בגיליון:
- אסתר ראב: שירים מבין הזמנים
- שועלה: מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
- יצחק הילמן: ולמרות הכול – הקרב האמיתי
- יוסי אחימאיר: אסירי ציון בסיביר, באפריקה וב...ציון
- יהודה גור-אריה: הערות-שוליים [148]
- אהוד שלום. אם טרם קראת, תפתח ותקרא, מעניין, וזה רק אפס קצהו של הסיפור: אלי הלחמי
- אורי הייטנר: צרור הערות 24.1.21
- משה גרנות: מיניאטורות
- פוצ'ו: בחיי [7]
- חנה סמוכה מושיוב: שיעור תנ"ך
- רון גרא: הַמָּוֶת בּוֹכֶה
- הדסה מור: שירים מן הלב אל הלב – לאה טרן
- נירה אשל: על השירים של ילדותי ועל השירים שבתקופה הזאת, בעקבות הכתבה – מכתב לארנה גולן
- עקיבא נוף: ליל סערה
- חיים נחמן ביאליק: לא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר
- יונתן גורל: יחסי משורר-קוראים
- תקוה וינשטוק: ליום השואה הבינלאומי [27.1.2021]
- יחזקאל מסנברג: י"א. איי סמואה
- נעמן כהן: שבועה על התנ"ך
- אסתר ראב: בצאתנו העירה
- אהוד בן עזר: מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?
- עם דבורה, מיכל, ובני משפחתכן: אנחנו משתתפים באבלכן הכבד
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * קוראת נאמנה: לעניין תגובותיך להייטנר ולענייני החרדים, אני חותמת על כל מילה. שמחת התקשורת שלנו לנפילת טראמפ מדהימה אותי. ומעניין אם גם אותך.
- שאר הגליון
מאמרים
אסתר ראב
שירים מבין הזמנים
*
לְאָן תִּשָּׂאִינִי
רוּחִי
לְאֶחָד הַפְּחָתִים –
אוֹ לְרָמָה קָרָה
אֶרְאֶה
אֶת אֱלִילַי מְנֻתָּצִים
וְחִוְרִים
הוֹלְכִים וְנֶעְלָמִים
וְתִפָּתַח הַדֶּרֶךְ
הַשּׁוֹמֵמָה
[מתוך העיזבון]
*
גַּם אֲנִי יוֹדַעַת
לְחַיֵּךְ –
מָתוֹק וּשְׁמֵימִי
לִפְקֹחַ וְלַעֲצֹם
עֵינַיִם תְּמִימוֹת –
הַסְתֵּר סַכִּין
בִּלְחִיצַת-יָד –
כְּשֶׁבְּהַרְרֵי-הַלֵּב
נֶעְתָּקוֹת
אֲבָנִים כְּבֵדוֹת
מִדַּרְדְּרוֹת בְּרַעַשׁ וּבִכְאֵב
לַעֲמָקָיו הַכְּמוּסִים
[מתוך העיזבון]
* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
יצחק הילמן
ולמרות הכול – הקרב האמיתי
הוא על ארץ ישראל
אנחנו בעוד חודשיים בבחירות. בניגוד למקהלת שונאי נתניהו, שטוענים כל הזמן שהבחירות האלה הן לא יותר מדרך המילוט ממשפט צדק שחייבים לעשות לנתניהו, אני טוען שזאת טענת סרק. היויכוח הוא לא על עתידו של נתניהו, שלדעתי הוא גדול ראשי הממשלה שהיו במדינת ישראל, אלא על עתידה של מדינת ישראל.
אתמול נכנס הנשיא ג'ו ביידן לכהונתו. בתפקידו הקודם היה האיש סגן נשיא בממשל אובמה. בשלישיית אובמה-הילרי קלינטון-ביידן – הוא היה המתון בחבורה, אבל גם הוא התנגד בתקיפות לכל תוספת בית ביהודה ושומרון. לדעתי, בניגוד לטענות מכריו, הוא איננו ידיד ישראל, ותקופת כהונתו כנשיא מתחילה, בבחינתה של ישראל, בחששות כבדים. ביידן, שמנסה להציג רוח של פיוס בציבור האמריקאי, ורצון לחדש את ההבנות עם בעלות בריתה האירופאיות של ארה"ב, ואולי גם ניסיון לשפר יחסיו עם סין ורוסיה, מנהל מזה שלושה שבועות שיחות חשאיות עם איראן בדבר חידוש הסכם הגרעין איתה. שוב, מאחורי גבה של ישראל.
איראן המתינה בסבלנות לחילופי הממשל, וכעת באה לבקש את שלה. ומה איראן מבקשת?
קודם כל הסרת העיצומים נגדה ומילוי קופתה הריקה. במקרה הטוב, תסכים איראן להאט את הפקת האורניום, תוך שמירת מעמדה כמדינת-סף גרעינית. איראן לא תסכים בשום אופן לדון בתוכנית הטילים הבליסטיים שלה, שמאיימת לא רק על ישראל אלא על כל אירופה, תוכנית שחמורה לא פחות מתוכנית הגרעין. איראן לא תסכים להסתלק מסוריה, לבנון ותימן. איראן רואה את עצמה כמעצמה עולמית, לא רק אזורית, והיא משוכנעת שידידיה באירופה, צמאי הסחר, יעשו את מלאכתה.
לצערנו, בהיעדר מנהיגות חזקה ונחושה בישראל, יש סיכויים טובים מאוד, שממשל ביידן יספק לאיראן את הסחורה לה היא מייחלת, הכול בשם השלום והמתינות. זיכרו את צ'מברליין.
עם זאת, הקרב האמיתי שישראל מתקרבת אליו הוא לא תוכנית הגרעין האיראנית, אלא הקרב על המדינה הפלסטינית שביידן וצוותו, יוצאי ממשל אובמה, מתכננים. ביידן, בדומה לאובמה, יתחיל במסע לחצים על ישראל, בתקווה שאחרי הבחירות ייעלם המכשול שנקרא "נתניהו" ותיסלל הדרך ל"פשרה צודקת".
כרגע, לפי הסקרים האחרונים, נראה שאם נתניהו לא יצליח להשיג 61 מנדטים, בעל הסיכויים הגבוה להרכבת ממשלה, הוא כנראה גדעון סער. גדעון סער, נקי כפיים בתקשורת, איש נוער התחייה לשעבר, מי שכיהן גם כשר חינוך וגם כשר הפנים, ימני כביכול, הוא תקוותם של השמאל הישראלי, שכולם סבורים שכבר מזמן נעלם, וכמובן של ממשל ביידן.
גדעון סער איננו לבדו. בכל קואליציה שירכיב, אם ירכיב, יהיו גם "יש עתיד", מפלגות שמאל חדשות וכמובן ה"רשימה המשותפת", שמסוגלת לתמוך גם בו מבחוץ, גם ללא ישיבה בקואליציה.
הראשונים, כידוע, שונאי דתיים. האחרונים, סוכניו של אבו מאזן. ההרכב הקואליציוני הזה, יהיה הרבה יותר נוח לביידן וממשלו מכל אפשרות אחרת. כאשר ישראל נאבקת עדיין בקורונה, וכאשר ממזרח עולה ביתר שאת האיום האיראני, סבורים האמריקאים שיצליחו לכופף את גדעון סער, עד כדי חזרה לגבולות 67' עם תיקוני גבול קלים והסדר להחזרת הכפרים ממזרח לירושלים לרשות הפלסטינית. הפלסטינים יכולים לקבל הסדר כזה כחלוקת ירושלים מבחינתם. הר הבית ממילא בשליטה של הוואקפ וזה מקבל שכרו מירדן ולא ממשרד הפנים הישראלי.
לכן, לכל אלה שכמהים למשפט צדק לנתניהו, תוך הענשתו המהירה ובא גואל לישראל, שוכחים ומשכיחים שהבעיה האמיתית איננה נתניהו והסיגרים של מילצ'ן אלא מה יקרה כאן ממזרח לנו.
אסור לשכוח לְעולם, שחזרנו לארץ לא בחסד אלא בזכות. בארץ חיו בתקופת בית שני בין שלושה לארבעה מיליון יהודים. הארץ נשדדה מהם על ידי הרומאים, ולא רק שקרקעותיה נמסרו לזרים, אלא שמרבית בניה גם נמכרו לעבדים. לכן, לערבים, אין בארץ בדל של זכות. הערבים הגיעו לארץ אחרי הרומאים ושלטו בארץ, להוציא תקופה קצרה של שלטון צלבנים, במשך 1400 שנים, בין במישרין ובין תחת שלטון עותומני מוסלמי ואנטי יהודי.
הערבים הגרים בארץ, ברובם הגדול, הם מהגרי עבודה. ממחקרים מסודרים עולה שבשנת 1800 חיו בארץ בסך הכול 300,000 תושבים, מהם כ-50,000 יהודים. מרבית תוספת האוכלוסייה מאז, לא באה מריבוי טבעי אלא מהגירה אינטנסיבית ממצרים, מאלג'יריה, מסעודיה, מתימן, מסוריה, ואפילו מבוסניה, מאזור הקווקז ומכורדיסטן. הדברים נבדקו ונחקרו ואלה נתוני האמת.
לכן, מי שחייב בפיצויים זה לא אנחנו לערבים, אלא מדינות אירופה וטורקיה ליהודים. אלה שלטו על הארץ ביד ברזל החל בתקופה הרומית וכלה ב-1920, נישלו את תושביה היהודים, הפריעו ברכישת קרקעות ועשו כל שביכולתם להשכיח את ארץ ישראל מלב היהודים ותודעת העולם. החזרה של עם ישראל לארצו טרם הסתיימה, היא עדיין בעיצומה וההשתדלות הפלסטינית לקבלת "מדינה" היא אבן הנגף המרכזית לתהליך בנייתה של ישראל ועתידה.
לעצם הקמתה של מדינה פלסטינית, משאת נפשם של אנשי השמאל, המחופשים היום לשיירת "רק לא ביבי" – אם תוקם מדינה כזאת, כאן בלב ארץ ישראל, עשרים קילומטרים מתל אביב, היא צפויה להיות מדינת פליטים ומרכז טרור. אין דרך למנוע זאת. חמש מאות אלף כלי הנשק הבלתי חוקיים בתוך שטח ישראל, מעידים כאלף עדים מה יקרה ב"מדינה הפלסטינית". די להסתכל במה שקרה בירדן – שאוכלוסייתה התנפחה משלוש מאות אלף נפש לפני מאה שנים לכמעט עשרה מיליון תושבים כיום, רובם פליטים, כדי להבין מה שצפוי לקרות ב"מדינה הפלסטינית", כאן בלב הארץ.
הדרך היחידה להגן על מדינת ישראל ולהשלים את המשך בניינה וביטחונה, תוך תיקון העוול הנוראי שנגרם לעם היהודי במשך אלפיים שנים, הוא לסלק אחת ולתמיד את הצל המאיים הזה שנקרא "מדינה פלסטינית".
יבואו כאלה שיטענו, שזה בדיוק מה שיוביל למדינה "דו-לאומית" ולאפרטהייד, וזוהי טענת סרק. להזכיר, כבר בתוכנית ה"חלוקה" היו בשטח המדינה היהודית חצי מיליון ערבים. אילו התקיימה התוכנית בשלום וללא התנגדות ערבית, הרי היום היו חיים ממערב לירדן כעשרה מיליון ערבים. כיום, במצב של מדינה "דו-לאומית" כביכול, מיספר הערבים ממערב לירדן, ללא רצועת עזה, הוא כארבעה מיליון נפש. מדובר ב-35-40 אחוז ערבים ו-60-65 אחוז יהודים. זה לא אידיאלי, אבל זה הרבה פחות חמור ממדינה פלסטינית צמודה, דמויית ירדן, עם עשרה מיליון תושבים.
הדרך להצלת המדינה וקיומה הוא בחירתו מחדש של הליכוד והמשך מנהיגותו של בנימין נתניהו. ייתכן שנתניהו איננו אדם מושלם, אבל הוא עשה הרבה יותר מכל ראש ממשלה קודם לביצורה של המדינה וחיזוקה. גדעון סער ואחרים אינם מתקרבים לרמתו ולעולם לא יגיעו אליה.
יצחק הילמן
אנחנו בעוד חודשיים בבחירות. בניגוד למקהלת שונאי נתניהו, שטוענים כל הזמן שהבחירות האלה הן לא יותר מדרך המילוט ממשפט צדק שחייבים לעשות לנתניהו, אני טוען שזאת טענת סרק. היויכוח הוא לא על עתידו של נתניהו, שלדעתי הוא גדול ראשי הממשלה שהיו במדינת ישראל, אלא על עתידה של מדינת ישראל.
אתמול נכנס הנשיא ג'ו ביידן לכהונתו. בתפקידו הקודם היה האיש סגן נשיא בממשל אובמה. בשלישיית אובמה-הילרי קלינטון-ביידן – הוא היה המתון בחבורה, אבל גם הוא התנגד בתקיפות לכל תוספת בית ביהודה ושומרון. לדעתי, בניגוד לטענות מכריו, הוא איננו ידיד ישראל, ותקופת כהונתו כנשיא מתחילה, בבחינתה של ישראל, בחששות כבדים. ביידן, שמנסה להציג רוח של פיוס בציבור האמריקאי, ורצון לחדש את ההבנות עם בעלות בריתה האירופאיות של ארה"ב, ואולי גם ניסיון לשפר יחסיו עם סין ורוסיה, מנהל מזה שלושה שבועות שיחות חשאיות עם איראן בדבר חידוש הסכם הגרעין איתה. שוב, מאחורי גבה של ישראל.
איראן המתינה בסבלנות לחילופי הממשל, וכעת באה לבקש את שלה. ומה איראן מבקשת?
קודם כל הסרת העיצומים נגדה ומילוי קופתה הריקה. במקרה הטוב, תסכים איראן להאט את הפקת האורניום, תוך שמירת מעמדה כמדינת-סף גרעינית. איראן לא תסכים בשום אופן לדון בתוכנית הטילים הבליסטיים שלה, שמאיימת לא רק על ישראל אלא על כל אירופה, תוכנית שחמורה לא פחות מתוכנית הגרעין. איראן לא תסכים להסתלק מסוריה, לבנון ותימן. איראן רואה את עצמה כמעצמה עולמית, לא רק אזורית, והיא משוכנעת שידידיה באירופה, צמאי הסחר, יעשו את מלאכתה.
לצערנו, בהיעדר מנהיגות חזקה ונחושה בישראל, יש סיכויים טובים מאוד, שממשל ביידן יספק לאיראן את הסחורה לה היא מייחלת, הכול בשם השלום והמתינות. זיכרו את צ'מברליין.
עם זאת, הקרב האמיתי שישראל מתקרבת אליו הוא לא תוכנית הגרעין האיראנית, אלא הקרב על המדינה הפלסטינית שביידן וצוותו, יוצאי ממשל אובמה, מתכננים. ביידן, בדומה לאובמה, יתחיל במסע לחצים על ישראל, בתקווה שאחרי הבחירות ייעלם המכשול שנקרא "נתניהו" ותיסלל הדרך ל"פשרה צודקת".
כרגע, לפי הסקרים האחרונים, נראה שאם נתניהו לא יצליח להשיג 61 מנדטים, בעל הסיכויים הגבוה להרכבת ממשלה, הוא כנראה גדעון סער. גדעון סער, נקי כפיים בתקשורת, איש נוער התחייה לשעבר, מי שכיהן גם כשר חינוך וגם כשר הפנים, ימני כביכול, הוא תקוותם של השמאל הישראלי, שכולם סבורים שכבר מזמן נעלם, וכמובן של ממשל ביידן.
גדעון סער איננו לבדו. בכל קואליציה שירכיב, אם ירכיב, יהיו גם "יש עתיד", מפלגות שמאל חדשות וכמובן ה"רשימה המשותפת", שמסוגלת לתמוך גם בו מבחוץ, גם ללא ישיבה בקואליציה.
הראשונים, כידוע, שונאי דתיים. האחרונים, סוכניו של אבו מאזן. ההרכב הקואליציוני הזה, יהיה הרבה יותר נוח לביידן וממשלו מכל אפשרות אחרת. כאשר ישראל נאבקת עדיין בקורונה, וכאשר ממזרח עולה ביתר שאת האיום האיראני, סבורים האמריקאים שיצליחו לכופף את גדעון סער, עד כדי חזרה לגבולות 67' עם תיקוני גבול קלים והסדר להחזרת הכפרים ממזרח לירושלים לרשות הפלסטינית. הפלסטינים יכולים לקבל הסדר כזה כחלוקת ירושלים מבחינתם. הר הבית ממילא בשליטה של הוואקפ וזה מקבל שכרו מירדן ולא ממשרד הפנים הישראלי.
לכן, לכל אלה שכמהים למשפט צדק לנתניהו, תוך הענשתו המהירה ובא גואל לישראל, שוכחים ומשכיחים שהבעיה האמיתית איננה נתניהו והסיגרים של מילצ'ן אלא מה יקרה כאן ממזרח לנו.
אסור לשכוח לְעולם, שחזרנו לארץ לא בחסד אלא בזכות. בארץ חיו בתקופת בית שני בין שלושה לארבעה מיליון יהודים. הארץ נשדדה מהם על ידי הרומאים, ולא רק שקרקעותיה נמסרו לזרים, אלא שמרבית בניה גם נמכרו לעבדים. לכן, לערבים, אין בארץ בדל של זכות. הערבים הגיעו לארץ אחרי הרומאים ושלטו בארץ, להוציא תקופה קצרה של שלטון צלבנים, במשך 1400 שנים, בין במישרין ובין תחת שלטון עותומני מוסלמי ואנטי יהודי.
הערבים הגרים בארץ, ברובם הגדול, הם מהגרי עבודה. ממחקרים מסודרים עולה שבשנת 1800 חיו בארץ בסך הכול 300,000 תושבים, מהם כ-50,000 יהודים. מרבית תוספת האוכלוסייה מאז, לא באה מריבוי טבעי אלא מהגירה אינטנסיבית ממצרים, מאלג'יריה, מסעודיה, מתימן, מסוריה, ואפילו מבוסניה, מאזור הקווקז ומכורדיסטן. הדברים נבדקו ונחקרו ואלה נתוני האמת.
לכן, מי שחייב בפיצויים זה לא אנחנו לערבים, אלא מדינות אירופה וטורקיה ליהודים. אלה שלטו על הארץ ביד ברזל החל בתקופה הרומית וכלה ב-1920, נישלו את תושביה היהודים, הפריעו ברכישת קרקעות ועשו כל שביכולתם להשכיח את ארץ ישראל מלב היהודים ותודעת העולם. החזרה של עם ישראל לארצו טרם הסתיימה, היא עדיין בעיצומה וההשתדלות הפלסטינית לקבלת "מדינה" היא אבן הנגף המרכזית לתהליך בנייתה של ישראל ועתידה.
לעצם הקמתה של מדינה פלסטינית, משאת נפשם של אנשי השמאל, המחופשים היום לשיירת "רק לא ביבי" – אם תוקם מדינה כזאת, כאן בלב ארץ ישראל, עשרים קילומטרים מתל אביב, היא צפויה להיות מדינת פליטים ומרכז טרור. אין דרך למנוע זאת. חמש מאות אלף כלי הנשק הבלתי חוקיים בתוך שטח ישראל, מעידים כאלף עדים מה יקרה ב"מדינה הפלסטינית". די להסתכל במה שקרה בירדן – שאוכלוסייתה התנפחה משלוש מאות אלף נפש לפני מאה שנים לכמעט עשרה מיליון תושבים כיום, רובם פליטים, כדי להבין מה שצפוי לקרות ב"מדינה הפלסטינית", כאן בלב הארץ.
הדרך היחידה להגן על מדינת ישראל ולהשלים את המשך בניינה וביטחונה, תוך תיקון העוול הנוראי שנגרם לעם היהודי במשך אלפיים שנים, הוא לסלק אחת ולתמיד את הצל המאיים הזה שנקרא "מדינה פלסטינית".
יבואו כאלה שיטענו, שזה בדיוק מה שיוביל למדינה "דו-לאומית" ולאפרטהייד, וזוהי טענת סרק. להזכיר, כבר בתוכנית ה"חלוקה" היו בשטח המדינה היהודית חצי מיליון ערבים. אילו התקיימה התוכנית בשלום וללא התנגדות ערבית, הרי היום היו חיים ממערב לירדן כעשרה מיליון ערבים. כיום, במצב של מדינה "דו-לאומית" כביכול, מיספר הערבים ממערב לירדן, ללא רצועת עזה, הוא כארבעה מיליון נפש. מדובר ב-35-40 אחוז ערבים ו-60-65 אחוז יהודים. זה לא אידיאלי, אבל זה הרבה פחות חמור ממדינה פלסטינית צמודה, דמויית ירדן, עם עשרה מיליון תושבים.
הדרך להצלת המדינה וקיומה הוא בחירתו מחדש של הליכוד והמשך מנהיגותו של בנימין נתניהו. ייתכן שנתניהו איננו אדם מושלם, אבל הוא עשה הרבה יותר מכל ראש ממשלה קודם לביצורה של המדינה וחיזוקה. גדעון סער ואחרים אינם מתקרבים לרמתו ולעולם לא יגיעו אליה.
יצחק הילמן
יוסי אחימאיר
אסירי ציון בסיביר, באפריקה וב...ציון
דברי יו"ר מכון ז'בוטינסקי באירוע בזום שנערך ב-21 בינואר מטעם ברית חיילי האצ"ל ומכון ז'בוטינסקי,
שהוקדש ליהודי בריה"מ וללוחמי המחתרות בארץ
צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ,דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ?מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹםרָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ,וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל –חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ!לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹםשִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ.
שירו של רבי יהודה הלוי, בן המאה ה-11 בספרד – שאין יאה ממנו כמוטו לאירוע זה, על אסירי ציון – באפריקה ובסיביר.
בטרם קום המדינה היו אלה לוחמי האצ"ל ולח"י, הגולים והשבים הביתה רק לאחר קום המדינה, שלמענה סבלו וגלו, ובצפון הרחוק והקר – לפני קום המדינה ושנים רבות לאחר מכן – המוני אחינו היהודים בבריה"מ, שהשתחררו מבית האסורים הסובייטי רק עם נפילת המשטר הקומוניסטי.
אבל היו גם אסירי ציון – בציון.
ברצוני להקדיש את דבריי הקצרים לשלושה אסירי ציון, שניים ברוסיה, אחד בארצנו.
הראשון הוא אנטולי רובין זיכרו לברכה, יליד מינסק, שבשל פעילותו הציונית נשפט לשש שנות מאסר במחנות עבודת הפרך בסיביר. בקושי שרד את העינויים שעבר. לאחר שיחרורו חזר לעירו ולפעילות ציונית, עד שהצליח לעלות ארצה ב-1969, להקים בית ומשפחה, יחד עם ד"ר קרני ז'בוטינסקי רעייתו, ולראות בהתגשמות החלום הציוני שלמענו חלם, לחם, סבל.
את סיפורו האישי העלה אנטולי בספר שכתב: "מגפיים חומות, מגפיים אדומות", שלאחר מותו – בדיוק לפני ארבע שנים – הופיע במהדורה חדשה תחת הכותרת "ניצחון בלתי אפשרי", עם כותרת המישנה: "מהתופת של גטו מינסק לזוועות של מחנות סיביר".
השני הוא ד"ר יהודה יולי מרגולין, אשר בימים אלה מלאו 50 שנה בדיוק לפטירתו. מסופקני אם רבים שמעו את שמו. סופר, איש הגות, לוחם אמיץ למען פתיחת שערי בריה"מ, תחת הכותרת "שלח את עמי", ובעצמו אסיר ציון במשך חמש שנים.
חמש שנים של מאסר במחנה עבודה בסיביר, עם עבודת פרך, לאיש הצנום והחלוש הזה, בעל הנפש הציונית הגדולה, יליד פולין שכבר חי בארץ.
בסך הכול הוא קפץ" לארץ הולדתו פולין לצורך סידורים משפחתיים דחופים, ואז נקלע בין הגרמנים הנאציים לבין רוסים הקומוניסטיים. מאלה הראשונים הצליח להימלט מזרחה, מאלה האחרונים כבר לא היה לו מיפלט.
את חוויותיו – אם אפשר לקרוא לכך חוויות – העלה ד"ר מרגולין על הכתב בספר מופלא "מסע לארץ האסירים", ספר, שעבר טלטלות וחרמות על-ידי המימסד הישראלי, עד שזכה להופיע לראשונה בעברית ב-2012, 41 שנה לאחר מות מחברו, ובימים אלה באוקספורד, בתרגום לאנגלית. יהודה מרגולין מתאר את אשר עבר עליו תחת משטר הדיכוי הרודני, בקור ובפרך, רק משום שהיה יהודי, רק משום שהיה ציוני.
מרגולין ורובין היו רק שניים מתוך שני מיליון היהודים אסירי ציון תחת המשטר הבולשביקי, עד אשר נפל מסך הברזל ושער בית הכלא הסובייטי נפתחו... רבים מהם נלקחו מבתיהם ובקושי שרדו את הדיכוי הקשה שהושת עליהם. חלקם מתו בקור, ברעב, בעינויים. וכל זאת – רק משום שנחשדו, מעבר להיותם יהודים, בפעילות ציונית מחתרתית, היו בהם בית"רים, או רק משום שלימדו במחתרת עברית, רחמנא ליצלן.
מרגולין נלחם כל ימיו בעטו במשטר הדיכוי הסובייטי ולמען פתיחת שערי בריה"מ, גם במסגרת אגודת "מעוז" של גולדה ילין ז"ל, שפעילותה הרעשנית, זעקתה, קריאתה – לא לשתוק, לא לסתום את הפה, כי אם להיפך, לזעוק ולהפעיל לחץ עולמי, דעת קהל בינלאומית – היו לצנינים גם אצלנו, תחת שלטון מפא"י. הם אימצו היטב את סיסמתו של ראש בית"ר: שקט הוא רפש.
כפי שכבר אמרתי, אסירי ציון היו גם בציון עצמה, כאן בארץ-ישראל, תחת שלטון המנדט הבריטי, ועוד לפני שלוחמי המחתרות הוגלו לאפריקה, והיו שם, ביבשת השחורה, לאסירי ציון. די אם אזכיר את ראש בית"ר, זאב ז'בוטינסקי, שנאסר לשלושה חודשים בכלא עכו, ב-1920, לאחר שאירגן את הגנת היישוב היהודי בירושלים כנגד הפורעים הערביים.
אסיר ציון השני בציון שברצוני להזכיר במעמד זה – הוא אבי מורי, שהיה חברו ושותפו למאבק האידיאולוגי של ד"ר מרגולין, נגד הקומוניזם המדכא ולמען "שלח את עמי". ד"ר אב"א אחימאיר ישב בכלא הירושלמי במשך 18 חודשים, על שהנהיג בשנות השלושים את ראשית המרי נגד השלטון הזר הבריטי.
בכלא הירושלמי – היום מוזיאון אסירי המחתרות – הוא כותב מדי יום ביומו את יומן המשפט והסוהר. קטעים מן היומן פורסמו בהמשכים בעיתון "הירדן", כשכותב היומן חותם בשם: א. אסיר ציון. ב-1946 הם יצאו לאור בספר "רפורטאז'ה של בחור ישיבה". זהו מסמך מאלף של לוחם יהודי, לחירות מולדתו, לעצמאות עמו, שאנו מקווים להוציאו לאור במלואו, בעתיד הקרוב.
מרגולין ואחימאיר – שני אסירי ציון, אנשי רוח, שמשאירים אחריהם ספרים, על תקופת מאסרם. מה חבל שלא זכו לראות בהתגשמות חלומם הגדול – נפילת משטר הזוועות הקומוניסטי שנגדו לחמו בעטם, כמיליון יהודים שמשתחררים, יוצאים, עולים למדינת היהודים, וביניהם גם אנטולי רובין. מיליון אסירי ציון לשעבר, שחיים עימנו היום, בונים ומחזקים את מולדתם-מדינתם בכל התחומים.
בעוז רוחם הם ניצחו את הקמים עליהם, את שוביהם, בין אם זו האימפריה הרוסית ובין אם זו האימפריה הבריטית, ואין לכם הוכחה מוחצת מזו מאשר אסירי ציון לשעבר, שתפסו לימים עמדות בכירות במימשל בישראל. כמו למשל ראש הממשלה – יצחק שמיר, נשיא בית המשפט העליון – מאיר שמגר, שר משפטים – שמואל תמיר, זיכרם לברכה, וכמו, יבל"א, יו"ר הסוכנות היהודית – נתן שרנסקי, ומי שהיום מכהן כשר הבריאות ולשעבר יו"ר כנסת ישראל – יולי אדלשטיין. בגופם ובנפשם הוכיחו אסירי-ציון, בכל אתר ותחת כל משטר דיכוי: עם ישראל חי!
יוסי אחימאיר
שהוקדש ליהודי בריה"מ וללוחמי המחתרות בארץ
צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ,דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ?מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹםרָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ,וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל –חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ!לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹםשִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ.
שירו של רבי יהודה הלוי, בן המאה ה-11 בספרד – שאין יאה ממנו כמוטו לאירוע זה, על אסירי ציון – באפריקה ובסיביר.
בטרם קום המדינה היו אלה לוחמי האצ"ל ולח"י, הגולים והשבים הביתה רק לאחר קום המדינה, שלמענה סבלו וגלו, ובצפון הרחוק והקר – לפני קום המדינה ושנים רבות לאחר מכן – המוני אחינו היהודים בבריה"מ, שהשתחררו מבית האסורים הסובייטי רק עם נפילת המשטר הקומוניסטי.
אבל היו גם אסירי ציון – בציון.
ברצוני להקדיש את דבריי הקצרים לשלושה אסירי ציון, שניים ברוסיה, אחד בארצנו.
הראשון הוא אנטולי רובין זיכרו לברכה, יליד מינסק, שבשל פעילותו הציונית נשפט לשש שנות מאסר במחנות עבודת הפרך בסיביר. בקושי שרד את העינויים שעבר. לאחר שיחרורו חזר לעירו ולפעילות ציונית, עד שהצליח לעלות ארצה ב-1969, להקים בית ומשפחה, יחד עם ד"ר קרני ז'בוטינסקי רעייתו, ולראות בהתגשמות החלום הציוני שלמענו חלם, לחם, סבל.
