שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

צבא ההגנה לישראל, מהצבאות הטובים בעולם, עומד נבוך אל מול גל פריצות לבסיסיו המוגנים, גניבת ציוד, תחמושת, רובים, ציוד בכמויות מסחריות. המקרים "החריגים" הנחקרים הפכו לשגרה מטרידה ומדאיגה, לא רק את צמרת הצבא אלא ובעיקר סודק את אמון הציבור בהנהגה הצבאית.

צבא ההגנה לישראל היה המעוז האחרון בו ישנה הסכמה רחבה ומשמעותית בציבור הישראלי, האמון בו זכה הצבא באופן קבוע מהציבור הותיר אותו ברמת צבא העם, הצבא רעה באחו בשלווה, בלי דאגה לעשב רענן באופן קבוע, עם תנאים משופרים שכל בעל חיים רק חולם עליהם.

והנה הפרה הקדושה אשר הביטה בעיני עגל בכל הפרות הקדושות שנרצחו, נטבחו והומתו לרגליה – מאוימת, היא מביטה לעבר רגליה ולא רוצה להצטרף לאחיותיה הפרות הקדושות שהוצאו באופן לא טבעי לפנסיה ולא תקציבית.

פריצות לבסיסי צה"ל וגניבת אמל"ח אינם דבר חדש, הגנבים באזורים מיועדים לפורענות, הטילו מזמן חתתם על לוחמי צה"ל, ואין המדובר רק בכנופיות בדואיות בדרום, גם בצפון יהודים וערבים בדו-קיום של שודדי נשקיות הניחו ידם על רכוש צבאי יקר ועובר במחיר יקר לסוחר. אלא שנדמה כי לאחרונה ישנה תחרות, מי הבסיס האחרון שממנו לא יגנבו רובים, תתי מקלעים, רימוני הלם, מאות אלפי כדורים והרשימה ארוכה. לצד תחרות זו מתקיימת תחרות מקבילה – חפש את הפורץ, בשבילי הבסיסים, בינות למטוסים ובעיקר בין הודעותיו של דובר צה"ל המגיב באופן המביך על אירוע חריג כמעט בכל 24 שעות.

התיק הזה אינו רק של צה"ל העומס על צווארו כאבן ריחיים, אלא גם של המערכת הפוליטית, לצד מערכת המשפט. התיק הזה על משקולותיו הרבות חונה כעת בלשכת הרמטכ"ל אביב כוכבי הקורא את השטח, שומע את הציבור הזועם על אוזלת היד, הקשוב לקולות העולים ממנו ודורשים מעשה תקיף למיגור התופעה בה צה"ל מובס על ידי גנבים עלובים.

צה"ל מחויב לערוך בדק-בית מהיר וחד, לסגור את הפרצות, להציב עזרים טכנולוגים ובעיקר לשנות את נוהלי הפתיחה באש כנגד פולשים וגנבים לבסיסי צה"ל, תוך מתן גיבוי מלא למי שיישם את הנוהל המעודכן בפתיחה באש לעבר הגנבים, מטרת מהלך זה הינה שינוי המשוואה המעוותת בה הצבא על חייליו מורתעים מכנופיות גנבים עלובות. לאחר יצירת ההרתעה, עוד לפני שילוב המערכת המשפטית הצבאית והאזרחית ביחס למחבלים בבסיסים הצבאיים, חייב הרמטכ"ל לטפל במערך הדוברות של הצבא, לנהוג באמות מידה מקצועיות ולדווח דיווחי אמת על אירועים מסוג זה והפקת הלקחים, אמונו של העם בדברי דובר צה"ל קריטית לשיקום מערך היחסים בין האזרח לצבא.

הרמטכ"ל אישר בימים האחרונים העברת תקציב בסך מאה וחמישים מיליון שקל לטפל באבטחת בסיסי צה"ל, וכן העברת האחריות על שמירת בסיסי צה"ל, שתופקד בידי המשטרה הצבאית. מהלך זה, מעבר להיותו תרומה משמעותית לגדיעת התופעה המתפשטת של גניבות מנשקיות ומבסיסי צה"ל, היא גם מעין אמירה לציבור כי הנושא בטיפול ועל ידי הדרג הבכיר ביותר.

אכן כך הדבר אך הוא אינו הפתרון היחיד, עד שלא תוחזר ההרתעה ולא ישונו הוראות הפתיחה באש כל התקציב המושקע בהגנה על הביטחון בבסיסי צה"ל ירד לטמיון הרבה יותר ממה שנדחה. כשהעבריינים ידעו שהצבא שינה את הוראות הפתיחה באש במקום למגן עצמו לדעת, וכי מי שייכנס לבסיס צבאי לכל מטרה – דינו כמחבל המבקש לפגוע בחיילי צה"ל, ההרתעה תתקיים והגנבים ידעו שיש מחיר והוא כבד.

הרמטכ"ל, הפצ"ר ומיטב המוחות הרלוונטיים חייבים להתיישב ולפתור את המציאות המביכה בה בסיסי צה"ל הפכו להפקרות. ההרתעה תחסוך בדמים, תרתי משמע.

עמנואל בן סבו

אהוד: מאז שהפרקליטות הצבאית הושיבה את אלאור אזריה בבית סוהר על שירה במחבל הרוג, וכאשר המשטרה מאשימה ברצח – את אזרח ערד האמיץ שהרג בלילה גנב-רכב בחצרו – אין פלא שאזרחים וחיילים נזהרים מלירות בגנבים, בשודדים ובמחבלים!

לאחר שמירב מיכאלי נבחרה  ליו"ר?

 היו שחשבו, שאולי קרה נס, חשבנו שהנה מתרוממת מול עינינו מפלגה שרק טובת המדינה והעם נגד עיניה, ומנהיגיה אינם קיצוניים לשום  צד, ולהם צוות היודע לנהל מפלגה, אפילו קטנה, בצורה ראויה ונקייה.

חשבתם? אז לא, זה לא קרה. בסוף תהליך הרישום במפלגה, לקראת הבחירות למועמדים לחברות בכנסת, ביום המפקד  האחרון – הגיעו ארגזים עם 9,000 קולות חדשים, כנראה שאיש לא בדק מי הם, ומסתבר שהיו אלה קבוצות שוליות שמאלניות קיצוניות, שנכנסו ושילמו כדי להכניס טרוריסטית מוסלמית לכנסת.

 מי שלא הצליח ולא ידע מה זה יכולתו של המנגנון, הוא היו"ר החדש, מיכאלי. שכבר גם הבהירה שעמדותיה שמאלניות כבעבר. ועכשיו יש לנו מר"צ מיספר 2. וטרוריסטית מטעם מפלגת העבודה. לדעתי, כל בר דעת יברח מהמפלגה החדשה שאין בה שום צורך כי אין לה שום מסר לאומי ראוי וחדש.

אני לא רואה שום יעד אחר חוץ מבני גנץ, למרות הטעויות שלו כמתלמד פוליטי, הראש והלב שלו במקום הנכון.

יש חוק בישראל אבל הוא כבר לא מתאים לנו

  הנה  קם אדם  בלילה לרעשים ליד ביתו, מסתכל מהחלון ורואה שני גנבים-שודדים, שגונבים את מכוניתו. רץ האיש לקופה שבה הוא מחזיק את האקדח ברישיון, פותח את החלון; ויורה על הגנבים. אחד ברח ואחד  נהרג. 

בבוקר נלקח האיש למשטרה לחקירה על רצח.

מה לדעת מערכת משפט הוא היה אמור לעשות? לבקש מהגנבים סליחה ושיברחו? לאחל להם חג שמח?

הוא ירה פגע והרג, הוא לא איש הסיירת שיודע לכוון לפיקת רגל שמאל של השודד.

אם החוק הקיים לא מאפשר מצבים כאלה, לא צריך לשפוט את היורה אלא להחליף את החוק!

שלוש דירות לביבי מאיפה?

לביבי, אומרים, יש שלוש דירות שערכן יחד הוא כ-30 מיליון שקל. לפי חשבוני הפשוט ביבי מקבל שכר מהמדינה כבר 20 שנה.  מקסימום שהוא מקבל זה  כ-80 אלף שקל  לחודש. מזה יורד לו 50 אחוז מיסים. נשאר לו 40 אלף, אפילו אם הוא מקבל הכול  חינם, יישאר לו הכי הרבה 30 אלף שקל לחודש, שזה לערך 360 אלף שקל חיסכון בשנה. ב-20 שנה הוא יכול היה לחסוך  7.2 מיליון  שקל. ממי הוא קיבל את  השאר?

