רומאן
ספרי מקור, 2013

מוקדש לזכרו של הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית,
פליקס זאלטן (1869-1945)
מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של יצאנית וינאית",
ו"במבי, חיים ביער"

פרק עשרים:
המשך על גג מגדל שלום עם טיה בעקבות הסיפור על פ. ו-ש.

לאחר ימים אחדים לא התאפקתי וצלצלתי לטיה. היא נשמעה נחמדה וחופשית. ישראל טס מפריס לטוקיו. היא מדברת עליו קצת באירוניה וקצת בטרוניה. היא הספיקה לקחת בספרייה את ספר השירים שלי ולקרוא בו, וקיבלה ברצון את הצעתי שניפגש, אלא שהיתה מוזמנת לארוחה וביקשה ממני שאצלצל אליה מחר.

והנה ערב. צלצלתי שוב לטיה, והיא עומדת לבוא לכאן בעוד שעה קלה, ואני נרגש, מחזיק ביד אחת את הנמר המדברי הזקור שלי ובשנייה כותב ביומני. ומרחף בזיכרוני הרומאן "מאדאם בובארי", שמאוד לא אהבתי אותו ואפילו כתבתי עליו רשימה לועגת, ואילו עכשיו...
עם הנמר מתעורר הסופר שבי – אולי אכתוב על טיה את הרומאן הגדול על החברה התל-אביבית, אשר ראשיתו היא כמובן במושבה הפרובינציאלית – אישה נשואה, אם לילד, מתאהבת בבחור צעיר צעיר ממנה, סופר. והוא נקלע בין תשוקתו הפראית אל הטעם האסור שהיא משדרת, לבין אהבתו לנערה צעירה וטהורה האוהבת אותו ומייצגת את כל הטוב והיפה שבעולם.

חצות. טיה באה והלכה. שזופה באה, היתה הבוקר בים, והקדימה לבוא והפסיקה את כתיבתי וניראתה יפה ומושכת. ישבנו בחדר ושוחחנו. הראיתי לה את דירת הרווקים שלי, את ספריי וכמה משיריי שהיו מוקדשים לג'ני וסיפרתי לה כיצד עמדתי לילה שלם בשכונת רחביה בירושלים מול חלון חדרה של ג'ני, שכבר חיתה אז בגלוי עם הארכיאולוג ז'אן כריסטוף דה ברטראן – וראיתי מבעד לדלת המרפסת המוארת, מבעד לווילון, את הצלליות של שניהם וכיצד הוא מחזיק בה ומתחכך בה מאחור, ואני רציתי לצעוק ולבכות ולשבור משהו ולזורק משהו ולבסוף אכן הרמתי אבן וידיתי אותה בדלת-החלון של הדירה וברחתי משם שצליל הזכוכית הנשברת מלווה אותי...
טיה סיפרה על עצמה ועל ישראל ואני על אהבותיי. כיבדתי אותה בקפה קר וב"מוס" שוקולד שהכנתי אתמול בעצמי משוקולד, קצף ביצים וקוניאק, לפי מרשם של עוגניה שמחוני מהרדיו שמסרה לי באופן פרטי. הכנתי גם כריכים אחדים מפרוסות באגט, עם זיתים. והיא אמרה:
"אני אוהבת את הזיתים שאתה מכין. הם מזכירים לי את טעם הילדות במושבה עד שעברנו לגור בתל-אביב."
אחר-כך התפנקנו. ליטפתי אותה כשישבה בתוך הכורסה, ונשקתי לה. היא קצת נהנתה וקצת סירבה. לדבריה היתה בתולה כאשר החלה לחיות עם מי שעתיד להיות בעלה, ישראל. ורק פעם אחת, לאחר הלידה, נסעה לבדה לחופש בחוץ לארץ והיה לה פלירט עם סטודנט צעיר ממנה שתקע לה כל הלילה והוציא ממנה צעקות אדירות ובבוקר היו המצעים רטובים לגמרי, ואני האדם הראשון ששומע זאת ממנה. הוא לא היה נימול והיא שיחקה בעורלה שלו כמו בפלא טבע. רק אצל כלבים ראתה דבר כזה.
