שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

באחת הידיעות שצוטטו מתוך העולם החרדי, נתקלתי בהגדרה הבאה לרב קנייבסקי: רשכבה"ג מרן שר התורה שליט"א.

מה פירוש רשכבה"ג? רבם של כל בני הגולה.

מה קשורה גולה כאן? אולי במילה הזאת נעוצה התשובה לכל ההתנהלות החרדית.

הנה הציטוט המלא: "...כששמע זאת רשכבה"ג מרן שר התורה שליט"א, הגיב כלפי אותם מעשים בהתבטאות חמורה וחריגה ביותר. זכה כותב השורות להתקרב לקודש פנימה שנים רבות, ולא זכורה לי הזדמנות נוספת בה התבטא מרן שליט"א, בחריפות כה נוראה, התבטאות שהיד רועדת להעלותה על הכתב: 'אל תגעו במשיחיי' – כפשוטו. תזהרו! כה היו מילותיו המדודות: 'תבוא עליהם הקללה'."

את מי זיכה קנייבסקי (ברשות הקוראים לא אגדיר אותו "הרב", כי "במקום שיש בו חילול השם אין חולקין כבוד לרב") בקללה החמורה הזאת? את מי הוא מנסה להפחיד? את אותם אנשים מתוך הקהילה, שמתוך דבקות במצוות "ונשמרתם לנפשותיכם מאוד" דיווחו למשטרה על מוסדות חינוך פתוחים בניגוד לחוק או על חתונות המוניות.

אותם אנשים הם "מלשינים", הם "מויסרים". כי הם פונים לשלטונות. ומה לנו ולשלטונות, הרי אין זה השלטון שלנו. הרי אנחנו "בני הגולה". והחלטות שנועדו לשמור על שלום הציבור ובריאותו הן "גזירות שמד".

הם נשארו תקועים בגולה בניכוי העיקרון של "דינא דמלכותא דינא". ולמה העיקרון של "דינא דמלכותא דינא", על פיו ישנה חובה דתית להישמע לחוקי המדינה, כפי שנהגו יהודים בשנות גלותם – אינו תקף ביחסם לחוקי מדינת ישראל?

כי החובה הזאת היא כלל הישרדותי, שנועד להגן על הקהילה מפני המדינה. כאן ההנהגה הפוליטית נוקטת כלל הישרדותי-פוליטי הפוך, של כניעה לחרדים. וכך, בעוד אנו נדהמים כאשר קצין משטרה שבא לפזר חתונה בלתי חוקית של נכד אדמו"ר ניגש לבקש ברכה מהאדמו"ר ומנשק את ידיו והחתונה פורעת החוק נמשכת כסדרה, אנו מקבלים בשלווה את השתקפותה הכללית של אותה תמונה, כאשר ראש ממשלת ישראל, "המנהיג היחיד בין העסקנים", מתקשר ליענקי, נכדו של קנייבסקי, ומתחנן אליו שיואיל בטובו להורות לצאן מרעיתו להישמע לחוק עוד שבוע. ואותו מנהיג דגול, במשך חודשים, מונע את ביצוע תכנית הרמזור, הסגר הדיפרנציאלי על האזורים האדומים, שאילו מומש היה חוסך מאיתנו את הסבל והנזק של הסגר הכללי, מפחד ערעור הברית עם "השותפים הטבעיים". וכך הוא מונע במשך חודשים את העלאת הקנסות על הפרת הנחיות הקורונה, מפחד אותם עסקני המפלגות החרדיות, שבמקום לשמור על בריאותם וחייהם של האנשים שאותם הם אמורים לייצג, הם שומרים על "זכותם" להפר חוק ולצפצף עליו בריש גלי, ללא חשש מעונש.

זה יכול היה להיות אחרת לגמרי. הקורונה היתה יכולה להיות הגורם המלכד את חלקי החברה הישראלית ולגבש אותה. הרי אותו נגיף אינו מבחין בין חילונים, דתיים, חרדים ומסורתיים, בין ימין ושמאל, בין יהודים לערבים. כולנו באותה סירה, כולנו מתמודדים עם אותה סכנה, לכולנו אותה מטרה – להתגבר על הקורונה.

כך כתבתי כאן לפני חודשים אחדים:

"התופעה המשמעותית ביותר, שעשויה להפוך את המרור הזה לחרוסת ולחולל שינוי חברתי של ממש, היא גילויי האחווה, האמפתיה, הערבות ההדדית כלפי הציבור החרדי בשעתו הקשה. ההתנדבות הגדולה לסייע להם. והעיקר – פעולת חיילי צה"ל לעזרת בני ברק.

"צה"ל וחייליו מסמלים יותר מכל את המרחק התהומי בין המגזר החרדי לבין מדינת ישראל. והנה, בשעתם הקשה של החרדים, הראשונים שנחלצים לעזרתם הם צה"ל וחייליו. ופתאום דומה שאין דבר טבעי יותר מאשר חיילים במדים ברחובות בני ברק. ופתאום תושבי בני ברק יוצאים מגדרם בהרעפת אהבה על החיילים והמפקדים, וגם החיילים חשים אהבה כלפי אחים בצרה. ופתאום כולנו נוכחים שאנשים אחים אנחנו.

"ומה יהיה אחרי המשבר? האם גם אחרי הקורונה חיילים חרדים יסירו את מדיהם לקראת חזרתם הביתה, כדי שלא יראו אותם במדים? או שמא הם יזקפו ראשם בגאווה כשהם לובשים את מדי צה"ל? שמא ילדים ונערים חרדים יתחילו לחשוב שאולי הגיוס לצה"ל ראוי? אולי הם יראו בחיילים שנרתמו לסייע להם מודל לחיקוי?

"[...] יש לקוות שמשבר הקורונה יחולל תמורה בחברה החרדית. שלפתע היא תבין שגורלה קשור בעבותות למדינת ישראל ושההתבדלות רק מזיקה להם. אולי הם לפתע יבינו, שמדינת ישראל שוחרת טוב, ומוסדותיה המקצועיים מבינים בתחומי האחריות שלהם קצת יותר מגדולי התורה. אולי הם יפקחו עיניהם, ויראו שמדינת ישראל אינה איום עליהם אלא הזדמנות בעבורם. אולי הם יבינו שאילו אלפי צעירים חרדים היו משרתים בשירות לאומי הם יכלו להתגייס ולסייע להם בצרתם. לא, איני סבור שאירועי הקורונה ישימו קץ להשתמטות החרדים מצה"ל. אבל אולי הם יקטינו את התופעה ויתחילו בתהליך אמתי של השתלבות החרדים במדינת ישראל.

"משבר הקורונה עשוי להיות הזדמנות לגשר בין מדינת ישראל והחרדים. הלוואי שנשכיל לנצל את ההזדמנות."

למרבה הצער, חצי השנה שחלפה מאז שכתבתי את המסרים האופטימיים האלה, הביאה את מערכת היחסים בין מדינת ישראל למגזר החרדי למשבר החריף ביותר מאז הקמת המדינה. הצפצוף על המדינה, על החוק, על תקנות הבריאות על פי החלטת גדולי הרבנים של המגזר החרדי, קרעו קרע שיהיה קשה מאוד לאחותו. ברור שהפרעות האלימות בבני ברק ובירושלים הם של קומץ, של מיעוט קיצוני שאינו מייצג את הכלל. אבל קנייבסקי והאדמו"ר מוויז'ניץ הם הנהגת המיינסטרים החרדי, והם אלה שהובילו את פריעת החוק, שהמיטה מחלות ומוות, קודם כל בציבור שלהם, אך גם בציבור הרחב.

