שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

קשה היה לשמוע ושבעתיים קשה היה להאמין שאין מדובר במתחזה או במתיחה ממש, אבל ממש לא מוצלחת.

נהרות הדם במגזר הערבי, הרצח היומי למולך השנאה, חבית הפשיעה המבעבעת אינה יכולה להימשך, אבל לדאבון הלב ההסתברות שהיא תימשך גדולה ביותר, הקונספירציות במגזר מתעצמות כמעט כמו הפשיעה במגזר – לא המון נבער, לא ארחי פרחי מפיצים את הקונספירציות כי אם אנשים משכילים, בהם נושאי תארים אקדמאיים, נושאי משרות המפרנסות אותם מאותן עטיני שלטון ותקציבי המדינה הרעה הזאת אשר יצרה תוכנית בנויה לרצח במגזר הערבי, תוכנית מתכללת בה צה"ל מעודד את השודדים לשדוד את מחסני הנשק תוך עצימת עיניים, המשטרה מאפשרת ירי חסר אבחנה על אזרחים חפים מפשע, מאפשרת גביית דמי חסות, מאפשרת אליפות בירי מרחוק, יידוי רימונים מכל הסוגים, שיגור טילים מדויק וחיסולים ברחובה של עיר, בתי המשפט עושים יד אחת להקל במעצרים המינוריים שהמשטרה עושה עד כדי עלה תאנה –ומשחררים אותם להמשיך לשלוח יד באחיו.

האשמים הוודאיים הבכירים הם ראשי מדינת ישראל, היהודים, המבקשים ליצור את הבוקה ומבולקה במגזר הערבי, יד לא נעלמה של צמרת השלטון מבקשת שהערבים ישלחו יד באחיו, יבצעו שחיטה יומית בכשרות הממשלה.

זוהי ללא ספק עלילת דם חמורה ביותר, לא פחות משחיטת ילדים נוצריים על ידי יהודים כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות הדם. עלילת הדם החדשה קובעת בגלוי, לא בסמוי, כי היהודים מעודדים שחיטת מוסלמים, גברים, נשים וטף, רצח מסודר, תוכנית מסודרת, כדי שהערבים יהרגו אלה את אלה. מזעזע ומחריד.

כשאנשים נורמטיביים מתבטאים באופן הנוראי, חסר האחריות, המחריד המרושע הזה – מה לנו כי נלין על ההמון המחפש לפרוק זעמו על כאבו האמיתי, על חולשת ההנהגה הערבית, על כישלונה המהדהד. כמה קל יותר להרחיק את האחריות לעבר גורמי הממסד, הממשלה, המשטרה, הצבא, בתי המשפט. כמה קל יותר מלרחוץ בניקיון כפיים ולהאשים את המלכות בכל הרעה החולה.

על חלק גדול של ההנהגה הערבית הכושלת, חסרת האחריות, המסרב לערוך בדק בית רציני ולו בבחינת האשם התורם – לבחון במה היו עסוקים בעשורים האחרונים, מה תרומתם לערביי ישראל, שולחיהם לעבוד למענם ועבורם, יציגו נא הישג משמעותי אחד למען שולחיהם?

כן , יש גם אחריות לממשלת ישראל ולמוסדותיה, סגירת פרצות בבסיסי צה"ל, הגברת אכיפה, השקעה מאסיבית בחינוך מלידה ועד בגרות, בניית גשר על המים הסוערים עם הציבור הערבי, אשר רובו המכריע הינו ציבור נורמטיבי תאב וחפץ חיים טובים. הגיע הזמן לערוך את ההבדלה בין העבריינים לבין כלל הציבור, לאפשר את עבודת גורמי אכיפת החוק ביישובים הערביים, לשתף פעולה בעת אירועים עבריינים, לא להשמיד ראיות, לא לחבל בעבודת המשטרה.

הציבור הערבי במדינת ישראל שומע מחד את עלילת הדם על התוכנית היהודית לעידוד צמצום דמוגרפי של ערביי ישראל באמצעות הסכין, החרב, הרובה, האקדח והטיל – ומאידך רובו של ציבור זה מבקש להשתלב, להיות חלק, אזרח שווה זכויות וחובות, שאינו קונה את עלילת הדם.

הפקרת הרחוב למיעוט מסוכן במגזר הערבי מאפילה על השילוב, על ההישגים, על החיבור למדינה. מיעוט מסוכן זה מאמין בקונספירציה, בעלילת הדם – וממנו תצמח וצומחת הרעה, בעידוד חלק מההנהגה הפוליטית המאכזבת.

עמנואל בן סבו

אהוד: שכחת לציין את חלקו המכריע של "הנאשם בפלילים" העומד בראש ממשלת ישראל – בעידוד הפשיעה והרציחות במגזר הערבי, ואם איני טועה, במסגרת אספסוף הבלפוריאדה הנאור כבר היתה שם הפגנה נגד נתניהו גם בנושא הזה!

ובאשר לערביי ישראל, אלה צריכים לברך שלוש פעמים ביום את מזלם הטוב שהם חיים בחופש ובדמוקרטיה שלנו – לעומת שאר מיליוני הערבים והמוסלמים במדינות המזרח התיכון – "מדינות" שחלקן הולכות ומתפוררות במלחמות פנימיות, בעריצות, ברציחות, ברעב, בחורבן ובגלים עצומים של פליטים חסרי תקווה.

הבה נקווה כי החוצפה של הפלסטינים המחרבנים עלינו בלב הדמוקרטיה שלנו תעזור מאוד לנתניהו לנצח ולגבש רוב לממשלתו בבחירות הקרובות.

וכמובן שלחרדים אסור להתגודד. זה מותר רק לצעירים הפלסטיניים שונאי ישראל המפגינים עם כרזותיהם מול מעונו של ראש הממשלה בירושלים!

ל"ט. בזכות איך שאני נראה

הפעם היחידה בחיי שבה זכיתי להיות משא נפשה של אישה בזכות מראה פניי, ולא בזכות מאמציי הספרותיים, היתה באחד המופעים שלי עם גבי ברלין בכפר ורדים שבגליל המערבי.

תמיד קינאתי בבחורים יפי התואר, אשר לא היו צריכים להשקיע מאמצים כדי להפיל ברשתם את ליבה של מלכת היופי האזורית. לא היו צריכים לכתוב פיליטונים, או מערכונים מצחיקים, כדי להשיג בעזרתם את מה שלא הצליחו בעזרת פרופיל מקסים או עיניים ירוקות.

עלם חמודות מהסוג הזה היה חברי הטוב ציקה בן-ארי, שהיה איתי בקיבוץ נתיב הל"ה, ואחר כך גר איתי באותו חדר כשלמדנו יחד בפקולטה לחקלאות. אני, בכל חיי הארוכים, זכיתי רק פעם אחת ויחידה לקבל את פניה של נערה, אשר נשלחה אליי על ידי חברתה, להגיד לי שמוישלה (שם בדוי) מציע לה חברות, אבל היא בעצם רוצה להיות חברה שלי, אז לפני שתיתן לו תשובה, היא שואלת מה הסיכויים שגם אני אציע לה.

כמובן שאמרתי לאותה שליחה, שתגיד למירי (שם בדוי) שמוישלה שווה פי אלף ממני, ושתתפוס אותו מהר לפני שיוכבד (שם בדוי) תפיל אותו ברשתה.

אחרי דברי אלה מירי התחתנה עם מוישלה והשניים חיים כל כך יפה, באהבה כל כך גדולה, עד שבמשך הרבה שנים אחר כך חשבתי שעשיתי את הטעות של חיי.

לציקה, לעומתי, היו הרבה יותר הזדמנויות לעשות טעויות שכאלה. נדמה לי שכל נערה בקיבוץ, או בפקולטה לחקלאות, שמישהו הציע לה חברות, היתה קודם פונה לציקה לברר מה הסיכויים שלה אצלו. אני לא שמעתי על המקרים האלה ממנו, כי הוא לא היה מאלה הרצים לספר לחבר'ה, אך בהיותי חברו הקרוב, הבנות הן שהיו באות אליי לברר מה הסיכויים שלהן לרכוש את ליבו. כרכלן חובב הייתי מושך אותן בלשונן, מנסה לשמוע עוד ועוד פרטים ומחפש דרכים לנחם או לנכס אותן לטובתי.

הנס החד-פעמי אשר בו אישה נמשכה אליי בגלל חזותי החיצונית, אירע בכפר ורדים אשר בגליל המערבי.את כפר ורדים הכרתי בזכות אדם דרוקס, שהיה מראשוני היישוב וגר שם עם אשתו רותי ילידת כפר יהושע. באותו יום שבו הופענו בכפר בתוכניתנו 'הוא בא לקיבוץ', אדם כבר היה מנוחתו עדן, אבל רותי באה לכבד אותי בנוכחותה.

עד שגבי ברלין והאקורדיוניסט עוזי רוזנבלט יגמרו להתקין את ההגברה, ישבתי עם רותי והעלינו זיכרונות. פתאום נעמדה מולי אישה נאת מראה, צביה (שם בדוי) הסתכלה עליי לרגע במבט שכולו תימהון, ואחרי שהתאוששה אמרה:

"חבל שלא הבאתי את התמונה!"

לא הבנתי על איזו תמונה היא מדברת, והיא מיהרה להסביר: "התמונה של בעלי! אתה דומה לו כמו שתי טיפות מים."

כזאת עוד לא קרה לי, בכל זאת לא איבדתי את עשתונותיי ואמרתי כאיש רעים להתרועע: "למה להביא את התמונה, למה לא את המקור?"

ברגע זה חשתי צביטה במותניי מהכיוון של רותי, אבל את מה שאמרתי כבר אי אפשר היה להחזיר לגרון.

"המקור מת בדיוק לפני שנה," אמרה האישה בקול חרישי, "כשראיתי אותך, הרגשתי שהוא כאילו חזר..."

למזלי אותה שעה האולם כבר התמלא וגבי בא להזמין אותי לעלות לבמה. במשך ההופעה לא הסרתי ממנה את עיניי. היה לה חיוך שובה לב, היא הרבתה לצחוק ושמחתי שהצלחתי להשכיח לה את בעלה המת. בסוף הערב, כשהקהל החל להתפזר, היא נשארה לשבת, כאילו חיכתה שאגש אליה. אכן ניגשתי והיא הזמינה אותי לשבת לצידה. אמרה שכל הזמן חשבה לרוץ הביתה להביא את התמונה, להוכיח לי שהיא לא בודה דברים מליבה.