האם היא תמימה או מיתממת? לא רציתי לחקור יותר מדי כדי שלא להביכה. התפלאתי כאשר אמרה שאינה יודעת אם היו לישראל פלירטים מחוץ לנישואים או לא. היא לא נראתה כמי שמעשי בעלה נסתרים ממנה. או שהיא יודעת משהו ורוצה להסתיר, או שאינה יודעת ורק חשה אי ביטחון, והוא באמת "ממזר רציני," כדבריה, ויודע לכלכל מעשיו בחשאי.
כבר קמה ללכת ושוב התפתתה לשבת בכורסה השנייה. [לא היתה לי ספה בדירת החדר וחצי. ורק בחצי היתה המיטה]. ושוב ליטפתי אותה וגהרתי עליה. אמרתי לה:
"טיה, אל תיעלבי ממה שאומר לך עתה."
"מה?"
"את יפה ומושכת. את בגילי או צעירה ממני?"
"אני בת כך וכך," ענתה. "ותודה על המחמאה."
"את יפה ומושכת, אבל מה שהרגשתי בך, ביום שישי בלילה, מה שמשך אותי, היה שאת אימא. שיש לך ילד. לא שאני רואה בך אימא שלי. את רחוקה מלהיות דומה לה. ואינני חש שאת מבוגרת ממני. מה שהתכוונתי לומר שלא היה לי עד כה קשר עם אישה שיש לה ילדים. כשאני שומע על בחורה עם ילדים, אני נרתע, כי אני אומר לעצמי שהרבה יותר קל להתחיל עם בחורה בלי ילדים. וכאלה לא חסר. אבל לבסוף קורה שהרווקות שאני מכיר, ההווייה שלהן היא של נשים בלי ילדים. ומשהו חסר להן. הן נוירוטיות, מסובכות בתוך עצמן. או מורעבות מינית, כאילו ליהנות מן הרגע מאחר וכבר אין להן מה להפסיד. ואילו איתך, יש לי רצון להיות ילד, חלק ממשפחה, או אולי מקנא בך שאת משפחה – "
"מרגישים שאני שופעת פוריות..." חייכה.
"כן."
ליטפתי את גבה ובטנה ושדיה. וכמעט שכבתי עליה כשהיא אפרקדן בכורסה. היא קמה בינתיים. ניסיתי להטותה למיטה הנוחה שבחצי-חדר, ולא נענתה. ביקשתי שתחזור לשבת בכורסה ותהיה רכה כמו קודם. ונענתה.
"טיה, את יודעת מה קרה כשלחצתי אותך לקיר, בליל שישי, לפני שהלכתי?"
"לא. מה?" עשתה עצמה כלא זוכרת.
"כל כך התרגשתי, עד ש..."
"מה? עד כדי כך גיריתי אותך?" קיבלה זאת כמחמאה לעצמה. "פחדת שתתאכזב שאבוא הערב?"
"ממה?"
"שלא אהיה מושכת כמו אז?"
"לא. אבל פחדתי שאותה התרגשות מוזרה, שעברה בין שנינו, לא תחזור הערב."
"והיא חזרה?"
"כן," שיקרתי. זו לא היתה אותה התרגשות, ובכל זאת הייתי נרגש, גם בגוף. ואילו טיה היתה פחות נירגשת מאשר באותו לילה, כאשר טילפנה אליי לאחר שהלכתי, בארבע לפנות-בוקר, משום שלא יכלה לישון וכנראה אוננה באפרכסת שאשמע.
"תרדי קצת," ביקשתי אותה, הידקתי את ירכיה לגופי, אברי נוגע בשלה מבעד למכנסי ג'ינס כפולים, שלה ושלי, ואז באה עליי ההתרגשות. תפסתי וחיבקתי אותה בכוח, פניי בצווארה, ידיי לופתות את גווה, ובעלתי אותה בלי לגעת בה, כמו נער ונערה בתנועת הנוער, מבחוץ, בתוך הבגדים, אבל ההתרגשות, וההשתוללות הקצרה שלי מעליה, היו ממש בתוך אורגזם גמור שלי, ונהניתי אולי יותר מאשר עם אחרות, כאשר הכול כמו שצריך, וההתרגשות הגופנית ישנה, אבל ההתמכרות איננה.
