בגיליון:
- אסתר ראב: שירים מבין הזמנים
- שועלה: מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
- חגי סגל: שקיעת האלים
- באבל על מותו של הסופר, המשורר, העורך, המו"ל והמתרגם: איתמר יעוז-קסט
- משה גרנות: עיון בסונטה מאת איתמר יעוז-קסט
- יונתן גורל: זה החידלון
- יורם אטינגר: הנשיא ביידן ומלכודת האחים המוסלמים
- יהודה דרורי: הטמטום היחצני של צה"ל
- אלי עמיר: חיים גורי במועדון העיראקי
- פוצ'ו: בחיי [7]
- אורי הייטנר: צרור הערות 14.2.21
- רון גרא: גַּל מוּאָר
- אילן בושם: 11 שירים, פברואר 2021
- עדינה בר-אל: מני אליאס: קולנוע נגד גזענות
- נעמן כהן: אלג'יריה – הכותל שייך לנו
- אסתר ראב: הפרה הכחולה
- אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים
- אהוד בן עזר: מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד: ראיתי לאחרונה גם את הפרק על סאדאת, בסדרה "אויבים" של ערוץ כאן 11, וראיתי קודם גם את ארבעת הפרקים הקודמים על ערפאת, חאפז אסד, סאדם חוסיין ונאצר, כולם ממש מעולים! ובייחוד שהם בעיקר דוקומנטאריים ובנויים על קטעי צילומים של סרטי חדשות וראיונות אמיתיים, סרטים אותנטיים שיש בהם רק מעט קטעי המחשה מצולמים מבויימים, כדי להבליט בעיקר את האווירה. מומלץ לראות את כל הסרטים האלה. אפשר להגיע אליהם אם מקישים "אויבים" ביו-טיוב.
- שאר הגליון
מאמרים
אסתר ראב
שירים מבין הזמנים
*
הִיא יוֹצֵאת עִמּוֹ קֶבַע
לָעוֹלָם הַכָּחֹל
וְאֶל אֲשֶׁר מֵעֵבֶר
לִשְׁתֵּי הַנְּשָׁמוֹת הָאֲחָיוֹת.
מְטַיְּלוֹת
וְעוֹלִים מַדְרֵגוֹת עֶרְגָּה
אֶל הַגַּנִּים
הַכְּחֻלִּים
[מתוך העיזבון]
שִׁיבָה
פָּרְשָׂה זְרוֹעוֹת-שְׁבִילֶיהָ – הַמּוֹלֶדֶת
עֲטוּרֵי "שֵׁן-אַרְיֵה" וְכַלָּנִיּוֹת
בְּשַׁלֶּכֶת-כְּרָמִים הַשִּׁקְמָה עוֹד עוֹמֶדֶת,
וְגִזְעָהּ בֶּן-דּוֹרוֹת מְכֻרְכָּם,
אֶקָלִפְּטִים, אַדִּירִים, אֲרֻכֵּי-שְׁבָטִים,
מְאַוְּשִׁים וְהוֹמִים:
"הַאַתְּ זֹאת הַבַּת?"
וְאֵי הַצַּמָּה? וְאֵי הַמַּבָּט?
שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתַי וְרֹאשִׁי הַשָּׂב
בְּקִפּוּלֵי אַדַּרְתֵּךְ אָלִיט
אַדֶּרֶת-הָדָר: כֶּרֶם וְגַן רַךְ...
כְּאָז יִרְעֲפוּ הַשָּׁמַיִם
אֶת כּוֹכְבֵיהֶם בַּלֵּילוֹת,
וּכְאָז יִסְתַּחְרֵר הָרֹאשׁ
בֵּין רְקִיעִים רָמִים –
עַד הֱיוֹתוֹ אֲבַק-עוֹלָמוֹת.
1955
* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.
ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
חגי סגל
שקיעת האלים
פורסם לראשונה ב"מקור ראשון", 5.2.2021
עיזבונו של רבי נחמן מברסלב כולל משל קצר ומדויק על הפוליטיקה המודרנית: "הקבצן שהפך למלך". הוא עוסק ב"מדינה שהנימוס (המנהג שלה) היה, שכל שלוש שנים היו לוקחים מלך אחר בזה האופן: היו יוצאים לשדה, והראשון שפגעו בו היו ממליכים אותו, אפילו סומא וחיגר. פעם אחת יצאו, ופגעו ראשון בקבצן אחד שהיה שיכור, ותכף לקחו אותו בכבוד והביאו אותו לפלטין המלך, והפשיטו את מלבושיו והלבישו אותו בגדי מלכות והכתירוהו בכתר מלכות, והיה שיכור ולא ידע כלום, וישן. וכשניעור משנתו, וראה שהוא בפלטין של המלך ומלובש בגדי מלכות והמשוררים מזמרים, התפלא מאוד אם זה חלום. הלוא הוא זוכר שהיה מוטל באשפה. והיכה באצבעו, שיכיר אם זה חלום או לא, וראה שאין זה חלום. על כן חשב שהוא באמת מלך."
פחות או יותר זה מה שקרה לבני גנץ. הוא לא קבצן ולא שיכור חלילה, אבל ודאי לא ניחן בכישורי מלוכה. למזלו, לרוע מזלנו, המנהג המקובל במדינת היהודים גורס שכמעט מדי ערב בחירות התקשורת יוצאת לתור רמטכ"ל לשעבר או ידוען בכיר אחר, מניחה כתר על ראשו, ובלי קשר לכישוריו הטבעיים מכריזה עליו כמועמד הראוי ביותר לראשות הממשלה, זה שיביס סוף סוף את ביבי. לעיתים קרובות הוא אכן משתכנע ונרתם למשימה, עד שהמציאות טופחת על פניו. כך קרה עם הרפתקת מפלגת המרכז של אמנון ליפקין שחק, עם אהוד ברק בשעתו, ולפני שנתיים עם בני גנץ.
התיק האישי של גנץ, רמטכ"ל אפור בדימוס, לא הכיל רמז שהוא מתאים לשמש כקברניט האומה הסבוכה הזו, גם לו עצמו היו בהתחלה פקפוקים רבים. במשך חודשים רבים שמר על שתיקה. אבל בסוף השתטה לחשוב שהוא מתאים, והסוף ידוע, כדברי הסיכום של רבי נחמן: "כך הוא המפורסמים של שקר, שרואים שעושים להם כבוד כזה ואינם מבינים מפני מה, ומתבלבלים בדעתם אם באמת הם מפורסמים או זה חלום."
כחול לבן היתה חלום סוריאליסטי במיוחד. כמעט כל המלכים שכיכבו בו פירסמו בחודש האחרון הודעות פרישה. גבי אשכנזי, אבי ניסנקורן ומשה יעלון. גם הם פותו להאמין כי נועדו לגדולות, ובפועל הגיעו לקטנות. גנץ נותר לבדו עם איי ההרס, על סף אחוז החסימה. אפילו לעומר ינקלביץ' לא נותר לו עוד מה להציע. גם לא נותרה לו אפשרות להסביר איך זה שלפני חודשיים הוא גרר אותנו לבחירות על עקרון שרידותו של אבי ניסנקורן במשרד המשפטים, וכבר אחרי כמה שבועות ניסנקורן פרש משם ביוזמתו, ובינתיים פרש בכלל מהפוליטיקה. אז על מה, לכל הרוחות, גנץ התעקש? האם לא עדיף להתעלם מהלחץ השמאלני הכבד ולזרום עם הצעות הפשרה שיכלו למנוע את פיזור הכנסת? עכשיו טוב לו יותר?
ודאי שלא. עכשיו רק רע. אבל למרות תבוסתו המוחצת במבחן המעשה הפוליטי גנץ ממשיך לשמור על גינונים של מנהיג מפלגת ענק, לנהל בו זמנית ארבעה-חמישה משרדי ממשלה חשובים, ולנצל את זכות הווטו שלו ליד שולחן הממשלה כדי לתקוע מקלות בגלגלי המאבק בקורונה. בחירוף נפש ממש הוא נאבק השבוע בתחנוני בכירי מערכת הבריאות להאריך את הסגר בשבוע, כאילו נשאר לו איזה סיכוי לקושש כמה קולות מנפגעי הסגר, ואיכשהו למשוך עד נובמבר ולהפוך מראש ממשלה חליפי לראש ממשלה קבוע.
אם הוא באמת חושב שיש לו סיכוי כזה, מצב קשריו עם המציאות עגום ממצבו של הקבצן הנ"ל. בני גנץ הוא היום שם נרדף לתקלה לאומית קשה. יש קונצנזוס שמבצע המלכתו היה אסון. רוב הסיכויים שהסקרים יאלצו אותו לפרוש עוד לפני ה-23 במרץ. אולי יוכל אז להתנחם בכך שהקריירה הפוליטית שלו היתה ארוכה מזו של קבצן אטרקטיבי נוסף, רון חולדאי, שהתרסק בסקרים עוד בטרם יבשה הדיו על הכרזת מועמדותו. מפלגת הישראלים הנפוחה שלו נגוזה ואיננה, כמו הטיטניק בהפלגת הבכורה. רבי נחמן ודאי היה אומר על כך, בסגנונו שלו, שהנמשל חזק יותר מכל משל.
חגי סגל
באבל על מותו של הסופר, המשורר, העורך, המו"ל והמתרגם
איתמר יעוז-קסט
תרומה גדולה תרם לשירה ולספרות העברית
ולהידוק הקשרים התרבותיים בין שתי המולדות שלו:
הונגריה וישראל
יהי זיכרו ברוך – ויתקיים לדורות במפעלו הספרותי
משה גרנות
עיון בסונטה מאת איתמר יעוז-קסט
מתוך "ספר השורש הבוער – מבחר ושירים חדשים" עקד, 2010, עמ' 41
זיכרון לילד, לשיר ולמלאך
רק צריף וַחֲשֵכָה.
קרעי-מִלים הרחישו בָּאֲוִיר
כְּאִלּוּ באו מתוך פֶּה פָּעוּר מעט.
באין-אונים נזקף על דרגשו הילד, הניע יד.
בְּדַל עִפָּרוֹן רשם שורה.
מן הדרגש בקע קול נשימות מהיר,
אך איש לא שם לִבּוֹ לילד הרועד, עת כי בְעֹמֶק הבשר
נגע בו המלאך, זורה אֲוִיר גבישי וּמְטֹהָר.
ונע כל העולם בין טוב ורע.
הילד נאנח. הָאֵם נִגְּשָה בחרדה אל הַדַּרְגָּש:
"מדוע לא תישן?" אולם נשמע רק מַעֲנֶה הולך-נחלש
כמו גמגום, עד ששקע הילד בְּחָלְיֹו;
ולא ידעה הָאֵם לְמוּל הגוף החם,
כי ברית-חיים כרותה בין דמות מלאך סודי וְנֶחֱלָם
ובין הילד שגופו בְּמִלּוֹת שיר
בוער כֻּלּוֹ.
(2010)
השיר בנוי במבנה של סונטה, אך למראית עין אין כאן הקפדה על הקווים הקלאסיים של סוגה זאת: בשיר יש 14 שורות, והוא בנוי מארבעה בתים, כששני הראשונים הם בעלי ארבע שורות, ושני האחרונים בעלי שלוש שורות – ואלה בהחלט ממאפייני הסונטה, אך בשיר זה יש גם "פרצות" לא מעטות מהמסגרת הנוקשה של הסוגה הזו: שורה ראשונה ושורה אחרונה מחולקות לשניים, אורך השורות והמקצב אינם אחידים, והחריזה, ממבט ראשון, היא רופפת ביותר: בבית הראשון אין כלל חריזה פנימית, אך באורח מפתיע לחלוטין מתחרזת השורה הראשונה בבית הראשון עם השורה הראשונה של בית שני (באוויר – מהיר), והשורה האחרונה בבית הראשון עם השורה האחרונה בבית השני (שורה – טוב ורע). בבית השני יש כבר רמזו של חרוז פנימי בין שורה שנייה לשורה שלישית (הבשר – ומטוהר). החריזה הולכת ומתהדקת בשני הבתים האחרונים: שתי השורות הראשונות בכל בית מתחרזות (הדרגש – הולך נחלש; החם – ונחלם), והשורה השלישית בבית השלישי מתחרזת עם השורה השלישית בבית הרביעי (בחוליו – בוער כולו).
למדנו מ"שירי סוף הדרך" של לאה גולדברג, שכאשר משורר/ת מבקש/ת להצביע על המקום בו נמצא המסר העיקרי בשיר – הוא/היא מקפיד/ה באורח מיוחד על עניינים של פרוסודיה. בשיר ג' מתוך קבוצת השירים הנ"ל מושקע לא רק חרוז משובח, אלא גם מקצב ומשקל, שאין להם זכר בשני השירים הראשונים.
נדמה לי שזאת הכוונה הנסתרת בסונטה שלפנינו: ככל שהקורא מתקדם בקריאה, הוא נעשה עד לווירטואוזיות שהייתה מוחבאת בתחילת השיר, ואשר הולכת ונחשפת בהמשכו.
לא נותר עתה אלא לבדוק את הסיבות להחלטתו של המשורר לבחור במבנה שלפנינו, ולשם כך חובה היא להתחקות אל הסיטואציה הבאה לידי ביטוי בשיר: מסתבר שהשיר מספר על ילד ששוכב על דרגש בצריף ששוררת בו חשיכה, ואימו הדואגת לו מוצאת שהוא קודח מחום.
צריך להודות לפרופ' נורית גוברין ש"הרשתה" לקוראי הספרות ולמבקריה לצאת מתוך היצירה אל הרקע שלה ואל קורות חייו של היוצר. ובכן, מי שמכיר את קורות חייו של איתמר יעוז-קסט, וקרא את שירתו, יודע שהוא ניצול שואה, שנעצר במחנה ברגן-בלזן, וכי בתוך הגיהינום שהיה שרוי בו בשנים 944 -1945 החל לכתוב שירים בשפה ההונגרית, שירים שתירגם בעצמו לעברית בבגרותו*. יש סבירות גבוהה שהסונטה שלפנינו, אם-כן, מתארת איזה זיכרון ממחנה הריכוז, כשהאסירים שוכבים על דרגשים, ובשל תנאי היגיינה הקשים והאוכל המועט – סכנת חולי מרחפת מעל ראשיהם, חולי אשר נחשב לחטא בעיני הקלגסים הנאצים, חטא הראוי לעונש מוות.
האֵם בסונטה שלפנינו חרדה לשלום בנה, והיא רואה לנגד עיניה רק את ילדה היקר שחומו עלה, ואילו עבור הילד עצמו התרחש נס: בתוך הגיהינום הגיע מלאך "סודי ונחלם" וכורת עימו ברית – ברית ההשראה, שבזכותה "בדל עיפרון רשם שורה". בתוך הגיהינום נוגע המלאך הזה בעומק הבשר, "זורה אוויר גבישי ומטוהר" (במחנה ריכוז!).
כעת מתבהרת, לדעתי, הסיבה לדחיסות הצורנית לקראת סוף הסונטה: המפגש עם מלאך ההשראה מאיין את עליבות הדרגש, את המחלה, את הדאגה ואת סכנת המוות – הילד שמלאך השיר נגע בו – גופו בוער כולו במילות השיר.
לסונטה שלפנינו יש, אם-כן, קווים ארס-פואטיים – הסונטה שרה הלל ושבח להשראה שיש בכוחה לגבור על מצוקה ועל חולי.
משה גרנות
* ראו "על כף ידו של חורף – שירי הילד פטר קסט 1944-1945 ברכבות במחנה ברגן-בלזן וסמוך לשחרור", עקד, יד ושם, 2006
זיכרון לילד, לשיר ולמלאך
רק צריף וַחֲשֵכָה.
קרעי-מִלים הרחישו בָּאֲוִיר
כְּאִלּוּ באו מתוך פֶּה פָּעוּר מעט.
באין-אונים נזקף על דרגשו הילד, הניע יד.
בְּדַל עִפָּרוֹן רשם שורה.
מן הדרגש בקע קול נשימות מהיר,
אך איש לא שם לִבּוֹ לילד הרועד, עת כי בְעֹמֶק הבשר
נגע בו המלאך, זורה אֲוִיר גבישי וּמְטֹהָר.
ונע כל העולם בין טוב ורע.
הילד נאנח. הָאֵם נִגְּשָה בחרדה אל הַדַּרְגָּש:
"מדוע לא תישן?" אולם נשמע רק מַעֲנֶה הולך-נחלש
כמו גמגום, עד ששקע הילד בְּחָלְיֹו;
ולא ידעה הָאֵם לְמוּל הגוף החם,
כי ברית-חיים כרותה בין דמות מלאך סודי וְנֶחֱלָם
ובין הילד שגופו בְּמִלּוֹת שיר
בוער כֻּלּוֹ.
(2010)
השיר בנוי במבנה של סונטה, אך למראית עין אין כאן הקפדה על הקווים הקלאסיים של סוגה זאת: בשיר יש 14 שורות, והוא בנוי מארבעה בתים, כששני הראשונים הם בעלי ארבע שורות, ושני האחרונים בעלי שלוש שורות – ואלה בהחלט ממאפייני הסונטה, אך בשיר זה יש גם "פרצות" לא מעטות מהמסגרת הנוקשה של הסוגה הזו: שורה ראשונה ושורה אחרונה מחולקות לשניים, אורך השורות והמקצב אינם אחידים, והחריזה, ממבט ראשון, היא רופפת ביותר: בבית הראשון אין כלל חריזה פנימית, אך באורח מפתיע לחלוטין מתחרזת השורה הראשונה בבית הראשון עם השורה הראשונה של בית שני (באוויר – מהיר), והשורה האחרונה בבית הראשון עם השורה האחרונה בבית השני (שורה – טוב ורע). בבית השני יש כבר רמזו של חרוז פנימי בין שורה שנייה לשורה שלישית (הבשר – ומטוהר). החריזה הולכת ומתהדקת בשני הבתים האחרונים: שתי השורות הראשונות בכל בית מתחרזות (הדרגש – הולך נחלש; החם – ונחלם), והשורה השלישית בבית השלישי מתחרזת עם השורה השלישית בבית הרביעי (בחוליו – בוער כולו).
למדנו מ"שירי סוף הדרך" של לאה גולדברג, שכאשר משורר/ת מבקש/ת להצביע על המקום בו נמצא המסר העיקרי בשיר – הוא/היא מקפיד/ה באורח מיוחד על עניינים של פרוסודיה. בשיר ג' מתוך קבוצת השירים הנ"ל מושקע לא רק חרוז משובח, אלא גם מקצב ומשקל, שאין להם זכר בשני השירים הראשונים.
נדמה לי שזאת הכוונה הנסתרת בסונטה שלפנינו: ככל שהקורא מתקדם בקריאה, הוא נעשה עד לווירטואוזיות שהייתה מוחבאת בתחילת השיר, ואשר הולכת ונחשפת בהמשכו.
לא נותר עתה אלא לבדוק את הסיבות להחלטתו של המשורר לבחור במבנה שלפנינו, ולשם כך חובה היא להתחקות אל הסיטואציה הבאה לידי ביטוי בשיר: מסתבר שהשיר מספר על ילד ששוכב על דרגש בצריף ששוררת בו חשיכה, ואימו הדואגת לו מוצאת שהוא קודח מחום.
צריך להודות לפרופ' נורית גוברין ש"הרשתה" לקוראי הספרות ולמבקריה לצאת מתוך היצירה אל הרקע שלה ואל קורות חייו של היוצר. ובכן, מי שמכיר את קורות חייו של איתמר יעוז-קסט, וקרא את שירתו, יודע שהוא ניצול שואה, שנעצר במחנה ברגן-בלזן, וכי בתוך הגיהינום שהיה שרוי בו בשנים 944 -1945 החל לכתוב שירים בשפה ההונגרית, שירים שתירגם בעצמו לעברית בבגרותו*. יש סבירות גבוהה שהסונטה שלפנינו, אם-כן, מתארת איזה זיכרון ממחנה הריכוז, כשהאסירים שוכבים על דרגשים, ובשל תנאי היגיינה הקשים והאוכל המועט – סכנת חולי מרחפת מעל ראשיהם, חולי אשר נחשב לחטא בעיני הקלגסים הנאצים, חטא הראוי לעונש מוות.
האֵם בסונטה שלפנינו חרדה לשלום בנה, והיא רואה לנגד עיניה רק את ילדה היקר שחומו עלה, ואילו עבור הילד עצמו התרחש נס: בתוך הגיהינום הגיע מלאך "סודי ונחלם" וכורת עימו ברית – ברית ההשראה, שבזכותה "בדל עיפרון רשם שורה". בתוך הגיהינום נוגע המלאך הזה בעומק הבשר, "זורה אוויר גבישי ומטוהר" (במחנה ריכוז!).
כעת מתבהרת, לדעתי, הסיבה לדחיסות הצורנית לקראת סוף הסונטה: המפגש עם מלאך ההשראה מאיין את עליבות הדרגש, את המחלה, את הדאגה ואת סכנת המוות – הילד שמלאך השיר נגע בו – גופו בוער כולו במילות השיר.
לסונטה שלפנינו יש, אם-כן, קווים ארס-פואטיים – הסונטה שרה הלל ושבח להשראה שיש בכוחה לגבור על מצוקה ועל חולי.
משה גרנות
* ראו "על כף ידו של חורף – שירי הילד פטר קסט 1944-1945 ברכבות במחנה ברגן-בלזן וסמוך לשחרור", עקד, יד ושם, 2006
יונתן גורל
זה החידלון
לאיתמר יעוז-קסט ז"ל
איך אוספים בדידות לעומרים
מציבים אלומות בשדה
מגרשים עורבים המבקשים ללקט
מלוא מקורם
איך מפוררים חומות בין אנשים
מצהיבים אורות לאותת לבאים
קוראים דרור לבדידות
מביאים רעיונות ומעשים
איך שומעים קולות רוח
ותריסים נדפקים, מבהילים
מדליקים מיחם לידיים קפואות
ולחלציים כואבים
זו הזיקנה שהתדפקה על דלתותינו
ופתחנו לה מלוא קומתה
עכשיו היא אורחת תדיר
גם בשעות שהלב מריר
יורם אטינגר
הנשיא ביידן ומלכודת האחים המוסלמים
מתוך "חדשות מחלקה ראשונה", 11 בפברואר 2021
עצת מומחה
הנשיא ביידן שב לטפח את הקשר עם האחים המוסלמים, כפי שהיה בתקופת הנשיא אובמה, ולמורת רוח מנהיגי המדינות הערביות הפרו-אמריקאיות, הרואים ב"אחים" איום ברור, מיידי וקיומי.
סר ג'ון ג'נקינס, מומחה בריטי לאחים המוסלמים ולמזרח התיכון, שהיה ראש הסניף המזרח תיכוני של "המכון הבינלאומי ללימודים אסטרטגים", מעניק עצה ראויה למעצבי מדיניות חוץ וביטחון במערב ובישראל:
"יש להתגבר על הפיתוי להתייחס לאחים המוסלמים לפי דפוסי התרבות שלנו... אין לבחון את העולם במשקפיים מערביות ובמונחי לאומיות אירופאית המסלפים את [מציאות המזרח התיכון]... האיסלמיות, ובמרכזה האחים המוסלמים – כמו כל אידיאולוגיה עריצה, טוטאלית ובלתי-הגיונית – מהווה אתגר רעיוני לעקרונות המערביים..."
אימוץ – או עימות מול – האחים המוסלמים
מעצבי מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא ביידן – ובראשם מזכיר המדינה טוני בלינקן, סגניתו וונדי שרמן, היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן, ראש ה- CIAהמיועד ויליאם ברנס ומנהלת סוכנויות המודיעין הלאומיות אבריל היינס – אינם ערים לעצתו של ג'נקינס, המנוסה ברזי המזרח התיכון.
הם גם ממעיטים במשקל האידיאולוגיה וההתנהלות של האחים המוסלמים, המדגישים את חזון הקמת יישות אסלאמית גלובלית, שאינה מושחתת, המקבלת עליה את דין האסלאם, מדיחה את המערב ממעמד הבכורה הגיאו-אסטרטגי, ומפילה את כל המשטרים הלאומיים (מוסלמים ואחרים) באמצעים מדיניים, מלחמתיים וטרור.
מכאן חתירת האחים המוסלמים להפלת המשטרים במצרים, סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, עומאן, מרוקו, ירדן, בנגלדש, פקיסטן, הודו, ועוד.
אבל, "האחים" מיומנים באומנות ההטעייה את המערב על ידי פעולה דו-ראשית:
"שומר-מסך" פוליטי המתמקד בדיפלומטיה, בפוליטיקה ובגיוס-כספים, והמנוע המבצעי-חתרני-טרוריסטי האחראי על מימוש החזון.
למרות זאת, מעצבי מדיניות החוץ והביטחון של ביידן סבורים שהטרור האסלאמי הוא מונחה-ייאוש וכי "האחים" הם ארגונים פוליטיים, לא-אלימים, המתקוממים נגד משטרים עריצים כדי לשדרג זכויות אדם ודמוקרטיה. תפישת עולם זאת מפורטת במסמך של "קרן קרנגי לשלום עולמי", המבטאת את עמדותיהם של אנשי ביידן, ובראשה עמד עד לאחרונה וויליאם ברנס המיועד לראשות ה.CIA-
התנהלות בכירי ביידן
מדיניות הנשיא ביידן כלפי האחים המוסלמים עקבית עם מדיניות הנשיא קארטר כלפי אייתולה חומייני, אותו ראה קארטר כגולה פוליטי (בפריז), המתנגד בדרכי-שלום לשלטון העריץ של השאה הפרסי ושואף לזכויות אדם ודמוקרטיה.
תפישת עולם זאת העניקה ב-1978/79 רוח גבית להשתלטות חומייני על איראן, תקעה סכין בגב השאה, והפכה את איראן מבעלת-ברית מובילה של ארה"ב לאויב מר, ומוקד לחתרנות נגד משטרים פרו-אמריקאיים ולהפצת טרור ברחבי העולם.
תפישת עולם זאת הביאה את מעצבי מדיניות ביידן להמעיט במשקל ההתנהלות פורעת-החוק והטרוריסטית של משטר האייתולות, ולראותו כשותף אמין למו"מ ולדו-קיום בשלום עם שכנותיו הערביות-סוניות, ומסוגל להפסיק את משטר הדיכוי האכזר, ולהינתק מחזונו הפנאטי ומגלומני.
ביידן ואנשיו אף הודיעו על הסרת האופציה הצבאית משולחן המו"מ, שהיא תנאי בל-יעבור למו"מ יעיל עם משטרים פורעי-חוק.
למעצבי-המדיניות המובילים של ביידן היה תפקיד מרכזי ביזום וגיבוש הסכם הגרעין מ-2015. ב-2021 הם שואפים לחזור ולהצטרף להסכם הגרעין בתיקונים מסויימים, כחלק ממשימתם למחוק ככל האפשר את "מורשת טראמפ".
תפישת עולם דומה הביאה את הנשיא אובמה ב-2009 לחבק את האחים המוסלמים במצרים ולזרוק את הנשיא מובראק לכלבים (כפי שעשה קארטר לשאה הפרסי), תוך האשמתו בהפרת זכויות אדם ואי-קידום דמוקרטיה. מדיניות זאת תימרצה את חתרנות "האחים" נגד המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, וכירסמה באמינות ובכוח ההרתעה של ארה"ב. ב-2021 חוזר הנשיא ביידן על מדיניות ההתקרבות ל"אחים", העלולה להתגלות שוב כבומראנג הרסני.
מדיניות מונחית-זכויות אדם ודמוקרטיה היתה בבסיס המתקפה הצבאית של נאט"ו – בהנהגת ארה"ב – על קדאפי ב-2011. המתקפה הפילה את משטר קדאפי, אך הביאה תוהו ובוהו ללוב, שהפכה במה למלחמות אזרחים, טרור אסלאמי בינלאומי והפרת זכויות אדם חמורה מאי-פעם.
מציאות המזרח התיכון
לפי סר ג'נקינס (שם): "[האחים המוסלמים] ממשיכים לאיים על הבסיס החוקתי של רוב המדינות המוסלמיות... האיסלאמיסטים הם מהפכנים במלוא מובן המילה, וההיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון מבהירה שמהפכנות הורסת, בניגוד לציפיות של גורמים שונים במערב... כפי שחנה ארנדט כתבה: 'אלימות מביאה לשינויים בעולם, אך השינוי הצפוי הוא, בדרך כלל, עולם אלים יותר...'
"האחים המוסלמים הם התנועה האיסלאמיסטית ההמונית הראשונה, ונוסדה על ידי חסן אל בנא באיסמעיליה ב-1928... בתחילת דרכו ייתכן וראה בג'יהאד פעולה לשדרוג חברתי באמצעות הטפה ושכנוע לא-אלימים. אבל מהר מאוד התחיל להטיף להקרבת-חיים, לבוז לחיים גשמיים, להעלות על-נס התאבדות בשירות אללה, ולהקים ארגוני לוחמים למתקפות – כולל רצח – על השלטונות. סייד קוטב [שהוצא להורג ב-1966] היה האידיאולוג הבולט של 'האחים', וכתביו ממשיכים להנחות את הפעילות האלימה של 'האחים'...
"האסלאם הפוליטי [כגון האחים המוסלמים] דוחה כל מערכת מדינית שאינה איסלאמיסטית, פועל להפיל כל משטר שאינו איסלאמיסטי, במטרה להקים חברה איסלאמיסטית גלובלית. האחים המוסלמים... מתנכרים לסובלנות, לבחירה חופשית, לחופש הפרט, ולשוויון זכויות בלי קשר למין ולדת..."
האם הנשיא ביידן ומעצבי מדיניותו יבחנו – או ידחו – את משנתו העומדת במבחן המציאות של סר ג'נקינס בעל הניסיון העשיר בעולם המוסלמי?
האם הם ימשיכו לפעול לפי ערכי יסוד של הדמוקרטיה המערבית במזרח התיכון העריץ, הבוגדני, ההפכפך, האלים והמתסכל?
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
אהוד: התשובה לצערנו היא: קרוב לוודאי שכן. הם ימשיכו. והסכנות לביטחונה של ישראל, לאיזור ולעולם כולו – רק תגדלנה.
יהודה דרורי
הטמטום היחצני של צה"ל
[שלחה לנו מלי טויב: "מצאתי במחשב מתאריך 10/01/12."]
מדי פעם, אני חוזר ומתפלא, כיצד מערכת ביטחון, מהמתוחכמות והחזקות בעולם, יכולה להתנהג בטמטום קולוסאלי שכזה, שאינך יודע היכן להתחבא מרוב בושה. נכון, חיילינו מתבקשים לא להגיב לפרובוקציות פלשתינאיות, אלא שכאשר אינך מגיב, הרתעתך נחלשת והם מעיזים עוד ועוד – וזה לא עניין של יחסי ציבור בחו"ל, זה עניין של מורל של התושבים והחיילים בישראל.
הדימוי של צה"ל בעולם ו"מעשיו הנוראים"
צריך להבין שלא חשוב מה שנעשה – הגופים האנטישמיים והסמי-אנטישמיים בעולם בכלל ובאירופה בפרט – יגנו אותנו. צריך להבין שבעיני האירופאים, מדינות שהיו כנועות ונרמסו ע"י הנאצים (ואלמלא ארה"ב, כולן היו דוברות גרמנית) – אנחנו לא אהודים (בלשון המעטה), לא רק בגלל שאנחנו יהודים אלא בגלל שאנחנו חזקים, חזקים מהם מאי-פעם.. ואנחנו אלו שנלחמים באיסלאם ומנצחים אותו.
הרגישות של מנהיגותנו המדינית והביטחונית ל"מה יאמרו הגויים" הינה שריד עלוב לגלותיות שעדיין מושרשת אצלנו. האוייב יודע זאת ומנצל זאת, הוא מחזיק בנקודות חיכוך עשרות מצלמות לתעד את ה"קלגסים הישראליים" בפעילותם השגרתית לשמירת הסדר. לכן, בכל מקרה של חיכוך קצת אלים, מיד הזדרזו דוברי צה"ל להתנצל ו"להעמיד לדין את האחראים בשטח..."
זה קרה לא פעם בעבר, למשל כאשר דוברי צה"ל קיבלו את גרסת ה"תרגיל הנבזה" של הפלשתינים (והצלמים הצרפתיים) שהגישו לנו את תסריט על "מותו של הילד אבו-דורא" מבלי לבדוק מי באמת אשם, ואנחנו התנצלנו לעולם כאילו אנחנו עשינו זאת...
זה קרה כאשר התנצלנו על מקרה הפרובוקציה של רייצ'ל קורי, שנשכבה לרגלי שרשראות בולדוזר שפינה הריסות בציר פילדלפי, זה קרה כאשר התנצלנו על הכדור שנורה ליד מחבל (ואפילו לא פגע בו) – המפקד הודח (זמנית) והחייל נשפט ונשלח למחבוש... (מה קרה לכל הרוחות? מישהו נפגע?...) – וזה קרה גם כאשר מפקד גזרה הדף מעצמו בנשקו (לא בירי...) מפגין חצוף שהתקרב אליו יותר מדי...
השקר שנקרא: "איפוק"!
אני מניח שבדוברות צה"ל, כמו בפרקליטות, יושבים כמה אניני נפש, אנשים רגישים בעלי אוריינטציה פציפיסטית או איזו אג'נדה פוליטית, הדואגים מאוד לדימוי החמוד של צה"ל ולאו דווקא לחיילים עצמם ו/או לכבודו של צה"ל. חבורת מגיבים אלו מסוכנת עבורנו יותר מכל סטירת לחי למפגין חצוף שנצמד בגופו לחייל שהוא חסר אונים (בפקודה!) שלא להגיב ולא לעשות דבר... זהו השקר שבאיפוק!
והנה בא בשבוע שעבר מקרה הילדה המקללת שהיא ואחותה, (שתיהן אגב בלונדיניות המגובות ע"י אבא ואימא בעלי חזות אירופאית) מגדפים ומקללים חיילים ומכות בחיילים בידיהן, נוגעות בכלי נשקם, וחיילינו – קפואים מרוב פחד או מחייכים במבוכה למצלמות, וזאת במקום להוריד סטירה או שתיים לחצופות הללו ולכבול את ההורים ולעצרם.
ישנם פתרונות פשוטים וזמינים
צה"ל חייב לעשות חשבון נפש ל"מדיניות האיפוק" המטופשת. יש להפסיק להתעמת עם הפגנות הגדר של הזרים והמקומיים (+ השמאלנים שלנו...) מדי שבוע... פשוט צריך להתחיל לרסס אותם ממטוס ריסוס בחומר צבע מיוחד (שמכתים את העור לשבוע) או לרסס בחומרי סירחון את המשתתפים בהפגנות אלימות אלו, ולפיכך גם לזהותם, מאוחר יותר, אחד, אחד – לעוצרם, לגרשם מהארץ (אם הם זרים), ואם הם מקומיים לשופטם לקנוס אותם או להכניסם למאסר. צה"ל חייב לזהות את הסכנה הנשקפת לחייל הבודד בשטח, ממגע גופני קרוב עם מי שמפגין נגדו... של מי שעושה לו פרובוקציות... הוא יכול לחטוף סכין בקלות יחסית... לפיכך, יש לצייד כל חייל באזורי חיכוך בשפופרת איירוסול כדי שיוכל לרסס כל מי שמתקרב אליו פחות ממטר אחד – בתרסיס פילפל... – ריסוס בפילפל מקובל על מרבית המשטרות בעולם, הוא מנטרל מיידית לשעתיים לפחות ואין לו נזק מתמשך.