[אהוד: נדמה לי שלפחות את אחת הדירות קיבל בירושה מהוריו. ועל הרצאות שנתן בארה"ב כאשר לא היה ראש-ממשלה – הוא קיבל סכומים שאולי רק אלי ויזל היה מתחרה בהם איתו!]

הנשיא ביידן, שלום רב

 אנו מאחלים לך תקופת נשיאות מוצלחת וראויה לארצות הברית, שלקחה על עצמה מרצון להיות מנהיגת העולם המערבי.

נראה לי שאתה כנראה שונא את נתניהו, ראש ממשלת ישראל, בגלל החיבוקים שלו עם טראמפ. ייתכן שהוא הגזים, אבל אחריותו הציבורית של ראש  ממשלת ישראל כלפי אזרחי ישראל, היתה ותהיה תמיד – לעשות כל מה שצריך כדי להשיג הטבות מדיניות וכלכליות לישראל בכל דרך אפשרית, וביבי הצליח בכך לא מעט.

אני לא בין תומכיו של נתניהו, אבל אינני יכול להסכים ולקבל את היחס המבזה והמתנקם שאתה מבטא בהתנהגותך כלפי ידידיו של טראמפ. טראמפ עצמו, כנשיא ארה"ב, ראה כראוי לסייע לישראל  במיספר נושאים.

ירושלים תישאר בירת ישראל, הגולן יישאר בריבונות ישראל (אם שר החוץ שלך אוהב את זה או לא.)

אנו נמשיך לקיים יחסים טובים עם ארצות מוסלמיות, ואנחנו נעשה הכול ולא נאפשר ייצור נשק גרעיני באיראן. אולי לא שמעת, אבל איראן ומנהיגיה ממשיכים לאיים  בחיסול ישראל, ואותנו זה מדאיג.

המצב הוא, כפי שאומרים  הברזילאים – "פלפל  בעכוזכם, לא שורף לנו." ולנו זה שורף.

קח גם בחשבון שידידים אמיתיים אין לך במזרח התיכון חוץ מישראל.

רבנים רוצחים

יש לנו, היהודים, כבוד למושג רב ולאיש הנושא אותו, זה בגלל היסטוריה ארוכה מאוד. מראש נותנים אצלנו כבוד לרב. אבל יש רבנים שהם אויבי הציבור, פושעים, מושחתים, לוקחי כסף תמורת ברכות, יש פדופילים ויש גם רוצחים.

הרצח של רבין נעשה על יד רוצח שיושב בבית  סוהר, אך צריך לזכור שהיו לו מורי הלכה – רבנים מבין תומכי המתנחלים, שהבהירו בדרשתם שיש דין  מוסר, ושיש פסק הריגה למי שהם חושבים שפועל נגד ישראל.

והנה עכשיו תופעה חדשה – רבנים שאין להם שום הבנה ברפואה, יוצאים ומשפיעים על הציבור שלא להתחסן, וזה כאשר מונחות לפנינו מעל 5,000 גופות של  נפגעי הקורונה. הרבנים האלה, שמונעים חיסון, גורמים למותם של אזרחים רבים בעתיד. לפי החוק, מי שהורג עם כוונה תחילה הוא רוצח. הרבנים האלה משולים בעיניי לרוצחים, ממש.

רב אלוף כוכבי

  העם נתן לך אחריות על בניו וגם על מצבורי הנכסים והנשק הדרושים להגנתנו. נתנו לך ולצה"ל נשק לא כדי לשחק בו אלא להשתמש בו כאשר יש  צורך. נתנו אזורים שלמים במדינה למחנות צה"ל ולשטחי אש, כי אמרתם שזה דרוש.

האם הפקרתם את רכוש המדינה שניתן לכם למשמרת? הלא מספיק אם תחסלו אחדים מן  הגנבים-השודדים, והדבר ייפסק מעצמו.

עליך החובה לדאוג שתהיה שמירה ראויה ומלאה של מחנות צה"ל ושטחי האש. הואל נא למלא את חובתך לשמור על נכסי המדינה ועל נשקו של  צה"ל. יש אומרים ש-90 אחוז מהנשק במגזר הערבי מקורו בצה"ל. משמעות העניין ברורה לכל אחד. אדוני הרמטכ"ל – אתה האחראי.

בברכה,

ממפא"יניק ותיק

אברהם כץ עוז

מגיפה ותיקה מעודדת מגיפה חדשה

הוותיקה מן השתיים היא התקשורת, אך כאשר היא משווקת את נזקי המגיפה החדשה היא מגבירה את נזקיה.

התקשורת התגייסה להגן על הנפגעים הכלכליים של הקורונה. המילה התרסקות קנתה לה מקום של כבוד אצל העצמאיים והשכירים כאחד. כל ענף ניפח את מיספר המובטלים שלו, והיו גם נתונים צולבים: אמן עצמאי מובטל (זמנית כמובן) יכול להימנות עם מאות אלפי העצמאיים אבל גם עם האמנים. כל מיספר זוכה.

מודה באשמה: אני כלכלן אוהב סטטיסטיקה גלויה וסמויה. בתחילת הקורונה התהלכתי בחלקו הצפוני של רחוב אבן גבירול, ונתקלתי בתור ארוך של צעירים אשר עמדו מול כניסה לבניין מגורים. כאשר שאלתי "במה מדובר?" – נעניתי כי יש בבניין דירה להשכרה.

יום לפני כן הודיעה התקשורת שבעקבות סגירת עסקים, יותר נכון התרסקותם, הרבה שוכרי דירות בתל אביב לא מחדשים את השכירות וההיצע גדל והמחירים יורדים, יותר נכון צונחים.

מאז חידדתי את חושיי למקרא נתונים אקראיים , למשל:

* היום פורסם שמיספר הדירות החדשות שנרכשו ב-2020 הוא הגבוה ביותר בשנים האחרונות. היקף רכישת דירות יד שנייה נותר יציב.

* נתוני הרכישות בכרטיסי האשראי גבוהים יותר מאשר ב-2019 , וזאת כאשר תרבות הפנאי משותקת.

* נתוני מכירות רכב פרטי חדש בשנת 2020 נפלו אך במעט משנים קודמות. ככל שזכור לי עדיין מדובר בסביבות רבע מיליון מכוניות

* עיתון "דה מרקר" פירסם תחזית גולשי העיתון לשנת 2021 – והם השיבו שרק 20 אחוזים צופים שמצבם יורע. שליש צפה יציבות, ומעט יותר אף צפו שיפור.

* ונקנח בעשרות אלפי הנופשים באמירויות.

חטאה של התקשורת המקדמת בהתלהבות תלונות על התרסקות – הוא בהימנעותה מלשאול שאלות "מכשילות".

מדוע היא לא תוקפת עצמאיים שלקחו סיכונים גדולים, ועתה הם תובעים מאיתנו מבנינו ונכדינו שנפצה אותם?

מדוע לא מובלטים עשרות המיליארדים שניתנו לעצמאיים ולשכירים?

מדוע כוללים את אנשי החל"ת במניין המובטלים?

מדוע לא מציינים מספיק את אלו שבחרו למצוא פתרונות יצירתיים במקום להתבכיין בפומבי לעת בחירות?

בחרתי לכנות את התקשורת מגיפה – כי אופי התעמולה בו בחרה דוחף את הממשלה להקדים בפתיחת העסקים ובכך לקבל תודה לא רק מהמתקרבנים אלא גם מנגיף הקורונה על הסיוע בהפצתו.

ולבסוף, אינני טוען ששכירים ועצמאיים לא נפגעו, אלא שהתמונה שאנו מקבלים מן התקשורת גרועה מחצי אמת.

אהוד: ולא הזכרת את כל אלה שמקבלים דמי אבטלה ומוכנים לעבוד אצל המעסיק רק ב"שחור" וזאת כדי שלא לאבד את זכאותם לסיוע הממשלתי. לכן גם במצב האבטלה הגואה יש מעסיקים שמתקשים לגייס עובדים שלא ב"שחור" – בייחוד את עובדיהם לשעבר.

