שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

יעניק המכתב העיתי את שני פרסי ישראל האמיתיים:

פרס ישראל בספרות העברית יוענק לסמי מיכאל

בפרס ישראל לחקר הספרות העברית יזכו שניים:

פרופ' נורית גוברין ופרופ' הלל ברזל

על החתום

אהוד בן עזר

צמרת אונסק"ו כינסה את מועצת הביטחון לכינוס חירום, מיטב הארכיאולוגים בעולם ערכו כינוס של קהיליית המחקר הבינלאומי, ארכיאולוגים ובהם חתני פרס ישראל יצאו בקול מחאה על הרס ארכיאולוגיה בשטחי יהודה ושומרון, הרבנים הראשיים לישראל קראו ליום צום ותפילה על הריסת ההיסטוריה היהודית, אנשי דת מכל הדתות בעולם החופשי הביעו זעם על מעשה הוונדליזם הברברי, אנשי הרוח וההגות התראיינו תחת כל מיקרופון פתוח ומחו על הרס ערש הולדת העם היהודי, מטה הקורונה נדחה לשעות הערב בעקבות החלטת ראש הממשלה וראש הממשלה החליפי לקיים דיון דחוף בסוגיה. והארץ רעשה.

השורות דלעיל מצויות בקטגוריית מדע בדיוני, ההרס מתבצע, העובדות נמחקות ומציאות חדשה נוצרת בשטח באין מפריע.

הניסיונות למחוק כל זכר יהודי מכל חלקי ארץ ישראל אינו חדש, ברם נדמה כי באחרונה הוא מתעצם, הרס מזבח יהושע ע"י פלשתינאים, בתום לב או במזיד, היא חלק מההפקרה השיטתית של מדינת ישראל וראשיה לדורותיהם המובילים להתפרקות מנכסיה ההיסטוריים.

המאבק על הזכות ההיסטורית של העם השב לארצו מתקיים יום יום, יש מי מאומות העולם המערערים על האמיתות, על הזכויות ההיסטוריות, על הקושאן היהודי על בעלות וזכות בארץ ישראל. יש מי מבין יושבי הארץ הזו הטוענים כי גזלנים אנו, באנו בחנית ובטילים וכבשנו את הארץ תוך נישול ועוולות, תוך פשעים אנושיים, כובשים בתל אביב ובאיתמר, מתנחלים בבית שאן ובמצפה יריחו.

כדי לאשש הנחות כזב ומרמה אלה, כדי ליצור מצג שווא של עם עבדים מזה רעב אשר הגיח מפולניה ומרוקו ובכוח הזרוע החליט לגנוב את האדמה הזו ולהשתלט עליה, חייב לטשטש את ההיסטוריה, להעלים ראיות, לנתץ ולשבר אותם, להרוס, לקעקע, ליצור מציאות מדומה של מציאות בת מאה שנים ולא בת שלושת אלפים שנה.

ההרס המכוון, הממוסד והשיטתי של מכחישי ההיסטוריה היהודית מתבצע בירושלים, ביהודה ושומרון ובכל מקום שבו ההיסטוריה מדברת יהודית.

המציאות המטרידה והמדאיגה בה אמות הספים לא הזדעזעו, בה ההרס זכה להתעניינות מגזרית מסוימת של מיעוט ישראלים חובשי כיפות סרוגות, הרי דבורה הנביאה ודוד המלך הם שמות של רחובות, את מי מעניין גל אבנים שמזבח יהושע ייקרא, הרוב הישראלי מיהר לדלג על הפגיעה הקשה בנכס ההיסטורי בסגנון דעא"ש.

עוד השמיעו קול זעקה ומחאה מיעוט ארכאולוגים ישראלים, רוב קהיליית הארכיאולוגים בישראל בחרה שלא להשמיע קול כי הרי מדובר בחלקי ארץ ישראל המצויים מעבר לקו הירוק. ההיסטוריה היהודית אינה מתכתבת עם הפוליטיקה העכשווית מהמחלוקות הפנים ישראליות, אלה המקומות בהם הילכו אבות ואימהות האומה היהודית הם מעבר לזמן, מעבר למחלוקת, מעבר למאבקים פוליטיים, הם בעד שימור ההיסטוריה.

עם אשר אינו משמר את עברו, אינו מחבק את ההיסטוריה שלו, אינו מגן על נכסיו ההיסטוריים, חייב לבחון את מערכת ערכיו, חייב לבוא חשבון תוך התבוננות פנימית. האם לא ראוי שהעם היהודי היושב בישראל ובעולם ידרשו ממנהיגי המדינה להרעיד שמיים וארץ, לשמור על ההיסטוריה שלו?

2. הגיע זמן לענווה

"אני ראש הממשלה הבא," "אני מביא עימי מאתיים שנות ניסיון וביצוע," "אני שומע את הבקשות שלכם, קורא אותם ברשתות החברתיות ואני אציל את מדינת ישראל מקריסה,"," רק אני יכול להדיח את האיש המושחת מבלפור," אני ואני ועוד פעם אני, נשיאים ורוח וגשם אין.