אני משוכנע למשל שגם הילדות המקללות לעולם לא היו מתקרבות לחייל שלנו שוב אם היו מקבלות שפריץ פילפל קטן לפרצופן. אולי זה לא מצטלם טוב לייצוא לחו"ל אבל אפקטיבי מאד – אבל, מי מקשיב לרעיונות כאלה במערכת הביטחון? – אשר היושבים שם נורא, נורא, רגישים, וחכמים מכל אדם...
יהודה דרורי
אלי עמיר
חיים גורי במועדון העיראקי
במלאות שלוש שנים למותו של המשורר
שהגדיר את עצמו בשלוש מילים: "אני מלחמת אזרחים."
פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום 12.02.21
לא אחת שאלתי את עצמי מה עיצב אותי כישראלי, אני העולה החדש שבא מעיראק עם גלי העלייה ההמונית של שנות החמישים. במקרה שלי לא קשה להצביע על המעיין ששתיתי ממנו: היה זה קיבוץ השומר הצעיר משמר העמק, שם פגשתי את האבות המייסדים שהטביעו בי חותם בל יימחה. שם נתוודעתי גם לשירה ולספרות העברית, תחילה דרך המוספים הספרותיים של "על המשמר" ו"למרחב", ואחר כך ישירות מהמקור. מדי שבת קראתי את המוספים ושם נתקלתי בשמותיהם של הסופרים משה שמיר, נתן שחם, חנוך ברטוב, המשוררים שלונסקי וביאליק, והצעירים חיים גורי ו-ע. הלל.
די מהר נקשרתי לשירה של ע. הלל, שהיה בן משמר העמק, ומיד גם לשירתו של חיים גורי, משורר הפלמ"ח. מיותר לומר כי הפלמ"ח הלך עליי קסם בגלל יצחק שדה, יגאל אלון וגורי ושיריו הבלתי-נשכחים "הרעות", "באב אל ואד" ו"הנה מוטלות גופותינו".
הוא ביטא את בני דורו שהיו חטיבה מיוחדת בתולדותינו, צעירים פטריוטיים שיצאו להכשרות בקיבוצים, עבדו למחייתם, התאמנו בנשק ושמרו והגנו ולחמו והקריבו רבות במלחמת השחרור. סיפורי ההקרבה שלהם הרעידו את ליבי, טילטלו אותי לחלוטין. מה לא הייתי נותן לו הייתי מבוגר בעשר שנים ועולה לארץ בשנות הארבעים ומצטרף לפלמ"ח. בנעוריי נסעתי לא אחת לתל אביב לקפה כסית, הייתי עומד בחוץ ורואה מבעד לשמשה את אלתרמן וסביבו שלונסקי, גורי, אורלנד, אהרן מסקין, וליבי היה מוסיף פעימות.
עקבתי אחרי שירת גורי, שבכתיבתו עסק במלחמות הקיום של העם היהודי, השואה, זהותו הישראלית-יהודית, עמדתו כ"צופה לבית ישראל". גורי כתב שירי מולדת, הזדהה עמוקות עם החוויה הארץ ישראלית והישראלית ומרחבי המולדת, מסירות חבריו ולחימתם למען הקיום והעצמאות. הוא ביטא ועיצב את שני המיתוסים: מיתוס הלוחם העברי ומיתוס המרחב הארץ ישראלי. גורי כתב שירי אנחנו ושירי יחיד ואהבה, נדודים, אבות ובנים, שירי נוף וחברה, שירי זיקנה, אבל קולו הרועם החד הוא קולו של משורר המלחמה.
מאוחר יותר תיאר את עצמו בשלוש מילים "אני מלחמת אזרחים". הוא כתב כשהיה חייל, לוחם, איש חטיבת הנגב של הפלמ"ח ונטל חלק במלחמות החטיבה: פריצת המצור לנגב, החדירה לעומק סיני, כיבוש אום רשרש, היא אילת.
את ספרו "פרחי אש", המכיל את מיטב שירי המלחמה שלו, פירסם בשנת 1949 בעיצומה של המלחמה. שיריו העירו ועוררו ונחרתו גם בזיכרונם של הדורות הבאים. הוא היה נציגו המובהק של הפלמ"ח בספרות הישראלית, לוחם שעמד במבחן האש, כתב על היגון ועל האימה מתוך זיקה לחיים ולערכים של עמו. הוא כתב על יכולת התאוששות ועל בנייה מול ההריסות, על הליכה לחיים חדשים במדינה הצעירה, כמו שכתוב בשירו האלמותי "הנה מוטלות גופותינו": "עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים / תכירונו מיד, זו 'מחלקת ההר' האילמת. / אז נפרח. עת תידום בהרים / זעקת ירייה אחרונה."
שירתו והספרות של דור תש"ח עזרו לי לעצב את זהותי הישראלית, כאמור, ולהרגיש שאני שייך לעם הזה על כל שבטיו ותלאותיו. קראתי את גורי כפובליציסט ב"למרחב" וניסיתי לעכל כל פיסקה שכתב על משפט אייכמן, על רשמיו כשסייר באירופה, בגרמניה ובפולין ובארצות אחרות שבהן נרצחו יהודים בשואה. הרשמים האלה היו קשים וקורעי לב לנער כמוני שבא מהמזרח. גם לסרטים שעשה היה משקל בידיעותיי על השואה.
לימים, כשפורסם "תרנגול כפרות", הוזמנתי למועדון צוותא בירושלים, שהיה פעם מול גן העיר, להופעה עם חיים גורי על הספר. שם הוא אמר לראשונה: "אלי עמיר בא חשבון עם דמות הצבר המיתולוגי, הוא עורך את חשבון נפשו עם הצבר באומץ ובגילוי לב."
מאוחר יותר נפגשתי עם גורי בהזדמנויות שונות ובהופעות משותפות, הנשיא יצחק נבון נהג לזמן אותנו לביתו לפגישות עם אנשי רוח, מדע ומדינה, מהארץ ומחוץ לארץ, לשיחות בביתו וכך נתחזקו קשרינו גם עם המשפחות.
לא אחת דיברנו בצער רב על השינויים המהירים שחלו בחברה הישראלית שכבר אין להכירה. אחרי מלחמת ששת הימים הצטרף גורי לתנועה למען ארץ ישראל השלמה בראשות נתן אלתרמן, והיה זה המשך לאמונה שלו בדרכו של יצחק טבנקין מנהיג הקיבוץ המאוחד והאידיאולוג שלו. הייתי בקצה השני של המפה הפוליטית והחלטתי לא להתווכח עימו. לימים ערך גורי את חשבון נפשו עם הפלסטינים ולאט לאט שינה את דעתו.
גורי היה אדם צנוע מאוד וכך עליקה, עליזה רעייתו. הוא גר בקומה רביעית בבית ללא מעלית גם בזקנתו.
פעם הזמין אותו ידידי העיתונאי ברוך מאירי ל"מועדון העיראקי", וגורי הרים לי טלפון ושאל: "אלי, מה זה המועדון העיראקי?"
סיפרתי לו שזה מועדון של יוצאי המחתרת הציונית בעיראק והוא משמש לאירועים תרבותיים שאנו עורכים אחת לחודש.
"מה אעשה שם, על מה אדבר?" שאל ואמרתי לו: "חברי המשורר יעקב יעקב ואני נראיין אותך." וענה: "אם אתה תראיין אותי אני בא."
בערב המיועד נדהם לראות אולם מלא מפה לפה בכמאה וחמישים איש ואישה. הערב נמשך שעתיים. הוא נשאל שאלות רבות מאז ימי הפלמ"ח ועד ימינו, וככל שהתקדמנו בשאלות ראיתי את הנהרה הזאת על פניו, במיוחד כשגילה כי לא מעט מהמשתתפים מתמצאים בספריו ובשיריו.
והיו בערב הזה רגעים מכמירי לב, כשדיבר על קורבנות תש"ח ועל חבריו שנפלו הוצפו עיניו, ועליקה שלו הגישה לו מיד כוס תה חם. לא אחת נחנק קולו כשדיבר על הצער והכאב שבו הוקמה המדינה הזאת, ונדמה היה שדיבר על אחת מבנותיו. איש מאיתנו לא ידע כי זה היה הריאיון האחרון שנערך עם גורי ודווקא ב"מועדון העיראקים".
גורי היה דמות אב רוחני ואפילו השפם שגידל בזיקנתו סימל במשהו את שייכותו לאזור ולארץ הזאת שכה אהב. כשדיבר אפשר היה להריח את ריחה של ארץ ישראל והמדינה שהוקמה אז. מותו היה סיומה של תקופה והגעגועים אליו כואבים.
אלי עמיר
פוצ'ו
בחיי [7]
מ"א. למה נפלתי מהכיסא
המפגשים שלי עם אורה מורג התהדקו מעט כשהתחילה לכתוב את ספרה ההיסטורי לנוער "השוד הנועז בלב ים". במרכז הספר עלילה מופלאה על שני פלמחניקים, שהשתלטו על ספינה איטלקית שנשאה במחסניה נשק ותחמושת לצבא הסורי. הם התחזו לקצינים איטלקיים והשיטו את האונייה היישר לנמל חיפה. את שני הפלמחניקים האלה, דודל'ה בן חורין מקיבוץ שמיר ועובד שדה מבית קשת, הספקתי לראיין לטובת ספר הצ'יזבאטים שלי 'אהבה בליל הפשפשים'. אורה החליטה שסיפור כזה ראוי להיות מונצח בספר שלם לנוער, וכדרכה בדקה וחקרה כל פרט הקשור לסיפור.
טוביה מורג, אחיה הצעיר של אורה, שהיה שותף לחלק ההיסטורי של הספר והיה אמור לכתוב לו הקדמה, הרגיש שמשהו לא תקין בסוף הסיפור. אורה סיימה את הסיפור בכך, שהנשק והתחמושת הגיעו בזמן ללוחמי שער הגיא והכריעו את המערכה.
טוביה מצא שאותם קרבות התנהלו בראשית מלחמת השחרור, ואילו שוד האונייה חל לקראת סופה. מה עושים?
אורה לוקחת אותי למוט'קה נאור, ההיסטוריון המוסמך של מדינת ישראל. מוט'קה פוסק ללא כל התלבטות שטוביה צדק. אניית הנשק הגיעה באוגוסט לקראת הקרבות של מבצע יואב. כאן נזכרתי שכאשר יצאנו לכבוש את חירבת מחאז, הגיע אלינו סיקו המ"פ ואמר שהוא לא יכול להקציב יותר משתי כיתות לפעולה, לעומת זאת נשק ותחמושת יש לנו בשפע, והפעם לא נתבקש לחסוך בכדורים.
אורה קפצה על הסיפור כמוצאת שלל רב, והודות לכך נכנסתי להיסטוריה כאשר הפכתי להיות אחד מגיבורי הספר.
אותו שבוע שבו נסעתי עם אורה לביתם של מוט'קה ולאה נאור, היה שבוע רב אירועים ואני נותן כאן ליומן שלי לדבר במקומי:
יום ה', 2.7.10. פגישת ליל רביעי הקבועה שלי מזה שנתיים נדחתה ליום חמישי בגלל פטירת חבר נעורים של כרמלה. כנראה שאותה לוויה עצובה הובילה את כרמלה לעשיית חשבון נפש, והיא מצאה לנכון להגיד לי שהיא בזה לעצמה על שהיא ממשיכה להיפגש איתי, כשהיא יודעת שיש לה עוד שתי שותפות. נכון שלא הולכתי אותה שולל, ומהרגע הראשון סיפרתי לה שלא תהיה יחידתי, אבל קשה לה עם זה. כשהיא רוצה ללכת איתי לסרט, אני אומר לה שראיתי את זה. עם מי? עם אורה. כשהיא רוצה ללכת להצגה שכולם מדברים עליה, גם אותה ראיתי. עם מי? עם מילי. נכון שהייתי גם במפגשים איתה והלכנו פה ושם לאיזה קונצרט ביחד, או למפגשי רעים, אבל היא רוצה יותר. למה שלא ניסע יחד לחו"ל, או לפחות ניקח צימר בגליל. ובכלל איזה פרצוף היה לה לפני שבוע, כשמישהו אמר לה שראה אותי מרכיב את אורה על הווספה והיא מחבקת אותי מאחור.
נצבט לי הלב לשמוע את הכאב שבדבריה, אבל לא היה לי כל פתרון. אמרתי לה שאני טיפוס רך לבב ולא מסוגל להודיע לאף אחת על סיום הקשר. תמיד היו הבנות אלה שמצאו לנכון לעזוב אותי.
היתה זו טעות מצערת להגיד. היא הבינה את הרמז שלא התכוננתי להגיד, קמה מהמיטה, משתה מבין יצועיה את הפיג'מה שלי, רצה יחפה לחדר האמבטיה וחזרה עם מברשת השיניים שלי, ונתנה לי כל זאת בשקית ניילון. לפני שיצאתי מביתה התחבקנו והתנשקנו ליד הדלת. בעצם רצינו נורא לחזור יחד למיטה, אבל האופי העקשני של שנינו עצר בעדנו.
בדרך הביתה חשבתי איזה מזל שיש לי את תמי בנתניה, ואיזה מזל שהיא הזמינה אותי לבוא אליה מחר ביום שישי בערב לישון אצלה. בכל זאת יש הצדקה מסוימת לכך שאני מחזיק רזרבה מסוימת לכל צרה שלא תבוא.
שעת ערב מאוחרת נחשבה מוקדמת אצל אורה ואני טילפנתי לשאול מה שלומה. היא שמחה לקראתי ושאלה אם אני רוצה לבוא. אמרתי שאני בהחלט רוצה, אבל מאחר שאנחנו במילא רק מדברים ולא תמיד עם הידיים, אז מוטב לדבר באמצעות השח-רחוק כשאנחנו לפחות במיטה.
סיפרתי לה מה עבר עליי עם כרמלה, והיא כמובן הצדיקה אותי, ואמרה שאי אפשר להתנהג יותר ביושר ממני. הדבר לא הקל עליי, כי חשבתי כמה אני מתוסבך ונותן לחיים להחליט במקומי. הרי מי כמוני יודע כמה כרמלה נהדרת, כמה אצילה, כמה נדיבה במיטה וכמה נראית טוב בגילה. הרי לא פעם אמרתי, שעיקר הפחדים המלווים כל הצעת חברות, הוא החשש מה יקרה בעוד כמה שנים, כשנערת החמד תהיה בת 80, והנה כאן עם כרמלה אין בעיות, אני כבר יודע איך היא תראה בגיל הזה ואני יכול לברך את מזלי. בכל זאת יש לי דילמה. אחרי שהייתי קרוב לחמישים שנה בתוך כלוב משפחתי, איך אני יכול לכבול את עצמי מחדש בתוך מלקחיים? מצד שני, אני בטוח שאם אפגוש את אהובת חיי, מישהי כמו הילה או חלי, אסתפק באחת ויחידה ואז לא יהיה לי אכפת אם תנעל מאחורי מנעול ובריח.
אורה הציעה לי שאבוא אליה מחר לקבלת שבת כפיצוי על הערב המבוזבז הזה. אמרתי לה שתמי כבר הזמינה אותי אליה לנתניה, אבל אם היא, אורה, תרצה שאישאר לישון אצלה בלילה אחרי הארוחה, אגיד לתמי שאני מצטער, כי קיבלתי הצעה שאני לא יכול לסרב לה. התחייבות כזאת אורה לא רצתה לקחת על עצמה ואנחנו נפרדנו בשלום ובידידות.
יום שישי, 23.7.10 בבוקר, כשהייתי בנסיעה לסטודיו, צילצל הנייד. הצצתי וראיתי שזאת תמי. לא עניתי. אני יודע שתמיד היא מצלצלת ביום שאני אמור לבוא אליה, כדי להזכיר לי שהיום זה היום. בשעה עשר היא צלצלה שוב. הפעם הרמתי את השפופרת ואמרתי לה שלא תדאג, שאני זוכר ואני אתייצב בביתה הערב על בטוח. באמת חשבתי לבוא, כי זה סידור אידיאלי בשבילי. בתום קבלת שבת הנערכת בביתי עם הילדים, כל אחד מתפזר איש לדרכו ואני נוסע לנתניה בלי להתנצל לפני אף אחד. למחרת בבוקר אני משכים קום, נוסע בכביש שש היישר לכרמי יוסף, ובתשע, אחרי שאני פותח את הממטרות, אני מתייצב אצל רותי לשתיית קפה. רותי יודעת שיש לי חברה בנתניה, היא רק לא יודעת שלפני שעה יצאתי ממנה. למה שתדע?
"זה בסדר." אני חוזר ואומר לתמי, "הבטחתי שאבוא בערב, אז אבוא. אל תדאגי!"
"אני כן דואגת," ענתה לי, "כי אם תבוא לא תמצא אותי בבית. גילו שיש לי אולקוס ועכשיו אני בבית חולים..."
על הכול חשבתי רק לא על זה. איך אני, עם כל הניסיון הרב שרכשתי בחיי, יכולתי לחשוב שדי לו לגבר שיש לו שלוש חברות בחיים...
כשחזרתי מהסטודיו בצהריים, כשאני חושב איך אתרץ את העובדה שאני נשאר הערב בבית, עדנה הציעה שלשם שינוי נערוך את קבלת שבת בכרמי יוסף. כל הילדים התלהבו ואני יותר מכולם. בכל זאת אין רע בלי טוב.
יום ג' 27.7.10. (אימייל לאורה). בוקר טוב. מה שלומך? כשהייתי בשבת בכרמי יוסף לא הספקתי לכתוב כלום, כי הייתי עם הילדים ויצאנו לטייל ביער. היום כשאני לבד החלטתי לשבת ולהתמסר בעיקר לכתיבה. אז אני קצת כותב, קצת קורא וקצת עובד בגינה. עובד אדמתו ישבע לחם. כשאני עכשיו בחדר ליד המחשב, אני מחליף מבטים עם החבר שלי שהוא עכביש קטן בפינת התקרה. מדי פעם אני תופס איזה יבחוש מעצבן וזורק אותו לתוך הקורים. החבר שלי שהוא כבר בהיכון, אץ רץ על הקורים, עוטף את היצור המסתבך ברשת נועץ בו את חדקו ומוצץ. הבוקר הפתעתי אותו עם חיפושית חומייני צעירה מהסוג הנקרא 'חומייני'. הוא מצץ אותה בתאווה עד שקליפת גופה נשרה אל הרצפה והוא עצמו הכפיל את משקלו. הגיע הזמן לרדת לגינה להזיז את הממטרות, וזאת ההזדמנות לשים את האצבע על 'שלח'.
יום ג', 27.7.10. (אימייל מאורה – סופרת ילדים ונוער). ראה מה זה. אתה שולח לי מכתב כל כך חביב ותמים העוסק בעניינים רגילים, ולפני שעה אני מקבלת הודעה שטוביה אחי נפטר לפתע. עדיין לא יודעים ממה. אני נוסעת לכפר ורדים. מתארת לי שההלוויה מחר. הוא היה אחי האהוב. היינו חברים טובים ואוהבים לאורך כל חיינו בבית ולאחר מכן. אני יודעת שאתה איתי ואתה מחבק אותי. נהיה בקשר. אני חזקה. עדיין אינני קולטת...
שלך אורה
יום ג', 27.7.10. (אימייל לאורה). נפלתי מהכיסא. בטח שאני מחבק אותך. ועוד איך. אני זוכר אותו בבת גלים, כשהוא נולד לאחותו הקטנה זהובת השיער, והיא לא חדלה מלכתוב עליו ביומנה. קיוויתי שאספיק לפגוש אותו ולשמוע מפיו מה הוא חושב על אחותו השתלטנית. אני יודע שאת חזקה מברזל, אבל גם ברזל מתכופף כשהמכות נוחתות עליו, אז אם תרצי איזו כתף למשען, תדעי שיש לי שתיים ..."
פוצ'ו
המשך יבוא
אורי הייטנר
צרור הערות 14.2.21
* לדראון עולם – ראש ממשלת ישראל חתם על הסכם עודפים עם המוטציה הכהניסטית. זהו כתם בל יימחה על תולדות מדינת ישראל. הסיבה היחידה שהוא מכשיר את השרץ הכהניסטי היא ביטחונו בכך שבן גביר יתמוך בכל ניסיון שלו להימלט מאימת הדין. די במעשה הנואל הזה כדי לקבוע שנתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית.
* ורטיגו – ח"כ ניסים ואטורי מהליכוד (ההוא שמתחזה לד"ר ולעו"ד) צייץ: "בן גביר זה אח." בגין ושמיר בוורטיגו בקבריהם. איזו מוטציה צמחה מהליכוד. יהי זכר הליכוד ברוך!
לא אתפלא אם ואטורי יצייץ גם "יגאל עמיר הוא אח."
* פצצה מתקתקת – מנחם בגין התנגד בכל שנותיו באופוזיציה לקיום חוקי החירום המנדטוריים בכלל ובמעצרים מנהליים בפרט, בטענה שאין להם מקום בדמוקרטיה מתוקנת. הוא הבטיח שכאשר יעלה לשלטון הוא יבטל אותם. אבל דברים שרואים מכאן לא רואים משם, וכאשר האחריות על ביטחון המדינה היתה מוטלת על כתפיו, הוא לא דבק בעמדתו ולא ביטל את חוקי החירום. עם זאת, הוא נמנע מהפעלתם ככל הניתן, ונזהר בכך יותר מכל ראש ממשלה אחר לפניו או אחריו.
ב-1980, בהיותו ראש הממשלה ושר הביטחון (אחרי התפטרותו של עזר ויצמן מן התפקיד) הוא חתם על צו מעצר מנהלי לחצי שנה נגד "הרב" כהנא שר"י. הוא עשה זאת, כי הבין שמדובר בפצצה מתקתקת שהסית לפיגועי טרור בעיר חברון. ארבע שנים אחרי מותו, ביצע תלמידו המובהק ומועמד מס' 3 ברשימתו, המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין שר"י, את הטבח הנורא במערת המכפלה, בו הוא רצח בדם קר, בשעת תפילתם, 29 אנשים וילדים שכל חטאם הוא היותם ערבים. בכך הוא הגשים את צוואתו הרוחנית של מורו ורבו ויישם את תורת הגזע שלו.
וכעת, נתניהו, העומד בראש המפלגה שבגין הקים, חתם על הסכם עודפים עם בן גביר, נושא דגל התועבה הכהניסטית שתלה את תמונת המחבל רב המרצחים בסלון ביתו.
* האידיאולוגיה הכהניסטית – "מהי האידיאולוגיה הכהניסטית" מעיר לי מאיר שרגאי עם איזו מעשייה שבעזרתה הוא מנסה לטהר את השרץ.
אז אספר לך, מר שרגאי, מהי האידיאולוגיה הזאת. כאשר אבי אבות הטומאה היה, לבושתנו, חבר כנסת, הוא הציע כמה הצעות חוק. מיקי איתן, ח"כ (ולימים שר) מהליכוד, שבאותם ימים היה יו"ר שדולת ארץ ישראל בכנסת, השווה את הצעותיו של הכהנא שר"י לחוקי נירנברג. הוא פירסם טבלה ובה העמיד זה מול זה, את חוקי הגזע הכהניסטיים ואת חוקי נירנברג, והתברר שההבדל הוא שאלה כתובים בגרמנית ואלו בעברית. לא בכדי, על דעת כל סיעות הכנסת, הצעות החוק הגזעניות נפסלו ולא עלו לדיון ולהצבעה.
אספר לך עוד מהי האידיאולוגיה הכהניסטית. היא מה שהגשים תלמידו המובהק ומס' 3 ברשימתו לכנסת, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין שר"י, בטבח הנורא שערך במערת המכפלה. גולדשטיין הגשים יותר מכל אדם אחר את האידיאולוגיה הכהניסטית, ולכן הוא מושא הערצתם של הכהניסטים. ולכן, המנהיג הנוכחי של התועבה הכהניסטית, תלה את תמונתו בסלון ביתו, סמוך לתמונת כהנא.
אותו בן גביר היה שותף בחתונת הדמים שבה, לעיניו, רקדו כהניסטים סביב תמונת התינוק שחבריהם שרפו למוות בכפר דומא תוך שהם דוקרים את תמונתו. לשרוף למוות תינוקות ערבים, זו האידיאולוגיה הכהניסטית.
אותו בן גביר, בהיותו פרח כהניסטים צעיר, הציג בגאווה בפני המצלמות את הסמל שהם תלשו ממכוניתו של רבין ואמר: "בפעם הבאה נגיע אליו." זה לקח בדיוק חודש, ליתר דיוק חודש פחות יום, עד שהם באמת הגיעו אליו.
מקווה שעזרתי לך.
(אגב, אני מתנצל בפני מר שרגאי שלא ביליתי איתו באותו יום ו' גשום. הייתי אז ילד).
* השוואה דמגוגית – אחת הטקטיקות לטהר את שרץ הלגיטימציה לבן-גביר היא טענה שהוא לא ממש כהניסט. אריה אלדד, למשל, הזכיר את ההזדהות והאהדה בשנות החמישים של מפ"ם - אחת משלוש המפלגות שהקימו את מרצ – עם סטלין, אחד מרוצחי ההמונים הגרועים בהיסטוריה. "לטעון שעוצמה יהודית יורשת את כהנא," כתב אלדד, "זה כמו להגיד שמרצ היא גלגול של סטלין."
זו דמגוגיה צרופה. ברגע שבן גביר יאמר על כהנא מה שאנשי מרצ אומרים על סטלין וברגע שבן גביר יכה על חטא תמיכתו בכהנא כפי שאנשי מפ"ם מכים על חטא תמיכתם בסטלין מאז אמצע שנות החמישים – אז זו תהיה טענה נכונה. בינתיים בן גביר הוא מנהיג המוטציה הכהניסטית. הוא הנואם המרכזי באזכרות לו. תמונתו הגדולה מתנוססת בסלון ביתו. שותפיו לעוצמה כהניסטית הם ברוך מרזל, בנצי גופשטיין (מנהיג קו-קלוקס-קלאן הישראלית) ומיכאל בן ארי – שלושתם נפסלו מריצה לכנסת. ולמה הוא לא נפסל? כי הוא מתוחכם יותר, ובתור עו"ד (עוכר דין, תמונת הראי של לאה צמל) הוא יודע למתוח את חבל הלגיטימיות בהתבטאויותיו הפומביות בלי לקרוע אותו.
* למה לפסול מראש – אני תומך בהכרזתו של גדעון סער שתקווה חדשה לא תקים ממשלה עם נתניהו, אך לא מהסיבות שהוא ציין.
סער הסביר זאת בכך, שאין זה רציני להתמודד בבחירות כדי להציב אלטרנטיבה ואח"כ להצטרף לממשלה שנגדה התמודדת. איני מסכים עם הטיעון. היו בישראל ממשלות אחדות לגמרי לא רעות. והיו משאים ומתנים להקמת ממשלות אחדות שלא הבשילו. התפקיד של מפלגה הוא לקדם את הדרך שלה ואת סדר היום שלה. לשם כך היא מתמודדת על השלטון. אך אם לא ניצחה בבחירות, עליה לבחון מה הדרך הנכונה לקדם את דרכה – ישיבה באופוזיציה והצגת אלטרנטיבה לשלטון או הצטרפות לממשלה, השפעה על דרכה וניהול משרדים חשובים בה. אין תשובה אחידה מה הדרך הנכונה. בכל זמן ובכל סיטואציה פוליטית התשובה לשאלה יכולה להיות שונה. בעיקרון, נכון להשאיר את כל הקלפים פתוחים לאחרי הבחירות. בדרך כלל, מפלגה שמחשקת את עצמה לפני הבחירות, מאבדת את יכולת התמרון שלה ופוגעת בעצמה.
אולם במקרה הזה הצדק עם גדעון סער. הסיבה לכך היא מה שקרה בשנה האחרונה. או אם להיות ספציפי יותר, הסיבה לכך היא נתניהו.
כפעיל בתל"ם וכחול לבן, כבר לפני הסיבוב השני, כאשר היה לי ברור שהבחירות שוב תסתיימנה בתיקו, תמכתי בהקמת ממשלת אחדות. אחרי הבחירות תמכתי בהיענות למתווה ריבלין. אחרי הסיבוב השלישי הייתי בין מקימי "יוזמת ממשלת אחדות" שדחפה להקמת ממשלת האחדות, בשל המשבר הפוליטי והבריאותי החריף. אבל נתניהו עקץ את שותפיו. ההסכם היה תרגיל הונאה שלו. לא היתה לו כל כוונה לקיים את ההסכם והוא הפר אותו ואת רוחו מן היום הראשון. וכדי להפר את ההסכם על אף כל החישוקים בחקיקת יסוד, הוא ניצל את הפירצה של התקציב, בפשע הכלכלי נגד המדינה של אי העברת תקציב, כדי לגנוב את הרוטציה. כלומר, המטרה – גניבת הרוטציה, קידשה את כל האמצעים.
ולכן, יש לשלול מכל וכל אפשרות של הקמת ממשלה עם נתניהו, גם במחיר סיבוב חמישי, חלילה. מה הטעם לחתום על הסכם עם מי שאין שום ערך למילה שלו, לחתימת ידו, להסכם עימו?
* הברירה של גדעון לוי – כבר עמדתי יותר מפעם (וכך גם אחרים) על היחס המיוחד של גדעון לוי לנתניהו. מצד אחד הוא מעריץ אותו כמנהיג. מצד שני הוא מתעב אותו בתור ראש ממשלת המדינה השנואה עליו ושהוא מתנגד לעצם קיומה, והוא חותר להעמדתו לדין בהאג. במאמרו "ביבי או טיבי" הוא ציין שכרגיל הוא יצביע בעד הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, אך קרא לכל מי שאינו מצביע למשותפת לתמוך בנתניהו, כי הוא מוכשר יותר מכל האחרים, וכי בניגוד ללפיד, סער ובנט הוא אינו מחרחר מלחמה. אידיאולוגית, הוא טוען, הרי אין הבדל ביניהם "בבסיסם הם תאומים זהים: כולם יהודים ציונים תומכי הכיבוש.". ומסקנתו: "לכן כל מי שחי בשלום במדינת אפרטהייד, שהצדק לפלסטינים מעניין אותו כקליפת השום, והכיבוש הוא לא יותר מזמזום טורדני באוזניו, צריך להצביע לנתניהו. הוא הרע במיעוטו." בבחירות הקודמות הוא כתב שאין הבדל בין ניצן הורביץ לבן גביר, "כולם ציונים". הפעם יש לו בעייה. הוא לא יוכל למצוא משהו נגד האידיאולוגיה של מרב מיכאלי, שאינה רחוקה כל כך משלו. ולכן הוא כותב "מרב מיכאלי מעוררת הרבה אהדה, בצדק, אבל לא מפלגתה מכוננת הכיבוש, תעשה משהו ממשי להביא לסיומו, גם לא בראשותה." ומה הוא אומר על מרצ? "עם גנרל בצמרתה, האומר שצה"ל לא ביצע מעולם פשעי מלחמה, אין לאיש שמאל מה לחפש בשורותיה." כמובן שהוא פוסל את לפיד ה"לאומן".
"ביבי או טיבי" – זו הברירה שמותיר לנו עוכר ישראל זה. מה שמזכיר לי קריאה בתנועות הנוער החלוציות בשנות החמישים (כהתרסה על השומר הצעיר שתקופה מסוימת תמך בסטלין): "סטלין אבינו, רוסיה אמנו, הלוואי שהיינו יתומים."
* המפלגה האנרכיסטית – אחת המפלגות המדשדשות הרחק מתחת לאחוז החסימה נקראת "המפלגה הדמוקרטית". מנהיגה הוא עו"ד ברק כהן. ברק כהן הוא ביריון אנרכיסט אלים. אנרכיה אינה דמוקרטיה, אלא איום על הדמוקרטיה. וכאשר אנרכיסטים רצים לבחירות, זה לא כיוון שמאסו בפעולה האנרכיסטית ופנו לאפיק פוליטי דמוקרטי, אלא כי הם רוצים להילחם בדמוקרטיה בכלים שלה. כשמפלגה אנרכיסטית מגדירה את עצמה "המפלגה הדמוקרטית", זה כמו שיהדות התורה תגדיר את עצמה "המפלגה החילונית", הרשימה המשותפת תגדיר את עצמה "המפלגה הציונית" וסמוטריץ' & בן גביר יגדירו את עצמם "המפלגה השמאלנית".
* מה עוד צריך לקרות – מתוך רשומה של אלוף (מיל') יצחק בריק:
רק השבוע ניתן למנות את האירועים הבאים: (תקראו את הרצף ולא תאמינו שצה״ל הגיע לשפל כזה, פשוט מזעזע) –
1. בתאריך ה 03/02/21 – מחנה צריפין-התגלתה פריצה לימ"ח מבה"ס 6023 – נתגלו חוסרים ב 113 ערכות נשק.
2. 04/02/21 – מחנה שדה תימן – ניסיון גניבה מכוח מגדס"ר גבעתי במהלך מטווחים נתפסו 3 בדואים.
3. –5/02/21-גדוד קשר פדם (373) – מחנה נתן – פריצה למיספר מחסנים, נגנב ציוד כללי.
4. 08/02/21 – מחנה שדה תימן – דווח אודות פריצה ל-17 נגמ״שים בגדחה"ן של חטיבה 84 ( גבעתי ) – מבדיקה ראשונית נגנבה תחמושת מסוג קליעית (האירוע עדין מתנהל בשטח ע"י חוקר מז"פ).
5. בלילה בין ה-7 ל-8 בפברואר, פריצה למחנה קציעות. בשעה 04:00 – חדר אדם לשטח הנטוש בין מחנה קציעות למחנה נחל רביב, הפורץ חדר כ-100 מטרים עד שהגיע למכולה ריקה נכנס לתוכה כדי לחפש ציוד ויצא מהבסיס. הפורץ חנה כ-500 מטרים דרומית לציר אדגרד, הפורץ עבר ברגל את התנ"ט וחדר למחנה.
6. בלילה של 9/2/21 גורמים המעורים בפרטי תקרית הפריצה הלילה (שלישי) לבסיס חיל האוויר נבטים שבנגב, תיארו שורה של תקלות אבטחה, החושפות את ההתנהלות הלקויה בשעת האירוע. הם תיארו כיצד כוח האבטחה לא הגיב בירי לפריצת המחסום בזמן אמת, ועל הגעתו של החשוד לשטח בו ממוקמים מטוסי ה-F-35 הרגישים. הש.ג. יצא אשם.
7. בצהריים של 9/2/21 – מטיילים מצאו בצאלים ג'יפ צה"לי ובו מכשיר הקשר וקודי הרשתות. הרכב נגנב מהצבא והמבריחים משתמשים בו להברחות סמים באזור הגבול עם מצרים. "זה הג'יפ השלישי שאנחנו מוצאים," סיפרו. המשמעות: רשת הקשר של צה"ל בכל הדרום חשופה.
8. יומיים אחרי החדירה לבסיס חיל האוויר בנבטים, עוד מחדל אבטחה חמור התגלה בבסיס צה"ל בדרום: כנופיית פורצים חדרה למחנה נתן בבאר שבע, אספה מודיעין באמצעות רחפנים –ופגעה ברשת החשמל של הבסיס – ואף גרמה להחשכת הבסיס באמצעות רחפנים. הרחפנים פגעו ברשת החשמל – וגרמו לחשכה בבסיס, אליו פרצו בחסותה הפורצים עשו שימוש בטיסנים ורחפנים וכך אספו מודיעין על מה שקורה בבסיס ועל דרכי פריצה והימלטות ממנו. הם חדרו לבסיס דרך הגדר ועל פי החשד היעד היה אמצעי לחימה וציוד צבאי נוסף. עם זאת, הם לא גנבו נשק אלא ציוד צבאי אחר. עד כה לא אותרו חשודים במעשה.