ונרגעתי. והייתי חופשי מאוד. וישבתי על כר הקש לרגליה. מכנסיי רטובים מעט. ושוב הרגשתי כמו ילד שמתחטא בפני אימו לאחר שמילא מכנסיו. וכמעט היה לה לומר:
"שוב עשית במכנסיים?"
אך היא אמרה:
"אף פעם לא קרה לי דבר כזה. נורא מוזר."
והיתה נירגשת וגאה. "כל כך הצלחתי לגרום לך להתרגש?"
"יא אללה, הרטבתי..." צחקה. "אבל לא בגדתי בישראל, נכון? אם לא נכנס זה לא נקרא?"
"אבל תודי, זה קרה לך גם בפעם הראשונה שהשתפשפנו..."
"אני חושבת שאתה צריך למצוא לעצמך בחורה צעירה..."
"אל תדאגי. רק הערב דחיתי בחורה שצלצלה..."
"באמת? למה רצית שדווקא אני אבוא?"
"אולי סקרנות. יש לך טעם של פרי אסור. מושך נורא."
"ואני מזכירה לך את ג'ני?"
"איך את יודעת?"
"בטח גם היא היתה בלונדית. "תכתוב סיפור. תקרא לו בשם 'ג'ני או – לא ידעתי שבמושבה שלנו גידלו כל כך הרבה דגדגנים'!"
"כבר כתבתי."
"אני לא רוצה שתתאהב בי."
"אל תדאגי."
"באמת אין מה לדאוג לך. אתה רווק מבוקש."
וקמה ללכת. עוד פיטפטנו קצת, ולבסוף אמרתי:
"ובכן, לסיכום הערב: לך זה יהיה 'ריענון תחושת הנישואים' (לפני כן סיפרתי לה על המקרה שקרה לי עם אילונה בטרם פרץ משבר נישואיי), לי זה ייתן השראה לסיפור, ושנינו יחד נישאר ידידים!"
"ידידים בדגדגנים!" היא צחקה. שאלתי אם היא רוצה שאני אלווה אותה. לא ידעה. אמרתי שמוטב שלא. אחרת, הידידים שהכירו בינינו עוד עלולים לפוגשנו ברחוב, אם יחזרו במקרה מקולנוע.
ונפרדנו ליד דלת דירתי.

למחרת בצהריים צלצלה וקבענו שתבוא אליי בערב ותאכל אצלי. יש לה בייבי-סיטר לילד. הכנתי מרק טרטו קר. סלט חצילים בתחמיץ, ונישארו לי שני גביעים עם "מוס" השוקולד שבו כיבדתי אותה אתמול.
טיה באה בזמן. שמענו את הפרק האחרון של התשיעית לבטהובן. טיה ישבה בכורסה, ליד ארון הספרים, היכן שאתמול בשעה זו, בלילה, השתוללתי על פני גופה הלבוש. ליטפתי אותה והיא היתה רכה ונחמדה וליטפה אותי ונענתה לי. ופתאום קמה וביקשה שנעבור לשכב במיטה, אבל לא יותר.
בלי לבגוד בישראל אפילו שאולי הוא בוגד בה.
סגרתי את התריסים ושכבנו יחד, בבגדים, על הכיסוי. פינקתי אותה וליטפתי אותה. היא היתה רכה וכה צמאה לליטוף וחיבה. ביקשה שאחבקנה חזק. ורק כל אימת שנתרגשה, עצרה בעד עצמה. כיסיתי את פניה וצווארה וחלקת חזה בנשיקות. שכבתי עליה וכינסתי אותה בזרועותיי והיא נראתה כפרפר, כאפרוח רך, מוגנת ומוקפת בי. אפילו כיום, לאחר שנים רבות, עוברת בי התרגשות כשאני מקליד ונזכר ברגעים האלה וכאילו מבקש שלא ייגמרו לעולם...
ליטפתי אותה על שדיה, ולאט הרמתי את חולצתה ואת חזייתה.