את סיפורו האישי העלה אנטולי בספר שכתב: "מגפיים חומות, מגפיים אדומות", שלאחר מותו – בדיוק לפני ארבע שנים – הופיע במהדורה חדשה תחת הכותרת "ניצחון בלתי אפשרי", עם כותרת המישנה: "מהתופת של גטו מינסק לזוועות של מחנות סיביר".
השני הוא ד"ר יהודה יולי מרגולין, אשר בימים אלה מלאו 50 שנה בדיוק לפטירתו. מסופקני אם רבים שמעו את שמו. סופר, איש הגות, לוחם אמיץ למען פתיחת שערי בריה"מ, תחת הכותרת "שלח את עמי", ובעצמו אסיר ציון במשך חמש שנים.
חמש שנים של מאסר במחנה עבודה בסיביר, עם עבודת פרך, לאיש הצנום והחלוש הזה, בעל הנפש הציונית הגדולה, יליד פולין שכבר חי בארץ.
בסך הכול הוא קפץ" לארץ הולדתו פולין לצורך סידורים משפחתיים דחופים, ואז נקלע בין הגרמנים הנאציים לבין רוסים הקומוניסטיים. מאלה הראשונים הצליח להימלט מזרחה, מאלה האחרונים כבר לא היה לו מיפלט.
את חוויותיו – אם אפשר לקרוא לכך חוויות – העלה ד"ר מרגולין על הכתב בספר מופלא "מסע לארץ האסירים", ספר, שעבר טלטלות וחרמות על-ידי המימסד הישראלי, עד שזכה להופיע לראשונה בעברית ב-2012, 41 שנה לאחר מות מחברו, ובימים אלה באוקספורד, בתרגום לאנגלית. יהודה מרגולין מתאר את אשר עבר עליו תחת משטר הדיכוי הרודני, בקור ובפרך, רק משום שהיה יהודי, רק משום שהיה ציוני.
מרגולין ורובין היו רק שניים מתוך שני מיליון היהודים אסירי ציון תחת המשטר הבולשביקי, עד אשר נפל מסך הברזל ושער בית הכלא הסובייטי נפתחו... רבים מהם נלקחו מבתיהם ובקושי שרדו את הדיכוי הקשה שהושת עליהם. חלקם מתו בקור, ברעב, בעינויים. וכל זאת – רק משום שנחשדו, מעבר להיותם יהודים, בפעילות ציונית מחתרתית, היו בהם בית"רים, או רק משום שלימדו במחתרת עברית, רחמנא ליצלן.
מרגולין נלחם כל ימיו בעטו במשטר הדיכוי הסובייטי ולמען פתיחת שערי בריה"מ, גם במסגרת אגודת "מעוז" של גולדה ילין ז"ל, שפעילותה הרעשנית, זעקתה, קריאתה – לא לשתוק, לא לסתום את הפה, כי אם להיפך, לזעוק ולהפעיל לחץ עולמי, דעת קהל בינלאומית – היו לצנינים גם אצלנו, תחת שלטון מפא"י. הם אימצו היטב את סיסמתו של ראש בית"ר: שקט הוא רפש.
כפי שכבר אמרתי, אסירי ציון היו גם בציון עצמה, כאן בארץ-ישראל, תחת שלטון המנדט הבריטי, ועוד לפני שלוחמי המחתרות הוגלו לאפריקה, והיו שם, ביבשת השחורה, לאסירי ציון. די אם אזכיר את ראש בית"ר, זאב ז'בוטינסקי, שנאסר לשלושה חודשים בכלא עכו, ב-1920, לאחר שאירגן את הגנת היישוב היהודי בירושלים כנגד הפורעים הערביים.
אסיר ציון השני בציון שברצוני להזכיר במעמד זה – הוא אבי מורי, שהיה חברו ושותפו למאבק האידיאולוגי של ד"ר מרגולין, נגד הקומוניזם המדכא ולמען "שלח את עמי". ד"ר אב"א אחימאיר ישב בכלא הירושלמי במשך 18 חודשים, על שהנהיג בשנות השלושים את ראשית המרי נגד השלטון הזר הבריטי.
בכלא הירושלמי – היום מוזיאון אסירי המחתרות – הוא כותב מדי יום ביומו את יומן המשפט והסוהר. קטעים מן היומן פורסמו בהמשכים בעיתון "הירדן", כשכותב היומן חותם בשם: א. אסיר ציון. ב-1946 הם יצאו לאור בספר "רפורטאז'ה של בחור ישיבה". זהו מסמך מאלף של לוחם יהודי, לחירות מולדתו, לעצמאות עמו, שאנו מקווים להוציאו לאור במלואו, בעתיד הקרוב.
מרגולין ואחימאיר – שני אסירי ציון, אנשי רוח, שמשאירים אחריהם ספרים, על תקופת מאסרם. מה חבל שלא זכו לראות בהתגשמות חלומם הגדול – נפילת משטר הזוועות הקומוניסטי שנגדו לחמו בעטם, כמיליון יהודים שמשתחררים, יוצאים, עולים למדינת היהודים, וביניהם גם אנטולי רובין. מיליון אסירי ציון לשעבר, שחיים עימנו היום, בונים ומחזקים את מולדתם-מדינתם בכל התחומים.
בעוז רוחם הם ניצחו את הקמים עליהם, את שוביהם, בין אם זו האימפריה הרוסית ובין אם זו האימפריה הבריטית, ואין לכם הוכחה מוחצת מזו מאשר אסירי ציון לשעבר, שתפסו לימים עמדות בכירות במימשל בישראל. כמו למשל ראש הממשלה – יצחק שמיר, נשיא בית המשפט העליון – מאיר שמגר, שר משפטים – שמואל תמיר, זיכרם לברכה, וכמו, יבל"א, יו"ר הסוכנות היהודית – נתן שרנסקי, ומי שהיום מכהן כשר הבריאות ולשעבר יו"ר כנסת ישראל – יולי אדלשטיין. בגופם ובנפשם הוכיחו אסירי-ציון, בכל אתר ותחת כל משטר דיכוי: עם ישראל חי!
יוסי אחימאיר
יהודה גור-אריה
הערות-שוליים [148]
הגיגים קלים על נושאים כבדים
צל"ש ללוחמים נגד הקורונה
מי ששיחק לו מזלו והוא הופנה לקבל חיסון בבית-החולים שיבא בתל-השומר, זכה בחוויה נדירה ולא מקובלת הרבה בימינו ובמקומותינו.
אלפים-אלפים זרמו לבי"ח בהמוניהם [קשה היה למצוא חנייה], וכאן הם נתקבלו לטיפול באירגון ובסדר למופת, על-ידי הפקידות הרושמות, ואחריהן הופנו למחלקה, במאור-פנים ובכבוד על-ידי מאות דיילים-מדריכים שהדריכו אותם והיפנו אותם לחדרי האחיות לקבלת הזריקה, וזו ניתנה להם במהירות וביעילות ובסבלנות, בשקט, במתינות, בהמתנה קצרה בלבד, ללא התרגזות וכעס וצעקות כלפי הצוות, "כנהוג" אצלנו.
יש לציין שמערך זה של מתן חיסון להמונים, הוא מערך לוגיסטי גדול ומסובך למדי, והכול פעל בו ביעילות ובדיוק של שעון שווייצרי. רק חבל שלא ידוע לנו מי הוא המנהל או המנהלת של המבצע הזה, ושמם לא ידוע ברבים. מנהלי המערך הלוגיסטי של בית-החולים שיבא ראויים לכל שבח והוקרה. וכן גם אלה שמבצעים את העבודה בפועל.
יש להניח שבדומה לכך פעלו המערכות גם בבתי-החולים האחרים ובקופות החולים. כיף לכתוב הפעם דברים "חיוביים" המתרחשים אצלנו. צל"ש ללוחמים בקורונה – "חיילים" חמושים במחט של מזרק. כל הכבוד להם!
עצרת תפילה
רבנים, אדמו"רים, גאונים וחכמי-תורה – אירגנו עצרת-תפילה עולמית לתחינה ובקשה מהקב"ה להפסיק את רוע הגזירה של מגפת הקורונה. הלוואי שיצליחו.
אבל לא צריך להיות חוקר דת, תיאולוג או פילוסוף מעמיק-חשוב, כדי להתייחס לשאלה העולה מאליה, ולמסקנה הלוגית-ההגיונית הברורה בנושא זה: אם הקב"ה, אדון העולם, יכול להפסיק מגיפה זו בהבל-פה, הוא גם זה ששלח עלינו את המכה הזאת, שלא כתובה בתורה, ולא כלולה בין עשר המכות שהיכה האל של בני-ישראל את פרעה ועמו המצרי? שם, בפרשת עשר המכות [שמות, פרשת וארא] מסביר המקרא מה הסיבה לכך. ואילו כאן, בימינו, לא ידוע לאיש על מה ולמה שלח אלוהים מאֵרה זו על העולם כולו, ועל עמו ישראל בתוכם. מי שיודע – שיקום! אולי רק תשבי יכול להסביר ולתרץ.
ארה"ב של ישראל
אולי לא שמנו לב עד עכשיו, לנקודה אחת של דמיון בינינו – ישראל הקטנה, לבין ארה"ב של אמריקה, הגדולה לאין שיעור. אי-אפשר ואין טעם למנות את ההבדלים בין שתי המדינות, הפיל האמריקני והיתוש המזרח-תיכוני. ובכן, כפי שארה"ב מורכבת מ-50 מדינות כמעט עצמאיות, בברית אחת, ישראל הקטנה שלנו מורכבת מארבע מדינות, כמעט עצמאיות, כמעט אוטונומיות. תקציביהן המדינתיות באות כמובן מתקציבה המידלדל של מדינת-האם. ואלה הן מדינות הברית:
1. מדינת החרדים ובראשה הרב הישיש קנייבסקי, ולא ידוע מה תוארו הרשמי: נשיא המדינה, ראש הממשלה, שר החינוך החרדי-הליטאי, מנהיג, אדמו"ר. ולמדינה זו צבא המונה 145,000 חיילים, צבא השם, הממיתים עצמם באוהלה של תורה, במחנות-צבא הנקראים ישיבות.
2. מדינת מאה שערים והנספחות לה: בני-ברק, אלעד, בית-שמש ועוד כהנה וכהנה. וחיל-החלוץ שלה הם הפלג הירושלמי, אלה ששורפים פחי-אשפה בראש חוצות, ובאותה הזדמנות משחיתים רכב וציוד של השוטרים, ויש מי שגם פוגע בהם גופנית.
3. מדינת יהודה ושומרון של המתנחלים, ובראשם חיל-חלוץ של "הגבעונים", אלה נערי הגבעות, פרועי שיער ופרועי ידיים, השולחים אגרופיהם בפניהם של חיילי צה"ל המגינים עליהם, ומצד שני מתנכלים לכפריים הערבים, השכנים, המעבדים [מאבדים] את שדותיהם ומוסקים את זיתיהם.
4. מדינת הערבים האוטונומית כמעט, בגליל, במרכז ובנגב, ובראשה חיל-חלוץ אימתני של צעירים בני טובא-זנגריה, ובני משפחת הפשע אבו-לטיף, ואחרים, "חיילים" מאומנים של משפחות פרוטקשן ומעשים טובים אחרים, הלוחשים לשוטרים של מדינת ישראל בצרורות של 16-M. רק שלשום, שבת 23.1.2021 נפצע שוטר ונגרם נזק לניידת – בסכנין.
כל אלה שייכים למדינת ישראל הריבונית, אך הם לא מכירים בה ובזים לה ומתעלמים ממנה, ולא פוחדים ממנה, ובעצם, שונאים אותה שנאה עזה. [לא כולם כמובן].
ואם ירצה השם, הוא יחדש ימינו כקדם, וירכיב שוב את עם ישראל ב-12 שבטים, איש על מחנהו ואיש על דגלו. ארצות-הברית של ישראל.
יהודה גור-אריה
צל"ש ללוחמים נגד הקורונה
מי ששיחק לו מזלו והוא הופנה לקבל חיסון בבית-החולים שיבא בתל-השומר, זכה בחוויה נדירה ולא מקובלת הרבה בימינו ובמקומותינו.
אלפים-אלפים זרמו לבי"ח בהמוניהם [קשה היה למצוא חנייה], וכאן הם נתקבלו לטיפול באירגון ובסדר למופת, על-ידי הפקידות הרושמות, ואחריהן הופנו למחלקה, במאור-פנים ובכבוד על-ידי מאות דיילים-מדריכים שהדריכו אותם והיפנו אותם לחדרי האחיות לקבלת הזריקה, וזו ניתנה להם במהירות וביעילות ובסבלנות, בשקט, במתינות, בהמתנה קצרה בלבד, ללא התרגזות וכעס וצעקות כלפי הצוות, "כנהוג" אצלנו.
יש לציין שמערך זה של מתן חיסון להמונים, הוא מערך לוגיסטי גדול ומסובך למדי, והכול פעל בו ביעילות ובדיוק של שעון שווייצרי. רק חבל שלא ידוע לנו מי הוא המנהל או המנהלת של המבצע הזה, ושמם לא ידוע ברבים. מנהלי המערך הלוגיסטי של בית-החולים שיבא ראויים לכל שבח והוקרה. וכן גם אלה שמבצעים את העבודה בפועל.
יש להניח שבדומה לכך פעלו המערכות גם בבתי-החולים האחרים ובקופות החולים. כיף לכתוב הפעם דברים "חיוביים" המתרחשים אצלנו. צל"ש ללוחמים בקורונה – "חיילים" חמושים במחט של מזרק. כל הכבוד להם!
עצרת תפילה
רבנים, אדמו"רים, גאונים וחכמי-תורה – אירגנו עצרת-תפילה עולמית לתחינה ובקשה מהקב"ה להפסיק את רוע הגזירה של מגפת הקורונה. הלוואי שיצליחו.
אבל לא צריך להיות חוקר דת, תיאולוג או פילוסוף מעמיק-חשוב, כדי להתייחס לשאלה העולה מאליה, ולמסקנה הלוגית-ההגיונית הברורה בנושא זה: אם הקב"ה, אדון העולם, יכול להפסיק מגיפה זו בהבל-פה, הוא גם זה ששלח עלינו את המכה הזאת, שלא כתובה בתורה, ולא כלולה בין עשר המכות שהיכה האל של בני-ישראל את פרעה ועמו המצרי? שם, בפרשת עשר המכות [שמות, פרשת וארא] מסביר המקרא מה הסיבה לכך. ואילו כאן, בימינו, לא ידוע לאיש על מה ולמה שלח אלוהים מאֵרה זו על העולם כולו, ועל עמו ישראל בתוכם. מי שיודע – שיקום! אולי רק תשבי יכול להסביר ולתרץ.
ארה"ב של ישראל
אולי לא שמנו לב עד עכשיו, לנקודה אחת של דמיון בינינו – ישראל הקטנה, לבין ארה"ב של אמריקה, הגדולה לאין שיעור. אי-אפשר ואין טעם למנות את ההבדלים בין שתי המדינות, הפיל האמריקני והיתוש המזרח-תיכוני. ובכן, כפי שארה"ב מורכבת מ-50 מדינות כמעט עצמאיות, בברית אחת, ישראל הקטנה שלנו מורכבת מארבע מדינות, כמעט עצמאיות, כמעט אוטונומיות. תקציביהן המדינתיות באות כמובן מתקציבה המידלדל של מדינת-האם. ואלה הן מדינות הברית:
1. מדינת החרדים ובראשה הרב הישיש קנייבסקי, ולא ידוע מה תוארו הרשמי: נשיא המדינה, ראש הממשלה, שר החינוך החרדי-הליטאי, מנהיג, אדמו"ר. ולמדינה זו צבא המונה 145,000 חיילים, צבא השם, הממיתים עצמם באוהלה של תורה, במחנות-צבא הנקראים ישיבות.
2. מדינת מאה שערים והנספחות לה: בני-ברק, אלעד, בית-שמש ועוד כהנה וכהנה. וחיל-החלוץ שלה הם הפלג הירושלמי, אלה ששורפים פחי-אשפה בראש חוצות, ובאותה הזדמנות משחיתים רכב וציוד של השוטרים, ויש מי שגם פוגע בהם גופנית.
3. מדינת יהודה ושומרון של המתנחלים, ובראשם חיל-חלוץ של "הגבעונים", אלה נערי הגבעות, פרועי שיער ופרועי ידיים, השולחים אגרופיהם בפניהם של חיילי צה"ל המגינים עליהם, ומצד שני מתנכלים לכפריים הערבים, השכנים, המעבדים [מאבדים] את שדותיהם ומוסקים את זיתיהם.
4. מדינת הערבים האוטונומית כמעט, בגליל, במרכז ובנגב, ובראשה חיל-חלוץ אימתני של צעירים בני טובא-זנגריה, ובני משפחת הפשע אבו-לטיף, ואחרים, "חיילים" מאומנים של משפחות פרוטקשן ומעשים טובים אחרים, הלוחשים לשוטרים של מדינת ישראל בצרורות של 16-M. רק שלשום, שבת 23.1.2021 נפצע שוטר ונגרם נזק לניידת – בסכנין.
כל אלה שייכים למדינת ישראל הריבונית, אך הם לא מכירים בה ובזים לה ומתעלמים ממנה, ולא פוחדים ממנה, ובעצם, שונאים אותה שנאה עזה. [לא כולם כמובן].
ואם ירצה השם, הוא יחדש ימינו כקדם, וירכיב שוב את עם ישראל ב-12 שבטים, איש על מחנהו ואיש על דגלו. ארצות-הברית של ישראל.
יהודה גור-אריה
אהוד שלום. אם טרם קראת, תפתח ותקרא, מעניין, וזה רק אפס קצהו של הסיפור
אלי הלחמי
עמוס גלבוע [ז"ל]: הייתי הקורבן הראשון
של יהודה גיל
מעריב, 9.1.2021
https://www.maariv.co.il/news/military/Article-813355
סיפור מרתק! מומלץ מאוד!
אורי הייטנר
צרור הערות 24.1.21
* מגדיר את עצמו ציוני – מזכיר המדינה האמריקאי הנכנס אנתוני בלינקן הודיע שממשל ביידן מכיר בירושלים כבירת ישראל וישאיר את שגרירות ארה"ב בירושלים.
זו התחלה טובה וזה מעודד ומשמח מאוד. אבל יש לזכור – טראמפ היה הנשיא ה-13 של ארה"ב מאז הקמת מדינת ישראל. 12 קודמיו לא עשו את המובן מאליו; לא הכירו בירושלים כבירת ישראל ולא הציבו בירושלים את שגרירותם. אולי הם פחדו מהאיומים ש"המזה"ת יבער". השגרירות עברה והמזה"ת לא בער. נהפוך הוא – תהליך השלום המזרח תיכוני התקדם ונחתמו ארבעה הסכמי שלום ונרמול עם מדינות ערביות.
אין ספק שטראמפ הוא הנשיא האמריקאי הידידותי ביותר שהיה אי פעם לישראל. ואני מאמין שהחלטותיו המהפכניות ביחס לישראל לא יימוגו עם תום תקופתו, אלא רובן תישארנה תחת כל הנשיאים הבאים.
ג'ו ביידן הוא ידיד ותיק של ישראל, שתמך בישראל לאורך שנותיו הרבות בסנאט. הוא מגדיר את עצמו ציוני. הוא מגדיר את BDS ארגון אנטישמי. סביר להניח שתהיינה מחלוקות בינו לביננו, אך תהיינה אלו מחלוקות בין בעלות ברית. ואם ביידן חכם ורוצה להצליח, יש לקוות שהוא ידבק בדרך של קודמו – חיזוק ציר המדינות הערביות המתונות, לחץ כבד על איראן עד ביטול תוכנית הגרעין, והמשך תהליך השלום המבורך בין ישראל למדינות ערב. התנאי להמשך התהליך המבורך הזה, הוא לא לתת לפלשתינאים לשוב ולהטיל וטו על השלום המזרח תיכוני. כלומר, להשאיר את הפלשתינאים במדרון אחורי.
* פרו ציוני – ביידן מגדיר עצמו ציוני, בשל אמונתו הנחרצת בזכותו של העם היהודי למדינת לאום במולדתו, בארץ ישראל. האם פירוש הדבר שהוא ציוני? האם האוונגליסטים, אוהדי ישראל הצרופים כעיקר באמונתם הדתית, הם ציונים?
אני אוהד מאוד את התנועה הלאומית האיטלקית. האם זה הופך אותי חלק ממנה? כמובן שלא, הן איני איטלקי. למיטב הכרתי, כיוון שהציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי, מי שאינו יהודי אינו שייך אליה ולכן אינו ציוני. ביידן, אפוא, הוא פרו-ציוני וזה נהדר. אבל אם הוא מגדיר עצמו ציוני, מי אני שאשבור לו את המילה?
* צווים ישנוניים – בולמוס הצווים הנשיאותיים מעמיד באור קצת מביך את הכינוי "ג'ו הישנוני".
* שתי שגיאות קריטיות – לפני הבחירות בארה"ב כתבתי שאילו הייתי אמריקאי הייתי תומך בביידן, אבל כישראלי אני מקווה שטראמפ ינצח. מדוע כישראלי רציתי בניצחונו של טראמפ – זה ברור. מדוע כאמריקאי הייתי תומך בביידן, הבנו כולנו ב-6.1, בפלישה לקפיטול.
אבל יש להודות שלא רק בהקשר הישראלי והמזרח תיכוני היו לטראמפ הישגים, אלא גם במישור הפנימי והכלכלי. וכדאי לזכור שמדיניותו הכלכלית היתה רחוקה מליברטריאניות ואפילו משמרנות רפובליקאית. בהגדרות המסורתיות של שמאל/ימין, זו כלכלה שמאלית יותר מהגלובליזם של אובמה. מכסי מגן והגנה על התעשייה הם ממש לא מדיניות כלכלית "ימנית". יש המכנים אותה "ימין פופוליסטי". בעיניי, הפופוליזם הזה חיובי.
75 מיליון אמריקאים תמכו בטראמפ לכהונה שנייה. סביר להניח, שאלמלא הכחשת הקורונה והתמודדותו השערורייתית עם המגפה הוא היה מנצח בבחירות. מדיניות הקורונה שלו היתה שגיאה קשה ביותר, שעלתה לו בשלטון.
השגיאה הגדולה השנייה היתה סירובו להכיר בהפסדו בבחירות. אילו נשא בליל הבחירות נאום שבו היה משתבח בהישגיו, מודה לבוחריו, מודה בהפסדו ומאחל הצלחה לביידן, ולמחרת מזמין את ביידן לשיחת חפיפה, היה זה סיום ראוי לנשיאותו. התנהלותו האנטי-דמוקרטית, סירובו לקבל את התוצאות, הפצת תיאוריות הקונספירציה על גניבת הבחירות וההסתה שהביאה לפריצה לקפיטול הכתימו את מורשתו. היו לו הישגים גדולים, אך התמונה שתיחרט בהיסטוריה יותר מכל היא הביריון המקורנן והאספסוף הטראמפי הפורץ לקפיטול.
* המסע לשיקום אמינותו – גיא בכור פרסם מאמר מאוזן ורציני, שבו הסביר שביידן הוא ידיד ישראל וכך גם המינויים הבכירים שלו. הוא הזכיר שהמיינסטרים של המפלגה הדמוקרטית פרו-ישראלי להבדיל מן המיעוט הרדיקלי הפרוגרסיבי.
זאת, לאחר חודשים שבהם הציג את המפלגה הדמוקרטית כמפלגה רדיקלית, אנטי דמוקרטית, אנטי ישראלית ואנטישמית, וצבע את כולה בצבע של הקבוצה הפרוגרסיבית.
גם את ביידן הוא כבר אינו מציג כדימנטי סנילי שהמפלגה מסתירה אותו במרתף, כדי שהציבור לא יידע זאת.
ייתכן שהמאמר הזה הוא הצעד הראשון במסע של גיא בכור לשיקום אמינותו.
[אהוד: אתה צודק. בגלל הסיבות האלה מיעטתי מאוד באחרונה לצטט במכתב העיתי ממאמריו של גיא בכור. נראה לי שהוא קצת מגזים בסכנה של שלטון הדמוקרטים בארה"ב].
* ניגוד האינטרסים המוחלט – לקראת סיום תפקידו של טראמפ, רווחו בתקשורת האמריקאית ספקולציות שהוא יחון את עצמו ואת בני משפחתו. לזכותו ייאמר שהוא לא עשה כן. אבל עצם האפשרות שאדם יכול לחון את עצמו או את בני משפחתו – הזויה. אין ניגוד אינטרסים מובהק וקיצוני מזה. זה כאילו שופט שיוגש נגדו כתב אישום ישפוט את עצמו.
* דרבניזם – מנין נובעת הפרברסיה של הצגת ישראל כמדינת אפרטהייד? בספר שאני כותב, אני מקדיש פרק שלם להפרכת הטענה ההזויה הזאת מבחינה עובדתית. אני מסביר בו מהו אפרטהייד, ומוכיח איך על פי כל קנה מידה ישראל היא היפוכו. אני מעמיד כל חוק מחוקי האפרטהייד מול החקיקה והמציאות הישראלית, ואין ניגוד עמוק יותר לאפרטהייד מהדמוקרטיה הישראלית. באותו פרק אני מסביר גם מה עומד מאחורי הטענה הזאת.
המטרה היא למוטט את ישראל באמצעות חרם בינלאומי מוחלט, כפי שמוּטָט שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה. זו האסטרטגיה. היא עוצבה בפרטי פרטים בהצעת ההחלטה שהוגשה לוועידת דרבן (2001) – ועידת הגזענות והאנטישמיות, שכותרתה האורוויליאנית היתה ועידה נגד הגזענות. אמנם ארה"ב וישראל הביאו לסיכול ההחלטה, אבל המצע הפך לתוכנית הפעולה של מסע הדה-לגיטימציה שמוביל הארגון האנטישמי BDS. ודוק – אין המדובר בכך שכיוון שישראל היא משטר אפרטהייד יש לנקוט נגדה באמצעים כמו נגד דרום אפריקה, אלא להיפך – כיוון שרוצים לנקוט נגד ישראל אמצעים כמו נגד דרום אפריקה, הומצאה הטענה המופרכת הזאת. באמצעות הצגת מדינת הלאום היהודית, המבטאת את זכותו הטבעית של העם היהודי להגדרה עצמית באמצעות ריבונות במולדתו – כמדינת אפרטהייד, הם מעוררים תקווה אצל שונאי ישראל שיוכלו למוטט את המדינה היהודית כמו את משטר האפרטהייד.
הנה, רק השבוע כתב ג. האו האו, הלא הוא גדעון לוי, בשוקניה פשקוויל המסביר את חשיבות המסמך של "בצלם" שמגדיר את ישראל מדינת אפרטהייד מיום הקמתה, כמצע לפעולה בינלאומית שתכפה על ישראל לחדול להיות מדינה יהודית.
"נדרשת פעולה בינלאומית, כן, בדיוק כמו בדרום אפריקה. מה שעבד שם עשוי לעבוד גם כאן. הבה נראה, מה יקרה כשהישראלים יתחילו לשלם על חטאי מדינתם."
יש להוביל מלחמת חורמה באנטישמיות. המלחמה באנטישמיות היא מלחמת הנאורות בגזענות החשוכה. טוב לדעת שנשיא ארה"ב החדש ביידן הגדיר את BDS – ארגון אנטישמי. יש לקוות שהוא יהיה נחרץ במלחמה למיגור האנטישמיות.
אגב, גרמניה, שמבינה משהו באנטישמיות, הגדירה את BDS ארגון אנטישמי ופועלת על פי חוק להדרתו ולאי מתן במה למטיפיו. ועל כך, מתנהל מאבק חריף של גורמים רדיקליים בעולם נגד גרמניה, בשם חופש הביטוי. מובילי המלחמה הם... יהודים וישראלים, אכולי שנאה עצמית חולנית, דוגמת אברום בורג ועיתון "הארץ".
* עכשיו תורם – המלצת הקריאה שלי בעיתוני סופ"ש היא כתבה ב"ידיעות אחרונות", שכותרתה "עכשיו תּוֹרָם לשבור שתיקה". תקציר הסיפור – לוחמי שריון מחטיבה 7, זומנו אחרי שחרורם לחקירות ארוכות וקשות, בחשד לפשעי מלחמה. הם נחקרו, על פי עדותם, בתחושה שהם פושעים שמשקרים. הם המתינו שנים, בעינוי דין קשה מנשוא, עד שתיקיהם נסגרו.
החקירה היתה בשל עדות אנונימית, שמסתבר שהיא של אחד מחבריהם, בחוברת עדויות ממבצע "צוק איתן" שהוציאה תנועת "שוברים שתיקה". אגב, מסופר בכתבה שהעדות שלו חולקה ל-14 ופוזרה לאורך החוברת, כך שמצטייר כאילו מדובר ב-14 "עדויות" של 14 חיילים שונים, מה שמעצים את הסיפור ומקנה לו אמינות. אפשר להסיק שעל פי אותה שיטה, מאות ה"עדויות" הן של קומץ שקרנים. העדות שלו הוקראה בידי דנה גולן, מנכ"לית "שוברים שתיקה", בפני הפרלמנט האירופי, והתקבלה בתשואות.
"שוברים שתיקה" סירבו למסור את שמו של מוסר העדות. אך הנפגעים מהחקירה דרשו לקבל את חומרי החקירה לצורך הליך משפטי, כולל שמו של מוסר העדות. לאחר מאבק ממושך המפורט בכתבה, הם קיבלו את החומר וגם את שם המעיד; טוב, אפשר כבר לנטוש את הפוליטקלי קורקט, שם מעליל עלילת הדם – ירון זאב. היום – יורד לגרמניה, איך לא. מסתבר, שבמסגרת חקירת מצ"ח, הגרסה של ירון היתה רחוקה ת"ק פרסה מסיפורי האימה מסמרי השיער ב"עדותו" ב"שוברים שתיקה". וגם מה שמסר במצ"ח – שקר. יתר על כן, האמת היא שהפלוגה פעלה לעיתים בניגוד לפקודות כדי למנוע פגיעה באזרחים ואף הסתכנה לא אחת מסיבה זו. וכל סיפור שסיפר – הוא ההיפך המוחלט של מה שקרה.
טוב, זה לא חדש. מה שחדש, הוא שהלוחמים תבעו הפעם את "חברם" המנוול ואת "שוברים שתיקה" תביעת דיבה בסך 2.6 מיליון שקל.