9. בנוסף לכל מה שהצגתי – ריבוי גניבות הנשק והתחמושת, והחדירות למחנות צה״ל, רק בחודשים האחרונים:
א. אלמונים גנבו בשבוע שעבר 12 ארגזים של תחמושת, כ-12 אלף כדורים, מבסיס ניצנים בדרום הארץ.
ב. ״שוד תחמושת ענק מבסיס האימונים בצאלים״, 93 אלף כדורים.
ג. אתמול הסתיים תהליך התחקור, שבוצע על ידי ועדת החקירה בראשות ראש מטה אוגדה 146, אל"מ עידן מורג, בנושא גניבת מיספר רב של כלי נשק מנשקיה בבסיס בצפון הארץ שהתרחשה לפני מספר חודשים.
ד. פריצה ל-11 נגמ״שים וטנק במחסן חירום באוגדה בצאלים וגניבת ציוד ואמצעי לחימה מתוכם.
ה. גניבת שני מא״גים (מקלעים) מתוך טנק בגדוד סדיר ברמת הגולן שעמד בתוך הבסיס של הגדוד.
ו. ריקון 7 מכולות בהן אופסן ציוד רגיש כולל מכשירי קשר ומצפינים שהיו שייכים ליחידה מבצעית, גם כן מצאלים.
ז. לפני כחודש וחצי נרדמו לוחמים באחד מגדודי הנח"ל שעסק באימון בבקעת הירדן. פלסטינים שהבחינו בכך גנבו לפחות שני כלי נשק מהחיילים, בהם מקלע נגב ורובה תבור. החיילים הבחינו בכך רק לאחר מכן, כשהתעוררו.
עד כאן הציטוט מן הרשומה של בריק. מה עוד צריך לקרות כדי שנבין שחייבים להחליף את השלטון?
[אהוד: זה ברור כלילה, רק ביבי "הפושע שגנב את הרוטציה", כדבריך – אשם בכל הגניבות האלה! נסלק אותו והן תחדלנה!]
* דאע"ש זה כאן – הרשות הפלשתינאית חיללה את אתר המורשת היהודית – מהחשובים ביותר, המזבח בהר עיבל, שזוהה בידי הארכיאולוג פרופ' אדם זרטל ז"ל כמזבחו של יהושע. פושעי הרִשְׁעוּת הפלשתינאית הרסו את האתר, גרסו את אבניו לצורך סלילת כביש חדש באזור שכם. זה פשע ברברי נגד ישראל והעם היהודי ופשע נגד התרבות האנושית. כך נהגו טליבאן באפגניסטן ודאע"ש בתדמור.
זו אוזלת יד של ממשלת ישראל. על ישראל לנקוט בצעדי עונשין כבדים ביותר נגד הרש"פ על הפשע. ולא חסרים לישראל מנופים. חסרים רק רצון, נחישות וכבוד לאומי.
* להעביר לשליטת ישראל – הר עיבל נמצא באזור B, כלומר בשליטת הרש"פ. אבל הוא נמצא 300 מ' משטח C. בעקבות מעשי הפשע נגד התרבות והארכיאולוגיה של הרש"פ, על ישראל לספח מיד את הר עיבל לשטח C, ולהעביר את האתר הארכיאולוגי החשוב הזה לשליטת ישראל. ובבוא היום – לריבונות ישראל.
* נגד ענישה קולקטיבית – אני תומך מאוד ברעיון התו הירוק. אני מקווה שהוא יאומץ ויחול על תחומים רבים, ואם יש צורך בשינויי חקיקה כדי לאפשר זאת, יש לעשות כן.
מציגים את מדיניות התו הירוק כהענשתם של מי שלא התחסנו. איני מקבל את ההצגה הזאת. זוהי מניעת ענישה קולקטיבית לכל הציבור בגלל מיעוט שאינו מתחסן. אין סיבה שאני, ורוב אזרחי ישראל, שהתחסנו, לא נוכל ללכת להופעות ולאירועים אחרי שנה בלי אירועים, בגלל אלה שאינם רוצים להתחסן. אין סיבה שעולם התרבות והבידור, שכולל לא רק את האמנים אלא גם את פועלי הבמה, אנשי ההגברה והתאורה, המאפרים, התפאורנים וכו' לא יוכל לחזור לחיים, ליצירה, לעבודה ולפרנסה בגלל מיעוט שמסרב להתחסן. התו הירוק הוא גם תמריץ להתחסן. אין ראוי מכך. ההתחסנות היא אחריות אישית אבל היא אינטרס הכלל. מי שאינו מתחסן אינו מסכן רק את עצמו, אלא את זולתו. יש למדינה אינטרס מובהק להמריץ את הציבור להתחסן. בנוסף לתו הירוק, יש להרחיב ולהעמיק את ההסברה ועל התקשורת להתגייס לכך. ההסברה חייבת להתייחס נקודתית לפייק ניוז ולהפחדות של מכחישי המדע ורופאי האליל למיניהם, שמטיפים לא להתחסן. יש להפריך בסבלנות את סיפורי המעשיות הללו.
* זהירות – שרלטן – תחקיר חשוב של קרני אלדד על השרלטן, רופא האליל, מכחיש המדע יובל אשרוב, התפרסם ב"ישראל היום". אשרוב אדם מסוכן. סיכן חיי "מטופלים", כלומר מאמינים בו, וכעת מסכן חיי המונים בהטפה שלו נגד חיסון הקורונה. מבחינה הלכתית אדם כמוהו נחשב "רודף". העדויות המופיעות בתחקיר מחייבות חקירה פלילית.
* רלטיביזם – אחת הרעות החולות של הפוסט-מודרניזם, היא הרלטיביזם. אין עובדות, יש נראטיבים. אין אמת ושקר – כל אחד והאמת שלו. הלגיטימציה לתופעות כמו מכחיש הקורונה הלוחם בחיסונים יובל אשרוב וכמו ה"הגות" של אבישי בן חיים הם תוצר ישיר של הרלטיביזם. הם לא משקרים, הם מספרים את הנראטיב שלהם.
* הוא הא מי זאת באה – אני מקווה מאוד שניקי היילי, שגרירת ארה"ב באו"ם לשעבר, תהיה הנשיאה הבאה של ארה"ב. היא ידידת ישראל לפחות כמו טראמפ, אך בניגוד אליו מנהיגה דמוקרטית וליברלית אמיתית ובניגוד אליו היא אדם ישר ונורמטיבי. ניקי היילי ביקרה בחריפות את הנשיא שמינה אותה לתפקיד, דונלד טראמפ. בריאיון לאתר "פוליטיקו" אמרה היילי: "טראמפ איכזב אותנו. עלינו להכיר בכך." לדבריה, "הוא עזב את הבית הלבן בדרך לא מקובלת, ולא היינו צריכים ללכת אחריו או להקשיב לו." היילי, ששמה מוזכר כמועמדת פוטנציאלית מטעם המפלגה הרפובליקנית בבחירות 2024, הבהירה: "אנחנו לא יכולים לתת לזה לקרות שוב." היילי הוקיעה את ההסתה של טראמפ נגד סגנו פנס, שכל השנים היה נאמן אליו, שבעקבותיה מעריציו הפולשים לקפיטול זעקו "מוות לפנס."
* הצעיר ביותר – אביחי שטרן, ראש העיר הנמרץ והמרשים מאוד של קריית שמונה, הוא ראש העיר הצעיר ביותר בישראל. הוא בן 35 ונבחר לתפקיד בגיל 33. בראיון לדני רופ בוועידת החדשנות, שאל אותו רופ אם הוא ראש הרשות הצעיר ביותר בתולדות המדינה, והוא השיב שרק אחד היה צעיר ממנו, מאיר שטרית שבגיל 26 היה ראש המועצה המקומית של יבנה.
האמת היא ששטרית היה אפילו צעיר יותר, בן 25. אך גם הוא לא הצעיר ביותר, אלא משה קצב, שבגיל 24 היה ראש המועצה המקומית קריית מלאכי. אחיו, ליאור קצב, נבחר בגיל 29 לראשות העיר קריית מלאכי. אפרים דרעי נבחר בגיל 25 לראשות המועצה המקומית כפר יונה וכיהן בתפקיד 41 שנה. גם עמיר פרץ היה צעיר משטרן כשנבחר לראשות המועצה המקומית שדרות – הוא היה בן 32.
* השר האחרון – עם מותו של שלמה הלל, לא נותר עוד אף שר שכיהן בממשלה במלחמת יום הכיפורים. גם רובם הגדול של אנשי המטכ"ל באותה מלחמה לא נותרו בין החיים. שני בכירי מערכת הביטחון במלחמה שעוד חיים איתנו הם ראש המוסד צביקה זמיר בן ה-96 וראש אמ"ן אלי זעירא, בן ה-93.
שלמה הלל כיהן גם בממשלת רבין הראשונה, ובשנים 1974-1977. הוא כיהן בה כשר המשטרה ובחלק מן התקופה גם כשר הפנים. היתה זו הממשלה שהחליטה על מבצע אנטבה. הלל היה שר המשטרה באירועי יום האדמה, ולכן היה יעד להסתה מצד רק"ח, (לימים חד"ש). הוא היה שר המשטרה בשעה שהתנהלו חקירות שחיתות נגד בכירים במפלגתו, כמו השר אברהם עופר, אשר ידלין שעמד להתמנות לנגיד בנק ישראל ואחרים. הוא לא העלה על דעתו לפגוע בחקירות ובמשטרה, והזכיר ששבועת האמונים שלו היא למדינת ישראל ולחוקיה ולא לאנ"ש מהמפלגה.
עם מותו של הלל, נשאר אתנו עוד שר אחד ממשלת רבין הראשונה, אהרון ידלין בן ה-95.
* או ציונות או כלייה על העם היהודי – אני יו"ר פורום חינוך של אורטל. כל ישיבה של הפורום נפתחת ב"דבר תורה" – טקסט כלשהו, שלרוב עוסק באופן ישיר או עקיף בענייני חינוך ובענייני דיומא. בישיבה שהתקיימה ביום חמישי, הזכרנו שלמחרת, ל' בשבט, יתקיים יום המשפחה. במקור הוא נקרא יום האם. יום האם נקבע ביום השנה למותה של הנרייטה סאלד. אבל הנרייטה סאלד היתה חשוכת ילדים. ובכל זאת, כמייסדת והמנהיגה של מפעל עליית הנוער, היא ראתה עצמה כאם של כל הילדים והנוער שהעלתה והם ראו בה אם. הטקסט שהבאתי, היה קטע ממכתב שכתבה לאחר ביקורה הראשון בארץ ישראל, ב-1909:
"היו שהזהירו אותי שלא לקיים את המסע לארץ ישראל. היו שאמרו: 'את תתאכזבי,' היו שאמרו: 'כשתגיעי לציון, תחדלי להיות ציונית'. ובאמת הרבה ראיתי שם, בעיקר ביפו ובירושלים, שעשוי לעורר תגובה של דחייה, אפילו בכי. אבל זכיתי לראות גם את מפעלם של המתיישבים החדשים, החלוצים במושבות, בגליל ובשרון. נסענו בעגלה בדרכי הארץ. ראינו את הנופים מקרוב והתחככנו באנשים. ואני אומרת לכם, שהאנשים האלה מילאו אותי אנרגיה. לא, לא חזרתי פחות ציונית ממה שיצאתי, להיפך. נכון, היום אני יודעת שהציונות היא מטרה הרבה יותר קשה להגשמה ממה ששיערתי לפני המסע הזה. אבל היום אני משוכנעת יותר מתמיד: או ציונות או לא כלום; או ציונות או כלייה על העם היהודי."
* ביד הלשון: דפנה – מי זו דפנה שעל שמה קרוי הקיבוץ דפנה? הוא לא מנציח שמה של אף אישה, אלא את שם העיר העתיקה דפנה או דפני, מתקופת בית שני. קיבוץ דפנה, בעמק החולה, נמצא בקרבת הגבול בין ישראל ללבנון. בדפנה נמצא בית הספר התיכון "הר וגיא" שבו למדו בניי הגדולים. הוא עלה לקרקע בשנת 1932, ומייסדיו חלוצים עולים מפולין, גרמניה וליטא. שמו הראשון היה מצודת אוסישקין א'. ראש קק"ל מנחם אוסישקין, שהקפיד מאוד על הנצחתו בחייו, רצה ששמות שישה יישובים שהוקמו ביוזמתו בעמק החולה ישאו את שמו וייקראו מצודת אוסישקין א'-ו'. כל המתיישבים סירבו לכך והתעקשו, וכפי שקורה תמיד – כאשר התושבים מתנגדים לשם שניתן ליישובם בידי המוסדות, והם נחרצים בעמדתם, בסופו של דבר הם מנצחים ושמם נושא את השם שהם בחרו בו. וכך אף אחד מן השישה אינו נקרא מצודת אוסישקין.
אורי הייטנר
רון גרא
גַּל מוּאָר
גַּל מוּאָר
חוֹצֶה כְּהֶרֶף
אֶת חַיַּי.
פּוֹרֵץ חֶשְׁכַת
יָמַי.
מַבְלִיחַ שְׁבִיל
צַר,
מִתְקַדֵּם וְנִמְחָק.
מוֹתִיר פַּס זָהֹב
וְדַק
בְּאֹפֶק רָחוֹק
כְּחַלְחַל.
וּתְהִיּוֹת.
חוֹצֶה כְּהֶרֶף
אֶת חַיַּי.
פּוֹרֵץ חֶשְׁכַת
יָמַי.
מַבְלִיחַ שְׁבִיל
צַר,
מִתְקַדֵּם וְנִמְחָק.
מוֹתִיר פַּס זָהֹב
וְדַק
בְּאֹפֶק רָחוֹק
כְּחַלְחַל.
וּתְהִיּוֹת.
אילן בושם
11 שירים, פברואר 2021
הכותב
הוּא חִפֵּשׂ וְחִטֵּט:
אֱלֹהִים!
לֹא עֵט
וְלֹא עִפָּרוֹן –
וְאִם יַעֲלֶה עַל לִבּוֹ רַעְיוֹן?!
המכור
הוּא מְבַלֶּה אֶת
שְׁאָר הַסּוֹעֲדִים
בְּבֵית הַקָּפֶה
וּמְסַמֵּן "וִי"
עַל הַנּוֹטְשִׁים לְפָנָיו.
מיתה חטופה
פִתְאֹם הוּא מֵת.
הוּא לֹא הֶעֱמִיד פָּנִים,
הוּא מֵת עַל בֶּאֱמֶת...
מַכָּה
הָאִישׁ
עִם הַחִיּוּךְ הַצִּינִי
שׁוֹכֵב לוֹ עַכְשָׁו רְצִינִי
וְתוֹהֶה מִנַּיִן זֶה בָּא לוֹ.
יִתָּרוֹן
זְקֵנָה בָּלָה
כְּבָר אֵינָהּ מִתְבַּלָּה
כְּמוֹ צְעִירָה
שֶׁעֲתִידָהּ לִהְיוֹת
זְקֵנָה בָּלָה
אִם בִּכְלָל
תַּגִּיעַ לְגִילָהּ.
*
הוּא הִרְבָּה לְדַוֵּשׁ
וְזֶה מְיָאֵשׁ לַחְשׁוֹב
שֶׁהָאִישׁ שֶׁהִרְבָּה לְדַוֵּשׁ
וּלְרֶגַע לֹא הִתְיָאֵשׁ
וְהִמְשִׁיךְ וְהִמְשִׁיךְ לְדַוֵּשׁ
מֵת עַל אוֹפַנָּיו
לְפֶתַע.
*
נֶחָמָה פּוּרְתָא
לְצָעִיר חוֹלֶה קָשֶׁה:
אִישׁ זָקֵן
הוּא כְּבָר לֹא יִהְיֶה...
*
עַד כָּמָּה שֶׁלֹּא תַּסְתִּיר
בְּפֶה סָגוּר, בְּפֶה פָּעוּר –
הַלְּעִיסָה הוֹפֶכֶת אֶת הָאֹכֶל לְעִסָּה
וְהַתּוֹצָאָה (הוֹ הַתּוֹצָאָה)
עִסָּה שֶׁאֵינָהּ נִתֶּנֶת לִלְעִיסָה...
*
חֲתוּל לֹא מוֹצִיאִים לְטִיּוּל,
הוּא יוֹצֵא
וְאִם עַל דַּעְתּוֹ עוֹלֶה
הוּא חוֹזֵר
וְעִם בְּעָלָיו מְבַלֶּה.
חתולי
לִפְעָמִים הוּא יוֹשֵׁב
עַל מִקְלֶדֶת הַמַּחְשֵׁב
עֲבוּרוֹ שׁוּם דָּבָר אֵינוֹ מִשְׁתַּבֵּשׁ,
הוּא יוֹשֵׁב לוֹ וְיוֹשֵׁב
עַד שֶׁאֲנִי אוֹתוֹ מְגָרֵשׁ.
*
הַמַּסֵּכָה הִסְתִּירָה
אֶת פָּנֶיהָ הַיָּפִים
כַּעֲנַן הַמַּסְתִּיר אֶת הַשֶּׁמֶשׁ
וְאַף עַל פִּי כֵן בִּצְבְּצוּ
מִדֵּי פַּעַם כְּמוֹ
פִסַּת שָׁמַיִם כְּחֻלִּים
מִבַּעַד לֶעָנָן.
עדינה בר-אל
מני אליאס: קולנוע נגד גזענות
מני אליאס חי עם משפחתו במושב ניר-ישראל. הוא מצלם, עורך ומפיק סרטים דוקומנטריים החל מתקופת שירותו הצבאי. לימים זכה לעבוד עם איש הטלוויזיה והקולנוע מיכה שגריר ז"ל. למני יש עניין וקשר מיוחד עם קהילת עולי אתיופיה בארץ, עליהם יצר שני סרטים באורך מלא. גם במושב הוא קשוב למתרחש ולסיפורי האנשים ויצר בו סרט מיוחד.
באתר של מני אליאס, יוצר סרטים ממושב ניר-ישראל, הוא מסביר את מהות עבודתו: "לעשות סרטים זה בעצם להיות מספר הסיפורים המודרני. בעשייה הזו אתה פוגש את האנשים המעניינים ביותר, שומע סיפורים הנוגעים ללב ועושה ככל שאתה יכול כדי לספר אותם בדרך המשכנעת ביותר."
מני אליאס נולד באשקלון בשנת 1966. למד בבית ספר תיכון ע"ש 'תגר' בעיר. "כשהייתי נער," מספר מני, "היו התמונות בכל העיתונים בשחור-לבן. רק לביתו של חברי הגיעה בכל חודש חוברת חדשה עם תמונות צבעוניות מרהיבות של בעלי-חיים. זה היה המגזין של ה'נשיונל גיאוגרפיק'. שם נולד החלום שלי להיות צלם טבע. כאשר התבגרתי, הבנתי שלחכות שלושה ימים לתמונה במעבה הג'ונגל, כשאלפי יתושים עוקצים בבשרך, זה לא כל כך מתאים לי."
בעת השירות הצבאי שלו בחיל האוויר, הוא מילא תפקיד של צלם אוויר, וזאת לאחר חצי שנת הכשרה. הוא צילם סרטים תיעודיים בבסיס של מסוקים, סרטים אשר שימשו לתרגול ולתחקירים. "תיעדנו מה שהיה בבסיס ואת האימונים. לעתים היינו נוסעים בשיירת רכבים," הוא מתאר, "מעלינו מסוקים היו מתאמנים בתקיפה, ואנחנו היינו מצלמים אותם."
"אבל למדתי הרבה בעצמי," מעיד מני. "היה בבסיס חדר עריכה, ובו הייתי עורך בשעות הערב את הסרטים שצילמתי. זה היה בתקופה שלפני הווידאו, בה צילמו בסרטי 16 מ"מ. היתה לי מכונה לפיתוח סרטים, ואני פיתחתי את הפילם בעצמי."
בחירה בצילום דוקומנטרי
אחרי הצבא עבד מני ב"אולפני הרצליה" בתור נתב תמונה. ואז הגיע למסקנה שהצילום מעניין אותו יותר והוא הפך להיות צלם עצמאי, מתוך כוונה להתרכז בסרטים דוקומנטריים.
"כדי להשלים הכנסות," מספר מני, "צילמתי גם עבור ערוצי ספורט וחדשות. זה היה בתקופה בה היה גל פיגועי התופת, ומחבלים מתאבדים פוצצו אוטובוסים ותחנות. היה לי קשה לצלם אירועים אלו, וגם אחר כך לבקר בבתי המשפחות השכולות. זכור לי המקרה של פיצוץ בצומת אשקלון בשנת 1996. לאחר המראות הנוראים שראיתי שם, החלטתי שאני מפסיק לצלם חדשות.
"מי שהכניס אותי לעולם הצילום הדוקומנטרי היה מיכה שגריר ז"ל, ממקימי הטלוויזיה בארץ, שביים והפיק עשרות סרטים. את ההזדמנות הראשונה לעבוד איתו קיבלתי, כשהוא הציע לי לצלם השלמות לסרט על אדם בשם זימנה ברהנו. זימנה היה מפעילי העלייה החשובים בעלייה מאתיופיה לארץ.
"כבר בתחילת עבודתי עמו צייד אותי מיכה שגריר בעקרון חשוב: הוא אמר לי: 'הדבר החשוב ביותר לצלם דוקומנטרי הוא לדעת להקשיב.' ואכן אני משתדל לנהוג כך מאז ועד היום. אני פחות מדבר ויותר מקשיב לאנשים שאני מצלם."
הסרטים על עולי אתיופיה
מני קשוב ומתעניין ביהודי אתיופיה מאז ילדותו, כאשר אימו התנדבה במרכז עולי אתיופיה באשקלון. ובהמשך הושפע, כאמור, גם ממיכה שגריר, שנושא זה עניין אותו. מני צילם וערך סרט בשם "בצאת ישראל", בו שלושה אנשים שעלו בילדותם מאתיופיה: טקלה מקונן היה אז בן 15, נפתלי אברהם בן 13, ורוני מלכאי היתה בת שנתיים וחצי.
"התלוויתי אליהם במסע הזה. הלכנו ברגל כ-20 קילומטר ביום, סך הכול 120 קילומטרים," מציין מני. "השלושה שיחזרו את המסע דרך סודאן לארץ בהיותם מבוגרים. נילוו אלינו שני אנשי 'מוסד', אחד מהם, דני לימור, הקים שם במבצע חשאי מחנה לעולים, שהתחזה להיות כפר נופש לצלילה." בסרט הזה העלו המשתתפים זיכרונות מן העבר, ממסעם הקשה כילדים בדרך המסוכנת, שגבתה גם חיים של אנשים וילדים. בתוך כך גם נשמעה הביקורת שלהם על קשיי הקליטה בארץ ומצב הקהילה.
לדברי מני, "עד אותו זמן נעשו סרטים שונים על העלייה מאתיופיה, אבל הושם בהם דגש על האנשים שעזרו להם לעלות, אנשי המוסד, טייסי חיל האוויר ועוד. ולא עליהם עצמם. וכאן יש עיוות מה בהיסטוריה. כיוון שיהודי אתיופיה בעצמם החלו לפעול למען עלייתם, וזאת באמצעות הפגנות ומחאות בארץ ובארצות הברית, שהשפיעו על ממשלת ישראל להעלות אותם. ואני בסרטי רציתי להציג את העולים עצמם ומאבקם לעלייה. אחד האנשים שהשפיעו רבות וסללו את הדרך ל'מבצע משה' היה פרדה אקלום, איש חינוך, שהיה מורה ומנהל בתי ספר באתיופיה. בזכות פעילותו עלו אלפי יהודים מאתיופיה לארץ. עוד מחרטום פנה אקלום לישראלים וליהודים בארצות הברית, וטען שיש יהודים שנמצאים בסכנת מוות במחנות הפליטים בסודאן. החלו הפגנות בארצות הברית ובארץ למענם, ובסופו של דבר, לאחר הצהרת האו"ם שהציונות היא פן של גזענות, התעוררה ממשלת ישראל ופעלה להעלאתם ארצה."
הסרט "בצאת ישראל" זיכה את מני בפרס מטעם משרד החינוך, והוא הוצג במקומות שונים בארץ, ביניהם בפסטיבל חיפה, וגם בפסטיבלים ברחבי העולם. בפסטיבל בסן-דייגו הוא זכה בפרס. מני היה נוכח בהקרנות רבות ועקב אחרי תגובות הקהל. הוא היה בטוח שהסרט מייצג היטב את הקשיים והבעיות של יהודי אתיופיה בדרכם ארצה, אבל באחת ההקרנות בפני הקהילה האתיופית בבאר-שבע, הוא שאל לדעתם של הצופים. ואז הסתבר לו, שהסרט אמנם משקף את מה שהיה בדרך ובסודאן, את החום הגדול, הקושי לנייד קשישים וילדים ועוד. אבל היה מי שאמר שבסרט מוצג המסע "כמו קייטנה". אז הבין מני שאין די בכך, שעליו להביא את נקודת המבט האישית של עולים מאתיופיה.
כמה שנים מאוחר יותר הזדמן למני לביים ולצלם סרט שני, עם עדויות אישיות ומרגשות של בני הקהילה האתיופית שעלו ארצה. גם הפעם נפלה בידו ההזדמנות בזכות מיכה שגריר ז"ל. שגריר הזמין אותו לצלם פרויקט של הקמת אנדרטה לזכר חללים שנפלו בסודאן בדרכם לארץ. מתוך שנים-עשר אלף שיצאו לדרך בקבוצות קטנות, מתו ארבעת אלפים בסודן. עם הקמת האנדרטה נקראו אנשים, באמצעות כלי התקשורת, להגיע, לציין את שמות קרוביהם שניספו, ולספר את סיפוריהם.
מספר מני: "הלכתי למפגשים ותיעדתי את הסיפורים האישיים, שחלקם היו מצמררים ביותר. ואז החלטתי להפיק סרט נוסף, שיתבסס על סיפורים כאלו. הסרט שלי נקרא 'חלום ירושלים'. בעת הכנתו ראיינתי משפחות רבות, בכל אחת את כל בני המשפחה, ושילבתי צילומים מאתיופיה ומן הדרך. בסרט הזה הדגש היה באמת על אלו שחוו את המסע על בשרם. הסיפורים היו מטלטלים ביותר. הם תיארו את המסע הקשה מן הכפרים ועד גבול סואדן, את מורי הדרך שעשקו אותם והשאירו אותם ללא אוכל ומים, וכן השהייה הקשה במחנות הפליטים בסודאן. כל אלו גרמו לסבל ולמוות. כל משפחה מהקהילה האתיופית איבדה נפש קרובה במסע הזה, ולראשונה סופרו הסיפורים באופן גלוי. כל ישראלי, לדעתי, צריך לדעת מה אירע להם."
עוד מדגיש מני, שהם עלו ארצה לא בגלל מצב גרוע באתיופיה. "הייתי פעמיים שם, וראיתי כפרים יפים, עם גידולי שדה וצאן. הם עלו ארצה רק משום שזו היתה משאת נפשם." בסוף הסרט כתובים השמות של אלפי הנפטרים.
הסרט זכה להקרנות רבות, בטלוויזיה, בפסטיבל 'דוק אביב' ובפני ציבורים שונים. מספר מני: "אני הייתי נוכח בהקרנות אלו. לפני הקרנה, כאשר הייתי מתבונן בקהל, הייתי מבחין בנשים ילידות אתיופיה כבנות ארבעים וחמישים. אז ידעתי שתהיה תגובה חזקה לסרט. ואכן כך קרה."
לאחר סיום הקרנת הסרט, היתה יד מורמת בקהל, אישה שאלה שאלה או העירה הערה. היא הוזמנה לעלות לבמה, והיא החלה לספר את סיפורה האישי. לאחר כחצי שעה של דיבור, היא זכתה לחבוק חם של הנוכחים, ואמרה: "אני לא מאמינה שסיפרתי את זה עכשיו. מעולם לא סיפרתי את הסיפור שלי, גם לא לילדים שלי." וכך הבין מני שהפעם השיג את מטרתו, והצליח בסרט זה לשקף את מה שהיה בחייהם ובליבם של האנשים.
עובדים משלושה עולמות ברפת אחת
לשאלה מאין באים הרעיונות לסרטים הוא עונה: "חלק מהסרטים נעשים על פי בקשות של אנשים שפונים אליי; אבל אני ער לכל מה קורה סביבי, ומזדמנים לי סיפורים מעניינים." דוגמא לכך היא סרטו "פרות שמנות פרות רזות", שצולם באחת הרפתות בניר-ישראל.
מספר מני: "יום אחד הזדמנתי למשק של יוסי סקלסקי ז"ל, מוותיקי ניר-ישראל. ואז ראיתי את עובדי הרפת שלו יושבים בחצר סביב שולחן, שותים קפה ומדברים. באותו יום הצטרפתי אליהם והחלטתי שאני מכין סרט על העובדים הזרים, שבדרך כל לא זוכים לתשומת לב ראויה. התחלתי להצטרף אליהם בהפסקות אלו מעבודתם ברפת, שתיתי איתם המון כוסות קפה, ולאט לאט הם התחילו להיפתח ולספר על עצמם."
גיבורי הסרט הם שלושה: יוסי סקלסקי, שנולד בפולין ועלה כילד עם משפחתו בשנת 1957. הוא החל לעבוד ברפת של הוריו בגיל 13, ומני פגש בו לאחר 50 שנות עבודה ברפת שירש.
השני הוא איברהים, בדואי מעזה, אב לשבעה ילדים, שעבד אז ברפת של סקלסקי במשך 26 שנים.
השלישי הוא אֶדי מתאילנד, שעבד אז עם יוסי ואיברהים כבר 13 שנה, ודיבר עימם בעברית שוטפת.
הסרט מתאר את מערכת היחסים המיוחדת של השלושה ואת ההווי שלהם. בסצנה הראשונה איברהים ואֶדי בוחנים מקרוב שטר של עשרים שקל, ומתעניינים אצל יוסי מי היה משה שרת, שתמונתו נמצאת על השטר. ובסצנה אחרת הם מקבלים פטיפון ישן ושומעים מנגינות טנגו ואת השיר Waltzing Matilda בפי זמר הקאונטרי ג'והני קֶש. בקיצור, הווי של ממש, כאשר הפרות וערמות החציר מצולמים ברקע.
"תוך כדי צילום," מספר מני, "שאל אותי איברהים: 'מה יהיה סוף הסרט?' – עניתי לו שאינני יודע, אך כבר אז היה לי ברור שבסוף הרפת תיסגר."
ואכן, הרפת נסגרה, יוסי סקלסקי נפטר ממחלה, איברהים חזר לעזה ואֶדי חזר לתאילנד.
מסתבר שגם בסרט זה, שזכה להצלחה מרובה, המסר הסמוי הוא נגד גזענות. ברפת של משפחת סקלסקי הוכח, שאנשים מעולמות שונים, גם רחוקים גיאוגרפית וגם נבדלים בתרבותם ובשפתם, מסוגלים לפתח קשרי ידידות ונאמנות, ולעבוד ולחיות יחד במשך עשרות שנים.
לשאלה מדוע הוא בחר לגור עם משפחתו דווקא במושב, הוא עונה: "גדלתי בשכונת אפרידר באשקלון. אז לא היתה עדיין תנופת בנייה בעיר זו כמו עתה. מאחורי הבית שלנו היה שדה רחב, ומאחוריו הים. כל ילדותי ביליתי שם בקומזיצים, במחנות שבנינו. רציתי שגם ילדיי יגדלו במקום פתוח כזה. וחוץ מזה, היה לי חלום לגדל בחצר ירקות... הגענו לניר-ישראל בשנת 2001. רכשנו פה חברים רבים. לי עצמי חשוב להכיר דווקא את האנשים הוותיקים ביישוב, לשמוע את הסיפורים שלהם, ללמוד על ההיסטוריה של המושב ושל המשפחות. כך שיש כאן כר פורה לעשייה שלי. ולפי מה שלמדתי ממורי מיכה שגריר ז"ל, אני מקשיב ומשתדל להנציח."
הקישור לאתר של מני אליאס: https://menielias.com
זהו הסיפור השני על אחד משלושת אנשי הטלוויזיה והקולנוע, שמתגוררים במושב ניר-ישראל.
נדפס לראשונה ב"קו למושב", גיליון 1170, 11.2.2021
עדינה בר-אל
באתר של מני אליאס, יוצר סרטים ממושב ניר-ישראל, הוא מסביר את מהות עבודתו: "לעשות סרטים זה בעצם להיות מספר הסיפורים המודרני. בעשייה הזו אתה פוגש את האנשים המעניינים ביותר, שומע סיפורים הנוגעים ללב ועושה ככל שאתה יכול כדי לספר אותם בדרך המשכנעת ביותר."
מני אליאס נולד באשקלון בשנת 1966. למד בבית ספר תיכון ע"ש 'תגר' בעיר. "כשהייתי נער," מספר מני, "היו התמונות בכל העיתונים בשחור-לבן. רק לביתו של חברי הגיעה בכל חודש חוברת חדשה עם תמונות צבעוניות מרהיבות של בעלי-חיים. זה היה המגזין של ה'נשיונל גיאוגרפיק'. שם נולד החלום שלי להיות צלם טבע. כאשר התבגרתי, הבנתי שלחכות שלושה ימים לתמונה במעבה הג'ונגל, כשאלפי יתושים עוקצים בבשרך, זה לא כל כך מתאים לי."
בעת השירות הצבאי שלו בחיל האוויר, הוא מילא תפקיד של צלם אוויר, וזאת לאחר חצי שנת הכשרה. הוא צילם סרטים תיעודיים בבסיס של מסוקים, סרטים אשר שימשו לתרגול ולתחקירים. "תיעדנו מה שהיה בבסיס ואת האימונים. לעתים היינו נוסעים בשיירת רכבים," הוא מתאר, "מעלינו מסוקים היו מתאמנים בתקיפה, ואנחנו היינו מצלמים אותם."
"אבל למדתי הרבה בעצמי," מעיד מני. "היה בבסיס חדר עריכה, ובו הייתי עורך בשעות הערב את הסרטים שצילמתי. זה היה בתקופה שלפני הווידאו, בה צילמו בסרטי 16 מ"מ. היתה לי מכונה לפיתוח סרטים, ואני פיתחתי את הפילם בעצמי."
בחירה בצילום דוקומנטרי
אחרי הצבא עבד מני ב"אולפני הרצליה" בתור נתב תמונה. ואז הגיע למסקנה שהצילום מעניין אותו יותר והוא הפך להיות צלם עצמאי, מתוך כוונה להתרכז בסרטים דוקומנטריים.
"כדי להשלים הכנסות," מספר מני, "צילמתי גם עבור ערוצי ספורט וחדשות. זה היה בתקופה בה היה גל פיגועי התופת, ומחבלים מתאבדים פוצצו אוטובוסים ותחנות. היה לי קשה לצלם אירועים אלו, וגם אחר כך לבקר בבתי המשפחות השכולות. זכור לי המקרה של פיצוץ בצומת אשקלון בשנת 1996. לאחר המראות הנוראים שראיתי שם, החלטתי שאני מפסיק לצלם חדשות.
"מי שהכניס אותי לעולם הצילום הדוקומנטרי היה מיכה שגריר ז"ל, ממקימי הטלוויזיה בארץ, שביים והפיק עשרות סרטים. את ההזדמנות הראשונה לעבוד איתו קיבלתי, כשהוא הציע לי לצלם השלמות לסרט על אדם בשם זימנה ברהנו. זימנה היה מפעילי העלייה החשובים בעלייה מאתיופיה לארץ.
"כבר בתחילת עבודתי עמו צייד אותי מיכה שגריר בעקרון חשוב: הוא אמר לי: 'הדבר החשוב ביותר לצלם דוקומנטרי הוא לדעת להקשיב.' ואכן אני משתדל לנהוג כך מאז ועד היום. אני פחות מדבר ויותר מקשיב לאנשים שאני מצלם."
