אודות צור קשר התחברות
חדשות בן עזר #1617 08/02/2021 כ"ו שבט התשפ"א
בגיליון:

מאמרים

אסתר רַאבּ

שירים מבין הזמנים



הַדְּמָמָה

מִתַּחַת לַדְּמָמָה
הַלְמוּת
פַּעֲמוֹנִים עֲמֻקִּים
מַרְאוֹת מְרֻמָּזִים
רְחוֹקִים
סַחַף-עָנָן
כִּכְתָב-אֱלוֹהַּ
מְנֵי מְנֵי –
מִקְצֵה שָׁמַיִם
עַד קְצֵיהֶם
אִוְשָׁה – לֹא מִכָּאן –
תַּעֲלוּמָה
מִתַּחַת לַדְּמָמָה
הַלְמוּת-לֵבָב
עֲצוּמָה.
רַחַשׁ תְּהוֹמוֹת –

[מתוך העיזבון]

*

גּוּף-נַעֲרָה פּוֹרֵחַ
מִתְפּוֹרֵר לְרָקָב
בַּנָּקִיק, בַּגַּיְא
עַל צֶלֶם-אֱלֹהִים
נִמְתָּח "גָּרַב" –
אֵפֶר דָּלוּחַ –
כְּסוּתוֹ;
מֹחוֹת נִדְלָקִים
כְּמַשּׂוּאוֹת-רַעַל –
מְאוֹתְתִים מָוֶת קָרוֹב;
חִנָּם צוֹבְעִים שׁוּלֵי עֲנָנִים
לֶחְיָם –
בֹּקֶר וָעֶרֶב;
וָרֹד עָנֹג וְתָם:
עוֹלָמוֹת רָמִים
נְמוֹגִים וְאוֹבְדִים –
וְהַכֹּל הוֹלֵךְ וְנִשְׁלָם.

[מתוך העיזבון]

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

עמנואל בן סבו

נמצאו האשמים בפשיעה וברצח במגזר הערבי!

קשה היה לשמוע ושבעתיים קשה היה להאמין שאין מדובר במתחזה או במתיחה ממש, אבל ממש לא מוצלחת.

נהרות הדם במגזר הערבי, הרצח היומי למולך השנאה, חבית הפשיעה המבעבעת אינה יכולה להימשך, אבל לדאבון הלב ההסתברות שהיא תימשך גדולה ביותר, הקונספירציות במגזר מתעצמות כמעט כמו הפשיעה במגזר – לא המון נבער, לא ארחי פרחי מפיצים את הקונספירציות כי אם אנשים משכילים, בהם נושאי תארים אקדמאיים, נושאי משרות המפרנסות אותם מאותן עטיני שלטון ותקציבי המדינה הרעה הזאת אשר יצרה תוכנית בנויה לרצח במגזר הערבי, תוכנית מתכללת בה צה"ל מעודד את השודדים לשדוד את מחסני הנשק תוך עצימת עיניים, המשטרה מאפשרת ירי חסר אבחנה על אזרחים חפים מפשע, מאפשרת גביית דמי חסות, מאפשרת אליפות בירי מרחוק, יידוי רימונים מכל הסוגים, שיגור טילים מדויק וחיסולים ברחובה של עיר, בתי המשפט עושים יד אחת להקל במעצרים המינוריים שהמשטרה עושה עד כדי עלה תאנה –ומשחררים אותם להמשיך לשלוח יד באחיו.

האשמים הוודאיים הבכירים הם ראשי מדינת ישראל, היהודים, המבקשים ליצור את הבוקה ומבולקה במגזר הערבי, יד לא נעלמה של צמרת השלטון מבקשת שהערבים ישלחו יד באחיו, יבצעו שחיטה יומית בכשרות הממשלה.

זוהי ללא ספק עלילת דם חמורה ביותר, לא פחות משחיטת ילדים נוצריים על ידי יהודים כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות הדם. עלילת הדם החדשה קובעת בגלוי, לא בסמוי, כי היהודים מעודדים שחיטת מוסלמים, גברים, נשים וטף, רצח מסודר, תוכנית מסודרת, כדי שהערבים יהרגו אלה את אלה. מזעזע ומחריד.

כשאנשים נורמטיביים מתבטאים באופן הנוראי, חסר האחריות, המחריד המרושע הזה – מה לנו כי נלין על ההמון המחפש לפרוק זעמו על כאבו האמיתי, על חולשת ההנהגה הערבית, על כישלונה המהדהד. כמה קל יותר להרחיק את האחריות לעבר גורמי הממסד, הממשלה, המשטרה, הצבא, בתי המשפט. כמה קל יותר מלרחוץ בניקיון כפיים ולהאשים את המלכות בכל הרעה החולה.

על חלק גדול של ההנהגה הערבית הכושלת, חסרת האחריות, המסרב לערוך בדק בית רציני ולו בבחינת האשם התורם – לבחון במה היו עסוקים בעשורים האחרונים, מה תרומתם לערביי ישראל, שולחיהם לעבוד למענם ועבורם, יציגו נא הישג משמעותי אחד למען שולחיהם?

כן , יש גם אחריות לממשלת ישראל ולמוסדותיה, סגירת פרצות בבסיסי צה"ל, הגברת אכיפה, השקעה מאסיבית בחינוך מלידה ועד בגרות, בניית גשר על המים הסוערים עם הציבור הערבי, אשר רובו המכריע הינו ציבור נורמטיבי תאב וחפץ חיים טובים. הגיע הזמן לערוך את ההבדלה בין העבריינים לבין כלל הציבור, לאפשר את עבודת גורמי אכיפת החוק ביישובים הערביים, לשתף פעולה בעת אירועים עבריינים, לא להשמיד ראיות, לא לחבל בעבודת המשטרה.

הציבור הערבי במדינת ישראל שומע מחד את עלילת הדם על התוכנית היהודית לעידוד צמצום דמוגרפי של ערביי ישראל באמצעות הסכין, החרב, הרובה, האקדח והטיל – ומאידך רובו של ציבור זה מבקש להשתלב, להיות חלק, אזרח שווה זכויות וחובות, שאינו קונה את עלילת הדם.

הפקרת הרחוב למיעוט מסוכן במגזר הערבי מאפילה על השילוב, על ההישגים, על החיבור למדינה. מיעוט מסוכן זה מאמין בקונספירציה, בעלילת הדם – וממנו תצמח וצומחת הרעה, בעידוד חלק מההנהגה הפוליטית המאכזבת.

עמנואל בן סבו

אהוד: שכחת לציין את חלקו המכריע של "הנאשם בפלילים" העומד בראש ממשלת ישראל – בעידוד הפשיעה והרציחות במגזר הערבי, ואם איני טועה, במסגרת אספסוף הבלפוריאדה הנאור כבר היתה שם הפגנה נגד נתניהו גם בנושא הזה!

ובאשר לערביי ישראל, אלה צריכים לברך שלוש פעמים ביום את מזלם הטוב שהם חיים בחופש ובדמוקרטיה שלנו – לעומת שאר מיליוני הערבים והמוסלמים במדינות המזרח התיכון – "מדינות" שחלקן הולכות ומתפוררות במלחמות פנימיות, בעריצות, ברציחות, ברעב, בחורבן ובגלים עצומים של פליטים חסרי תקווה.

מאות המפגינים הישראלים והפלסטינים שהפגינו במוצ"ש האחרון – קודם בשכונת סילוואן במזרח ירושלים נגד ההתנחלויות ומשם המשיכו למחות עם כרזותיהם נגד אקיבוש מול מעון ראש הממשלה בבלפור – ממחישים למי שטרם הבין

מה עומד מאחורי הפגנות המוצ"ש נגד נתניהו.

הבה נקווה כי החוצפה של הפלסטינים המחרבנים עלינו בלב הדמוקרטיה שלנו תעזור מאוד לנתניהו לנצח ולגבש רוב לממשלתו בבחירות הקרובות.

וכמובן שלחרדים אסור להתגודד. זה מותר רק לצעירים הפלסטיניים שונאי ישראל המפגינים עם כרזותיהם מול מעונו של ראש הממשלה בירושלים!

פוצ'ו

בחיי [7]

ל"ט. בזכות איך שאני נראה

הפעם היחידה בחיי שבה זכיתי להיות משא נפשה של אישה בזכות מראה פניי, ולא בזכות מאמציי הספרותיים, היתה באחד המופעים שלי עם גבי ברלין בכפר ורדים שבגליל המערבי.

תמיד קינאתי בבחורים יפי התואר, אשר לא היו צריכים להשקיע מאמצים כדי להפיל ברשתם את ליבה של מלכת היופי האזורית. לא היו צריכים לכתוב פיליטונים, או מערכונים מצחיקים, כדי להשיג בעזרתם את מה שלא הצליחו בעזרת פרופיל מקסים או עיניים ירוקות.

עלם חמודות מהסוג הזה היה חברי הטוב ציקה בן-ארי, שהיה איתי בקיבוץ נתיב הל"ה, ואחר כך גר איתי באותו חדר כשלמדנו יחד בפקולטה לחקלאות. אני, בכל חיי הארוכים, זכיתי רק פעם אחת ויחידה לקבל את פניה של נערה, אשר נשלחה אליי על ידי חברתה, להגיד לי שמוישלה (שם בדוי) מציע לה חברות, אבל היא בעצם רוצה להיות חברה שלי, אז לפני שתיתן לו תשובה, היא שואלת מה הסיכויים שגם אני אציע לה.

כמובן שאמרתי לאותה שליחה, שתגיד למירי (שם בדוי) שמוישלה שווה פי אלף ממני, ושתתפוס אותו מהר לפני שיוכבד (שם בדוי) תפיל אותו ברשתה.

אחרי דברי אלה מירי התחתנה עם מוישלה והשניים חיים כל כך יפה, באהבה כל כך גדולה, עד שבמשך הרבה שנים אחר כך חשבתי שעשיתי את הטעות של חיי.

לציקה, לעומתי, היו הרבה יותר הזדמנויות לעשות טעויות שכאלה. נדמה לי שכל נערה בקיבוץ, או בפקולטה לחקלאות, שמישהו הציע לה חברות, היתה קודם פונה לציקה לברר מה הסיכויים שלה אצלו. אני לא שמעתי על המקרים האלה ממנו, כי הוא לא היה מאלה הרצים לספר לחבר'ה, אך בהיותי חברו הקרוב, הבנות הן שהיו באות אליי לברר מה הסיכויים שלהן לרכוש את ליבו. כרכלן חובב הייתי מושך אותן בלשונן, מנסה לשמוע עוד ועוד פרטים ומחפש דרכים לנחם או לנכס אותן לטובתי.

הנס החד-פעמי אשר בו אישה נמשכה אליי בגלל חזותי החיצונית, אירע בכפר ורדים אשר בגליל המערבי.את כפר ורדים הכרתי בזכות אדם דרוקס, שהיה מראשוני היישוב וגר שם עם אשתו רותי ילידת כפר יהושע. באותו יום שבו הופענו בכפר בתוכניתנו 'הוא בא לקיבוץ', אדם כבר היה מנוחתו עדן, אבל רותי באה לכבד אותי בנוכחותה.

עד שגבי ברלין והאקורדיוניסט עוזי רוזנבלט יגמרו להתקין את ההגברה, ישבתי עם רותי והעלינו זיכרונות. פתאום נעמדה מולי אישה נאת מראה, צביה (שם בדוי) הסתכלה עליי לרגע במבט שכולו תימהון, ואחרי שהתאוששה אמרה:

"חבל שלא הבאתי את התמונה!"

לא הבנתי על איזו תמונה היא מדברת, והיא מיהרה להסביר: "התמונה של בעלי! אתה דומה לו כמו שתי טיפות מים."

כזאת עוד לא קרה לי, בכל זאת לא איבדתי את עשתונותיי ואמרתי כאיש רעים להתרועע: "למה להביא את התמונה, למה לא את המקור?"

ברגע זה חשתי צביטה במותניי מהכיוון של רותי, אבל את מה שאמרתי כבר אי אפשר היה להחזיר לגרון.

"המקור מת בדיוק לפני שנה," אמרה האישה בקול חרישי, "כשראיתי אותך, הרגשתי שהוא כאילו חזר..."

למזלי אותה שעה האולם כבר התמלא וגבי בא להזמין אותי לעלות לבמה. במשך ההופעה לא הסרתי ממנה את עיניי. היה לה חיוך שובה לב, היא הרבתה לצחוק ושמחתי שהצלחתי להשכיח לה את בעלה המת. בסוף הערב, כשהקהל החל להתפזר, היא נשארה לשבת, כאילו חיכתה שאגש אליה. אכן ניגשתי והיא הזמינה אותי לשבת לצידה. אמרה שכל הזמן חשבה לרוץ הביתה להביא את התמונה, להוכיח לי שהיא לא בודה דברים מליבה.

כאן לא יכולתי להתאפק, ושאלתי אם בעלה נחשב ליפה תואר.

היא בחנה אותי במבט זריז ואמרה שהוא היה יותר מלא ממני, ואני לא ידעתי אם זו מחמאה, או להפך.

כדי לשנות את הנושא אמרתי לה שחששתי שההופעה שלי תפיל עליה עצב, אבל ראיתי שצחקה עם כולם.

אמרה שאי אפשר היה שלא לצחוק, אבל יחד עם זה, היא הרגישה בדמעות החומקות מעיניה. לפני שנפרדנו ביקשה את הטלפון שלי וכתובתי כדי שתשלח לי את התמונה ואוכל לראות כמה אני ובעלה דומים.

למחרת בערב קיבלתי מצביה את הצלצול הראשון, ואחר כך כל אותו שבוע, היתה מטלפנת ערב ערב. את התמונות החליטה שלא לשלוח אליי, כי היא לא סומכת על הדואר, והיא תראה לי אותם כשאני אבוא לכפר ורדים או היא לתל אביב.

כדי שלא תבנה עליי, סיפרתי לה שיש לי כבר שתי חברות וחצי, ולאדם בגילי זה מספיק.

אמרה לי שגם לה יש הרבה ידידים וחצי, אך חסר לה חבר קרוב, כי היא אוהבת ללטף ולהיות מלוטפת.

אחרי גילוי לב שכזה ידעתי שאני אבוד, כי איך אוכל לעמוד מנגד, מול מי שאוהבת את הדברים הקרובים כל כך לליבי. אין ספק שאם בעלת הווידוי המפתה היתה גרה בהישג רגל, הייתי עולה על הווספה וטס למשש ולבדוק אם יש לדבריה כיסוי. אך מה לעשות כשבארצנו הקטנטונת עוד יש מרחקים, שמרתיעים כל מיני קשישים כמוני, ואין לי ברירה אלא לקוות שדב עילם יסדר לי עוד הופעה בגליל המערבי בקרבת כפר ורדים.

דב עילם לא מיהר כל כך להיענות לתפילתי, כי מצא לגבי ולי עבודה יותר טובה. שלושה מפגשים רצופים לפני גימלאי המורים במלון דן בתל אביב. הממונה על הערבים האלה מטעם אגודת המורים היתה אישה גבוהת קומה, שחורת שיער ובעלת חיוך החושף את יופי שנייה. שמה היה עופרה והיא ריגשה אותי מאוד כאשר נודע לי שהיא בת המורה שלי לזמרה, דניאל סמבורסקי. את שיריו של סמבורסקי, החל 'מזמר הפלוגות' וכלה ב'פנינו אל השמש העולה,' שרה כל הארץ. בקורסים של ההגנה ובמחנות העבודה, היו השירים שלו מלווים כל שירה בציבור וכל מסע או טיול. אם בגימנסיה הרצליה ה'מצויין' היחיד שלי היה בהתעמלות, הרי בבית ספר הכרמל הוא היה בזימרה. אהבתי את שיעורי הזמרה שלו, בניגוד לשלמה קפלן, המורה הקודם שלי, שאמר לי לשיר בלי להשמיע קול, הוא מעולם לא רמז לי להנמיך את קולי והרשה לי לשיר חזק ובקול רם היוצא מהלב.

בסוף המפגש הראשון עם גימלאי המורים, סיפרתי לעופרה שהייתי תלמיד של אביה ולפני כמה שבועות, כשהתקיים כנס בוגרי בית ספר הכרמל, קראתי מקאמה על המורים וכללתי בה גם את אבא שלה.

עופרה התרגשה מהסיפור והשביעה אותי להביא לה את השיר. קצת התלבטתי, כי השיר מדבר על סמבורסקי בעין צוחקת, אבל היא דווקא אהבה אותו ומאז בכל ערב שירים שהיא מקיימת לזכרו של אביה, היא לא מניחה לי עד שאני מבטיח לה לבוא לאירוע ולקרוא את המקאמה:

"...זוכרים את סמבורסקי המורה לזמרה / שהיה מלחין נערץ ולימד ממש לא רע / היתה לו רק בעייה עם האות סמך המרוקנת / שהתחלפה לו תמיד עם הזין המסוכנת / וכשגבריאל קלוסקי / היה קורא לו זמבורסקי / עדיין התאפקנו והצלחנו לא לצחוק / עד שצביקה לבנון הלך יותר מדי רחוק / וכאשר למדנו מה זה אקפלה או קנטטה /הוא קם ושאל בתמימותומה זה זונטה? / לזכותו של סמבורסקי נאמר / שהוא לא התבלבל ואמר / תלמידים אהובים תלמידים חביבים / זונטה זה לא מה שאתם חושבים..."

אני חייב להודות שאת הסיפור הזה לא בדיתי מליבי, וצביקה לבנון, שהיה לימים מפקד הנח"ל, היה יכול להעיד על כך, לו היה חי בינינו היום.

בינתיים, לבל אשאיר מישהו כוסס את ציפורניו מרוב צפייה לשמוע איך התפתח הרומן ביני לבין צביה אוהבת הליטופים, אני יכול לגלות שבסופו של דבר, אחרי הרבה זמן, היא הגיעה אליי לתל אביב עם התמונות, כפי שהבטיחה. הרכבתי את משקפיי ושמחתי לראות מול עיני גבר עגלגל ויפה תואר. לצערי הרב שמחה זו דעכה עד מהרה, כשניקיתי את משקפיי והבחנתי שחוץ מהשפם, אין בכלל שום דמיון בינו לביני, אז מה יוצא לי מזה שהוא כל כך יפה?

אל כפר ורדים הגעתי כמה חודשים לאחר מפגש התמונות, בזכותה של אורה מורג שאחיה טוביה גר באותו כפר גלילי. כשהגענו לשם צביה כבר לא גרה בכפר, כי עברה לגור בדיור מוגן שהוקם רחוק מתל אביב, בקרבת ביתו של בנה. בערבי חגים היא אף פעם לא שוכחת לטלפן כדי לאחל לי חג שמח. תמיד אני מבטיח לבוא אליה יום אחד ולראות את משכנה החדש, אך אהבה גדולה שנפלה עליי פתאום, מנעה ממני מלקיים את הבטחתי שנדחתה מחג לחג. כשדיברתי איתה בראש השנה האחרון סיפרה לי שהתאהב בה אלמן אחד. איש נחמד מאד ואף אחד לא מאמין שהוא כבר בן 92. נכון שאין לו שפם כמו שהיה לבעלה, אבל לעומת זאת הוא כל כך טוב בלעשות לה טוב במיטה, עד שהיא מרגישה יחד איתו כאילו היא בחורה בת 29.

שמחתי מאד בשבילה, כי נדמה לי שאין ניחום אבלים טוב יותר מזה הקורה על מצעים של דיור מוגן.

פוצ'ו

המשך יבוא

אהוד: המנצח שלמה קפלן היה גר ברחוב ארלוזורוב בפתח-תקווה, ליד האטליז של פוגאץ' וכמעט מול חנות המכולת של אימא של נחום סטלמך. קפלן היה חובב של משחקי שח ואם איני טועה שיחק גם עם אבי בנימין ועם חברם המשותף דוד כספי.

אסתר ראב דודתי פגשה קיץ אחד בחוף הים את עופרה סמבורסקי היפה, הוקסמה ממנה והחליטה שעליי לפגוש אותה כי היא מתאימה לי. כמובן שהערצתי את אביה של עופרה, וגדלתי על שיריו ולימים על קטע הסרט שבו הוא מלמד בעברית "ייקית" את שיר העמק בהלחנתו ["באה מנוחה ליגע" למילים של אלתרמן. ניתן כיום לאתרו בקלות ביו-טיוב] – מלמד את השיר לחברי גבעת ברנר בחדר האוכל של הקיבוץ – ושמחתי אז לראות שעופרה גרה בבית הוריה ברמת אביב. כאשר פגשתי אותה, אביה כבר לא היה בין החיים. כצפוי היא מצאה חן בעיניי, אבל שום דבר לא יצא מזה – כי כנראה אין בי את הקסם הארוטי שיש לך, פוצ'ו, בפגישותיך עם נשים.

צביקה לבנון היה קרוב-משפחה של אבי החורג משה גרינברג-דגן מפתח-תקווה. אימי דורה נישאה למשה שנים אחדות לאחר מות אבי בנימין. אשתו של צביקה, תמימה, היתה אחות בתל השומר והכירה היטב את המסתורית אשתי. היינו פוגשים אותם בנופשונים של גימלאי בית החולים שיבא תל השומר, זאת בזכות תמימה. צביקה אהב לקחת מיד המדריך, בנסיעה באוטובוס, את המיקרופון – ולהסביר לנו דברים רבים שבמקרה נבעו גם מניסיונו הצבאי האישי הרב. פעם ניסיתי לתקן שגיאה היסטורית בוטה בדבריו, וחטפתי ממנו בו-במקום באוטובוס על הראש – כי על מה שהוא אומר אי אפשר לערער.