קו השבר בין הציונות והחרדיות, נוגע למושג "כלל ישראל". הציונות, עוד כשהיתה מיעוט קטן בקרב העם היהודי, נטלה אחריות לאומית על העם כולו. המגזר החרדי הוא מגזר מתבדל ומסתגר ומפנה עורף לעם ישראל. "כל ישראל ערבין זה בזה" – הכלל הזה אינו נוגע לו. מכאן נובעת ההשתמטות המופקרת מגיוס לצה"ל ומכאן נובעת ההתנהגות המופקרת במשבר הקורונה.

יהודה משי זהב הוא מופת של חזרה בתשובה. הוא היה הקנאי שבקנאים, איש נטורי קרתא, הקמב"ץ של העדה החרדית שהוביל במשך שנים התפרעויות אלימות ביותר בירושלים.

לפני כשלושים שנה הוא חזר בתשובה. הוא ראה עצמו לפתע מחויב לכלל ישראל. הוא הקים את ארגון זק"א שבראשו הוא עומד עד היום. הוא חינך את בניו להתגייס לצה"ל. וכאשר הוא השיא משואה ביום העצמאות, הוא עורר התרגשות רבתי בקרב אזרחי ישראל מכל הזרמים.

יהודה משי זהב איבד בתוך חודש של קורונה את אחיו ואת שני הוריו. הוא יצא בתוכחה קשה ביותר כלפי החרדים. וכך הוא כתב:

"פעם אחת פרצה שריפה בעיר חלם, ובית מדרש עלה בלהבות. כאשר חשבו התלמידים לברוח, נעמד ראש הישיבה בפתח, וקרא לתלמידים להישאר וללמוד, שהרי 'תורה מגנא ומצלא' (התורה מגנה ומצילה מפני הפורענות). וכשסיים את דבריו הנוקבים, יצא החוצה, ולמד לבדו בביתו. כשהגיעו הכבאים וכוחות ההצלה לפנות את הלומדים, על מנת להציל את חייהם, הגיבו הבחורים בזריקת סטנדרים וכסאות על המצילים, קראו לעברם 'נאצים', ואף השחיתו את רכבי ההצלה. בתוך שעה נשרף הבניין כליל, ועשרות בחורים נהרגו במסירות נפשם על התורה. למחרת עלתה השאלה בעיר חלם מי אשם במוות הנורא. אלו אמרו: התלמידים אשמים, שאילו למדו יותר תורה היו ניצלים. ואלו אמרו: הכבאים אשמים, בכך שהעזו להפריע ללימוד. דנו חכמי חלם בדבר במשך שבעה ימים ושבעה לילות, ולבסוף נמנו וגמרו: האשם הוא אותו שכן שנבהל מהשריפה והזמין את מכבי האש. אילולי הוא הכול הלימוד היה ממשיך. וקבעו החלמאים שמעתה ואילך כשתפרוץ שריפה בבית המדרש, יש לסגור מיד את החלונות."

אותו השכן, שהזעיק את מכבי האש, הוא זה שעליו ועל שכמותו אמר רשכבה"ג קנייבסקי: "תבוא עליהם הקללה."

[אהוד: ייתכן, לא הצלחתי לאמת זאת, שיהודה משי זהב הוא קרוב-משפחה שלי מצד סבתי, לאה ראב בן עזר לבית שיינברגר מירושלים. ר' ישעיה שיינברגר היה אחיין שלה].

2. צרור הערות 31.1.21

* אחריות – מי שנוטל לעצמו את מלוא הקרדיט על כל הצלחה, אמיתית או מדומה, תוך הדרה מוחלטת של כל השותפים להצלחה – אל יתבכיין כאשר רואים בו את האחראי לכישלונות.

* כישלון – המצב הקשה של המגיפה הוא כישלון גדול, תוצאה של שגיאות רבות ושל התנהלות בלתי עניינית מטעמים פוליטיים-אישיים (היעדר אכיפה משמעותית, העלמת עין מפתיחת מוסדות חינוך רבים במגזר החרדי, מזמוז חוק הקנסות ועוד – התנהלותו נטולת המנהיגות והאחריות של ראש הממשלה מול "השותף הטבעי"). אבל במצב הנוכחי – אין מנוס מהארכה של הסגר. הימנעות מהארכת הסגר תהיה החלטה בלתי אחראית.

חובה לקבל את חוק הקנסות המסורס ולא לסרס אותו עוד (כמו השטות של "התראה" מוקדמת למוסדות שכבר חודשים מפרים את החוק ביודעין). אך האמת היא שהחוק לא ישפר באופן משמעותי את המצב, כי הכפלה של סכום פעוט היא עדיין סכום פעוט. מוסד שפועל כאשר על פי החוק עליו להיות סגור – יש לקנוס אותו ב-50,000 שקלולמנוע ממנו תקציבים בשנה הבאה. והצעה מצוינת ואפקטיבית שהעלתה השבוע אילת שקד – הטלת אחריות פלילית על מנהל מוסד שהפעיל אותו בניגוד לחוק.

הזיקה שיצר בני גנץ בין חוק הקנסות להארכת הסגר היא צעד פוליטי נכון לצורך הפעלת לחץ על נתניהו להעביר את החוק. אבל בשורה התחתונה, אי העברת החוק, בוודאי בצורתו המסורסת הנוכחית, אינה יכולה להצדיק אי הארכת הסגר במצב הנוכחי. וחזקה על גנץ, שאילו הגענו לדילמה הזאת, הוא היה המבוגר האחראי ולא היה מונע את הארכת הסגר. אילו הוא נהג באסרטיביות הזו מול נתניהו בראשית ימי הממשלה, אולי לא היינו מגיעים לסיבוב בחירות רביעי.

[אהוד: מדוע אינך מסיק את המסקנה ההגיונית מדבריך, והיא שבעקבות "התנהלותו נטולת המנהיגות והאחריות של ראש הממשלה " – צריך פשוט לסלק אותו, ואז גם לא יהיו יותר קורבנות במגיפת הקורונה, כפי שתבע והוכיח לנו אספסוף מפגיני מוצ"ש האחרון, אשר לדעתו הפורנזית אתה כנראה שותף! קולות דומים לאלה הם שהסיתו בשעתו את החרא הקטן לרצוח את רבין!]

* אכיפה – היתה לי ביום חמישי ישיבה במשרד עורכי דין במרכז. הישיבה הזאת מותרת על פי תקנות הסגר, ונשלח לי אישור לנסיעה. הנחתי את האישור לידי, הרי ברור שמהגולן עד ר"ג אעבור לפחות 5 מחסומים. אולם לאורך כל הנסיעה – הלוך ושוב, לא ראיתי מחסום ולא חצי מחסום. זו רמת האכיפה. ומה הפלא שהכבישים היו עמוסים – לא כמו בשגרה, אך לא רחוק מכך.