עתה שכבר על גבה, ולעיניי נגלה השד היפה ביותר שראיתי מימיי. פיטמתו עגולה, בולטת, וצורתה מושלמת, ממש כמין הרמוניה של תואם מידות מכל צד. מצחיק לתאר זאת במילים. משהו כה עגול והרמוני. וליטפתי ונשקתי ובלעתי והיטבתי לה ותאומי חזה תפחו ותפחו ומלאו חיים. מימיי לא הרגשתי כך חזה של אישה ולא מצאתי יופי ורגישות וחושניות כאלה גם בצעירות ממנה.
היא חששה פן אצא מגדרי וארצה לשכב איתה ממש, ולכך לא היתה מסוגלת, מתוך נאמנות לישראל. אך התאפקתי ורציתי רק להיטיב לה ולא להתנפל עליה מתוך איגואיזם. רגע התהפכה על בטנה וגהרתי עליה, וכמעט התפרקתי אך סטיתי מעליה. ואחר-כך המשכתי ללטפה את בית סתריה מבעד לתחתונים, ולאט-לאט, בהרבה עדינות וסבלנות, כאילו הוצאתי מתוכה דמון של לחץ ששאף להתפרץ החוצה, בעלתי אותה באצבעותיי. פניה התעוותו לפתע ומלאו קמטים נוראים והיא נראתה לרגע ישישה בת שמונים. כשנגעתי בלשונה נפער פיה כאילו בעווית, והיא נאנחה נורא וכל גופה נתקף בעווית וכמו ביקש להשתחרר מדבר נורא, מדיבוק שמציק לו. היא הגיעה לאורגזם ממגע אצבעותיי, אבל לא בגדה בישראל, ונרגעה לבסוף.
הייתי כה סבלן אליה, וויתרתי על תענוגי, לו עדיין לא היתה מוכנה, שאחדור אליה – וככה היא תבגוד בישראל – והענקתי לה בעדינות וכמו ביחידות את פורקנה שלה. ובאמת היתה לי הנאה עמוקה מכך שהיא בידי, ואני כמו מנגן בה, פורט על שדיה הנפלאים ביופיים, ובבית סתריה, ומוציא מקירבה אנקות של חמדה ותענוג, ומרגיש ויודע כל הזמן מה קורה לה, ולא נסחף.
אבל כשגמרה נתקפתי פתאום בולמוס, היא נתהפכה על בטנה ואני, בבגדים, כמעט באתי על פורקני מעליה, בפראות. מוזר שהיא אוהבת כך, מאחור, וזה מה שמושך אותי בצורה נוראה לנשים. וצרחתי ושרתי כמו אז כששכבתי עם ג'ני במלוש הענק על הבצק וחברנו זיכרונו לברכה עבר בחוץ ושר:

"יַא טְרוּמְפְּטָה,
יא טרומפטה!
וַחַד שִׁיכְּנָזִי
לָבֶּס בּוּרְנֵטָה!"

היא נבהלה וביקשה: "חיימקה, חיימקל'ה, את השוואנץ שלך רק ברקטום שלי, בבקשה, לא בווגינה, שזה לא יהיה כמו בגידה!"
"כמו בגידה בישראל!" – שלפתי את הנמר המדברי מפתח מכנסיי ותקעתי לה אותו מאחור בכל כוחי, היא אפילו היתה קצת יבשה שם, ברקטום, בהתחלה – ונבהלה מההשתוללות שלי, המוזרה, ונאבקה מתחתיי להשתחרר. האורגזמה שלה הרי התרחשה כבר והיא היתה פחות מגורה ממני. אבל אני לא הרפיתי ממנה עד שלא התרוקנתי לגמרי ברקטום, שפתאום התחיל להגיב לתנועות הקצביות של הנמר המדברי שלי – ושפכתי בו, ונרגעתי.
הזענו. היא הסתובבה לשבת בפאת המיטה. קצת רגועה וקצת מבוהלת, ורטובה. הלכה להתקלח. נתתי לה מגבת. סגרה את הדלת על מפתח. וגם אחר-כך התרחצה בדלת סגורה. ישבתי בכורסה וחשבתי – עכשיו נאכל ארוחת-ערב במצב-רוח טוב.
