שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

רציחתו של העיתונאי דניאל פרל בעיר קראצ'י בפקיסטן, ב-2002, זיעזעה את העולם. לא, זו אינה רק שיגרת לשון. רצח של אדם חף מפשע, אמור לזעזע. כל שכן, כאשר נחשפים פרטי המעשה הנורא: טרוריסטים מוסלמיים ערפו את ראשו של דניאל פרל. הוא שהה בפקיסטן כדי לדווח לעיתון האמריקני החשוב "וול סטריט ג'ורנל" על אירגוני טרור ובראשם "אל קאעידה". ולפני ימים אחדים, רוצחו של פרל, חאליד עומר שיח', יצא לחופשי בתום 18 שנים של הליכים משפטיים שנסתיימו בשבוע שעבר. לפני כשבועיים הגיש הרוצח לבית המשפט העליון מכתב שבו הודה כי היה לו חלק מישני במעשה הרצח.

רציחתו של פרל, כנראה בידי חולייה של ארבעה, אמורה להיזכר לדעתי כציון דרך אדום בנתיב מעשי הטרור בעולם. אמנם רצח של יחיד, אבל ראוי להציבו בשלישייה הפותחת של מעשי זוועה, כה זכורים למרבה הצער, שיונצחו כאשר ייכתבו דברי ימי הטרור. וזו השלישיה, לפי זמני ביצועיה: רצח הספורטאים במינכן, ספטמבר 1972. הפיגוע במגדלי התאומים בניו יורק, ספטמבר 2001. ורצח פרל ב-2002.

מחר [1.2] ימלאו 19 שנים לקטילתו. הבולטות של נסיבות הרצח היא שמציבות את הקורבן, כחולייה כה יוצאת דופן בשרשרת ביצועי הטרור האיסלמי. לעולם לא תישכח זעקתו של דניאל פרל, דקות לפני שהרוצח חאליד עומר שייך הניף את המאכלת על צווארו:

"אני יהודי-אמריקני!... איננו יכולים להיות בטוחים כל עוד ממשלתנו [האמריקנית] ממשיכה לנקוט במדיניות שהיא נוקטת, ואנחנו אזרחי ארה"ב מניחים לה לעשות זאת..."

תוך שהוא סופג מכות ועינויים אחרים, חזר וזעק דניאל עד שהונפה המאכלת ונערף ראשו. כך יצאה נשמתו.

כדי שלא יישכחו ולא יימחקו נסיבות הירצחו, נחקק שמו במיאמי פלורידה על קיר המנציח את השואה. משוואה מצמררת, יחיד וששת המיליונים בשני צדדיה. בהרצליה קרוי המכון לעיתונות על שמו של דניאל פרל. הרי הרצח לא רק קטל אדם, אלא בעיני קהיליית העיתונות החופשית בעולם, בוצע מעשה הטרור הרצחני כצעד שנועד לפגוע בחופש העיתונות. הרוצח, כאמור, יצא לחופשי. זעקתו, מילותיו האחרונות של דניאל פרל, היו והינם ציווי, אפילו הוראה לארה"ב.

הממשל החדש בוושינגטון אמנם מוחה עתה על זיכוי הרוצח. בזמנו, מיד לאחר המעשה, קצב המימשל פרס של מיליוני דולרים לכל מי שיביא ללכידת הרוצח. אבל ההיגיון, לפחות של הח"מ, אומר זאת: מי ייתן והביון האמריקני יאתר את הרוצח, שיבוא על עונשו, וגם בית המשפט העליון בפקיסטן יפסוק מעתה ואילך מוות למבצעי טרור. ורוצחו של פרל, אם יילכד, לא ייענש במאכלת על צוואר.

די בקליע אחד של אקדח.

מילותיו האחרונות של דניאל פרל צריכות להדהד עתה גם בבית הלבן בו החל לכהן הנשיא ביידן.

עקב שיחרור הרוצח בפקיסטן כדאי להזכיר לנשיא ביידן את החלטתו של אחד מקודמיו, הנשיא אובמה, שהורה על קטילת מנהיג "אל קאעידה" אוסמה בין לאדן, על ידי חיילי קומנדו.

כן יאבדו.

הרשימה פורסמה לראשונה ב"ישראל היום", 31.1.21.

יעקב אחימאיר

הוא היה מהקצינים היותר מוערכים במשטרה ובקרב הציבור. בשנה האחרונה עמד בחזית ההגנה על שלום הציבור בעיר המורכבת ביותר בעולם, ירושלים.

מפגיני בלפור כינו אותו בקריאות גנאי פוגעניות ומשפילות, האשימו אותו כקצין בשירות נתניהו, קראו לשוטריו נאצים, הפודל של השר אמיר אוחנה, הביאו אותו עד למעמד המבזה בוועדת הפנים של הכנסת, שם נאלץ לשמוע את ההאשמות הקשות שידע, מביט בתימהון באנשים התוקפים אותו ולא מאמין.

הפלגים הקיצוניים המקבילים בחברה החרדית מתחו עד גבול קצה היכולת את סבלנותם של השוטרים, גם הם, כמו מפגיני בלפור, כינו את שוטריו נאצים, השליכו טיטולי צואה וחסמו כבישים.

גם שכונות ערביות כמו עיסאוויה היו על ראש שמחתו וכמפקד המחוז העניק טיפול מקצועי, נחוש, נטול אג'נדות לכל המגזרים.

בתווך מפקד אחד, שקול, חכם, רב אומן בתחומו, המסרב להיכנע לקולות ההמולה העולים מן הרחובות הבוערים בבירה ומתרכז במה שהוא הכי טוב בו, הגנה על שלומם וביטחונם של אזרחי המדינה, תוך שמירה על הסדר הציבורי.

ניצב דורון ידיד עוזב בצער רב את המשטרה.

הוא ראה במו עיניו איך השנאה מקלקלת את השורה, איך האיבה מבלבלת דעתם של בני אדם, איך היום הופך ללילה והאור לעלטה, ידיד עמד בצמתי הכרעה דרמטיים כאיש חוק א-פוליטי, הוא ביטל בהינף יד את מי שהאשימו אותו בהפיכתו למשרת השלטון, הוא בז להתנהגות הפרועה, האלימה והבריונית של מפגיני בלפור, לאלה שכינו אותו עבד נרצע, ששרו סביבו בטבעת חנק 'לא תהייה מפכ"ל'.

ניצב דורון ידיד לא נבחר לתפקיד בו חשק, מפכ"ל המשטרה – והחליט לפרוש מהמשטרה בלי זעם, בלי תסכול, בלי מרירות, עם אכזב אנושית טבעית.

הניסיון הנואל להדביק לו תווית של משרת ראש הממשלה בנימין נתניהו והשר לביטחון פנים אמיר אוחנה, גרם לו להבין את עומק התהומות אליהם הידרדר השיח, מהם צמחה השנאה.

בשבוע הבא ניצב ידיד יפשוט את המדים, יראה את פקודיו ממשיכים בדרכו בבלפור, בכיכר השבת ובעיסאוויה. הוא מאמין שאת הרוח המיוחדת שלו, רוח המפקד – הם ימשיכו לשאת ובגאון, זו מורשתו.

שלום ידיד.