לכן, השאלה אינה צריכה להיות למה הסגר אינו משיג את התוצאות, אלא האם יש בכלל סגר.

* האחריות מחייבת – אי העברת התקציב היתה פשע במזיד נגד כלכלת ישראל אך ורק כדי להשאיר פתח לגניבת הרוטציה. העובדה שהפשע הזה נעשה בשיאו של משבר חסר תקדים היא מעשה נבלה שאין כדוגמתו. זו שחיתות ציבורית חמורה יותר מכל השחיתויות הפליליות שבהן נתניהו נאשם. די באירוע הזה, כדי לקבוע שהאיש אינו ראוי להנהגה.

אילו היה תקציב, לא היה צורך בתוכניות כלכליות טלאי על טלאי.

ואף על פי כן, אילו הייתי צריך להצביע היום בעד או נגד התוכנית הכלכלית החדשה, הייתי תומך בה, למרות שאני מודע לכך שהיא כרוכה בלא מעט כלכלת-בחירות. הייתי תומך בה, כי מה האלטרנטיבה? להמתין עד שתקום ממשלה חדשה ותעביר תקציב? אנחנו יודעים מתי תהיה ממשלה חדשה? אנו בטוחים שלא יהיה סיבוב חמישי? אלמלא מצב החירום הכלכלי-חברתי-רפואי אפשר היה להמתין עד הקמת ממשלה חדשה. במצב הקיים המתנה כזו היא הרת אסון. המדינה חייבת להזרים כסף לעסקים כדי להניע את הכלכלה ככל הניתן ולהזרים כסף לציבור כדי לאפשר קיום. הסכומים האלה נועדו לאפשר לחברה הישראלית להחזיק את הראש מעל המים בתקופת המשבר.

* להעביר לחמאס – ישראל תעביר בשבוע הבא לרש"פ אלפי מנות חיסונים. האם ישראל תעביר גם לחמאס? אני תומך בכל ליבי בצעד הומניטרי כזה, אם הוא יתקיים יום לאחר השבת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול ושחרורם של אברה מנגיסטו והישאם שעבאן א-סייד.

* תנאי מוקדם – מרכז בגין-סאדאת לענייני המזה"ת באוניברסיטת בר-אילן פירסם מאמר של ד"ר מרדכי קידר (שפורסם גם ב"מקור ראשון") המדווח ממקורות שונים על מגעים, בדרג ביטחוני, בין ישראל לסוריה בחסות רוסית. המטרה המרכזית היא סילוק כוחות איראן מסוריה, שזה אינטרס של שלוש המדינות. אסד, נאמר במאמר, הזמין את האיראנים להילחם בדאעש, אולם איראן הפכה מנכס לנטל, ובין השאר נוכחותה גורמת להפצצות הישראליות בסוריה. מטרה נוספת היא רצונה של סוריה להתקרב למדינות המפרץ וההערכה שלה שהדרך לכך עוברת בישראל.

אם אכן יש מגעים שזו תכליתם, ובעיקר אם המטרה הזו תוגשם, אלו חדשות מצוינות. עם זאת, מי שנכווה במרק יזהר בלפתן, ועצם הדיונים עם סוריה מחייבים אותנו לדריכות מרבית, שכן ברור מה מטרתם של הסורים. וכאשר ראש הממשלה הוא נתניהו, שניסה למסור את הגולן לאויב הסורי הן בקדנציה הראשונה שלו (מול חאפז אסד) והן בקדנציה השנייה (מול בשאר אסד), יש מקום לדאגה.

ואכן, קידר מעריך שמבחינת הסורים השלב הבא אחרי ייצובה של סוריה הוא מו"מ על הגולן. מן הראוי להבהיר שהגולן אינו עוד נושא למו"מ. ובאמצע העשור השישי לישיבתנו בגולן ובשנה הארבעים לריבונותנו על הגולן, אבד כלח גם על המנטרה של מו"מ ללא תנאים מוקדמים. כעת חייב להיות תנאי ישראלי מוקדם לכל מו"מ – הגולן אינו עומד למו"מ ולא יעלה בו לדיון.

קידר מדווח שעל פי אחת הידיעות, נדונה אפשרות של העברת הכפרים הדרוזים בגולן לשליטה סורית. יש לשלול מכל וכל אופציה כזאת. אולם אם וכאשר יהיה בעתיד מו"מ על חוזה שלום עם סוריה על בסיס הכרה בריבונות הישראלית על הגולן, אפשר יהיה לדון על אפשרות של משאל עם בחסות בינלאומית בכפרים הדרוזים, שבו הם יחליטו על העדפתם.

אני בספק אם אכן אסד מעוניין בעזיבת איראן את סוריה. ברור שהוא היה מעדיף להיות השליט האמיתי של סוריה, וקידר מציג אינטרסים כלכליים ואחרים המצדיקים שאיפה זו, אבל להערכתי הוא זוכר איך כמעט איבד את שלטונו (ומשמעות הדבר לא רק מותו אלא מות כל משפחתו וטבח המוני במיעוט העלאווי הקטן שרודה בסוריה מעל 50 שנה), וספק אם ירצה להשתחרר מהכידונים של איראן וחיזבאללה (ושל רוסיה) שעליהם יושב כיסאו.

* תעודת פטירה – השבוע התפרסם בעיתון התנועה הקיבוצית "הזמן הירוק" מאמרי: "הטרגדיה של השמאל הישראלי", שפורסם לפני שבועיים ב"חדשות בן עזר". המאמר נכתב טרם בחירתה של מרב מיכאלי לראשות מפלגת העבודה. המאמר תיאר דינמיקה של מדרון חלקלק וקריאה לחשבון נפש. בחירתה של מיכאלי אינה המשך המדרון החלקלק, אלא מפולת אידיאולוגית. המפלגה שאמורה להיות הממשיכה של תנועת העבודה הציונית; תנועה של הגשמה ציונית, של ציונות קונסטרוקטיבית, בחרה בדרך של שמאל רדיקלי. על פי הסקרים בחירתה של מרב מיכאלי הפיחה חיים במפלגת העבודה, כאשר העבירה אליה את מי שתיכננו להצביע לחולדאי. אבל מבחינה רעיונית, ערכית, בחירתה של מרב מיכאלי היא תעודת הפטירה של מפלגת העבודה. יהי זכרה ברוך!

* הגדרה מדעית – כל מי שמותח ביקורת על מרב מיכאלי מתויג באופן אוטומטי כמיזוגין שוביניסט סקסיסט (וחייבים להקפיד: לא פחות משלוש ההגדרות גם יחד).

* יחי ההבדל – יש הבדל כלשהו בין העמדות של מרב מיכאלי ואלו של מרצ? שאל חיים לוינסון בתוכנית דקלוינסון בכאן ב', והשיב בעצמו: מרב מיכאלי ממוקמת שמאלה ממרצ.

הוא צודק. אני מקווה שהאנשים שהסנטימנט שלהם מקשה עליהם לשלשל בקלפי פתק שהאותיות הכתובות עליו אינן "אמת", ייקחו זאת בחשבון.

