שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

מה היינו עושים בלעדיה?

שרק תאריך ימים!

אשת חיל מי ימצא?

לפעמים מוצאים!

אנחנו מצאנו, עובדה.

זה עתה [9.2] הסתיימה הקרנת הסרט על חייו של אנוואר סאדאת בערוץ "כאן" של הטלוויזיה. הסרט עורר בי זיכרונות מפגישות עם אחיין שלו בקהיר ובישראל בשלהי שנות התשעים.

לראשונה נפגשנו במסעדה ברובע "מצרים החדשה" בקהיר, ביוזמת דיפלומט ישראלי בשגרירות שלנו.

הבחור ייבא מישראל קרטונים לאריזת בקבוקי מים מינראליים שחברה שלו הפיקה ממאגר במדבר המערבי, ולכן הרבה לבקר בארץ.

באותו מפגש ראשון לא יכולתי שלא לספר על ביקורו של דודו בישראל. הייתי בשירות מילואים בקו הגבול עם לבנון, ויכולתי לצפות בהגעת המטוס הנשיאותי בטלוויזיה תודות לזכייה בהגרלה שקבעה את השיבוץ למשמרות הסיור הלילי.

הבחור חייך ואמר "אז אני אספר לך משהו על ביקור דודי אצלכם. הוא נהג בימי רביעי בערב לסור אל כפר מולדתו מית אבו לקום, ולאכול ארוחת ערב מסורתית עם בני המשפחה הרחבה. ביום רביעי שקדם למסעו לישראל, שררה אווירת נכאים בין המסובים. דודי שאל על הסיבה לדכדוך, אך איש מאיתנו לא העז לגלות את חששותיו מן המסע לארץ האוייב. לאחר שהדוד חזר ושאל ושוב לא נענה, הוא אמר 'אהה, אני יודע מה מעיק עליכם, הפחד ממה שעלול לקרות לי בישראל, נכון או לא?'"

בני המשפחה החלו להנהן, מבלי לומר משהו מפורש, ואז דודי הרעים בקולו: "טמבלים, אין לכם מה לדאוג מהביקור בישראל. אם משהו רע יקרה לי, זה יהיה כאן!"

(אפרופו, בשיחות "קמפ דיוויד" בהשתתפות אהוד ברק וערפאת, הציע נשיא ארה"ב תוכנית להסדר בין ישראל לרשות הפלסטינית. ההצעה לא סיפקה את תאוותו של ערפאת, והוא נימק את סירובו במשפט: "אם אקבל את ההצעה ירצחו אותי בעזה.")

יוסף דלומי

אהוד: ראינו את הפרק על נאצר בסדרה "אויבים" של ערוץ כאן 11, וראינו גם את שני הפרקים הקודמים על ערפאת ואסד, כולם ממש מעולים! מומלץ לראות. אפשר להגיע אליהם אם מקישים "אויבים" ביו-טיוב.

מירב מיכאלי היא ללא ספק מחיית המתים של מפלגת העבודה, היא הצליחה להפיח חיים בגווייה שנזרקה בקרן זווית, במרכזה של עיר.

אלא שמעתה מיכאלי יכולה לצרף תואר נוסף לרזומה המתחדש שלה: נערת הגומי. נדיה קומנצ'י על תשע מדליותיה האולימפיות – אאוט, מירב מיכאלי – אין , תחי נערת הגומי החדשה, האולימפית, טוקיו 2021 מחכה לה.

בפריימריז הבזק של מפלגת העבודה נבחרו אנשים ראויים ביותר, ציוניים, אוהבי הארץ הטובה, אלא שלרשימה זו הצטרפה מועמדת המערערת את הבית, הפוגעת ביסודות, המנפצת את הקירות אשר רק הוקמו מחדש והיו ליציבות.

לצד מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר ודובר צה"ל לשעבר ניצבת אבתיסאם מראענה מהכפר פורודיס וכיום תושבת יפו , יוצרת ומפיקת סרטים, מרצה מבוקשת ובעיקר בעלת מודעות ושאיפות פוליטיות אשר באה לידי ביטוי בהצבתה במקום ה-12 בתנועת מר"צ, אלא שדעותיה של מר"צ היו חלביות מידי עבור אבתיסאם והיא פרשה מהמפלגה בטריקת דלת לאחר שהמפלגה תמכה במבצע עופרת יצוקה.

אבתיאסם התבטאה בביטויי שנאה כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו, בזה אין חידוש, יש רבים – יהודים, ערבים, השונאים את ראש הממשלה, אלא שאבתיסאם שיתפה את 'המיצג' חבל תליה ליד פרצופו של ראש הממשלה, וכתבה: ״אני עומדת מאחוריה ולצידה של הסטודנטית מבצלאל, אני לא מכירה אומנות מסיתה, אני מכירה פוליטיקאים מסיתים.״

מספר שבע של מפלגת העבודה פירסמה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל את הפוסט הבא:

״אלי, לא עמדתי בצפירה, הייתי בזמן נהיגה בזמן שכל המדינה כמעט עמדה דום. אני החלטתי להמשיך לנסוע ואלה היו 2 דקות מופלאות בזמן הצפירה. הכביש היה ריק, אני המשכתי לחשוב על מה שעניין אותי באמת באותו הרגע.״

לאבתיסאם יש כנראה פטיש לשואה, היא כתבה בפוסט אחר: ״איך השואה השפיעה על חיי המין של ניצולות השואה?״

את עזה היא מכנה בפוסט: ״עוד בחור צעיר מגטו עזה התאבד הלילה. אין תקווה לייאוש, לכיבוש האכזרי ולשלטון החמאס המדכא.״

לרון חולדאי שהאיר את בניין העירייה בדגל לבנון הציעה להאיר בדגל פלשתין. על מתפרע שהשתתף בעימותים כנגד חיילי צה"ל בשומרון ונהרג כתבה בפוסט "כולה בן 14 שחלם, שיצא להפגין על זכותו הבסיסית להגן על אדמתו ועל חירותו."

