תמונת המצב הפוליטית לפני שבוע-שבועיים היתה של אי ודאות האם תקום ממשלת נתניהו או ממשלת שינוי, אך כל ממשלה שתקום תכלול את רע"ם.
הלגיטימציה לרע"ם כחלק מהקואליציה, כל קואליציה, נבעה בראש ובראשונה מהמבוי הסתום הפוליטי; חוסר היכולת של אף צד להקים ממשלה והרצון העז למנוע סיבוב חמישי. אך היא נבעה גם מהתשוקה הקיימת בנו לראות את ערביי ישראל משתלבים בכל מערכות החיים, כולל ממשלת ישראל. תחושת שותפות הגורל בינינו לבין ערביי ישראל בקורונה ולאחרונה גם אחרי אסון הר מירון, יצרה ציפייה שהנה, זה קורה. הרצון הזה פגש את פרישת רע"ם מהרשימה המשותפת, והשדר האחר של עבאס וחבריו מזה של הרשימה המשותפת – שדר של הצגת אג'נדה אזרחית תחת האג'נדה הלאומנית; סדר יום של השתלבות במדינת ישראל.
לכן, העדפנו להתעלם מן העובדה שעד אתמול רע"ם היתה חלק בלתי נפרד מהרשימה המשותפת ולא הביעה קו שונה משל שאר השותפות לרשימה. "שכחנו" שרק לפני חודשים אחדים רע"ם הצביעה נגד הסכמי השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין, לא כיוון שהיא נגד שלום עם בחריין אלא כי היא נגד שלום עם ישראל. העדפנו להדחיק את העובדה שרע"ם היא חלק מתנועת האחים המוסלמים; אותה תנועה שגם חמאס וארדואן הם חלק ממנה.
מתקפת הטרור והפשעים נגד האנושות של חמאס נגד ישראל, היתה הזדמנות גדולה לרע"ם לאמת את ציפיותינו ממנה. אילו גינתה את ירי הטילים על ישראל, אילו גינתה את ההתפרעויות בהר הבית ובירושלים בכלל, אילו הוקיעה את הפרעות במגזר הערבי ובפרט בערים המעורבות ופעלה בנחישות להפסקתן – היא היתה הופכת לשותפה רצויה ולגיטימית בכל ממשלה.
למרבה הצער, היא לא נהגה כך. ברגע המבחן קרסה לחלוטין הקונספציה של קואליציה עם רע"ם, ולא תהיה לה תקומה.
ישראל היא מדינה במלחמה; מלחמה על הארץ, מלחמה על זכות קיומה של מדינה יהודית. ברור שבממשלה ישראלית יכולות ליטול חלק אך ורק מפלגות שהן בצד הישראלי של המלחמה.
לכן, אין מנוס אלא לחשב מסלול מחדש.
מרגע שאופציית רע"ם ירדה מן הפרק, חזרנו למצב התיקו – אין לאף צד אפשרות להקים ממשלה. המסקנה המתבקשת מכך היא סיבוב בחירות חמישי. מיותר להסביר עד כמה זהו רעיון מטורף. וכי מה תהיינה תוצאות הסיבוב החמישי? בדיוק אותן דילמות, שתובלנה אותנו לסיבוב השישי. עד מתי?
כמובן שהפתרון המתבקש למצב, היה שנתניהו ינהג כפי שהיה נוהג כל פטריוט וכל אדם נורמטיבי לו היה במקומו; הוא היה משחרר, שומט, סר מדרכנו. וכך היתה קמה בתוך יום ממשלה יציבה וחזקה לארבע שנים.
אך המציאות היא שהוא נאחז בכל כוחו בקרנות השלטון והמוני חסידיו מחזקים את אחיזתו ובכירי הליכוד מפחדים לעשות מעשה ומתקרנפים. עם המציאות הזאת, עלינו להתמודד.
הפתרון היחיד למנוע את הסיבוב החמישי, שיביא בהכרח לסיבוב השישי, הוא ממשלת אחדות לאומית. נכון, אך לפני שנה הקמנו ממשלת אחדות לאומית כדי למנוע את הסיבוב הרביעי, וראינו מה קרה. לכן, יש להפיק את הלקחים כדי למנוע חזרה על מה שקרה.
זו צריכה להיות ממשלת אחדות הכוללת את כל הכוחות שבין ימינה ויש עתיד: הליכוד, יש עתיד, תקווה חדשה, ימינה, כחול לבן, ישראל ביתנו, ש"ס ויהדות התורה. הייתי שמח לראות בממשלת האחדות גם את מפלגת העבודה, אך כאשר מרב מיכאלי עומדת בראשה, אין זו אותה מפלגת העבודה הקונסטרוקטיבית שהכרנו, ולכן סביר שהיא תישאר עם מרצ באופוזיציה.
ממשלת האחדות הלאומית צריכה להיות רוטציונית ופריטטית (אך בלי התואר חסר הערך של "ראש ממשלה חלופי"). הרוטציה צריכה להיות בין נתניהו ללפיד. למה לפיד? אמנם אני מבכר על פניו את גדעון סער או את גנץ, אך הוא ראש הסיעה הגדולה בגוש השינוי ואיני מאמין שהוא יסכים לוותר.
תנאי בל-יעבור להקמת הממשלה, הוא שלפיד יהיה הראשון ברוטציה. למה? התשובה ברורה. כי אם נתניהו יהיה הראשון לא תהיה רוטציה. ויש לקוות שבמהלך השנתיים הראשונות יסתיים משפט נתניהו. אם הוא יסתיים בזיכוי מוחלט מכל ההאשמות, נתניהו יהיה ראש הממשלה אחרי הרוטציה. אם לא – הליכוד יבחר מנהיג חדש.
ומן הראוי שבממשלה הזאת יכהן שר ערבי-ישראלי, שמקבל את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית, שואף להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה, מתנגד לטרור ותומך במלחמה בו.