באבל על מותה של רות דיין

אישה למופת

בגיל 103!

אהוד: בשנת 1997 יצא לאור ספרי "אומץ, סיפורו של משה דיין" הביוגרפיה שלו, בהוצאה לאור של משרד הביטחון. ההוצאה לא טרחה לשלוח עותק לרות דיין, ועל כן התקשרה אליי, והיא כבר כבת 80, טיפסה במדרגות שלוש וחצי קומות ובאה לקחת ממני עותק של הספר וישבה איתי לשיחה ארוכה. מכל בני-המשפה והמקורבים למשה דיין, לה היה איכפת ביותר מהספר, וניכר בה שהיא מעודדת ותומכת בכל מה שקשור לשימור זיכרו של משה דיין.

דניה מיכלין עמיחי

אשת חיל – רות דיין

(הריאיון נערך בשנת 2012)

הריאיון עם רות דיין היה אחד המרתקים ומעוררי השראה שערכתי. אישה גדולה מן החיים, שבאו על סיומם בימים אלה, בהיותה קרובה לגיל 104.
רות דיברה בגילוי לב על משה ועל כל אחד מילדיה, תקצר היריעה מהשתרע להביא במלואם את כל דבריה, אני מקווה שהבאתי כאן את עיקרם.
רות דיין שייכת למשפחה שהטביעה את חותמה על החיים בישראל מתחילת המאה הקודמת עד היום מבחינה מדינית, צבאית, תרבותית וחברתית. זו משפחה חדורת אידיאליזם, כשציונות ואהבת הארץ עוברים בה מדור לדור, ואחדים מבני המשפחה הפכו זה מכבר למיתוס.
סבה של רות, דב קלימקר, הקים בארץ מפעלי תעשייה, אימהּ, רחל קלימקר שוורץ, היתה אשת חינוך, אביה, צבי שוורץ, היה פעיל ציונות בלונדון, נרתם שם להפצת השפה העברית, ובארץ היה עורך דין ידוע. אחותה, ראומה, נישאה לעזר וייצמן, שהיה מפקד חיל האוויר, נכדו של הנשיא הראשון למדינה חיים וייצמן, ובעצמו הנשיא השביעי. רות היתה נשואה למשה דיין, שאביו שמואל דיין היה ממייסדי תנועת המושבים וחבר הכנסת הראשונה. אימו דבורה היתה פעילה חברתית ועסקה בקליטת עלייה. משה היה ממפקדי ארגון ה"הגנה", הרמטכ"ל הרביעי של צה"ל, חבר כנסת, שר ביטחון ושר חוץ. אחיו, זוריק, נהרג במלחמת השחרור, בנו של זוריק הוא עוזי דיין, אלוף במיל, שהיה סגן הרמטכ"ל. בנה של אחותו הוא יהונתן גפן, משורר ויוצר, אביהם של המוסיקאי אביב גפן ושל שירה גפן, שחקנית, במאית וסופרת, הנשואה לסופר אתגר קרת.
שלושת ילדיה של רות המשיכו במסורת המשפחתית: יעל, חברת כנסת לשעבר ויו"ר מועצת עיריית תל אביב, נישאה לדב שיאון, שהיה איש צבא ודובר צה"ל, אודי הוא אמן ואסי איש קולנוע, מחזאי, במאי ושחקן מוכשר.
רות דיין, מייסדת "משכית", מפעל לייצור אמנות מקומית בידי עולים חדשים, מתנדבת פעילה בארגונים שונים למען עולים חדשים ודו קיום בין יהודים וערבים, עליהם קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן גוריון בנגב. חרף פעילותה רבת התחומים והישגיה הרבים, נשארה רות אשת עבודה צנועה, טבעית וישירה, ורחוקה מכל גינונים.
פגשתי את רות דיין בביתה בתל אביב, לבושה בטעם אך בצניעות, ענודה עגילים ושרשרת לצווארה, והחיוך הצעיר על פניה אינו מסגיר את מניין 95 שנותיה. סלון ביתה רחב ידיים, אבל אינו ראוותני; על הספות, והכורסאות מפיות עבודות יד ברקמה ובסריגה, שולחן עגול נמוך במרכז, והרבה חפצי אמנות; פסלים, כדים והמון תמונות על הקירות, על השולחנות והכונניות; תמונות אמנות אבל בעיקר של בני משפחת דיין לדורותיה בציורים ובצילומים, כל ההיסטוריה המשפחתית הענפה; ההורים של רות, רות ומשה, זוג צעיר, תמונה משנת 1938, משה בלבוש נוטר, ציורי דיוקן של משה ושל רות, ציור גדול של יעל, צילום של אסי מצלם סרט, צילומים שלה עם אימהות וילדים ערביים בחיק הטבע, צילומים של הילדים הנכדים והנינים, בלי סוף, עבר והווה. ואנחנו צללנו מיד לעבר.

ספרי לי קצת על משפחתך, באיזה בית גדלת?
סבא מצד אימא, דב קלימקר, יליד קישינב, למד כימיה בסורבון, עלה עם משפחתו ארצה ב-1903 כשאימא היתה תינוקת, התיישב בראשון לציון, ויצר מלח לימון מפסולת זיתים. הוא הקים את עמק הארזים ליד מוצא ובנה שם בית חרושת למוצרים כימיים.
סבא מצד אבא, יחיאל שוורץ, יליד נובוסליצה, היה ציוני וסוחר אמיד, ושלח את בנו בן ה-14 ללמוד בארץ בגימנסיה הרצליה, היכן שאימא למדה, כך ששני הוריי, רחל וצבי, שידעו עברית עוד מבית ההורים, נפגשו בגימנסיה הרצליה ולמדו במחזור ג'. כשסיימו את הלימודים החליטו, קבוצת צעירים, ללכת למרחביה, ללמד את העולים החדשים עברית. ביניהם אליהו גולומב, משה שרת ודב הוז, בוגרי מחזור א' של הגימנסיה הרצליה, ממייסדי ארגון ה"הגנה" ומראשי תנועת העבודה, כולם עברו אחר כך לנהלל, לימים יהיו כולם אנשי מפתח בתולדות המדינה. אני נולדתי בחיפה כי במרחביה לא היתה מיילדת. אימא היתה גננת ואבא מורה. ב-1919, כשהייתי בת שנתיים וחצי נסעה כל החבורה ללונדון ללמוד כלכלה.

מה נתנה לך התקופה בלונדון?
הרבה מאוד. קודם כל שפה וחינוך, אם כי בבית דיברנו עברית. כל החברים של הוריי שהיו אז בלונדון באו מהפועל הצעיר, שהיה הבסיס שממנו הוקמה מפא"י. בלונדון הם היו מסורים למפלגת הלייבור האנגלית. אבא היה כתב של עיתון "דבר", ושל עיתונים נוספים, עבד בשביל קרן היסוד ועשה שם תואר שני ב"סקול אוף אקונומיקס", היכן שכל חבריו למדו, והם קראו לו הקן של הסוציאליזם, כך שגדלתי ברוח הסוציאליזם. אני הייתי הבת הראשונה בחבורה וכולם פינקו אותי והציפו אותי במתנות, אבל הייתי ילדה בודדה וקראתי המון.

איך היה המעבר לארץ?
כשחזרנו לארץ אני הייתי בת עשר וראומה, שנולדה באנגליה, הייתה תינוקת. גרנו בירושלים ליד העיר העתיקה ואימא לימדה בגן ערבי. היא בעצם למדה בלונדון כימיה, אבל עברה לחינוך, ואבא, שלא רצה להיות פקיד אצל מישהו, למד בערבים משפטים. הוא היה שותפו של דב יוסף, בין השאר שר המשפטים ושר האספקה והקיצוב, הוא הקים את אגודת שוחרי האוניברסיטה והיה איש ציבור מובהק. אותי רשמו לגימנסיה רחביה, והיות שראו שאני מתחילה להיות בורגנית שלחו אותי לצופים. נחום שריג היה המדריך שלי, איש בית השיטה, ממפקדי הפלמ"ח. אנחנו התאחדנו עם מחנות העולים ומאוחר יותר הלכנו להתיישבות. עד גיל 17 הייתי בתנועה, וגם הדרכתי, ובגיל 17 עזבתי את ירושלים והתחלתי ללמוד בבית הספר החקלאי בנהלל.

ספרי לי על התקופה הזו
בספטמבר 1934 אימא הביאה אותי במכוניתה דרך שכם, ג'נין וטול כרם לבית הספר החקלאי בנהלל. חנה מייזל, המנהלת הקפדנית של בית הספר, היתה בשנת שבתון. היא נהגה לבדוק בכל ערב אם כל הבנות בחדריהן, וכשיצאה לשנת שבתון הבחורים מנהלל הסתובבו אצלנו, אחרת אולי לא הייתי פוגשת את משה ומתחתנת איתו. בחדר שלי היו רק בנות יקיות, שבאו ממשפחות אמידות בגרמניה והיו מקבלות חבילות עם נקניקים, בשנת 34' זה עוד היה אפשרי. הן לא דיברו אף מילה עברית, עדיין לא היו אולפנים, רק שיעור עברית בבית הספר. מעניין שכולן נשארו בארץ והתחתנו פה. אחת מהן, מבוגרת ממני, עדיין חיה בבית אבות של יקים בירושלים.
אני באתי לנהלל במטרה מסוימת, בשביל זה גדלתי במחנות העולים, שם היו אנשים עם אידיאל, שבאו מרצונם, הרי איש לא הכריח אותם. כשבאתי לנהלל לא ידעתי בכלל מה זה מושב, אבל התאהבתי במקום. ביולי 1935 התחתנתי עם משה, וגרנו בנהלל בצריף של הוריו, דבורה ושמואל. הבוץ היה עד הברכיים, בית השימוש היה ליד הרפת אבל אהבתי את זה, רציתי לחיות כך, כשהמגפיים טבעו בבוץ הלכתי יחפה. דבורה, אימא של משה, בוגרת אוניברסיטה, שאביה, סוחר אמיד, שלח אותה לישראל בגיל 22, היתה איכרה בכל מאודה והחקלאות היתה אהבת חייה. הם גרו בצריף בלי חשמל ובלי מים. בימים עבדה ברפת ובלילות כתבה. ספרה "אספר" תורגם לעברית. זוריק, אחיו הצעיר של משה, היה בין הראשונים שנהרגו ב-48, והיא התקשתה להינחם. בין השאר עסקה בהתנדבות לקליטת עלייה וישבה עם העולים בנגב באוהלים. כשאני הגעתי היא כבר היתה אכולת סרטן אבל קמה בשתיים בלילה לחלוב את הפרות.

ספרי איך התחיל הרומן שלך עם העולים החדשים?
בתחילת המלחמה משה היה ברמלה ובלוד ואני הייתי בנהלל. אבא קנה לנו משק, עם בית קטן של הסוכנות, שמואל נתן לנו פרות, והיו לנו גם פרדה וחמור. זה היה אחרי שמשה השתחרר מכלא עכו ואחרי שאיבד את העין. ואז ב-'48 היינו צריכים לעזוב את נהלל כי משה התמנה להיות מושל ירושלים. את השנים בנהלל אני זוכרת כתקופה הכי יפה שלנו. בירושלים היה לנו בית גדול שהיה בית מפגש לדיפלומטים, לחברים של הוריי, לאנשים שבאו מנהלל, לקצינים ולחברים, כולם עברו אצלנו. כבר היו לנו אז שלושה ילדים, ובבית גרה איתנו אישה, שניקתה את הבית, בישלה וטיפלה בכולם. היא היתה לוקחת את אסי על הידיים כדי שלא ילכלך את הנעליים. אני הייתי די פנויה והצטרפתי לדבורה, שהיתה ממונה על קליטת עלייה מטעם המושבים והקדישה את עצמה לכפרי העולים. לוי אשכול, ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות באותן שנים, ביקש ממני ללמד במושבי העולים בהרי ירושלים חקלאות ובישול. לא היו אולפנים ולימדנו גם עברית.

מה זה "אשת חיל"?
בביקורי בבתי העולים, ראיתי המון מלאכת יד: וילונות, מפיות, סדינים ובגדים, הכול היה רקום. לי היה תמיד יחס מיוחד למלאכת יד, למדתי רקמה, ואהבתי לרקום ולסרוג. גם ידעתי למצוא את האנשים המתאימים למקצוע המתאים. היה אז צנע ואי אפשר היה לקנות בד, אז קניתי בד של שקים וצבעים ועשיתי עם העולים מבולגריה תיקים לשוק עם ידיות מבמבוק, וככה זה התחיל. הם ידעו לעשות המון דברים, עשינו למשל צווארונים משאריות של בית חרושת. הבולגרים ידעו לרקום והיוגוסלבים ידעו לסרוג וככה זה התפשט בכל הכפרים.
דב יוסף, חבר הנהלת הסוכנות, עזר לי וקיבלתי קצת בדים. ההזמנה הראשונה הגיעה מ"אתא" לשלושים אלף חולצות רוסיות עם צווארונים רקומים. חילקתי את ההזמנה בין כמה כפרי עולים. משה הציע למפעל הזה את השם "אשת חיל". מחסן החומרים היה אצלי בבית והמשרד שלי היה קפה "עטרה", והייתי נוסעת בטרמפים לכפרים וחזרה. אשכול נתן לי הקצבה כדי לארגן בירושלים קורס אריגה למדריכות, שהשתתפו בו נשים מ-22 יישובי עולים, אישה אחת מכל כפר. קיבלתי מ"בצלאל" מורה שלימדה את העולים לעשות אותיות בשביל ספרי התורה. רחל ינאית נתנה לי את משק הפועלות שלה ברחביה (שהקימה להכשרת חלוצות לעבודת החקלאות) למשך שבוע וארגנו את הקורס. ב-1952 משה נשלח לאנגליה לשנה לקורס ואני נסעתי איתו ובמשך השנה הזו למדתי אריגה בבית ספר פרטי, שבו כל אחד למד עם מורה פרטית. כשחזרנו ארצה השתוקקתי לחזור למשק בנהלל, אבל אז משה התמנה לרמטכ"ל, ולאחר שהות קצרה ברמת גן עברנו לצהלה.

ספרי לי איך התחיל המפעל הגדול שלך "משכית"?
ב-1954 התקשרה איתי גולדה, שעבדה אז במשרד העבודה, וביקשה ממני לבוא להשתלב בהכשרה המקצועית. באותה שנה נכנסתי למשרד העבודה וב-1955 כבר היתה לנו תערוכה בבית התנ"ך בתל אביב. עברנו לאזורי פיתוח כמו קריית שמונה ומגדל העמק, ששם נבנה המפעל הראשון. טדי קולק, לימים ראש העיר ירושלים, הציע לי למכור באמריקה את מה שעשינו ב"אשת חיל" וכשהוא ראה שיש לזה פוטנציאל, עזר לי בכספים אמריקניים מטעם הבונד ובעצמו נהיה ליושב ראש.
אני הייתי מוכרת מהמשרד, דבר שהיה אסור לעשותו והיה צורך להפוך אותנו לחברה ממשלתית. טדי היה מנהל משרד ראש הממשלה, והוא החליט לעשות מזה עסק לתיירות. אפילו קיבלתי ג'יפ דרך הג'וינט האמריקני והייתי נוסעת איתו ליישובים. לקחתי את המעצבת פיני לייטרסדורף, שעלתה ב-1937 מהונגריה ופתחה סטודיו לעיצוב, והיא באה לעבוד איתי ב"משכית". לא היתה ולא תהיה עוד מעצבת עם מעוף כזה. היא שילבה את העבודות של העולים מעדות המזרח עם ההשכלה הקלאסית שלה ויצרה עיצוב מקורי ייחודי, ישראלי מאוד; ה"מדבר" שלה (מעיל מעוצב) נמכר בחנות הכי יקרה באמריקה כבר ב-1955. טדי הכיר את כל המיליונרים באמריקה והם עשו לנו הכרה עם החנויות הגדולות. סידרו לי תצוגה ב"פלזה הוטל" ואנשים יצאו מגדרם ולא האמינו שבארץ יכולים לעשות דברים כאלה; כל דבר היה ארוג ביד ותפור ביד. בישראל קיבלנו חנות של אלף מטרים בחינם, זו היתה החנות הכי יפה בארץ. מוצרי "משכית" היו כולם מתוצרת הארץ, ונקראו בשמות מקומיים כמו נורית, כינרת, מדבר, צבר, גליל ועוד. יצרנו אמנות בכל התחומים; אריגה וסריגה, רקמה, צורפות ועבודות עץ; העולות מתימן רקמו והגברים עסקו בצורפות ובייצור תכשיטים, העולים מעיראק עסקו בטוויה, יוצאי צפון אפריקה ופרס ארגו שטיחים. הפכנו לעסק גדול ומכניס. וככה זה נמשך כמה שנים טובות, אבל בשנת 1964 משכית נקלעה לקשיים, בשנת 1970 מכרו את כל החברות הממשלתיות, ומשכית נמכרה למשקיע ישראלי והפכה לחברה פרטית וב-1978 אני כבר עזבתי אותה לגמרי.

מה עשית אחרי שעזבת את משכית?
ב-1978 נסעתי לאמריקה למשך חמש שנים. עבדתי בבנק הבינאמריקאי לפיתוח, שעובד עם דרום אמריקה, הייתי הרבה בנסיעות אבל גרתי בוושינגטון. משה מת ב-81'. נורא לחשוב שהוא מת כל כך צעיר, בגיל 66. המשרד שלי בוושינגטון היה על יד הבית הלבן ובתקופת קמפ דייויד, כשהחבר'ה שלנו היו באים בשיירה עם הסירנות, האנשים במשרד שלי, שכולם היו גויים, היו צועקים לי: "בואי מהר הנה בעלך," והייתי רואה אותו מהמרפסת. כבר לא היינו נשואים משנת 71'. בשנים האחרונות שלו לא נפגשנו ואני מצטערת על זה.

איזה מין בן אדם הוא היה?
אני לא מכירה היום בן אדם ריאליסטי כמוהו, ואני אומרת את זה בכל הכנות. כי תמיד אומרים שהוא היה מתנפנף מצד לצד, זה לא נכון. הוא על המקום היה מחליט, הוא לא היה פותח את שער יפו אם היה חושב לרגע שיקרה משהו. אני הייתי איתו בכל המקומות, יש לי המון תמונות עם ראש עיריית חברון. הוא תמיד ידע מה לעשות ואיך להתנהג וכולם אהבו אותו. הילדים שלי התחתנו חודש אחרי המלחמה, תארי לך שכל ראשי הערים היו, כל הערבים שעבדו במשכית, היו 2,000 איש, חרשנו חלקת שדה כדי לפנות מקום לכולם.

מתי החלה הפעילות שלך לקירוב בין יהודים וערבים?
נולדתי לתוך זה, אימא היתה מורה בגן ערבי, והקימה מגרש משחקים משותף לילדים ערבים ויהודים ועבדה מחוץ לשעות הלימודים, לפעמים היתה לוקחת אותי איתה. ב-1967 הערבים באו בהמוניהם לירושלים, חברים של הוריי באו, התנשקו עם אימא ולקחו את אימא ואבא לחווה שלהם ביריחו. תיכף אחרי מלחמת ששת הימים פנו אליי יהודים וערבים מההסתדרות, וביקשו שאהיה נשיאה ב"ברית בני שם", אגודה להבנה בין יהודים לערבים שהם הקימו. האגודה החזיקה מעמד הרבה שנים. במסגרת האגודה ניתנו הרצאות של שרים ואנשי שם וגם ההורים שלי היו באים להרצאות, הם עצמם דיברו ערבית. היינו כמאתיים אנשים. היו באים גם מהמשולש. הבאנו גני ילדים לטייבה, ליום חברתי, האימהות של הילדים היו הולכות לבתים וחוזרות עם מתכונים ואחר כך הזמינו אותן אליהן.

מה את עושה היום?
אני עושה הרבה דברים בגדה. עד עכשיו הייתי נוסעת פעם בשבוע ועוזרת להם במה שאפשר. לא מכבר סידרתי ששלוש מאות ילדים יבקרו בספארי בתשלום סמלי. הילדים האלה לא יצאו מעולם מהכפר שלהם ובאותו יום הם ביקרו גם בשפת הים והלכו לירקון. היית צריכה לראות, ארבעה אוטובוסים גדולים מלאים בילדים, ואימהות עם צידניות. עברנו את הבדיקות הביטחוניות ובדקו את הרשימות. סידרתי שיבואו לראשון לציון לדיסנילנד, ללונה פרק. עם קצת יחסי ציבור הכול מסתדר. אחר כך הם חוזרים הביתה ומספרים לשכנים שלהם, זה עושה לנו רק טוב.

ספרי לי קצת על המשפחה, כמה נכדים יש לך?
יש לי עשרה נכדים, חלקם חי בארץ וחלקם בחו"ל, כולם עובדים. יש לי עשרים נינים, הגדול בן עשרים והקטן בן שלוש.

כשאת מסתכלת אחורה על חייך מה את מרגישה?
יש לי סיפוק.

