[פורסם לראשונה בגיליון 1408 בתאריך 7.1.2019].
לית מאן דפליג שעמוס קלויזנר-עוז ז"ל היה ועודו הסופר המצליח ביותר בישראל וספריו נמכרים במיליונים בארץ ובעולם. בשורות הבאות אין ברצוני לכתוב על יצירתו הספרותית, יצירה שתיבחן עוד במבחן הזמן, אלא על הפרסונה שיצר לעצמו כנביא, איש המוסר, האדמו"ר של השמאל.
בהשפעת הספרות הרוסית הגדולה ודמותו של טולסטוי, התנאה קלויזנר-עוז בהיותו מעין נביא, מופת מוסרי, או מצפן מוסרי, מה שבעבר נהגו לקרא "הצופה לבית ישראל".
בגיליון חגיגי של "הארץ", שהוקדש ליום הולדתו ה-70 הוכתר עוז בתואר "האדמו"ר של השמאל". "המצפון של השמאל" ("הארץ", גלריה, 8.4.09)
הגדילה לעשות צביה ולדן, בתו של שמעון פרסקי-פרס, כשהכתירה את עוז לא סתם נביא, אלא ה"נביא הפרטי של אבי."
עמוס קלויזנר-עוז התנאה בעוד תואר, בתואר "בוגד". הוא השווה עצמו ליהודה איש קריות כשאמר "אני עונד את התואר בוגד כמו אות כבוד על דש בגדי. כוניתי בוגד פעמים רבות בחיי, ואני חושב שאני בחברה נהדרת. ההיסטוריה מלאה באנשים, נשים וגברים, שהקדימו את זמנם והואשמו בבגידה על ידי כמה מבני זמנם."
עוז לא הסתפק בזאת ובראיון לתוכנית "BBC Newsnight" בבריטניה לקידום המכירות של ספרו "הבשורה על פי יהודה" אמר כי "לכנות את ישראל התגלמות השטן זה לגיטימי."
http://e.walla.co.il/item/2997290
גם נשיא חצי המדינה, ראובן ריבלין, בהספדו אמר: "לא פחדת להיות מיעוט ובעל דעת מיעוט. אפילו להיקרא 'בוגד' לא פחדת. להיפך, אפילו ראית במילה הזו עניין של כבוד."
כתיבת המילים "עוז" ו"בוגד" בגוגל אינה מביאה אפילו תוצאה אחת של קריאה לעוז "בוגד", אך ההתנאות בדימויו כ"בוגד" נראתה לו כנראה הכרחית.
אין הכרח לסופר גדול שיהיה גם נביא ומצפון מוסרי, השאלה היא אם דימויו של עוז ככזה נאמן למציאות, והאם היה בוגד ובמי?
באוטוביוגרפיה הנפלאה שלו "סיפור על אהבה וחושך" מספר עוז, איך עקב טרגדיה משפחתית הגיע כנער, ממשפחה ימנית-רביזיוניסטית-ירושלמית, לחיות כילד-חוץ בקיבוץ חולדה. מימיו בקיבוץ, בנה את עצמו קלויזנר, (מעתה עוז העברי-צברי), כסמל השמאל הסוציאליסטי הישראלי היפה והצודק. עוז היה דמות הפוסטר של "הקיבוצניק". הנער יפה הבלורית והתואר, המיישב את הארץ, מסתפק במועט, ומקים חברת מופת סוציאליסטית-שוויונית.
והנה, דומה שמה שקרה לסמל קרה בעקבותיו גם למסומל – השמאל הישראלי.
בצעירותו, כשהיה חבר קיבוץ עני, אחז עוז באידיאולוגיה שיוויונית-שיתופית, והנה כשאך החל להרוויח זוזים רבים ממכירת ספריו ונהפך למיליונר, לא אבה יותר לחלק את רווחיו בין חברי הקיבוץ הפרולטרים. עוז (המצפון הסוציאליסטי-מוסרי) עזב את הקיבוץ, נטש מאחוריו את הפרולטריון, ונהפך לקפיטליסט שסיים חייו בתל אביב בשכונה הבורגנית רמת אביב, (אך נקבר כמנהג עשירי ישראל בקיבוץ). במעשיו סימן עוז גם לאחרים. כאשר החזקים החלו לנטוש את הסולידאריות החברתית הוביל הדבר בהכרח לתהליך ההפרטה. להרס הקיבוצים, להרס ההסתדרות, וליצירת "הקפיטליזם החזירי".