* התקפלות מבישה – השבוע התפרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמרי "התקפלות מבישה". כותרת המשנה של המאמר, היא הכותרת שבה הכתרתי אותו – "מחדל ביטחון הפנים". המאמר עסק בדרישה להעביר לידי הצבא את כלי הנשק של כיתות הכוננות בגולן ובגליל (בינתיים שמעתי שכך גם בנגב. אני מקווה שלפחות ב"עוטף עזה" לא ניתנה הנחיה כזאת) בשל החשש מגניבות נשק. קישרתי את ההחלטה הזאת לאופן ההתנהלות הכללי של ישראל בעשור האחרון, בנושא ביטחון הפנים.

לפני פרסום המאמר הזה, הצעתי למערכת "ידיעות אחרונות" בערך עשרה נושאים למאמר. הערכתי שאתבקש לכתוב על אחד מהתשעה האחרים. את מי הנושא הזה מעניין? חשבתי. הופתעתי כשביקשו ממנו דווקא את הנושא הזה. וכבר הרבה זמן לא היה מאמר שקיבלתי עליו כל כך הרבה תגובות כמו בעקבות המאמר הזה. המשותף לתגובות שקיבלתי ולתחושה שלי כשכתבתי את המאמר, הוא תחושת תסכול.

פעמים רבות כתבתי על מחדל ביטחון הפנים ובעיקר על חוסר ההתמודדות עם הטרור החקלאי, כמחדל החמור ביותר של ממשלות נתניהו. מה הסיבה למחדל הזה?

לדעתי, הסיבה למחדל היא חוסר הרצון של ראש הממשלה להתמודד עם הבעייה, כי יש מחיר להתמודדות; פחד מאינתיפאדה, מהפגנות של ערביי ישראל, שיתפשטו ליו"ש ומכאן להפגנות בעולם נגד ישראל ולגינויים. יש לנתניהו נטייה לברוח מאתגרים, לדחות אותם ל"פעם" בעתיד. הבעייה היא שכאשר אנו בורחים מהתמודדות עם בעייה, היא רודפת אותנו. בסופו של דבר לא יהיה מנוס מהתמודדות עם הבעייה, אך ככל שנדחה את ההתמודדות עימה, היא תהפוך למפלצת, וההתמודדות אתה תהיה קשה יותר.

בסופו של דבר, מי שסובל יותר מכל מהתופעה הם ערביי ישראל. אוזלת היד בהתמודדות עם גניבות הנשק, היא אחד הגורמים העיקריים לגל הרציחות במגזר הערבי.

* קווים אדומים – מי שתומך בהזמנת תועמלני "בצלם" להרצות בבתי הספר, בשם חופש הביטוי, צריך לתמוך גם בהזמנת תועמלני "להב"ה". הסיבה היחידה שיכולה להצדיק את הזמנת חגי אלעד להרצות בפני תלמידים, היא האידיאולוגיה הרואה בחופש הביטוי ערך מוחלט, העומד מעל כל שיקול אחר. ואם חופש הביטוי הוא ערך עליון, גם בנצי גופשטיין יכול להרצות בפני תלמידים.

אני רואה בחופש הביטוי ערך חשוב מאוד בכל דמוקרטיה, אך הוא לא ערך עליון, לא ערך מוחלט, יש לו גבולות וקווים אדומים. הזמנת להב"ה ו"בצלם" לבתי הספר היא מחוץ לקווים האדומים, בעיניי.

[אהוד: אילו היה חי כיום – האידיוטים השימושיים האלה היו מגינים גם על הזמנת מאיר כהנא למפגשים בבתי הספר בישראל!]

* מתקפת סייבר – השתתפתי בהרצאה בזום. לפתע היתה השתלטות עוינת על הזום. כניסה בבת אחת של 250 איש, קשקושים על המצגת, מוסיקה רועשת וצרחות בספרדית, וצילומים של חשפן.

מה עושים? כמובן שמיד הושתקו כל המשתתפים בזום אך על המשתלטים הפעולה לא השפיעה. אז התבקשנו לצאת מהזום ולהיכנס מחדש. וגם הם נכנסו מחדש. ניסינו שוב לצאת ולהיכנס מחדש והם שוב נכנסו מחדש. נאלצנו להפסיק את האירוע.

כמה מן המשתתפים אמרו שכבר נתקלו בתופעה. זה נראה כמו מתקפת סייבר.

* ביד הלשון: הר אביטל – הר אביטל הוא הר געש כבוי, סמוך לקיבוץ עין זיוון, בקרבת הגבול עם סוריה, מעל תצפית קוניטרה. ההר הוא חלק מרצועת התלים לאורך קו פרשת המים בגולן. ההר מתנשא לגובה 1,204 מטר מעל פני הים ולמעלה מ-300 מטר מסביבתו. שמו של ההר הוא תרגום של שמו בערבית אבו-נידה (אבי הטללים). כל אזור ההר הוא שמורת טבע, הנקראת שמורת אביטל. על ההר נמצא מוצב צבאי. זכיתי פעם לשרת בהר במילואים, כמפקד צוות החי"ר המאבטח את ההר. לא ממש ידעתי מה עושים אנשי המודיעין שאותם איבטחנו. היו אלה המילואים הקל"ב ביותר שלי – 5 דקות נסיעה מהבית. מהתצפית ראיתי את הבית שלי.

במלחמת יום הכיפורים היה הר אביטל באזור הקרבות הכבדים שרובו נכבש בידי הסורים בימים הראשונים של המלחמה. ההר הופצץ בידי מטוסי חיל האוויר הסורי מיד בפרוץ המלחמה וספג הפגזות כבדות לאורך הימים הראשונים למלחמה, אך בשל חשיבותו המודיעינית הרבה, בוודאי אחרי נפילת מוצב החרמון, הוא לא פונה והמשיך לתפקד ללא הפסקה.

ממזרח להר אביטל פועל הפארק הוולקני, שבו ניתן ללמוד על התופעות הגעשיות. מומלץ מאוד! במרכז ההר נטועים מטעי נשירים של קיבוץ אל-רום.

אורי הייטנר

הישיבה אצל מעקה הספינה הקטנה היתה טובה יותר מאשר בשורות האמצע. כשנשענה על המעקה, יכולה היתה לזרום יחד עם המים שהיו קרובים אליה עד כדי טבילת יד. וכך, שעונה על הכיסא, זרועה הימנית על מעקה הספינה, כוסו חצי פניה בשמש עד כי עינה ולחייה שמימין, התמוססו והתמכרו בתענוג לחום.

בעוד שמש אפריל הנעימה מחממת את עורפה, שערה וחצי פניה, שקעה אל תוך מסע אינסופי בכחול הירוק הזה המשתרע מתחתיה. איך התערטל לו הכחול בתוך הירוק, ושב מידי רגע להציץ על פני המים. [והרי כל חייה היא שטה בין כחול וירוק המזדווגים זה עם זה.]

ופה, בשקט של שעת הצהריים החמימה, בספינה השטה במי המפרץ המכושף, כשמיעוט חבריה מנמנמים בשקט את שעת הרוגע שלאחר הסעודה, והאחרים מעבירים זמנם בשיחות רעים בחרטום ובירכתיים, נשארה היא במקומה נוקבת את המים, שותקת בהנאה, ומחפשת את הכחול.

מאחורי גבה נמנם לו דוקטור אחד בכיסאו, ספק נרדם ספק שקוע בשרעפיו. האם הביט בה באלכסון? האם ראה? לפניה ומצדדיה היו הכיסאות ריקים.