למה את מתגעגעת?
לחיים בנהלל. אהבתי את החיים שם. אז היתה תקופה אחרת, האנשים היו סוציאליסטים, אידיאליסטים, אם בנהלל או ברחביה, בכל מקום, חיו בצניעות.

מה תוכניותייך לזמן הקרוב?
ביום הולדתי בחודש הבא אני נוסעת לחניתה לתת מדליות לנוטרים. חשבתי שאין כבר נוטרים מסתבר שיש עדיין מאה נוטרים.

רות הראתה לי את עבודות היד ואת התמונות שבחדר, בליווי הסברים, ויחד עשינו את המסע אחורה בזמן, לימים הטובים והיפים ההם.
כיוון שהזמן התארך ושוחחנו למעלה משעתיים, שאלתי את רות אם אינה עייפה אבל היא התעניינה לדעת מה איתי, אם אני עייפה, היא היתה מוכנה להמשיך עוד ועוד. אשת חיל מי ימצא.
דניה מיכלין עמיחי

אורי הייטנר

צרור הערות 7.2.21

* עלילת דם – נתניהו: "גנץ רוצה כמה שיותר תחלואה קשה בשביל הבחירות. אתם דנים הרבה ישראלים למוות קשה."

בדרך כלל, דברי הסתה בזויים ברמה כזאת נתניהו מעביר באמצעות המעי הגס של הפמיליה – בנו יאיר הג'ורה. הפעם הוא אמר זאת בקולו, בישיבת ממשלת ישראל.

ובתוך שעות ספורות המוני חסידיו השוטים של השרלטן דקלמו את עלילת הדם, והיא תהיה התירוץ של נתניהו לכישלונו המחפיר והמהדהד בהתמודדות עם הקורונה.

* במרחק נגיעה – חודש לפני רצח רבין עמד הפרחח איתמר בן גביר מול המצלמות, הציג את הסמל שחבריו והוא תלשו מן המכונית של רבין והזהיר: הפעם הגענו למכונית. בפעם הבאה נגיע אליו.

זה לקח בדיוק חודש.

ועכשיו, בחסות נתניהו הוא במרחק נגיעה מהכנסת.

* גיבורו של בן גביר – את הצעת הנישואין לאשתו הציע בן גביר ליד קברו הטמא של המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין ימ"ש. למה? כי הוא האדם שהגשים יותר מכל אחד אחר את האידיאולוגיה הכהניסטית, כאשר רצח בירי שפל בגבם, בשעת תפילה, 29 אנשים וילדים, בשל היותם ערבים, ופצע מאות. זה גיבורו של האיש שנתניהו דוחף כמעט בכוח לכנסת.

* טומאה – כל ציוני מזדעזע כאשר המותג "הציונות הדתית" מוכתם בטומאה הכהניסטית. בוודאי אדם כמוני שמעריץ את הציונות הדתית, את האתוס שלה, את דרכה ההיסטורית.

* אובססיה מטורפת – כאשר מגפת הקורונה משתוללת ומכה בנו, מה שמעסיק את ראש הממשלה יומם ולילה הוא מאמץ אובססיבי מטורף להכניס את החלאה הכהניסטית לכנסת. למה? כי הוא בוטח בהם שיתמכו בכל חוק ארדואנוקרטי שיעמיד אותו מעל החוק ויסייע לו להימלט מאימת הדין. די במעשה המחפיר הזה כדי לקבוע שנתניהו אינו ראוי להנהגה.

* מלאך חבלה – בבחירות 84' היו, לכאורה, 61 ח"כים לגוש הימין, אם היו סופרים את אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י כחלק מהגוש. אבל יצחק שמיר, פטריוט ציוני ומנהיג ערכי וממלכתי, לא העלה על דעתו לרגע לספור את הכהנא כחלק מהגוש שלו. "כהנא הוא דמות מסוכנת" הסביר שמיר והוסיף כי הוא מאמין ש"התופעה המסוכנת הזאת תחלוף מאליה, מפני שאיש מבין אנשי הציבור והכנסת לא יתמכו בו." ואכן, לא רק שמיר עצמו – אף אחד מגוש הימין, כולל תנועת התחיה ומורשה של הרב דרוקמן לא העלו על דעתם לספור אותו. ושמיר הקים ממשלת אחדות לאומית רוטציונית עם מפלגת העבודה.

אגב, על מי כהנא המליץ לראשות הממשלה? על אף אחד. למה? כי נשיא המדינה חיים הרצוג לא הזמין אותו להתייעצות הסיעות. כל אימת שכהנא עלה לנבוח מעל בימת הכנסת, שמיר קם ויצא מן האולם ועימו כל הח"כים. הוא נבח לפרוטוקול.

אבל נתניהו יוצא מגדרו ובמשך שבועות מטיל את כל כובד משקלו כדי להכניס את התועבה הכהניסטית לכנסת. אם נתניהו ינצח, חלילה, הוא עוד עלול להכניס את הבריון הכהניסטי לממשלתו. חרפה לאומית.

לא בכדי כינה יצחק שמיר את נתניהו "מלאך חבלה".

* האצבע ה-61 – נתניהו הבטיח למנות את המועמד המוסלמי בסיעת הליכוד לשר בממשלתו. טוב, אנחנו הרי יודעים שנתניהו והבטחות הם שני קווים מקבילים שלעולם אינם מתחברים. אבל עצם הכיוון חיובי וראוי.

וכדאי לזכור שאם נתניהו יוכל להקים ממשלה, האצבע ה-61 תהיה של בן גביר... באמת, נתניהו ימנה שר ערבי כשהוא תלוי בבן גביר...

* צער בעלי חיים – מספר חברים שלי, חובבי בעלי חיים, הלינו על השימוש שלי בביטוי "החיה הכהניסטית", המכתים את בעלי החיים כולם. אני מקבל את דבריהם, ומעתה אשתמש בביטויים אחרים כמו התועבה הכהניסטית, החלאה הכהניסטית, הטומאה הכהניסטית, הדיבוק הכהניסטי, המוטציה הכהניסטית וכד'.

* מה שמעניין אותה באמת – "לא עמדתי בצפירה, הייתי בנהיגה בזמן שכל המדינה כמעט עמדה דום. אני החלטתי להמשיך לנסוע. ואלה היו שתי דקות מופלאות בזמן הצפירה. הכביש היה ריק, אני המשכתי לחשוב על מה שעניין אותי באמת באותו רגע."

חידה: מי כתבה את דברי הבלע האלה?

רמז: היא מועמדת לכנסת.

מטעם איזו מפלגה? בל"ד? תע"ל? חד"ש? רע"ם?

לא.

אולי מרצ? מרצ לא היתה מכניסה לרשימתה עוכרת ישראל כה קיצונית, שרוקדת על דמם של חללי צה"ל ומתגאה בכך מהמקפצה.

לא ייאמן. זו המועמדת מס' 7 של מפלגת העבודה (!), אבתיסם מראענה. על פי אחד הסקרים השבוע היא במקום ריאלי. בושה וחרפה – זו מי שמייצגת את המפלגה של בן גוריון ורבין.

האם מי שישלשל לקלפי את הפתק "אמת" מודע לכך שהוא יצביע למען מה שמעניין את מראענה ב"אמת" כשהיא צוהלת בשעת הצפירה לזכר חללי צה"ל?

איזה פטריוט ישראלי מסוגל להצביע למפלגה כזאת? איזה אדם שאיבד את יקיריו, שחבריו נפלו לנגד עיניו בשדה הקרב יצביע למפלגה כזאת?

מרב מיכאלי פירסמה פעם מאמר ב"הארץ" שבו קראה לאהוד ברק להתנצל בפני אזרחי ישראל על כך שהחמיץ את השלום עם הפלשתינאים. האם מרב מיכאלי תתנצל בפני ההורים השכולים וההורות השכולות בשם מפלגת העבודה לדורותיה, על הצבתה של מראענה ברשימה?

אני תומך בכל ליבי בהצבת מועמדים ערבים במקומות ריאליים במפלגות הישראליות, כדי לעודד את השתלבות הערבים בחברה הישראלית וכדי לפגוע בכוחה של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. אבל אם הן מציבות מועמדים אנטי ישראלים – כבר עדיף שיהיו במשותפת.

* מפלגת הנכבה – תנועת העבודה הנהיגה את היישוב היהודי בארץ ישראל בתש"ח. היא הנהיגה את הקמת המדינה, היא הנהיגה את מלחמת השחרור.

יש מי שקיומה של מדינת ישראל הוא בעבורו שואה, ובערבית "נכבה". כזו היא המועמדת מס' 7 ברשימת מרב מיכאלי, הנושאת לשווא את שמה של מפלגת העבודה. וכה כתבה אבתיסם מראענה:

"הנכבה מזמן לא רק אירוע היסטורי מבחינתי. נכבה בחוויה הרגשית והתודעתית שלי, זה אונס קבוצתי שבוצע על ידי בריונים שממשיכים להסתובב חופשי, ומעולם לא עמדו מול משפט צדק."

את מי היא רוצה להעמיד למשפט צדק? את דוד בן גוריון. את יגאל אלון. את משה דיין. את יצחק שדה. את ישראל גלילי, את יצחק רבין. את אבות מפלגת העבודה.

זאת האמת של מועמדת מספר שבע, וכנראה שלכך היא התכוונה, כשהתפארה בכך שהמשיכה לנסוע בעת צפירת יום הזיכרון לחללי צה"ל, וחשבה על מה שמעניין אותה באמת. זאת האמת של הפתק "אמת"?

* השתלטות עוינת – מרב מיכאלי השוקניסטית היא מנהיגת מפלגת העבודה החד"שה.

* על הרצף – יוסי ורטר, "הארץ", היטיב לתאר את מפלגת מרב מיכאלי: "[מיכאלי] מבטיחה להשיב לעבודה את מעמדה כ'מפלגת שלטון', ולהחזיר אותה ל'דרך רבין. רבין, לו היה בחיים, היה כנראה מעיף מבט אחד על הרשימה הזו, מחווה את תנועת היד המבטלת שלו, ומקים מפלגת מרכז... לפני שהיא ניגשת לפתור את הסכסוך, כדאי שתשקול לעשות שלום עם הדקדוק והתחביר העברי... חמשת הח"כים הראשונים, הריאליים, בעבודה, יכלו בנקל להחליף מקומות עם אלה של מרצ, ולא היינו חשים בהבדל. זו שקצת מעל החמישיה, אם לשפוט מהתבטאויותיה של אבתיסאם מראענה, היתה יכולה להיות נציגה של בל"ד. לא איימן עודה ולא אחמד טיבי היו מעזים לספר על ההתעלות שחשו כשנהגו ברכבם בזמן הצפירה.

מיספר 3, אמילי מואטי, היתה בעבר יועצת התקשורת של בל"ד. לתגיות הללו יש חשיבות במערכת בחירות. מיכאלי אינה יכולה להציג עצמה כמפלגת 'מרכז-שמאל', ובאותה הנשימה לאגף את יאיר גולן (מרצ) משמאל: הוא אמר שיתמוך בסער אם הדבר יביא להחלפת נתניהו, היא ציינה שתעדיף לשבת באופוזיציה."

טעותו של ורטר היא הקביעה ש"גם ריצוף גנומי, במיקרוסקופ המשוכלל ביותר במכון ויצמן, לא יאתר הבדל בין הרשימה שלה לזו של מרצ (האמת, לא ברור מי מהן שמאלית יותר)."

לא, ורטר, ברור גם ברור מי מהן שמאלית יותר. המוטציה הנושאת לשווא את שמה של מפלגת העבודה ז"ל נמצאת על הרצף בין מרצ לחד"ש, קרובה יותר לחד"ש.

* תקווה ציונית – בתוכנית הכלכלית של תקווה חדשה מופיע המשפט הבא: "נציב יעד של 250,000 עולים ב-5 השנים הקרובות, ונהפוך את ישראל למוקד משיכה למוחות וטאלנטים מרחבי העולם."

כבר שנים רבות לא נתקלתי ביעד עלייה בתוכנית של מפלגה ישראלית, לא כל שכן בתוכנית ממשלתית. לצד המסרים הברורים בנושא ההתיישבות, תקווה חדשה מצטיירת כמפלגת התקווה הציונית, המעלה על נס את ערכי הציונות – עליה והתיישבות.

* איש של חזון ומעש – שמחתי מאוד לשמוע על הצבתו של עמיחי שיקלי, מייסד המכינה הקדם צבאית תבור, בצמרת רשימת ימינה. עמיחי הוא מנהיג מלידה, מחנך למופת, לוחם וקצין, אדם ערכי מאוד, ציוני בכל רמ"ח ושס"ה. איש ספר שמיטיב להנחיל לחניכיו עומק של זהות יהודית וציונית. איש של חזון ומעש.

אשמח מאוד לראותו בכנסת. אני רוצה לראות דמויות כמותו בכל המפלגות.

אני מקווה מאוד לראות את מפלגתו, ימינה, שותפה בכירה בממשלה בראשות גדעון סער.

* מפלגת שלום על ישראל – החלטתו הצבועה, האנטי ישראלית ומגבת הטרור של בית הדין בהאג "לחקור" "פשעי מלחמה", כביכול, של ישראל ביהודה, שומרון ועזה, עוררה כצפוי פרץ של שמחה ותמיכה בקרב אויבי ישראל באשר הם, מחמאס, דרך פת"ח ועד הרשימה המשותפת.

הרשימה המשותפת, שאנשיה נוהגים ללהג סיסמאות "שלום" הצביעה נגד הסכמי השלום עם ישראל, כי היא נגד שלום עם מדינה שהיא שוללים את עצם קיומה. חברי הרשימה אינם תומכים בשלום עם ישראל אלא בשלום על ישראל. וכפי שהם תומכים בכל תוקפנות נגד ישראל, בין אם אלה פיגועי טרור, ירי רקטות או טרור BDS, כך הם תומכים גם בטרור ה"משפטי" של האג.

חברי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת התחרו ביניהם מי יגיב בקיצוניות יתרה, וכמו תמיד המנצח הוא הקיצוני ביותר בשנאת ישראל, עופר כסיף. "ישראל אשמה בטיהור אתני, הרג חפים מפשע, הטלת מצור ובשלטון צבאי על העם הפלסטיני. טוב שתיחקר על כך ותעמוד לדין בביה"ד בהאג."

אגב, כסיף מצביע במדויק על אופי ה"חקירה" – מדובר במשפט ראווה שנקודת המוצא והתכלית שלו הוא "ישראל אשמה."

ההתבטאויות הללו מעידות עד כמה צדק בוגי יעלון כאשר השיב שוב ושוב, לפני הבחירות הקודמות, לכל הטענות שכחול לבן תקים ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת: "באמת נראה לכם ששלושת הרמטכ"לים יקימו ממשלה שתלויה במי שרוצים להעמיד אותם לדין בהאג?" והן מעידות עד כמה טעו יעלון וחבריו הרמטכ"לים גנץ ואשכנזי, שלאחר הבחירות היו מוכנים לתת את ידם במעל. וכמה צדקתי כאשר פרשתי מתל"ם ביום שבו יעלון נתן לכך את ידו. ואיזו תודה מעם ישראל מגיעה ליועז הנדל וצביקה האוזר שנשכבו על הגדר וסיכלו את הפיגוע הפוליטי הזה.

אגב, בראש ובראשונה הם הצילו את גנץ, שלא נכנס להיסטוריה כמי שהקים ממשלת פיגולים התלויה ברשימה האנטי ישראלית, שבלאו הכי היתה קורסת בתוך שבועות ספורים, בגין ניגוד אינטרס מוחלט בין ממשלה ישראלית לארגון אנטי ישראלי עויין. וכאשר נתניהו מחזר אחרי האחים המוסלמים (רע"ם) הוא מחזר אחרי מי שהיו עד השבוע פלג באותה רשימה, ולאו דווקא המתון שבה.

* משטרת הפוליטיקלי קורקט – תרבות סתימת הפיות של משטרת הפוליטיקלי קורקט ושיח הזהויות האלים, ממשיכה להכות בנו. תעז לבקר את דודי אמסלם – אתה מיד מתויג כגזען שונא מזרחים. תעז לבקר את מרב מיכאלי – אתה חזיר שוביניסט מיזוגין סקסיסט. תעז לשלול הקמת ממשלה עם בל"ד – אתה גזען שונא ערבים. תעז למתוח ביקורת על חרדים – אתה אנטישמי (כי הרי רק החרדים הם יהודים).

זו תרבות בזויה שיש להילחם בה.

אני מסרב להתרגל לכך. ברשומה שהעליתי בפייסבוק הגדרתי את מפלגת העבודה בראשות מרב מיכאלי "מפלגת העבודה החד"שה".

אחד הקוזקים הנגזלים של משטרת הפוליטיקלי קורקט הגיב: "אני מבין שחד"ש זה הדבר הכי גרוע ביקום. האם אתה נגד ערבים שקמים בבוקר לעבודה או בעד המיעוט היהודי הפרזיטי וכמובן אינני מכליל את כל החרדים. האם אתה נגד רופא השיניים הערבי שלך, הרוקח שלך בבית המרקחת, הרופאים הערבים, האחיות הערביות?"

כמה אפשר לסבול את הדמגוגיה סותמת הפיות הזאת, כאילו ביקורת על חד"ש היא שנאת ערבים? הגבתי בחריפות ובין השאר כתבתי את המילים "חצ*ף ומנו*ל". אוי אוי אוי. פגעתי בציפור נפשו של שוטר ה-PC והוא מיהר להגיש תלונה, ופייסבוק חסמו אותי לשלושה ימים.

למדתי את הלקח. מעתה, מי שיאשים אותי ב"גזענות", ב"מיזוגינות" או ב"אנטישמיות" אכתוב לו: מהמםםםם ענקקקקק מדאאיםםםםם. זו השפה המותרת בפייסבוק.

אבל יותר משאני כועס על סתימת הפיות של פייסבוק (ובאמת, השתמשתי במילים לא ראויות), ועל התלונה של אדון רגישי, אני כועס על סתימת הפיות בשם שיח הזהויות, כי זו תרבות אנטי דמוקרטית.

* ביד הלשון: מטולה – המעיין בספרים ומאמרים ישנים, מן העשורים הראשונים של המאה שעברה, יגלה שהמושבה מטולה, היישוב הצפוני ביותר בישראלית, נקראת מתולה.

שמה של המושבה נקבע כשם העברי לשם הערבי של הכפר הדרוזי שהיה במקום – אומתאללה.

מטולה, הציפורן שבקצה אצבע הגליל, נוסדה ב-1886. האדמה נגאלה כבר שלוש שנים קודם. כבר לאחר גאולת האדמה התיישבו מעט יהודים, לצד הדרוזים, באומתאללה. ב-1885 חוסל הכפר בידי השלטון העות'מאני, בעקבות מרד דרוזי נגד הטורקים. כעבור שנה, בשבועות תרס"ו – 1886 עלו לקרקע חלוצי מטולה.

אחד השמות שהוצעו למקום היה מצפה בנימין על שם הברון רוטשילד, שגאל את האדמות. שם נוסף, שהוצע בידי אליעזר בן יהודה היה עם סגולה, כיוון שלבת הראשונה של המושבה קראו סגולה. אליהו ספיר, חוקר א"י וסביבותיה, הציע לקרוא למקום מצפה חרמון, כיוון שפירוש השם אומטאללה הוא מצפה. התושבים העדיפו לשמור על מצלול שמו של הכפר הדרוזי ובחרו בשם מתולה. או מטולה.

מתולה או מטולה? את השאלה הפניתי לאורנה וינברג, אשת חינוך מטולאית ומדריכת טיולים במטולה, שופעת ידע על תולדות המושבה, שזכיתי לטייל בהדרכתה. היתה מחלוקת, למדתי מאורנה, בין שתי הגרסאות: האחת מטולה, מלשון שפע טל. השנייה מתולה השוכנת על תל, וסמוכה לתל אבל בית מעכה (שלו ראוי להקדיש פינה נפרדת) ולתל דן (תל אל-קאדי), שלו הוקדשה הפינה לא מכבר.

המורה הראשון במטולה, יצחק אפשטיין, ממחדשי השפה העברית, דגל בשם מתולה. השם הזה נפוץ בתקופת המנדט וגם בראשית שנות המדינה. אורנה אף הראתה לי בול של מדינת ישראל משנת 1954, עם צילום של מפל התנור, ונכתב בו "מפל התנור על יד מתולה."

בשנות החמישים ביקר הנשיא השני יצחק בן צבי במטולה מלווה בפמליית עיתונאים. העיתונאים כתבו מטולה ב-ט', וכך נוצרה עובדה בשטח וועד המושבה אימץ את הגרסה הזאת באופן רשמי.

מטולה היא יישוב ספר מיום היווסדה ועד היום. במאורעות 1920 היא ננטשה לחודשים אחדים, כיוון שלא יכלה לעמוד לבדה מול האיום והיישוב בארץ לא הצליח להגן עליה. לפני כשנתיים התגלו שלוש מנהרות תופת ענקית שחיזבאללה חפרו מתחת למטעי מטולה. ביובלה הראשון של המושבה היא ישבה תחת שלטון טורקי, צרפתי ובריטי, עד הקמת המדינה ב-1948. חלק מאדמות המושבה נשארו אחרי מלחמת השחרור בשטח לבנון. בשנות ה-60 הוכרה מטולה כמועצה מקומית.