עמנואל בן סבו

ל"ח. עם החדשה אין שום חדש

לזכותה של סופרת הילדים והנוער אורה מורג, עליי לציין שכבר בנסיעה הראשונה, כשחזרנו מחוג הבית באחת ההתנחלויות, מצאה לנכון להבהיר לי, שאם יש לי כוונות סמויות למצוא את עצמי במיטה שלה, אני יכול כבר עכשיו לשכוח ממנה, כי היא עם הנושא הזה גמרה. שאלתי אם יפתח יודע על כך. והיא הרגיעה אותי, כשאמרה שזה לא מפריע לו, כי הוא בשליחות בסין והיא כבר לא רואה אותו יותר.

את יפתח, הבן של שמריה גוטמן הנערץ, הכרתי כשהיה בא אחת לכמה שבועות לשיר בכיכר רבין יחד עם משמרות השלום, שאליהם הצטרפתי ביוזמתה של מילי. הייתי מתמיד לבוא לשם לשיר כל יום שישי, וכשהייתי רואה את יפתח יושב בקצה אחת השורות, ידעתי שבמוקדם או במאוחר, תגיע אורה מורג מלאת שמחת חיים כדרכה, ותשב במקום שהוא שמר לה לצידו.  בשלב מסוים, עוזי וייס האקורדיוניסט השתקן, ירמוז לה בקריצת עין שהגיע הזמן לקום והיא תקום לקחת את המיקרופון, ולשיר סולו לקנאתה הרבה של איריס, הזמרת הקבועה שמנהלת את השירה לצידו של עוזי. לזכותה של אורה עליי לציין שהיא ידעה בעל פה את כל מילות השירים ששרה, ואף פעם לא נאלצה להיעזר במילמולי לה... לה... לה... שבהם נעזרו מרבית יושבי הספסלים. עד שאורה היתה מגיעה, אני הייתי יושב ליד יפתח, כי אביו, שמריה, היה אליל הפלמח, ואני לא שבעתי מלשאול ולשמוע עליו סיפורים.

ביומן שלי ביום 12.12.08 אני  קורא:

"אורה מורג מזמינה אותי לארוחת צהריים בבית החבר שלה. כשהבעתי תימהון שלמרות הצהרותיה על נעילת מחסן הסתרים שלה, יש לה חבר. אמרה לי, אל תדאג הוא הומו ונחמד מאוד. יחד עימנו הוזמנו לשם גם ורדה רזיאל, אמנון ז'קונט בעלה, ועוד ציירת צעירה בת 60, נורית. איני יודע איך זה קרה ומי היה הראשון, אבל פתאום התחיל כל אחד לספר בגילוי לב על חיי המין שלו. אמנון סיפר על אשתו הראשונה שמיררה את חייו, וסללה לו את הדרך אל ורדה. ורדה סיפרה שאחרי חצי שנה של חיי הפקרות עם אמנון, היא החזירה אותו אל אשתו. או כמו שהיא התבטאה: 'אמנון זרק אותי.' אמנון הכחיש את הדבר ואמר שהפרידה היתה בסכמה הדדית. נכון להיום, הם חיים באושר ובחיי חטא מושלמים, באישורה של הרבנות. נורית סיפרה שהייתה תקופה שרצתה להתחתן בכל מחיר והדבר לא צלח. נכון להיום אין לה צורך בסקס וטוב לה ככה. העזתי ושאלתי באיזה גיל סיקססה בפעם הראשונה. אמרה בגיל מאוחר, כשהייתה בת 21.  אם אצלה 21 הוא גיל מאוחר, מה אני יכולתי להגיד, כשאצלי זה קרה רק בגיל 24. למזלי אותי לא שאלו, ואני יכולתי להפנות את הזרקור אל אורה היושבת לצידי, ולהשמיץ אותה על שאחרי חודשיים של בילויים משותפים בקולנוע ובתיאטרון, כל מה שהיא מרשה לי בקושי, זה להחזיק לה את היד. אמנון אמר שאולי היא מפחדת שאם תיתן לי את היד, אני ארצה אחר כך את כל האצבע. ורדה הגדירה אותי כטיפוס כזה שאחרי חמישים שנות כלא, בא לי  להשתולל ולעוף מפרח לפרח. אני הכחשתי זאת, אבל עכשיו אני חושב שאולי דבריה צודקים לגבי שנת הצוף הראשונה, אך נכון להיום הייתי שמח להסתפק בפרח אחד שניחוחו ישבה את ליבי וירחיק אותי משדות זרים. נורית הציירת שאלה אם בכלל אהבתי בחיי מישהי. אמרתי שבקטן אהבתי רבות, אבל אהבה גדולה ואמיתית היתה לי רק לשתיים שאיתן הייתי אפילו מוכן להתחתן, אבל שתיהן עזבו אותי לטובת מי שהיה טוב ממני. האחת, הילה, התחתנה עם רופא, גרה איתו עכשיו בארה"ב ולא רוצה לראות אותי. השנייה, היא חלי, שהכרתי לה את חברי הטוב דניאל, שניהם התאהבו זה בזה במבט ראשון, וגרים עכשיו מולי בכרמי יוסף. אפשר להגיד ששניהם הם החברים הכי קרובים אליי, ועד היום אנחנו נפגשים כל שבת לארוחת בוקר משותפת בביתם שמעבר לכביש.                       

היחיד שלא השתתף בשיחה היה ד. ההומו, שאמר שאין לו בעייה לספר על עצמו, אבל פשוט אין לו מה לספר. אורה סיפרה שהוא הציע לה לנסוע עימו על חשבונו לברלין, אבל היא סירבה, כי היא לא מעוניינת לשמוע איך הוא מתעסק בחדר השני עם החבר שלו. ד. אמנם הבטיח לה שילך לבית של החבר להתעסק שם, אבל זה לא שינה את דעתה. 

כשהחזרתי את אורה לביתה, אחרי ערב של סיפורי זימה, הצעתי שאישאר לישון אצלה, כדי שלא אעיר את עדנה ומיכל שעדיין גרו בביתי. אורה הסכימה בתנאי שאישן בחדר האורחים ולא אצא משם. הבטחתי לה שכך יהיה, אבל היא, בתור חשדנית מלידה, נעלה פעמיים את דלת חדרה, ובטח היתה סוגרת גם את שרשרת הביטחון אם היתה לה כזאת. אני דווקא ישנתי עם דלת פתוחה לרווחה, אבל אליהו הנביא אפילו לא חשב להיכנס. בפעם הבאה כשיזדמן לי לישון אצלה, אשתדל שזה יקרה בפסח, אולי אז תהיה לי הצלחה יותר גדולה.

בחודשים הבאים כנראה לא קרו אירועים שהיה שווה להנציחם ביומן, אולי רק את אותה חווייה שעברה עליי כשהתפתיתי להזמנתו של יהודה אטלס לנסוע עימו לשדה בוקר ל'שירת המדבר'. המדובר היה במסורת הנמשכת כבר כמה שנים, ובה נערך, במשך סוף שבוע, מפגש משוררים עם אוהבי שירה. לקראת סיום מפגש השירה הציע שבשבת ניסע למצפה רמון הקרובה וניפגש עם אנשי המדבר המשוועים לקצת תרבות. הוא כבר דיבר עם מזכיר המועצה וזה כמעט רצה לנשק אותנו מרוב התלהבות. "בקשר לתשלום," אמר, "אין לנו מה לדאוג כי הם לא ישלמו כלום, אבל הפרסומת שיעשו לנו במצפה רמון תהיה על חשבונם ברוטו."

אני חייב להודות שלא התלהבתי מהרעיון, כי התוכנית המקורית היתה שביום שבת בבוקר נחזור לתל אביב, אז מה פתאום שנקום וניסע לכיוון ההפוך? יהודה נתן לי הרצאה ציונית על כך שעלינו לתרום את חלקנו למען הפריפריה, ואני כרגיל נשברתי.