היא הזדהתה עם שובת רעב, פעיל הג'יהאד האסלאמי, ואף קבעה כי "הנכבה", אסונם, היה לא פחות מ"אונס קבוצתי שבוצע על ידי בריונים שממשיכים להסתובב חופשי, ומעולם לא עמדו מול משפט צדק."

ייתכן כי כל שכתבה חוסה במסגרת חופש הביטוי אך האם מקומה במפלגה ציונית?

אחרי היבול המעיד כאלף עדים על ההתבטאויות כמשנה סדורה ולא פליטת קולמוס, מצופה היה שמירב מיכאלי תתנצל על התקלה ותיפרד מאבתיסאם במנוד ראש, אלא שמירב, עקשנית שכמותה, נעה באי נוחות, התפתלה, הגנה בחירוף נפש על אבתיסאם, הזכירה שאבתיסאם עושה עבודה נהדרת נגד אלימות כנגד נשים, על היותה פמיניסטית דעתנית. כשעומתה מיכאלי עם הפוסטים שלא הוכחשו, שלא נטען כי הוצאו מהקשרם, הבטיחה נערת הגומי החדשה של הפוליטיקה הישראלית לבדוק את יחסה של אבתיסאם לאמירותיה על השואה. כשכבר לא יכלה מירב להסביר מדוע אינה נפרדת מהמועמדת שלפה את הקלף המנצח – אבתיסאם נשואה ליהודי ויש לה ילדה חצי יהודייה.

אם מירב הוכיחה שכוחה רב בהתפתלויות, הרי שמספר 2 במפלגתה, עומר בר לב, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, כמעט ובלע את לשונו אל מול התבטאויותיה של אבתיסאם, ככל שניסה להעביר את השיח למחוזות אחרים, החבלים הגדילו את הפלונטר המביך.

מצופה היה שמפלגת העבודה של יצחק רבין, מפלגת העבודה הציונית, המתחדשת, המתעוררת, תוותר על המועמדת הקיצונית הרואה בעזה גטו, ביום הזיכרון לשואה יום כף, ואת מלחמת העצמאות של העם היהודי השב לארצו מכנה "אונס קבוצתי שבוצע על ידי בריונים שממשיכים להסתובב חופשי, ומעולם לא עמדו מול משפט צדק."

כל זמן שהמעשה לא נעשה ומפלגת העבודה אינה נפרדת מאבתיסאם בנימוס ציוני, הצבעה למפלגה שהקימה את המדינה כמוה כהצבעה לבל"ד, לא פחות. אלא אם כן כמו בבחירות ההן, שמירב ביקשה להחשיך את המסך ולדבר על הצורך בביטול השם: "המחנה הציוני", כי הציוני פוגע במצביע הערבי.

עמנואל בן סבו

אהוד: לי יש הרגשה שמירב מיכאלי אינו שונה בדיעותיו מאבתיסאם! – אותו גברת בשינוי האדרת. ביידיש זה נשמע יותר טוב, מאוד עממי.

לזיכרו של יהודה דרורי ז"ל

פורסם אצלנו לראשונה בגיליון 1111 מיום 11.1.2010

הצבא המצרי הוא אחד מעשרת הצבאות הגדולים בעולם, לפחות הגדול ביותר באפריקה ולבטח גם במזרח התיכון. נכון הוא שבעוצמתו, הוא פחות מהצבא הישראלי, אבל כשמביאים בחשבון את כמויות כוח-האדם 750,000 בכל הזרועות, וציודו – 3600 טנקים, 4500 נגמשים, אלפי תותחים וטילים, חיל אוויר עם 220 מטוסי 16-F ועוד כ-200 מטוסי קו ראשון + 200 מסוקים מסוגים שונים, 20 כלי שיט מלחמתיים + 4 צוללות; כמו כן, יחידות מיוחדות, קומנדו וכיו"ב – התמונה בכל זאת מראה כוח מלחמתי מאוד משמעותי. לפיכך נשאלת השאלה – כיצד צבא זה לא מצליח להתמודד עם כמה מאות אנשי דאע"ש המציקים לו בלי הרף ומקיזים דם חייליו בחצי האי סיני?

יותר מכך, על הגבול המערבי של מצרים (עם לוב), כבר מיספר חודשים, דאע"ש עם כמה אלפי חיילים ונשק מעולה (שלקחו מהלובים) – מאיים על מצרים! למעשה דאע"ש בלוב מתחזק מיום ליום ובקרוב, כך צופים מומחים, ישלוט על כל הנפט הלובי ועל ההכנסות האדירות ממנו של מיליארדי דולרים... ומכאן ששליטתו באזור תהיה מלאה. דאע"ש יחבור אז  ל"אחים המוסלמים" (אחיהם במצרים...) – ושלטונו של א-סיסי יהיה בסכנה ממשית.

אנחנו רואים פה כשל משמעותי של ההנהגה המצרית, שאינה מצליחה לנצל את משאביה הביטחוניים ולכן, אם הרשלנות המצרית הביטחונית מאי-חיסול כוחני ומיידי של דאע"ש בסיני תימשך, ואם תתמיד באיטיות בתגובתה בגבול הלובי – הדבר יביא בהכרח למפלתו של השלטון הנוכחי במצרים, ומכאן, לשליטת דאע"ש בכל צפון אפריקה (ואפילו במרבית הארצות באפריקה שם כבר קיימים "סניפים" של דאע"ש) – ומכאן שאין צורך אפילו להסביר לפני איזו בעייה ביטחונית תעמוד מדינת ישראל ואיזה סכנות מחכות לה.