לזיכרו של המשורר, המספר, העורך, איש ההגות, הלשון העברית והמתרגם, ניצול השואה

שנפטר ביום חמישי שעבר, ה-11 בפברואר

מעלתו כמתרגם על רקע יצירתו הספרותית והגותו

הדברים שיבואו להלן נאמרו באירוע לכבוד צאת אחד מספרי תרגומיו של איתמר, לפני שנים אחדות, אולם קודם להם, ברצוני להקדים כמה מילים אישיות.

איתמר ורעייתו, פרופ' חנה יעוז ז"ל, שהקדישה את מחקריה במיוחד לחקר ספרות השואה, ללא ספק גם בהשפעת הביוגרפיה של איתמר, ואשר הלכה לעולמה בפתאום כבר לפני שש שנים, היו ידידים יקרים. הם היו אנשי מעלה באישיותם, באנושיותם, ברמתם הרוחנית ובמפעליהם הספרותיים והמחקריים, כולל כתב העת "פסיפס", כתב עת לשירה. ספר שיריו של איתמר, "שירים לרעייה בשער השמיים", שהופיע במלאת שנה לפטירתה של רעייתו ונכתב במשך השנה הכאובה כולה, הוא יצירה מרטיטת לב , כואבת אך מתנשאת לגבהים רוחניים ורליגיוזיים. ולגבהי מבע.

יהי זכר שניהם ברוך לעד!

לייחודו ולמעלתו של המשורר איתמר יעוז-קסט כמתרגם שורשים רבים. מקורם, כמובן ברוחב אופקיו התרבותיים, הספרותיים והרוחניים, ברגישותו ללשון בכלל ובהתמחותו בלשון העברית ובמסורותיה בפרט, ובנוסף, מגמותיה ועומקה של פעילותו התרגומית – מקורן בביוגרפיה האישית שלו.

ומעבר לכך, חשיבות מיוחדת גם לתהליכים הרוחניים והרליגיוזיים שעבר, במיוחד בעשורים האחרונים, ולצמיחה היצירתית שחלה במהלך יצירתו. כל אלה הביאו להתמסרותו למפעל של תרגום ערכי ורב היקף, שתרומתו לתרבות העברית גדולה.

תהליך רב חשיבות במיוחד לעניין זה הוביל להכרה במה שהוא מכנה "דו-שורש", זו הזהות הכפולה המאפיינת את הווייתו ומסתמלת בשם משפחתו הכפול, בין ילדותו בכפר בהונגריה, דרך ימי השואה ומחנה הריכוז ברגן בלזן, לבין היקלטותו בהווייה הישראלית המתחדשת בארץ והיותו לאחד המשוררים המוערכים במשוררי דור המדינה. הוא הוכר כמשורר הבולט בייחודו הפואטי ובעומק הגותו. החל משנות ה-80 הוא אף החל בתהליך של התקרבות לאמונה דתית, תוך התמודדות מעמיקה עם שאלות של אמונה שלמה ועם המשברים בדרך אליה, והעמיק בשאלות של חזרה בתשובה ואף הגיע לראיית השירה כמין גילוי של תפילה, ולהכרה בארס-פואטיקה ניאו-דתית, כלשונו.

כל אלה הובילו את יצירתו של איתמר יעוז-קסט מראשיתה למקוריות המחשבה הפילוסופית ולרוחב הדעת, להעמקה תרבותית ולשונית עברית וליצירה אישית שופעת, שבהכרח השתקפו גם בתרגומיו. ואכן, בה בעת תהליכים רוחניים אלה הוליכו אותו להעמקה רוחנית ביצירתם של יהודים בשפות זרות בתפוצות מכאן, ובשירת העולם, ובמיוחד ביצירתם של גדולי המשוררים בהונגריה, מכאן. ומכיוון שהוא ראה בכך בסיס להרחבה תרבותית, הוא הקדיש את עצמו למעשה רצוף של תרגום רב היקף ואיכות.

ואכן, רוחב אופקים זה וההכרה הנפשית העמוקה בזהות שבבחינת דו-שורש, הובילו להתמסרות רבת שנים לתרגומם של טקסטים מגוונים, שבעיקרם מקיימים זיקה למורכבות עולמו. אי לכך ניתן להבחין בזיקת מפעל תרגומיו הגדול לשירה וליצירה ההונגרית היהודית והכללית, וכיוון שמראשית פעילותו הספרותית הקדיש מזמנו גם לתרגומים משירת העולם, במיוחד כזו שעניינה הגותי, לא היו תרגומיו תולדה של פעולה מקצועית גרידא אלא ביטוי לזיקה ולהתמודדות רוחנית ייחודית ואישית. וכך, כל תרגום נעשה ליצירה משוכללת בפני עצמה שעם זאת היתה תמיד מחוייבת בנאמנות למקור. מפעל תרגומי מעין זה הוא תופעה ייחודית ומעוררת הערכה בספרות המתורגמת לעברית והיא מעשירה את תרבותנו.

חשוב אף לציין, כי כבר בראשית שנות ה-60, שנים ספורות בלבד לאחר שהחל לפרסם משיריו שלו, כבר פירסם יעוז-קסט "מבחר השירה היהודית בהונגריה ותולדותיה" (1960), והוא עשה זאת כמו בתחושה של מילוי חוב פנימי לאחד משורשיו.

עם זאת, זמן לא רב לאחר מכן כבר פירסם "כתב בגביש – תרגומים משירת העולם" (1968), וזאת כתרומה לזהות הישראלית המתחדשת.

משמעותי במיוחד הוא, כאמור, יחסו לתרבות ולשירה העשירה ההונגרית, ולכן אין תימה שפא"ן ההונגרי זיכה אותו בפרס כבר בשנת 1989, ואילו נשיא הונגריה העניק לו עיטור כבוד בשנת 1992. גם ממשלת הונגריה הוסיפה ועיטרה אותו ב"פרס התרבות ההונגרית" בשנת 2001, כראוי למפעלו התרגומי העשיר והאיכותי.

ואלה אך מעט מתרומותיו של יעוז-קסט למעשה התרגום המקיף, מפעל שנמשך עשרות שנים. יתירה מזאת, הוא העמיד לרשות התרגומים בדרך קבע את הוצאת הספרים שייסד בשם "עקד", כמו גם את כתבי העת שייסד וערך והוציא בהוצאה זו, אם ב"עקד לשירה" הירחון ואם בשנתון, ואף בכתב העת לשירה שייסד בשם "פסיפס", שאותו ערך בתמיכתה של רעייתו, פרופ' חנה יעוז ז"ל, שהיתה חוקרת בולטת של ספרות השואה ויסדה ארכיון מיוחד בנושא זה באוניברסיטת בר אילן.

הוא אף תירגם יצירות בפרוזה, כגון זו של א. קרטס, יהודי הונגרי חתן פרס נובל. כן הוסיף ופירסם אנתולוגיה מקיפה של מבחר תרגומי שירה בשם "בכתב ראי" (2004) ובה תרגומים מלשונות שונות ורבות, כמו גם אנתולוגיה מקיפה משירתם של משוררים יהודים בספרויות העולם השונות (2003). בכל אלה חתר יעוז-קסט לדיוק מירבי בהעברת משמעויותיו של הטקסט המקורי ועם זאת הקפיד לשמור על צביונו השירי גם בלשון העברית ועמד במשימה בכבוד. הוא אף העמיד את אמצעיו הכלכליים הפרטיים לשירות התרגום והוצאתו בספרים, מעשה הראוי להוקרה.

כל אלה, התמסרותו המתמדת לייעוד התרגום שהיה לו כמשימה קדושה משום שהיה בו ביטוי למורכבות עולמו הרוחני ולתהליכים שעבר, כולל זה שבפנייתו לעולם האמונה והפילוסופיה היהודית, ובנוסף – היקף המפעל התרגומי שלו והמבחר רב העניין, שלא לדבר על רמתם הלשונית העשירה של תרגומיו – כל אלה מעידים על מעלתו של איתמר יעוז-קסט, שזה עתה הלך לעולמו. הספרות הישראלית תחסר עתה את קולו הייחודי והמשמעותי.