חשבתי שאמצא את מצפה רמון מוצפת במודעות פרסומת על המפגש המרגש עם שני אנשי הרוח המפורסמים, אך לא ראיתי אפילו מודעה אחת. רחובות היישוב היו ריקים מאנשים ואנחנו הבנו שכל העיירה כבר מחכה לנו במועדון. בכניסה לאולם שמחנו לקרוא מודעה בגודל של מחברת פתוחה, ובה כתוב באותיות קידוש לבנה הנמצאת בראשית החודש, שכל תושבי מצפה רמון מוזמנים חינם אין כסף, לשחרית של שבת עם הסופרים יהודה אטלס ופוצ'ו.

הבנתי שראש המועצה חשש שאם יגזים בפרסום, המועדון יתפוצץ מההמונים הגודשים אותו, וליבי ניבא לי טובות. יהודה חיפש את המזכיר שעימו דיבר, אך האישה שחיכתה לנו בפתח התנצלה בשמו על שלא יכול היה לבוא מטעמי סיבה בלתי צפויה, אבל אמר לה שאנחנו כבר נדע לבד איך להציג את עצמנו.  

הדממה שקיבלה את פנינו היתה של קהל המונה תריסר אנשים, הכוללים משפחה עם חמישה ילדים. הצעתי לאחראית  לחכות עד שיבואו עוד תושבים, אך היא אמרה שמוטב להתחיל, לפני שגם אלה יילכו. היא גם הציעה שנעלה לבמה כדי שכולם יראו אותנו, אבל יהודה אמר שיראו אותנו גם אם נשב למטה, בתנאי שאלה שתפסו מקום ליד דלת היציאה, יעברו לשבת בשורה הראשונה ולא יברחו באמצע.

בסופו של דבר, כל הקהל הסתדר בחצי מעגל מול הבמה ואנחנו ישבנו על ספסל אחד מולם, כשגבנו נושק לשפת הבמה. יהודה קיבל על עצמו להנחות את המפגש, והביע את מלוא הערכתו לחלוצי האומה, שבחרו להפריח את השממה ולבנות את ביתם כאן בלב המדבר.

אבי משפחת חמשת הילדים, מצא לנכון לתקן אותו ולהגיד שהם דווקא מרמת גן, ובאו לנפוש בסוף השבוע.

כאן אזרתי עוז ושאלתי כמה מבין היושבים מולנו הם תושבי המקום.

שלושה הצביעו, ביניהם אחד שדיבר במבטא רוסי ואמר שהוא בא לפה רק מפני שהוא זה שצריך לנעול את הדלת אחרי שההצגה תיגמר.

אני לא בטוח אם מישהו מתריסר הנוכחים זוכר מה שדיברנו באותו מפגש, גם אני לא זוכר הרבה, זוכר רק שהקהל הקשיב לסיפורים שלנו בנימוס מאופק, והפעם היחידה שהכול פרצו בצחוק, היתה כשהילדה הקטנה, שבאה עם המשפחה מרמת גן, צעקה בקול בוכים: "אבל אני רוצה פיפי!"

בדרך חזרה מצאתי לנכון להגיד ליהודה שהעונש הזה של מצפה רימון מגיע לנו, כי אנחנו אף פעם לא לומדים מהניסיון.

הוא לא ידע על איזה ניסיון אני מדבר.

הזכרתי לו איך לפני כמה שנים, כאשר כל יום נפלו פגזים בצפון, הוא נידב את שנינו למפגש עם ילדי קריית שמונה ללא תמורה. בתור מי שתקופת נעוריו עברה עליו ביישוב משלט ליד הגבול, נעתרתי לו אז ללא הרבה ויכוחים. נסענו צפונה בהרגשה טובה שהנה אנחנו בגילנו המתקדם תורמים משהו למען המולדת. הגענו ליישוב ושמחנו לראות רחובות מוצפים במודעות ענק על בואם של "והילד הזה הוא אני" ושל "חבורה שכזאת".

כשנכנסנו להיכל התרבות המקומי, מצאנו אולם מלא שבעה ילדים. טוב שהנהג ראה בתסכולנו, והתנדב לשבת עם הקהל ולהקטין קצת את הריק.

מאז  כשמישהו מנסה להסביר לי שקריית שמונה נקראת על שם שמונת גיבורי תל-חי, אני מתקן אותו ואומר שזה היה פעם, היום המדובר הוא בשמונת הצעירים, שבאו לשמוע את אטלס ואותי ונשארו עד הסוף. 

לזכותו של יהודה, המחפש תמיד את הצד הטוב שבכל אירוע, הוא אמר לי: "מה אתה בוכה, אתה שוכח שבסוף קיבלנו שני עציצים."

פוצ'ו

המשך יבוא

בימים אלו של מגפת הקורונה, רבים מהנפטרים והנפטרות עד כה השתייכו לגיל המבוגר יותר. במקביל רבים נפטרים בהגיעם לגבורות – מהגיל, ממחלות ומשברון לב.

גדעון נפטר בגיל מבוגר [90] סבל ממחלת הסכרת ומשברון לב.

עבור הישגיו בתחום הפיזיקה זכה בפרסים ובהערכה מרובה. בארץ ובעולם. במקביל זכה להערכה רבה מתלמידיו באוניברסיטת תל אביב. לפני כשנתיים נפטר ממחלת הסרטן בנו, פרופ' טל אלכסנדר.

טל עסק בתפקידם של כוכבים ביצירת קווי הפליטה הרחבים של גרעיני גלקסיות פעילים. במהלך לימודי הדוקטורט גם נטל חלק בכמה מחקרים תצפיתיים. העבודה התצפיתית הובילה אותו לפתח אתZDCF , שיטה למדידת הפרשי זמן בין סדרות עיתיות שנדגמו באופן לא-אחיד. הוא זכה להוקרה רבה בארץ ובעולם.

שניהם ילידי הארץ ורכשו את השכלתם בארץ. שניהם הביאו כבוד רב בתחומם למדינת ישראל.

גדעון לא התאושש ממות בנו. התכנס בעצמו ובביתו, ותקופת הקורונה  עם הסגרים המרובים לא שינתה לגביו דבר. היה אדם חכם, נעים הליכות, חברותי ובעל חוש הומור.

יהי זכרו ברוך.

מלי טויב

מבחר סיפורים בנימה של הומור

מחיר הספר ברכישה ישירה – 40 ₪

במשלוח בדואר מהיר – 55 ₪

טל.: 03-5494915

ביט: 050-3399934

חוות דעת על הספר:

ד"ר דורית אורגד: הקריאה בסיפורים גרמה לי לפרוץ מדי פעם בצחוק... ספר עשיר בנופי אנוש המסופרים בחיוך טוב לב הסולח לחולשת גיבוריו.

אהוד בן עזר: ממש נהניתי מקריאת קובץ הסיפורים. משה גרנות הוא, בין השאר, אמן הסיפור הקצר.

ד"ר ארנה גולן: הדמויות תמיד ייחודיות ומרתקות... וכמובן, ההומור, אבל גם החמלה וההשתתפות בצערן של הדמויות, שלא ראו נכוחה את המציאות.

פרופ' יהודה פרידלנדר: פנורמה עשירה של מצבים אנושיים שההומור וההפתעה מעניקים להם עוצמה. הסיפור "גם דודה אנה יפה", שנבחר להיות שם הספר, הוא מהמצוינים שבקובץ. צחקתי מלוא הפה... התואר "הקומדיה האנושית" הולם את הקובץ.

