באחת הידיעות שצוטטו מתוך העולם החרדי, נתקלתי בהגדרה הבאה לרב קנייבסקי: רשכבה"ג מרן שר התורה שליט"א.
מה פירוש רשכבה"ג? רבם של כל בני הגולה.
מה קשורה גולה כאן? אולי במילה הזאת נעוצה התשובה לכל ההתנהלות החרדית.
הנה הציטוט המלא: "...כששמע זאת רשכבה"ג מרן שר התורה שליט"א, הגיב כלפי אותם מעשים בהתבטאות חמורה וחריגה ביותר. זכה כותב השורות להתקרב לקודש פנימה שנים רבות, ולא זכורה לי הזדמנות נוספת בה התבטא מרן שליט"א, בחריפות כה נוראה, התבטאות שהיד רועדת להעלותה על הכתב: 'אל תגעו במשיחיי' – כפשוטו. תזהרו! כה היו מילותיו המדודות: 'תבוא עליהם הקללה'."
את מי זיכה קנייבסקי (ברשות הקוראים לא אגדיר אותו "הרב", כי "במקום שיש בו חילול השם אין חולקין כבוד לרב") בקללה החמורה הזאת? את מי הוא מנסה להפחיד? את אותם אנשים מתוך הקהילה, שמתוך דבקות במצוות "ונשמרתם לנפשותיכם מאוד" דיווחו למשטרה על מוסדות חינוך פתוחים בניגוד לחוק או על חתונות המוניות.
אותם אנשים הם "מלשינים", הם "מויסרים". כי הם פונים לשלטונות. ומה לנו ולשלטונות, הרי אין זה השלטון שלנו. הרי אנחנו "בני הגולה". והחלטות שנועדו לשמור על שלום הציבור ובריאותו הן "גזירות שמד".
הם נשארו תקועים בגולה בניכוי העיקרון של "דינא דמלכותא דינא". ולמה העיקרון של "דינא דמלכותא דינא", על פיו ישנה חובה דתית להישמע לחוקי המדינה, כפי שנהגו יהודים בשנות גלותם – אינו תקף ביחסם לחוקי מדינת ישראל?
כי החובה הזאת היא כלל הישרדותי, שנועד להגן על הקהילה מפני המדינה. כאן ההנהגה הפוליטית נוקטת כלל הישרדותי-פוליטי הפוך, של כניעה לחרדים. וכך, בעוד אנו נדהמים כאשר קצין משטרה שבא לפזר חתונה בלתי חוקית של נכד אדמו"ר ניגש לבקש ברכה מהאדמו"ר ומנשק את ידיו והחתונה פורעת החוק נמשכת כסדרה, אנו מקבלים בשלווה את השתקפותה הכללית של אותה תמונה, כאשר ראש ממשלת ישראל, "המנהיג היחיד בין העסקנים", מתקשר ליענקי, נכדו של קנייבסקי, ומתחנן אליו שיואיל בטובו להורות לצאן מרעיתו להישמע לחוק עוד שבוע. ואותו מנהיג דגול, במשך חודשים, מונע את ביצוע תכנית הרמזור, הסגר הדיפרנציאלי על האזורים האדומים, שאילו מומש היה חוסך מאיתנו את הסבל והנזק של הסגר הכללי, מפחד ערעור הברית עם "השותפים הטבעיים". וכך הוא מונע במשך חודשים את העלאת הקנסות על הפרת הנחיות הקורונה, מפחד אותם עסקני המפלגות החרדיות, שבמקום לשמור על בריאותם וחייהם של האנשים שאותם הם אמורים לייצג, הם שומרים על "זכותם" להפר חוק ולצפצף עליו בריש גלי, ללא חשש מעונש.
זה יכול היה להיות אחרת לגמרי. הקורונה היתה יכולה להיות הגורם המלכד את חלקי החברה הישראלית ולגבש אותה. הרי אותו נגיף אינו מבחין בין חילונים, דתיים, חרדים ומסורתיים, בין ימין ושמאל, בין יהודים לערבים. כולנו באותה סירה, כולנו מתמודדים עם אותה סכנה, לכולנו אותה מטרה – להתגבר על הקורונה.