אינפלציית שיכורי עצמם ומתבשמי הכוח הווירטואלי, קיבלו שיעור בצניעות ובענווה, איש איש עטה על עצמו ארשת רובין הוד הבא להושיע את גמדי עמו הנאנקים תחת נטל המגפה הקשה, הכלכלה הנשברת, ההנהגה הכושלת על גבול הפושעת לשליחותה. בחר חליפה מחוייטת מדיפה ניחוחות של נכבדות, ענב לצוואר הברבור שלו עניבה, בצבע אדום בדרך כלל, אדום המסמל החלטיות, חד משמעותיות, סמכות, הציבו פודיום מוקף בדגלי ישראל כתפאורה, כיחכחו בגרונם, קראו מהטלפרומפטר את נאום הבכורה בקול מתכתי , סמכותי קול של מי שבאו להושיע את העם הנאנק תחת עומס משא החיים. ובנאום הודו למאות אלפי האזרחים שעד לרגע זה לא ידעו שהפעילו מכבש לחצים כדי שכבוד הנואם ייעתר לתחנונים ויציג את מועמדותו, הנואם הישיר מבט לעבר המיליונים אשר פרצופם הודבק בהתלהבות בלתי נשלטת למסכי הטלוויזיה כשהם משוועים בעיניים בורקות ללטף את שיפולי חליפתו של המלך החדש.

הם עלו אחד אחרי השני, גנרלים ללא חיילים, נגנים ללא תזמורת, משוררים ללא מילים, סופרים ללא קוראים, הם באמת האמינו שבכוחם לחולל את השינוי המיוחל, הם האמינו באמת שהם נושאי שרביט ההנהגה אשר יובילו בעוז ובבטחה את אזרחי ישראל לחוף מבטחים.

הודעות דוברות מטעם עצמם יצאו בתדירות גבוהה מאוד, תוכנית כלכלית, תוכנית מדינית, תוכנית ביטחונית, יכולת למגר את מגפת הקורונה, תוכנית פיוס לאומי, תוכנית לצמיחה מגדרית, תוכנית לחיסול הפשיעה במגזר, תוכנית נגד בנייה בלתי חוקית בדרום, תוכנית להגנת החקלאים, תוכנית להעלאת מדד האושר – לכל עניין תוכנית סדורה פרט לתוכנית לעבור את אחוז החסימה, פרט לתוכנית להתבונן פנימה, לבחון במדד הענווה והצניעות מהי ההסתברות שיוכל המנהיג רב העוצמה בעיני עצמו להושיע את העם.

עופר שלח, בוגי יעלון, חגית משה, דני יתום, רון חולדאי, והרשימה ארוכה – הם אנשים ראויים, הם אנשים שיכולים לתרום למערך הלאומי, האזרחי, החברתי, הערכי – לו רק השכילו להביט פנימה ולהתבונן למציאות בעיניים, לאפסן את האגו, את האישי, את החלומות שהם ואין בילתם – לו רק רתמו עצמם לכוחות הפועלים, איש איש לפי אמונתו, לו רק לא היו מתבשמים ממחמאות חסרי התחייבות בטוויטר, באינסטגרם, ברשתות, לו רק הבינו שהעם לא נמצא שם כי אם משפיעי הדעה אשר מעבר להגיגיהם אין להם שום אחריות לנכתב. לו הקשיבו למצפונם לא היו צריכים לפרוש רגע אחרי הנאום המבטיח והמזהיר, לו רק היו לובשים את אדרת הענווה – הכול היה נראה אחרת.

עמנואל בן סבו

הפתרונות השגרתיים שמוצעים לסוגיית הנשק הבלתי חוקי והאלימות במגזר הערבי – כמו שיטור מוגבר, תוספת תחנות משטרה, הסברה וחינוך אזרחי, תוספת תקציבים, גישור בין משפחות יריבות – לא צלחו, ומדיפים פיזור דעת ואמורפיות. נתרכז כאן בפן אחד של המשבר שהסלים והחריף בשנים האחרונות. כמענה יעיל חייב לבוא פתרון חריף.

הפתרון

נפרט שישה שלבים או נקודות מסגרת במתווה לביצוע תכנית פעולה ברוח שלטון החוק, משילות, ושלום הציבור. כל זאת נוכח משבר ממושך בחברה הערבית של ירי פרוע, רציחות, מעשי וונדליזם, אימה בלילות, ואנרכיה ברחובות.

1. המשטרה תודיע שבעוד שבוע, עם תאריכי-יעד נקובים, כל מי שמחזיק נשק בביתו, בסליק ובשדה, במרתף ובבוידם, חייב על פי דין למסור אותו לידיה. העושה כן יקבל פטור מעונש וקנס.

