסה להפיל אותו באמצעות "תפירת תיקים".
התפיסה הביביסטית את הדמוקרטיה, היא בעצם תפיסה של ארדואנוקרטיה. מנהיג שנבחר – מעצם בחירתו הוא מייצג את "רצון העם". הרצון שלו, יהיה אשר יהיה, הוא רצון העם. ואם הרצון שלו סותר את החוק – החוק לא חשוב כי המנהיג הוא החוק, הרי הוא רצון העם, הרי דמוקרטיה היא "שלטון העם". למה מי זה החוק שיעמוד מול רצון העם? וכל מי שמייצג דבר מה העומד בדרכו של זה שמייצג את רצון העם; החוק, מערכת המשפט, הדרגים המקצועיים בשירות המדינה, הוא "מדינת העומק" שהיא האויב של רצון העם.
מ' בגין מייצג את "אתה מצביע לימין ומקבל את השמאל" ועכשיו הגיע הזמן לממשלת "ימין על מלא" שבה המנהיג המגלם את "רצון העם" יוכל לעשות כל מה שהוא רוצה; להעמיד את עצמו מעל החוק, לבטל את המשפט שלו, לפרוע חוק. כל מה שהוא רוצה.
זה בדיוק מה שחובתו של פטריוט ישראלי לעצור. ואשרי תקווה חדשה – המפלגה שעשויה להחליף את השלטון הביביסטי, שזכתה בחיזוק משמעותי כל כך – בני בגין.
* אחיזת עיניים כלכלית – בספטמבר האחרון, לכל המאוחר, אמורה הייתה הכנסת לאשר את תקציב 2020-2021, כפי שסוכם בהסכם הקואליציוני וכפי שמתחייב מן השכל הישר. נתניהו, מתוך העדפת האינטרס האישי על האינטרס הלאומי, כאשר האינטרס האישי שלו מנוגד בתכלית הניגוד לאינטרס הלאומי, החליט לא להביא תקציב, כדי להשאיר לעצמו פתח לגנוב את הרוטציה, בתרגיל מרמה נכלולי.
אי העברת תקציב המדינה, היתה פשע נגד כלכלת מדינת ישראל, דווקא כאשר היא נמצאת באחת משעותיה הקשות ביותר. תקציב מדינה הוא תכנית העבודה של המדינה, על פי תמונה רחבה וסדרי עדיפויות, כפי שאושר בידי הכנסת. באין תקציב מדינה, אין תכנית עבודה, אין תמונה רחבה, אין סדר עדיפויות. יש תעלולי בחירות ומקסמי שווא של "הקוסם", שזורק פירורים פופוליסטיים א-לה סנטה קלאוס ערב בחירות. ה"תכנית" ה"כלכלית" שלו אינה אלא אחיזת עיניים.
ועל הדרך הוא אינו שוכח להתבכיין על "הפקידים". התבכיינותו – אומנותו.
* חוק סתמי – חוק הקנסות, שהתקבל בקריאה ראשונה, חסר ערך. ראשית, הוא הגיע באיחור של חצי שנה. שנית, הוא סתמי. העלאת הקנס ל-10,000 שקל לא תשנה הרבה. אם מוסד חינוכי שייפתח בניגוד לחוק ייקנס ב-50,000 שקל, יהיה בכך כדי להרתיע. ואם תתלווה לכך מניעת תקציבי משרד החינוך ממוסד כזה – על אחת כמה וכמה.
ולמה הצעת החוק עלובה כל כך? מאותה סיבה שהיא הוגשה באיחור ניכר כל כך. כי נתניהו מעדיף שיקולים פוליטיים זרים, כמו האינטרס של "השותף הטבעי" שלו, המפלגות החרדיות, שתמיכתן בכל ניסיון שלו להעמיד את עצמו מעל החוק מובטחת, מעל השיקול הלאומי של המלחמה בקורונה. בדיוק כפי שהוא לא איפשר את ביצוע תוכנית הרמזור, שנועדה להטיל סגרים והגבלות דיפרנציאליים על ערים אדומות, ובכך הידרדרנו למצב שחייב סגר כללי.
ובינתיים, החוק הזה התקבל רק בקריאה ראשונה. מי יודע האם, מתי ובאיזו מתכונת הוא יעבור בקריאה שניה ושלישית. עמית סגל כבר מדווח על מו"מ בין נתניהו לחרדים על "פשרה", שתסרס את החוק האנמי הזה ותוציא ממנו את מעט העוקץ שעוד יש בו.
מעבר לחוסר המנהיגות של נתניהו, יש כאן גם חוסר מנהיגות איום ונורא של ההנהגה החרדית. שהרי בסופו של דבר מי שסובלים מן ההפקרות במגזר החרדי הם בראש ובראשונה החרדים עצמם. ומי שמציע לנקוט יד קשה לאכיפת החוק במגזר – הוא זה שפועל באמת ובתמים למען החרדים. במקרה הזה אפשר לומר באמת שחוסך שבטו שונא בנו.
* לשרוף את המועדון – מה שעושים "שוברים שתיקה", "בצלם" ועיתונאים מן הסוג של גדעון לוי ועמירה הס לצה"ל ולמדינת ישראל כמדינה המגינה על עצמה ועל חיי אזרחיה, זהה למה שעושה תעשיית השקרים של נתניהו למערכות החוק והמשפט של ישראל, ולמדינת ישראל כמדינת חוק.
משפריצים בתאוות שנאה קונספירציות, עלילות, השמצות, וקופצים כמוצאי שלל רב על כל שמץ של ליקוי או חריגה, אמיתית או מדומה, כ"הוכחה" לתאוריה שניסו להוכיח.
אלה ואלה מנסים בכל דרך לשרוף את המועדון. אבל המועדון הוא החיים שלנו.
* המוטציה הצפונבונית – מרב מיכאלי מגלמת את ההיפך המוחלט של כל מה שנכנס תחת המותג "תנועת העבודה". מברל למרב מיכאלי – דינמיקה של התרסקות.
* לא לשלוח את הילדים – "אני חושבת שנשים לא צריכות לשלוח את ילדיהן לצבא, כשהשלטון בישראל לא עושה מאמצים... הן צריכות להפסיק להיות מוכנות לשלוח את הילדים לצבא בלי חשבון... עד שנשים – הן ישראליות והן פלשתינאיות - לא יתחילו לשים את האימהוּת שלהן לפני הלאומיות שלהן, הן ימשיכו לשלוח את ילדיהן להילחם ולסכן את חייהם משני הצדדים."
מי שאמרה את הדברים האלה היא היום יו"ר מפלגה שמשום מה נושאת לשווא את שמה של מפלגת העבודה. רבין מתהפך בקברו.
אגב, בצה"ל לא משרתים "ילדים" אלא גברים ונשים. והם לא ישאלו את האימהות שלהם, אם הן תמחזרנה את ההסתה הפוסט ציונית של מרב מיכאלי.
* עדיין רק נפש יהודי – כאשר דוד בן גוריון סיים לקרוא את מגילת העצמאות, קמו מיד חברי מועצת העם על רגליהם ופתחו בשירה ספונטנית של "התקווה". אף אחד לא קבע שזה המנון המדינה. האמת היא שרק בנובמבר 2004 (אגב, לגמרי במקרה, ביום מותו של רב המרצחים ערפאת) הוחלט בחוק ש"התקווה" היא המנון מדינת ישראל. אך הוא היה המנון המדינה, המנונה הטבעי, מיום הקמתה. כי "נפש יהודי הומייה" היא מהות הגשמת חזון הדורות, בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ו"התקויה" היא השיר המגלם זאת באופן מושלם.
ב-23.4.12, יצאה היו"ר החדשה של מפלגת העבודה בפשקוויל נגד "התקווה", בשוקניה. היא הציעה להחליף את ההמנון הזה שבו "עדיין רק נפש יהודי ועדיין עוד לא אבדה תקוותנו." היא הציעה לקבל את הצעתו של חכל"ש מחמד ברכה לאמץ את "אני מאמין" – "שחקי שחקי" של טשרניחובסקי כהמנון. למה דווקא השיר הזה? לא בשל מה שיש בו, אלא בעיקר בשל מה שאין בו. לא מוזכרת בו, רחמנא לצלן, המילה "יהודי". ובפשקוויל היא לועגת לבת שיחה בת ה-23 ש"לא תעלה בדעתה להתפשר על הנפש היהודית ההומייה". בדיוק כמו שהיא "לא ידעה על שיח' מוניס", כלומר "על מה בנויה רמת אביב", כפי שבבודפשט "בנו על הגטו היהודי שכונת פאר."
כאשר מרב מיכאלי נבחרה ליו"ר המפלגה שמשום מה נושאת את המותג מפלגת העבודה, התהפכו עצמות בקבר בשדה בוקר, במצוק שמעל נחל צין.
* כשמרב מיכאלי היתה בת שלוש – "לא כתוב בחוק שגבר חייב לעמוד בראשות רשימה," אמרה מרב מיכאלי למחרת בחירתה. כדאי להזכיר לה, שכאשר היתה בת שלוש, אישה עמדה בראש מפלגת העבודה (שעוד היתה מפלגת העבודה) ובראש הממשלה. וכאשר מרב מיכאלי נכנסה למפלגת העבודה לפני שבע שנים, גם אז עמדה בראשה אישה וכיהנה כראש האופוזיציה. אז מה יהיה עם ההתבכיינות הזאת?
* איפה השיח'ים שלנו – השיח' מואפק טריף, ראש העדה הדרוזית בישראל, הורה על ביטול כל אירועי חג הנביא אל-חדר החל ביום שני. זאת, בשל הסגר המתמשך והתפשטות נגיף הקורונה. חג הנביא אל-חדר הוא חג של העדה הדרוזית שבמהלכו נוהגים עשרות אלפי עולי רגל להגיע לאתר הקדוש לעדה בכפר יאסיף.
ואיפה השיח'ים שלנו, היהודים? רבים מהם, בוודאי רבני הציונות הדתית, נוהגים באחריות מלאה, אך חלק מהם, במגזר החרדי, נוהגים באופן הפוך, ונערכים כעת לטישים המוניים בט"ו בשבט.
* אי תנועה – שכונה שמיידים בה אבנים על אוטובוס – יש לעצור את תנועת האוטובוסים אליה לפחות לשבוע.
ענישה קולקטיבית? כן. שהקהילה ומנהיגותהּ תיקח אחריות.
* תהליך הזוי – הדחה של נשיא לשעבר, אחרי שסיים את תפקידו, היא מהלך הזוי.
אבל לטעמי, כל הליך ההדחה בארה"ב הוא הזוי. זהו תהליך מעין-שיפוטי, שבו הסנאט הופך לבית משפט ומנהל משפט נגד הנשיא. אבל ברור שאין שום דבר משפטי בהליך הזה. הוא אינו הליך שנעשה בידי שופטים, שאמונים על הראיות ועל החוק, אלא בידי פוליטיקאים, שאמונים על פוליטיקה. ומדובר בהליך פוליטי נטו. התומכים בהדחת נשיא הם מתנגדיו הפוליטיים והמתנגדים הם תומכיו הפוליטיים (בכוונה לא הגדרתי זאת כ"מפלגתו של הנשיא והמפלגה היריבה" כיוון שבארה"ב אין משמעת סיעתית הדוקה כמו בישראל, ובכך דווקא יש לנו מה ללמוד). אם יש חשד שהנשיא עבר על החוק, יש לברר זאת כמו כל חשד של כל אזרח. משפט פוליטי מנוגד לרעיון הבסיסי של הפרדת הרשויות.
על הטענה שהדחה של נשיא לשעבר הזויה, התשובה היא שהכוונה היא למנוע את התמודדותו של טראמפ בעתיד. זה אפילו יותר אנטי-דמוקרטי, כי משמעות הדבר היא שפוליטיקאים בעלי עניין מוסמכים לפסול את הריצה של מי שעלול להיות יריבם בעתיד.
* היפוכה של רוח האחדות – נאום ההשבעה של ביידן היה מופת של קריאה לאחדות ופיוס לאומי לאחר תקופה קשה של פילוג וקרע. תהליך ההדחה של טראמפ הוא היפוכה של רוח האחדות. אף שאין זו סמכותו – אם ביידן ירצה בכך, התהליך יופסק או לפחות יוקפא לזמן בלתי מוגבל. גם בליץ הצווים שנועד להפגין את מחיקת עשייתו של הנשיא הקודם, אינו בדיוק צעד בונה אמון. אילו היה זה בליץ של צווים אך ורק בנושא הקורונה, היה זה מסר הרבה יותר משמעותי וחכם.
* פגישה עם פולארד – עם עלייתו של פולארד לארץ, אביא פסקה מספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", בה מסופר על ביקור של יהודה, בהיותו ח"כ, אצל פולארד בכלאו.
פעמיים יהודה וגדעון עזרא נסעו יחד במסגרת משלחות לארה"ב. באחת הפעמים הציע עזרא ליהודה להצטרף אליו לפגישה עם יונתן פולארד, שנכלא בעוון ריגול.
"מה שאני זוכר מהפגישה, הוא את ההתנהגות של האמריקאים. הגענו לכלא בתיאום עם הרשויות. חנינו במגרש החניה, ניגשנו למשרדים. עוד לא נכנסנו למשרדים וכבר שמענו שקוראים לנו ברמקולים הענקיים. התברר שחנינו באזור החניה של הצוות. ההכרזה ברמקול כבר גרמה לנו להרגיש שאנחנו קטנים מאוד. מתברר שלא התרשמו כל כך מזה שהיינו ח"כים. כשנכנסנו, הורו לנו להפקיד כל חפץ לשמירה, אפילו עט. ערכו עלינו חיפוש גופני. זה היה מדהים, הרי היינו חברי כנסת! נפגשנו עם פולארד. שוחחנו כחצי שעה. התרשמנו קשה מאוד מן הקשיחות שנהגו בו."
* הרייגנים – צפיתי בפרק הראשון בסדרה "הרייגנים" ביס-דוקו. מה שמצא חן בעיניי במיוחד, הוא שזו סדרה החותרת לאובייקטיביות, כראוי לביוגרפיה. היא אינה מציגה את רייגן כאל וגם לא כשטן. היא מציגה את המרוכבות שלו. יש לציין, שגם בנו, שהוא אחד המרואיינים המרכזיים, מציג את המורכבות של אביו, גם את חולשותיו. הסרט מציג גם את מקומה הבולט של ננסי רייגן בקריירה של בעלה וכמי שהיתה האיש החזק שמאחוריו, אשת סודו והיועצת הראשית שלו. הפרק הסתיים בבחירתו של רייגן לתפקיד מושל קליפורניה.
* ביד הלשון: רשכבה"ג – באחת הידיעות שצוטטו מתוך העולם החרדי, נתקלתי בהגדרה הבאה לרב קנייבסקי: רשכבה"ג מרן שר התורה שליט"א.
מה פירוש רשכבה"ג? רבם של כל בני הגולה.
מה קשורה גולה כאן? אולי כאן נעוצה התשובה לכל ההתנהלות החרדית.
אורי הייטנר
מימשל נשיאותי וצווים נשיאותיים
ביום עבודתו הראשון, הנשיא ביידן חתם על כמה עשרות צווים נשיאותיים, שתוקפם 60 ימים, מבלי להזדקק לאישור הקונגרס, והם יאפשרו לו להתחיל להגשים מעכשיו לעכשיו את הבטחותיו לציבור הבוחרים. פרק זמן זה מאפשר לנשיא להתייעץ ולשכנע את חברי הקונגרס, שיתחילו בהליכיי חקיקה ברוח שאיפותיו.