כך כתבתי כאן לפני חודשים אחדים:
"התופעה המשמעותית ביותר, שעשויה להפוך את המרור הזה לחרוסת ולחולל שינוי חברתי של ממש, היא גילויי האחווה, האמפתיה, הערבות ההדדית כלפי הציבור החרדי בשעתו הקשה. ההתנדבות הגדולה לסייע להם. והעיקר – פעולת חיילי צה"ל לעזרת בני ברק.
"צה"ל וחייליו מסמלים יותר מכל את המרחק התהומי בין המגזר החרדי לבין מדינת ישראל. והנה, בשעתם הקשה של החרדים, הראשונים שנחלצים לעזרתם הם צה"ל וחייליו. ופתאום דומה שאין דבר טבעי יותר מאשר חיילים במדים ברחובות בני ברק. ופתאום תושבי בני ברק יוצאים מגדרם בהרעפת אהבה על החיילים והמפקדים, וגם החיילים חשים אהבה כלפי אחים בצרה. ופתאום כולנו נוכחים שאנשים אחים אנחנו.
"ומה יהיה אחרי המשבר? האם גם אחרי הקורונה חיילים חרדים יסירו את מדיהם לקראת חזרתם הביתה, כדי שלא יראו אותם במדים? או שמא הם יזקפו ראשם בגאווה כשהם לובשים את מדי צה"ל? שמא ילדים ונערים חרדים יתחילו לחשוב שאולי הגיוס לצה"ל ראוי? אולי הם יראו בחיילים שנרתמו לסייע להם מודל לחיקוי?
"[...] יש לקוות שמשבר הקורונה יחולל תמורה בחברה החרדית. שלפתע היא תבין שגורלה קשור בעבותות למדינת ישראל ושההתבדלות רק מזיקה להם. אולי הם לפתע יבינו, שמדינת ישראל שוחרת טוב, ומוסדותיה המקצועיים מבינים בתחומי האחריות שלהם קצת יותר מגדולי התורה. אולי הם יפקחו עיניהם, ויראו שמדינת ישראל אינה איום עליהם אלא הזדמנות בעבורם. אולי הם יבינו שאילו אלפי צעירים חרדים היו משרתים בשירות לאומי הם יכלו להתגייס ולסייע להם בצרתם. לא, איני סבור שאירועי הקורונה ישימו קץ להשתמטות החרדים מצה"ל. אבל אולי הם יקטינו את התופעה ויתחילו בתהליך אמתי של השתלבות החרדים במדינת ישראל.
"משבר הקורונה עשוי להיות הזדמנות לגשר בין מדינת ישראל והחרדים. הלוואי שנשכיל לנצל את ההזדמנות."
למרבה הצער, חצי השנה שחלפה מאז שכתבתי את המסרים האופטימיים האלה, הביאה את מערכת היחסים בין מדינת ישראל למגזר החרדי למשבר החריף ביותר מאז הקמת המדינה. הצפצוף על המדינה, על החוק, על תקנות הבריאות על פי החלטת גדולי הרבנים של המגזר החרדי, קרעו קרע שיהיה קשה מאוד לאחותו. ברור שהפרעות האלימות בבני ברק ובירושלים הם של קומץ, של מיעוט קיצוני שאינו מייצג את הכלל. אבל קנייבסקי והאדמו"ר מוויז'ניץ הם הנהגת המיינסטרים החרדי, והם אלה שהובילו את פריעת החוק, שהמיטה מחלות ומוות, קודם כל בציבור שלהם, אך גם בציבור הרחב.
