על אסופת השירים "ברגע נדיר של רגיעה"
מאת צבי סלע
המבקש לקבל מאסופת השירים הזאת פרטים ביוגראפיים על המחבר, ייאלץ להסתפק במועט: ידוע לנו שיש לו גישה אל המקצועות הריאליים – מתמטיקה ופיזיקה – ראו שירים "CALCULUS 101", "קול קורא לשירה מעשית" – והוא גם מפקפק אם מדעים אלה מסוגלים לתאר מציאות. הוא נמצא, כנראה, במערכת יחסים קרובה עם אישה מסוימת, אבל אינו מתנזר מנשים שנקרות במסלול חייו. הוא אב מאושר לנערה בוגרת בשם איילה (השירים "איילה אמיתית", "אותה העיר"). והוא, כנראה, גם אביה של אביגיל (השיר "להיות ודי", "מקיץ בקצה הקיץ", "השנה הזו היא שלך"). במיספר שירים הוא פונה בדיבור ישיר אל בנו ("דבר אליי", "אז מה ככה?" "דברים על ידך"), ועל פי ההקדשה בשיר "העלייה לירושלים" מסתבר ששמו שי. המשורר הוא כנראה סבא לפעוטה מלבבת בשם דני (השיר "דני מהשמיים כבר בת שנתיים"), ואנחנו יודעים שהיו לו פרקי זמן ארוכים בקובה ובארצות הברית – זה פחות או יותר מה שניתן לשאוב על הביוגראפיה של המשורר משיריו.
אבל מבחינת היחשפות פנים הנפש – הקורא זוכה לשפע של פרטים, רובם מאלפים: הוא מעריץ את המשורר דויד אבידן ("המחמאה", "ללכת מכאן", "רק איכמוני", "מזשיר ומזלא"), אבל גם מכיר בחולשת שחצנותו של אבידן בשירה וביחסי אנוש – בשיר "דויד אבידן יורד על זקנה בגן" – הוא מתאר כיצד הנער צבי חיכה בקוצר רוח לפגוש את דויד אבידן הנערץ בגן העיר בשבוע הספר העברי בחיפה, והתפלץ מחוסר הסבלנות שלו כלפי שאלתה המגומגמת של אישה זקנה. אבל סצינה קשה זאת לא הפחיתה מהערצתו לשירתו, וגם לשירתו של נתן זך (ראו גם את השיר "אזמה ככה").
את המשורר שלנו מעסיקה החידה הבלתי פתורה מאז ומעולם של מהות השיר, והקורא מוזמן לעיין בסדרה של שירים ארס-פואטיים, כגון "מילים ברוח", בו נמצא את המילים המאלפות על הנושא: "רק מילים אובדות / ביקום בורח / זו שירה." וכמו כל אמן אמיתי – לעולם לא יהיה מרוצה ממה שיוצא תחת ידו, כך סבר טשרניחובסקי בשיר "הפסל", וכך גם המשורר שלנו: "אף השיר הזה / אם כבר מדברים / רחוק מלהיות מרוצה / שיר הלא חייב שיהיה / לו מה להגיד – " ("משהו להגיד").
בשיר "מה זה השיר הזה פה" הוא מפקפק אם מישהו בכלל צריך שירים, והרי קינה מן המין הזה כבר קראנו אצל י"ל גורדון, כשחרדתו נבעה אז מהחשש להיעדר קוראי עברית. בשיר ארס-פואטי אחר "רק טיוטה" הוא כותב: "מאה פעמים לפחות / קרוב לוודאי שיותר / שאני שב וחוזר / ומתקן אות אחר אות / את השיר הזה, הסורר. // ... לכתוב שיר ביושר משמע / לגעת בבשר שמתחת / האמיתי – ". ובכן, זאת המטרה – "לכתוב שיר ביושר."