כאן לא יכולתי להתאפק, ושאלתי אם בעלה נחשב ליפה תואר.

היא בחנה אותי במבט זריז ואמרה שהוא היה יותר מלא ממני, ואני לא ידעתי אם זו מחמאה, או להפך.

כדי לשנות את הנושא אמרתי לה שחששתי שההופעה שלי תפיל עליה עצב, אבל ראיתי שצחקה עם כולם.

אמרה שאי אפשר היה שלא לצחוק, אבל יחד עם זה, היא הרגישה בדמעות החומקות מעיניה. לפני שנפרדנו ביקשה את הטלפון שלי וכתובתי כדי שתשלח לי את התמונה ואוכל לראות כמה אני ובעלה דומים.

למחרת בערב קיבלתי מצביה את הצלצול הראשון, ואחר כך כל אותו שבוע, היתה מטלפנת ערב ערב. את התמונות החליטה שלא לשלוח אליי, כי היא לא סומכת על הדואר, והיא תראה לי אותם כשאני אבוא לכפר ורדים או היא לתל אביב.

כדי שלא תבנה עליי, סיפרתי לה שיש לי כבר שתי חברות וחצי, ולאדם בגילי זה מספיק.

אמרה לי שגם לה יש הרבה ידידים וחצי, אך חסר לה חבר קרוב, כי היא אוהבת ללטף ולהיות מלוטפת.

אחרי גילוי לב שכזה ידעתי שאני אבוד, כי איך אוכל לעמוד מנגד, מול מי שאוהבת את הדברים הקרובים כל כך לליבי. אין ספק שאם בעלת הווידוי המפתה היתה גרה בהישג רגל, הייתי עולה על הווספה וטס למשש ולבדוק אם יש לדבריה כיסוי. אך מה לעשות כשבארצנו הקטנטונת עוד יש מרחקים, שמרתיעים כל מיני קשישים כמוני, ואין לי ברירה אלא לקוות שדב עילם יסדר לי עוד הופעה בגליל המערבי בקרבת כפר ורדים.

דב עילם לא מיהר כל כך להיענות לתפילתי, כי מצא לגבי ולי עבודה יותר טובה. שלושה מפגשים רצופים לפני גימלאי המורים במלון דן בתל אביב. הממונה על הערבים האלה מטעם אגודת המורים היתה אישה גבוהת קומה, שחורת שיער ובעלת חיוך החושף את יופי שנייה. שמה היה עופרה והיא ריגשה אותי מאוד כאשר נודע לי שהיא בת המורה שלי לזמרה, דניאל סמבורסקי. את שיריו של סמבורסקי, החל 'מזמר הפלוגות' וכלה ב'פנינו אל השמש העולה,' שרה כל הארץ. בקורסים של ההגנה ובמחנות העבודה, היו השירים שלו מלווים כל שירה בציבור וכל מסע או טיול. אם בגימנסיה הרצליה ה'מצויין' היחיד שלי היה בהתעמלות, הרי בבית ספר הכרמל הוא היה בזימרה. אהבתי את שיעורי הזמרה שלו, בניגוד לשלמה קפלן, המורה הקודם שלי, שאמר לי לשיר בלי להשמיע קול, הוא מעולם לא רמז לי להנמיך את קולי והרשה לי לשיר חזק ובקול רם היוצא מהלב.

בסוף המפגש הראשון עם גימלאי המורים, סיפרתי לעופרה שהייתי תלמיד של אביה ולפני כמה שבועות, כשהתקיים כנס בוגרי בית ספר הכרמל, קראתי מקאמה על המורים וכללתי בה גם את אבא שלה.

עופרה התרגשה מהסיפור והשביעה אותי להביא לה את השיר. קצת התלבטתי, כי השיר מדבר על סמבורסקי בעין צוחקת, אבל היא דווקא אהבה אותו ומאז בכל ערב שירים שהיא מקיימת לזכרו של אביה, היא לא מניחה לי עד שאני מבטיח לה לבוא לאירוע ולקרוא את המקאמה:

"...זוכרים את סמבורסקי המורה לזמרה / שהיה מלחין נערץ ולימד ממש לא רע / היתה לו רק בעייה עם האות סמך המרוקנת / שהתחלפה לו תמיד עם הזין המסוכנת / וכשגבריאל קלוסקי / היה קורא לו זמבורסקי / עדיין התאפקנו והצלחנו לא לצחוק / עד שצביקה לבנון הלך יותר מדי רחוק / וכאשר למדנו מה זה אקפלה או קנטטה /הוא קם ושאל בתמימותומה זה זונטה? / לזכותו של סמבורסקי נאמר / שהוא לא התבלבל ואמר / תלמידים אהובים תלמידים חביבים / זונטה זה לא מה שאתם חושבים..."

אני חייב להודות שאת הסיפור הזה לא בדיתי מליבי, וצביקה לבנון, שהיה לימים מפקד הנח"ל, היה יכול להעיד על כך, לו היה חי בינינו היום.

בינתיים, לבל אשאיר מישהו כוסס את ציפורניו מרוב צפייה לשמוע איך התפתח הרומן ביני לבין צביה אוהבת הליטופים, אני יכול לגלות שבסופו של דבר, אחרי הרבה זמן, היא הגיעה אליי לתל אביב עם התמונות, כפי שהבטיחה. הרכבתי את משקפיי ושמחתי לראות מול עיני גבר עגלגל ויפה תואר. לצערי הרב שמחה זו דעכה עד מהרה, כשניקיתי את משקפיי והבחנתי שחוץ מהשפם, אין בכלל שום דמיון בינו לביני, אז מה יוצא לי מזה שהוא כל כך יפה?

אל כפר ורדים הגעתי כמה חודשים לאחר מפגש התמונות, בזכותה של אורה מורג שאחיה טוביה גר באותו כפר גלילי. כשהגענו לשם צביה כבר לא גרה בכפר, כי עברה לגור בדיור מוגן שהוקם רחוק מתל אביב, בקרבת ביתו של בנה. בערבי חגים היא אף פעם לא שוכחת לטלפן כדי לאחל לי חג שמח. תמיד אני מבטיח לבוא אליה יום אחד ולראות את משכנה החדש, אך אהבה גדולה שנפלה עליי פתאום, מנעה ממני מלקיים את הבטחתי שנדחתה מחג לחג. כשדיברתי איתה בראש השנה האחרון סיפרה לי שהתאהב בה אלמן אחד. איש נחמד מאד ואף אחד לא מאמין שהוא כבר בן 92. נכון שאין לו שפם כמו שהיה לבעלה, אבל לעומת זאת הוא כל כך טוב בלעשות לה טוב במיטה, עד שהיא מרגישה יחד איתו כאילו היא בחורה בת 29.

שמחתי מאד בשבילה, כי נדמה לי שאין ניחום אבלים טוב יותר מזה הקורה על מצעים של דיור מוגן.

פוצ'ו

המשך יבוא

אהוד: המנצח שלמה קפלן היה גר ברחוב ארלוזורוב בפתח-תקווה, ליד האטליז של פוגאץ' וכמעט מול חנות המכולת של אימא של נחום סטלמך. קפלן היה חובב של משחקי שח ואם איני טועה שיחק גם עם אבי בנימין ועם חברם המשותף דוד כספי.

אסתר ראב דודתי פגשה קיץ אחד בחוף הים את עופרה סמבורסקי היפה, הוקסמה ממנה והחליטה שעליי לפגוש אותה כי היא מתאימה לי. כמובן שהערצתי את אביה של עופרה, וגדלתי על שיריו ולימים על קטע הסרט שבו הוא מלמד בעברית "ייקית" את שיר העמק בהלחנתו ["באה מנוחה ליגע" למילים של אלתרמן. ניתן כיום לאתרו בקלות ביו-טיוב] – מלמד את השיר לחברי גבעת ברנר בחדר האוכל של הקיבוץ – ושמחתי אז לראות שעופרה גרה בבית הוריה ברמת אביב. כאשר פגשתי אותה, אביה כבר לא היה בין החיים. כצפוי היא מצאה חן בעיניי, אבל שום דבר לא יצא מזה – כי כנראה אין בי את הקסם הארוטי שיש לך, פוצ'ו, בפגישותיך עם נשים.

צביקה לבנון היה קרוב-משפחה של אבי החורג משה גרינברג-דגן מפתח-תקווה. אימי דורה נישאה למשה שנים אחדות לאחר מות אבי בנימין. אשתו של צביקה, תמימה, היתה אחות בתל השומר והכירה היטב את המסתורית אשתי. היינו פוגשים אותם בנופשונים של גימלאי בית החולים שיבא תל השומר, זאת בזכות תמימה. צביקה אהב לקחת מיד המדריך, בנסיעה באוטובוס, את המיקרופון – ולהסביר לנו דברים רבים שבמקרה נבעו גם מניסיונו הצבאי האישי הרב. פעם ניסיתי לתקן שגיאה היסטורית בוטה בדבריו, וחטפתי ממנו בו-במקום באוטובוס על הראש – כי על מה שהוא אומר אי אפשר לערער.

בגיל 103!

אהוד: בשנת 1997 יצא לאור ספרי "אומץ, סיפורו של משה דיין" הביוגרפיה שלו, בהוצאה לאור של משרד הביטחון. ההוצאה לא טרחה לשלוח עותק לרות דיין, ועל כן התקשרה אליי, והיא כבר כבת 80, טיפסה במדרגות שלוש וחצי קומות ובאה לקחת ממני עותק של הספר וישבה איתי לשיחה ארוכה. מכל בני-המשפה והמקורבים למשה דיין, לה היה איכפת ביותר מהספר, וניכר בה שהיא מעודדת ותומכת בכל מה שקשור לשימור זיכרו של משה דיין.

* עלילת דם – נתניהו: "גנץ רוצה כמה שיותר תחלואה קשה בשביל הבחירות. אתם דנים הרבה ישראלים למוות קשה."

בדרך כלל, דברי הסתה בזויים ברמה כזאת נתניהו מעביר באמצעות המעי הגס של הפמיליה – בנו יאיר הג'ורה. הפעם הוא אמר זאת בקולו, בישיבת ממשלת ישראל.