קו השבר בין הציונות והחרדיות, נוגע למושג "כלל ישראל". הציונות, עוד כשהיתה מיעוט קטן בקרב העם היהודי, נטלה אחריות לאומית על העם כולו. המגזר החרדי הוא מגזר מתבדל ומסתגר ומפנה עורף לעם ישראל. "כל ישראל ערבין זה בזה" – הכלל הזה אינו נוגע לו. מכאן נובעת ההשתמטות המופקרת מגיוס לצה"ל ומכאן נובעת ההתנהגות המופקרת במשבר הקורונה.
יהודה משי זהב הוא מופת של חזרה בתשובה. הוא היה הקנאי שבקנאים, איש נטורי קרתא, הקמב"ץ של העדה החרדית שהוביל במשך שנים התפרעויות אלימות ביותר בירושלים.
לפני כשלושים שנה הוא חזר בתשובה. הוא ראה עצמו לפתע מחויב לכלל ישראל. הוא הקים את ארגון זק"א שבראשו הוא עומד עד היום. הוא חינך את בניו להתגייס לצה"ל. וכאשר הוא השיא משואה ביום העצמאות, הוא עורר התרגשות רבתי בקרב אזרחי ישראל מכל הזרמים.
יהודה משי זהב איבד בתוך חודש של קורונה את אחיו ואת שני הוריו. הוא יצא בתוכחה קשה ביותר כלפי החרדים. וכך הוא כתב:
"פעם אחת פרצה שריפה בעיר חלם, ובית מדרש עלה בלהבות. כאשר חשבו התלמידים לברוח, נעמד ראש הישיבה בפתח, וקרא לתלמידים להישאר וללמוד, שהרי 'תורה מגנא ומצלא' (התורה מגנה ומצילה מפני הפורענות). וכשסיים את דבריו הנוקבים, יצא החוצה, ולמד לבדו בביתו. כשהגיעו הכבאים וכוחות ההצלה לפנות את הלומדים, על מנת להציל את חייהם, הגיבו הבחורים בזריקת סטנדרים וכסאות על המצילים, קראו לעברם 'נאצים', ואף השחיתו את רכבי ההצלה. בתוך שעה נשרף הבניין כליל, ועשרות בחורים נהרגו במסירות נפשם על התורה. למחרת עלתה השאלה בעיר חלם מי אשם במוות הנורא. אלו אמרו: התלמידים אשמים, שאילו למדו יותר תורה היו ניצלים. ואלו אמרו: הכבאים אשמים, בכך שהעזו להפריע ללימוד. דנו חכמי חלם בדבר במשך שבעה ימים ושבעה לילות, ולבסוף נמנו וגמרו: האשם הוא אותו שכן שנבהל מהשריפה והזמין את מכבי האש. אילולי הוא הכול הלימוד היה ממשיך. וקבעו החלמאים שמעתה ואילך כשתפרוץ שריפה בבית המדרש, יש לסגור מיד את החלונות."
אותו השכן, שהזעיק את מכבי האש, הוא זה שעליו ועל שכמותו אמר רשכבה"ג קנייבסקי: "תבוא עליהם הקללה."
[אהוד: ייתכן, לא הצלחתי לאמת זאת, שיהודה משי זהב הוא קרוב-משפחה שלי מצד סבתי, לאה ראב בן עזר לבית שיינברגר מירושלים. ר' ישעיה שיינברגר היה אחיין שלה].
2. צרור הערות 31.1.21
* אחריות – מי שנוטל לעצמו את מלוא הקרדיט על כל הצלחה, אמיתית או מדומה, תוך הדרה מוחלטת של כל השותפים להצלחה – אל יתבכיין כאשר רואים בו את האחראי לכישלונות.
* כישלון – המצב הקשה של המגיפה הוא כישלון גדול, תוצאה של שגיאות רבות ושל התנהלות בלתי עניינית מטעמים פוליטיים-אישיים (היעדר אכיפה משמעותית, העלמת עין מפתיחת מוסדות חינוך רבים במגזר החרדי, מזמוז חוק הקנסות ועוד – התנהלותו נטולת המנהיגות והאחריות של ראש הממשלה מול "השותף הטבעי"). אבל במצב הנוכחי – אין מנוס מהארכה של הסגר. הימנעות מהארכת הסגר תהיה החלטה בלתי אחראית.