2. צרור הערות 12.5.21

* מאורעות תשפ"א: תמצית המאורעות – פורעים ערבים בלוד הסירו את דגלי ישראל והניפו במקומם את דגלי אש"ף.
זה כמובן אירוע שולי וזניח ביום שבו מאות רקטות שוגרו לעבר אזרחי ישראל ובוצעו ניסיונות לינץ' ביהודים, אבל האקט הסמלי הזה הוא תמצית המאורעות בירושלים, בגבול עזה, במגזר הערבי ובערים המעורבות. האקט הזה מסמל את מהות המאבק – החלפתה של ישראל בפלשתין.
כל השאר – טקטיקה.

* לגונן על האמת – אין לי איזה אינטרס לגונן על נתניהו, אבל יש לי אינטרס לגונן על האמת. כאשר מעלילים עליו עלילות שווא – יש לדחות אותן. אני קורא נראטיב שקרי לפיו נתניהו "מבעיר את השטח" מסיבות פוליטיות. אילו הוא באמת הבעיר את השטח, אפשר היה להתווכח האם זה מסיבות פוליטיות או לא. אבל הוא ההיפך ממבעיר את השטח. כפי שהוא נהג לאורך כל שנות שלטונו, כך גם במשבר הזה הוא נוהג במתינות יתר, לטוב ולרע. כלומר לעתים זה טוב, לא צריך תמיד לפעול בכוחנות ובאלימות, ולעיתים זה רע, כאשר לא מפעילים את הכוח כאשר צריך לעשות כן, כמו בהבלגה על טרור ההצתות.
כך הוא נוהג גם בימים האחרונים. הבלגה על ההצתות. דחיית הצעת הרמטכ"ל לתגובה קשה על מטחי הרקטות בשבועיים האחרונים. תגובה מתונה ומכילה בירושלים. האיסור על עליית יהודים להר הבית. הסטת מתווה מצעד הדגלים.
אני סולד מהמנהג המגונה להאשים את עצמנו באלימות המופעלת נגדנו. ואני סולד לא פחות מכך מהניסיון לעשות הון פוליטי מהאשמת יריבים פוליטיים בתוכנו באלימות המופעלת נגדנו. בין אם אלה מי שטוענים ש"נתניהו מבעיר את השטח" ובין אם אלה הביביסטים שמדקלמים את הטענה המגוחכת שהערבים מריחים חולשה לקראת הקמת ממשלה שלא נתניהו יעמוד בראשה.
תרגיעו. את האוייב לא מעניין ימין או שמאל, כן ביבי לא ביבי, ממשלה כזו או ממשלה אחרת. הוא נלחם נגד קיומה של ישראל.

* תגובה לא פרופורציונלית – התגובה הישראלית צריכה להיות מכה שתגרום להם להתגעגע ל"צוק איתן", שאותו יזכרו כקייטנה. ולא צריך לשם כך חמישים יום. די בחמישה ימים.