אמת, עוז מעולם לא היה מעולם דמות אידיאולוגית מוסרית כ-א.ד. גורדון, שהשפיע על חברי קיבוץ חולדה שהשתייכו לתנועתו "גורדוניה" ושאפו ליישב את ארץ ישראל באידיאל קיבוצי, אבל עוז בכל זאת היה מודע להיותו סמל כזה בעיני ישראל הצעירה, ולכן הוא גם לא התנאה בדימוי "בוגד" בעת שבגד באידיאולוגיה הקיבוצית.
בצעירותו היה עוז משוכנע "כי מבחינה מוסרית יש להחרים את גרמניה לתמיד" והנה משהחלו לבוא הכיבודים, ההזמנות לגרמניה, קבלות הפנים, ובמיוחד הררי המרקים לחשבון הבנק, שינה עוז את טעמו. המרקים הרבים מרקו בעיניו את פשעי הגרמנים: "מידת האי-נוחות שבשהות בגרמניה מצטמצמת," הוא אמר, "אני מתחמק ככל האפשר ממגע עם גרמנים בני למעלה משמונים – והרי זו משימה הולכת וקלה..." – "חבריי בגרמניה אינם נושאים באשמה אבל נושאים באחריות." הבחנה מוזרה, שהרי חבריו נושאים באחריות לכך שלא עשו דבר להבאת מאות אלפי הפושעים הנאצים החיים עדיין לדין, ובכך נושאים הם גם באשמה.
עוז, כמובן, לא הזכיר זאת לחבריו הגרמנים שהרי זה היה עשוי לפגוע בכיבודים ובתזרים המזומנים. ובכלל הוא תהה: "מה הייתי אני עושה? כיצד היינו נוהגים לו היינו ילדים גרמניים, בשנת 1933." ("הארץ", מוסף ספרים 14.6.06) כלומר, "להבין – פירושו לסלוח," כאימרה הצרפתית. למעשה הפך עוז לכלי שרת בידי הגרמנים שהשקיעו הון עתק בניסיון לקבל לגיטימציה, ובמיוחד לאחר שגם הציג את היהודים כרוצחים, הוא סייע להם בעשיית דה-הומניזציה ליהודים בגין יחסם לערבים, שהרי ככל שפשעי היהודים ייוצגו ביתר חריפות, כך מולבנים פשעי הגרמנים בשואה. גם כאן, בבגידה בזכר הנספים בשואה, לא התנאה עוז בתואר "בוגד".
הסיבה לשינוי הערכים בקרב בני האדם, הוסברה כבר על-ידי נביא יהודי גדול מעוז, אחד מאושיית אידיאולוגית השמאל. ד"ר לפילוסופיה, צאצאו של רש"י מצד האב, והמהר"ל מצד האם, יהודי-גרמני-משומד – שנודע בשם קרל (הלוי) מרקס שקבע כי "ההוויה, היא הקובעת את התודעה," ולכן: "האלוהים של היהודי – הוא הממון!" (כך במקור, "הממון" בעברית).
עמוס עוז התנאה בתואר "נביא" ובתואר "בוגד" בגין "חזון השלום" שלו, ופעילותו הפוליטית למען השלום שנקודת המוצא שלה היא ההנחה (המוטעית) שמסירת יהודה ושומרון לכיבוש ערבי היא-היא בלבד שתביא את השלום.
בשורש תורתו הציונית של עוז עומדת תפיסה שלילית של מהות העם היהודי. בדומה לתורתו (הספק אנטישמית) של הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר שבספרו "הרהורים על השאלה היהודית", הגדיר יהודי רק כ"מי שהאומות אינן רוצות להטמיעו." כלומר, לפי סארטר היהודי אינו בעל מהות עצמאית משלו, רק האנטישמי הוא שמגדיר את היהודי. ללא אנטישמיות אין יהודים, ואין יהדות.