כמה טוב, חשבה...

*

וכך – סופרת את השחפים המלווים את הספינה לאורך שביל הקצף של מימי המפרץ, ומעמיקה מבט אל מתחת לפני המים, חמדה את יופיים של אלפי האלמוגים שנראו כה ברורים, שקופים כבדולח וירוקים כמו חרוזי המלאכיט שלה. היתה בהם תערובת של ירוק עז, וכחול עמוק שרק יד אלוהים יודעת לערבב.

*

לפתע שינתה הספינה את זווית חתירתה ובאחת נעלם הירוק והמים הפכו כחול עמוק כבבואת השמיים המשתקפת בהם. לא היה לה אפילו כוח לקום ולחפש את המצלמה כדי ללחוץ... היופי הזה... המשטח האינסופי... והצבע הכחול – משאת נפשה, פעלו עליה מיד, ועיניה החלו לנבוע צבע על הלחיים...

כחול כזה עוד לא ראתה.

השינוי הפתאומי מן הירוק לכחול והאור המדהים שעלה מביניהם, היו למעלה מן היופי, והיא ידעה שהיופי, והרגע, והמקום – הם חד- פעמיים... ולא ישובו.

וכך, בעיני רוחה התחבקה עם הכחול-כחול, ורעדה מהתרגשות.

*

כאשר פנתה הספינה לשוב על עקבותיה כבר היו פני המים אפורים, והצוקים הסתירו את פני השמש. הכחול והירוק הפכו אפור כסוף, אמנם זוהר אבל אחר, אחר.

כאשר שמה פניה לעלות אל האוטובוס, עם כל קבוצת גוררי הרגלים לאחר שעות ההפלגה והבטלה, ניגשו אליה השתיים – אלה אשר מראשית הטיול הסתובבו סביבה וליחששו: הנמוכה – הרופאה, והגבוהה – "אשתו של..."

והגבוהה, זו "אשתו של" אמרה לה: "תהרגי אותי אם ראיתי עיניים כאלה, כל חצי שעה הן משנות צבע, אני לא מצליחה להחליט איזה צבע יש להן. יכולתי להישבע שרק הבוקר הן היו ירוקות כעיני חתול, עכשיו הן כחולות כמו השמיים. מה עשית להן, למען השם??"

"רחצתי אותן במי הים," היא השיבה, מנגבת לחייה.

עירית אמינוף

אפריל 1998, מפרץ כריסוכוב, קפריסין.

ולט"ו בשבט

שמי אסתר על שם דודתו של אבי האהוב, שהלך לעולמו לפני שלוש שנים.

אסתר נספתה בשואה בנסיבות עצובות במיוחד. אסתר ובעלה חיו באותה עיירה בפולין שבה חי אבי כילד עם הוריו, סבתו ודודתו מצד אביו. אסתר לא הצליחה ללדת למרות שהיתה נשואה מזה  מספר שנים. כשהגרמנים נכנסו לעיירה, ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה, הם גירשו את כל יהודיה באיום בהוצאה להורג של כל מי שיישאר בעיירה. תוך מיספר שעות היו צריכים להתארגן ולצאת...

סבתו של אבי, מרים, היתה חולה מאוד ולא יכלה לקום ממיטתה. אסתר החליטה להישאר עם אומה. בעלה רצה להישאר איתה. היא אמרה לו נחרצות: "אל תישאר. צא עם כולם. כאן יהרגו אותך..."

אסתר ידעה שהיא תומת יחד עם אימה, אך לא יכלה להשאירה לבדה. "לי אין ילדים, לא אשאיר את אימי לבדה למותה."

פרטים אלו נודעו לי מאבי רק בזיקנתו.

כל בני המשפחה ניצלו מלבדה...

יש משהו מרוחה שקיים בי, שגיליתי אותו רק לאחר שאבי סיפר לי אודותיה. אסתר נהגה לשבח אותו בחיבה על קולו המתוק בזמירות שבת, שנישא מחלון ביתם אל ביתה הסמוך.

וזו גם אהבתי העצומה לזמירות שבת של אבי ולעצם השירה עימו ליד שולחן השבת... אהבה שעברה לשולחן השבת בביתי מאז נישואי...

באופן מוזר, עלה בדעתי רק היום, לטעת עץ לזכרה של אסתר דודתי  ולזכר סבתא רבתא מרים, שאיני יודעת כיצד נראו. בבהלת הגרוש, אף אחד לא חשב לקחת את אלבום התמונות עימו.

צירוף יום השואה הבינלאומי עם ט"ו בשבט באותו יום, עורר אותי למחשבת הנטיעה... מחשבה שהיתה צריכה לעלות בי מזמן...

אסתר ויתקון

בכתב-העת הלאומי הפעם 144 עמודים ובו שלושה מקבצי מאמרים מרתקים:

על הסיחרור הפוליטי

על מרוקו וישראל

ועל מורשת ז'בוטינסקי

זאת – לצד עוד מאמרים ודברי ספרות.

בין המשתתפים בגיליון: ד"ר משה יגר, פרופ' גיורא גולדברג, ד"ר רונן שובל, ד"ר יגאל בן-נון, ד"ר אפרים לפיד, ח"כ קטי שטרית, נוה דרומי, חגי הוברמן, עו"ד נריה מאיר, יורם ארידור, ועוד.

"האומה" יוצא לאור על-ידי מסדר בית"ר ועמותת שלטון בית"ר,

מזה כבר 58 שנה ברציפות.

ניתן להזמין את הגיליון החדש (40 ש"ח, כולל משלוח) או לעשות מנוי

(160 ש"ח לארבעה גיליונות) בטלפון: 02-6338808 (נופר), וכן:

א. על-ידי העברה בנקאית לעמותת "שלטון בית"ר": בנק הפועלים, סניף עזה (782) חשבון 173324.

ב. משלוח צ'ק לפקודת "שלטון בית"ר": רחוב ניות 64, ירושלים, מיקוד 93704.

ג. תשלום בכרטיס אשראי בשיחת טלפון: פנייה בדואר אלקטרוני

info1@betar.org.il

עם הפרטים שלכם (שם מלא ומיספר טלפון)

אלוהים לא עזר ליהודים באושוויץ

אלוהים לא עוזר ליהודים בבני-ברק

ובמאה שערים

למה

כי כנראה אלוהים לא קיים

סבתי, דודי ומשפחתי גרו בבית הפינתי הזה עוד בשנות ה-30 של המאה שעברה. אימי, אחי ואני היינו כמעט יום יום שוהים שם וכל זה כששדות היו ממול בואך רחוב ארלוזורוב ולעבר כיכר סלמה. ברחוב בלפור, בקטע שמול בית ראש הממשלה של היום, הלכנו באופן חופשי וגם שיחקנו.

במלחמת השחרור היה בבית מול בית סבתי "מטה ההגנה-דרום" ובגלל כך ספג בית סבתי פגזים ירדניים. ביום טראגי אחד נחתו על המיבנה שני פגזים ובגינו של הפגז השני נהרג ילד השכנים, אלי תווינה, בן ה-7, לידי הפגז קרע אותו לשניים, פשוטו כמשמעו.