"לצערי, ירון עשה לנו עוול ולא הותיר לנו ברירה, בייחוד אחרי שראינו איך בכל העולם מצטטים את העדויות שלו. הבנתי שאנחנו חייבים לצאת למסע של טיהור שמנו שהוכפש וטיהור שמם של חיילי צה"ל."
התביעה הזאת הוגשה עוד טרם פסק הדין החשוב בתביעת הדיבה נגד הסרט "ג'נין, ג'נין". יש לקוות שפסק הדין יהיה תקדים שיסייע בתביעה שלהם. חשוב מאוד שגם לוחמים אחרים ינהגו כמותם. צריך להפסיק להיות פראיירים, ולא לתת עוד את הלחי השנייה למנוולים הללו. צריך להכות אותם במקום הכואב ביותר, בכיסם ובארנקם. את "שוברים שתיקה", העומד בחוד החנית של מלחמת הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל, מניע כסף גדול, תקציבים של מדינות. הגיע הזמן שהם גם ישלמו על עלילות הדם נגד חיילי צה"ל ומדינת ישראל.
* חבל שלא נפגש עם ערפאת – הפרק השני בסדרה "אויבים" ב"כאן 11" הוקדש לערפאת. המילה האחרונה בפרק הייה של דני רובינשטיין, הביוגרף של ערפאת, שהעלה על נס את ההסכם ההיסטורי בין ישראל לאש"ף. אבל רוח הדברים של הפרק ושל שאר המשתתפים בו היתה הפוכה. נאמר בפירוש שערפאת מעולם לא התכוון להפסיק את הטרור, מעולם לא חלם על שלום ופיוס עם ישראל; הוא היה פוליטיקאי ערמומי וממולח, שקרן ורמאי, שידע לתמרן באמצעות שילוב בין דברי חלקות וחנופה, מאור פנים ובכיינות, תוקפנות ואיומים, באופן שתמיד ישרת את עניינו וישאיר בידיו את האופציות פתוחות. דניס רוס סיפר שערפאת ידע להתגמש בהסדרי ביניים שהשאירו את האופציות שלו פתוחות, אך כאשר נדרש לחתום על הסכם שלום וויתור על תביעות נוספות, הוא לא היה מסוגל לכך ולא היה מוכן לכך בשום מחיר. ז'ק נריה, שליחו האישי של רבין לערפאת סיפר, שרבין אמר לו: "חבל שלא נפגשתי עם ערפאת לפני הסכם אוסלו. אילו הכרתי אותו קודם לא הייתי חותם על ההסכם."
אחת המרואיינות הייתה סוהא ערפאת, אלמנתו של רב המרצחים (הריאיון המלא התפרסם לפני שבועות אחדים ב"7 ימים"). היא אמרה שהטעות הגדולה של ערפאת היתה האינתיפאדה השנייה. היא אמרה שאינה מבינה למה ערפאת עשה את זה, למה הוא בחר להמשיך בטרור. מעניין. הרי יש בתוכנו אנשים שעד היום מדקלמים את השקר שערפאת בכלל לא תיכנן ולא יזם את האינתיפאדה, זו היתה "תגובה עממית ספונטנית" על ביקור שרון בהר הבית, את הפיגועים עשה בכלל חמאס שהיה האופוזיציה של ערפאת וכו'.
* השפעה תרבותית – אחד המרואיינים בסרט המצוין על ערפאת, איש המוסד אודי לוי, שעמד בראש היחידה ללוחמה כלכלית בטרור, סיפר שלקראת חתימת הסכם אוסלו אמר לו פלשתינאי: "מטומטמים, מה עשיתם? אתם משלים את עצמכם שאם תקום הרש"פ היא תושפע מישראל ומהתרבות הישראלית, אבל יקרה ההיפך: הם לא ישתנו אבל ישנו אתכם. אתם תאמצו תרבות של שקר ושחיתות."
אוי לנו.
* בלון ניסוי – לנתניהו ניתנה ממשלת אחדות לאומית לשלוש שנים, עם השותף הכי נאמן, אפילו כנוע, שיכול היה למצוא. ממשלה רוטציונית. אבל העקרב עקץ את הצב, כי זה טבעו. הוא פירק את הממשלה כדי לגנוב את הרוטציה. שיא השיאים היה, שבעיצומו של המשבר הכלכלי-חברתי מן הקשים ביותר בתולדות המדינה, הוא ביצע פשע במזיד נגד כלכלת ישראל באי העברת תקציב, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. 100% מהאשמה בפירוק הממשלה היא עליו. הוא הוכיח שלחתום אתו על הסכם, זה כמו לחתום על הסכם עם ערפאת.
פתאום, כאשר הסקרים מטילים ספק רב ביכולת שלו להקים קואליציה (כנראה שהקואליציה הטבעית שהוא מנסה להקים עם בן גביר והאחים המוסלמים, מורכבת מגורמים שינטרלו זה את זה ויקשו על הקמת קואליציה), וכשהוא מבין שיש היתכנות סבירה להקמת ממשלה חלופית בהנהגת גדעון סער, שתכלול את הגורמים הקונסטרוקטיביים במניפה רחבה מנפתלי בנט עד חולדאי, הוא מפריח בלוני ניסוי על דחיית הבחירות, בתירוץ של המגפה; אותה מגיפה שלא הפריעה לו לא להעביר תקציב.
את בלון הניסוי הזה יש ליירט לאלתר.
* סופו של כל סמרטוט – ישראל כ"ץ היה שר תחבורה מעולה. תושבי הספר הישראלי, הגליל והנגב, מכירים לו תודה על פועלו לקירוב הפריפריה למרכז. הוא הוכיח את עצמו כביצועיסט מצוין, כאדם שיודע לדחוף רפורמות משמעותיות; בולדוזר במלוא מובן המילה.
איך שר מוצלח כל כך הפך לשר האוצר הכושל ביותר בתולדות המדינה; השר היחיד אי פעם שלא הגיש תקציב מדינה, ודווקא בעיצומו של משבר כלכלי-חברתי מהקשים בתולדות המדינה, שמחייב יותר מתמיד תקציב? איך שר, שממשק נכון בינו כדרג פוליטי לבין גורמי המקצוע הביא אותו להישגים גדולים כל כך, הפך את אנשי המקצוע באוצר לאויבים, רמס אותם, התעלם מהם ומנהל את המשרד כמו במדינת עולם שלישי?
לתשובה לשאלות הללו יש שם פרטי ושם משפחה – בנימין נתניהו. נתניהו רמס אותו כשר אוצר, הכשיל אותו, כפה עליו לפעול בניגוד לאמונתו המקצועית, הכריח אותו לפעול נגד כלכלת ישראל, נגד האינטרס הלאומי, נגד האינטרס האישי שלו להצליח בתפקידו – למען האינטרס הפרטי של נתניהו. וכי כ"ץ אינו יודע שתפקידו להעביר תקציב? אינו מבין שזה הכרח כלכלי? וכי מישהו מאמין לו שהוא מאמין לעצמו כשהוא מקשקש שיש, כביכול, איזו סיבה מקצועית כלשהי לאי העברת תקציב? הרי ברור שהוא לא העביר תקציב כי נתניהו אסר עליו להעביר תקציב, כי אי העברת תקציב היא הדרך הנכלולית היחידה שלו לגנוב את הרוטציה.
ואם מישהו חושב שאני כותב זאת כדי להמעיט מחומרת אשמתו של כ"ץ – אין הוא אלא טועה. כ"ץ כשר חייב לפעול למען מדינת ישראל ולמען הציבור הישראלי וכאשר הוא פועל במזיד נגדם, הוא אינו יכול להסתתר מאחורי גבו של נתניהו. אסור לו להתקרנף. עליו לעמוד איתן מול נתניהו או להתפטר.
אבל כ"ץ עושה את החשבון שלו. הוא מבין שהבייס של הליכוד מצפה ממנו לנאמנות לבוס, מעל כל שיקול אחר, מעל לכל שיקול לאומי, כלכלי, מקצועי. והשאיפה שלו לראשות הממשלה בעתיד, מחייבת אותו, להבנתו, להתאים את עצמו לרצון הבייס. הוא רק שוכח עם מי יש לו עסק. נתניהו יגמור להשתמש בו, יסחט את הלימון עד הסוף ויזרוק אותו לכלבים.
זה סופו של כל סמרטוט.
* הרהורים בעקבות התוכנית "עובדה" - אי העברת התקציב היתה פשע נגד כלכלת המדינה למען צורך אישי זר ולעומתי לטובת המדינה. הדרת אנשי המקצוע והיחס הרודה והמזלזל בהם היא תופעה מגונה. דרישה מאיש מקצוע לעוות נתונים היא מעשה חמור ביותר.
אבל במחלוקת העקרונית בין אגף התקציבים ליועץ הכלכלי של רוה"מ אבי שמחון, יש הרבה צדק בעמדתו של שמחון. אכן, במצב חירום כזה, חייבים היו להוציא ומיד סכומי עתק כדי להניע את המשק, ולו להנעה מינימליסטית. צריך היה "לשפוך" הרבה כסף כדי לאפשר לאנשים שכל כך נפגעו מהסגר להיות עם הראש מעל המים. גם בוויכוח בין התשלום האוניברסלי לדיפרנציאלי, האמת אינה נמצאת בצד אחד. בעיקרון, אני בעד הדיפרנציאליות – לתת יותר למי שזקוק יותר, לתת פחות למי שזקוק פחות, לא לתת כלל למי שאיזו זקוק כלל. זו תפיסת השוויון המהותי (לכל אחד לפי צרכיו), להבדיל משוויון טכני של לחלק לכולם אותו הדבר, שזו גישה שמנציחה פערים. השאלה היא אם במצב החירום, שבו היה צורך במענה מידי, ניתן היה לבצע את הדיפרנציאציה הזאת. אני בספק.
טרנר ומרידור הזכירו את ימיו של נתניהו כשר האוצר. אין ספק שהם אלה שייצגו במחלוקת הזאת את האידיאולוגיה הכלכלית של נתניהו, כפי שבאה לידי ביטוי מובהק כשהיה שר האוצר. אני דווקא רואה בחיוב את העובדה שאפילו הוא, שזו השקפת עולמו, הבין שהיא אינה רלוונטית בשעת חירום.
יש צדק בטענתו של שמחון שפקידי האוצר לא התעלו לגודל השעה או לחומרת השעה. אבל דווקא בשל כך; דווקא בשל חומרת השעה וגודל השעה, בולטת קטנותו של נתניהו שבשעה קשה כל כך נמנע מלהעביר תקציב, רק בשל רצונו לגנוב את הרוטציה.
השחיתות הכלכלית והציבורית הזאת חמורה לאין ערוך אף יותר מכל ההאשמות הכבדות בכתב האישום נגדו.
* קונספירציה בתוך קונספירציה – בישיבת ועדת הכספים, שקטעים ממנה הוצגו ב"עובדה", אמר ישראל כ"ץ שאנשי אגף התקציבים מכינים "תקציב בתוך תקציב". אמיר אוחנה, בשבתו כסוס טרויאני במשרד המשפטים, בטרם הפך לסוס טרויאני במשרד לביטחון פנים, האשים שיש "פרקליטות בתוך פרקליטות". רוה"מ האשים את כחול לבן, השותף הנאמן, החנוני והכנוע ביותר שיכול היה לדמיין אי פעם כ"ממשלה בתוך ממשלה". זאת תרבות השקר והקונספירציות של נתניהו, שמחלחלת לחברה הישראלית, תוקפת את המערכת החיסונית שלה וחותרת תחת תשתיתה המוסרית והערכית.
* חשש מלינץ' – "תקווה חדשה" מציגה מסר חשוב בנושא מערכת המשפט: לא להרס מערכת המשפט, כן לתיקון מערכת המשפט. אין מערכת מושלמת, בכל מערכת יש פגמים וכך גם במערכת המשפט הישראלית. ראוי לערוך בה שינויים ורפורמות, שתהפוכנה אותה לטובה יותר. אולם היום נתניהו ואנשיו לא מנסים לתקן את המערכת אלא למוטט אותה. הם מציעים חוקים נוראים, מסוכנים, ארדואנוקרטיים, כמו החקיקה שנועדה להעמיד את נתניהו מעל החוק ולאפשר לו להימלט מאימת הדין (תאווה שבעטיה מושלכת החברה הישראלית לסיבוב בחירות רביעית, כי הוא לא מוותר עד שיצליח להקים קואליציית חסינות, בין אם בסיוע החיה הכהניסטית או האחים המוסלמים או שניהם יחדיו). או כמו חקיקה שנועדה לנטרל את בית המשפט העליון – חוק התגברות רדיקלי, שאין כדוגמתו באף דמוקרטיה.
כל עוד נתניהו ראש הממשלה, יש להגן בכל הכוח על מערכת המשפט מפגיעתו הרעה. אי אפשר לחולל רפורמות במערכת, בשעה של ניגוד עניינים מובהק בין ראש הממשלה לבין החוק והמשפט.
אבל בתקווה שלאחר הבחירות תקום ממשלה שפויה בהובלת תקווה חדשה, ראוי גם ראוי לחולל שינויים. בין ההצעות שהוצגו בידי תקווה חדשה – הפרדה בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי. אני תומך כבר שנים רבות בהצעה הזאת. אני יודע שחלק מן התומכים בה, אנשי נתניהו, דוגלים בה מתור רצון להחליש את מעמד היועמ"ש. אני מאמין שהפרדה כזאת תחזק את מעמדו של היועמ"ש ובוודאי את מעמדו ועצמאותו של התובע הכללי. מי שחושבים שפיצול כזה יסייע למושחתים, יתחרטו על תמיכתם בו. אני מאמין שתובע כללי שאינו יועמ"ש היה מגיש כתב אישום חמור יותר כלפי נתניהו (ברוח המלצת הפרקליטות) והרבה יותר מהר.
באשר לרפורמה נוספת ש"תקווה חדשה" מציעה, אני חצוי. ההצעה היא שהוועדה למינוי שופטים תערוך שימוע פומבי לשופטי בית המשפט העליון. קודם כל, אני שמח שבניגוד להצעות נוסח נתניהו ואיילת שקד שנועדו להכפיף את הרשות השופטת לראש הממשלה (הצעות הזויות לפיהן הכנסת, שכבר מזמן כפופה בפועל לראש הממשלה, תבחר את השופטים) ההצעה משאירה על כנה את המבנה המצוין של הוועדה למינוי שופטים. הלאקונה שהיתה בשיטת מינוי השופטים – המאיוריזציה בוועדה, תוקנה ביוזמת סער, לפני שנים אחדות, בחוק שמחייב רוב של למעלה מ-2/3 מן הוועדה לבחירת שופטי בית משפט העליון.
האם נכון שהוועדה תערוך שימוע פומבי? יש לרעיון הזה יתרונות. הוא עשוי לחזק את אמון הציבור בבית המשפט העליון, בזכות השקיפות שתיווצר בשימוע כזה. כיוון שבית המשפט העליון עוסק גם בעניינים שבהשקפת עולם, כולל ביקורת שיפוטית על חקיקה, טוב יהיה לשמוע את השקפת השופטים טרם כניסתם לתפקיד.
אבל אני חושש מהרעיון. החשש שלי הוא מפני הפיכת סוגיית בחירת שופטי בית המשפט העליון לקרקס, להצגה. אני חושש מח"כים פופוליסטים ודמגוגים שיהפכו את מעמד השימוע ללינץ', להשתלחות, לפרובוקציות, לחקירה פוליטית. די בעובדה מסמרת שיער שדמויות כמו מירי רגב ואסנת מארק מאיישות היום את הוועדה, ומי ערב שלא תהיינה דמויות מן הזן הזה גם בעתיד, כדי לשלול את הרעיון.
אני מתלבט בנושא. אם יוחלט על שימוע כזה, יש לקבוע כללים נוקשים באשר לאופן ניהולו, ולקבוע תקופת ניסיון לרעיון, כדי להבטיח שהשימוע לא יהפוך ללינץ'.
אולי עדיפים פתרונות מתונים יותר, כמו הצגת שמות המועמדים להתנגדויות הציבור ופרסום פרוטוקולי הדיונים.
* לא מכויל – השבתי על השאלון של יישומון "המצפן" והוא צפה שאצביע ל... תל"ם. מקום שני – ישראל ביתנו. מקום שלישי – יש עתיד. תקווה חדשה לא היתה בין העדיפויות.
המצפן לא מכויל.
* מחרחר מלחמת אחים – ההתנהלות בציבור החרדי בקורונה והרפיסות של רוה"מ לנוכח התופעה מעוררת כעס ציבורי כלפי החרדים. הכעס מוצדק. ודווקא כאשר הכעס מוצדק, יש לעמוד על המשמר מפני הידרדרות לשנאת חרדים, להסתה נגד החרדים ולאלימות.
אורי משגב פרסם ב"הארץ" פשקוויל שנאה והסתה נגד הציבור החרדי. הוא טוען שהחרדים הם האוייב הפנימי, וכפי שאנו מתגייסים למלחמה נגד אוייב חיצוני כך יש לעשות נגד האוייב הפנימי. כותרת הפשקוויל: "איפה השמאל שיצית אינתיפאדה חילונית?" והוא מסיים אותו במילים: "מי שיצית אינתיפאדה חילונית ייהפך לכוכב עליון."
ייתכן שהמטרה שלו היא ליהפך לכוכב עליון, אבל אני מציע לנער את זיכרוננו ולשחזר מה היה כאן באינתיפאדות. היה זה טרור עקוב מדם. משגב מחרחר מלחמת אחים (הוא בטח יסביר שהוא "רק" בעד מלחמת אזרחים כי הם לא אחים שלו) ואין מלחמה איומה יותר ממלחמת אחים.
כאשר הוא מסית ל"אינתיפאדה חילונית" – באיזה צד אמורה להיות הציונות הדתית? באיזה צד אמורים להיות המסורתיים?
גם חברו לדבוקת שוקן, רוגל אלפר, מפרסם מדי יום פשקוויליי הסתה אלימים כלפי החרדים. בתחילת האינתיפאדה הוא היה מכחיש קורונה אובססיבי שפירסם בכל יום פשקווילי הכחשת קורונה. עד שהבין שהקורונה היא הזדמנות להסתה נגד החרדים, ופתאום הקורונה היא מחלה מסוכנת שהחרדים מפיצים. באחד הפשקווילים האחרונים הוא השווה בין הרב קנייבסקי ליגאל עמיר. בהשוואה הזאת קנייסבקי יצא רע יותר מיגאל עמיר, כי עמיר רצח רק אדם אחד וקנייבסקי – המונים. ולכן יש להשליך מיד את קנייבסקי לכלא.
יש מקום לביקורת ואף לביקורת חריפה על ההתנהלות החרדית בקורונה. לא פחות מכך יש לצאת בכל תוקף נגד ההסתה והשנאה הנוראים. מי שקרא את פשקוויליהם של משגב ואלפר לפני הקורונה יודע, שהקורונה היא רק תירוץ. השנאה היוקדת המפעפעת מכל נקבובית בגופם היא השגרה.
* הקסבה של בני ברק.
* הקומץ – "קומץ" המפגינים החרדים צווחים לעבר השוטרים: "מזכירים תהליכים! מזכירים תהליכים!"
* שוויון בפני הבררנות – מה המשותף לכל קצוות הקשת הפוליטית והחברתית בישראל? נגד כולם המשטרה נוקטת באכיפה בררנית.
* ביד הלשון: הפוליטיקה היא אמנות האפשרי – אנו נמצאים בישורת האחרונה לפני הגשת הרשימות לכנסת, והימים הבאים יהיו זמן החיבורים, האיחודים, המעברים. בכל חיבור יש גם פשרה; לעיתים אידיאולוגית, לעיתים על עמדות כוח, לרוב על פנטזיות. וכשנשאלים נציגי המפלגות על הוויתורים שעשו, תשובה פופולרית היא שהפוליטיקה היא אמנות האפשרי.
משמעות הביטוי היא שפוליטיקאי צריך להכיר בכוחו אך גם במגבלות כוחו, ועליו לתמרן כך שישיג את המיטב הריאלי בתוך המציאות הפוליטית. לעיתים ויתור על עמדת כוח יאפשר לשמור על עוצמה רבה יותר מאשר הימנעות מהוויתור. לעתים ויתור אידיאולוגי יאפשר מימוש חלק גדול יותר מן האידיאולוגיה מאשר הימנעות מן הוויתור.
את המושג הזה טבע המדינאי הדגול אוטו פון ביסמרק (1815-1898), "קנצלר הברזל", "נשיא השרים" של פרוסיה שאיחד את גרמניה והיה הקנצלר הראשון של גרמניה המאוחדת.
אורי הייטנר
משה גרנות
מיניאטורות
על "מתחת לעץ הערבה הבוכייה –
לקט סיפורים"
מאת אירית סלע גבורי
פיוטית תשפ"א, 43 עמ'
בספרון שלפנינו 16 סיפורים קצרים וקצרצרים, שארבעה מהם ("אשת המדבר", "הסוד", "השחקנית" ו"סיפורה של ילדה") תופסים רק מחצית העמוד. מיניאטורות כאלו נהג לכתוב גרשון שופמן ("כילד", "בעד החלון", "עורבים", "הראש הקטן", "יסתובבו נא!" ועוד רבים), שהיה אחד משלישיית כותבי הפרוזה הגדולים של תחילת המאה העשרים – א"נ גנסין (יליד 1879), ג' שופמן (יליד 1880) וי"ח ברנר (יליד 1881). שופמן היה סופר מחוזר מאוד, וכאשר עלה ארצה (1938), קיבלו את פניו גדולי הסופרים והמשוררים, ובראשם שאול טשרניחובסקי. הממסד הספרותי כיבד אותו בפרס ביאליק ובפרס ישראל.
ההקדמה הזאת באה לרמוז על כך שאירית סלע גבורי נוקטת נתיב של סיפורת שזכה להערכה רבה בעבר, ואני מקווה שגם בעתיד.
גיבורי ארבעה מסיפורי הלקט הם שורדי שואה: "בת הרב", בו מתוארת התדלדלות הקהילה היהודית עד כי אין מניין לקריאת קדיש בבית הכנסת שנחרב; "הסוד", בו לחישה של רוכל באוזנה של ניצולת שואה מעלה חיוך על שפתיה; ב"סיפורה של ילדה" מתוארת תמימותה של ילדה המצפה על סף התהום לחלב ועוגה; בסיפור "המטפחת של אבא" מתוארת תמימותו של ילד שמצילה את חייו: בריחתו ממשאית המוות כדי לקחת ל"מסע" את שן החלב העטופה במטפחת, כי אביו הבטיח מתנה תמורתו כשהמלחמה תסתיים – התמימות הזאת הצילה אותו יחיד מכל משפחתו.
בחלק מהסיפורים מוחש לקח מוסרי, בניגוד למקובל היום בסיפורת, בה הלקח, אם ישנו, הוא מוצנע מאוד. בסיפורים "ירושה א'" ו"ירושה ב'" – הלקח המשתמע הוא שיש להניח את תאוות הממון כאשר היא עלולה לפגוע בעלובי החיים – בשני הסיפורים היורשות דוחות את מימוש הירושה כדי לא לפגוע בדיירים הקשישים המחזיקים בינתיים בנכס המיועד להורשה.
בסיפור "לא ידעתי מה יילד יום" נפגש הקורא עם הלום קרב שהפך להומלס, ואשר נאלץ לגנוב כדי לשרוד. בסיפור "קולות מהוואדי" קצינת חר"פ יורדת לוואדי כדי ליילד אישה ערבייה בניגוד לפקודה שקיבלה, ביודעה שעל מעשיה היא תיענש. בסיפור "חברתי אלונה" לומדות לקח שתי נשים מבוגרות לא לגנות צעירה שלא מוותרת על כסאה באוטובוס – הן בהלם כשרואות שמשנעים את הצעירה הנכה אל כיסא גלגלים.
שני סיפורים מתארים מפגש מיני נועז – ב"מפגש על המזח, אהבה או חלום" מתואר כיצד צעירה מודיעה לגבר זר לחלוטין שהיא רוצה לעשות עימו אהבה באוהל סיירים שלה; ובסיפור "פיסות נייר" מתואר כיצד אישה נשואה נסחפת אל הרפתקה לסבית מטלטלת, ובעקבותיה נוחלת אכזבה מרה. הנושא הזה מצוי גם בספרה הקודם של אירית סלע-גבורי "ברברה", ואולי כדאי לציין שהמחברת עצמה היתה אחות, כמו שתיים מגיבורות ספרנו זה.
לא כל הסיפורים הם באותה רמה, ואף בסיפורים המעניינים יש מקום לטיוב, כמו למשל בסיפור "פיסות נייר", שם מתואר מפגש עסקי בין הזוג טל ודני אלון לבין הזוג עו"ד עילם ואשתו נאוה בערב נעים בביתם של הזוג אלון. טל ונאוה נפגשו לפני שנים בכנס בנושאי תרופות, והן זכו לחוויה לסבית מרטיטה. אם כן, כיצד הזוג עילם נמצא אצל הזוג אלון ערב שלם, ואין שום רמז מצד נאוה שהיא זוכרת את טל? רק בסיפור אבסורדי יכול מצב כזה להתקיים, אבל הסיפור שלנו הוא סיפור ריאליסטי מובהק.
כפי שכתבתי בפתיח, יש כאן ניסיון מעניין לכתיבת מיניאטורות, וללא ספק הוא ראוי לתשומת לב.
משה גרנות
פוצ'ו
בחיי [7]
ל"ה. מרים אגסי משריד
את גבי ברלין היכרתי לראשונה כשכתבתי מערכון ללהקת השריון. הקשרים איתו התהדקו אחרי הרבה שנים, כשהייתי בא לשיר בימי שישי בכיכר רבין יחד עם משמרות השלום ואורה מורג. הוא לא היה מחסיר אף מפגש. היה מגיע בדרך כלל לקראת סוף המפגש, נוטל את המיקרופון לידיו ובעזרת קולו הרועם היה הופך את חבורת המזמרים למקהלת הצבא האדום.
יום אחד הציע האמרגן דב עילם לשנינו לקחת עוד אקורדיוניסט ולהופיע בהתיישבות העובדת בתוכנית של זמר וצ'יזבאטים שהוא קרא לה "הוא בא לקיבוץ". אני קיבצתי כמה סיפורים מתקופת הקיבוץ שלי, גבי התאים להם שירים, ודב שלח לכל ההתיישבות העובדת את החדשה המרעישה על הולדת להקת "הוא בא לקיבוץ".
אי אפשר להגיד שכל הקיבוצים עמדו בתור כדי לזכות בהופעה שלנו, אבל היו כמה מופעים שאולי רק בזכותם היה לי כדאי להתחבר להרפתקה הזאת. אחד המופעים היה בעמק יזרעאל בקיבוץ שריד. שמחתי לנסוע לשם, כי את השלט המוביל לשריד ראיתי פעמים רבות, אך מעולם לא עברתי את שער הקיבוץ, כי לא היה לי את מי לבקר בו.
הגענו אל בית התרבות וראינו על המודעה הגדולה שהודבקה לפתחו את שמו של גבי ברלין ואת שמי. קיבוצניק אחד, שנראה כמי שבא עכשיו מהרפת, שלח אליי חיוך של קבלת פנים ואמר לי, שמרים מחכה לי עוד מהשבוע שעבר.
כששאלתי מי זאת, אמר לי: "איך אתה לא יודע, כל הקיבוץ יודע שהיא מכירה אותך כבר יותר משישים שנה."
משכתי בכתפי ואמרתי שדברים שקרו לפני שישים שנה אני דווקא זוכר טוב, אז אולי כשאראה אותה איזכר מאיפה.
בהזדמנות זאת שאלתי אותו איפה השירותים והוא הראה לי את הכיוון. כשיצאתי משם והגעתי לרחבה שלפני חדר האוכל שמעתי קול נשי הקורא בשם 'פוצ'ו'. הפניתי ראשי וראיתי אישה צנומה כסופת שיער המגיעה אליי על גבי קלנועית. מיהרתי לקפוץ הצידה שלא תדרוס אותי, אך לא היה צורך כי היא עצרה בעוד מועד. ירדה מהרכב באיטיות מכובדת תוך הושטת יד ושאלה אם אני זוכר אותה.
הסתכלתי עליה טוב, ניסיתי ליישר בדמיוני את הקמטים העוטרים את פניה, חדרתי מבעד משקפיה לתוך עיניה הצבועות בתכול בהיר והבנתי שלא ראיתי אותה מעולם. בכל זאת, בתושייה של מי שאין לו מה להפסיד העליתי חיוך מנצח על שפתי ואמרתי: "בטח שזוכר. איך אפשר לשכוח. את מרים!"
ברק השמחה שהציף את פניה העיד כאלף עדים שאמרתי את הדבר הנכון. היא חיזקה את ההרגשה הזאת כשהוסיפה ואמרה: "ידעתי שתזכור!"
בשלב זה הרגשתי את עצמי כעומד על פי פחת ומי יודע איך הייתי יוצא מהסבך שעמד לפתחי, אלמלא היא שהצילה את המצב ושאלה אם אני עוד מגיע לכפר חוגלה.
עצמתי לרגע את עיניי ונזכרתי איך בילדותי הייתי נוסע בחופשת הקיץ עם אחותי אביבה לכפר חוגלה. בכפר גרו חברי נעוריה של אימי מהעיירה שניאטין בפולניה. היו אלה משפחות לילינפלד ופפרקורן, שלהם ילדים בגילי – אלי וישי. אני אהבתי לבוא לשם עם אביבה אחותי. היא נהגה להאכיל את התרנגולות ולאסוף את הביצים, בעוד אני אהבתי ללכת עם הבנים לכפר הרואה הסמוך כדי לצפות בתצוגת טבע משובבת לב, אשר שימשה תחליף לתיאטרוני הילדים של תושבי הערים. במקום לתיאטרון, היו ילדי עמק חפר אוהבים ללכת לפרייה של כפר הרואה, ושם לראות איך איכרי הסביבה מביאים את הפרות שלהם אל הפר. שיא ההצגה היה כאשר הפר היה קופץ על הפרה המיוחמת תוך שליפת שרביט אדום, והרפתן העומד במצב הכן, מכוון את השרביט למקום הנכון.
