שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

מיכה ז' ו'

מתוך "חדשות מחלקה ראשונה", 21 בפברואר 2021

לפי התובנה המקובלת והתקינות הפוליטית, הרשות הפלסטינית נכונה לדו-קיום בשלום עם ישראל; דו-קיום בשלום יקודם על ידי הגברת התמיכה ברשות הפלסטינית; הרשות הפלסטינית רואה בסיום "כיבוש 1967" את ליבת שאיפותיה ומדיניותה; וסיום "כיבוש 1967" (שטחים-תמורת-שלום) הוא תנאי לדו-קיום בשלום.

האם הנחות אלו תואמות את המציאות הפלסטינית?

בעוד שהאתוס הפלסטיני כולל מרכיבים דתיים, מדיניים, רעיוניים, דמוגרפים ומשפטיים, הרי שליבת האתוס מעוגנת באדמה מוגדרת, השומטת את הקרקע מתחת לרגלי תפישת שטחים-תמורת-שלום.

מרכזיות "אדמת 1948" באתוס הפלסטיני נידונה במחקרי ובספרי ד"ר יובל ארנון-אוחנה ז"ל, מזרחן פורץ-דרך בסוגייה הפלסטינית ("קו החריש והאש – 150 שנות סכסוך"). לדוגמא, ששת כרכי אל-נכבה ("האסון") מפרי עטו של ההיסטוריון הפלסטיני עארף אל-עארף, כמו גם האמנות של פתח' ואש"פ (1959 ו-1964 – שמונה, ושלוש שנים – לפני 1967) – המהווים את מקור הסמכות והחזון של הרשות הפלסטינית – וספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית.

מסמכי יסוד אלו הם החממה היעילה ביותר של הטרור הפלסטיני מאז 1948, שהתעצם מ-1993. הם מתמקדים בהשלכות כישלון המלחמה הערבית ב-1948/49 על החברה הפלסטינית.

להערכת ה CIA-המלחמה הערבית – בגיבוי חמש מדינות ערב וערבים מקומיים – היתה יכולה להביא לחורבן ישראל ולשואה יהודית שנייה תוך פחות מעשור.

לפי ד"ר ארנון-אוחנה, ספרי היסוד הפלסטיניים שופכים אור על פיצול החברה הערבית מערבית לירדן. בעוד ערביי ההר ביו"ש ובגליל מפגינים גיבוש-יחסי היסטורי, אתני, חברתי, תרבותי ורעיוני, הרי שערביי מישור החוף (מאשקלון עד עכו) והעמקים מפגינים רמת גיבוש נמוכה-יחסית.

חלק גדול של משפחות ערביי השפלה היגרו במאה ה-19 וראשית המאה ה-20 ממדינות מוסלמיות, כפי שנשקף משמות החמולות הגדולות: חמולת אל-מוגרבי היגרה מאלג'יריה, אל-תורכי מתורכיה, אל-עג'מי מאיראן, אל-כורדי מקורדיסטן, אל-עיראקי מעיראק, אל-הינדי מהודו, אל-מסרי ממצרים, מצראווה ממצרים, אבו-קישק ממצרים, חוראני מסוריה, בושנאק מבוסניה, חבאש מאתיופיה, יאמאני מתימן, תורקמן מתורקמניסטן וקווקז, הווארי מצפון סודאן, ערביי ג'סר אל-זרקא מסודאן, ערביי סמח/צמח ממרוקו, ועוד.

ואכן, רוב ערביי ההר לא נטשו את בתיהם במלחמת 1948/49, לעומת רוב ערביי השפלה והעמקים שנטשו את בתיהם. רבים אף נטשו לפני אישור "תוכנית החלוקה", טרם פריצת מלחמת השחרור, ובחודשים הראשונים למלחמה, כאשר הכף נטתה לצד הערבי. חלקם חזרו למדינות המוצא של משפחותיהם; חלקם נענו לקריאות מנהיגים ערביים שהאיצו בהם לעזוב-זמנית כדי להקל על פלישת הצבאות הערביים; חלקם היו עובדים זרים ששבו למדינותיהם; חלקם נסחפו אחרי השכבות האמידות שעקרו ללבנון ולמדינות נוספות; חלקם נטשו כתוצאה מעימותים בינערביים; וחלקם נטשו כתוצאה מהקרבות.

ד"ר ארנון-אוחנה מציין שערביי יו"ש מכונים "ערביי פנים" (אל-דאח'ל), לעומת ערביי החוף והעמקים (שנטשו), שהם הגרעין הקשה של "ערביי חוץ" (אל-ח'ארג'), ולמעשה הם "ערביי 1948". הם גם מהווים את רוב כוח האדם וההנהגה של אש"פ, חמאס והרשות הפלסטינית, הרואים ב"טענת השיבה" לאדמת 1948 ועקירת "הישות הציונית" את בבת-עינם.

בניגוד לתובנה המקובלת ולתקינות הפוליטית, ליבת האתוס הפלסטיני אינה "כיבושי 1967" – אלא "כיבושי 1948"; אינה דו-קיום בשלום עם ישראל, אלא ללא-ישראל; ואינה גודלה – אלא קטיעת קיומה – של ישראל.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* מפלגת ההשתמטות – איתמר בן גביר לא שירת בצה"ל. צה"ל לא גייס אותו לשורותיו, כי לתת נשק לאדם מסוכן כל כך זו הפקרות. בצלאל סמוטריץ' דחה את הגיוס במסלול ההשתמטות "תורתו אומנותו". הרעיון שעומד מאחורי מסלול ההשתמטות הוא שהבוחרים בו "ממיתים את עצמם באוהלה של תורה", כל זמנם מוקדש ללימוד תורה וכל דבר אחר הוא ביטול תורה. בשנות דחיית השירות ביטל סמוטריץ' תורה ועשה שני תארים בעריכת דין. בשעה שבני גילו שכבו במארבים בלבנון, נלחמו ביהודה ושומרון ובעזה בתקופות הפיגועים הקשים ובמבצע "חומת מגן" וחרפו את נפשם על הגנת המולדת, הוא הוציא "מצעדי בהמות" הומופוביים, חסם כבישים ונחשד בניסיון לפיגוע נגד תשתיות במחאה על עקירת גוש קטיף. רק בגיל 28 התגייס למיני-שירות של שנה וחצי.

לכך מחנכת הציונות הדתית? אלה המודל לחיקוי שלה?

* מסע נקם – במקום להקדיש את כל המאמצים להחלפת השלטון, יש עתיד מתמכרת למסע נקם בכחול לבן.

* נוהג בצביעות – מי שתובע מגנץ לפרוש ואינו תובע זאת ממרצ, שמפלרטטת עם אחוז החסימה – נוהג בצביעות.

* אתנחתא הומוריסטית – יש קבוצת פייסבוק שנקראת: מרב מיכאלי לראשות הממשלה.

* "מענק" בחירות – שתי ועדות חקירה ממלכתיות חקרו את פרשת ילדי תימן ולא מצאו שמץ של ראיה לטענת החטיפה. זו גם מסקנתם של היסטוריונים החוקרים את הפרשה. אבל הממשלה החליטה על פיצויים. אין זה אלא "מענק" (אם לנקוט לשון נקיה) בחירות.

* מי שגר בבית מזכוכית – גדעון לוי תקף בחריפות את איבתיסאם מראענה, על כך שחזרה בה מהרשומה שלה שבה התגאתה בכך שלא עמדה בצפירה, וכמעט האשים אותה בבגידה. "חבל שמראענה עצמה חזרה בה מדבריה מלפני עשר שנים. הם תקפים גם כיום לכל אזרח ערבי שלא איבד את שארית כבודו הלאומי... ערבי שעומד דום בתום לב בצפירת יום הזיכרון לחללי צה"ל, החיילים שהרגו בבני עמו, שכבשו את ארצו, שגירשו את אבותיו וממשיכים להתעלל באחיו. ערבי שעומד בצפירה עושה שקר בנפשו ובוגד בעמו. חד וחלק."

המלצתו לערביי ישראל היא "לנסוע בצפירה, כן, דווקא בצפירה, להתריס כנגד קידושם של אלו שהשתלטו בכוח על ארצך והחריבו את עמך."

מעניין שכבוד לאומי הוא דבר שלוי בז לו כאשר מדובר בכבוד לאומי יהודי. ובכלל, כאשר הוא משתמש במושג "בגידה" כדאי שיזכור ביטוי מסוים על מי שגר בבית מזכוכית.