ד"ר ארנה גולן

מ"ג.  שלושה מין יודע – פחות או יותר

3.8.10. מלאו שבעה למותו של טוביה אחיה של אורה מורג. אני מצטרף אליה ואל בתה דריה הנוסעות לכפר ורדים לעלות על קברו. באותו בית קברות שוכב כבר שנתיים גם אדם דרוקס, חברי מהפלמח, ואני הולך לבקר גם אותו.

במלחמת העצמאות בחירבת מחאז, תחת הפגזה נוראית של המצרים, זכיתי לעמוד לצידו כדי לעזור לו למשוך את לייזר צוורן מתוך העמדה שלו, אשר בתוכה הצליח פגז מצרי לקבור אותו חי. בסופה של אותה משיכה, נפגע אדם מרסיס שפגע בראשו, ומאז ידעה כל ההכשרה שחלק מהקרקפת שלו עשוי מפלטינה.

במהלך חייו עבר אדם עם רותי אשתו לגור בכפר ורדים ושם לפני שנתיים התפתח ליד אותה קרקפת גידול שזירז את מותו. הספקתי לבקרו בבית חולים לפני שנפטר וכרגיל חזרנו להעלות זיכרונות על מלחמת העצמאות, ובעיקר על קרבות חירבת מחאז. סיפרתי לו ששמעתי הרצאה של ס. יזהר, שבה נשאל איך הגיע לכתיבת ימי ציקלג. הוא ענה וסיפר שבתום המלחמה, רצה לכתוב ספר שבמרכזו אחד הקרבות הגורליים של המלחמה, ובאמצעותו יציג ויעלה על נס את אותם לוחמים-נערים שהגישו לנו את המדינה. חשב לכתוב על כיבוש הקסטל, על מנזר סן סימון, או אולי על מלכיה. במהלך החיפושים נפגש עם גנדי, שמע ממנו על אותו כפר בדואי עלוב, חירבת מחאז, ועל קרבות שהתנהלו בו שבוע תמים, והחליט שזהו המקום שצריך לייצג את מלחמת השחרור.

אדם העלה חיוך רפה על שפתיו ואמר שאם כך, אז מזל שהוא חטף את הרסיס בחירבת מחאז ולא סתם במלכיה או לטרון, שגם שם היו לו סיכויים להיפצע בקלות.

באותה נסיעה לכפר ורדים שבה הלכתי לשים אבן על מצבתו של אדם ולמסור לו ד"ש מהחבר'ה, מאלה המועטים שעדיין  לא מריחים את השורשים. סיפרתי לו גם שהגיע אליהם דייר חדש, בחור נהדר ואח של הסופרת אורה מורג. ביקשתי שיערוך לו קבלת פנים יפה, ישמור עליו, ויעזור לו להתרגל לחיים שמתחת לפרחים.

את כל זאת סיפרתי לאורה כשהיינו בדרך חזרה, היא הודתה לי ואמרה לי שאם הייתי מספר לה על הפציעה של אדם בעוד מועד, היתה יכולה להכניס את הסיפור הזה לספרה האחרון.  

אותו לילה, אחרי שהחזרנו את דריה לביתה, גילתה לי אורה שיש לה אבטיח קר במקרר. רמז יותר ברור מזה אני לא צריך, ולמרות שהודיעה לי כבר בפגישה הראשונה שלא אפתח ציפיות, בכל זאת אני מבין, שאחרי המשבר שעבר עליה, היא זקוקה יותר מכל לחיבוקים וחיזוקים, ואני ממהר להחנות את הסובארו בפינת הרחוב, ולצאת עמה לביתה. 

בעוד היא הולכת למחשב לראות אם יש לה אולי איזה אימייל ממני, אני ניגש למקרר וממהר לפרוס את האבטיח לפלחים, כי חבל על כל רגע. כשהיא מתיישבת לידי להשתתף בחיסול האבטיח, אני מבין שגם הערב החד פעמי הזה אבוד, כי היא מתיישבת במרחק חצי מטר ממני, למרות שנתחי האבטיח היו מונחים ממש לידי. אחר כך, כשהיא הולכת למטבח להחזיר את הצלחות, היא נשארת לעמוד מולי ולדבר בעמידה. מי כמוני מבין רמזים כאלה, ואני אומר בקול נוגה שאני אחזור לביתי, כי היא בטח עייפה וקשה לה לעמוד על הרגליים כל הזמן.

היא לא מכחישה ומלווה אותי לדלת בלי  לנסות לעכב אותי ב'מה בוער?' 

כדי להביא את יום האבל לידי צער מושלם, אני מגיע למכונית ומוצא מתחת למגב הודעה שוברת לב, ממנה אני למד שפרוסות האבטיח הצונן עלו לי  בקנס של שלוש מאות שקל. בדרך הביתה אני אומר לעצמי, מי בכלל צריך את החסדים של אורה, כאשר ביום שישי הקרוב מחכה לי המורה מנתניה, שלא התראיתי אתה קרוב לחודש ומן הראוי להשתמש בשירותיה הטובים, לפני שאתחיל לחיות על זיכרונות בלבד.

5.8.10. בדרך לנתניה אני עושה חשבון שמזמן לא התעוררתי בבוקר, כשאני מוצא לצידי איזו נשמה רבת חסד. מילי נסעה לארה"ב לראות את הנכדה החדשה שנולדה לה, ולהתייעץ עם בנה עורך הדין, על האפשרות להוציא מראשי את החלום לצאת לחופשה ארוכה. כרמלה, אחרי שנתיים של חברות בגוף ונפש, החליטה להעניש אותי בשיטת ליזיסטרטה, על שאני לא מסתפק במאגר הקיים, ומקדיש זמן לכל מיני מחליפות הצצות לבקרים.

לעומת שתי אלה, התבשרתי מפי תמי שהטיפול באולקוס נגמר, וחברה המהנדס נסע לארה"ב. מה שמדאיג אותי בדרך אליה היא העובדה שבחודש האחרון חייתי חיי נזיר ואני עוד יכול רחמנא ליצלן לגלות שהגעתי לגיל, בו אפשר לחיות גם בלי לנצל את הניסיון שרכשתי ברבות השנים (או הנשים) ואני מסוגל, כמו אורה, להיכנס למיטה למטרות שינה בלבד.

תוך כדי נסיעה אני זומם להחזיר לעצמי את הפסדי החודש האחרון ולקיים עם תמי את הפסוק – שלושה מי יודע. הידע הראשון מיד בכניסה, כהמשך לחיבוק שלאחר סגירת הדלת. השני לפני השינה, כמקובל בין בני זוג הרוצים להתעייף כדי לישון טוב. והמי יודע השלישי עם עלות השחר, תוך ניצול עמידת הדום של מסדר הבוקר .

במעלית העולה לקומה השביעית, אני רואה בדמיוני את עוגה הפרג המחכה לי על שולחן האורחים בסלון ואת קול המים המבעבעים בקומקום.

הפעם, כשאני מצלצל, היא לא מחכה לי בפתח, אלא משמיעה קול רפה האומר לי: "תיכנס!"

זאת פעם ראשונה שהיא לא פותחת לי את הדלת עם  החיוך היפה שלה ועם ידיה המושטות לחיבוק. כשאני נכנס לסלון אני מוצא אותה יושבת על כורסת הטלוויזיה במכנסי ג'ינס ההדוקים שלה, ועם חולצת התכלת הרפויה. למשמע הבעת התימהון הצצה על פניי, היא מספרת לי שחזרה עייפה מבית הספר, והחליטה קודם כל לשתות קפה ורק אחר כך לרחוץ את הכלים שנשארו מאתמול. אחר כך, כשניגשה לכיור, איבדה את שיווי משקלה ונפלה אחורה על פינת שלחן המטבח. כאב כזה איום מזמן לא היה לה, לא יכולה לשכב על המיטה ולא לשבת על כיסא. רק על כורסה שמול הטלוויזיה כאביה נסבלים. 

מיותר לספר שלא רק שחלומי המתוק על שלושת המי יודע לא התגשם באותו ביקור, אלא אפילו אחד אלוהינו לא היה אז, לא בשמיים ולא בארץ.

17.8.10. עבר זמן רב מאז שכרמלה הודיעה לי שהיא לא מוכנה להיפגש איתי, כל עוד אני לא מסתפק רק בה. ליתר ביטחון, מאחר שנפרדנו כידידים, קבענו שאם מישהו יתגעגע לשני, מותר לו לטלפן כדי לשאול מה נשמע.