בפעם האחרונה שביקרתי שם הייתי בן 12 ואז הכירו לי עלמה צעירה זהובת צמה, מרים, שהתגוררה אצל הסבתא של אלי. היא כמובן לא הסתכלה עליי, כי הייתי ילד קטן והבנתי שאני לא מעניין אותה. באחת השבתות, אני זוכר, הגיע אליה לביקור עלם צעיר בבגדי חאקי של הצבא. השניים ירדו לעבר פרדס הכפר, כשהיא נושאת תחת זרועה שמיכת צמר מקופלת. יכול להיות שאם אלי וישי היו לידי, בזמן שראיתי את התמונה הזאת, היינו מחליטים ללכת אחריהם לפרדס, כמו שהיינו הולכים אחרי הפרות לכפר הרואה, אבל הייתי אז רק ליד אביבה אחותי הקטנה, וידעתי שהיא לא תבין איזו הצגה אפשר לראות בפרדס.
מרים הביטה בשעונה, ראתה שיש לנו עוד חצי שעה, והציעה לי לבוא לחדרה ולשתות קפה עד שהתוכנית תתחיל. עליתי על הקלנועית, שהיו בו שני מקומות ישיבה, והיא, כנהגת מקצועית סובבה את ההגה וטסה על שביל הבטון המתפתל בין בתי הקיבוץ. לא בזבזתי זמן וכסקרן מלידה, שאלתי אותה כבר עם תחילת הנסיעה איך הגיעה לשריד.
סיפרה לי שהיתה בו במחנה עבודה, ובערב שבת אחד צד את עיניה בחור אחד מחברת הנוער, אהרון, שניגן במפוחית פה וכולם רקדו לצליליה. כששאלה אותו אם הוא יודע גם לרקוד תוך נגינה, תפס אותה במותניה לצ'רקסייה כפולה ומאז לא נפרדו. כשהתחילה מלחמת העצמאות היתה להם כבר ילדה בת שנתיים. הוא עבד כנהג משאית, והיה בן עשרים ושבע כשנשלח להצטרף לשיירה שהובילה מזון לירושלים. בשנים הבאות, כשהיתה נוסעת ביום הזיכרון עם אוטובוס המסיע משפחות שכולות לירושלים, היתה כל פעם מראה לבת הקטנה את שלד המשאית השרופה של אבא, הניצבת לצדי הכביש ומחלידה משנה לשנה.
מרים נשארה בקיבוץ שריד, מצאה ניחומים בחיבוקי הבת, וסירבה להצעותיהם של הצעירים שניסו לחזר אחריה. בינתיים הבת גדלה, התחתנה עם צעיר מקיבוץ מעברות ועברה לגור שם. שם נולדו לה שני ילדים, נכדים למרים, שגם הם גדלו והביאו לה כבר נינים. מרים, שהעדיפה להישאר בשריד, חצתה כבר את גיל 90, אך בכל בוקר היא קמה בשעה שש ונוסעת לעבוד במפעל של הקיבוץ כדי לא לאכול לחם חינם.
את סוף קורותיה היא מספרת לי כבר בחדרה, אחרי שהביאה אותי לשם על הקלנועית. סיפורה קולח ורהוט, פה ושם הוא משולב ברסיסי הומור ואין בו שום צליל של מרירות.
שתיתי את הקפה שהגישה לי עם עוגיות קטנות מעשה ידיה, והסתכלתי באלבום תמונות המשפחה. בין התמונות ראיתי את תמונות נשואיה עם בעלה החתיך, אך יותר מכל התגאתה בתמונות נכדיה וניניה הצוהלים בקיבוץ מעברות. הרגשתי חיבה וחום אל האישה הגיבורה הזאת, וכשנסענו בדרך חזרה לחדר האוכל, יושבים צפוף על מושב הקלנועית, העזתי ושמתי יד על כתפיה. היא קיבלה זאת בהבנה, ובמקום להגיד תיקח את היד, אמרה: "נחמד מצדך."
לפני שירדתי מהרכב, בפתח חדר האוכל, הגישה לי את לחיה ואני מיהרתי לרפרף עליה בשפתיי. כשעמדתי על רגליי, שאלתיה אם לא תבוא למופע. אמרה: "בטח שאבוא! אם תרצה לראות אותי, תמצא אותי יושבת בצד יד הדלת, כי אם יהיה משעמם אוכל להסתלק בלי שאף אחד ירגיש."
חברת משק צעירה שבקושי מלאו לה 80 עברה לידנו עם עיניים פקוחות לרווחה, וכשהתרחקתי מעט שמעתי אותה שואלת את מרים אם אני חבר שלה. ומה עונה לה השובבה שלי?
"הוא היה רוצה..."
לפני שנתיים או שלוש פגשתי מישהו משריד. לשאלתי, סיפר לי שהיא נפטרה לא מכבר. היא המשיכה לעבוד כמעט עד גיל 95 ובשבוע האחרון לחייה נראתה שמחה באופן מיוחד. היא אמרה שהיא מרגישה שבקרוב תתראה עם אהרון והיא מחכה שהיום הזה כבר יגיע.
פוצ'ו
המשך יבוא
חנה סמוכה מושיוב
שיעור תנ"ך
היא הגיעה למען של בית ספר תיכון ערב, שהיא קיבלה, וללמוד בו לבגרות פיללה. בטרם נרשמה, נכנסה לשיעור תנ"ך, שם לימד מורה צעיר ונמרץ פרק א' בשמואל א'. ישבה בכִּיתה, ואור על פניה זרח. היא הרגישה נפלא, שהיא שוב תלמידה, וזה היה מאלף. בשיעור אחד, את כל הרגשות העצורים בה הוא קילף. היא היתה מהופנטת, מכושפת, מוקסמת. הרגישה, שהיא בפעם הראשונה מרגישה יחס חם, חמלה, אהבה והבנה קסומה, שמעולם לא ידעה על קיומה. והרגשות האלה מבוטאים כלפי האישה, חנה, אשת אלקנה, שמר לה, אך היא מרגישה, שהם נאמרים לה... כי המורה הצעיר והמאיר, שמלמד את הפרק הזה כעת, שובה את לבה, ובסיפור הזה, היא רואה את עצמה.
היא לא מתייעצת. לרגע לא מתלבטת. מיד נרשמת, ללמוד לבגרות, להיגמל מרגשי הנחיתות, לתקן את הטעות, להפסיק להשתטות ולחזור לשפיות. זה יהיה הגשר על פני התהום, שעליו תעבור מהנערוּת לבגרות.
הסיפור של חנה מוכר לה מכיתה ה', אותו לימד המורה הטוב, הלל, שגם אז הוא עשה עליה רושם מלבב, אך, כעת, בגילה, היא בשלה להבין אותו יותר...
היא היתה נערה אופטימית ותמימה, ריבוא חלומות ותקוות עמוסה, והשיעור הנפלא הזה גורם לה להתעורר מאותו חלום רע, שמאז ילדותה הוא הטיל עליה אימה, וגרם לה לתחושה שהיא שונה ויש בה דופי. היא מרגישה שהמורה אליה פונה ומדבר. ולה הוא מבשר, אולי רומז, שהדרך לזכות בהיריון מלאה מהמורות, והיא עלולה להיות זרועת מוקשים וקשיים, ואולי גם היא חנה – עקרה... והיא חשה נורא!!! ולפתע יד ענקים שמה לאל את התקוות!!! ועוד נכונו לה אכזבות ושום דבר לא יזרום על מי מנוחות. התחילו להתעורר בה ספקות עמוקים... והעתיד עלום, ולעולם אין לדעת מה בו צפון.
היא הבינה מדוע מר לחנה, ולמה היא בוכה ורע לה, אינה אוכלת ואינה שותה, לפרי בטן מייחלת ומתפללת, ואת דברי הלעג של צרתה, היא בשקט סובלת. חייה טבולים בבכי מר ובעצב, ומהלשונות הרעות היא עלבונות סופגת, שגורמים לה לאובדן ביטחון באהבת בעלה, שמבחינתו זה לא נורא, שאישתו עקרה... הוא תומך בה ואומר לה דברי אהבה. מבטיח לה שמעשרה בנים היא טובה. והיא יודעת, שלו יש ילדים מהאישה האחרת, והעקרות שלה, היא בגללה, וזה גורם לה להרגיש אומללה, והיא לבכות ולהתפלל לא חדלה, עד שיהיה לה ילד משלה.
בשיעור היא מרגישה, שמי שמנחם את חנה, הוא לא אלקנה, אלא המורה לתנ"ך, שבהבנה שלו את חנה, את ליבה קנה. זה הוא שמבאר ואומר את המלים היפות והמתחשבות, וחודר לעומקן ומגלה אהבה והבנה ורוך והתחשבות, מין אהבה, שהיא לא ידעה על קיומה... הוא מצליח להרים אותה גבוה מהמקום שממנו היא באה, ומראה לה אהבה והבנה והקשבה ונתינת כתף לאישה שסובלת מרה, שהוא כל כך מבין אותה, והוא לצִדהּ וזה מדהים אותה.
הוא נכנס לה ללב... ועושה את הפחד מהכאב, פחות נורא וצורב...
העקרות היא גזרה קשה, וללא ילדים האישה חשה – חלשה, כעוסה, עלובה, כאובה ועצובה, הבריות תוקעות בבטנה מבטים, שחותכים אותה בסכינים, ואת נפשה מעכירים וממררים. אך בספור הזה, חנה העקרה, כמו שרה, רבקה ורחל, היא אהובה ונחשקת, אך האהבה, לבדה, אינה מספקת! אמנם היא לא לבד בעיצבונה, בעלה לצדהּ, לא מתעלם ממנה, מלווה אותה ומגלה הבנה, רואה את סבלה ואומר לה מלים מרגיעות ומנחמות:
"חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי, וְלָמֶה, יֵרַע לְבָבֵךְ: הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ, מֵעֲשָׂרָה בָּנִים."
אלקנה מעדיף אותה על האישה הוולדנית, פנינה, "כי את חנה אהב." נותן לה מנה אחת אפיים, לפייס אותה ולהרגיע את רוחה הנכאה.
האהבה ודברי הפיוס של הבעל וההתחשבות שלו בה, אולי מקלים על סבלה, אך למרות דברי האהבה והנחמה החמים, היא לא חדלה להתפלל ולבקש מהשם פרי בטן. רק באמצעות ההיריון, היא תהפוך לאם, ותיבנה ותשיב לעצמה את בטחונה בנשיותה המעורערת.
והשם שסגר את רחמה, נענה לתפילתה, ופותח את רחמה והיא הרה. שמחה וששון, היא זוכה ללדת בן ראשון. היא קוראת לו "שמואל", כי הוא שאול מהשם... שהגשים לה משאלה, והוא שלה רק בהשאלה... ואת נדרה היא חייבת לקיים...
וכשמגיע המועד לקיים את הנדר, ולהיפרד מהבן, היא מבקשת מבעלה, שמזרז אותה, רק עוד קצת, "עד ייגמל הנער!" בעלה הטוב והמתחשב, מבין שקשה לה להיפרד מהבן השאול, שהשיב לה את כבודה האבוד, שנדרה לתת אותו לה' כל ימי חייו. והוא עונה לה, "עשי הטוב בעינייך, שבי עד גומלך אותו." הרגישות וההתחשבות וטוב הלב של הבעל, מגלים כמה אהבה והבנה יש לו כלפי אשתו, שזכתה ללדת בן, וחלומה התגשם. ומרגישה שרמה קרנה והיא שמחה ומודה לשם שהושיע אותה.
היא יושבת בשיעור ונשבית בקסמן של המלים הטובות, שמרעיף בן הזוג על אשתו בטרם הרתה ואחרי שילדה. היא מוקסמת מדמותו של המורה, ששם דגש על הרגש העז, שמובע בפרק, שהוא מהיפים בתנ"ך, והיא חשה, שבאותו מורה יש תכונות אנושיות נעלות, והוא הוא אלקנה, שיודע להתחשב, לנחם, לפייס ולהרגיע... והוא בליבה עמוק נוגע...
היא יושבת פעורת פה, ספק מהסיפור המופלא, ספק מדברי הפיוס וההתחשבות של המורה, שמזדהה עם כאבה ועיצבונה של האישה העקרה, והיא לא מאמינה, שישנם עוד צעירים כאלה, שיודעים לגלות הבנה ורגישות לאישה, שחשה כל כך עלובה ואומללה, וזקוקה לאהבה ולנחמה, שניתנים לה במנות על ידי בעלה, שנוטעות בה תקווה, שהיא שווה לא פחות מהאישה שכבר ילדה.
בחייה הקצרים, היא ראתה איך בזים לחלשים, ואיך סרה, מדברים על נשים עקרות. והנה האישה העקרה הזו, זוכה לכל כך הרבה אהבה, שאפשר רק לקנא בה!!!
הוא גילה לה, שגם ברע, יש טוב, והעקרה יולדת בן, שערגה אליו ללא גבול. גמול על סבל גדול. הבן הופך לנביא ומנהיג חשוב בישראל, והוא לא עוד ילד נוסף... יש לו ערך מוסף...
ועל כן היא מופתעת מכל הטוב שהמורה הזה מרעיף על האישה העקרה, ששמה הוא כשמה... אמנם היא חרדה שגורלה יהיה כגורלה של חנה, אך היא מאמינה, שכמו חנה, גם היא תיוושע... מקווה שגם בעלה, יגלה סבלנות והבנה, כמו אלקנה לחנה... ובמקום עלבונות, הוא ימטיר עליה מילים מנחמות וחמות, מתחשבות ומרגיעות ומעוררות תקווה, יעודד ויפנק ויאמין שהשם יפקוד אותה, כמו שפקד את שרה, רחל ולאה וחנה, והוא לא ייתן לה להרגיש נחותה או פחותה, ויש לה תקווה ואמונה, שגם אם זה מה שיהיה באמת, ונכונה לה התמודדות עם העקרות, אפשר לקוות, שתפציע הפדות ויהיה לה ילד משלה, שיביא לה את האושר והביטחון שבליבה ישכון.
היא באה מעולם קשה, מעולם שלא ביטאו בו שום רגש יפה, מעולם של מחסור וחורף וגשם וקור, מעולם שיולדים בו הרבה ילדים "בזול", ולא חושבים, איפה אותם משכיבים, ומה נותנים להם לאכול, ואיך קונים להם בגדים ונעליים וספרים וחוגים, ואיך לוקחים אותם לטיולים, ונותנים להם לאכול משהו טעים.
מאותה שעה האהבה לאותו מורה, ניצתה בלבה, ולרגע לא כבתה. תכונותיו המתחשבות, הוסיפו לו יופי וחן, שאין כמוהם! היא האמינה, שבתוכו נמצאים הערכים הכי נעלים, שכנערים וכמתבגרים, כולם אליהם כמהים.
היא רצתה לדמות לו. רצתה להיות אדם טוב יותר. יש לה הרבה מה לשפר. הוא היה הזרקור, שהראה לה את מקור החסד והאור, ובליבה לעד היא אותו תנצור.
עברו שנים. הנערה בגרה, למדה בערגה. סיימה ללמוד. עשתה בגרות. בלעה בערגה את מה שלמדה ותורתו היתה לה כמו מים חיים לצמא במדבר. היא חיפשה שמץ מדמותו בכל אדם שהכירה, אך גילתה, שאדם כל כך מושלם, לא קיים...
היא סיימה את לימודיה באוניברסיטה. התחתנה עם עלם חמד, שהיה טוב אליה, והיו לו תכונות לגמרי אחרות, שהוסיפו לו נוי, והוא תפס מקום בליבה, והם נישאו באהבה.
עוברת שנה והיא לא מתעברת, ולסיפור המקראי מאז היא מחוברת, ורוצה להאמין שיהיה לה ילד. וכשהיא את הרופא שואלת, מה הסיכויים שיהיה לה ילד? הוא עונה, "לאלוהים פתרונים," ולא נותן לה תשובה, שאת קרנה תרים. ולמרות שהוא פרופסור מומחה, תשובתו אינה מנחמת... בליבה היא שואלת, האם הוא לא שמע את הסיפור על חנה???
היא אופטימית, לא דואגת, בסיפור המופלא היא נאחזת, מאמינה, שכמו חנה, גם היא תזכה בילד... כמוה גם היא בליבה מתפללת ומבינה, שיש דברים שהם בידי אלוהים.
לילה לילה היא בכתה והתפללה, שתצליח ולו פעם אחת, להרגיש שהנס בתוכה מתחולל, שתזכה רק להרות, להרגיש עובר ברחמה גדל וצומח עטוף ברחמים, לחוש חיים שמתרחשים בה בפנים. לחוש חבלי לידה, הנקה, כאבים מפרים, העיקר שלא יאמרו עליה שהיא עקרה וריקה, ולא יפחדו ממנה, שתעשה להם "עין רעה"... מוכנה ללדת ילד פגום, ילד חי, יותר טוב מכלום!
ואם לא יגיע קץ לסבלה, היא תבחר במותה...
היא הבינה את חנה, שהיתה מוכנה לנדור נדר, שהילד שהשם יעניק לה, יהיה שָאוּל, והיא תחזיר אותו לשם, כי די היה לה, שכולם ידעו, שהיה התעברה וילדה, והיא פורייה, והיא מסוגלת להרות שוב, ושיסורו ממנה כל העלבונות.
היא חששה שאם היא לא תצליח ללדת, בעלה עלול אותה לנטוש. ביקשה לברר זאת ושאלה אותו: "האם תעזוב אותי אם לא אצליח להרות???"
הוא ענה לה, שהוא מאמין, שהיא תצליח ללדת...
אך היא התעקשה, "אבל, אם לא?"
הוא ענה: "את תלדי את ילדי!!!"
זו היתה עבורה מעין נבואה, או הבטחה, שהוא איתה. אך מה יהיה ומתי, איש לא ידע...
בעלה אופטימי. משתף פעולה. יחד הם עוברים טיפולים, שנמשכים שנים. הוא אהב והעריך והעריץ אותה, ומעולם לא הטיל בה אשמה! למרות זאת, כמו חנה, היא חשה, שהיא לא שווה, והיא לא כמו כל אישה, והיתה מאוד עצובה ופגיעה, לפחות יש לה את "אלקנה" שלה.
היא שומרת את עקרותה בסוד, לא משתפת לא אם ולא חמות. היא עוברת עקיצות עלבונות, והשפלות, קצה בחייה מכל השאלות, שמדכאות את רוחה והיא שמה את יהבה על הרופא המהולל, ומתפללת לברכה, וממתינה לאנחת רווחה. וכמו חנה, גם היא מאמינה, שהשם חייב להתערב. ואם הוא מעניש אותה על איזה חטא, או עוולה, שעשתה, היא מבקשת ממנו שיחון אותה, כי את עונשה היא כבר רִצְתָה.
אנשים הצביעו לעברה, וקראו לה, עקרה! ותקעו חיצים בליבה. היא התרחקה מהמשפחה, מהקרובים ומהחברים, כדי שיניחו לה לנפשה. היא היתה לבדה עם בעלה, שרק הוא ידע את סודה. לאיש לא גילתה, שהיא בטיפול, ולסבלה לא היה גבול.
את השיעור הראשון בתיכון, של המורה לתנ"ך, היא לרגע לא תשכח, הוא בחייה נוכח, כאילו הוא שח לה את כל אותן מילים חמות ומרגיעות, כמו אלקנה בשיעור. מאז היותה נערה, היא חזתה, שזה מה שיעלה בגורלה. והיא היתה מוכנה לכל מה שלה קרה. ככל שכוס הדמעות עמדה להתמלא ולגלוש, היא הרגישה שהחמלה והחנינה תגיע ותפתיע, ואור חדש בחייה יפציע... היא התנחמה בסיפוריהן של נשים עקרות, שזכו ללדת אחרי שנים רבות, וזו היתה עבורה האות להמשיך ולקוות. היא האמינה, שיש תקווה, שהיא כמו אותה חנה, תקבל מנה אחת אפיים, על כל הסבל שהיא עברה ולא ירחק היום שהיא תגלה שהיא הרה.
אחרי פסק-זמן מהלימודים באוניברסיטה, היא שבה ללמוד, כדי להעביר את הזמן ולהתרחק מכל הנשמות הרעות, ובמקביל המשיכה בטיפול. כעבור חודשיים, בסביבה רגועה ונוחה שבעתיים, שבהם היא פרחה, כי היתה במקום המתאים, אחרי שני טיפולים הורמונליים, השם פותח את רחמה, הזרע נובט, היא הרה! זה קרה! לא ייאמן, נולד לה בן! ומיד לאחר מכן, עוד בן, ואחר כך גם בת, שלושה ילדים יפים נפלאים ומיוחדים. היא הופכת לאישה שלמה. היא אימא, הוא אבא, הם משפחה. אפשר להרים את הראש ולשכוח מהשנים הרעות והמיוסרות, שהיו בהן הרבה תקווה וציפיה והרבה פחד, חשש, כאב ובדידות. והיא ובעלה יחד, נהנים מכל הנחת.
היחס הנפלא של המורה שלה לאישה השבירה, שמכונה עקרה, שמרגישה פגומה ועצובה ומר לה, ועוצמת האהבה שבה היא זוכה מבעלה ברגעיה הקשים, ביטאה עבורה את אישיותו של אותו מורה מדהים, שהופך לאות ומופת עבורה, ונוגע עמוק בנשמתה בזכות שיעור תנ"ך.
חנה סמוכה מושיוב
רון גרא
הַמָּוֶת בּוֹכֶה
פָּחַד סָתוּם
בִּמְחִילוֹת הַקּוֹרוֹנָה,
מְחַפֵּשׂ מִפְלָט בְּרַכְרוּכִית
אַפְלוּלִית חַמָּה.
לֹא טוֹרֵחַ לְחַזֵּר אַחַר
הַנִּפְלָא וְהַנִּשְׂגָּב.
מְבַקֵּשׁ לֵהָנוֹת מִן הַפַּשְׁטוּת,
לְכַלְכֵּל נִשְׁמָתִי שֶׁכּוֹחָהּ תַּשׁ
לַהֲנָאָה.
גּוֹלֶה בֵּין כִּסּוּפִים
וְאֵינִי מוֹצֵא שְׁבִיל.
רְעָבוֹן שֶׁל צְעִירִים
שׁוֹפְעֵי חַיִּים,
רְעָבוֹן שֶׁל קְשִׁישִׁים
נְטוּלֵי שָׁנִים.
מְלַוִּים יְדִידִים
אֶל פִּיּוֹת הָאֲדָמָה,
קוֹרְאִים עַל דָּמָם הַחַם.
אַבָּא,
קְבֹר אֶת שׁוֹאַת יָמֵינוּ
וְאֶת הַמָּוֶת הַבּוֹכֶה כְּבָרָד
עַל רָאשֵׁינוּ.
הדסה מור
שירים מן הלב אל הלב – לאה טרן
ספר השירים החדש של המשוררת-ציירת לאה טרן, שאותו בחרה לכנות בשם "קיומיומים", דומה לתערוכת ציורים צבעוניים. כשם שתערוכות הציורים שלה מתנגנות כמו שירים, כך שיריה מצוירים במשיכות מכחול ליריים.
אודה, שבמשך שנים רבות ראיתי עצמי אדם פרוזאי שכותב וקורא רק פרוזה. אני אדם פרוזאי, חשבתי לעצמי. אני אוהבת רק יצירות שיש להן עלילה עם התחלה, אמצע וסוף. אולם בשנים האחרונות גיליתי לפתע את היופי שבשירה והתחלתי לקרוא בה בהנאה ואפילו לחטוא בכתיבתה. (חוץ כמובן מכל השירים שלמדנו בתוכנית הלימודים בתיכון – של ביאליק, טשרניחובסקי, שניאור ועוד רבים וטובים.) אני מתכוונת לשירה העכשווית, שלא את כולה אני אוהבת או מבינה, כי נשארתי שמרנית בטעמי, אך אט אט גם נפתחתי לכיווני הרוחות המעניינים שמביאה השירה החדשנית.
ללאה טרן יש גישה מאוד מקורית לשירים, הכתובים בסגנון מעורב. היא כותבת כמו אוחזת במכחול ציור בידה. הנושאים מגוונים בכל צבעי הקשת, בלי שערים, בלי נושאים מקובצים ובלי חרוזים מסודרים. הכול פורץ ושופע בתיאורי אנשים, דמויות ומצבים כשהם טובלים בשפע של דימויים. מתוך השירים עולה הקיומיומים של חיי האדם בכל מיני מצבים. היא כותבת על עצמה אך כל מי שקורא אותה מזדהה איתה, כי היא כותבת ומתכוונת גם אליי ואליך. הכול כתוב בשורות קצרות בנות מילה עד שלוש מילים. היא מציפה אותנו בזיכרונותיה, בהתלבטויותיה, באהבותיה, ברגשותיה, על ילדות, על זיקנה ומוות. בתהייה על הקיום היומיומי שלה, שלנו.
כבר מן ההתחלה פותחת לאה טרן בשאלה הקיומית המטרידה כל בן אנוש, בייחוד מי שעבר כבר את גיל השבעים: בכותרת השיר "מה אעשה בשארית חיי?" היא שואלת ומשיבה:
"איגמל משירה / אטוס בכל העולם / אגור מול הים / באיטליה, יוון..."
ובהמשך המדכא יותר ואפילו מפחיד:
"אשהה הרבה במיטה / גלולות / שלט טלוויזיה / נייד / כפתור מצוקה / כבר יכולתי להיות (חברת כנסת, סופרת מצליחה...)"
שלא כמו בכתיבת פרוזה, ספר עם עלילה, התחלה, אמצע וסוף, לשירה בכלל ושל לאה בפרט, אין קשר רצוף או הגיוני בין התחלת שיר לסופו. לעיתים הסוף מפתיע, לעיתים אינו ברור. כמו לשים נקודה באמצע משפט או לשייט למחוזות אחרים מאלו שהובלנו אליהם בתחילת השיר. אבל למי זה מפריע? שיהיה.
כך לדוגמא השיר היפהפה "בסדקי נעוריי": "בבית הוריי / חפצים בלתי מוכרים, / הריחות בסדקי נעורי / תלויים באוויר/ כבלויי סחבות של מלך."
אך סופו של השיר מוליך לספירה אחרת, יפה, רק שלמוח הפרוזאי שלי, לא כל כך מובנת:
"אין לאחוז בדבר. / שלכת העץ, / פירות העונה, / אישה בשמלת הריון / מותה. / אין לאחוז."
כל שורה מדברת יפה בפני עצמה. ודי בכך, גם בלי למצוא קשר. הרי לא בהכרח חייבים תמיד להתאמץ ולשאול למה התכוון המשורר.
שירי האהבה של לאה, שירי ילדותה ובית הוריה, אחיה התאום שהלך לעולמו ואימה ואביה, שתי נשמות שונות זו מזו, כל אלה פזורים פה ושם בין מאה ושבעים השירים שקובצו בספר, שאותם בחר למענה, מתוך שירים רבים אחרים שכתבה – הסופר והמו"ל של הוצאת "עכשו", שהוציא לאור את הספר, פרופ' גבריאל מוקד.
די לקרוא את הקטעים היפיפיים מכל שיר כדי ליהנות מן השלם. כך למשל: "אבי הוריש לי פחדים, / ואני מונה אותם / אחד לאחד / לסדרם במשבצות אור..."
מאידך את אימה לאה זוכרת כמי שתפרה לה את "בגדי זהותה האובדת". שיר יפהפה שמעיד על קשר אמיץ של אהבה ורגש הדדיים בין אם לבתה:
"אימי תפרה לי / שאריות חלומה / מבדים וסריגים / תחרות וחוטים / שנשזרו / בארץ אחרת. / ואני בתה, / עולה חדשה / בארצה, / מחפשת / בגדי זהותי / האובדת."
בשיר "אני נוף" עדיין היא מקשרת בין אחיזתה בנוף הישראלי לבין אימה. וכך באמצע השיר:
"אני נוף ישראלי / תפרה לי אימי / בראשית הדרך / צימוקים ושקדים./ אני נוף בהרות שמש / בדרך בואכה ירושלים / טנקים שרופים / אחי בהלם קרב, / בשמיים..."
על אחיה שבשמיים היא כותבת גם בשיר הנושא של הספר, על "קיומיומים רבים בי / ייצוג מילים למציאות חלופית..." ובהמשך: "גם אחי תאומי לא שרד חיים / רק את האין חיים שרד / ללא פחד..."
לאה טרן אינה פוחדת מאהבה אך שיריה בנושא הזה אינם ממש אישיים כי אם מפנים אצבע אל מצבים חברתיים עגומים של יחסים שבינו לבינה וגם על יחסים אסורים כמו השיר "אלכימיה":
"...איש מבוגר מזיין ילדה / חוזרת מהכיתה / ... זה נעים לה / מה שגבר עושה לה / חולמת אישה. / שדיה מפותחים לגילה / גם העכוז רחב בשמלה./ הוא מרים אותה / על הידיים / עושה לה נדנדה... כמה טוב לה / מדגדג אותה / ענן לבן. / יורד בין רגליה / רווח בין השניים / עוד רגע / למצוץ / להירגע. / כבר מותר לה/ להרטיב את תחתוניה הלבנים."
שיר קצת מוזר שפנים רבות לו. האם זו ביקורת על גברים שמנצלים ילדות תמימות לסיפוק יצריהם והורסים בכך את נפשן לשארית חייהן? או האם זו הצגת תחושותיה של ילדה, שסובלת מחוסר אהבה הורית או חברתית, ומוצאת את מנעמי חייה בחיקו של גבר מבוגר? היינו הך.
תקצר היריעה מלפרט את כל נושאי השירה המרכיבים את הספר המרתק הזה. ביניהם שירים על נושאי תרבות ואמנות בארץ ובעולם. כך השיר שלאה כתבה בעקבות שירו של דוד אבידן "אדם זקן מה יש לו בחייו"? שמסתיים כך: "אדם זקן / מבקש תרופה / לאהבה / בקצה התודעה / חשבון נפש, / השלמה."
ומולו מופיעה הדמות הבלתי נשכחת של פנלופה מן האגדה היוונית: "פנלופה מחכה / יש לה סבלנות / בסרטים ישנים, בלי אלימות / שחור לבן חיכו / נשים נאמנות בסבלנות / הרבה סבלנות צריך לחיים / לא כולן יכולות לפרום לילה / ולארוג לבוקר אריג חדש..."