חובה לקבל את חוק הקנסות המסורס ולא לסרס אותו עוד (כמו השטות של "התראה" מוקדמת למוסדות שכבר חודשים מפרים את החוק ביודעין). אך האמת היא שהחוק לא ישפר באופן משמעותי את המצב, כי הכפלה של סכום פעוט היא עדיין סכום פעוט. מוסד שפועל כאשר על פי החוק עליו להיות סגור – יש לקנוס אותו ב-50,000 שקלולמנוע ממנו תקציבים בשנה הבאה. והצעה מצוינת ואפקטיבית שהעלתה השבוע אילת שקד – הטלת אחריות פלילית על מנהל מוסד שהפעיל אותו בניגוד לחוק.
הזיקה שיצר בני גנץ בין חוק הקנסות להארכת הסגר היא צעד פוליטי נכון לצורך הפעלת לחץ על נתניהו להעביר את החוק. אבל בשורה התחתונה, אי העברת החוק, בוודאי בצורתו המסורסת הנוכחית, אינה יכולה להצדיק אי הארכת הסגר במצב הנוכחי. וחזקה על גנץ, שאילו הגענו לדילמה הזאת, הוא היה המבוגר האחראי ולא היה מונע את הארכת הסגר. אילו הוא נהג באסרטיביות הזו מול נתניהו בראשית ימי הממשלה, אולי לא היינו מגיעים לסיבוב בחירות רביעי.
[אהוד: מדוע אינך מסיק את המסקנה ההגיונית מדבריך, והיא שבעקבות "התנהלותו נטולת המנהיגות והאחריות של ראש הממשלה " – צריך פשוט לסלק אותו, ואז גם לא יהיו יותר קורבנות במגיפת הקורונה, כפי שתבע והוכיח לנו אספסוף מפגיני מוצ"ש האחרון, אשר לדעתו הפורנזית אתה כנראה שותף! קולות דומים לאלה הם שהסיתו בשעתו את החרא הקטן לרצוח את רבין!]
* אכיפה – היתה לי ביום חמישי ישיבה במשרד עורכי דין במרכז. הישיבה הזאת מותרת על פי תקנות הסגר, ונשלח לי אישור לנסיעה. הנחתי את האישור לידי, הרי ברור שמהגולן עד ר"ג אעבור לפחות 5 מחסומים. אולם לאורך כל הנסיעה – הלוך ושוב, לא ראיתי מחסום ולא חצי מחסום. זו רמת האכיפה. ומה הפלא שהכבישים היו עמוסים – לא כמו בשגרה, אך לא רחוק מכך.
לכן, השאלה אינה צריכה להיות למה הסגר אינו משיג את התוצאות, אלא האם יש בכלל סגר.
* האחריות מחייבת – אי העברת התקציב היתה פשע במזיד נגד כלכלת ישראל אך ורק כדי להשאיר פתח לגניבת הרוטציה. העובדה שהפשע הזה נעשה בשיאו של משבר חסר תקדים היא מעשה נבלה שאין כדוגמתו. זו שחיתות ציבורית חמורה יותר מכל השחיתויות הפליליות שבהן נתניהו נאשם. די באירוע הזה, כדי לקבוע שהאיש אינו ראוי להנהגה.
אילו היה תקציב, לא היה צורך בתוכניות כלכליות טלאי על טלאי.
ואף על פי כן, אילו הייתי צריך להצביע היום בעד או נגד התוכנית הכלכלית החדשה, הייתי תומך בה, למרות שאני מודע לכך שהיא כרוכה בלא מעט כלכלת-בחירות. הייתי תומך בה, כי מה האלטרנטיבה? להמתין עד שתקום ממשלה חדשה ותעביר תקציב? אנחנו יודעים מתי תהיה ממשלה חדשה? אנו בטוחים שלא יהיה סיבוב חמישי? אלמלא מצב החירום הכלכלי-חברתי-רפואי אפשר היה להמתין עד הקמת ממשלה חדשה. במצב הקיים המתנה כזו היא הרת אסון. המדינה חייבת להזרים כסף לעסקים כדי להניע את הכלכלה ככל הניתן ולהזרים כסף לציבור כדי לאפשר קיום. הסכומים האלה נועדו לאפשר לחברה הישראלית להחזיק את הראש מעל המים בתקופת המשבר.