ומה המצב אצלנו?
אצלנו מוסדות החינוך החרדיים ממשיכים להפר את תקנות סגר הקורונה, משרד המשפטים מטיל את אכיפת התקנות על משרד החינוך, שמטיל את האכיפה על המשטרה, שמטילה את האכיפה על פקחי הרשויות המקומיות.
אם בישראל היה מימשל נשיאותי, הנשיא היה חותם על צו נשיאותי שמקפיא את תקציבי המוסדות העברייניים ושולל את רישיון קיומם, אז אולי ראשי המגזר החרדי היו מתחילים לחשוב שלא כדאי להפר את החוק.
והוא הדין לגבי הטפילות הכלכלית ולגבי ההשתמטות מהשירות הצבאי ומהשירות האזרחי-לאומי.
שמעון גרובר
נמחקו החיוכים
יום רביעי, ה-9 בדצמבר 2020, היה אחד המאושרים בחייו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא השכים קום באותו בוקר כדי להספיק להגיע לנתב"ג, עם הצלם הרשמי כמובן, כדי לקדם לבדו, רק עם שר הבריאות אדלשטיין, את פני 200 אלף מנות החיסון הראשונות, ששלחה פייזר. "זהו יום חג גדול למדינת ישראל," התפייט בנתב"ג, "ישראל תהיה הראשונה בהדברת הקורונה."
חסידיו של נתניהו זרמו איתו. את הדאגות שהסתמנו בקבוצות הווטסאפ של הליכודניקים, שמא הקורונה, הסגרים והמשברים הכלכליים והחברתיים – ימיטו מכה קשה על הליכוד ועל סיכוייו של נתניהו לעמוד בראש הממשלה הבאה, החליפה אופוריה גדולה: עד הבחירות ב-23 במארס, י' בניסן, כבר תחוסן כל האוכלוסייה. הכלכלה תפרח, חיי התרבות יתאוששו, בתי הכנסת ובתי הספר יחזרו לשיגרה המבורכת – וכל הסרט הרע הזה יישכח. והליכודניקים יצחקו כל הדרך לקלפי.
איש לא שיער שעוד בטרם יושלם מבצע החיסונים הארצי, יקפוץ עלינו רוגזן של המוטציות החדשות למיניהן, ואלה שעודן בדרך: הבריטית, הדרום-אפריקנית, הברזילאית, הארגנטינית, הקליפורנית ואפילו הישראלית תוצרת הארץ. איש גם לא ציפה לתקלות, ברוח 'היי יוסטון, יש לנו בעיה.' הכוכבים, שהסתדרו יפה עד אז, חרגו ממסילותם. איש לא שיער שעד שיחוסן אחרון הישראלים, נוטרד על ידי תופעות מדאיגות חדשות: הזינוק המפתיע בתחלואת נשים הריוניות וגם בתחלואת ילדים ותינוקות. והודאתו של מנכ"ל מודרנה סטפן בקסל, השבוע, שגם היא מחקה חיוכים: "הקורונה תישאר כאן לנצח."
האופוריה התחלפה בדאגה עמוקה. ליכודניקים החלו להבין – גם אם לא יאמרו זאת לפי שעה בגלוי – שמשהו השתבש. שהקסם פג. וייתכן שאנחנו בפתחו של סרט אימים חדש לא עלינו, שעלול להפוך את יום הבוחר בעוד 53 יום – ליום דין; אולי ליום המהפך, ואולי 'רק' פרומו לסיבוב בחירות נוסף, חמישי במספר.
בקיצור, אין סיבה למסיבה. גם חיסונם של 9 מיליון הישראלים, אינו סוף פסוק בסיפור תלאות הקורונה. וגם פיזור הכסף מהליקופטרים, כפי שניסח זאת הממונה המתפטר על התקציבים שאול מרידור, לא עושה רושם טוב.
הציבור גם נדהם לגלות, שמול חצי הכוס המלאה, שבה משתבח ראש הממשלה, בדבר היותנו ראשונים בעולם בשיעורי התחסנות האוכלוסייה ובניהול המלחמה בקורונה בכלל, או במקום 15 במדד בלומברג, ניצבת חצי הכוס הריקה, המזעזעת: ישראל היא המדינה הראשונה בעולם ברשימת 'מדינות האי', בשיעור תמותת נפגעי הקורונה: למעלה מ-4,500 איש. ראו באתר המעקב העולמי, המתעדכן מידי יום: www.worldometers/info/coronavirus.
נתוני 'טבלת המוות' המתייחסים למצבן של 'מדינות האי', אכן מזעזעים: ישראל מצויה בשיא השפל בכל 'מדינות האי' בשני פרמטרים מחרידים: מספר החולים למיליון ומספר המתים למיליון. בישראל, אומרת הטבלה, שיא של 64 אלף חולים למיליון. עומאן הבאה בתור מרוחקת בפער ניכר – רק 25 אלף חולים למיליון. הרפובליקה הדומיניקנית במקום ה-3 עם 18.5 אלף מתים למיליון, ואחריה סעודיה עם 10,400 חולים למיליון. בתחתית הרשימה האיטי עם 960 חולים למיליון, מאלאגש עם 650 חולים למיליון וחותמת טייוואן עם רק 37 חולים למיליון.
במבחן התוצאה, כלומר מיספר המתים למיליון, שוב ישראל עם השיא השלילי: 464 בישראל, ורק 293 בעומאן, 229 ברפובליקה הדומיניקנית ו-181 בסעודיה. בתחתית הרשימה סינגפור וניו זילנד, כל אחת עם 5 מתים למיליון, וטייוואן עם 0.3 מתים למיליון.
ישראל לא רק רחוקה משאר המדינות, אלא גם מן הממוצע ב'מדינות האי', שהוא 9,906 חולים למיליון (בישראל פי 6 וחצי: 64,000 חולים למיליון) ו-100 מתים למיליון (לעומת 464 בישראל). איפה הממוצע ואיפה אנחנו! מזעזע. ממש לא סיבה למסיבה.
על גלי הניצחון על הקורונה כבר אי אפשר לבנות. אבל גם לא על הנאמנות החרדית, בעידן שלאחר הפרעות בבני ברק, ירושלים, בית שמש ואשדוד. בעטיין סביר שכוחן של המפלגות החרדיות יצטמק, מחמת תסכולם של מצביעים חרדים שפויים, מאוזלת היד של נציגיהם הפוליטיים. קושי נוסף: הסכסוך הפנימי הבלתי נגמר באגו"י, בין החצרות החסידיות המרכזיות לחצרות אחרות המוּדָרות מהעשייה הפוליטית.
הפרעות גם עלולות להרחיק מצביעים חילוניים מהליכוד, הבוחלים מן הברית עם החרדים (שהגיעה לשיא הגיחוך השבוע, כשנתניהו התחנן להסכמת החרדים להעלאת גובה הקנסות למפירי הקורונה – והם, כרגיל, סירבו והבהירו שוב מי כאן בעל הבית האמיתי). ואילו חילונים, שההתנהלות החרדית האחרונה ב'ערי הקודש' לא באה להם בטוב, 'יגמלו' לחרדים על ההתפרעויות בנהירה לאחת המפלגות האנטי חרדיות מבין ההיצע הקיים בשוּק: ליברמן, לפיד, חולדאי או מרצ.
גם התקווה לבנות על החברה הערבית, הולכת ונמוגה. ברית לא כתובה בין רע"ם לליכוד, תפרק את המשותפת, וספק אם אז יֶחֱצוּ גם שאר המפלגות הערביות את אחוז החסימה. ברוח הפוך על הפוך, נתניהו דווקא מעוניין במשותפת חזקה. למה? כדי לצמצם סיכוייהם של סער ו/או בנט להקים ממשלה.
לסיכום, הישראלי עלול להגיע מתוסכל לקלפי. על חגיגת הדמוקרטיה יעיבו כשלי ניהול משבר הקורונה, האיוולת שבפתיחת נתב"ג לרווחה במשך 10 חודשי המגיפה, חוסר היכולת לכפות את הסגר בכל המדינה, כולל על מנהיגים בכירים, הימנעות מסגרים דיפרנציאליים במקום הסגרים הכלליים, נתוני תמותות השיא, ומי יודע מה עוד מצפה מעבר לפינה.
ועוד: אם תימשך מדיניות השמים הסגורים, יגיעו לקלפיות יותר מצביעי שמאל. בבחירות מרץ 2010, נמצא בקלפיות למבודדים שנחתו אז בנתב"ג, רוב מוחץ לשמאל. הפעם יישארו בארץ מצביעי השמאל המשוטטים בדרך כלל בחו"ל ביום הבוחר.
ואל תגידו שהם בסך הכול לא שווים מנדט: במקרה של שיוויון, הם יהיו ה- game changer של המשחק הדמוקרטי.
מנחם רהט
שאון המים, שתיקת האבנים
רַעֲשֵׁי מַּיִם אַדִּירִים, מִשְׂחֲקֵי אוֹרצֵל גָּנוּז,
שִׂיחֵי הַפֶּטֶל הַקָּדוֹשׁ
בַּסְּבָכִים.
מַפָּל עֲנָק שׁוֹצֵף אֶל מַפָּלִים זְעִירִים. הַשְּׁבִיל מִתְפַּתֵּל בְּמַעֲבָר תָּלוּי
מֵעַל קַנְיוֹן הַבַּזֶּלֶת אֶל שְׂרִידֵי מִלְחָמוֹת.
רַק לָאֲנָשִׁים יָצַר פָּאן עוֹלָם –
דָּבָר מֻפְלָא, שְׁמוּרָה פְּרוּצַת נוֹף, מַיִם כְּמַעֲיָן הַמִּתְגַּבֵּר,
יָפֶה, לֹא אֱנוֹשִׁי.
לְיַד הַשְּׁמוּרָה, שִׁבְעִים וּשְׁלוֹשָׁה זְקִיפֵי סֶלַע פְּרוּשִׂים בִּשְׁתִיקָה –
שֶׁקֶט שֶׁלְּאַחַר סְעָרָה.
אַבְנֵי אֵשׁ כְּבוּיוֹת, פְּעוּרוֹת חֲרָדָה, מֵחֲשָׁשׁ הַשְׁמָדָה עַצְמִית.
צִלְלֵי עֶרֶב מֵעַל הָרֵי נַפְתָּלִי. מַיִם מְפַכִּים בְַּאָפִיק צַר, נָמוּךְ,
מְעֻצָּב לְלֹא קוֹל –
לְכָל אֶבֶן שֵׁם.
מי אמר למי?
"רגע אחד שקט בבקשה"
א. שיר פוסט-טראומטי
השיר "רגע אחד שקט בבקשה", הפותח את ספר שיריו השני של נתן זך (שירים שונים, 1960) זכה למעמד של שיר מכונן במכלול שירתו של זך ובשירה העברית בת "דור המדינה" – שיר שבּוֹ הושמע לראשונה באופן צלול וברור קולו האישי, הפשוט והפּוֹליפוני כאחד, של מחבּרוֹ. כאן ובשירי הקובץ כולו עשה המשורר הצעיר, לראשונה בתולדות השירה העברית, שימוש במילים פשוטות ויום-יומיות כביכול ובריתמוס פשוט ועשיר כאחד הזורם כִּזרום התודעה, תוך בעיטה בתבניות הסדורות ובמקצבי הקבע של השירה הרוסו-עברית מ"אסכולת שלונסקי-אלתרמן". על שיר זה ועל השפעתו על השירה העברית של שני הדורות האחרונים נכתבו תִּלי-תִּלים של דברי פרשנות, שרוּבּם מתמקדים בתיאור סבך היחסים שבין בן לאביו הכושל ובדברי ההתנצלות של הבן על כישלונו לסייע לאביו ברגעי חולשתו. דברי ההתנצלות מנוסחים כמונולוג דרמטי זעיר, ובו נשמעים לכאורה דבריו של אדם העומד מול דברי אשמה הניטחים בו מצד בן/בת/בני-שיחו, הדורש/ים ממנו הסבר על מה שאירע:
רֶגַע אֶחָד שֶׁקֶט בְּבַקָּשָׁה. אָנָּא. אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר דְּבַר מָה. הוּא הָלַךְ וְעָבַר עַל פָּנַי. יָכֹלְתִּי לָגַעַת בְּשׁוּלֵי אַדַּרְתּוֹ. לֹא נָגַעְתִּי. מִי יָכוֹל הָיָה לָדַעַת מַה שֶּׁלֹּא יָדַעְתִּי.
הַחוֹל דָּבַק בִּבְגָדָיו. בִּזְקָנוֹ הִסְתַּבְּכוּ זְרָדִים. כַּנִּרְאֶה לָן לַיְלָה קֹדֶם בַּתֶּבֶן. מִי יָכוֹל הָיָה לָדַעַת שֶׁבְּעוֹד לַיְלָה יִהְיֶה רֵיק כְּמוֹ צִפּוֹר, קָשֶׁה כְּמוֹ אֶבֶן.
לֹא יָכֹלְתִּי לָדַעַת. אֵינֶנִּי מַאֲשִׁים אוֹתוֹ.
לִפְעָמִים אֲנִי מַרְגִּישׁ אוֹתוֹ קָם בִּשְׁנָתוֹ, סַהֲרוּרִי כְּמוֹ יָם, חוֹלֵף לְיָדִי, אוֹמֵר לִי בְּנִי. בְּנִי. לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה, בְּמִדָּה כָּזֹאת, אִתִּי.
להערכתי שיר קצר זה הוא "סוס טרויאני", המסתיר בתוכו סודות שאינם מתפענחים בנקל; שיר, שאילו התעמקו חוקריו ומבקריו בסיבת כתיבתו ונסיבותיה, ספק רב הוא אם היו בוחרים ללמדוֹ במערכת החינוך כשיר המתאר את מערכת היחסים שבּין אב לבנו.
כדי לפענח את מקצת הסודות הטמונים בו כדאי אפוא לנסות לקָראו במנותק מִשלל ההנחות הפרשניות שדבקו בו, אשר עברו לא פעם אגב-גררא מִפָּרשן אחד אל רעהו. מוזר לגלות, למשל, שפרשניו הרבים של שיר זה פסחו על שני עניינים חוץ-ספרותיים "פשוטים" וכמו-טריוויאליים, המזדקרים לכל עין, שאמורים היו לעורר אצלם סימני שאלה ולתת בידם קצה חוט ורמז ראשון לפתרון חידת השיר הסבוך והמסובך שלפנינו.
העניין ה"פשוט" האחד נכרך בעוּבדה ששיר חשוב ומרכזי זה, מ"ספינות הדגל" של שירת נתן זך, מוקדש לאסיה, אשת-נעוריו של המשורר, שיחסיהם הגיעו לסוף דרכם בתום שנה אחת בלבד, לאחר היריון שהסתיים לקראת סופו במות הוולד. איש לא שאל מה טעם יגולל המשורר את מסכת הרהוריו על מותו בטרם-עת של אביו הביולוגי בשיר המוקדש לאשתו-לשעבר, שכבר איבדה קשר אִיתו ועם משפחתו. כאמור, אין מדובר בשיר שולי ונידח בקורפוס שיריו של זך. מדובר בשיר שאותו הציב מחברו בפתח ספרו הבָּשל שירים שונים, וההקדשה בת המילה האחת – "לאסיה" – אומרת: "דָּרשני!"