לאחר שיצאה, התקלחתי גם אני. ישבנו לאכול את מטעמיי והיה נעים כל כך. טבעי.
כאשר נפרדנו הודתה לי, על שנהגתי בה כל כך בסדר, "רק מאחורנית, שזה לא נקרא." ואמרה שזה בדיוק מה שהיתה זקוקה לו.
"היו לי מורות טובות" – התלוצצתי, והיא נעלבה קצת. אחר-כך ביקשתי ממנה שלא תירתע ממה שקרה ושתמשיך לבוא.
היא הבטיחה שלא תירתע, צחקה ואמרה: "ועכשיו תחזור הביתה ותכתוב על כך סיפור ותקלקל את הכול! בטח תכתוב שיש לי ילד אבל הייתי בתולה מאחור..."

היום לפני הצהריים קפצה, בלי להודיע, טיה עם הילד הקטן שלה. ישבנו כשעה ושוחחנו ואני שיחקתי עם הילד, אשר מוצץ אצבע ומשחק בטבורו. קשה לי לדעת מה יחסה אליי כי כבר הייתי מאוהב בה אבל ידעתי שהדבר לא אפשרי. היא לא תעזוב את ישראל למעני. והיא לא תוותר על הילד.

אני לא חושב שהיה לי סיכוי רציני להינשא לה, ואפילו לא לבעול אותה או להפשיט אותה מבגדיה ולראותה ערומה ואולי גם את ערוותה זהובת שיער. העובדה שבכל הפעמים היינו שנינו לבושים, וללא "חדירה אמיתית", נתנה לה מעין "אליבי", שלמרות שהתרגשה ממש כמוני והגיעה לאורגזם, היא לא ממש "בגדה" בישראל ובילד שלה, ומצפונה נותר שלם ושקט גם כדי להכחיש כל חשד של בגידה, אם תצטרך לכך. ויחד עם זאת יכלה לחוות רגעים של הרפתקה סוערת, כאילו בגדה.

*
"תפתיע אותי..." ביקשה טיה ערב אחד. "אני רוצה להיכנס לאווירה של הספרות והשירה העברית שבה אתה חי... שמעתי שיש הרבה מתאבדים ואתה אפילו סיפרת לי שכתבת עבודה על כך..."
"ניסע לגג של מגדל שלום," הצעתי, "ושם אני אספר לך מה קרה לחבר שלי פ. עם שׂ. היפהפייה, שהיה לה יופי של מדונה חיוורת, כמעט מושחת, יופי שאלוהים בזבז עליה."
"גם את זה שמעת מאלוהים בסנה הבוער בין הסלעים בעין-גדי כאשר כרעת כדי לאונן?"
"לא. את זה פ. שמע. יש לו קשר יותר טוב לאלוהים מאשר לי, כי אני משורר לא רוחני. כל חיי רציתי להיות משורר רוחני כמוהו ולא הצלחתי, כי אני בן-איכרים פשוט ממשפחת שפינוזה. אמנם עשירים אבל בָּארֶדִים. מצד שני, יש לי בעייה שכל מה שאני מספר מאמינים לי שזה קרה. ואל תשתמשי במה שסיפרתי לך כדי ללעוג לי."
"לא מוּצְקָלֶה," חפנה לי לרגע את הקטן, מבעד למכנסיים, "אתה הופך את חיי לסטוץ נפלא קצר אחד של אושר! כמה חבל שעד היום לא היכרתי, בזמן הנסיעות של ישראל לחוץ-לארץ, עוד משוררים תל-אביביים, אם כולם זיינים טובים כמוך!"
עניתי בצניעות: "טיה, אני מרגיש כאילו הצלתי אצלך את כבוד הספרות העברית! ואני לא חושב שהמשוררים האחרים מזיינים כל כך טוב כמוני."
"איך אתה יודע?"
"לפי השירים . אין להם זרמת סוסים כמו שיש לי!"
"ומה זה בארדים?"
"פרדים. בערבית."
"אבל פרדים הרי לא..."
"די, לא חשוב..."