* להעביר לחמאס – ישראל תעביר בשבוע הבא לרש"פ אלפי מנות חיסונים. האם ישראל תעביר גם לחמאס? אני תומך בכל ליבי בצעד הומניטרי כזה, אם הוא יתקיים יום לאחר השבת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול ושחרורם של אברה מנגיסטו והישאם שעבאן א-סייד.
* תנאי מוקדם – מרכז בגין-סאדאת לענייני המזה"ת באוניברסיטת בר-אילן פירסם מאמר של ד"ר מרדכי קידר (שפורסם גם ב"מקור ראשון") המדווח ממקורות שונים על מגעים, בדרג ביטחוני, בין ישראל לסוריה בחסות רוסית. המטרה המרכזית היא סילוק כוחות איראן מסוריה, שזה אינטרס של שלוש המדינות. אסד, נאמר במאמר, הזמין את האיראנים להילחם בדאעש, אולם איראן הפכה מנכס לנטל, ובין השאר נוכחותה גורמת להפצצות הישראליות בסוריה. מטרה נוספת היא רצונה של סוריה להתקרב למדינות המפרץ וההערכה שלה שהדרך לכך עוברת בישראל.
אם אכן יש מגעים שזו תכליתם, ובעיקר אם המטרה הזו תוגשם, אלו חדשות מצוינות. עם זאת, מי שנכווה במרק יזהר בלפתן, ועצם הדיונים עם סוריה מחייבים אותנו לדריכות מרבית, שכן ברור מה מטרתם של הסורים. וכאשר ראש הממשלה הוא נתניהו, שניסה למסור את הגולן לאויב הסורי הן בקדנציה הראשונה שלו (מול חאפז אסד) והן בקדנציה השנייה (מול בשאר אסד), יש מקום לדאגה.
ואכן, קידר מעריך שמבחינת הסורים השלב הבא אחרי ייצובה של סוריה הוא מו"מ על הגולן. מן הראוי להבהיר שהגולן אינו עוד נושא למו"מ. ובאמצע העשור השישי לישיבתנו בגולן ובשנה הארבעים לריבונותנו על הגולן, אבד כלח גם על המנטרה של מו"מ ללא תנאים מוקדמים. כעת חייב להיות תנאי ישראלי מוקדם לכל מו"מ – הגולן אינו עומד למו"מ ולא יעלה בו לדיון.
קידר מדווח שעל פי אחת הידיעות, נדונה אפשרות של העברת הכפרים הדרוזים בגולן לשליטה סורית. יש לשלול מכל וכל אופציה כזאת. אולם אם וכאשר יהיה בעתיד מו"מ על חוזה שלום עם סוריה על בסיס הכרה בריבונות הישראלית על הגולן, אפשר יהיה לדון על אפשרות של משאל עם בחסות בינלאומית בכפרים הדרוזים, שבו הם יחליטו על העדפתם.
אני בספק אם אכן אסד מעוניין בעזיבת איראן את סוריה. ברור שהוא היה מעדיף להיות השליט האמיתי של סוריה, וקידר מציג אינטרסים כלכליים ואחרים המצדיקים שאיפה זו, אבל להערכתי הוא זוכר איך כמעט איבד את שלטונו (ומשמעות הדבר לא רק מותו אלא מות כל משפחתו וטבח המוני במיעוט העלאווי הקטן שרודה בסוריה מעל 50 שנה), וספק אם ירצה להשתחרר מהכידונים של איראן וחיזבאללה (ושל רוסיה) שעליהם יושב כיסאו.