2. עם תום המועד, יסכימו השלטונות להאריך את ההזדמנות למסור נשק בעוד יומיים, בתקווה שהפעילות הביטחונית בכפר מביאה להפנמה שאכן כללי המשחק בסוגיית הנשק השתנו לחלוטין.

3. לאחר-מכן כוחות המשטרה יתארגנו בכפר אחרי כפר, שכונה אחרי שכונה, להתחיל ברגישות ובנחישות בסריקות נרחבות. בשלב הזה והלאה המבצע חייב לשמור על אלמנט של הפתעה.

4. המדינה תטיל קנס של עשרות אלפי שקלים על החזקת כלי הנשק האסורים. צעד נוסף יהיה לבטל כל סיוע מהמדינה, כמו תשלומי הביטוח הלאומי.

5. בעלי נשק שיגיבו בהתנגדות לבדיקת בתיהם, כל-שכן אם ישתמשו באלימות נגד השוטרים, ייעצרו, יישפטו וייכלאו במאסר ממושך.

6. כל גילוי של כלי נשק או חומר נפץ לאחר תקופת החיפוש הראשונה יגבה מחיר כבד מהעוברים על החוק. המדינה לא תגלה שום רסיס של חמלה כלפי מפרי החוק ולמעשי הפושעים. התושבים שמכבדים חוק ומדינה ראויים לחמלה.

המשמעויות

המבצע של איסוף נשק במגזר הערבי יבהיר את מידת המחויבות של הציבור למטרת ניקוי המרחב על ידי ניפוי הפושעים – שיהיו בני משפחה, חברים, מכרים ושכנים – מכלל זירת התושבים. ערבים ייאלצו להעדיף טובת הכלל או סולידריות משפחתית-שבטית צרה. הם גם יתמודדו עם תחושת עלבון ומצוקה נוכח "כיבוש" המשטרה של יישוביהם. בסוף, או שהמאפיה תשלוט או המדינה.

מרדכי ניסן

מ"ד. זמירות בעין עירון

בבוקר שלאחר אותו לילה שבו כמעט לא ישנו, אזרתי עוז ושאלתי את כרמלה אם היא לא חושבת שכדאי לחדש את ימי רביעי שלנו.

היא לא הרבתה להתלבט ואמרה שהצדק איתי, החיים קצרים וחבל לבזבז אותם.

"אם כך," אמרתי, "אז אבוא אלייך ביום רביעי שוב."

"רק אם באמת תרצה."

"היתה פעם שלא רציתי?..."

עם אורה אני נפגש לעיתים יותר קרובות, כי היא מאלה האוהבים פעילות חברתית, וסוחפת אותי עימה. הרבינו לראות סרטים בסינמטק או להיפגש עם חבריה הטובים, ורדה רזיאל ואמנון ז'קונט. הידידות של אורה עם ורדה נוצרה בעקבות תוכנית רדיו על סיפורי בגידה, שבה ורדה היתה אמורה לראיין את אורה, שהיה לה ספר בכתובים 'שמלת הכלה המכורה' על אותו נושא. ורדה, שקראה את כתב היד לקראת השידור, טילפנה לאורה ואמרה לה שלא תעז להוציא את הספר כי הוא עוד לא בשל וזקוק לעריכה נוספת.

"אבל יש לי כבר הסכם חתום עם הוצאת עם עובד."

"תעצרי את ההדפסה. בואי ניפגש ואני אסביר לך."

השתיים נפגשו לשיחה ארוכה ובעקבותיה הוצא הספר מבית הדפוס, נערך מחדש ויצא לאור באיחור של שנה. מאז השתיים בקשר כמעט יומיומי, וכשיש פגישות מסביב למנגל בחצר ביתה של אורה, או על גג ביתם של הז'קונטים, אני תמיד מוזמן.

אחת הסיבות שבזכותם  המשכתי  לצאת עם אורה, גם בלי שהקריבה את עצמה למעני, היה בגלל ששנינו אהבנו ללכת לערבי שירה בציבור. אני לא יודע מי הביא לידיעתה את ערבי השירה בעין עירון, אך ברגע שהציעה לי לנסוע לשם, נזכרתי שיהודה אטלס הוא יליד עין עירון והצעתי לצרף גם אותו.

השירה היתה בחצר ביתם של זוג מושבניקים, יעל וחגי פרידמן, שפינו שטח שבין עצי הפרי והנוי שגדלו בה, ומילאו אותה בספות ישנות ורהוט ישיבה שאנשים זרקו לרחוב. לריהוט העתיק הוסיפו כסאות פלסטיק לבנים, והתאימו את המקום לאנשים שאוהבים לשבת במעגל ולשיר. השמועה על הערבים הללו הגיעו לאזניהם של אקורדיוניסטים שהתזמורת הפילהרמונית לא הכירה בגדולתם, ואלה הובילו את השירה.