* תגובת הרמב"ם לשרלטן – והרי הודעה שהתקבלה זה עתה. הגיעה תגובת הרמב"ם לקמפיין של השרלטן יובל אשרוב נגד החיסונים: "הרחק מערש הדווים כל רופא אליל... תן בליבי לשמוע בקול חכמים אמיתיים, בני אומנותי... חזקני ואמץ לבבי נגד השוטים המתחכמים."

* סגר בפורים וחזרה ללימודים – בנושא חזרת חטיבות הביניים ללימודים בערים ירוקות וצהובות אני מתנגד לעמדת משרד הבריאות. דעתי היא שיש להחזירם בשבוע הבא, כיוון שהנזק של ההיעדרות הממושכת, שנה (!) מבתי הספר; הנזק הרגשי, הנפשי, החברתי והלימודי חמור ביותר, ובניהול סיכונים נכון, בימים אלה של ירידה בתחלואה ושל חיסונים, נכון להחזיר אותם מוקדם ככל האפשר, ולא ימים אחדים לפני צאתם לחופשת פסח ממושכת.

בנושא ההגבלות בפורים עמדתי כעמדת משרד הבריאות ואף קיצונית יותר. לדעתי, נכון להטיל סגר מוחלט לארבעה ימים בפורים, כדי למנוע את ההתקהלויות הפורימיות הרות סכנת ההידבקות.

* מבחן הסולידריות – ועד עובדי המועצה האזורית גולן הודיע על השבתת מערכת התחבורה בגולן, בשל סכסוך שכר של הנהגים. אני יוצא מנקודת הנחה שהעובדים צודקים בטענותיהם. אולם בשנה כה קשה, שבה עשרות אחוזים מאזרחי ישראל ובהם רבים מתושבי הגולן יצאו לתקופות ארוכות של חל"ת, ובתקופה של אבטלה קשה ועסקים קורסים – ניהול מאבק על גובה השכר הוא לעג לרש וחוסר סולידריות חברתית. עצם המחשבה על השבתת האוטובוסים, כלומר ההסעות לבתי הספר, שמשמעותה אי קיום הלימודים אחרי שנה שהתלמידים ישבו בבית, זו עזות מצח ובריונות. על המועצה לעשות הכול כדי למנוע את השביתה. עליה לנהל מו"מ בניסיון להגיע להסכם ובמקביל לפעול בבית הדין לעבודה להשגת צו מניעה. אך באין הסכם ולא צו מניעה – יש לבצע את ההסעות באמצעות חברות פרטיות.

ועד העובדים הוציא גילוי דעת לתושבים. לשם מה? כדי לבקש סולידריות. מי ששובר את הסולידריות – אין סולידריות אתו.

* עסקה ובריאות – העסקה עם סוריה, של חיסונים תמורת הצעירה, הזכירה לי סיפור שקראתי בספרו של רפי איתן – "איש הסוד". מאיר עמית, ראש המוסד, עשה מאמצים רבים להציל את אלי כהן מחבל התלייה. הוא יצר קשרים עם סוריה והציע לה סיוע בשורה של תחומים ובהם תרופות מישראל. לדאבון הלב, כידוע, הסורים לא התרצו ואלי כהן הוצא להורג.

* הנראטיב השקרי – הפרק הראשון של הסדרה על אריק שרון בכאן 11 נפתח בביקורו בהר הבית בספטמבר 2000. היה בכך מסר, שביקורו הוא שחולל את מתקפת הטרור הקרויה בשם החיבה המכובס "האינתיפאדה השנייה". זה הנראטיב הפלשתינאי השקרי. המודיעין הישראלי ידע כבר בתחילת 2000 על מתקפת הטרור והתריע בפני ברק לא רק על כך שתפרוץ, אלא תיאר בדיוק את המתווה שלה ואפילו את מועדה. אלא שברק, שיודע הכול יותר טוב מכולם, זילזל. הדברים מפורטים היטב בספרו של יעלון "דרך ארוכה קצרה" ובספר השיחות של שמעון שיפר עם עמוס גלעד. ועקרונית – קבלת הנראטיב הזה הוא השלמה עם כך שאסור ליהודי לטמא ברגליו את הר הבית ואם הוא עושה בכך הוא אשם במלחמה. השלמה כזו היא טירוף. הסדרה מתעלמת מכך שמתקפת הטרור פרצה אחרי פסגת קמפ-דיוויד, שבה ברק שבר את כל הקווים האדומים של הקונצנזוס הישראלי והציע לערפאת מדינה עצמאית כמעט על כל שטחי יהודה ושומרון ובקעת הירדן ובירתה ירושלים וחילופי שטחים כ"פיצוי" על כבשת הרש של גושי ההתיישבות שלא ייעקרו. ערפאת, כזכור, דחה על הסף את הצעתו. האזכור היחיד של קמפ-דיוויד היה כאשר הוזכר שההתמודדות היתה בין שרון לברק, ומה שהוצג שם היה רק "משחק הדחיפות" של "תפאדל היכנס אתה ראשון" בין ברק לערפאת, ללא כל אזכור להצעות של ברק ולדחייתן המוחלטת.

ה"אינתיפאדה" כולה הוצגה באופן מעוות, כספירלה של הסלמה באשמת שני הצדדים. הם ערכו פיגוע, אנחנו בתגובה – חיסול, הם בתגובה – פיגוע, אנחנו בתגובה – חיסול וכן הלאה. לא. היתה זו מתקפת טרור חד צדדית קשה ואיומה ועד "חומת מגן" ישראל בקושי התגוננה. מדיניותו של שרון עד "חומת מגן" היתה "גם איפוק זה כוח." האמירה הזאת, אחרי הטבח הנורא בדולפינריום, הוצגה כאיזו פליטת פה לא מתוכננת, שאינה מייצגת את שרון ואת דרכו.

עוד שגיאה עובדתית – הבחירות בהן ניצח שרון הוצגו כמערכת הבחירות "השנייה והאחרונה" בבחירה הישירה לראשות הממשלה. זו הייה המערכה השלישית: קדמו לה בחירות 96' שבהן ניצח נתניהו ובחירות 99' שבהן ניצח ברק. הייחודיות של בחירות 2001, היא שהיו אלה בחירות מיוחדות לראשות הממשלה בלבד, ללא בחירות לכנסת.

* הפנטזיה על האמן כדמות מופת – קראתי בתדהמה ובזעזוע את סיפורה של גליה עוז על ההתעללות בה של אביה, עמוס עוז, בילדותה. קראתי גם את התגובות של אשתו נילי וילדיו האחרים פניה ודניאל, ולא היתה בהן הכחשה גורפת של הדברים. כנראה שהיה צד אפל באישיותו של עוז.

האכזבה הזאת לא תשנה את הערצתי אליו כסופר ואת אהבתי הגדולה לרבים מספריו ובראש ובראשונה ליצירת המופת "סיפור על אהבה וחושך". עמוס עוז היה מגדולי הסופרים העבריים ואחד הסופרים האהובים עליי ביותר.

כפי שעמדותיו הפוליטיות, שהיו רחוקות משלי, לא פגמו באהבתי את כתיבתו, כך גם הסיפור האפל הזה, שבאמת הפתיע אותי.

הסיפור הזה בסך הכל אושש את מה שאני יודע – כישרונו היצירתי של אמן אינו מעיד בהכרח על אישיותו. אמן גדול אינו בהכרח דמות מופת. וגם אם היינו רוצים מאוד לראותו ככזה, כנראה שבמקרים רבים אין זו יותר מפנטזיה.

* הסופה – זה לא היה שלג אלא גשם עם יחסי ציבור.

* ביד הלשון: מרדכי ואסתר – מרדכי, שלא יכרע ולא ישתחווה, הוא סמל ליהודי שסירב להתבולל, בכל מחיר (אף שאין שום איסור על השתחוות). אבל שמו דווקא מעיד על התרבות המתבוללת שברקע סיפור המגילה. מרדכי אינו שם עברי, אלא שם הלקוח מן המיתולוגיה המסופוטמית, משמו של האל מרדוך. גם אסתר אינו שם עברי. שמה העברי של אסתר היה הדסה, ואילו שמה אסתר לקוח משמה של אלת האהבה והפריון הבבלית – אשתר.