הסרטים על עולי אתיופיה
מני קשוב ומתעניין ביהודי אתיופיה מאז ילדותו, כאשר אימו התנדבה במרכז עולי אתיופיה באשקלון. ובהמשך הושפע, כאמור, גם ממיכה שגריר, שנושא זה עניין אותו. מני צילם וערך סרט בשם "בצאת ישראל", בו שלושה אנשים שעלו בילדותם מאתיופיה: טקלה מקונן היה אז בן 15, נפתלי אברהם בן 13, ורוני מלכאי היתה בת שנתיים וחצי.
"התלוויתי אליהם במסע הזה. הלכנו ברגל כ-20 קילומטר ביום, סך הכול 120 קילומטרים," מציין מני. "השלושה שיחזרו את המסע דרך סודאן לארץ בהיותם מבוגרים. נילוו אלינו שני אנשי 'מוסד', אחד מהם, דני לימור, הקים שם במבצע חשאי מחנה לעולים, שהתחזה להיות כפר נופש לצלילה." בסרט הזה העלו המשתתפים זיכרונות מן העבר, ממסעם הקשה כילדים בדרך המסוכנת, שגבתה גם חיים של אנשים וילדים. בתוך כך גם נשמעה הביקורת שלהם על קשיי הקליטה בארץ ומצב הקהילה.
לדברי מני, "עד אותו זמן נעשו סרטים שונים על העלייה מאתיופיה, אבל הושם בהם דגש על האנשים שעזרו להם לעלות, אנשי המוסד, טייסי חיל האוויר ועוד. ולא עליהם עצמם. וכאן יש עיוות מה בהיסטוריה. כיוון שיהודי אתיופיה בעצמם החלו לפעול למען עלייתם, וזאת באמצעות הפגנות ומחאות בארץ ובארצות הברית, שהשפיעו על ממשלת ישראל להעלות אותם. ואני בסרטי רציתי להציג את העולים עצמם ומאבקם לעלייה. אחד האנשים שהשפיעו רבות וסללו את הדרך ל'מבצע משה' היה פרדה אקלום, איש חינוך, שהיה מורה ומנהל בתי ספר באתיופיה. בזכות פעילותו עלו אלפי יהודים מאתיופיה לארץ. עוד מחרטום פנה אקלום לישראלים וליהודים בארצות הברית, וטען שיש יהודים שנמצאים בסכנת מוות במחנות הפליטים בסודאן. החלו הפגנות בארצות הברית ובארץ למענם, ובסופו של דבר, לאחר הצהרת האו"ם שהציונות היא פן של גזענות, התעוררה ממשלת ישראל ופעלה להעלאתם ארצה."
הסרט "בצאת ישראל" זיכה את מני בפרס מטעם משרד החינוך, והוא הוצג במקומות שונים בארץ, ביניהם בפסטיבל חיפה, וגם בפסטיבלים ברחבי העולם. בפסטיבל בסן-דייגו הוא זכה בפרס. מני היה נוכח בהקרנות רבות ועקב אחרי תגובות הקהל. הוא היה בטוח שהסרט מייצג היטב את הקשיים והבעיות של יהודי אתיופיה בדרכם ארצה, אבל באחת ההקרנות בפני הקהילה האתיופית בבאר-שבע, הוא שאל לדעתם של הצופים. ואז הסתבר לו, שהסרט אמנם משקף את מה שהיה בדרך ובסודאן, את החום הגדול, הקושי לנייד קשישים וילדים ועוד. אבל היה מי שאמר שבסרט מוצג המסע "כמו קייטנה". אז הבין מני שאין די בכך, שעליו להביא את נקודת המבט האישית של עולים מאתיופיה.
כמה שנים מאוחר יותר הזדמן למני לביים ולצלם סרט שני, עם עדויות אישיות ומרגשות של בני הקהילה האתיופית שעלו ארצה. גם הפעם נפלה בידו ההזדמנות בזכות מיכה שגריר ז"ל. שגריר הזמין אותו לצלם פרויקט של הקמת אנדרטה לזכר חללים שנפלו בסודאן בדרכם לארץ. מתוך שנים-עשר אלף שיצאו לדרך בקבוצות קטנות, מתו ארבעת אלפים בסודן. עם הקמת האנדרטה נקראו אנשים, באמצעות כלי התקשורת, להגיע, לציין את שמות קרוביהם שניספו, ולספר את סיפוריהם.
מספר מני: "הלכתי למפגשים ותיעדתי את הסיפורים האישיים, שחלקם היו מצמררים ביותר. ואז החלטתי להפיק סרט נוסף, שיתבסס על סיפורים כאלו. הסרט שלי נקרא 'חלום ירושלים'. בעת הכנתו ראיינתי משפחות רבות, בכל אחת את כל בני המשפחה, ושילבתי צילומים מאתיופיה ומן הדרך. בסרט הזה הדגש היה באמת על אלו שחוו את המסע על בשרם. הסיפורים היו מטלטלים ביותר. הם תיארו את המסע הקשה מן הכפרים ועד גבול סואדן, את מורי הדרך שעשקו אותם והשאירו אותם ללא אוכל ומים, וכן השהייה הקשה במחנות הפליטים בסודאן. כל אלו גרמו לסבל ולמוות. כל משפחה מהקהילה האתיופית איבדה נפש קרובה במסע הזה, ולראשונה סופרו הסיפורים באופן גלוי. כל ישראלי, לדעתי, צריך לדעת מה אירע להם."
עוד מדגיש מני, שהם עלו ארצה לא בגלל מצב גרוע באתיופיה. "הייתי פעמיים שם, וראיתי כפרים יפים, עם גידולי שדה וצאן. הם עלו ארצה רק משום שזו היתה משאת נפשם." בסוף הסרט כתובים השמות של אלפי הנפטרים.
הסרט זכה להקרנות רבות, בטלוויזיה, בפסטיבל 'דוק אביב' ובפני ציבורים שונים. מספר מני: "אני הייתי נוכח בהקרנות אלו. לפני הקרנה, כאשר הייתי מתבונן בקהל, הייתי מבחין בנשים ילידות אתיופיה כבנות ארבעים וחמישים. אז ידעתי שתהיה תגובה חזקה לסרט. ואכן כך קרה."
לאחר סיום הקרנת הסרט, היתה יד מורמת בקהל, אישה שאלה שאלה או העירה הערה. היא הוזמנה לעלות לבמה, והיא החלה לספר את סיפורה האישי. לאחר כחצי שעה של דיבור, היא זכתה לחבוק חם של הנוכחים, ואמרה: "אני לא מאמינה שסיפרתי את זה עכשיו. מעולם לא סיפרתי את הסיפור שלי, גם לא לילדים שלי." וכך הבין מני שהפעם השיג את מטרתו, והצליח בסרט זה לשקף את מה שהיה בחייהם ובליבם של האנשים.
עובדים משלושה עולמות ברפת אחת
לשאלה מאין באים הרעיונות לסרטים הוא עונה: "חלק מהסרטים נעשים על פי בקשות של אנשים שפונים אליי; אבל אני ער לכל מה קורה סביבי, ומזדמנים לי סיפורים מעניינים." דוגמא לכך היא סרטו "פרות שמנות פרות רזות", שצולם באחת הרפתות בניר-ישראל.
מספר מני: "יום אחד הזדמנתי למשק של יוסי סקלסקי ז"ל, מוותיקי ניר-ישראל. ואז ראיתי את עובדי הרפת שלו יושבים בחצר סביב שולחן, שותים קפה ומדברים. באותו יום הצטרפתי אליהם והחלטתי שאני מכין סרט על העובדים הזרים, שבדרך כל לא זוכים לתשומת לב ראויה. התחלתי להצטרף אליהם בהפסקות אלו מעבודתם ברפת, שתיתי איתם המון כוסות קפה, ולאט לאט הם התחילו להיפתח ולספר על עצמם."
גיבורי הסרט הם שלושה: יוסי סקלסקי, שנולד בפולין ועלה כילד עם משפחתו בשנת 1957. הוא החל לעבוד ברפת של הוריו בגיל 13, ומני פגש בו לאחר 50 שנות עבודה ברפת שירש.
השני הוא איברהים, בדואי מעזה, אב לשבעה ילדים, שעבד אז ברפת של סקלסקי במשך 26 שנים.
השלישי הוא אֶדי מתאילנד, שעבד אז עם יוסי ואיברהים כבר 13 שנה, ודיבר עימם בעברית שוטפת.
הסרט מתאר את מערכת היחסים המיוחדת של השלושה ואת ההווי שלהם. בסצנה הראשונה איברהים ואֶדי בוחנים מקרוב שטר של עשרים שקל, ומתעניינים אצל יוסי מי היה משה שרת, שתמונתו נמצאת על השטר. ובסצנה אחרת הם מקבלים פטיפון ישן ושומעים מנגינות טנגו ואת השיר Waltzing Matilda בפי זמר הקאונטרי ג'והני קֶש. בקיצור, הווי של ממש, כאשר הפרות וערמות החציר מצולמים ברקע.
"תוך כדי צילום," מספר מני, "שאל אותי איברהים: 'מה יהיה סוף הסרט?' – עניתי לו שאינני יודע, אך כבר אז היה לי ברור שבסוף הרפת תיסגר."
ואכן, הרפת נסגרה, יוסי סקלסקי נפטר ממחלה, איברהים חזר לעזה ואֶדי חזר לתאילנד.
מסתבר שגם בסרט זה, שזכה להצלחה מרובה, המסר הסמוי הוא נגד גזענות. ברפת של משפחת סקלסקי הוכח, שאנשים מעולמות שונים, גם רחוקים גיאוגרפית וגם נבדלים בתרבותם ובשפתם, מסוגלים לפתח קשרי ידידות ונאמנות, ולעבוד ולחיות יחד במשך עשרות שנים.
לשאלה מדוע הוא בחר לגור עם משפחתו דווקא במושב, הוא עונה: "גדלתי בשכונת אפרידר באשקלון. אז לא היתה עדיין תנופת בנייה בעיר זו כמו עתה. מאחורי הבית שלנו היה שדה רחב, ומאחוריו הים. כל ילדותי ביליתי שם בקומזיצים, במחנות שבנינו. רציתי שגם ילדיי יגדלו במקום פתוח כזה. וחוץ מזה, היה לי חלום לגדל בחצר ירקות... הגענו לניר-ישראל בשנת 2001. רכשנו פה חברים רבים. לי עצמי חשוב להכיר דווקא את האנשים הוותיקים ביישוב, לשמוע את הסיפורים שלהם, ללמוד על ההיסטוריה של המושב ושל המשפחות. כך שיש כאן כר פורה לעשייה שלי. ולפי מה שלמדתי ממורי מיכה שגריר ז"ל, אני מקשיב ומשתדל להנציח."
הקישור לאתר של מני אליאס: https://menielias.com
זהו הסיפור השני על אחד משלושת אנשי הטלוויזיה והקולנוע, שמתגוררים במושב ניר-ישראל.
נדפס לראשונה ב"קו למושב", גיליון 1170, 11.2.2021
עדינה בר-אל
נעמן כהן
אלג'יריה – הכותל שייך לנו
לאחר שנשיא ארה"ב השחור, בראכ חוסיין אובמה, הביא להחלטת או"ם כי הר הבית ובית המקדש ושרידיו הם התנחלות יהודית לא חוקית, מסתבר שיש עוד תובעים למקום זולת הערבים-הפלישתים.
דיווח חדשותי באלג'יריה חושף שהכותל המערבי שייך למשפחה מוסלמית מאלג'יריה שהתיישבה בישראל לכן הכותל המערבי שייך לאלג'יריה, והיא דורשת את הבעלות עליו.
הדיווח מסתמך על עדותו של בסאם אבו-שריף מי שהיה יועצו של מוחמד יאסר ערפאת.
על פי אבו-שריף גם לארה"ב יש את המסמכים המעידים על הבעלות אך היא מנסה להשמיד אותם.
https://rotter.net/forum/scoops1/683367.shtml
https://www.youtube.com/watch?v=rdzCPbWH1MU&feature=youtu.be
במחשבה שנייה, אולי לזה התכוון המשורר יליד עיראק, רוני סומך-סומק שכתב: "אִם הָיְתָה לִי עוֹד יַלְדָּה / הָיִיתִי קוֹרֵא לָהּ אַלְגִּ'יר, / וְאַתֶּם הֱיִיתֶם מְסִירִים בְּפָנַי אֶת הַכּוֹבָעִים / הַקּוֹלוֹנְיָאלִיִּים וְקוֹרְאִים לִי אַבּוּ אַלְגִּ'יר."
הגזענות האנטי-אשכנזית של יוסף סוכארי
כתופעה לגיטימית באקדמיה
שישה מיליון יהודים נרצחו בשואה. מתוכם נרצחו כאלף יהודים מוגרביים-מערביים, ביניהם גם מלוב. יוסף סוכארי (Sukari) רקח מהסיפור סאגה גזענית אנטי-אשכנזית המלאה בשנאת ישראל ואיחולים להשמדת המדינה בגלל שהוא מזהה אותה עם האשכנזים.
הנה קראו על "יצירתו" הגזענית של סוכארי במאמרו המדויק והנוקב של ד"ר משה גרינברג-גרנות.
(ד"ר משה גרנות מבאר את תורתו הגזענית של סוכארי: "אחינו האנטישמים" על ספרו של יוסי סוכרי "אמיליה מלח הארץ – וידוי")
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00946.php
מסתבר שכעת אותה גזענות מקבלת לגיטימיות ממסדית:
"תוכנית המצטיינים של הקריה האקדמית אונו מזמינה לערב ספרות ישראל חדשה לדיון בהיבטים קיומיים וחברתיים בקורפוס הספרותי של הסופר יוסי סוכרי"
https://www.ono.ac.il/event/היבטים-קיומיים-וחברתיים-בקורפוס-הספר/
למותר לציין שד"ר משה גרנות לא הוזמן להרצות. לכן פניתי אליו בהצעה שיפנה ויציג את מועמדותו כמשתתף בדיון על מנת להציג ברבים את גזענותו האנטי-אשכנזית-אנטי-יהודית-האנטי-ציונית של סוכארי.
מקווה שהדבר יסתייע לטובת העם היהודי ומדינת ישראל.
נשיא המועצה העליונה של הקריה האקדמית אונו הוא פרופסור ירון זליכה, שרץ עתה לבחירות. נכון שהוא רץ על מצע כלכלי בלבד, אבל האם הוא מקבל את האידיאולוגיה הגזענית של סוכארי כלגיטימית?
סגנו של זליכה במרוץ לכנסת הוא פרופסור יורם ליבוביץ-יובל (נכדו של ישעיהו ליבוביץ) האם גם הוא מקבל זאת?
המאבק בין אתיופיה לאריתריאה בישראל
ב-8.2.21, פעם שנייה בשנת הקורונה, אני עד להפגנת ענק של אלפי מסתננים, גברים שחורים אריתראיים צעירים (ביניהם נשים בודדות) המפגינים בטיילת ת"א נגד אתיופיה ושליטה אחמד על מעשיו במחוז תגראי.
בניגוד להפגנה הקודמת הפעם הם אפילו נשאו כמה דגלי ישראל, וקראו גם בעברית "רצח עם"!
הנה הסבר על המערכה בתגראי מאת פרופסור חגי ארליך:
https://www.davar1.co.il/264566/
מעניין שהפגנת המונים זו אינה מקבלת כל ביטוי במדיה הישראלית, אפילו שוקן ונבזלין לא מדווחים עליה בעיתונם.
לעומת זאת מתפרסמת בעיתונם מודעה על יום עיון בנושא "מלחמת אחים כפולה? המלחמה המתחדשת באתיופיה והשסעים בעקבותיה בקרב יוצאי אתיופיה בישראל?"
בהסבר ליום העיון נכתב כי הקונפליקט בין הממשלה לחבל תגראי חולל שסע בין יוצאי אתיופיה בישראל קרובי המשפחה של רבים מהם, והם המתפצלים בין הצדדים הניצים.
https://www.ono.ac.il/event/מלחמת-אחים-כפולה-המלחמה-%D7%94%D7%9E%D7%AA%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%AA-%D7%91%D7%90%D7%AA%D7%99%D7%95/
מאוד מאוד מוזר. טבעי שאלפי המסתננים האריתריאיים דואגים לנעשה בארצם. (אדרבא שיחזרו לארצם, יתגייסו לטובת מולדתם, ויילחמו למענה) אבל האם יש בין אלו שהועלו מאתיופיה (כלומר לא מסתננים, בין אם ביתא ישראל, פלאש מורה, או בריה שהתגיירו, או אתיופים נוצרים שעלו כקרובי משפחה) – כמות כה גדולה של אנשים הממשיכים לראות עצמם אתיופים הממשיכים להזדהות או להתנגד למעשיה של מולדתם?
"בנימין נתניהו הוא פושע נוכל ואדם חסר מעצורים"
(אהוד אולמרט, "מעריב", 12.2.21 עמ' 16)
אין גבול לנבזות של אהוד אולמרט הפוסל במומו. הנה ראו ושמעו את דברי הכבריין, הנוכל, והאדם חסר המעצורים, אהוד אולמרט. ממש מפי הסוס:
https://www.youtube.com/watch?v=07GDCtZnKf0
https://www.youtube.com/watch?v=07GDCtZnKf0
מומלץ ביותר לעורך אהוד בן עזר, שכנראה איכשהו פספס את דבריו.
ועוד לא אמרתי מילה על כך שאותו עבריין נוכל וחסר המעצורים אולמרט נמצא כאקטיביסט פרו-איסלמי קיצוני יותר ממרב-קסטנר-מיכאלי, ואיבתיסם מרעאנה, שהן קיצוניות יותר ממר"צ במסירת שטחים לכיבוש ערבי-מוסלמי שהיה מביא את נתב"ג למעמד של נמל התעופה עטרות.
שם הרי גולן הושט היד וגע בם – לא עוד
האם בגידת אמריקה והיהודים?
מאיר בלינקן היה סופר יידיש יליד העיירה פריאסלב (מקום הולדתו של הסופר שלום רבינוביץ'-נחומוביץ'-שלום עליכם) שהיגר לאמריקה.
בנו מוריס הנרי בלינקן רצה לשמר את זכרו של אביו ודאג לתרגום יצירותיו לאנגלית. והיה גם מאד חרד לגורל ישראל.
הנה סיפור המשפחה:
https://mida.org.il/2021/01/31/מעשה-בחמישה-בלינקנים-החשש/
נינו של הסופר היידי מאיר בלינקן, אנתוני ג'ון בלינקן, התמנה לתפקיד מזכיר המדינה. בלינקן כמזכיר המדינה התנער מהכרת הנשיא טראמפ בריבונות ישראל על הגולן ואמר שהדבר יידון משפטית מאוחר יותר כשהמצב הפוליטי בסוריה ישתנה.
https://www.israelhayom.co.il/article/848847
לעת עתה ארה"ב אינה מתנערת עדיין מהכרתה בירושלים כבירת ישראל. בהצבעה בקונגרס התנגדו לכך שלושה בלבד ביניהם הסנטור הדמוקרטי היהודי ברנרד סנדרס. רוב יהודי ארה"ב החילוניים הם דמוקרטים. והמשך חרם השתיקה שעושה ביידן על נתניהו (וישראל) הוא בתמיכתם. הדוברת שלו אפילו התחמקה משאלה האם ישראל היא בת ברית של ארה"ב.
https://rotter.net/forum/scoops1/683407.shtml
"החוצפן" מיליקובסקי-נתניהו, עוד העז לומר לביידן שהגולן יישאר לעד בידי ישראל.
https://rotter.net/forum/scoops1/682762.shtml
שאלה לפרופסור חובב טלפז
בארוחה החגיגית שערך צ'רצ'יל, בערב האחרון של ועידת יאלטה:
https://he.wikipedia.org/wiki/ועידת_יאלטה
שאל רוזוולט את סטאלין אם הוא תומך בציונים, וסטאלין ענה "כן." הוא סיפר על כישלון הניסיון להקים בית לאומי ליהודים בבירוביג'אן והסביר את סיבות הכישלון: היהודים – סרסורים, רודפי-בצע וטפילים – מעדיפים חיים קלים בערים הגדולות.
רוזוולט סיפר שהוא מתכונן להיפגש עם איבן-סעוד, וסטאלין שאל אותו מה יציע למלך. הנשיא האמריקני השיב בצחוק: "את ששת מיליוני היהודים שבארצות-הברית."
רוזוולט נסע מיאלטה אל האגם המר הגדול במצרים ונפגש עם שלושה שליטים: קיסר אתיופיה, הילה סלאסי, פארוק מלך מצרים, ואיבן-סעוד מלך ערב הסעודית.
את שיחתו עם איבן סעוד תיאר ויליאם אדי, ציר ארצות-הברית בערב הסעודית, שהיה מתורגמן בה:
רוזוולט: "אני מרגיש מחויבות לקורבנות השואה. אני שואל בעצתך. מה לעשות?"
איבן-סעוד: "תן להם ולבניהם את האדמה הטובה ואת הבתים של הגרמנים. שהשמידו את בני-משפחותיהם."
רוזוולט: "היהודים אינם רוצים לשוב לגרמניה."
איבן-סעוד: "על הרוצח לשלם, לא על הערבים, שאין להם חלק בשואה."
רוזוולט: "זה לא מעשי."
איבן-סעוד: "אחרי מלחמת-שבטים נוהגים הבדווים לפזר את הנשארים בחיים בין כל השבטים. את היהודים יש לפזר בין בעלות-הברית. הערבים, מכל מקום, לא ישלימו לעולם עם מדינה יהודית במזרח-התיכון."
במכתב ששלח לקונגרס, באחד במארס. כתב הנשיא: "על בעיות ערב, על הבעיה המוסלמית ועל הבעיה היהודית למדתי בשיחה של חמש דקות עם המלך איבן-סעוד יותר משיכולתי ללמוד משניים או שלושה תריסרי תזכירים."
76 שנים מאוחר יותר, למרות מיליון מהגרים יהודים מרוסיה, ומיליון יורדים מישראל – בארצות הברית נותרו רק כארבעה מיליון יהודים, מצד שני נשק הנפט הערבי שהניע את כלכלת ארה"ב ושימש כמניע את מדיניות ארה"ב במזרח התיכון – ירד מחשיבותו. לארה"ב יש כיום עצמאות מוחלטת בשוק האנרגיה.
לא צריך להיות מרקסיסט כדי לדעת ש"ההוויה קובעת את ההכרה" לכן ברצוני לשאול את פרופסור חובב טלפז שאלה שלא הצלחתי לקבל עליה תשובה מפרשנים אחרים.
והנה השאלה: לפי הסכם המעצמות עם איראן (14.7.2015), הוכרה הלגיטימיות של איראן לייצר נשק גרעיני ב-2030, לא רחוק.
https://he.wikipedia.org/wiki/הסכם_המעצמות_על_תוכנית_הגרעין_האיראנית#פרטי_ההסכם
מהו האינטרס הכלכלי של הדמוקרטים ("זה הכול הכלכלה טמבל") שהביא את בראכ חוסיין אובמה, והיום את ג'וזף רובינט ביידן – לתמוך בהפיכת איראן למעצמה גרעינית?
תמיכת הדמוקרטים "באחים המוסלמים" הוסברה ע"י אידיאליזם ותמימות, האם גם בזה היה אינטרס כלכלי?
אלפי תודות לתשובה.
רקוויאם לציונות הדתית
ממשה עד משה לא קמה כחגית משה
בשנת 1893 ייסד הרב שמואל מוהליבר את המזרח"י – "מרכז רוחני" כמרכז הסברה ותעמולה לטובת הרעיון הציוני.
בשנת 1902 הוקמה סיעת המזרחי במסגרת ההסתדרות הציונית בהנהגת הרב יצחק יעקב ריינס. תוך שיתוף פעולה עם הרצל, אשר סיפק לה מימון. הוא ראה בתנועה פוטנציאל רב, והיא היתה בעלת ברית נאמנה של הרצל ותמכה בכל צעדיו, כולל בתוכנית אוגנדה.
בשנות ה-30 חתמה המזרחי עם מפא"י על ההסכם שכונה "הברית ההיסטורית". מזרחי קיבלה ממפא"י התחייבויות שהפרהסיה ביישובים יהודיים תהיה בעלת צביון יהודי דתי. העבודה קיבלה מהמזרחי הסכמה לתמיכה בשוק העבודה (עבודה עברית) והסכמה לדרך המדינית. הברית החזיקה מעמד זמן רב עד המהפך בשנת 1977.
ב-1957 התאחדה המזרחי עם הפועל המזרחי ל"מפלגה הדתית לאומית – המזרחי-הפועל המזרחי".
המפלגה הדתית-לאומית (מפד"ל) ייצגה את הציונות הדתית. היא חרתה על דגלה את הציונות, יהדות, תורה, אהבת ישראל ולאחר 1967 גם את ארץ ישראל השלמה.
בשנת 2008 המפד"ל התמזגה למפלגת הבית היהודי. ב-2012 הצטרפה מחדש האיחוד הלאומי-תקומה – לבית היהודי, והמפד"ל הפכה למרכיב העיקרי ברשימה. בבחירות לכנסת ה-21 הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית רצו ברשימה משותפת שנקראה איחוד מפלגות הימין, כך שלמעשה המפד"ל בלבד נקראה הבית היהודי.
ב-2021 יו"ר הבית היהודי חגית משה החליטה לא להתמודד בבחירות ובכך הביאה את המזרחי והמפד"ל לפח האשפה של ההיסטוריה.
כלשון האימרה: "ממשה עד משה לא קמה כחגית משה."
שתי תנועות היסטוריות בציונות סיימו השנה את דרכן ההיסטורית. תנועת הציונות-הסוציאליסטית – היא תנועת העבודה, ותנועת הציונות-הדתית.
מאוד עצוב, אז הנה האזינו לכבודן לרקוויאם של מוצרט בביצוע ישראלי:
https://www.youtube.com/watch?v=XCLNzcckc6A
האזינו והמשיכו לקרוא.
בן העני – הגביר היורש
ומי היורש של הציונות הדתית? בן עניים, בן של עני ממשפחת עולים מעיראק לירושלים.
צדוק חאנן מירושלים החליט בהשראת בן גוריון לעברת את שמו. חאנן בערבית הוא גביר. לכן מעתה ייקרא צדוק גביר, ובנו ייקרא בן הגביר – איתמר בן גביר.
כשנרצח הרב הגזען מאיר דוד הכהן כהנא ע"י ערבי-מצרי-מוסלמי, היה איתמר בן העני (גביר) נער בן 14. מאז אימרותיו בעבר: "כהנא צדק!" – הוא שינה את עמדותיו והתמתן.
בניגוד לרבו הוא אומר שאין לו בעייה עם הערבים, אלא רק עם הערבים אויבי ישראל. ומעבר לזה. "הקהילה הלהטב"ית הם האחים שלי. אם היה לי בן הומו הייתי מחבק אותו":
https://www.youtube.com/watch?v=joQHqIODceQ
לא זכור לי שד"ר יוסף בורג, מנהיג המפד"ל המיתולוגי, אמר מילים כאלו. תקנו אותי אם אני טועה.
והנה עוד הפתעה. הוא הקים במפלגתו תא גאה. לא יאומן תא גאה במפלגת סמוטריץ' מנהיג מצעד הבהמות ובן גביר. הפלא ופלא בפוליטיקה הישראלית בן העני הגביר שהתאחד עם נעם הלהטופובית הקים במפלגתו תא גאה. הנה ראו:
https://mobile.twitter.com/sheffipaz/status/1360191708546351105
האם לנפתלי בנט או לגדעון משה זריצ'נסקי-סער יש גם תא גאה?
נ.ב. בכל אלו איני מכשיר אותו ואת מפלגתו, אבל אין גבול לצביעות של אותם פוליטיקאים המשקצים אותו – ומכשירים את הגזענות של חד"ש, בל"ד, תע"ל, רע"מ, איביתיסם מרענה ודומיהם. זה אפילו לא מתקרב.
גדעון משה זריצ'נסקי-סער עדיין מסתיר
בניגוד למערכת הבחירות הקודמת, יאיר למפל-לפיד כבר הודיע שכראש ממשלה הוא יקים קואליציה ביחד עם הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל).
הטוען השני לראשות הממשלה גדעון משה זריצ'נסקי-סער טרם הודיע אם הוא ילך לקואליציה איתם, וייבחר בקולם. וגם צמד תומכיו, צבי האוזר ויועז הנדל, שנטשו את מנהיגם הקודם משה סמולינסקי-יעלון בגין כוונה כזו – גם כן שותקים.
על גדעון משה זריצ'נסקי להכריז ברורות אם יקים קואליציה עם הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) אם לאו. שידעו המתכוונים להצביע עבורו אם הוא אינו מסכן את עתיד ישראל בהתחברו לאויביה.
בניגוד לעבר קובע זריצ'נסקי-סער כי כראש ממשלה הוא לא יישב בממשלה עם איתמר חאנן-בן גביר (אבל ישיבה עם איבתיסאם מרעאנה הוא לא שולל):
https://www.inn.co.il/news/467386
מכל מקום הנה טיפ למצביעים אסטרטגית. כל קול לזריצ'נסקי-סער הוא קול המעצים ומחזק את כוחו של חאנן-בן גביר, והחרדים. כל קול לליכוד במקום לזריצ'נסקי מחליש את כוחם.
כל קול לנפתלי בנט, לגדעון משה זריצ'נסקי-סער הדוגלים בישראל השלימה ובסיפוח כל השטחים – מרחיק את הפתרון המדיני ברוח תוכנית אלון-רבין-טראמפ.
רק הליכוד הוא הממשיך של תנועת העבודה ההיסטורית שחתרה לפתרון מדיני כזה.
כל קול למפלגת מרב קסטנר-מיכאלי (ואיבתיסם מרעאנה) הדוגלת בפתרון מדיני בנוסח רק"ח – מרחיק את הפתרון המדיני ברוח אלון-רבין-טראמפ.
אחרי מות קדושות אמור
הקדושה מעאבלין והקדושה מירושלים
שתי קדושות ערביות-נוצריות אחת אפילו פלישתית
האפיפיור הארגנטינאי חורחה מריו ברגוליו, המכונה פרנציסקוס, שמשום מה קורא לארצו של ישו "פלשת" (למרות שישו ראה עצמו בן דוד ולא בן גוליית וקרא לארצו ארץ ישראל ולא פלשת) החליט לראשונה לקדש שתי ערביות-נוצריות-פלישתיות ולהכריז עליהם קדושות.
ומיהו הקדוש שהשתתף בטקס ההכתרה לקדוּשה של שתי הערביות? כמובן, "הקדוש" – אבא של מאזן.
הקדושה מרים בווארדי נולדה ב-1843 בכפר עיבלין. בבגרותה הצטרפה למסדר הכרמליטים בצרפת ותיכננה לבנות מנזר בנצרת אך מתה בת 35 ב-1878. תהליך הכרזתה כקדושה החל כבר ב-1927. בשנת 1981 הכיר בה האפיפיור יוחנן פאולוס השני כ"מכובדת" (השלב הראשון בהכרה כקדושה), ב-1983 הוכרה כ"מבורכת", ועתה הועלתה לדרגת "קדושה".
https://he.wikipedia.org/wiki/מרים_בוארדי
(היות שהיא מעבלין, ויקיפדיה באנגלית ובצרפתית מגדירה אותה כערבייה לא פלישתית).
הקדושה סולטנה מריה דניל-מרים אלפונסין ג'אטס (בערבית המטביל), שמתה בשנת 1927 בגיל 80, נולדה בירושלים, והצטרפה למסדר הנזירות על שם יוסף הצדיק. בגיל 15 לאחר שמרים, אימו של ישו, נגלתה לה בחזיונות, הבינה שנבחרה כדי לייסד מסדר של נשים ערביות המקדישות את חייהן לשירות הכנסייה בארץ הקודש, היא יסדה את מנזר האחיות רוזרי (מחרוזת) בירושלים. היא הוכרה כמכובדת על ידי יוחנן פאולוס השני ב-1995 וכמבורכת ב-2009.
https://he.wikipedia.org/wiki/מארי_אלפונסין_דניל_גטאס
(היות שהיא מירושלים ויקיפדיה בצרפתית ובאנגלית מגדירה אותה כפלישתית)
על הניסים
כדי להפוך לקדושות יש צורך שיעשו ניסים. הכנסייה קבעה שמרים ג'אטס (המטבילה) סייעה בהצלתו של תושב כפר כנא שהתחשמל בעת עבודתו באזור בית דגן בשנת 2009 וניצל בזכות תפילות של קרוביו לג'אטס.
מרים בווארדי, נקבע, הצילה את חייו של תינוק שנולד באיטליה וסבל ממחלה קשה. במקרה הזה התפללו עבורו זוג חברים של הוריו שמיספר חודשים קודם לכן התוודעו לדמותה של בווארדי במהלך ביקור צלייני בארץ.
https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001051693
אחרי מות - קדושה אמור (1)
לפי המסורת היהודית "אחרי מות" – "קדושים אמור".
אין ספק רות שוורץ-דיין שנפטרה בגיל 103 היתה אישה, אימא, וסבתא טובה למשפחתה.
לאורך כל חייה היתה גם העוגן והמשענת הכלכלית של בעלה בניה ונכדיה. אביה, צבי שוורץ, היה אחד מאנשי העלייה השנייה הבודדים שעשה לביתו, וצבר הון רב, והוא שקנה לה ולבעלה בית ונחלה בהתנחלות נהלל. (בעלה משה היה סמוך על שולחנה, והיא שמימנה לו לימודים בלונדון, לימים הוא התעשר מאוד מגניבת עתיקות אך הדיר את משפחתו מהירושה, ואת המיליונים שצבר הוריש לאשתו השנייה רחל רבינוביץ-כורם. (רק את פסליו הגנובים היא מכרה במיליון דולר למוזיאון ישראל).
מספידיה כינוה "פעילת שלום".
כשהתבקשה להגיב על אירועי טרור אמרה רות שוורץ-דיין: "נו באמת, ואנחנו לא הורגים אותם? אנחנו הורגים בהם פי שלושה. אנחנו בדיוק כמוהם."
לכן, האחיין יהונתן צ'רקסקי-גפן, איש הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), שקרא לבתו בשם "חג מולד" (נאטאשה), חיבר לזכר דודתו שיר שהעלה אותה לדרגת קדושה נוצרית:
יהונתן צ'רקסקי-גפן
לימדת אותי שיש כאן עם שהיה לפנינו כאן (1)
לקחת אותי באוטו שלך למסע לילי מסוכן (2)
למשוררים פלסטינים.
מחמוד דרוויש ופדוא טוקאן (3)
היום אני יודע שאת קדושה
וחבל שאין תֹאר כזה ביהדות,
אבל לנו את יותר ממאדר תרזה
ובשבילי את תהיי לעולם סֶנְט רות. (4)
("ידיעות", 7.2.21, עמ' 19)
הערות:
(1) הערבים קדמו ליהודים.
(2) בדומה למסע הלילי של מוחמד.
(3) משוררים ערביים-מוסלמים עם תאוות קניבליזם. דרוויש מאיים לאכול את בשר היהודים, וטוקאן את הכבד.