ובתוך שעות ספורות המוני חסידיו השוטים של השרלטן דקלמו את עלילת הדם, והיא תהיה התירוץ של נתניהו לכישלונו המחפיר והמהדהד בהתמודדות עם הקורונה.

* במרחק נגיעה – חודש לפני רצח רבין עמד הפרחח איתמר בן גביר מול המצלמות, הציג את הסמל שחבריו והוא תלשו מן המכונית של רבין והזהיר: הפעם הגענו למכונית. בפעם הבאה נגיע אליו.

זה לקח בדיוק חודש.

ועכשיו, בחסות נתניהו הוא במרחק נגיעה מהכנסת.

* גיבורו של בן גביר – את הצעת הנישואין לאשתו הציע בן גביר ליד קברו הטמא של המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין ימ"ש. למה? כי הוא האדם שהגשים יותר מכל אחד אחר את האידיאולוגיה הכהניסטית, כאשר רצח בירי שפל בגבם, בשעת תפילה, 29 אנשים וילדים, בשל היותם ערבים, ופצע מאות. זה גיבורו של האיש שנתניהו דוחף כמעט בכוח לכנסת.

* טומאה – כל ציוני מזדעזע כאשר המותג "הציונות הדתית" מוכתם בטומאה הכהניסטית. בוודאי אדם כמוני שמעריץ את הציונות הדתית, את האתוס שלה, את דרכה ההיסטורית.

* אובססיה מטורפת – כאשר מגפת הקורונה משתוללת ומכה בנו, מה שמעסיק את ראש הממשלה יומם ולילה הוא מאמץ אובססיבי מטורף להכניס את החלאה הכהניסטית לכנסת. למה? כי הוא בוטח בהם שיתמכו בכל חוק ארדואנוקרטי שיעמיד אותו מעל החוק ויסייע לו להימלט מאימת הדין. די במעשה המחפיר הזה כדי לקבוע שנתניהו אינו ראוי להנהגה.

* מלאך חבלה – בבחירות 84' היו, לכאורה, 61 ח"כים לגוש הימין, אם היו סופרים את אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י כחלק מהגוש. אבל יצחק שמיר, פטריוט ציוני ומנהיג ערכי וממלכתי, לא העלה על דעתו לרגע לספור את הכהנא כחלק מהגוש שלו. "כהנא הוא דמות מסוכנת" הסביר שמיר והוסיף כי הוא מאמין ש"התופעה המסוכנת הזאת תחלוף מאליה, מפני שאיש מבין אנשי הציבור והכנסת לא יתמכו בו." ואכן, לא רק שמיר עצמו – אף אחד מגוש הימין, כולל תנועת התחיה ומורשה של הרב דרוקמן לא העלו על דעתם לספור אותו. ושמיר הקים ממשלת אחדות לאומית רוטציונית עם מפלגת העבודה.

אגב, על מי כהנא המליץ לראשות הממשלה? על אף אחד. למה? כי נשיא המדינה חיים הרצוג לא הזמין אותו להתייעצות הסיעות. כל אימת שכהנא עלה לנבוח מעל בימת הכנסת, שמיר קם ויצא מן האולם ועימו כל הח"כים. הוא נבח לפרוטוקול.

אבל נתניהו יוצא מגדרו ובמשך שבועות מטיל את כל כובד משקלו כדי להכניס את התועבה הכהניסטית לכנסת. אם נתניהו ינצח, חלילה, הוא עוד עלול להכניס את הבריון הכהניסטי לממשלתו. חרפה לאומית.

לא בכדי כינה יצחק שמיר את נתניהו "מלאך חבלה".

* האצבע ה-61 – נתניהו הבטיח למנות את המועמד המוסלמי בסיעת הליכוד לשר בממשלתו. טוב, אנחנו הרי יודעים שנתניהו והבטחות הם שני קווים מקבילים שלעולם אינם מתחברים. אבל עצם הכיוון חיובי וראוי.

וכדאי לזכור שאם נתניהו יוכל להקים ממשלה, האצבע ה-61 תהיה של בן גביר... באמת, נתניהו ימנה שר ערבי כשהוא תלוי בבן גביר...

* צער בעלי חיים – מספר חברים שלי, חובבי בעלי חיים, הלינו על השימוש שלי בביטוי "החיה הכהניסטית", המכתים את בעלי החיים כולם. אני מקבל את דבריהם, ומעתה אשתמש בביטויים אחרים כמו התועבה הכהניסטית, החלאה הכהניסטית, הטומאה הכהניסטית, הדיבוק הכהניסטי, המוטציה הכהניסטית וכד'.

* מה שמעניין אותה באמת – "לא עמדתי בצפירה, הייתי בנהיגה בזמן שכל המדינה כמעט עמדה דום. אני החלטתי להמשיך לנסוע. ואלה היו שתי דקות מופלאות בזמן הצפירה. הכביש היה ריק, אני המשכתי לחשוב על מה שעניין אותי באמת באותו רגע."

חידה: מי כתבה את דברי הבלע האלה?

רמז: היא מועמדת לכנסת.

מטעם איזו מפלגה? בל"ד? תע"ל? חד"ש? רע"ם?

לא.

אולי מרצ? מרצ לא היתה מכניסה לרשימתה עוכרת ישראל כה קיצונית, שרוקדת על דמם של חללי צה"ל ומתגאה בכך מהמקפצה.

לא ייאמן. זו המועמדת מס' 7 של מפלגת העבודה (!), אבתיסם מראענה. על פי אחד הסקרים השבוע היא במקום ריאלי. בושה וחרפה – זו מי שמייצגת את המפלגה של בן גוריון ורבין.

האם מי שישלשל לקלפי את הפתק "אמת" מודע לכך שהוא יצביע למען מה שמעניין את מראענה ב"אמת" כשהיא צוהלת בשעת הצפירה לזכר חללי צה"ל?

איזה פטריוט ישראלי מסוגל להצביע למפלגה כזאת? איזה אדם שאיבד את יקיריו, שחבריו נפלו לנגד עיניו בשדה הקרב יצביע למפלגה כזאת?

מרב מיכאלי פירסמה פעם מאמר ב"הארץ" שבו קראה לאהוד ברק להתנצל בפני אזרחי ישראל על כך שהחמיץ את השלום עם הפלשתינאים. האם מרב מיכאלי תתנצל בפני ההורים השכולים וההורות השכולות בשם מפלגת העבודה לדורותיה, על הצבתה של מראענה ברשימה?

אני תומך בכל ליבי בהצבת מועמדים ערבים במקומות ריאליים במפלגות הישראליות, כדי לעודד את השתלבות הערבים בחברה הישראלית וכדי לפגוע בכוחה של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. אבל אם הן מציבות מועמדים אנטי ישראלים – כבר עדיף שיהיו במשותפת.

* מפלגת הנכבה – תנועת העבודה הנהיגה את היישוב היהודי בארץ ישראל בתש"ח. היא הנהיגה את הקמת המדינה, היא הנהיגה את מלחמת השחרור.

יש מי שקיומה של מדינת ישראל הוא בעבורו שואה, ובערבית "נכבה". כזו היא המועמדת מס' 7 ברשימת מרב מיכאלי, הנושאת לשווא את שמה של מפלגת העבודה. וכה כתבה אבתיסם מראענה:

"הנכבה מזמן לא רק אירוע היסטורי מבחינתי. נכבה בחוויה הרגשית והתודעתית שלי, זה אונס קבוצתי שבוצע על ידי בריונים שממשיכים להסתובב חופשי, ומעולם לא עמדו מול משפט צדק."

את מי היא רוצה להעמיד למשפט צדק? את דוד בן גוריון. את יגאל אלון. את משה דיין. את יצחק שדה. את ישראל גלילי, את יצחק רבין. את אבות מפלגת העבודה.

זאת האמת של מועמדת מספר שבע, וכנראה שלכך היא התכוונה, כשהתפארה בכך שהמשיכה לנסוע בעת צפירת יום הזיכרון לחללי צה"ל, וחשבה על מה שמעניין אותה באמת. זאת האמת של הפתק "אמת"?

* השתלטות עוינת – מרב מיכאלי השוקניסטית היא מנהיגת מפלגת העבודה החד"שה.

* על הרצף – יוסי ורטר, "הארץ", היטיב לתאר את מפלגת מרב מיכאלי: "[מיכאלי] מבטיחה להשיב לעבודה את מעמדה כ'מפלגת שלטון', ולהחזיר אותה ל'דרך רבין. רבין, לו היה בחיים, היה כנראה מעיף מבט אחד על הרשימה הזו, מחווה את תנועת היד המבטלת שלו, ומקים מפלגת מרכז... לפני שהיא ניגשת לפתור את הסכסוך, כדאי שתשקול לעשות שלום עם הדקדוק והתחביר העברי... חמשת הח"כים הראשונים, הריאליים, בעבודה, יכלו בנקל להחליף מקומות עם אלה של מרצ, ולא היינו חשים בהבדל. זו שקצת מעל החמישיה, אם לשפוט מהתבטאויותיה של אבתיסאם מראענה, היתה יכולה להיות נציגה של בל"ד. לא איימן עודה ולא אחמד טיבי היו מעזים לספר על ההתעלות שחשו כשנהגו ברכבם בזמן הצפירה.

מיספר 3, אמילי מואטי, היתה בעבר יועצת התקשורת של בל"ד. לתגיות הללו יש חשיבות במערכת בחירות. מיכאלי אינה יכולה להציג עצמה כמפלגת 'מרכז-שמאל', ובאותה הנשימה לאגף את יאיר גולן (מרצ) משמאל: הוא אמר שיתמוך בסער אם הדבר יביא להחלפת נתניהו, היא ציינה שתעדיף לשבת באופוזיציה."

טעותו של ורטר היא הקביעה ש"גם ריצוף גנומי, במיקרוסקופ המשוכלל ביותר במכון ויצמן, לא יאתר הבדל בין הרשימה שלה לזו של מרצ (האמת, לא ברור מי מהן שמאלית יותר)."

לא, ורטר, ברור גם ברור מי מהן שמאלית יותר. המוטציה הנושאת לשווא את שמה של מפלגת העבודה ז"ל נמצאת על הרצף בין מרצ לחד"ש, קרובה יותר לחד"ש.