ד"ר לאה צבעוני: משה גרנות ליקט מספריו סיפורים בעלי נימה של הומור, הוסיף סיפורים מצחיקים חדשים, והתוצאה: אסופה של 26 סיפורים מרנינים.

פרופ' זיוה שמיר: בקובץ נאספו 26 סיפורים קצרים, מהם קצרצרים, כולם דרמטיים, ובכולם יש הפניות מפתיעות של הומור ושנינה. בטלוויזיה היתה פעם סדרת סרטונים הומוריסטיים בשם "קצרים". סיפורי הקובץ "גם דודה אנה יפה" היו מתאימים להפליא לסדרה זאת.

בדרך הנ"ל ניתן לרכוש 2 ספרים נוספים מאת משה גרנות, שראו אור לאחרונה:

"באתי, ראיתי, חוויתי – זיכרונותיו של בן טובים" (רומן)

"שלושת ספרי האימה – התנ"ך, הברית החדשה והקוראן" (עיון)

אלוהיי, תן לי כוח

להיות חלש-מתחשב

מכיר בזכות אחרים

לחיות, להתקיים

לצאת אל הכוכבים

לשוב אל האדמה

ביודעי, בבוא יומי

בה איטמן

ממנה באתי

ואליה אשוב

וגם אם אתמהמה

לא אשוב...

שירם האלמותי של ארבעת המופלאים מליברפול מעניק לשוטים שבינינו את נקודת ההשקפה המושלמת. עצם היותו שיר הלל לשפיות הלעומתית ואת הריחוק מן ההמון, מאפשרים לנו השוטים לשאת את המצב הלא-נורמאלי שעוטף אותנו כאותו ערפל בוקר שהיה חלק ממזג האוויר החריג שנחת עלינו באמצע חודש ינואר.

מזה זמן אני ושכמותי יודעים שערוצי הטלוויזיה השוטפים את תודעתנו, הם הביטוי המודרני של מלחמות הגלדיאטורים וההוצאות להורג של מי שנחשבו ועדיין נחשבים ל"לא-אנשים". עצם המחזה המזוויע של חיית טרף הממיתה בן-אנוש רק בגלל היותו "בלתי מתאים", התחלף אולי במראות "מעודנים" יותר, אך הרעיונות שהיו טובים לשעתם ברומי העתיקה תקפים גם כיום.

מגיפת הקורונה ששוטפת את עולמנו ומפילה קורבנות ללא אבחנה, היא מגרש המשחקים הפוליטי החדש שלתוכו ניתן למזוג את מכלול הדעות של "משוגעי כל העולם – התאחדו". לא אחת נדמה שראיונות-מטעם שנתנו לפני שבועות ממוחזרים ומוקרנים שוב ושוב כמין שטיפת מוח או עצלנות לשמה. המרחק המחשבתי שבין מכחישי המגיפה למכחישי שואה אינו רב. מה עוד שכל אלה שמשכורתם ותפקידם מובטחים, מאמצים את הכלל הידוע – שב ואל תעשה. ההיגיון הצרוף של שיטה זו – כשלא עושים לא טועים. ומה חשוב יותר מכל לחדלי מעש אלה, שלא יוכלו להאשימם במחדל כזה או אחר.

מה מניע אדם מן היישוב להכניס את ראשו אל תוך הביצה המבאישה של הפוליטיקה, איני מבין. דרושה מידה גדולה של ציניות ושנאת-אדם להניע לא מעטים בינינו לקחת חלק בעשייה הפוליטית. האגו והשאיפה לחשיבות משמשים אנשים אלה כמי שמשתמש בריטלין לעמעם את חוש הביקורת העצמית מחד, ולשחרר את העכבות שעדיין מקננות אי-שם בנבכי מצפונו. כאשר זה מה שאנו מתרגלים לצפות בו מדי ערב, הדבר הופך יותר ויותר מקובל ונדמה שזה מנהגו של עולם.

הסלידה שאני חש למראה ולמשמע הסובב אותי הביאו אותי לטפס על הגבעה המטפורית ולחפש לעצמי את המקום ממנו אוכל להתרווח פיזית ומחשבתית ולהיות "השוטה שעל הגבעה".

מחר מגיע תור רעייתי ושלי לקבל את מנת החיסון השנייה. איני יודע אם להאמין ששבועיים לאחר מכן אכן נהיה מחוסנים. אני מאוד מקווה שכך הוא הדבר. והיה ואכן נהיה מחוסנים מלהידבק בנגיף הקורונה ישיב הדבר לפחות חלקית את התחושה שאני רוכש בחזרה, לפחות חלקית, את השליטה על חיי. לו יהי.

שעת צהריים. שוב אנו ספונים בבתינו ומשקיפים מן המרפסת על הרחוב והגן הציבורי הצמוד המלא בילדים ובהוריהם. המהומה גדולה והמרץ הבלתי נדלה של הילדים ממלא את האוויר בקולות צחוק מעורב בבכי תינוקות, רחש גלגלים של קורקינטים, גלגיליות ואופניים, צווחות שחרור של מרץ נעורים ותנועה בלתי פוסקים. מוזר שכל המהומה לא באמת מטרידה אלא חוגגת פרץ אנרגיה של נעורים.

מאחר שאנו תחת ההשפעה הן הפיזית והן הנפשית של "אחרי חיסון שני," כנראה שאנו משתלבים באווירה המשחררת של הנה עוד מעט קט והסיוט מאחורינו. על פרק ידי הימנית מושחלים שני צמידים מסיליקון צבעוני – ירוק וכתום, המעידים שאכן אנו בשלב של יציאה מן המצב שהיה מנת חלקנו מזה שנה כמעט.

קולות הרדיו שברקע משמשים כמין מקלחת קרה ודברי המומחים-מטעם מחזירים אותנו לאווירה הכללית המלאה אזהרות לצד איומים ותיאור הפקרויות התנהגותיות של מגזר זה או אחר, תיאור התנגשויות בין מפירי חוק לשומרי חוק מחזירים אותי למקומי שעל הגבעה כשארשת בלבול ומורת רוח חוזרת לרחף מעליי כעננה שחורה. המרחק המחשבתי שביני לבין הציבור החרדי הוא כה גדול עד כדי אי-הבנה מוחלטת. דברי מנהיגים רוחניים ורבנים העולים לשידור וזורים את דעותיהם כזרות רעל ומשטמה לכל עבר כלפי מי שאינו בדעתם – ממלאים אותי בתחושת ייאוש על מה רב המפריד אל מול המחבר ביני לבינם. הדעת אינה תופשת כיצד יכול אדם כמוני לחשוב במושגים כה רחוקים ולעומתיים שאינם מאפשרים ולו נקודת חיבור קטנה ככל האפשר. מהיותי בעל דעות ליברליות וחופשיות איני מצליח ומתוסכל מן המצב ולמרות רצוני עולות בי מחשבות שאני מצטמרר רק מזה שמוחי מסוגל לחשוב בצורה כזו.