בשעתו, כשסיפרתי לחלי ולרותי על הנתק ביני לבין כרמלה, שתיהן הביעו את צערן על כך ואמרו לי שחברה טובה ממנה לא אמצא. הסכמתי איתן אבל אמרתי שאני אובד עצות, כי אני לא מסוגל לעזוב מיוזמתי אף חברה אחרת. אמרו לי שאם כך, היא צודקת כשאינה מוכנה להמשיך איתי. בערב, כשאזרתי עוז וצלצלתי אליה, לא ידעתי איך תגמר השיחה. היא ענתה לי בקולה הנעים ואפילו ציחקקה למשמע קולי. הרגשתי ששימחתי אותה ושמחתי. היא הודתה שגם היא רצתה לטלפן, אבל חיכתה שאני אישבר ראשון. עכשיו אחרי שמילאתי את משאלתה הכמוסה,  היא מוכנה לקבל אותי בלי לעשות מזה עניין, אבל יחד עם זאת היא רוצה לדעת אם נמשיך להיפגש רק פעם בשבוע?  

אמרתי: "אפילו פעמיים אם תרצי, אבל לא תהיה הגבלה למה שכל אחד יעשה בשאר הימים."

לא הסכימה. אמרה שתהיה מוכנה לקבל אותי בשלמותי, או בכלל לא, אך אם כבר טילפנתי, אז נו טוב,  מותר לי לבוא אליה לשתות קפה.

הקפה היה טעים מאוד ולא פלא ששתיתי אותו שוב גם בבוקר אחרי שהחד-גדיא שחגגנו כל הלילה הצמיא אותנו מאוד.

פוצ'ו

המשך יבוא

אהוד: אוי אוי פוצ'ו, כמה אני מקנא בכוח הדברא שלך!   

דברים שנשא יו"ר מכון ז'בוטינסקי בישראל, באירוע בזום שנערך ביום ראשון, 14.2.2021, במסגרת סדרת ההרצאות על אסירות ואסירים מאחורי הסורגים בתקופת המנדט הבריטי

בביוגרפיה של זאב ז'בוטינסקי ישנו, כידוע, הפרק של אסיר ציון ב-1920, על שלקח על עצמו את הגנת ירושלים מול הפורעים הערביים, נדון ל-15 שנים עם עבודת פרך בכלא עכו, אך נחון וישב שלושה חודשים. בביוגרפיה של אב"א אחימאיר ישנם פרקים של אסיר ציון במחצית הראשונה של שנות השלושים, על היותו נרדף בידי יריביו ועל היותו המפגין היהודי הראשון נגד עיוותי המנדט הבריטי.

על עטיפת ספרו "רפורטז'ה של בחור 'ישיבה'", על רקע חום, ציור של אבני חומה גסות ובתוכן חלון זעיר ומסורג. "ישיבה" – במרכאות כמובן, לא בתלמוד-תורה אלא בכלא המרכזי של שלטונות המנדט הבריטי בירושלים, ובקיצור – "המרכזיה". שהרי הכותב היה בן-בית, בשנות השלושים המוקדמות של המאה הקודמת, בבתי הכלא המנדטוריים – ביפו, בעכו ובירושלים.

מה לאיש רוח כד"ר אב"א אחימאיר, עיתונאי, סופר, היסטוריון – ולכלא? מה לבוגר אוניברסיטת וינה המהוללת, ולמרד נגד אימפריה נאורה, אירופאית כבריטניה? ובכן, זהו המאבק שפתח בו ב-1930 נגד מי שכינה "הכובש הזר", למען יציאתו מארץ ישראל, מאבק שבו היה נכון להקריב את עצמו, כשהוא קורא לנוער הלאומי ללכת בעקבותיו, להילחם, להפגין, להיות נכון לשלם על כך מחיר אישי, כי אחרת לא נשיג את יעודנו הלאומי.

הדברים הלכו והחריפו בעקבות פרעות תרפ"ט בחברון ובשאר ערי הארץ. הבריטים אינם ממלאים אחרי מחוייבותם המשפטית-הבינלאומית, הן בהצהרת בלפור, הן בהחלטת חבר הלאומים והן בהסכם סן רמו, להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל. אחימאיר הביען זאת מיד וקבע: דרושה לנו ציונות מהפכנית ולא מעמדית, והכריז: ההגשמה תעבור על גשר של נייר ולא גשר של ברזל.

פליליים לצד מורדים

את אוצרות רוחו, את ידענותו בהיסטוריה היהודית והעולמית, בתולדות שיחרור העמים, הקדיש אפוא למאבק שפתח בו, בידיעה כי רק כך עמים אחרים השיגו את עצמאותם מיד משעבדיהם. רק כך גם אנחנו נשיג. זה היה חידוש ביישוב של אז, התפתחות שבאה בהפתעה גם לשלטון הבריטי. הנה צעירים יהודיים בארצנו מוכנים להיאבק ולשלם על כך מחיר אישי. להיות בכלא – זו היתה בשבילו גאווה, לאומית ואישית כאחד. זה היה ביטוי לשיעבוד אישי מצד אחד, אבל גם להרמת הראש, לנכונות להקרבה למען מטרה לאומית נשגבת.

בכלא המנדטורי, כל כלא בארצנו בתקופת המנדט, ישבו, אלה לצד אלה, אסירים פליליים מכל הסוגים, לצד אסירי ציון, שאשמתם – מרד בשלטון העויין. אחימאיר וחבריו, אסירי ציון בציון, לא ישבו בחיבוק ידיים. מאחורי החומות הם תיכננו את בריחתם, כדי לשוב ולהצטרף אל חבריהם הלוחמים ולהמשיך את המערכה עד לניצחון. בשנות ה-80 היה לי הכבוד לערוך את הספר שיצא לאור על-ידי עמותת בית יאיר: "כך ברחנו לחזית". סיפורי לוחמי מחתרת כלואים, שעשו הכול, בתיחכום רב, כדי להשתחרר מכבליהם.

אבי איש הרוח – היה עז ברוחו אך חלש בגופו. גם הוא לא ישב בחיבוק ידיים. הוא חורט על אבן השיש של אדן החלון של תאו את שמו, את השם ביתר ואת צמד המלים ארץ ישראל, כמו גם את סמל המנורה. עד היום תוכלו לראות זאת בביקורכם במקום. אבל את עיקר זמנו הוא מקדיש האינטלקטואל הזה, לוחם החרות, לקריאה, להתבוננות ולהעלאת רשמיו ומחשבותיו על הכתב.

על מה הועמד לדין? על עבירות של הסתה, דהיינו חברות באגודה לא חוקית וקריאה לפעולות בלתי חוקיות. וכך נאמר עליו בגזר הדין: "אין ספק שאתה, אב"א אחימאיר, מנהיגו של הגוף והקשר הזה. אתה יותר מכל אלה שהועמדו זה עתה לדין לפניי, גבוה משכמך ומעלה ביכולת, בהשכלה ובחינוך. אני יכול רק להביע את צערי על כך שלא היטבת לחשוב ולהקדיש את כישרונותיך, שאין להטיל בהם ספק, בכיוון מועיל יותר לעמך ולארצך" – קבע השופט בנימת פטרונות, וגזר עליו מאסר 21 חודש ועבודת פרך.

ד"ר יהושע ייבין, בעצמו סופר ופובליציסט, שותף לדרך ולמאבק, כתב על אחימאיר, כי הוא זה שפתח לראשונה בפני הנוער הלאומי את שערי הכלא הבריטי. ומאז – היה כל שוטר בריטי המקביל את פני אסירים מדיניים חדשים, פונה אליהם בשאלה: קומוניסטים או רביזיוניסטים? הווה אומר, שהשלטון האנגלי כבר הכיר, שנוער המרי הרביזיוניסטי הוא אזרח שווה זכויות בין כתלי הסוהר הבריטי, או כפי שקראו לו אז: "כלא המלכות".