* תקווה ציונית – בתוכנית הכלכלית של תקווה חדשה מופיע המשפט הבא: "נציב יעד של 250,000 עולים ב-5 השנים הקרובות, ונהפוך את ישראל למוקד משיכה למוחות וטאלנטים מרחבי העולם."

כבר שנים רבות לא נתקלתי ביעד עלייה בתוכנית של מפלגה ישראלית, לא כל שכן בתוכנית ממשלתית. לצד המסרים הברורים בנושא ההתיישבות, תקווה חדשה מצטיירת כמפלגת התקווה הציונית, המעלה על נס את ערכי הציונות – עליה והתיישבות.

* איש של חזון ומעש – שמחתי מאוד לשמוע על הצבתו של עמיחי שיקלי, מייסד המכינה הקדם צבאית תבור, בצמרת רשימת ימינה. עמיחי הוא מנהיג מלידה, מחנך למופת, לוחם וקצין, אדם ערכי מאוד, ציוני בכל רמ"ח ושס"ה. איש ספר שמיטיב להנחיל לחניכיו עומק של זהות יהודית וציונית. איש של חזון ומעש.

אשמח מאוד לראותו בכנסת. אני רוצה לראות דמויות כמותו בכל המפלגות.

אני מקווה מאוד לראות את מפלגתו, ימינה, שותפה בכירה בממשלה בראשות גדעון סער.

* מפלגת שלום על ישראל – החלטתו הצבועה, האנטי ישראלית ומגבת הטרור של בית הדין בהאג "לחקור" "פשעי מלחמה", כביכול, של ישראל ביהודה, שומרון ועזה, עוררה כצפוי פרץ של שמחה ותמיכה בקרב אויבי ישראל באשר הם, מחמאס, דרך פת"ח ועד הרשימה המשותפת.

הרשימה המשותפת, שאנשיה נוהגים ללהג סיסמאות "שלום" הצביעה נגד הסכמי השלום עם ישראל, כי היא נגד שלום עם מדינה שהיא שוללים את עצם קיומה. חברי הרשימה אינם תומכים בשלום עם ישראל אלא בשלום על ישראל. וכפי שהם תומכים בכל תוקפנות נגד ישראל, בין אם אלה פיגועי טרור, ירי רקטות או טרור BDS, כך הם תומכים גם בטרור ה"משפטי" של האג.

חברי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת התחרו ביניהם מי יגיב בקיצוניות יתרה, וכמו תמיד המנצח הוא הקיצוני ביותר בשנאת ישראל, עופר כסיף. "ישראל אשמה בטיהור אתני, הרג חפים מפשע, הטלת מצור ובשלטון צבאי על העם הפלסטיני. טוב שתיחקר על כך ותעמוד לדין בביה"ד בהאג."

אגב, כסיף מצביע במדויק על אופי ה"חקירה" – מדובר במשפט ראווה שנקודת המוצא והתכלית שלו הוא "ישראל אשמה."

ההתבטאויות הללו מעידות עד כמה צדק בוגי יעלון כאשר השיב שוב ושוב, לפני הבחירות הקודמות, לכל הטענות שכחול לבן תקים ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת: "באמת נראה לכם ששלושת הרמטכ"לים יקימו ממשלה שתלויה במי שרוצים להעמיד אותם לדין בהאג?" והן מעידות עד כמה טעו יעלון וחבריו הרמטכ"לים גנץ ואשכנזי, שלאחר הבחירות היו מוכנים לתת את ידם במעל. וכמה צדקתי כאשר פרשתי מתל"ם ביום שבו יעלון נתן לכך את ידו. ואיזו תודה מעם ישראל מגיעה ליועז הנדל וצביקה האוזר שנשכבו על הגדר וסיכלו את הפיגוע הפוליטי הזה.

אגב, בראש ובראשונה הם הצילו את גנץ, שלא נכנס להיסטוריה כמי שהקים ממשלת פיגולים התלויה ברשימה האנטי ישראלית, שבלאו הכי היתה קורסת בתוך שבועות ספורים, בגין ניגוד אינטרס מוחלט בין ממשלה ישראלית לארגון אנטי ישראלי עויין. וכאשר נתניהו מחזר אחרי האחים המוסלמים (רע"ם) הוא מחזר אחרי מי שהיו עד השבוע פלג באותה רשימה, ולאו דווקא המתון שבה.

* משטרת הפוליטיקלי קורקט – תרבות סתימת הפיות של משטרת הפוליטיקלי קורקט ושיח הזהויות האלים, ממשיכה להכות בנו. תעז לבקר את דודי אמסלם – אתה מיד מתויג כגזען שונא מזרחים. תעז לבקר את מרב מיכאלי – אתה חזיר שוביניסט מיזוגין סקסיסט. תעז לשלול הקמת ממשלה עם בל"ד – אתה גזען שונא ערבים. תעז למתוח ביקורת על חרדים – אתה אנטישמי (כי הרי רק החרדים הם יהודים).

זו תרבות בזויה שיש להילחם בה.

אני מסרב להתרגל לכך. ברשומה שהעליתי בפייסבוק הגדרתי את מפלגת העבודה בראשות מרב מיכאלי "מפלגת העבודה החד"שה".

אחד הקוזקים הנגזלים של משטרת הפוליטיקלי קורקט הגיב: "אני מבין שחד"ש זה הדבר הכי גרוע ביקום. האם אתה נגד ערבים שקמים בבוקר לעבודה או בעד המיעוט היהודי הפרזיטי וכמובן אינני מכליל את כל החרדים. האם אתה נגד רופא השיניים הערבי שלך, הרוקח שלך בבית המרקחת, הרופאים הערבים, האחיות הערביות?"

כמה אפשר לסבול את הדמגוגיה סותמת הפיות הזאת, כאילו ביקורת על חד"ש היא שנאת ערבים? הגבתי בחריפות ובין השאר כתבתי את המילים "חצ*ף ומנו*ל". אוי אוי אוי. פגעתי בציפור נפשו של שוטר ה-PC והוא מיהר להגיש תלונה, ופייסבוק חסמו אותי לשלושה ימים.

למדתי את הלקח. מעתה, מי שיאשים אותי ב"גזענות", ב"מיזוגינות" או ב"אנטישמיות" אכתוב לו: מהמםםםם ענקקקקק מדאאיםםםםם. זו השפה המותרת בפייסבוק.

אבל יותר משאני כועס על סתימת הפיות של פייסבוק (ובאמת, השתמשתי במילים לא ראויות), ועל התלונה של אדון רגישי, אני כועס על סתימת הפיות בשם שיח הזהויות, כי זו תרבות אנטי דמוקרטית.

* ביד הלשון: מטולה – המעיין בספרים ומאמרים ישנים, מן העשורים הראשונים של המאה שעברה, יגלה שהמושבה מטולה, היישוב הצפוני ביותר בישראלית, נקראת מתולה.

שמה של המושבה נקבע כשם העברי לשם הערבי של הכפר הדרוזי שהיה במקום – אומתאללה.

מטולה, הציפורן שבקצה אצבע הגליל, נוסדה ב-1886. האדמה נגאלה כבר שלוש שנים קודם. כבר לאחר גאולת האדמה התיישבו מעט יהודים, לצד הדרוזים, באומתאללה. ב-1885 חוסל הכפר בידי השלטון העות'מאני, בעקבות מרד דרוזי נגד הטורקים. כעבור שנה, בשבועות תרס"ו – 1886 עלו לקרקע חלוצי מטולה.

אחד השמות שהוצעו למקום היה מצפה בנימין על שם הברון רוטשילד, שגאל את האדמות. שם נוסף, שהוצע בידי אליעזר בן יהודה היה עם סגולה, כיוון שלבת הראשונה של המושבה קראו סגולה. אליהו ספיר, חוקר א"י וסביבותיה, הציע לקרוא למקום מצפה חרמון, כיוון שפירוש השם אומטאללה הוא מצפה. התושבים העדיפו לשמור על מצלול שמו של הכפר הדרוזי ובחרו בשם מתולה. או מטולה.

מתולה או מטולה? את השאלה הפניתי לאורנה וינברג, אשת חינוך מטולאית ומדריכת טיולים במטולה, שופעת ידע על תולדות המושבה, שזכיתי לטייל בהדרכתה. היתה מחלוקת, למדתי מאורנה, בין שתי הגרסאות: האחת מטולה, מלשון שפע טל. השנייה מתולה השוכנת על תל, וסמוכה לתל אבל בית מעכה (שלו ראוי להקדיש פינה נפרדת) ולתל דן (תל אל-קאדי), שלו הוקדשה הפינה לא מכבר.

המורה הראשון במטולה, יצחק אפשטיין, ממחדשי השפה העברית, דגל בשם מתולה. השם הזה נפוץ בתקופת המנדט וגם בראשית שנות המדינה. אורנה אף הראתה לי בול של מדינת ישראל משנת 1954, עם צילום של מפל התנור, ונכתב בו "מפל התנור על יד מתולה."

בשנות החמישים ביקר הנשיא השני יצחק בן צבי במטולה מלווה בפמליית עיתונאים. העיתונאים כתבו מטולה ב-ט', וכך נוצרה עובדה בשטח וועד המושבה אימץ את הגרסה הזאת באופן רשמי.

מטולה היא יישוב ספר מיום היווסדה ועד היום. במאורעות 1920 היא ננטשה לחודשים אחדים, כיוון שלא יכלה לעמוד לבדה מול האיום והיישוב בארץ לא הצליח להגן עליה. לפני כשנתיים התגלו שלוש מנהרות תופת ענקית שחיזבאללה חפרו מתחת למטעי מטולה. ביובלה הראשון של המושבה היא ישבה תחת שלטון טורקי, צרפתי ובריטי, עד הקמת המדינה ב-1948. חלק מאדמות המושבה נשארו אחרי מלחמת השחרור בשטח לבנון. בשנות ה-60 הוכרה מטולה כמועצה מקומית.

אורי הייטנר

נאווי היה פעיל שמאל רדיקאלי ממייסדי תעאיוש. בין היתר, הסגיר לרשות הפלסטינית פלסטינאים שהיו מעורבים במכירת קרקעות לישראלים. הוא עשה כן בידיעה ברורה שהדבר יוביל לעינויים קשים שלהם שאף עלולים להסתיים במוות, והיתה על כך גאוותו.