הבוקה ומבולקה הפוליטית שאליה הוטלנו, בתוספת המגיפה העולמית המקבלת ביטוי שבין מופרז לפניקה, והכול מונחה משיקולים של אגו, כיפוף ידיים, מלחמות על כבוד וחשיבות עצמית. צרף לכך את הרעה החולה שימיה כימי המדינה של קיטוב חברתי ותחושת עלבון נוכח פטרונות שלטונית – כל אלה מביאים את הציבור להתנהגות לעומתית שאת תוצאותיה אנו פוגשים בבתי החולים הכורעים תחת העומס של מאושפזים שחלקם נכנסים על רגליהם ומכל מיני סיבות יוצאים מכוסים בשקיות אטומות מן השער האחורי.

בימים "נורמליים" היה במיספר המתים היומי להביא את המדיה התקשורתית להתנפלות רבתי על מוסדות השלטון בדרישה לחשיפת ה"מחדל". אך משנעשה הדיווח שגרתי וסתמי, אנו מקבלים את הדבר בהשלמה ובהסכמה כאילו אין מה לעשות. מיספר פעולות היה יכול להביא לתוצאה אחרת וכאן שוב אנו חוזרים למה שכבר הוזכר – חוסר האמון והלעומתיות לכל מה שיוצא מפי השלטון.

תוכניות הסטירה בערוצים השונים כבר אינן מעלות אפילו חיוך עקום בשפתותינו. המדיה החברתית שייכת ברובה לצעירים שמתקשרים בשפה שאינה מובנת. חוסר התוחלת שבעמידה בשער מכה בי כל פעם מחדש. אני חש ממודר ולא מובן ומתמלא בפחדים שבכל יום אחר היו מקבלים את חוסר חשיבותם ומתעלמים מהם. משתדל להמעיט ככל האפשר את החשיפה לאקטואליה ונמלט כל עוד רוחי בי למחוזות הבטוחים של אירועי האתמול.

בשעות המאוחרות של הלילה אני צופה בערוצי הטבע וההיסטוריה שבטלוויזיה. על מנת שלא להפריע לשנתה של רעייתי, אני מחליש את הקולות הבוקעים מהמכשיר ולמעשה צופה לכאורה בסרט אילם. כך נחסך ממני המלל שגם הוא מוטה ומציג רק את פרשנותם של המומחים מטעם. הצילומים שעוקבים אחרי התנהגות חיות הבר אינם זקוקים לפרשנות ונמדדים על ידי באמות מידה שיצרתי לעצמי. התנהגות אוכלי העשב אל מול ובתוך סביבה מאיימת של מינים טורפים מביאים לעיתים שיתופי פעולה שתוצאתם היא הישרדות משוכללת יותר מאשר התנהגות כל מין כבודד. ככל שהמינים קטנים יותר נוצרות התנהגויות קיצוניות יותר ורמת האלימות עולה. מעטים מאוד הם המינים, הן בין אוכלי העשב והן בין הטורפים, שגודלם הפיזי מקנה להם חסינות מפני העיקרון של – טורף או נטרף. גם התפקידים של המינים משתנה. שלא כמו בעולם האנושי, רוב ההנהגות של עדרי החיות וחבורות הטורפים מונהגות על ידי הנקבות. תפקידי הזכרים מצומצם להפעלת כוח ברוטאלי מותנה באיומים חיצוניים. נכון אין כאן שחור ולבן והחיים מורכבים יותר ממה שאנו חושבים. המקריות שבסיום החיים וההכרה שבכל רגע הם יכולים להסתיים, מכתיבים את המציאות שאין טעם בתכנונים ארוכי טווח. ככל שבעלי החיים מפותחים יותר התנהגותית (באמות מידה אנושיות), כך ההתנהלות הפנימית בלהקה או בשבט מסובכת יותר. אך עדיין העיקרון הבסיסי הוא המשכיות הגזע והישרדותו.

אם נשוב להתנהגות האנושית, כאן העניין הופך מורכב יותר ומסובך יותר. אבל עדיין נצחיותם של העקרונות וחוקי הטבע הם השולטים והם המכתיבים את היחסים שבין בני האדם. לכן איני מופתע למראה ולמשמע של כל תופעה והתנהגות. רמת הציניות שלי רק מתגברת והתפתחות של תכונות מיזוגניות הן התוצאה. להגיד שזה גורם לי לאושר – ההיפך הוא הדבר. הדבר רק הולך ומעציב אותי יותר ויותר. ההבחנה בחוסר התוחלת של בני גילי ומעלה מהיעדר תקווה לשיפור – מתסכלים.

קמתי הבוקר מוטרד וכועס. מראות עשרות אלפי חרדים מצטופפים ללא מסכות הגנה, דחוקים כתף אל כתף בדרכם ללוות את אחד ממנהיגיהם לבית עולמו, ואח"כ לווייה שנייה גם היא רבת משתתפים – היו ללא ספק בכוונת מכוון הפגנת כוח מתריס אל מול מה שמכונה על ידם השלטון הציוני – משל היה שלטון זר, וידיעתם הברורה שלא ינקטו נגדם כל צעד שיחריף את היחסים המורכבים והעדינים שמתקיימים אך ורק מתוך אילוץ פוליטי שמשאיר את רוה"מ על כסאו.

בהיותו תלוי בתמיכת הפלגים הקיצוניים שבעדה החרדית, נמנע רוה"מ להורות על נקיטת אמצעים שיביאו את ה"מורדים" להבין שקיומם כאן מתאפשר אך ורק בזכות הזרמת תקציבי עתק שנגבים מיתר אזרחי המדינה. בדרך כלל מתקיים מצב של קח-תן בין האזרח לבין המדינה. אלא שכאן מתקיים מצב של קח בלבד. מה שמקומם הוא שבדרך ממתין מחנה נוסף שרק מחכה לשעת כושר על מנת להפגין את התנגדותו וסלידתו ממה שנחשב בעיניו – שלטון כובש. בהתאם לתפישה הרווחת על ידי הרוב הדמוקרטי והנאור במדינה, כל ענישה של שלילת תקציבים היא עונש קולקטיבי. אין תמה שאנו חווים מעגל אין-סופי של פעולה-תגובה , ששום תועלת לא תצמח ממנו. מה עוד שהליברליות והנאורות לא מאפשרות מצב כזה אפילו לתקופה קצרה. מגבלות הכוח השלטוני והשיטה הדמוקרטית בה אנו מתנהלים מקיימות בתוכן תהליכים של הרס עצמי. לעולם לא ארצה להיות עד לעליית שלטון רודני או פשיסטי בארץ. חייבת להימצא שיטת שלטון שפגיעתה תהא מועטה ככל הניתן –מבלי לקעקע את כוחה של המדינה לשלוט באזרחיה למרות סלידתם ממנה. עדיין לא מצאתי, וכמוני רוב האזרחים –את המפלגה והמנהיג שיביאו לתוצאה המקווה.

"שוטה" שכמוני מנסה לאורך שנים לבנות לעצמו עולם שיקנה לו את האפשרות לחיות את חייו בשלווה יחסית ובהרמוניה עם סביבתו. אנו מאמצים אמצעים טכנולוגים המאפשרים קיום נוח וממעטים לשלול חדשנות שללא-ספק הופכת לשולטת שלא מדעת בכל אורחות חיינו. אך המרוץ העצמי לרכישת שליטה בטכנולוגיה החדשה מאלץ אותנו ככלל ואותי בפרט, להקדיש זמן לרכישת מיומנות טכנית בעוד אני מבקש ליהנות ממנה מבלי להשקיע זמן שאוכל "לנצל" אותו בצורה שונה.