אם משום מה מתקבל הרושם שהצבא המצרי ומפקדיו מקבלים משכורתם כסדרה ומשמינים מנחת ומלא לעשות כלום, וחושבים שגן העדן הזה שלהם יימשך לנצח – עתידם צפוי להיות שחור משחור. ואם יהיו לא מעט שירימו גבה ויטענו שנראה שהמצרים כן פועלים נגד דאע"ש בסיני – התשובה היא: לאט מדי ומעט מדי... האם הצבא הענקי הזה לא יכול לחסלם תוך מיספר ימים בשטח מדברי חשוף ובו בדואים שימכרו את מחבואי הטרוריסטים בעבור מטבע זהב?

קשה מאוד להבין את השאננות המצרית הטקטית נגד דאע"ש בסיני – באי הקצאת כוחות מתאימים למלחמה שם, וקשה עוד יותר להבין את השאננות האסטרטגית המצרית ביחס ללוב – שם עדיין ניטשת מלחמה בין שלושת השבטים העיקריים על השליטה במדינה, תוך כדי מלחמה של דאע"ש בכולם כדי לקבל את השליטה.

לפיכך, העולם המערבי דווקא יראה בעין טובה התערבות מאסיבית צבאית מצרית להשליט סדר בלוב, להזרים את הנפט לאירופה, להפסיק את שפיכות הדמים, לחסל את דאע"ש ואפילו לקבל מהאו"ם מנדט לכמה עשרות שנים לנהל את לוב (ולהרוויח הון עתק ממצבורי האנרגיה במדינה זו).

כאמור, הכשל המצרי לפעילות יזומה ונמרצת הינו מסוכן ביותר לישראל, והימשכותו של כשל זה כבר גרם לכך שארה"ב אינה רואה יותר במצרים כוח מרכזי אזורי. (הם כבר מעריכים יותר את התורכים ואת האירנים...) – ואילו ערב-הסעודית "תפסה ביצים" לאחרונה ומעמידה עצמה כמנהיגת האזור הסוני נגד ההגמוניה השיעית לה שואפת איראן, ותנסה להוביל את המערכה נגד דאע"ש – אלא שכרגע היא נלחמת בתימן נגד האיראנים ובני בריתם.

המהפך המדיני הכללי במזרח התיכון הביא לכך שהאינטרס הישראלי, עד כמה שזה ייראה מוזר, הוא שמצרים וסעודיה (וירדן!) תהינה חזקות ונחושות לא רק לטפל בדאע"ש, אלא גם בו-זמנית תמשכנה לייצג את האסלאם המתון, ותהוונה את המחסום בפני הטרור האיראני.

תקוותה הסמויה של מדינת ישראל היא שמדינות אלו ישכנעו את הפלשתינאים, בסופו של תהליך, לקבל הסדר לאוטונומיה מורחבת  ומפורזת.

2. דיר באלקום צעירי ואדי ערה

השבוע הראינו לכם שמי שפוגע בנו לא ייצא חי, ואתם יצאתם להפגין למען הנבלה הזו – "השאהיד", שרצח אזרחים סתם ככה בתל-אביב. ההפגנה הזו שלכם רק מחזקת את הדעה בציבור היהודי במדינת ישראל, שבכל הסכם עתידי עם הפלסטינים (אחיכם...) – נעביר אתכם על יישוביכם ובתיכם לרשות הפלסטינית, שם תפגינו כמה שתרצו. שם גם לא תקבלו דמי אבטלה, ולא ביטוח לאומי, לא תבלו בבארים בתל-אביב, ולא תוכלו לצפות בבחורות בבגדי-ים בחופי נתניה. בקיצור, עד היום היינו סבלנים כלפיכם, אבל מעכשיו, דיר באלקום, תחזירו את הנשק הגנוב ותלמדו להתנהג, או שתעופו לנו מהעיניים לעזה או לרמאללה.

מ'. על הנופחים לרגע ברמץ חיינו

בשלושת הימים ששהיתי בשדה בוקר פגשתי מכרים ישנים שלא ידעתי שהם חובבי שירה, וגם זכיתי להכיר חברות חדשות, שאת רובן הכיר לי יהודה אטלס. אחת מהן הייתה עלמת חמד, גליה עוז מחברת ספר הילדים המפורסם 'שקשוקה'. גליה כבשה את ליבי בחיוכה המקסים ובדברי ההלל שהרעיפה על ספרי. היא הגיעה לשדה בוקר להשקת בכורה של סרט דוקומנטרי שהפיקה, על חייו ויצירותיו של צייר ידוע מראשון לציון. בערב, כשהלכנו לראות את הסרט, נזכר יהודה שהוא שכח להגיד לי, שבסוף הסרט אנחנו אמורים לעלות לבמה ולהביע את דעתנו על הסרט. כמעט התעלפתי, ממתי אני יודע להביע דעה? ומה אני אגיד אם הסרט לא ימצא חן בעיני? ובכלל איך הוא מרשה לעצמו לתת את הסכמתי בלי לשאול אותי? לא בא בחשבון! והפעם זה סופי ואני אפילו לא מוכן להתווכח.

כנראה שאטלס הכיר אותי יותר טוב ממני. הוא לא התרגש מהנחרצות שלי, אמר לי שבמילא אני אף פעם לא מדבר על מה שאני מתבקש, אז מה הבעייה בשבילי לעלות על הבמה ולהגיד מה שבא לי? לזכותי אני יכול להגיד, שאני אמנם מספר מה שבא לי, אבל תמיד מוצא קשר לנושא שעליו הייתי צריך לדבר.

כשעמדתי על הבמה מול אולם המלא עיניים נעוצות,  שמעתי את עצמי אומר, שמאחר שהסרט הנפלא שראינו עכשיו נסב על חיי משפחתו של צייר,  רציתי מאד לספר לכם על הציירת המשפחתית שלי, הבעייה היא שאין לנו במשפחה שום ציירת. מה עושים? בדלית ברירה אספר לכם על הפסלת המשפחתית שלי. הכרתי אותה טוב מאוד כי היא אחותה של אימי, הדודה מלכה מחיפה.