בתוך השיר הארס-פואטי "עצה קטנה למשורר מתחיל" נוספת עקיצה לכיוון המבקרים: "אך דבר אחד בלבד בחלד אף גרוע יותר / ... ממשורר זחוח דעת גרוע ורע: / זה כמובן מבקר זחוח-דעת גרוע ורע".
נימה פסימית על שירת עצמו, ועל שירה בכלל נמצא ב"שיר אהבה": "הייתי רוצה עוד לאמור להם דבר מה, / משהו שעוזר, אבל אני לא משורר. / אז מה בעצם נחוץ כאן עוד שיר עגום / אם שירים אף פעם לא פותרים כלום? // גם לא שירי אהבה."
גם השיר "מזשיר ומזלא" (חיבור המילים אולי בהשפעת דויד אבידן הנערץ) הוא שיר ארס-פואטי, והוא מסתיים בשורות המדהימות הבאות: "שיר הוא לא שיר – / (כלום לא יעזור) / אם כתב אותו / דורי מנור."
ממש לא ברור מדוע הקביעה הקטגורית הזאת, כי מנור הוא משורר ומתרגם מאוד מוערך, הוא זכה להסכמה ברורה מצד דן מירון, החוקר והמבקר הקפדן, וגם הוענקו לו פרסים יוקרתיים כמו פרס עמיחי, פרס טשרניחובסקי, פרס היצירה, פרס אביר מסדר האומנויות של צרפת. אבל כבר לימד אותנו ג' שופמן שייתכן מאוד כי על אותו יוצר – פלוני ידרג אותו כגאון עולם, ואלמוני יפסוק: גרפומן!
האסופה שבידינו גדושה בשירי אהבה מרטיטי לב: "אלייך מוליך אני את מנחת שמחתי / רק לך נוגה היופי הזה שאיתי, ראי – // לך הצמרות, לך השמיים / לך הרוח, לך המים – // כי את, יעלת החן, / לי אמרת / כן." (השיר "כן").
בשיר אחר ("סרנידד") מתוארת אהבתה הלוהטת של אישה החוששת שינטשו אותה: "אני יודעת אותך, / בתוך תוכי / עד כלות אהובי / הישאר עימי – / אתן לך את כל / שאתה צריך, אחי / ואתה הוא כל / שצריכה / אני." (ראו גם "השיבה לטרינידד").
ובשיר "אבישג כבר לא גרה פה יותר" הוא חורז: "מה לך אתן אני, בעבור / פלא נעורייך, צחות חיוכך, / ... אני שדבר לא נותר / בליבו הסגור, הלבן / מלבד הלחש המשביע / של תנועת / ירכייך?" (ראו גם את השיר "חיי משפחה בפרברים").
יש עוד שירי אהבה – אהבה בת השמיים – באסופה, אבל נסתפק באלה, ונפנה עכשיו מבט אל השירים הארוטיים: "אני בא בה / את שדייך לשדוד / כעלי באבא / את שלל חמודותייך לחמוד / אני יוצא ובא בה / את ביתי הטוב / לוהט לוהט אני כלַבָּה / בעמקי תוכך מה רטוב..." (השיר "בא בה").
"זאתי יש לה / את התחת הזה / העצום / צמד ירכיים / שהיו / מפילות מידי רובנס / את שלל מכחוליו / כמו כלום" (בשיר "קריאולית שלי").
ראו עוד שירים ארוטיים שבהם מתוארים יחסים עם נשות קובה מכל הצבעים: "לכי לך", "רק איכמוני", טיילת בתכלת", וכן שלושה שירים "לאלפנדרה".
כתיבה "עממית", או מה שהילדים נהגו לכנות בשם "מילים גסים" – נמצא ברבים משיריו שנתחברו בהשראת השהייה בקובה: "עכשיו, קומפניירו, / היא מסבירה בנחת, / אני אותך רוחצת – // כי הלילה אני נחרצת / ללקק אותך בתחת – אחר כך, אולי / אמצוץ לך שוב, נופחת / אבל רקצת ודי – / כי הלילה אני רוצה / שתדפוק אותי בתחת / אבל עד הסוף, / קוואלירו – / אז, אתה בא?" // "למה לא?" / אני אומר – "על הזין / המוות." (השיר "העלמה והמוות").