(4) לא רק שהיא לא חילקה את רכושה הרב לעניים, אלא שמכל עשרות אלפי הקדושים הנוצריים, מעולם לא היתה קדושה או קדוש נוצרי שאהב את האוייב, והגיש לו את הלחי השנייה למאכל.
https://he.wikipedia.org/wiki/קטגוריה:קדושים_נוצרים
אין תימה אפוא שעל קברה של הקדושה סנט רות, בהתנחלות נהלל, הונח זר פרחים מאת סוהא דאוד טוויל, וזאווה ערפאת.
https://he.wikipedia.org/wiki/סוהא_ערפאת
צרה אחרי מות קדושה
צרתה של רות, הדסה בן קיקי-ירמנוביץ-ירמיה-מור, מאהבתו של משה דיין במשך שמונה שנים, שכתבה עליו גם רומן רומנטי בשם "דרכים לוהטות", מיהרה להגיב על מותה: "היא (רות) היתה בסך הכול אישה חיובית למרות שלא הסכמתי לא לדעות שלה ולא לגישות שלה, היא הרי טענה שבגלל חילוקי הדעות הפוליטיים היא התגרשה ממנו, אבל אני חושבת שהטענה הזו שלה לא ממש משכנעת כי הוא ציפה לגירושים יותר מעשרים שנה בגלל שיקולים אחרים שלו. היא ביקשה גט בנימוק של חילוקי דעות פוליטיים כי לא היתה מוכנה להודות שזה בגלל נשים אחרות."
ליאורה המראיינת מקשה: "איך היה לנהל רומן עם משה דיין? הוא היה כזה גבר נהדר?"
"היה לי איתו קשר פיזי ורגשי מאוד לוהט. כן זה היה יפה מאוד, עברתי חוויה."
(מוסף מעריב, 12.2.21, ראיון עם הדסה מור, עמוד 31)
לעומת משה אולי בכל זאת רות היתה קדושה.
אחרי מות – קדוש אמור (2)
לפי המסורת היהודית "אחרי מות קדושים אמור" – וכמדי שנה ממחזר יוסף גסינביץ'-אחימאיר את את הערצתו לאברהם שטרן (יאיר), ושוב ביארצייט ה-79 שלו הוא כותב: "יאיר שם שהוא אגדה שם שמעורר השראה מגדלור לרבים בעם," ומונה את אלו הקרואים על שמו. ("חדשות בן עזר", 1617). למזלו הרב הוא עצמו לא הושפע מ"המגדלור", ולא הלך ע"פ חלומו "למות בעד עמנו".
איני רוצה לייגע את הקוראים ולמחזר את שכבר כתבתי עליו. על עקרונותיו "בעיקרי התחייה", את מקורותיו באידיאולוגיה הפשיסטית, השפעת ד'אנונצ'יו על ההימנון שכתב לאצ"ל וגנב אותו מעת שפרש ממנו ללח"י, "חיילים אלמונים", בו כתב בטירוף פשיסטי: "חלומנו למות בעד עמנו", המנוגד בתכלית לדברי טרומפלדור. וכן על יאיר, בנם של משה וטובה סבוראי (שהואשמו בהסגרתו), הקרוי על שמו – שירד מהארץ והפך לאנטי-ציוני שונא ישראל ואקטיביסט פרו-איסלמי הדוגל בכיבוש ערבי-מוסלמי ובחיסול מדינת היהודים.
הנה, כל המתעניין שיקרא:
http://nextweb.lib.ohio-state.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01270.php
אמיליה חיה מועטי
מהפכה – רוב היהודים-הערבים נגד נתניהו
"שום יבחוש אשכנזי לא יגרום לי להרגיש רע"
יועצת התקשורת של בל"ד לשעבר, המועמדת מטעם מפלגת העבודה, אמיליה חיה מועטי, מתנאה בתוניסיותה ומצהירה ש"שום יבחוש אשכנזי לא יגרום לי להרגיש רע."
(זולת בעלה השני האשכנזי דניאל שק המבוגר ממנה ב-26 שנה),
https://www.atmag.co.il/אמילי-מואטי-שום-יבחוש-אשכנזי-לא-יגרום/
הנה היא נותנת פרשנות מהפכנית. אמיליה חיה מועטי קובעת ש"הליכוד בפניקה. רוב המזרחיים" (יהודים-ערבים) לא מצביעים לנתניהו, הפסקנו לעבוד אצל בלפור."
https://www.themarker.com/news/politics/.premium-MAGAZINE-1.9511544
הפתעה הפתעה, לדידה של מועטי הגענו למהפך. רוב האשכנזים תומכים בנתניהו ורוב היהודים-הערבים מתנגדים לו. מעניין באיזו רובריקה היא שמה את חברתה למפלגה איבתיסם מרעאנה?
ומי עוד תומך במרב קסטנר-מיכאלי?
הפתעה הפתעה. מי עוד תומך במרב קסטנר מיכאלי?
לא אחר מהאדם שנכנס לפוליטיקה בזכותו של שמואל משה כצנלסון-תמיר, שהאשים את רג'א ישראל רודולף רג'א קסטנר במכירת נפשו לשטן, הלא הוא העבריין המושחת והאסיר המשוחרר, אהוד אולמרט.
(אהוד אולמרט, "מרב מיכאלי למשל", "מעריב" עמ' 18, 5.2.21)
מנפלאות אגף הכשרות של מר"צ
כשליברמן ישב עם נתניהו, מחלקת הכשרות של מר"צ הכריזה עליו כטריפה.כשליברמן מתנגד לנתניהו מחלקת הכשרות של מר"צ הכריזה עליו ככשר, ולא סתם אלא גלאט כושר.
https://mobile.twitter.com/YinonMagal/status/1357362124981436419
יש שיטה בשיגעון
Though this is madness, yet there is method in't
(כפי שאומר פולוניוס על המלט: "דבריו הם שגעון אבל יש שיטה בהם").
משטרת ישראל באה להגן על משפחה מאוימת בטמרה ובחילופי ירי בין העבריינים לבין השוטרים נהרג אזרח חף מפשע שיצא משום מה באישון לילה מביתו לראות יריות.
ומיד כ-10,000 ערבים התכנסו לעצרת מחאה ליד ביתו של אחמד חיג'אזי, שנהרג. תוך הנפת דגלי סייקס המסמלים את האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית בצבעי החליפות האיסלמית, הציתו רמזורים, צמיגים ומשטחי עץ.
הפגנות נוספות נערכו נצרת, אום אל-פחם וטייבה, ועוד. יו"ר ועדת המעקב של הציבור הערבי, מוחמד ברכה, אמר: "אם צריכים להתחיל אינתיפאדה עממית למען ביטחוננו, שתהיה אינתיפאדה." לדברי ברכה, "מה שקורה בחברה הערבית הוא תכנית סדורה של הממשלה ושל הממסד כדי שנתעסק רק בביטחון האישי ונזניח כל שיח אחר על זכויות לאומיות ואזרחיות."
(ג'קי חורי, "כ-10,000 הפגינו בתמרה נגד המשטרה", "הארץ", 6.2.21)
https://www.haaretz.co.il/news/law/1.9516964
שתי נשים ערביות-מוסלמיות, ויטפא ג'באלי המתנאה בהיותה אם שכולה מטרור ערבי-מוסלמי. ומייסם ג'לג'ולי יו"ר נעמת במשולש הדרומי, וחברה ב"צוותי המומחים של המשבר", להתמודדות עם משבר הקורונה – מכריזות על עצמן כתנועת ארבע אימהות, ולדבריהן, הן שתנצחנה את הפשע במגזר הערבי.
ומי הפושע במגזר הערבי בעיני השתיים? כמובן היהודים. "המשטרה לא רק מפגינה אזלת יד מוחלטת, אלא חשודה בשיתוף פעולה עם ארגוני הפשיעה ביישובינו. השוטרים מצטיינים בעיקר ביד הקלה על ההדק, והם הורגים אזרחים חפים מפשע."
האלימות והפשיעה טוענות אותן נשים ערביות, הן "תוצאה של מדיניות ממוסדת."
(וטפא ג'באלי ומייסם ג'לג'ולי, "קולן של האימהות", "הארץ",8.2.21)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9518683
תאמרו זה שיגעון. במקום להודות למשטרה (ולשוטרים היהודים שמסכנים את חייהם ובאים להילחם למענם) – הערבים מאשימים אותה, במקום להתגייס למשטרה הערבים מתנגדים לגיוס, מתנגדים להקמת תחנות משטרה בישובים ערביים, ועם זאת דורשים מהמשטרה להילחם בפשיעה הערבית, וכשהיא כבר עושה זאת הם מפגינים נגדה.
אז זהו – יש שיטה בשגעון. זו לא סתם גזענות ערבית-מוסלמית נגד יהודים. המנהיגים הערבים מעוניינים במצב של כאוס מוחלט בישובים הערבים כדי שיוכלו, כפי שהם מאיימים לעשות, לפנות לאו"ם על מנת לקבל ריבונות מדינית במסגרת המאבק הלאומי שלהם לחיסול מדינת היהודים.
זו חולשה גדולה של הממשלה. הערבים בגליל, במשולש, ובעיקר בנגב – חיים ללא משילות, כמדינה בתוך מדינה. וכבר אמר חנינא סגן כוהנים: "אלמלי מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו," ולכן על מיליקובסקי-נתניהו – במקום להתלונן על חוסר משילות ולרקוד "מה יפית" לערבים על מנת לקושש קולות, עליו לבסס משילות ראויה שתביא למיגור הפשע במגזר הערבי למרות רצונם של הערבים דווקא לשמרו.
יו"ר בל"ד: "רוצחי יהודים הם אסירי חופש,
לעולם לא נקרא להם מחבלים."
ח"כ סמי אבו-שחאדה תקף את יו"ר רע"מ, ח"כ מנסור עבאס, שאמר שאינו "מחבק מחבלים": "הוא," אמר אבו שחאדה, "אימץ את הנרטיב של המקרבן" אנחנו, אמר "לעולם לא נקרא לרוצחי יהודים מחבלים. הם אסירי חופש."
https://www.maariv.co.il/elections-2021/Article-820279
(האם איתו – יאיר-למפל-לפיד, וגדעון משה זריצ'נסקי-סער – רוצים להקים ממשלה?)
איימן עודה הכיבוש (היהודי) מביא לרצח יהודים
בתגובה על רצח דיאנה רז בידי בעלה אמר האחמדי איימן עודה, יו"ר הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל): "הכיבוש מביא אלימות בתוך החברה הישראלית, הכיבוש מחזק את מעמד הגבר כי הגבר הוא 'לוחם'. כל הדברים קשורים אחד בשני. צריך להביא שלום."
https://mobile.twitter.com/radio103fm/status/1358291744169873408
מעניין מה הוא חושב על מצב הנשים בכל 13 מיליון הק"מ של השטחים הכבושים ע"י הערבים?
(האם איתו – יאיר-למפל-לפיד, וגדעון משה זריצ'נסקי-סער – רוצים להקים ממשלה?)
עופר כסיף מהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) מאשים:
"ישראל אשמה בטיהור אתני, בהרג חפים מפשע, בהטלת מצור ובשלטון צבאי על העם הפלסטיני. טוב שתיחקר על כך ותעמוד לדין בביה"ד בהאג, לצד המשך מאבקנו – יהודים וערבים – כאן בישראל. חובה לפעול לסיום הכיבוש [קרי למען כיבוש ערבי-מוסלמי] מתוך חתירה אמיתית לצדק ולשלום אמת – זהו האינטרס האמיתי של כל בני המקום, ומעבר."
https://mobile.twitter.com/ofercass/status/1357770344594079744
(האם איתו – יאיר-למפל-לפיד, וגדעון משה זריצ'נסקי-סער – רוצים להקים ממשלה?)
ולסיום בדיחה
מרב קסטנר-מיכאלי: אני "בנעלי גולדה, אני רביניסטית"!
(שרי מקובר-בליקוב ראיון ב"מוסף מעריב" 12.2.21)
דיווח חדשותי באלג'יריה חושף שהכותל המערבי שייך למשפחה מוסלמית מאלג'יריה שהתיישבה בישראל לכן הכותל המערבי שייך לאלג'יריה, והיא דורשת את הבעלות עליו.
הדיווח מסתמך על עדותו של בסאם אבו-שריף מי שהיה יועצו של מוחמד יאסר ערפאת.
על פי אבו-שריף גם לארה"ב יש את המסמכים המעידים על הבעלות אך היא מנסה להשמיד אותם.
https://rotter.net/forum/scoops1/683367.shtml
https://www.youtube.com/watch?v=rdzCPbWH1MU&feature=youtu.be
במחשבה שנייה, אולי לזה התכוון המשורר יליד עיראק, רוני סומך-סומק שכתב: "אִם הָיְתָה לִי עוֹד יַלְדָּה / הָיִיתִי קוֹרֵא לָהּ אַלְגִּ'יר, / וְאַתֶּם הֱיִיתֶם מְסִירִים בְּפָנַי אֶת הַכּוֹבָעִים / הַקּוֹלוֹנְיָאלִיִּים וְקוֹרְאִים לִי אַבּוּ אַלְגִּ'יר."
הגזענות האנטי-אשכנזית של יוסף סוכארי
כתופעה לגיטימית באקדמיה
שישה מיליון יהודים נרצחו בשואה. מתוכם נרצחו כאלף יהודים מוגרביים-מערביים, ביניהם גם מלוב. יוסף סוכארי (Sukari) רקח מהסיפור סאגה גזענית אנטי-אשכנזית המלאה בשנאת ישראל ואיחולים להשמדת המדינה בגלל שהוא מזהה אותה עם האשכנזים.
הנה קראו על "יצירתו" הגזענית של סוכארי במאמרו המדויק והנוקב של ד"ר משה גרינברג-גרנות.
(ד"ר משה גרנות מבאר את תורתו הגזענית של סוכארי: "אחינו האנטישמים" על ספרו של יוסי סוכרי "אמיליה מלח הארץ – וידוי")
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00946.php
מסתבר שכעת אותה גזענות מקבלת לגיטימיות ממסדית:
"תוכנית המצטיינים של הקריה האקדמית אונו מזמינה לערב ספרות ישראל חדשה לדיון בהיבטים קיומיים וחברתיים בקורפוס הספרותי של הסופר יוסי סוכרי"
https://www.ono.ac.il/event/היבטים-קיומיים-וחברתיים-בקורפוס-הספר/
למותר לציין שד"ר משה גרנות לא הוזמן להרצות. לכן פניתי אליו בהצעה שיפנה ויציג את מועמדותו כמשתתף בדיון על מנת להציג ברבים את גזענותו האנטי-אשכנזית-אנטי-יהודית-האנטי-ציונית של סוכארי.
מקווה שהדבר יסתייע לטובת העם היהודי ומדינת ישראל.
נשיא המועצה העליונה של הקריה האקדמית אונו הוא פרופסור ירון זליכה, שרץ עתה לבחירות. נכון שהוא רץ על מצע כלכלי בלבד, אבל האם הוא מקבל את האידיאולוגיה הגזענית של סוכארי כלגיטימית?
סגנו של זליכה במרוץ לכנסת הוא פרופסור יורם ליבוביץ-יובל (נכדו של ישעיהו ליבוביץ) האם גם הוא מקבל זאת?
המאבק בין אתיופיה לאריתריאה בישראל
ב-8.2.21, פעם שנייה בשנת הקורונה, אני עד להפגנת ענק של אלפי מסתננים, גברים שחורים אריתראיים צעירים (ביניהם נשים בודדות) המפגינים בטיילת ת"א נגד אתיופיה ושליטה אחמד על מעשיו במחוז תגראי.
בניגוד להפגנה הקודמת הפעם הם אפילו נשאו כמה דגלי ישראל, וקראו גם בעברית "רצח עם"!
הנה הסבר על המערכה בתגראי מאת פרופסור חגי ארליך:
https://www.davar1.co.il/264566/
מעניין שהפגנת המונים זו אינה מקבלת כל ביטוי במדיה הישראלית, אפילו שוקן ונבזלין לא מדווחים עליה בעיתונם.
לעומת זאת מתפרסמת בעיתונם מודעה על יום עיון בנושא "מלחמת אחים כפולה? המלחמה המתחדשת באתיופיה והשסעים בעקבותיה בקרב יוצאי אתיופיה בישראל?"
בהסבר ליום העיון נכתב כי הקונפליקט בין הממשלה לחבל תגראי חולל שסע בין יוצאי אתיופיה בישראל קרובי המשפחה של רבים מהם, והם המתפצלים בין הצדדים הניצים.
https://www.ono.ac.il/event/מלחמת-אחים-כפולה-המלחמה-%D7%94%D7%9E%D7%AA%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%AA-%D7%91%D7%90%D7%AA%D7%99%D7%95/
מאוד מאוד מוזר. טבעי שאלפי המסתננים האריתריאיים דואגים לנעשה בארצם. (אדרבא שיחזרו לארצם, יתגייסו לטובת מולדתם, ויילחמו למענה) אבל האם יש בין אלו שהועלו מאתיופיה (כלומר לא מסתננים, בין אם ביתא ישראל, פלאש מורה, או בריה שהתגיירו, או אתיופים נוצרים שעלו כקרובי משפחה) – כמות כה גדולה של אנשים הממשיכים לראות עצמם אתיופים הממשיכים להזדהות או להתנגד למעשיה של מולדתם?
"בנימין נתניהו הוא פושע נוכל ואדם חסר מעצורים"
(אהוד אולמרט, "מעריב", 12.2.21 עמ' 16)
אין גבול לנבזות של אהוד אולמרט הפוסל במומו. הנה ראו ושמעו את דברי הכבריין, הנוכל, והאדם חסר המעצורים, אהוד אולמרט. ממש מפי הסוס:
https://www.youtube.com/watch?v=07GDCtZnKf0
https://www.youtube.com/watch?v=07GDCtZnKf0
מומלץ ביותר לעורך אהוד בן עזר, שכנראה איכשהו פספס את דבריו.
ועוד לא אמרתי מילה על כך שאותו עבריין נוכל וחסר המעצורים אולמרט נמצא כאקטיביסט פרו-איסלמי קיצוני יותר ממרב-קסטנר-מיכאלי, ואיבתיסם מרעאנה, שהן קיצוניות יותר ממר"צ במסירת שטחים לכיבוש ערבי-מוסלמי שהיה מביא את נתב"ג למעמד של נמל התעופה עטרות.
שם הרי גולן הושט היד וגע בם – לא עוד
האם בגידת אמריקה והיהודים?
מאיר בלינקן היה סופר יידיש יליד העיירה פריאסלב (מקום הולדתו של הסופר שלום רבינוביץ'-נחומוביץ'-שלום עליכם) שהיגר לאמריקה.
בנו מוריס הנרי בלינקן רצה לשמר את זכרו של אביו ודאג לתרגום יצירותיו לאנגלית. והיה גם מאד חרד לגורל ישראל.
הנה סיפור המשפחה:
https://mida.org.il/2021/01/31/מעשה-בחמישה-בלינקנים-החשש/
נינו של הסופר היידי מאיר בלינקן, אנתוני ג'ון בלינקן, התמנה לתפקיד מזכיר המדינה. בלינקן כמזכיר המדינה התנער מהכרת הנשיא טראמפ בריבונות ישראל על הגולן ואמר שהדבר יידון משפטית מאוחר יותר כשהמצב הפוליטי בסוריה ישתנה.
https://www.israelhayom.co.il/article/848847
לעת עתה ארה"ב אינה מתנערת עדיין מהכרתה בירושלים כבירת ישראל. בהצבעה בקונגרס התנגדו לכך שלושה בלבד ביניהם הסנטור הדמוקרטי היהודי ברנרד סנדרס. רוב יהודי ארה"ב החילוניים הם דמוקרטים. והמשך חרם השתיקה שעושה ביידן על נתניהו (וישראל) הוא בתמיכתם. הדוברת שלו אפילו התחמקה משאלה האם ישראל היא בת ברית של ארה"ב.
https://rotter.net/forum/scoops1/683407.shtml
"החוצפן" מיליקובסקי-נתניהו, עוד העז לומר לביידן שהגולן יישאר לעד בידי ישראל.
https://rotter.net/forum/scoops1/682762.shtml
שאלה לפרופסור חובב טלפז
בארוחה החגיגית שערך צ'רצ'יל, בערב האחרון של ועידת יאלטה:
https://he.wikipedia.org/wiki/ועידת_יאלטה
שאל רוזוולט את סטאלין אם הוא תומך בציונים, וסטאלין ענה "כן." הוא סיפר על כישלון הניסיון להקים בית לאומי ליהודים בבירוביג'אן והסביר את סיבות הכישלון: היהודים – סרסורים, רודפי-בצע וטפילים – מעדיפים חיים קלים בערים הגדולות.
רוזוולט סיפר שהוא מתכונן להיפגש עם איבן-סעוד, וסטאלין שאל אותו מה יציע למלך. הנשיא האמריקני השיב בצחוק: "את ששת מיליוני היהודים שבארצות-הברית."
רוזוולט נסע מיאלטה אל האגם המר הגדול במצרים ונפגש עם שלושה שליטים: קיסר אתיופיה, הילה סלאסי, פארוק מלך מצרים, ואיבן-סעוד מלך ערב הסעודית.
את שיחתו עם איבן סעוד תיאר ויליאם אדי, ציר ארצות-הברית בערב הסעודית, שהיה מתורגמן בה:
רוזוולט: "אני מרגיש מחויבות לקורבנות השואה. אני שואל בעצתך. מה לעשות?"
איבן-סעוד: "תן להם ולבניהם את האדמה הטובה ואת הבתים של הגרמנים. שהשמידו את בני-משפחותיהם."
רוזוולט: "היהודים אינם רוצים לשוב לגרמניה."
איבן-סעוד: "על הרוצח לשלם, לא על הערבים, שאין להם חלק בשואה."
רוזוולט: "זה לא מעשי."
איבן-סעוד: "אחרי מלחמת-שבטים נוהגים הבדווים לפזר את הנשארים בחיים בין כל השבטים. את היהודים יש לפזר בין בעלות-הברית. הערבים, מכל מקום, לא ישלימו לעולם עם מדינה יהודית במזרח-התיכון."
במכתב ששלח לקונגרס, באחד במארס. כתב הנשיא: "על בעיות ערב, על הבעיה המוסלמית ועל הבעיה היהודית למדתי בשיחה של חמש דקות עם המלך איבן-סעוד יותר משיכולתי ללמוד משניים או שלושה תריסרי תזכירים."
76 שנים מאוחר יותר, למרות מיליון מהגרים יהודים מרוסיה, ומיליון יורדים מישראל – בארצות הברית נותרו רק כארבעה מיליון יהודים, מצד שני נשק הנפט הערבי שהניע את כלכלת ארה"ב ושימש כמניע את מדיניות ארה"ב במזרח התיכון – ירד מחשיבותו. לארה"ב יש כיום עצמאות מוחלטת בשוק האנרגיה.
לא צריך להיות מרקסיסט כדי לדעת ש"ההוויה קובעת את ההכרה" לכן ברצוני לשאול את פרופסור חובב טלפז שאלה שלא הצלחתי לקבל עליה תשובה מפרשנים אחרים.
והנה השאלה: לפי הסכם המעצמות עם איראן (14.7.2015), הוכרה הלגיטימיות של איראן לייצר נשק גרעיני ב-2030, לא רחוק.
https://he.wikipedia.org/wiki/הסכם_המעצמות_על_תוכנית_הגרעין_האיראנית#פרטי_ההסכם
מהו האינטרס הכלכלי של הדמוקרטים ("זה הכול הכלכלה טמבל") שהביא את בראכ חוסיין אובמה, והיום את ג'וזף רובינט ביידן – לתמוך בהפיכת איראן למעצמה גרעינית?
תמיכת הדמוקרטים "באחים המוסלמים" הוסברה ע"י אידיאליזם ותמימות, האם גם בזה היה אינטרס כלכלי?
אלפי תודות לתשובה.
רקוויאם לציונות הדתית
ממשה עד משה לא קמה כחגית משה
בשנת 1893 ייסד הרב שמואל מוהליבר את המזרח"י – "מרכז רוחני" כמרכז הסברה ותעמולה לטובת הרעיון הציוני.
בשנת 1902 הוקמה סיעת המזרחי במסגרת ההסתדרות הציונית בהנהגת הרב יצחק יעקב ריינס. תוך שיתוף פעולה עם הרצל, אשר סיפק לה מימון. הוא ראה בתנועה פוטנציאל רב, והיא היתה בעלת ברית נאמנה של הרצל ותמכה בכל צעדיו, כולל בתוכנית אוגנדה.
בשנות ה-30 חתמה המזרחי עם מפא"י על ההסכם שכונה "הברית ההיסטורית". מזרחי קיבלה ממפא"י התחייבויות שהפרהסיה ביישובים יהודיים תהיה בעלת צביון יהודי דתי. העבודה קיבלה מהמזרחי הסכמה לתמיכה בשוק העבודה (עבודה עברית) והסכמה לדרך המדינית. הברית החזיקה מעמד זמן רב עד המהפך בשנת 1977.
ב-1957 התאחדה המזרחי עם הפועל המזרחי ל"מפלגה הדתית לאומית – המזרחי-הפועל המזרחי".
המפלגה הדתית-לאומית (מפד"ל) ייצגה את הציונות הדתית. היא חרתה על דגלה את הציונות, יהדות, תורה, אהבת ישראל ולאחר 1967 גם את ארץ ישראל השלמה.
בשנת 2008 המפד"ל התמזגה למפלגת הבית היהודי. ב-2012 הצטרפה מחדש האיחוד הלאומי-תקומה – לבית היהודי, והמפד"ל הפכה למרכיב העיקרי ברשימה. בבחירות לכנסת ה-21 הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית רצו ברשימה משותפת שנקראה איחוד מפלגות הימין, כך שלמעשה המפד"ל בלבד נקראה הבית היהודי.
ב-2021 יו"ר הבית היהודי חגית משה החליטה לא להתמודד בבחירות ובכך הביאה את המזרחי והמפד"ל לפח האשפה של ההיסטוריה.
כלשון האימרה: "ממשה עד משה לא קמה כחגית משה."
שתי תנועות היסטוריות בציונות סיימו השנה את דרכן ההיסטורית. תנועת הציונות-הסוציאליסטית – היא תנועת העבודה, ותנועת הציונות-הדתית.
מאוד עצוב, אז הנה האזינו לכבודן לרקוויאם של מוצרט בביצוע ישראלי:
https://www.youtube.com/watch?v=XCLNzcckc6A
האזינו והמשיכו לקרוא.
בן העני – הגביר היורש
ומי היורש של הציונות הדתית? בן עניים, בן של עני ממשפחת עולים מעיראק לירושלים.
צדוק חאנן מירושלים החליט בהשראת בן גוריון לעברת את שמו. חאנן בערבית הוא גביר. לכן מעתה ייקרא צדוק גביר, ובנו ייקרא בן הגביר – איתמר בן גביר.
כשנרצח הרב הגזען מאיר דוד הכהן כהנא ע"י ערבי-מצרי-מוסלמי, היה איתמר בן העני (גביר) נער בן 14. מאז אימרותיו בעבר: "כהנא צדק!" – הוא שינה את עמדותיו והתמתן.
בניגוד לרבו הוא אומר שאין לו בעייה עם הערבים, אלא רק עם הערבים אויבי ישראל. ומעבר לזה. "הקהילה הלהטב"ית הם האחים שלי. אם היה לי בן הומו הייתי מחבק אותו":
https://www.youtube.com/watch?v=joQHqIODceQ
לא זכור לי שד"ר יוסף בורג, מנהיג המפד"ל המיתולוגי, אמר מילים כאלו. תקנו אותי אם אני טועה.
והנה עוד הפתעה. הוא הקים במפלגתו תא גאה. לא יאומן תא גאה במפלגת סמוטריץ' מנהיג מצעד הבהמות ובן גביר. הפלא ופלא בפוליטיקה הישראלית בן העני הגביר שהתאחד עם נעם הלהטופובית הקים במפלגתו תא גאה. הנה ראו:
https://mobile.twitter.com/sheffipaz/status/1360191708546351105
האם לנפתלי בנט או לגדעון משה זריצ'נסקי-סער יש גם תא גאה?
נ.ב. בכל אלו איני מכשיר אותו ואת מפלגתו, אבל אין גבול לצביעות של אותם פוליטיקאים המשקצים אותו – ומכשירים את הגזענות של חד"ש, בל"ד, תע"ל, רע"מ, איביתיסם מרענה ודומיהם. זה אפילו לא מתקרב.
גדעון משה זריצ'נסקי-סער עדיין מסתיר
בניגוד למערכת הבחירות הקודמת, יאיר למפל-לפיד כבר הודיע שכראש ממשלה הוא יקים קואליציה ביחד עם הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל).
הטוען השני לראשות הממשלה גדעון משה זריצ'נסקי-סער טרם הודיע אם הוא ילך לקואליציה איתם, וייבחר בקולם. וגם צמד תומכיו, צבי האוזר ויועז הנדל, שנטשו את מנהיגם הקודם משה סמולינסקי-יעלון בגין כוונה כזו – גם כן שותקים.
על גדעון משה זריצ'נסקי להכריז ברורות אם יקים קואליציה עם הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) אם לאו. שידעו המתכוונים להצביע עבורו אם הוא אינו מסכן את עתיד ישראל בהתחברו לאויביה.
בניגוד לעבר קובע זריצ'נסקי-סער כי כראש ממשלה הוא לא יישב בממשלה עם איתמר חאנן-בן גביר (אבל ישיבה עם איבתיסאם מרעאנה הוא לא שולל):
https://www.inn.co.il/news/467386
מכל מקום הנה טיפ למצביעים אסטרטגית. כל קול לזריצ'נסקי-סער הוא קול המעצים ומחזק את כוחו של חאנן-בן גביר, והחרדים. כל קול לליכוד במקום לזריצ'נסקי מחליש את כוחם.
כל קול לנפתלי בנט, לגדעון משה זריצ'נסקי-סער הדוגלים בישראל השלימה ובסיפוח כל השטחים – מרחיק את הפתרון המדיני ברוח תוכנית אלון-רבין-טראמפ.
רק הליכוד הוא הממשיך של תנועת העבודה ההיסטורית שחתרה לפתרון מדיני כזה.
כל קול למפלגת מרב קסטנר-מיכאלי (ואיבתיסם מרעאנה) הדוגלת בפתרון מדיני בנוסח רק"ח – מרחיק את הפתרון המדיני ברוח אלון-רבין-טראמפ.
אחרי מות קדושות אמור
הקדושה מעאבלין והקדושה מירושלים
שתי קדושות ערביות-נוצריות אחת אפילו פלישתית
האפיפיור הארגנטינאי חורחה מריו ברגוליו, המכונה פרנציסקוס, שמשום מה קורא לארצו של ישו "פלשת" (למרות שישו ראה עצמו בן דוד ולא בן גוליית וקרא לארצו ארץ ישראל ולא פלשת) החליט לראשונה לקדש שתי ערביות-נוצריות-פלישתיות ולהכריז עליהם קדושות.
ומיהו הקדוש שהשתתף בטקס ההכתרה לקדוּשה של שתי הערביות? כמובן, "הקדוש" – אבא של מאזן.
הקדושה מרים בווארדי נולדה ב-1843 בכפר עיבלין. בבגרותה הצטרפה למסדר הכרמליטים בצרפת ותיכננה לבנות מנזר בנצרת אך מתה בת 35 ב-1878. תהליך הכרזתה כקדושה החל כבר ב-1927. בשנת 1981 הכיר בה האפיפיור יוחנן פאולוס השני כ"מכובדת" (השלב הראשון בהכרה כקדושה), ב-1983 הוכרה כ"מבורכת", ועתה הועלתה לדרגת "קדושה".
https://he.wikipedia.org/wiki/מרים_בוארדי
(היות שהיא מעבלין, ויקיפדיה באנגלית ובצרפתית מגדירה אותה כערבייה לא פלישתית).
הקדושה סולטנה מריה דניל-מרים אלפונסין ג'אטס (בערבית המטביל), שמתה בשנת 1927 בגיל 80, נולדה בירושלים, והצטרפה למסדר הנזירות על שם יוסף הצדיק. בגיל 15 לאחר שמרים, אימו של ישו, נגלתה לה בחזיונות, הבינה שנבחרה כדי לייסד מסדר של נשים ערביות המקדישות את חייהן לשירות הכנסייה בארץ הקודש, היא יסדה את מנזר האחיות רוזרי (מחרוזת) בירושלים. היא הוכרה כמכובדת על ידי יוחנן פאולוס השני ב-1995 וכמבורכת ב-2009.
https://he.wikipedia.org/wiki/מארי_אלפונסין_דניל_גטאס
(היות שהיא מירושלים ויקיפדיה בצרפתית ובאנגלית מגדירה אותה כפלישתית)
על הניסים
כדי להפוך לקדושות יש צורך שיעשו ניסים. הכנסייה קבעה שמרים ג'אטס (המטבילה) סייעה בהצלתו של תושב כפר כנא שהתחשמל בעת עבודתו באזור בית דגן בשנת 2009 וניצל בזכות תפילות של קרוביו לג'אטס.
מרים בווארדי, נקבע, הצילה את חייו של תינוק שנולד באיטליה וסבל ממחלה קשה. במקרה הזה התפללו עבורו זוג חברים של הוריו שמיספר חודשים קודם לכן התוודעו לדמותה של בווארדי במהלך ביקור צלייני בארץ.
https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001051693
אחרי מות - קדושה אמור (1)
לפי המסורת היהודית "אחרי מות" – "קדושים אמור".
אין ספק רות שוורץ-דיין שנפטרה בגיל 103 היתה אישה, אימא, וסבתא טובה למשפחתה.
לאורך כל חייה היתה גם העוגן והמשענת הכלכלית של בעלה בניה ונכדיה. אביה, צבי שוורץ, היה אחד מאנשי העלייה השנייה הבודדים שעשה לביתו, וצבר הון רב, והוא שקנה לה ולבעלה בית ונחלה בהתנחלות נהלל. (בעלה משה היה סמוך על שולחנה, והיא שמימנה לו לימודים בלונדון, לימים הוא התעשר מאוד מגניבת עתיקות אך הדיר את משפחתו מהירושה, ואת המיליונים שצבר הוריש לאשתו השנייה רחל רבינוביץ-כורם. (רק את פסליו הגנובים היא מכרה במיליון דולר למוזיאון ישראל).
מספידיה כינוה "פעילת שלום".
כשהתבקשה להגיב על אירועי טרור אמרה רות שוורץ-דיין: "נו באמת, ואנחנו לא הורגים אותם? אנחנו הורגים בהם פי שלושה. אנחנו בדיוק כמוהם."
לכן, האחיין יהונתן צ'רקסקי-גפן, איש הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), שקרא לבתו בשם "חג מולד" (נאטאשה), חיבר לזכר דודתו שיר שהעלה אותה לדרגת קדושה נוצרית:
יהונתן צ'רקסקי-גפן
לימדת אותי שיש כאן עם שהיה לפנינו כאן (1)
לקחת אותי באוטו שלך למסע לילי מסוכן (2)
למשוררים פלסטינים.
מחמוד דרוויש ופדוא טוקאן (3)
היום אני יודע שאת קדושה
וחבל שאין תֹאר כזה ביהדות,
אבל לנו את יותר ממאדר תרזה
ובשבילי את תהיי לעולם סֶנְט רות. (4)
("ידיעות", 7.2.21, עמ' 19)
הערות:
(1) הערבים קדמו ליהודים.
(2) בדומה למסע הלילי של מוחמד.
(3) משוררים ערביים-מוסלמים עם תאוות קניבליזם. דרוויש מאיים לאכול את בשר היהודים, וטוקאן את הכבד.