אורי הייטנר

שלמה ארצי, "דבק"

השלמה לחלק האחרון של המאמר

"למה לי פוליטיקה עכשיו"

בסיומו של החלק האחרון של המאמר על שירים ופוליטיקה, הבאתי לשם איזון עיון קצר בשניים משיריו של שלמה ארצי, אחזור על עיקרי הדברים כאן, כמבוא לעיון ב שיר "דבק", כי יש בשירים ההם משהו אחר מאותה מחאה, שהלכה ולבשה צביון פוליטי. ומהו? ייחודו בזה, שגם בשיריו מדובר על כאב וסבל, כמו גם על השיבושים שבחיינו בארץ. יש בהם גם ראייה מפוכחת ובהירה של המצב, אבל הכול מן הזווית של המצב הקיומי של האדם כפרט, אם בחייו האישיים ואם בחברה. גם כאשר הוא מאיר סיטואציה משברית, לרוב הוא דובר ברמז, בעדינות, אין בשיר חיפוש אשמים, לא בחיי הפרט, לא בזוגיות כמו גם לא במצב הכללי. גם אין פנייה אל הפוליטיקה על מנת להטיל עליה את כובד האשמה. המצב הפוליטי נשאר מחוץ לשיר, כי הנושא המטריד אותו הוא כיצד נוטל אדם אחריות על עצמו ועל חייו. אי לכך, לרוב שיריו בנויים מקטעי עלילה, מסיטואציות לעצמן או רמזי עלילות. אשר לעיתים אלה רימזי עלילות של אהבה והתעלות ושמחה, ולעיתים של סבל אנושי, וגם לא רק שלו ולא רק בעולמו הפרטי.

ובנוסף, למרות הפיכחון והמבט הצלול המופנה אל הכאב, הרי מבטו תמיד מלא חמלה והבנה ועדינות. אין בו בוטות ואין, כאמור, חיפוש אשמים, לא באדם עצמו ולא בסובב, ואם יש רמז לאשמה הריהו בעדינות רבה. שאיפתו הפנימית היא לעולם מתוקן שבו מצבו הקיומי של האדם הפרטי ישתפר. זו גם הסיבה ששיריו רוכשים לא פעם מימד פילוסופי, אקזיסטנציאלי.

ראינו, למשל, קטע קצר משירו הארוך והעמוק "שפויים", שנכלל באלבומו ה-23 משנת 2007, האלבום אף נקרא על שמו. ובעצם, מה דרוש לנו היום יותר מאשר להישאר שפויים אל מול הנגיף שפרץ לחיינו וגרם לכל כך הרבה משברים בריאותיים, כלכליים ונפשיים. וכך נשמעת פתיחתו של השיר:

"וכמה נשאר לך בכיס? שאל אותי שכטר, ולא עניתי

ואחר כך הוא נסע לחפש את עצמו שם, בדרכים

ויום אחד כשהופענו במילואים, פתאום ראיתי

איך הוא שר במזרחית

עם חיילים שמחים."

השיר נפתח, אפוא, בלא לאפיין את שכטר ולספר עליו, כי לא זה החשוב, אלא מצבו הקיומי. הוא הולך לאיבוד מבחינה כלכלית, שוקע בחיפוש דרכו ודומה כאילו מצא את מקומו בשירה. אך כאשר ינסה לשכנע את ארצי שעם גיטרה ותנ"ך הם יישארו תמיד מאוזנים, ואפילו ימצאו שלווה של אלוהים ויהיו שפויים, אנחנו כבר חושדים שזה לא יקרה. ואכן, כמו שנאמר בפזמון, הדובר בשיר רואה שלא כולם נשארו שפויים, ולכן הוא עצמו נאחז בקיום השפוי "הקטן". שומע שיר בספרדית, קונה ממתקים, מעודד את המוכרת ואומר לה שהעיקר שתחזיק מעמד ושנישאר שפויים.

אלא שסיפורו של שכטר אינו נגמר כאן. בהמשך מתברר כי הדובר בשיר, שהולך ומזוהה כארצי עצמו, כן נענה לשכטר כאשר ביקש ממנו עוד פעם כסף. אולם, שכטר ביזבז אותו על אישה ו"חומרים". בשלב זה בית קצר מוקדש למצבו הקיומי של ארצי עצמו. יש בו אמנם כאב, אך הוא גם רווי אהבה, והשומע מקבל אישור שיש כאן משהו אוטוביוגרפי: "ובחדר ישן לו איש קטן מנישואיי הראשונים" ומליבו של האב זורמת אהבה ענקית אליו. וכשהבן מנגן בגיטרה ושר ראפ זה בכלל טוב ונעים, או אז אומר לו האב: "העיקר שנישאר שפויים." זה כוחה של אהבה.

לעומת זאת, שכטר לא נשאר שפוי. הוא לא הצליח להיאחז בחיים. מוצאים אותו מת בפריז בלי אהבה ובלי כסף, ואז, כשארצי שקוע במחשבות ועוקף משאית שכמעט דורסת אותו, כי: הוא "חושב על אלוהים שנעשה זקן ועייף כי העולם שלו נעשה להיפך." ולא ייתכן שעל עולם כזה חשב כשברא אותו.

המימד הקיומי הוא, אפוא, השליט בשיר, גורל חייהם של בני האדם, זה שנקבע על פי "האלוהים", כוח נעלם ולא תמיד מובן ולכן ההכרח להישאר שפויים ולגלות אחריות לנו ולסובב. אין חיפוש אשמה, גם לא "שכטר" אשם, אף שטעה בדרך.

דוגמא נוספת שנביא בקצרה היא שיר שגם בו שלמה ארצי חיבר את המילים ואת הלחן וכך הביע את ראיית עולמו, זה השיר "דבר איתי על המצב", כלומר – לא רק על אדם פרטי ואובד דרך אלא על "המצב" הכללי. השיר נכלל באחד מאלבומיו המצליחים ביותר, שנקרא "צימאון", והופיע בשנת 2002. ודי להציץ בבית הראשון:

"דבר איתי על המצב ובינתיים

תודה על כל חיבור, על כל גרם של שמיים

מעוד שקיעה לעוד זריחה

מעוד עצבות לעוד בדיחה

אחרי שנים עוד לא תבין את עצמך."

כל השיר הוא פנייה לידיד שחייו מלאי עצב ושני הידידים נוטים לעשות סיכומים דיכאוניים על המצב, אבל בינתיים ארצי מודה על כל מה שטוב, "על כל גרם של שמיים". לכן הוא אומר לידידו שלא יגיד שהוא פיקשש או נכשל ולא יתחיל לבכות, אלא שיעמיס באומץ את כל חייו על גבו כמו שעושה הצב, כי לו, לדובר, אין טענות אל אף אחד. כי אנחנו לא יודעים למה באנו לעולם הזה, ואיך להתנהג בו, ברעש או בשקט. אבל באמת, לא צריך לבכות אלא לראות ולהבחין כי הנה יש עוד פתח הזדמנות ועוד משהו טוב! הפתח איננו בעולם הפוליטי, הוא רומז, לא זה מה שיציל אותך, אלא בנו עצמנו, ולכן העיקר ש"נתחיל לעוף."

אז אולי נתחיל אנחנו "לעוף" עם שירו החדש של שלמה ארצי, שזה עתה יצא לאור, והוא בהחלט נוגע במצב הקשה של כולנו בימים אלה, בהחלט שיר אקטואלי. האם יהפוך לשיר מחאה פוליטי ומכיוון מפלגתי כלשהו?

שלמה ארצי עצמו אמר בטור שלו ב"ידיעות אחרונות" כי "לשיר קוראים דבק משום שהוא מדבר על מה שהדביק אותנו לטוב ולרע בזמנים המוטרפים האלה, הלא הוא דבק ההישרדות והחסד." והוסיף: "מבחינתי להוציא לאור שיר שעשינו בתנאים בלתי אפשריים כמעט, בימי הקורונה, משמעותו להפיח תיקווה בחיים שנסגרו, ובמיוחד עם דודו טסה שהפיק אותו באהבה ובמסירות במשך חצי שנה אינטנסיבית, והצלחנו להתגבר ביחד על המרחק הפיזי כשעבדנו בשלט רחוק כשהוא באולפנו ואני סגור בבית."

ואכן, השיר הזה הוא אחד משירי האלבום שכתב והלחין ארצי במשך שנה שלמה, בעודו מסוגר בביתו ללא הופעות, את הקליפ לשיר החדש ביים ירון שילון, ויש בו אפוא התגברות. ואם כן, לאן יילך השיר? עוד נגלה כי למרות הכאב על הזמנים המוטרפים, מתברר כי בסופו של דבר זה שיר של אהבה ותקווה בזמן שחושך ירד על העולם, בזמן של מגיפה.

דבק

עושים פה סרט דוקו על שוקו דומה לסרט מתח

תדליקו פנס כי אור הירח לא מספיק למהפכות

העטיפה של האלבום כבר מוכנה, נוציא אותו בפסח

רק באיזו שנה לא יודע, אלה שנות המסיכות.