אף אחד מהקהל לא התקומם ואיש לא קם לצעוק  'את מי היא מעניינת!' – ניצלתי את השקט המתוח שהשתלט על האולם וסיפרתי על דודה מלכה, שהתגרשה מבעלה והתחתנה עם החבר של הבת שלה. רותי בת דודתי עברה משבר קשה, ברחה מהבית ואימי אספה אותה אלינו לתל אביב. גם לדודה מלכה היה לא קל אחרי שכל בני המשפחה הכריזו עליה חרם. כדי להתגבר על הבדידות שנפלה עליה, היא לקחה פטיש והתחילה להכות בחמת זעם על גושי אבן. כך גילתה פתאום במחצית חייה שיש בה כוחות יצירתיים והחלה להיות פסלת הרשומה באגודת הציירים והפסלים. כשמתה בערוב ימיה, בנה שרגא לקח את כל הפסלים שסתמו לו את הדירה, תרם אותם למחלקת התרבות של חיפה ועד היום הם  מפארים את אחד המחסנים התת קרקעיים של העיריה.

גם אני זכיתי בחתונתי לקבל ממנה פסל ברונזה של אישה עירומה העומדת זקופה כשהיא מושיטה זוג ידים למרום. הפסל, שנקרא 'נר זיכרון' הוא נאה למראה וגם שימושי מאוד. איך פסל יכול להיות שימושי? אצל הדודה מלכה הכול יכול להיות. מהר מאוד גיליתי שנוח לתפוס את זוג הידיים המושטות למעלה, ולהניח את הפסל על הארץ כדי שיבלום דלתות שהרוח נוטה להזיזן.

נדמה לי שלא היו בארץ הרבה חוות דעת על סרט דוקומנטרי, שזכו לכל כך הרבה מחיאות כפיים. גליה עוז התרשמה מאוד מהניתוח המקצועי שלי על סרטה ובאה ללחוץ את ידי, ותוך כך שלחה בי מבט ביישני מלווה בשאלה אם הסיפור על הדודה שלי הוא אמיתי.

ציטטתי לה את הפסוק האומר, שהמציאות עולה על כל דמיון והיא הסכימה עימי בניע ראש.

עם גליה ובעלה הטייס, עמית, יצרנו יהודה ואני חברות טובה, ועד היום אנחנו שומרים על קשר. יש לזקוף זאת גם לזכות המחשב, המאפשר לנו להחליף חוויות במהירות השמה לצחוק את שירותי הדואר. כשגליה יודעת שיש לה ביד משהו היכול לשמח את ליבי, היא לא שומרת אותו לעצמה והיא ממהרת לשתף אותי בו.

פוצ'ו היקר,

אחת עשרה בלילה. אני שוכבת וקוראת. לידי הבת שלי, יעל, שוכבת וקוראת את 'חבורה שכזאת היינו'.  היא בת 13 וצמחונית. אני שואלת אותה איך עבר עליה הקטע שבו שוחטים כבשה. הסיפור לקח אותי הלאה, היא אומרת. אחרי כמה זמן שואלת אותי מי היה יגאל אלון ומה היה התפקיד של יצחק רבין בפלמח. תראה איזה יופי. איך ספר טוב צולח את השנים ונשאר צעיר. חג שמח וכו' 

גליה   

אני שייך לאותם סופרים, שאם הם מקבלים מחמאה שאפשר להעבירה לאחרים בלחיצת כפתור, אני לא מתעצל ללחוץ. כנראה שבאותו יום קיבלתי שני מכתבים משתי סופרות אחרות, והיתה לי אפשרות להעביר לשתיהן בצניעות מתחסדת, את המכתב של גליה המתחיל בהתנצלות המקובלת של 'בהזדמנות זאת'. מעניין להשוות את התגובות של השתיים.

הסופרת נגה מרון כתבה לי: 

"מעניין אם יודעים הם אותם בודדים שנופחים לרגע ברמץ של חיינו ההולך ודועך, איזו להבת אור הם מציתים בנשמתנו?"

הסופרת אורה מורג יצאה ידי חובה כשהסתפקה בתגובה נימוסית:

"עלז לבי! לא רק אני!! ועוד מגליה עוז!!!"

      אורה ואני באותם ימים חברים בלב ונפש, מכירים אחד את השני לפני ולפנים, וכשהיא כותבת "עלז ליבי", אני יודע שהיא מתכוונת להגיד "שמחת זקנתי" וזה משום-מה אפילו משעשע אותי.

פוצ'ו

המשך יבוא

גיליון 416, דצמבר 2020 – ינואר 2021

התפעלתי מהמסה של אלכס גורדון על האב ליאוניד פסטרנק, ובנו בוריס פסטרנק. אני לא הייתי מודע למחשבות האוטו-אנטישמיות של פסטרנק הבן. בזמנו היתה "חובה" לקרוא את הספרות הרוסית הדיסידנטית – "המדור הראשון", "ארכיפלג גולג", "יום אחד בחיי איוון דניסוביץ'", "אגף הסרטן" של סולז'ניצין, וכמובן גם "דוקטור ז'יווגו" של בוריס פסטרנק. אני זוכר שהקריאה היתה קשה, אבל משתלמת. אינני זוכר את ההערות האלו של גיבורי ספרו כנגד יהודים והיהדות. המסה של אלכס גורדון מתארת איך הוא סלד מיהדותו, ונמנע מלהיפגש עם יוצרים יהודיים, וגם נמנע מלהביע דעה על האנטישמיות הרוסית, גם בתקופה הסטליניסטית, על הפוגרומים, על עלילת בייליס, ובהמשך גם על השואה. המסה הזאת גילתה לי ממש דברים שלא ידעתי, ולא שיערתי, והיא גם מפגישה את הקורא עם הרמן כהן, שמעון דובנוב, מקסים גורקי, אברהם סוצקובר, פרץ מרקיש. ומה שמעניין שדווקא אישים רוסיים הביעו הערכה ליהודים וליהדות, ושאט נפש מהאנטישמיות (גורקי, בורדיאייב ואחרים).