כשיעל פרידמן, חברת להקת הנח"ל לשעבר, זיהתה את שלושת הסופרים שהגיעו במפתיע, גילתה תושייה ספונטנית, ושילבה אותנו בתוכנית הערב. אטלס התכבד להיות הראשון וסיפר על  ילדותו ונעוריו בעין עירון. אורה ריגשה את הקהל בסיפור אישי על חייה עם  פרחח תל אביבי, שהחליט לחזור בתשובה וחייב אותה ללכת למקווה, ולחתוך את ניירות הטואלט ביום שישי, לבל תחלל את השבת למחרת.

כשהגיע תורי להתקרב למיקרופון, הפתיעה אותי יעל בסיפור שמזמן שכחתי אותו.

לפני כעשרים שנה, כך סיפרה, חוותה תאונת דרכים קשה ושכבה כחצי שנה בבית חולים. כשהחלימה חלקית ונשלחה להמשיך לשכב בביתה, טילפנה אליי להודות לי על שבעזרת הספרים שלי הצליחה להתגבר על כאביה, ורצתה לברר אם בינתיים כתבתי ספרים חדשים, כי מזמן לא צחקה. הבטחתי לבוא לבקרה ולהשלים את הספרים החסרים.

כשקיימתי את הבטחתי  והגעתי למושב עם אשתי וילדיי, מצאנו נערה חיננית זהובת שיער המדדה על קביים. היא קיבלה את פנינו בחיוך מקסים  ולא ידעה איך לחבק אותנו בלי ליפול. ישבנו כשעתיים  בחצר המוצלת, זה היה לפני שהתמלאה בספות וכסאות, וחיסלנו את כל הפירות והעוגות שהיו בבית.

את זאת סיפרה יעל לכל אלה שבאו לשיר, ואני השלמתי והוספתי את מה שהחסירה. בסיום דבריה פתחה את הספר "על הא ועל דא" שחגי הביא לה מהבית, וקראה כמה שירי ילדים, כשאני מלמד את הקהל, איך לצעוק בצוותא את ההברה האחרונה של כל שורה. בסיום היו מחיאות כפיים ואני הסתכלתי לראות אם אותה אישה לבנת שיער שמשכה את עיני עם בואי, גם היא בין המוחאים. היתה זו אישה דקת גזרה הלבושה במכנסי ג'ינס כהים וחולצת טי-שירט בהירה. האישה בלטה ביופייה העדין  ובהליכתה האצילית. את גילה היה לי קשה לקבוע, כי התבלבלתי בין הופעתה הצעירה ובין שיער השיבה שלה, האסוף לקוקו המהודק על ידי פרח ורדרד.   שיערתי שהיא בטח אשתו של איזה שר בממשלה, או דיפלומט רם יחס, והתפלאתי לראות שהיא יושבת ליד גבר שחרחר צחור שיניים הנראה לכל היותר כמנהל חשבונות.

עם בוא מועד ההפסקה הזמינה יעל את כולם לסור אל הסככה הסמוכה ולהתכבד. אטלס תכף קם למלא את הפקודה ואת הבטן, ואילו אורה ואני העדפנו לחכות ולא להידחק עם כולם. ואת מי אני רואה פורשת מהנדחקים וצועדת לעברנו בהליכתה המרשימה? מי אם לא  אותה כסופת שיער, העוטה על פניה חיוך עדין שנראה כמכוון אליי. לא הופתעתי, כי אני רגיל שאחרי הרצאה שלי, תמיד ישנו מישהו  שבא אליי להגיד לי שקרא את  כל הספרים שלי וגדל עליי. יש גם המוסיפים שהם מצרים שלא הביאו את הספר 'שמונה בעקבות אחד', ששוכב בביתם עוד מאז בר-המצווה והם יודעים אותו כמעט בעל פה. אני כמובן אף פעם לא מתקן את מי שאומר לי זאת, ולא מגלה לו שזה ספרה של ימימה צ'רנוביץ ולא שלי, כי למה להביך אנשים?

הייתי סקרן לדעת מה הגבירה המלכותית הזאת תגיד לי, אך השתדלתי להישאר קר רוח ולא להיראות להוט. כאשר הגיעה למרחק חמישה צעדים מאתנו, קמתי ממקומי, ספק לכבודה ספק לרענן את עצמותיי. היא התעלמה ממני ופנתה ישירות לאורה להגיד לה שהסיפור שלה ריגש אותה מאוד, אבל היא לא קלטה את שם הספר שמתוכו הסיפור לקוח.

אורה, שגם היא רגילה שבאים אליה, התחילה להגיד לה את שם הספר 'מאה תפוחים חדשים ללא מע"מ' ואת שם ההוצאה, וגם את שם ספר הילדים האחרון שכתבה, ואת הספר הבא שהיא מתכוננת לכתוב.

כיוון שכבר עמדתי, הצעתי לאישה לשבת במקומי ואני הלכתי לחפש את יהודה, כדי שהגברת לא תחשוב שהיא בכלל מעניינת אותי.