דבק לא ידביק אותנו כי המריבה עודה נמשכת

דירה דו קומתית עולה עכשיו כמו רכב חלל משוכלל

צלמו, צלמו את התקופה, בין קיץ לשלכת

היית נערת החודש שלי בזמן שהופעתי כמו משוגע משוכלל.

פזמון: ערב יורד על העולם

חיינו לא יהיו מה שהיו לנו פעם

סגרו את עיר הסרטים האבודים

אוהב אותך בסוף מכל הבודדים

על הכביש המרוסק כותב לך שיר של תקווה

על האבק המפורסם שמשאירה האהבה

מישהו מגיח מהבתים ואומר:

"מחר נחזור לרקוד צמודים. יהיה בסדר."

חברים מנגנים ברמזורים כי נגמר להם הכסף

מאמינים מפליגים באוניות מעופפות עד לאומן

את מציעה לי להתנשק איתך דרך מסיכות הנשף

עם טעם קולה שוקו דוקו ונדודי הזמן.

פזמון: ערב יורד על העולם... מחר נחזור לרקוד צמודים. יהיה בסדר.

לעומת השירים הקודמים, השיר הזה מדבר במפורש על תלות מצבו של הפרט במצב הכללי, זה הבריאותי (המגיפה הנרמזת) וזה החברתי בארץ, ולכן, הקיום הפרטי שלו, ההופעות שבהן היה "כמו משוגע משוכלל," האהבה הגדולה שהיתה לו אז כשהופיע על במות, כל אלה מוצגים כחלק בזמנים נורמליים שחלפו ואינם. על כן הוא עובר בנקל ממה שהיה למה שהווה, כאומר – הרי הקיום הפרטי שלי תלוי במצב הכללי המיוחד הזה. האהבה שהיתה אז, כאשר זו שאליה בעצם מופנה השיר כשיר אהבה, היתה "נערת החודש" שלו, אבדה לו עתה, כי היום כולנו בודדים ובכל זאת הוא מגיע להכרה כי הוא "אוהב אותך בסוף מכל הבודדים."

אלא שהמצב החברתי מעיק וקשה. כבר בפתח הבית השני הוא אומר "כי דבק לא ידביק אותנו כי המריבה עודה נמשכת" ובחברה כולה. אלא שאז מפעמת בו גם תקווה, כאשר אירוע סמלי קורה לפתע ו"מישהו מגיח מהבתים ואומר: / מחר נחזור לרקוד צמודים, יהיה בסדר" – ומחר לא רק נשוב לרקוד צמודים בלי לחשוש מהנגיף וברוב אהבה, אלא שיש בכך גם סמל ל"דבק" שיחזור ל"להדביק" את כולנו בחברה. ומתברר, אכן, זה גם שיר של תקווה, תקווה לתקופה טובה יותר. או אז תיגמרנה "שנות המסיכות" וכולם יהיו מחוברים ב"דבק" ויחזרו לרקוד צמודים. המימד הפרטי והכללי-חברתי מעורבים יחדיו, ובהכרח.

ומעניין, בשיר מופיעות במפוזר תופעות כלכליות ואחרות, שניתן היה בגללן להפנות את המבט לרשויות המדינה, להאשים ולתבוע פיתרון, אבל זה לא נעשה. מדוע?

למשל, נאמר כבר בראש השיר כי עושים רק סרטים תפלים, דוקו על שוקו, ומשווים לזה צורה של סרטי מתח, כנראה משום שאין כסף וגם, לפי השורות הבאות, אף אחד לא יודע מתי יוצג הסרט שלו, אז למה לטרוח. וגם קיים המימד הפיננסי, שהרי מדובר בכך ש"דירה דו קומתית עולה עכשיו כמו רכב חלל משוכלל" וגם "סגרו את עיר הסרטים האבודים," והכוונה מן הסתם לסינמה סיטי, ואין הכנסות לעולם הקולנוע והתרבות בכלל. החיים הם כביש מרוסק, שהוא גם כביש ממשי וגם מיטאפורה, ולא ברור מתי ייצא האלבום שלו, אולי בעוד שנים כי אלה "שנות המסיכות".

גרוע מזה, הרי אין הופעות בכלל, ולכן "חברים מנגנים ברמזורים כי נגמר להם הכסף," עד כדי כך הורע מצב התרבות עד שהם מבקשים נדבות, ואילו החרדים "מפליגים באוניות מעופפות לאומן" לבקש הצלה.

אז למה אין הטחות בממשלה או ברשויות האחרות ואל מי כן יש פנייה?

לכאורה, אפשר לטעון שכבר בשורה השנייה הוא כן קורא למהפכה, "הדליקו פנס כי אור הירח לא מספיק למהפכות." אבל מקריאת השיר מתברר שלא למהפכות שלטוניות הוא מתכוון, אלא לחברתיות, לחדול ממריבות ומשנאה ולמצוא מחדש את הדבק שידביק אותנו ונרקוד "צמודים".

וכל זאת, להערכתי, משום שהוא מכיר בכך שהמגיפה אינה מעשה ידי אדם, ושליטת הדרג הפוליטי והבריאותי בה מוגבלת. זו הרי מגיפה עולמית ובלתי מוכרת לחלוטין ואינה מיוחדת רק למדינה שלנו, כי הרי הוא אומר ש"הערב" ירד על כל העולם: "ערב ירד על העולם / חיינו לא יהיו מה שהיו לנו פעם" – נאמר שוב ושוב בפזמון. ובמצב עולמי זה, עניינו במעשה האנושי האפשרי, הלא הוא ההתנהגות שלנו, ההימנעות מהפיצול ומהריב ומציאת "הדבק" שיחבר אותנו, שיסייע להתגבר ב"תקופת המסיכות". כך נחדל להיות "בודדים" ונטולי אהבה ולא נצטרך להתנשק דרך "מסיכות הנשף" כביכול, שכל התפל בחיינו מצוי בהן. וכך מתברר שהוא כותב לה "שיר של תקווה" ואהבה על כביש החיים המרוסק.

ולסיכום נאמר: בצד דברים מרים ומפוכחים מאד על חיינו במגיפה, אין פניית מחאה למימד השלטוני, כי לא זה העניין לגביו. ארצי מתמקד במעשינו שלנו בסיטואציה המרה, זוהי תפיסת עולמו שעיקרה הפניית המבט למעשים שבכל זאת נמצאים בידי הפרט וללא הטלת האחריות על מישהו אחר, וכל זאת בחמלה גדולה. זו קריאה לאחריות אישית, לפיכחון, לאהבה ול"דבק" חברתי שהוא יסוד קיומנו, וגם שלא לאבד את התקווה.

ארנה גולן

נפולי, המפרץ הכחול, הסביר פנים, השמש האירה ים טורקיז שטוח ורק חרטום האיסקנדרון העלה אדוות כשחצה את המשטח שקט. על החוף היתה תכונה רבה אוניות, סירות, מעבורות שנעו הלוך ושוב באי סדר, תרנים התנודדו וארובות פלטו עשן שחור, צפירות קטועות ועל הרציף ריבוא אדם. האונייה התקרבה אט אט אל פיסת הרציף שהוקצתה לה. הנוסעים נצמדו אל מעקות הסיפונים מתרגשים למראה הר הגעש שהעלה אד. על הגבעות הצטופפו בתים ועוד בתים עד שכיסו את המרחב ברצף שלא הותיר לעין כל דבר מלבד בתי מגורים, מחסני נמל, בתי מסחר והרבה אנשים על הרציפים, משחרים לנוסעים היורדים מכבש אוניות או מעבורות, מהאי קפרי או מחוצת אוקיאנוסים ענקית שהגיעה מניו יורק.

קצין סיפון פנה אליי ואמר לי באנגלית רצוצה, "אל תלך לזונות, כולן חולות. ואל תקנה שעון זהב, הכול מזויף. ומה שלא תוציא על קניות, ממילא יכייסו אותך הנפוליטנים."

רוכלים נושאים מרכולתם בידיהם קדמו את היורדים מהאונייה שנצמדה לרציף, דפנותיה עולים ויורדים באיטיות, מין עצלות של חיית ים שהגיע אל החוף למנוחה קצרה. כרוז קרא מרמקול חלוד: "האונייה תפליג שוב בשעה ארבע בדיוק."