לגבי תופיק זיאד – אני סבור שטוב עשיתם שהבאתם את שיריו – אסור לאטום עיניים ממצוקתם של ערביי ארץ ישראל. יחד עם זאת, צריך לשים לב לכך שהוא מייחל ל"סיבובים" נוספים, על כל המשתמע, ומציע לנו, כמו ערפאת, לשתות את מי הים. הוא מדבר על כך שהוא (כנראה כמייצג את אחיו) עומד בפני מדכאיו יתום עירום ויחף, ואין לו כסף לקנות נייר, לכן הוא כותב על גזע עץ זית – קצת מוגזם לומר דברים כאלה על עצמו כשהוא משמש תחת השלטון "המדכא" ראש עיר וחבר כנסת. הוא מזכיר את המאורעות הנוראים בכפר קאסם ובדיר יאסין, וזכותו כמובן להתעלם ממבול הזוועות שבני עמו הטביעו בו את בני עמנו בנהרות של דם ממאורעות תרפ"א ועד לזוועת האוטובוסים, בתי הקפה והמלונות המתפוצצים בשל מחבלים מתאבדים שבוודאי יזכו אחרי מותם בשבעים בתולות.

רן יגיל כותב על ספרה של יערה בן דויד – ספר ראוי, גם אני כתבתי עליו.

מצא חן בעיניי הניתוח של אילן ברקוביץ' על שירו האבסורדי של אריאל זינדר: נהג לוקח טרמפיסט מחבל למסגד אל-אקצא, למרות שהוא דוקר אותו במברג. אגב חוקרים טוענים שמסגד אל-אקצא נמצא בסעודיה, ולשם הגיע מוחמד, ו"ההעברה" לירושלים היא בבחינת מוטציה היסטורית של האימפריאליזם המוסלמי. באשר לסונטות של שקספיר המוזכרות ברשימה – אני מכיר תרגום נפלא של זיוה שמיר ("עיני אהובתי", ספרא 2011).

אביבה לוי כותבת על ספר שיריה של רחלי אברהם איתן, שיש בהם שאיפה למיזוג תרבויות: ריקוד קרקוביאק ליד ריקוד דעסא, וכן הקורונה שהיא ריקוד מקברי של הטבע.

טל שמיר כותבת על שיריה של איריס קול שהוציאה את ספרה בהוצאה עצמית, שבוודאי צמצמה את הוצאותיה, שהרי משורר היום נאלץ לממן את הוצאת ספרו, ואם זה מתבצע בהוצאה – הרי גם הוצאה צריכה להרוויח. לכן הוצאה עצמית היא פתרון טוב. קראתי את השירים שהובאו ברשימה, והם בעיניי עוצמתיים מאוד.

יפה עמנואל בנימיני כותבת על הרומן של ציפי קליין "אי-לידה", זכר לגזירות גטו קובנה, שם נולדה ילדה, למרות האיסור ללדת ילדים, והוענק לה השם המרטיט הזה. התינוקת הוברחה מהגטו וגודלה אצל ארבע אימהות ושלושה אבות (כמו בהגדה של פסח...)

יוסי ברנע כותב על ספרו של גדי טאוב "ניידים נייחים", על אליטות שמסכנות את הדמוקרטיה. לא קראתי את הספר הזה, אבל ההתרשמות היא שהוא לא ממש מחבב את ראש הממשלה (משווה אותו לטראמפ, לארדואן, לאורבן).

שלומית שחר כותבת על המתח בין אבות לבנים בעולם העתיק, בימי הביניים, בהווי האצילים ובקיבוץ הארץ-ישראלי – שהבנים מורחקים מההורים למנזרים, לפנימיות, לחדר ילדים. האיור המרכזי: קרונוס שבולע את ילדיו, ואדיפוס ההורג את אביו.

לא ידעתי שליאורה סומק כותבת פרוזה – הסיפור שלה "מבחן בד" מתאר את קורותיה של משפחה יהודית בעיירה טארגו פרומוס שבמחוז יאשי שברומניה. הסיפור לא קל לקריאה, ונאלצתי לחזור מספר פעמים על פסקות מסוימות כדי להבין את הרצף.

עמוס לויתן כותב הפעם על פרופסורים המגדירים עצמם "מזרחים" – חביבה פדיה, יוסי יונה, יהודה שנהב. אני אוהב לקרוא את לויתן, אלא שהפעם דבריו הם קצת "פרווה".

קראתי עוד, אבל אסתפק בזה.

משה גרנות

למאמרי "עקרונות לשיפוט בפרסים הספרותיים", שהתפרסם בגיליון הקודם של עיתונך, צירפת את התגובה הבאה: "אני מתפלא שלא ציינת את האפשרות של כל חבר-שופטים להעניק את הפרס גם למי שלא הגיש את מועמדותו."

אני בטוח, אהוד ידידי, שלא תכעס עליי אם אשיב לך על הצעתך זו בשיטתו של יוסל בירשטיין, שפעם, בשנת 2000 (אחרי שהופיע ספרו "סיפורים רוקדים ברחובות ירושלים"), זימנתי אותו לראיון בפני קהל באולם של "בית אריאלה" בת"א, במסגרת הסדרה שלי "ספרים בכותרות". והשיחה איתו חקוקה בזיכרוני היטב, כי אחרי כל שאלה שהפניתי אליו על כתיבתו, היה מעכב מעט את תשובתו, כדי להגביר את הציפייה של הקהל למענה שלו, ואז מחייך ואומר: "אם תרשה לי, אשיב לך על שאלתך עם סיפור."

וכך במשך שעה וחצי עינג את הקהל בסיפורים מאולתרים, שכמעט כולם התחילו בנסיעה שלו באוטובוס ובמה ששמע מפי אישה, אחת מהנוסעות באוטובוס, צועקת לאישה שעמדה בתחנה שבה עצר האוטובוס להורדה או להעלאת נוסעים.

