על הספר "שורשים" מאת דרור כרם
הוצאת תפרים, 2021, 98 עמ'
כשעליתי לארץ בפברואר 1951, נקלטתי יחד עם משפחתי במושב העובדים כפר יחזקאל שבעמק יזרעאל, מושב שמייסדיו היו בני העליות השנייה והשלישית. בימים ההם היו בני המושב שבעי קרבות ועטורי ניצחונות כבירים: הם מרדו בהורים ובמסורת של ייחולים לקץ הימים, והיגרו לארץ שרוששה את יושביה וכילתה אותם. הם מרדו באופי שסיגל לעצמו היהודי במשך דורות בשבילֵי הדמים של ההיסטוריה. הם חתרו בהחלטיות לברוא יהודי חדש, שמתעב מסחר ועסקי אוויר ושתדלנות וגינוני ייחוס ולמדנות לשמה. הם חתרו לברוא יהודי שמתקיים מעבודת האדמה, שמוציא לחם מן הארץ בזיעת אפיו, שמגן בגופו על בני ביתו, שקם ועושה, ולמרות שהוא שב ונכשל, הוא איננו מתייאש מן העשייה.
כשאני הגעתי לשם, הם כבר הספיקו להילחם בקדחת, בחום הנורא של קיצי העמק ובבוץ הטובעני של ימי החורף, הם הספיקו לעבוד בפרך במלאכות שלא הכירו אבותיהם מזה עשרות דורות. הם כבר הספיקו להקים בעשר אצבעותיהם כפרים יפיפיים בלב השממה ולהגן עליהם מפני מתנכלים. הם הספיקו להתארגן בגופי מגן לאומיים, והם כבר הספיקו להקריב על מזבח האידיאל של הקמת מולדת חדשה את מירב הקורבנות שהקריב היישוב לפני ובעת מלחמת השחרור. הם היו חוד החנית של המתנדבים בעם.
כשהגעתי לשם, הם היו כבר אחרי ככלות הכול: היו להם בתים קטנים ויפים טבולים בירק, הפרות געו ברפתות, והתרנגולות קרקרו בלולים, המטעים, שדות הבר והשלחין הרנינו את הלב ביפעת עלוותם ו... אותיות החרותות בשיש המצבות הזכירו לכול את מחירה של החירות, את מחירו של החלום.
ואחרי הקזת הדם הנוראה ההיא הם לא ביקשו להינפש, לא נזקקו להפוגה – הם נרתמו מיד למשימה החדשה, בפניה עמד היישוב באותם ימים – לקלוט את העלייה האדירה שהציפה את הארץ, לקלוט אותנו, את אלה שמקרוב באו, שניקרו לכאן, לא משום אידיאליזם לאומי-מוסרי, אלא משום ששם היתה בעירה נוראה, ואילו כאן היה סיכוי למצוא מקלט.
עבדתי על ידם בשדה, וחשתי בליבי ייאוש נורא משום שידעתי שלעולם לא אצליח לעמוד בתחרות עימם בדילול התירס, בעישוב ערוגות הצנונית, בקציר האספסת בחרמש, בקטיף ההדרים. הם, למרות גילם, היו מהירים, מיומנים, בוטחים ושקטים, ובעיניי נדמו ליצורים על-אנושיים. אלה היו התחושות שלי, אך מעולם לא חשתי יחס של התנשאות מצידם, מעולם!
הם היו שזופים, שריריים, לבושים בפשטות נזירית – טולסטויים מהלכים במרחק של מגע יד! וכשהמולדת נזקקה להם (ומתי היא לא נזקקה להם?) – הם ובניהם התנדבו ליחידות הצבא הקרביות ביותר, מבלים שבועות וחודשים במילואים, כשמשקיהם משוועים לידיים עובדות. הם דיברו עברית מלרעית, כאילו היתה זאת שפת אימם מאז ומעולם, ובראו בעמל, ביזע ובדם עולם אמיץ וחדש שלא היה כמותו בשום מקום בתבל.
וכל ההקדמה הזאת באה לרמוז על יחסי לספר שהגיע לידי בעצם קיומו של הסגר השלישי מאימת מגיפת הקורונה – הלא הוא ספרו של דרור כרם "שורשים". את דרור הכרתי במסגרת עבודתי כמפקח כולל במשרד החינוך, שכן הוא היה מזמין את מערך הפיקוח להשתלמות שהיה מארגן במקווה ישראל בנושאים שונים בתחום החינוך, ההגות וההיסטוריה, שם הצליח דרור לגייס להרצאות את מיטב החוקרים, ואת המפעל התרבותי המעניין הזה הוא אירגן בתוקף תפקידו כמפקח בחינוך ההתיישבותי.