(4) לא רק שהיא לא חילקה את רכושה הרב לעניים, אלא שמכל עשרות אלפי הקדושים הנוצריים, מעולם לא היתה קדושה או קדוש נוצרי שאהב את האוייב, והגיש לו את הלחי השנייה למאכל.
https://he.wikipedia.org/wiki/קטגוריה:קדושים_נוצרים
אין תימה אפוא שעל קברה של הקדושה סנט רות, בהתנחלות נהלל, הונח זר פרחים מאת סוהא דאוד טוויל, וזאווה ערפאת.
https://he.wikipedia.org/wiki/סוהא_ערפאת
צרה אחרי מות קדושה
צרתה של רות, הדסה בן קיקי-ירמנוביץ-ירמיה-מור, מאהבתו של משה דיין במשך שמונה שנים, שכתבה עליו גם רומן רומנטי בשם "דרכים לוהטות", מיהרה להגיב על מותה: "היא (רות) היתה בסך הכול אישה חיובית למרות שלא הסכמתי לא לדעות שלה ולא לגישות שלה, היא הרי טענה שבגלל חילוקי הדעות הפוליטיים היא התגרשה ממנו, אבל אני חושבת שהטענה הזו שלה לא ממש משכנעת כי הוא ציפה לגירושים יותר מעשרים שנה בגלל שיקולים אחרים שלו. היא ביקשה גט בנימוק של חילוקי דעות פוליטיים כי לא היתה מוכנה להודות שזה בגלל נשים אחרות."
ליאורה המראיינת מקשה: "איך היה לנהל רומן עם משה דיין? הוא היה כזה גבר נהדר?"
"היה לי איתו קשר פיזי ורגשי מאוד לוהט. כן זה היה יפה מאוד, עברתי חוויה."
(מוסף מעריב, 12.2.21, ראיון עם הדסה מור, עמוד 31)
לעומת משה אולי בכל זאת רות היתה קדושה.
אחרי מות – קדוש אמור (2)
לפי המסורת היהודית "אחרי מות קדושים אמור" – וכמדי שנה ממחזר יוסף גסינביץ'-אחימאיר את את הערצתו לאברהם שטרן (יאיר), ושוב ביארצייט ה-79 שלו הוא כותב: "יאיר שם שהוא אגדה שם שמעורר השראה מגדלור לרבים בעם," ומונה את אלו הקרואים על שמו. ("חדשות בן עזר", 1617). למזלו הרב הוא עצמו לא הושפע מ"המגדלור", ולא הלך ע"פ חלומו "למות בעד עמנו".
איני רוצה לייגע את הקוראים ולמחזר את שכבר כתבתי עליו. על עקרונותיו "בעיקרי התחייה", את מקורותיו באידיאולוגיה הפשיסטית, השפעת ד'אנונצ'יו על ההימנון שכתב לאצ"ל וגנב אותו מעת שפרש ממנו ללח"י, "חיילים אלמונים", בו כתב בטירוף פשיסטי: "חלומנו למות בעד עמנו", המנוגד בתכלית לדברי טרומפלדור. וכן על יאיר, בנם של משה וטובה סבוראי (שהואשמו בהסגרתו), הקרוי על שמו – שירד מהארץ והפך לאנטי-ציוני שונא ישראל ואקטיביסט פרו-איסלמי הדוגל בכיבוש ערבי-מוסלמי ובחיסול מדינת היהודים.
הנה, כל המתעניין שיקרא:
http://nextweb.lib.ohio-state.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01270.php
אמיליה חיה מועטי
מהפכה – רוב היהודים-הערבים נגד נתניהו
"שום יבחוש אשכנזי לא יגרום לי להרגיש רע"
יועצת התקשורת של בל"ד לשעבר, המועמדת מטעם מפלגת העבודה, אמיליה חיה מועטי, מתנאה בתוניסיותה ומצהירה ש"שום יבחוש אשכנזי לא יגרום לי להרגיש רע."
(זולת בעלה השני האשכנזי דניאל שק המבוגר ממנה ב-26 שנה),
https://www.atmag.co.il/אמילי-מואטי-שום-יבחוש-אשכנזי-לא-יגרום/
הנה היא נותנת פרשנות מהפכנית. אמיליה חיה מועטי קובעת ש"הליכוד בפניקה. רוב המזרחיים" (יהודים-ערבים) לא מצביעים לנתניהו, הפסקנו לעבוד אצל בלפור."
https://www.themarker.com/news/politics/.premium-MAGAZINE-1.9511544
הפתעה הפתעה, לדידה של מועטי הגענו למהפך. רוב האשכנזים תומכים בנתניהו ורוב היהודים-הערבים מתנגדים לו. מעניין באיזו רובריקה היא שמה את חברתה למפלגה איבתיסם מרעאנה?
ומי עוד תומך במרב קסטנר-מיכאלי?
הפתעה הפתעה. מי עוד תומך במרב קסטנר מיכאלי?
לא אחר מהאדם שנכנס לפוליטיקה בזכותו של שמואל משה כצנלסון-תמיר, שהאשים את רג'א ישראל רודולף רג'א קסטנר במכירת נפשו לשטן, הלא הוא העבריין המושחת והאסיר המשוחרר, אהוד אולמרט.
(אהוד אולמרט, "מרב מיכאלי למשל", "מעריב" עמ' 18, 5.2.21)
מנפלאות אגף הכשרות של מר"צ
כשליברמן ישב עם נתניהו, מחלקת הכשרות של מר"צ הכריזה עליו כטריפה.כשליברמן מתנגד לנתניהו מחלקת הכשרות של מר"צ הכריזה עליו ככשר, ולא סתם אלא גלאט כושר.
https://mobile.twitter.com/YinonMagal/status/1357362124981436419
יש שיטה בשיגעון
Though this is madness, yet there is method in't
(כפי שאומר פולוניוס על המלט: "דבריו הם שגעון אבל יש שיטה בהם").
משטרת ישראל באה להגן על משפחה מאוימת בטמרה ובחילופי ירי בין העבריינים לבין השוטרים נהרג אזרח חף מפשע שיצא משום מה באישון לילה מביתו לראות יריות.
ומיד כ-10,000 ערבים התכנסו לעצרת מחאה ליד ביתו של אחמד חיג'אזי, שנהרג. תוך הנפת דגלי סייקס המסמלים את האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית בצבעי החליפות האיסלמית, הציתו רמזורים, צמיגים ומשטחי עץ.
הפגנות נוספות נערכו נצרת, אום אל-פחם וטייבה, ועוד. יו"ר ועדת המעקב של הציבור הערבי, מוחמד ברכה, אמר: "אם צריכים להתחיל אינתיפאדה עממית למען ביטחוננו, שתהיה אינתיפאדה." לדברי ברכה, "מה שקורה בחברה הערבית הוא תכנית סדורה של הממשלה ושל הממסד כדי שנתעסק רק בביטחון האישי ונזניח כל שיח אחר על זכויות לאומיות ואזרחיות."
(ג'קי חורי, "כ-10,000 הפגינו בתמרה נגד המשטרה", "הארץ", 6.2.21)
https://www.haaretz.co.il/news/law/1.9516964
שתי נשים ערביות-מוסלמיות, ויטפא ג'באלי המתנאה בהיותה אם שכולה מטרור ערבי-מוסלמי. ומייסם ג'לג'ולי יו"ר נעמת במשולש הדרומי, וחברה ב"צוותי המומחים של המשבר", להתמודדות עם משבר הקורונה – מכריזות על עצמן כתנועת ארבע אימהות, ולדבריהן, הן שתנצחנה את הפשע במגזר הערבי.
ומי הפושע במגזר הערבי בעיני השתיים? כמובן היהודים. "המשטרה לא רק מפגינה אזלת יד מוחלטת, אלא חשודה בשיתוף פעולה עם ארגוני הפשיעה ביישובינו. השוטרים מצטיינים בעיקר ביד הקלה על ההדק, והם הורגים אזרחים חפים מפשע."
האלימות והפשיעה טוענות אותן נשים ערביות, הן "תוצאה של מדיניות ממוסדת."
(וטפא ג'באלי ומייסם ג'לג'ולי, "קולן של האימהות", "הארץ",8.2.21)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9518683
תאמרו זה שיגעון. במקום להודות למשטרה (ולשוטרים היהודים שמסכנים את חייהם ובאים להילחם למענם) – הערבים מאשימים אותה, במקום להתגייס למשטרה הערבים מתנגדים לגיוס, מתנגדים להקמת תחנות משטרה בישובים ערביים, ועם זאת דורשים מהמשטרה להילחם בפשיעה הערבית, וכשהיא כבר עושה זאת הם מפגינים נגדה.
אז זהו – יש שיטה בשגעון. זו לא סתם גזענות ערבית-מוסלמית נגד יהודים. המנהיגים הערבים מעוניינים במצב של כאוס מוחלט בישובים הערבים כדי שיוכלו, כפי שהם מאיימים לעשות, לפנות לאו"ם על מנת לקבל ריבונות מדינית במסגרת המאבק הלאומי שלהם לחיסול מדינת היהודים.
זו חולשה גדולה של הממשלה. הערבים בגליל, במשולש, ובעיקר בנגב – חיים ללא משילות, כמדינה בתוך מדינה. וכבר אמר חנינא סגן כוהנים: "אלמלי מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו," ולכן על מיליקובסקי-נתניהו – במקום להתלונן על חוסר משילות ולרקוד "מה יפית" לערבים על מנת לקושש קולות, עליו לבסס משילות ראויה שתביא למיגור הפשע במגזר הערבי למרות רצונם של הערבים דווקא לשמרו.
יו"ר בל"ד: "רוצחי יהודים הם אסירי חופש,
לעולם לא נקרא להם מחבלים."
ח"כ סמי אבו-שחאדה תקף את יו"ר רע"מ, ח"כ מנסור עבאס, שאמר שאינו "מחבק מחבלים": "הוא," אמר אבו שחאדה, "אימץ את הנרטיב של המקרבן" אנחנו, אמר "לעולם לא נקרא לרוצחי יהודים מחבלים. הם אסירי חופש."
https://www.maariv.co.il/elections-2021/Article-820279
(האם איתו – יאיר-למפל-לפיד, וגדעון משה זריצ'נסקי-סער – רוצים להקים ממשלה?)
איימן עודה הכיבוש (היהודי) מביא לרצח יהודים
בתגובה על רצח דיאנה רז בידי בעלה אמר האחמדי איימן עודה, יו"ר הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל): "הכיבוש מביא אלימות בתוך החברה הישראלית, הכיבוש מחזק את מעמד הגבר כי הגבר הוא 'לוחם'. כל הדברים קשורים אחד בשני. צריך להביא שלום."
https://mobile.twitter.com/radio103fm/status/1358291744169873408
מעניין מה הוא חושב על מצב הנשים בכל 13 מיליון הק"מ של השטחים הכבושים ע"י הערבים?
(האם איתו – יאיר-למפל-לפיד, וגדעון משה זריצ'נסקי-סער – רוצים להקים ממשלה?)
עופר כסיף מהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) מאשים:
"ישראל אשמה בטיהור אתני, בהרג חפים מפשע, בהטלת מצור ובשלטון צבאי על העם הפלסטיני. טוב שתיחקר על כך ותעמוד לדין בביה"ד בהאג, לצד המשך מאבקנו – יהודים וערבים – כאן בישראל. חובה לפעול לסיום הכיבוש [קרי למען כיבוש ערבי-מוסלמי] מתוך חתירה אמיתית לצדק ולשלום אמת – זהו האינטרס האמיתי של כל בני המקום, ומעבר."
https://mobile.twitter.com/ofercass/status/1357770344594079744
(האם איתו – יאיר-למפל-לפיד, וגדעון משה זריצ'נסקי-סער – רוצים להקים ממשלה?)
ולסיום בדיחה
מרב קסטנר-מיכאלי: אני "בנעלי גולדה, אני רביניסטית"!
(שרי מקובר-בליקוב ראיון ב"מוסף מעריב" 12.2.21)
אסתר ראב
הפרה הכחולה
מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001
המהדיר: אהוד בן עזר
אילו היו משקיפים בימים ההם על המושבה, ועל הביצה רוויית-המים שעל ידה, מ"מעוף ציפור", היו רואים כתם ירוק גדול על פני מפה של מרחבי אדמה אפורה-צהובה המשתטחת עד אין סוף.
גבעות מכוסות חילפה צהבהבה ממערב, והרי-יהודה מטורשים, מסולעים, חרוכי-שמש ממזרח; ושמש אכזרית מטיילת ומולכת על הכל; ימים ארוכים וחרוכים, ללא ענן, ורק טללים בלילה מחלישים את היקוד. אבל במושבה, בנאות-מידבר זה – הכל טרי ורענן כפליים.
צבעים לוהטים, כל צבע זועק – כל צורה בולטת באופן בראשיתי וחד-פעמי, ומאחור – אפס, מידבר, הדממה באה ממנו – מן המרחבים הריקים שמסביב, הדממה נכנסת גם ביום לתוך הבתים, היא מאיימת, בדידות בבתים; מין מציאות זרה באה, מן המרחבים הריקים היא באה; היא מורכבת מדממת-המידבר, מפחד הסביבה הערבית – והמרחבים הריקים – הורגים, בדרכים המשובשות, בפינות נידחות – מתנפלים: הם שמה, השכנים הרוצחים, יומם ולילה: חלום בלהות של אמא, ולפעמים גם שלי: ערבי רודף אחריי, ורוצה להרגני, ערבי והריגה – היינו הך, וזו מציאות של ממש וסכנה של ממש.
אבל בנאות-המידבר – המושבה – כאן, בפנים, הכל שלנו, הכל נפלא; כאן, בפנים, הכל ירוק: אוקליפטוסים, מנפנפים בשבטים רכים, ריחניים, את אוויר-הים הלא-רחוק – מול פני-אדם. החצר רחבה, גדורה בשיטה קוצנית, המתכסה בסתיו פריחה צהובה-ריחנית, לא הרחק מן הבית הרחב, במורד, עומדת אורווה אדומה, בת שתי קומות (מניין הצבע האדום הזה? והסיגנון הזה!) – בעלייה שמורה השחת הקצוצה לבהמות – לחם החורף שלהן; ולמטה – כל בהמות המשק, ולהן צבעים שונים – הסוסים צבעם אחיד, ורק גוונים מפרידים ביניהם.
שלושה סוסים, כולם חומים-אדומים: האנס, קלוץ ובראון. והפרות? כאן אני מגיעה לסיפור הפרה הכחולה – הראיתם מימיכם פרה כחולה? על "אדומה" ודאי שמעתם.
יום אחד חזר אבי משוק-הבהמות בלוד רכוב על האנס, זה היה שמו אחר-כך, ומאחוריו קשורה בחבל, לאוכף, משרכת דרכה, פרה משונה, כחולה-סגולה: רק פניה וביטנה לבנים, ועטינים ענקיים לה. וכולה דומה לאשה לבקנית בריסיה הלבנים ובעפעפיה הוורודים.
השעה – שעת-ערב, ואנו יושבים כולנו במרפסת, ואבי נכנס בשער, ברוב-כבוד, על האנס שקנה באותו יום, ואחריו נסחבת לה "הכחולה" –
"מה זאת?" – פרצנו כולנו בצחוק – "פרה כחולה?"
אבי לא הניד עפעף.
"כן, הביטו! האם איננה יפה ומיוחדת? ונוסף לזה, עטינים מצויינים לה."
שתקנו: הקנייה של אותו יום הסתכמה בכך שהאנס הצעיר התפתח לסוס גבה-גפיים ויפה-ראש והיה לפאר האורווה, ואילו רבשה (כך כינה אותה העגלון שלנו בבוז), רבשה – גורל מיוחד צפוי היה לה, ואנו עדים לו: ביום הראשון לבואה כבר קשה היה להעמידה ברפת. קשרנו אותה ליד זבחה הערבית השחורה, ומיד נדלקו עיניה של זו ברשע הרגיל שלה, נגחה בקרנה האחת (רק אחת היתה לה וזו שיוותה לה ארשת איומה), בועטת, נוגחת ומשתוללת. פרה ערבית היתה, נמוכה, רחבת-כרס ועורה כקטיפה שחורה.
קשרנו את רבשה ליד הדמשקאית: בלונדית, בהירת-עור, זהובה ומחוטבת, וזו נשפה ונבהלה ומשכה את חלבה מתוך עטיניה, וזנבה רועד מהתרגשות.
סוף-סוף מצאנו לה פינה מרוחקת ברפת, ושם עמדה רבשה רכונת-ראש, שקועה בהרהורים ולא התעניינה כלל בסביבתה – היתה כנועה בשעת החליבה כאילו פרת-חרסינה כחולה היא.
כל החורף עמדה רבשה בפינתה, מעפעפת בעצב בריסיה הלבנים, ופניה כאילו חוורו יותר ויותר. מזמן לזמן היתה מרימה ראשה, משתעלת שיעול קצר וניחר, ומשתתקת. אכלה בלי רצון כאילו לשם יציאת-חובה בלבד.
שיעולה נתגבר בחודשי-החורף, ולאחר שבועות ארוכים של גשמי-זעף עמד אבא והוציא אותה לשמש.
ריח עשבים רכים שביצבצו מסביב בישם את האוויר, ונמלים זהובות-כנף התעופפו בשמש והיו נופלות שוב ארצה, זוחלות על גבשושיות העפר שחפרו ממעמקים, ושהיו ניראות כערימות קטנות של גריסים; תלוליות טריות של חפרפרות התנשאו בין סביונים צהובים, שעתה זה פתחו כותרות קטנות, פעמוני-הגשם כבר הצהיבו ונבלו, אבל החמציץ התחיל לפרוש עליו הירוקים, והאדמדמים, על פני אדמת-החול הזהובה והרחוצה למשעי; ובצדדים פתח התורמוז הכחול את תפרחתו, אשר נסכה ניחוח דק מתוק באוויר. כל מיני עקבות נרשמו על פני החול הטרי: משולשים של רגלי נחליאלים דוהרים, קווים דקים משתלשלים ומתפתלים, עקבות לטאות זעירות, שעתה נבקעו מן הביצים, וגוון שקוף כזכוכית, ומעיהן הזעירים משחירים בביטנן. פרפרים לבנים גדולים, שניים-שניים, וקטנים יותר, כחולים, אחד-אחד, רדפו זה את זה באוויר שעמד ככוס-בדולח שקופה מול השמיים הרחבים, הצחים – שמי בראשית, זכים כעיני-ילד. הסביונים הזעירים שעתה זה צצו מן האדמה, כרעו בפעם הראשונה תחת כובד הדבורים, שהתנפלו עליהם בצימאון רב.
האוקליפטוסים עמדו, כעצים אשר נטעם אלוהים בגן-עדן, שטופים מתנוצצים בשמש, ושבטיהם הארוכים, הרכים, לוחשים קלות באוויר הניגר כדבש צהוב.
רבשה רעדה רעידה קלה, ומילאה ריאתה באוויר צח, והתחילה משתעלת ארוכות, וצלעותיה עולות ויורדות: עמדנו סביבה אובדי-עצות. הבאתי לה סובין בלולים במים חמים, עם חופן שחת ריחני קצוץ – היא טבלה פיה במאכל, ונשאה אליי עיניים עצובות במסגרת ריסיה הלבנים והסבה ראשה הצידה.
למחרת עמד אבי והוציאה עם יתר הפרות אל עדר-המושבה שהובל אל הביצה למירעה האביב. בערב חיכינו לפרות ליד השער: הדמשקאית נכנסה ראשונה בשער, בראש מורם ובביטחון של מלכה. במרחק-מה ממנה הלכה זבחה הערבית, הנוצצת בעורה השחור ועיניים "רצחניות" לה – מפעם לפעם היתה תוקעת מכה לרבשה מן הצד, וזו היתה עומדת רגע, שואפת רוח, משפילה ראשה בעצב ומשתרכת לעבר החצר.
לא ידענו מה לעשות לה, כל האביב עבר עליה בחיים שהם חצי-תרדמה, היתה נמנעת מלהתקרב יתר-על-המידה אל הפרות האחרות, מפחד המכות שהיו חולקות לה.
האוויר הצח אחרי החורף נסך שיכרון בדמשקאית ובזבחה המרשעת, והיו שתיהן מנגחות זו את זו בשובבות. זוקפות זנבותיהן ועורכות מירוץ בחצר הגדולה, והדבר היה מעורר את הסוסים, ואלה היו מתחילים להתגלגל בחול הצח הלוך ושוב על הגב ורגליהם למעלה, עד שלפתע היו קופצים על רגליהם ופורצים בדהרה פראית מלאה נחירות וצהלות עליזות. לפעמים היו מתפרצים הרחק לתוך הרחוב, ואז היתה קמה מהומה בחוץ, עוברים ושבים היו בורחים:
"היכנסו הביתה, הסוסים של יהודה משתוללים."
התרנגולות הרועות בין העשבים היו ניבהלות ומתעופפות לצדדים בקירקור צרחני.
ניסינו להחזיק את רבשה בסוכת-קנים מלאה שמש ביום, וללינת-לילה העמדנו אותה באורווה בין הסוסים. גם הסוסים לא אהבו אותה. כשהיתה מתקרבת, היו מכרכמים את חוטמם ומפשילים אוזניהם לאחור ופולטים נחרת-נשיפה רשעית – שהיתה מבהילה את רבשה, עד-מוות, עורה היה מתחיל לרעוד כמתוך קור, ואז היינו מחזירים אותה לפינתה ברפת, וזבחה היתה שולחת בה עיניים שטופות-דם.
האביב עבר ובא קיץ לוהט, מסנוור באורו. החצר היתה מלאה תנועה ורעש, ערימה גדולה של שחת עמדה ליד הרפת ושלושה פועלים היו עובדים במקצצה. לפי תור היה כל פועל מניע את הגלגל הגדול, והחצר היתה מלאה רעש של בית-חרושת. שני פועלים היו מעלים את השחת הקצוצה לעלייה, שמעל לרפת האדומה, בחבל הקשור לסל.
להק התרנגולות גדל אותו קיץ: מווילהלמה שלחו לנו פרגיות אדומות ארוכות-רגליים, שניראו כגמלים בין התרנגולות הערביות הקטנות שהיו מלאות-חן. היו ביניהן לבנות, שחורות ואדמדמות, אחדות ציצית קטנה להן על הראש, לאחרות כרבולות ורודות צנועות, הן היו רועות בעשב, ורק לעת ערב הייתי מאכילה אותן מנת-דורה. זו היתה שעה יפה בחצר: השמש שוקעת, ואני מפטמת אותן. יחד הן דומות ללהק ציפורים מגוונות. אני מתיישבת ואורבת לאדמדמת – תופשת אותה ברגליה, היא מפרפרת ואני שמה אוזני אל ליבה ושומעת דפיקותיו, מלטפת את נוצותיה, והיא ציפור נדירה לכל דבר, ולה אותו הפלא – והתחושה שבמצוד ציפורים... אני משחררת אותה, והיא מתעופפת בצווחות שמחה.
והשמש כבר שקעה והתרנגולות נכנסות בקירקור לילי שקט לתוך הלול – ואני סוגרת עליהן את דלתו. אך יש מרדניות משתהות, מנקרות בחול, ויש גם שנושאות כנף ועולות אל אוקליפטוס נמוך לשנת-לילה – ואז הן אבודות: טרף לחתולים, לעופות-ליל ולנמיות – עליי לתופשן ולזורקן לתוך הלול.
הקיץ הלך וכבה. הימים התחילו מתקצרים, והחשיכה יורדת לפתע. צל הוצק בתוך התכלת, הוא לא בא מענן או מצילו – הוא בא מן התכלת עצמה, שכהתה והתעמקה מיום ליום. בערב הוכנסה רבשה שוב לפינתה והיתה משתעלת קשות; הפרות והסוסים חדלו להתעניין בה – היא נידונה למוות, וחיות ובהמות יש להן חוש מיוחד להרגיש בזאת, לפני בוא הדבר.
אבא קרא לרופא-הבהמות והוא בא ובדק את רבשה, השכיב אותה על צידה, קרס לידה, פתח את פיה, משך לשונה החוצה ופסק: "היא מדממת, יש לה שחפת. צריך לחסל אותה, ולא – תנגע בהמות אחרות."
אבא החוויר מתחת לשיזפון עורו, ופניו העגולים נתארכו. זו היתה עבודתו: חלתה בהמה, או חיה, ולא היה מוצא אחר אלא כדור רובה-הציד שלו, היו שמים ריתמה על אחד הסוסים, וקושרים את הבהמה המתה בחבל לריתמה, דופקים בסוס, ומוציאים אותה מחוץ למחנה. שם היו הצבועים והשועלים עושים מלאכה נקייה ומשאירים רק את השלד, וזה היה מתפורר ומדשן את האדמה.
יום כזה היה תמיד יום-אבל במשפחה. אהבנו את בעלי-החיים שלנו וטיפלנו בהם, אבי היה מקרצף את סוסיו, שופך עליהם דליים-דליים של מים וגם לוקח אותם למישחה לירקון.
שחר סתווי הסתנן דרך שלבי-התריס – שכבתי נים-ולא-נים – פתאום שמעתי ירייה. אחר-כך נכנס אבא לחדר-השינה ותלה את רובה-הציד על הקיר במקומו – הוא לא הביט בי, ואני לא הבטתי בו.
יצאתי לחצר: רבשה שכבה על ערימת-הקש הצהובה, פשוטת-רגליים, ודמתה יותר לפרפר ענקי כחול מאשר לפרה, מין יצור דמיוני – מתה היתה, אבל דומה היה לי שהנה תפרוש כנפיה ותתעופף כפרפר אשר עייף וירד לרגע ארצה.
*
נכתב: 1970לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1900-1910 לערך. נדפס לראשונה: "מאזניים", כרך ל"ב, טבת תשל"א, ינואר 1971. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 108.
אהוד בן עזר
מסעותיי עם נשים
רומאן, ספרי מקור, 2013
מוקדש לזכרו של הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית,
פליקס זאלטן (1869-1945)
מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של יצאנית וינאית",
ו"במבי, חיים ביער"
פרק ראשון
הופעתה של ג'ני במסעדת מוריס בבאר-שבע
ישבנו במסעדת מוריס בבאר-שבע. אלה היו ימיה היפים של המסעדה שהיתה בשעתה המפורסמת ביותר ברחבי הנגב והערבה. האולם המזרחי הגדול וגבה-התקרה על קירותיו ועמודיו העבים היה קריר בקיץ ושמר על חום בחורף. המלצרים הזריזים, בבלוריות שחורות ובסינרים לבנים, נשאו קעריות חומוס טרי, ערימות של פיתות, צלחות עמוסות שישליק, קבאב והררי צ'יפס זהובים. קוקה קולה טרם היתה אז בארץ בגלל החרם הערבי, והסתפקו בסודה, בתסס ובגזוז. סביב השולחנות הרחבים ישבו נכבדיה של בירת הנגב ומיטב אנשי האזור, ומבקרים מצפון-הארץ שחנו במסעדה בדרכם לעין-גדי, סדום, מצפה-רמון, עין-חוסוב חצבה, עין-רדיאן יוטבתה, ואילת, או עשו דרכם חזרה.
התקרה הגבוהה בלעה שיחות של קציני-צבא מאובקים במשקפי-רוח על מצחם, של אנשי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות בסנדלים סגורים ובגרביים, של מהנדסי מע"צ, של עובדי מפעל האשלג, של נהגי משאיות הענק בירוק-כהה תוצרת אוטוקאר, אלה שהחליפו בדרכי הנגב והערבה את משאיות הפיאט הישנות של חברת "טיטניק", בעלות פני הבולדוג, ואת נהגיהן האיטלקיים, וגם של חבורת בידואים אמידים, במקטורניהם הכהים, המפוספסים, בחלוקיהם הרחבים ובכאפיות צחורות עם עקאל לראשיהם.
אותם צהריים נפלה דממה בחלל המסעדה, ששררה בו בדרך-כלל המולה של ארוחה מתמדת משעות הבוקר המאוחרות ועד לפנות-ערב –
– כי בפתח הקרוע לרווחה, באור-יום המידברי המכה על בתיה הצהבהבים-עתיקים של באר-שבע הישנה, הערבית, שהיתה כמעט ללא עץ, ללא צל, כולה אבק – נכנסה מוארת מאחוריה בהילוך מתרונן, כנאקה צעירה שמעבירה גמלים על דעתם – נערה צהבהבת, יותר נכון בחורה, שבאור-צל המסעדה כבר נראתה אדמונית-למחצה ונמרצת. מכנסי-חאקי צבאיים היו הדוקים לחריץ התחת המושלם שלה ולמורדות ירכיה, בהתרסה גלוייה, שגרמה גם לשיח'ים הבידואים להגניב מבט לעברה בליוויית קול חרחור שמשמיע הגמל [דגש בגימ"ל] המנהיג את גמליו.
חולצתה היתה משובצת ועל כתפיה הונחה ברישול כאפייה צחורה, כצעיף. משקפי-רוח מוסטות על רום מיצחה, וככה פסעה פנימה בסנדלי-עור דקי-רצועה שצילצלו קלות באבזמיהם, סנדלים חוגיסטיים, להבדיל מהסנדלים התנ"כיים רחבי-הרצועות החומות ובעלי האבזם אחד, המשעמם, הנרכס מאחור.
"מי זאת?" שאלתי.
"חיימקה, מה אתה עושה את עצמך שאתה לא יודע? זוהי ג'ני, מלכת הנגב!"
לא ידעתי. הייתי תמים אז ושקוע בעצמי. גם חיי המשק הצעיר, עין-גדי, שהייתי חבר בו – העסיקו אותי אך מעט. רוב הזמן הפנוי קראתי ספרים, חלמתי, אהבתי, וסבלתי ממצוקה מינית ממושכת אשר הכוח לעמוד בה בא לי אולי רק מכך שהנערה שאהבתי לא באה אף פעם לבקר אותי במשק, וכך יכולתי "לשמור" את עצמי למענה מתוך איזה מושג מסולף על נאמנות חד-צדדית שמתבטאת בשירים ובמכתבי אהבה ששלחתי לה. וכך גם לא נמשכתי רגשית אל אף אחת אחרת, למרות שהייתי מגורה לעיתים עד כדי שיגעון, וגם היתה לי תכונה מדהימה שיכולתי להבחין מי מהן בהריון עוד לפני שאפילו הבעלים שלהן ידעו.
עתה נזכרתי שכבר ראיתי את ג'ני פעם ואולי פעמיים חולפת על פנינו רכובה על ג'יפ מעלה-אבק של אלוף הפיקוד, בגבעות היבשות של ערד, שעליהן אמורה היתה לקום העיר החדשה – זאת כאשר פסענו, טירוני-הנח"ל, במסע רגלי מפרך אל פסגת מצדה, לקבל את סמל חיל-הרגלים עם התג הקרבי האדום על הכומתה. ופעם שנייה בחג העלייה על הקרקע, בפמליה של מנהל חבל הנגב, או של מחלקת ההתיישבות, או של סגנו, בחור צעיר עב שפתיים ונמרץ, שעורר מאוד גם את דימיון חברותינו במשק.
ג'ני באה הפעם בחבורה שכללה שני קצינים, בחורים אחדים שניראו סטודנטים שעובדים במדידות מתוך כך שאחד מהם נשא על גבו ניוויליר, ועימם כניראה מהנדס, ועוד דמות מיסתורית של איש-מעשה מבוגר כהה-שיער, עב-גבות ועסוק, במעיל-רוח ובמשקפיים שהביעו חשיבות. החבורה הזו, כך ידענו אז, עסוקה באיתור המקום להקמת מפעל טכסטיל גדול ליד דימונה, שהיתה עדיין בראשיתה, עיירת בלוקונים ללא-צל שאיכלסו אותה יוצאי מרוקו ופולין. לימים התברר לנו כי אותה משלחת יהירה וקצת חשאית איתרה ומדדה את מקומה של קריית המחקר הגרעיני בנגב, הקמ"ג, הוא הכור האטומי בדימונה.
ג'ני!
חשתי מעין פיק-פיק ברכיים בעודי בוצע פיתה בפה מלא חומוס. מין רעד ארוטי. האם תשגיח בי? מי אני שאתחרה עם נשיאי הנגב שסבבו אותה, שסבבה סביבם, שסיבבה אותם בניע תחת קטן שלה? חששתי מאוד פן ההתרגשות תסגיר אותי. חסר לי שיצחקו עליי, במשק, גיבור גדול לא הייתי, ועם אישה טרם שכבתי מעודי.
ג'ני חלפה עם חבורתה ליד שולחננו, גדילי הכאפייה הצחורה שלה וקצות צמתה הצהובה, הארוכה, דיגדגו את צווארי בעוברה לידי. הוחלפו עימה מילים אחדות, לא מצידי. ג'ני הבטיחה לחזור ולבקר אצלנו במשק בקרוב, ומיד התרחקה כדי להשיג את חבורתה, שהתיישבה באגף המזרחי המרוחק של האולם. עמוד עבה, מאלה התומכים את התקרה הגבוהה, הסתיר מעתה את מרביתה ממני, לבד מאצבעותיה הבוצעות פיתה פריכה בתנועת תלישה רכה, נהנתנית, ונותרה חקוקה בי רק תנועת ירכיה מאחור, במכנסיים הצבאיים, בחאקי-בהיר, בהתרחקה משולחננו – השוויתי אותה קודם לנאקה? – עתה ניראתה בעיניי כסוסת-מידבר גזעית, ללא רוכב, המרחרחת לבחור מבין כל הזכרים את החזק ביותר שירביע אותה.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
אהוד בן עזר
מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?
סִפּוּרִים לִילָדִים
צִיּוּרִים: נַחוּם גוּטְמַן
דָּנִי קֶרְמָן
יְהוֹשֻׁעַ אוֹרְנְשְׁטֵין, הוֹצָאַת סְפָרִים "יַבְנֶה" בע"מ
נדפס בישראל תשמ"ב, 1982
לְבֵּן מֵאַבָּא
[את הסיפורים הקליד מהספר, וגם העביר את הניקוד: בן בן-עזר]
י"ג. יַעֲקֹבָלֶ'ה וַאֲוִירוֹן-הַנְּיָר
עֶרֶב אֶחָד עָמַדְתִּי בְּתַחֲנַת אוֹטוֹבּוּסִים בְּפֶתַח-תִּקְוָה וְחִכִּיתִי לַחֲזֹר לְתֵל-אָבִיב. עַל הַסַּפְסָל יָשְׁבָה אֵם נֶחְמָדָה וּלְצִדָּהּ יֶלֶד, שֶׁהִתְרוֹצֵץ כָּל הַזְּמַן מִסְּבִיבָהּ. הוּא פָּתַח בְּסִדְרָהּ שֶׁל קְפִיצוֹת מִן הַסַּפְסָל לַמִּדְרָכָה, וְאַחַר כָּךְ עָלָה עַל הַסַּפְסָל, חִבֵּק אֶת הַצִּנּוֹר הַנּוֹשֵׂא עָלָיו אֶת גַּגּוֹן הַתַּחֲנָה, וְהֶחֱלִיק בּוֹ לְמַטָה. מִדֵּי פַּעַם לִכְסֵן אֵלַי מַבָּט, כְּדֵי לִרְאוֹת אֵיזֶה רֹשֶׁם הוּא עוֹשֶׂה עָלַי.
אֲנִי חִיַּכְתִּי אֵלָיו. וְאָז פָּנָה אֵלַי וּבִקֵּשׁ:
"דּוֹד, תַּעֲלֶה אוֹתִי יוֹתֵר גָּבוֹהַּ!"
הֶחֱזַקְתִּי בְּגוּפוֹ הַקָּטָן וַהֲרַמְתִּיו בִּשְׁתֵּי יָדַי, כְּשֶׁהוּא דָּבוּק לַצִּנּוֹר הַיָּרֹק, כִּמְעַט עַד הַגַּגּוֹן. שָׁם עֲזַבְתִּיו-כְּאִלּוּ לְרֶגַע, אַךְ הוֹסַפְתִּי וְתָמַכְתִּי בּוֹ, שֶׁלֹּא יִפֹּל שָׁעָה שֶׁהֶחֱלִיק לְאֹרֶךְ הַצִּנּוּר לְמַטָה.