העניין "הפשוט" השני קשור לדיוקן אביו של זך, המתואר כאן כביכול בדמות נווד חסר קורת-גג, שבזקָנו הסתבכו זרדים. והנה, תמונות מאלבומו האישי של המשורר ששוּבּצו בסרטוני יוּ-טיוּבּ המופצים ברשת, וכן תמונת האב בתעודת ההתאזרחות שלו, השמורה בארכיון המדינה תחת השם Norbert Seitelbach" ", מגלות גבר בורגני-למראה, שפָּניו מלאות וכלל לא מסוגפות, ולחייו גלוחות למשעי. מי שגידל זָקָן רוב שנותיו וניהל אורַח חיים בוהמיאני לא היה נורברט-נוח זייטלבך, אבי המשורר, אלא דווקא בנו היחיד הארי זייטלבך, הידוע בשם "נתן זך". במילים אחרות, דמות הנווד המתוארת בבית השני עולה בקנה אחד עם דמות המשורר, ולא עם דמות אביו.
הזקָן העוטר את פני הנווד חסר הקֵן המתואר בבית השני גרם לדן מירון, שכָּתב על שיר זה באריכות, שיכַנה את דמותו החידתית של הנווד בכינוי "הקבּצן הזקֵן" (האם רק זקֵנים מגדלים זָקָן?) – ובנשימה אחת זיהה בה גם את בן-דמותו של יֵשוּ, מבלי לשים לב לסתירה שבֵּין שתי ההשערות הפרשניות: האם סביר והגיוני להעניק לדמותו עטורת הזקָן של "בן-הנגר" הצעיר שנצלב בגיל 33 את הכינוי "קבּצן זקֵן"? למבקר הפתרונים.
ואף זאת: איך ניתן לומר על אביו של נתן זך, שהלך לעולמו בעת שהיה המשורר כבן 27, את המילים "הוּא הָלַךְ וְעָבַר עַל פָּנַי" כאילו היה בין האב לבין הבן קשר קצר-מועד ובן-חלוף, בחינת "וְרוּחַ עַל-פָּנַי יַחֲלֹף" (איוב ד', ט"ו), או "הֵן יַעֲבֹר עָלַי וְלֹא אֶרְאֶה וְיַחֲלֹף וְלֹא-אָבִין לוֹ" (שם ט', י"א)?
ומה פשר האדרת המזכירה סיפורי קדומים על נזירים, נביאים ואנשי רוח? איך בדיוק מתיישב מוטיב האדרת עם דמותו של האב הביולוגי שסיפק למשפחתו את צורכי הקיום החומריים מעבודותיו ב"עולם העשייה", בריחוק גמור מ"עולם האצילוּת"?
נורברט-נוח זייטלבך, אביו של נתן זך, היה מנותק לגמרי מעולם הרוח שאליו נמשך בנו: הוא התחיל את דרכו בארץ בעבודות של קבלן-בניין, ולאחר קריסת עסקיו הוא החזיק דוכן בשוּק.
תמיהות אלה ואחרות מלמדות שראוי להבין את השיר שלפנינו אחרת ממה שהבינוהו פרשניו עד כה, מה גם שחרף קיצורו הוא עמוּס עד לעייפה ברמזים לסיפורים מן המקורות הקדומים הנסַבּים כולם סביב ילד מת. דומה שלא במקרה הקדיש נתן זך את שירו לאשתו הראשונה אסיה, שיכולה היתה לזַכּותוֹ בבן אלמלא אירע מה שאירע. על האירוע של העוּבּר שמת בבטן אִימו בסוף ההיריון סיפר נתן זך את מה שהתיר לעצמו לסַפּר, בראיונות אחדים, ביניהם ראיון מקיף בעיתון "ידיעות אחרונות", שבּוֹ הביע את צערו העמוק והכֵּן על אָבדן הוולד.
הרמז הראשון מצוי כבר בשורה הראשונה המסתיימת במילים "אָנָּא. אֲנִי." לפנינו אמירה הוֹמוֹפונית, מעשה "לשון-נופל-על-לשון" – לדברי ראובן, בנו הבכור של יעקב, לאחר השלכת אחיו הצעיר לבּוֹר: "וַיָּשָׁב אֶל-אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי-בָא" (בראשית ל"ז, ל').
רמז נוסף, שעביו כקורת בית הבד, מצוי בסוף השיר באמירה הכפולה (geminatio) "בְּנִי. בְּנִי," שממנה מהדהדים בבירור דברי דוד "מִי-יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי" (שמ"ב י"ט, א'). בסיפור מות אבשלום בן דוִד משולבות גם המילים "לֹא יָדַעְתִּי" שבסוף הבית הראשון של השיר, הנקשרות לדברי ההתחמקות של אחימעץ החושש לספר את האמת למלך דוִד המבקש לדעת מה עלה בגורל בנו ("וְלֹא יָדַעְתִּי מָה" שמ"ב י"ח, כ"ט).
סיפור יוסף וסיפור אבשלום אינם סיפורי הקדומים היחידים המשולבים בשיר שלפנינו שבמרכזם ילד מת, או ילד שחשבוהו כמת. סיפורים על ילדים מתים נקשרים גם במוטיב האדרת, הרומז לאדרת שנתן אליהו הנביא לאלישע תלמידו ובנו הרוחני כדי שיוכל לחולל באמצעותה נִיסים. ואכן, אלישע עשה באדרת שימוש והקים לתחייה שני ילדים מתים, וכמוהו נהג גם יֵשוּ עטור הגלימה או האדרת, שהקים לתחייה כמה וכמה ילדים מתים. על אחד מן הסיפורים הללו, סיפור שבמרכזו החייאתה של ילדה מתה המסופר בשלושה מן האֶוונגליונים הסינאוֹפּטיים, ביסס נתן זך את שירו הידוע "טליתא קומי".
אפשר שמוטיבים מתוך האיקונוגרפיה הנוצרית – עֲטֶרֶת הקוצים וציפור החוחית – מצויים כאן במרומז בתיאור הזרדים שבזָקָן ובמילות הדימוי "רֵיק כְּמוֹ צִפּוֹר" (שהרי לא על אניצי תבן מדובר בשיר אלא על זרדים, שמהם בונה הציפור את קִנהּ, ואלה רומזים אולי לנזר הקוצים ולציפור החוחית שמן הסיפור הנוצרי). נעיר כי פרשנים אחדים הבחינו אמנם בחלק מהרמיזות המקראיות הטמונות בשיר שלפנינו, אך לא נתנו דעתם לַזיקה הנרקמת בין הרמיזות הללו. אלה נקשרות זו לזו ונארגות למסכת אחת, המציגה את אירוע מותו של הבן מזוויות שונות.
זיוה שמיר
קטע ממאמר שיידפס בקרוב בחוברת 50 של "גג" – ביטאונו של איגוד הסופרים שבעריכת ד"ר חיים נגיד.
"למה לי פוליטיקה עכשיו?"
שירים על מפלגות, בחירות ופוליטיקה
חלק שלישי
1. אתנחתא
שני הכיוונים הקיצוניים המסתמנים בקידמת העשור השני למאה ה-21 אינם מהווים, כמובן, את כל הרפרטואר השירי שלנו. כי מה קורה? ההקצנה של נושאים מחיי הפרט, כמו אהבה, זוגיות, בילוי וכסף, ועד לשירים בלא רצף הגיוני המתמקדים בלחן הקיצבי ובמופע המצולם, ומאידך – התגברותם של שירי מחאה וייאוש, משכיחים מאיתנו עולם שירי יפהפה המוסיף ומתקיים וחיוני בו בזמן.
למשל, את יופיים הניצחי מאוד של שירי ארץ ישראל היפה והטובה, כפי שקראנו להם, ואשר עד היום הם חיים בתוכנו ורבים מאוד מתרפקים עליהם באהבה גם בחוגים לשירי עם ולריקודי עם. וכמובן גם השירה המזרח תיכונית הפורחת ואהובה על רבים, וגם להקות כמו "איפה הילד", ועוד יוצרים בולטים ומוערכים ואהובים כמו עידן רייכל.
אולם, כיוון שנושאי הפוליטיקה הם שמעסיקים אותנו כאן והמצע קצר, נידונות כאן רק דוגמאות מייצגות של מגמה זו, למרות שעוד יוצרים בלטו גם בשירי המחאה שלהם, כמו אביב גפן, שכולנו זוכרים את שירו "אנחנו דור מזויין"...
עם זאת, נסיים באיזכור קצר של שני שירים של שלמה ארצי, כנראה האהוב שבזמרים, כי שיריו מצביעים על כיוון מעניין בהקשר זה ומחזקים את השאלה, למה לי פוליטיקה עכשיו?
ולסיום נזכיר כאן את זמר הראפ, יואב אליאסי, הידוע בכינויו "הצל", הפועל ושר דווקא מן הקוטב הפוליטי הימני, ועל כן מצבו לא פשוט והוא מותקף ללא הרף (ומשיב מלחמה...)
והערה נוספת, הפעם אישית: שירי המחאה של "הדג נחש" ואף של יוצרים נוספים, נראים לי עצמי מוקצנים ומעוותים את המציאות הישראלית, עד שלעיתים קשה להכירה, זו מוצגת, כביכול – אנחנו חיים בדיקטטורה המסכנת את חיי הפרט בעוד התשובה והפיתרון מצויים בידם. אף על פי כן, נראה לי שראוי להכירם ולהבין את מגמותיהם וכך להבין את המגמות התרבותיות הפועמות בתוכנו.
2. להקת "הדג נחש" כמייצגת את מגמות המחאה
להקת "הדג נחש" הוקמה בירושלים בשנת 1996 על ידי שאנן סטריט, יליד 1971, יחד עם דודוש קלמס, וחברי הלהקה הם גם פעילים חברתית בצד הפעילות המוסיקלית העניפה, ומתמקדים בנושאים כמו תהליך השלום, המבנה החברתי בישראל, פוליטיקה ישראלית, וזאת כמובן מן הצד "השמאלני" של המפה הפוליטית. הם אפילו העזו להזכיר סמים קלים בשעה שהקנאביס היה מוקצה מחמת מיאוס. גם סוג המוסיקה שלהם מייחד אותם במידה רבה, כי הם שרים בעיקר היפ הופ, ראפ, רגאיי ועוד מוסיקה קיצבית ומרדנית, כשהסולן הוא שאנן סטריט והוא נותן הכיוון העיקרי.
כיוון זה של הלהקה הושפע, כאמור, על ידי המייסד והסולן, שגם שמו מייחד אותו. הוא גם זה שכתב את האלבום הראשון של הלהקה, למרות שאחר כך היו שותפים לא פעם גם החברים האחרים בלהקה. ואמנם, ייתכן שהביוגרפיה המיוחדת שלו השפיעה כאן. הוא נולד בירושלים להורים אינטלקטואלים וציונים שעלו מארצות הברית ובחרו להתיישב בירושלים. שם למד בבית הספר הניסויי שבעיר. את התיכון למד במדרשת בן גוריון דווקא, והיה חבר בתנועת הנוער של "השומר הצעיר". הוא גם התגייס לנח"ל של "השומר הצעיר". ומעניין, למרות שהחל לכתוב שירים כבר כנער, הלהקה הוקמה כשהיה כבר בשנות ה-20 שלו, בוגר יותר, ולכן כבר השתקפה בשיריו ובפעולותיו ההשקפה התרבותית-חברתית, שבבסיסה ההנחה שהתרבות ובכללה כמובן המוסיקה, חיונית לכל השכבות ואינה רק מותרות למי שיכול. מכאן מפעלי הלהקה למופעים בפריפריה, תוך כך גם התגבשה השקפתו הפוליטית והכתיבה כנראה את צירופם של החברים ללהקה.
יכולנו להביא שירים רבים של הלהקה, אבל לענייננו יספיקו שניים מייצגים. לפני כן רק נציין, כאנקדוטה, שבאלבום שלהם משנת 2018 , שנקרא ''WELCOME TO ISRAEL", הם כללו את שירו של ביאליק, "אל הציפור", כלשונו וחיברו לו לחן בקצב הרוק. ואכן, ממרחק השנים, כשקוראים את השיר כאילו הוא מתייחס לזמננו, השיר נשמע כמעט סאטירי.
אבל עכשיו נעבור לאלבום משנת 2010 ולשיר שכמעט אין מה לפרש בו כיוון שהוא מדבר מפורשות, הלא הוא השיר "אני מאמין". השיר חובר והולחן על ידי כל חברי הלהקה ונכלל באלבומם שנקרא בשם "6" משנת 2010. היה זה שנה לאחר הבחירות ה-18 לכנסת, כלומר – כבר לפני עשור, שעה שאיש עדיין לא דיבר על התארכות כהונתו של נתניהו ובוודאי לא על כתבי אישום.
וכך הולך השיר בבית הראשון:
אני מאמין
מלים ולחן: כל חברי הלהקה
ביצוע: הלהקה עם הסולן סטריט
אני מאמין שנכון להיום
חלקנו באי השגת השלום
משמעותי וגדול לא פחות מחלקן
של כל המדינות השכנות.
ועוד אני מאמין שאנחנו הולכים סחור
שאין סיכוי שעוד מלחמה תעזור
ושכל הדיבורים על מאבק בטרור
תכליתם רק להרשים ת'העולם הנאור
אני מאמין שחובה להשקיע בחינוך
שסדר העדיפויות מוכרח להיות הפוך
שמשכורת הבכירים היא שערורייה
שצריך לפרק ולהזיז את הקריה
אני מאמין שאין פה שוויון
שהגזענות שבתוכנו תוליד את האסון
שאם לא נתעשת ונתחיל להבין
ספק אם נוכל לחגוג עוד שישים.
פזמון: וזה לא מזיז לאף אחד ת'תחת
ואני לא יכול
לסחוב את המשקולת הזו
לכל מקום שאלך.
זה נשמע כמו נאום בחירות, לא? אפילו השפה היא דיבורית בתכלית ואין בה מן המלים או מן המיקצב השירי. ועל מה מדברים בשיר? על עניינים פרוזאיים ממש, עניינים ציבוריים מחיי המעשה ואין כאן דבר מהנהוג לייחס לשירה בכלל ולשירת זמר בפרט, מן העולם החווית והריגשי. הסולן שר והלהקה מלווה בנגינה כאילו נאם בכנסת על חלקנו בכך שעד אז לא הושג שלום והכל באשמתנו, וכל הדיבורים הם רק מן הפה ולחוץ, ושצריך להשקיע בחינוך, שאין שוויון חברתי וששכר הבכירים הוא סקנדל.
נו, וכי אלה עניינים לשירה ובייחוד בשיר הקרוי כשם שירו של טשרניחובסקי? וכי זה "אני מאמין" אידאולוגי? אכן, יש בזה אמונה בתיקון חברתי ופוליטי. אבל אנחנו רגילים שאני מאמין יכול להיות בביאת המשיח, בגאולה, ברפואה ניסית מהמגיפה, בעקרונות אידאולוגיים רחבים בניסוחם, אבל לא כפירטי ענייני השעה הקונקרטיים.