* כללי משחק – המחבלים מבעירים שדות וישראל אינה מגיבה. הם משגרים רקטה וישראל מגיבה. המסר הישראלי הוא שיש כללי משחק. על פי כללי המשחק אסור למחבלים לשגר רקטות. אם הם משגרים, הם נפגעים. אבל מותר להם להצית את שדות הנגב. האם יש בעולם עוד מדינה ריבונית שמרשה לאויביה להצית את שדותיה? להתנקש בריבונותה? לשרוף את רכוש אזרחיה?
ביזיון.
מדינה שמבליגה על הצתת שדותיה חוטפת טילים על בירתה.

* החלטה אחראית – אילו בוטל מצעד הדגלים בירושלים, היתה זו כניעה לאלימות ולטרור. אבל החלטה טקטית על הסטת מסלול המצעד כדי שלא יגיע דווקא לשער שכם, נקודת החיכוך הבוערת ביותר ביום הבוער ביותר, היא החלטה שקולה ואחראית. נתניהו נהג באחריות בהחלטה זו. לא צריך דמיון מפותח כדי לשער מה הוא ועדת מעריציו היו אומרים על החלטה כזו של בנט.

* להחיל את הריבונות – יש להחיל את ריבונות ישראל על הגליל והנגב, על לוד ורמלה, על חיפה ועכו, על יפו.
ה"הכלה" רבת השנים של הטרור החקלאי ושל האלימות והפשיעה במגזר הערבי, גרמו לכך שכאשר ישראל מותקפת מבחוץ, הגיִס החמישי פורע פרעות בישראל.

* הלנו אם לצרינו? – שעה שאזרחי ישראל מותקפים ברקטות – פשע נגד האנושות של המחבלים בעזה, בריכוזי הערבים בישראל יצאו להתפרעויות אלימות, כולל ניסיונות לינץ' נגד יהודים במקומות שונים בארץ. והיו גם ערבים שהצילו יהודים מדי הפורעים.
ואיפה ההנהגה של ערביי ישראל? האם היא בצד של מבצעי הלינץ' או בצד של מחלצי המותקף? לגבי המשותפת – זה ברור. ואילו רע"ם צריכה להסיר את הערפל מעמדותיה, להפסיק לפסוח על שתי הסעיפים. עליה להבהיר – הלנו היא אם לצרינו? כאשר נורית רקטה מעזה לישראל, עם איזה צד של המשגר היא מזדהה? היא חייבת לנקוט עמדה. זו ההזדמנות שלה להוכיח שהיא שותף לגיטימי לממשלה ישראלית. או להבהיר שאינה לגיטימית.

* משענת קנה רצוץ – אם רע"ם משעה את המו"מ הקואליציוני בעקבות התוקפנות של חמאס נגד ישראל – מה היא תעשה אם תהיה תוקפנות כזו אחרי שתקום ממשלה? תסיר את תמיכתה ממנה?
זו משענת קנה רצוץ.
נתניהו ניסה להקים ממשלה עם רע"ם וסמוטריץ' סיכל זאת. לאחר מכן גוש השינוי ניסה להקים ממשלה עם רע"ם.
במבוי הסתום הפוליטי נראה היה שאין ברירה אלא לשתף איתם פעולה. אבל העימות עם חמאס מוכיח שזו היתה אשליה.
אם רע"ם תגנה באופן חד משמעי את מתקפות חמאס ואת ההתפרעויות בירושלים – היא תוכיח שההתנתקות מהרשימה המשותפת היא עליה על דרך חדשה. גינוי כזה יהיה צעד בונה אמון שיכשיר אותה לקואליציה. בלי גינוי כזה, אין טעם להמשיך ולנסות לעשות אתם עסקים.