עד אז הייתי חופשי לנפשי. לא מצאתי חבר או ידיד בין הנוסעים במהלך הימים בהן חצתה האונייה את דרכה מחיפה לנפולי, וירדתי כמו יונה לנינווה המושחתת של איטליה. עליתי בגבעות, ברחובות שהלכו והצרו, והמרווח בין מרפסות עמוסות בכביסה הלך וקטן. ילדים בגופיות ונערות בחולצות מזוהמות רצו אחריי והציעו לי, לא הבנתי מה. נערה ששערה השחור היה מסורק רטוב, הציעה לי במתיקות ובאנגלית שרכשה ממלחי הצי השישי":

"good fuck my mother 15000 lirettas."

זה היה מביך, עצוב. הגעתי לסמטאות בהן נמכרו דגים שהיו שרועים על דוכני עץ גסים. זבובים וברחשים של קיץ ריחפו מעל הדוכנים, נטפלו לצווארי הלקוחות. השוק המה. דחיסות של אנשים שהתחככו בי כל העת וכולם צעקו. אף אחד לא דיבר, כולם צעקו. שוטרים במדים וקסדות לבנות עמדו בצמתים וכיוונו תנועת כלי רכב שהיו תקועים בבליל אדם, עגלות-יד, קטנועים והולכי רגל. איש לא שם לב לתנועות ידיהם ולמשרוקית בה נשפו מפעם לפעם.

טיח הבתים התקלף. בעיר הזו התעללו מושלים זרים וכנופיות, והעוני היה השליט הגדול. איפה היא האימפריה העתיקה? רק פסלים נותרו ממנה וחורבות, והם היום מרכולתה של נפולי יחד עם בשר נשותיה למלחי הצי השישי ולתיירים שעוד פוקדים אותה.

אותה איטליה, אותה ארץ מגף אבל אנשיה כה רפים, צעקנים, המוניים, עניים, שרויים בקיום עלוב, אולי שמח.

הרחק מהנמל אתה מפנה גווך המיוזע ממאמץ הטיפוס, מתבונן מטה ממרומי הגבעות מהשכונות הדחוסות מצעקות השוק, מקירות עליהם כרזות פוליטיות, המפרץ הענק מהביל, ואין ספור חרטומים של כלי מים חורצים ומשאירים פסי כסף אחריהם, יש שהולכים לים ויש המגיעים מהים. מכאן ומאמלפי במורד החוף יצאו ספינות סוחר, הביאו מרכולתם לשווקי עכו, למלא את אסמי התבואה של מבצרי הצלבנים. לכאן הגיעו ספינות עבדים מיהודה הרצוצה ופרקו את בשר אלה, שנותרו בחיים בשיט מחוף קיסריה.

סמוך למוזאון הארכיאולוגי היה מוצב שלט, מעין אנדרטה, שעליה נרשמו תולדות ביקורו של הנשיא ה-35 של ארצות הברית, קנדי, בעיר הפיצה. אליה הגיע לשעות ספורות לאחר שסיים את ביקורו בברלין.

שלט דומה מוצב גם בכניסה לבית העירייה של רובע שנברג בברלין, שממרפסת בקומה השנייה שלו, נשא הנשיא הצעיר את נאום ה "Ich bin ein Berliner" המפורסם שלו, וזכה לפרץ צחוק של הנוכחים, שראו בדבריו מעין הלצה שנועדה לרומם רוחם השפופה ולכן הוא משבח את הסופגנייה המקומית המכונה ברלינר. אותה עת, בשיא המלחמה הקרה, כשברלין היתה עיר מחולקת, שימש בית עיריית רובע שנפלד גם כבית העירייה של ברלין.

לנשיא התלוו מאבטחים רבים ואת דרכו ברחבי העיר עשה במכונית הלינקולן המפוארת שלו שהיתה חסינה לכדורי מתנקשים.

צילום אבי גולדברג

מול בית העירייה של רובע שנברג בברלין שוכן בית קפה ודיוקנו של הנשיא ה-35 של ארצות הברית של אמריקה תלוי על אחד מכתליו אחר כבוד.

בית עיריית רובע שנברג ברלין. צילם אבי גולדברג

משהסתיים הביקור ההפגנתי של הנשיא בברלין, הוא עזב, אפוף הערצת ההמונים הברלינאים, בדרכו לוושינגטון. מטוסו נחת בנפולי למספר שעות וממנו גלשה גם הלינקולן חסינת הקליעים. גם בנפולי יצאו האנשים מגדרם והביקור של הנשיא בעיר היה אחד מנקודות הפסגה בתולדות העיר, כמעט כמו היום בו זכתה קבוצת הכדורגל של נפולי בגביע איטליה.

הנשיא נחת בשדה התעופה קפודיצ'ינו ועבר במסוק לבסיס נאט"ו בפרברי העיר. הוא הגיע לשם ב-4:39 אחר הצהריים, כך נכתב, בליווי מזכיר המדינה האמריקאי דין ראסק. נשיא איטליה אנטוניו סייגי וראש הממשלה האיטלקי ג'ובאני לאונה קיבלו את פניו. הוא נשא נאום קצר המאשר את המחויבות של ארה"ב להגנה על אירופה, הוא ציטט את השורות של המשורר פרסי ביש שלי: "איטליה היא גן עדן של גולים" ואמר עד כמה הוא מעריך את גן העדן הזה בגלותו הקצרה מוושינגטון. לאחר מכן הוא חזר לשדה התעופה במכונית לינקולן שחורה פתוחה שחלפה בין המוני העם שנופף אליו דגלוני ארצות הברית ואיטליה.

אלה היו ימי הזוהר של הנשיא הצעיר. ובעודי יורד לכיוון הנמל בדרך לאוניה שמילאה בינתיים את כרסה בצידה להמשך הדרך, החליפה נוסעים שסיימו את מסעם בנפולי באחרים שיפליגו עימה את יתרת הדרך הימית למרסיי דרך גנואה. הרהרתי בכך שנותרו לו לנשיא רק חודשים ספורים. חודשי חיים אחרונים, עד שיחלוף שוב בפני המון באותה מכונית לינקולן משוריינת שגגה פתוח והוא יושב בה במושב האחורי חשוף לצלף שקטל אותו כמו ציפור קטנה ברובה. קצת אירוני לקרוא למכונית בשם לינקולן, על שם הנשיא השישה עשר של ארצות הברית שנרצח אף הוא, ושמכונית זו הנושאת את שמו של הנשיא שנרצח תהפוך למלכודת מוות, ארון המתים של הנשיא הצעיר .

עכשיו, שנים לאחר אותו רצח, בביקור בעיר, אני עומד במסדרון בניין בית המשפט ומשקיף על זירת הרצח בחלקה הישן של דאלאס. ממולי הבניין ממנו הציץ קנה רובה אחד לפחות וחיסל אותו ללא קושי. אני תמה מה מצא השרות החשאי להתיר לנשיא הצעיר לנסוע ברכב ששוריין במיוחד להגנתו אך איפשר לו לעבור בקהל רב כשהמכונית אינה מחופה ופתוחה לכול עין צלף כפי שהיה המלך אנרי הרביעי כשחלף בכרכרתו בחוצות פריז או הנסיך הגדול יורש העצר של האימפריה האוסטרו הונגרית בחולפו בכרכרתו בסרייבו?

*

בוקר טוב אהוד, 

תקוה וינשטוק סיפרה על הלינקולן של הנשיא וייצמן, הנה [מצורף] משהו שכתבתי לפני שנים על הלינקולן של הנשיא קנדי.

מלבד זאת אולי בחוכמתך תוריד את להבות השטנה הפוליטית המחלחלת מעטם הארסי של כמה מהכותבים במכתב העיתי? למי זה מועיל?

 בברכה,

אבי גולדברג

אהוד: אין אצלי צנזורה ומחיקות אלא אם יש חשש להוצאת דיבה על פי חוק לשון הרע – או סתם שטויות שאינן ראויות לפרסום.

[פורסם לראשונה בגיליון 1408 בתאריך 7.1.2019].

לית מאן דפליג שעמוס קלויזנר-עוז ז"ל היה ועודו הסופר המצליח ביותר בישראל וספריו נמכרים במיליונים בארץ ובעולם. בשורות הבאות אין ברצוני לכתוב על יצירתו הספרותית, יצירה שתיבחן עוד במבחן הזמן, אלא על הפרסונה שיצר לעצמו כנביא, איש המוסר, האדמו"ר של השמאל.

בהשפעת הספרות הרוסית הגדולה ודמותו של טולסטוי, התנאה קלויזנר-עוז בהיותו מעין נביא, מופת מוסרי, או מצפן מוסרי, מה שבעבר נהגו לקרא "הצופה לבית ישראל".