נכנסנו למכונית של טיה ונסענו ועלינו לגג המגדל שאותה תקופת היה פתוח לקהל בערבים והיה שם בית-קפה נחמד משקיף מגבהים. סיפרתי לה קצת ממה שסיפר לי חברי פ.. הסטודנטית הצעירה שאהב, ש. שמה, טילפנה אליו מירושלים. היא שאלה אם הוא מוכן להיפגש איתה בתל-אביב, בקפה שעל "מגדל שלום" למעלה.
"כאן, איפה שאנחנו יושבים."
הוא ענה: "את באמת רוצה להיפגש איתי?" ואמר שאין לו חשק לנסוע מרמת-גן לתל-אביב. אבל אם תרצה – שתבוא אליו בפעם אחרת.
הוא חזר לישון, כי היה עייף מאוד. בלילה לא ישן. בשתיים שב הטלפון וצילצל. ש. הודיעה לו שהיא כבר נמצאת ב"מגדל שלום" למעלה, ושאלה אם הוא מוכן לבוא להיפגש איתה.
מאחר והבין שהיא מתמכוונת להתאבד – אמר שיבוא, אלא שקודם עליו להתגלח ולהתרחץ ולהתלבש.
היא אמרה שתחכה לו, אפילו כמה שעות.
"ולא לקחת טכסי ספיישל?" שאלתי.
"לא." ענה. "מה הייתי יכול לעזור? אם היא היתה מחליטה לקפוץ, גם טכסי ספיישל לא היה עוזר. ואם היא מחכה – אז יכולתי להגיע גם באוטובוס."
אחרי שעה וחצי הגיע למגדל שלום, ומאוד נפגע על שלקחו ממנו שתיים וחצי לירות עבור העלייה למגדל. אחר-כך התברר לו כי מ-ש. לקחו רק חצי לירה, בתור סטודנטית, והוא אמר כי מוזר מאוד היה בעיניו שאילו היתה מתאבדת היתה ההתאבדות שלה זולה יותר מאשר הניסיון שלו להצילה.
כאשר הגיע למיצפה למעלה – בפעם הראשונה בחייו, אלא שהמראה לא הרשים אותו: "אני שונא את תל-אביב, ולא משנה לי אם מלמעלה או מלמטה. זה הכל אותו דבר." – נכנס לקפה ולא מצא את ש. אך על אחד השולחנות היה מונח ספר שניראה לו מתאים לה, וקופסת סיגריות "נלסון" מטבק וירג'יניה חריף – שהוא יודע שאותן היא מעשנת תמיד. אלה הן גם הסיגריות שהוא מעשן.
הוא אמר לעצמו: אחת מן השתיים – או שהלכה לבית-שימוש, או שכבר קפצה מן המגדל, בלשונו: "או שהיא כבר למטה." אך מאחר שלא ניכרה שום התרגשות מיוחדת בסביבה, הסיק מכך את האפשרות הראשונה. ואכן, לא עבר זמן רב והיא ניראתה במעבר אשר בין השולחנות, צועדת לקראתו, היושב ליד שולחנה.
על מראיה באותה שעה אמר, שכמוה ניראו רק הניצולים באושוויץ כאשר פתח הצבא האמריקאי את השערים. עיניה שקועות עמוק בחוריהן. כולה שלד, עור ועצמות, ללא שום עגלוליות ורכות. פניה לבנות וחיוורות כמו קיר. כמו סיד, צנומות ומוארכות. והיא מתנודדת בלכתה כהולכת ליפול. ממש מכוערת ניראתה. ומאום לה היה בה מיופייה הקודם. ברגע של חולשה, אמר – ממש לא היה נעים לו לשבת ליד בחורה כה מכוערת, מפני האנשים אשר סביב. אמנם אין הוא מתחשב ביותר בדעת הקהל, אך אם הוא כבר יושב בקפה עם בחורה – רצוי שתהיה בחורה יפה.
והם התחילו לדבר. הוא שאל אותה על בעלה ועל חייה עימו. האם בעלה יודע שנסעה לתל-אביב? האם טוב לה עימו? הרי הם נשואים רק שבועיים.