אורי הייטנר

אשר מעוז

בימים אלה הלך לעולמו עזרא נאווי

נאווי היה פעיל שמאל רדיקאלי ממייסדי תעאיוש. בין היתר, הסגיר לרשות הפלסטינית פלסטינאים שהיו מעורבים במכירת קרקעות לישראלים. הוא עשה כן בידיעה ברורה שהדבר יוביל לעינויים קשים שלהם שאף עלולים להסתיים במוות, והיתה על כך גאוותו.

בצד אלה הורשע נאווי בביצוע מעשה סדום בקטין פלסטינאי בן 15. פרשה זו זכתה לכותרות באירלנד, משפורסם כי הסנאטור האירי דייוויד נוריס, שהיה בעבר בן זוגו של נאווי, פנה לבית המשפט, לנשיא המדינה ולגורמים נוספים בבקשה להקל בעונשו. הפרסום בא לנוריס בעיתוי לא נוח. הוא היה אז המועמד המוביל לכהונת נשיא אירלנד. נוריס נדרש על ידי התקשורת לחשוף את פניותיו אך סירב לעשות כן בהתבסס על חוות דעת לפיה הוא מנוע מלפרסם את המכתבים משום שמשפטו של נאווי התנהל בדלתיים סגורות והפרסום יהווה ביזיון בית המשפט.

בשלב זה פנה אליי וינסנט בראון, מגיש תוכנית אקטואליה בטלוויזיה האירית, כדי שאחווה את דעתי על הטענה.

מסרתי לבראון חוות דעת שסותרת את חוות הדעת בה הצטייד נוריס.

באותו ערב אירח בראון את המועמדים לנשיאות להתמודדות. במהלך התוכנית העלה בראון את נושא פניותיו של נוריס ונתקל כמובן בתשובה שאסור לו לחשוף אותם.

ואז הדהים בראון את נוריס כששלף "חוות דעת של פרופסור אשר מעוז מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב לפיה הטענה שלך חסרת בסיס."

למחרת פרש נוריס מהמרוץ לנשיאות.

נוריס היה ידוע בעמדותיו האנטי ישראליות, והתפאר בעמדותיו האנטי ציוניות. בשנת 2018 אף יזם חוק שיגדיר קיום קשרים כלכליים עם יהודים מעבר ל"קו הירוק" כעבירה פלילית.

כששהיתי כאורח ה TRINITY COLLEGE-באירלנד העליתי את השתלשלות הדברים על הכתב.

* פרופ' אשר מעוז הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וסגן נשיא האגודה הבינלאומית לחופש דת. הדברים האלה, ביחד עם הפרסום באנגלית, פורסמו באתר הפייסבוק של נקמת הארכיון: חובבי ההיסטוריה של "הארץ".

יהודה גור-אריה

הערות-שוליים [149]

הגיגים קלים על נושאים כבדים
פרעות בק"ק בני-ברק
לא רבים מכירים כנראה את השיר ביידיש "אונטער די גרינינקע ביימעלעך" [מתחת לעצים הירקרקים] של ביאליק, שבו הוא מתאר ברגשת-לב ובאהבה רבה את ה"משה'לעך, שלמה'לעך" החביבים, לבושים קאפאָטקעלעך, ציציות, ומגודלי פיאות, תינוקות יהודיים רכים ויפים, כמו אפרוחים בני-יומם, שזה-עתה בקעו מן הביצים.
האפרוחים הרכים הללו גדלו במשך 100 השנים מאז, והפכו באורח-פלא ל"שקצים" פרועים, קוזַקים של הקב"ה, העורכים פרעות ומהומות ושריפות בערינו הקדושות, המאוכלסות תושבים דתיים, חרדים לדבר השם – כפי שקודמיהם, ה"שקצים" בני פולין האנטישמיים, פרעו פרעות ביהודים בעיירות העלובות באותה מדינה, וכן גם ברוסיה הגדולה ובליטא הקטנה, וגם בקישינב, "עיר ההריגה" בבסרביה, והיהודים המסכנים לא ידעו להתגונן, ואילו אנשי המשטרה עמדו בידיים שלובות על החזה, בחיוך מתחת לשפם, צפו במתרחש ולא נקפו אצבע.
והנה בימינו, כאשר היהודים יודעים לא רק להתגונן, אלא לתקוף, לפרוע ולשרוף, בעוד השוטרים היהודיים מהססים לנקוט יד חזקה נגדם ולפזר אותם מן הכיכרות, אם זה מחשש חקירת מח"ש, מפחד הבג"ץ, או מיראת הבד"צ, אולי כדאי להזמין אליהם יחידת-משטרה פולנית, ואלה כבר יֵדעו להשליט סדר בק"ק ב"ב ובעיירות הדומות לה.
מי גידל לנו את כל אלה? אבותיהם החסידים יראי השם, ואימותיהם החסודות, נשות-חיל, רבניהם ומלמדיהם. שירוצו מהר לקרן-זווית של בית-הכנסת ויכו על חטא.
הערה: לא כל צעירי בני-ברק שייכים לסיפור הזה.

ועידה בבני-ברק – סיפור מן ההגדה
מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן-עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון, שהיו מסובין בבני-ברק והיו מספרים ביציאת מצרים, ומונים על האצבעות את המכות שלקו המצרים במצרים ואלה שלקו על הים. זה אומר 40 מכות, זה אומר 50, זה אומר 250. ואת מכת הקורונה לא מצאו ביניהן. כך היו יושבים ודנים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית. ואילו אנחנו, האפרוחים, נעשה "סדר" שני בחוצותיה ובכיכרותיה של בני-ברק, כמו שצריך.

אוטובוס – קורבן עולה
במסגרת ההתפרעויות "הקדושות" שלהם, הציתו ה"שקצים" של בני-ברק אוטובוס, כקורבן עולה, שנשרף כליל. ראינו [בטלוויזיה] את האוטובוס בוער, והנהג שברח על נפשו כל עוד נפשו בו.
לו אני בהנהלת חברת דן, הייתי מפסיק בכלל את שירותי ההסעה לבני-ברק וממנה ובתוך העיר עצמה, עד שהשורפים ישלמו את מחיר האוטובוס השרוף, עד הפרוטה האחרונה.
בימים אלה הוגש כתב-אישום נגד המצית, תושב בני-ברק בן 22, כלומר נער עול-ימים, שאינו יודע בין ימינו לשמאלו. רק מהאש-דת היוקדת בקרבו הוא חָלַק גם לאוטובוס.
אדוני השופט, אינני אשם...
טוב למות בעד הקורונה
בס"ד
מה אתם רוצים מאיתנו, אתם הרופאים עובדי-העצות, המְחַסנים היעילים, שרים ומנהלים נבוכים, שוטרים ושופטים של המדינה הזאת, שנקראת אמנם מדינת "ישראל", אך היא רחוקה מיהדות ומתורת ישראל, כרחוק מזרח אירופה ממערב המזרח התיכון?
החרדים לדבר השם. אל תכריחו אותנו לחבוש מסכות, להסתגר בבתינו, ובעיקר אל תאלצו אותנו לרוקן ולסגור תלמודי-תורה, ישיבות וכוללים, אל תשבשו תלמוד-תורה מילדי ישראל, אל תשתיקו תפילה בציבור, אל תשביתו שמחת-המונים בחתונות, ולהבדיל, לוויית המונים של גאון בן-תורה שנקרא לישיבה של מעלה.
רבינו, אדמו"רינו, מנהיגינו שיחיו, הורו לנו לא להישמע לכם ולהוראות שלכם, ולהמשיך את חיינו כרגיל, דבר יום ביומו.
אם ריבונו של עולם גזר עלינו מגפה, עם מיליוני חולים ורבבות מתים, אצלנו ובעולם כולו, מי אנו שנעז לצאת חוצץ נגד רצון האל. רבותינו הדגולים לימדונו לקבל את הדין האלוהי בהכנעה ובאהבה. והיה אם נחלֶה חלילה במחלת "הכתר" [קורונה], הרי זה ברור כי רצון האל הוא, ריבון העולם הכל-יכול, רופא חולי עמו ישראל. ואם אף נזכה וניקרֵא לישיבה של מעלה, נצא מן העולם הזה בצעדי מחול, בשמחה וששון, כי זו מיתה על קידוש השם, ומקומו של הנפטר הקדוש שהלך לעולמו, מובטח לו בגן-העדן. אשרי האיש.
טוב למות בעד הקורונה.
יוסף-חיים בר' רפאל טרומפ
ק"ק בני-ברק
הערה: שיעור התחלואה אצלנו החרדים הוא רק 24%.

פדופילים בתור
שוטרת סמויה, שהתחפשה לילדה תמימה, ומאות פדופילים חרמנים יצרו איתה קשר לצורכי מין, הסגירה 23 מהם למשטרה, ובצילומי הטלוויזיה הראו איך אוזקים אותם בידיים וברגליים. חבל שלא הראו גם את פרצופיהם, לידיעת הציבור כולו, ובמיוחד לנשותיהם וילדיהם, שיידעו מי הוא אבי-משפחתם.
אבל מה זה 23 פדופילים בלבד, טיפה בים. אחריהם מחכים בתור עוד 230, ואחריהם עוד אלפים שטופי זימה, במיוחד כלפי ילדים וילדות רכים. אולי נזכה במהרה בימינו ביוזמה של איזה האקר, מקצוען סייבר, שימציא "פטנט" כזה, שכל גבר המנסה להטריד ילדים, יאבד את הזיקפה, או שאברו החרמן יתייבש לו בכלל.

האג, כתב-אישום
כפי שנודע ממקורות משפטיים מוסמכים בהאג, בית-הדין הבינלאומי עומד לדון בתביעה שהגישו הפלסטינים נגד יהושע בן-נון, על כיבוש ארץ כנען והשמדת תושביה [פרט לפלישתים-פלסטינים, ששרדו עד ימינו אלה].
יהודה גור-אריה

משה גרנות

התיעוד והאגדה

על הרומאן "הפיראט האחרון"

מאת בילי טרובתי

צבעונים 2020, 260 עמ'

בסיום הספר, בפרק "רומאו של בילי – הסיפור מאחורי הסיפור" כותבת המחברת: "רומאו אמיתי, הספר מבוסס על דמותו, אבל רוב רובו של הספר הוא פרי דמיוני" (עמ' 259), וברור שדברים אלה מעוררים את הבלש שבכל קורא לנסות להבדיל בין התיעוד לבין הבדיון, שכן למרות שללא ספק, דמות מדהימה ומפעימת לב כמו רומאו היתה קיימת במציאות, ובילי המחברת הכירה אותו ממיספר פגישות בהפלגות בים, וגם הצטלמה איתו (ראו עמ' 260) – הרי שללא ספק, על פי עדות המחברת עצמה, הדמות האגדית הזאת, לא חוותה, ולא יכלה לחוות, חלק לא מבוטל מהאירועים המפורטים והמתוארכים בדקדקנות בספר.

וצריך לציין כבר בתחילתה של רשימה זו, כי האירועים ההיסטוריים המוזכרים והמתוארכים בספר בזירות גיאוגרפיות שונות (איטליה, גרמניה, קפריסין, סודאן, סיני, ישראל) הם אותנטיים לחלוטין, וללא ספק דרשו מהמחברת חקירה היסטורית יסודית.

אבל לפני שמנסים לחדור אל מסתריה של היצירה המרתקת שלפנינו, מן הדין להביא בקיצור את סיפור המעשה:

רומאו נולד ב-1936 בכפר קטן ליד אגם קומו באיטליה, ואימו נפטרת בלדתה. האב, מאוריציו, אינו מסוגל לפרנס את ילדיו, ולכן הוא מפקיד אותם בבית מנזר במילאנו, כשפלורה אחותו אמורה לבקרם מדי פעם. הוא לוקח עימו רק את הילד הקטן בן השש, הלא הוא רומאו, ומהגר עימו לגרמניה הנאצית (1942) בבקשו אמצעי פרנסה.

למזלו, הוא פוגש גרמני הומאני, הנשוי לאיטלקייה, שמוכן להלין אותו ואף להעסיק אותו בחווה שלו בכפר גרמני קטן שליד המבורג. שמו של הגרמני הוא רודולף, הנשוי למריה, ולהם בת, בת גילו של רומאו, שמתאהבת בו, ומצהירה שהיא רוצה להתחתן איתו.

הקלגסים הגרמניים יורים ברודולף ובמאוריציו משום שהם החביאו אם ושני ילדים יהודים. לימים נפטרת גם מריה מצער, והשניים נשארים יתומים. הם נישאים, מוכרים את החווה, ועוברים ללרנקה שבקפריסין. נולדים להם שלושה ילדים: סופייה, מיקלה ומאוריציו (על שם האב שנרצח). רומאו רוכש ספינה ומעניק לה את השם "סופיה" על שם בתו הבכורה. רומאו מתפרנס מהברחות מסוכנות של אנשי פלנגות מג'וניה הלבנונית, שאנשי פת"ח וחיזבאללה חרצו את דינם למוות. רומאו מבריח אלכוהול לארצות מוסלמיות, שהאלכוהול אסור בהן על פי צו הדת. בספר מתוארת מסכת שלימה של שוחד כלפי השלטונות בקפריסין ובפורט סודאן – מסתבר שמשטרות הגבולות משתפות פעולה על המבריחים תמורת אחוזים מן הרווחים. אחד המשוחדים, שהפך לחבר נפש של רומאו הוא מוסטפה, מפקד בנמל פורט סודאן. מוסטפה, אחיו עבדוללה, ואחותם שאדיה הם קורבנות משטר האימים של הנשיא עומאר אל-באשיר, שערך טיהור אתני בדלפור שבדרום סודן, בו נרצחו מיליונים, ביניהם אביהם של השלושה.

בעטיין של ההיעדרויות הרבות של רומאו מחיק משפחתו, כשהוא מסתכן בהברחות עם מדינות מושחתות, שבהן נשפכים נחלי דם – מרתה מתאהבת בצורה נואשת במנופאי צעיר בשם יאניס, וביניהם מתפתחת מערכת יחסים אינטימית. מרתה המיוסרת מתוודה בפני רומאו, וזה מחליט להתגרש, כשהוא מתחייב לדאוג לה ולילדים.

כאן המקום לציין שלאורך כל הרומן מתואר רומאו כנדיב מופלג, וכמחזר ומאהב מן האגדות. דוגמה לשתי תכונות נפלאות אלו של רומאו נמצא במפגש שלו עם אלין בשוק הבדווי בבאר-שבע – רומאו הגיע לישראל כדי למכור את ספינתו "סופיה" לישראלי. הוא מגיע לשוק הבדווי כדי לקנות תבלינים עבור גרושתו מרתה, ושם הוא פוגש את אלין היפהפייה. הוא מתאהב בה ומפגין כלפיה מחוות אביריות של מחזר (מלאכת מחשבת של תיאור!), מעניק לה ולאימה, מסעודה עמר, שפע של מתנות, משאיר כסף רב למשפחה כדי לפצות על היעדר הכנסה מעבודתה של אלין במספרת מוריס באופקים, ומצליח לשכנע אותה ואת אימה שאלין תלך לגור איתו בספינה החדשה שרכש, "הפיל הלבן", כל זאת לאחר שהוא מלביש את אלין במיטב האופנה בבוטיקים היוקרתיים בתל-אביב. הם מבלים ירח דבש רומנטי בפאריס, ואלין המאוהבת ברומאו, שגילו כפול מגילה, חשה כמו סינדרלה, שעברה באחת מעוני גדול (אביה נהרג בתאונת עבודה, ואימה התפרנסה כעוזרת בית) לאושר ועושר שמימיים.

כמו בכל אגדה גם בסיפור שלנו נמצא "האיש הרע", שאיננו מוכן לאפשר לפרוטגוניסטים שלנו לחיות באושר – הלא הוא ראול גרסיה, שיכונה בהמשך בשם "דון קרלוס". כמו רומאו, גם ראול היה מהגר, אבל מספרד, הוא הזדהה עם הנאציזם. הוא חשק במרתה, אהובתו של רומאו, ובקטטה שפורצת ביניהם, הוא כמעט חונק את רומאו למוות. מרתה חוטפת את הסכין של רומאו, מתנפלת עליו בחמת זעם, פוצעת אותו בפרצופו, וכך מצילה את אהוב ליבה. ראול מתגייס לצבא הגרמני בשלבי המלחמה האחרונים, בורח מגרמניה כמבוקש על פשעי מלחמה, ולאחר תחנות שונות בחייו הופך להיות לפיראט אכזר, קפיטן של ספינת פיראטים בשם "סיף אל-בחר", שמטיל חיתתו על אוניות סוחר השטות בים סוף. מסתבר שנשיא סודאן, עומאר אל-באשיר, משמש לו מגן משום רווחים שהוא מקבל מפשיטותיו של ראול.

לפני שרומאו מבין שדון קרלוס בעל הצלקת הוא ראול האכזר, הוא בא עימו לידי הסכם למכור לו סחורה מוברחת, כשכוונתו של ראול להרוג את רומאו ואת צוותו, לגזול את הסחורה ולהטביע את אונייתו. כל זה אמור להתרחש באזור איי דהלק שעל גבול סודאן ו אריתריאה.

רומאו מתעשת, מבין עם מי יש לו עסק, ומתכונן לקרב ולבריחה מהמקום, כי ספינת הפיראטים מצוידת בתותחים, עדיפה בנשק ובצוות. אבל ראול מצליח לטפס לירכתי הספינה של רומאו ולחטוף את אלין כבת ערובה. רומאו אובד עצות, וגם מוסטפה חברו הטוב, וגם משמר החופים אינם מסוגלים לסייע. וכאן מגיעה הישועה מכיוון בלתי צפוי (סצינת פעולה אדירה!): קמילה, נערה דרפורית ששרדה פוגרום נורא של חיילי אל-באשיר בכפרה, בו נרצחה כל משפחתה, נאנסו כל הנשים לפני שנדקרו למוות – קמילה זו, שראול הציל אותה והפך אותה לבת זוג ולפיראטית, משחררת את האסיר עומאר מכבליו, ושולחת אותו לשחרר סירת הצלה בירכתי הספינה, כדי להבריח את אלין.

בדיוק כשנגמר הדלק במנוע של הסירה, מצליח עומאר לירות פצצת תאורה, שמביאה להצלתם על ידי ספינתו של רומאו.

על בגידתה של קמילה, ראול דן אותה למוות בדקירת חרב, זורק את גופתה לים, למרות תחנוניהם של אנשי צוותו שאהבו את הנערה המלבבת הזאת.

בעקבות האירוע הטראומטי הזה, מחליט רומאו להחזיר את אלין חזרה לישראל, למרות מחאותיה והצהרת אהבתה אליו, ורק אליו. רומאו הנדיב משלם עבור לימודיה של אלין להיות אחות מיילדת. אלין בהריון, אך אינה מודיעה לרומאו על כך. הגינקולוג שמטפל בה, שמו ברק, מתאהב בה (שוב, כמו באגדות!), ומבקש לשאתה לאישה ולגדל את הרך שייוולד כבנו.

בינתיים שתי בנותיו של עבדוללה (אחיו של מוסטפה) מתאהבות ברומאו, ומבקשות להיות לו שתיהן נשותיו, כמקובל אצל המוסלמים. רומאו עצמו נכבש בקסמיהן של השתיים. באחד ממסעות הדיג של ספינתו "הפיל הלבן", שתי הבנות נכנסות בזו אחר זו אל חדרו בלבוש חווה, ודורשות ממנו סקס. הוא מתחנן שייצאו כי עבדוללה לא יסלח לו אם ייענה, אך הן עומדות על שלהן, וקובעות שהן נשותיו. שתי הבנות האלו לא עברו חיתאן, מילת הנשים האכזרית שעמי אפריקה המוסלמים נוהגים בבנותיהן הקטנות. אביהן שיחד את "המנתחת" הזקנה שתסתום את פיה תמורת שוחד.

רומאו משלח במונית את שתי הבנות למשפחתן בכפר במקו, ומצייד אותן בכסף שיידרש לקיום חתונה מן הסרטים, והוא עצמו משנע מטען ענק של נשק ותחמושת עבור מורדי דרום סודאן. הספינה של רומאו פוגשת את ספינת הפיראטים, ספינתו של ראול, "דון קרלוס", שעדיין בוערת בו השנאה לרומאו, ותשוקת הנקמה. ראול אינו יודע מה המטען שמסיע רומאו, ופותח באש. ברור לרומאו שעוד מעט מטען התחמושת שבבטן הספינה יתפוצץ, והוא פוקד לרדת מייד אל סירות ההצלה. חלק מהצוות שלו ניצל, אבל הוא עצמו יורד לתהומות, ואילו הספינה של ראול על כל צוותה נשרפים, טובעים בים, וחלקם נטרפים על ידי כרישים.

בינתיים מתרחשת עלילה מרתקת אחרת: שאדיה, אחותם של מוסטפה ועבדוללה, עובדת במשרדו של הנשיא האכזר, משתפת פעולה עם המורדים, מצלמת מסמכים, ושולחת הזהרות לגבי מסעי העונשין של קלגסיו של הנשיא, מסעות שמסתיימות ברצח המונים ובהחרבת ישובים. ראש אגף הביטחון, חסן אל-טורבי, מצליח להשיג מידע על מעשיה של שאדיה (באמצעות עינויים, כמובן). שאדיה מובאת למרתף החקירות, ולאכזבתו של החוקר, הנהנה לענות אסירים, שאדיה מודה בכול, ומוכנה לגזר דין מוות, רק קודם היא מבקשת רשות לפגוש את הנשיא, ולהתחנן על חייה בפניו. הנשיא מוכן לבטל את גזר הדין אם תסכים להיות חתולתולת המין שלו. לא אפרט מה קורה כאן, רק אציין שיש כאן קטע פעולה מרתק המזכיר בקוויו את קטע הבריחה של הייז מהכלא הטורקי בסרט "אקספרס של חצות".