בצד אלה הורשע נאווי בביצוע מעשה סדום בקטין פלסטינאי בן 15. פרשה זו זכתה לכותרות באירלנד, משפורסם כי הסנאטור האירי דייוויד נוריס, שהיה בעבר בן זוגו של נאווי, פנה לבית המשפט, לנשיא המדינה ולגורמים נוספים בבקשה להקל בעונשו. הפרסום בא לנוריס בעיתוי לא נוח. הוא היה אז המועמד המוביל לכהונת נשיא אירלנד. נוריס נדרש על ידי התקשורת לחשוף את פניותיו אך סירב לעשות כן בהתבסס על חוות דעת לפיה הוא מנוע מלפרסם את המכתבים משום שמשפטו של נאווי התנהל בדלתיים סגורות והפרסום יהווה ביזיון בית המשפט.

בשלב זה פנה אליי וינסנט בראון, מגיש תוכנית אקטואליה בטלוויזיה האירית, כדי שאחווה את דעתי על הטענה.

מסרתי לבראון חוות דעת שסותרת את חוות הדעת בה הצטייד נוריס.

באותו ערב אירח בראון את המועמדים לנשיאות להתמודדות. במהלך התוכנית העלה בראון את נושא פניותיו של נוריס ונתקל כמובן בתשובה שאסור לו לחשוף אותם.

ואז הדהים בראון את נוריס כששלף "חוות דעת של פרופסור אשר מעוז מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב לפיה הטענה שלך חסרת בסיס."

למחרת פרש נוריס מהמרוץ לנשיאות.

נוריס היה ידוע בעמדותיו האנטי ישראליות, והתפאר בעמדותיו האנטי ציוניות. בשנת 2018 אף יזם חוק שיגדיר קיום קשרים כלכליים עם יהודים מעבר ל"קו הירוק" כעבירה פלילית.

כששהיתי כאורח ה TRINITY COLLEGE-באירלנד העליתי את השתלשלות הדברים על הכתב.

* פרופ' אשר מעוז הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וסגן נשיא האגודה הבינלאומית לחופש דת. הדברים האלה, ביחד עם הפרסום באנגלית, פורסמו באתר הפייסבוק של נקמת הארכיון: חובבי ההיסטוריה של "הארץ".

על הרומאן "הפיראט האחרון"

מאת בילי טרובתי

צבעונים 2020, 260 עמ'

בסיום הספר, בפרק "רומאו של בילי – הסיפור מאחורי הסיפור" כותבת המחברת: "רומאו אמיתי, הספר מבוסס על דמותו, אבל רוב רובו של הספר הוא פרי דמיוני" (עמ' 259), וברור שדברים אלה מעוררים את הבלש שבכל קורא לנסות להבדיל בין התיעוד לבין הבדיון, שכן למרות שללא ספק, דמות מדהימה ומפעימת לב כמו רומאו היתה קיימת במציאות, ובילי המחברת הכירה אותו ממיספר פגישות בהפלגות בים, וגם הצטלמה איתו (ראו עמ' 260) – הרי שללא ספק, על פי עדות המחברת עצמה, הדמות האגדית הזאת, לא חוותה, ולא יכלה לחוות, חלק לא מבוטל מהאירועים המפורטים והמתוארכים בדקדקנות בספר.

וצריך לציין כבר בתחילתה של רשימה זו, כי האירועים ההיסטוריים המוזכרים והמתוארכים בספר בזירות גיאוגרפיות שונות (איטליה, גרמניה, קפריסין, סודאן, סיני, ישראל) הם אותנטיים לחלוטין, וללא ספק דרשו מהמחברת חקירה היסטורית יסודית.

אבל לפני שמנסים לחדור אל מסתריה של היצירה המרתקת שלפנינו, מן הדין להביא בקיצור את סיפור המעשה:

רומאו נולד ב-1936 בכפר קטן ליד אגם קומו באיטליה, ואימו נפטרת בלדתה. האב, מאוריציו, אינו מסוגל לפרנס את ילדיו, ולכן הוא מפקיד אותם בבית מנזר במילאנו, כשפלורה אחותו אמורה לבקרם מדי פעם. הוא לוקח עימו רק את הילד הקטן בן השש, הלא הוא רומאו, ומהגר עימו לגרמניה הנאצית (1942) בבקשו אמצעי פרנסה.

למזלו, הוא פוגש גרמני הומאני, הנשוי לאיטלקייה, שמוכן להלין אותו ואף להעסיק אותו בחווה שלו בכפר גרמני קטן שליד המבורג. שמו של הגרמני הוא רודולף, הנשוי למריה, ולהם בת, בת גילו של רומאו, שמתאהבת בו, ומצהירה שהיא רוצה להתחתן איתו.

הקלגסים הגרמניים יורים ברודולף ובמאוריציו משום שהם החביאו אם ושני ילדים יהודים. לימים נפטרת גם מריה מצער, והשניים נשארים יתומים. הם נישאים, מוכרים את החווה, ועוברים ללרנקה שבקפריסין. נולדים להם שלושה ילדים: סופייה, מיקלה ומאוריציו (על שם האב שנרצח). רומאו רוכש ספינה ומעניק לה את השם "סופיה" על שם בתו הבכורה. רומאו מתפרנס מהברחות מסוכנות של אנשי פלנגות מג'וניה הלבנונית, שאנשי פת"ח וחיזבאללה חרצו את דינם למוות. רומאו מבריח אלכוהול לארצות מוסלמיות, שהאלכוהול אסור בהן על פי צו הדת. בספר מתוארת מסכת שלימה של שוחד כלפי השלטונות בקפריסין ובפורט סודאן – מסתבר שמשטרות הגבולות משתפות פעולה על המבריחים תמורת אחוזים מן הרווחים. אחד המשוחדים, שהפך לחבר נפש של רומאו הוא מוסטפה, מפקד בנמל פורט סודאן. מוסטפה, אחיו עבדוללה, ואחותם שאדיה הם קורבנות משטר האימים של הנשיא עומאר אל-באשיר, שערך טיהור אתני בדלפור שבדרום סודן, בו נרצחו מיליונים, ביניהם אביהם של השלושה.

בעטיין של ההיעדרויות הרבות של רומאו מחיק משפחתו, כשהוא מסתכן בהברחות עם מדינות מושחתות, שבהן נשפכים נחלי דם – מרתה מתאהבת בצורה נואשת במנופאי צעיר בשם יאניס, וביניהם מתפתחת מערכת יחסים אינטימית. מרתה המיוסרת מתוודה בפני רומאו, וזה מחליט להתגרש, כשהוא מתחייב לדאוג לה ולילדים.

כאן המקום לציין שלאורך כל הרומן מתואר רומאו כנדיב מופלג, וכמחזר ומאהב מן האגדות. דוגמה לשתי תכונות נפלאות אלו של רומאו נמצא במפגש שלו עם אלין בשוק הבדווי בבאר-שבע – רומאו הגיע לישראל כדי למכור את ספינתו "סופיה" לישראלי. הוא מגיע לשוק הבדווי כדי לקנות תבלינים עבור גרושתו מרתה, ושם הוא פוגש את אלין היפהפייה. הוא מתאהב בה ומפגין כלפיה מחוות אביריות של מחזר (מלאכת מחשבת של תיאור!), מעניק לה ולאימה, מסעודה עמר, שפע של מתנות, משאיר כסף רב למשפחה כדי לפצות על היעדר הכנסה מעבודתה של אלין במספרת מוריס באופקים, ומצליח לשכנע אותה ואת אימה שאלין תלך לגור איתו בספינה החדשה שרכש, "הפיל הלבן", כל זאת לאחר שהוא מלביש את אלין במיטב האופנה בבוטיקים היוקרתיים בתל-אביב. הם מבלים ירח דבש רומנטי בפאריס, ואלין המאוהבת ברומאו, שגילו כפול מגילה, חשה כמו סינדרלה, שעברה באחת מעוני גדול (אביה נהרג בתאונת עבודה, ואימה התפרנסה כעוזרת בית) לאושר ועושר שמימיים.

כמו בכל אגדה גם בסיפור שלנו נמצא "האיש הרע", שאיננו מוכן לאפשר לפרוטגוניסטים שלנו לחיות באושר – הלא הוא ראול גרסיה, שיכונה בהמשך בשם "דון קרלוס". כמו רומאו, גם ראול היה מהגר, אבל מספרד, הוא הזדהה עם הנאציזם. הוא חשק במרתה, אהובתו של רומאו, ובקטטה שפורצת ביניהם, הוא כמעט חונק את רומאו למוות. מרתה חוטפת את הסכין של רומאו, מתנפלת עליו בחמת זעם, פוצעת אותו בפרצופו, וכך מצילה את אהוב ליבה. ראול מתגייס לצבא הגרמני בשלבי המלחמה האחרונים, בורח מגרמניה כמבוקש על פשעי מלחמה, ולאחר תחנות שונות בחייו הופך להיות לפיראט אכזר, קפיטן של ספינת פיראטים בשם "סיף אל-בחר", שמטיל חיתתו על אוניות סוחר השטות בים סוף. מסתבר שנשיא סודאן, עומאר אל-באשיר, משמש לו מגן משום רווחים שהוא מקבל מפשיטותיו של ראול.

לפני שרומאו מבין שדון קרלוס בעל הצלקת הוא ראול האכזר, הוא בא עימו לידי הסכם למכור לו סחורה מוברחת, כשכוונתו של ראול להרוג את רומאו ואת צוותו, לגזול את הסחורה ולהטביע את אונייתו. כל זה אמור להתרחש באזור איי דהלק שעל גבול סודאן ו אריתריאה.

רומאו מתעשת, מבין עם מי יש לו עסק, ומתכונן לקרב ולבריחה מהמקום, כי ספינת הפיראטים מצוידת בתותחים, עדיפה בנשק ובצוות. אבל ראול מצליח לטפס לירכתי הספינה של רומאו ולחטוף את אלין כבת ערובה. רומאו אובד עצות, וגם מוסטפה חברו הטוב, וגם משמר החופים אינם מסוגלים לסייע. וכאן מגיעה הישועה מכיוון בלתי צפוי (סצינת פעולה אדירה!): קמילה, נערה דרפורית ששרדה פוגרום נורא של חיילי אל-באשיר בכפרה, בו נרצחה כל משפחתה, נאנסו כל הנשים לפני שנדקרו למוות – קמילה זו, שראול הציל אותה והפך אותה לבת זוג ולפיראטית, משחררת את האסיר עומאר מכבליו, ושולחת אותו לשחרר סירת הצלה בירכתי הספינה, כדי להבריח את אלין.