לאה טרן מתגברת בתחום הזה של יצירות תרבות על סיכונים רבים, כי צריך להיות בקי מאוד בנושאי הספרות השונים כדי להתמודד איתם, אבל לאה טרן יכולה להרשות זאת לעצמה, בהיותה דוקטור לספרות, שהיתה מעורבת לאורך השנים בפעילויות תרבות מגוונות בארץ, החל מהקמת מועדון לסופרים ואמנים בחיפה, וכן היתה מעורבת במפעלי ספרות שונים, ניהלה ערבי ספרות רבי משתתפים בצוותא, באגודת הסופרים, ברדיו ובטלוויזיה.
אלא שכאמור, לאה טרן היא רב-יצירתית ואולי אישיותה היצירתית המגוונת קצת מפריעה לה לקבל בקרב הברנז'ה תואר מוצק ויציב של משוררת. כי לאה טרן היא לא רק משוררת מעולה, היא גם ציירת מחוננת, שערכה תערוכות ציורים רבות בארץ ובחו"ל שזכו להערכה רבה. אז לאה טרן היא משוררת או ציירת? היא גם וגם. וזה אולי מפחית ככל הנראה מהמשקל הסגולי של כל אחד מעיסוקיה היצירתיים, מה שלא אמור להיות, ושלא בצדק. יש להניח שספר שיריה החדש "קיומיומים" יכניס אותה באופן רשמי להיכל המשוררים.
בהיותי סקרנית לדעת מהו מקור ההשראה של היוצר, שאלתי את לאה טרן מהיכן נבע מעיין יצירתה והיא השיבה:
"ברוב המקרים השירים באים מתוך חוויות שונות העוברות עליי, או באופן מיידי או באיחור של שנים, כאילו עולות מן האוב. לפעמים בשיר שלם, לפעמים במשפט מתרחב, לפעמים מן הזיכרון או מן התודעה. שירתי נכתבת תוך התבוננות בקוסמוס, בטבע, באדם, בחיות. אני מצלמת במוחי מצבי קיום ומעלה אותם על הדף. גם מצבי מוות. יש שירים שאינני יודעת איך יסתיימו. זהו תהליך שלפעמים מפתיע גם אותי. בשירה, כמו גם בציור, אני יודעת מתי להפסיק. להגיד די. הדימויים בשירי הנם מקוריים מדמיוני. לא בנאליים. בכלל, שירה היא לא אוטוביוגרפיה. היא באה לבטא מתוך מעבדת הנפש את המצוקה, הפחד, החרדה, אהבה, שמחת חיים ותקווה. בקיצור, כל קשת הריגושים, הפצעים והכאב."
ואכן, לאה ממשיכה עם האמת שלה וההתרחבות היצירתית שלה, וכבר היא מתכננת לעבור לתחום יצירה נוסף – להיות סופרת. בקרוב ניתן יהיה ליהנות מקריאת ספר הסיפורים הקצרים שהיא עומדת להוציא לאור.
להיות משוררת וסופרת. יצירות שהגורם המשותף להן הוא השפה. וכך היא מבטאה את הערך הנעלה הזה בשיר: "שפה היא / אדמה. לחם, אושר. / לטפס באישוני העיניים. / שפה היא הנהר החם. / פשטות האנשים / צחוק הילדים שבגר."
קריאה במאה ושבעים שיריה של לאה טרן, המאוגדים בספרה החדש "קיומיומים" – הנה חוויה סוחפת ומהנה גם לאנשים שמחשיבים את עצמם פרוזאיים.
כמוני למשל.
הדסה מור
נירה אשל
על השירים של ילדותי ועל השירים שבתקופה הזאת, בעקבות הכתבה – מכתב לארנה גולן
כשאני קוראת כתבה שהתפרסמה, ובמיוחד כתבה שלך, אני משתדלת להימנע מהקטעים העוסקים בנטיות הפוליטיות של הכותב, ולהתמקד במה שמעניין אותי... והתמקדתי, והכי הזדהיתי עם ראייתך את השירים כמייצגים תקופה.
אף פעם לא חשבתי בכיוון הזה, אלא פשוט אהבתי לשיר את השירים שאהבתי – את השירים הרוסיים, את השירים על א"י הצעירה והעובדת, אהבתי את שירי העמק... ואת השירים "מעל המגדל סביב אשקיפה", ואת השיר על היער היפה שלנו "בין גבעות הרי אפריים" שנכתבו והולחנו ע"י שני חברי הקיבוץ שבו גדלתי, משמר העמק.
כשקצת בגרתי וכבר נהייתי לחברת קיבוץ, נהגתי להישאר לסוף המסיבה ולשיר ביחד, בחבורה קטנה, שירי-מולדת ושירים של פעם... וכל כך נהניתי. נכון, היו אז שירים יפים, שירים עם לחנים נפלאים שכל כך תאמו את הלך הנפש בו היינו שרויים.
...עברו שנים רבות, פה ושם הושרו שירים יפים ונעימים לאוזן, אך כאשר התחילו "לספר" שירים, כמעט וחדלתי להקשיב... וזהו השלב שכנראה מזהה את התקופה בה אנו חיים עכשיו.המנגינות מאבדות את חשיבותן, וחשיבותן של המילים עולה כפורחת, והופכת לקנה-מידה מקובל – האם השיר טוב, או בינוני ומטה... כמה חבל.
וזו הכתבה שלך שעוררה בי מחשבות וזיכרונות עבר יפים.
נירה אשל
עקיבא נוף
ליל סערה
כל הלילה יַרְדוּ מְטָרות
וּפַרְצָה הַכְּמִיהָה לָחָבוֹק,
כשבחוץ ובפנים סְערוֹת –
לְצַמֵּד גוּף אל גוף וְלִדְבּוֹק.
נוֹקְשוֹת בחלון הטיפות
וְהרוּחַ שׁוֹרֵק ניגוּנָיו,
אז זוֹרְמוֹת נְפָשוֹת נכְסָפוֹת
אל חומו של מָגָע הַיַּחְדָיו.
כך אנחנו נָשוּב ניפָּגֵש
וְנִיסְעָר בְּגוּפים רוֹטְטִים,
בְּעֵת זו של סוּפָה וּבְרַק אֵש –
כִּיסופֵינו בעונג לוּטִים.
חיים נחמן ביאליק
לא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר
לא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,
אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,
כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו
וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.
נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,
נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,
לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –
כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.
וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת
כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,
זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,
וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.
וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,
וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,
וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי
אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.
תרס"ב [1902].
יונתן גורל
יחסי משורר-קוראים
או תהליך היצירה בעיני משורר
השיר "לא זכיתי באור מן-ההפקר" של ביאליק מבליט את "מוטיב האור והניצוץ" – ביטוי לתהליך הכתיבה וליחסי המשורר עם הקוראים את שיריו, ומה התהליך שהם עוברים תוך קריאה, אותה שאלה שיל"ג שאל: "למי אני עמל?"
ראשית, בבית השני טוען המשורר למקוריות שירו ולבעיית ההשפעה שיש למשוררים אחרים, בעלי דעות אחרים על כתיבתו, ושורת המפתח היא "כי ממני ובי הוא." יש שימוש בלשון הלקוחה מתחום הפלילים – "גניבה", "שאילה", ויש הקטנה מכוונת של הכתיבה "אחד-קטן" – הניצוץ המטאפורי ליצירתו.
נגיעה זו משמעותית להבנת המקוריות של כותב וכתיבה. חקיינים יש לרוב, ניצבים בשיר בפוזה של אוהב ומוכיח גם. והשאלה – "מה שלך מקורי בכל זה?" היא שאלת ה"זרמים והשיוכים". מעניין זה מתפרנסת, תרתי משמע , הביקורת והרצנזיה, גם המחקר הספרותי. שאלת המקוריות היא ראשונית ובסיסית...
שאלה שנייה רלבנטית למה ולמי הוא כותב. "שירֵי מגירה" הם מושג ידוע שמעטים עומדים בו. ו"אדברה וירווח לי" הפואטי הוא מימי הנביאים ואילך. מצד אחד, יש בשיר, בבית הרביעי, התייחסות לקוראים כמי שהבעירו אש והעירו את המשורר לכתוב ולפרסם, ומצד שני, יש האשמה של המשורר את הקוראים שגרמו לו להוציא ולפזר את האש והניצוץ תוך שימוש במלה "יתעלם", ממנה הרמז ש"הניצוץ" נעלם אצל הקוראים ולא עורר כל תהודה, ואת החווייה הקשה הזו חווה משורר שרבים ייחסו לו כוח ופוזיציה של "נביא" – והנה המשורר הזה הוא קורבן של יחסים מעוותים של הקוראים שאינם מתייחסים לשיריו ולתוכנם באופן חי ומושפעים מתוכנם של השירים.
בבית השלישי יש אמירה ברורה, לפיה השירה משחררת את הכותב מלחץ וממועקה. יש דימוי של "פטיש צרות" המשחרר את "הניצוץ" מהמשורר אל הקוראים ונרמז גם "מוטיב הדמעה", מהלב אל העין ומהעין ל"חרוז" – לשיר. הקושי של הכתיבה או הקושי "למי אני עמל?" מתבקש מיחסם הנרמז של הקוראים הלא מושפעים משירתו בתהליך הקריאה וההפנמה. ויש להזכיר את השאלה – האם יש תפקיד לשירה בחיים, בחברה, ביחסי אנוש, מה גם שיש האומרים שהשירה צריכה לבדר, לשעשע...
מנגד, הנבואה היא שירה ספרותית ורעיונית ו"שירת הזעם והתוכחה" של ביאליק מ"על השחיטה" ועד ל"אכן חציר העם" ועוד ועוד – מעמידים את ביאליק, כפי שעשו קלוזנר ולחובר, בקטגוריה של משורר-נביא.
בהקשר זה , יש לציין את "שתיקה הרועמת" של ביאליק בשנים 1911-1916 מ"צנח לו זלזל" ועד "יהי חלקי עמכם". ביאליק עבר "משבר" כתוצאה של יחסיו עם הקוראים. יחסים אמביוולנטיים הנובעים מהאיש, סגנונו, השפעתו וגלגולי שירתו.
לסיכום, "פעולת החציבה" הביאה ליצירת "הניצוץ", "אור" – דרך שאולי צריך ללכת בה, אולי להתחזק בגללה, עניין החום ואנרגיה. עם זה האמביוולנטיות של המשורר כלפי הקוראים עולה מכל שורה, ובסיום המשורר משלם "בחלבו ודמו את הבערה" מול הקוראים שעוררוהו ובגדו בו.
יונתן גורל
השיר "לא זכיתי באור מן-ההפקר" של ביאליק מבליט את "מוטיב האור והניצוץ" – ביטוי לתהליך הכתיבה וליחסי המשורר עם הקוראים את שיריו, ומה התהליך שהם עוברים תוך קריאה, אותה שאלה שיל"ג שאל: "למי אני עמל?"
ראשית, בבית השני טוען המשורר למקוריות שירו ולבעיית ההשפעה שיש למשוררים אחרים, בעלי דעות אחרים על כתיבתו, ושורת המפתח היא "כי ממני ובי הוא." יש שימוש בלשון הלקוחה מתחום הפלילים – "גניבה", "שאילה", ויש הקטנה מכוונת של הכתיבה "אחד-קטן" – הניצוץ המטאפורי ליצירתו.
נגיעה זו משמעותית להבנת המקוריות של כותב וכתיבה. חקיינים יש לרוב, ניצבים בשיר בפוזה של אוהב ומוכיח גם. והשאלה – "מה שלך מקורי בכל זה?" היא שאלת ה"זרמים והשיוכים". מעניין זה מתפרנסת, תרתי משמע , הביקורת והרצנזיה, גם המחקר הספרותי. שאלת המקוריות היא ראשונית ובסיסית...
שאלה שנייה רלבנטית למה ולמי הוא כותב. "שירֵי מגירה" הם מושג ידוע שמעטים עומדים בו. ו"אדברה וירווח לי" הפואטי הוא מימי הנביאים ואילך. מצד אחד, יש בשיר, בבית הרביעי, התייחסות לקוראים כמי שהבעירו אש והעירו את המשורר לכתוב ולפרסם, ומצד שני, יש האשמה של המשורר את הקוראים שגרמו לו להוציא ולפזר את האש והניצוץ תוך שימוש במלה "יתעלם", ממנה הרמז ש"הניצוץ" נעלם אצל הקוראים ולא עורר כל תהודה, ואת החווייה הקשה הזו חווה משורר שרבים ייחסו לו כוח ופוזיציה של "נביא" – והנה המשורר הזה הוא קורבן של יחסים מעוותים של הקוראים שאינם מתייחסים לשיריו ולתוכנם באופן חי ומושפעים מתוכנם של השירים.
בבית השלישי יש אמירה ברורה, לפיה השירה משחררת את הכותב מלחץ וממועקה. יש דימוי של "פטיש צרות" המשחרר את "הניצוץ" מהמשורר אל הקוראים ונרמז גם "מוטיב הדמעה", מהלב אל העין ומהעין ל"חרוז" – לשיר. הקושי של הכתיבה או הקושי "למי אני עמל?" מתבקש מיחסם הנרמז של הקוראים הלא מושפעים משירתו בתהליך הקריאה וההפנמה. ויש להזכיר את השאלה – האם יש תפקיד לשירה בחיים, בחברה, ביחסי אנוש, מה גם שיש האומרים שהשירה צריכה לבדר, לשעשע...
מנגד, הנבואה היא שירה ספרותית ורעיונית ו"שירת הזעם והתוכחה" של ביאליק מ"על השחיטה" ועד ל"אכן חציר העם" ועוד ועוד – מעמידים את ביאליק, כפי שעשו קלוזנר ולחובר, בקטגוריה של משורר-נביא.
בהקשר זה , יש לציין את "שתיקה הרועמת" של ביאליק בשנים 1911-1916 מ"צנח לו זלזל" ועד "יהי חלקי עמכם". ביאליק עבר "משבר" כתוצאה של יחסיו עם הקוראים. יחסים אמביוולנטיים הנובעים מהאיש, סגנונו, השפעתו וגלגולי שירתו.
לסיכום, "פעולת החציבה" הביאה ליצירת "הניצוץ", "אור" – דרך שאולי צריך ללכת בה, אולי להתחזק בגללה, עניין החום ואנרגיה. עם זה האמביוולנטיות של המשורר כלפי הקוראים עולה מכל שורה, ובסיום המשורר משלם "בחלבו ודמו את הבערה" מול הקוראים שעוררוהו ובגדו בו.
יונתן גורל
תקוה וינשטוק
ליום השואה הבינלאומי [27.1.2021]
"הנער משה" – יומנו של משה פלינקר
"ככל שמתרבות הצרות כה מתרבה בליבי האמונה שהישועה הולכת ומתקרבת" כותב משה פלינקר בן ה-16 ביומנו שפורסם בספר "הנער משה".
משה הוא נער דתי, בן למשפחה יהודית דתית ממזרח אירופה שהשתקעה בהולנד. אביו, איש עסקים מצליח, שוכר לשבעת ילדיו מורים פרטיים נוסף ללימודיהם בבית הספר. משה, אינטליגנטי ומוכשר, לומד יהדות ושפע שפות: הולנדית לשון הבית, עברית, אידיש, גרמנית, אנגלית וצרפתית. גם יוונית ורומית.
בט"ו כסלו תש"ג, 2 בנובמבר שנת 1942, מתחיל משה לכתב יומן בעברית טובה בסגנון תלמודי. מלחמת העולם השנייה בעיצומה. הנאצים כובשים ארץ אחר ארץ, מטילים גזרות על גזרות על היהודים, לכלותם. שולחים את היהודים למחנות מוות. הולנד נכבשת בחמישה ימים ומתחילה רדיפת היהודים. בית הספר בו לומד משה נסגר בפניו והוא עבר לבית הספר שהקימה הקהילה היהודית. אופניו נלקחו ממנו כמו מכל היהודים, הנסיעה ברכבת אסורה ליהודים. עם טלאי צהוב הוא הולך לבית הספר ברגל, שעה וחצי לכל צד. חשוב לו לקבל תעודת גמר כדי להירשם לאוניברסיטה.
כשהחלו לתפוש יהודים ברחובות האג, נכנסת המשפחה לדירת מסתור. משם, בעזרת מכרים וממון רב למבריחים, הם עוקרים לבלגיה. תחת שם בדוי מקבלת המשפחה רישיון שהייה זמני בבריסל. האם רוצה שיעברו לשוויץ, האב מבכר להישאר בבלגיה. את הרישיון האחרון קיבלו ב-9 למרץ 1943. ב-7 לאפריל, ערב פסח, הגיעו לבית במפתיע מלשין ידוע עם שני אנשי גסטאפו. העופות השרויים במלח והמצות העידו שהם יהודים. המשפחה נשלחה לברגן בלזן. שם נספה משה.
בתום המלחמה חוזרת משפחת פלינקר לביתה בבריסל. במרתף בו נהג משה להתבודד נמצאו כמה מבגדיו וספריו ושלוש מחברות יומן שכתב. המשפחה שמרה על היומנים בגלגוליה בארצות אירופה. כשעלו ארצה מסרו את היומנים לרב אלתר וזה העבירם לש"י עגנון. עגנון התפעל מהיומנים והביאם ל"יד ושם". הוא ראה חובה לעצמו להקפיד על הוצאה מדוייקת. שלוש המחברות חוברו לספר אחד, "הנער משה", עם הקדמה של פרופסור דב סדן.
בבריסל, כותב משה ביומן, מנהלת המשפחה חיים יהודיים מלאים בבית ומשתדלת שלא להתבלט בחוץ. משה, שאינו לומד, מחליף בספרייה היהודית ספרים בעברית ובאידיש. קורא את ברנר, את "התקופה" ובעיקר – ספרי קודש, מזדהה עם הנביאים האחרונים ודבריהם על חורבן וגאולה.
הוא משוטט בחוצות בריסל. נכנס לקולנוע וצופה בסרט הגרמני "היהודי זיס", נדהם מעומק השנאה ליהודים. ברור לו כי רדיפת היהודים עכשיו אינה כפי שהיתה בספרד, למשל. שם נרדפו היהודים על דתם. היום הם למרמס על עצם היותם יהודים.
הוא רואה רכבות מלאות יהודים הנוסעות למקומות לא נודעים שרק רע צפוי בהם. סביבו יהודים בלויי בגדים, מבוהלים, רעבים. משה מזדהה עם מצוקותיהם. חדל לאכול חמאה ובשר ושאר מאכלים המצויים במשפחתו העשירה, אך כבר נעדרים ברוב בתי היהודים. לא קונה בגדים חדשים ומתהלך בישנים, להרגיש שהוא כבני עמו. מעתה נתונות כל מחשבותיו למהלך המלחמה ולגורל היהודים. הוא מרבה לקרוא עיתונים, מאזין ברדיו, שהתקין בעצמו, לתחנות הנאציות וגם לתחנות של בנות הברית, האזנה הכרוכה בעונש מוות.
הצבא הגרמני כובש את רוב אירופה. היהודים מושמדים בדם ואש ותימרות גז. "הנאצים מסדרים ומארגנים הכל," כותב משה. "רק אחד מאלף יכול לנוס על נפשו ולהיחבא." הוא מגיע למסקנה שרק נס עשוי להציל את בני עמו. הגלות וזוועותיה הן בעיניו עונש מאלוהים על חטאי ישראל. "בגלל עוונותינו גלינו מארצנו אבל הצרות כבר רבו מאד יותר מעוונותינו. בטוח אני שעל ידי הצרות אף יהודי אחד לא יחזור בתשובה. להיפך! בראותם הצרות הגדולות יחשבו שאין אלוקים בארץ, אחרת לא היה יכול לעשות כל זה לעמו אשר בחר. זו מלחמת גוג ומגוג והגיעה שעת הגאולה, הנס. כבר חזה הנביא כי לא בגלל צדקותינו ניגאל אלא בגלל גודל העוונות של אויבינו וענותם אותנו. קרב לנו יום הנס. והוא יבוא כשכבר יתייאשו היהודים מניצחון צבא בריטניה והארצות הנלוות לה. הוא יבוא מאלוקים. זה יהיה נצחון ה'!"
אמונה זו, שדווקא הנורא ביותר יביא לטוב, נותנת למשה כוח לשאת בצרות. יהודים חדלים להאמין בה' הנוטש את עמו – משה ממשיך במצוות בקפידה. בטוח בישועה. רושם ביומן: "יש הסבורים כי אחרי המלחמה ישובו חיי היהודים כמקודם. ולא היא." ישראל תהיה מרכז העם היהודי. הוא יהיה מדינאי. מדינאי בארץ האבות. אולי ראש המדינה. הוא ישכין שלום עם הערבים המתנכלים ליהודים. לשם כך לומד משה ערבית בסתר, ממורה שהכיר בכישרונותיו ומלמדו חינם.
למקרא "הנער משה" אי אפשר שלא להרהר ביומנה האלמותי של אנה פרנק. גם אנה מתחילה את יומנה בשנת 1942 והיא בת 13. גם משה גם אנה קשורים להולנד. חיים במחבוא. היא כשלוש שנים, הוא כשנה. שניהם נחשפים עקב הלשנה ומובלים לברגן בלזן ואושוויץ. יומנה של אנה מסתיים ב-4 באוגוסט 1945. של משה באפריל 1944.
אנה, מבית יהודי רפורמי, מאמינה גם היא שאלוהים יציל את ישראל. "אם מכל הסבל הזה בכל זאת אלוהים יציל את היהודים ועוד יהיו יהודים בעולם – יבוא היום שלא נהיה עוד לכלייה. אולי נהיה מופת לעולם. אולי אמונתנו תביא את הטוב לעולם. לשם כך וכך בלבד, עלינו לסבול. לא נוכל להיות הולנדים או כל בני עם אחר. תמיד נהיה מלבד זאת – יהודים." כותבת אנה.
אבל לצד דמיון קיימים גם ההבדלים הגדולים, לא רק בגלל הפרשי המגדר והגיל. יומנה של אנה כתוב בהולנדית, עברית אינה יודעת, והוא יומן אישי רגיש של נערה מתבגרת בתנאים של כלא וחרדת מוות. בכישרון ספרותי בולט היא מספרת בעיקר על עצמה. על חיי יומיום במחבוא הצר והצפוף, על חוויותיה הנפשיות, הגופניות, היחסים בינה לבין משפחתה ושותפיה למחבוא, על קנאה, דחייה. גם על אהבה ראשונה. רק לפעמים עוסק היומן בחיים בחוץ, בעולם היהודי, כגון בשורות שצוטטו. היא חולמת להיות סופרת. כבר כתבה כמה סיפורים. שילוב הכוח היוצר עם החיים הטראגיים הפךו את היומן לאחד הספרים המתורגמים והנודעים ביותר בתבל.
ואילו משה כותב יומן שהוא בראש וראשונה יהודי. מזוהה עם הסבל היהודי, מנהל שיג ושיח עם אלוהי ישראל, ומאמין בישועתו, כל חייו – האלוהים, העם היהודי וארץ ישראל. דומה שרק יהודי יכול להבין לאשורו את הספר הזה – ואף עלפי כן מרטיט "הנער משה" לבבות רבים זוכה לתפוצה רבה ולתרגום בשפת שונות, מגרמנית עד יפנית.
שני בני נוער מסמלים ביומניהם דור יהודי צעיר שאבד, הגניוס היהודי שהלך לטמיון עוד בטרם זכה לפרוח.
לצרפתית תורגם הספר בידי דוד סיטבון, הוא שעורר את תשומת ליבי ל"נער משה". סיטבון, יליד טוניס ותושב צרפת, קרא את הספר באנגלית, התרשם ממנו עמוקות והחליט לתרגמו לצרפתית. גם בצרפת זכה הספר לתפוצה ניכרת. עתה, בגימלאות, מתגורר סיטבון בארץ. הוא מתרגם לצרפתית ספר עב כרס על בעלי התוספות שכולם, גם רש"י ונכדו רבנו תם, התגוררו בצרפת.
על "הנער משה" הוא אומר: "בעיני הוא היה כמו נביא."
תקוה וינשטוק
יחזקאל מסנברג
י"א. איי סמואה
י"ט בטבת תשס"ח, 26.1.2008
יש מקומות בעולם שאתה לא מאמין שתגיע אליהם אי-פעם. למשל: סמואה, טונגה, מרקיזס, ברוניי. והנה, בהפלגתנו הנוכחית, הגענו אל אחד מהם: איי-סמואה, אי שם.
לא הגענו לכאן ככה במקרה, מיינד יו, אלא בחרנו מסלול שיט כזה שמגיע לכל החורים הרחוקים הללו. ומה אנו למדים? כי לכל מקום, ולו הקטן והנידח ביותר, יש היסטוריה ותרבות ומסורת וסיפורי גבורה ואגדות-עם משלו.
כששואלים את זקני סמואה, למשל, מאיפה הגיעו אבות אבותיהם, הם טוענים שהם לא הגיעו משום מקום אלא תמיד היו בסמואה!
אבל אנטרופולוגים מעריכים שהם הגיעו מאסיה, מאינדונזיה, מאיזור הפיליפינים. מה שבטוח (פחות או יותר) זה שאחרי התנחלות והתמקמות של כמה מאות שנים בסמואה, יצאו צאצאיהם ונדדו לעבר איי הוואי ומשם עברו לטהיטי ולאיי מרקיזס.
ואחרים אומרים שלהיפך, כלומר שפולינזים מהוואי ומטהיטי נדדו והתיישבו בסמואה.
כך או כך, בסמואה רווח עד לא מזמן המנהג של אכילת בשר אדם, או במלים אחרות: קניבליזם. אבל שלא כמו באפריקה, שם בישלו את המסכנים בסיר ענק, בסמואה היו קודם ממיתים את הקורבן בכל מיני מיתות משונות ואחר כך היו צולים אותו באש מעל מדורת השבט. הצ'יף היה מקבל את החלק הטוב והטעים ביותר, שהוא (הכול לפי המסורת) הזרוע ואמת-היד, ועדיף אם זה של אישה.
כך היה נהוג במשך דורות אבל אחרי אירוע מצער וטראומטי שאירע לפני כמאה ושמונים שנה (שוב, לפי האגדה) ושלא כאן המקום להרחיב עליו, הוצהר, הוחלט והוסכם בין הצדדים לבטל את הנוהג הנפסד הזה של אכילת בני-אדם אך עם זאת להמשיך ולאכול יצורים אחרים.
מאז אותם ימים עברו הסמואים שדרוג משמעותי וחינוך מחדש ונעשו חביבים, אדיבים וטובים. עד כדי כך טובים ואדיבים שכיום קשה להם אפילו לסרב או להגיד 'לא' . מילות שלילה נחשבות אצלם פגיעה בזולת וחוסר נימוס. אם תשאל אותם משהו שהם לא יודעים, הם יתפלספו ויתברברו ולא יגידו 'לא' או 'לא יודע' – הם יגידו 'כן,' 'בסדר' ו'אל תדאג.'
אני התחלתי לאסוף בשנים האחרונות כל מיני דברים מכל מיני ארצות: אבנים מיוחדות, מקלות הליכה, בתי-ציפורים ו...לוחיות זיהוי של מכוניות.
פעם, בקולומביה, כמעט הסתבכתי עם המשטרה המקומית לאחר שה"רוכל" שאצלו הזמנתי לוחית זיהוי נעלם לעשר דקות וחזר עם לוחית שפירק ממכונית חונה.
אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת.
בסמואה שכרנו, זוגתי ואני, מכונית ונסענו לבקר בביתו של הסופר רוברט לואי סטיבנסון ("אי המטמון"). סטיבנסון אהב מאוד את סמואה, והסמואים אהבו אותו. הם קראו לו "מספר הסיפורים". הבית הגדול שבו הוא גר בשנותיו האחרונות, עם אשתו אנה, עקב מחלת האסטמה שלו, משמש היום כמוזיאון על חייו ויצירתו, וסביב הבית ישנם גנים נהדרים. ביקרנו גם במקדש הבהאיי ובגנים היפים שסביבו ונעשינו סלבריטאים בעיני הסמואים-הבהאיים כששמעו שאנחנו מישראל. כל בהאיי יודע שהמרכז הרוחני שלהם הוא בחיפה וכולם מייחלים להגיע לחיפה יום אחד.
אחרי זה נותר לנו עוד זמן פנוי אז נסענו לחפש לי לוחית זיהוי של סמואה. כאמור, האנשים כאן חביבים ונחמדים מאוד. ימי הקניבליזם כבר פסו ואפילו לוחיות זיהוי לא גונבים פה.
החלטנו לנסוע אל הכפרים הקטנים, שבין כה וכה מעניינים אותנו יותר מעיר הבירה – אפייה. בסמואה יש כפרים ונקודות ישוב קטנות של שלושה-ארבעה בונגלו'ס, וזהו. כל חמולה קטנה שהתנחלה לה בין כמה עצי מנגו, קוקוס ופפאיה, ההתנחלות, או יותר נכון ההיאחזות שלה – חוקית.
עוד אני נוסע לחפש אחריה (הפעם, אחרי הלוחית...) לפתע אני מבחין בערימת גרוטאות וחלקי מכוניות ליד אחד הבונגלו'ס, ועוצר. אני מרגיע את זוגתי דברה, שעדיין לא נרגעה לגמרי מענין הקניבליזם, ויוצא מהרכב כדי להתיידד עם המקומיים ולבדוק אפשרויות עסקיות איתם.
בא מולי סמואי אחד ואני, בעדינות ובהכנעה, עושה לו מרחוק "היי."
הסמואי מתקרב ומושיט לי ידו לשלום. בין כך וכך אני מבחין שבין הגרוטאות ישנו פגוש מקומט של רכב ועליו קבועה לוחית זיהוי. וואלה, בדיוק מה שאני מחפש.
"אני רוצה לקנות את הלוחית בתור סובניר," אני אומר לו.
עונה לי הסמואי האדיב: "דונט וורי אבאוט איט."
סליחה, אבל מה זה אומר? כן? לא?
מגיעים עוד סמואים, אחד מביא גיטרה ומתחיל לשיר שירי אלביס בדואט עם דברה. אני ממשמש בינתיים את הסחורה ושואל "כמה זה עולה?"
עונה לי סמואי אחר, גם הוא אדיב מדי, 'נבר מיינד,' כאילו, לא חשוב!
הלו, אתה מוכר או לא?