* תעודת פטירה – השבוע התפרסם בעיתון התנועה הקיבוצית "הזמן הירוק" מאמרי: "הטרגדיה של השמאל הישראלי", שפורסם לפני שבועיים ב"חדשות בן עזר". המאמר נכתב טרם בחירתה של מרב מיכאלי לראשות מפלגת העבודה. המאמר תיאר דינמיקה של מדרון חלקלק וקריאה לחשבון נפש. בחירתה של מיכאלי אינה המשך המדרון החלקלק, אלא מפולת אידיאולוגית. המפלגה שאמורה להיות הממשיכה של תנועת העבודה הציונית; תנועה של הגשמה ציונית, של ציונות קונסטרוקטיבית, בחרה בדרך של שמאל רדיקלי. על פי הסקרים בחירתה של מרב מיכאלי הפיחה חיים במפלגת העבודה, כאשר העבירה אליה את מי שתיכננו להצביע לחולדאי. אבל מבחינה רעיונית, ערכית, בחירתה של מרב מיכאלי היא תעודת הפטירה של מפלגת העבודה. יהי זכרה ברוך!
* הגדרה מדעית – כל מי שמותח ביקורת על מרב מיכאלי מתויג באופן אוטומטי כמיזוגין שוביניסט סקסיסט (וחייבים להקפיד: לא פחות משלוש ההגדרות גם יחד).
* יחי ההבדל – יש הבדל כלשהו בין העמדות של מרב מיכאלי ואלו של מרצ? שאל חיים לוינסון בתוכנית דקלוינסון בכאן ב', והשיב בעצמו: מרב מיכאלי ממוקמת שמאלה ממרצ.
הוא צודק. אני מקווה שהאנשים שהסנטימנט שלהם מקשה עליהם לשלשל בקלפי פתק שהאותיות הכתובות עליו אינן "אמת", ייקחו זאת בחשבון.
* התקפלות מבישה – השבוע התפרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמרי "התקפלות מבישה". כותרת המשנה של המאמר, היא הכותרת שבה הכתרתי אותו – "מחדל ביטחון הפנים". המאמר עסק בדרישה להעביר לידי הצבא את כלי הנשק של כיתות הכוננות בגולן ובגליל (בינתיים שמעתי שכך גם בנגב. אני מקווה שלפחות ב"עוטף עזה" לא ניתנה הנחיה כזאת) בשל החשש מגניבות נשק. קישרתי את ההחלטה הזאת לאופן ההתנהלות הכללי של ישראל בעשור האחרון, בנושא ביטחון הפנים.
לפני פרסום המאמר הזה, הצעתי למערכת "ידיעות אחרונות" בערך עשרה נושאים למאמר. הערכתי שאתבקש לכתוב על אחד מהתשעה האחרים. את מי הנושא הזה מעניין? חשבתי. הופתעתי כשביקשו ממנו דווקא את הנושא הזה. וכבר הרבה זמן לא היה מאמר שקיבלתי עליו כל כך הרבה תגובות כמו בעקבות המאמר הזה. המשותף לתגובות שקיבלתי ולתחושה שלי כשכתבתי את המאמר, הוא תחושת תסכול.
פעמים רבות כתבתי על מחדל ביטחון הפנים ובעיקר על חוסר ההתמודדות עם הטרור החקלאי, כמחדל החמור ביותר של ממשלות נתניהו. מה הסיבה למחדל הזה?
לדעתי, הסיבה למחדל היא חוסר הרצון של ראש הממשלה להתמודד עם הבעייה, כי יש מחיר להתמודדות; פחד מאינתיפאדה, מהפגנות של ערביי ישראל, שיתפשטו ליו"ש ומכאן להפגנות בעולם נגד ישראל ולגינויים. יש לנתניהו נטייה לברוח מאתגרים, לדחות אותם ל"פעם" בעתיד. הבעייה היא שכאשר אנו בורחים מהתמודדות עם בעייה, היא רודפת אותנו. בסופו של דבר לא יהיה מנוס מהתמודדות עם הבעייה, אך ככל שנדחה את ההתמודדות עימה, היא תהפוך למפלצת, וההתמודדות אתה תהיה קשה יותר.