המשורר מפנה את הקורא, ללא ספק אל היצירה של שוברט "העלמה והמוות", בה יש שיח בין עלמה המבקשת להמשיך לחיות, ואילו המוות חופן אותה (לכן הסוף הכביכול בלתי צפוי של השיר שלנו). היצירה הזאת היתה השראה לסרט של רומן פולנסקי ולמחזה של אריאל דורפמן.
אנו רואים, אם כן, את נתיב הפיוט דווקא במה שנראה כלפי חוץ כשיח ביבים. שיח כזה ימצא הקורא גם בשירים "שיר חשק", "מות המשורר", "אילמים ודברים אחרים", "יולייסי ברגע נדיר של רגיעה", "רק הים" "שפויים בלילה", "כסַפָּן נדהם על ימייך אהלך".
שלושה נושאים עיקריים מעסיקים את האמנות בכלל, ואת השירה בפרט: הארוס (הבאתי טעימה לעיל), תנטוס, כלומר העיסוק המטריד במוות שהוא גורלו של האדם – עיסוק במוות ובכל מה שקשור למוות; והנושא השלישי – התמודדות עם האל – כניעה לאל, או מרד בו.
רמז על אימת המוות ברגעי גן העדן כבר מצאנו בשיר "העלמה והמוות", אבל באסופה שלנו נמצא שירים לא מעטים, כמו "בכחנליה אהבתי / או השמועה אודות מותי" (אגב, לשירים רבים בקובץ יש יותר מכותרת אחת): רופא "מקציב" שנתיים של חיים, והפתרון – כמו ב"העלמה והמוות" – להתעלס, והפעם לא עם אישה אחת, אלא עם שלוש.
בשיר "סידורים מוקדמים" מעיר המשורר שהמוות הוא ממין נקבה בשפה הספרדית. השיר "למות" מתאר בתמצית את גורלו של האדם: "מת אבי / מתה אימי / מתה אדמתי / עכשיו תורי / למות." ולחטיבה הזאת הייתי מצרף גם את השיר "עצירה קצרה בשכונה של אלברט איינשטיין", בו מתוארים ימיו האחרונים של הגאון, ושבסופו המשורר שואל מי הבוגד הגדול – המדע, או אלוהים?
וכן, יש למשורר דין ודברים עם אלוהים, דין עקר, שהרי שלא כמו בספרי האמונה, בהם האל נמצא בדו-שיח עם האדם, הרי שהאדם "המדעי", שהשתחרר מכבלי המיתוס, אין שום גישה אל העולמות העליונים, והאמונה, אם ישנה, יכולה להוביל בהכרח למפח נפש. בשיר "עצה לאלוהים או: לא המתים" הוא כותב: "סלח להם / אבי (ארמז לרפליקה של ישו). / חטאיהם, תודֶה, / קטנים בהרבה / משלך עצמך, / ... הלא בעצם מיתתם הרעה / אחד לאחד כיפרו / על אופל / עוונותיך."
כעס על אלוהים (בעצם על מי שעיצב את הדמות המבהילה הזאת) מופיע בשיר "קדיש יתום" – המשורר איננו מבין מדוע צריך לקלס את האל ברגעי האבל הקשים, ומדוע בארמית? הרי הקדיש היה צריך להיות מופנה אל האדם שמת, ולא אל האל שהמית אותו: "אף לא מילה מזוינת כעת / על אבא שלי, ששם באדמתו / לפניי מוטל, מת." באין קדיש כזה, הוא מחבר לאביו קדיש, שכל שבחיו מופנים לאב שאיננו עוד, ולא לאלוהים. ראו גם בשיר "אתה" את המילים הכואבות: "אך כך או כך / אתה (האל) הלא בשלך – / לעולם לא בא, / לעולם לא בא."