מה זה "נבר מיינד" או "דונט וורי אבאוט איט." מוכר או לא?
כבר התחלתי לחשוב שזו הדרך האדיבה שלהם להגיד לי "לא, לא מוכר." כשפתאום מופיע עוד אחד עם מברג, מפרק את הלוחית ונותן לי אותה. מה זה שמחתי1
כשביקש 30 דולר, נתתי לו 10 דולר ואמרתי לו: " דונט וורי אבאוט איט."
אני לומד מהר.
י"ב. טונגה. כ' בטבת התשס"ח. 27.1.2008
ממלכת טונגה הקטנה (רק 170 איים), הגם שהיא הרבה פחות מפותחת מסמואה, הרי מבחינה פיזית, אנשיה מפותחים הרבה יותר. הגברים גבוהים ורחבים מאוד והנשים גדולות ובריאות בשר. יש להם ראשים גדולים, כמו של לוחמי סומו, אבל לצערי גיליתי שבראשים האלה יש מעט מאוד שכל ובעצם הם די אהבלים. לטונגה יש קשרים הדוקים עם אנגליה, שממנה קיבלו עצמאות בשנת 1900. מאנגליה הם למדו ויישמו את שיטת השלטון המלוכנית וכמו באנגליה גם בטונגה נוהגים בצד שמאל של הכביש. את זה חשוב מאוד לדעת כי נהגי טונגה אינם יודעים מימינם ומשמאלם, ולמרות שמדובר באי קטן, תאונות הדרכים בטונגה מספקות גם אצלם ערימות של גרוטאות רכב – ברכה לאספני לוחיות זיהוי.
גשם כבד ירד בנוקו-אלו'פה, בירת טונגה, בזמן שהסתובבנו שם בשוק המציאות. את הנהגים המבולבלים מכוון בכיכר שוטר תנועה, והשוטר לבוש מדים כנהוג בטונגה כשיורד גשם: כובע קצינים עם סמל, מעיל גשם צהוב שעל גבו כתוב באנגלית – פוליס ו...רגלים יחפות. רק בטונגה ראיתי שוטר יחף בתפקיד. יש לי צילומים.
אחרי הקניות בשוק המציאות נסענו לראות את האטרקציות לתיירים. בטונגה מבקרים את ארמון המלך, את הגשר הטבעי שחצבו גלי הים בסלעי הגיר, את מה שהם מכנים 'סטונ-הנג', שזה שער מאבנים כבדות מאוד (כמו בסטונהנג' שבאנגליה), ואת קברי אבותיהם ואבות אבותיהם.
גם בטהיטי, מרקיזס וסמואה שולחים את התיירים לעשות עליה לרגל אל קברי אבותיהם כדי להדגיש את בעלותם ואת הקשר ההיסטורי שלהם עם ארצם. ומה יש להם כבר להראות שם בסך הכול? איזו אבן ישנה בלי כתובת או עיטור, שמכוסה בעשבים שוטים ולידה שלט חלוד. זהו. אבל כולם שם מכבדים ומוקירים את קברי אבותיהם ואת סלע קיומם ומראים אותם בגאווה לתיירים.
אין כך הדבר אצלנו הישראלים הנאורים. אנחנו מראים אמנם את יד-ושם ואת ים-המלח, אבל אני לא יכול להימנע מלשאול את עצמי: למה שלא נראה גם אנחנו את מערת המכפלה שבחברון, למשל? הרי שם קבורים, מזה כשלושת אלפים שנה, אבותינו אברהם יצחק ויעקב? זהו יעקב אבינו, ששמו שונה ע"י המלאך ל'ישראל' ועל שמו אנו נקראים! במערת המכפלה הרי קבורות גם אימותינו – שרה, רבקה ולאה! ומה עם קבר רחל בדרך בית-לחם, בואכה אפרתה? וקבר יוסף הצדיק ליד שכם? (יוסף בעל החלומות וכתונת הפסים, שחזה את שבע שנות הרעב במצרים והוכתר ע"י פרעה להיות משנה למלך וכו') – הרי כל העולם מכיר את הסיפור הזה ונכתב על כך גם מחזמר מצליח. התיירים היו מוקסמים מביקור בקבר יוסף והיו לומדים קצת על שייכותנו לארץ ועל שייכותה לנו. אבל לא אצלנו. לא בבית ספרנו. אצלנו מאפשרים לאוייב לשרוף ולחלל את קודשי עמנו, כמו שנעשה בקבר יוסף (ולהפקיר את מדחאת יוסוף...) – ולעומת זאת אנחנו משפצים למענם את מסגד חסן-בק ביפו ואת מסגד סידנא-עלי בהרצליה. אז מי פה בעצם האהבלים, אנחנו או בני טונגה? קשיא!
בדרך חזרה לאונייה עצרתי ליד חוף מוזהב כדי לאסוף כמה קונכיות. היה חם ולח אז זוגתי נשארה ברכב הממוזג. אני חוזר ומוצא אותה משוחחת עם טונגי אחד מסביר פנים. הוא מזמין אותנו לשוט בסירתו אל האי הקרוב ולעשות שנורקלינג משגע.
הפיתוי גדול אבל אנחנו יודעים ש"אמסטרדם" מפליגה לניו-זילנד בעוד שעה, צריך עוד להחזיר את הרכב השכור ואנחנו נאלצים לוותר. אולי בפעם הבאה.
יחזקאל מסנברג
נעמן כהן
שבועה על התנ"ך
בשנת 2009 נשבע לראשונה בראכ חוסיין אובמה על התנ"ך (והברית החדשה) של אברהם לינקולן עם כניסתו לתפקידו כנשיא ארצות הברית. מיד לאחר כניסתו לתפקיד, ולמרות שלא נשבע על הקוראן (דתו של אביו ושלו כנער) הוא יצא לקהיר ונתן שם נאום חנף ומלא שקרים על האיסלם.
הנה נאומו של אובמה "על הכשלים העיוותים והשקרים בנאומו של אובמה", כפי שפירטתי בזמנו ב"חדשות בן עזר" 452:
https://anochi.com/sp-1568064373/
(משום מה נעלם המקור ממנוע החיפוש של בגוגל)
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00452.php
בעת כניסתו לכהונתו השנייה לתפקיד הנשיא, נשבע אובמה פעם נוספת על התנ"ך (והברית החדשה), אלא שהפעם בחר להישבע על שני ספרים, על הספר של לינקולן, ועל הספר של מייקל קינג ששינה שמו למרטין לותר קינג.
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4331151,00.html
ולמרות שבועתו, ברגע האחרון לכהונתו ב-23 דצמבר 2016 הביא להחלטה 2334 של מועצת הביטחון לפיה ירושלים עם הר הבית-בית המקדש, היא "התנחלות יהודית" בלתי חוקית. החלטה שתיזכר לו לדיראון עולם.
שבועותיו של אובמה על התנ"ך (והברית החדשה) היו שבועות שקר. אובמה, שסירב להוציא מבדל שפתיו את המילה "טרור ערבי-מוסלמי" הביא במדיניותו למלחמות טרור ושפך דמים נורא בעולם הערבי-מוסלמי, ולמרות זאת זכה בפרס נובל שקרי לשלום.
בכניסתו לתפקיד נשיא נשבע גם דונלד ג'ון טראמפ על שני ספרי תנ"ך (והברית החדשה) ספרו של לינקולן, וספר שניתן לו ע"י אימו ב-1955. הפעם זו היתה שבועת אמת.
תודה לטראמפ
תודה לטראמפ שבניגוד לאובמה הכיר בירושלים כבירת ישראל, והעביר אליה את שגרירות ארה"ב.
תודה לטראמפ על ההכרה בריבונות ישראל על רמת הגולן.
תודה לטראמפ על ההתנגדות להסכם עם איראן המאפשר לה לייצר פצצת אטום ולהשמיד את ישראל.
תודה לטראמפ על מאבקו נגד החרם הערבי שהחל ב- 1946 המשכו היום בב.ד.ס. – ועל הלחימה באנטישמיות.
תודה לטראמפ על מאבקו בטרור הערבי והמוסלמי.
תודה לטראמפ על הסיוע הצבאי שנתן לישראל ועל ההגנה שנתן לחיילי צה"ל מפני רדיפה של ביה"ד לפשעי מלחמה בהאג.
תודה לטראמפ על ההכרה ביהודה ושומרון כחלק ממדינת ישראל וסימון המוצרים בה כישראלים.
תודה לטראמפ על ניסיון להגיע להסכם שלום עם הערבים-הפלישתים על בסיס תוכנית אלון-רבין.
תודה לטראמפ על שהשיג לנו ארבעה הסכמי שלום.
(למרות הבאתם אין כל סיכוי שיקבל, כמו אובמה מביא המלחמות, פרס נובל לשלום).
ללא ספק דונלד ג'ון טראמפ לא נשבע על התנ"ך (והברית החדשה) שבועת שקר.
מחליפו של טראמפ יוסף רובינט ביידן נשבע גם הוא על התנ"ך (והברית החדשה). הספר של המשפחה:
https://m.maariv.co.il/news/world/Article-816286
האם תהיה זו שבועת אמת, או שקר?
כפיות טובה, ורשע
מניה וביה לאחר לכתו של טראמפ החלו האקטיביסטים הפרו-איסלמיים ובמיוחד מזן הביביפובים במסע השמצה מכוער נגדו. לא אצטט את כולם ואסתפק בשכיר העט של שוקן ונבזלין (שלמרבה הגיחוך תומך בזריצ'נסקי-סער הימיני מביבי) – רוגל אלפר. שכותרת מאמרו היא –
(רוגל אלפר, "יש לקוות שביידן יהיה נשיא טוב לעולם ורע לישראל", "הארץ" 22.1.21)
https://www.haaretz.co.il/gallery/television/tv-review/.premium-1.9473006
יותר מאשר כפיות טוב ורשע מבטא אלפר (בשליחות שוכריו) את השנאה שלו לישראל, ואת השנאה הוויינינגרית שלו לעצמו.
עמיתו כתב "הארץ", שאול אריאלי, המתנאה להיות "חוקר שלום", ובעצם הוא מחרחר מלחמה המנסה למנוע הסכם שלום בנוסח אלון-רבין-טראמפ, מתגלה כמלשן מויסר ושטינקר של הפריץ, כאשר מיד עם מינויו של ביידן הוא מפרסם עבורו הלשנה על הניסיון של ישראל לשלוט בשטחי סי. הוא מגנה למשל את ישראל על שקיבלה את התיקון לחוק האוסר על אפלייה במוצרים מחמת מקום מגורים החל גם אלו הגרים ביו"ש, ואת החוק להגנת הצרכן המחייב עסקים לציין האם הם אינם מספקים שירותי תיקון לאלו הגרים ביו"ש.
(שאול אריאלי, "לידיעת ביידן, ממשלת ישראל ממשיכה בשלה", "הארץ" 22.1.21)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9471844
בהלשנתו מסביר אריאלי לביידן שלערבים-הפלישתים יש רוב מוצק של 84 אחוז ביו"ש (מלבד ירושלים).
לפי גיא בכור מיספר היהודים ביו"ש, כולל ירושלים, הוא 850,000 יהודים. קיימת הגירה גדולה של ערבים משטחי יו"ש, הילודה היהודית עוברת כבר את הערבית, וביו"ש יש לא יותר ממיליון וחצי ערבים-פלישתים, כך שאחוז היהודים הוא גבוה בהרבה ממה שמדווח השטינקר אריאלי.
(גיא בכור, "הלם אצל הפרוגרסיבים והמומצאים (העם הערבי-הפלישתי): לכמה מתקרב מספר היהודים ביו"ש ולכמה מעבר לקו הירוק?")
https://www.gplanet.co.il/הלם-אצל-הפרוגרסיבים-והמומצאים-לכמה-מת/
גם אם גיא בכור מגזים במקצת לעיתים בהערכותיו, המצב ביו"ש טוב בהרבה, וודאי בשטח סי, שהיה עתיד להיות מסופח לישראל ע"פ תוכנית אלון-רבין-טראמפ, תוכנית שתטורפד לתקוותו של אריאלי ע"י ביידן, אם ישעה להמלצתו.
טיוטר מחקה "תודה לנשיא טראמפ"
פשוט לא יאומן. העיתונאי אלדד בק צייץ "תודה לטראמפ" ונמחק, חזר וכתב, ונמחק, וחזר וכתב.https://twitter.com/eldadbeck/status/1351243719085842439?s=03
מעניין שכל המצנזרים מתנאים בליברליותם ובדמוקרטיותם.
האחריות של נתניהו
בתגובה להתנאות מילקובסקי-נתניהו בהבאת החיסונים לארץ, מאשימים אותו מתנגדיו באחריות ישירה למותם של למעלה מ-4,000 ישראלים.
"ביבי הוא האחראי למתים," הם מכריזים.
בתגובה מתרצים אנשי נתניהו את המחדל של אי סגירת שדה התעופה בטעמים משפטיים מצד אנשי היועמ"ש והפרקליטות, ובאי המלצת משרד הבריאות. אלו נימוקים נכונים, אבל בסופו של דבר האחריות תמיד היא של ראש הממשלה. לא כל המלצה יש לקבל, כמו שלא כל המלצה יש לדחות. דווקא נתניהו היה הראשון שהורה על סגירת נתב"ג מיד עם תחילת המגיפה, וכדאי לזכור כי הוא הואשם אז שכל המגיפה היא רק המצאה שלו מטעמים פוליטיים, וכך גם סגירת נתב"ג היא רק מעשה פוליטי שלו כדי להתחמק ממשפט.
ראוי לנתניהו להודות גם במחדלים שנעשו. זה רק יוסיף לאמינותו.
סה"כ גם אם היה מחדל – אף אחד מהמתיימרים להחליפו לא היה מבצע את המאבק בקורונה טוב יותר, ומחדל ככל שיהיה אינו מהווה סיבה לתמוך בסיפוח כל יו"ש ע"פ בנט וזריצ'נסקי, או לתמוך בהחזרת כל השטחים ע"פ למפל-לפיד-אובז'נסקי-חולדאי, הורוביץ, או עודה.
הנשים הערביות של משה סמולינסקי-יעלון
בניסיון לקושש קולות מהערבים או יותר נכון מהערביות, הביא משה סמולינסקי-יעלון למפלגתו מועמדת בדואית בשם אמאל עבד אלקום. דא עקא שאותה בדואית תומכת בפוליגמיה ע"פ השריעה המוסלמית כלומר ארבע נשים בלבד. היא אגב לא הביעה דעתה על הגברים הנוהגים לעשות "נשואי זיון" הנהוגים ע"פ האיסלם.
https://mobile.twitter.com/amit_segal/status/1352304195110629383
זהו הניסיון השני של סמולינסקי-יעלון לגייס ערבי-מוסלמי למפלגתו. המועמד הראשון שלו, איימן אבו-ריא, התגלה כנאשם בפלילים, וכתוצאה מהפרסום נסוג ממועמדותו.
אם סמולינסקי-יעלון, שתומך בהקמת ממשלה בראשותו בקולות הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) – חולם או הוזה על הנשים הבדואיות החוריות, יפות העין, שיצביעו עבורו הוא טועה.
בראייה עכשווית אי אפשר שלא לתהות על שיקול דעתם של אלו שהמליצו עליו כאן כראש ממשלה ראוי לישראל.
היהודים תמיד אשמים בכול
הזעם שהצטבר במיליוני המובטלים שהמתינו עשור להתגשמות תקוות האביב הערבי בתוניסיה (שלכאורה הקימה דמוקרטיה) הוביל השבוע למעצרם של מאות בני אדם בהפגנות ובמהומות שהזכירו את אלו שהיו ב-2011. כוחות משטרה גדולים היכו מפגינים באלות, גררו אותם על המדרכות ועל הכבישים, אבנים התעופפו לעבר השוטרים, צמיגים בערו וכוחות צבא הוזעקו כדי להגן על מבני ממשלה. ולממשלה המכהנת אין פתרונות זמינים למשבר הכלכלי, לתיירות שקרסה או לאבטלה. במקום, מתמקדים שם בתרגילי כוח.
הממשלה הנוכחית בראשותו של הישאם מאשישי מתנדנדת, מפלגת החוקה העצמאית בראשותה של עביר מוסי, בכירה לשעבר במפלגת השלטון של בן עלי, זוכה לפופולאריות גדולה ביותר. היא תומכת בשלטונו הקודם של הדיקטאטור המודח בן עלי שהביא לדבריה יציבות ושגשוג כלכלי.
בניסיון להרגיע את הרוחות, הנשיא קייס "יצא לשטח" ונפגש עם אזרחים, צעירים בעיקר, והסביר להם שהוא מבין את מצוקתם — אך הוא דרש מהם לשמור על השקט, ולא לפגוע באזרחים או במוסדות הממשלה. בהזדמנות זו הוא אמר כי "היהודים הם שגנבו את המדינה."
(צבי בראל, "צעירי תוניסיה שבו לרחובות", "הארץ" 22.1.21)
https://www.haaretz.co.il/news/world/middle-east/.premium-1.9472967
כמובן שאנטישמיות מסוג זה, הטלת האשמה ביהודים, שתפקידה תמיד לפתור בעיות חברתיות וככליות – אינה מביאה את תוניסיה לשקט, והמהומות האלימות שם נמשכות.
דברי נתניהו לכדורי הם תמצית הציונות –
התעמולה הגבלסית של פרידן
הפרסומאי התעמלן אהוד פרידן, המתנאה להיות "מנהל קמפיינים פוליטיים", הוא משטין ותיק שהגדיר כבר מזמן את ביבי כ"השטן".
(אודי פרידן, "ביבי הוא השטן")
https://www.mako.co.il/news-military/politics-q2_2015/Article-d9aff8f4f16dc41004.htm
עתה הוא מגבש עתה אסטרטגיית בחירות נגדו אותה הוא משווה לפלישה לנורמנדי. שיטת ההתקפה.
"אין הגנה שעומדת בפני התקפה נחושה," קובע פרידן, "מאז נולדה התעמולה הפשיסטית, התקפה היא בסיסה. ואם אין אמת מאחוריה – אז מה.
"יוזף גבלס המציא אותה בשירות השלטון הנאצי (היהודים אחראים לטרור הבולשביקי). בנימין נתניהו למד אותה מארתור פינקלשטיין ("השמאל שכח מה זה להיות יהודי").
"הטיעון ההתקפי הכי הזוי, נשמע הגיוני בחלוף הזמן, וגם טיעון מופרך ככל שיהיה הופך נושא לשיחה האם הוא נכון או לא?"
ולכן ממליץ פרידן, בהשראת גבלס, צאו להתקפה!
"עצה ספציפית לקמפיין הבחירות – יש הרבה נושאים נכונים להתקפה על נתניהו. הייתי עוזב את רובם. לא איראן, לא צוללות, לא שחיתות, לא שמפניה, לא שקרים, לא הזנחת הנגב, לא דובאי ולא שמובאי.
"כדי לא לפספס שוב ושוב ושוב, המתמודדים חייבים לאמץ את דוקטרינת התעמולה הימנית: קביעה שעשויה לתפוס. התקפה ברורה.
"מסר פשוט. חד-משמעי. השמצה: 'חילוני שמצביע נתניהו הוא אידיוט גמור.' 'נתניהו הכשיל את האכיפה נגד הקורונה בכוונה, ומכר את החילונים לחרדים.'"
(אודי פרידן, "כדי לנצח את השמאל צריך לעבור להתקפה", "הארץ" 22.1.21)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9470508
אין טעם לדון בהתקפה הגבלסית הנבובה של פרידן על נתניהו, אבל מכיוון שפרידן מאמץ את שיטת גבלס – נראה אם מה שהוא מאשים את נתניהו בהתקפה בנוסח גבלס, כשאמר "השמאל שכח מה זה להיות יהודים" – אכן נכון.
הנה הטקסט המדויק שאמר נתניהו לרב כדורי: "אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים, הם חושבים שאת הביטחון שלנו ישימו בידי הערבים, הערבים ידאגו לנו. ניתן להם חלק מהארץ והם ידאגו לנו. איפה נשמע דבר כזה?"
https://www.youtube.com/watch?v=N_5rVMDUI18
דברי נתניהו כאן הם-הם בדיוק תמצית הציונות. הציונות היא תנועת השחרור של העם היהודי משלטון הגויים.
האם מסירת ביטחון אזרחי ישראל לידי חיילי עז א-דין אל-קאסם, הג'יהאד האיסלמי, או "השהידים של הקצה" (כתאאב שוהאדת אל-אקצה) תנועת הג'יהאד של הפת"ח בראשות ברגותי – היא ציונות? אם פרידן חושב כך אדרבא שיגיד זאת ואז גבלס יהיה באמת גאה בתלמידו המובהק אהוד פרידן.
הכחשת שואה
עיתון "ידיעות אחרונות" עושה קמפיין לעזרה לניצולי שואה קשישים הסובלים ממצוקה כלכלית. מעשה מבורך. דא עקא משום מה חלק מאותם אנשים המוגדרים ע"י העיתון כניצולי שואה הם ממרוקו.
ייאמר ברורות גם לעניי מרוקו יש לעזור כמו לניצולי שואה מפולניה, אבל להגדיר אותם כניצולי שואה יש בזה משום הכחשת שואה.
התנצלות
יאיר למפל-לפיד לא הבטיח שני שרים ערביים,
רק קואליציה עם המשותפת
פירסמתי סרטון על יאיר למפל-לפיד בו הוא אמר שהוא מבטיח לשלב ברשימתו שני שרים ערבים בכירים:
http://www.ice.co.il/social/news/article/804071
מתברר שהסרט אינו אמיתי, אלא מעובד. ואני מתנצל על הבאתו.
לעומת זאת יש לציין עובדה משמעותית אחרת. בניגוד לעבר יאיר למפל-לפיד הכשיר את הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) להיות שותפה בקואליציה בראשותו.
https://www.maariv.co.il/news/politics/Article-815518
אז לכל מצביעי למפל-לפיד, ראו לאיזו ממשלה אתם מוליכים.
הגם גדעון משה זריצ'נסקי-סער בפסיכולוגים?
כבר כתבתי על "הפסיכולוגים" עם הכשרה וללא הכשרה המתיימרים להכניס את מבנה נפשם לפוליטיקה, והנותנים אבחנות מיהו שפוי ומי לא. (לא צריך לנחש למי כוונתם), והנה הצטרף אליהם לאחרונה "פסיכולוג" חדש ללא הכשרה,
הפסיכולוג גדעון משה זריצ'נסקי-סער מאבחן את נתניהו "מטורף", והוא שואל: "והוא יהיה ראש הממשלה?"
https://mobile.twitter.com/sari_azoulay/status/1351277788637048836
נכון, זריצ'נסקי-סער חזר בו לאחר ביקורת וטען כי דבריו לא הובנו, אבל ללא ביקורת היה ללא ספק מודה בכך שזו חשיבתו כ"פסיכולוג".
גמגום
בהתאם לתרבות השקר וההסתה של הביביפובים הם מרבים להסית ולפלג בטיעון שמיליקובסקי-נתניהו הוא מסית ומפלג. והנה הרכש החדש של מפלגתו של זריצ'נסקי-סער, דני דיין לא מצליח לענות על השאלה במה הוא מסית ומפלג. הוא פשוט מגמגם.
https://mobile.twitter.com/Yehuda____/status/1350776510282608640
זה מה שקורה שאין מה לומר. למסיתים ולמפלגים קל להאשים בפילוג והסתה, לנמק עם דוגמאות מביא אותם לגמגום.
איימן עודה נגד התרבות
לאחרונה "אנשי תרבות" "ליברלים" (או לפחות המתנאים ככאלו), אנשים כירון לונדון, יונתן צ'רקסקי-גפן, ואחרים, התנאו בכך שמטעמים דמוקרטיים וליברליים הם תומכים במפלגה לאומנית, פשיסטית קלריקלית, הלא היא "הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) ומנהיגה איימן עודה.
מה אם כן יאמרו אותם ליברלים-דמוקרטים-תרבותיים על הסיפור הבא?
צעירה ערביה-מוסלמית-פלישתית בשם סמאא עבד אלהאדי בת 29 מרמאללה, די ג'יית במקצועה, אירגנה במתחם נבי מוסא (קבר הנביא משה של המוסלמים במדבר יהודה), מסיבה לצלילי מוסיקת טכנו בה היא תיקלטה.
עם העלאת תמונות לרשתות החברתיות התפרצו צעירים למקום וחירבו את המסיבה.
היא נעצרה מיד ותעמוד למשפט. הביקורת נגדה ונגד השותפים למסיבה היתה שהם הביאו לחילול הקודש למרות שהמסיבה לא נערכה במסגד, ובכך שמוסיקת הטכנו אינה חלק מהמורשת הפלישתית ומהנראטיב שלה.
ראש הממשלה הפלישתית מוחמד אשתיה הכריז כי יעמיד לדין את כל האחראים למסיבה.
נחשו ומי עוד הצטרף למגנים?
הפתעה. האחמדי הקנאי, איימן עודה, ראש המפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) הציג את הגירוש האלים של הבליינים מהמסיבה כמעשה גבורה לאומי. ובכך הציג את החילוניות כאויבת הלאומיות הפלישתית. פסילת תרבות כערך לאומי.
(רג'א נטור, "מסיבת טכנו שפוזרה הבעירה את השטח הפלסטיני", "הארץ", 12.1.21)
https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/arabistit/.premium-1.9444571
אז מילא שלאותם "אנשי תרבות" "ליברלים" (או לפחות המתנאים ככאלו) כירון לונדון, יונתן צ'רקסקי-גפן ואחרים, לא הזיז כשמנהיגם איימן עודה תמך בשלטון הדמים הפשיסטי של הקצב מדמשק בשאר אל-אסאד, כי מה אכפת להם מסבל העם הסורי, אבל כשמנהיגם מחייב החרבת מסיבת טכנו תרבותית, האם גם זה לא מעניינם?
איגוד הבמאיות ע"ש ריפנשטהאל
איגוד הבמאים ע"ש גבלס
"איגוד הבמאיות והבמאים הישראלי" החליט לעמוד לצידו של מוחמד בכרי והסרט 'ג'נין ג'נין' המכפיש את חיילי צה"ל. "אנחנו בוחרים," הם אמרו, "להתייצב לצידו של מוחמד בכרי שתיעד בסרטו את מצוקותיהם וכאבם של בני אדם ברגעיהם הקשים ובמשך עשרים שנה עומד למשפט על כך, בתקווה שתימצא הדרך לתקן את העוול שיצר בית המשפט המחוזי."
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=read_count&om=679016&forum=scoops1
אם איגוד הבמאיות והבמאים של ישראל מצדד בהפקת סרט תעמולה אנטישמי שקרי – ראוי אם כן שישנה את שמו וייקרא על שמם של הלנה ברטה אמליה ריפנשטהאל, הסרטנית של היטלר, ועל שם התעמלן פאול יוזף גבלס.
מן הראוי שייקרא שם הארגון בישראל "איגוד הבמאיות ע"ש ריפנשטאהל, ואיגוד הבמאים ע"ש גבלס". זה השם הראוי להם.
ניסיון נוסף
בשבוע שעבר כתבתי על מכתב ששלחתי לח"כ אברהם דיכטר בניסיון שיקדם את החוק שיזם יוסף דוריאל – "החוק למניעת הסתה נגד העם היהודי" – שיאפשר להעמיד לדין מסיתים נגד חיילי צה"ל גם אם אין בהסתה תמונה של חייל כפי שבמקרה היתה במשפט הדיבה נגד מוחמד בכרי. לצערי אברהם דיכטר לא התייחס למכתב ואפילו לא אישר קבלה.
אני עושה ניסיון נוסף וכותב לשר החינוך יואב גלנט:
23.1.21
שר החינוך מר יואב גלנט
info@education.gov.il
yoavg@KNESSET.GOV.IL
שלום רב.
הנדון: חוק הכבוד למניעת הסתה נגד העם היהודי
על פי מיטב המסורת האנטישמית הערבית-מוסלמית והנאצית, ובהמשך לדברי מוחמד (שהוא קרוי על שמו) שהכריז כי התנאי לגאולה היא רצח כל היהודים הקופים והחזירים:
https://www.youtube.com/watch?v=sHhG1IyfqXg
יצר מוחמד בכרי, התעמלן האיסלמו-נאצי ממשפחת מחבלים רוצחים מטעם החמאס הנמצאים בכלא:
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2935194,00.html#n
סרט תעמולה אנטישמי גבלסי העושה דה-הומניזציה לחיילי צה"ל וליהודים בכלל במטרה להשמידם.
יוליוס שטרייכר, התעמלן האנטישמי הנאצי בעל עיתון "דר שטירמר", היה הפושע הנאצי היחידי שנדון למוות בנירנברג רק בעוון הסתה אנטישמית. בארץ אין דין מוות אבל ראוי שמוחמד בכרי יקבל מאסר עולם על ההסתה האנטישמית שלו, ויישב בכלא ביחד עם משפחתו שרצחה תשעה בני אדם (יהודים ולא יהודים) במירון.
לכן לא יעלה על הדעת שהחוק בישראל יתיר שקרים והסתה נגד היהודים באופן כללי.
שהרי אלמלא הופיע נסים מגנאג'י שנייה על המסך, תביעת הדיבה שלו לא היתה מתקבלת. (ההגנה ביקשה פשוט למחוק את תמונתו וכך לבטל את התביעה).
הפתרון של יוסף דוריאל ז"ל
לכן יש לחוקק את החוק שהציע יוסף דוריאל ז"ל: "חוק למניעת הסתה נגד העם היהודי – שבא לתקן עוול של אלפיים שנה, בהן חזר הרצף המסוכן של הסתה-התעללות-טבח... טוב שכל העולם יידע על כך, וטוב שאנו נדע מיהם חברי הכנסת שיתנגדו לחקיקת ההגנה לישראל ויצרפו את עצמם בגלוי לגיס החמישי, החותר תחת קיום המדינה".
("חדשות בן עזר", 656, 30.6.2011)
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00656.php
איני יודע לאלו חברי כנסת פנה בזמנו דוריאל ז"ל, מה שברור הוא שחוק זה טרם התקבל, ומה שברור עוד יותר שיש לקבלו. לכן אני פונה במכתב זה אליך כשר החינוך וכתומך חוק הלאום, בתקווה שתדאג לחוקק חוק כזה בכנסת ישראל.
בהערכה ובתודה.