כך גם עוז אינו מכיר בזכותו המהותית של העם היהודי לריבונות. לדידו ליהודים קיימת רק זכות הבאה מכוח המצוקה. ב"אור התכלת העזה", 1977, הוא כותב: "אין למפעל הציוני צידוק אובייקטיבי מלבד צדקת הטובע הנאחז בקש היחיד שבו יכול היה להיאחז ולהינצל. ודי בכך." כלומר לפי עוז ללא מצוקה אין לעם היהודי זכות מוסרית לריבונות.
לפי עוז לערבים למשל יש זכות לריבונות על 13 מיליון הקמ"ר של השטחים שכבשו; לצרפתים, ספרדים, פורטוגזים, איטלקים, יוונים, גיאורגים, ארמנים, מלטזים – עומדת הזכות לסלק את הכיבוש הערבי ולזכות בריבונות. רק לעם היהודי אין זכות כזו. ראוי להשוות את תורתו זו של עוז להגדרת הציונות של פטריארך הכנסייה האורתודוכסית, דיאודורוס קריבליס, שבתגובה לדבריו של יצחק רבין ש"ציונות היא לא נדל"ן," אמר שהוא, רבין, אינו מבין כלל מה זה ציונות. "הציונות היא יהדות פלוס נדל"ן." ללא נדל"ן אין ציונות.
"חזון השלום" של עוז הביא אותו לומר דברים קשים: "המתנחלים (היהודים) הם כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים, שהגיחה מתוך פינה אפלה של היהדות... מתוך מרתפי התבהמות וסיאוב... על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף." ("החיים והשלום", "ידיעות אחרונות" 8.6.1989 ).
(לרגע לא חשב עוז שגם מתנחלי "חולדה" שהשתלטו על שטח שנכבש מהערבים שסולקו ממנו, הם גם כן כמותם).
לעומת זאת "חזון השלום" שלו הביאו להתייחסות שונה לערבים. במאמר ב"הארץ", (2010) "על גבולותיו של השימוש בכוח", כתב עוז: "החמאס אינו רק ארגון טרור. החמאס הוא רעיון. מעולם לא נוצח רעיון בכוח."
ומהו "הרעיון" או "האידיאה" של החמאס? חיסול מדינת היהודים, והשמדת היהודים בעולם. האם גם כאן מבחינתו של עוז "להבין פירושו לסלוח?"
סופרים גדולים לא פחות מעוז, כקנוט המסון, או פרדינאן סלין, הזדהו עם "הרעיון" הנאצי. המסון שיתף פעולה עם קוויסלינג ותמך בנאציזם ובהיטלר, ואף שלח לו במתנה את מדליית פרס נובל לספרות שקיבל. סלין שיתף פעולה עם ממשלת משתפי הפעולה של וישי עם הנאצים והיה אנטישמי קיצוני. האם ניתן לראות בהם מופת מוסרי בשל "הרעיון" שלהם?
בניגוד לדבריו של עוז ניתן לנצח "רעיון" בכוח. רעיון "הנאציזם" נוצח בכוח, ורק בכוח, וכך גם צריך ואפשרי לנצח את "רעיון" החמאס. וכן, רק בכוח ולא במילים יפות, שירת "קומביה" או "שיר לשלום".
גם את ארגון הרצח הג'יהדיסטי של אש"פ לא הגדיר עוז "פושעים נגד האנושות סדיסטים ורוצחים," כפי שהגדיר את המתנחלים היהודים. בכבוד רב הוא שלח לרוצח ההמונים, פושע המלחמה, הג'יהדיסטי, מנהיג "השהידים של הקצה" – גדודי חללי אל אקצא, הזרוע הצבאית של תנועת הפת"ח – מרואן ברגותי, את ספרו "על אהבה וחושך" עם הקדשה אישית מיוחדת של ידידות: "בתקווה שניפגש בשלום ובחופש."