דרור דאג גם להעלות על הכתב סיכום ההרצאות בכנסים אלה בחוברות מאירות עיניים בשם "מגוונים". דרור הוא בן זקונים לזוג חלוצים – אלימלך קרמר, לימים – כרם, ואשתו – מניה גלצ'ינסקי. כל מה שהזכרתי בהקדמה הנ"ל מתגשם הלכה למעשה בחיי הוריו של דרור: בהיות אלימלך בן 16 (1912) הוא בורח מהבית, ובניגוד מוחלט למצוות הוריו, הוא הולך ברגל מקרקוב לטרייסט, ושם בסיועו של ארתור רופין הוא עולה ארצה. גם כאן הוא מסייר בארץ ברגל, עובד בחקלאות ברחובות, בחולדה בקבוצת באר-טוביה, שומר לילה בגדרה. הוא מתנדב ל"גדוד הראשון ליהודה 38" במלחמת העולם הראשונה, ואחר כך ל"גדוד קלעי המלך 40". בתום המלחמה הוא נושא לאישה את מניה גלצ'ינסקי ומתיישב, בין ראשוני החלוצים, במושב עין טבעון, שלימים ייקרא כפר יחזקאל.
מניה עלתה עם הוריה ב-1913 מקישינב, וכאן עבדה בפרדסים בפתח-תקווה, בן שמן, חולדה, ביריה, מחניים. השתלמה בעבודה ברפת, בגן ירק, והצטיינה בעבודת הדיש – והרי מדובר בנערה עירונית, שאבות אבותיה מעולם לא התנסו בעבודת האדמה. לזוג נולדים ארבעה ילדים: שמואל, בת-שבע, מנחם ודרור, בן הזקונים (נולד ב- 30.11.1934), והוא מחבר ספר הזיכרונות הנדון.
אני רק ארמוז על החיים הקשים של החלוצים בימים ההם בעין טבעון: הם גרו באוהל עשוי מחצלות, לימים עברו לגור בצריף עץ, ורק לאחר שנים זכו לגור בבית צנוע בן שני חדרים. הם סיקלו את אבני הבזלת כדי שאפשר יהיה לעבד את השדות. ברור שלא היה כביש, והבוץ בחורף הקשה על נעלי האדם ועל פרסות הבהמות. המיטות נבנו מארגזי נפט, הארון היה ארגז תפוחי זהב, הכביסה בגיגית, הבישול בפרימוס, והמאור – עששית נפט. חרשו במחרשה ערבית, זרעו ביד, קצרו בחרמש, וכמובן חלבו את הפרות ביד. את הלחם (על הרוב מקמח שעורה או דורה) אפו בתנור שהיה בנוי מחבית מדופנת בטיט. הבן שמואל והבת בת-שבע הולכים בעקבות אביהם ומתנדבים לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה.
לאחר החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל, מתחילות התנכלויות הכפרים הערבים שמסביב לכפר יחזקאל. ערביי זרעין מפוצצים גשר, ותלמידים נאלצים לנטוש אוטובוס וללכת ברגל קילומטרים עד המושב. הירדנים מפוצצים את מפעל המים בנהריים ואת קיבוץ גשר, השכנים הערבים מציתים את השדות. שמואל שוב מתנדב, לחיל השדה של ההגנה.
דרור משרת בצה"ל בנח"ל, ובמבצע סיני משתתף בקרבות במסגרת המסע הארוך לאורך מזרח סיני, מסע שעברה חטיבה 9 שבראשות המח"ט האגדי אברהם יפה.
כיוון שמשק במושב עובדים אינו ניתן לחלוקה, יורש את הנחלה רק בן אחד, או בת אחת. שמואל ירש את המשק, ואילו דרור ניתב את דרכו לשדה החינוך: למד חינוך בבית ברל למד באוניברסיטה לשני תארים. הוא היה מורה נערץ, ובשל הישגיו המרשימים בשדה החינוך הוא קודם לדרגת מפקח בחינוך ההתיישבותי, כפי שהוזכר לעיל.
בזמנו קראתי בהתרגשות את זיכרונותיה של אורה מצליח-קיפר, בת למשפחת חלוצים, שכנים למשפחת קרמר-כרם. היא תיארה את העקשנות, המסירות וההקרבה של הוריה לאחוז בקרקע המולדת. הפעם זיכה אותי דרור כרם בזיכרון מפעים לב על נפילים שהיו בארץ, שאנחנו חייבים להם את אחיזתנו כאן.
משה גרנות