בבית הארוך השני נידונים אפילו עניינים כספיים, כמו כספים ציבוריים שמשקיעות חברות מפסידות בפרסום בשידור על מנת לשוב ולהרוויח, או – מה שאקטואלי יותר היום – שהממשלה חייבת להשקיע יותר בפעילויות תרבות. ואז, לפתע חל מעבר לגוף ראשון של אדם אחר, שסבור שהוא יכול ומוכשר לפתור את כל הבעיות שישנן והוא גם פעיל ומתרוצץ, יוצא להפגנות, מגייס משאבים, מצטלם מדברר (האם יש כאן כוונה למישהו מסויים?) – בקיצור – אקטואלי ממש, כאילו נכתב היום. הוא גם מבטיח שהפיתרון ידוע לו שהרי הוא ממש מעבר לפינה . אלא שמתברר שגם ההבטחות המוגזמות הללו, שיכולנו לחשוב שהן חיוביות, מלוגלגות כאן. אבל גם הן לא מזיזות לאף אחד את... התחת ולכן, לאחר הפזמון האומר שאין בו עוד כוח, בא הסיום בייאוש מוחלט:
"אז אני נמק קמל ונופל / מכולם מתרחק לא שותה לא אוכל / רואה רק את הדרעק איפה שאני לא מסתכל / וכדי לא להתרסק מתמסטל."
האני מאמין הופך, אפוא, לקראת סיום, לכאב אישי ולייאוש ואפילו להצגת הסמים הקלים כבריחה באין ברירה מן הייאוש המוחץ מהמצב הפוליטי, והניסוח "הנמוך" בא מכאב. מאידך, גם האמצעים השיריים מובלטים, כמו החריזה והמקצב, להבליט את התגובה הנפשית. אכן, שיר מחאה אך ללא תקווה.
שיר אופייני וחריף אחר, שכיוונו שונה ועיקרו בקריאה לפעולה, והוא אף נתן את שמו לאלבום שבו נכלל, הוא השיר "זמן להתעורר" (2014). למילותיו היו שותפים כל חברי הלהקה אך במיוחד שאנן סטריט וגיא מר, וגם ללחן היו שותפים כולם, אלא שביסודו נכתב על ידי גיא מר, שלומי אלון ויא-יא.
ומה טעם השקיעו כל כך כל חברי הלהקה בשיר זה? כי יש בו קריאה מפורשת לצאת מהייאוש, להתעורר ולפעול נגד השלטון. לא לחכות עוד! וכך נפתח השיר, שקצת קיצוני לדעתי, שבוצע לראשונה ממש לפני 8 שנים בפברואר:
"השכמה!
לא מאמין בנשק מאמין בשירה
וותיק מספיק כדי לעשות את הבחירה
בכי זה לא רע כשהמצב בכי רע
כל דמעה שמטפטפת מזכירה
בדיוק עד כמה בעלי השררה
ואנחנו לגמרי לא באותה הסירה
כשמישהו על עצמו שופך חומר בעירה
איך זה שאנחנו מרגישים עם זה רע
והם משתמשים בתשקורת כדי לביית ולתכנת
להחדיר לנו ת'שקר שנאמין שזה אמת
אתה קולט – אני מריח זה מסריח מהראש
אומרים לי תירגע – אז זה הזמן לחשוש
שמה שחשבתי הגיוני – לא הגיוני בהחלט
זה הספין שמסיט מהאלף אל הבית
פזמון: זה הזמן להתעורר כי הבית מתפורר / נצא מהחורים ביחד די להסתתר / תרימו את היד תפתחו את הפה / מול כולם אין סיכוי שהם יחזיקו עוד הרבה.
הפעם, אם כן, אין מצע מדוייק ומפורט של מה צריך לעשות ומהו סדר העדיפות, אלא רק קריאה למרד כנגד בעלי השררה המנסים לביית אותנו ובעיקר דרך התקשורת המשקרת לנו, להחדיר לראשינו שקרים וספינים שאין בהם אמת. הכול מסריח מהראש ואם נתעורר כולנו ונתמרד, השלטון לא יחזיק מעמד הרבה.
גם בבית השני , הארוך והמסיים, חוזרים דברים דומים. למשל –
"לחברי מחאה נשחרר מחמאה
כי הם הכי חותרים להקלה לתיקונה של העוולה."
כי הם רוצים לשחרר אותנו מ"מוסר העבדים" למען עתידם של הילדים, ולכן חברים הניפו את הדגלים כי הימים השחורים עוד יחלפו (האם כאן מקור הדגלים השחורים?) – עוד הילדים ישמחו בכיכר ונראה להם מי פה החמור ומי המשיח ומי כאן בכלל "נטע זר", הקיצור – צאו מהחורים כי אין להם סיכוי להחזיק עוד הרבה זמן.
מה נאמר אנחנו? הפעם אין אלו רק המילים של מאיר אריאל הדובר בביקורת חריפה על המפלגות ו"הדג נחש" מבצעים אותן, כפי שראינו בחלק הראשון. עתה, לו היינו חיים בארץ אחרת היינו מתרשמים שדיקטטורה מאיימת ונוטלת חיים ושמחה שלטת בישראל. השיר גם בנוי הפעם לא כנאום בחירות מושכל, אלא בתבניות של מקצב וחריזה על מנת שיתהווה שיר מעורר וקורא למרד, ויש להדגיש, למרות שבפתח השיר מופיעה הצהרה נגד נשק. זו מרד אזרחי כנגד שלטון עוולה, לא כל שכן שהלהקה הזאת רמתה גבוהה מבחינת הביצוע האמנותי.
ועתה אומר סטריט בראיון ב"7 לילות" מיום 22 בינואר: "אני רואה בהפגנות את העוצמה היצירתית של אזרחי ישראל, ואני חולה על זה שאין שם מנהיג. זו איזה הצצה לעתיד שבו כולנו יחד וכולנו אחרים." זו ביאת המשיח לפיו? קשה לדעת על מה בדיוק הוא חולם, אך הוא מצהיר כי מעולם לא הצביע ימינה ממר"צ.
ואולי לסיכום שירי המחאה נראה הקצנה מופלגת של צעיר, שהוא מוסיקאי, למד בבית הספר "רימון", פסנתרן וגם מורה לפיתוח קול, ושמו מקס פינק. והנה, לקראת הבחירות בשנת 2018, בעודו עובד על אלבום ראשון, הוא כותב ומלחין שיר, הנקרא במפורש "שיר בחירות". כל השיר הוא פנייה למאזינים שיצביעו עבורו כי "מה איכפת לכם" ממילא שום דבר לא הולך להשתנות, ושלא יקשיבו לכל ההבטחות. לכן הוא לא מבטיח כלום, לא להוריד מיסים, לא להביא שלום, לא להוריד מחירי דירות ולא שום דבר רצוי ומקל על החיים. וכיוון שהפחד כאן שולט אז " תנו לי את הכול" (והכוונה כמובן, הקול).
מהו הסיום? בפואנטה החושפת את התחבולה:
יהיה עצוב אם לא יהיה על מה לחלום,
אז תבחרו בי, תבחרו בי,
תבחרו ביביביביביבי
הסיום בשמו הנקוב במפורש של ראש הממשלה בפואנטה סאטירית ותוך ייחוס לביבי אישית את כל הרעות והשקרים והולכת השולל – מהווה לא רק מחאה, כמובן, אלא לראשונה בשירת זמר פגיעה אישית קשה וקיצונית.
ולכן, לשם איזון, נעיין בקצרה בשיריו של שלמה ארצי, שיש בהם משהו אחר. קודם כול, ראייה מפוכחת ובהירה של הקיום האנושי בלא הטלת כובד המשקל על פוליטיקה. וזאת, תוך מתן של קטעי סיפור ורמזי עלילות ולא רק של אהבה והתעלות ושמחה, אלא של הסבל האנושי, ובהחלט לא רק שלו ובעולמו הפרטי. אבל המבט תמיד מלא חמלה והבנה ועדינות, ותיאורו של הסבל רומזני ואין בו בוטות ואין חיפוש אשמים, לא באדם עצמו ולא בסובב, ואם יש רמז לאשמה הרי בעדינות. אין גם התקפות על השלטון, רק שאיפה שהעולם יתוקן ומצבו הקיומי של האדם הפרטי, שהוא כה ער לכאביו, ישתפרו כמו מצב החברה. אי לכך, רוכשים שיריו לא פעם מימד פילוסופי.
נראה, למשל, קטע משירו הארוך והעמוק "שפויים", שנכלל באלבומו ה-23 משנת 2007, והאלבום אף נקרא על שמו. וכך נשמע חלקו הראשון של השיר:
"וכמה נשאר לך בכיס? שאל אותי שכטר, ולא עניתי
ואחר כך הוא נסע לחפש את עצמו שם, בדרכים
ויום אחד כשהופענו במילואים, פתאום ראיתי
איך הוא שר במזרחית
עם חיילים שמחים.
שים לך בחדר אמר, גיטרה ותנ"ך
זה ישאיר אותך תמיד מאוזן ומאונך
אל הכפרים אמר, ניסע, נמצא שלווה של אלוהים
לא היה לנו מוצא, הרי רצינו להישאר שפויים.
פזמון: אני יכול כבר להסתכל כל בכל מרחוק
מי שנשאר שפוי יותר, ומי שנשאר פחות
אני מרים ראש לפעמים, ושומע שיר אהבה בספרדית
או נכנס לאיזו חנות ממתקים באיזו עיר
ואומר למוכרת הקטנה כשנפרדים,
"מותק העיקר תחזיקי מעמד
העיקר שנישאר כאן שפויים."
סיפורו של שכטר אינו נהיר לשומע עדיין, כמובן, אך בהמשך מתברר כי הדובר בשיר נענה לשכטר כאשר שוב ביקש ממנו כסף אלא ששכטר ביזבז אותו על אישה ו"חומרים". או אז חלה הפסקה בסיפורו ובית קצר מוקדש למצבו הקיומי של הדובר. יש בו כאב אך הוא גם רווי אהבה, ואתה מבין שיש כאן משהו אוטוביוגרפי: "ובחדר ישן לו איש קטן מנישואיי הראשונים" ומליבו זורמת אהבה ענקית אליו. וכשהבן מנגן בגיטרה ושר ראפ זה בכלל טוב ונעים, או אז אומר לו האב: "העיקר שנישאר שפויים." זה כוחה של אהבה.
אבל שכטר לא נשאר שפוי. הוא לא מצליח להיאחז בחיים ומוצאים אותו מת בפריז בלי אהבה ובלי כסף, ואז, כשארצי שקוע במחשבות הוא עוקף משאית שכמעט דורסת אותו, כי הוא "חושב על אלוהים שנעשה זקן ועייף כי העולם שלו נעשה להיפך," ולא ייתכן שעל עולם כזה חשב כשברא אותו.
המימד הקיומי הוא השליט בשיר, גורלם של בני האדם וההכרח להישאר שפויים על מנת להתקיים.
דוגמא נוספת, גם היא מתוך שיר ששלמה ארצי חיבר לו את המלים ואת הלחן, "דבר איתי על המצב". השיר נכלל באחד מאלבומיו המצליחים ביותר, שנקרא "צימאון", והופיע בשנת 2002. ודי יהיה לנו להציץ בבית הראשון:
"דבר איתי על המצב ובינתיים
תודה על כל חיבור, על כל גרם של שמיים
מעוד שקיעה לעוד זריחה
מעוד עצבות לעוד בדיחה
אחרי שנים עוד לא תבין את עצמך."
כל השיר הוא פנייה לידיד שחייו מלאי עצב, ושני הידידים נוטים לעשות סיכומים דיכאוניים. לכן אומר הדובר לידידו שלא יגיד שהוא פיקשש או נכשל ולא יתחיל לבכות, אלא שיעמיס באומץ את כל חייו על גבו כמו שעושה הצב, כי לו, לדובר, אין טענות אל אף אחד. כי אנחנו לא יודעים למה באנו לעולם הזה, ואיך להתנהג בו, ברעש או בשקט. אבל באמת, לא צריך לבכות אלא לראות ולהבחין כי הנה יש עוד פתח הזדמנות! הוא איננו בעולם הפוליטי אבל העיקר ש"נתחיל לעוף!"
נכון, שלמה ארצי הוא בן הדור שלאחר דורו של אריק איינשטיין, אבל מלבד היותו מייצג גישה רחבה אל עולמו של הפרט וסיבלו, אבל שירי מחאה פוליטיים, עד כמה שידיעתי מגעת, אינם מסיגנונו והוא אהוב על כולם.
ולכן לסיכום שבה ונשאלת השאלה: "למה לי פוליטיקה עכשיו?" וכי זה ייעודם של שירי הזמרים? המפריד והזועם הוא התכלית? וכי לא כדאי להשאירו למאמרים ולתקשורת? ואולי ייעודו של הזמר הוא דווקא המאחד והמקרב כמו שירי ארץ ישראל היפה, ואולי לשתי המגמות יש מקום למרות הסיכון שבמפריד. אך כמובן, לא לי הפתרונים.
ארנה גולן
הַשִׁשִׁים וְתִשְׁעָה
השבוע – 25 בינואר, תמלאנה חמישים ושלוש שנים
להיעלמותה של הצוללת "דקר"
עָמְדָה נַעֲרָה מוּל יָם מְסוֹעָר
וְרָטַט כָּל גּוּפָהּ, הַדָּרוּך כְּמֵיתָר,
עֵינֵיהָ קָרְעוּ אֶת הָשְׁחוֹר שֶׁסָגַר
עַל שִׁשִׁים וְתִשְׁעָה בַּצּוֹלֶלֶת "דָּקָר"
מוּל הַלַּיְלָה הַקַּר
הַשִׁשִׁים וְתִשְׁעָה
בַּצּוֹלֶלֶת "דָּקָר".
מַכְשִׁיר הַקִּשׁוּר – נָדַם זֶה מִכְּבָר,
גַל שִׁידוּר רַק אֶחָד, עוֹד קָרָא וְחָזַר
מִלֵּב עַל הַחוֹף, לֵב עָמוּס וְנישְׁבָּר –
לַשִּׁשִּׁים וְתִשְׁעָה בַּצּוֹלֶלֶת "דָּקָר"
מוּל הַלַיְלָה הַקַּר
הַשִּׁשִּׁים וְתִשְׂעָה
בַּצּוֹלֶלֶת "דָּקָר".
"אֵיפֹה מְנַחֵם?" – שָׁאַל גַּל הַמְּצוּקָה,
"יֵשׁ נָשׂוּי פְּלוּס שְׁלוֹשָׁה" – הַמְּצוּלָה נָאֲקָה,
וְעָצַר אֶת דָּפְקוֹ עַם שָׁלֵם וְחִכָּה –
מוּל הַיָּם שֶׁעָנָה בִּשְׁתִיקָה עֲמֻקָה
מוּל הַלַּיְלָה הַקַּר
הַשִּׁשִּׁים וְתִשְׁעָה
בַּצּוֹלֶלֶת "דָּקָר".
רק ילד קטן בחוף עוד נותָר,
ליחַשוֹ שפתותיו: "הן אפשר, הן אפשר,
יבואו לכאן, כבר ביום המחר,
השישים ותשעה, צולְלֵי ה'דקר'."
מוּל הַלַּיְלָה הַקַּר
הַשִּׁשִּׁים וְתִשְׁעָה
בַּצּוֹלֶלֶת "דָּקָר".