הסקופ הראשון של רוזנפלד

עוד בשער ה"רפורטז'ה" – צילום. אסיר ציון אב"א אחימאיר מאחורי גדרי תיל שסובבו את "המרכזיה", בית הסוהר המנדטורי המרכזי. הוא יוצא לטייל בחצר ומעבר לתיל ניצב אחד ממעריציו, העיתונאי שלום רוזנפלד, לימים חתן פרס ישראל לעיתונות. רוזנפלד זה רק עלה ארצה מפולין ודבר ראשון שהוא עושה, חש לבקר את האיש הנערץ עליו ועל הנוער היהודי בפולין. לצלם – נחשב אז לעבירה. רוזנפלד, על פי עדותו, מחזיק מצלמה בתוך השרוול ואיכשהוא מצליח להנציח את מי שכינה: מורי ורבי. לדבריו, זה היה הסקופ העיתונאי הראשון שלו.

הספר הזה, הראשון מאת אחימאיר, "מוקדש על-ידי מחברו לאסירי ציון בכל אתר ואתר: ב'מרכזיה', בעכו, בית לחם, עמק איילון, רפיח ואריתריאה דבריטניה" וגם אין הוא שוכח את אסירי המחנות בסובייטיה. כלומר בברית-המועצות.

בסוגריים, מתחת לכותרת, נכתב: "יומן בית הסוהר", אך לאמיתו של דבר אלה הם רק קטעים מתוך היומן שלו, שנכתב מדי יום ביומו, על בלוקים של נייר, שנוצל עד תום לכתיבה. רפורטז'ה על יושבי הכלא, אסירים כסוהרים, בעטו של אדם שיודע להביט סביבו, להתרשם ולהעלות רשמיו בעט קולח של סופר עברי, בעל סגנון מיוחד, רשמים, הרהורים, הממלאים כל סמ"ר בבלוקים של הנייר, שסיפקה לו מי שביקרה אותו לעתים קרובות ולימים רעייתו.

הספר ראה אור ב-1946, לא לפני שקטעים ממנו הוברחו ופורסמו – עוד כשאבא ישב בכלא – בעיתון התנועה הרביזיוניסטית "הירדן", בעריכת בנציון נתניהו, ובחתימת: א. אסיר ציון.

ב-1984 הוא יצא במהדורה חדשה, בהוצאה לאור של משרד הביטחון, ספריית "תרמיל", וב-1996 אף יצא בתירגום לרוסית.

היומן בשלימותו גדוש ומלא לא רק במבט נוקב ומעמיק על האסירים הערביים בעליבותם, אלא גם במחשבות, הגיגים, רעיונות, זיכרונות מכל תחנות חייו של הכותב, בעיקר בעקבות קריאת ספרות עשירה שאף היא ניתנה לאסיר האינטלקטואלי החבוש בתא 19. היומן המלא שמור עימנו, במוזיאון והארכיון המוקדש לאבא, בבית האחרון שבו התגורר בעשור חייו האחרון, ברמת גן, ונושא את השם: "בית אבא". בימים אלה נסתיימה הקלדת היומן כולו, ואחותי שוקדת עליו לקראת הדפסתו והוצאתו לאור. זה ללא ספק מסמך מופלא, מיוחד במינו, גלוי וחושפני, הן מבחינה ספרותית והן מבחינה ציונית-היסטורית, וכמובן מבחינת היותו עדות חיה של הווי הכלא עצמו, אסירים וסוהרים, ביומיום שלו. או במילים שלו: "צילום שבכתב".

וכך כותב אבא בין השאר בהקדמה לרפורטז'ה, שאותה הוא מגדיר כ"התנצלות": "בסוהר המרכזי שבירושלים אין לראות תלמידי חכמים, עושי צדקה, חובשי בית המדרש. בל יתרעם הקורא על התמונה ה'נטורליסטית' המתקבלת מהקריאה... רשימות אלה הן מהתקופה כשבתוך כלא ה'מרכזיה' לא היו אלא שניים-שלושה אסירי ציון, לכשהם בטלים בתוך כמה מאות של פושעים מפושעים שונים. ולא רק אסירי ציון היו נדירים אז ב'מרכזיה', אלא אף מספרם של הפושעים היהודים היה קטן עד כי נער יכל לסופרם. ואם תפתחנה רשימות אלה צוהר קטן להבנת נפש העם השכן ולנפש השליטים העכשוויים, ורשם זאת הרושם לזכות לו."

אבו-ג'ילדה עולה לגרדום

לנגד עיני הקורא עוברים במהלך הקריאה שלל תיאורים ריאליסטיים-הומוריסטיים-אנושיים, מושגים ובעיקר – טיפוסים, דמויות של אסירים פליליים, רובם המכריע ערבים. מהם מפורסמים כמו השודד מהרי שכם אבו-ג'ילדה, שאת רגעי חייו האחרונים עד שהוצא להורג הוא מנציח, או סוהרים ובראשם ה"מודיר", הלא הוא מפקד הכלא סטיל הבריטי. הנה טעימה אחת, קצרה ומשעשעת: "שוטר ערבי מזיע ולומד עברית. אסיר יהודי מעיר לו: לשם מה לך עברית? למד אנגלית ותקבל תוספת של לירה וחצי לחודש. השוטר: איני מעוניין בכסף אנגלי, מתעניין אני בבחורות יהודיות."

לימים, בשנת 1948, פירסם אבא בעיתון "המשקיף" מאמר זיכרונות נוסף על ימי הכלא, תחת הכותרת "בדקר דמרכזיה", שבו מרחיב בתיאור מפורט, מעין מדריך טיולים, בדקר, של בית הכלא המנדטורי, על יושביו, נכנסים ומוכנסים. "הנכנסים" הם המפקדים, השוטרים, הסוהרים, ואילו "המוכנסים, הם האסירים. וכך הוא כותב: "אם אינך נכנס לסוהר, אלא מוכנס, סימן שהינך 'מחבוש' (חבוש, אסיר), ואין הבדל אם אתה 'מעוף' (אסיר לאחר [לפני?] גזר דינך) או 'מחכום' (אסיר לאחר גזר הדין). במקרה אשר לפנינו, המדובר על כניסה או הכנסה לא לסתם בית הסוהר אי שם, אלא ל'מרכזיה' – בית הסוהר המרכזי בתקופת ממשלת המנדט, הנמצא ב'מוסקוביה', היא חצר הרוסים, שבתוככי 'אל קודס', היא ירושלים עיר הקודש."

בהמשך הוא מספר על ההיסטוריה של המבנה וגלגוליו, מאז הקמתו כאכסניה לצליינים הפרבוסלביים במאה ה-19, ועד להפיכתו עוד בזמן התורכים לכלא. כל מה שהיה צריך לעשות – זה רק לשים סורגים על החלונות, ויש לך בית כלא לתפארת. בית סוהר ללוחמי המחתרות בטרם קום המדינה.

מעניין שעל עצמו, על סבלו שלו, בין כתלי הכלא, אין אחימאיר מספר בספר עצמו, אם כי ביומן המלא הקורא לומד הרבה על הכותב. למשל – לאחר שכבר נחבש בכלא, מודיעים לו על הכוונה לבטל את אזרחותו, "על יסוד זה שהראית את עצמך בלתי נאמן לממשלת פלשתינה (א"י)." על כך קמה מחאה גדולה, בעיתונות, בכינוסים, בעיריות – מחאה חוצת מפלגות בארץ – והביטול לא יצא אל הפועל.

בפולין, בנאומו בוועידת הצה"ר העולמית בינואר 1935, אומר ז'בוטינסקי בין השאר: "אחימאיר נעדר מתוכנו. הוא אינו שייך לסוג האנושי הממוצע. הוא מורה לנו את הלאומיות הכנה, ומקומו בין מנהיגי העם. אנו חייבים להודות לו מאוד... עם כמה מהשקפותיו אין אנו תמימי דעים, אולם לרוחו, השואף לקורבנות ולגבורה, אנו מסכימים כולנו."

במאי 1935 מדווח עיתון "הירדן", כי "מפי אסירים שעזבו בזמן האחרון את בית הסוהר נודע לנו, שהיחס לאב"א אחימאיר, המתענה בסוהר הממשלתי זו השנה השלישית, הורע בהרבה בזמן האחרון. הנהלת בית הסוהר שללה מאחימאיר את הזכות שהיתה לו, לטייל פעמיים בשבוע בחצר החיצונית והחזירה אותו לתאו. מציינים שבשעה שהנהלת בית הסוהר נמצאה בידי מיסטר סטיל, הרי ידע להתייחס לאחימאיר כמו לכל האסירים, בחומרה ובקפדנות, אבל ביושר. לא כן עכשיו, שמר סטיל נסע לחופשה. יחס זה שמתבטא גם בכמה פרטים קטנים, נתגלה בייחוד בשלילת זכות הטיול האלמנטרית מאב"א אחימאיר."