באותו ראיון למדתי שסיפור חכם המסופר בעיתוי נכון עושה את שליחותו טוב יותר מהסברים מלומדים, כמובן – אם הנך... יוסל בירשטיין. מאחר שאינני מחונן ביכולותיו השופעות של בירשטיין אענה לתמיהתך, אהוד, על העקרונות לשיפוט בפרסים ספרותיים, באמצעות סיפור-המעשה הבא, שאכן התרחש לי.

באחת משלוש הפעמים שבהם גייסה אותי אגודת הסופרים לשפוט בפרס ברנר, פנה אלי ידידי דן צלקה בטלפון ואמר: "נודע לי, יוסי, שנבחרת השנה להיות שופט בפרס ברנר, אז אני רוצה להזכיר לך שידידנו תמוז לא קיבל עד כה פרס ספרות כלשהו על כתיבתו."

אילו הפונה אליי היה מישהו אחר, ולא דן צלקה, הייתי ודאי נוזף בו על פנייה אליי בנושא כזה. אך מאחר ששנינו היינו ממטופחיו של בנימין תמוז, שמרגע שהתמנה להיות עורכו של המוסף "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ" קירב כותבים כמונו, סופרים בתחילת דרכם (וביניהם גם רות אלמוג, מאיר ויזלטיר וחיים באר), שאלתי אותו: "צלקה ידידי, לא מצאתי ספר שלו בחבילת הספרים שהועברה אליי. אתה בטוח שהגיש מועמדות לפרס ברנר?"

"אתה מכיר אותו," השיב צלקה, "הוא לא יגיש מועמדות."

ואני השבתי לצלקה: "מאחר שתמוז אינו מגיש ספר לפרס כלשהו – איך יוכל לזכות באחד מהם?"

רק אחרי ששיחתי הממושכת עם צלקה, שעברה אחר-כך לאנקדוטות על מנהגיו המשעשעים של תמוז כעורך, הגיעה לסיומה – נזכרתי בקביעה של "סבא" מנדלי ב"ספר הקבצנים" על הווי בית-המרחץ בעיירה – ייתכן שאינני מדייק, כי אני מצטט מן הזיכרון: "אם הגעת לבית-המרחץ – היכבד והתחל להזיע עם כולם!"

יוסף אורן

אהוד: לפי ויקיפדיה, אכן תמוז לא זכה מעודו בפרס ברנר וזכה רק בפרס זאב לספרות ילדים ונוער בשנת 1971. אני מניח שהוא לא הגיש את מועמדותו לפרסים כי אולי חשש שיזכה בפרס ספרותי לא כהערכה לספריו אלא בעיקר בזכות מעמדו כעורך מוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", שכמעט כל שופט אפשרי בפרס ספרותי, תלוי בו לשם פירסום דבריו.

דן צלקה זכה, לעומתו, בפרסים ספרותיים רבים, בהם פרס ברנר בשנת 1974, כאשר מאחוריו היו רק ארבעת ספריו הראשונים, ודומני שהוא זכה בו בזכות העורך הכל-יכול של אז, מנחם פרי. דן צלקה קצת נעלב כאשר הערתי לו בשיחת ידידות כי קיבל קצת מוקדם מדי את הפרס. אפילו הרומאן המעולה שלו, "כפפות", טרם הופיע אז.

קורותיי דומות לאלו של תמוז בכל הקשור לפרסים ספרותיים בישראל, למעט מלגות התפנות ליצירה ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל, שבהן זכה הוא וזכיתי גם אני.

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

זה עתה שטפתי את מיצי, חתולת האנגורה שלי, ממי-הסבון, ושערותיה הארוכות דבקו לעורה וכולה נצטמצמה על-ידי כך וגופה הקטן והרזה רעד כולו מקור – עטפתי אותה במגבת ישנה, שמתיה בשמש וישבתי לידה. לאט-לאט החלה לנהום קלות, למצמץ בעיניה ונידמה היה שהיא נרדמת, ופתאום – פקודה: "בואי!"

כשאימי היתה נותנת פקודה אי-אפשר היה לא להישמע לה. היתה לה יד קטנה ונוקשה מעבודה, שהיתה תוקעת בין כתפיי הרזות ומכוונת לאשר תרצה – וכך כיוונה אותי כשהיא מיישרת את הסרט האדום בשערותיי ומנקה את רגליי היחפות מן החול שדבק בהן, דוחפת ומכוונת ישר ל"סאלון", משם הגיע בליל-דברים ביידיש, גרמנית ורוסית – היה זה עניין רגיל בביתנו: תיירים – עסקנים ציוניים מחוץ-לארץ. כשנכנסתי עברתי על שורה שלימה של אנשים כשאני מושיטה להם את ידי לשלום – בתנועה שבה הייתי בחורף מרכסת את כפתורי נעליי הגבוהות: אחד אחר השני, אחד אחר השני, וליבי נתון למשהו אחר. כעת ידעתי בדיוק מה עליי לעשות. עליי לתת "מיספר" – עליי לשעשע את האורחים בדקלום או בשיר; הייתי למשל מדקלמת בפאתוס רב:

"שלום לך מרתה, תמתי עד נצח! הנני שב לקרב, כי נרפא הפצע."

או:

"דליה דליה, אין את ענייה.

 אנה תסעי – – – "

וזאת בקול נוגה ורך, והפעם בחרתי בשיר: "אשא עיניי אל ההרים", פרק תהילים שמורתי הרוסית הצמידה אליו מנגינה אוקראינית לאומית, קשה למדי; היו שם עליות וירידות – והיה צריך "לבצע" אותו ממש. היה לי סופרן חלק, וניגשתי מיד לעניין ועשיתי את מלאכתי באמונה: פתחתי את פי ברחבות ובתמימות רבה, כמו שעושות ילדות קטנות בשעה שהן שרות, ביטאתי את המילים של הטקסט העתיק בקלות ופשטות רבה אבל במקום שרוב הילדות היו מתעייפות, מתחילות להתנשם וגומרות בפיאניסימו צרוד במקצת – עליתי אני לטונים הגבוהים של הפינאל בקלות, וגמרתי בצליל רם ונקי.