עקיבא נוף
בחיי [7]
ל"ו. הסבתא של הילדים שלי
אימי מתה בגיל 97 אחרי שעברו עליה חיים שלמים בלי שעשתה מעשה רע אחד בחייה. אינני זוכר שכעסתי עליה אפילו פעם אחת (להפך כן), להוציא אולי את אותה פעם שבה לא שלחה לי טלגרמה לעין חרוד, להודיע לי שסבתא מתה. היא עשתה זאת כי לא רצתה לגרום לי צער, אבל אני דווקא נזפתי בה ואמרתי: למה?! למה לא הודעת לי? הקיבוץ היה נותן לי חופשה ואני הייתי יכול להיות שבוע בבית ולעשות חיים. על זה היא לא חשבה ועכשיו היה צערה כפול.
אימי נפטרה באחת השבתות של שנת 1997. כאשר התעוררתי באותה שבת היתה לי הרגשה בלתי ברורה, עליתי על ידידתי הווספה ותוך עשר דקות הייתי בבית החולים איכילוב שבו שהתה בשבוע האחרון. מהמסדרון המוליך לחדרה יצאה אלי מזילה דמעות המטפלת המסורה שלה, סווטלנה. ברגע זה הבנתי מה קרה והיא לא היתה צריכה לספר. עד אותו יום נישארה אימי צלולה לגמרי ואם לא רצתה לדבר, לבל תסגיר את קשיי ההתבטאות שלה, היו עיניה נפקחות מולנו בחיוך של אישונים נוצצים ואנו ידענו שאוזניה לא מתעייפות מלשמוע על שלומו של כל נכד ונין גם בלי שתשאל.
הנינה האחרונה שלה, טל, נולדה בבאר שבע כשנה לפני מותה. במלחמת המפרץ אחותי אביבה הזמינה את אימא אליה כדי שלא תהיה לבד באזעקות. זאת היתה הזדמנות שלה להכיר מקרוב את נועה נכדתה, בתם היחידה של אביבה ודוד, שהיתה נערה תוססת מלאה שמחת חיים. כמה שנים לאחר מכן, בחתונתה של נועה עם אנדרי, ישבתי לצד אימי ולא פסקתי מלשמוע אותה ממלמלת 'כמה שהיא יפה...'
כשאביבה באה לספר לה שנועה ילדה את טל, אמרה רק: 'חבל שאבא כבר לא יודע.' והצטערה שנבצר ממנה לנסוע לבאר שבע לראות אותה. אביבה, שהיתה באה בכל יום חמישי לבקר את אימא, הבטיחה לה שברגע שטל הקטנה תגדל קצת, נועה ובעלה אנדרי יבואו במיוחד להראות לה אותה. היום המאושר בשנותיה האחרונים היה כשההבטחה קוימה, והיא לא חדלה מלהסתכל על הפעוטה הצחקנית ועל עיניה הגדולות היפות. כשאביבה ניסתה למסור לה את הפעוטה היא שלחה ידיה, אך מיהרה להחזירם ואמרה: "אל תתני לי, אולי לא יהיה לי כוח להחזיק אותה."
בחייה הארוכים זכתה אימי לקבור הרבה חברים וקרובי משפחה. בבית הקברות היוקרתי ברחוב טרומפלדור ישנו קבר הנושא את השם יהודית ויסלר, זאת היא בתה הראשונה שמתה בגיל חצי שנה, שנתיים אחרי שהוריי עלו ארצה. לא פלא שעל שלושת הילדים שנולדו לה לאחר מכן, היא שמרה כעל בבת עיניה, ואנחנו גדלנו בלי לדעת מה זה בייבי סיטר.
כאשר נקראתי למלחמת העצמאות, היא ידעה שלא תצליח לעצור בעדי, אבל היתה לה שיטה אחרת לשמור עליי. היא צמה כל יום שני וחמישי. כשהשיטה הוכיחה את עצמה ואני חזרתי בשלום מהמלחמה (הסריטה מגדר התיל של חוליקאת לא נחשבת) היא המשיכה לצום חצי יום פעמיים בשבוע, כי לחיות בקיבוץ נתיב הל"ה ליד הגבול הירדני, זה גם כן נראה לה מסוכן.
הוריי היו מראשוני העולים ארצה מהעיירה שניאטין אשר בגליציה. כשהגיעו לתל אביב לא היה להם כסף לשכר דירה, והם גרו וישנו כמה חודשים במטבח של משה צ'רנר, קרוב משפחה רחוק. חריצותו של אבי היתה שם דבר בעיירה, וחמש שנים אחרי עלותם ארצה, כבר ידעו בשניאטין כי למשפחת ויסלר, שעלתה ארצה כשכל רכושם הוא שולחן נגרות שוודי, כבר יש בית פרטי בתל אביב ברחוב שלום עליכם. השמועה באותה עיירה נידחת אמרה שמי שמגיע ארצה, ימצא אצל אבי עבודה ואצל אימי אוכל.
במלחמת העולם השנייה, כשגרנו כבר בדירת שלושה חדרים ברחוב שמריהו לוין, הגיע לארץ עם צבא אנדריוס חייל יהודי, יליד העיירה שניאטין. כל מה שהיה לו זה רק השם והכתובת של הוריי. הוא ערק מהצבא והגיע אלינו. אימא קיבלה אותו כדבר המובן מאליו, למרות שכל הדירה היתה מלאה דיירים. הורי גרו בחדר השינה, אני ושתי אחיותיי בחדר הילדים והסבתא על הספה בסלון. כשבאו אלינו אורחים, וישבו בסלון, היתה סבתא הולכת לישון במטבח. במטבח עמדה מיטה מתקפלת מאחורי הדלת, וכשהיו מוציאים את השולחן למרפסת, היה אפשר לפרוש את המיטה. במשך החודשיים שהעריק הפולני שהה בביתנו, גרה סבתא באופן קבוע במטבח והסלון עמד לרשותו. הבעיה היחידה היתה בבוקר, כשכל המשפחה קמה, והאורח היה משתלט על בית השימוש היחיד, ואחר כך היה מתגלח ארוכות מול הראי של חדר האמבטיה, בלי להבין ששלושת הילדים עומדים בתור ועלולים לאחר לבית הספר. בכל זאת איש לא התלונן בבית, כי אימא היתה הסמכות העליונה ואפילו אבא ידע שהבית הוא הממלכה שלה.
אימא ואבא לא הלכו אף פעם לבית קפה. למה ללכת אם יש קפה בבית וגם עוגות. אימא יודעת לאפות. היתה רק פעם אחת שאימא ואבא נסעו באופן מיוחד לרמת גן כדי ללכת לבית קפה. לא רק לאחד, אלא כמעט לכל בתי הקפה של העיר. היה זה בתום מלחמת העולם השנייה, כששרידי מחנות המוות של היטלר החלו לעלות ארצה כמעפילים. מישהו סיפר לאימא שראה מישהי, שסיפרה לו שבאונייה היתה בחורה צעירה מרומניה ממשפחת יורמן. מאחר שהוא ידע ששמה של אימא מהבית היה יורמן, אז אולי יש לה קשר עם אותה צעירה.
אימא החליטה שזאת הבת של בן דודה מרומניה, כי ידעה שהיו לו שתי בנות, הניה וגיטה, ששרדו את השואה. האיש נזכר ששם הנערה הוא באמת הניה, אך לא ידע איפה היא גרה, ידע רק שעכשיו היא עובדת בבית קפה ברמת גן.
בשביל אימא זה הספיק. היא השביעה את אבא לחזור מוקדם מהעבודה, הוא ויתר על שנת הצהרים הקדושה שלו, ושניהם נסעו למרכז רמת גן. החנו את הפיאט שלהם ברחוב צדדי, החלו לעבור בין כל בתי הקפה, ולשאול אם עובדת אצלם בחורה ששמה הניה.
היה זה בית הקפה החמישי או השישי, שבו אימא הצביעה על נערה צנומה, בעלת שיער חום בהיר, שניגבה בסמרטוט לח שולחן שהתפנה זה עתה.
"זאת היא." אמרה אימי לאבי.
ללא אומר ודברים התיישבו שניהם ליד שולחן פינתי, ולא הסירו ממנה את עיניהם.
כשהגיעה אליהם ושאלה מה יזמינו, אימא שאלה באידיש:
"די הניה?"
הנערה שתקה לרגע ואחר אמרה בקול חרישי: "די איידל?"
לא הייתי במקום ולא שאלתי אם הן התנפלו זו על זו בנשיקות וחיבוקים. אני רק יודע שאחרי שההתרגשות חלפה, אימא נקבה בשם כל בני המשפחה ושמעה שכולם מתו, חוץ מגיטה האחות הצעירה, שנמצאת עדיין במחנה עולים בהולנד.
אימא שאלה אותה למה לא באה אלינו, אם ידעה את כתובתנו.
הניה, שקיבלה רשות מבעל העסק להפסיק את עבודתה לחצי שעה, התגלתה מהר מאוד כעקשנית עם עקרונות שלא ניתן להזיזה מהן. מסתבר שהיא כבר חצי שנה בארץ, גרה עם חברה בחדר כביסה על אחד מגגות העיר, ומשתדלת לחסוך כסף, כדי שתוכל לשכור דירה לקראת בואם ארצה של בעלה רובין ואחותה. למה לא באה ישר אלינו? כי לא רצתה להופיע כקרובת משפחה המבקשת טובות וזקוקה לרחמים. רצתה קודם להתארגן ולעמוד על רגליה בכוחותיה.
גם אימא וגם אבא הפצירו וניסו לשדל אותה שתעבור אלינו. אמרו לה שאביגיל הבת הגדולה התחתנה, הבן בקיבוץ, והבת הקטנה, אביבה, נמצאת בנח"ל. חדר הילדים פנוי ויוכל לעמוד לרשותה.
היא לא היתה מוכנה לשמוע. טוב לה איפה שהיא נמצאת ולא חסר לה כלום. לעומת זאת הבטיחה שלא תמנע מאחותה לגור אצלנו כשתגיע לארץ, וכך היה. גיטה הסכימה לבוא אלינו הביתה לשבוע שבועיים, ונשארה קרוב לשלוש שנים. במשך הזמן התגורר אצלנו בן דוד אחר, שלמה יורמן, שהגיע מקנדה במסגרת המח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) ועבד כמה שנים כמכונאי מטוסים בחיל האוויר, וסופו שהתחתן עם גיטה.
אימי לא שכחה מעולם את משה צ'רנר, שהיה המהנדס הראשון של עיריית תל אביב, והעמיד את מטבח ביתו לרשות הוריי ללא בקשת תמורה. בשנות חייו האחרונות, כשגר עם אשתו בדירה קטנה, כשלשניהם כבר אין כוח לעמוד ולבשל (ילדים לא היו להם), היתה אימי שולחת אותי אליהם, או את אחותי, כל יום שישי עם סיר גדול שבו עוף מבושל וכל מיני תוספות.
כתבתי את כל הסיפורים האלה, כי אלה היו הסיפורים שסופרו בשבעת הימים שישבנו בבית הוריי וקיבלנו את פני הבאים לניחום אבלים, ולא שבענו משמוע ולספר עוד ועוד על אימי, שידעה בחייה ימים של אושר וגם הרבה שעות של צער. רק בדבר אחד אין לי ספק הקל שבקלים: אני בטוח שוועדת הקבלה של גן עדן, פתחה לכבודה את שערי השמיים לרווחה וקיבלה אותה לגן עדן ללא קול אחד של התנגדות.
פוצ'ו
המשך יבוא
עמרי תקוע: האיש מאחורי העדשה
בגיליון זה ובגיליונות הבאים נפרסם את סיפוריהם].
עמרי תקוע הוא צלם ובמאי טלוויזיה. בראיון לעדינה בר-אל הוא מספר על הסרטים הדוקומנטריים שהיה שותף בעשייתם, ביניהם סרטי תחקירים שזכו לתהודה רבה. עוד הוא מספר על מסעות האוכל המופלאים שלו ברחבי העולם, בין השאר כצלם בתוכנית של ישראל אהרוני וגידי גוב.
לעמרי תקוע יש מקצוע שניתן להתקנא בו. עבודתו מטיסה אותו ברחבי העולם, ומפגישה אותו עם אנשים מכל גווני הקשת. חברים בתעשיית הטלוויזיה מעידים עליו, מה שגם הצופים בסרטיו נוכחים לדעת: עמרי צלם בעל רגישות מיוחדת לדמויות. הוא קולט פנים מעניינות של ילד או מבוגר, תנועה או פעולה מיוחדת; והוא מצליח להעביר זאת לצופים. הוא גם קולט הווי של מקום ויופי של נוף. הוא מחזיק את המצלמה ונותן לכל אלו "לדבר".
עמרי נולד בשנת 1975 באשקלון. המשפחה התגוררה בשכונת ברנע. באשקלון הוא למד בבית ספר יסודי בעיר ובתיכון רונסון. בצבא הוא שירת כלוחם ב"גולני". לאחר השירות הצבאי הוא למד במשך שלוש שנים במכללת "ספיר" במגמת קולנוע וטלוויזיה. שם הוא הכיר את מיטל ששון מבאר-שבע, שלמדה באותה מגמה. השניים נישאו ומתגוררים במושב ניר-ישראל מאז שנת 2007 עם בנותיהם אלה (בת 14) ועמליה (בת 10). מיטל בחרה במקצוע אחר, והיא מעצבת אופנה.
"לאחר הלימודים התחלתי לעבוד כעוזר צלם בסדרת הטלוויזיה 'שבתות וחגים' של הוט, והמשכתי לעבוד כצלם עצמאי בכל מיני סדרות דוקומנטריות. במשך הזמן התחלתי גם לביים."
אחת התוכניות העכשוויות אותה הוא מביים ומצלם היא התוכנית MKR" – המטבח המנצח", עם השפים חיים כהן ורותי ברודו. בסדרה זו מתארחים כמה זוגות בבתי חבריהם בסבב, ומתחרים בהגשת ארוחה טעימה מעשה ידיהם.
בתוכנית זו, מציין עמרי, "אני אחראי על כל השלבים גם לפני הצילום. אני לומד פרטים על הרקע והאופי של האנשים שישתתפו, אני מבקר בבית הזוג שעתיד לארח, בוחן את המטבח, 'בונה' עימו את 'המסעדה'. אחרי שלב העיצוב והבנייה, מגיע ערב הארוחה. אני עובד עם התאורן, כדי ליצור תאורה שתחמיא לעיצוב השולחן, לדמויות ולאוכל המוגש. יש במקום שמונה מצלמות, ואני מביים את הצלמים ודואג לסנכרון ביניהם, כדי שהכול ישתלב בצורה הטובה ביותר.
צילום דוקומנטרי
שלושה סרטים שצילם עמרי עם אורלי וגיא, זכו לתהודה ציבורית גדולה. זו הסדרה "מוסר השילומים", על ניצולי השואה. השניים העלו למודעות את מצבם של הקשישים ניצולי השואה, שחיו בתנאים מחפירים ולעיתים נעשקו בידי אחרים. במקרים מסוימים נעשה עימם צדק, והושבו להם בתים ורכוש שנגזלו מהם. עמרי צילם גם כמה פרקים בסדרת התחקירים "שטח הפקר", ששודרה ב"כאן", וחשפה סיפורים ותופעות בחברה הישראלית.
