מתוך "ספר השורש הבוער – מבחר ושירים חדשים" עקד, 2010, עמ' 41

זיכרון לילד, לשיר ולמלאך
רק צריף וַחֲשֵכָה.
קרעי-מִלים הרחישו בָּאֲוִיר
כְּאִלּוּ באו מתוך פֶּה פָּעוּר מעט.
באין-אונים נזקף על דרגשו הילד, הניע יד.
בְּדַל עִפָּרוֹן רשם שורה.

מן הדרגש בקע קול נשימות מהיר,
אך איש לא שם לִבּוֹ לילד הרועד, עת כי בְעֹמֶק הבשר
נגע בו המלאך, זורה אֲוִיר גבישי וּמְטֹהָר.
ונע כל העולם בין טוב ורע.

הילד נאנח. הָאֵם נִגְּשָה בחרדה אל הַדַּרְגָּש:
"מדוע לא תישן?" אולם נשמע רק מַעֲנֶה הולך-נחלש
כמו גמגום, עד ששקע הילד בְּחָלְיֹו;

ולא ידעה הָאֵם לְמוּל הגוף החם,
כי ברית-חיים כרותה בין דמות מלאך סודי וְנֶחֱלָם
ובין הילד שגופו בְּמִלּוֹת שיר
בוער כֻּלּוֹ.
(2010)

השיר בנוי במבנה של סונטה, אך למראית עין אין כאן הקפדה על הקווים הקלאסיים של סוגה זאת: בשיר יש 14 שורות, והוא בנוי מארבעה בתים, כששני הראשונים הם בעלי ארבע שורות, ושני האחרונים בעלי שלוש שורות – ואלה בהחלט ממאפייני הסונטה, אך בשיר זה יש גם "פרצות" לא מעטות מהמסגרת הנוקשה של הסוגה הזו: שורה ראשונה ושורה אחרונה מחולקות לשניים, אורך השורות והמקצב אינם אחידים, והחריזה, ממבט ראשון, היא רופפת ביותר: בבית הראשון אין כלל חריזה פנימית, אך באורח מפתיע לחלוטין מתחרזת השורה הראשונה בבית הראשון עם השורה הראשונה של בית שני (באוויר – מהיר), והשורה האחרונה בבית הראשון עם השורה האחרונה בבית השני (שורה – טוב ורע). בבית השני יש כבר רמזו של חרוז פנימי בין שורה שנייה לשורה שלישית (הבשר – ומטוהר). החריזה הולכת ומתהדקת בשני הבתים האחרונים: שתי השורות הראשונות בכל בית מתחרזות (הדרגש – הולך נחלש; החם – ונחלם), והשורה השלישית בבית השלישי מתחרזת עם השורה השלישית בבית הרביעי (בחוליו – בוער כולו).
למדנו מ"שירי סוף הדרך" של לאה גולדברג, שכאשר משורר/ת מבקש/ת להצביע על המקום בו נמצא המסר העיקרי בשיר – הוא/היא מקפיד/ה באורח מיוחד על עניינים של פרוסודיה. בשיר ג' מתוך קבוצת השירים הנ"ל מושקע לא רק חרוז משובח, אלא גם מקצב ומשקל, שאין להם זכר בשני השירים הראשונים.
נדמה לי שזאת הכוונה הנסתרת בסונטה שלפנינו: ככל שהקורא מתקדם בקריאה, הוא נעשה עד לווירטואוזיות שהייתה מוחבאת בתחילת השיר, ואשר הולכת ונחשפת בהמשכו.

לא נותר עתה אלא לבדוק את הסיבות להחלטתו של המשורר לבחור במבנה שלפנינו, ולשם כך חובה היא להתחקות אל הסיטואציה הבאה לידי ביטוי בשיר: מסתבר שהשיר מספר על ילד ששוכב על דרגש בצריף ששוררת בו חשיכה, ואימו הדואגת לו מוצאת שהוא קודח מחום.
צריך להודות לפרופ' נורית גוברין ש"הרשתה" לקוראי הספרות ולמבקריה לצאת מתוך היצירה אל הרקע שלה ואל קורות חייו של היוצר. ובכן, מי שמכיר את קורות חייו של איתמר יעוז-קסט, וקרא את שירתו, יודע שהוא ניצול שואה, שנעצר במחנה ברגן-בלזן, וכי בתוך הגיהינום שהיה שרוי בו בשנים 944 -1945 החל לכתוב שירים בשפה ההונגרית, שירים שתירגם בעצמו לעברית בבגרותו*. יש סבירות גבוהה שהסונטה שלפנינו, אם-כן, מתארת איזה זיכרון ממחנה הריכוז, כשהאסירים שוכבים על דרגשים, ובשל תנאי היגיינה הקשים והאוכל המועט – סכנת חולי מרחפת מעל ראשיהם, חולי אשר נחשב לחטא בעיני הקלגסים הנאצים, חטא הראוי לעונש מוות.
האֵם בסונטה שלפנינו חרדה לשלום בנה, והיא רואה לנגד עיניה רק את ילדה היקר שחומו עלה, ואילו עבור הילד עצמו התרחש נס: בתוך הגיהינום הגיע מלאך "סודי ונחלם" וכורת עימו ברית – ברית ההשראה, שבזכותה "בדל עיפרון רשם שורה". בתוך הגיהינום נוגע המלאך הזה בעומק הבשר, "זורה אוויר גבישי ומטוהר" (במחנה ריכוז!).
כעת מתבהרת, לדעתי, הסיבה לדחיסות הצורנית לקראת סוף הסונטה: המפגש עם מלאך ההשראה מאיין את עליבות הדרגש, את המחלה, את הדאגה ואת סכנת המוות – הילד שמלאך השיר נגע בו – גופו בוער כולו במילות השיר.
לסונטה שלפנינו יש, אם-כן, קווים ארס-פואטיים – הסונטה שרה הלל ושבח להשראה שיש בכוחה לגבור על מצוקה ועל חולי.
משה גרנות
* ראו "על כף ידו של חורף – שירי הילד פטר קסט 1944-1945 ברכבות במחנה ברגן-בלזן וסמוך לשחרור", עקד, יד ושם, 2006