בהמשך מתוארת אודיסיאה שלימה של שאדיה, ומשפחותיהם של מוסטפה ועבדוללה, של בריחתם אל הדרום המורד מפני כוחות האופל של נשיא סודאן. שתי הבנות, פטימה וסוהילה (האחרונה בהריון מרומאו) עוברות מסע ייסורים דווקא צפונה למצרים, לשארם א-שייח', ומשם למתחם אסירים של שבט הבדווים מוזיינה, שנוהג לשדוד את הפליטים הסודאנים, לאנוס את הנשים, ואף לרצוח אותן נפש. בתושייתה של פטימה, ובעקבות מרד האסירים הסודאנים (ששמעו מה הבדווים מתכננים), הם מצליחים לברוח. פטימה נורית ומתה, ואת סוהילה מצליחים להעביר אל מעבר לגדר הגבול בין מצרים לישראל. כיוון שהיא כורעת ללדת, מוזנק הליקופטר המטיס אותה לבי"ח סורוקה, שם מטפלת בה לא אחרת מאשר המיילדת אלין. התינוקת רומייה (על שם אביה רומאו) מוצאת מרחמה של סוהילה בניתוח קיסרי, אבל סוהילה עצמה אינה שורדת.

סופם של הנותרים בחיים הוא סוף טוב: רומייה מאומצת על ידי ברק ואלין, ההורים של רום (הבן של רומאו) ושל רפאל. דרום סודאן מקבלת עצמאות ושאדיה ממונה להיות שרת החוץ. מוסטפה, שחור העור, הוא בעלה של סופיה, בתם של רומאו ומרתה, וגר עימה ועם ארבעת ילדיהם בגרמניה.

עד כאן בקווים כלליים מאוד סיפור המעשה של הספר, שיכול לשמש בהחלט מצע לסרט פעולה ומתח מרתק, אבל החוש הבלשי שלי ניתב אותי להתחקות אחרי היסודות האגדיים של הספר, אלה הבאים להבליט את תכונותיהם של הפרוטגוניסטים.

ובכן, המחברת גדשה את הרומן בדמויות יפות, שחלקן בעלות יופי שמימי: אימא של רומאו היתה יפה, כך גם מרתה בתם של רודולף ומריה, עליה נאמר שהיא אפילו יותר יפה מאפרודיטה (עמ' 52). סופיה, בתם של רומאו ומרתה, היא יפיפייה. מאלין מתפעלת כל קפריסין כי היא יפה כמו אפרודיטה (עמ' 81). לפטימה וסוהילה יש יופי מהמם (עמ' 135). ברור שגם שאדיה יפה. רפאל גרסיה, הוא דון קרלוס היה יכול להיחשב ליפה לולא הצלקת שעל פניו (עמ' 97). ברור שאסירתו, בת זוגו קמילה, יפה. מוסטפה הוא גבר נאה הדומה לפסל מגולף (עמ' 131). הגיניקולוג ברק יותר מדי יפה (עמ' 141). יאנוס, המאהב של מרתה, יפה ושרירי. נאז'י הפלנגיסט, חברו של רומאו, הוא יפה ומחוזר על ידי בנות. גם חמדן המעוניין בסוהילה, המאורסת ל"כופר" רומאו – גם הוא יפה; דניאל המחזר אחרי שאדיה הפמיניסטית, צעיר יפה ושרירי – ואני אינני בטוח שסקרתי את כל היפים והיפות. היחיד בספר בעל מראה דוחה הוא עומאר אל-באשיר, הדיקטטור של סודן.

לרומאו האגדי מוסיפה המחברת הילות נוספות: הוא דובר מיספר שפות: עם מיקלה בנו הוא מדבר גרמנית, עם אנשי הפלנגות הלבנונים הוא מדבר צרפתית (למד צרפתית מנאז'י – עמ' 86 – מתי?!) עם הסודנים הקשורים עימו בהברחות, עם הבדווי בבאר-שבע, ועם מסעודה, אימה של אלין, הוא מדבר ערבית "קולחת" (עמ' 45, 60, 65), אלא שיש הבדלים אדירים בין הערבית הסודאנית לבדווית, ובוודאי לערבית המרוקאית של מסעודה. המחברת בוודאי מכירה את ההבדלים בין הניבים, והיא מציינת שפטימה וסוהילה הסודאניות אינן מבינות את הניב הבדווי בסיני (עמ' 223).

ללא ספק רומאו ידע איטלקית, כי נולד באיטליה, ידע גרמנית, כי את ילדותו נעוריו בילה שם, ידע יוונית כי גר בלרנקה. בוודאי ידע אנגלית מבית הספר, אולי קצת מילים בערבית סודנית ובצרפתית לבנונית, אבל ספק אם ידע ערבית וצרפתית בצורה "קולחת". אבל הרי מדובר בדמות אגדית, ובאגדה כמו באגדה. וכן, בירח הדבש בפאריס לרומאו יש ידע בכל הנוגע לכל אחד מהאתרים שבהם הם מבקרים – ושוב, האיש שמבלה כל חייו בהרפתקאות מסעירות – מתי היה לו בדיוק זמן ללמוד לשמש מדריך תיירים?

הסיפור של שאדיה בארמון הנשיא, הדרך שבה היא מצליחה להימלט מגזר דין מוות, הבריחה שלה, והציון שלימים היא מתמנה לשרת החוץ של דרום סודאן החופשית – כל אלה פרי דמיונה של המחברת בלי קשר למציאות: מעולם לא היתה בארמונו של אל-באשיר תקיפה של אישה בנשיא (בסיפור שאדיה הולמת בראשו של באשיר), ומעולם לא כיהנה אישה בשם שאדיה כשרת החוץ של דרום סודאן. שרת החוץ של סודאן הדרומית היתה אסמה עבד-אללה, והיא חפה מהאירועים המסופרים לגבי שאדיה.

בסיום הספר מציינת המחברת שרומאו נעלם, ולא ברור מה עלה בגורלו (עמ' 253), לכן ברור שסופו, המתואר בספר בהתנגשות עם ספינת פיראטים, הוא פרי דמיונה של המחברת.

המחברת אשמה שגילתה סודות משולחן העבודה שלה – לולא זה, הייתי סתם נהנה מרומן מרתק הנוטה למחוזות אגדיים – בלי לחטט בין השורות כדי לבלוש אחרי עקבות המציאות והבדיון.

משה גרנות

עקיבא נוף

בוא ואשק לך, בני האדם



"בוֹא וְאֶשַׁק לְךָ בְּנִי הָאָדָם" –
כָּך שַׁרְנוּ בִּימֵי עֲלוּמֵיֵנוּ,
עַכְשָיו, גַּם עַכְשָיו מוּל אוֹקְיָנוּס הַדָּם
שֶׁעָטָה וְכִסָּה עוֹלָמֵנו,
עֲדַיִן, כָּמֵהַ אֲנִי עוֹד לַשִּׁיר
אֶל מוּל הַיְּרַק וְהָאוֹר,
וְאָל מוּל מַבָּטְךָ – מַבָּטִי לְהֵישִׁיר
בְּלֵב מְזוּכָּך וְטָהוֹר.
עֲדַיִן אָרְחַץ אֶת גּוּפְךָ, גַּם בִּבְכִי
עַל עֵינַים סְגוּרוֹת לָאֳמֶת,
וְאֶשְׁטוֹף מֵעָלֵינוּ הַדָּם וְהַסְּחִי,
מְיַיחֵל כִּי לִבֵּנוּ לֹא מֵת.

יעקב זמיר

שותפים ורֵעים לי בלימודי הרפואה (7)

כשישים ושבעה סטודנטים היינו באותו מחזור לימודים. לא קשה לתאר שביניהם היו טיפוסים שונים ומעניינים. אחד כותב שירה, אחד צרפתי סנדליסט, שהלך כל העת עם סנדלים גם בחורף הירושלמי והרטוב. אחר שתמיד הלך לבוש הדר כמו אפנדי (בן לאם נוצרייה ואב בהאי) ממשפחה עשירה. בחור יפה תואר ודון ז'ואן לא קטן, וזה עד שהעלתה אותו בחכתה והכניסתהו תחת כנפיה ריבה אחת שזה מקרוב באה מארץ פולין וגרמה לו להיעדר מן הלימודים בבקרים...
היו גם כמה עתודאים שזה אך סיימו בית הספר התיכון ובמידה מסוימת עדיין עם החלב על השפתיים מהרבה בחינות...
על אחד, חבר שלי שאזכור לטובה ולברכהי, אספר:
בשרות הצבאי ראינו שבכל מחלקה חייב להיות אחד ארטיסט ואחד קורבן. חברי זה גילם לעיתים את שניהם. בחור מעופף שתמיד נראה כאילו הוא מצוי בעולמות אחרים. שקט, מנומס ומכונס. עם זאת חברותי, משכיל ובעל חוש הומור מעולה וגם ביישן. ידיעותיו מקיפות בשטחים רבים. מוסיקה אמנות היסטוריה, שפות ועוד ועוד. לומד כל דבר באופן יסודי ביותר, בדרגה כזו שאליה לא הגיעו גם העוסקים באותו מקצוע. את ההרצאות שמע, רשם את אשר רשם, ואחר כך בהיותו לבד סיכם החומר והוסיף עליו ממקורות שונים לחיזוק. לבסוף נתקבל סיכום מדויק בהיר ויפה. היה תענוג לקרוא את מחברותיו שהיו נהירות יותר אף מספרי הלימוד.
זכיתי להיות חבר קרוב שלו, וכך נהניתי מחברתו הנעימה ומידענותו.
פעם נתבשרנו שיצא ספר חדש ועב כרס במקצוע הפיזיולוגיה ועותק אחד בלבד היה מצוי בספרייה של בית הספר לרפואה. זה אומר שהיה קושי רב להגיע לספר הזה בגלל הדרישה. הלך ירמיהו ובא למחרת עם סיכומים ארוכים מאותו הספר.
"איך עשית את זה והלא הספרייה לא משאילה?"
"הלכתי לספרייה של הקונסוליה הרוסית שם כבר היה תרגומו המדויק מאמריקאית לרוסית."
שפת אימו של ירמיהו היתה אמנם בלקנית אך הוא גלש לרוסית ללא קושי.
לשינון החומר המרובה והקשה, ממנו היינו צריכים לזכור בעל פה אלפי פרטים, היה טוב לשבת יחד מדי פעם, לשם יעילות וגם להפגת השעמום. בחדר מגוריו במנזר סיליזיאנה אשר במוסררה לא היה נוח לשבת כי החדר הגדול עם תקרתו הגבוהה איכלס ארבעה סטודנטים. מיטה בכל פינה. קור אימים בחורף, כך שגם חמש שמיכות לכיסוי לא יחממו את האומלל שישכב מתחתן.
עם זאת מעלה גדולה היתה לחדרים האלה. בכל חדר היו לפחות שניים או שלושה חלונות גדולים. זה טוב לאוורור וגם למטרות תרבות. כיצד? אם פתחת חדר פינתי יכולת להאזין לשידורי רדיו מצרים, ואם את האמצעי פתחת, משם תשמע את רדיו דמשק וכו'.
קריאותיו של המואזין נשמעו בכל פינה חינם אין כסף בגלל הקירבה למסגדיה של ירושלים המזרחית שהיתה מעבר לגדר התיל הסמוך.
על כן ישבנו בצוותא לפעמים בחדרִי במעונות שבגבעת רם, או שחברִי הצטרף אליי לאותה "בודקה" בה ישבתי, כאשר עבדתי כשוער בבית החולים הדסה בעיר, בדרך כלל במשמרת ערב או לילה, כלומר מחצות עד שעה שבע בבוקר. שם ישבנו גם שמרנו גם למדנו. היינו דשים בפרטי מקצועות הרפואה עד עלות השחר ממש.
למחרת בבוקר כמובן שלא זכרתי כלום בגלל העייפות והצורך במירוק נוסף של החומר. אבל ירמיהו היה שר את מה שלמדנו בלילה. "איך אתה זוכר כך?"
"אחרי שנפרדנו שיננתי שוב ושוב."
כלומר הוא לא התאפק מלכרסם עוד בשעות השינה המעטות.
בסיליזיאנה, מעונם של הנזירים לשעבר, נודע ירמיהו כדגרן שמקדיש את כל עיתותיו ללימודים וקשה למצוא אותו ללא חומר לימוד ביד. עד שהפיצו עליו את השמועה שגם בהיכנסו למקלחת הוא לא מרפה מהעצם עליה היה צריך ללמוד, ונכנס אתה יחד להתרחץ.
כמובן שהחבר'ה בכיתה לא ויתרו על ההזדמנות לפנות אליו, כל אחד בנפרד, ולשאול אותו אם הוא באמת נכנס להתרחץ עם העצמות, ונהנו לשמוע אותו מכחיש בתוקף את השמועה הזדונית.
כך שאת התואר "מעופף" קיבל למעשה ביושר.
גם עם חברים נחמדים אחרים ישבנו באין סוף פעמים לפצח בצוותא את צפונותיו המסובכים של המקצוע הקשה הזה.
מוזרים דרכיהם ונימוסיהם של בני אדם.
יום אחד ישבנו אני וירמיהו כל אחר הצהריים בחדרי שלי במעונות עד שהגיע זמן ארוחת הערב, לפני ההכנות להתייצב לעבודה בשער בית החולים. הזמנתיו להצטרף אליי לארוחה שהכנתי כדי שזה יחסוך לו טרחה להכין לעצמו אחר כך במעונו. לא, לא, יש לו אוכל משלו בסיליזאנה והוא מסודר. והוא גם טען שאינו כל כך רעב עכשיו...
שוב הפצרתי ושוב עמד בסירובו. משום מה התגנב לליבי ספק באמיתות סיפור הארוחה שמחכה לו בחדרו.
כשנפרדנו אמרתי שאם יתחשק לו במשך הערב לבוא לבקר אותי במקום עבודתי, אשמח להמשיך בשינון.
חלפו שלוש שעות וכבר הייתי ממוקם באותה "בודקה" בשער בית החולים, עייף ומנומנם, וקור הלילה הירושלמי משלח חיצי הקור שלו בבטני ללא רחם.
רחוב הנביאים (שם שכן "הדסה א') שומם וחצי חשוך. פתאום נגלתה לי מרחוק דמות מתקרבת שבעיניי העייפות חשבתיה כצללית מעולם הרוחות. משהתקרב הבנתי שזה ירמיהו "שבא לבקר" בשתיים לפנות בוקר.
"באתי שנחזור על החומר."
ליבי אמר לי שהרעב הוא שהבריח את ירמיהו ממשכבו.
"אולי אתה רוצה לאכול או לשתות משהו?"
"לא אני לא רעב אבל תודה רבה."
"חכה רגע אני כבר בא."
הלכתי למטבח של מחלקת היולדות, שם תמיד מצויים מיני מזונות בשפע. העמסתי לעייפה על מגש אוכל כמה ביצים, גבינה, ריבה, חמאה, חלה פרוסה, סלט ירקות וכמה פירות.
חזרתי לבודקה והצעתי לחברי שיתכבד במשהו אם בא לו.
הוא התיישב והתחיל לאכול ממה שהיה במגש עד שטרף כמעט כל שהיה לפניו.
"תגיד את האמת, ירמיהו, אתה לא באת לחזור על החומר, לא יכולת לישון מהרעב נכון?"
"כן זה נכון. היה לי חצי תפוח אדמה במקרר של המטבח וכנראה שמישהו אכל אותו וגם לחם שכחתי לקנות."
"והלא הפצרתי בך עוד ועוד לסעוד עימי כשהיינו בחדרי?"
"כן, אבל אצלנו מקובל שתמיד צריך לסרב. אחרת זה לא מנומס!"

מבחינה כלכלית משפחתו של ירמיהו היתה משפחה ממוצעת. אביו עבד כפקיד במשרדי הסוכנות היהודית ואימו ניהלה את הבית שכלל עוד שני ילדים. למעשה משפחה כזו לא יכלה לממן סטודנט לרפואה, עם כל ההוצאות הכרוכות בכך. לעזרם בא בן דוד עשיר שישב באירופה. זה פתח את ידו והתנדב לתמוך בסטודנט לאורך כל הדרך. התמיד לשלוח סכומי כסף יפים שיכלו לכסות בכבוד רב את כל הנחוץ. בכל זאת ירמיהו אכל בדוחק והלך כל החורף באותו סוודר דק, מאין לו מעיל עליון שיגן עליו מהקור הירושלמי. הוא גם לא עבד חלקית כדי להרחיב. הכסף ששלח בן הדוד הגיע ישירות לאם. זו קימצה את ידי הברזל שלה וסיפקה לבנה הסטודנט אך פרוטות מעטות בלבד לקיום ולכל הוצאותיו.
סופרו על ירמיהו כל מיני סיפורים, שגם אם היו בדיות גמורות הן בהחלט התלבשו עליו ללא קושי.
לקראת השנה החמישית ללימודים, הכבידה האם את ידה עוד יותר על בנה הדוקטורנט כך שהוא נאלץ בלית ברירה לעבוד פה ושם כדי להרוויח כמה פרוטות. אז כבר היה מותר לנו לקבל עבודה בבית החולים כשומרים פרטיים לחולים שביקשו זאת, וירמיהו ביקש להילקח בחשבון למשימה כזו.



לילה אחד שמר ירמיהו על חולה במחלקת השיקום. המסכן סבל מכאבי בטן וביקש מירמיהו שיביא לו בקבוק מים חמים. מובן שהכוונה היתה לבקבוק-גומי הידוע מאז קדמת דנא כמושיע משהו.
לפי המסופר הלך ירמיהו למטבח-המחלקה, למצוא בקבוק ריק למלאו במים חמים, וכאשר לא מצא, הוא נטל בקבוק של קולה* שהיה במקרר, שפך את תוכנו, מילא במים חמים והגיש לחולה שהגיב בהתאם.
חסר ישע, ומחוסר ברירה, הוא פנה לאחות התורנית וביקש את עזרתה. זו עטה על ההזדמנות לסייע לסטודנט לרפואה בכאלה זוטות כי הדבר ישמש לה למחרת היום חומר לבידוח ולרכילות. וכך אמנם הופץ הדבר.
פעם אחרת הוא שמח כאשר נתבקש ערב אחד לשמש שומר פרטי לנשיא המדינה דאז, ששכב במחלקה הפנימית. לא היו לנשיא דרישות מרובות אך הכבוד חייב את בית החולים להציב לו שומר פרטי משמונה בערב עד שבע בבוקר. כבוד הנשיא הלך לישון וירמיהו התיישב על הכורסה לידו ושינן חומר במדיצינה. בשעת חצות בערך צילצל הנשיא בפעמון לתחנת האחות במחלקה.
כשזו באה ביקש ממנה הנשיא בלחש כוס מים תוך שעשה תנועה של האצבע על הפה, לסמן "שקט" – כדי לא להעיר את הסטודנט ירמיהו שישן על הכורסה ונחירותיו ניסרו בחלל.
ויתר עלילותיו של ירמיהו הלא הם כתובות בספר דברי הימים.
בברכה
י"ז
ינואר 2011, ימי הקורונה

* אהוד: למיטב זיכרוני, בשנים ההן טרם היו בקבוקי קוקה קולה בארץ, זאת בגלל החרם הערבי שחברת קוקה קולה העולמית נכנעה לו. לראשונה ראיתי בעיניי ושתיתי בקבוק קוקה קולה כאשר פרצנו למחסן קמעונאי ברמאללה, בהיותי מגוייס במלחמת ששת הימים, יוני 1967.

יוסף אורן

עקרונות לשיפוט בפרסים הספרותיים

מזה שנים אין כמעט חלוקה של פרס ספרותי אצלנו, שאיננה הופכת לשערורייה ציבורית שמאכילה מרורים הן את המוכתרים בפרסים (הסופרים) והן את מכתיריהם (שופטי הפרסים). ומאחר שבשנים האחרונות הצטמצם מיספרם של הפרסים במימונן של משפחות, שהנציחו בדרך זו את יקיריהם (כגון: פרס מתי כ"ץ לשירת ביכורים, פרס אריכא לסיפור הקצר ופרס אפרת לשירה), התעצם המאבק על כל אחד מהפרסים שנותרו – כמעט כולם במימון של ערים (כגון: ת"א, חיפה, חולון ורמת-גן) וגופים ציבוריים: מהפרסים לספרות של התאחדות המו"לים ע"ש מרדכי ברנשטיין ועד הפרס לרומן מקור של מפעל הפיס.
אחרי כל חלוקה של פרס ספרותי, בין אם הוא נחשב למכובד (לאלה נחשבים פרס ביאליק ופרס ברנר) ובין אם הוא מוערך בזכות הסכום הנכבד שבצידו (פרס היצירה ופרס מפעל הפיס), משתחררים מכלאם יצרי-הרוע והקנאה בקרב עדת סופרינו. ואלה מתבטאים ברטינות ובהבעת תרעומת הן על שופטי הפרסים והן על הזוכים בהם – תגובות המותירות אצל הזוכים בפרס טעם של תפלוּת ומידה לא-מועטה של התבזוּת, בעוד שהיה אמור להיות ציון-דרך בחייו של סופר או בגורלה של יצירתו.
מאחר שבימי חלדי שפטתי מיספר פעמים בפרסים שונים, אני רשאי להסתייע בניסיון שצברתי כדי לסמן את הפרצות המסוכנות מכולן לטוהר-מידות ולשיפוט ענייני בתקנוני הפרסים הספרותיים. והן ממוקדות, לעניות דעתי, בשלושה ליקויים: ליקוי בבחירת שופטי הפרס, ליקוי בהגדרת הסוגה הספרותית שלה יועד הפרס וליקוי בהגדרת מדויקת וחד-משמעית של הדרישות מהמועמדים לפרס.