עמרי משמש כצלם בסרטים דוקומנטריים. הוא עבד עם גיא מרוז בסדרת התחקירים "בולדוג", שדאגה לאזרח הקטן ונלחמה בזיהום אוויר, במפגעים של גז, אנטנות סלולריות ועוד. זו היתה תוכנית מאוד אקטיביסטית. הצוות היה מגיע למקומות שונים ומתעמת עם אנשים, לעיתים עד חילופי מכות.
אופי העבודה עלול לחשוף את עמרי לתקריות אלימות, אולם היתה פעם בה עמרי והצוות מצאו את עצמם בסכנת חיים ממקור בלתי צפוי. מספר עמרי: "נסעתי עם לינוי בר-גפן לארצות הברית, במסגרת סדרה על משק המים בישראל, לצורך השוואה בין מה שקורה בישראל ובארה"ב. באחד הלילות, כאשר חזרנו מצילומים, הבחנו ברכב שנוסע באופן קצת מוזר. סימנו לו עם האורות, שיאפשר לנו לעקוף אותו. בסופו של דבר הצלחנו לעקוף אותו. ואז נוסעי הרכב השיגו אותנו, נסעו במקביל אלינו וירו אל תוך הרכב שלנו. הכדור עבר מאחוריי ויצא מן החלון הנגדי, קרוב מאוד לראשה של לינוי שישבה מאחור. הכדור פגע בחלון, וכל הזכוכיות נפלו על לינוי, שניצלה בנס."
למרות החשיבות הרבה של הנושאים בהם התוכניות עוסקות והמודעות שהן מעוררות בקרב הצופים, במבט לאחור, כשהוא בוחן את סרטיו הדוקומנטריים, הסיכום של עמרי פסימי:
"לעיתים אני חוזר ומצלם אותו נושא שצילמתי לפני כחמש-עשרה שנים, כגון מפגעי איכות הסביבה, קשרי הון-שלטון, התנהלות הבנקים, ומסתבר לי שאין כל שינוי. הנושא שהועלה בעבר 'עשה רעש', עורר מודעות, ואחר-כך נשכח. אבל אנחנו נמשיך להתריע."
צילומי אוכל בחו"ל
עמרי התחיל את מסעותיו בעולם בשנת 2005 בסדרה "מסביב לעולם ב-80 דולר". התוכנית עלתה לאוויר בראשית ימיו של ערוץ 10, ועמרי התלווה כצלם ליגאל צור בכמה ארצות. בפרקים השונים עבד צור במגוון עבודות מזדמנות כגון עיבוד עורות במרוקו.
מאז מרבה עמרי לעבוד בתוכניות טיולים בחו"ל הן כבמאי והן כצלם. תוכניות רבות הן של "ערוץ הטיולים" ו"נשיונל גיאוגרפיק".
מספר עמרי: "התחלתי בסדרה 'אוכל-רחוב סביב העולם', בכיכובו של ישי גולן, שצולמה באנגלית. זו היתה הפקה ישראלית של 'שמיים הפקות', שנמכרה ל'נאשיונל גיאוגרפיק'. כך הפכתי מוכר כצלם שמתמחה באוכל ומצלם בעולם."
עם אהרוני וגידי
בשנת 2010 פנו אל עמרי מטעם ההפקה של "המסע המופלא של אהרוני וגידי". מאז שנת 2011 ועד פרוץ מגפת הקורונה, צולמו כ-60 תוכניות. עמרי התלווה כצלם לישראל אהרוני וגידי גוב בעשרות ארצות, מן המזרח הרחוק, דרך אירופה, אפריקה ודרום אמריקה (כשהיו השניים בצפון אמריקה, היתה לעמרי התחייבות קודמת לצלם תוכנית אחרת).
"אנחנו צוות קטן, המונה שבעה אנשים בסך הכול: אהרוני, גידי, המפיקה, הבמאי, אני, עוזר צלם ואיש הסאונד. הצוות הזה נשאר קבוע לאורך כל השנים, כך שהפכנו למעין משפחה. בדרך כלל מתלווה גם מדריך מקומי, או מדריך ישראלי שמכיר היטב את המקום.
"ברור שהחוויה בכל מקום היא אדירה. אנחנו נוחתים בארץ שלא הייתי בה, וגם אם הייתי בעבר הביקור עתה נסוב על דגשים שונים לגמרי. הסדרה הזו כוללת צילומי חוץ יפהפיים, נופים נפלאים. ומה שמייחד אותה הוא צילומים בתוך הבתים. אנחנו נכנסים לבתים של אנשים. רוב המטבחים בארצות העולם השלישי הם קטנים וצרים, ואז רק שלושתנו – אהרוני, גידי ואני – נכנסים פנימה, משתדלים לכבד את המארחים ולהיות נחמדים ונכונים לראות ולשמוע אותם. במקרים רבים יש צורך במתורגמן מקומי. בכל המקומות הללו אנחנו מתקבלים בזרועות פתוחות, בלבביות מרובה, והאנשים מדגימים לנו את דרך הכנת המאכלים. מובן שאנחנו אוכלים אחר-כך את האוכל שבושל ומוגש לנו. כן," הוא מקדים לענות על השאלה שרציתי לשאול, "גם אני אוכל את המאכלים הללו יחד איתם."
לשאלה איך מתכוננים לכל מסע כזה מסביר עמרי: "אהרוני והבמאי אחראים לבחור את המקום והנושא. בדרך כלל המדריכים הישראלים שעובדים באותה מדינה מקשרים בין מערכת התוכנית לבין האנשים הרלוונטיים שהם מכירים. הם גם ממליצים על מה שמאפיין את המקום – מנות מיוחדות, צורות הכנה מעניינות של מזון וכדומה. המערכת מקבלת מחו"ל תמונות של הבתים, המטבחים, כל מה שעוזר לתכנן את הסיור.
"בסיור עצמו עולים כמובן רעיונות נוספים. לעיתים איש הפקה נוסף, מקומי, מציע אובייקטים נוספים לצילום. לדוגמא: כאשר משוטטים באחד השווקים, הוא מתקדם, מצלם דוכן מעניין שמצא, מביא את התמונה לצוות, ואז מחליטים לצלם גם דוכן זה."
אופרציות טכניות ו... אהרוני וגידי נעלמים!
"הצילום לא פשוט ומצריך אופרציות שונות," מעיד עמרי, "למשל, כאשר אהרוני וגידי שטים על נהר, יש צורך לצלם אותם על הסירה, ואז אני, הצלם, שט בסירה אחרת, מקבילה אליהם. אבל כאשר צריך לצלם אותם משוחחים זה עם זה, עוצרים הכול, ואני עובר לסירה שלהם. כך גם עם נסיעה במכונית, בריקשה או כל כלי רכב אחר. אגב, אנחנו משתדלים למצוא בכל מקום כלי רכב מעניינים, לא סטנדרטיים. ובכלל, לעיתים יש צורך לשנות זווית ראייה בנוף, ואני רוצה לצלם נוף פנורמי, וגם אז מוצאים פתרונות."
עמרי מספר על אחד האירועים שהיה להם במרומי הרי האנדים בדרום אמריקה: "בהרי האנדים הדרכים עקלקלות, לפעמים ממש מפחידות. באחד הימים נסעתי עם גידי ואהרוני ברכב בדרך נפלאה, והגענו אל צוק בראש ההר. הבטתי מסביב ואז הבחנתי למטה בדרך בה נסענו. רציתי לצלם מלמעלה את הרכב הנוסע, שישתלב בנוף. ביקשתי מהשניים שיעלו שוב אל הרכב, ייסעו את כל הדרך חזרה, וכשישובו אצלם מלמעלה. הם הסכימו ונסעו עם נהג מקומי דובר ספרדית (שהם לא דוברים). חיכינו על ראש ההר כשעה, והם לא הגיעו. אמנם הדרך היתה ארוכה, אבל הם היו צריכים כבר להופיע עם כלי הרכב. המשכנו לחכות ודאגנו מאוד. אהרוני וגידי נעלמו! לאחר זמן ראינו לרווחתנו את הרכב שלהם נוסע לאט, מתחיל לעלות בדרך ההר. ואז הסתבר, שהרכב בדרך לשם התקלקל, והם היו חייבים לחכות עד שיבואו לתקן אותו. וכיוון שלא ידעו לדבר ספרדית, והקליטה היתה גרועה, הם לא יכלו להתקשר עימנו להודיע לנו על העיכוב."
כאשר עמרי מתבקש לומר משהו על אהרוני וגידי הוא אומר: "קשה לי להעביר את החוויות עם אהרוני וגידי. תמיד כשאנחנו חוזרים, אנחנו אומרים: 'זַר לא יבין זאת.' בכל אופן הם שני אנשים מקסימים, בדיוק כפי שהצופים רואים אותם בתוכנית."
במושב ניר-ישראל
משפחת תקוע חיה, כאמור, בניר-ישראל. וגם היישוב זוכה ליהנות מכישרונו של עמרי כצלם. אחד הפרויקטים היה במסגרת משימות שנת-מצווה לבני מחזורה של בתו אלה. עמרי צילם סרט בהשתתפות ילדי שנת-המצווה, בו הם מראיינים ותיקים במושב ואנשי ציבור. הסרט נערך בידי חברו, איש מקצוע מניר-ישראל, גם הוא אב לבני-מצווה. סרט זה, שהוקרן בפני כל אנשי המושב בטקס חג השבועות, מאיר תקופות בהיסטוריה של המושב, את ההווי בהווה, ושאיפות לעתיד.
עמרי השתתף גם בפרויקט משמעותי ביותר – הנצחת נופלים בני המושב בסרטונים נפרדים המוקדשים לכל אחד מהם, בהם מרואיינים בני משפחותיהם.
על הגעת המשפחה לניר-ישראל מספר עמרי: "רעייתי מיטל ואני היינו עירוניים, ותקופת מה לאחר נישואינו התגוררנו בתל-אביב. כאשר חיפשנו יישוב כפרי כדי חיות בו עם בנותינו, הגענו למושב ניר-ישראל. ראינו את הכניסה היפה עם עצי הזית משני צידי הכביש, בקצה השדרה עמדו טווסים וקיבלו את פנינו. זה כבר שיכנע אותנו שהמקום מקסים. יתרון נוסף היה עבורנו המרחק הקצר אל הרכבת," מוסיף עמרי, "אז לא היתה לי מכונית והייתי רוכב על אופניים אל תחנת הרכבת בצומת כפר-סילבר. בסופו של דבר אנחנו מאוד מרוצים מבחירתנו. אנחנו ובנותינו השתלבנו היטב בחברה פה ונהנים מן ההווי ביישוב."
* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1167, 21.1.2021
ביקורת קצרה על "ספר הגעגועים"
[מצאה ושלחה: נסיה שפרן]
אהוד בן עזר, ספר הגעגועים
רומאן, כנרת, זמורה-ביתן – מוציאים לאור, 2008. 334 עמ'
זיכרונות מלאי קסם כתובים על ידי סופר ותיק וחשוב. אהוד בן עזר הוא בן למשפחה מיוחסת, מייסדת המושבה העברית הראשונה של העלייה הראשונה (1878). הוא פירסם כעשרים ספרים, כולל ימים של לענה ודבש – סיפור חייה של אסתר ראב, אחות אביו, המשוררת הארצישראלית הראשונה, ויעזרה אלוהים לפנות בוקר, קובץ שירים. בספר זה שב אהוד בן עזר לסיפורי הילדות המרגשים בני-נוער ומבוגרים כאחד. אהוד בן עזר יודע לספר סיפור, לשזור פרקי עלילה, לתאר באמינות ומתוך הזדהות את עולם הנעורים, תכופות תוך שימוש בלשון דיבור עסיסית ועשירה – על האהבה הראשונה, החברוּת, ההתבגרות המינית, המרד בסמכות, ועוד, עוד; מומלץ להכיר את "חדשות בן עזר באינטרנט" – "מכתב לילי חינם מאת סופר נידח".
"הידיד"
המהדיר: אהוד בן עזר
"די וולע" – כך קראנו לו, מחלת-בזדוף היתה לו, וצווארו היה נפוח – "וולע" (זפק באידיש). והמעשה כך היה:
התאכסנו ימים אחדים במלון של "חיה טויבע" ביפו על מנת לגרש קצת את המאלאריה – ברוח ים-התיכון, אשר העניק לנו האל; אימי ואבי היו אז במיטב שנותיהם – אבי בריא, לא גבוה אבל איתן, ואימי דקה וגבוהה, יפה, מפונקת במקצת אבל בדרך-כלל שניהם לא חלו הרבה, רק אנו הילדים היינו קודחים ומכוסים פצעים, והים היה מרפא אותם.
היתה לנו אזיי עגלת-יצולים רתומה לסוס אחד ואותה היינו מאכסנים ברדתנו ליפו ב"חאן", על-יד ה"סאראיה", שם עמד בית-הכלא התורכי שחלונותיו הגדולים היו מסורגים ונשקפים לרחוב, וכשהיינו עוברים לידו היו האסירים עומדים מאחוריהם, צועקים ועושים כל מיני העוויות מוזרות ומפחידות. סבך של סימטאות השתרע מסביב ל"חאן", היה שם בית-חרושת ל"גזוז" של קפניס, יהודי מזוקן ונכבד, קריר היה בחנות זו, ובקבוקי-הגזוז המגוונים הוסיפו חן למקום –
היתה זו רשת של סימטאות מכוסות-גג שהתפתלו מן ה"חאן" לכל העברים, מעין מרכז-מסחרי שרובו חנויות יהודיות, כמו סוחולובסקי ושפירא, רובן יצאו לעבר כיכר-השעון, אך היו סגורות במעין גדר של עמודי-ברזל על מנת לא להעביר דרכן כלי-רכב. כל סחורת-הארץ התרכזה בסימטאות אלה: פירות יבשים מדמשק, סבון "נבולסי" משכם, תוצרת ממתקים ערביים מגוונים בצבעים קורעי-עין, "חַלוות" שונות, דבלי-תמר ושרשראות תאנים יבשות – כל אלה הפיצו ריחות, וריחות יסמין באו מן החצרות החבויות, וריח עטרן מן הגמלים, החונים כטנקים ברחובות הצרים, עד בואך ל"חאן" – מעין רחבה שסביבה קירות אטומים, ורק מצד אחד נמצאה חצר-אצילים, גדורה בשבכת-ברזל קלועה בצורות מצורות שונות ששובות את ליבי. באמצע הגן: מזרקת-מים ובריכה מלאה דגי-זהב, וכל זה בצל עצי אגוז ואזדרכת, והצל עבות ומשיב נפש לעומת ה"חאן", שהוא מעין שוק של בהמות: גמלים, סוסים, חמורים, ועגלות: קרונות, ודיליג'אנסים מכל מושבות-יהודה, והכל מתנועע, מחרחר, נוער, וצועק ומגרגר ערבית, ויידיש (ועדיין אין זכר לעברית).
באותו יום, אחרי-הצהריים, יצאנו בקרון עגלת-העבודה ועליה "פדער ביינקיל" – ספסל קפיצים, עליו ישבה אמא, ובתה של "חיה-טויבע" שהיתה ידידת-המשפחה – עלמה יפה, שהוזמנה אלינו; ומלפנים על קרש פשוט – אבא ואני, אבא מעגלן, כמובן, ואנו יוצאים מן ה"חאן" אל בין ה"סַכנות" – שכונות המקיפות את יפו, והן מאכלסות את בעלי הפרדסים הגדולים – אשר לצד הדרך יש להם מעין ארמון, היושב על בריכת-מים, והמוקף קיר גבוה שחלקו העליון עשוי שברי-זכוכית חדים – המונעים לטפס עליו מבחוץ. קירות מסביב, ורק פה ושם בתוך הקירות איזה כוך או פתח, ועל-פי-רוב זה פתח של חנות קטנה.
