רַק עוֹד שְׁתֵּי תַחֲנוֹת לְסוֹפוֹ שֶׁל הַקַּו,
הַנּוֹף מִשְׁתַּנֶּה, קְצָת צָחִיחַ עַכְשָׁיו,
נוֹסְעִים מְעַטִּים נִשְׁאֲרוּ בַּקָּרוֹן,
מַבִּיטִים זֶה בָּזֶה, מִי יֵרֵד אַחֲרוֹן?

בַּקָּרוֹן הַסָּמוּך – מְשַׂחֲקִים יְלָדִים,
נַעֲרָה שָׂמָה ראשׁ עַל צָעִיר בְּמַּדִּים,
הָרַכֶּבֶת דּוֹהֶרֶת, הַקַּו מִתְּקַצֵּר,
הַקָּרוֹן בּוֹ נָסַעְתִּי – סוֹפִית יֵעָצֵר.


אבא

כְּבָר נָסַעְתִּי פּה פַּעַם, עִם אַבָּא שֶׁלִי,
הוּא שָׁתַק, כָּרָגִיל וּבְאוֹפֶן כְּלָלִי,
וְלִפְנֵי שֶׁיָּרַד, וּבִכְדֵי לְהָקֵל,
הִגַּשְׁתִּי לוֹ כּוֹבַע, צָעִיף וּמַקֵּל.

הוּא חָבַשׁ אֶת הַכּוֹבַע, כָּרַך הַצָּעִיף,
וְהָיְתָה הֲבָנָה בַּמַּבָּט שֶׁהִרְעִיף
כְּשֶׁיָּרַד לָרָצִיף, עֵת עָצַר הַקָּרוֹן,
וְהִשְׁאִיר לִי מַקְלוֹ לְמִקְצֶה אַחֲרוֹן.

וְנַסַעְתִּי חָזוֹר, וְנַסַעְתִּי הָלוֹך,
וּמָצָאתִי עַבְדוּת וּבִקַּשְׁתִּי לִמְלוֹך,
וְשָׁבַרְתִּי מַקֵּל וּמָשַׁכְתִּי בָּחוּט
לָעֲצוֹר הַקַּטָּר אֶל מוּל פֶּרַח הַזְּכוּת.
עקיבא נוף