סבתי ודודי גרו שם עד מותם. כיום "הקטע" הזה מ"טרה סנטה" ועד בית סבתי סגור ומאובטח וזה מזכיר לי, שוב בניגוד עבר-הווה, את הגדרות והאיסורים של היום.

לא היה ראש ממשלה שאובטח כמו נתניהו. פרט נוסף מניסיוני המבליט זאת הוא – כשמשה שרת ז"ל היה ראש ממשלה, גרה בקומה השלישית דיירת משנה – אילנה, שהייתי מיודד איתה. כל השמירה התבטאה בשוטר אחד או שניים, ליד דלת הכניסה הפונה לרחוב סמולנסקין. השוטר שהכיר אותי קיבל אותי בברכת שלום ולפעמים שוחח איתי.

כנראה שהשינוי הדרסטי הזה הוא פרי התקופה והחברה שנהייתה יותר ויותר אלימה, דבר שהתבטא ברצח רבין. האירוניה היא שנתניהו שנשמר היטב היה בין אלה שהשתלחו ברבין. כנראה, לא ידע אלו שינויים חלו בחברה ובמדינה, אבל השומרים עליו למדו ועשו.

ילדותי ונעוריי שעברו ללא שוב יודעים לספר עלילות ימים קדומים, אחרים. בית סבתי היה בית שנבנה על ידי ערבים והשכונה נקראה על ידם "טלביה". לבד מ"וילה סלמה", ברחוב גרו אז יהודים, ועם קום המדינה הוא הפך לבנוי ומיושב בשלמותו, כך שהיינו צריכים, כל עוד יכולנו, לחפש מקומות אחרים למשחקים.

על הבית שבו גרה סבתי נבנתה קומה נוספת וכמובן, דיירים אחרים. אני חש הזדהות ודמיון עם "חוני המעגל", וכמוהו מבקש רחמי שמיים...

יונתן גורל

בעקבות רשימתי ב"מעריב" בשנת 1952

1950-1951 היו שנות העלייה הגדולה מעיראק. ברכבת אווירית הועלו לישראל 130 אלף יהודים שישבו דורות על דורת על נהרות בבל-עיראק. רק יהודים מעטים נשארו בעיראק. זו היתה "עליית עזרא ונחמיה", על שם שני מנהיגי יהדות בבל בראשית ימי בית שני.

כל עולה שהגיע מעיראק, ארם נהריים המקראית, גם אם לא היה לו קרוב או גואל בארץ, היה מצויד בכתובת: שדרות רוטשילד, תל אביב. ישראל. ליתר דיוק: השדרות מרחוב אלנבי ומטה. עד מהרה נודע שמן כ"שדרות בגדד". רוב יהודי עיראק התרכזו בבירתה של המדינה. שדרות רוטשילד זכו גם לשמות נוספים: "שדרות אדאס", "שדרות ששון" – אלה הרוטשילדים העיראקיים.

השדרה הפכה לבועה עיראקית חברתית, עסקית, גם אסתטית: שדרות רוטשילד הן השדרות היפות ביותר בתל אביב ואולי בארץ כולה, והן בעיר התוססת ביותר. "שדרות בגדד" היוו בראש ובראשונה לשכה לחיפוש קרובים. גברים וגם נשים, לא רבות אמנם. צעירים לבושי אירופית וזקנים בגלביות – כולם מחפשים בשדרה שארי בשר, ידידים ומכרים שכבר הוטסו לישראל – ולעומתם יוצאי עיראק ותיקים באים מכל קצווי הארץ לראות את העולים החדשים המתווספים לעדה.

כולם בשאלה: מי יודע באיזה מעברה נמצא יחזקאל כהן, בן הדוד של סבתא שלי? מי שמע אם הבת של נכדתה של דודה פרלה חג'ז' כבר הגיעה לארץ?

ואיזה אושר כשמתגלה לפתע, בשדרה, קרוב משפחה או רע נעורים! איזה מצהלות שמחה מהדהדות בקצב של תיפוף-על-שפתיים עיראקי! קשרי הדואר ישראל-עיראק פסקו, האינטרנט טרם נודע בימים הרחוקים ההם, וכל המידע נשאב מפה לאוזן.

השדרה היא גם לשכת העבודה, בעיקר לבני המעמד הבינוני ומעלה. למי שהיו בעיראק סוחרים אמידים, פקידים גבוהים. מנהלים, הרבה אנשי בנקים, גם עורכי דין, מהנדסים. כולם באים לתל אביב בתקווה שבעיר השוקקת חיים ישתלבו בעיסוקים, ימצאו משרה מתאימה למעמדם ולכישוריהם. עד כה הצליחו רק רופאים ואחיות מעיראק לעבוד במקצועם. עברית אינם דוברים, לעבודה גופנית אינם הולכים. הרי אינם סתם עולים! הם יוצאי בבל, הגולה הקדומה והחשובה ביותר, הארץ בה נכתב התלמוד הבבלי! גם העיראקים העובדים בעירייה באים לשדרה, אולי ידאגו לאחיהם שזה מקרוב באו?

רוב העולים אנשים שקטים וסבלנים. משתדלים ליישב סכסוכים בדרכי שלום. אך השדרה מהווה גם מוצא לתסכול ופירוק זעם. יש בשדרה "פרלמנט"' עם אופוזיציה חזקה. כמו בהרבה ארצות, בעיקר במזרח הקרוב, הקיטוב הכלכלי בקרב יהודי עיראק עצום, כמעט ללא שכבת ביניים. רוב העולים מעיראק הצטופפו בתת-מגורים, באוהלים שהתמוטטו בחורף, בפחונים לוהטים בקיץ, מחפשים יום עבודה. אותם תל אביב כמעט לא הכירה. מיספר ניכר מהעולים היו קומוניסטים מושבעים עוד מעיראק. אליהם הצטרפו גם עולים ותיקים שחשו קיפוח. "קיפוח!" – זו אחת המילים הראשונות בעברית שעולים – מכל עלייה וארץ – מכירים. בפרלמנט בשדרות בגדד אפשר היה לשמוע זעקה: "אני כבר שלוש שנים בארץ – ואין לי עבודה!"

יש עוברי אורח המצטרפים לוויכוחים. כאותו מורה תימני "הכשבאתניק" – היינו ישראלי שדבריו מתחילים תמיד ב"כשבאתי". "סליחה רבותי," הוא אומר, "כשבאתי לארץ לפני עשרים שנה היו התנאים הרבה יותר גרועים!"

"הפרלמנט" אינו מתרשם. מתריס: "אנחנו לא חמורים כמו התימנים, הגלות הכי שחורה! על האידישים צריך רק אגרוף! הכול הפליות! בלשכת העבודה נותנים לעיראקים רק עבודה שחורה! במכולת כמובן שלעיראקים מחלקים ביצים קטנות!..."

אלה קולות הנשמעים בקטע השדרה שליד הדואר המרכזי באלנבי. שם עם רב, שהישראלים ישמעו ויפנימו! המרכז של "שדרות בגדד" הוא בשדרה דרומה מאלנבי. צפונה מאלנבי אין "שדרות בגדד". שם מחליפה העירייה את צינורות הביוב והכל תוהו ובוהו.

