מקבלת טילים על בירתה
מתקפת הרקטות על ישראל, המהומות בירושלים, המאורעות במגזר הערבי והפרעות בערים המעורבות, לא צמחו בחלל ריק. הם פרי של מחדל מתמשך, מחדל ההבלגה וההכלה, שהתפרש כחולשה והזמין תוקפנות.
כך בתוך ישראל – במשך עשור לפחות, נשחקת ריבונותה של ישראל בגליל ובנגב. הממשלה לא הובילה מלחמה בטרור החקלאי, בנשק הבלתי חוקי וביזת הנשק והתחמושת בבסיסי צה"ל, מלחמה בבנייה הבלתי חוקית, בפרוטקשן, בביגמיה, באלימות הפנימית בתוך הרחוב הערבי. את התוצאה קיבלנו בפרעות תשפ"א.
הוא הדין בגזרת עזה. מדיניותה השערורייתית של ממשלת נתניהו הביאה לשחיקה בהרתעה, שהעניקה לפלשתינאים את החוצפה ואת הביטחון שהם יכולים להציב לישראל אולטימטום ולהתקיף את ירושלים, ולהמשיך בהתקפה על תל-אביב, אשקלון והנגב המערבי. האחריות למחדל הזה – כולה על נתניהו.
מלחמת "צוק איתן" יצרה הרתעה שהביאה לשלוש שנים וחצי של שקט כמעט מוחלט בגבול, שאִפְשֵׁר שגשוג וצמיחה ביישובי הנגב המערבי. החל במרץ 2018, חמאס החל לבדוק את הגבולות ולאתגר את ישראל ב"צעדות שיבה", הטרדות על הגדר ובעיקר – טרור ההצתות. התגובה של ישראל היתה רופסת. ישראל הבליגה על טרור ההצתות ו"הכילה" אותן. היה זה מסר חמור, שמותר לפגוע בריבונותנו, מותר להצית את שדותינו, מותר להעלות באש את רכושם של אזרחינו. היה זה מסר של חולשה. ה"הכלה" וההבלגה התפרשו בידי האוייב כמסר שמותר, שאו אש להצית – אין דבר. ההרתעה הישראלית נשחקה ומצב הביטחון הידרדר.
אך כשהגבול בוער, ההסלמה היא שאלה של זמן. הכלת ההצתות הביאה לירי רקטות. סיפרנו לעצמנו סיפורים על ירי של "ארגון סורר", או ירי "בטעות" בשל "פגיעת ברק". וכך הידרדרנו ל"סבבים" של מטחי רקטות, הפצצות של צה"ל והפסקות אש. ומה היו תנאֵי הפסקת האש? הפסקת ירי הרקטות וההפצצות של צה"ל. וההצתות? לאש הזו לא היתה הפסקה. משמעות הפסקות האש הללו הייתה לגיטימציה ישראלית למתקפת טרור ההצתות, ואם ישראל הגיבה עליה היא, לכאורה, הפרה את הפסקת האש. זו משוואה בלתי נסבלת. מדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם הפיכת חבל ארץ בתוכה לאדמה חרוכה, ואינה יכולה "להכיל" זאת. "הפסקות האש" הללו דרדרו אותנו לעוד ועוד "סבבים".
אבל אנחנו לא לומדים. לאחר הפוגת קורונה בשנה האחרונה, בשבועות אחרונים שוב שדותינו עלו באש ושוב הבלגנו. ושוב ירו עלינו ושוב הכלנו. ההבלגה הזאת היא ביזיון לאומי.
מדינה שאינה מכבדת את ריבונותה ומבליגה על הצתת שדותיה, חוטפת טילים על בירתה.
ההחלטה על הפסקת האש היא נכונה. ב-11 ימי המערכה הכינו את האוייב מכה קשה והצלחנו לשמר את התמיכה האמריקאית ושל רבות ממדינות אירופה. זהו הישג מדיני שהוא מרכיב משמעותי בביטחון הלאומי שלנו והיתה זו איוולת לסיים את המערכה בעימות עם הנשיא ביידן. התמיכה האמריקאית עד סוף המבצע חיונית יותר מההישגים שיכולנו להשיג בעוד יומיים שלושה של המבצע.
אבל המבחן של הפסקת האש הוא הבוקר שלמחרת והמסר לעצמנו, לחמאס ולעולם. יש להבהיר לכל העולם ולגייס גיבוי בינלאומי למדיניות הפוכה לזו שהיתה לפני המבצע; למדיניות על פיה דין הצתת שדה אחד כדין מתקפת רקטות על ת"א וירושלים. הפרת ריבונות היא הפרת ריבונות וכל הפרת ריבונותנו תתקל במכה קשה וכואבת כמו זו שחווה חמאס במבצע "שומר החומות".

* פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" תחת הכותרת: "חולשה שמזמינה תוקפנות".

[אהוד: אין ספק, אתה צודק – רק נתניהו אשם בהתגברות הטרור של החמאס. אילו היה לנו ראש ממשלה אחר, לא מושחת ונאשם בפלילים – היינו חיים כולנו בגן עדן, אמנם בלי בתולות].