לאחרונה אני מוצא את עצמי מתוסכל וחסר-אונים אל מול חוסר שליטה כרוני באמצעים שהיו אמורים להפוך את חיי לנוחים יותר. התסכול מתגבר ככל שאני נתקל בחסמים מובנים בטכנולוגיה, שלמעשה נועדו להגן עליי ועל שכמותי ממי שכוונותיהם הלא-טהורות נועדו לנצל את בורותי ואת תמימותי. שהרי לא לכך נועדו הדברים להיות. אני מוצא את עצמי נזקק יותר ויותר לעזרת הדור הצעיר במשפחתי, וחושש להצטייר כמי שכונה בעבר על ידי נכדיו הצעירים – "סבא-טמבל". שהרי בעיני עצמי אני נחשב לחכם ובקי והנה כל חוכמתי וכל בקיאותי אינם עומדים במבחן. לא נעים.

דורון גיסין

פרקי הספר הזה, החותם את הסדרה, מסבירים את המהפכה הרעיונית שהושלמה בהדרגה בסיפורת העברית ב-70 שנותיה הראשונות של המדינה (מתש"ח ועד תשע"ח), מהפכה שהתבטאה במעבר מהזדהות מלאה עם האוטופיה הציונית ביצירת סופרי שתי המשמרות המוקדמות ("דור בארץ" ו"הגל החדש") אל ההשתלטות של הדיסטופיה הפוסט-ציונית על יצירת סופרי שלוש המשמרות המאוחרות ("הגל המפוכח", "הקולות החדשים" ו"הגל הדיסטופי").

הימנעות מ- או חזרה על- שגיאות?

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 3 בפברואר 2021

התנהלות מחלקת המדינה

זהות מעצבי מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא ביידן מלמדת על שידרוג השפעתה של מחלקת המדינה (מחמ"ד), ומכאן הצורך לבחון את התנהלות מחמ"ד כדי להימנע משגיאות העבר. לדוגמא:

ב-1948 הובילה מחמ"ד את התנגדות הממסד הוושינגטוני להקמת המדינה היהודית ולהכרה בה. הנימוק היה שהמדינה היהודית נידונה להשמדה בידי צבאות ערב, תהיה פרו-סובייטית (עקב מוצא מנהיגיה...) תפגע ביחסי ארה"ב-ערב ובאספקת נפט המפרץ הפרסי, ותתרום לזעזועי המזרח התיכון.

סגן מזכיר המדינה, רוברט לאווט טען: "הכרה במדינה היהודית משולה לקניית חתול בשק."

בשנות ה-50' חיזרה ארה"ב אחרי נשיא מצרים, עבד אל נאצר, ראתה בו בעל-ברית פוטנציאלי והעניקה לו סיוע אזרחי נדיב. אבל נאצר הפך לבעל-ברית מרכזי של ברה"מ, תמך במשטרים אנטי-מערביים באפריקה, שילהב תחושות אנטי אמריקאיות במזרח התיכון, ופעל להפלת כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.

ב-1978/79 בגדה ארה"ב בבעל-בריתה המרכזי, השאה הפרסי, ואימצה לחיקה את האייתולה חומייני – כולל שיתוף פעולה מודיעיני בחודשים הראשונים לשלטון האייתולות – בהנחה שחומייני הוא שוחר חירות, דמוקרטיה וזכויות אדם, ניתן לשליטה, וחותר לקשר חיובי עם ארה"ב.

ב-1990-1980 ראתה ארה"ב בצדאם חוסיין את "אויבו של אויבי (איראן) הוא ידידי (צדאם)," שתוגמל בהסכם לשיתוף-פעולה מודיעיני, אספקת מערכות מתקדמות לשימוש אזרחי וביטחוני, וערבויות להלוואות בסך 5 מיליארד דולרים.

ארה"ב אף "נתנה אור ירוק" לפלישת עיראק לכווית (אוגוסט 1990) כאשר – 8 ימים לפני הפלישה – ביקש צדאם חוסיין משגרירת ארה"ב בבגדד, אפריל גילאספי, לדעת מה תהיה תגובת ארה"ב אם עיראק תפעיל צבא להשבת "הפרובינציה ה-19" (כווית) למולדת העיראקית.

תשובת השגרירה – שקיבלה אישור ממחמ"ד – היתה: "זה עניין בינערבי."

ב-2000-1993 ראה הממסד הוושינגטוני בערפאת מנהיג שואף שלום הראוי לפרס נובל לשלום ולסיוע שנתי אמריקאי, תוך התעלמות מחזונו החיסולי המתועד במסמכי היסוד של הפתח' (1959) ואש"פ (1964), מערכת החינוך לשנאה והטרור השיטתי.

ב-2009 אימצה ארה"ב לחיקה את "האחים המוסלמים" והגדירה אותם כגוף פוליטי וחילוני, תוך התעלמות ממהותם האנטי-אמריקאית והטרוריסטית, וחתרנותם נגד כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, ובמיוחד משטר מובארק במצרים. הפניית העורף למובארק סללה את הדרך לעליית "האחים" לשלטון במצרים ב-2012/13, שהיתה סיוט קיומי לסעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, עומאן, ירדן ומרוקו.

עד להתפרצות מלחמות האזרחים להפלת בשאר אל אסד ב-2011 ראתה אותו מחמ"ד כפוטנציאל למנהיג מתון עקב הרקע שלו: רופא עיניים בלונדון, נשוי לבריטית ונשיא התאחדות האינטרנט הסורית. גם חאפז אל אסד היה מושא לציפיות חיוביות – למרות שהיה "הקצב מדמשק" – ונחשב לשותף אמין למשא ומתן, שהצדיק לחץ על ישראל לנסיגה מרמת הגולן.

ב-2011 היה למחמ"ד תפקיד מרכזי בשכנוע הנשיא אובמה ליזום מתקפה צבאית של נאט"ו להפלת קדאפי עקב הפרות גסות של זכויות אדם. אבל מחמ"ד התעלמה מהפיכת קדאפי מטרוריסט ללוחם מרכזי בטרור האסלאמי, למי שהעביר את תשתית הגרעין מלוב לארה"ב. הפלת קדאפי הפכה את לוב למדינה בלתי-נשלטת, לזירת מלחמות אזרחים ולבסיס מוביל של הטרור האסלאמי.

ב-2011 קיבל הממסד הוושינגטוני את התפרצות האלימות ברחוב הערבי כאילו היתה צעדה לדמוקרטיה, התקדמות לדו-קיום בשלום, מהפיכת פייסבוק, מהפיכת הצעירים – אביב ערבי בהתגלמותו. אבל בחינת המציאות מבהירה שמדובר בצונאמי ערבי החושף את הטרור, האלימות, החתרנות ומאבקי כוח שורשיים, שבטיים, אתניים, דתיים, רעיוניים, מקומיים ואזוריים בינערביים ובין-אסלאמיים.

ב-2015 נחתם הסכם הגרעין עם איראן שהעניק למשטר האייתולות 150 מיליארד דולרים לשידרוג פיתוח טילים בליסטים, ומכונת מלחמה וטרור להתפשטותם במזה"ת, אסיה, אפריקה ושאר העולם. יוזמי ההסכם, הנמנים על בכירי נשיאות ביידן: כגון ראש ה CIA-ויליאם ברנס והיועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן) ששללו את האופציה הצבאית, למגינת לב רוב האיראנים, וראו באייתולות ברי-שיח אמינים, הנכונים לדו-קיום בשלום ולחלוקת-השפעה עם המשטרים הסוניים במפרץ הפרסי, למרות התנהלותם הפנאטית והמגלומנית השיטתית מאז עלייתם לשלטון ב-1979.