הַהַחְלָקָה מִגָּבוֹהַּ מָצְאָה חֵן בְּעֵינָיו וְהוּא פָּנָה וּבִקֵּשׁ:
"דּוֹד, עוֹד פַּעַם!"
אַךְ כָּאן הִתְעָרְבָה אִמּוֹ הַנֶּחְמָדָה (הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁהִיא גֵּאָה עַל שֶׁהַיֶּלֶד שֶׁלָהּ נָשָׂא חֵן בְּעֵינֵי אִישׁ זָר כָּמוֹנִי) וְאָמְרָה בְּחִיּוּךְ מְסֻתָּר:
"לֹא. הַדּוֹד כְּבָר עָיֵף."
לְמַעַן הָאֱמֶת, לֹא הָיָה הַדּוֹד עָיֵף כְּלָל. לֹא הָיָה אִכְפַּת לִי לְהָרִים אֶת הַיֶּלֶד עוֹד פַּעַם וּפַעֲמַיִם. אֲבָל כְּשֶׁאִמָּא, כָּל אִמָּא, אוֹמֶרֶת שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ, מִיָד מִתְעוֹרֵר בִּי הַיֶּלֶד שֶׁבְּתוֹכִי וְחוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא הִיא בֶּאֱמֶת צוֹדֶקֶת. מִצַּד שֵׁנִי, אִם אֲנִי וְהַיֶּלֶד רוֹצִים...
עוֹד אֲנִי חוֹשֵׁב מַה לוֹמַר, וְהִנֵה הִגִּיעַ הָאוֹטוֹבּוּס. הַיֶּלֶד וְאִמּוֹ הַנֶּחְמָדָה עָלוּ; עָלִיתִי אֲנִי אַחֲרֵיהֶם וְיָשַׁבְתִּי בַּסַּפְסָל הַפָּנוּי מֵאָחוֹר. הָאוֹטוֹבּוּס הֵחֵל נוֹסֵעַ. הַיֶּלֶד, שֶׁיָּשַׁב לְיַד הַחַלּוֹן, לֹא הִרְגִּישׁ בִּי. הוּא פִּטְפֵּט עִם אִמּוֹ.
"לְאָן הָאוֹטוֹבּוּס נוֹסֵעַ?"
"לְתֵל-אָבִיב."
וְאֵיפֹה אֲנַחְנוּ עַכְשָׁו?"
"בְּפֶתַח-תִּקְוָה."
"אָז עַכְשָׁו גַּם הָאוֹטוֹבּוּס הוּא פֶּתַח-תִּקְוָה?"
"כֵּן."
"וּכְשֶׁהָאוֹטוֹבּוּס יַגִּיעַ לְתֵל-אָבִיב גַּם הוּא יִהְיֶה תֵּל-אָבִיב?"
"כֵּן."
"אָז אֵיךְ אוֹטוֹבּוּס מַפְסִיק לִהְיוֹת פֶּתַח-תִּקְוָה וּמַתְחִיל לִהְיוֹת תֵּל-אָבִיב?"
הָאֵם אָמְרָה: "בַּדֶּרֶךְ יִהְיֶה הָאוֹטוֹבּוּס גַּם בְּנֵי-בְּרַק וְגַם רָמַת-גַּן, כְּמוֹ אֳנִיָּה וּכְמוֹ אֲוִירוֹן שֶׁנּוֹסְעִים מֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ; בְּכָל מָקוֹם שֶׁבּוֹ הֵם נִמְצָאִים – הֵם חֵלֶק מֵאוֹתוֹ מָקוֹם."
"לֹא נָכוֹן," אָמַר הַיֶּלֶד, "צָרִיךְ לְהוֹצִיא מִמֶּנוּ אֶת הָאֲוִיר שֶׁל פֶּתַח-תִּקְוָה וּלְהַכְנִיס אֲוִיר שֶׁל תֵּל-אָבִיב. וְאִם יִסְגְּרוּ אוֹתוֹ לְגַמְרֵי, אָז הוּא יִשָּׁאֵר פֶּתַח-תִּקְוָה גַם בְּתֵל-אָבִיב."
חִיַּכְתִּי, בְּדֶרֶך כְּלָל, כְּשֶׁאֲנִי מַמְרִיא בַּאֲוִירוֹן אוֹ מַפְלִיג בָּאֳנִיָּה, נִדְמֶה לִי בַּהַתְחָלָה שֶׁחֵלֶק מֵאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁהָיִיתִי בּוֹ לִפְנֵי-רֶגַע – הַקַּרְקַע, הַחוֹף, הָאָרֶץ – נִמְשָׁךְ אַחֲרַי; כְּמוֹ יְרִיעַת מַסְטִיק רְחָבָה וְעָבָה, שֶׁמּוֹשְׁכִים אוֹתָהּ וְהִיא נַעֲשֵׂית דַּקָּה-דַּקָּה, עַד שֶׁנִּקְרַעַת וְלֹא נוֹתָר עוֹד קֶשֶׁר בֵּין חֲלָקֶיהָ.
לָכֵן חִיַּכְתִּי, וְאוּלַי גַּם צָחַקְתִּי בְּשֶׁקֶט. הָאֵם שָׂמָה לֵב לְכָךְ וְאָמְרָה לַיֶּלֶד:
"הַדּוֹד שֶׁהֵרִים אוֹתְךָ יוֹשֵׁב מֵאֲחוֹרֶיךָ."
הַיֶּלֶד פָּנָה וְהִסְתַּכֵּל אֵלַי. שָׁתַקְנוּ; אֲבָל יָדַעְתִּי שֶׁעַכְשָׁו צָרִיךְ לְשׂוֹחֵחַ אִתּוֹ. שָׁאַלְתִּי, כְּמוֹ שֶׁכָּל דּוֹד שׁוֹאֵל:
"יֶלֶד, אֵיךְ קוֹרְאִים לְךָ?"
"יַעֲקֹבָלֶ'ה."
מְנוֹעַ הָאוֹטוֹבּוּס הִרְעִישׁ וְקָשֶׁה הָיָה לִשְׁמֹע; אֲבָל אֲנִי גַּם כָּךְ לֹא יָדַעְתִּי מַה לְהַמְשִׁיךְ וְלִשְׁאֹל. אִם אֶשְׁאַל אוֹתוֹ אֵיפֹה הוּא גָּר, זֶה יִרָאֶה אוּלַי לֹא מְנֻמָּס, כְּאִלּוּ אֲנִי מְחַזֵּר אַחַר הָאִמָּא הַנֶּחְמָדָה שֶׁלּוֹ, וְלֹא אַחֲרָיו. אוֹ, אוּלַי, חַס וְשָׁלוֹם, אֲנִי גַּנָב שֶׁרוֹצֶה לָדַעַת אֶת הַכְּתֹבֶת שֶׁל דִּירָתָם. וְאִם אֶשְׁאַל אוֹתוֹ אִם הוּא כְּבָר הוֹלֵךְ לַגָּן, אוֹ לְבֵית-הַסֵּפֶר, אוֹכִיחַ שֶׁאֵין לִי טְבִיעַת-עַיִן בִּילָדִים. שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר הַמַּפְתִּיעַ בְּיוֹתֵר יְלָדִים הוּא שֶׁמִּישֶׁהוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת גִּילָם הַמְדֻיָּק, וְחוֹשֵׁב אוֹתָם לִמְבֻגָּרִים אוֹ לִצְעִירִים יוֹתֵר מִכְּפִי שֶׁהֵם בֶּאֱמֶת; וְאָז עָלָה עַל דַּעְתִּי לִשְׁאֹל:
"בֶּן כַּמָה אַתָּה?"
"בֶּן שָׁלֹשׁ-וָרֶבַע."
וּמָה הָלְאָה?
אַךְ יַעֲקֹבָלֶ'ה חִלֵּץ אוֹתִי מִמְּבוּכָתִי. הוּא עָמַד עַל מוֹשָׁבוֹ, פָּנָיו נְעוּצִים בִּי מִקָּרוֹב. רֹאשׁוֹ הָיָה חָמוּד, עֲטוּר תַּלְתַּלִים חוּמִים. עוֹרוֹ חָלָק וְשָׁזוּף, מַמָשׁ לִצְבֹּט בּוֹ. וְעֵינָיו – שְׁקֵדִים נוֹצְצִים, שֶׁאִישׁוֹנֵיהֶם מִתְרוֹצְצִים הֵנָּה וָהֵנָּה בְּמַבָּט סַקְרָנִי וְחַקְרָן. עַתָּה הִסְתַּכֵּל בִּי מִקָּרוֹב מְאֹד וְשָׁאַל:
"דּוֹד, לָמָּה יֵשׁ לְךָ פָּנִים גְּדוֹלִים כָּל-כָּךְ?"
אָמַרְתִּי: "מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי כְּבָר אִישׁ גָּדוֹל."
"וְלָמָּה יֵשׁ לְךָ אַף כָּל-כָּךְ גָּדוֹל?"
שָׁתַקְתִּי. לְמַעַן הָאֱמֶת, קְצָת נֶעֱלַבְתִּי. מָה אֲנִי, פְּנֵי-יָרֵחַ? מֵעוֹלָם לֹא אָמַר לִי מִישֶׁהוּ שֶׁפָּנַי גְּדוֹלִים מִדַּי, לְטַעְמוֹ.
וְיַעֲקֹבָלֶ'ה הִמְשִׁיךְ:
"דּוֹד, לָמָּה יֵשׁ לְךָ שְׂפָתַיִם גְּדוֹלוֹת כָּל-כָּךְ?"
פִּתְאֹם נִזְכַּרְתִּי בַּסִּפּוּר עַל כִּפָּה אֲדֻמָּה וְהַזְּאֵב וְרָצִיתִי לִפְעֹר אֶת פִּי וְלַעֲנוֹת לְיַעֲקֹבָלֶ'ה:
"בִּשְׁבִיל לֶאֱכֹל אוֹתְךָ!"
אֲבָל יָדַעְתִּי שֶׁאָסוּר לְהַפְחִיד יְלָדִים קְטַנִּים. וְחוּץ מִזֶּה, הֲלֹא אִמּוֹ שׁוֹמַעַת בְּאֹזֶן אַחַת אֶת כָּל הַשִּׂיחָה (הִיא לֹא הִסְתַּכְּלָה לְעֶבְרֵנוּ, אֶלָא קָדִימָה, וְהִיא שִּׁתְּפָה בַּשִּׂיחָה רַק אֶת הָאֹזֶן הַשְּׂמָאלִית שֶׁלָהּ, כְּמוֹ בַּלָּשׁ רוֹאֶה-וְאֵינוֹ-נִרְאֶה). לָכֵן שָׁתַקְתִּי, כְּשֶׁעַל פָּנַי חִיּוּךְ אֱוִילִי; אוֹ אוּלַי חָזַרְתִּי וְאָמַרְתִּי מַשֶּׁהוּ כְּמוֹ:
"כָּכָה זֶה, אֲנִי כְּבָר גָּדוֹל."
נִרְאֶה שֶׁתְּשׁוּבוֹתַי הַמְּטֻפָּשׁוֹת אִכְזְבוּ אֶת יַעֲקֹבָלֶ'ה, מִשּׁוּם שֶׁהוּא פָּנָה מֵעָלַי, יָשַׁב עַל מוֹשָׁבוֹ סָמוּךְ לַחַלּוֹן, וּמִשָּׁם הִכְרִיז לְפֶתַע:
"רָקוּב!"
וְהָיָה בָּהּ, בַּהַכְרָזָה זוֹ, כְּמִין קְבִיעָה שֶׁהָעוֹלָם כֻּלּוֹ רָקוּב, וְשֶׁאֵין עָתִיד לָאֱנוֹשׁוּת... אֲבָל אִמָּא שֶׁלּוֹ לֹא כָּךְ הֵבִינָה אֶת דְּבָרָיו: הִיא חָשְׁבָה שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן אֵלַי. עַל כֵּן הִכְּתָה אוֹתוֹ פַּעַם אַחַת, לֹא בְּכֹחַ רַב, עַל אַמַּת-יָדוֹ הַיְּמָנִית. יַעֲקֹבָלֶ'ה נִפְגַּע כָּל-כָּךְ מִן הַמַּכָּה, שֶׁהִתְחִיל לִבְכּוֹת. הָיָה זֶה בְּכִי מְשֻׁנֶּה, כְּמִין גְּנִיחוֹת יְבֵשׁוֹת, שֶׁבָּאוּ לְהַבִּיעַ מְחָאָה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר יְבָבָה.
רִחַמְתִּי עָלָיו. בְּכִיס חֻלְצָתִי הָיָה כַּרְטִיס-הַזְמָנָה גָּדוֹל, עָשׂוּי נְיָר עָבֶה, שֶׁקִּבַּלְתִּי מֵהוֹצָאַת הַסְּפָרִים שֶׁלִּי כְּדֵי לְהִשְׁתַּתֵּף בִּמְסִבַּת-הַפְּרִידָה שֶׁנֶּעֶרְכָה לִמְנַהֵל הַהוֹצָאָה.
"יַעֲקֹבָלֶ'ה," פָּנִיתִי אֶלָיו, "אַתָּה רוֹצֶה שֶׁאֶעֱשֶׂה לְךָ אֲוִירוֹן?"
מִיָד פָּסַק לִבְכּוֹת. קָם וְהִתְיַצֵּב שׁוּב מוּלִי, נִשְׁעָן אֶל גַּב הַמּוֹשָׁב, הַמִּתְנַדְנֵד עִם קְפִיצוֹת הָאוֹטוֹבּוּס הַנּוֹסֵעַ.
"כֵּן!"
הוֹצֵאתִי אֶת הַכַּרְטִיס, קִפַּלְתִּי אוֹתוֹ וְחָתַכְתִּי מִמֶּנוּ רִבּוּעַ. אֶת הָרִבּוּעַ שַׁבְתִּי וְקִפַּלְתִּי בַּאֲלַכְסוֹן, פַּעַם כָּךְ וּפַעַם כָּךְ, וּבָאֶמְצַע, וְקִפַּלְתִּי אֶת כְּנָפָיו פְּנִימָה, עַד שֶׁיָּצְאוּ כְּמִין שְׁתֵּי כְּנָפַיִם מְשֻׁלָּשׁוֹת. אֶת הַכָּנָף הַמְּשֻׁלֶשֶׁת הָאַחַת שַׁבְתִּי וְקִפַּלְתִּי בִּקְּצוֹתֶיהָ, כְּלַפֵּי פְּנִים, וְשׁוּב קִפַּלְתִּי אֶת הַקְּצָווֹת שֶׁנִּתְקַבְּלוּ, פַּעַם בְּזָוִית זוֹ וּפַעַם בָּזוֹ שֶׁמִּמּוּלָהּ, וְשַׁבְתִּי וְקִפַּלְתִּי בָּאֶמְצַע, וְצָבַטְתִּי מִתּוֹךְ הַקִּפּוּל הַמְּשֻׁלָּשׁ הַזֶּה שְׁנֵי קְצוֹת נְיָר, הֲלֹא הֵם הַחַרְטוֹם אוֹ הַמַּדְחֲפִים (בְּיַלְדוֹתַי קָרְאוּ לָהֶם "פְּרוֹפֶּלוֹרִים") שֶׁל הָאֲוִירוֹן. מִיִּתְרַת הַנְּיָר הִתְקַנְתִּי זָנָב וְקִפַּלְתִּי אוֹתוֹ לְאָרְכּוֹ, וְאֶת רֹאשׁוֹ קִפַּלְתִּי לִמְשֻׁלָּשׁ, דָּחַפְתִּי אוֹתוֹ לְתוֹךְ הַכָּנָף הַמְּשֻׁלֶשֶׁת הַגְּדוֹלָה, קִפַּלְתִּי לָרֹחַב אֶת מַחֲצִיתָהּ, הִדַּקְתִּי – וְהִנֵּה אֲוִירוֹן-נְיָר לְתִפְאֶרֶת: חַרְטוֹם, מָנוֹעַ, כְּנָפַיִם וְזָנָב, מוּכָן לְטִיסָה.
נָתַתִּי אֶת הָאֲוִירוֹן בִּידֵי יַעֲקֹבָלֶ'ה וְלִמַּדְתִּיו לְהַחֲזִיק אוֹתוֹ נָכוֹן, בִּגְחוֹנוֹ, בֵּין אֲגוּדָל וְאֶצְבַּע-יָד-יָמִין, כְּשֶׁזְּנָבוֹ לְאָחוֹר וְחַרְטוֹמוֹ מֻפְנֶה קָדִימָה – וְכָךְ לְהַעִיפוֹ.
יַעֲקֹבָלֶ'ה שָׁאַל אוֹתִי:
"אֵיזֶה אֲוִירוֹן זֶה?"
אָמַרְתִּי: "מִירַאז'."
"זֶה אֲוִירוֹן-אֵשׁ?"
"כֵּן."
מִיָד הֵנִיף אוֹתוֹ סְבִיב רֹאשׁוֹ בָּאֲוִיר, כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא וּמְזַמְזֵם: "אֵשׁ! אֵשׁ! אֵשׁ! אֵשׁ! אֲוִירוֹן-אֵשׁ! הַכֹּל אֵשׁ!" וְאַחַר כָּךְ פָּנָה אֵלַי וְשָׁאַל:
"דּוֹד, לָמָּה יֵשׁ לְךָ נְיָר בַּכִּיס?"
אָמַרְתִּי: "יָדַעְתִּי שֶׁאֶפְגֹּשׁ אוֹתְּךָ וְלָכֵן הֵבֵאתִי אִתִּי נְיָר לַעֲשׂוֹת לְךָ אֲוִירוֹן."
"וְאַתָּה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אֲוִירוֹן יוֹתֵר גָּדוֹל?"
"כֵּן. אִם הָיִיתִי מֵבִיא גִּלְיוֹן-נְיָר יוֹתֵר גָּדוֹל."
"דּוֹד, תַּגִּיד, לְכָל יֶלֶד שֶׁאַתָּה פּוֹגֵשׁ אַתָּה עוֹשֶׂה אֲוִירוֹן?"
הִסַּסְתִּי רֶגַע, וְאָמַרְתִּי: "כֵּן, אִם הוּא יֶלֶד נֶחְמָד וּמַגִּיעַ לוֹ."
רָאִיתִי שֶׁהַדָּבָר עָשָׂה עַל יַעֲקֹבָלֶ'ה רֹשֶׁם גָּדוֹל. הִנֵּה פָּגַשׁ בְּדוֹד שֶׁנּוֹסֵעַ בְּאוֹטוֹבּוּס, וּלְכָל יֶלֶד שֶׁהוּא פּוֹגֵשׁ עַל דַרְכּוֹ הוּא עוֹשֶׂה אֲוִירוֹן-נְיָר. כְּפִי שֶׁתָּבִינוּ, זוֹ אֵינָהּ הָאֱמֶת כְּלָל, וַאֲנִי סְתָם שִׁקַּרְתִּי לְיַעֲקֹבָלֶ'ה, כְּדֵי לְהָתֵל בּוֹ. (וְאוּלַי גַּם כָּעַסְתִּי עָלָיו קְצָת, עַל שֶׁהֶעֱלִיב קֹדֶם אֶת הָאַף הַגָּדוֹל שֶׁלִי). תֵּאַרְתִּי לְעַצְמִי כֵּיצַד הוּא בָּא הַבַּיְתָה וּמְסַפֵּר לְאָבִיו, אוֹ לְאָחִיו, אוֹ לַחֲבֵרָיו בַּגָּן, שֶׁנָּסַע בָּאוֹטוֹבּוּס וּפָגַשׁ בְּדוֹד שֶׁעוֹשֶׂה אֲוִירוֹן-נְיָר לְכָל יֶלֶד שֶׁהוּא פּוֹגֵשׁ. וְכֻלָם אוֹמְרִים לוֹ שֶׁלֹּא נָכוֹן, וְלֹא יִתָּכֵן כַּדָּבָר הַזֶּה. וְהֵם בֶּאֱמֶת צוֹדְקִים. אַךְ הוּא מִתְעַקֵּשׁ וַאֲפִלּוּ מַרְאֵה לָהֶם אֶת הָאֲוִירוֹן שֶׁאֲנִי עָשִׂיתִי לוֹ, וּכְלוּם תִּתָּכֵן הוֹכָחָה טוֹבָה מִזּוֹ?
הִתְחַלְתִּי דּוֹאֵג אִם אֵינֶנִּי גּוֹרֵם רָעָה לְיַעֲקֹבָלֶ'ה, בְּכָךְ שֶׁאֲנִי מַשְׁאִיר אוֹתוֹ בְּטָעוּתוֹ. הַאִם לֹא כְּדַאי לְגַלּוֹת לוֹ אֶת הָאֱמֶת? אַךְ בֵּינְתַּיִם הִגִּיעַ הָאוֹטוֹבּוּס לְתֵל-אָבִיב. יַעֲקֹבָלֶ'ה וְאִמּוֹ קָמוּ לָרֶדֶת. גַּם אֲנִי הָיִיתִי צָרִיךְ לָרֶדֶת בְּאוֹתָהּ תַּחֲנָה, אַךְ חָשַׁשְׁתִּי פֶּן תַּחְשֹׁב הָאֵם שֶׁאֲנִי מְנַסֶּה לַעֲקֹב אַחֲרֵיהֶם, לָכֵן נִשְׁאַרְתִּי יוֹשֵׁב עַל מְקוֹמִי.
"יַעֲקֹבָלֶ'ה," אָמְרָה הָאֵם, "עַכְשָׁו תַּגִּיד שָׁלוֹם וְתוֹדָה לַדּוֹד שֶׁעָשָׂה לְךָ אֲוִירוֹן."
יַעֲקֹבָלֶ'ה אָמַר לִי שָׁלוֹם, וְנוֹפֵף לְעֻמָּתִי אֶת יָדוֹ הַמַּחֲזִיקָה בַּאֲוִירוֹן-הַנְּיָר. וְכָךְ יָרְדוּ הַשְּׁנַיִם, וַאֲנִי הִמְשַׁכְתִּי לִנְסֹעַ מֶרְחָק תַּחֲנָה אַחַת, וְחָזַרְתִּי בָּרֶגֶל כָּל הַדֶּרֶךְ הַמְּיֻתֶּרֶת אֶל בֵּיתִי, כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֵר לְעַצְמִי: אַתָּה רוֹאֶה, זֶה עָנְשׁוֹ שֶׁל שַׁקְרָן!
אֲבָל עֲדַיִן אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ: הַאִם טוֹב עָשִׂיתִי, שֶׁלֹּא גִּלִּיתִי לְיַעֲקֹבָלֶ'ה אֶת הָאֱמֶת? הַאִם מֻתָּר לְשַׁקֵּר, כְּדֵי שֶׁיֶּלֶד קָטָן יִזְכֶּה בַּחֲלוֹם יָפֶה, שֶׁפָּגַשׁ וְרָאָה בְּמוֹ עֵינָיו בָּאוֹטוֹבּוּס דּוֹד, הָעוֹשֶׂה מְטוֹסֵי-נְיָר לְכָל הַיְּלָדִים שֶׁהוּא פּוֹגֵשׁ (אִם הֵם נֶחְמָדִים)?
מַה דַּעְתְּכֶם: הַאִם נָהַגְתִּי כַּשּׁוּרָה? כִּתְבוּ לִי לְפִי הַכְּתֹבֶת: אֵהוּד בֶּן עֵזֶר, ת.ד. 22135, תֵּל-אָבִיב.
אהוד: לצערי תא הדואר הזה כבר לא קיים כי חיסלו את סניף הדואר ברחוב אבן גבירול ליד פינת רחוב פנקס, חיסלו מבלי להודיע לי, מבלי להחזיר לי מחצית דמי שכירות לשנתיים מראש ששילמתי, מבלי לענות לי על מכתב תלונה ששלחתי בנדון, ומבלי לפצות אותי ואת עשרות השוכרים האחרים על הנזק שנגרם לנו במחיקת כתובותינו.
צִיּוּרִים: נַחוּם גוּטְמַן
דָּנִי קֶרְמָן
יְהוֹשֻׁעַ אוֹרְנְשְׁטֵין, הוֹצָאַת סְפָרִים "יַבְנֶה" בע"מ
נדפס בישראל תשמ"ב, 1982
לְבֵּן מֵאַבָּא
[את הסיפורים הקליד מהספר, וגם העביר את הניקוד: בן בן-עזר]
י"ג. יַעֲקֹבָלֶ'ה וַאֲוִירוֹן-הַנְּיָר
עֶרֶב אֶחָד עָמַדְתִּי בְּתַחֲנַת אוֹטוֹבּוּסִים בְּפֶתַח-תִּקְוָה וְחִכִּיתִי לַחֲזֹר לְתֵל-אָבִיב. עַל הַסַּפְסָל יָשְׁבָה אֵם נֶחְמָדָה וּלְצִדָּהּ יֶלֶד, שֶׁהִתְרוֹצֵץ כָּל הַזְּמַן מִסְּבִיבָהּ. הוּא פָּתַח בְּסִדְרָהּ שֶׁל קְפִיצוֹת מִן הַסַּפְסָל לַמִּדְרָכָה, וְאַחַר כָּךְ עָלָה עַל הַסַּפְסָל, חִבֵּק אֶת הַצִּנּוֹר הַנּוֹשֵׂא עָלָיו אֶת גַּגּוֹן הַתַּחֲנָה, וְהֶחֱלִיק בּוֹ לְמַטָה. מִדֵּי פַּעַם לִכְסֵן אֵלַי מַבָּט, כְּדֵי לִרְאוֹת אֵיזֶה רֹשֶׁם הוּא עוֹשֶׂה עָלַי.
אֲנִי חִיַּכְתִּי אֵלָיו. וְאָז פָּנָה אֵלַי וּבִקֵּשׁ:
"דּוֹד, תַּעֲלֶה אוֹתִי יוֹתֵר גָּבוֹהַּ!"
הֶחֱזַקְתִּי בְּגוּפוֹ הַקָּטָן וַהֲרַמְתִּיו בִּשְׁתֵּי יָדַי, כְּשֶׁהוּא דָּבוּק לַצִּנּוֹר הַיָּרֹק, כִּמְעַט עַד הַגַּגּוֹן. שָׁם עֲזַבְתִּיו-כְּאִלּוּ לְרֶגַע, אַךְ הוֹסַפְתִּי וְתָמַכְתִּי בּוֹ, שֶׁלֹּא יִפֹּל שָׁעָה שֶׁהֶחֱלִיק לְאֹרֶךְ הַצִּנּוּר לְמַטָה.
הַהַחְלָקָה מִגָּבוֹהַּ מָצְאָה חֵן בְּעֵינָיו וְהוּא פָּנָה וּבִקֵּשׁ:
"דּוֹד, עוֹד פַּעַם!"
אַךְ כָּאן הִתְעָרְבָה אִמּוֹ הַנֶּחְמָדָה (הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁהִיא גֵּאָה עַל שֶׁהַיֶּלֶד שֶׁלָהּ נָשָׂא חֵן בְּעֵינֵי אִישׁ זָר כָּמוֹנִי) וְאָמְרָה בְּחִיּוּךְ מְסֻתָּר:
"לֹא. הַדּוֹד כְּבָר עָיֵף."
לְמַעַן הָאֱמֶת, לֹא הָיָה הַדּוֹד עָיֵף כְּלָל. לֹא הָיָה אִכְפַּת לִי לְהָרִים אֶת הַיֶּלֶד עוֹד פַּעַם וּפַעֲמַיִם. אֲבָל כְּשֶׁאִמָּא, כָּל אִמָּא, אוֹמֶרֶת שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ, מִיָד מִתְעוֹרֵר בִּי הַיֶּלֶד שֶׁבְּתוֹכִי וְחוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא הִיא בֶּאֱמֶת צוֹדֶקֶת. מִצַּד שֵׁנִי, אִם אֲנִי וְהַיֶּלֶד רוֹצִים...
עוֹד אֲנִי חוֹשֵׁב מַה לוֹמַר, וְהִנֵה הִגִּיעַ הָאוֹטוֹבּוּס. הַיֶּלֶד וְאִמּוֹ הַנֶּחְמָדָה עָלוּ; עָלִיתִי אֲנִי אַחֲרֵיהֶם וְיָשַׁבְתִּי בַּסַּפְסָל הַפָּנוּי מֵאָחוֹר. הָאוֹטוֹבּוּס הֵחֵל נוֹסֵעַ. הַיֶּלֶד, שֶׁיָּשַׁב לְיַד הַחַלּוֹן, לֹא הִרְגִּישׁ בִּי. הוּא פִּטְפֵּט עִם אִמּוֹ.
"לְאָן הָאוֹטוֹבּוּס נוֹסֵעַ?"
"לְתֵל-אָבִיב."
וְאֵיפֹה אֲנַחְנוּ עַכְשָׁו?"
"בְּפֶתַח-תִּקְוָה."
"אָז עַכְשָׁו גַּם הָאוֹטוֹבּוּס הוּא פֶּתַח-תִּקְוָה?"
"כֵּן."
"וּכְשֶׁהָאוֹטוֹבּוּס יַגִּיעַ לְתֵל-אָבִיב גַּם הוּא יִהְיֶה תֵּל-אָבִיב?"
"כֵּן."
"אָז אֵיךְ אוֹטוֹבּוּס מַפְסִיק לִהְיוֹת פֶּתַח-תִּקְוָה וּמַתְחִיל לִהְיוֹת תֵּל-אָבִיב?"
הָאֵם אָמְרָה: "בַּדֶּרֶךְ יִהְיֶה הָאוֹטוֹבּוּס גַּם בְּנֵי-בְּרַק וְגַם רָמַת-גַּן, כְּמוֹ אֳנִיָּה וּכְמוֹ אֲוִירוֹן שֶׁנּוֹסְעִים מֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ; בְּכָל מָקוֹם שֶׁבּוֹ הֵם נִמְצָאִים – הֵם חֵלֶק מֵאוֹתוֹ מָקוֹם."
"לֹא נָכוֹן," אָמַר הַיֶּלֶד, "צָרִיךְ לְהוֹצִיא מִמֶּנוּ אֶת הָאֲוִיר שֶׁל פֶּתַח-תִּקְוָה וּלְהַכְנִיס אֲוִיר שֶׁל תֵּל-אָבִיב. וְאִם יִסְגְּרוּ אוֹתוֹ לְגַמְרֵי, אָז הוּא יִשָּׁאֵר פֶּתַח-תִּקְוָה גַם בְּתֵל-אָבִיב."
חִיַּכְתִּי, בְּדֶרֶך כְּלָל, כְּשֶׁאֲנִי מַמְרִיא בַּאֲוִירוֹן אוֹ מַפְלִיג בָּאֳנִיָּה, נִדְמֶה לִי בַּהַתְחָלָה שֶׁחֵלֶק מֵאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁהָיִיתִי בּוֹ לִפְנֵי-רֶגַע – הַקַּרְקַע, הַחוֹף, הָאָרֶץ – נִמְשָׁךְ אַחֲרַי; כְּמוֹ יְרִיעַת מַסְטִיק רְחָבָה וְעָבָה, שֶׁמּוֹשְׁכִים אוֹתָהּ וְהִיא נַעֲשֵׂית דַּקָּה-דַּקָּה, עַד שֶׁנִּקְרַעַת וְלֹא נוֹתָר עוֹד קֶשֶׁר בֵּין חֲלָקֶיהָ.
לָכֵן חִיַּכְתִּי, וְאוּלַי גַּם צָחַקְתִּי בְּשֶׁקֶט. הָאֵם שָׂמָה לֵב לְכָךְ וְאָמְרָה לַיֶּלֶד:
"הַדּוֹד שֶׁהֵרִים אוֹתְךָ יוֹשֵׁב מֵאֲחוֹרֶיךָ."
הַיֶּלֶד פָּנָה וְהִסְתַּכֵּל אֵלַי. שָׁתַקְנוּ; אֲבָל יָדַעְתִּי שֶׁעַכְשָׁו צָרִיךְ לְשׂוֹחֵחַ אִתּוֹ. שָׁאַלְתִּי, כְּמוֹ שֶׁכָּל דּוֹד שׁוֹאֵל:
"יֶלֶד, אֵיךְ קוֹרְאִים לְךָ?"
"יַעֲקֹבָלֶ'ה."
מְנוֹעַ הָאוֹטוֹבּוּס הִרְעִישׁ וְקָשֶׁה הָיָה לִשְׁמֹע; אֲבָל אֲנִי גַּם כָּךְ לֹא יָדַעְתִּי מַה לְהַמְשִׁיךְ וְלִשְׁאֹל. אִם אֶשְׁאַל אוֹתוֹ אֵיפֹה הוּא גָּר, זֶה יִרָאֶה אוּלַי לֹא מְנֻמָּס, כְּאִלּוּ אֲנִי מְחַזֵּר אַחַר הָאִמָּא הַנֶּחְמָדָה שֶׁלּוֹ, וְלֹא אַחֲרָיו. אוֹ, אוּלַי, חַס וְשָׁלוֹם, אֲנִי גַּנָב שֶׁרוֹצֶה לָדַעַת אֶת הַכְּתֹבֶת שֶׁל דִּירָתָם. וְאִם אֶשְׁאַל אוֹתוֹ אִם הוּא כְּבָר הוֹלֵךְ לַגָּן, אוֹ לְבֵית-הַסֵּפֶר, אוֹכִיחַ שֶׁאֵין לִי טְבִיעַת-עַיִן בִּילָדִים. שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר הַמַּפְתִּיעַ בְּיוֹתֵר יְלָדִים הוּא שֶׁמִּישֶׁהוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת גִּילָם הַמְדֻיָּק, וְחוֹשֵׁב אוֹתָם לִמְבֻגָּרִים אוֹ לִצְעִירִים יוֹתֵר מִכְּפִי שֶׁהֵם בֶּאֱמֶת; וְאָז עָלָה עַל דַּעְתִּי לִשְׁאֹל:
"בֶּן כַּמָה אַתָּה?"
"בֶּן שָׁלֹשׁ-וָרֶבַע."
וּמָה הָלְאָה?
אַךְ יַעֲקֹבָלֶ'ה חִלֵּץ אוֹתִי מִמְּבוּכָתִי. הוּא עָמַד עַל מוֹשָׁבוֹ, פָּנָיו נְעוּצִים בִּי מִקָּרוֹב. רֹאשׁוֹ הָיָה חָמוּד, עֲטוּר תַּלְתַּלִים חוּמִים. עוֹרוֹ חָלָק וְשָׁזוּף, מַמָשׁ לִצְבֹּט בּוֹ. וְעֵינָיו – שְׁקֵדִים נוֹצְצִים, שֶׁאִישׁוֹנֵיהֶם מִתְרוֹצְצִים הֵנָּה וָהֵנָּה בְּמַבָּט סַקְרָנִי וְחַקְרָן. עַתָּה הִסְתַּכֵּל בִּי מִקָּרוֹב מְאֹד וְשָׁאַל:
"דּוֹד, לָמָּה יֵשׁ לְךָ פָּנִים גְּדוֹלִים כָּל-כָּךְ?"
אָמַרְתִּי: "מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי כְּבָר אִישׁ גָּדוֹל."
"וְלָמָּה יֵשׁ לְךָ אַף כָּל-כָּךְ גָּדוֹל?"
שָׁתַקְתִּי. לְמַעַן הָאֱמֶת, קְצָת נֶעֱלַבְתִּי. מָה אֲנִי, פְּנֵי-יָרֵחַ? מֵעוֹלָם לֹא אָמַר לִי מִישֶׁהוּ שֶׁפָּנַי גְּדוֹלִים מִדַּי, לְטַעְמוֹ.
וְיַעֲקֹבָלֶ'ה הִמְשִׁיךְ:
"דּוֹד, לָמָּה יֵשׁ לְךָ שְׂפָתַיִם גְּדוֹלוֹת כָּל-כָּךְ?"