נעמן כהן
אעדכן אתכם אם תתקבל תשובה.
"כך ניצלה ישראל משמונה מפיצי-על של הנגיף"
כתבת "הארץ", האקטיביסטית הפרו-איסלמית, עמירה הס, מלגלגת על ישראל. "ארבע סטודנטיות וארבעה סטודנטים פלסטינים מעזה מהווים סכנה בריאותית לישראל מוכת הקורונה. רק הודות לנחישות מינהלת התיאום והקישור, שמונעת את לימודיהם בחו"ל, ניצלה אוכלוסיית ישראל מאותם שמונה מפיצי8-ל היפותטיים של הנגיף."
הס מספרת על דרישתם של סטודנטים מעזה להיכנס לישראל כדי ללמוד באוניברסיטאות זרות.
(עמירה הס, "כך ניצלה ישראל", "הארץ", 19.1.21)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9461373
זו פשוט שערורייה אם ישראל אכן תיתן לסטודנטים מעזה רשות מעבר בתחומה, ואין לכך כל קשר לקורונה. לעזה יש גבול יבשתי עם מצרים, וקשר ישיר ממנה לכל השטחים הכבושים ע"י הערבים מהאוקיינוס ההודי עד האטלנטי, ומשם הם יוכלו לצאת לכל מדינה בעולם.
עזה הכריזה מלחמת שמד על ישראל והיהודים, שלפיה יש ע"פ דברי מוחמד לרצוח את כל היהודים הקופים והחזירים (סעיף 7 באמנת החמאס).
מדינת ישראל עשתה מעשה ללא תקדים בתולדות המין האנושי. לראשונה בהיסטוריה מספקת ישראל לאוייב בעזה, שהכריז עליה מלחמת שמד – מזון, דלק, אנרגיה, ותרופות. גרמניה הנאצית לא הכריזה מלחמת שמד על אנגליה וארה"ב, ולא הכריזה שמטרתה חיסול מדינתם ורצח כל האנגלים והאמריקאים, למרות זאת הם לא אפילו לא העלו על הדעת לספק לגרמניה מזון, דלק, ותרופות.
התנאי היחיד שיש להעמיד בפני כל עזתי המבקש כניסה לישראל הוא לבוא עם שתי גופות חיילי צה"ל גולדין ואורון, ושני אזרחי ישראל הכלואים בעזה. ללא תנאי זה מתן רשות כניסה אינו מוסרי ואינו אנושי.
נעמן כהן
אסתר ראב
בצאתנו העירה
מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001
המהדיר: אהוד בן עזר
לבוקר ההוא היה ריח עטרן וזיעת סוס מעורבת בריח גלליו הטריים, שהשעורה תוססת בהם ומזכירה ריח שמרים ותנור הכרחיים ופשוטים כמוהם.
הסוס היה לבן, זרוע "בהרות קיץ" כחלודה אדמדמה-כהה, לא תואר ולא הדר לו, זקן היה, אבל נוח ו"סוחב" במסירות, ומתאים היה לאותם הימים בבית ובמשק, שעמדו בסימן של שפל.
משק הפלחה הגדול העסיק את כל המשפחה, ואולם – רק לחם היה מצוי בבית; החיטה הזהובה מילאה את האסם והשתפכה החוצה דרך כל הסדקים והחרכים. אבל מונחת היתה, שנה-שנה נשפכה עליה חיטה חדשה מן היבול החדש, עד שריחה של הראשונה הולך ומבאיש, וגם נובטת מבקעי הקרשים שבאסם – וקונה אין.
קמח לבן כשלג היה מובא מרוסיה ואוסטרליה, ואולם בני-המשפחה אכלו לחם שחור מחיטתם, ומעט ירק מגינתם; לא בגד ולא רופא ורפואה הנחוצים כל-כך בימים ההם, ימי קדחת, דיזנטריה, טיפוס, גרדת וחטוטרות ודלקות עיניים.
ריחות טחב וערפילי יתושים היו עולים מן הביצה הקרובה, זו הביצה הנפלאה שהיתה הופכת באביב – גן-עדן, מעין "פארק" עשוי בידי הטבע, עם שבילים, אגמי-מים, סבכי-נוי וחרולים הדורי-דמות; שלוויות סגולות, נרקיסים לבנים, וכלניות מכל הצבעים והריחות – כסימפוניה אחת פראית ורבת-הוד.
אותו בוקר הוסעה העגלה על-ידי "האנס" הזקן, זה היה שמו של הסוס (השם נתגלגל מאחוזתו של גראף הונגרי לחולות וחַמרה ארצישראליים) – הוסעה בקושי כשמחצית הגלגלים שואבים את חול-הדרך המנופה מרוב שיפשוף אופנים, שואבים אותו וזורקים אותו שוב לקרקע. והיה אבק דק עולה ונישא וממלא את הנחיריים, העיניים, ואף השיער מתכסה שיכבה בהירה. כנהרות של מים רותחים היו דרכים אלה: השמש מחממת מעל, והגדרות חוסמות בעד רוח כלשהי, הבאה מן הים. ומשיצא אדם מתוכן, היו פניו מסורגים שבילי זיעה מבהירים על גבי הפנים המכוסים אבק. גם הסוס נשף ועורו מלא חבורות כהות-לחות, וקצף לבן מנקד את המקומות שהריתמה שיפשפה בעורו.
בצאת העגלה מן החולות הגיעה לביצה ולאדמה השחורה, שלאחר התייבשותה קשה היתה, ומתהדקת כאספלט – ואלמלא טרשים ורגבים גדולים פה ושם, שהיו מרקידים את העגלה, היה זה משהו שמזכיר כביש.
"יער הברון" היה מוריק ועבות מאוד כאן, והאוקליפטוסים שבשורות הראשונות, עתיקי-גזע, וכל כוח הביצה ושומנה חילחל בלבנונית קליפתם הטרייה.
גדרות השיטה, הקלושות כאן, עירטלו את הפרדסים הראשונים שהיו מהססים, צעירים ורזים מאוד – אלה, שהרבה ויכוחים ניתכו על חשבונם בערבי-החורף בבתי-המושבה הדלים; כיצד לגדלם, על מה להרכיבם, על לימונים או חושחשים – כשהחצרות היו מלאות ריח ריקבון של לימונים מתוקים.
משיצאה העגלה למרחב, החלו הכרים סובבים אחורנית, עם ריצת הסוס שנתגברה, היו סובבים ופורשים אחורנית כהתהפך דף בספר – בזה אחר זה. לאט ובלי רצון, כי העין היתה נדבקת בצימאון לכרי הדשא הדשן – דשא הביצה הירוק-כהה ושבע-המים, שלא כרגיל בעונה זו של השנה, עת כל ירק מאפיר או מכחיל במקצת ומסתתר מפני השמש האכזרית. כאן ראית שומשומין אפרוריים, מקשאות ושדות דורה מרשרשים; ואולם בצידי הדרך, מקום שם לא הגיעה המחרשה, פרץ בליל צמחים פראי מכוח אדמת בתולה רוויית לשד רב: דרדרי-ענק היו מקושטים כתרים זהובים והגיעו לגובה בלתי-משוער, קמשונים פתחו צלחותיהם הלבנות והענקיות והיו עורכים סלסלה לבנה כקצף לשני צידי הדרך, ועליהם היה מטפס חבלבל עדין, מצלצל בפעמוניו הזעירים ומטפטף ריח ונילה לתוך הפילפל של הקימוש והדרדר. ואבק הדרך הולך ומתבשם מהם, והולך וחומר עם עלות השמש למרומים גבוהים יותר.
והעגלה מפזזת על הטרשים ובוקעת לה את דרכה אל העיר הרחוקה, הרחוקה מאוד – – – ובאה העגלה ללב הביצה, שם עוד יעמדו מקווי-מים גם כעת בקיץ, כשהם משקפים את תכלת השמיים בין סיגי ירק כהה. באגמי טיט ורפש בוססים שוכני אוהלים, בידואים רועי תואים, ובקרוב העגלה, תקום זעקה גדולה – כנפול אבן לתוך ביצה, נופלת העגלה לתוך המחנה. כלבים מצורעים נובחים, תינוקות ערומים צווחים, ובידואיות מזגזגות בתכשיטיהן ומייללות כינשופים חרדים.
בהגיע העגלה אל חלקת המים שעל הירקון ירווח לנוסע ולסוס גם-יחד. קרירות עולה, וריח מים וגומא מרגיע חושים. תואים שחורים רובצים כגושים ללא תנועה ומצננים את גופם אכול הזבובים. "האנס" מרים את ראשו ונושף פתאום, וצנפה צרודה נעתקת מגרונו הניחר. מרים הוא רגליו מעשה צעיר וגנדרן, ונושא אותן בטילטול-מותניים מגוחך – ריח המים עלה בנחיריו ומי יודע מה חזה בהם. הדרך מישירה כסרט כהה בתוך ירק הביצה, מימין "שבע הטחנות" שעל הירקון, לוטות סוד וסכנה. משם היו יוצאים שודדים עם ערב, יורים ב"טַבנג'ים", מכים בנבוטים, ואת טרפם נושאים כשועלים לתוך סבך הירק העבות.
לרגלי הר נפוליאון, המעוגל והשטוח בראשו, שוב מבהיר שביל חול עמוק, וגדר-צבר זקופה חוסמת בעד אוויר-הים, ו"האנס" – אבדה לו כל צעירותו כאן, סוחב הוא כברת-דרך – ועומד, ואין להזיזו, השוט מרקד – והוא עומד. דומה שעורו הנוצץ מזיעה נהפך לפלדה. צלעותיו טופפות, עולות ויורדות כמפוח, ונחרה מתפרצת מגרונו. השוט מרקד – והוא אינו זז, ואולם משנח די צורכו – שוב חוזרת הבהמה הטובה לשכון בקירבו, והוא עוקר מתוך החול ונכנס בהכנעה לקצב הליכתו הרגילה, כמנגן ותיק לתוך מנגינה שגורה, בצלצל שרשרות הריתמה בעייפות. אופן אחד משמיע לסירוגין שריקה דקה, ואולם על הכל משתפך רון אחד לאה ודק כמים ניגרים בלי הרף – רון הצרצרים. ניגר הוא עליך ומדהים את חוש-השמע, והעיניים הולכות אחרי האוזניים ונעצמות מאליהן. הביצה, כעת מאחור, מהבהבת ושולחת מסך של אדים מתנדפים לשמיים.
מעתה העיר הולכת וקרבה וכבר היא שופכת משיפעה החוצה: גמלים טעוני קרשי-אורן, נותני-ריח, באים ועוברים; גמלים טעוני אבטיחים ענקיים הולכים העירה. יש מהם טעוני שקי שעורה וחיטה מן הגולן, ולתוספת – לולים מלאי תרנגולים מקרקרים, וערביות צורחות עם ילדיהן נתונות עליהם באמצע, כתוספת, והגמל מתנדנד בשיוויון-נפש גמור – אחת היא לו מה וכמה עמוס על גבו, רק לשונו יושיט לגדרות השיטה ויחטוף מקוציהן לתיאבון. הכל מובל על דבשות הגמלים בימים ההם: פירות-דמשק, חיטה מעבר-הירדן ושעורה מעזה. את סוריה, ועבר-הירדן – חוצים גמלים אלו בפרסותיהם השסועות והאיטיות, לאורך ולרוחב.
בהתקרב העיר יגדל הדוחק: הולכי-רגל, רוכבי-סוסים, בידואים בעבאיות, מכורבלים וזוממים, רוכבי חמורים ונוסעי-מרכבה – זו המרכבה השחורה אשר כלתה מן הארץ, הרתומה לשני סוסים אבירים, והרכב – הוד והדר לו על דוכנו המצוייץ – כולם נדחקים לבוא העירה. ויש אשר גמל יסתבך בעגלה, וסוס יעלה על הלך, וקללות וחרפות תישמענה בלשון ערב מתובלת – והיא שגורה גם בפינו אנו, ואת ידינו לא נטמון בצלחת בבוא עת הצורך. ואף השוט ארך-לשון הוא, וצולף-משקשק באוויר, ולעת הצורך גם על שוק וירך. האבטיחים מתדרדרים, הגמל מחרחר עד צאת הנשימה, ואולם "האנס" מפלס לו את דרכו העירה כשמותניו הרזים מפזזים בחן, שעבר זמנו.
*
נכתב: 1945-1946 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1900-1913 לערך. נדפס לראשונה: "הארץ", 8.2.1946. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 87. העיר הנזכרת כאן היא יפו. הפרדס של יהודה ראב ניטע בשנת 1903.
המהדיר: אהוד בן עזר
לבוקר ההוא היה ריח עטרן וזיעת סוס מעורבת בריח גלליו הטריים, שהשעורה תוססת בהם ומזכירה ריח שמרים ותנור הכרחיים ופשוטים כמוהם.
הסוס היה לבן, זרוע "בהרות קיץ" כחלודה אדמדמה-כהה, לא תואר ולא הדר לו, זקן היה, אבל נוח ו"סוחב" במסירות, ומתאים היה לאותם הימים בבית ובמשק, שעמדו בסימן של שפל.
משק הפלחה הגדול העסיק את כל המשפחה, ואולם – רק לחם היה מצוי בבית; החיטה הזהובה מילאה את האסם והשתפכה החוצה דרך כל הסדקים והחרכים. אבל מונחת היתה, שנה-שנה נשפכה עליה חיטה חדשה מן היבול החדש, עד שריחה של הראשונה הולך ומבאיש, וגם נובטת מבקעי הקרשים שבאסם – וקונה אין.
קמח לבן כשלג היה מובא מרוסיה ואוסטרליה, ואולם בני-המשפחה אכלו לחם שחור מחיטתם, ומעט ירק מגינתם; לא בגד ולא רופא ורפואה הנחוצים כל-כך בימים ההם, ימי קדחת, דיזנטריה, טיפוס, גרדת וחטוטרות ודלקות עיניים.
ריחות טחב וערפילי יתושים היו עולים מן הביצה הקרובה, זו הביצה הנפלאה שהיתה הופכת באביב – גן-עדן, מעין "פארק" עשוי בידי הטבע, עם שבילים, אגמי-מים, סבכי-נוי וחרולים הדורי-דמות; שלוויות סגולות, נרקיסים לבנים, וכלניות מכל הצבעים והריחות – כסימפוניה אחת פראית ורבת-הוד.
אותו בוקר הוסעה העגלה על-ידי "האנס" הזקן, זה היה שמו של הסוס (השם נתגלגל מאחוזתו של גראף הונגרי לחולות וחַמרה ארצישראליים) – הוסעה בקושי כשמחצית הגלגלים שואבים את חול-הדרך המנופה מרוב שיפשוף אופנים, שואבים אותו וזורקים אותו שוב לקרקע. והיה אבק דק עולה ונישא וממלא את הנחיריים, העיניים, ואף השיער מתכסה שיכבה בהירה. כנהרות של מים רותחים היו דרכים אלה: השמש מחממת מעל, והגדרות חוסמות בעד רוח כלשהי, הבאה מן הים. ומשיצא אדם מתוכן, היו פניו מסורגים שבילי זיעה מבהירים על גבי הפנים המכוסים אבק. גם הסוס נשף ועורו מלא חבורות כהות-לחות, וקצף לבן מנקד את המקומות שהריתמה שיפשפה בעורו.
בצאת העגלה מן החולות הגיעה לביצה ולאדמה השחורה, שלאחר התייבשותה קשה היתה, ומתהדקת כאספלט – ואלמלא טרשים ורגבים גדולים פה ושם, שהיו מרקידים את העגלה, היה זה משהו שמזכיר כביש.
"יער הברון" היה מוריק ועבות מאוד כאן, והאוקליפטוסים שבשורות הראשונות, עתיקי-גזע, וכל כוח הביצה ושומנה חילחל בלבנונית קליפתם הטרייה.
גדרות השיטה, הקלושות כאן, עירטלו את הפרדסים הראשונים שהיו מהססים, צעירים ורזים מאוד – אלה, שהרבה ויכוחים ניתכו על חשבונם בערבי-החורף בבתי-המושבה הדלים; כיצד לגדלם, על מה להרכיבם, על לימונים או חושחשים – כשהחצרות היו מלאות ריח ריקבון של לימונים מתוקים.
משיצאה העגלה למרחב, החלו הכרים סובבים אחורנית, עם ריצת הסוס שנתגברה, היו סובבים ופורשים אחורנית כהתהפך דף בספר – בזה אחר זה. לאט ובלי רצון, כי העין היתה נדבקת בצימאון לכרי הדשא הדשן – דשא הביצה הירוק-כהה ושבע-המים, שלא כרגיל בעונה זו של השנה, עת כל ירק מאפיר או מכחיל במקצת ומסתתר מפני השמש האכזרית. כאן ראית שומשומין אפרוריים, מקשאות ושדות דורה מרשרשים; ואולם בצידי הדרך, מקום שם לא הגיעה המחרשה, פרץ בליל צמחים פראי מכוח אדמת בתולה רוויית לשד רב: דרדרי-ענק היו מקושטים כתרים זהובים והגיעו לגובה בלתי-משוער, קמשונים פתחו צלחותיהם הלבנות והענקיות והיו עורכים סלסלה לבנה כקצף לשני צידי הדרך, ועליהם היה מטפס חבלבל עדין, מצלצל בפעמוניו הזעירים ומטפטף ריח ונילה לתוך הפילפל של הקימוש והדרדר. ואבק הדרך הולך ומתבשם מהם, והולך וחומר עם עלות השמש למרומים גבוהים יותר.
והעגלה מפזזת על הטרשים ובוקעת לה את דרכה אל העיר הרחוקה, הרחוקה מאוד – – – ובאה העגלה ללב הביצה, שם עוד יעמדו מקווי-מים גם כעת בקיץ, כשהם משקפים את תכלת השמיים בין סיגי ירק כהה. באגמי טיט ורפש בוססים שוכני אוהלים, בידואים רועי תואים, ובקרוב העגלה, תקום זעקה גדולה – כנפול אבן לתוך ביצה, נופלת העגלה לתוך המחנה. כלבים מצורעים נובחים, תינוקות ערומים צווחים, ובידואיות מזגזגות בתכשיטיהן ומייללות כינשופים חרדים.
בהגיע העגלה אל חלקת המים שעל הירקון ירווח לנוסע ולסוס גם-יחד. קרירות עולה, וריח מים וגומא מרגיע חושים. תואים שחורים רובצים כגושים ללא תנועה ומצננים את גופם אכול הזבובים. "האנס" מרים את ראשו ונושף פתאום, וצנפה צרודה נעתקת מגרונו הניחר. מרים הוא רגליו מעשה צעיר וגנדרן, ונושא אותן בטילטול-מותניים מגוחך – ריח המים עלה בנחיריו ומי יודע מה חזה בהם. הדרך מישירה כסרט כהה בתוך ירק הביצה, מימין "שבע הטחנות" שעל הירקון, לוטות סוד וסכנה. משם היו יוצאים שודדים עם ערב, יורים ב"טַבנג'ים", מכים בנבוטים, ואת טרפם נושאים כשועלים לתוך סבך הירק העבות.
לרגלי הר נפוליאון, המעוגל והשטוח בראשו, שוב מבהיר שביל חול עמוק, וגדר-צבר זקופה חוסמת בעד אוויר-הים, ו"האנס" – אבדה לו כל צעירותו כאן, סוחב הוא כברת-דרך – ועומד, ואין להזיזו, השוט מרקד – והוא עומד. דומה שעורו הנוצץ מזיעה נהפך לפלדה. צלעותיו טופפות, עולות ויורדות כמפוח, ונחרה מתפרצת מגרונו. השוט מרקד – והוא אינו זז, ואולם משנח די צורכו – שוב חוזרת הבהמה הטובה לשכון בקירבו, והוא עוקר מתוך החול ונכנס בהכנעה לקצב הליכתו הרגילה, כמנגן ותיק לתוך מנגינה שגורה, בצלצל שרשרות הריתמה בעייפות. אופן אחד משמיע לסירוגין שריקה דקה, ואולם על הכל משתפך רון אחד לאה ודק כמים ניגרים בלי הרף – רון הצרצרים. ניגר הוא עליך ומדהים את חוש-השמע, והעיניים הולכות אחרי האוזניים ונעצמות מאליהן. הביצה, כעת מאחור, מהבהבת ושולחת מסך של אדים מתנדפים לשמיים.
מעתה העיר הולכת וקרבה וכבר היא שופכת משיפעה החוצה: גמלים טעוני קרשי-אורן, נותני-ריח, באים ועוברים; גמלים טעוני אבטיחים ענקיים הולכים העירה. יש מהם טעוני שקי שעורה וחיטה מן הגולן, ולתוספת – לולים מלאי תרנגולים מקרקרים, וערביות צורחות עם ילדיהן נתונות עליהם באמצע, כתוספת, והגמל מתנדנד בשיוויון-נפש גמור – אחת היא לו מה וכמה עמוס על גבו, רק לשונו יושיט לגדרות השיטה ויחטוף מקוציהן לתיאבון. הכל מובל על דבשות הגמלים בימים ההם: פירות-דמשק, חיטה מעבר-הירדן ושעורה מעזה. את סוריה, ועבר-הירדן – חוצים גמלים אלו בפרסותיהם השסועות והאיטיות, לאורך ולרוחב.
בהתקרב העיר יגדל הדוחק: הולכי-רגל, רוכבי-סוסים, בידואים בעבאיות, מכורבלים וזוממים, רוכבי חמורים ונוסעי-מרכבה – זו המרכבה השחורה אשר כלתה מן הארץ, הרתומה לשני סוסים אבירים, והרכב – הוד והדר לו על דוכנו המצוייץ – כולם נדחקים לבוא העירה. ויש אשר גמל יסתבך בעגלה, וסוס יעלה על הלך, וקללות וחרפות תישמענה בלשון ערב מתובלת – והיא שגורה גם בפינו אנו, ואת ידינו לא נטמון בצלחת בבוא עת הצורך. ואף השוט ארך-לשון הוא, וצולף-משקשק באוויר, ולעת הצורך גם על שוק וירך. האבטיחים מתדרדרים, הגמל מחרחר עד צאת הנשימה, ואולם "האנס" מפלס לו את דרכו העירה כשמותניו הרזים מפזזים בחן, שעבר זמנו.
*
נכתב: 1945-1946 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1900-1913 לערך. נדפס לראשונה: "הארץ", 8.2.1946. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 87. העיר הנזכרת כאן היא יפו. הפרדס של יהודה ראב ניטע בשנת 1903.
אהוד בן עזר
מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?
סִפּוּרִים לִילָדִים
צִיּוּרִים
נַחוּם גוּטְמַן
דָּנִי קֶרְמָן
יְהוֹשֻׁעַ אוֹרְנְשְׁטֵין, הוֹצָאַת סְפָרִים "יַבְנֶה" בע"מ
נדפס בישראל תשמ"ב, 1982
לְבֵּן
מֵאַבָּא
[את הסיפורים הקליד מהספר, וגם העביר את הניקוד: בן בן-עזר]
ז. הָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים
הָיֹה הָיָה אִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים. מִכָּל אָדָם וְאָדָם שֶׁהִכִּיר הָיָה מְבַקֵּשׁ: "שְׁמַע, כְּתֹב לִי מִכְתָּב, טוֹב?"
"מַה לִכְתֹּב?"
עַל זֹאת הָיָה עוֹנֶה: "לֹא חָשׁוּב מָה, הָעִקָּר שֶׁתִּכְתֹּב."
וְכָךְ הָיָה מְחַכֶּה יוֹם-יוֹם לְבוֹא נוֹשֵׂא-הַמִּכְתָּבִים. וְאִם נִתְקַבְּלוּ בִּשְׁבִילוֹ מִכְתָּבִים – הָיָה מָלֵא שִׂמְחָה. אַךְ בְּיוֹם שֶׁלֹּא הֵבִיא לוֹ נוֹשֵׂא-הַמִּכְתָּבִים דָּבָר – הָיָה מִתְמַלֵּא צַעַר וּדְאָגָה.
יוֹם אֶחָד אָמַר לוֹ נוֹשֵׂא-הַמִּכְתָּבִים: "מַדוּעַ אַתָּה צָרִיךְ דֹּאַר כֹּה רַב? וְכִי לֹא נָעִים לְךָ יוֹתֵר לִחְיוֹת בְּשֶׁקֶט, בְּלִי כָּל בִּלְבּוּלֵי-הָרֹאשׁ הַכְּתוּבִים הַלָּלוּ?"
"תָּבִין," אָמַר הָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים, "אֲנִי אוֹהֵב הַפְתָּעוֹת. אֲנִי רוֹצֶה לְצַפּוֹת יוֹם-יוֹם לְהַפְתָּעוֹת חֲדָשׁוֹת, וְלָכֵן אֲנִי כּוֹתֵב מִכְתָּבִים כֹּה רַבִּים וּפוֹנֶה לְכָל הָאֲנָשִׁים שֶׁיִּכְתְּבוּ לִי עוֹד וְעוֹד."
"אִם כָּךְ," אָמַר נוֹשֵׂא-הַמִּכְתָּבִים, "אַתָּה יָכוֹל לַחְתֹּם גַּם עַל עִתּוֹנִים; אַתָּה יָכוֹל לַחְתֹּם גַּם עַל שְׁבוּעוֹנִים, חוֹבְרוֹת, וּסְדָרוֹת שֶׁל סְפָרִים. כָּךְ תִּהְיֶינָה לְךָ הַפְתָּעוֹת רַבּוֹת יוֹתֵר מִדֵי יוֹם בְּיוֹמוֹ, וְגַם חֹמֶר רַב לִקְרֹא."
"נָכוֹן, אַתָּה צוֹדֵק," אָמַר הָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים.
וְהוּא חָתַם גַּם עַל עִתּוֹנִים, שְׁבוּעוֹנִים, חוֹבְרוֹת, וּסְדָרוֹת שֶׁל סְפָרִים.
מִדֵי יוֹם בְּיוֹמוֹ הִגִּיעָה אֶל בֵּיתוֹ כַּמוּת דֹּאַר רַבָּה יוֹתֵר, גְּדוֹלָה יוֹתֵר, עַד שֶׁנּוֹשֵׂא-הַמִּכְתָּבִים הֵחֵל לְהֵאָנֵחַ בַּעֲלוֹתוֹ בְּמַדְרֵגוֹת הַבַּיִת. פַּעַם גַּם פָּנָה בְּקוֹל תְּלוּנָה חֲרִישִׁית אֶל הָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים:
"אֲדוֹנִי, הַדֹּאַר שֶׁאֲנִי נוֹשֵׂא אֵלֶיךָ בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים רַב יוֹתֵר מִן הַדֹּאַר שֶׁאֲנִי מְחַלֵּק לְכָל תּוֹשָׁבֵי הַשְּׁכוּנָה. כְּתֵפַי כְּבָר כּוֹאֲבוֹת עָלַי מֵרֹב הַטִּרְחָה."
"הוֹ, סְלִיחָה!" אָמַר הָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים, "אֲבָל אֱמֹר נָא לִי, מָה אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לְהָקֵל עֵלֶיךָ?"
"שְׁכֹר לְךָ תָּא-דֹּאַר," אָמַר נוֹשֵׂא-הַמִּכְתָּבִים, "וְלֵךְ בְּעַצְמֶךָ לְבֵית-הַדֹּאַר לִסְחֹב מִשָּׁם אֶת כָּל הַמַּשָּׂא הָרַב הַזֶּה."
"תּוֹדָה עַל הָעֵצָה," אָמַר בְּנִימוּס הָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים, "כָּךְ אֶעֱשֶׂה."
שָׂכַר הָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים תָּא-דֹּאַר בְּבֵית-הַדֹּאַר שֶׁבְּמֶרְכַּז הָעִיר וְהָיָה הוֹלֵךְ יוֹם-יוֹם, וּלְעִתִּים גַּם פַּעֲמַיִם בְּיוֹם, וּבְיָדו מַפְתֵּחַ-בַּרְזֶל קָטָן בְּצֶבַע כֶּסֶף מַבְהִיק כְּדֵי לִפְתֹּחַ אֶת תָּא-הַדֹּאַר הַנִּמְצָא בְּשׁוּרַת הַתָּאִים הַיְּרַקְרַקִּים אֲשֶׁר בְּנוּיִים קוֹמוֹת עַל גַּבֵּי קוֹמוֹת כְּשׁוֹבָךְ אָרֹךְ.
מִפַּעַם לְפַעַם גָּדְלָה כַּמּוּתָם שֶׁל חֲבִילוֹת-הַדֹּאַר, הַמִּכְתָּבִים, הָעִתּוֹנִים, הַשְּׁבוּעוֹנִים וְסִדְרוֹת הַסְּפָרִים – וְהָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל אֶת כָּל הַמִּכְתָּבִים, הָעִתּוֹנִים, הַשְּׁבוּעוֹנִים וְהַחוֹבְרוֹת, גַּם כְּתֵפוֹ הֵחֵלָּה לִכְאֹב וְקוֹמָתוֹ נִכְפְּפָה מְעַט.
אֲבָל הוּא הָיָה מְאֻשָּׁר וְאָמַר לְעַצְמוֹ: "הָהּ, כַּמָה נָעִים לְקַבֵּל אֶת כָּל הַמִּכְתָּבִים, הָעִתּוֹנִים, הַשְּׁבוּעוֹנִים, הַחוֹבְרוֹת וְסִדְרוֹת הַסְּפָרִים הַלָּלוּ, אֲשֶׁר כָּל-כָּךְ אֲהוּבִים עָלַי."
כַּמֻּיּוֹת הַדֹּאַר הִתְרַבּוּ וְהָלְכוּ, וְהָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים פָּנָיו רָזוּ, גּוּפוֹ הָפַךְ צָנוּם וְקוֹמָתוֹ נִכְפְּפָה מֵרֹב מַשָּׂא שֶׁהָיָה נוֹשֵׂא כָּל יוֹם אֶל בֵּיתוֹ. מִשָּׁבוּעַ לְשָׁבוּעַ עָצְמוּ וְתָפְחוּ חֲבִילוֹת הַנְיָר בְּכַמּוּתָן וְאִלּוּ הָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים – נִצְטַמֵּק וְרָזָה.
