כשדיבר יאיר לפיד, בנאום לציון קבלתו את המנדט להרכבת ממשלה, על הצורך "להתחיל לעבוד", ובה בעת הבהירו מפלגות ה"רק לא ביבי" כי בממשלה שברצונם להרכיב לא יידונו נושאים שבמחלוקת, הרהרתי בצייר המתעקש שלא להשתמש בצבעים, וחשבתי על מלחין הנימנע משימוש בצלילים.
המחלוקות בהשקפותיהן של המפלגות המתיימרות לשנות, אינן בזוטי-דברים, הן בנושאים המרכזיים ביותר בחיי המדינה, בנושאים שאינם בתרדמת אלא קיימים ופורצים במלוא חומרתם והיקפם, מדי יום. עזה למשל. דרישות מימשל ביידן, לדוגמא. תביעות בביה"ד הבינ"ל בהאג, לשם המחשהץ ריכוזיות או הפרטה במשק, כמסתבר.
אם באלה, אפילו לא ינסו לגעת, כדברי ה"משנים", לאן תטולטל המדינה? לשם מה דרושה ממשלה?! אלא אם כן מוכיח הדבר את החטא שבבסיס ה"שינוי" הזה – לא ממשלה למען העם הבוחר, ולפיתרון בעיות ליבה, אלא סיפוק שררה ונקמנות אישית של "נעלבים" למיניהם, רסיסי פלגנות, שנציגיהם בכנסת נקבעים ע"י המנהיגון על פי נאמנותם האישית לו – ואוי למי שאינו ממושמע, ומתוך עמקי תהום אנטי דמוקרטית זו, מעיזים להכתיב למיקבץ הגדול שבציבוריות הישראלית, מי יהא העומד בראשו.
לטראגי מצטרף גם הקומי, כשמדבר לפיד באותו נאום, לפני שבוע, על הצורך לצאת מהקורונה, או על ריפוי הכלכלה. כניראה לא היה יאיר לפיד בארץ, כשישראל, בראשות נתניהו, משמשת דוגמא ליציאה מהקורונה, וזוכה במחמאות כלל עולמיות על הישגיה הכלכליים.
טוב, הפעם נימנע לפיד מהעלאת טענה על "בידוד מדיני".
עקיבא נוף