את יהודה מצאתי עומד מול כמה מושבניקים השומעים בצמא את מה שיש לו להגיד. כשראה אותי שאל לאן נעלמתי והכיר לי מישהו שאחיו היה בפלמח, ורוצה לדעת אם אני אולי הכרתי אותו. כאן הרמקול הזכיר לכול הזוללים שההפסקה תמה וביקש מכולם לחזור למקומות, או  להצטרף למעגל הרוקדים. האקורדיוניסט הראשי, שלימים הכרתי את שמו, מאירקה, גגן במקצועו, נעמד במרכז החצר ועד מהרה נוצר סביבו מעגל שהלך וגדל. המחולות החזירו את אורה לימי נעוריה, היא קמה לרקוד ומשכה אותי אחריה. למזלי היו אלה ריקודי מעגל ישנים שעוד זכרתי מהקיבוץ והצלחתי לא לבייש אותה. מולי במעגל ראיתי את בעלת הקוקו הוורדרד, רוקדת לצידו של אותו גבר שחור שיער, אשר לימים נודע לי שהוא באמת מנהל חשבונות. היא רקדה בצורה די מהוססת, בעוד הגבר שלצידה חולל כרקדן מקצועי, בלי שנזקק כמוני להסתכל על צעדי הרוקדים האחרים. 

הערב הסתיים בשעה 11 בלילה. יעל קמה בעזרת חגי בעלה, אמרה תודה לכל המשתתפים והמנגנים, הזכירה לטובה את שלושת הסופרים המפורסמים, והזמינה אותם לחזור ולהשתתף גם במפגשים הבאים. את דבריה סיימה בתזכורת שהמפגש הבא יהיה בעוד חודש, והפעם ברמת הכובש, ויהיה מוקדש לזכרו של חבר הקיבוץ אמיץ, שנהרג בתאונת דרכים שנה קודם. הוא היה בין המתמידים לבוא לשיר בעין עירון,  ובלט בכישרונו  המיוחד לנגן על קופסת גפרורים.

בדרך חזרה אמרתי לאורה שמכירות הספרים שלה בטח יגדלו השנה.

אורה תכף הבינה למה אני מרמז ואמרה:

"אין סיכוי. היא אמרה שאת כל הספרים שהיא קוראת, היא מחליפה בספרייה, כי הארון שלה כבר מפוצץ מרוב ספרים."

פוצ'ו

המשך יבוא

"הנה הדגיגים באקוואריום שבביתי.

לא רק שאינם מבינים מהי הזכוכית שסוגרת עליהם,

והיכן הם נמצאים –

הם אפילו לא יודעים שהם ברמת-גן.

וכך מצבנו כלפי עולמות האין-סוף,

כלפי אפשרויות קיום אחרות.

תאר לעצמך איזה מאמץ עילאי

היה נדרש להסביר לדגים

שהם נמצאים ברמת-גן!

וגם אז, מה היה כבר משתנה בעולמם?

האם המאמץ היה כדאי?"

פנחס שדה בשיחה עם אהוד בן עזר, 29 במרס 1971

לפני 50 שנה

בדידות דקה

אליהו על הכרמל

נביאי בעל ואשרה

ממולו ומצדיו

"חזקני אך הפעם"

האש אוחזת

המזבח בוער

"ה' הוא האלוהים"

צועק ההמון

שרגע לפני

עבד כל אלוהים

מלבדו

קול דממה דקה

https://mida.org.il/2021/02/17/כך-מנעתי-את-זכיית-דיוויד-נוריס-במרוץ-לנ/

בשנת 1949 קיבל הנשיא חיים ויצמן מתנה מחברת "פורד": מכונית "לינקולן קוסמופוליטן", המכונית המפוארת והאקסקלוסיבית ביותר של החברה אז. מכוניות מדגם זה נתנה לנשיא ארצות הברית הארי טרומן שהפך אותה למכוניתו הרשמית.

ה"לינקולן" היתה שיא הקידמה והאיבזור. שמשה קדמית כיחידה אחת. חימום וקירור חזקים. חלונות בהפעלה חשמלית. זכוכית עבה להפרדת הנהג מהנוסעים (ויצמן הדמוקרט מעולם לא סגר את המחיצה. בטח ביהושע חרל"פ שישמור סוד). רדיו, טלפון נייד (שטרם היה בשימוש בארץ), מכתבה מתקפלת, סיגרים במקום נסתר. אפילו מטרייה ותרמוס. ששת המושבים היו מעור. וחלקי המתכת, הידיות, המאפרות – מזהב טהור. קוסמופוליטן – מכונית הנשיא שנחשב גם למנהיגה של יהדות העולם.