בגיליון חגיגי של "הארץ", שהוקדש ליום הולדתו ה-70 הוכתר עוז בתואר "האדמו"ר של השמאל". "המצפון של השמאל" ("הארץ", גלריה, 8.4.09)

הגדילה לעשות צביה ולדן, בתו של שמעון פרסקי-פרס, כשהכתירה את עוז לא סתם נביא, אלא ה"נביא הפרטי של אבי."

עמוס קלויזנר-עוז התנאה בעוד תואר, בתואר "בוגד". הוא השווה עצמו ליהודה איש קריות כשאמר "אני עונד את התואר בוגד כמו אות כבוד על דש בגדי. כוניתי בוגד פעמים רבות בחיי, ואני חושב שאני בחברה נהדרת. ההיסטוריה מלאה באנשים, נשים וגברים, שהקדימו את זמנם והואשמו בבגידה על ידי כמה מבני זמנם."

עוז לא הסתפק בזאת ובראיון לתוכנית "BBC Newsnight" בבריטניה לקידום המכירות של ספרו "הבשורה על פי יהודה" אמר כי "לכנות את ישראל התגלמות השטן זה לגיטימי."

http://e.walla.co.il/item/2997290

גם נשיא חצי המדינה, ראובן ריבלין, בהספדו אמר: "לא פחדת להיות מיעוט ובעל דעת מיעוט. אפילו להיקרא 'בוגד' לא פחדת. להיפך, אפילו ראית במילה הזו עניין של כבוד."

כתיבת המילים "עוז" ו"בוגד" בגוגל אינה מביאה אפילו תוצאה אחת של קריאה לעוז "בוגד", אך ההתנאות בדימויו כ"בוגד" נראתה לו כנראה הכרחית.

אין הכרח לסופר גדול שיהיה גם נביא ומצפון מוסרי, השאלה היא אם דימויו של עוז ככזה נאמן למציאות, והאם היה בוגד ובמי?

באוטוביוגרפיה הנפלאה שלו "סיפור על אהבה וחושך" מספר עוז, איך עקב טרגדיה משפחתית הגיע כנער, ממשפחה ימנית-רביזיוניסטית-ירושלמית, לחיות כילד-חוץ בקיבוץ חולדה. מימיו בקיבוץ, בנה את עצמו קלויזנר, (מעתה עוז העברי-צברי), כסמל השמאל הסוציאליסטי הישראלי היפה והצודק. עוז היה דמות הפוסטר של "הקיבוצניק". הנער יפה הבלורית והתואר, המיישב את הארץ, מסתפק במועט, ומקים חברת מופת סוציאליסטית-שוויונית.

והנה, דומה שמה שקרה לסמל קרה בעקבותיו גם למסומל – השמאל הישראלי.

בצעירותו, כשהיה חבר קיבוץ עני, אחז עוז באידיאולוגיה שיוויונית-שיתופית, והנה כשאך החל להרוויח זוזים רבים ממכירת ספריו ונהפך למיליונר, לא אבה יותר לחלק את רווחיו בין חברי הקיבוץ הפרולטרים. עוז (המצפון הסוציאליסטי-מוסרי) עזב את הקיבוץ, נטש מאחוריו את הפרולטריון, ונהפך לקפיטליסט שסיים חייו בתל אביב בשכונה הבורגנית רמת אביב, (אך נקבר כמנהג עשירי ישראל בקיבוץ). במעשיו סימן עוז גם לאחרים. כאשר החזקים החלו לנטוש את הסולידאריות החברתית הוביל הדבר בהכרח לתהליך ההפרטה. להרס הקיבוצים, להרס ההסתדרות, וליצירת "הקפיטליזם החזירי".

אמת, עוז מעולם לא היה מעולם דמות אידיאולוגית מוסרית כ-א.ד. גורדון, שהשפיע על חברי קיבוץ חולדה שהשתייכו לתנועתו "גורדוניה" ושאפו ליישב את ארץ ישראל באידיאל קיבוצי, אבל עוז בכל זאת היה מודע להיותו סמל כזה בעיני ישראל הצעירה, ולכן הוא גם לא התנאה בדימוי "בוגד" בעת שבגד באידיאולוגיה הקיבוצית.

בצעירותו היה עוז משוכנע "כי מבחינה מוסרית יש להחרים את גרמניה לתמיד" והנה משהחלו לבוא הכיבודים, ההזמנות לגרמניה, קבלות הפנים, ובמיוחד הררי המרקים לחשבון הבנק, שינה עוז את טעמו. המרקים הרבים מרקו בעיניו את פשעי הגרמנים: "מידת האי-נוחות שבשהות בגרמניה מצטמצמת," הוא אמר, "אני מתחמק ככל האפשר ממגע עם גרמנים בני למעלה משמונים – והרי זו משימה הולכת וקלה..." – "חבריי בגרמניה אינם נושאים באשמה אבל נושאים באחריות." הבחנה מוזרה, שהרי חבריו נושאים באחריות לכך שלא עשו דבר להבאת מאות אלפי הפושעים הנאצים החיים עדיין לדין, ובכך נושאים הם גם באשמה.

עוז, כמובן, לא הזכיר זאת לחבריו הגרמנים שהרי זה היה עשוי לפגוע בכיבודים ובתזרים המזומנים. ובכלל הוא תהה: "מה הייתי אני עושה? כיצד היינו נוהגים לו היינו ילדים גרמניים, בשנת 1933." ("הארץ", מוסף ספרים 14.6.06) כלומר, "להבין – פירושו לסלוח," כאימרה הצרפתית. למעשה הפך עוז לכלי שרת בידי הגרמנים שהשקיעו הון עתק בניסיון לקבל לגיטימציה, ובמיוחד לאחר שגם הציג את היהודים כרוצחים, הוא סייע להם בעשיית דה-הומניזציה ליהודים בגין יחסם לערבים, שהרי ככל שפשעי היהודים ייוצגו ביתר חריפות, כך מולבנים פשעי הגרמנים בשואה. גם כאן, בבגידה בזכר הנספים בשואה, לא התנאה עוז בתואר "בוגד".

הסיבה לשינוי הערכים בקרב בני האדם, הוסברה כבר על-ידי נביא יהודי גדול מעוז, אחד מאושיית אידיאולוגית השמאל. ד"ר לפילוסופיה, צאצאו של רש"י מצד האב, והמהר"ל מצד האם, יהודי-גרמני-משומד – שנודע בשם קרל (הלוי) מרקס שקבע כי "ההוויה, היא הקובעת את התודעה," ולכן: "האלוהים של היהודי – הוא הממון!" (כך במקור, "הממון" בעברית).

עמוס עוז התנאה בתואר "נביא" ובתואר "בוגד" בגין "חזון השלום" שלו, ופעילותו הפוליטית למען השלום שנקודת המוצא שלה היא ההנחה (המוטעית) שמסירת יהודה ושומרון לכיבוש ערבי היא-היא בלבד שתביא את השלום.

בשורש תורתו הציונית של עוז עומדת תפיסה שלילית של מהות העם היהודי. בדומה לתורתו (הספק אנטישמית) של הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר שבספרו "הרהורים על השאלה היהודית", הגדיר יהודי רק כ"מי שהאומות אינן רוצות להטמיעו." כלומר, לפי סארטר היהודי אינו בעל מהות עצמאית משלו, רק האנטישמי הוא שמגדיר את היהודי. ללא אנטישמיות אין יהודים, ואין יהדות.

כך גם עוז אינו מכיר בזכותו המהותית של העם היהודי לריבונות. לדידו ליהודים קיימת רק זכות הבאה מכוח המצוקה. ב"אור התכלת העזה", 1977, הוא כותב: "אין למפעל הציוני צידוק אובייקטיבי מלבד צדקת הטובע הנאחז בקש היחיד שבו יכול היה להיאחז ולהינצל. ודי בכך." כלומר לפי עוז ללא מצוקה אין לעם היהודי זכות מוסרית לריבונות.

לפי עוז לערבים למשל יש זכות לריבונות על 13 מיליון הקמ"ר של השטחים שכבשו; לצרפתים, ספרדים, פורטוגזים, איטלקים, יוונים, גיאורגים, ארמנים, מלטזים – עומדת הזכות לסלק את הכיבוש הערבי ולזכות בריבונות. רק לעם היהודי אין זכות כזו. ראוי להשוות את תורתו זו של עוז להגדרת הציונות של פטריארך הכנסייה האורתודוכסית, דיאודורוס קריבליס, שבתגובה לדבריו של יצחק רבין ש"ציונות היא לא נדל"ן," אמר שהוא, רבין, אינו מבין כלל מה זה ציונות. "הציונות היא יהדות פלוס נדל"ן." ללא נדל"ן אין ציונות.