אנו נוסעים והשמש עדיין מכה על ראשינו – והנה שיירת גמלים טעוני שקי-חיטה, וריח עטרן עולה מן הגמלים, והשיירה ארוכה למדי – באים הם ממרחקים, מן הגולן, ומבשן, – והגמלים פראים, למודי-מידבר, והסוס והעגלה מבהילים אותם – והם סוטים משורתם הישרה, ומתחילים להסתובב על עומדם ולחרחר בקולי-קולות; ופתאום הראשון שבשורה נאחז בהלה גדולה ורץ ישר אל העגלה ואל הסוס, עולה עליהם, מסתבך ברתמת הסוס, וזה מזדקף וקם על רגליו האחוריות ושובר את שני היצולים בתוכם הוא רתום, ופורץ ואץ בצהלת-בהלה לאורך הדרך כשרתמתו משתקשקת על גופו.
אבא יורד מן העגלה, תופס מן היצול השבור, רץ, ישר לבעל השיירה – ומרביץ לו מכות נאמנות; הערבי אף הוא אינו טומן ידו בצלחת – והמהומה שלימה. בתוך הקיר נפתחת לפתע דלת, וערבי גבוה ושמן, במכנסיים מסורבלות, עומד בפתח, יוצא, מפריד בין הניצים, ומזמין אותנו לביתו, שמעבר לחומה; אמה ודינקה, כך שם העלמה, יורדות מן העגלה ואני אחריהן וכן גם אבא, ואנו נכנסים לתוך חדר קריר ואפלולי במקצת; על הריצפה פרושות מחצלות; הערבי קורא לאשתו, וזו מביאה כד מים קרים, מושיבה אותנו על הכרים שפרושים סביב בחדר, ומביאה דבש ופיתות חמות. הערבי יחד עם אבא מטפלים בחוץ ביצולים, מהדקים מוטות-עץ וקושרים אותם לשיירי היצולים, שופכים מים על החבלים בכדי שיתהדקו ויחזיקו את השברים; איסא – זה שמו של הערבי, מכניס את אבא לחדר, מביא לו קערת מים ומגבת לרחוץ ידיו, ומקרב אליו את הפיתות והדבש, ובייחוד את המים הקרים. כולנו סועדים, מדברים וצוחקים, ואיסא עומד ומשרת אותנו, מביא את בתו הקטנה שתארח אותי, ואני מפטפטת איתה ערבית –
זו היתה פתיחה לידידות בת שנים רבות, שכן ביתו של איסא, על אם-הדרך – ואין לנטות ממנו ימין ושמאל, וכך אנו מבקרים משפחה זו ככל שאנו יורדים ליפו.
לאחר שנים, חלה איסא, ואבא נסע במיוחד לבקרו – והיתה זאת, לפי דברי אבי, פגישה נרגשת – לאחר מכן, אחרי זמן קצר, מת איסא.
עברו שנים אחדות, השוד בדרכים לא קטן, ומקום התורפה, בדרך מפתח-תקווה ליפו, היה כפר קטן ששמו ג'רישה, שם היו "שבע הטחנות", והירקון עובר ומניע אותן בכוח הזרם שלו כי הירקון היה פעם נהר; היתה זו בקעה מאחורי הר נפוליאון, כולה סבך-סוף ושיחי תות-בר, טיון, וחילפה ענקית; מין ג'ונגל, שבו רבצו גם הגַ'מוסים שהיו רועים בביצה, המשתרעת עד לחולות פתח-תקווה. פינה זו היתה קן שודדים עזי-נפש, "סכינאים" מבטן-ולידה, מחציתם בידואים, מחציתם תושבי-עיר, ויחד – חבורה של שודדים, מפולפלים ללא חת – היו שודדים את התובלה הדלה של מזונות ויתר המצרכים החיוניים, שהיו מובלים למושבה על גבי חמורים ועגלות-משא; והפינה היתה כשרה לשוד – משום שבדיוק בפינה זו, לרגלי הר נפוליאון, היתה כברת-דרך של חול עמוק, והעגלות היו שוקעות בו, והדבר הזה האט את התנועה; ואם השעה היתה שעת ערביים ואפילו לפניה – היו שודדים את הסחורה, ולפעמים גם מוציאים את הסוסים מריתמתם, יושבים עליהם ונעלמים בסבך. אם היו אלה הולכי-רגל, והיו רבים, בייחוד מן העולים החדשים, שידם אינה משגת לשלם "בישליקים" אחדים עבור מקום בדיליג'נס – את אלה היו פשוט מפשיטים מבגדיהם, כסף לא היה להם, והבגדים – הם היו שווה-כסף.
רק לאחר שנים נודע שאיסא שלנו, הידיד, החביב, מכניס-האורחים – היה המרכז של הכנופיות האלה, וביתו היה מלא בסחורות מסחורות שונות, מדברי-מאכל עד בגדים לא-חדשים שנשדדו בלילות-הפשיטה של החבורות מ"ג'רישה" –
עוד כעת מעביר השם הזה צמרמורת בגבי, וציור זה עומד לעיניי: בין-ערביים, ומן הסבך גחים – דמויות שחורות, הסכין בפה, ואגרופיהם מגששים בבגדי-קורבנותיהם, למצוא את צרור-הכסף; ואגב תוקעים מכות-אגרוף בפניהם, בחזיהם, ובשעת הצורך, כשהתנגדות הקורבן היא גדולה – דוחפים סכין בביטנו –
*
נכתב: 1981 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1900-1909 לערך. נדפס לראשונה: "ידיעות", 24.9.82, לאחר מותה של אסתר ראב. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 91.
מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?
צִיּוּרִים
נַחוּם גוּטְמַן
דָּנִי קֶרְמָן
יְהוֹשֻׁעַ אוֹרְנְשְׁטֵין, הוֹצָאַת סְפָרִים "יַבְנֶה" בע"מ
נדפס בישראל תשמ"ב, 1982
לְבֵּן
מֵאַבָּא
[את הסיפורים הקליד מהספר, וגם העביר את הניקוד: בן בן-עזר]
ח. אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַגִּיעַ לְשָׁם?
חוֹזְרִים מֵחֵיפָה בְּרַכֶּבֶת.
"אוּף, אֵיזוֹ רַכֶּבֶת מְבֻלְבֶּלֶת," אוֹמֵר גָּדִי, "כָּל-כָּךְ מְבֻלְבֶּלֶת, עַד שֶׁאַף פַּעַם אֵינֶנָּה יוֹדַעַת אִם הַקַּטָּר נִמְצָא לָהּ מִלְפָנִים אוֹ מֵאָחוֹר."
"מִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנָּהּ יוֹדַעַת אֵיפֹה אֶצְלָהּ הַמִּלְפָנִים וְאֵיפֹה הַמֵּאָחוֹר."
"לָמָּה?"
הִנֵה, לְמָשָׁל, כְּשֶׁחִכִּינוּ בָּרָצִיף בְּתֵל-אָבִיב, הָרַכֶּבֶת בָּאָה מֵחֵיפָה. רָצָה, שׁוֹרֶקֶת בְּבַת-אַחַת, פַּחַד! וְהַקַּטָּר בְּרֹאשׁ. הוּא הִגִּיעַ עַד לְסוֹף הַמְּסִלָּה. אַתֶּם יוֹדְעִים אֵיפֹה, עַל-יַד הַקְּיוֹסְק. אַחַר כָּךְ הַקַּטָּר נִתֵּק אֶת עַצְמוֹ מֵהָרַכֶּבֶת, וְהֶחֱלִיף מְסִלָּה. עָבַר עַל פְּנֵי הַקְּרוֹנוֹת, נָסַע רָחוֹק לְבַדוֹ, וּפִתְאֹם חָזַר וּבָא וְתָפַס בִּזְנָבָהּ שֶׁל הָרַכֶּבֶת, זֶה שֶׁפּוֹנֶה כְּלַפֵּי חֵיפָה. וְעַכְשָׁו, רְאוּ – הַפְלֵא וָפֶלֶא – הַזָּנָב נֶהֱפַךְ לְרֹאשׁ וְהָרֹאשׁ לְזָנָב!
הַכֹּל מִפְּנֵי שֶׁפֹּה תֵּל-אָבִיב וְשָׁם חֵיפָה.
מַצְחִיק, לֹא?
מַצְחִיק שֶׁהָרַכֶּבֶת מֵעוֹלָם לֹא בְּטוּחָה אִם הִיא נוֹסַעַת קָדִימָה אוֹ אָחוֹרָה. וְכִי מֵאַיִן לָהּ לָדַעַת מָה זֶה קָדִימָה וּמַה זֶה אָחוֹרָה?
וְלִפְעָמִים זֶה עוֹד יוֹתֵר מְבַלְבֵּל. לִפְעָמִים הַקַּטָּר נִמְצָא מִלְפָנִים – וְהָרַכֶּבֶת נוֹסַעַת אֲחוֹרַנִית. וְלִפְעָמִים הוּא נִמְצָא מֵאָחוֹר – וְדוֹחֵף קָדִימָה. לִפְעָמִים הוּא נִמְצָא קָדִימָה וּמוֹשֵׁךְ אוֹתָהּ בָּאַף שֶׁלּוֹ, כְּשֶׁהוּא עַצְמוֹ נוֹסֵעַ אֲחוֹרַנִית.
וְלִפְעָמִים הוּא דּוֹחֵף אוֹתָהּ מֵאֲחוֹרַנִית כְּשֶׁהָאַף שֶׁלּוֹ קָדִימָה.
אָז מַה פֶּלֶא שֶׁהָרַכֶּבֶת לָעוֹלָם אֵינָהּ יוֹדַעַת אֵיפֹה אֶצְלָהּ הַמִּלְפָנִים וְאֵיפֹה הַמֵּאָחוֹר?
"לָמָּה?"
"מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲשׂוּיָה קְרוֹנוֹת-קְרוֹנוֹת וְלֹא חָשׁוּב אֵיפֹה הַפָּנִים שֶׁלָהּ," מַסְבִּיר אַבָּא, "לְכִווּן שֶׁהִיא נוֹסַעַת, שָׁם הַפָּנִים שֶׁלָהּ."
"אָז גַּם אֶצְלִי הַפָּנִים הֵם אֵיפֹה שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ? וְאִם אֵלֵךְ אֲחוֹרַנִית, תִּצְמַחְנָה לִי פָּנִים בַּגַּב?"
"לֹא."
"לָמָּה?"
"מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לְךָ כְּבָר פָּנִים."
"מָה הַהֶבְדֵּל?"
"אַתָּה זֶה לֹא רַכֶּבֶת."
"לָמָּה?"
אַבָּא מִתְרַגֵּז, תּוֹפֵס אוֹתוֹ בִּכְתֵפָיו:
"הִנֵה, עַכְשָׁו אַתָּה הוֹלֵךְ קָדִימָה, נָכוֹן?"
"כֵּן."
"וְעַכְשָׁו," אַבָּא מוֹשֵׁךְ אוֹתוֹ חֲזָרָה בְּלִי לְסוֹבֵב אֶת פָּנָיו, "אַתָּה מַתְחִיל לִצְעֹד אֲחוֹרַנִית, אֲבָל הַפָּנִים שֶׁלְךָ עֲדַיִן מֻפְנוֹת קָדִימָה וְאֵינָן מִשְׁתַּנוֹת."
"נָכוֹן."
"וּבְכֵן, עַכְשָׁו אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיפֹה הַפָּנִים שֶׁלְךָ תָּמִיד, לֹא?"
"אֵיפֹה שֶׁהַקָּדִימָה שֶׁלִּי?"
"כֵּן."
"וְאִם אֶסְתּוֹבֵב, גַּם הַקָּדִימָה שֶׁלִּי תִּסְתּוֹבֵב אִתִּי?"
"כֵּן."
"אָז הַקַּטָּר הוּא כְּמוֹ פָּנִים מִתְפָּרְקוֹת?"
"אוּלַי."
אֲבָל לִפְעָמִים הַקַּטָּר רָתוּם מִלְפָנִים – וְדוֹחֵף אֲחוֹרַנִית.
וְלִפְעָמִים הוּא קָשׁוּר מֵאָחוֹר – וְדוֹחֵף קָדִימָה.
אָז אֶפְשָׁר לְקַבֵּל מִזֶּה סְחַרְחֹרֶת, לֹא?
לְמָשָׁל, עַמּוּדֵי-הַחַשְׁמַל. כְּשֶׁהָרַכֶּבֶת נָסְעָה לְחֵיפָה, עַמּוּדֵי-הַחַשְׁמַל עָפוּ אֲחוֹרַנִית. אֶחָד אַחַר הַשֵּׁנִי הֵם עָפוּ אֲחוֹרַנִית – לֹא שַׂמְתֶּם לֵב? אָז זֶה סִימָן שֶׁהָרַכֶּבֶת נָסְעָה קָדִימָה, כַּאֲשֶׁר נָסְעָה לְחֵיפָה. וְאִם הִיא נָסְעָה קָדִימָה – סִימָן שֶׁפָּנֶיהָ הָיוּ בַּצַּד הַפּוֹנֶה כְּלַפֵּי חֵיפָה.
פָּשׁוּט, לֹא?
אֲבָל הָרַכֶּבֶת אֵינֶנָּה אוֹטוֹ, גַּם לֹא בֶּן-אָדָם, וּבַדֶּרֶךְ חֲזָרָה טָסוּ הַקְּרוֹנוֹת לְאָחוֹר, לְתֵל-אָבִיב.
מַה זֹאת אוֹמֶרֶת לְאָחוֹר?
מִבְּלִי לְהִסְתּוֹבֵב.
שְׁמַעְתֶּם מִין דָּבָר שֶׁכָּזֶה?!
וְעַמּוּדֵי-הַחַשְׁמַל עָפוּ אֲחוֹרַנִית.
הֱיִיתֶם מַאֲמִינִים?
שֶׁזֶּה בִּכְלָל לֹא אֲחוֹרַנִית, אֶלָא – קָדִימָה?!
אוּף, הָרֹאשׁ כּוֹאֵב.
"זֶה בְּדִיּוּק כְּמוֹ עִנְיַן חוּץ-לָאָרֶץ," אוֹמֶרֶת גַּלִית, "הִנֵה אֲנִי נוֹלַדְתִּי בְּיַפַּן. אַבָּא עָבַד שָׁם בַּשַּׁגְרִירוּת בְּטוֹקְיוֹ. וְלִפְנֵי שָׁנָה חָזַרְנוּ לָאָרֶץ. אָז הַיְּלָדִים אוֹמְרִים שֶׁנּוֹלַדְתִּי בְּחוּץ-לָאָרֶץ."
"מַה זֶה חוּץ-לָאָרֶץ?"
"חוּץ-לָאָרֶץ זֶה כָּל מַה שֶׁלֹּא בָּאָרֶץ."
"לוֹנְדוֹן זֶה חוּץ-לָאָרֶץ?"
"כֵּן."
"אָז כָּל הַיְּלָדִים שֶׁנּוֹלָדִים בְּלוֹנְדוֹן נוֹלָדִים בְּחוּץ-לָאָרֶץ?"