* מפלגה ערבית-ישראלית אחרת – יוסף חדאד, ערבי נוצרי מנצרת, התגייס לצה"ל, היה לוחם ומפקד בגולני, נכה צה"ל שנפצע קשה במלחמת לבנון השנייה. הוא פעיל חברתי, מייסד הארגון החברתי "ביחד ערבים זה לזה". הוא פועל להשתלבות ערביי ישראל במדינה ופעיל מאוד בהסברה הישראלית, בעיקר במדינות ערב אך גם במערב ובמלחמה נגד BDS. הוא פעיל מאוד ברשתות החברתיות ומרבה להופיע בתקשורת הישראלית ובמדינות ערב המתונות.
יוסף פירסם מאמר ב"ישראל היום" שכותרתו: "הפורעים לא מייצגים את החברה הערבית." במאמר הוא הוקיע את ההתפרעויות ומעשי הלינץ' נגד יהודים. המסר העיקרי של המאמר הוא שמדובר במיעוט קטן בקרב הציבור הערבי, והרוב הגדול חפץ בדו-קיום ובקירוב לבבות. הוא הזכיר את ההירתמות של ערביי ישראל למלחמה בקורונה ואת ההירתמות היפה לסיוע בעקבות אסון הר מירון. "אותם מאות מתפרעים אתמול," כתב חדאד, "ניסו לפגוע ביהודים אבל למעשה יותר מכולם הם פגעו בנו, בחברה הערבית ישראלית. הם השחירו את כולנו ועשו נזק עצום לתהליך ההשתלבות והשותפות שהיה בעיצומו."
אני משתוקק להאמין לו, אבל אם זו עמדת הרוב הדומם, למה היא אינה באה לידי ביטוי בייצוג הערבי בכנסת? ואם קיווינו שרע"ם שפרשה מהרשימה המשותפת משנה כיוון, הנה, בשעת מבחן אף היא מצופפת שורות עם הקיצוניות.
מאמרו של חדאד מסתיים במילים: "עדיין לא ברור מהו עומק המשבר שנוצר ביממה האחרונה בין אזרחי ישראל היהודים והערבים, וכמה זמן ייקח לנו לאחות את הקרע ולבנות אמון חברתי מחדש. אבל זו גם ההזדמנות להבין שהגיע הזמן לתמוך ולקדם הנהגה ערבית חדשה, שתעשה את כל מה שאיימן עודה ומנסור עבאס נכשלו: תייצג באמת את ערביי ישראל ותחבר אותנו להיות חלק אינטגרלי בחברה הישראלית."
אני מכיר את חדאד, עימו אני שותף לפורום "עמק השווה", הפועל לגיבוש הסכמות ויצירת פיוס בין כל חלקי החברה הישראלית. עוד עמנו בפורום הישאם אבו-ריא מסכנין, הקצין המוסלמי הלא-בדואי הראשון בצה"ל, ופאדי מקלאדה.
כתבתי לשלושתם בקבוצת הווטסאפ של הפורום: "יוסף, פאדי, הישאם – הקימו מפלגה. רוצו לכנסת. ברגע המבחן רע"ם מתגלית כמשענת קנה רצוץ. אתם חייבים ליצור אלטרנטיבה שפויה, של מפלגה ערבית שחותרת להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. אני מאמין שיש בציבור הערבי כמיהה למפלגה כזו, שתהיה שותפה רצויה לכל ממשלה (לא תמיכה מבחוץ, חברות מלאה) ותהיה לה השפעה אמיתית".

* שקר על מלא – תעשיית השקרים הביביסטית שיגרה את העלובים שבח"כים של הליכוד, אנשים מן הזן של מירי רגב וקרעי, אנשים חסרי כבוד עצמי מינימלי, להופיע מול מצלמות הטלוויזיה, לשקר במצח נחושה ולדקלם את טענת הכזב שנתניהו לא ניסה להקים ממשלה עם רע"ם.
אומרים שחצי אמת גרועה משקר. במקרה הזה מדובר בשקר "על מלא". בשקר מוחלט. בשקר שאין בו אפילו סדק צר של אמת. אפילו גרגר אבק של בדל אמת לא חדר אליו. מדובר בהיפוכן ב-180 מעלות של העובדות. אז למה זה פחות גרוע מחצי אמת? כי זה כל כך שקוף, שחוץ מעובדי אלילים מוחלטים, כאלה שמתייחסים לכל דף מסרים של תעשיית השקרים כתורה מסיני, אף אחד לא יאמין לו. ואותם שליחים עלובים שמוכנים לדקלם את השקרים האלה בטלוויזיה (אני מניח שכל הח"כים התבקשו לדקלם את השקר, אבל לרובם יש אי אלו קווים אדומים והם השאירו את המלאכה הבזויה לנערי השליחויות הנלעגים ביותר, לתחתית החבית של הליכוד) באמת עושים מעצמם צחוק.

* למה הוא משקר? – לפעמים אני שומע את השאלה או התמיהה –למה נתניהו משקר?
מה זאת אומרת? זה כמו לשאול למה זמר שר, למה סופר כותב, למה בנאי בונה, למה דייג דג, למה צייד צד. שקרן משקר.