וְכַעֲבֹר זְמַן-מָה לֹא הָיוּ הָאֲנָשִׁים בָּרְחוֹב מַבְחִינִים בּוֹ אֶלָא רוֹאִים רַק הַרְרֵי מִכְתָּבִים וַחֲבִילוֹת נְיָר מֻדְפָּס וּמְגֻלְגָּל, הַנִּשָּׂאוֹת בִּמְרוּצָה עַל פְּנֵי הַמִּדְרָכָה וּכְאִלוּ הֵן מִתְקַדְּמוֹת מֵעַצְמָן בְּמֶרְחָק מוּעָט מִן הָאָרֶץ.
וְהָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים הֵחֵל לְהִמָּצֵא לְיַד תָּא-הַדֹּאַר זְמַן רַב יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְהָיָה אוֹרֵב וּמֵצִיץ בַּחַלּוֹן הַקָּטָן אֲשֶׁר לַתָּא, וְכַאֲשֶׁר הִבְחִין בִּדְבַר-מָה הַנִּכְנָס פְּנִימָה – מִיָד הָיָה פּוֹתֵחַ בְּמַפְתְּחוֹ אֶת הַדֶּלֶת הַזְּעִירָה, חוֹטֵף אֶת הַנְּיָר לְיָדָיו וּמִתְבּוֹנֵן בּוֹ בִּלְהִיטוּת.
הַפְּקִידִים בְּמִשְׂרַד-הַדֹּאַר הִכִּירוּ יָפֶה אֶת הָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים וְיוֹם אֶחָד שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ:
"אֱמֹר לָנוּ, אֲדוֹנִי, מֵאַיִן אַתָּה מְקַבֵּל מִכְתָּבִים, עִתּוֹנִים, שְׁבוּעוֹנִים, חוֹבְרוֹת, וְסִדְרוֹת סְפָרִים כֹּה רַבִּים?"
"פָּשׁוּט מְאֹד," קָרָא אֲלֵיהֶם הָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים בְּקוֹל רָם, לְמַעַן יִשְׁמְעוּ אֶת דְּבָרָיו, כִּי קוֹמָתוֹ לֹא הָיְתָה עַכְשָׁו אֶלָא סֶנְטִימֶטְרִים אֲחָדִים מֵעַל הַרִצְפָּה, "פָּשׁוּט מְאֹד, אֲנִי כּוֹתֵב לְכֻלָם! וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֻּלָם לִכְתֹּב לִי. אוּלַי תִּכְתְּבוּ לִי גַם אַתֶּם, חֲבֵרִים?"
"וְכִי בִּשְׁבִיל מַה לָנוּ לִכְתֹּב לְךָ?" אָמְרוּ פְּקִידֵי-הַדֹּאַר, "הֲרֵי אֲנַחְנוּ רוֹאִים אוֹתְךָ יוֹם יוֹם כִּמְעַט כָּל הַיּוֹם וְאִם יֵשׁ לָנוּ מַשֶּׁהוּ לִמְסֹר לְךָ, אָנוּ עוֹשִׂים זֹאת בְּעַל-פֶּה."
"אֲבָל אֲנִי," אָמַר הָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים, "אֲנִי מוּכָן לְחַכּוֹת בַּחוּץ יוֹם תָּמִים וּבִלְבַד שֶׁאֶת כָּל מַה שֶׁתִּרְצוּ לְהַגִּיד לִי תִּשְׁלְחוּ אֵלַי בַּדֹּאַר."
"אַתָּה סְתָם מִתְלוֹצֵץ!" צָחֲקוּ לוֹ הַפְּקִידִים, "עוֹד לֹא שָׁמַעְנוּ בֶּן-אָדָם שֶׁיְּדַבֵּר כָּךְ..."
וְהָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים יָצָא מִמִּשְׂרַד הַדֹּאַר בְּרֻגְזָה, וּבְדַרְכּוֹ נִזְהַר מִן הָאֲנָשִׁים הָרַבִּים וְהַגְּבוֹהִים שֶׁהִצְטוֹפְפוּ שָׁם, לְבַל יִרְמְסוּ אוֹתוֹ בְּדַרְכָּם.
וְכָךְ הִמְשִׁיךְ לְחַכּוֹת יוֹם-יוֹם לְיַד תָּא-הַדֹּאַר שֶׁלּוֹ וּלְהַעֲבִיר כַּמָה פְּעָמִים בַּיּוֹם עֲרֵמוֹת שֶׁל מִכְתָּבִים, עִתּוֹנִים, שְׁבוּעוֹנִים, חוֹבְרוֹת וְסִדְרוֹת סְפָרִים אֶל בֵּיתוֹ – וּמִיָד לַחֲזֹר בִּמְרוּצָה וְלִרְאוֹת שֶׁמָּא הִגִּיעַ בֵּינְתַּיִם דְּבַר-מָה חָדָשׁ וְנוֹסָף אֶל תָּא-הַדֹּאַר. וּכְבָר כִּמְעַט לֹא הִסְפִּיק לִקְרֹא דָּבָר מִכָּל מַה שֶּׁקִּבֵּל, וְקוֹמָתוֹ הוֹסִיפָה לְהִצְטַמֵּק עוֹד וְעוֹד,
עוֹד וְעוֹד,
עוֹד וְעוֹד,
עַד –
עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד שָׁלַח יָדוֹ לִפְתֹּחַ אֶת הַדֶּלֶת הַקְּטַנָּה שֶׁל תָּא-הַדֹּאַר, וְהִנֵה לְאַחַר שֶׁהִכְנִיס לְרֶגַע אֶת רֹאשׁוֹ לְהָצִיץ פְּנִימָה, שָׁם לֵב כִּי לֹא רַק רֹאשׁוֹ יָכוֹל לְהִכָּנֵס אֶל תּוֹךְ הַתָּא אֶלָא גַּם כְּתֵפָיו וְכָל גּוּפוֹ, כֻּלּוֹ, נִכְנַס בְּלִי כָּל מַאֲמָץ לְתוֹךְ תָּא-הַדֹּאַר. וְהָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים הִתְיַשֵּׁב לַהֲנָאָתוֹ עַל עֲרֵמַת מִכְּתָבָיו, עִתּוֹנָיו, שְׁבוּעוֹנָיו, חוֹבְרוֹתָיו, וְסִדְרוֹת הַסְּפָרִים שֶׁלּוֹ – וְהָיָה מֵצִיץ וּמְדַפְדֵּף בָּהֶם כְּאִלוּ יָשַׁב בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ לַיְלָה שָׂם לוֹ לְכַר מִכְתָּב רַךְ וְרֵיחָנִי, שָׁכַב עַל גַּבֵּי סֵפֶר וְהִתְכַּסָּה בִּשְׁלֹשָׁה עִתּוֹנִים מְקֻפָּלִים, וְנִרְדַּם מְאֻשָּׁר, מָלֵא עֹנֶג, וְהַרְבֵּה-הַרְבֵּה חֲלוֹמוֹת נְעִימִים אָפְפוּ אוֹתוֹ מִכָּל צַד.
וּמֵאוֹתָהּ שָׁעָה – כָּךְ מְסַפְּרִים – מֵאוֹתָהּ שָׁעָה לֹא חָזַר עוֹד הָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים אֶל בֵּיתוֹ אֶלָא הָיָה גָּר בְּתוֹךְ תָּא-הַדֹּאַר הַקְּטַנְטַן, בֵּין כָּל הַמִּכְתָּבִים, הָעִתּוֹנִים, הַשְּׁבוּעוֹנִים, הַחוֹבְרוֹת וְסִדְרוֹת הַסְּפָרִים אֲשֶׁר אָהַב.
אהוד בן עזר
צִיּוּרִים
נַחוּם גוּטְמַן
דָּנִי קֶרְמָן
יְהוֹשֻׁעַ אוֹרְנְשְׁטֵין, הוֹצָאַת סְפָרִים "יַבְנֶה" בע"מ
נדפס בישראל תשמ"ב, 1982
לְבֵּן
מֵאַבָּא
[את הסיפורים הקליד מהספר, וגם העביר את הניקוד: בן בן-עזר]
ז. הָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים
הָיֹה הָיָה אִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים. מִכָּל אָדָם וְאָדָם שֶׁהִכִּיר הָיָה מְבַקֵּשׁ: "שְׁמַע, כְּתֹב לִי מִכְתָּב, טוֹב?"
"מַה לִכְתֹּב?"
עַל זֹאת הָיָה עוֹנֶה: "לֹא חָשׁוּב מָה, הָעִקָּר שֶׁתִּכְתֹּב."
וְכָךְ הָיָה מְחַכֶּה יוֹם-יוֹם לְבוֹא נוֹשֵׂא-הַמִּכְתָּבִים. וְאִם נִתְקַבְּלוּ בִּשְׁבִילוֹ מִכְתָּבִים – הָיָה מָלֵא שִׂמְחָה. אַךְ בְּיוֹם שֶׁלֹּא הֵבִיא לוֹ נוֹשֵׂא-הַמִּכְתָּבִים דָּבָר – הָיָה מִתְמַלֵּא צַעַר וּדְאָגָה.
יוֹם אֶחָד אָמַר לוֹ נוֹשֵׂא-הַמִּכְתָּבִים: "מַדוּעַ אַתָּה צָרִיךְ דֹּאַר כֹּה רַב? וְכִי לֹא נָעִים לְךָ יוֹתֵר לִחְיוֹת בְּשֶׁקֶט, בְּלִי כָּל בִּלְבּוּלֵי-הָרֹאשׁ הַכְּתוּבִים הַלָּלוּ?"
"תָּבִין," אָמַר הָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים, "אֲנִי אוֹהֵב הַפְתָּעוֹת. אֲנִי רוֹצֶה לְצַפּוֹת יוֹם-יוֹם לְהַפְתָּעוֹת חֲדָשׁוֹת, וְלָכֵן אֲנִי כּוֹתֵב מִכְתָּבִים כֹּה רַבִּים וּפוֹנֶה לְכָל הָאֲנָשִׁים שֶׁיִּכְתְּבוּ לִי עוֹד וְעוֹד."
"אִם כָּךְ," אָמַר נוֹשֵׂא-הַמִּכְתָּבִים, "אַתָּה יָכוֹל לַחְתֹּם גַּם עַל עִתּוֹנִים; אַתָּה יָכוֹל לַחְתֹּם גַּם עַל שְׁבוּעוֹנִים, חוֹבְרוֹת, וּסְדָרוֹת שֶׁל סְפָרִים. כָּךְ תִּהְיֶינָה לְךָ הַפְתָּעוֹת רַבּוֹת יוֹתֵר מִדֵי יוֹם בְּיוֹמוֹ, וְגַם חֹמֶר רַב לִקְרֹא."
"נָכוֹן, אַתָּה צוֹדֵק," אָמַר הָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים.
וְהוּא חָתַם גַּם עַל עִתּוֹנִים, שְׁבוּעוֹנִים, חוֹבְרוֹת, וּסְדָרוֹת שֶׁל סְפָרִים.
מִדֵי יוֹם בְּיוֹמוֹ הִגִּיעָה אֶל בֵּיתוֹ כַּמוּת דֹּאַר רַבָּה יוֹתֵר, גְּדוֹלָה יוֹתֵר, עַד שֶׁנּוֹשֵׂא-הַמִּכְתָּבִים הֵחֵל לְהֵאָנֵחַ בַּעֲלוֹתוֹ בְּמַדְרֵגוֹת הַבַּיִת. פַּעַם גַּם פָּנָה בְּקוֹל תְּלוּנָה חֲרִישִׁית אֶל הָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים:
"אֲדוֹנִי, הַדֹּאַר שֶׁאֲנִי נוֹשֵׂא אֵלֶיךָ בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים רַב יוֹתֵר מִן הַדֹּאַר שֶׁאֲנִי מְחַלֵּק לְכָל תּוֹשָׁבֵי הַשְּׁכוּנָה. כְּתֵפַי כְּבָר כּוֹאֲבוֹת עָלַי מֵרֹב הַטִּרְחָה."
"הוֹ, סְלִיחָה!" אָמַר הָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים, "אֲבָל אֱמֹר נָא לִי, מָה אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לְהָקֵל עֵלֶיךָ?"
"שְׁכֹר לְךָ תָּא-דֹּאַר," אָמַר נוֹשֵׂא-הַמִּכְתָּבִים, "וְלֵךְ בְּעַצְמֶךָ לְבֵית-הַדֹּאַר לִסְחֹב מִשָּׁם אֶת כָּל הַמַּשָּׂא הָרַב הַזֶּה."
"תּוֹדָה עַל הָעֵצָה," אָמַר בְּנִימוּס הָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים, "כָּךְ אֶעֱשֶׂה."
שָׂכַר הָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים תָּא-דֹּאַר בְּבֵית-הַדֹּאַר שֶׁבְּמֶרְכַּז הָעִיר וְהָיָה הוֹלֵךְ יוֹם-יוֹם, וּלְעִתִּים גַּם פַּעֲמַיִם בְּיוֹם, וּבְיָדו מַפְתֵּחַ-בַּרְזֶל קָטָן בְּצֶבַע כֶּסֶף מַבְהִיק כְּדֵי לִפְתֹּחַ אֶת תָּא-הַדֹּאַר הַנִּמְצָא בְּשׁוּרַת הַתָּאִים הַיְּרַקְרַקִּים אֲשֶׁר בְּנוּיִים קוֹמוֹת עַל גַּבֵּי קוֹמוֹת כְּשׁוֹבָךְ אָרֹךְ.
מִפַּעַם לְפַעַם גָּדְלָה כַּמּוּתָם שֶׁל חֲבִילוֹת-הַדֹּאַר, הַמִּכְתָּבִים, הָעִתּוֹנִים, הַשְּׁבוּעוֹנִים וְסִדְרוֹת הַסְּפָרִים – וְהָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל אֶת כָּל הַמִּכְתָּבִים, הָעִתּוֹנִים, הַשְּׁבוּעוֹנִים וְהַחוֹבְרוֹת, גַּם כְּתֵפוֹ הֵחֵלָּה לִכְאֹב וְקוֹמָתוֹ נִכְפְּפָה מְעַט.
אֲבָל הוּא הָיָה מְאֻשָּׁר וְאָמַר לְעַצְמוֹ: "הָהּ, כַּמָה נָעִים לְקַבֵּל אֶת כָּל הַמִּכְתָּבִים, הָעִתּוֹנִים, הַשְּׁבוּעוֹנִים, הַחוֹבְרוֹת וְסִדְרוֹת הַסְּפָרִים הַלָּלוּ, אֲשֶׁר כָּל-כָּךְ אֲהוּבִים עָלַי."
כַּמֻּיּוֹת הַדֹּאַר הִתְרַבּוּ וְהָלְכוּ, וְהָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים פָּנָיו רָזוּ, גּוּפוֹ הָפַךְ צָנוּם וְקוֹמָתוֹ נִכְפְּפָה מֵרֹב מַשָּׂא שֶׁהָיָה נוֹשֵׂא כָּל יוֹם אֶל בֵּיתוֹ. מִשָּׁבוּעַ לְשָׁבוּעַ עָצְמוּ וְתָפְחוּ חֲבִילוֹת הַנְיָר בְּכַמּוּתָן וְאִלּוּ הָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים – נִצְטַמֵּק וְרָזָה.
וְכַעֲבֹר זְמַן-מָה לֹא הָיוּ הָאֲנָשִׁים בָּרְחוֹב מַבְחִינִים בּוֹ אֶלָא רוֹאִים רַק הַרְרֵי מִכְתָּבִים וַחֲבִילוֹת נְיָר מֻדְפָּס וּמְגֻלְגָּל, הַנִּשָּׂאוֹת בִּמְרוּצָה עַל פְּנֵי הַמִּדְרָכָה וּכְאִלוּ הֵן מִתְקַדְּמוֹת מֵעַצְמָן בְּמֶרְחָק מוּעָט מִן הָאָרֶץ.
וְהָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים הֵחֵל לְהִמָּצֵא לְיַד תָּא-הַדֹּאַר זְמַן רַב יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְהָיָה אוֹרֵב וּמֵצִיץ בַּחַלּוֹן הַקָּטָן אֲשֶׁר לַתָּא, וְכַאֲשֶׁר הִבְחִין בִּדְבַר-מָה הַנִּכְנָס פְּנִימָה – מִיָד הָיָה פּוֹתֵחַ בְּמַפְתְּחוֹ אֶת הַדֶּלֶת הַזְּעִירָה, חוֹטֵף אֶת הַנְּיָר לְיָדָיו וּמִתְבּוֹנֵן בּוֹ בִּלְהִיטוּת.
הַפְּקִידִים בְּמִשְׂרַד-הַדֹּאַר הִכִּירוּ יָפֶה אֶת הָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים וְיוֹם אֶחָד שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ:
"אֱמֹר לָנוּ, אֲדוֹנִי, מֵאַיִן אַתָּה מְקַבֵּל מִכְתָּבִים, עִתּוֹנִים, שְׁבוּעוֹנִים, חוֹבְרוֹת, וְסִדְרוֹת סְפָרִים כֹּה רַבִּים?"
"פָּשׁוּט מְאֹד," קָרָא אֲלֵיהֶם הָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים בְּקוֹל רָם, לְמַעַן יִשְׁמְעוּ אֶת דְּבָרָיו, כִּי קוֹמָתוֹ לֹא הָיְתָה עַכְשָׁו אֶלָא סֶנְטִימֶטְרִים אֲחָדִים מֵעַל הַרִצְפָּה, "פָּשׁוּט מְאֹד, אֲנִי כּוֹתֵב לְכֻלָם! וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֻּלָם לִכְתֹּב לִי. אוּלַי תִּכְתְּבוּ לִי גַם אַתֶּם, חֲבֵרִים?"
"וְכִי בִּשְׁבִיל מַה לָנוּ לִכְתֹּב לְךָ?" אָמְרוּ פְּקִידֵי-הַדֹּאַר, "הֲרֵי אֲנַחְנוּ רוֹאִים אוֹתְךָ יוֹם יוֹם כִּמְעַט כָּל הַיּוֹם וְאִם יֵשׁ לָנוּ מַשֶּׁהוּ לִמְסֹר לְךָ, אָנוּ עוֹשִׂים זֹאת בְּעַל-פֶּה."
"אֲבָל אֲנִי," אָמַר הָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים, "אֲנִי מוּכָן לְחַכּוֹת בַּחוּץ יוֹם תָּמִים וּבִלְבַד שֶׁאֶת כָּל מַה שֶׁתִּרְצוּ לְהַגִּיד לִי תִּשְׁלְחוּ אֵלַי בַּדֹּאַר."
"אַתָּה סְתָם מִתְלוֹצֵץ!" צָחֲקוּ לוֹ הַפְּקִידִים, "עוֹד לֹא שָׁמַעְנוּ בֶּן-אָדָם שֶׁיְּדַבֵּר כָּךְ..."
וְהָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים יָצָא מִמִּשְׂרַד הַדֹּאַר בְּרֻגְזָה, וּבְדַרְכּוֹ נִזְהַר מִן הָאֲנָשִׁים הָרַבִּים וְהַגְּבוֹהִים שֶׁהִצְטוֹפְפוּ שָׁם, לְבַל יִרְמְסוּ אוֹתוֹ בְּדַרְכָּם.
וְכָךְ הִמְשִׁיךְ לְחַכּוֹת יוֹם-יוֹם לְיַד תָּא-הַדֹּאַר שֶׁלּוֹ וּלְהַעֲבִיר כַּמָה פְּעָמִים בַּיּוֹם עֲרֵמוֹת שֶׁל מִכְתָּבִים, עִתּוֹנִים, שְׁבוּעוֹנִים, חוֹבְרוֹת וְסִדְרוֹת סְפָרִים אֶל בֵּיתוֹ – וּמִיָד לַחֲזֹר בִּמְרוּצָה וְלִרְאוֹת שֶׁמָּא הִגִּיעַ בֵּינְתַּיִם דְּבַר-מָה חָדָשׁ וְנוֹסָף אֶל תָּא-הַדֹּאַר. וּכְבָר כִּמְעַט לֹא הִסְפִּיק לִקְרֹא דָּבָר מִכָּל מַה שֶּׁקִּבֵּל, וְקוֹמָתוֹ הוֹסִיפָה לְהִצְטַמֵּק עוֹד וְעוֹד,
עוֹד וְעוֹד,
עוֹד וְעוֹד,
עַד –
עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד שָׁלַח יָדוֹ לִפְתֹּחַ אֶת הַדֶּלֶת הַקְּטַנָּה שֶׁל תָּא-הַדֹּאַר, וְהִנֵה לְאַחַר שֶׁהִכְנִיס לְרֶגַע אֶת רֹאשׁוֹ לְהָצִיץ פְּנִימָה, שָׁם לֵב כִּי לֹא רַק רֹאשׁוֹ יָכוֹל לְהִכָּנֵס אֶל תּוֹךְ הַתָּא אֶלָא גַּם כְּתֵפָיו וְכָל גּוּפוֹ, כֻּלּוֹ, נִכְנַס בְּלִי כָּל מַאֲמָץ לְתוֹךְ תָּא-הַדֹּאַר. וְהָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים הִתְיַשֵּׁב לַהֲנָאָתוֹ עַל עֲרֵמַת מִכְּתָבָיו, עִתּוֹנָיו, שְׁבוּעוֹנָיו, חוֹבְרוֹתָיו, וְסִדְרוֹת הַסְּפָרִים שֶׁלּוֹ – וְהָיָה מֵצִיץ וּמְדַפְדֵּף בָּהֶם כְּאִלוּ יָשַׁב בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ לַיְלָה שָׂם לוֹ לְכַר מִכְתָּב רַךְ וְרֵיחָנִי, שָׁכַב עַל גַּבֵּי סֵפֶר וְהִתְכַּסָּה בִּשְׁלֹשָׁה עִתּוֹנִים מְקֻפָּלִים, וְנִרְדַּם מְאֻשָּׁר, מָלֵא עֹנֶג, וְהַרְבֵּה-הַרְבֵּה חֲלוֹמוֹת נְעִימִים אָפְפוּ אוֹתוֹ מִכָּל צַד.
וּמֵאוֹתָהּ שָׁעָה – כָּךְ מְסַפְּרִים – מֵאוֹתָהּ שָׁעָה לֹא חָזַר עוֹד הָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים אֶל בֵּיתוֹ אֶלָא הָיָה גָּר בְּתוֹךְ תָּא-הַדֹּאַר הַקְּטַנְטַן, בֵּין כָּל הַמִּכְתָּבִים, הָעִתּוֹנִים, הַשְּׁבוּעוֹנִים, הַחוֹבְרוֹת וְסִדְרוֹת הַסְּפָרִים אֲשֶׁר אָהַב.
אהוד בן עזר
עם דבורה, מיכל, ובני משפחתכן
אנחנו משתתפים באבלכן הכבד
על מותו של ראש המשפחה
אלי גוטמכר ז"ל
*
בוקר עצוב מדבוישה
אלי האהוב שלנו נפרד מאיתנו בליל שבת
עקב מגבלות הקורונה
ההלוויה וניחום אבלים יתקיימו בחוג המשפחה המצומצמת בלבד
כואבים את לכתו
דבורה ומיכל
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* קוראת נאמנה: לעניין תגובותיך להייטנר ולענייני החרדים, אני חותמת על כל מילה. שמחת התקשורת שלנו לנפילת טראמפ מדהימה אותי. ומעניין אם גם אותך.
אהוד: שמחת התקשורת שלנו למפלתו של טרמאפ אינה מדהימה אלא צפויה ביותר. כך יגיבו גם אם נתניהו לא יצליח לעמוד בראש הממשלה הבאה. מרבית התקשורת הישראלית, כולל "כאן 11" – שונאת כל מי ומה שעוזר לישראל.
גיא בכור מפרסם כי כבר הלילה [20.1] היו מהומות והתפרעויות של המון "דמוקרטי", שביידן אינו מספיק קיצוני עבורו. שרפו ושברו, אבל התקשורת שלנו מתעלמת מכך.
עם זאת, טרמאפ נראה כבר לא במצב הכי טוב, זאת בלשון המעטה, וכנראה הגיע זמנו ללכת. ביידן הפתיע לטובה בנאום שלו. הוא לא סנילי ועוד כוחו במותניו. אבל המצב שם נפיץ למדי. ובייחוד לגבי היהודים, שרובם הצביעו עבורו. יש שם קיצונים אלימים משני צידי המתרס, והם כנראה לא ישבו בשקט.
קוראת נאמנה: ממש מרתק מה שאתה אומר. זה נכון לגבי התקשורת שלנו ומדהים לגבי ההמון "הדמוקרטי" ומה שעלול עוד לקרות. ואשר לטראמפ – לי נדמה שהוא פשוט נישבר עם ההפסד, שהוא כלל לא שיער, ולכן הוא במשבר נפשי חמור. אבל ביידן כנראה בכל זאת ימשיך כמה דברים חשובים לנו, ואולי אז יביעו הכרת תודה לטראמפ...
* קטע מתורגם משירהּ, הנראה פלקטי נבוב, של אמנדה גורמן, שאותו קראה בנפנוף ידיים בטקס השבעתו של ג'ו ביידן:
"בבוא היום אנו שואלים את עצמנו,
היכן נמצא אור
בצל האינסופי הזה?
האובדן שאנו נושאים, כמו ים שעלינו לחצות.
עמדנו באומץ מול טבורה של המפלצת
למדנו שמשמעות השקט אינה תמיד שלווה
וההרגלים, והמושגים
של מה שפשוט קיים
אינם תמיד צדק פשוט.
ועדיין, השחר שלנו לפני שידענו את זה
איכשהו, אנחנו עושים את זה.
איכשהו, החזקנו מעמד והיינו עדים
אומה שאינה שבורה, אם כי פשוט לא גמורה."
מעניין – אם משוררת רזה לבנה בת 22 היתה מחברת שיר פלקטי נבוב כזה – האם אותה היו מזמינים לקרוא אותו בטקס ההשבעה, שהתנהל על טהרת התקינות הפוליטית?
* אהוד, מתוך היומן: 21.1.21. יום חמישי. 11.30. כיכר רבין. חיסון שני. לקראת הצהריים אני הולך עם המסתורית לאוהל הגדול של בית החולים איכילוב בכיכר רבין, לקבל את החיסון השני. ליתר ביטחון לקחתי קודם חצי ואבן וכן סוכריות חמאה אחדות. התהליך היה פשוט ומהיר ביותר. תוך עשר דקות כבר ישבנו בחלל האוהל המוקצה למנוחה אחרי החיסון. מיד הגיש לנו מתנדב צעיר כוסות מים. האזור מלא במתנדבות ובמתנדבים צעירים השמחים לעזור. אי אפשר שלא להיות גאה בהתארגנות כזו, שדומה כי אפילו בארה"ב לא השכילו ליצור כמותה. הפעם הרגשתי יותר טוב אחרי הזריקה. הלכנו לקונדיטוריה של ה"נונה" במלכי ישראל פינת גורדון, ולצרכנייה בפינת שלמה המלך. לא הרגשתי שום כאב. רק בערב טיפה של כאב במקום הזריקה.
* בליל שישי האחרון הפסקתי להקשיב ל"יומן השבוע" של ערוץ "כאן 11" לאחר שהתברר לי ממרבית משתתפיו שנתניהו אשם בכל מה שקורה בארץ, החל מעליית התחלואה בקורונה ועד המהומות בבני-ברק שהן תוצאה של האוטונומיה החרדית שהיא מצד נתניהו "שוחד לחרדים" לקראת הבחירות, ולכן הוא לא אוכף עליהם את תקנות הסגר.
זה קצת מצחיק שסגרו את הטלוויזיה הישראלית בגלל עמדותיה האופוזיציוניות – וכיום ההתנגדות האובססיבית לנתניהו באה מצד "כאן 11", ערוץ ממלכתי השופע רעל כלפיו.
* נרי ליבנה: "...כשאילצתי את עצמי ללכת להצביע בפעם האחרונה הרגשתי לגמרי פתטית. אמנם המפלגה שהצבעתי עבורה לפני כמה חודשים קצרה הישג מרשים, אבל כפי שהתברר אין להישג הזה שום השפעה על חיי או על אופייה של המדינה שאני חיה בה. הצבעתי למשותפת כדי לבטא את מחאתי נגד הגזענות וחוק הלאום ועבור איימן עודה, אחמד טיבי ועאידה תומא, שהייתי שמחה לראות כל אחד ואחת מהם בתפקיד שר." ["הארץ", 22.1.21].
אֵיך, איך השוקניה ממיסה את המוח!
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2275 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך
הבית עולה בלהבות
בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
פינת המציאות: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר לעותק נדפס 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
📑 בגיליון:
- אסתר ראב: שירים מבין הזמנים
- שועלה: מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
- יצחק הילמן: ולמרות הכול – הקרב האמיתי
- יוסי אחימאיר: אסירי ציון בסיביר, באפריקה וב...ציון
- יהודה גור-אריה: הערות-שוליים [148]
- אהוד שלום. אם טרם קראת, תפתח ותקרא, מעניין, וזה רק אפס קצהו של הסיפור: אלי הלחמי
- אורי הייטנר: צרור הערות 24.1.21
- משה גרנות: מיניאטורות
- פוצ'ו: בחיי [7]
- חנה סמוכה מושיוב: שיעור תנ"ך
- רון גרא: הַמָּוֶת בּוֹכֶה
- הדסה מור: שירים מן הלב אל הלב – לאה טרן
- נירה אשל: על השירים של ילדותי ועל השירים שבתקופה הזאת, בעקבות הכתבה – מכתב לארנה גולן
- עקיבא נוף: ליל סערה
- חיים נחמן ביאליק: לא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר
- יונתן גורל: יחסי משורר-קוראים
- תקוה וינשטוק: ליום השואה הבינלאומי [27.1.2021]
- יחזקאל מסנברג: י"א. איי סמואה
- נעמן כהן: שבועה על התנ"ך
- אסתר ראב: בצאתנו העירה
- אהוד בן עזר: מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?
- עם דבורה, מיכל, ובני משפחתכן: אנחנו משתתפים באבלכן הכבד
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * קוראת נאמנה: לעניין תגובותיך להייטנר ולענייני החרדים, אני חותמת על כל מילה. שמחת התקשורת שלנו לנפילת טראמפ מדהימה אותי. ומעניין אם גם אותך.
- שאר הגליון