מציאות המזרח התיכון

לאור התנהלות מחלקת המדינה, המתעדת ניתוק ממציאות המזרח התיכון, ראוי שמעצבי מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא ביידן – כמו מעצבי מדיניות בישראל – ילמדו את ספריו ומאמריו של פרופ' אלי כדורי, שהיה היסטוריון מוביל של המזרח התיכון, ואשר מחקריו עומדים במבחן המציאות.

לדברי פרופ' כדורי (The Chatham House Version) – ההנחה ההגיונית שאי-יציבות המזרח התיכון היא תופעה שורשית – אינה זוכה לאהדה רבה בבריטניה ובארה"ב. "האמצעי הפשוט והיעיל ביותר להכרת המציאות הוא היכולת להבדיל בין מלל לבין התנהלות... מנהגים, נורמות ושפה [מזרח תיכוניים] בלתי-מוכרים תורמים לבלבול ולמבוכה [במערב]... לעיתים קרובות, הנחות והערכות אינן נבחנות מול המציאות, אלא נשארות בגדר דוקטרינות בלתי-מוחשיות, כאשר הערכת אישים [מזרח תיכוניים] מתבססת על מוצא-פי האישים ולא על התנהלותם...

"מונחים פוליטיים של מערביים אומצו ע"י העולם, ללא קשר לערכים ולמסורת המערביים, ובכך מרוקנים מונחים אלו מתוכן, והופכים למצג-שווא המציג את הרודן [המזרח תיכוני] כאילו היה חוקתי, ואת הערמומי כאילו היה ישר-דרך...

"הסכסוך הפלסטיני-ישראלי הוא משני... הסכסוך העכשווי הוא ערבי-ישראלי... בהקשר הרחב ישראל אינה הגורם החשוב ביותר, שהוא היריבויות הבינערביות... פתרון הסוגייה הפלסטינית יתרום מעט – אפילו אם יביא להשמדת ישראל – מכיוון שאז יפרצו המאבקים הבינערביים על השלל ועל נושאים מסובכים יותר לפיתרון. פיתרון הסוגייה הפלסטינית לא יביא לשלום...

"דוקטרינות רהוטות לא יקדמו את המצב, ותשובות פשטניות יוליכו שולל. התוהו ובוהו במזרח התיכון הוא שורשי, והיעלמות ישראל... לא תרפא ולא תשפר את המצב. המאמץ לכפות על המזרח התיכון מודרניזציה, דמוקרטיה והתמערבות – עלול להוסיף שמן למדורה המזרח תיכונית...

"[במזרח התיכון] כוח פוליטי הוא קפריזי/גחמני, נרכש באלימות ומתבסס על ידי דיכוי... יציבות פוליטית היא רעועה ועל-תנאי... מציאות יציבה אינה מוכרת, והנתינים חרדים מנחת זרועו של השלטון... חתרנות, בוגדנות ומלחמות אזרחים מאפיינים את ההיסטוריה של המזרח התיכון...

"התייחסות האיסלאם ליחסים בינלאומיים מכירה בשני מצבים: מלחמה נגד 'הכופר' או קבלת מרות 'המאמין' על ידי 'הכופר'. הסכם שלום עם 'הכופר' הוא למעשה המשך העוינות עד הכרה בשלטון האסלאמי... דו-קיום בשלום, קדושת בריתות, צדק חברתי וכיבוד הזולת הם זרים ואף בלתי-מובנים במציאות המזרח תיכונית..." (שם, עמודים 12-1).

מסקנה

ב-2021, עשר שנים לאחר התפרצות הצונאמי הערבי – ובניגוד למדיניות מחלקת המדינה, אך בהתאמה מלאה למחקרי פרופ' כדורי – הרחוב הערבי נשלט על ידי דפוסי התנהגות בני 1,400 שנים: אי-יציבות, הפכפכות, חוסר-סובלנות, אלימות, דריסת זכויות אדם, שלטון עריץ, טרור ומלחמות בינערביים ובין-אסלאמיים, משטרי מיעוט זמניים ופגיעים, וכך גם מדיניותם והסכמיהם, כאשר הצונאמי הערבי/אסלאמי עדין לא הגיע לשיאו.

את כישלונות מחמ"ד אפשר לייחס – לפי פרופ' אלי כדורי – ל"הפגנה שיטתית ומתמשכת של אשליות, הערכות שגויות והתנהלות מגושמת."

האם מעצבי מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא ביידן יחזרו על- או ימנעו מ - שגיאות העבר, בכל הקשור לאיראן ולמזרח התיכון, שהם מוקד הפצה גלובלי של פנטיות, חתרנות, טרור, מלחמות וטכנולוגיות בליסטיות וגרעיניות?

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

החמור היה קטן אבל חזק, צבעו היה אפור-כהה עם פס שחור לאורך הגב, אחד לרוחב הכתפיים, ודאי משהו מן הזברה נשתייר בו, או מאבות-אבותיו שלוחי המידבר, על-כל-פנים, קטן היה ועשוי היה כאילו לפי מידת בת-אדם שגובהה מטר אחד בלבד, ורוב גופה רגליים; וכן היו נצמדות הרגליים הארוכות לעורו של החמור ומהוות מעין צנטאור קטן.

החמור היה משמש גם מעין מרכבת-משפחה; רכיבה ליפו הרחוקה, למושבת הגרמנים וילהלמה, שיחסי שכנות טובה היו לנו איתם, וכן הוביל את פחי-המים מן הבאר, את שקי-החיטה לטחנת וייס, וסלי ענבים שחורים מן הכרם.

הקיץ היה מכריז על בואו בכאב-עיניים: העין כאילו מרוח-רעה בלבד היתה מתנפחת, מאדימה ופולטת זרמי מוגלה בלתי-משוערים; איזו תסיסה רעה היתה באוויר, מעין שמרי-רעל שהיו מצמיחים, מנפחים ומדליקים כל שרטת קלה, כל עקיצת זבוב.

רגלינו היו בקיץ מכוסות פצעים, ובמקרה הטוב קשורות וחבושות תחבושות לבנות. ואילו חברינו, הפצעים שברגליהם היו גלויים, וזרי זבובים שחורים עומדים סביבם.

הצלקות שבאו לי מפצעי-קיץ אלה טבועות ברגליי עד היום עיגולים-עיגולים, מעין אות שהטביעה בנו הארץ, מעין נשיקה לדור ראשון שלה.

מה יקר לאדם מעיניים? ואולם שיבעה מדורות גיהינום עברו על העיניים. קשורי-עין, מוכי פצעים וקודחים, היה החמור הקטן מוביל אותנו ב"דרך היסורים" חודשים-על-חודשים, ובנאמנות רבה, אל לב המושבה, שם עמדה המרפאה ובית-הרפואות.

ה"וייה דולורוזה" היתה שדרת רימוני-בר מעורבת בשיטת-גדר פשוטה, ובמרחקים קצובים, בתוך הגדר, היו נטועים עצי אזדרכת; העוני, העזובה הנוגה של המושבה, נתנו ידם בשדרה זו, והיא הלכה ונתפראה, הלכה ונסתבכה עשבי-בר, ושיחי גרגיר פשו בה ועשוה לשני קירות ירוקים עבותים מטילי-צל ומלאי ציוץ זמר וקינון, מן החוחית עד לנחשים השחורים, שהערבים קראו להם "כושים". שם היה כל זה מאווש ביום ובלילה, וריחות סירפדים מרקיבים ופגרי-ציפורים היו עולים מן הסבך.