בדיוק כשנגמר הדלק במנוע של הסירה, מצליח עומאר לירות פצצת תאורה, שמביאה להצלתם על ידי ספינתו של רומאו.

על בגידתה של קמילה, ראול דן אותה למוות בדקירת חרב, זורק את גופתה לים, למרות תחנוניהם של אנשי צוותו שאהבו את הנערה המלבבת הזאת.

בעקבות האירוע הטראומטי הזה, מחליט רומאו להחזיר את אלין חזרה לישראל, למרות מחאותיה והצהרת אהבתה אליו, ורק אליו. רומאו הנדיב משלם עבור לימודיה של אלין להיות אחות מיילדת. אלין בהריון, אך אינה מודיעה לרומאו על כך. הגינקולוג שמטפל בה, שמו ברק, מתאהב בה (שוב, כמו באגדות!), ומבקש לשאתה לאישה ולגדל את הרך שייוולד כבנו.

בינתיים שתי בנותיו של עבדוללה (אחיו של מוסטפה) מתאהבות ברומאו, ומבקשות להיות לו שתיהן נשותיו, כמקובל אצל המוסלמים. רומאו עצמו נכבש בקסמיהן של השתיים. באחד ממסעות הדיג של ספינתו "הפיל הלבן", שתי הבנות נכנסות בזו אחר זו אל חדרו בלבוש חווה, ודורשות ממנו סקס. הוא מתחנן שייצאו כי עבדוללה לא יסלח לו אם ייענה, אך הן עומדות על שלהן, וקובעות שהן נשותיו. שתי הבנות האלו לא עברו חיתאן, מילת הנשים האכזרית שעמי אפריקה המוסלמים נוהגים בבנותיהן הקטנות. אביהן שיחד את "המנתחת" הזקנה שתסתום את פיה תמורת שוחד.

רומאו משלח במונית את שתי הבנות למשפחתן בכפר במקו, ומצייד אותן בכסף שיידרש לקיום חתונה מן הסרטים, והוא עצמו משנע מטען ענק של נשק ותחמושת עבור מורדי דרום סודאן. הספינה של רומאו פוגשת את ספינת הפיראטים, ספינתו של ראול, "דון קרלוס", שעדיין בוערת בו השנאה לרומאו, ותשוקת הנקמה. ראול אינו יודע מה המטען שמסיע רומאו, ופותח באש. ברור לרומאו שעוד מעט מטען התחמושת שבבטן הספינה יתפוצץ, והוא פוקד לרדת מייד אל סירות ההצלה. חלק מהצוות שלו ניצל, אבל הוא עצמו יורד לתהומות, ואילו הספינה של ראול על כל צוותה נשרפים, טובעים בים, וחלקם נטרפים על ידי כרישים.

בינתיים מתרחשת עלילה מרתקת אחרת: שאדיה, אחותם של מוסטפה ועבדוללה, עובדת במשרדו של הנשיא האכזר, משתפת פעולה עם המורדים, מצלמת מסמכים, ושולחת הזהרות לגבי מסעי העונשין של קלגסיו של הנשיא, מסעות שמסתיימות ברצח המונים ובהחרבת ישובים. ראש אגף הביטחון, חסן אל-טורבי, מצליח להשיג מידע על מעשיה של שאדיה (באמצעות עינויים, כמובן). שאדיה מובאת למרתף החקירות, ולאכזבתו של החוקר, הנהנה לענות אסירים, שאדיה מודה בכול, ומוכנה לגזר דין מוות, רק קודם היא מבקשת רשות לפגוש את הנשיא, ולהתחנן על חייה בפניו. הנשיא מוכן לבטל את גזר הדין אם תסכים להיות חתולתולת המין שלו. לא אפרט מה קורה כאן, רק אציין שיש כאן קטע פעולה מרתק המזכיר בקוויו את קטע הבריחה של הייז מהכלא הטורקי בסרט "אקספרס של חצות".

בהמשך מתוארת אודיסיאה שלימה של שאדיה, ומשפחותיהם של מוסטפה ועבדוללה, של בריחתם אל הדרום המורד מפני כוחות האופל של נשיא סודאן. שתי הבנות, פטימה וסוהילה (האחרונה בהריון מרומאו) עוברות מסע ייסורים דווקא צפונה למצרים, לשארם א-שייח', ומשם למתחם אסירים של שבט הבדווים מוזיינה, שנוהג לשדוד את הפליטים הסודאנים, לאנוס את הנשים, ואף לרצוח אותן נפש. בתושייתה של פטימה, ובעקבות מרד האסירים הסודאנים (ששמעו מה הבדווים מתכננים), הם מצליחים לברוח. פטימה נורית ומתה, ואת סוהילה מצליחים להעביר אל מעבר לגדר הגבול בין מצרים לישראל. כיוון שהיא כורעת ללדת, מוזנק הליקופטר המטיס אותה לבי"ח סורוקה, שם מטפלת בה לא אחרת מאשר המיילדת אלין. התינוקת רומייה (על שם אביה רומאו) מוצאת מרחמה של סוהילה בניתוח קיסרי, אבל סוהילה עצמה אינה שורדת.

סופם של הנותרים בחיים הוא סוף טוב: רומייה מאומצת על ידי ברק ואלין, ההורים של רום (הבן של רומאו) ושל רפאל. דרום סודאן מקבלת עצמאות ושאדיה ממונה להיות שרת החוץ. מוסטפה, שחור העור, הוא בעלה של סופיה, בתם של רומאו ומרתה, וגר עימה ועם ארבעת ילדיהם בגרמניה.

עד כאן בקווים כלליים מאוד סיפור המעשה של הספר, שיכול לשמש בהחלט מצע לסרט פעולה ומתח מרתק, אבל החוש הבלשי שלי ניתב אותי להתחקות אחרי היסודות האגדיים של הספר, אלה הבאים להבליט את תכונותיהם של הפרוטגוניסטים.

ובכן, המחברת גדשה את הרומן בדמויות יפות, שחלקן בעלות יופי שמימי: אימא של רומאו היתה יפה, כך גם מרתה בתם של רודולף ומריה, עליה נאמר שהיא אפילו יותר יפה מאפרודיטה (עמ' 52). סופיה, בתם של רומאו ומרתה, היא יפיפייה. מאלין מתפעלת כל קפריסין כי היא יפה כמו אפרודיטה (עמ' 81). לפטימה וסוהילה יש יופי מהמם (עמ' 135). ברור שגם שאדיה יפה. רפאל גרסיה, הוא דון קרלוס היה יכול להיחשב ליפה לולא הצלקת שעל פניו (עמ' 97). ברור שאסירתו, בת זוגו קמילה, יפה. מוסטפה הוא גבר נאה הדומה לפסל מגולף (עמ' 131). הגיניקולוג ברק יותר מדי יפה (עמ' 141). יאנוס, המאהב של מרתה, יפה ושרירי. נאז'י הפלנגיסט, חברו של רומאו, הוא יפה ומחוזר על ידי בנות. גם חמדן המעוניין בסוהילה, המאורסת ל"כופר" רומאו – גם הוא יפה; דניאל המחזר אחרי שאדיה הפמיניסטית, צעיר יפה ושרירי – ואני אינני בטוח שסקרתי את כל היפים והיפות. היחיד בספר בעל מראה דוחה הוא עומאר אל-באשיר, הדיקטטור של סודן.

לרומאו האגדי מוסיפה המחברת הילות נוספות: הוא דובר מיספר שפות: עם מיקלה בנו הוא מדבר גרמנית, עם אנשי הפלנגות הלבנונים הוא מדבר צרפתית (למד צרפתית מנאז'י – עמ' 86 – מתי?!) עם הסודנים הקשורים עימו בהברחות, עם הבדווי בבאר-שבע, ועם מסעודה, אימה של אלין, הוא מדבר ערבית "קולחת" (עמ' 45, 60, 65), אלא שיש הבדלים אדירים בין הערבית הסודאנית לבדווית, ובוודאי לערבית המרוקאית של מסעודה. המחברת בוודאי מכירה את ההבדלים בין הניבים, והיא מציינת שפטימה וסוהילה הסודאניות אינן מבינות את הניב הבדווי בסיני (עמ' 223).

ללא ספק רומאו ידע איטלקית, כי נולד באיטליה, ידע גרמנית, כי את ילדותו נעוריו בילה שם, ידע יוונית כי גר בלרנקה. בוודאי ידע אנגלית מבית הספר, אולי קצת מילים בערבית סודנית ובצרפתית לבנונית, אבל ספק אם ידע ערבית וצרפתית בצורה "קולחת". אבל הרי מדובר בדמות אגדית, ובאגדה כמו באגדה. וכן, בירח הדבש בפאריס לרומאו יש ידע בכל הנוגע לכל אחד מהאתרים שבהם הם מבקרים – ושוב, האיש שמבלה כל חייו בהרפתקאות מסעירות – מתי היה לו בדיוק זמן ללמוד לשמש מדריך תיירים?

הסיפור של שאדיה בארמון הנשיא, הדרך שבה היא מצליחה להימלט מגזר דין מוות, הבריחה שלה, והציון שלימים היא מתמנה לשרת החוץ של דרום סודאן החופשית – כל אלה פרי דמיונה של המחברת בלי קשר למציאות: מעולם לא היתה בארמונו של אל-באשיר תקיפה של אישה בנשיא (בסיפור שאדיה הולמת בראשו של באשיר), ומעולם לא כיהנה אישה בשם שאדיה כשרת החוץ של דרום סודאן. שרת החוץ של סודאן הדרומית היתה אסמה עבד-אללה, והיא חפה מהאירועים המסופרים לגבי שאדיה.

בסיום הספר מציינת המחברת שרומאו נעלם, ולא ברור מה עלה בגורלו (עמ' 253), לכן ברור שסופו, המתואר בספר בהתנגשות עם ספינת פיראטים, הוא פרי דמיונה של המחברת.

