גיליון 416, דצמבר 2020 – ינואר 2021

התפעלתי מהמסה של אלכס גורדון על האב ליאוניד פסטרנק, ובנו בוריס פסטרנק. אני לא הייתי מודע למחשבות האוטו-אנטישמיות של פסטרנק הבן. בזמנו היתה "חובה" לקרוא את הספרות הרוסית הדיסידנטית – "המדור הראשון", "ארכיפלג גולג", "יום אחד בחיי איוון דניסוביץ'", "אגף הסרטן" של סולז'ניצין, וכמובן גם "דוקטור ז'יווגו" של בוריס פסטרנק. אני זוכר שהקריאה היתה קשה, אבל משתלמת. אינני זוכר את ההערות האלו של גיבורי ספרו כנגד יהודים והיהדות. המסה של אלכס גורדון מתארת איך הוא סלד מיהדותו, ונמנע מלהיפגש עם יוצרים יהודיים, וגם נמנע מלהביע דעה על האנטישמיות הרוסית, גם בתקופה הסטליניסטית, על הפוגרומים, על עלילת בייליס, ובהמשך גם על השואה. המסה הזאת גילתה לי ממש דברים שלא ידעתי, ולא שיערתי, והיא גם מפגישה את הקורא עם הרמן כהן, שמעון דובנוב, מקסים גורקי, אברהם סוצקובר, פרץ מרקיש. ומה שמעניין שדווקא אישים רוסיים הביעו הערכה ליהודים וליהדות, ושאט נפש מהאנטישמיות (גורקי, בורדיאייב ואחרים).

לגבי תופיק זיאד – אני סבור שטוב עשיתם שהבאתם את שיריו – אסור לאטום עיניים ממצוקתם של ערביי ארץ ישראל. יחד עם זאת, צריך לשים לב לכך שהוא מייחל ל"סיבובים" נוספים, על כל המשתמע, ומציע לנו, כמו ערפאת, לשתות את מי הים. הוא מדבר על כך שהוא (כנראה כמייצג את אחיו) עומד בפני מדכאיו יתום עירום ויחף, ואין לו כסף לקנות נייר, לכן הוא כותב על גזע עץ זית – קצת מוגזם לומר דברים כאלה על עצמו כשהוא משמש תחת השלטון "המדכא" ראש עיר וחבר כנסת. הוא מזכיר את המאורעות הנוראים בכפר קאסם ובדיר יאסין, וזכותו כמובן להתעלם ממבול הזוועות שבני עמו הטביעו בו את בני עמנו בנהרות של דם ממאורעות תרפ"א ועד לזוועת האוטובוסים, בתי הקפה והמלונות המתפוצצים בשל מחבלים מתאבדים שבוודאי יזכו אחרי מותם בשבעים בתולות.

רן יגיל כותב על ספרה של יערה בן דויד – ספר ראוי, גם אני כתבתי עליו.

מצא חן בעיניי הניתוח של אילן ברקוביץ' על שירו האבסורדי של אריאל זינדר: נהג לוקח טרמפיסט מחבל למסגד אל-אקצא, למרות שהוא דוקר אותו במברג. אגב חוקרים טוענים שמסגד אל-אקצא נמצא בסעודיה, ולשם הגיע מוחמד, ו"ההעברה" לירושלים היא בבחינת מוטציה היסטורית של האימפריאליזם המוסלמי. באשר לסונטות של שקספיר המוזכרות ברשימה – אני מכיר תרגום נפלא של זיוה שמיר ("עיני אהובתי", ספרא 2011).

אביבה לוי כותבת על ספר שיריה של רחלי אברהם איתן, שיש בהם שאיפה למיזוג תרבויות: ריקוד קרקוביאק ליד ריקוד דעסא, וכן הקורונה שהיא ריקוד מקברי של הטבע.

טל שמיר כותבת על שיריה של איריס קול שהוציאה את ספרה בהוצאה עצמית, שבוודאי צמצמה את הוצאותיה, שהרי משורר היום נאלץ לממן את הוצאת ספרו, ואם זה מתבצע בהוצאה – הרי גם הוצאה צריכה להרוויח. לכן הוצאה עצמית היא פתרון טוב. קראתי את השירים שהובאו ברשימה, והם בעיניי עוצמתיים מאוד.

יפה עמנואל בנימיני כותבת על הרומן של ציפי קליין "אי-לידה", זכר לגזירות גטו קובנה, שם נולדה ילדה, למרות האיסור ללדת ילדים, והוענק לה השם המרטיט הזה. התינוקת הוברחה מהגטו וגודלה אצל ארבע אימהות ושלושה אבות (כמו בהגדה של פסח...)

יוסי ברנע כותב על ספרו של גדי טאוב "ניידים נייחים", על אליטות שמסכנות את הדמוקרטיה. לא קראתי את הספר הזה, אבל ההתרשמות היא שהוא לא ממש מחבב את ראש הממשלה (משווה אותו לטראמפ, לארדואן, לאורבן).

שלומית שחר כותבת על המתח בין אבות לבנים בעולם העתיק, בימי הביניים, בהווי האצילים ובקיבוץ הארץ-ישראלי – שהבנים מורחקים מההורים למנזרים, לפנימיות, לחדר ילדים. האיור המרכזי: קרונוס שבולע את ילדיו, ואדיפוס ההורג את אביו.

לא ידעתי שליאורה סומק כותבת פרוזה – הסיפור שלה "מבחן בד" מתאר את קורותיה של משפחה יהודית בעיירה טארגו פרומוס שבמחוז יאשי שברומניה. הסיפור לא קל לקריאה, ונאלצתי לחזור מספר פעמים על פסקות מסוימות כדי להבין את הרצף.

עמוס לויתן כותב הפעם על פרופסורים המגדירים עצמם "מזרחים" – חביבה פדיה, יוסי יונה, יהודה שנהב. אני אוהב לקרוא את לויתן, אלא שהפעם דבריו הם קצת "פרווה".

קראתי עוד, אבל אסתפק בזה.

משה גרנות