מארמון המלך
חוּר כרפס ותכלת,
מוקפת ברוב חַיל
אסתר בת אביחיל,
עוטָה זהב וכסף,
וכדַי בזיון וקצף:

"אבוי לגורלי –
מי פה ישמע קולי?
עלבון גדול סוחבת,
מכתב לךָ כותבת,
לאב המאמץ
האיש שבי חפץ –
אני בוכה מרה,
שקעתי בצרה –
שמָנים ומור מרחו,
עם הבשָמים טרחו,
כל 'סחורתי' בחוץ,
לכן שומר נחוץ.
הֵגַי אמנם סריס,
אבל הוא די מכעיס –
מביט בי בלי בושה
חושב שאני טיפשה.

"מורדי בן-יאיר,
מכובד בכל עיר,
בדקתי זאת אתמול –
המלך לא נימול!
הוא בור בדף גמרא,
וגם שמן נורא!

"איזה שידוך אומלל,
לא התכוננתי כלל.
העיר שושן שמחה
ואני בלב בוכה –
אני נשביתי כאן
זה טריק של ממוכָן,
אשר גירש את ושתי,
שאת כתרה ירשתי.
איתה בשַׂק מאמש,
תלויים בגתָן ותֶרֶש,
ואני כה אומללה –
מלכה וגורלה!
האיש נוחר בלַיִל
כחצוצרן בן חיל.
אני אוזניי אוטמת,
את נחיריו סותמת.
הוא מתעורר מייד,
מחזיק שרביט ביד,
כשכל גופו רופס
עליי הוא מטפס!
המיטה הרי גדולה –
למה על הכלה?"

מארמון המלך
חור כרפס ותכלת,
מוקפת ברוב חיל
אסתר בת אביחיל,
עלבון גדול סוחבת,
מכתב עצוב כותבת.
משה גרנות