* על מלא – גדעון לוי, שמתעב את מדינת ישראל, אך מעריץ את נתניהו, פרסם פשקוויל חריף נגד ממשלת השינוי המתגבשת. כרגיל, עם ארסנל הסיסמאות העבשות שלו (אקיבוש... אפרטהייד... גזענות... הוצאה להורג של פלשתינאים וכו'). כותרת המאמר היא: "ממשלת השינוי היא ממשלת ימין, על מלא."
כמובן שזה קשקוש. אבל זה הרבה יותר קרוב לאמת מהתיאור הביביסטי שזאת ממשלת שמאל על מלא.

* ברית החוליגנים – אני מתנגד לצעדו של עמיחי שיקלי ומקווה שיחזור בו, אך סולד מגילויי השנאה וההסתה כלפיו. השיא הוא בפשקוויל בפייסבוק של התסריטאי בני ברבש שהשווה אותו, לא פחות, לברוך גולדשטיין ויגאל עמיר, והצהיר "הוא לא מהעם שלי, הוא לא מהמדינה שלי, הוא אויב."
דברי ההסתה, הבלע, ההתלהמות והשנאה של ברבש בזויים ויש להוקיע אותם. זו תסמונת הראי של ההסתה נגד בנט וחבריו.
ברבש הוא תסריטאי, "איש רוח" כביכול, אך אין שמץ של הבדל בינו לבין הביביריון רמי בן יהודה (אותו מנוול חמוש במגפון שהתנפל על רעייתו של זאב אלקין והטריד אותה באלימות אופיינית). הלה עמד בראש חבורת חוליגנים שהפגינו ליד ביתו של ח"כ מתן כהנא. לתשואותיהם, הפרחח צווח "אולי אתם לא יודעים אבל מתן כהנא אוהב בנים [צחקוקים בקהל]. ניצן הורביץ אונס אותך. ניצן הורביץ מוריד לך את המכנסיים ואונס אותך." והאספסוף הביביריוני מריע לו.
בעיניי, הייעוד של ממשלת האחדות הלאומית (אם תקום), היא גיבוש מחדש של מיינסטרים ציוני דמוקרטי, שמנוולים נקלים כמו בני ברבש ורמי בן יהודה לעולם לא יהיו חלק ממנו. שיישארו מחוץ למחנה.

* אקיבוש של 48' – תום מהגר הוא פעיל מרכזי בארגון האנטי ישראלי העוין "זוכרות". זהו ארגון שייעודו להילחם נגד קיומה של מדינת ישראל ובעיקר בעד הטבעתה במיליוני פלשתינאים במסגרת תביעת "זכות" ה"שיבה".
השתתפתי פעם בעימות עם ה"זוכרת" הראשי איתן בורשטיין. הלה אמר בדיון: "אנחנו לא נלחמים למען זכות השיבה. הזכות היא מוחלטת, היא קיימת והיא אינה זקוקה לנו. אנחנו נלחמים למען היישום שלה בפועל – שכל הפליטים יחזרו לבתיהם."
תום מהגר פירסם פשקוויל ב"הארץ", ביום בו רוגל אלפר פירסם פשקוויל שכותרתו "יום ירושלים – יום אבל", ובו השתלח בשמאל הציוני שיוצא נגד אקיבוש ואאיטנכלויות, ומזכיר לו שהעוול הגדול אינו אקיבוש של 67' אלא של 48'. וברוח אבישי בן חיים הוא גם הסביר שהשמאל הציוני האשכנזי החילוני הוא אליטה שנבנתה מהנכבה והתעשרה ממנה, ולכן היא יוצאת רק נגד העוול של 67'.
הפשקוויל הזה הוא תגובה לפשקוויל נכבאי של איימן עודה, שמהדהד אותו ואת מסריו, וקובע: "המאמר של עודה מבהיר, שגם מנקודת מבט פלסטינית, לא ניתן לדבר באופן קטגורי ונפרד על הכיבוש של 67', בלי לדון בשאלת האחריות בגבולות 48'." והמשמעות ברורה – גם אם ישראל תיסוג לקווי 4.6.67 יימשך הסכסוך, תמשך המלחמה על הארץ, ערביי ישראל שתומכים ברשימה המשותפת ימשיכו להילחם על ירושת הארץ מידינו והשמאל הרדיקלי ימשיך לתמוך באוייב. כי ההתנגדות אינה לאקיבוש, אלא לקיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל.