"חזון השלום" של עוז הביא אותו לומר דברים קשים: "המתנחלים (היהודים) הם כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים, שהגיחה מתוך פינה אפלה של היהדות... מתוך מרתפי התבהמות וסיאוב... על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף." ("החיים והשלום", "ידיעות אחרונות" 8.6.1989 ).

(לרגע לא חשב עוז שגם מתנחלי "חולדה" שהשתלטו על שטח שנכבש מהערבים שסולקו ממנו, הם גם כן כמותם).

לעומת זאת "חזון השלום" שלו הביאו להתייחסות שונה לערבים. במאמר ב"הארץ", (2010) "על גבולותיו של השימוש בכוח", כתב עוז: "החמאס אינו רק ארגון טרור. החמאס הוא רעיון. מעולם לא נוצח רעיון בכוח."

ומהו "הרעיון" או "האידיאה" של החמאס? חיסול מדינת היהודים, והשמדת היהודים בעולם. האם גם כאן מבחינתו של עוז "להבין פירושו לסלוח?"

סופרים גדולים לא פחות מעוז, כקנוט המסון, או פרדינאן סלין, הזדהו עם "הרעיון" הנאצי. המסון שיתף פעולה עם קוויסלינג ותמך בנאציזם ובהיטלר, ואף שלח לו במתנה את מדליית פרס נובל לספרות שקיבל. סלין שיתף פעולה עם ממשלת משתפי הפעולה של וישי עם הנאצים והיה אנטישמי קיצוני. האם ניתן לראות בהם מופת מוסרי בשל "הרעיון" שלהם?

בניגוד לדבריו של עוז ניתן לנצח "רעיון" בכוח. רעיון "הנאציזם" נוצח בכוח, ורק בכוח, וכך גם צריך ואפשרי לנצח את "רעיון" החמאס. וכן, רק בכוח ולא במילים יפות, שירת "קומביה" או "שיר לשלום".

גם את ארגון הרצח הג'יהדיסטי של אש"פ לא הגדיר עוז "פושעים נגד האנושות סדיסטים ורוצחים," כפי שהגדיר את המתנחלים היהודים. בכבוד רב הוא שלח לרוצח ההמונים, פושע המלחמה, הג'יהדיסטי, מנהיג "השהידים של הקצה" – גדודי חללי אל אקצא, הזרוע הצבאית של תנועת הפת"ח – מרואן ברגותי, את ספרו "על אהבה וחושך" עם הקדשה אישית מיוחדת של ידידות: "בתקווה שניפגש בשלום ובחופש."

ראיית עוז את הרוצח הסדרתי ברגותי כ"לוחם חופש" מעלה את החשש שהוא אימץ את ההגות של קרל שמיט, המשפטן הגרמני-הנאצי, שהגותו המשפטית סללה את הדרך ל"פתרון הסופי". קרל שמיט עשה הבחנה בין המונח "חופש" הגרמני – (Freiheit) לבין המונח הצרפתי – (Liberté).

הליברליזם המערבי הוא אוניברסאלי, לעומתו "החופש הגרמני" (פרייהייט) הוא חופש המאפשר לגרמנים לפעול נגד "האויב המהותי" שלהם – היהודים. לכן הכינוס בו החליטה המפלגה הנאצית לקבל את חוק "אזרחות הרייך, הגנת הדם הגרמני, והכבוד הגרמני," נקרא "כנס החירות" ( Reichsparteitag der Freiheit) והחוקה נקראה כמובן, "חוקת החופש".

כשם שקרל שמיט ב"תיאולוגיה הפוליטית" שלו כינה את הגזענות "חופש", מכנים הגזענים הערבים-מוסלמים את גזענותם "מאבק לחופש".

בשעה שלמרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען ושרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי, ובשעה שאיראן והחמאס מצהירים בריש גלי שמטרתם חיסול מדינת היהודים – עוז תופס את המציאות בצורה שונה:

"בימי מלחמת לבנון הראשונה דיבר בגין על 'היטלר המסתתר בבונקר בביירות.' כתבתי אז מאמר בשם 'היטלר כבר מת, אדוני ראש הממשלה.' את האמור במאמר ההוא אני מפנה היום לנתניהו. מי שמשווה את איראן של היום להיטלר, ואת ישראל לאושוויץ, עושה מעשה אנטי-ציוני ודמגוגי, מעודד את הירידה מהארץ וזורע היסטריה." (ניבה לניר, "אין מקום אחר, ראיון עם עמוס עוז", "הארץ", 16.3.2012).

דומה שעוז הוא "הצופה לבית ישמעאל", אבל בחינת "הצופה ולא רואה". עוז לא ראה את המציאות כמות שהיא, אלא כמו שהוא רצה שתהיה. במסגרת זו גם חתם עוז (יחד עם א.ב. יהושע ודוד גרוסמן) על מכתב לפרלמנטים בעולם בו יש קריאה להכיר במדינה פלשתינית ללא הכרה בישראל, וללא תלות במו"מ עם ישראל, וללא שלום. זה לא שלום, זו מלחמה. בנוסף הוא הכריז על תמיכתו בסרבנות בצבא, ותרם לארגון "שוברים שתיקה".

לאחרונה חשש עוז שפרס הנובל לו ייחל הולך והתרחק ממנו וכדי להרשים את הסקנדינבים החליט להתקרב לחבורת ה-BDS כאשר הודיע לנציגי משרד החוץ כי לא ישתתף יותר באירועים שמתקיימים באופן רשמי תחת מטריית המשרד או ממשלת ישראל. "אני מרגיש שלא בנוח להשתתף כעת באירועים שהם 'אמרגנות ממשלתית'."

האמת, יש להודות שעוז צדק. רק בעשיית דה-הומניזציה ליהודים ודה-לגיטימציה למדינת ישראל גדלים הסיכויים לזכות בפרס הכספי המיוחל של פרס נובל. (כיום לא היה יכול עגנון, חבר תנועת "ארץ-ישראל השלמה", להתקבל בכלל כמועמד לפרס נובל. למזלו של עגנון הועלתה מועמדותו לפרס לפני "הכיבוש" היהודי של 67').

לסיכום נוכל לקבוע בבירור שהדימוי של עוז כנביא, מופת מוסרי, מצפן מוסרי, "הצופה לבית ישראל" – אין לו קיימות. מי שמצדיק את הלגיטימיות של ראיית ישראל כהתגלמות השטן אינו יכול להיחשב כנביא אמת יהודי, ולהיות מצפן מוסרי לעם ישראל, אולי רק אדמו"ר של השמאל האנטישמי, האנטי-ציוני.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

הלכנו בשורה ארוכה: שתיים, שתיים, אחת ליד השנייה, ילדות קטנות: שחורות, בהירות; פנים עגולות, פנים מוצקות, פנים רכות, לבושות בכחול, ורוד וסגול, וסלי-אוכל קטנים בידיהן.

המורה הלכה לצידנו פעם בראש השורה ופעם בסופה, וכאשר היתה אחת משבשת את השורה, היתה מצליפה לה על עכוזה הקטן בשמשייתה האדומה.

המורה היתה עלמה בלונדית שמנה ושפם בהיר קטן על שפתה העליונה. פיה היה תמיד פעור ומתוכו נשקפות שיניים גדולות לבנות; וכאשר הייתי אני מקלקלת את השורה, היתה דוחפתני ספק בחיבה, ספק ברצינות – מבלי להשתמש בשמשייתה; הפלייה זו גרמה לי מיד צרות: זו שמאחוריי, שהכינים היו שורצות בשערותיה, משכתני בצמתי הארוכה, משכה בסרט עד שהעניבה היפה הפכה לשני זנבות ארוכים סתם – מדולדלים; אחר-כך לקחה את שני הקצוות בשתי ידיה והחלה דופקת בי כמו בסוס: "דיו!" "דיו!" –

נעצתי בה עיניי והשתדלתי שרק זעם יהיה בהן, ואף לא שמץ של דמעה.

החול היה כבר עמוק, אם כי לא הגיע עדיין למצבו הדק והשחוק והנוזל-כמעט שאליו הוא מגיע בקיץ. בצידי הדרך עוד היו השבילים קשים במקצת, ואנחנו הלכנו סגורות בה, בוססות באמצע הדרך, כששמשייתה האדומה של המורה מנחה אותנו כדגל בראש השורה.