"לֹא. רַק אֵלֶּה שֶׁהַהוֹרִים שֶׁלָּהֶם נִמְצָאִים מִחוּץ-לָאָרֶץ – נוֹלָדִים בְּחוּץ-לָאָרֶץ. אֲבָל בִּשְׁבִיל הָאַנְגְּלִים לוֹנְדוֹן הִיא הָאָרֶץ – וְכָל יֶתֶר הָעוֹלָם – חוּץ-לָאָרֶץ."
"אָז יְרוּשָׁלַיִם חוּץ-לָאָרֶץ?"
"בִּשְׁבִיל הָאַנְגְּלִים, כֵּן."
"הִשְׁתַּגַּעְתֶּם? – יְרוּשָׁלַיִם הִיא שֶׁלָּנוּ!"
"כֵּן, אֲבָל הִיא חוּץ-לָאָרֶץ שֶׁל הָאַנְגְּלִים, וְשֶׁל הַצָּרְפָתִים... וְשֶׁל... וְשֶׁל... אָז אַתֶּם נוֹלַדְתֶּם בִּירוּשָׁלַיִם?"
"כֵּן."
"אָז גַּם אַתֶּם נוֹלַדְתֶּם בְּחוּץ-לָאָרֶץ שֶׁל מִישֶׁהוּ!"
מַדוּעַ הֵם צוֹחֲקִים? טִפְּשִׁים!
חוּץ-לָאָרֶץ לֹא נִמְצֵאת בְּשׁוּם מָקוֹם.
חֲכָמִים!
אָז אֵיפֹה נוֹלַדְתִּי?
אוּף, הָרֹאשׁ כּוֹאֵב.
יוֹרְדִים מֵהָרַכֶּבֶת. שׁוּב פַּעַם תֵּל-אָבִיב.
"גָּדִי, תַּפְסִיק לִשְׁאֹל שְׁאֵלוֹת," גּוֹעֵר בּוֹ אַבָּא, "רַכֶּבֶת זֶה לֹא בֶּן-אָדָם, אֵין לָהּ פָּנִים."
"לָמָּה?"
"גָּדִי, בּוֹא לָאוֹטוֹבּוּס."
אִם בֶּן-אָדָם הוֹלֵךְ קָדִימָה וּמְסוֹבֵב אֶת הָרֹאשׁ שֶׁלּוֹ אֲחוֹרַנִית, אָז הוּא הוֹלֵךְ קָדִימָה אוֹ אֲחוֹרַנִית?
"גָּדִי, תַּפְסִיק לְהִסְתַּכֵּל אֲחוֹרַנִית! הָרַכֶּבֶת כְּבָר נָסְעָה."
וּכְשֶׁרָצִים אֲחוֹרַנִית בְּתוֹךְ הָרַכֶּבֶת כְּשֶׁהִיא נוֹסַעַת קָדִימָה, מַה זֶה?
וּכְשֶׁמְּסוֹבְבִים אֶת הָרֹאשׁ קָדִימָה בִּזְמַן הָרִיצָה – זֶה עוֹד יוֹתֵר, לֹא?
אוּף, הָרֹאשׁ כּוֹאֵב.
"תַּפְסִיק גָּדִי."
תַּפְסִיק, כָּךְ כֻּלָם אוֹמְרִים. אֲבָל הֵם אֵינָם מְבִינִים. לָכֵן הֵם אוֹמְרִים כָּכָה.
"אַבָּא, אִם הָיִיתִי יַפָּנִי קָטָן, הָיִיתִי נוֹלָד בָּאָרֶץ שֶׁלִּי, לֹא בְּחוּץ-לָאָרֶץ, נָכוֹן?"
"כֵּן."
"אֲבָל אֲנִי נוֹלַדְתִּי שָׁם בְּחוּץ-לָאָרֶץ שֶׁלּוֹ – "
"נוֹלַדְתָּ פֹּה וְלֹא שָׁם. אִם הַיַּפָּנִי הַקָּטָן הָיָה נוֹלָד פֹּה, בְּיִשְׂרָאֵל, בָּאָרֶץ שֶׁלְּךָ – אָז הוּא הָיָה נוֹלָד בְּחוּץ-לָאָרֶץ שֶׁלּוֹ. אַתָּה מֵבִין?"
טוֹב. אֲנִי אֶשְׁתֹּק. שָׁם זֶה דָּבָר אַחֵר. שָׁם זֶה שׁוּם-דָּבָר. כְּמוֹ חוּץ-לָאָרֶץ שֶׁבּוֹרַחַת תָּמִיד. כָּל מָקוֹם הוּא פֹּה, וְהַיֶּתֶר – שָׁם. אָז "פֹּה" נוֹסֵעַ כְּמוֹ הָרַכֶּבֶת וְכָל מַה שֶׁמֵּאֲחוֹרָיו, וּמִלְפָנָיו וּמִצְדָדָיו – זֶה שָׁם. אֲבָל לְאָן שֶׁלֹּא מַגִּיעִים – זֶה פֹּה. תָּמִיד פֹּה. אוּף, אִי-אֶפְשָׁר אַף פַּעַם לְהַגִּיעַ לְשָׁם.
אָז לָמָּה כֻּלָם שׁוֹאֲלִים: "סְלִיחָה, יֶלֶד – אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַגִּיעַ לְשָׁם?"
* אביבה קם: על "האיש שאהב לקבל מיכתבים": סיפור קצר מלא חוכמה ורגש, מזכיר לי מישהו קרוב לי...
* "בזמן שישראל מחסנת את אזרחיה בקצב מסחרר, עם מעל 2 מיליון מתחסנים עד כה – יותר מרבע מהאוכלוסייה – שאר העולם ממשיך לקרטע ולהשתרך מאחור עם קצב חיסון איטי ומדאיג ביותר. מדינות כמו קנדה, צרפת וגרמניה, למשל, לא חיסנו אפילו 1% מהתושבים שלהן, בזמן שהמגפה ממשיכה להשתולל בתחומן." [אתר "הארץ", 25.1].
אהוד: ולחשוב שכל זה בא כנראה בזכות ראש הממשלה ה"מושחת", ה"נאשם בפלילים" וב"רכישת צוללות מיותרות" – ראש הממשלה שטרם החזיר לבן-דודו העשיר נתן מיליקובסקי את החליפות שקיבל ממנו במתנה (כנדרש ממנו בתביעת הפרקליטות) – ואשר ההפגנות הפרועות של האספסוף הנאור המוסת-והמסית נגדו (כנראה עם הסעות מאורגנות לירושלים מרחבי הארץ) – מתקיימות תוך רמיסת מרבית כללי ההתנהגות וההתגוננות בתקופת הקורונה – ומשמשות דוגמה גם לחרדים להתפרע ולהפר את החוק!!!
* ציטוט: סכנת מלחמה גוברת: המיליציות של איראן מאיימות לפגוע בבורג' חליפה.
"הדמוקרטים", עם הגישה הפייסנית שלהם כלפי איראן, מקדמים במהירות את האיזור למלחמה. לאחר שהמשטר האמריקני הבהיר שאינו רואה בחות'ים ארגון טרור, כדי לפייס את איראן – מגיע היום [27.1] האיום הזה:
מיליציה שיעית הכפופה לאיראן מאיימת עכשיו לפגוע באמצעות כלי טיס בלתי מאוייש במגדל הגבוה בעולם, בורג' חליפה, שבאמירויות, כמו בפיגוע 11 בספטמבר בניו-יורק. המיליציה, "גדודי ההבטחה הצודקת" שמה, טוענת שהיא זו ששיגרה כטב"מים לעבר שמי ריאד, בירת סעודיה, בימים האחרונים, מתוך שטח "עיראק". המיליציה מאשימה, שסעודיה והאמירויות הסוניות עומדות מאחורי התקפת הדמים של דאעש, בשוק השיעי בבגדאד.
הביטחון העצמי של איראן מרקיע שחקים (תרתי משמע), שכן במשטר שם נותנים להבין שהסרת הסנקציות נמצאת בהישג יד. באיראן המשטר כבר חוגג וממחיש מה מחכה למזרח התיכון, אם, חלילה, יוסרו הסנקציות. אבל זו דרכם של "הדמוקרטים" – חורבן, מוות ומלחמות.
אצל הנשיא הדגול האיראנים לא היו מעיזים להרים את האף בצורה כזו.
האיום השיעי מהיום. [סרטון].
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 27.1.2021.
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
* ציטוט: עוד שלב במחיקת השואה בידי הפרוגרסיבים: "יום השואה" העולמי הופך ליום הג'נוסייד העולמי.
לאחר שהאו"ם הכיר בלית ברירה בשואה, וקבע לה יום זיכרון עולמי, היום [27.1], הפרוגרסיבים, שנמצאים בהיבריס עולמי מטורף, לאחר "ההצלחה" בארה"ב, עסוקים במחיקה של היום הזה.
בבריטניה הוחלט שזה כבר לא יהיה יום לזיכרון השואה היהודית, אלא יום הג'נוסייד העולמי, כולל המוסלמים בסין, ועוד. מה המסר? השואה היהודית איננה ייחודית, ובעתיד יכניסו לזה גם את העם המומצא, תהיו בטוחים. ראו כאן. היהודים אינם זכאים לעמוד בפני עצמם.
המסר: השואה אינה ייחודית, רק ישראל היא ייחודית. מפרו-ישראל הם מנסים להפוך את היום הזה לאנטי-ישראלי, ובהתחלה, ניטראלי. במילים אחרות, שום לקח לא נלמד, ויום הלקח הפך למוחק הלקח.
כאילו לא הושמדו שישה מיליון י-ה-ו-ד-י-ם, בתיעוש של השמדה בידי הגרמנים. תופעה שלא היתה כמותה בתולדות האנושות כולה. ומי משתף עם זה פעולה? המנהיגות היהודית בבריטניה, או מה שנשאר ממנה, כי זו קהילה גוססת. הם כמובן לא יכירו בכך, אך יהודים גלותיים ומציאות אף פעם לא הלכו ביחד.
בדיוק לפני שנה הגיעו הבכירים במנהיגי העולם ליום הזיכרון העולמי לשואה, שהתקיים בירושלים, ולראשונה הגיעו לישראל גם המלכים והנסיכים של אירופה. טוב, הם תמיד אהבו להגיע לאזכרה של יהודים מתים. את החיים, עם זאת, הם לא כל כך אוהבים. [סרטון].
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 27.1.2021.
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
* ציטוט: חוזרות הפּרעות לערי "לבנון". סרטונים בלעדיים. מה קרה שם? המימשל "הלבנוני", כמו גם כנופיית רמאללה, האמינו שרק יגיע מימשל "דמוקרטי" בארה"ב, והכספים יחזרו לזרום אליהם.
מה רבה אכזבתם של אלה וגם אלה, אין שום כוונה כזו, והם לא מעניינים אף אחד. הנשיא הדגול טראמפ עוד נתן ללבנונים יחס, למשל בשיחות נאקורה הכושלות של הגז, בשל יחסו החם לישראל. עכשיו הם פשוט לא רלוונטיים.
היום [26.1] יצאו המונים לכיכרות בעיר טריפולי, להצית מחאה אלימה חדשה של ייאוש. המחאה החלה כבר אתמול, והיום התפשטה גם לביירות ולצידון. "לבנון" פשטה רגל רשמית, ואינה מתפקדת עוד. זו אינה מדינה. זה שטח הפקר. הערב אב אחד הגיע למוקד המהומות. מסר את בתו הילדה לצבא, ואמר: "אני לא יכול להאכיל אותה עוד, תדאגו לה אתם," והלך.
מהומות הערב, שרק התחילו. ברור שב"תקשורת" בישראל זה לא קיים, כי היא כבר לא קיימת. [סרטון].
שטח מושחת ורקוב, בלי ממשלה, בלי מפלגות, בלי כלכלה ובלי עתיד. כמעט כמו רשת הטרור ברמאללה. זו לא רק איראן שהרסה אותם, זה הם. מי בכלל רוצה "שלום" עם אלה?
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 26.1.2021.
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
* ציטוט: נמשכת ההתקוממת המוסלמית ברוב ערי "הולנד", מפוצצים גשר באמסטרדם?
הלילה [26.1] בו הבינו ההולנדים שנגמרה להם המדינה. ליל הפרעות השני היה קשה בהרבה, כל ערי "הולנד" הגדולות: אמסטרדם, רוטרדם, הארלם, האג ועוד. אלפי מוסלמים בזזו חנויות, פרצו לבתי מגורים, הרסו, שרפו והחריבו. השיא היה פיצוץ גשר בעיר אמסטרדם. [סרטון].
פורצים לבתי מגורים לבזוז אותם. [סרטון].
הגזענות ההולנדית אינה יודעת גבולות. אנחנו קוראים לכל ההולנדים לשמור על איפוק, ועל פתרון שתי המדינות. בלי לחלק את הולנד בין התושבים המקוריים לבין המוסלמים – לא יהיה שלום. וכמובן בירה משותפת, ודו-קיום.
הולנדים, עשרות שנים חתרתם תחת מדינתנו, עם "עמותות" רשע מנוהלות בידי "ישראלים" שמכרו את עצמם. אז עכשיו תיהנו.
ביזה קשה. הלילה ברוטרדם. [סרטון].
ברור שב"תקשורת" השקר בישראל לא תמצאו על זה כמעט כלום, למרות שאלה אירועים היסטוריים בתולדות "אירובּה", כי תפקיד "התקשורת" בעידן הפרוגרסיבי הוא להסתיר, לא לדווח.
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 26.1.2021.
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר – לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2275 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
הבית עולה בלהבות
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
📑 בגיליון:
- אסתר רַאבּ: שירים מבין הזמנים
- שועלה: מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
- פרופ' חובב טלפז: במלחמה כמו במלחמה, פרק ע"ב:
- "שיירת מחאה עם עשרות כלי רכב שנשאו מֵיצגי צוללות יצאה הבוקר [25.1] מתל אביב לירושלים לקראת הדיון. העותרים דורשים להקים ועדת חקירה ממלכתית בפרשת הצוללות ולחקור את נתניהו גם בפרשת המניות." [אתר "הארץ", 25.1].: מי מממן את השיירה עם עשרות ה"מֵיצגים"?
- עמנואל בן סבו: המיקרוקוסמוס של הרוע
- יוסי אחימאיר: לקחי יום הזיכרון לשואה
- יהודה גור-אריה: עֵץ-חַיֶּיךָ
- הדסה מור: זהו שיר על שואה ותקומה, יום שואה
- אורי הייטנר: 1. למי באמת שייך הגולן?
- שמעון גרובר: מימשל נשיאותי וצווים נשיאותיים
- מנחם רהט: נמחקו החיוכים
- איליה בר-זאב: שאון המים, שתיקת האבנים
- זיוה שמיר: מי אמר למי?
- ארנה גולן: "למה לי פוליטיקה עכשיו?"
- עקיבא נוף: הַשִׁשִׁים וְתִשְׁעָה
- פוצ'ו: בחיי [7]
- עדינה בר-אל: עמרי תקוע: האיש מאחורי העדשה
- לב חקק: ביקורת קצרה על "ספר הגעגועים"
- אסתר ראב: "הידיד"
- אֵהוּד בֶּן עֵזֶר: מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אביבה קם: על "האיש שאהב לקבל מיכתבים": סיפור קצר מלא חוכמה ורגש, מזכיר לי מישהו קרוב לי...
- שאר הגליון