בסופו של דבר, מי שסובל יותר מכל מהתופעה הם ערביי ישראל. אוזלת היד בהתמודדות עם גניבות הנשק, היא אחד הגורמים העיקריים לגל הרציחות במגזר הערבי.
* קווים אדומים – מי שתומך בהזמנת תועמלני "בצלם" להרצות בבתי הספר, בשם חופש הביטוי, צריך לתמוך גם בהזמנת תועמלני "להב"ה". הסיבה היחידה שיכולה להצדיק את הזמנת חגי אלעד להרצות בפני תלמידים, היא האידיאולוגיה הרואה בחופש הביטוי ערך מוחלט, העומד מעל כל שיקול אחר. ואם חופש הביטוי הוא ערך עליון, גם בנצי גופשטיין יכול להרצות בפני תלמידים.
אני רואה בחופש הביטוי ערך חשוב מאוד בכל דמוקרטיה, אך הוא לא ערך עליון, לא ערך מוחלט, יש לו גבולות וקווים אדומים. הזמנת להב"ה ו"בצלם" לבתי הספר היא מחוץ לקווים האדומים, בעיניי.
[אהוד: אילו היה חי כיום – האידיוטים השימושיים האלה היו מגינים גם על הזמנת מאיר כהנא למפגשים בבתי הספר בישראל!]
* מתקפת סייבר – השתתפתי בהרצאה בזום. לפתע היתה השתלטות עוינת על הזום. כניסה בבת אחת של 250 איש, קשקושים על המצגת, מוסיקה רועשת וצרחות בספרדית, וצילומים של חשפן.
מה עושים? כמובן שמיד הושתקו כל המשתתפים בזום אך על המשתלטים הפעולה לא השפיעה. אז התבקשנו לצאת מהזום ולהיכנס מחדש. וגם הם נכנסו מחדש. ניסינו שוב לצאת ולהיכנס מחדש והם שוב נכנסו מחדש. נאלצנו להפסיק את האירוע.
כמה מן המשתתפים אמרו שכבר נתקלו בתופעה. זה נראה כמו מתקפת סייבר.
* ביד הלשון: הר אביטל – הר אביטל הוא הר געש כבוי, סמוך לקיבוץ עין זיוון, בקרבת הגבול עם סוריה, מעל תצפית קוניטרה. ההר הוא חלק מרצועת התלים לאורך קו פרשת המים בגולן. ההר מתנשא לגובה 1,204 מטר מעל פני הים ולמעלה מ-300 מטר מסביבתו. שמו של ההר הוא תרגום של שמו בערבית אבו-נידה (אבי הטללים). כל אזור ההר הוא שמורת טבע, הנקראת שמורת אביטל. על ההר נמצא מוצב צבאי. זכיתי פעם לשרת בהר במילואים, כמפקד צוות החי"ר המאבטח את ההר. לא ממש ידעתי מה עושים אנשי המודיעין שאותם איבטחנו. היו אלה המילואים הקל"ב ביותר שלי – 5 דקות נסיעה מהבית. מהתצפית ראיתי את הבית שלי.
במלחמת יום הכיפורים היה הר אביטל באזור הקרבות הכבדים שרובו נכבש בידי הסורים בימים הראשונים של המלחמה. ההר הופצץ בידי מטוסי חיל האוויר הסורי מיד בפרוץ המלחמה וספג הפגזות כבדות לאורך הימים הראשונים למלחמה, אך בשל חשיבותו המודיעינית הרבה, בוודאי אחרי נפילת מוצב החרמון, הוא לא פונה והמשיך לתפקד ללא הפסקה.
ממזרח להר אביטל פועל הפארק הוולקני, שבו ניתן ללמוד על התופעות הגעשיות. מומלץ מאוד! במרכז ההר נטועים מטעי נשירים של קיבוץ אל-רום.
אורי הייטנר