הליקויים השכיחים בתקנונים של הפרסים הספרותיים
רוב תקנוני הפרסים חסרים הקפדה מספקת בקביעת ההרכב של חבר-השיפוט. מאחר ששופט בפרס ספרותי מביא עימו לשיפוט את טעמו האישי, חשוב ביותר שתקנון-פרס יאסור את השתתפותו של אותו שופט ברציפות בחֶבר-השיפוט של אותו פרס. ולכן חייבת אגודת-הסופרים, שבחסותה ובעזרתה מופעלים רוב הפרסים הספרותיים, להתנגד באופן קטגורי לרצונם של מייסדי-פרס לקבוע בתקנון, שאחד משלושת השופטים יהיה נציגם באופן קבוע במעמד יושב-הראש של חֶבר-השיפוט, מעמד שמעניק לו ולטעמו הספרותי יתרון על שני השופטים המתחלפים בחֶבר-שיפוט כזה. אף שכוונתם של מייסדי הפרס אינה, כמובן, לסָאֵב את הפרס, תארוב תמיד תקלה בשיפוט פרס ספרותי כזה בהמשך דרכו.
ועוד לעניין שופטי הפרסים הספרותיים: התקנון צריך לקבוע בבירור את פרק הזמן המינימאלי שיגביל את שובו של שופט להשתתף בחבר-שיפוט של הפרס. עקרון הרוטציה צריך להיות נשמר לא רק בתחומי פרס מסוים, אלא להתקיים גם במבחן הפרסים השונים המתחלקים מדי שנה. תקנון הפרס צריך לפסול שופט אם לא חלפו שנתיים מאז שפט לאחרונה באחד מהפרסים המוכרזים בארץ. אני יכול למנות שניים או שלושה שופטים, ששפטו בעבר ביותר מפרס אחד באותה שנה או בשנים סמוכות זו לזו.

חובה להקפיד על ייצוג מגוון של שופטי הפרס
סעיף חשוב בתקנון פרס הוא זה שמבטיח ייצוג מגוון של שופטי הפרס. אדגים זאת מלקח שהפקתי מאחד הפרסים שנמניתי עם שופטיו בחלוקתו הראשונה. בעודו בחיים ובעל מעמד בין המו"לים, ייסד מרדכי ברנשטיין בזה אחר זה פרסים שונים לספרות. גולת הכותרת ביניהם היה הפרס לרומאן מקור. בתקנון הפרס "הרגיש" הזה, נקבע ששופטיו אמנם יתחלפו בכל שנה, אך ייבחרו תמיד משלושה מוסדות תרבות: האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת ת"א ואגודת הסופרים העברים.
ואכן כנציג של אגודת הסופרים מצאתי את עצמי בחֶבר שיפוט שלא זכיתי לדומה לו לא בשיפוטי-ספרות קודמים וגם לא בשיפוטי ספרות מאוחרים שהוזמנתי לשפוט בהם. ואכן יחד עם חוקר הספרות מאיר שטרנברג מהחוג לספרות כללית באוניברסיטת ת"א ועם דן פגיס, משורר וגם חוקר ספרות מהאוניברסיטה העברית, זכה פרס ברנשטיין לרומאן מקור, כבר בחלוקתו הראשונה, למועמד ראוי ביותר. הפרס ניתן לרומאן "זיכרון דברים" של יעקב שבתאי. החלטת שיפוט זו הגבירה את העניין ברומאן הזה ותרמה לתפוצתו באותה שנה ואחר-כך, במהלך השנים, גם הוכר הרומאן כאחת היצירות החשובות של הסיפורת העברית בשנות המדינה. מרדכי ברנשטיין שייסד את הפרס זכה להשתתף בטקס שבו הוענק הפרס ליעקב שבתאי – זוכה שרמת יצירתו קבעה את הרף הגבוה הנדרש מרומן מקור גם למתחרים הבאים על הפרס הזה.

חובה להגדיר את סוגות הספרות המועמדות לפרס
פגם אחר בתקנוני הפרסים הספרותיים נעוץ בעובדה שרובם אינם מייחדים את הפרס לסוגה ספרותית מוגדרת. רוב הפרסים מאפשרים תחרות בין ספרים מכל הז'אנרים: סיפורת, שירה, מסה ומחזה, בעוד ששיפוט ייתכן רק על-ידי השוואה של האיכות האמנותית בין יצירות מאותה סוגה. ולכן, סופרים (או מו"לים בהסכמתם) מעבירים לשיפוט ספרים מכל הסוגות, ורק אחרי פרסום שמות הזוכים מתברר שמשלוח רובם היה מיותר, כי רק אחת הסוגות נבחנה על-ידי השופטים באותה שנת חלוקה של הפרס. בעבר היו פרסים הספרותיים שהגדירו היטב את הסוגות הספרותיות שלהן נועדו, כגון: פרס יוסף אריכא לסיפור הקצר ופרס ישראל אפרת למסה. ואילו כיום מקפידים על כך בעיקר הפרסים על-שם מרדכי ברנשטיין של התאחדות המו"לים, שכבר בחלוקתם הראשונה הופרדו לרומאן מקור, לשירה ולביקורת. לעומת זאת שני הפרסים היוקרתיים מכולם, פרס ביאליק ופרס ברנר, עדין לוקים בעניין זה.
היעדר הגדרה ברורה של הסוגה הספרותית לחלוקה של הפרס בכל שנה, כופה על חבר-השופטים לא רק לקבוע את סוגת הספרים שבה ירכזו את שיפוטם, אלא גם לשקול שיקולים שאינם לעניין בעבודת השופטים, כגון: מי זכה בפרס בחלוקתו הקודמת – משורר או מספר, ומהי הסוגה שזיכתה כותבים בפרסים הספרותיים האחרים בשנת השיפוט המדוברת – מחזאי או מסאי. פתיחתם של פרסים לכל הסוגות הספרותיות מניבה את התוצאה המקובלת: חלוקת הפרס בין שני סופרים שכותבים בשני ז'אנרים שונים, פתרון המצמצם לשניהם את סכום הפרס שקיבלו. תקנון שממקד את דרישותיו בעניין זה היה מונע תוצאה רעה כזו של שופטי הפרס.

חובה לקבוע מראש את ייעודו של הפרס
והפגם השלישי הוא, לפי ניסיוני, ההיתר, שרוב תקנוני הפרסים החשובים מתירים אותו: לבחור בין הספר המצטיין בשנת החלוקה של הפרס (או בשתי השנים הקודמות למועד זה), לבין הסופר – המוכרז כזוכה בפרס על מפעל חייו הספרותי.
ההיתר הזה משמש מוצא נוח לקושי אמיתי שנוצר בהרבה מצבי-שיפוט, והוא הקושי לבחור את הספר המצטיין מתוך הספרים החדשים במועד כה סמוך להופעתם. מאחר שהתקנון מתיר חלופה זו לבחירת היצירה הזוכה מבין הספרים החדשים, פונים שופטי הפרס לפתרון שקל יותר להסכים עליו ומכתירים בפרס אחד מהסופרים המוכרים על מפעל חייו (כלומר: על המדף השלם של ספריו), כגמול על כתיבה עקבית וארוכת-ימים.
פתרון כזה, המחליף את ההצטיינות בכתיבה של יצירה חדשה בוותק של הכותב שהתמיד בעיסוק הכתיבה, לא רק מחמיץ את המטרה העיקרית שנקבעה לקיומו של פרס ספרותי, להצביע על הצטיינותה של יצירה חדשה מבין אלה שהופיעו במקביל לו, אלא גם עוקף עובדה מצערת, שהכרה כזו במפעל חייו של סופר ותיק ומפורסם, מעניקה לפעמים פרס גם לאחדות מיצירותיו שלא הגיעו לדרגת הצטיינות אי-פעם.
בנוסף לכך: האפשרות לבחור בחלופה זו, אם היא מועדפת על-ידי שופטי פרסים שונים, מזכה לפעמים סופר ותיק במיספר פרסים על מפעל חייו, ובכך מצטמצמים סיכוייהם של סופרים בשלב מוקדם של דרכם הספרותית לזכות אי-פעם בפרס על יצירתם גם אם היא ראויה לכך. יתר על כן: בחירת חבר-שיפוט בחלופה כזו, המזומנת תמיד, להעניק את הפרס לסופר ותיק על מפעל חייו הספרותי, חוסמת כמעט תמיד את סיכוייהם של סופרים צעירים לזכות בפרס על ספר ביכורים שהצטיינו בכתיבתו.
מוטב שמייסדי פרס ייקבעו מראש בתקנון שלו, שהפרס יחולק לחילופין פעם לספר חדש שנבחר כראוי לפרס מאחרים באותה שנת חלוקה, ופעם למפעל חיים של סופר ותיק. קביעה כזו בתקנון תאפשר לשופטי הפרס – אם התקשו למצוא יצירה ראויה לפרס מבין אלה שהוגשו לעיונם בשנה שהפרס יועד לספר חדש – להכריז, שלא מצאן יצירה ראויה לפרס בשנת השיפוט שלהם, ושסכום הפרס יועבר להכפלת סכום הפרס בחלוקתו הבאה, או למתן פרסים לשתי יצירות מצטיינות, ככל שיחליט חבר-שופטיו החדש.
אני מודה שבשניים מתריסר השיפוטים שבהם השתתפתי נתתי את הסכמתי לחלופה כזו בשתי שנות שיפוט שונות, משום ששני הזוכים השלימו מפעל כתיבה ייחודי בחיי הספרות העברית של הדור (הזוכים בפרס ברנר היו אז המשוררת דליה רביקוביץ והמספר דוד שחר).

חובה לנסח מחדש את תקנוני הפרסים הספרותיים
רוב תקנוני הפרסים הספרותיים טעונים ניסוח מחדש, באופן שיגדירו בדיוק את ייעודו של כל פרס ואת כללי התחרות, למי שיחליט להשתתף בה. זו צריכה להיות משימה מובנת מאליה לאגודת הסופרים, שיש לה עניין בקיומם של פרסים ספרותיים ובהענקתם לסופרים בדרכי-הגינות שאי-אפשר להטיל ספק בהן. פרסים נועדו לעודד את כותבי-הספרים לשאוף להביא את יצירתם לאיכויות הגבוהות ביותר שהם מסוגלים להשיגה, כשם שתכליתם היא גם לאפשר לחברה להביע את הוקרתה לסופרים שתרמו תרומה משמעותית לתרבות המתהווה. מטרות אלה תושגנה בביטחה רבה יותר, אם כל סוגיית הפרסים הספרותיים תיבדק מחדש ואם יֵעקרו ליקויים שונים בתקנונים של אחדים מהם, וזאת כדי להבטיח שהפרסים הספרותיים שיחולקו בעתיד לא יבוצעו כדרך שחולקו עד כה.
יוסף אורן
(מאמר זה הינו נוסח מורחב ומעודכן של המאמר "סוף עונת הפרסים" שהתפרסם ב"מעריב" מיום 1.1.1988).

אהוד: כמי שלא זכה מעודו בפרס ספרותי, למעט מלגות ההתפנות לכתיבה על שם ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל – אני מתפלא שלא ציינת את האפשרות של כל חבר שופטים להעניק את הפרס גם למי שלא הגיש את מועמדותו. כי דווקא סופרים שראויים מאוד לפרס, חוששים לא פעם להגיש, או לאשר לאחרים את הגשת מועמדותם-שלהם – כדי שלא להתבזות עם התפרסם החלטות השופטים.
כך קרה גם לי עצמי. לאחר שבמשך שנים לא הגשתי ולא אישרתי להגיש את מועמדותי לפרס אקו"ם למפעל חיים, התפתיתי לבקשת ידידים וחברים מעולם הספרות – שהמליצו על מועמדותי, והתוצאה, שהדהימה גם אותם – לא נמצאתי ראוי לפרס! – וזכה בו סופר שהיה משתתף בסדנת הכתיבה שהנחיתי בבית הסופר בירושלים [שאותו יסד וניהל בשעתו הסופר שמאי גולן ז"ל].
כמובן שבעתיד לא אסכים שיגישו את מועמדותי לפרס אקו"ם – אשר דומני כי "מפעל חייו" של הסופר שזכה בו לאחרונה רחוק מאוד בהיקפו ממפעל חיי בספרות העברית.
חבר ה"שופטים" שפסל אותי כלל משורר ושתי סופרות, שהפציעו בשמי הספרות העברית שנים רבות אחריי.

תקוה וינשטוק

בן גוריון עומד על הראש

בעקבות רשימתי ב"מעריב" 1957 17.8

זו היתה הסנסציה הגדולה של כל הארץ: דוד בן גוריון עומד על הראש! לא איזה ספורטאי צעיר. ראש הממשלה בכבודו ובעצמו, בעמידת ראש! בן גוריון היה אז ראש הממשלה בפעם השנייה, אחרי שתי שנות פרישה בשדה בוקר.

מעיתון "מעריב", שם הייתי חברת מערכת, נשלחתי עם צלם העיתונות פאול גולדמן לתפוש את בן גוריון "על חם", על הראש, ולהביא כתבה מצולמת.

ידענו שבן גוריון נופש עם רעייתו פולה בטבריה, במלון "גלי כנרת" האהוב עליהם. בשבע בבוקר, לבל נפסיד מאומה מהמחזה, נפגשתי בתל אביב עם פול גולדמן, ששימש גם כנהג לטבריה. בתשע כבר הגענו לחוף הים של המלון. בלשנו את השטח. בים בצבצו רק ארבע ראשים. הרעמה של "הזקן" לא נראתה ביניהם.

השמש כבר קפחה על ראשינו ובן גוריון טרם הופיע. אולי לא יופיע בכלל?...

אבל ב-9.30 נראתה דמותו המוצקה של בן גוריון. לבוש מכנסיים וכתונת, יצא מהמלון והתחיל לפסוע במרץ על כביש החוף, לצידו שני מאבטחים. אנחנו צופים בהם מרחוק. הוא צעד כארבעים דקות, עשה 4-5 קילומטר וחזר למלון. צעד יפה, אבל זה הכול? כל המסע הארוך שלנו בשביל הצעדה? אולי בדיוק היום הוא מוותר על הים וגם על עמידת הראש?...

נכזבים נכנסנו לבאר של המלון להשיב את נפשנו. שם הרגיע אותנו המלצר. הצעדה היא רק אירוע הפתיחה. מצעד הבוקר. יש גם מצעד ערב. סדר היום של בן גוריון מאוד קבוע. בשעה שמונה הוא יורד לארוחת בוקר צנועה מאוד. אחר כך המצעד, ובשעה 12 ראש הממשלה יורד לים... הוא שומר על דיאטה, אינו אוכל לחם ולא מרק. גם אינו מרבה לשתות. הוא נשקל כל בוקר ושמח שאפילו ירד במשקל...

חזרנו לחוף. כעבור שעה קלה הופיעה גברת פולה בן גוריון, בבגד-ים שחור ומעליו חלוק ים משובץ. נראה היה שמצב רוחה מרומם. היא הסכימה ברצון לכל הצילומים וגם סיפרה: "העמידה על הראש זה משהו לא רגיל. זו תיאוריה שלמה. עומדים על הראש – והדם זורם ללב ולריאות. זוהי שיטת ד"ר משה פלדנקרייז. הוא דוגל בקשר שבין הגוף למחשבה. אומר שהמוח יכול להפעיל כל שריר. בן גוריון בטוח שפלדנקריז עוזר לו מאוד. בבית עומד בן גוריון על הראש כל בוקר ובכל שעת פנאי. לא! אני לא עומדת על הראש," היא משיבה לשאלתנו. "הראש שלי קטן. אני שמחה שאני עומדת על הרגליים. בא למלון רופא מחסידי ד"ר פלדנקריז. הוא לא הצליח לעמוד על הראש. בן גוריון לימד אותו – והאורח עמד! – הצעתי לבן גוריון: תפתח קרקס... תרוויח יותר מאשר כעת!'"

ופולה המשיכה לספר. אולי כנראה כדי לפצות אותנו על המאמץ לבוא עד טבריה. "בן גוריון (תמיד הוא מכונה בפיה "בן גוריון", לא "דוד", לא "בעלי", גם לא "אישי" ככינויה של רחל ינאית אשת הנשיא בן צבי). בן גוריון כותב ועוסק בתחביב שלו, ספורט. הטלפון נמצא רק בחדר שלי. עד שלא ארשה, אף אחד לא נכנס אליו. הבוקר רצתה עיתונאית אמריקאית לגשת ישר אליו. הסברתי שזה מפריע לו, והיא ויתרה. יש לבן גוריון שומרים שעובדים טוב וגם אני שומרת. בצהריים בשעה 12 הוא יורד לים. אז אין הרבה מתרחצים."

גברת פולה חזרה למלון וב-12 בדיוק ירדה לים, חובשת כובע ים. כעבור כרבע שעה הופיע ראש הממשלה בכבודו ובעצמו, במכנסי ים קצרים שחורים, אוחז מגבת וזוג נעליים. על חזהו וגבו "נשיקות" ורודות, עדות למפגשים עם השמש. נכנס למים, הרחיק עד לשורת המתרחצים האחרונה והתחיל בשחיית גב.

"הוא 'דווקא שוחה מצוין לגילו," אומר לנו המציל. "בייחוד ששמעתי שכבר שנים לא היתה לו פרקטיקה בשחייה."

דמותו של בי.ג'י. בולטת למרחקים. שני מתרחצים מבאי "המכביה" שאך זה נסתיימה נכנסים למים לצלם אותו. בדרך כלל שומר הקהל מרחק הולם ואין כל התקהלות סביבו.

אחרי כעשרים דקות יוצא ראש הממשלה מהמים ומתחיל למדוד את החוף בצעדים מהירים. מלוויו אחריו. וסוף סוף, אחרי ציפייה של שעות, הרגע הגדול! ראש הממשלה כורע על ארבע, משעין את מרפקי ידיו ואת ראשו על החול ומרים את רגליו אל על בזריזות. הרגליים כפופות במקצת. בן גוריון אינו מרוצה. הראש שלו גדול וחזק, מוכשר ליותר. הוא מחזיר את רגליו לחול, משנה מעט את תנוחות הידיים והראש, נשען שוב על המרפקים ומעיף זוג רגליים ישרות, מאונכות לגמרי.

פאול גולדמן מתרוצץ סביב אחוז תזזית, מצלם את בי.ג'י. מכל עבר ופינה אפשריים. הוא אינו הצלם היחיד. לפתע הופיעו מן האין עוד ועוד צלמים. האוויר מלא הבזקים ותקתוקים. כל התכונה אינה מפריעה לבן גוריון. הוא כבר מורגל בצלמים ובאנשי תקשורת למיניהם המתנכלים לחייו הפרטיים.

עמידת הראש השנייה נראית מושלמת, אך כנראה שלדעת ראש הממשלה עמידת הראש היתה קצרה מדי. הראש שלו מוכשר ליותר. הוא כורע שוב, נועץ בחוזקה את פרקי ידיו בחול. מזיז קצת את הראש, מניף רגליים במאמץ מחודש. הראש נראה כגזע עץ ממנו צומחים לעבר השמיים שני ענפים איתנים, ישרים כסרגלים, הפעם הם מחזיקים מעמד זמן ארוך יותר מכל העמידות. זה המקסימום! הצלחנו!

בן גוריון קם בזריזות, מנער את ידיו ואת שער שיבתו מהחול, צועד לכוון הים, טבילת התרעננות קצרה. ועדיין אין זה סוף המחזה. עכשיו תור תרגילי ראש נוספים. הראש עדיין בחול אך הוא מטלטל מצד לצד והרגליים מיטלטלות עימו.

טבילה נוספת, האחרונה, עתה זוכה רעמת השיער לטבילה הגונה, מגיעה לראש, ואחרי כל מאמציו, בן גוריון ורעייתו מתיישבים בכיסאות-הנוח, לנוח קמעה לפני ארוחת הצהריים.

אנחנו חוטפים שיחה עם המאבטחים. הם מלאי התפעלות מביצועי ראש הממשלה." גם אנחנו ניסינו לעמוד על הראש, אבל לא הצלחנו. לא מסוגלים להתחרות עם בן גוריון בעמידה על הראש."

המציל מספר שכבר זכה להשיט את ראש הממשלה בחסקה שלו לאורך החוף. מי פילל לכבוד כזה!

באחת ורבע קמים ראש הממשלה ואשתו מכיסאות הנוח. ב.ג'י. מחליף כמה מילים עם המציל והחבורה הקטנה, הזוג והמאבטחים עולים למלון. כולם נועלים את נעליהם. רק בן גוריון הולך יחף על החול הרותח ונועל את נעליו בפתח המלון.