ה"לינקולן" היתה המכונית הנשיאותית של הנשיא הראשון. על פגושיה, מלפנים ומאחור, היה סמל המדינה, ועל כנפה השמאלית, דגל ישראל. אבל ויצמן השתמש בלימוזינה היוקרתית הזו פעמים ספורות בלבד. כבר היה חולה ושבור, עיוור למחצה. נסתיימה התקופה שיהושע הסיע אותו בבקרים ל"מכון ויצמן", ובערבים לטיול קצר לחופי ים קרירים ושלווים. לעתים נפוצה השמועה כי הנשיא ויצמן הגיע – ועם רב נהר לראותו. עתה היה יהושע יותר כאח סועד וה"לינקולן" שימשה בעקר להסעת דיפלומטים מבתיהם אל הקריה, שם מסרו לנשיא את כתב האמנה שלהם.

אחרי מותו של ויצמן לא השתמשו יותר בלימוזינה. היא עמדה בחצר הבית ופגעי הטבע עשו בה שמות. זאת למרות ערכה הישראלי-ההיסטורי וערכה המוזיאלי, כמכונית יחידה במינה. בשנת 2003, כחמישים שנה אחרי פטירת הנשיא הראשון, האדם האחרון שנסע בה – זכתה המכונית לעדנה. היא שופצה ביסודיות – שיפוץ שהיה קשה יותר מעצם בנייתה של המכונית. אף בנו לה ביתן מתכת קטן. מכונית האספנות מוצגת לראווה בקמפוס של מכון חיים ויצמן למדע ברחובות, ליד ביתו השמור אף הוא, וניתן לראותה באותו סיור.

מכונית ה"לינקולן קוסמופוליטן" של ויצמן. צילום בוויקיפדיה.

2. צמח החודש: על דשא, עשב וירוקים אחרים

בעקבות מאמרה של ד"ר שרה'לה אורן

זה כעשור שד"ר שרה'לה אורן כותבת את "צמח החודש" שלה. על צמח חודש אדר, למשל, כתבה אפילו יותר מעשר פעמים: יש גם אדר ב'. ואף על פי כן היא מוצאת תמיד נושא חדש המתאים לאותו חודש ותקופה. כבר כתבה על צמחים בתחפושת לפורים שבחודש אדר, על מגילת אסתר ועוד כהנה וכהנה. השנה, לאור החיסונים שעושים אותנו ל"ירוקים", מאמרה מוקדש ל"דשא, עשב וירוקים אחרים".

הדשא, העשב ושאר הירוקים זקוקים מאוד למי גשמים. אחרי הגשמים הם מופיעים כאילו מאליהם, בלי שיד אדם תזרע או תשתול אותם.

את עיקר מימיה מקבלת ארץ ישראל מהגשמים היורדים בממוצע כשלושים ימים בשנה. ימים אלה מרוכזים במיספר מצומצם של כמה חודשים בשנה. כבר בנדודיהם במדבר נאמר לבני ישראל: "והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה... למטר השמיים תשתה מים" (דברים, י"א).

הגשמים יוצרים מהפך בנוף הארץ. היא מתכסה במרבד ירוק מהצפון עד למדבר. מרבד זה, מציינת ד"ר שרה'לה אורן, מקבל מישנה חשיבות נוכח העובדה כי בימי החורף אין את שבעת המינים שארץ ישראל נתברכה בהם, אלה שהיוו את סל המזונות העיקרי של יושבי הארץ. בחורף אין גם עץ הנושא פרי. ניתן אמנם להשתמש בפרי שיובש – דבלים, צימוקים, תמרים, חיטה ויין. אבל לא הרי המיובש כהרי הטרי. את הירק הטרי לאדם ולבהמה מצאו אבותינו בטבע: "ונתתי עשב בשדך." (דברים, י"א).

"ארורה האדמה בעבורך. בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה." נאמר בספר בראשית ( ג', י"ז ). זה העונש שקיבל האדם על אכילת הפרי האסור, פרי עץ הדעת, בגן עדן: את מזונו ילקט מירק השדה.

הגמרא אומרת כי האדם מרד בצו הזה. חש פחיתות כבוד: הרי הוא נזר הבריאה שאף העניק לבעלי החיים את שמותיהם! – ככתוב בבבלי פסחים קי"ד: "בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאדם 'וקוץ ודרדר תצמיח לך' זלגו עיניו דמעות. אמר לפניו: 'ריבונו של עולם! אני וחמורי נאכל מאבוס אחד?' כיוון שאמר לו 'בזיעת אפיך תאכל לחם' נתקררה דעתו."(בבלי, פסחים, קי"ח). הקללה היתה דווקא לשביעות רצונו של האדם.

הכתוב בבראשית זהה למחקר הארכיאולוגי בתולדות האנושות: האדם הקדמון תיפקד כצייד-לקט. בין השאר מצא את מזונו בעשב השדה – בשורשים, בעלים, בפרחים ובפירות. רק אחר המהפכה החקלאית, כשהפך ליושב קבע, למד להוציא את לחמו מהאדמה.