אקדחים ולא פרחים

אחימאיר יצא לחופשי ב-4 באוגוסט 1935, לאחר 18 חודשי מאסר, את פניו קיבלה משלחת של מרכז הצה"ר וקובצת בית"ריות שהגישו לו זר פרחים. "פרחים אתם מביאים לי?" – קרא לעברן – "אקדחים אנו צריכים." לז'בוטינסקי בווארשה שיגר מברק ובו מלה אחת: "לפקודתך!"

דרכו הראשונה היתה אל הכותל המערבי, ביקוריו הראשונים – אצל הלוחמים בעלילת הדם. בערב נערך לכבודו מיפקד חגיגי של בית"ר ירושלים. "הירדן" הקדיש לו את מאמרו הראשי: "לבנו יפעם משמחה אין קץ לקראת שיחרורו של אדם זה, שרק דרך אחת ידע בחייו הקשים והכאובים, היא דרך של התמסרות ללא גבול והקרבה עצמית על מזבח הציונות." באותו גיליון ובבאים אחריו התפרסמו עשרות מודעות ברכה מאת מוסדות ואישים.

86 שנה עברו מאז. כיום – לראות את מוזיאון אסירי המחתרות המחליף את בית הסוהר, שבו ישבו אסירי ציון הלוחמים לחירות עמם – ובו לקחו נפשם בידם, באפריל 1947, ברימון מתפוצץ שהוברח אליהם לתאם, לוחם האצ"ל מאיר פיינשטיין ולוחם לח"י משה ברזני הי"ד – זהו הניצחון הגדול של המאבק, של מסירות נפש, של שנות הישיבה בכלא, של הגלות באפריקה. מאבק שהובילו אותו אנשי רוח כז'בוטינסקי ואחימאיר, כאורי צבי גרינברג ויהושע ייבין.

אגב, פיינשטין עוד הספיק לקרוא בכלא את הספר "רפורטז'ה של בחור 'ישיבה'". לפני מותו מסר את העותק שהיה ברשותו לחברו דניאל אזולאי עם ההקדשה בכתב ידו: "דני, בצל הגרדום הנני מקדיש לך את ספרי זה למען תזכור שלא לחינם אני צועד לקראת המוות, כי אם למען חירות העם."

אב"א אחימאיר ישב לאמיתו של דבר בפעם הראשונה בכלא עוד בעירו בוברויסק, ב-1917, שנת המהפכה הקומוניסטית, לאחר שניסה למנוע מקצין בולשביקי להחרים שק סוחר מסוחר יהודי. בן 20 הוא היה אז, ושם משפחתו – גייסינוביץ'.

בפעם האחרונה ישב בכלא הבריטי, בסוף 1937 ותחילת 1938, הפעם שוב במבצר עכו, לאחר שהשלטונות עצרו כמה וכמה מבכירי התנועה הרביזיוניסטית, ביניהם גם ערי ז'בוטינסקי, עם התגברות הפעולות של האצ"ל לשבירת ההבלגה.

ואחרי כל זאת – ב-1946 מוענקת לאב"א אחימאיר תעודת עיתונות רשמית מטעם המנדט הבריטי. מספרה – 001. היא שמורה עימנו ב"בית אבא". בשנת 2019 יוצאת לאור הביוגרפיה הפוליטית הראשונה של אחימאיר. זוהי ביוגרפיה בשפה האנגלית, מחברה הוא דוקטורנט באוקספורד, ויצאה לאור ב...לונדון. היש שמחה גדולה מזו? היש ניצחון גדול מזה?

יוסי אחימאיר

בעקבות רשימתי ב"מעריב", 17.11.1952

בכ"א חשוון התשי"ג, 9 בנובמבר 1952, הלך לעולמו ד"ר חיים ויצמן, הנשיא הראשון של מדינת ישראל.

ראיינתי מיד את יהושע חרל"פ, שהיה הנהג, שומר הראש, נאמן ביתו של ויצמן, וגם האח הרחמן והמטפל בו. כשלושים שנה היה חרל"פ צמוד לוויצמן. משנות השלושים למאה הקודמת, כשהיה נשיא ההסתדרות הציונית ועד יום מותו כנשיא ישראל.

את "הרומן" שלו עם ד"ר ´חיים ויצמן החל חרל"פ בגיל שש. נשיא ההסתדרות הציונית עמד לבקר במושבה יבנאל, ויהושע הקטן נבחר להגיש לו זר פרחים מטעם בית הספר. לילות לפני הטכס נדדה שנתו מרוב התרגשות.

כשבגר, נטל חרל"פ חלק פעיל ב"הגנה", היה בפלוגות הלילה של וינגייט, יצא לאמבושים ו"הידיד" העריך את מעשיו. אחרי הצבא הצטרף כנהג לשירות הנסיעות "דרום יהודה" ולא פעם הותקף רכבו בידי הכנופיות הערביות.

יום אחד, כשעמד יהושע ליד בית סבו ברחובות, עבר שם אורד וינגייט בדרכו לבית ויצמן. ראה את פקודו לשעבר ואמר לו: "בוא איתי! הסוכנות מחפשת נהג ושומר ראש לוויצמן!"

כששמע ויצמן שהמיועד לשומרו הינו "צבר מפרחי הארץ" רחב ליבו, וכשקלט שהוא נכד לחרל"פ הישיש שהכיר עוד בוועידת אודסה, קבע: "זה האיש!"

למחרת נלקח יהושע מכס הנהג לבית נשיא ההסתדרות הציונית, לקנאתם של חבריו ב"דרום יהודה".

אף שיהושע ראה לא פעם את ויצמן – רק שני בתים הפרידו בין "הארמון" לבית סבא – תקפה אותו אימה גדולה כשהגיע לביתו של ויצמן. אפילו לחייך לא העז. מיד ראה את עצמו כעבד המשמש את רבו הנערץ.

אחרי יומיים שבר ויצמן את הקרח. "יהושע," אמר, "ספר לי מה נשמע במושבה? הרי אתה בקי בכך יותר ממני..."

במרוצת הימים, כשיהושע הסיע את ויצמן לגליל, והמכונית חלפה ליד יבנאל, שאל יהושע: "התזכור את ביקורך בבית הספר במושבה?"

ויצמן השיב: "אני זוכר ילד קטן חיוור מפחד שהגיש לי זר פרחים..."

"אני הייתי הילד הזה!" אמר יהושע הנרגש. המעגל נסגר.

אף שוויצמן כבר לא היה אז בימי זוהרו, נוכח יהושע עד מהרה כי לא רק הוא – כל מי שבא לוויצמן היה מלא יראת כבוד בפני אישיותו וקסמו. כך גם הגדולים שבגדולים. במו עיניו ראה את מבטי ההערצה שחלק וינסטון צ'רצ'יל לוויצמן.

יהושע חרל"פ רואה בד"ר חיים ויצמן את האדם הטוב והנוח ביותר שפגש בחייו. "אין הרבה 'בעלי בתים' (התכוון ל"מעסיקים") כמוהו. איש המדבר עם כולם כאל שווים לו, מתעניין בזולת ודייקן למופת. אם יש בי מידות יפות – מהנשיא קיבלתי אותן," הוא אומר, "בראש וראשונה – כבוד לאדם ודייקנות למופת. כשהוא מודיע שיצא מהבית בחמש – בחמש פחות דקה הוא כבר במרפסת. מעולם לא הישהה איש שבא לבקר אצלו אפילו שנייה אחת אחרי המועד שקבע. וכשם שהוא היה דייקן, דרש דייקנות גם מאחרים."

בשנים הראשונות לעבודתו היה חרל"פ מסיע את ויצמן מדי בוקר למכון ויצמן למדע ובערבים מוציא אותו לטייל, בעיקר על שפת הים. במקומות רחוקים מאדם. אם התגלה שזה הנשיא היה עם רב מתקהל סביבו.