"הזקן היה נפלא!" מפטיר מישהו שהצליח לצפות בראש, על החול, המעלה רגליים לשמיים.

גברת בן גוריון קולטת את ההערה ומתקנת:"זקן? מי זה כאן זקן?"

תקוה וינשטוק

אהוד בן עזר

ערב עם דוד בן גוריון, 1966

[מתוך פרק מהיומן. הפרק הזה לא נכלל בספר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות]

בערך בשעה עשר הציצה פולה בדלת, ושאלה אם לא הגיע זמן שאלך. כמובן שהצעתי לעזוב. אך הוא, בן-גוריון, לא נתן לי. אמרה שהוא עייף, והכחיש. היתה לי הרגשה שהוא מוכן שאשב עוד שעה-שעתיים – אך לא רציתי לעייפו עד כדי כך. עמדתי על כך שאינני רוצה להרגיז את אשתו – ומוטב שאלך.

השיחה היתה די משעשעת.

בן-גוריון: "מה יש, אם מוצאים כבר פעם בן-אדם לדבר איתו? בן הארץ שנולד מבן... וכולי וכולי."

פולה: "אז אם הוא בן של בן של מי שנולד בארץ הוא צריך להפריע לך עד מאוחר בלילה?"

וכשסגרה את הדלת ואמרתי שאולי עליי ללכת, חזר והפציר: "היא לא תפריע. היא הולכת לישון ויש לה חדר לבד."

לימים תיארתי זאת באחד מספריי כך: לפתע נכנסה לחדר פולה אשתו, במשקפיים ישנות מאוד, כוס חלב בידה, ואמרה לבן-גוריון, בהתכוונה אליי: "נו, שילך כבר!"

אמר בן-גוריון: "אבל הוא בן של בן של בן מפתח-תקוה..."

"אז אם הוא בן של בן של בן מפתח-תקוה... מותר לו לבלבל לך את המוח?"

אמרתי: "מר בן-גוריון, אני לא רוצה להפריע לך, אם צריך, אני יכול לקום כבר וללכת."

אמר לי בן-גוריון: "שב. אל תשים לב למה שהיא אומרת."

פולה יצאה, אני נישארתי והמשכנו לשוחח.

מינה גורל

בעל-שליח

אני שולחת אותך
למשימות שונות, מגוונות,
יומיומיות:
סופּר, חנויות, בית-מרקחת.
אני מחכה לך במרפסת
שתחזור הביתה
ותביא לי אותך
עטוף בקופסה עם סרט
מתנה בהפתעה
כל יום מחדש.

אסתר ראב

סלחה

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

משפחת שלביה עבדה אצלנו. מקורה היה ממצרים. אצילים היו בהליכותיהם, שקטים וישרים, החל מהאב, אשר היה קטן-קומה, רזה, אך עשוי כאילו מפלדה. פניו עדינים ואפו אף יהודי. נראה היה לי תמיד ארכאי, ודומה לחכם מחכמי התלמוד שלאחר בית שני, כה יהודי היה – וידידות התקשרה בין משפחה זו למשפחתנו. כל הבנים עבדו אצלנו, החל מעבדו-רחמן, שיצא אחר-כך לצבא התורכי ושהה שם כל ימיו – האחרון היה עבד, שחרחר, צמוק, ואף הוא עשוי פלדה. הוא עבד שנים רבות בפרדס – והיה פועל תמידי, שקט ופיקח, ובעל חוש הומור.

אימם, פטמה, היתה אשה חלשה, יפה, ויושבת-בית. הבנות, לפי התור, היו עובדות. כשהתחתנה אחת – הבכורה היתה סלחה, באה אחותה הצעירה במקומה – חדיג'ה, היא היתה יפיפיה דקה וחטובה, ועיניים נפלאות לה וקולה נעים במיוחד, לבושה בשמלות מרוקמות, ססגוניות, ומנדילים, מטפחות הראש, צחים ודקים.

סלחה, הבכורה, שהיתה נשואה לבעל קשיש ממנה, נתאלמנה וחזרה לעבוד אצלנו – ילדים לא היו לה.

למשפחה היו עוד שתי דודות זקנות גלמודות, פטמה, וחמדה הישישה, שתיים אלה הסתובבו, עבדו ולא עבדו אך אכלו לחם סביב המשק שלנו ותמיכת אב משפחת שלביה.

*

נכתב: סוף שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1900-1910 לערך. המשך הסיפור חסר.

אסתר ראב

שתי ילדות בפרדס פורח

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001
המהדיר: אהוד בן עזר

"קרַק... קרַק... כל-כך הרבה ענפים את שוברת. אוף איזה ריח! הראש מסתובב לי, די מספיק – אולי בכל זאת יהיו תפוזים מפרחים אלה?"
"לא יהיו! זה פרדס עזוב, נקטוף עוד ועוד... אוהה איזה ריח! כשאהיה גדולה – אהיה כלה – ויעשו לי זר של פרחי תפוז על הראש; וצעיף ארוך לבן של טול, הרבה טול, כמו ענן לבן מסביב; ויהיו לי נעלי-משי לבנות וצרות עם עקב של כסף דק כמו אצבע. כזה! רואה את? – זה נפלא להיות כלה! ויהיה לי חתן שיהיה לו שפם קטן שחור ושפתיים אדומות – חה חה חה! וחתן מנשק, את יודעת? ואחר-כך יש ילדים – לא מהנשיקה – אמא אומרת שיש עוד סוד ושאני קטנה ואסור לי לדעת..."
"כן, יש סוד..."
"ואני, כבר נשקו לי!"
"נשקו לך? מי?"
"צבי'קה של מַאשה..."
"ואיך זה?"
"זה פשוט, הוא שם את שפתיו על שפתיי – ואז את כמו בלון – עפה, עפה למעלה ופתאום, בום! – הבלון התפוצץ ואת על האדמה, והכל עבר – ושוכחים – ואחר-כך, פעם – זה כמו כף מלאה דבש שאת סוחבת כשאמא אינה בבית – הפה מתמלא מותק כזה! ואת בולעת ובולעת... וגם זו נשיקה – ואת שוכחת... ואותך עוד לא נשקו? ו'חקי'?"
"לא נשקו! איני רוצה שינשקו – אני לא אתחתן – "
"את טיפשה, כולם מתחתנים, אמא אומרת שכעת אני ואחותי ילדות קטנות, אחר-כך נהיה עלמות ואחר-כך נהיה נשים, נלד ילדים והילדים יגדלו והם ילדו ילדים וכך תמיד, תמיד, עד הסוף."
"עד הסוף? לא, אני רוצה לעשות דברים אחרים."
"אי אפשר, כולם, כולם עושים ככה תמיד."
"אני רוצה להיות כמו דבורה הנביאה שבתנ"ך; אני רוצה שיהיה לנו שוב מלך כמו שאול, מלך כמו דוד, ואני רוצה להילחם עם הערבים. 'חקי' יעזור לי, הוא ילך לצבא התורכי וילמד לעשות מלחמה ואנחנו ננצח! ואחר-כך אני רוצה לחבר שיר יפה, כמו דבורה הנביאה; כבר חיברתי אותו... שומעת איך שרה דבורה? 'עד שקמתי דבורה, עד שקמתי אם בישראל!' אני אהיה אם של ישראל, אני רוצה להיות חשובה, אני חשובה..."
"ו'חקי' יהיה כמו ברק בן אבינועם, והוא ישק לך?"
"הוא לא ישק לי, אנחנו נעשה מלחמה בשביל העם."
"מה זה חשובה? יפה? טובה?"
"חשובה זה משהו גדול, בלב, לא רואים את זה רק מרגישים..."
"חה חה חה... משהו גדול בלב! ואת 'פיספוסת' רזה שכזאת. ויש לך מאלאריה – לי אין מאלאריה ואני שמנה ואני אלד הרבה הרבה ילדים! גולם! פיספוסת, מאלאריה – הנה לשון אחת בשבילי, עוד אחת בשביל בתי, ועוד אחת בשביל בת בתי! שישק לך ברק בן אבינועם מן התנ"ך!" (בורחת).

*
נכתב: 1957-1958 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1905-1910 לערך. נדפס לראשונה: "גזית", כרך ט"ז, חוב' ט-י, אדר תשי"ח, 1958. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 103.

ירידה במעמדו של העגלון

"...יושב הוא [אביה יהודה] זקוף וגאה על מושבו, וממרום העגלה, זריז ושקט, הוא מנהיג כווירטואוז את סוסתו כשידיו הבטוחות נעות בין המושכות והיצולים – כעל מנעני פסנתר," כך תיארה הסופרת אסתר ראב, בסיפורה "עגלונים" מ-1945, את מקצוע העגלון. ואכן, בזמנים שבהם חלק גדול מהדרכים בארץ היו קשות למעבר, ומיספר כלי הרכב והמשא היה מצומצם, העגלונים שימשו מרכיב מרכזי בכל תהליך של שילוח, הובלה והפצה –החל מאספקת קרח ונפט, דרך העברת סחורות וכלה בשינוע ציוד לאתרי הקמה של בתי חרושת חדשים.

מעמדו החברתי של העגלון בתקופת המנדט היה גבוה, כיאה לבעל מקצוע שרבים נדרשו לשירותיו, וכזה ש"משתתף במישרין בבניית הארץ ובפיתוחה," כפי שהגדיר זאת המנהיג הציוני אברהם הרצפלד בנאום שנשא בכנס החירום של "אגודת העגלונים בישראל" שהתכנס בפברואר 1951 ברחובות לדיון בנושא "עתידו של העגלון העברי".

עם הקמת המדינה החל מצבו של העגלון להשתנות לרעה, ונראה היה שהמדינה והרשויות המקומיות פועלות לדחיקת כוחם של העגלונים. העגלון משה בר-צרי, מוותיקי הענף בתל אביב, הסביר בכנס ש"כולם מנסים לקפוץ עלינו: משרד התחבורה, משרד הפנים, משרד המשטרה, הפקחים העירוניים. נקווה שלא יכריחו אותנו לשבות, כי רק אז ילמדו כאן שאי אפשר לחיות בלי בעלי העגלות."

אט-אט, עם השתכללות התובלה הממונעת והשיפור בדרכים, הפכו העגלון וסוסו למראה נדיר, עד שנעלמו כליל. לכך תרם המאבק שניהלו לאורך השנים ארגונים לשמירה על זכויות בעלי חיים.

מצוטט מתוך האתר של דיוויד סלע "70 שנה אחרי"

אני חולם על נערה לא מגולחת

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים



אני חולם על נערה לא מגולחת
של ארץ-ישראל היפה והנשכחת
של אהבות נעורינו שחלפו לבלי שוב –
עם זרי שיער טרי צומחים לה בבתי-השחי
שריח טוב להם, ריח נשיות, ריח של ערווה
נקי ונעורים, ריח חקלאי של חלוצה, קיבוץ,
לפני קציר, של חציר חדש לטמון אפך
בתוך בתי-שחייה הזקנקניים, שיער שחור
שיער צהוב, גם ג'ינג'י (רק שלא יסריח),
שיער חלק, שיער מתולתל, כל מה
שאפשר להריח, לנשק, לגרום לה
להרטיב וגם לגמור רק מלנשוף לה
שם מתחת לזרועה הצעירה, החלקה,
לדגדג אותה עד שתצחק, לנבור בה
כמו כלב שבדשא מזורר וגם נושם הוא בכבדות,
לפחות לי תני סיבוב על מה שלךְ צומח
בטרם תגלחי, מה, גם את ערוותך?
קוּס-אֶמָכְּ! איכזבת אותי,
רק זונות ושחקניות של פורנו
ערוותיהן גלוח תגלחנה
ואני גן נעול רק על שיער טבעי
גם אם היה צומח לך בתחת...
כי חולם, חולם אני, על נערה לא מגולחת

פורסם בגיליון 252 מיום 14.6.07

אֵהוּד בֶּן עֵזֶר

מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?

סִפּוּרִים לִילָדִים
צִיּוּרִים: נַחוּם גוּטְמַן, דָּנִי קֶרְמָן
יְהוֹשֻׁעַ אוֹרְנְשְׁטֵין, הוֹצָאַת סְפָרִים "יַבְנֶה" בע"מ
נדפס בישראל תשמ"ב, 1982
לְבֵּן מֵאַבָּא
[את הסיפורים הקליד מהספר, וגם העביר את הניקוד: בן בן-עזר]

י"א. מַעֲשֵׂה הָעִזִּים הַקְּשׁוּרוֹת בַּזָּקָן

הָיֹה הָיָה בְּהַרֵי הַכַּרְמֶל רוֹעֶה קָטָן וּשְׁמוֹ עֲזַרְיָה וְלוֹ חֲמֵשׁ-עֶשְׂרֵה עִזִּים, עִזִּים פְּזִיזוֹת, שֶׁהָיוּ הוֹלְכוֹת לְאִבּוּד לְעִתִּים קְרוֹבוֹת מְאֹד.
הִצְטַעֵר עֲזַרְיָה הָרוֹעֶה הַקָּטָן – גַּם לַחֲלִילוֹ לֹא הִקְשִׁיבוּ, וְהוּא אָמַר לְעַצְמוֹ: מַדוּעַ אֵינֶנִּי מַצְלִיחַ לִקְשֹׁר אוֹתָן אֵלַי? הַאִם אֵינָן נֶהֱנוֹת מִנְּגִינָתִי בֶּחָלִיל? הַאִם כֹּה רָעָה הִיא?
וְהָיָה יוֹשֵׁב וּמְחַלֵּל בַּחֲלִילוֹ שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת בַּלַּיְלָה, בַּחֲצַר-בֵּיתוֹ, עַד אֲשֶׁר הַשְּׁכֵנִים הָיוּ צוֹעֲקִים שֶׁהוּא מַפְרִיעַ שְׁנָתָם.
אֲבָל הָעִזִּים הִמְשִׁיכוּ לָלֶכֶת לְאִבּוּד, כִּמְעַט כָּל יוֹם בָּרְחָה אַחַת מֵהֶן. שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת הָיָה מְחַפֵּשׂ אַחֲרֶיהָ בְּמוֹרְדוֹת הֶהָרִים, בְּחֻרְשׁוֹת-הַיַּעַר וּבֵין סִבְכֵי הַשִׂיחִים אֲשֶׁר בַּוָּאדִי. רַגְלָיו, שֶׁהָיוּ נְתוּנוֹת בְּסַנְדָּלִים, נִשְׂרְטוּ, וְיָדָיו נֶעֶקְצוּ בַּעֲנָפִים שׁוֹטִים אֲשֶׁר בֵּינֵיהֶם הִבְקִיעַ לְעַצְמוֹ דֶּרֶךְ. וְכַאֲשֶׁר הָיָה מוֹצֵא סוֹף-סוֹף אֶת הָעֵז הַסּוֹרֵרָה, הָיְתָה זוֹ פּוֹעָה מוּלוֹ וְתוֹקַעַת רַגְלֶיהָ וּמִתְחַפֶּרֶת בַּקַּרְקַע וְזוֹעֶקֶת כְּאִלוּ לִשְׁחִיטָה הוּא מִתְכַּוֵּן לְהוֹבִילָהּ, וְלֹא חָזְרָה אֶל אַחְיוֹתֶיהָ לָעֵדֶר, וּמְנַעְנַעַת בְּרֹאשָׁהּ הַסַרְבָנִי הֵנָּה וָהֵנָּה, וְהַזָּקָן שֶׁלָהּ מִשְׁתַּמֵּט מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו.
כָּל בֹּקֶר הָיָה מִתְפַּלֵּל שֶׁהַיּוֹם לֹא תִּבְרַח לוֹ אַף עֵז אַחַת. וּמִפְּנֵי שֶׁפָּחַד פֶּן תִּבְרַחְנָה מִמֶּנּוּ, שׁוּב לֹא נֶהֱנָה מִמְּלַאכְתּוֹ כְּרוֹעֶה. כְּבָר לֹא אָהַב אֶת זְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ, אֶת מַרְאֵה רְסִיסֵי הַטַּל עַל הֶעָלִים, אֶת הַיָּם הַכָּחֹל הַנִּשְׁקָף מִבֵּין פִּתְחֵי הַגֵּיאָיוֹת, אֶת כִּתְמֵי הַצֵּל הַקְּרִירִים בְּצֵל הַגְּבָעוֹת וְאֶת רֵיחוֹ הַטָּרִי שֶׁל הַיּוֹם הֶחָדָשׁ, עוֹד בְּטֶרֶם צָרְבָה אוֹתוֹ הַשֶּׁמֶשׁ הַחַמָּה מִמְּרוֹם הַשָּׁמַיִם.
אֲבָל יוֹם אֶחָד, כַּאֲשֶׁר מָשַׁךְ שְׁתֵּי עִזִּים סוֹרְרוֹת בַּזְּקָנִים שֶׁלָּהֶן, עָלְתָה בּוֹ מַחֲשָׁבָה חֲדָשָׁה, וּבְעוֹד יָדָיו מִתְעַסְּקוֹת בָּעֵז הַזּוֹ וּבָעֵז הַזּוֹ, תָּפַס אֶת שְׁתֵּיהֶן בְּזִקְנֵיהֶן וְקָשַׁר אוֹתָן זוֹ אֶל זְקַן זוֹ, וְאֶת שְׁתֵּיהֶן אֶל הַשְּׁלִישִׁית, וְאֶל הָרְבִיעִית וְאֶל הַחֲמִישִׁית, וְכָךְ אֶת כֻּלָן אָסַר בִּזְקָנָן, זָקָן אֶל זָקָן וְזָקָן אֶל זָקָן.
רָצְתָה עֵז אַחַת לִלְחֹךְ מְעַט יֶרֶק וְהִרְכִּינָה אֶת רֹאשָׁהּ לְשֵׁם כָּךְ, וּמִיָד מָשְׁכָה אַחֲרֶיהָ אֶת רֹאשׁ חֲבֶרְתָּהּ, וְזוֹ אֶת הַשְּׁלִישִׁית אַחֲרֶיהָ הוֹרִידָה, וְגַם הָרְבִיעִית לָאָרֶץ נִמְשְׁכָה, אִם בִּרְצוֹנָהּ וְאִם עַל-כָּרְחָהּ, וְכָךְ הָלְאָה וְכָךְ הָלְאָה עָבְרָה הַבְּשׂוֹרָה, וּבֵינְתַּיִם כְּבָר הָרִאשׁוֹנָה אֶת רֹאשָׁהּ הֵרִימָה, וַחֲבֶרְתָּהּ אַחֲרֶיהָ זָקְפָה צַוָּארָהּ, וְהַשְּׁלִישִׁית חָדְלָה לֶאֱכֹל עֵשֶׂב וְגַם רֹאשָׁהּ עָלָה, כִּי הָיוּ קְשׁוּרוֹת זוֹ אֶל זְקַן זוֹ בַּחֲבוּרָה, וּכְמוֹ גַּלִּים הָעוֹלִים וְיוֹרְדִים גַּל אַחֲרֵי גַּל – רָאשֵׁיהֶן הִתְרוֹמְמוּ וְשָׁקְעוּ, שָׁקְעוּ וְהִתְרוֹמְמוּ, וּבְשׁוּרָה אַחַת הָלְכוּ וְלִבְרֹחַ לֹא בָּרְחוּ.
הָיוּ הָעִזִּים כִּתְאוֹמֵי-סִיאַם, בַּבֹּקֶר, בַּלַּיְלָה, וַאֲפִלּו בִּשְׁעַת חֲלִיבָתָן. וַעֲזַרְיָה הָרוֹעֶה מְחַלֵּל בַּחֲלִילוֹ שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת, וְעֵז לֹא בּוֹרַחַת מִמֶּנּוּ וְאֵין עֲרִיקוֹת, וְלֹא נוֹדַע אִם הוּטְבָה נְגִינָתוֹ וְאִם לֹא, בַּאֲשֶׁר כָּל הַקָּהָל הַלֹּא קָשׁוּר הָיָה בִּזְקָנוֹ, עֵז אֶל עֵז מִגְּדוֹלָה וְעַד קְטַנָּה, וּמִבֹּקֶר עַד עֶרֶב שׁוֹמְעוֹת לַמַּנְגִּינָה.
וְיֵלְכוּ וְיַחֲנוּ וְיֵלְכוּ, וּבְהָרֵי הַכַּרְמֶל לִחֲכוּ, לִחֲכוּ, עַד אֶל פִּי מְעָרָה הִגִּיעַ הָעֵדֶר, וַעֲזַרְיָה הָרוֹעֶה הַקָּטָן בָּרֹאשׁ, נַעַר עַלִּיז לֹא נִשְׁמַר לֹא נִזְהַר, רַגְלוֹ מָעֲדָה בְּעוֹדוֹ מְחַלֵּל, וְהִנֵה הוּא בַּפֶּתַח – נוֹפֵל.
עֲמֻקָּה הַמְּעָרָה וּפוֹעוֹת הָעִזִּים, וּבוֹכֶה הַנַּעַר וְאֵין אִישׁ מִסָּבִיב. קָרָא לְעֶזְרָה לֹא שָׁמַע אִישׁ קוֹלוֹ, רַק עִזָיו בְּשׁוּרָה נִצָּבוֹת מֵעָלָיו, צְמוּדוֹת זוֹ אֶל זוֹ בִּזְקָנָן הָאֶחָד.
בָּכָה וּבָכָה וְקוֹלוֹ לֹא נִשְׁמַע, וּבְמַר גוֹרָלוֹ הִתְבּוֹנֵן כֹּה וָכֹה, וְהִנֵה מִמּוּלוֹ מִתְגּוֹלֵל – חֲלִילוֹ!
תָּפַס בֶּחָלִיל עֲזַרְיָה הַנַּעַר, חִלֵּל וְחִלֵּל וְקָרָא לִישׁוּעָה, אַךְ אִישׁ לֹא שָׁמַע לִמְצוּקַת הַנּוֹפֵל, וְרַק הָעִזִּים לַמְּנַגֵּן הִתְקָרְבוּ, הָלְכוּ כְּסוּמוֹת לִצְלִילֵי הֶחָלִיל, מֵעַל פִּי הַבּוֹר דִּלְּגָה הָאַחַת, וּשְׁנִיָּה אַחֲרֶיהָ בַּזָּקָן נִסְחֲבָה, וְעוֹד הַשְּׁלִישִׁית אַחֲרֵיהֶן מִתְגַּלְגֶּלֶת, וּכְבָר הָרְבִיעִית גַם הִיא אֶל הַבּוֹר, וַיִּקְרָא הַנַּעַר עֲזַרְיָה – עֲצֹר!
וְטִפֵּס עַל גַּבֵּי הָעֵז הָאַחַת, וּמִמֶּנָּה עָלָה וְהֶחֱזִיק בַּשְּׁנִיָּה, אֶת גַּב הַשְּׁלִישִׁית חִישׁ תָּפַס וְחִבֵּק, הָרְבִיעִית מִמִּצְחוֹ נִעֲרָה הָאָבָק, חֲמִישִׁית בִּזְקָנָהּ נִסְתַּבְּכָה וְצָרְחָה, וּמִן הַשִּׁשִּׁית כְּבָר נִרְאָה קְצֵה הַבּוֹר, וְהָרֵי הַכַּרְמֶל, וְהַיָּם וְהָאוֹר.
"אִם לְאוֹת חֲלִילִי כָּךְ הְלַכְתֶּן אֵלַי, הֲלֹא שׁוּב לֹא תִּבְרַחְנָה, עִזַי פְּזִיזוֹתַי!" קָרָא הָרוֹעֶה הַקָּטָן, וּמִיָד – בֵּין זְקָנִים הִפְרִיד וְהַקֶּשֶׁר הֻתַּר, וְכָל הָאָסוּר נַעֲשָׂה לְמֻתָּר. פָּשְׁטוּ הָעִזִּים עַל מִשְׁעוֹל וְנָקִיק, וְהוּא בֶּחָלִיל אֶת הָעֵדֶר מַחֲזִיק, וּמִבֹּקֶר עַד עֶרֶב שׁוּם עֵז לֹא בָּרְחָה, וּבְהָרֵי הַכַּרְמֶל לַנְּגִינוֹת הֶאֱזִינוּ; אִם לֹא רְאִיתֶם בְּוַדַאי לֹא תַּאֲמִינוּ – אַךְ אֲנַחְנוּ בְּטִיּוּל לֹא מִכְּבָר שָׁם הָיִינוּ, ואוֹתָן בְּמוֹ עֵינֵינוּ רָאִינוּ!