לדשא, שלא פעם הוא מרמס לרגלינו, חשיבות ורבגוניות עצומה. מיניו השונים של ירק השדה משמשים למאכל, לתבלין, לרפואה ואף לבעירה, לסיבים, לצבע ועוד. ד"ר אורן מדגישה כי חשיבותו של העשב בחיי האדם בארץ מתבטאת בעצם ריבוי השמות והמונחים המתארים את העשב. בבריאת העולם כונה "דשא עשב" (בראשית א', י"ב). בעונש שקבל אדם אחר הגירוש מגן עדן היה "עשב השדה". (בראשית ג'). היתר לאכול בשר לאחר פרשת נח תואר כ"ירק עשב". ישעיהו הנביא הרחיב את הלקסיקון: "עשב שדה וירק דשא חציר גגות" (ישעיהו, ל"ז, כ"ז). "כציץ השדה" (ישעיהו, מ' ו'). ומשורר תהילים כתב "לבשו כרים... ועמקים יעטפו בר." איוב כינה את הירק 'עשבות הרים" ועוד ועוד.

דשא. ויקיפדיה

הירק הטבעי מופיע בארץ רק 3-4 חודשים. בשנה. תופעה עוצמתית וקצרה זו מעניקה לנו גם שפע סמלים ומשלים. בפי הנביאים העשב מהווה סמל לדבר המופיע באופן בולט במלא הדרו – אולם תפארתו אינה נמשכת והוא נעלם במהירות ואיננו. העשב הינו גם משל לחיי האדם הקצרים לעומת חיי הנצח של האל: "ימי כצל נטוי ואני כעשב איבש. ואתה ה' לעולם תשב" (תהילים, ק' ב'). "אנוש כחציר ימיו כציץ השדה כן יציץ כי רוח עברה בו ואיננו ולא יכירנו עוד מקומו." אף זאת בתהילים, (תהילים ק"ג, ט"ו).

ההתייבשות וההיעלמות המהירה של הירק מהווה גם סמל לגורל הרשעים. היום טוב להם והם מתבלטים ובוטחים בעצמם, אך גורלם נחרץ להיעלם במהרה: "אל תתחר במרעים, אל תקנא בעושי עוולה כי כחציר מהרה ימלו וכירק דשא יבולון" (תהילים ל"ז ב')." וכן "בפרוח רשעים כמו עשב... להשמידם עדי עד." (תהילים, צ"ב).

ושרה'לה, כדרכה, מצמידה את הצמח לאקטואליה וגם לסיום טוב: "כעת כשאנו יוצאים מסגר ממושך מחוסנים כנגד המגפה, נוכל לאחל לכל באי עולם טיול מרגיע במרחבים של ירק רענן בטבע, אותו תיאר הנביא ישעיהו במלים נרגשות: 'וראיתם, ושש ליבכם ועצמותיכם כדשא תפרחנה" (ישעיהו, ט"ו). ובעיקר, אומרת ד"ר אורן, נאחל ביטחון במרחב שלנו, בדומה לרועה המיטיב באחד ממזמורי תהילים, "בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני, נפשי ישובב." (תהילים, כ"ג ב').

תקוה וינשטוק

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

שושנים אלה – שאני רוצה לספר עליהן, נמוגות כערפל מדי בואי לנגוע בהן.

אולי היתה מנגינה אוורירית, קלה – כזו של שופין, הולמתן יותר. הן היו ורודות בהירות, שקופות; כותרתן – קלושה ולבנה כמעט, ורק בשפת עליהן הצטבר קצת מן הוורוד, בהיסוס ובכתמים דקים כעומד לעוזבם ולפרוח – כאבק או כקרן שמש שוקעת.

גוון בן גוון זה, המעודן והרועד, היה מציץ מאחורי גדר ירוקה צפופה של קוצים דוקרניים, מהודקת ומתוקנת בכמה שורות חוטי-ברזל קיפודיים.

עם בוקר היו שתי ילדות קטנות עוברות לאורך גדר זו, משרכות דרכן לבית-הספר; אך ראשית היתה הגדר, ובין סבכיה, רחוק מאחוריה בחביון חשרת עלים, התנוססו שתיים שלוש שושנים עם עטרת ורוד ענוג בקצותיהן – זורחות היו בין ירק-סבכיהן ומתלהלהות ככוכבים רחוקים...

הכפתור היה נפתח אט ובשהות מתאפקת; בבוקר הזדקרו שני עלים ענוגים, בצהריים כשעברנו עבר עטה זוך עגול – כהילה קטנה, את לב-הכפתור, ולמחרתו עמדה שושנה גדולה אשר רוח נשב כבר בין עליה – היא היתה כפורשת כנף, כעומדת להתעופף,

ובערב היה גל לבן מונח לרגלי השיח –

"חבל – " היתה לוחשת חברתי בקול לא-קול.