המחברת אשמה שגילתה סודות משולחן העבודה שלה – לולא זה, הייתי סתם נהנה מרומן מרתק הנוטה למחוזות אגדיים – בלי לחטט בין השורות כדי לבלוש אחרי עקבות המציאות והבדיון.

משה גרנות

בעקבות רשימתי ב"מעריב" 1957 17.8

זו היתה הסנסציה הגדולה של כל הארץ: דוד בן גוריון עומד על הראש! לא איזה ספורטאי צעיר. ראש הממשלה בכבודו ובעצמו, בעמידת ראש! בן גוריון היה אז ראש הממשלה בפעם השנייה, אחרי שתי שנות פרישה בשדה בוקר.

מעיתון "מעריב", שם הייתי חברת מערכת, נשלחתי עם צלם העיתונות פאול גולדמן לתפוש את בן גוריון "על חם", על הראש, ולהביא כתבה מצולמת.

ידענו שבן גוריון נופש עם רעייתו פולה בטבריה, במלון "גלי כנרת" האהוב עליהם. בשבע בבוקר, לבל נפסיד מאומה מהמחזה, נפגשתי בתל אביב עם פול גולדמן, ששימש גם כנהג לטבריה. בתשע כבר הגענו לחוף הים של המלון. בלשנו את השטח. בים בצבצו רק ארבע ראשים. הרעמה של "הזקן" לא נראתה ביניהם.

השמש כבר קפחה על ראשינו ובן גוריון טרם הופיע. אולי לא יופיע בכלל?...

אבל ב-9.30 נראתה דמותו המוצקה של בן גוריון. לבוש מכנסיים וכתונת, יצא מהמלון והתחיל לפסוע במרץ על כביש החוף, לצידו שני מאבטחים. אנחנו צופים בהם מרחוק. הוא צעד כארבעים דקות, עשה 4-5 קילומטר וחזר למלון. צעד יפה, אבל זה הכול? כל המסע הארוך שלנו בשביל הצעדה? אולי בדיוק היום הוא מוותר על הים וגם על עמידת הראש?...

נכזבים נכנסנו לבאר של המלון להשיב את נפשנו. שם הרגיע אותנו המלצר. הצעדה היא רק אירוע הפתיחה. מצעד הבוקר. יש גם מצעד ערב. סדר היום של בן גוריון מאוד קבוע. בשעה שמונה הוא יורד לארוחת בוקר צנועה מאוד. אחר כך המצעד, ובשעה 12 ראש הממשלה יורד לים... הוא שומר על דיאטה, אינו אוכל לחם ולא מרק. גם אינו מרבה לשתות. הוא נשקל כל בוקר ושמח שאפילו ירד במשקל...

חזרנו לחוף. כעבור שעה קלה הופיעה גברת פולה בן גוריון, בבגד-ים שחור ומעליו חלוק ים משובץ. נראה היה שמצב רוחה מרומם. היא הסכימה ברצון לכל הצילומים וגם סיפרה: "העמידה על הראש זה משהו לא רגיל. זו תיאוריה שלמה. עומדים על הראש – והדם זורם ללב ולריאות. זוהי שיטת ד"ר משה פלדנקרייז. הוא דוגל בקשר שבין הגוף למחשבה. אומר שהמוח יכול להפעיל כל שריר. בן גוריון בטוח שפלדנקריז עוזר לו מאוד. בבית עומד בן גוריון על הראש כל בוקר ובכל שעת פנאי. לא! אני לא עומדת על הראש," היא משיבה לשאלתנו. "הראש שלי קטן. אני שמחה שאני עומדת על הרגליים. בא למלון רופא מחסידי ד"ר פלדנקריז. הוא לא הצליח לעמוד על הראש. בן גוריון לימד אותו – והאורח עמד! – הצעתי לבן גוריון: תפתח קרקס... תרוויח יותר מאשר כעת!'"

ופולה המשיכה לספר. אולי כנראה כדי לפצות אותנו על המאמץ לבוא עד טבריה. "בן גוריון (תמיד הוא מכונה בפיה "בן גוריון", לא "דוד", לא "בעלי", גם לא "אישי" ככינויה של רחל ינאית אשת הנשיא בן צבי). בן גוריון כותב ועוסק בתחביב שלו, ספורט. הטלפון נמצא רק בחדר שלי. עד שלא ארשה, אף אחד לא נכנס אליו. הבוקר רצתה עיתונאית אמריקאית לגשת ישר אליו. הסברתי שזה מפריע לו, והיא ויתרה. יש לבן גוריון שומרים שעובדים טוב וגם אני שומרת. בצהריים בשעה 12 הוא יורד לים. אז אין הרבה מתרחצים."

גברת פולה חזרה למלון וב-12 בדיוק ירדה לים, חובשת כובע ים. כעבור כרבע שעה הופיע ראש הממשלה בכבודו ובעצמו, במכנסי ים קצרים שחורים, אוחז מגבת וזוג נעליים. על חזהו וגבו "נשיקות" ורודות, עדות למפגשים עם השמש. נכנס למים, הרחיק עד לשורת המתרחצים האחרונה והתחיל בשחיית גב.

"הוא 'דווקא שוחה מצוין לגילו," אומר לנו המציל. "בייחוד ששמעתי שכבר שנים לא היתה לו פרקטיקה בשחייה."

דמותו של בי.ג'י. בולטת למרחקים. שני מתרחצים מבאי "המכביה" שאך זה נסתיימה נכנסים למים לצלם אותו. בדרך כלל שומר הקהל מרחק הולם ואין כל התקהלות סביבו.

אחרי כעשרים דקות יוצא ראש הממשלה מהמים ומתחיל למדוד את החוף בצעדים מהירים. מלוויו אחריו. וסוף סוף, אחרי ציפייה של שעות, הרגע הגדול! ראש הממשלה כורע על ארבע, משעין את מרפקי ידיו ואת ראשו על החול ומרים את רגליו אל על בזריזות. הרגליים כפופות במקצת. בן גוריון אינו מרוצה. הראש שלו גדול וחזק, מוכשר ליותר. הוא מחזיר את רגליו לחול, משנה מעט את תנוחות הידיים והראש, נשען שוב על המרפקים ומעיף זוג רגליים ישרות, מאונכות לגמרי.

פאול גולדמן מתרוצץ סביב אחוז תזזית, מצלם את בי.ג'י. מכל עבר ופינה אפשריים. הוא אינו הצלם היחיד. לפתע הופיעו מן האין עוד ועוד צלמים. האוויר מלא הבזקים ותקתוקים. כל התכונה אינה מפריעה לבן גוריון. הוא כבר מורגל בצלמים ובאנשי תקשורת למיניהם המתנכלים לחייו הפרטיים.

עמידת הראש השנייה נראית מושלמת, אך כנראה שלדעת ראש הממשלה עמידת הראש היתה קצרה מדי. הראש שלו מוכשר ליותר. הוא כורע שוב, נועץ בחוזקה את פרקי ידיו בחול. מזיז קצת את הראש, מניף רגליים במאמץ מחודש. הראש נראה כגזע עץ ממנו צומחים לעבר השמיים שני ענפים איתנים, ישרים כסרגלים, הפעם הם מחזיקים מעמד זמן ארוך יותר מכל העמידות. זה המקסימום! הצלחנו!

בן גוריון קם בזריזות, מנער את ידיו ואת שער שיבתו מהחול, צועד לכוון הים, טבילת התרעננות קצרה. ועדיין אין זה סוף המחזה. עכשיו תור תרגילי ראש נוספים. הראש עדיין בחול אך הוא מטלטל מצד לצד והרגליים מיטלטלות עימו.

טבילה נוספת, האחרונה, עתה זוכה רעמת השיער לטבילה הגונה, מגיעה לראש, ואחרי כל מאמציו, בן גוריון ורעייתו מתיישבים בכיסאות-הנוח, לנוח קמעה לפני ארוחת הצהריים.

אנחנו חוטפים שיחה עם המאבטחים. הם מלאי התפעלות מביצועי ראש הממשלה." גם אנחנו ניסינו לעמוד על הראש, אבל לא הצלחנו. לא מסוגלים להתחרות עם בן גוריון בעמידה על הראש."

המציל מספר שכבר זכה להשיט את ראש הממשלה בחסקה שלו לאורך החוף. מי פילל לכבוד כזה!

באחת ורבע קמים ראש הממשלה ואשתו מכיסאות הנוח. ב.ג'י. מחליף כמה מילים עם המציל והחבורה הקטנה, הזוג והמאבטחים עולים למלון. כולם נועלים את נעליהם. רק בן גוריון הולך יחף על החול הרותח ונועל את נעליו בפתח המלון.

"הזקן היה נפלא!" מפטיר מישהו שהצליח לצפות בראש, על החול, המעלה רגליים לשמיים.

גברת בן גוריון קולטת את ההערה ומתקנת:"זקן? מי זה כאן זקן?"

תקוה וינשטוק

[מתוך פרק מהיומן. הפרק הזה לא נכלל בספר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות]

בערך בשעה עשר הציצה פולה בדלת, ושאלה אם לא הגיע זמן שאלך. כמובן שהצעתי לעזוב. אך הוא, בן-גוריון, לא נתן לי. אמרה שהוא עייף, והכחיש. היתה לי הרגשה שהוא מוכן שאשב עוד שעה-שעתיים – אך לא רציתי לעייפו עד כדי כך. עמדתי על כך שאינני רוצה להרגיז את אשתו – ומוטב שאלך.

השיחה היתה די משעשעת.

בן-גוריון: "מה יש, אם מוצאים כבר פעם בן-אדם לדבר איתו? בן הארץ שנולד מבן... וכולי וכולי."

פולה: "אז אם הוא בן של בן של מי שנולד בארץ הוא צריך להפריע לך עד מאוחר בלילה?"

וכשסגרה את הדלת ואמרתי שאולי עליי ללכת, חזר והפציר: "היא לא תפריע. היא הולכת לישון ויש לה חדר לבד."

לימים תיארתי זאת באחד מספריי כך: לפתע נכנסה לחדר פולה אשתו, במשקפיים ישנות מאוד, כוס חלב בידה, ואמרה לבן-גוריון, בהתכוונה אליי: "נו, שילך כבר!"

אמר בן-גוריון: "אבל הוא בן של בן של בן מפתח-תקוה..."