היא אמרה שהיא לא רואה הרבה את בעלה. הוא עסוק בעבודתו והיא בעבודתה. ולא יוצא להם להתראות הרבה.
הוא שאל אותה – "את לפחות מזדיינת איתו? בכלל חיה איתו?"
על שאלותיו ענתה במילים לא ברורות. "ככה-ככה." אמרה. "הכל בסדר."
"הכל בסדר. אז למה באת?"
ואז התפתחה ביניהם שיחה. היא שאלה אותו, אם היה רואה אדם עומד לקפוץ מן המגדל – האם היה רץ לעזור לו.
כן. היה רץ.
למה? מה הזכות של האדם להפריע לשני לשים קץ לחייו?
וכך דיברו שעה ארוכה. והוא הבין מדבריה שבאה בהחלטה נחושה לשים קץ לחייה, ולולא היה בא – היתה מבצעת את זממה. בספרו לי על כך אמר שכבר פעמיים מנע אותה מלאבד עצמה לדעת, בשוחחו עימה. ופעם לקחה מנת כדורי שינה גדושה, ואלמלא מצאו אותה הוריה – היתה מתה. כמו כן סיפרה לו שהיתה בבית-משוגעים וקיבלה טיפולים. בחשמל. פחדה הגדול ביותר הוא כפול – פן תתאבד ופן תיטרף עליה דעתה. משום כך החליטה להתחתן. זאת גם אמרה לו בשיחה שלפני החתונה, והיא חיזק ידיה בהחלטתה.
עתה, אמר, מתכוון להימצאם על המגדל – סיפרה לו שהיא סובלת מכאבים חזקים בגופה, בחזה או בבטן. היא יודעת שהיא חולה מאוד. היא צריכה ללכת לבדיקה אך היא מפחדת מן הבדיקה. כל דיבוריה סבבו על כך שיש לה סרטן ושהיא הולכת למות.
עניין זה העיר במקצת את רחמיו עליה. וכאשר ניסיתי להעיר משהו בגנותה בשיחה – התפרץ: "אדם בשלב אחרון של סרטן, אתה לא מבין את זה?"
וכך ישבו. הוא דיבר על ליבה שתחזור לבעלה ותראה עימו חיים. תזדיין עימו. וקודם כל שתדאג לעצמה, שתאכל, לבל תיראה כה רע. והוא אמר לה שהיא ניראית רע. הלא אי-אפשר היה להסתיר זאת. גם הסביר לה שבחיי המין לא רק המגע חשוב, אלא איך עושים זאת, ואף הסביר לה שתיים-שלוש שיטות אשר לדבריו תוכלנה לעזור לה.
היא קיבלה את דבריו בלי להתווכח. לעולם אינה מתווכחת עימו.
נעשה מאוחר. הם ישבו כארבע שעות וכבר החשיך. משנתרוקן המקום ונישארו לבד – אפילו התנשקו קצת. ש. התאוששה ואפילו נעשתה קצת יותר נחמדה. הוא ליווה אותה לאוטובוס לירושלים, השעה היתה שמונה בערב. וגם נשק לה לפני שנפרדו.

כבר סיימנו לשבת בקפה שבמרומי "מגדל שלום", שהיה מואר בצמצום כדי שלא להפריע למראה של קו החוף. אני שילמתי, וירדנו מדרגות אחדות, שאותן אני זוכר עד היום – מבימת הבטון המוגבהת של הקפה, והלכנו לצד המערבי, של הים, לראות את האורות מיפו ועד לארובת רידינג.
"תראה, אם יקרה משהו..." אמרה טיה.
"ואולי בכל זאת..." אמרתי.
"אז אנחנו..."
"נתחתן!"
ופרצנו שנינו בצחוק משחרר.
"אני לעולם לא אקפוץ..."
"לכן אם לא היית נשואה הייתי מתאהב בך..."
"כי יש לי אחריות..."
"ולי יש בינתיים את הפוסי שלך..."
כי עמדנו שנינו עם הגב לגג והפנים לים, צמודים, והיד שלי היתה על המקום שממנו מתפלגים מכנסיה.
שתקנו.
"איך זה שאם רק אין שולחן בינינו אתה..."