יום אחד היינו שוקדות על השיחים לראות בפלא – מונות את הכפתורים: "זה עתיד להיבקע מחר – כולו תפוח ומעוגל עד 'להתפוצץ'," – היתה אומרת חברתי. אחד כבר "התפקע" ושילח לשון ורודה מחוץ לכיסוי הירוק. ואחד קטן קשה ונוצץ, "וזו, ראי זו." ואחת גדולה וטלולה התנוססה על גבעול ארוך, והאודם הענוג על שפתה וריחה הדק, זכר של ריח כמשהו מתפוח בשל הנמצא הרחק-הרחק באיזה מזווה נעלם. "הה, מי יתננה בידינו!"

מי יתננה...

הגעגועים היו גדולים, מין כוסף מהול בכאב, ושתינו מאוחדות בו, כגוף אחד, והשושנה רחוקה-רחוקה כאילו היא בעולם אחר, לא זה שבו אנו עומדות כעת וילקוטינו על השכם הדק.

הימים היו מצועפי-עננים, טפוחים מזרזפים פה ושם אגל-מטר אחרון. איש לא שעה אליהם כעת, מתנהלים היו בתהלוכות-פאר וצרים צורות מצורות שונות בתוך התכלת הלחה. והאדמה היתה עמוסה ירק עבה ודומם, רק שטחי הפרגים היו מתחילים לצלצל בנגוע בהם השמש, באפרים רחוקים...

והלילה היה מתנדנד על פני ריחות תפוחי-הזהב הפורחים – ונירדם לקול קירקור צפרדעים בביצה.

שתינו היינו יחפות באותו בוקר, והחול שספק כבר החל להתחמם היה מתוק לכף-הרגל הערומה – כחלב לגרון החולה.

ה"סעסעה", האפונה הפיראית בצידי הגדרות זה עתה פתחה את "פרפריה" הגדולים והזהובים ואנו הלכנו הלוך ותלוש. כל "פרפר" היה מתוק ופושר מחום השמש ובא אל קירבנו כדבש. תלשנו מכל הבא ביד. חמציץ שהיקהה את שינינו מרוב חומץ – ומיד פלטנוהו בסילון ירוק שהשתפך על שמלותינו.

תלשנו יקינטונים כחולים כבדים, ושלוויות נוטפות חלב לבן, וזרקנום מירמס לרגלי העוברים. התפלשנו בחול עם האנקורים המזוהמים ונכנסנו לתוך שלולית של בוץ קריר ודביק – עד לברכיים. השתוללנו כסייחות והסרט האדום על גב חברתי היה מפזז כמטורף. לפתע עמדה על מקומה. היבטתי בה וראיתי אש בעיניה הירוקות. היא תפסה בידי והובילתני לגדר שמאחוריה פרחו השושנים.

הסייג העבות היה מאיים ושחור, דחוס מקוצים ואולם היו בו אי-אלו "מנהרות" מפולשות – מקום עבר בו כלב או חתול. שתי שושנים טלולות גדולות כיצוקות מחרסינה שקופה הסתתרו עמוק בתוך ירק השיח, אפלולית היתה שורה עליהן – והן רמזו וליהלהו כשמחי חיים רחוקים טמירים...

"בואי – " אמרה חברתי בהחלטה, "נקטוף אותן."

דמי עמד מזרום.

"לקטוף אותן!" – אמרה בביטחה, מתחה את עצמה ונעשתה מאורכת ודקה, הרחיבה בידיה את הפתח הצר, הרחיבה והתפתלה כחתול-בר, נידקרה וליקקה את אצבעותיה מכאב, זחלה והתקדמה, ואני אחריה, והנה אנו ליד השיח, והוא גבוה מן המשוער, ואנו כה פעוטות ומבוטלות. השד נכנס בה בחברתי בראותה את משאת-נפשה מקרוב, התנפלה על השושנה הקרובה ביותר והחלה תולשת במהירות ובעצבנות, תלשה ותלשה, אולם הגבעול היה עיקש ומלא-קוצים, ולא ניתק מהרה, עד שתפשה את השושנה בראשה וכל עליה – מפוררים בכף-ידה...

אני לא הספקתי לשלוח יד, עיניי נמלאו על גדותיהן מן הזוהר הוורוד, קירבתי את פניי אליו, נגעתי בו בלחיי, ועדנה רכה, כמעיין סתרים, זרם ממנו אליי...

"השומר!" – פרצה צעקה מפי חברתי. מיד קפצה אל הפתח הצר, נדקרה, צעקה אליי דבר-מה, זחלה ועברה, ואני נישארתי קפואה על מקומי, ועד שהתאוששתי לא נישאר ממנה אלא הסרט האדום שנשר מצמתה, והיה מונח לאורך השביל שעברה בו – כשלולית דם ארוכה.

*

נכתב: 1945-1946 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1903-1905 לערך. נדפס לראשונה: "הארץ", 13.4.1946. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 118.