מ"בית דיזנגוף" ומטה, מתנהלים החיים האמיתיים של יוצאי עיראק. כאן "הבורסה" לכספים ולהשקעות. מחליפים דינרים ללירות ולדולרים בלי עמלות, מיד ליד. ואם דרוש בנק הרי הוא ממול, גם ביתן פיס בקרבת מקום. מתחילות להתבצע עסקאות. אף גדולות. מוכרים דונמי קרקע למפעלים שיוצאי עיראק יוזמים, לפרדסים. קונים דירות ובתים להשכרה ולמגורים. יוצאי עיראק מאוהבים ברמת גן. היא כבר מכונה "עיר הפיג'מות", כנראה משום הלבוש של יוצאי עיראק בשנות הפנאי. העיראקים בקיאים בעסקי הדלא-ניידי. עשרים-שלושים אחוז מעלייה זו היו סוחרים, חלפנים ומתווכי בתים וקרקעות.

המתווכים והסוחרים הגדולים של העדה העיראקית, שהם כבר ותיקים בארץ, נהגו במשך שנים לנהל את עסקיהם בקפה "תפארת", בקרן הרחובות רוטשילד-אלנבי. כאן חתמו על מכירות במיליונים. אבל עם העלייה הגדולה כבר צר היה המקום בקפה-מסעדה הזה. וגם הסוחרים, התעשיינים והמתווכים הנודעים הצטרפו לשדרות בגדד.

הקטע ההומה ביותר בשדרה היה בקרבת בית דיזנגוף, הקיוסק הוותיק כאן התאים את עצמו לעלייה החדשה, מציע את הפיתות העיראקיות הגדולות והדקות, גם ממלא אותן בפלאפל או קובה או כל מטעם חריף אחר, וגם מניח בצד פלפל אדום חריף. עם מנה כזו מתיישבים העולים בצל האילנות על ספסלים שכאלו נוצרו ממש עבורם. ואפשר גם לקנות מאחד הרוכלים בשדרה בקלאווה! איזו בקלאווה היתה בעיראק, מלאה דבש או סוכר! ולהזמין אחר כך מצחצח נעליים מאלה היושבים כאן עם תיבת הצחצוח המוזהבת, שיבריק את הנעליים "כמו ראי."

ואפשר לבקש שהצלם במקום ינציח את בני המשפחה והידידים. זה העיקר בשדרה – להרגיש חברות, הזדהות, לדבר בערבית עיראקית, להתייעץ בענייני פרנסה, לקבל טיפים על החיים בארץ ואיך להסתדר עם כל הטפסים... ואולי כדאי, למשל, לפתוח קיוסק – כולם בתל אביב צמאים ורוצים לשתות גזוז, כולם אוהבים וופלה מצופה... עדיין אין לעולים בית, ודאי לא בית מסודר. אי אפשר להזמין ידידים. אבל אפשר להיפגש איתם בשדרות בגדד. מה טוב יותר מחברה גדולה באוויר הצח? אם אתה עיראקי שעדיין בטל מעבודה ובכיסך עוד נותרו דינרים – זו ממש בגידה לא להגיע לשדרות בגדד, לא לבלות עם החברים והמכרים. השדרה "נפתחת" – היינו, מתמלאת – בתשע בבוקר, ופעילה עד אחת-שתיים בצהריים. אז היא מתפנית גם למי שאינם עיראקים.

אולי נוצרו "שדרות בגדד" משום שהעלייה ההמונית מעיראק היתה כולה גוש אחד גדול, שרשרת של מטוסים שהמריאו בעת ובעונה אחת, כולם באותה שעת חסד קצרה, כשממשלת עיראק התירה יציאת יהודים. כיון שכולם באו מאותה עדה, לרוב גם מאותה עיר, דיברו באותה שפה, אכלו אותם מאכלים – היה אפשר ליצור מעין מובלעת עיראקית בלב העיר. אוטונומיה קטנה הרמונית, עם חיי כלכלה וחברה משלה. "שדרות בגדד" היו תופעה יחידה במינה. לא היתה כמותה בתל אביב לפני כן, גם לא אחרי כן.

תקוה וינשטוק

אם מישהו מבקש לבחון את עומק התהומות אליהן התדרדרנו, מקרהו של הרמטכ"ל אביב כוכבי ממחיש זאת באופן הבוטה ביותר. עד לפני חמש דקות היה כוכבי רמטכ"ל אהוב, בקונצנזוס, רמטכ"ל שאפשר לסמוך עליו , להסתער אחריו , רמטכ"ל של ביטחון, אמונה, תקווה, האביב הישראלי בהתגלמותו. ובין רגע מאביב כוכבי הפך לאביביסט, ככוביביסט ביביסט במדים לא פחות. האביב הערבי במתכונתו הישראלית הוציא את ארסנל מילות הגנאי והמתקפה, ובכינון ישיר החל לטווח את האיש שהעז לומר את דעתו הביטחונית המתאימה לדעת ראש הממשלה.

עשרות שנות ביטחון נמחקו בין רגע, עשרות מבצעים הרואיים בהם השתתף היו לאבק דק, ערכו פחת מערך קליפת השום ועוד רגע קט יוכתר על ידי כת השונאים כבוגד ומורד בערכי צה"ל שלנו, בערכי המדינה שלנו, הרי אנו בנינו את צה"ל, אנו העלינו אתכם מהתפוצות, אנו ואנו כי לנו הארץ הזאת.

על מה יצא הקצף? על מה הזעם וחרי האף הגדול הזה? איך סולק באבחה אחת, במחי נאום אחד – הרמטכ"ל ממסדר אבירי האור והיה למשל ושנינה?

ובכן, הרמטכ"ל מזהה תהליכים, מסוג אחר של סגן הרמטכ"ל לשעבר, בעיניים מפוכחות הוא מביט לא מעבר לאופק אלא מעבר לימים הקרובים, ומבין את ההתרחשויות הקדחתניות, המהירות, למחיקת מורשת נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על ידי מחליפו ג'ו ביידן. הוא רואה בעיניים כלות את הסכנה המתקרבת, את הלהט בעיני חובבי איראן ופתייה, הוא רואה איך מגפת הקורונה, מגפת הכלכלה האמריקאית הקורסת, מפנה את מקומה למגפת החיוכים של איראן, מגפת חיבוקים עם מפתחי הפצצה הגרעינית חובבי חיסול המדינה היהודית היחידה בעולם, הוא רואה ומודאג, כן כמו ראש ממשלת ישראל המודאג, שהצליח כנגד העולם כולו להביא לביטול הסכם הכלייה על המדינה היהודית.

מצופה מרמטכ"ל שלא ייחת ולא יהסס להביע את דעתו בפן הצבאי, מצופה מרמטכ"ל שיהיה בעל עוז, אומץ ותעוזה לומר גם דברים נכוחים שאינם נעימים למי מהעם, כל זמן שאינם נובעים ממקור של פוליטיקה אלא מהסמכות הצבאית העצמאית והחפה ממגזרים, שבטים ועמדות פוליטיות.