גדרות-השיטה סגרו עלינו משני צידי-הדרך ולא ראינו דבר מן הנעשה מעבר להן. ידעתי, שם כרמים נטועים, כרם שלנו, וכרמי שכנינו. הדרך החלה להיתלל ואנו שירכנו דרכנו ועלינו נושפות לראש הגבעה – מימין נמצא מחוז-חפצנו – הגענו: היו אלה מטעי-תות מן הימים אשר עסקו במושבה בגידול תולעי-משי – חלום המשי התנדף יחד עם התולעים ונשתיירו רק המטעים – היה זה מטע גדול שניראה היה לי כיער – העצים זה עתה החלו ללבלב, הפקעות נפתחו מיספר ימים לפני-כן והעלים היו עוד רכים ושקופים, ירקותם בהירה והשמש מסתננת דרכם ומזהיבתם – הענפים העירומים עוד למחצה היו רוויי מיץ והיוו סבך אפור-לבנבן – הענפים והעלים הרכים התערבבו והיוו מין רשת דקה של אור ירקרק-ומוזהב, והצל, שאינו צל אלא איזה שפך של אור ירקרק-זהבהב, מעורב בקרקע בהיר ונע ונד מתחת לרגליי – ואיני יודעת אם אני בשמיים או על פני האדמה או תלוייה בין אלה לאלה.

וכל זה זורם ונע בחמימות שאינה עדיין חום, וכתמים ורודים, סגולים, כחולים, פזורים על רקע זה, ואין אלה ילדות מקפצות בין העצים אלא מיני פרחים רכי-גוון, הנעים על גבעולים, ונמוגים ושוב מתרכזים בתוך האור הירקרק. והריח הוא של תותים, תות-זכר שפירותיו הדבוקים קרוב לעלים הם רק גדילי-אבקנים – ריח דק מן הדק, שאינו נבדל הרבה מריח העלים, והוא נמוג ואי-אפשר לתופסו. מתערב הוא ומתאים להפליא לאור הזהוב-הירוק עד שאיני יודעת להבדיל עוד בין צבע לריח...

הייתי שטה באור ובריח הזה, וחשתי שאני הולכת ונמוגה בתוכו – סל-האוכל נשמט ממני מבלי שארגיש – רגליי נשאוני מאליהן בין שורות העצים, ואני הולכת והופכת למשהו קל כנוצה, נישאת ברוח, האור הירוק נושר על פניי, על ידיי, חודר לעורי ואני מהלכת בו כמו במים כשכל חושיי ספוגים בהם – הלכתי או עפתי – ההרגשה היתה שיש לי כנפיים מרשרשות שקופות ירוקות-בהירות, הנושאות אותי כבדל-עשב, כנוצה שפרחה מקן-אנקורים, והעלים הרכים איתי ובתוכי, ואני שטה ביניהם כאחד מהם וכנפיים רכות לי כעלים... הרחקתי לכת או עוף – איני יודעת בדיוק – ופתאום נעלמו הכתמים הכחולים-הוורודים, הילדות-החברות, מן האופק, והיה רק רשרוש כנפיים דקות שקופות ככנפי צלצלים... איני יודעת כיצד הוחזרתי לעדר-הילדות... איני זוכרת כיצד באתי הביתה, נישאר רק הרשרוש וההרגשה שהייתי אי-פעם עלים ירוקים בהירים מופזים בשמש...

*

נכתב: 1959 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1905-1910 לערך. נדפס לראשונה בשם: "הטיול", "גזית", כרך י"ז, חוב' ז-י"ב, תשי"ט-תש"ך, דצמבר 1959 – מרץ 1960. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 121.

(ערב פורים תשפ"א)

במרחק השנים

צבעים דהים

קולות נשכחים

מראות מתערפלים

במרחק השנים

אהובים נקברים

ציונים נזנחים

ראשים מתקרחים

במרחק השנים

כמו ספינה

בדכי גלים

ללא ספן וחבלים

במרחק השנים

מעגל חגים ורגלים

לפקוד ולהזכיר

לצלול ולהעמיק

במרחק השנים

מזדככים ומתכוננים

מתחפשים ומעמידים פנים

בתיאטרון החיים

פנים

הנה מועד תכנית רדיו שערכה עימי דינה זילבר,

שהיתה בעבר משנה ליועץ המשפטי לממשלה.

אלי

אלי שלום רב,

שמחה לעדכן שהתוכנית ״מילים ומשפטים״ בהשתתפותך,

תשודר בגלי צה״ל, ביום חמישי הקרוב, ה-25.2 בין 20:00-21:00.

הזדמנות נוספת להודות לך על שכיבדת אותי בהסכמתך להתארח בתוכנית.

דינה

* קינות רבות נשמעות בשנה האחרונה על מות התרבות והאמנות, רובן באות מצד המבצעים. הנה, התזמורת הפילהרמונית מושבתת זה כשנה! – מנגד, בזכות האינטרנט וגוגל, כל חובב מוסיקה יכול להרכיב לעצמו, כשהוא נינוח בביתו, קונצרטים מופלאים באמצעות ה"יוטיוב", ולבחור בין ביצועים רבים – את המשובחים ביותר. הנה למשל שלושה ביצועים נהדרים שיכולים למלא שלושה ערבים של האזנה מרתקת, וכמובן גם בכל שעה אחרת ביממה:

הרקוויאם של ורדי בניצוח דניאל ברנבויום באולם לה סקאלה במילנו.

הרקוויאם של פורה עם תזמורת רדיו דנמרק בניצוח איוור בורטון.

הרקוויאם של ברליוז ברויאל אלברט הול בלונדון בניצוח קולין דייוויס.

* לאהוד, לסיפור שעוד לא הופיע: גם חברי ז"ל הרג בטו-טו צפע בין אבני הבית, למזלו לא היה ריקושט...

אביבה קם

* מכובדי אהוד בן עזר. לידיעת תקוה וינשטוק וקוראי חב"ע, מכונית הלינקולן של הנשיא חיים ויצמן ז"ל, שתוארה בחב"ע 1621, נרכשה ע"י חברנו אשר אשר ז"ל, ותיק הפלמ"ח ואיש מערכת 'חמד' אחרי הקמת המדינה. המכונית הכבדה עקב היותה משוריינת, חנתה בביתו בסביון, ושימשה אותו כמה שנים, עד שהחליף למכונית קלה יותר, ו'הלינקולן' הוחזרה לבית הנשיא ויצמן ברחובות, לשיפוץ ולתצוגה כמתואר יפה ובמכובד ע"י תקוה וינשטוק.

בהערכה לבבית,  

ברוך תירוש

* רן יגיל: מואיז בן הראש כותב בשיר ללא שם: "שיהיה לכם ברור אשכנזים יקרים / אני מאוד כועס עליכם / כועס וכועס וכועס / אתם לא יכולים לדמיין לכם / כמה אני כועס עליכם / כמה הילד שבתוכי כועס / על שהשפלתם אותי ואת הוריי / על ששברתם את חלומות הגאולה שלי..."

אני, לעומת זאת, לא כועס על בן הראש על כך שעשרה קבין של מחאה עדתית ירדו לעולם והוא נטל תשעה מהם. עקרונית, זה יכול היה להיות דלק פואטי לא רע. אני לא כועס עליו בשל ההכללות הגזעניות בנוגע לאשכנזים, אלא אני זועם עליו רק מפני שמכר את כישרונו השירי בנזיד עדשים, והוא משרבט שירים לא טובים שנים על גבי שנים." ["הארץ" באינטרנט. 24.2].

* לתשומת ליבך. ד"ר עו"ד שמואל סעדיה, הגיש הבוקר [24.2] לבג"צ, בקשת פסילתה של אבתיסאם מראענה, מועמדת מס' 7 ברשימת מפלגת העבודה לכנסת, בשם מתי דוד ושולה אנגלנדר, ניבחרים ותיקים של המפלגה, ובנוסף בשמם של 57 "נאמני מפלגת העבודה לדורותיה."

 התועמלנית האנטי ישראלית, אבתיסאם מראענה, הגישה לבג"צ תצהיר שבו היא "מתנצלת" על כל אשר אמרה וכתבה. חה. חה. חה. תמורת "התנצלות" משפטית עלובה ושקרית, יש סכנה שהבג"צ יאשר ולא יפסול את מועמדותה. במידה שהבג"צ יאשר אותה – זה יהיה ביזיון מוסרי, ערכי ומשפטי.

מתי דוד

(חבר לשכת מפלגת העבודה לשעבר)

052-2925677

רמת אפעל

יעניק המכתב העיתי את שני פרסי ישראל האמיתיים:

פרס ישראל בספרות העברית יוענק לסמי מיכאל

בפרס ישראל לחקר הספרות העברית יזכו שניים:

פרופ' נורית גוברין ופרופ' הלל ברזל

על החתום

אהוד בן עזר