פִּתְאֹם נִזְכַּרְתִּי בַּסִּפּוּר עַל כִּפָּה אֲדֻמָּה וְהַזְּאֵב וְרָצִיתִי לִפְעֹר אֶת פִּי וְלַעֲנוֹת לְיַעֲקֹבָלֶ'ה:
"בִּשְׁבִיל לֶאֱכֹל אוֹתְךָ!"
אֲבָל יָדַעְתִּי שֶׁאָסוּר לְהַפְחִיד יְלָדִים קְטַנִּים. וְחוּץ מִזֶּה, הֲלֹא אִמּוֹ שׁוֹמַעַת בְּאֹזֶן אַחַת אֶת כָּל הַשִּׂיחָה (הִיא לֹא הִסְתַּכְּלָה לְעֶבְרֵנוּ, אֶלָא קָדִימָה, וְהִיא שִּׁתְּפָה בַּשִּׂיחָה רַק אֶת הָאֹזֶן הַשְּׂמָאלִית שֶׁלָהּ, כְּמוֹ בַּלָּשׁ רוֹאֶה-וְאֵינוֹ-נִרְאֶה). לָכֵן שָׁתַקְתִּי, כְּשֶׁעַל פָּנַי חִיּוּךְ אֱוִילִי; אוֹ אוּלַי חָזַרְתִּי וְאָמַרְתִּי מַשֶּׁהוּ כְּמוֹ:
"כָּכָה זֶה, אֲנִי כְּבָר גָּדוֹל."
נִרְאֶה שֶׁתְּשׁוּבוֹתַי הַמְּטֻפָּשׁוֹת אִכְזְבוּ אֶת יַעֲקֹבָלֶ'ה, מִשּׁוּם שֶׁהוּא פָּנָה מֵעָלַי, יָשַׁב עַל מוֹשָׁבוֹ סָמוּךְ לַחַלּוֹן, וּמִשָּׁם הִכְרִיז לְפֶתַע:
"רָקוּב!"
וְהָיָה בָּהּ, בַּהַכְרָזָה זוֹ, כְּמִין קְבִיעָה שֶׁהָעוֹלָם כֻּלּוֹ רָקוּב, וְשֶׁאֵין עָתִיד לָאֱנוֹשׁוּת... אֲבָל אִמָּא שֶׁלּוֹ לֹא כָּךְ הֵבִינָה אֶת דְּבָרָיו: הִיא חָשְׁבָה שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן אֵלַי. עַל כֵּן הִכְּתָה אוֹתוֹ פַּעַם אַחַת, לֹא בְּכֹחַ רַב, עַל אַמַּת-יָדוֹ הַיְּמָנִית. יַעֲקֹבָלֶ'ה נִפְגַּע כָּל-כָּךְ מִן הַמַּכָּה, שֶׁהִתְחִיל לִבְכּוֹת. הָיָה זֶה בְּכִי מְשֻׁנֶּה, כְּמִין גְּנִיחוֹת יְבֵשׁוֹת, שֶׁבָּאוּ לְהַבִּיעַ מְחָאָה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר יְבָבָה.
רִחַמְתִּי עָלָיו. בְּכִיס חֻלְצָתִי הָיָה כַּרְטִיס-הַזְמָנָה גָּדוֹל, עָשׂוּי נְיָר עָבֶה, שֶׁקִּבַּלְתִּי מֵהוֹצָאַת הַסְּפָרִים שֶׁלִּי כְּדֵי לְהִשְׁתַּתֵּף בִּמְסִבַּת-הַפְּרִידָה שֶׁנֶּעֶרְכָה לִמְנַהֵל הַהוֹצָאָה.
"יַעֲקֹבָלֶ'ה," פָּנִיתִי אֶלָיו, "אַתָּה רוֹצֶה שֶׁאֶעֱשֶׂה לְךָ אֲוִירוֹן?"
מִיָד פָּסַק לִבְכּוֹת. קָם וְהִתְיַצֵּב שׁוּב מוּלִי, נִשְׁעָן אֶל גַּב הַמּוֹשָׁב, הַמִּתְנַדְנֵד עִם קְפִיצוֹת הָאוֹטוֹבּוּס הַנּוֹסֵעַ.
"כֵּן!"
הוֹצֵאתִי אֶת הַכַּרְטִיס, קִפַּלְתִּי אוֹתוֹ וְחָתַכְתִּי מִמֶּנוּ רִבּוּעַ. אֶת הָרִבּוּעַ שַׁבְתִּי וְקִפַּלְתִּי בַּאֲלַכְסוֹן, פַּעַם כָּךְ וּפַעַם כָּךְ, וּבָאֶמְצַע, וְקִפַּלְתִּי אֶת כְּנָפָיו פְּנִימָה, עַד שֶׁיָּצְאוּ כְּמִין שְׁתֵּי כְּנָפַיִם מְשֻׁלָּשׁוֹת. אֶת הַכָּנָף הַמְּשֻׁלֶשֶׁת הָאַחַת שַׁבְתִּי וְקִפַּלְתִּי בִּקְּצוֹתֶיהָ, כְּלַפֵּי פְּנִים, וְשׁוּב קִפַּלְתִּי אֶת הַקְּצָווֹת שֶׁנִּתְקַבְּלוּ, פַּעַם בְּזָוִית זוֹ וּפַעַם בָּזוֹ שֶׁמִּמּוּלָהּ, וְשַׁבְתִּי וְקִפַּלְתִּי בָּאֶמְצַע, וְצָבַטְתִּי מִתּוֹךְ הַקִּפּוּל הַמְּשֻׁלָּשׁ הַזֶּה שְׁנֵי קְצוֹת נְיָר, הֲלֹא הֵם הַחַרְטוֹם אוֹ הַמַּדְחֲפִים (בְּיַלְדוֹתַי קָרְאוּ לָהֶם "פְּרוֹפֶּלוֹרִים") שֶׁל הָאֲוִירוֹן. מִיִּתְרַת הַנְּיָר הִתְקַנְתִּי זָנָב וְקִפַּלְתִּי אוֹתוֹ לְאָרְכּוֹ, וְאֶת רֹאשׁוֹ קִפַּלְתִּי לִמְשֻׁלָּשׁ, דָּחַפְתִּי אוֹתוֹ לְתוֹךְ הַכָּנָף הַמְּשֻׁלֶשֶׁת הַגְּדוֹלָה, קִפַּלְתִּי לָרֹחַב אֶת מַחֲצִיתָהּ, הִדַּקְתִּי – וְהִנֵּה אֲוִירוֹן-נְיָר לְתִפְאֶרֶת: חַרְטוֹם, מָנוֹעַ, כְּנָפַיִם וְזָנָב, מוּכָן לְטִיסָה.
נָתַתִּי אֶת הָאֲוִירוֹן בִּידֵי יַעֲקֹבָלֶ'ה וְלִמַּדְתִּיו לְהַחֲזִיק אוֹתוֹ נָכוֹן, בִּגְחוֹנוֹ, בֵּין אֲגוּדָל וְאֶצְבַּע-יָד-יָמִין, כְּשֶׁזְּנָבוֹ לְאָחוֹר וְחַרְטוֹמוֹ מֻפְנֶה קָדִימָה – וְכָךְ לְהַעִיפוֹ.
יַעֲקֹבָלֶ'ה שָׁאַל אוֹתִי:
"אֵיזֶה אֲוִירוֹן זֶה?"
אָמַרְתִּי: "מִירַאז'."
"זֶה אֲוִירוֹן-אֵשׁ?"
"כֵּן."
מִיָד הֵנִיף אוֹתוֹ סְבִיב רֹאשׁוֹ בָּאֲוִיר, כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא וּמְזַמְזֵם: "אֵשׁ! אֵשׁ! אֵשׁ! אֵשׁ! אֲוִירוֹן-אֵשׁ! הַכֹּל אֵשׁ!" וְאַחַר כָּךְ פָּנָה אֵלַי וְשָׁאַל:
"דּוֹד, לָמָּה יֵשׁ לְךָ נְיָר בַּכִּיס?"
אָמַרְתִּי: "יָדַעְתִּי שֶׁאֶפְגֹּשׁ אוֹתְּךָ וְלָכֵן הֵבֵאתִי אִתִּי נְיָר לַעֲשׂוֹת לְךָ אֲוִירוֹן."
"וְאַתָּה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אֲוִירוֹן יוֹתֵר גָּדוֹל?"
"כֵּן. אִם הָיִיתִי מֵבִיא גִּלְיוֹן-נְיָר יוֹתֵר גָּדוֹל."
"דּוֹד, תַּגִּיד, לְכָל יֶלֶד שֶׁאַתָּה פּוֹגֵשׁ אַתָּה עוֹשֶׂה אֲוִירוֹן?"
הִסַּסְתִּי רֶגַע, וְאָמַרְתִּי: "כֵּן, אִם הוּא יֶלֶד נֶחְמָד וּמַגִּיעַ לוֹ."
רָאִיתִי שֶׁהַדָּבָר עָשָׂה עַל יַעֲקֹבָלֶ'ה רֹשֶׁם גָּדוֹל. הִנֵּה פָּגַשׁ בְּדוֹד שֶׁנּוֹסֵעַ בְּאוֹטוֹבּוּס, וּלְכָל יֶלֶד שֶׁהוּא פּוֹגֵשׁ עַל דַרְכּוֹ הוּא עוֹשֶׂה אֲוִירוֹן-נְיָר. כְּפִי שֶׁתָּבִינוּ, זוֹ אֵינָהּ הָאֱמֶת כְּלָל, וַאֲנִי סְתָם שִׁקַּרְתִּי לְיַעֲקֹבָלֶ'ה, כְּדֵי לְהָתֵל בּוֹ. (וְאוּלַי גַּם כָּעַסְתִּי עָלָיו קְצָת, עַל שֶׁהֶעֱלִיב קֹדֶם אֶת הָאַף הַגָּדוֹל שֶׁלִי). תֵּאַרְתִּי לְעַצְמִי כֵּיצַד הוּא בָּא הַבַּיְתָה וּמְסַפֵּר לְאָבִיו, אוֹ לְאָחִיו, אוֹ לַחֲבֵרָיו בַּגָּן, שֶׁנָּסַע בָּאוֹטוֹבּוּס וּפָגַשׁ בְּדוֹד שֶׁעוֹשֶׂה אֲוִירוֹן-נְיָר לְכָל יֶלֶד שֶׁהוּא פּוֹגֵשׁ. וְכֻלָם אוֹמְרִים לוֹ שֶׁלֹּא נָכוֹן, וְלֹא יִתָּכֵן כַּדָּבָר הַזֶּה. וְהֵם בֶּאֱמֶת צוֹדְקִים. אַךְ הוּא מִתְעַקֵּשׁ וַאֲפִלּוּ מַרְאֵה לָהֶם אֶת הָאֲוִירוֹן שֶׁאֲנִי עָשִׂיתִי לוֹ, וּכְלוּם תִּתָּכֵן הוֹכָחָה טוֹבָה מִזּוֹ?
הִתְחַלְתִּי דּוֹאֵג אִם אֵינֶנִּי גּוֹרֵם רָעָה לְיַעֲקֹבָלֶ'ה, בְּכָךְ שֶׁאֲנִי מַשְׁאִיר אוֹתוֹ בְּטָעוּתוֹ. הַאִם לֹא כְּדַאי לְגַלּוֹת לוֹ אֶת הָאֱמֶת? אַךְ בֵּינְתַּיִם הִגִּיעַ הָאוֹטוֹבּוּס לְתֵל-אָבִיב. יַעֲקֹבָלֶ'ה וְאִמּוֹ קָמוּ לָרֶדֶת. גַּם אֲנִי הָיִיתִי צָרִיךְ לָרֶדֶת בְּאוֹתָהּ תַּחֲנָה, אַךְ חָשַׁשְׁתִּי פֶּן תַּחְשֹׁב הָאֵם שֶׁאֲנִי מְנַסֶּה לַעֲקֹב אַחֲרֵיהֶם, לָכֵן נִשְׁאַרְתִּי יוֹשֵׁב עַל מְקוֹמִי.
"יַעֲקֹבָלֶ'ה," אָמְרָה הָאֵם, "עַכְשָׁו תַּגִּיד שָׁלוֹם וְתוֹדָה לַדּוֹד שֶׁעָשָׂה לְךָ אֲוִירוֹן."
יַעֲקֹבָלֶ'ה אָמַר לִי שָׁלוֹם, וְנוֹפֵף לְעֻמָּתִי אֶת יָדוֹ הַמַּחֲזִיקָה בַּאֲוִירוֹן-הַנְּיָר. וְכָךְ יָרְדוּ הַשְּׁנַיִם, וַאֲנִי הִמְשַׁכְתִּי לִנְסֹעַ מֶרְחָק תַּחֲנָה אַחַת, וְחָזַרְתִּי בָּרֶגֶל כָּל הַדֶּרֶךְ הַמְּיֻתֶּרֶת אֶל בֵּיתִי, כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֵר לְעַצְמִי: אַתָּה רוֹאֶה, זֶה עָנְשׁוֹ שֶׁל שַׁקְרָן!
אֲבָל עֲדַיִן אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ: הַאִם טוֹב עָשִׂיתִי, שֶׁלֹּא גִּלִּיתִי לְיַעֲקֹבָלֶ'ה אֶת הָאֱמֶת? הַאִם מֻתָּר לְשַׁקֵּר, כְּדֵי שֶׁיֶּלֶד קָטָן יִזְכֶּה בַּחֲלוֹם יָפֶה, שֶׁפָּגַשׁ וְרָאָה בְּמוֹ עֵינָיו בָּאוֹטוֹבּוּס דּוֹד, הָעוֹשֶׂה מְטוֹסֵי-נְיָר לְכָל הַיְּלָדִים שֶׁהוּא פּוֹגֵשׁ (אִם הֵם נֶחְמָדִים)?
מַה דַּעְתְּכֶם: הַאִם נָהַגְתִּי כַּשּׁוּרָה? כִּתְבוּ לִי לְפִי הַכְּתֹבֶת: אֵהוּד בֶּן עֵזֶר, ת.ד. 22135, תֵּל-אָבִיב.
אהוד: לצערי תא הדואר הזה כבר לא קיים כי חיסלו את סניף הדואר ברחוב אבן גבירול ליד פינת רחוב פנקס, חיסלו מבלי להודיע לי, מבלי להחזיר לי מחצית דמי שכירות לשנתיים מראש ששילמתי, מבלי לענות לי על מכתב תלונה ששלחתי בנדון, ומבלי לפצות אותי ואת עשרות השוכרים האחרים על הנזק שנגרם לנו במחיקת כתובותינו.
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד: ראיתי לאחרונה גם את הפרק על סאדאת, בסדרה "אויבים" של ערוץ כאן 11, וראיתי קודם גם את ארבעת הפרקים הקודמים על ערפאת, חאפז אסד, סאדם חוסיין ונאצר, כולם ממש מעולים! ובייחוד שהם בעיקר דוקומנטאריים ובנויים על קטעי צילומים של סרטי חדשות וראיונות אמיתיים, סרטים אותנטיים שיש בהם רק מעט קטעי המחשה מצולמים מבויימים, כדי להבליט בעיקר את האווירה. מומלץ לראות את כל הסרטים האלה. אפשר להגיע אליהם אם מקישים "אויבים" ביו-טיוב.
אבל לפרק על סאדאת יש לי הערה קשה. סאדאת מוצג בו כמי שחתר פעמים רבות להשגת שלום עם ישראל לפני מלחמת אוקטובר 73' – ובלית ברירה, בגלל עקשנותה של ראש הממשלה גולדה מאיר, שכביכול ליגלגה עליו כפי שכביכול ליגלג עליו גם כל המימסד המדיני והביטחוני הישראלי – – הוא יצא למלחמה הזו.
כלומר, גולדה, הממשלה ומערכת הביטחון שלנו – אשמות במלחמת יום כיפור!
למיטב ידיעתי, לא היה שום דבר רציני ב"הצעות השלום" של סאדאת.
אני סבור שמה שרואים בסדרה זה סילוף היסטורי גדול שנובע אולי מעמדה פוליטית של יוצריה. זה מוכיח שאפשר לסלף את המציאות ההיסטורית גם כאשר משתמשים בעיקר בקטעים דוקומנטאריים ובראיונות.
* אביבה קם: לאהוד, (בקשר לסיפורך "שאול ילדה") – האם הגיעו תשובות לבקשתך?
אהוד: חלפו כבר 39 שנים מאז שהתפרסם הסיפור בספר "מי מספר את הספרים?" ואני לא ממש זוכר אם הגיעו תשובות. נדמה לי שלא. ובינתיים כבר שנים שגם תא-הדואר שלי לא קיים וזאת לאחר שהסניף שבו נמצא, ברחוב אבן גבירול ליד רחוב פנקס – בוטל במסגרת ההתייעלות של דואר ישראל. כמובן שכיום גם אין צורך בכך כי מספיקה כתובת המייל שלי לתגובות.
* אהוד יקר, קודם כל, ברכות חמות למסתורית שלך ליום הולדתה שחל זה עתה! איחולי כל טוב לאשת החיל שהצלחת למצוא, והיא ודאי מכינה לך מטעמים שנותנים לך כוח לעמוד בעריכת העיתון העמוס כל כך בכמות ובאיכות, וכנראה שגם בזכותה אתה עומד במשימה הזאת של פעמיים בשבוע! והעיקר שתהיו בריאים!
וגם המון תודות על הפירסום המהיר של המאמר שלי על הספר על יהדות תוניסיה! והיות שהערת הערה בסוף, אז שים לב שמה שמצא חן בעיניי זו היכולת הנדירה שלה לצרף עולמות וזהויות שמעבר לפרט – עם הוויתה שלה.
ואשר לפרסים הספרותיים ולדיון עם יוסי אורן:
זו באמת בעייה שאדם חייב לדאוג לממליציו וחייב להיות מעורב. וזה לא מתאים לך ואין ספק שזה גרם לתופעה המוזרה שאתה מראה, מי כן מקבל ומי לא... ואתה אפילו צודק ובוודאי לגבי עצמך. אין דבר, יש לך מעלות אחרות.
והערתך הנכונה על מירב מיכאלי והניסוח לגבי נקבה בלשון זכר – זה ממש מבריק ושנון! סאטירה אמיתית.
שלא לדבר על השיר על ט"ו בשבט...
בקיצור – תגובות היו לי בשפע, אבל לא את כולן אני זוכרת.
אבל העיקר – שאתה והמסתורית תחגגו כהלכה את יום ההולדת וכל טוב לכם ולכל המשפחה ובריאות,
ארנה גולן
* אהוד היקר, עמנואל בן סבו מצטרף לאורי הייטנר ולמעוזיה סגל בגינוי מפלגת העבודה בראשות מירב מיכאלי על שיבוץ אבטיסאם מרענה במקום השביעי ברשימה לכנסת: היא מאושרת לבזות את חללי צה"ל ומייחלת למחיקת זיכרון יעקב לטובת כפר הולדתה – פורדיס. לא ברור לי אם היתה זו כוונה מצד מיכאלי, או טעות.
יהודה דרורי מאיים על כפרי ואדי ערה שאם ימשיכו בהפגנות אנטי- ישראליות – הסוף יהיה שיועברו לרשות הפלסטינית. האם יש סיכוי למהלך כזה?
אורי הייטנר צודק שהפגנות מכל צד ליד בית המשפט פסולות לחלוטין.
באשר לציטוט מצ'רצ'יל על הקו האלים שבדת האיסלאם – מה שחסר בדבריו של האיש הנעלה הזה הוא השנאה היוקדת של האיסלאם ליהודים וליהדות. על כך הבאתי ראיות ומובאות בספרי "שלושת ספרי האימה – התנ"ך, הברית החדשה, הקוראן".
שלך
משה גרנות
אהוד: יהודה דרורי ז"ל.
* דומה כי ההישג הגדול ביותר של מנהיג מפלגת העבודה החדש, מירב מיכאלי, בבחירות הקרובות, הוא – שמיכאלי יגרום לכך שמפלגת מר"צ לא תעבור את אחוז החסימה כי הוא ישתה את הקולות שלה, או – שמפלגת העבודה בראשותו לא תעבור את אחוז החסימה, חרף הסקרים המחמיאים למיספר המנדאטים בהנהגתו של מיכאלי.
* ציטוט: מעבר רפיח נפתח מחדש ללא הגבלה. אז למה נוטשים רק 500 ביום?
ההגירה הגדולה: מצרים החליטה לפתוח את מעבר רפיח ללא הגבלה החל מהיום [11.2] והתמונה [המצורפת] היא היום לפנות בוקר. קודם הודיעה שהמעבר ייפתח לארבעה ימים בלבד. 20,000 נרשמו לברוח מעזה החוצה, וזה הרצון של כמעט כולם. אז למה יוצאים רק 500 ביום? כי החמאס פוחד שמאות אלפים יברחו, ולכן הוא מגביל את המיספר לכמה מאות כל יום.
בעוד היהודים חוזרים לארצם, הערבים עוזבים בהמוניהם, מי שיכול. היתר חולמים על זה, בשאיפה למימוש. זה רק טבעי: הם הגיעו לפה כמהגרי עבודה בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת (היהודים הביאו שגשוג), ועכשיו הם ממשיכים הלאה, לאירופה. עזבו בשנת 1948, עוזבים גם עכשיו. ברור שלא תמצאו על זה ב"תקשורת" בישראל, היא כבר לא רלוונטית, לא משמאל ולא מימין.
אתם חושבים שרשות רמאללה או הטרור בעזה מעדכנים את מרשמי "הבחירות" שלהם? יש להם מרשמים? הכול מומצא, גם הדמוגרפיה, גם המיספרים וגם ה"עם". עם שקשור לארצו כמונו, לא מהגר.
לאן הם מהגרים? ומי מוכן לקחת אותם?
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 11.2.2021
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר – לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?
* אהוד בן עזר שלום. השיר של חרבון פורסם אצלך לראשונה ב-17.2.2014 גיליון 918:
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00918.php
הנה הטקסט:
https://shaultweig.files.wordpress.com/2014/10/hadshot-ben-ezer-918-naaman-cohen.pdf
יום טוב.
נעמן כהן
אהוד: אני מניח שאתה צודק. לצערי זה כמה חודשים שתוכנת הפעולה של חיפוש בוורד העברי שלי אינה פועלת, ולכן קשה לי לאתר פרסומים קודמים.
מכל מקום, הנה השיר של קלריס חרבון לפי הופעתו בוויקיפדיה. שם גם נאמר עליה שהיא משוררת ועורכת-דין:
קלריס חרבון
ואני לא יודעת מה לעשות
לשבת על הגדר
לאטום אוזני, לעצום עיניי
להיאלם בדממה של השתקה והכחשה
או לדבר, לזעוק
פשעתם, אחיי בני עדות אשכנז
בני המערב, ערש האור
הרס השחור שלי
חמסתם, גנבתם, אנסתם את תומתם של הוריי
גנבתם לי את הגאווה
פדינו בה תלושי מזון
שילמנו בה את שכר הדירה הציבורית שבה כלאתם אותנו
קנינו בה קמח למופליטה
כדי שנוכל לארח אתכם במימונה
כדי שתוכלו לומר עלינו שאנחנו חמים ויודעים לארח
במקומה קיבלנו בושה, נחיתות, קיפוח
אלה המעות אותן נוריש הלאה
שם בכלא באר –שבע
במרכזי היום למכורים ובמעונות הנעולים לילדים העבריינים שלנו
הילדים הלא נורמטיביים שלנו
כוס אמא שלכם, חפשו חום בערבות הכפור של האימא הפולנייה שלכם
לי אין חום בשבילכם
אבל אני זוכרת
אני לא שוכחת
אני מוכנה לשלם את המחיר של להיזרק מכל מוסד
של להיות "מיליטנטית" ורדיקאלית
אתם מתים מפחד, משקשקים
שניקח לכם את מה שגנבתם לאור היום
את מה שגזלתם ממני, את העבר, ההווה והעתיד שלי
את השפה שלי, את כיבוד אם ואב
הזהות שלי, אני
אני לא סולחת לכם
עדיין לא
תביטו במראה ותגלו כמה אתם מכוערים
חמדנים שכמותכם, איך הובלתם אותנו כצאן לטבח
לגזזת, לעוני, לסמים, לתלות, לפינוי מהבתים שלנו
לשואה שלנו היהודים – הערבים
גרמתם לנו לעזוב את מרוקו שלנו
ואני רוצה לצעוק: מלך מרוקו, אולי עכשיו תיקח אותנו בחזרה
הצל אותנו
לקחתם לנו את הבית היחיד שבו יכולנו להרגיש שייכים
הלעטתם אותנו בציונות, בכיבוש
ומבלי שנתנגד
עטפתם אותנו בארעיות קבועה של כלום
ניצחיות של קיבעון וחידלון
תפסיקו כבר מכחישי שואה שכמותכם
כלומר, גולדה, הממשלה ומערכת הביטחון שלנו – אשמות במלחמת יום כיפור!
למיטב ידיעתי, לא היה שום דבר רציני ב"הצעות השלום" של סאדאת.
אני סבור שמה שרואים בסדרה זה סילוף היסטורי גדול שנובע אולי מעמדה פוליטית של יוצריה. זה מוכיח שאפשר לסלף את המציאות ההיסטורית גם כאשר משתמשים בעיקר בקטעים דוקומנטאריים ובראיונות.
* אביבה קם: לאהוד, (בקשר לסיפורך "שאול ילדה") – האם הגיעו תשובות לבקשתך?
אהוד: חלפו כבר 39 שנים מאז שהתפרסם הסיפור בספר "מי מספר את הספרים?" ואני לא ממש זוכר אם הגיעו תשובות. נדמה לי שלא. ובינתיים כבר שנים שגם תא-הדואר שלי לא קיים וזאת לאחר שהסניף שבו נמצא, ברחוב אבן גבירול ליד רחוב פנקס – בוטל במסגרת ההתייעלות של דואר ישראל. כמובן שכיום גם אין צורך בכך כי מספיקה כתובת המייל שלי לתגובות.
* אהוד יקר, קודם כל, ברכות חמות למסתורית שלך ליום הולדתה שחל זה עתה! איחולי כל טוב לאשת החיל שהצלחת למצוא, והיא ודאי מכינה לך מטעמים שנותנים לך כוח לעמוד בעריכת העיתון העמוס כל כך בכמות ובאיכות, וכנראה שגם בזכותה אתה עומד במשימה הזאת של פעמיים בשבוע! והעיקר שתהיו בריאים!
וגם המון תודות על הפירסום המהיר של המאמר שלי על הספר על יהדות תוניסיה! והיות שהערת הערה בסוף, אז שים לב שמה שמצא חן בעיניי זו היכולת הנדירה שלה לצרף עולמות וזהויות שמעבר לפרט – עם הוויתה שלה.
ואשר לפרסים הספרותיים ולדיון עם יוסי אורן:
זו באמת בעייה שאדם חייב לדאוג לממליציו וחייב להיות מעורב. וזה לא מתאים לך ואין ספק שזה גרם לתופעה המוזרה שאתה מראה, מי כן מקבל ומי לא... ואתה אפילו צודק ובוודאי לגבי עצמך. אין דבר, יש לך מעלות אחרות.
והערתך הנכונה על מירב מיכאלי והניסוח לגבי נקבה בלשון זכר – זה ממש מבריק ושנון! סאטירה אמיתית.
שלא לדבר על השיר על ט"ו בשבט...
בקיצור – תגובות היו לי בשפע, אבל לא את כולן אני זוכרת.
אבל העיקר – שאתה והמסתורית תחגגו כהלכה את יום ההולדת וכל טוב לכם ולכל המשפחה ובריאות,
ארנה גולן
* אהוד היקר, עמנואל בן סבו מצטרף לאורי הייטנר ולמעוזיה סגל בגינוי מפלגת העבודה בראשות מירב מיכאלי על שיבוץ אבטיסאם מרענה במקום השביעי ברשימה לכנסת: היא מאושרת לבזות את חללי צה"ל ומייחלת למחיקת זיכרון יעקב לטובת כפר הולדתה – פורדיס. לא ברור לי אם היתה זו כוונה מצד מיכאלי, או טעות.
יהודה דרורי מאיים על כפרי ואדי ערה שאם ימשיכו בהפגנות אנטי- ישראליות – הסוף יהיה שיועברו לרשות הפלסטינית. האם יש סיכוי למהלך כזה?
אורי הייטנר צודק שהפגנות מכל צד ליד בית המשפט פסולות לחלוטין.
באשר לציטוט מצ'רצ'יל על הקו האלים שבדת האיסלאם – מה שחסר בדבריו של האיש הנעלה הזה הוא השנאה היוקדת של האיסלאם ליהודים וליהדות. על כך הבאתי ראיות ומובאות בספרי "שלושת ספרי האימה – התנ"ך, הברית החדשה, הקוראן".
שלך
משה גרנות
אהוד: יהודה דרורי ז"ל.
* דומה כי ההישג הגדול ביותר של מנהיג מפלגת העבודה החדש, מירב מיכאלי, בבחירות הקרובות, הוא – שמיכאלי יגרום לכך שמפלגת מר"צ לא תעבור את אחוז החסימה כי הוא ישתה את הקולות שלה, או – שמפלגת העבודה בראשותו לא תעבור את אחוז החסימה, חרף הסקרים המחמיאים למיספר המנדאטים בהנהגתו של מיכאלי.
* ציטוט: מעבר רפיח נפתח מחדש ללא הגבלה. אז למה נוטשים רק 500 ביום?
ההגירה הגדולה: מצרים החליטה לפתוח את מעבר רפיח ללא הגבלה החל מהיום [11.2] והתמונה [המצורפת] היא היום לפנות בוקר. קודם הודיעה שהמעבר ייפתח לארבעה ימים בלבד. 20,000 נרשמו לברוח מעזה החוצה, וזה הרצון של כמעט כולם. אז למה יוצאים רק 500 ביום? כי החמאס פוחד שמאות אלפים יברחו, ולכן הוא מגביל את המיספר לכמה מאות כל יום.
בעוד היהודים חוזרים לארצם, הערבים עוזבים בהמוניהם, מי שיכול. היתר חולמים על זה, בשאיפה למימוש. זה רק טבעי: הם הגיעו לפה כמהגרי עבודה בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת (היהודים הביאו שגשוג), ועכשיו הם ממשיכים הלאה, לאירופה. עזבו בשנת 1948, עוזבים גם עכשיו. ברור שלא תמצאו על זה ב"תקשורת" בישראל, היא כבר לא רלוונטית, לא משמאל ולא מימין.
אתם חושבים שרשות רמאללה או הטרור בעזה מעדכנים את מרשמי "הבחירות" שלהם? יש להם מרשמים? הכול מומצא, גם הדמוגרפיה, גם המיספרים וגם ה"עם". עם שקשור לארצו כמונו, לא מהגר.
לאן הם מהגרים? ומי מוכן לקחת אותם?
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 11.2.2021
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר – לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?
* אהוד בן עזר שלום. השיר של חרבון פורסם אצלך לראשונה ב-17.2.2014 גיליון 918:
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00918.php
הנה הטקסט:
https://shaultweig.files.wordpress.com/2014/10/hadshot-ben-ezer-918-naaman-cohen.pdf
יום טוב.
נעמן כהן
אהוד: אני מניח שאתה צודק. לצערי זה כמה חודשים שתוכנת הפעולה של חיפוש בוורד העברי שלי אינה פועלת, ולכן קשה לי לאתר פרסומים קודמים.
מכל מקום, הנה השיר של קלריס חרבון לפי הופעתו בוויקיפדיה. שם גם נאמר עליה שהיא משוררת ועורכת-דין:
קלריס חרבון
ואני לא יודעת מה לעשות
לשבת על הגדר
לאטום אוזני, לעצום עיניי
להיאלם בדממה של השתקה והכחשה
או לדבר, לזעוק
פשעתם, אחיי בני עדות אשכנז
בני המערב, ערש האור
הרס השחור שלי
חמסתם, גנבתם, אנסתם את תומתם של הוריי
גנבתם לי את הגאווה
פדינו בה תלושי מזון
שילמנו בה את שכר הדירה הציבורית שבה כלאתם אותנו
קנינו בה קמח למופליטה
כדי שנוכל לארח אתכם במימונה
כדי שתוכלו לומר עלינו שאנחנו חמים ויודעים לארח
במקומה קיבלנו בושה, נחיתות, קיפוח
אלה המעות אותן נוריש הלאה
שם בכלא באר –שבע
במרכזי היום למכורים ובמעונות הנעולים לילדים העבריינים שלנו
הילדים הלא נורמטיביים שלנו
כוס אמא שלכם, חפשו חום בערבות הכפור של האימא הפולנייה שלכם
לי אין חום בשבילכם
אבל אני זוכרת
אני לא שוכחת
אני מוכנה לשלם את המחיר של להיזרק מכל מוסד
של להיות "מיליטנטית" ורדיקאלית
אתם מתים מפחד, משקשקים
שניקח לכם את מה שגנבתם לאור היום
את מה שגזלתם ממני, את העבר, ההווה והעתיד שלי
את השפה שלי, את כיבוד אם ואב
הזהות שלי, אני
אני לא סולחת לכם
עדיין לא
תביטו במראה ותגלו כמה אתם מכוערים
חמדנים שכמותכם, איך הובלתם אותנו כצאן לטבח
לגזזת, לעוני, לסמים, לתלות, לפינוי מהבתים שלנו
לשואה שלנו היהודים – הערבים
גרמתם לנו לעזוב את מרוקו שלנו
ואני רוצה לצעוק: מלך מרוקו, אולי עכשיו תיקח אותנו בחזרה
הצל אותנו
לקחתם לנו את הבית היחיד שבו יכולנו להרגיש שייכים
הלעטתם אותנו בציונות, בכיבוש
ומבלי שנתנגד
עטפתם אותנו בארעיות קבועה של כלום
ניצחיות של קיבעון וחידלון
תפסיקו כבר מכחישי שואה שכמותכם
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2280 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך
הבית עולה בלהבות
בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
פינת המציאות: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
📑 בגיליון:
- אסתר ראב: שירים מבין הזמנים
- שועלה: מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
- חגי סגל: שקיעת האלים
- באבל על מותו של הסופר, המשורר, העורך, המו"ל והמתרגם: איתמר יעוז-קסט
- משה גרנות: עיון בסונטה מאת איתמר יעוז-קסט
- יונתן גורל: זה החידלון
- יורם אטינגר: הנשיא ביידן ומלכודת האחים המוסלמים
- יהודה דרורי: הטמטום היחצני של צה"ל
- אלי עמיר: חיים גורי במועדון העיראקי
- פוצ'ו: בחיי [7]
- אורי הייטנר: צרור הערות 14.2.21
- רון גרא: גַּל מוּאָר
- אילן בושם: 11 שירים, פברואר 2021
- עדינה בר-אל: מני אליאס: קולנוע נגד גזענות
- נעמן כהן: אלג'יריה – הכותל שייך לנו
- אסתר ראב: הפרה הכחולה
- אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים
- אהוד בן עזר: מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד: ראיתי לאחרונה גם את הפרק על סאדאת, בסדרה "אויבים" של ערוץ כאן 11, וראיתי קודם גם את ארבעת הפרקים הקודמים על ערפאת, חאפז אסד, סאדם חוסיין ונאצר, כולם ממש מעולים! ובייחוד שהם בעיקר דוקומנטאריים ובנויים על קטעי צילומים של סרטי חדשות וראיונות אמיתיים, סרטים אותנטיים שיש בהם רק מעט קטעי המחשה מצולמים מבויימים, כדי להבליט בעיקר את האווירה. מומלץ לראות את כל הסרטים האלה. אפשר להגיע אליהם אם מקישים "אויבים" ביו-טיוב.
- שאר הגליון