רעם של מחיאות-כפיים ניתך עליי. אני עמדתי על מקומי כברווז בתוך גשם, ובעקשנות היבטתי אל אימי. חיכיתי לאות שיינתן – להסתלק! אבל האות לא ניתן.

ומיצי ודאי וודאי שיצאה מן המגבת – היא תתגולל בחול החם ותקלוט לתוך שערותיה הארוכות והמשייות קוצים ואניצי-קש, ושוב תהיה מלוכלכת. ואני אהבתי לייבשה בשמש כדי שתהא דומה לפקעת של מוך לבן, כששתי עיניה הירוקות נתונות בו כשתי פנינים ירוקות.

ופתאום צצו לפניי שתי עיניים קרות מוזרות, וקול קשה פנה אליי:

"הגידי לי בתי, היכן היית רוצה להתגורר, בפריס או בירושלים?"

פריס או ירושלים? – עליי לענות מיד, עליי לעשות את חובתי – פריס? מעודי לא שמעתי שם כזה. במוחי עברו שמות שונים: ראש-פינה, זכרון, רחובות, גדרה... ואולי זה כפר ערבי אחרי גדרה?

עניתי בקיצור נמרץ: "ירושלים!"

מיד ראיתי לפניי את האשנב בבית סבתא, כשמתחת לאשנב עומד שולחן ועליו שרפרף, וכשעולים על השרפרף מוציאים את הראש דרך האשנב ומיד משקיפים על פני נחל קדרון ורואים מין מפה פרושה, שיצורים זוחלים עליה לאיטם: חמורים טעוני-שקים וערביות עטורות סלי-ירק על ראשיהן עולות במעלה ההר, וההרים, מסביב – אשא עיניי אל ההרים... הידהדו המילים באוזניי, ופתאום הרגשתי באטמוספירה שסביבי ונתברר לי – "שקלעתי אייזן", וכי מילאתי את חובתי לכל הדיעות, ומבלי לחכות לאות – קפצתי קפיצה גדולה אחת, ועוד אחת – ופרחתי החוצה.

אחר שנים, בימי קונגרס אחד, נמצאתי באכסניה שבה גר גם אותו "איש ברזל" בעל העיניים הקרות. ישבתי באולם ולפניי גל של מעטפות וגלויות, וכולי שקועה בכתיבה הביתה – לפתע צצו העיניים הקרות ההן מעליי:

"כותבים הביתה, מה? – 'אשא עיניי אל ההרים?'..."

*

נכתב: 1951-1952 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1903. נדפס לראשונה: "הארץ", 4.4.1952. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 105. נוף הרי ירושלים, הנשקף כאן לעיניה, דומה לזה המצוייר בתמונת השער של הכרך "כל הפרוזה" – "דרך בין זיתים", מאת נחום גוטמן, 1927. ציור זה רכשה ממנו אסתר באותה תקופה, והיה מול עיניה שנים רבות.

בשנת תרס"ג, 1903, ביקר בארץ-ישראל המנהיג הציוני מנחם אוסישקין. ברצונו היה אז לאחד את כל היישוב באמצעות הנהלה ציבורית אחת שאליה יישלחו נבחרים מכל מושבה. הוא ביקר אז בכל המושבות, והגיע כמובן גם לפתח-תקווה, שהיתה המושבה הגדולה בארץ. בהיותו בה סר לביקור אצל יהודה ראב, אביה של אסתר. לימים סיפר יהודה ראב, בספר זיכרונותיו "התלם הראשון", עמ' 143-144, את גירסתו שלו לאותה פגישה:

מנחם אוסישקין ביקר אז בארץ, וביקרני בביתי. הוא פנה בעברית אל בתי אסתר, שהיתה אז ילדה. "היכן את רוצה לשבת?" (רצה לומר – לגור).

"בכיתה השמינית," ענתה.

"לא זה, היכן רוצה את לגור, בבירה?"

"אתה חושב בירושלים?" – שאלה, – "לא, כאן בפתח-תקווה."

אוסישקין לא הסתפק בכך, והמשיך: "כוונתי לא לירושלים, אלא לפריז. הרוצה את לנסוע לפריז?"

"לא, אני רוצה להיות בארץ אבותיי!" ענתה הילדה בכעס.

עם כל הכבוד לאוסישקין, לא שכחתי לו עד היום מיבחן זה. אוסישקין, שלא היה איסטניס ביותר, לא נמנע אפילו מלהוסיף:

"את הדברים האלה שמו בפיה..."

ובכן, לו ענתה הילדה "בפריז", הרי השערוריה הידועה על שאיפת הדור הצעיר ל"צרפתית" ולהגירה לחוץ-לארץ. כיוון שענתה מה שענתה – מסתמא הכינו אותה לכך. כאן כבר לא היה רצון "לראות", אלא לסלף...

יהודה ראב

אני משלים

עם מציאות האדם בעולם

טלאי על טלאי

עוול ועוד עוול

יצרי לבו ועצבותו

מגע עם הזולת

מאיר וזורע ניצוצות

גם אם מחשבות ליבו

רק רע כל היום

לא אומר הבל הבלים

קוהלת צדק לפעמים

יש יתרון לאדם

בעמלו תחת השמש

נגה מרון

emarron@013.net

9.02.21

לאהוד שלום רב,

הרומן הדיסטופי שלי למבוגרים "יש מישהו אחר" ראה אור לפני ארבע שנים. הוא מתרחש בשנת 2027, ומשקף את החיים בישראל אם, חלילה, לא נצליח להחליף בה את השלטון.