"היה לי חבר, ע. לימים פרופסור ידוע בירושלים, וידוע שכל הזמן היו הידיים שלו מטיילות על כל בחורה שעמדה או ישבה לצידו, והכול בחביבות שרמנטית מאין כמותה, כי היה בו ניצוץ של גאונות. פעם ביקרתי אותו בחדרו כשעוד היה סטודנט. באתי עם אחת הבחורות היפות ביותר בירושלים, ע. הוא ישב על הספה כשהוא מחזיק בידו מנורת שולחן ללא סוכך ולא הפסיק ללטף את הנורה כשהוא עוגב בהתפנקות על האורחת היפהפייה כאילו הוא מלטף את שדה... ידיו לא יכלו להפסיק ללטף כל מה שהיה בהישג ידו... כמובן, לא גברים."
"ומה היה הסוף שלו?"
"הרביץ מכות לאשתו השנייה וחטף סטרוק ויצא מהמשחק..."
ושוב שתקנו מול הים, שרק השמיע המייה. "טוב, עכשיו אתה יכול..." אמרה, כאשר בכל זאת הכנסתי את היד, "הבטן שלי שטוחה," צחקה. "חכה, תיכנס גם לתחתונים, אני מרשה, אל תהיה כזה פחדן, אני התרחצתי... לא יסריח לך..."
בקפה מאחורינו עוד ישבו אנשים אחדים אבל אנחנו היינו בחשכה ופנינו אל הים השקט שהיה נושב מלוח בעדינות.
הכנסתי אצבע והרגשתי שהדגדגן שלה משתגע לח וכבר ממש רטוב וככה הכול שם בפנים פועם כמו לב. היא גמרה מהר ונאנחה בחשאי כמו יונה הומייה כדי שלא לעורר תשומת-לב בקפה מאחורינו. אבל אחרי רגע, ומתוך התחשבות נפלאה – משכה את הרוכסן שלי כלפי מטה, שלפה את הקטן מבעד לתחתונים, ושיפשפה עד שהתזתי קדימה על המעקה של הגג של מגדל שלום.
"יא-אללה..." אמרה בהתפעלות, "טוב שלא הרמתי אותו יותר, שאז היית מתיז החוצה על האנשים והמכוניות למטה..."
"אם תהיי פעם פנוייה, טיה, אני רוצה להתחתן איתך. את מעריצה משוררים. את משפשפת להם. על כל תל-אביב הייתי יכול להתיז בזכותך, כמו זרנוק. אני אכתוב לך שיר על מכבי אש בפעולה. ואני יודע שאם היינו לבד בטח היית כבר מתכופפת ומוצצת. את אישה אידאלית בשבילי."
"נראה," היא אמרה. "ישראל עוד מסוגל יום אחד להודיע לי שמצא מישהו אחרת, אני לא כל כך סומכת עליו עם כל הנסיעות שלו, או הוא יכול סתם למות בתאונת דרכים כי הוא נוהג כמו משוגע." והכניסה לי את האבר הרפוי למקומו בתחתונים וסגרה עליו את הרוכסן כמו אם דאגנית לתינוק שלה. גם הכניסה יד לכיס שלי, הוציאה מטפחת וניגבה אותי.
"אני יכולה לשמור אותה אצלי?" הכניסה לארנק. "שתהיה לי מזכרת מטיפות אחרונות של משורר!"
"אוי כמה הייתי רוצה להתחתן איתך אם רק היית חופשייה... את האישה האידאלית בשבילי..."
"לא בגדתי בישראל במה שעשינו עכשיו, נכון?"
"נכון."
"אבל מה הוא מחפש שם בטוקיו? כל פעם שהוא חוזר מהמזרח-הרחוק הוא רוצה שנעשה את זה באלכסון!" פרצה פתאום בצחוק פראי. "ועכשיו תחזר אותי הביתה. אני אישה הגונה. סבא שלי סוסנוביץ. מהמושבה."

אבל לא התחתנו.
וכאשר ישראל חזר מטוקיו היא חדלה לבוא אליי. מעולם לא היתה לי אישה נפלאה כמוה, מעריצה וגם מוצצת.
אהוד בן עזר