"אז אם הוא בן של בן של בן מפתח-תקוה... מותר לו לבלבל לך את המוח?"

אמרתי: "מר בן-גוריון, אני לא רוצה להפריע לך, אם צריך, אני יכול לקום כבר וללכת."

אמר לי בן-גוריון: "שב. אל תשים לב למה שהיא אומרת."

פולה יצאה, אני נישארתי והמשכנו לשוחח.

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

משפחת שלביה עבדה אצלנו. מקורה היה ממצרים. אצילים היו בהליכותיהם, שקטים וישרים, החל מהאב, אשר היה קטן-קומה, רזה, אך עשוי כאילו מפלדה. פניו עדינים ואפו אף יהודי. נראה היה לי תמיד ארכאי, ודומה לחכם מחכמי התלמוד שלאחר בית שני, כה יהודי היה – וידידות התקשרה בין משפחה זו למשפחתנו. כל הבנים עבדו אצלנו, החל מעבדו-רחמן, שיצא אחר-כך לצבא התורכי ושהה שם כל ימיו – האחרון היה עבד, שחרחר, צמוק, ואף הוא עשוי פלדה. הוא עבד שנים רבות בפרדס – והיה פועל תמידי, שקט ופיקח, ובעל חוש הומור.

אימם, פטמה, היתה אשה חלשה, יפה, ויושבת-בית. הבנות, לפי התור, היו עובדות. כשהתחתנה אחת – הבכורה היתה סלחה, באה אחותה הצעירה במקומה – חדיג'ה, היא היתה יפיפיה דקה וחטובה, ועיניים נפלאות לה וקולה נעים במיוחד, לבושה בשמלות מרוקמות, ססגוניות, ומנדילים, מטפחות הראש, צחים ודקים.

סלחה, הבכורה, שהיתה נשואה לבעל קשיש ממנה, נתאלמנה וחזרה לעבוד אצלנו – ילדים לא היו לה.

למשפחה היו עוד שתי דודות זקנות גלמודות, פטמה, וחמדה הישישה, שתיים אלה הסתובבו, עבדו ולא עבדו אך אכלו לחם סביב המשק שלנו ותמיכת אב משפחת שלביה.

*

נכתב: סוף שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1900-1910 לערך. המשך הסיפור חסר.

מעמדו החברתי של העגלון בתקופת המנדט היה גבוה, כיאה לבעל מקצוע שרבים נדרשו לשירותיו, וכזה ש"משתתף במישרין בבניית הארץ ובפיתוחה," כפי שהגדיר זאת המנהיג הציוני אברהם הרצפלד בנאום שנשא בכנס החירום של "אגודת העגלונים בישראל" שהתכנס בפברואר 1951 ברחובות לדיון בנושא "עתידו של העגלון העברי".

עם הקמת המדינה החל מצבו של העגלון להשתנות לרעה, ונראה היה שהמדינה והרשויות המקומיות פועלות לדחיקת כוחם של העגלונים. העגלון משה בר-צרי, מוותיקי הענף בתל אביב, הסביר בכנס ש"כולם מנסים לקפוץ עלינו: משרד התחבורה, משרד הפנים, משרד המשטרה, הפקחים העירוניים. נקווה שלא יכריחו אותנו לשבות, כי רק אז ילמדו כאן שאי אפשר לחיות בלי בעלי העגלות."

אט-אט, עם השתכללות התובלה הממונעת והשיפור בדרכים, הפכו העגלון וסוסו למראה נדיר, עד שנעלמו כליל. לכך תרם המאבק שניהלו לאורך השנים ארגונים לשמירה על זכויות בעלי חיים.

מצוטט מתוך האתר של דיוויד סלע "70 שנה אחרי"

יאיר – שם שהוא אגדה. שם שמעורר השראה.

גם שבעים-ותשע שנה לאחר הירצחו – הוא משמש מגדלור לרבים בעם. לא עוד חייל אלמוני. ספרא וסייפא, משורר ולוחם, מנהיג שהקדיש עצמו לחירות ישראל, לכינון מלכות ישראל, בהכרה שישלם על כך בחייו.

הוגה-דעות יהודי לאומי, מחבר "עיקרי התחייה", אחד המסמכים המרגשים ביותר שנכתבו בתולדות שיחרור עמנו במאה העשרים, המצפן בדרך לגאולה השלמה.

הם היו שניים – יאיר ורזיאל. שני סטודנטים באוניברסיטה העברית על הר הצופים – ושני מנהיגים של אירגוני מחתרת, שקמו לגרש את השלטון הזר הבריטי מארצנו. יחד חיברו ספר הדרכה ללוחמים, "האקדח", וחתמו עליו: ד. ראש – ראשי תיבות: דוד רזיאל אברהם שטרן.

דוד רזיאל נפל בשליחות הבריטים על אדמת עיראק ב-1941, והוא בן 31.

אברהם שטרן נרצח בידי הבריטים בלב תל-אביב בשנת 1942, והוא בן 34.

רזיאל, מפקדו של האצ"ל, חשב שבתוך מלחמת העולם נגד הגרמנים יש לקחת פסק זמן מהתקפות על מטרות צבאיות בריטיות בארץ, ואפילו לסייע להם במלחמתם נגד הנאצים.

לא כן סבר יאיר, מחולל לח"י. את המלחמה בבריטים – טען – יש להמשיך גם לעת הזאת, בשעה שהבריטים מונעים את חירותנו בארצנו, מונעים מספינות מעפילים להגיע לחופי המולדת.

במלחמה הזאת נפל, כפי שניבא: "יום יבוא או ערב, אפול בדד, גוסס בשדה הקרב..."

ואני מהרהר בליבי, לאלו עוד שיאים היה מגיע יאיר, לו נשאר בחיים? האם היה פונה לפוליטיקה, להנהגה, או לספרות, למדע ולהגות? אלו עוד תרומות היה מביא לעמו? אכן, הפסד גדול של כולנו.

בספרו האוטוביוגרפי, "סיכומו של דבר", מקדיש יצחק שמיר דברים ליאיר:

"קשה לי לכתוב עליו בלי לגלוש לרגשנות, מפני שאישיותו וחייו עמדו בסימן של דרמה עזה. הוא הניף אותם דגלים שהונפו לפני כן בקורות עם ישראל רק בידי אנשים מסוגו של אלעזר בן יאיר, מנהיגם של אחרוני הקנאים במצדה, שממנו שאל את שמו המחתרתי...

"לא הרבינו להיפגש, מפני שפעלנו במחתרת וכל פגישה היתה כרוכה בסיכון מסויים. היינו נועדים בקרן רחוב בלילות, בחסות האפלה, וכך תוך כדי הליכה הותוו דרכים לפעילות לח"י, אף נקבעו תוכניות לטווח רחוק יחסית."

על פגישה אחת עם יאיר מספר שמיר בהרחבה יחסית, מה שמלמד על אווירת הימים הקודרים ההם:

"שוטטנו בסביבות בית הבימה. יאיר דיבר בקול נמוך, בלחש, אך מילותיו היו ברורות, בהירות וקשות. הסביר את האפשרות שייעצר באחד הימים, הוא היה בטוח, שהמעצר הזה לא יהיה ממושך – מפני שהבריטים יירו בו וירצחוהו בו במקום.

"הוא הסביר לי שרציחתו תביא למחתרת הרבה מצדדים ולוחמים, והוסיף אזהרה: כשיקרה הדבר הזה, נצטרך להימנע ממעשי נקם ולהתמקד בהעמקת המחתרת, בייעול פעילותה ובהמשך המלחמה הבלתי מתפשרת נגד השלטון הזר."

ויצחק שמיר, כמו שאומרים, הרים את הדגל והמשיך עם חבריו הנרדפים את לחימת לח"י ברוחו ובהשראתו של יאיר, ואף ביתר עוז, מיד לאחר בריחתו מהמעצר במזרע בספטמבר 1942.

שבעים-ותשע שנה לאחר רצח יאיר, נוכל לומר לו כמאמר השיר הנבואי שכתב: "בא הגדול בימים, הפורק את העול, הגואל, הזוקף כפופים ומתיר אסורים – יום חירות במלכות ישראל."

מאז נפל יאיר, ילדים רבים נקראו על שמו, בראש ובראשונה יאיר שטרן שלנו, הבן שנולד לרוני ולא זכה להכיר את אביו אלא מסיפורי האם וחבריו.

לפני שנה וחצי הלך לעולמו יאיר אברמסקי ז"ל, בנו של הבלשן והחוקר יעקב דוד אברמסקי ז"ל, שהיה ככל הנראה השני להיקרא על שם יאיר. אחיו הבכור, יוני, נהרג מירי צלף ירדני בירושלים המחולקת, במלחמת השיחרור, והוא רק נער כבן 13.

יאיר שלישי הוא כמובן, יבל"א, יאיר שמיר שלנו, בנו של יצחק, ועוד רבים אחרים.

שבעים-ותשע שנה לאחר נופלו – זיכרו האלמותי של אברהם שטרן, יאיר, ש"קידש בדמו את המולדת כדת משה וישראל," חי, נושם, שמור לעד בין גדולי האומה לדורותיהם.

יוסי אחימאיר

[המאמר הגיע אלינו סמוך לסגירת הגיליון]

הלוויה של יהודה דרורי תתקיים היום, יום שני, 8.2, ב-12 בצהרים בבית קברות רמת השרון. הוא נפטר ממחלת הסרטן.

יהודה דרורי היה איש אשכולות. איש שאהב אנשים ואהב לארגן אותם באירועים. הרצה על נושאים שונים בפני אנשים. אהב לכתוב ולהתבטא ואף הוציא לאור ספר-רומן. סייע לחבר בכתיבת ספר על  תקופת השירות בצנחנים.

תקופת הלימודים בכדורי היתה המשמעותית בחייו. ארגן את מאגר השירים של כדורי. כנסים של בוגרים, והיה פעיל  ביותר בהנצחת כדורי למען הדורות הבאים.

היה איש משפחה ואיש רעים. יזם והקים את אגודת ידידי בית החולים בילינסון.

הוא יחסר לכולנו.

[הידיעה הגיעה אלינו סמוך לסגירת הגיליון. יהודה דרורי פירסם מאמרים רבים במכתב העיתי במרוצת השנים]