* שמחתי עם ישמח חתני – אהבתי את הסדרה "ישמח חתני". והכי אהבתי דווקא את הקטעים הקיטשיים ביותר. כי אני אוהב את הארומה של הסדרה הזאת. אני אוהב קהילה, אני אוהב קהילתיות והגיבורה הגדולה, הן של הסרט והן של הסדרה, היא הקהילה. ואני אוהב את המסורתיות המזרחית המתונה, מאירת הפנים, של "דרך ארץ קדמה לתורה." ואני אוהב סדרות עם סוף טוב.

* רמדאן קרים – לפני שנים אחדות, נכנסתי למסעדה בפוריידיס. השירות היה אדיב ונעים והאוכל היה טעים. ומשהו היה לי מוזר. המסעדה ריקה. אני הסועד היחיד. לא ייחסתי לכך חשיבות.
לפתע נכנסה ילדה, וקיבלה את ההזמנה שלה – שקית מלאה בפיתות ובשקית השנייה שלל מאכלים. טייק אוויי. ועוד משפחה. ועוד משפחה. ועוד משפחה. מעניין.
פתאום נפל לי האסימון. רמדאן! איזה טמבל. עכשיו ברור למה המסעדה ריקה. זו עוד שעת צום. ולמה אנשים לוקחים משלוחים – הם מתכוננים לאיפטאר, הסעודה השוברת את הצום.
קשה לי לתאר את תחושת המבוכה והבושה שחשתי. הזמנתי מהר חשבון, שילמתי והסתלקתי במהירות.

* זאת המנגינה שלנו – מסביב יהום הסער, אך דווקא היום, לא מתוך אסקפיזם אלא מתוך חוסן ואף על פי כן, קיימנו את תיקון ליל שבועות של מרכז עיינות במרכז הקהילתי גולן, במתחם צנובר. עסקנו במגילת רות ובשמיטה וקינחנו במופע של אהוד בנאי.
ראשנו לא יישח!
ובשעת ההופעה הקסומה, גוש דן הותקף. ואני קרוע בין ההנאה מאהוד בנאי הנפלא לבין הדאגה והזעם; עיניי בסמטרפון – באתרי החדשות, מסתמס עם האחים שלי בחזית גבעתיים ובחזית מודיעין, צופה בסרטוני השיגורים והיירוטים ששולחים חברים.
אהוד בנאי במופע אקוסטי, הוא והגיטריסט נושי פז, שני גיטריסטים וירטואוזים, שתי גיטרות אקוסטיות ומפוחית, ומיטב הרפרטואר של אהוד בנאי. ומילות השירים מקבלות משמעות אחרת. "הכוכב של מחוז גוש דן" נשמע באוזניי כשיר הזדהות עם אחינו בחזית גוש דן.
"אל תפחד. אתה לא לבד... אם קלקלת אתה יכול גם לתקן... מלאכי ציפורים מעליך מלווים את צעדיך. מרחוק נדלק אור. אל תסטה, כדי שתוכל לחזור... ובכל רגע חדש פורענות, לא עלינו, והכול חי ברשת, הכול מתפוצץ... הנר שלך מאיר עדין בוער... מי זה בא בדמות ענן, עמוד עשן. כל הלילה על האש, על נפשנו אבקש, יום אחד הכול יפרח הלב של העולם נפתח... היום אגרש את העצב מעינייך, אעשה את היום למאושר בחייך... ועד שהאמת תצא אני בך אסתתר. כי את תהיי לי עיר מקלט... מרחוק הם מנגנים עכשיו רק לנו. עוד טיפה תראי, כמעט הגענו אל אותה פינה, אל המנגינה – זאת המנגינה שלנו."

* ביד הלשון: ייסורי הצעיר – כותרת הטור של בן דרור ימיני ב"ידיעות אחרונות" בערב שבת הייתה: "ייסורי עמיחי הצעיר". עמיחי הוא ח"כ עמיחי שיקלי (ימינה), ונושא המאמר היה מכתבו של שיקלי בו הודיע שיצביע נגד ממשלת האחדות.
הכותרת היא פרפרזה על שם ספרו של יוהאן וולפגנג פון גתה (1749-1832) "יסורי ורתר הצעיר" – רומן מכתבים שיצא לאור ב-1774, והיתה לו השפעה אדירה על דורות של קוראים. היה זה ספרו הראשון של גתה והמצליח ביותר, שנחשב יצירת מופת, תורגם לשפות רבות וזיכה את כותבו לתהילת עולם. הספר היה שנוי במחלוקת, כיוון שהוא הסתיים במכתב ההתאבדות של ורטר, ונאמר עליו שהוא יוצר רומנטיזציה להתאבדות ומעודד אותה.
אורי הייטנר