*

את החמור הקטן איני רואה היום – עיניי קשורות ונפוחות – ואפי נוזל ריר; בידי מטפחת גדולה לבנה, קשה מעמילן, וריח כביסה רענן לה. אני מוחטת ומוחטת בלי-הרף את האף, והוא בוער ובוערות גם העיניים; שם מיוחד היה לדלקת זו: בשדה. איני יודעת אם המלה היא ערבית או אידית.

את אור היום אני רואה על אף הקשר על העיניים. ורוד הוא. מסתנן. וגם דברים אחרים אני רואה, למרות הקשר על העיניים. ידיי מחליקות על צווארי החמור, ועורו חמום מן השמש וריח יזע קל עולה ממנו. האנקורים מתפלשים לרגליו בתוך החול, ולפי ציוצם נמצאים הם עתה בצניפה אחת של התעסקות גדולה, בלוויית מכות כנף ומקור עד דם!

"דבח" הכלב מרחרח את רגליי באפו הקר. אני יודעת בדיוק את מצב גופי כעת, ומצב זנבו המכשכש. ברגע זה מרים אותי אחי בקלות ומושיב אותי על החמור. רגליי נוגעות בצלעותיו. היום הוא חבוש, שלא כרגיל, אוכף אדום שציציותיו הארוכות מפזזות ויורדות על ביטנו כדי לגרש את הזבובים. אחי יושב מאחוריי, מחזיק בי ביד אחת, ובשנייה מכבד את החמור בצליפה קלה בחזרן שבידו.

אנו רוכבים ואני רואה בעיניים עצומות, לפי הקולות והריחות, את התקדמותנו בשדרה: החוחיות משתוללות מחום, ורשרוש כנפיהן דומה לקול שמשמיע בד חדש, שהתופרת קורעת אותו לשניים; ריח מריר עולה מן הרימונים, סימן שאחרוני הכותרות נשרו מעליהם, והצרעות עטו על הרימונים הקטנים והירוקים, כי אני שומעת את זמזומן הכבד, הנכשל בענפים ובעלים. ואולי יש איזה קן צרעות בקרבת מקום? האזדרכת ודאי הבשילה כבר את הגולים הירוקים שלה, וכעת החלו להצהיב, כי הבולבולים מתריעים כלאחר סעודה טובה.

עלים צהובים נושרים תדיר מן הרימונים ומן השיטה ונחים ערימות-ערימות לשני צידי השדרה. ביניהם מרשרשות לטאות גדולות וצהובות, ואף נחש שחור, "כושי", אורב לצפרדע או לאפרוח-אנקורים, ייתכן שכבר בלע את האנקור הרך, וכעת הוא עומד בגרונו ומהווה בליטה בגופו – הרגע הנכון להורגו.

רגלי החמור מפזזות ומעפרות בחול החם, והאבק עולה לאפינו – החמור הוא פזזן-רקדן במקצת, חצי "רחוון". אלא שהרוכב אינו מרגיש בריקוד זה, להיפך. אנו יושבים איתנות, ואני מרגישה את דריכות שריריה של הבהמה הקטנה והמסורה. אולם כל צעד מקרבנו לבית הרפואה, ומה שמחכה לי שם מכווץ את מעיי. אני מהססת ורוצה להאריך את הדרך ככל האפשר – אני מבקשת מאת אחי שיכרות לי שבט אזדרכת. מעין שוט-רכיבה. אחי יורד מעל החמור, מאווש בין העצים, ואני שומעת אותו מקשקש באולרו. יודעת אני שאולר כבד זה נפתח בקושי, ו"רואה" אני כיצד הוא מתאמץ לפותחו כשלשונו מתגנבת מעל לשפתיו מתוך התאמצות. אני צוחקת לעצמי, אך איני מתגרה בו – כפי שאני עושה תמיד כשהוא מוציא לשונו מרוב התאמצות – והוא חושב שאיני רואה ולכן אין להיזהר מפניי, ועושה את התנועה שלו ברחבות רבה; השבט קריר ועגול וכפיף, ואני מתחילה לקלפו בשיניי ומעלה מרירות חמוצה ופסים פסים של קליפה רכה ולחה כסרטי-בד. וכל שעה זו החמור עומד, והשעה הרעה נדחקת ממני והלאה...

עתה עולה על דעתי שרימון קטן, כגודל כף-ידי, היה יכול לשמש לי כדור-משחק עם האחים הקטנים, כשאפתח את עיניי. אני מבארת את העניין לאיטו ובפרטים. ואולם מיד, כאילו עברו ברק מעל, עומד אחי על כוונתי, קופץ על החמור, ומצליפת חזרן אחת מתחיל החמור דוהר, מקפיץ ומטלטלנו מעלה, מטה, ולצדדים. אני מסכימה בליבי אפילו לנפילה: נפילה מחמור קטן כמוה כאפס ואני רגילה בה, אם כי לא ידוע לי מה טיבה בשניים.

החמור דוהר ואני שומעת שפרסותיו הולמות כבר את אדמת החמרה הקשה. הדרך הגיעה לקיצה. ליבי נצבט – אנו בחצר בית-הרפואות; האוקליפטוסים הזקנים שולחים לקראתנו משב קריר וריחני. אך יחד איתו עולים ה"קולות" מן המרפאה, מחדרו של החובש. אני רואה אותו כעת מתחת לסגור-עיניי, וביטני נצבטת מפחד.

סינור מצוייץ כתמי לאפיס שחורים עוטף את גופו השמן, זקנו האדום פרוש על סינורו; ידיו קטנות וצהובות מעישון, וקולו חד ועז כאזמל. בתנועת-יד אחת הוא מפשיל את ראשי, מטיל אותו בין ברכיו הקשות כבתוך צבת. אחי מחזיק את ידיי וכל גופי המפרפר. מגע של אש בתוך העיניים, הלאפיס מטפטף לתוכן – אך כפי הניראה היתה זאת התרופה היחידה והיעילה ביותר.

החדר מלא בכיות וצווחות ילדים ואימהות. פצעים נפתחו והמוגלה היתה מתפרצת כזרם, ולעיתים ישר לתוך פני החובש. ואותן עיניים טרוטות מטראכומה, שהחובש היה משפשפן באבן כחולה ושורף את גרגירי הפגע. קערה גדולה מלאה צמר-גפן מגואל בדם ומוגלה עמדה ליד החובש, וריחה היה אטום ומעלה בחילה. זבובים רחשו עליה.

על הקיר היה תלוי כיור של פח ומביטנו השתרבב ברז קטן. הברז זלף סילון דק של מים, והחובש היה טובל בו קצה אצבעותיו ומנגבן במגבת לבנה שזבובים צבאו עליה. בפינת החדר, על הריצפה האדומה, ישבה חבורת ערבים חולים. מזמן לזמן היה אחד הגברים מכעכע ויורק על הריצפה, אוסף לאיטו את הכאפייה, מכסה בה את מחצית פניו ומתכרבל בגניחה.

הנשים השחומות היו חיוורות מחולי, אך צמידיהן צילצלו וידיהן היו אדומות מצבע חינה. זרי זבובים ענדו עיני ילדיהן החולים, ואיש לא הרים יד לגרשם. הזבובים שהו בלי-זיע.

ריח זבדה ישנה ועשן אוהלים ועצב רב – עלה מהם.

*

נכתב: 1948 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1905-1906 לערך. נדפס לראשונה: "הארץ", 14.1.1949. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 98.