יוסי אחימאיר

יאיר – 79 שנה להירצחו

יאיר – שם שהוא אגדה. שם שמעורר השראה.

גם שבעים-ותשע שנה לאחר הירצחו – הוא משמש מגדלור לרבים בעם. לא עוד חייל אלמוני. ספרא וסייפא, משורר ולוחם, מנהיג שהקדיש עצמו לחירות ישראל, לכינון מלכות ישראל, בהכרה שישלם על כך בחייו.

הוגה-דעות יהודי לאומי, מחבר "עיקרי התחייה", אחד המסמכים המרגשים ביותר שנכתבו בתולדות שיחרור עמנו במאה העשרים, המצפן בדרך לגאולה השלמה.

הם היו שניים – יאיר ורזיאל. שני סטודנטים באוניברסיטה העברית על הר הצופים – ושני מנהיגים של אירגוני מחתרת, שקמו לגרש את השלטון הזר הבריטי מארצנו. יחד חיברו ספר הדרכה ללוחמים, "האקדח", וחתמו עליו: ד. ראש – ראשי תיבות: דוד רזיאל אברהם שטרן.

דוד רזיאל נפל בשליחות הבריטים על אדמת עיראק ב-1941, והוא בן 31.

אברהם שטרן נרצח בידי הבריטים בלב תל-אביב בשנת 1942, והוא בן 34.

רזיאל, מפקדו של האצ"ל, חשב שבתוך מלחמת העולם נגד הגרמנים יש לקחת פסק זמן מהתקפות על מטרות צבאיות בריטיות בארץ, ואפילו לסייע להם במלחמתם נגד הנאצים.

לא כן סבר יאיר, מחולל לח"י. את המלחמה בבריטים – טען – יש להמשיך גם לעת הזאת, בשעה שהבריטים מונעים את חירותנו בארצנו, מונעים מספינות מעפילים להגיע לחופי המולדת.

במלחמה הזאת נפל, כפי שניבא: "יום יבוא או ערב, אפול בדד, גוסס בשדה הקרב..."

ואני מהרהר בליבי, לאלו עוד שיאים היה מגיע יאיר, לו נשאר בחיים? האם היה פונה לפוליטיקה, להנהגה, או לספרות, למדע ולהגות? אלו עוד תרומות היה מביא לעמו? אכן, הפסד גדול של כולנו.

בספרו האוטוביוגרפי, "סיכומו של דבר", מקדיש יצחק שמיר דברים ליאיר:

"קשה לי לכתוב עליו בלי לגלוש לרגשנות, מפני שאישיותו וחייו עמדו בסימן של דרמה עזה. הוא הניף אותם דגלים שהונפו לפני כן בקורות עם ישראל רק בידי אנשים מסוגו של אלעזר בן יאיר, מנהיגם של אחרוני הקנאים במצדה, שממנו שאל את שמו המחתרתי...

"לא הרבינו להיפגש, מפני שפעלנו במחתרת וכל פגישה היתה כרוכה בסיכון מסויים. היינו נועדים בקרן רחוב בלילות, בחסות האפלה, וכך תוך כדי הליכה הותוו דרכים לפעילות לח"י, אף נקבעו תוכניות לטווח רחוק יחסית."

על פגישה אחת עם יאיר מספר שמיר בהרחבה יחסית, מה שמלמד על אווירת הימים הקודרים ההם:

"שוטטנו בסביבות בית הבימה. יאיר דיבר בקול נמוך, בלחש, אך מילותיו היו ברורות, בהירות וקשות. הסביר את האפשרות שייעצר באחד הימים, הוא היה בטוח, שהמעצר הזה לא יהיה ממושך – מפני שהבריטים יירו בו וירצחוהו בו במקום.

"הוא הסביר לי שרציחתו תביא למחתרת הרבה מצדדים ולוחמים, והוסיף אזהרה: כשיקרה הדבר הזה, נצטרך להימנע ממעשי נקם ולהתמקד בהעמקת המחתרת, בייעול פעילותה ובהמשך המלחמה הבלתי מתפשרת נגד השלטון הזר."

ויצחק שמיר, כמו שאומרים, הרים את הדגל והמשיך עם חבריו הנרדפים את לחימת לח"י ברוחו ובהשראתו של יאיר, ואף ביתר עוז, מיד לאחר בריחתו מהמעצר במזרע בספטמבר 1942.

שבעים-ותשע שנה לאחר רצח יאיר, נוכל לומר לו כמאמר השיר הנבואי שכתב: "בא הגדול בימים, הפורק את העול, הגואל, הזוקף כפופים ומתיר אסורים – יום חירות במלכות ישראל."

מאז נפל יאיר, ילדים רבים נקראו על שמו, בראש ובראשונה יאיר שטרן שלנו, הבן שנולד לרוני ולא זכה להכיר את אביו אלא מסיפורי האם וחבריו.

לפני שנה וחצי הלך לעולמו יאיר אברמסקי ז"ל, בנו של הבלשן והחוקר יעקב דוד אברמסקי ז"ל, שהיה ככל הנראה השני להיקרא על שם יאיר. אחיו הבכור, יוני, נהרג מירי צלף ירדני בירושלים המחולקת, במלחמת השיחרור, והוא רק נער כבן 13.

יאיר שלישי הוא כמובן, יבל"א, יאיר שמיר שלנו, בנו של יצחק, ועוד רבים אחרים.

שבעים-ותשע שנה לאחר נופלו – זיכרו האלמותי של אברהם שטרן, יאיר, ש"קידש בדמו את המולדת כדת משה וישראל," חי, נושם, שמור לעד בין גדולי האומה לדורותיהם.

יוסי אחימאיר

[המאמר הגיע אלינו סמוך לסגירת הגיליון]

מלי טויב

יהודה דרורי ז"ל

הלוויה של יהודה דרורי תתקיים היום, יום שני, 8.2, ב-12 בצהרים בבית קברות רמת השרון. הוא נפטר ממחלת הסרטן.

יהודה דרורי היה איש אשכולות. איש שאהב אנשים ואהב לארגן אותם באירועים. הרצה על נושאים שונים בפני אנשים. אהב לכתוב ולהתבטא ואף הוציא לאור ספר-רומן. סייע לחבר בכתיבת ספר על  תקופת השירות בצנחנים.

תקופת הלימודים בכדורי היתה המשמעותית בחייו. ארגן את מאגר השירים של כדורי. כנסים של בוגרים, והיה פעיל  ביותר בהנצחת כדורי למען הדורות הבאים.

היה איש משפחה ואיש רעים. יזם והקים את אגודת ידידי בית החולים בילינסון.

הוא יחסר לכולנו.

[הידיעה הגיעה אלינו סמוך לסגירת הגיליון. יהודה דרורי פירסם מאמרים רבים במכתב העיתי במרוצת השנים]

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בסוף הקטע "התרבות חיה ובועטת" בהערותיו של א. הייטנר מיום 3.2.21, כתב אורי כך:

"אך יהיה עלינו להיאזר בסבלנות." 
קשה מאד לתקן את אורי הייטנר – בור סוד מלא ידע וחוכמה. אבל פה – מצאתי טעות קטנה. אי אפשר להיאזר בסבלנות – אפשר רק  'להתאזר בסבלנות'. להתאזר פירושו – לחגור את הסבלנות על גופנו, כמי שחוגר אזור מותניים – אבנט רחב  או חגורה.
טעות רווחת במונח זה ויש הכותבים 'להתעזר בסבלנות' – כאילו נגזרה המילה מן השורש 'עזר'. [אנו שומעים זאת כמעט יום יום במרפאות, בבנק, בתור לקניות, איפה לא?] 
אבל צריך להיות "להתאזר בסבלנות" וראוי להקפיד על כך.
בין כה וכה נלמד המושג אזור מתניים שהיה פריט לבוש מכובד ומהודר בימים עברו. [וראו גם: שירי אזור].
סליחה אורי, אבל הייתי חייבת. אני לא מחמיצה את רשימותיך, ובדרך כלל גם מזדהה איתן. 
עירית אמינוף

* שלום רב אדוני העורך. ברצוני לברך את דורון גיסין שסוף סוף התפנה לכתוב לעיתון של הסופר הנידח ואני גם מקווה שיתחיל יותר לקום מעל כורסתו ולהלך בחוץ להנעת האברים שהיא צורך קיומי.
באשר למה שכתב ברשימתו וכן בהתייחסי לדבריו של מנחם רהט: כל שכתבו אינו לעניין כי כתבו דברי הגיון, והגיון אין במה שמתרחש כעת בישראל.
משעשע עד כדי כאב מה שקרה השבוע [שעבר] בין דרישת ראש הממשלה על עוד יומיים סגר להתעקשותו של ממלא מקום ראש הממשלה להתעקש על היומיים האלה.
זה מזכיר את הסיפור הישן על הזוג שיצא לטייל ופתאום התנפלו עליהם בני בלייעל. שניים החזיקו את הבעל והיתר עשו מעשים בזוגתו. כשהגיע תורם של השניים להשתתף במעשים, עזבו את הבעל והיתרו בו שלא יעז להוציא רגליו אל מחוץ למעגל שציירו לו סביבו.
אחרי שעזבו הצוררים, נוזפת האישה בבן זוגה – היאך זה לא עשה מאומה נגד התוקפים?
אז הוא ענה: "מה זה לא עשיתי? את יודעת כמה פעמים הוצאתי את רגלי מן המעגל?"
גם ממלא מקום ראש הממשלה יענה כך לשואלים אותו – "כך דאגת לעניינינו?"
זאת ועוד, אומרים שבני ישראל הרגישו שעשרה דיברות גדולים עליהם ולכן צמצמו את זה לשניים. אל תפרגן אל תקשיב.
תראה את זה בכל פינה. לא מקשיבים. זה אתה רואה בתוכניות הטי. וי. הרעשניות והבלתי נסבלות, ושלא מפרגנים גם אתה חש על בשרך.
בפירגון אני בא כאן לשבח אותך על עשייתך בהוצאת העיתון וגם לשבח באופן מיוחד את משה גרנות על רשימותיו המאלפות והמעניינות תמיד, תודה לו על הזמן שהוא משקיע בהגישו לנו מן המיטב. כה לחי לשניכם,
בברכה,
י"ז
רמת גן עיר הפיז'אמות

* לעורך אב"ע הנכבד שלום. במערב אין כל חדש וכך חוזרת  אותה התלהמות בסקירתו של אורי הייטנר.  שוב הוא משווה  בין נתניהו  ליאסר  עראפת. וטוען שלחתום על הסכם  [הרוטציה] עם ביבי זה כמו לחתום על הסכם עם עראפת. לפי ההיגיון המתמטי הזה –  למה שלא יהפוך את ביבי לרוצח וטרוריסט כמו עראפת? תארים שהעניק לעראפת רק בפיסקה קודמת?  
מכל הדמויות הפוליטיות וההיסטוריות בזירה של העידן האחרון – הוא לא מצא שום דמות אחרת להשוות אותה לנתניהו? רק יאסר עראפת? מעניין! כך הוא מקווה לשכנע את הקוראים בדחיפות להחליף את ביבי לראשות הממשלה? דמגוגיה זולה ונבזית. בושה! ושיסביר לי בבקשה מדוע "אי העברת תקציב" זה פשע במזיד בכלכלת ישראל? פשע? לא פחות! 
ואני לתומי הבנתי  שבעיצומם של ימי מגיפה היה מדובר במחלוקת בין תקציב לשנה אחת או לשנתיים. שעליה לא הסכימו, כמו בכל עניין ודבר – כחול לבן, והליכוד בראשות נתניהו. אז איפה הפשע בדיוק?
אצל אורי הייטנר הכול דיכוטומי. הכול שחור או לבן. במצבי מציאות  מסויימים זו תפיסה אפקטיבית ורצויה. אולם  ברוב המצבים בחיים תפיסה דיכוטומית יכולה להיות מפחידה למדי.
חוה ליבוביץ  

* ציטוט: כאילו שזה לא היה ברור: וול סטריט ג'ורנל חושף שפקחי הסוכנות לאנרגיה גרעינית גילו בשנה שעברה שרידים של חומר רדיואקטיבי בלתי מדווח, וזאת בשני אתרים שאיראן ניסתה לחסום בפניהם. גילוי זה מחזק את ההאשמה, שאיראן מסתירה, וכי ניסתה לפתח נשק גרעיני, וייתכן שעדיין מנסה.
ראשית, למה שומעים על כך רק עכשיו? האם הם חיכו שהנשיא טראמפ יעזוב?
ושנית, זה הלקח לגישה הנאיבית, הפרוגרסיבית, שכל דבר ניתן לפתור במשא ומתן דיפלומטי. עם משטרי עריצות אין הסכמים, רק תרמית, למשל עם היטלר, איראן, סדאם חוסיין, דמשק, צפון-קוריאה או כנופיית רמאללה.
בתמונה למעלה: "האימאם עלי" עושה סיור שמיימי לקסאם סולימאני.
זה משטר שחי בהזיות רצחניות עטופות בערמומיות. איתו אתם רוצים להגיע להסכמים? יהיה קשה למימשל האמריקני הנוכחי לחזור לעיסקת 2015, גם אם מאוד ירצה.
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 6.2.2021
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

* ציטוט: החלטת ארגון "בית הדין הבינלאומי בהאג" היתה צפוייה, שכן הם חיכו שם שהנשיא הדגול טראמפ יעזוב, כדי לנעוץ את שיניהם האנטישמיות בישראל. התובעת מגמביה היא מוסלמית הנשואה למרוקאי, וקשורה לחוגים של "החזית העממית לשחרור פלשתין". היא, אגב, מסיימת בקרוב, וזו המורשת שלה.
ואיפה כל אלה שעלזו על הפסדו של הנשיא הדגול טראמפ? אה, הם שמחים עכשיו על ההתנפלות כנגד ישראל. "התקשורת" בעננים. לא מיליון הרוגים ב"סוריה", לא רוסיה, לא הפלישה לאוקראינה, לא "תימן", לא "עיראק", לא טורקיה, לא "לוב", לא נגורנו קרבאך, לא איראן, לא צפון-קוריאה, לא קפריסין, לא סין וטיבט, רק ישראל, זו הבעייה של העולם.
לגופו של עניין, לארגון אין סמכות על ישראל, או על ישראלים, כיוון שישראל אינה חברה בו, ואין להתיר שום כניסה שלו לשטחי ארץ ישראל כולה. מנהיגות אסרטיבית יותר היתה קובעת שאם תיפתח חקירה, ארגון האו"ם יועף ממתחם ארמון הנציב באותו היום, ומשרד ראש הממשלה יוקם שם, כדי שגם נרוויח משהו מכל זה, או כל מהלך אחר. אך במקום זאת אנו מנהלים מדיניות פסיבית, של הרכנת ראש וספיגה.
גם ארה"ב ספגה אתמול [4.2] מהלומה מאותו ארגון פרוגרסיבי בהאג, שקבע שיש לפתוח בחקירה מטעם איראן נגד ארה"ב, להסרת הסנקציות. הארגון פתח בחקירה גם בחשד לפשעי מלחמה אמריקניים באפגניסטן.
ארצות הברית צפוה לתמוך, בכל מקרה, בישראל, גם בנושא האג.
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 5.2.2021
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר – לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.



©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2280 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

📑 בגיליון:

  • אסתר רַאבּ: שירים מבין הזמנים
  • שועלה: מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
  • עמנואל בן סבו: נמצאו האשמים בפשיעה וברצח במגזר הערבי!
  • מאות המפגינים הישראלים והפלסטינים שהפגינו במוצ"ש האחרון – קודם בשכונת סילוואן במזרח ירושלים נגד ההתנחלויות ומשם המשיכו למחות עם כרזותיהם נגד אקיבוש מול מעון ראש הממשלה בבלפור – ממחישים למי שטרם הבין : מה עומד מאחורי הפגנות המוצ"ש נגד נתניהו.
  • פוצ'ו: בחיי [7]
  • באבל על מותה של רות דיין: אישה למופת
  • דניה מיכלין עמיחי: אשת חיל – רות דיין
  • אורי הייטנר: צרור הערות 7.2.21
  • אשר מעוז: בימים אלה הלך לעולמו עזרא נאווי
  • יהודה גור-אריה: הערות-שוליים [149]
  • משה גרנות: התיעוד והאגדה
  • עקיבא נוף: בוא ואשק לך, בני האדם
  • יעקב זמיר: שותפים ורֵעים לי בלימודי הרפואה (7)
  • יוסף אורן: עקרונות לשיפוט בפרסים הספרותיים
  • תקוה וינשטוק: בן גוריון עומד על הראש
  • אהוד בן עזר: ערב עם דוד בן גוריון, 1966
  • מינה גורל: בעל-שליח
  • אסתר ראב: סלחה
  • אסתר ראב: שתי ילדות בפרדס פורח
  • ירידה במעמדו של העגלון: "...יושב הוא [אביה יהודה] זקוף וגאה על מושבו, וממרום העגלה, זריז ושקט, הוא מנהיג כווירטואוז את סוסתו כשידיו הבטוחות נעות בין המושכות והיצולים – כעל מנעני פסנתר," כך תיארה הסופרת אסתר ראב, בסיפורה "עגלונים" מ-1945, את מקצוע העגלון. ואכן, בזמנים שבהם חלק גדול מהדרכים בארץ היו קשות למעבר, ומיספר כלי הרכב והמשא היה מצומצם, העגלונים שימשו מרכיב מרכזי בכל תהליך של שילוח, הובלה והפצה –החל מאספקת קרח ונפט, דרך העברת סחורות וכלה בשינוע ציוד לאתרי הקמה של בתי חרושת חדשים.
  • אני חולם על נערה לא מגולחת: שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
  • אֵהוּד בֶּן עֵזֶר: מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?
  • יוסי אחימאיר: יאיר – 79 שנה להירצחו
  • מלי טויב: יהודה דרורי ז"ל
  • ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * בסוף הקטע "התרבות חיה ובועטת" בהערותיו של א. הייטנר מיום 3.2.21, כתב אורי כך:
  • שאר הגליון
🏠 📑 A− A A+