על זה יצאה כל הרעה, פוליטיקאים ממחנה השונאים תקפו בשצף קצף את הרמטכ"ל על שדעתו דומה באורח פלא לדעת ראש הממשלה. שלפו חרבות, חידדו להבים, הכינו את טילי השיוט לפגוע ברמטכ"ל, וכנהוג במדינתנו היפה, הטובה והדמוקרטית – הפרשנים חברי כת השנאה החלו להדהד את המסרים של הפוליטיקאים, הכתבנים כיתכבו בעקבותיהם, הטוקבקיסטים טיקבקו במרץ, התועמלנים בטלוויזיה לבשו ארשת פנים רצינית, חשובה ועגמומית משהו... איך הלכת לנו חבר... הגם אתה כוכביביסט?

כך הפך רמטכ"ל אהוב, איש צבא עתיר זכויות האמור להילחם באויבי ישראל ובמבקשי רעתה בגזרות השונות, למי שעומד נבוך מול גזרת האש החדשה, גזרת השנאה, לא מבין מי הם אויביו החדשים מבקשי רעתו, והוא רק רצה להגן על עם ישראל ולהרחיק את הפצצה האיראנית.

עמנואל בן סבו

הנ"ל מסופר כשברקע כבר חוסנו כשלושה מיליון תושבים בישראל, ובאופן מתמיה הירידה בתחלואה הינה איטית. השאלה בסיפור הינה – הכיצד קרה שהאנשים הנ"ל, שהנם אינטליגנטים מן היישוב, שרדו שנה של מגפה כשהנם בריאים, ואילו עתה, לאחר שחוסנו, נמצא בגרונם הווירוס? ומדוע הירידה בתחלואה הארצית כה איטית?

אם נקשור את כל הקצוות יחדיו נגיע למחשבה שקיימת אפשרות שבעקבות החיסונים יורדת העירנות, והחשש מהווירוס פוחת. כאילו אם במשך שנה האנשים הנ"ל שמרו על נפשותיהם באדיקות רבה והגיעו להתחסן בריאים, ולאחר שחוסנו הירפו את הזהירות מדרגה 5 לדרגה 4. נציין שעדיין לא התברר כמה זמן יכול הווירוס לשהות בגרונם של "מדובקים לאחר חיסון"!

ומכאן החשש שהחיסון של 3 מיליון איש שומר על בריאותם אך בד בבד יוצר ומגדיל מדי יום את המאגר של בריאים המעבירים באופן פוטנציאלי את המגפה – ללא ידיעתם. זה מסביר את הירידה האיטית בתחלואה. גם ייתכן מצב שהקשר של כל תושבי המדינה עם הווירוס יהיה כדלקמן: או שחוסנת ובזאת הפכת למדביק פוטנציאלי, או לחלופין – לא חוסנת ואכלת אותה.

בברכה,

פרופ' מ. אטינגר

* אהוד היקר, הבקיאות של ארנה גולן בלהקות הזמר ובהקשר הפוליטי של מילות השירים – מעוררת התפעלות וגם... קנאה, כי אני בתחום הזה ממש בור.

חבל שזיוה שמיר הביאה רק קטע מהמאמר שלה על שירו של נתן זך. אני מקווה שאת ההמשך נקבל בגיליון הבא.

גיא בכור מזכיר התפרעויות מוסלמיות בהולנד – איך זה ששום כלי תקשורת אינו מזכיר עניין זה?

שלך,

משה גרנות

אהוד: כלי התקשורת שלנו עסוקים בהשמצת ביבי ובליקוק העכוז של האספסוף המפגין נגדו – ולכן אין להם זמן להתעסק בזוטות כמו התפרעויות המוסלמים בהולנד.

* אהוד יקר, המון תודות לך על פרסום החלק השלישי של המאמר שלי על פוליטיקה בשירי הזמרים בדורות השונים. חבל רק שלא ציינתי שזה גם החלק השלישי אבל גם  האחרון.

מכל מקום, אותי ריתק המחקר הקטן הזה.

ואשר לשאלתך בהערתך באותיות גדולות על שיירת המפגינים במשאיות ובמכוניות מאין הכסף, אז אם אני לא טועה, הבנתי שמי שמממן אותם בגדול זה האיש העשיר הארץ – א"א. כל כך רע לו כאן והוא בכלל לא עושה כסף... אבל מה? אי אפשר לכתוב את זה שמא יתבעו על הוצאת דיבה. אבל קראתי את זה באיזה עיתון, רק אני לא זוכרת איזה.

ואשר לדברי גיא בכור – הם מדהימים, וקשה לי להבין באמת איך מתעלמים מכל זה. בתקשורת שלנו.

 ארנה

אהוד: כלי התקשורת שלנו עסוקים בהשמצת ביבי ובליקוק עכוזו של האספסוף המפגין נגדו – ולכן אין להם זמן להתעסק בזוטות כמו התפרעויות המוסלמים בהולנד.

וחוץ מזה, נדמה לי כי האיש העשיר שבו מדובר אינו א"א אלא א"ב – שמשרדו נמצא בבניין של א"א.

* מוטי הרכבי: דמיינו, שראש הממשלה זה לפיד, מלפפון, גנץ, סמרטוט רצפה, סער, טוסטר, טיבי, נסראללה. דמיינו שעם ראש ממשלה כזה ישראל טובה פי 3 מארה״ב, פי 3 מאנגליה, פי 2.5 מצרפת, פי 2.2 מגרמניה, פי 2.2 משוודיה ועוד. תארו את כותרות הענק והתשבחות.

אבל בנושא המתים מקורונה זה בדיוק המצב ישראל טובה יותר!

אבל זבלני הפייק ניוז רק ממשיכים להסית, להעלים עובדות ולפזר שנאה!

* לאהוד בן עזר שלום, אני מודה לך על שהבאת בגיליון הקודם את רשימתי על שירו של נתן זך "רגע אחד, שקט בבקשה" (קטע ממאמר שעתיד לראות אור בקרוב בגיליון 50 החגיגי של "גג"). בטעות נרשם  ברשימה זו  שישו  נצלב בגיל 3 (במקום 33), אך  אני מניחה שקוראי "חדשות בן עזר" הבינו שמדובר בטעות דפוס.  

בברכה,

זיוה שמיר

אהוד: האחריות עליי, כעורך היה עליי להבחין בטעות.

* שלום. פוצ'ו התארח טלפונית [היום, 31.1] בתוכנית "צחוק בשתיים" ברדיו קסם 106 FM ודיבר – גם, ובוודאי – על חדשות בן עזר. מצ"ב קישור לתוכנית. השיחה עם פוצ'ו החל מדקה 8.40.

בהזדמנות זאת, תודה על העיתון המענג שלך. לחיי הגיליונות שבדרך.

שבוע טוב

אהרון מורג

https://tinyurl.com/y4xz65y2

* אהוד: אמיר שושני, מספר את סיפורו של סבי יהודה ראב בן עזר – קצת דברים נכונים אבל הרבה מאוד שיבושים, שגיאות ושטויות. נראה שהוא לא קרא שום מקור היסטורי אמין, ובוודאי שלא את הספר "התלם הראשון", סיפור זיכרונותיו של יהודה ראב. אין לי כוח לתקן כל דבר-הבל היסטורי. אחותי לאה שלחה לי את הקישור הזה שאמיר שושני חיבר:

https://www.youtube.com/watch?v=sDs1NDcGLmU&feature=share&fbclid=IwAR1UZNlzk94E2v4hJXeachPyg1FXgb