ראיית עוז את הרוצח הסדרתי ברגותי כ"לוחם חופש" מעלה את החשש שהוא אימץ את ההגות של קרל שמיט, המשפטן הגרמני-הנאצי, שהגותו המשפטית סללה את הדרך ל"פתרון הסופי". קרל שמיט עשה הבחנה בין המונח "חופש" הגרמני – (Freiheit) לבין המונח הצרפתי – (Liberté).
הליברליזם המערבי הוא אוניברסאלי, לעומתו "החופש הגרמני" (פרייהייט) הוא חופש המאפשר לגרמנים לפעול נגד "האויב המהותי" שלהם – היהודים. לכן הכינוס בו החליטה המפלגה הנאצית לקבל את חוק "אזרחות הרייך, הגנת הדם הגרמני, והכבוד הגרמני," נקרא "כנס החירות" ( Reichsparteitag der Freiheit) והחוקה נקראה כמובן, "חוקת החופש".
כשם שקרל שמיט ב"תיאולוגיה הפוליטית" שלו כינה את הגזענות "חופש", מכנים הגזענים הערבים-מוסלמים את גזענותם "מאבק לחופש".
בשעה שלמרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען ושרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי, ובשעה שאיראן והחמאס מצהירים בריש גלי שמטרתם חיסול מדינת היהודים – עוז תופס את המציאות בצורה שונה:
"בימי מלחמת לבנון הראשונה דיבר בגין על 'היטלר המסתתר בבונקר בביירות.' כתבתי אז מאמר בשם 'היטלר כבר מת, אדוני ראש הממשלה.' את האמור במאמר ההוא אני מפנה היום לנתניהו. מי שמשווה את איראן של היום להיטלר, ואת ישראל לאושוויץ, עושה מעשה אנטי-ציוני ודמגוגי, מעודד את הירידה מהארץ וזורע היסטריה." (ניבה לניר, "אין מקום אחר, ראיון עם עמוס עוז", "הארץ", 16.3.2012).
דומה שעוז הוא "הצופה לבית ישמעאל", אבל בחינת "הצופה ולא רואה". עוז לא ראה את המציאות כמות שהיא, אלא כמו שהוא רצה שתהיה. במסגרת זו גם חתם עוז (יחד עם א.ב. יהושע ודוד גרוסמן) על מכתב לפרלמנטים בעולם בו יש קריאה להכיר במדינה פלשתינית ללא הכרה בישראל, וללא תלות במו"מ עם ישראל, וללא שלום. זה לא שלום, זו מלחמה. בנוסף הוא הכריז על תמיכתו בסרבנות בצבא, ותרם לארגון "שוברים שתיקה".
לאחרונה חשש עוז שפרס הנובל לו ייחל הולך והתרחק ממנו וכדי להרשים את הסקנדינבים החליט להתקרב לחבורת ה-BDS כאשר הודיע לנציגי משרד החוץ כי לא ישתתף יותר באירועים שמתקיימים באופן רשמי תחת מטריית המשרד או ממשלת ישראל. "אני מרגיש שלא בנוח להשתתף כעת באירועים שהם 'אמרגנות ממשלתית'."
האמת, יש להודות שעוז צדק. רק בעשיית דה-הומניזציה ליהודים ודה-לגיטימציה למדינת ישראל גדלים הסיכויים לזכות בפרס הכספי המיוחל של פרס נובל. (כיום לא היה יכול עגנון, חבר תנועת "ארץ-ישראל השלמה", להתקבל בכלל כמועמד לפרס נובל. למזלו של עגנון הועלתה מועמדותו לפרס לפני "הכיבוש" היהודי של 67').
לסיכום נוכל לקבוע בבירור שהדימוי של עוז כנביא, מופת מוסרי, מצפן מוסרי, "הצופה לבית ישראל" – אין לו קיימות. מי שמצדיק את הלגיטימיות של ראיית ישראל כהתגלמות השטן אינו יכול להיחשב כנביא אמת יהודי, ולהיות מצפן מוסרי לעם ישראל, אולי רק אדמו"ר של השמאל האנטישמי, האנטי-ציוני.
נעמן כהן
התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.
(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).