שנת 2027. איה, נכדה לישראלים יורדים, טסה מארה"ב לביקור בישראל. עשרים שנה לפני כן, בגיל 18, איה ביקרה כאן עם קבוצת נוער והתלהבה. היא התאהבה בהראל וחלמה לבנות את עתידה בישראל. אולם המציאות ב-2027 טופחת על פניה: מיטב המוחות היצירתיים נטשו את הארץ, חוקי הדת שולטים, אין השקעות מחו"ל, שחיתות והזנחה שוררים בכול. ולמרות כל זאת הישראלים ממשיכים לתמוך בשלטון הקיים, משום שאינם רואים באופק כל אופציה אחרת.

הרומן מציג אופציה אחרת, והיא אכן מנצחת. בזכות אדם שמצליח לרכז רוב של גברים ונשים, אשר ללא קשר לאמונתם הדתית, לגזעם או לתרבותם, יש לכולם שאיפה משותפת: לחיות ולהתפרנס בכבוד ובשלווה, לגדל את ילדיהם כרצונם, בישראל יהודית ודמוקרטית.

במתכוון כתבתי רומן קריא ולא ספר פוליטי. רציתי להגיע אל קהל קוראים רחב שלא יתעניין בקריאת ספר פוליטי. אני פלמחניקית, ילידת ירושלים, ואשת חינוך, וספרי זה הוא השמיני למבוגרים. כתבתי אותו בתחושה של שליחות, המעט שיש בכוחי הדל לעשות למען מולדתי האהובה.

אשמח לשלוח את הספר בקובץ וורד, חינם, למי שישלחו לי את כתובת המייל שלהם.

בברכה,

נגה מרון

emarron@013.net

וכך כתב צ'רצ'יל בשנת 1899, כשהיה בן 25 לערך:

צ'רצ'יל על "שיגעון הקנאות של האיסלם"

"מה נוראות הן הקללות שהאיסלם מטיל על חסידיו. בנוסף על שיגעון הקנאות, המסוכן אצל האדם כמו הכלבת אצל הכלב, יש בו באסלם אפאתיה מפחידה, ופטליזם של השלמה עם הגורל. התוצאות מכך בולטות לעין בארצות רבות – הרגלים של בזבוז וחוסר דאגה ליום המחר, שיטות חקלאיות מפגרות, שיטות מסחר עצלניות ונטולות מרץ, וחוסר ביטחון בקניין הפרטי. כל אלה קיימים בכל מקום בו מאמיני הנביא מוחמד שולטים או מתגוררים. חושניות מן הסוג הנמוך שוללת מחיים אלה את חינם ועדינותם, וכתוצאה מכך גם מפחיתה מקדושת החיים והכבוד לאדם.

הדין האיסלאמי קובע כי כל אישה באשר היא הינה רכושו של גבר, בין כילדה, כאישה נשואה או כפילגש, ומשום כך יתעכב חיסול העבדות עד אשר ייחלש כוחה של אמונת האיסלאם בעולם. מוסלמים כיחידים מגלים לעיתים תכונות נפלאות, אולם השפעתה של דת זו משתקת את ההתפתחות החברתית של מאמיניה. האיסלאם הוא הכוח המושך אחורה החזק ביותר בעולם. האיסלאם רחוק מאוד מפרפורי גסיסה; אדרבא, זוהי דת מיליטנטית, המגייסת ללא הרף מאמינים חדשים. היא כבר התפשטה בכל רחבי מרכז אפריקה, ובכל שעל של התפשטותה היא מייצרת לוחמים עזי נפש; ואלמלא מצאה הנצרות מקלט בזרועותיו האיתנות של המדע, אותו מדע שנגדו נאבקה לשווא, אזי הייתה הציביליזציה של אירופה המודרנית עלולה להתמוטט, ממש כפי שנפלה הציביליזציה של רומא העתיקה."

קטעים אלה לקוחים מן הספר "מלחמת הנהר", שכלל אוסף כתבות ומאמרים שכתב צ'רצ'יל במהלך ביקור באפריקה, בה סיקר עבור ה"דיילי טלגרף" הלונדוני את המלחמה על מקורות הנילוס. כ-16 שנים קודם לכן היה לבריטים מפגש עם דת האיסלאם. זה היה בעת שהדרשן הדתי מוחמד אחמד עבדוללה אל טאשי, המכונה "מהדי" (מעין משיח לפי האיסלם), הלהיב כמה רבבות מוסלמים בסודאן ויצא למלחמת קודש נגד כוח בריטי קטן שהיה במקום. הקרב הידוע ביותר במלחמה זו הוא על חרטום, שבו נהרג מפקד העיר, הבריגדיר צ'ארלס גורדון. אחרי הקרב ערכו לוחמי המהדי טבח בתושבי העיר, ורצחו לפי הערכות קרוב למאה אלף איש, אישה ועולל. צ'רצ'יל עצמו הספיק להשתתף בשנת 1898 בקרב נגד המוסלמים באומדורמן, בו הביסו הבריטים את המוסלמים בשל עדיפותם בכוח אש – מכונות ירייה מול נשק פרימיטיבי בו השתמשו המוסלמים.

הדברים הנשכחים שכתב צ'רצ'יל לפני שנים רבות כל כך מתרוצצים עכשיו באינטרנט ברחבי העולם כאמירות אקטואליות. נראה שהיוזמה להפצת דברי צ'רצ'יל קשורה בהצעה המטומטמת של שר הפנים הבריטי, שיזם חוק שכוונתו להגן על דת האיסלם בבריטניה מפני פרסומים "מעליבים".

כך דיבר אנגלי אמיץ, פיקח ומפוכח על האיסלאם באירופה ובעולם המערבי בכלל.

[ציטוט ממקור לא ידוע. פורסם אצלנו לראשונה בגיליון 1111 מיום 11.1.2016]