אחד מתפקידיו המטרידים ביותר של יהושע היה סילוק טרדנים. רבים, בעיקר מחו"ל, התדפקו על שערי הבית, בייחוד כמובן לאחר שוויצמן הושבע לנשיא המדינה. יהודי שתרם כך וכך לארץ ישראל יחזור הביתה בלי לראות את פני ד"ר ויצמן? באים יהודים מקצווי עולם ומציגים את כרטיסי הביקור שלהם, משוכנעים שהנשיא יקבל את פניהם מיד – הרי בקונגרס פלוני החליף עימם כמה משפטים! אין ספק שהוא זוכר אותם... מישהו אף הבטיח ליהושע מאה דולר אם יכניס אותו פנימה. היה מוכן לתת גם 150 דולר, אפילו 200, רק ללחוץ את ידי נשיא היהודים."

כשסיפר יהושע על ההצעה "גער" בו ויצמן: "טיפשי! החמצת הזמנות להתעשר...!"

מעשה אחד בעבודתו עם ויצמן זוקף יהושע לזכות עצמו. כשהגיעה ספינת המעפילים "שבתאי לוז'נסקי" לחוף ניצנים, שלח "דרום יהודה" אוטובוסים להסעת העולים. הצבא הבריטי תפש אותם. כעונש נאסרה תנועת "דרום יהודה". הנהגים פנו לחברם לשעבר בבקשה להשפיע על אדונו שיתערב בעניין. יהושע השתדל. ויצמן נענה. למחרת נסע לנציב העליון וזה ביטל את רוע הגזירה. "ואם ויצמן מוכן לפעול למענך, הרי תקריב למענו הכול!" אומר לי יהושע.

חרל"פ לא הרשה לעצמו שעה חופשית בעבודה. הוא הכיר כל קמט דק בפניו של ויצמן, הבין מה רצונו עוד בטרם ביקש. למד מעצמו את כללי האתיקה של חצר נשיאותית. מעולם לא ניצב בפני ויצמן כשידיו תחובות בכיסיו, מעולם לא עישן בנוכחותו. אף שהמקטרת נדרשה ליהושע כאוויר לנשימה, למרבה הפלא ליד ויצמן אפילו לא התעוררה בו תאוות העישון. אך אין לו ספק שהנשיא לא היה מעיר לו גם אלו עישן לידו...

כשומר ראש הפעיל יהושע רק פעם אחת את אקדחו. גם אז לא נשקפה סכנה לוויצמן אלא לרכבו. "מי ירים יד על ויצמן?" העיר לי יהושע בתמימות. שכבר לא תיתכן כיום.... זה קרה בשלהי ימי המנדט. המכונית חנתה ברחוב בתל אביב ולפתע קפצו על גגה שני בחורים ועם אקדחים שלופים צעקו: "אנחנו מהמחתרת! תן את המכונית!"

"לא אתן!" החזיר יהושע ושלף את אקדחו, "זו המכונית של ויצמן!"

השניים ראו שהנהג רציני והסתלקו.

חרל"פ היה הראשון שבישר לוויצמן, עוד בשש בבוקר: "נבחרת להיות נשיא המדינה!"

ימים מיספר אחרי הקמת המדינה נבחר ויצמן לנשיא על ידי מועצת המדינה הזמנית. הוא זכה ל-83 קולות מתוך 120 קולות חברי המועצה. יריבו היה פרופסור יוסף קלאוזנר.

משכנו של נשיא המדינה הראשון היה ביתו הפרטי, הייצוגי מאוד. את הווילה, שלרוב כונתה "הארמון", הקים האדריכל המהולל אריך מנדלסון, שבנה בין היתר את בית שוקן. ויצמן פנה למנדלסון עוד בשנת 1934, כשהיה באנגליה, אך הבית הוקם רק בשנת 1937, אחרי חליפת מכתבים בין ויצמן, שרצה בית יותר צנוע ויותר זול – לבין מנדלסון שסבר כי המשכן שתיכנן הוא המתאים ביותר לאישיותו וליוקרתו של ויצמן. בסוף הגיעו לפשרה. בגן העצום הוקם בית רב חדרים סביב חצר גדולה סגורה ובה בריכת שחייה. הבית הנשיאותי התנוסס על גבעה רמה ממנה נשקפה כל שפלת החוף עד לים. בית ויצמן היה יצירת מופת של מנדלסון. ויצמן התיישב בו ב-1949, כשחזר עם רעייתו מלונדון, שם התגוררו במלחמת העולם השנייה.

לנשיא מונו מזכיר ושליש צבאי. כנהוג לגבי נשיאים. עתה היה השליש אחראי לחיי הנשיא. יהושע חדל להיות שומר הראש. הוא המשיך להיות הנהג גם כשד"ר ויצמן היה לנשיא וכמו כן נעשה גם "אשר על הבית", אחראי לעובדים השונים. יודע כול ושומר הכול בסוד כמוס.

"גם כשהוכתר לנשיא הוא לא התנשא," מבטיח לי יהושע חרל"פ. "נשאר אותו איש רעים, מתעניין בחיי עובדיו, ואף עורך ביקורי פתע בבתיהם. בין שזו המבשלת שחנכה בית חדש, ובין שהיה זה הגנן הראשי, זכריה בן דוד הלוי, שוויצמן אהב להשיח עימו בדברי תורה והוויות עולם. כשהתברר לו שזכריה מוסמך לרבנות סייע לו ויצמן להיות רבה של שכונת שעריים בה התגורר."

יהושע חרל"פ סעד את ויצמן באהבה ובהערצה עד יום מותו. ויצמן נפטר בן 77, אחרי שלוש שנים בלבד כנשיא המדינה, אך הצליח לראות את חזון חייו מתקיים.

בהתאם לצוואתו נקבר ד"ר ויצמן בחצר ביתו. שם גם נקברה אלמנתו, ד"ר וירה ויצמן,שנפטרה 16 שנים אחריו.

הבית הנחשב לאתר מורשת נותר בדיוק כשם שהיה בימי הנשיא הראשון, על הריהוט התמונות והפסלים, כולל כלי המטבח. כיום נחשב בית ויצמן ל"אתר מורשת". הוא חלק מהקמפוס של "מכון ויצמן למדע" וכולל את "יד חיים ויצמן" העוסקת במורשתו הגדולה של חיים ויצמן. הבית פתוח למבקרים לפי תיאום מראש.

תקוה וינשטוק

צלצול מנע עיניי לעצום

מגע

ולהיכנס לעולם נח

נוסע

בין כוכבים

שטים בשמיים תכולים

נעניתי לדובר מרחוק

חצוי

כועס ונוהה

עוגת צמוקים

דבלולים דבלולים

קראתי

בין שורות

למצוא עקבות

חוזר ושואל שאלות

חבוטות

ממאנות לרצות

לאורך שנים היתה הלימה בין שנים גשומות למושלגות. הדוגמה המובהקת ביותר היא כמובן החורף המיתולוגי של 1992, אך הדבר נכון גם בשנים אחרות.

בשנים האחרונות היתה תופעה מעניינת. השנתיים הקודמות היו גשומות מאוד, והמדד הבולט ביותר לכך הוא מצב הכינרת. עם זאת, הן היו מעוטות מאוד בשלגים. בכל אחת מהן היה אירוע שלג או שניים, אך מאוד מינוריים, שהשלג לא נערם בהן.

השנה, עד כה, היא ממוצעת+ בכמות הגשמים. בינואר ירד שלג אך לא נערם. והיום, סוף סוף, לראשונה אחרי שלוש שנים, שלג אמיתי, שלג של ממש, שלג שנערם. עד שעת כתיבת שורות אלו (יום רביעי ב-19:45) גובה השלג באורטל הוא 25 ס"מ, והסופה בעיצומה ותימשך לפחות עד מחר בבוקר.

כמה תובנות מהשלג הזה:

* ליצ'י, החתולה שלנו, חווה לראשונה שלג אמיתי. היא לא מוצאת את עצמה. זה מחרפן אותה, תרתי משמע.

* אין לשלג הזה תופעות לוואי.

* המסכה היא מגן נהדר לפנים, לשהייה בשלג. תודה, קורונה!

* בזכות ההצלחה הגדולה בהורדת השלג, אני שוקל לתמוך בנתניהו. (אפשר להתייחס לכך כאל התחייבות שכתובה על הקרח, כמו ההתחייבויות של נתניהו).

אורי הייטנר

ערב, 17.2.2021