אני מבקש להקדיש מקום גם לפרוסודיה של הקובץ הזה: בניגוד למה שמקובל היום בשירה המודרנית, כמעט כל השירים בקובץ מחורזים "חריזה מגיחה", כלומר, מדי פעם חש הקורא בהתנגנות המילים, והוא נוכח לדעת שהסיבה היא כי חרוז, אולי לא צפוי, הגיח מאנשהו. אבל יש גם שירים שהחרוזים בהם מופיעים בסדר הקלאסי, כגון בשיר "עצה קטנה למשורר המתחיל": "יש רק דבר אחד יותר גרוע / ממשורר זחוח-דעת באבוהה – / (לא, זו לא בת זוגך הנאה השבוע), זה כידוע משורר זחוח דעת גרוע." חרוז קלאסי כנ"ל גם בשירים "סנטיאגו דה קובה". "פולחן האביב".
"בני הדוד" של החרוז הם האנאפורה והפזמון – לדוגמה בשיר "תאמיני אני לא" מופיעה המילה "יש" בראש ארבעת הבתים הראשונים; ובשיר הזה נמצא גם פזמון משודרג: "ראיתי את זה בעצמי", "שמעתי את זה בעצמי". ראו פזמון גם בשיר "אל תצא". בשיר "סבא רבא שלי היה היפי", ובשיר "שירה רצינית" הפזמון "ואם תאהבי אותי מחר?"
אנאפורה נמצא גם בשירים "רגע" ו"אמן השכחה".
מדי פעם נוקט המשורר בסינאסתזיה (מטפורה המערבבת חושים): "שותתים עלטה" (בשיר "אל תצא"). בשיר "טיילת בתכלת" נמצא מטפורה רעננה: הים עושה סלטה מורטלה כדי ללכוד תשומת לב, ועוד ציור יפה באותו השיר: "ואז אשק לך אם אעז על פתיעת השפתיים", המילה "פתיעה" מזכירה בצליל את המילה פתיחה – וכך נוצרת תמונה חדשה רעננה.
בשיר "קינה" מופיעה מילה ייחודית למשורר זה – "לתפתף" שמשמעה, כנראה, לטפטף כמו על תוף; ומילה ייחודית אחרת בשיר "פארק פראטרנידד" – "צוחנת", כנראה נגזרת מהמילה "צחנה".
באסופה שלנו נמצא גם אליטרציות: (האל) "לא שיווה, לא שעה / לשוועתי" (בשיר "לאלפנדרה, עוד דבר"; "זכר זכרותך המזדקרת" בשיר "אחר כך", "איוושת אישה" בשיר "כל אימת שאת". בשיר הזה יש גם ארמז מקראי: "אל תשלח ידך אל הנערה".
יש בקובץ שיר הכתוב בשורות ארוכות כמו פרוזה ("השיבה לטרינידד"), ושיר המעוצב כמשולש ("ציד").
יש עוד רבות לומר על קובץ השירים המעניין הזה, כמו שירים המזכירים את המהפכה בקובה, את העוני בארץ המיוחדת הזאת, אבל ארשה לעצמי להזכיר רק עוד שיר אחד שמשך במיוחד את תשומת ליבי – "הסיפור שלה": "אני כת של איש אחד. //... אחרי ככלות הכול, / אם נדבר פה גלויות, מה אני / אם לא זיוף רשלני שלי עצמי, / של מי שחשבתי שאהיה / כשאהיה גדול?" – שיר זה מתכתב עם שירו של אלתרמן "איגרת", המלין על כך שיש באדם "תאומים", והמזוייף רוצח לאט לאט לאורך כל החיים את המקורי והאמיתי.
הקובץ שלפנינו מפגיש את הקורא אוהב השירה עם יצירות ייחודיות שמעוררות מחשבה, ומנתבות אל הפיוט, הגם שלעיתים בנתיב של בוטות.
משה גרנות