2. צרור הערות 26.5.21
* הזדמנות לגילוי מנהיגות – יאיר לפיד מושך זמן בניסיון חסר סיכוי להקים ממשלה בראשותו. זה לא יקרה, כיוון שהקונספציה של נתניהו, שאותה אימץ גם גוש השינוי, של הסתמכות על רע"ם, קרסה ברגע שחמאס תקף את מדינת ישראל ורע"ם לא היתה מסוגלת לצאת נגדו, לגנות אותו ולהתייצב בצד הישראלי של המשגר. בוודאי שהמחשבות על שיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת, שבניגוד לרע"ם כן נקטה עמדה – עמדה ברורה וחד משמעית בעד חמאס ונגד ישראל, פוסלת אותה מכל שותפות אפשרית. ברור שממשלה ישראלית, שצריכה להנהיג אומה במלחמה, והרי הפסקות האש הן חלק מהמלחמה בת מאה השנים, אינה יכולה לכלול בתוכה מי שאינו עומד באופן מובהק בצד הישראלי של הסכסוך.
לפיד לא יוכל להקים ממשלה חלופית. המקסימום שהוא יוכל הוא לחסום את האפשרות של נתניהו להקים ממשלה. בדיוק כפי שהדבר היחיד שנתניהו יכול הוא לחסום את האפשרות של הקמת ממשלת שינוי.
התוצאה של התיקו הזה היא סיבוב חמישי. עוד סיבוב שמשמעותו היא עוד כרסום בדמוקרטיה, עוד כרסום באמון הציבור בהנהגה, עוד כרסום במשילות, עוד דחיה של הטיפול בבעיות המדינה, העמקת הקרע בעם, בזבוז של מיליארדי שקלים. ומה יקרה אחרי הסיבוב החמישי? כמו בארבעת הסיבובים הקודמים, התיקו יישאר. לא תהיה לנתניהו אפשרות להקים ממשלה ולא תהיה אפשרות להקים ממשלה של גוש השינוי. ונעמוד שוב במצב שיחייב סיבוב שישי. זה הרי טירוף.
ברור שהפתרון למשבר הוא שנתניהו ינהג כפי שהיה נוהג כל אדם נורמטיבי עם מינימום פטריוטיות ושמץ אחריות לאומית לו היה במקומו – זז הצדה, ותוך יום היתה קמה ממשלה חזקה ויציבה לארבע שנים. אבל לאסוננו זה לא קורה. וכאן ניצב לפיד בפני ההזדמנות לגילוי מנהיגות.
הוא מקבל שבחים רבים על החוסן המנהיגותי שהוא מגלה בכך שאינו נשבר ואינו מצטרף לממשלה וכו'. אבל החוסן הזה אינו מוביל להשגת מטרתו. המנהיגות שהוא יכול וצריך לגלות, היא אמירת אמת לבוחריו ותומכיו, שאין אפשרות להקמת ממשלת השינוי, שהניסיון להקים בכל מחיר את ממשלת השינוי יוביל לסיבוב חמישי עקר, ושהאחריות הלאומית מחייבת אותו להוביל להקמת ממשלת אחדות לאומית פריטטית ורוטציונית עם הליכוד בראשות נתניהו. ממשלה שתכלול את כל הגורמים שבין ימינה ליש עתיד, כולל הליכוד והמפלגות החרדיות.
כמובן שלא בכל מחיר. על לפיד לעמוד על שני תנאי סף. האחד הוא שהוא הראשון ברוטציה. במצב נורמלי, היתרון הוא דווקא לשני ברוטציה, שיגיע לבחירות הבאות מעמדת ראש הממשלה. אבל כאשר מדובר בנתניהו, המצב אינו נורמלי וברור שאם נתניהו יהיה ראשון הוא יפר את ההסכם ולא תהיה רוטציה. לכן אסור להתפשר על כך. תנאי הסף השני הוא שתיקי המשפטים וביטחון הפנים יהיו בידי גוש השינוי לכל אורך ארבע השנים, אפילו אם הדבר יהיה כרוך בוויתור על תיקי הביטחון, החוץ והאוצר.
זו צריכה להיות היוזמה המנהיגותית של לפיד. האם זה יוביל לממשלת אחדות? האם נתניהו יסכים לכך? לפיד אינו צריך להטריד את עצמו בשאלה הזאת. עליו להציע את ההצעה ולדחוף אותה בכל כוחו. ואם ההצעה תידחה ולמרות הכול נגרר לבחירות, ידיו של לפיד וידי גוש השינוי תהיינה נקיות, כמי שעשו הכול כדי למנוע את הסיבוב החמישי, והציבור ידע שנתניהו הוא האשם בכך.

* המסקנה מן הסקר – המסקנה שלי מתוצאות הסקר של ערוץ 12 על תוצאות סיבוב בחירות חמישי, היא שלא יהיה מנוס מסיבוב שישי שגם הוא יסתיים באותה תוצאה ויחייב סיבוב שביעי.

* יתרון הפוליטיקה על המשפט – אם יש צורך בהוכחה, עד כמה רעה ובלתי ראויה התערבות בית המשפט העליון בסוגיות פוליטיות – ההחלטה בדבר "פשרת האוזר", שאפשרה לממשלה להישען במשך שלושה חודשים על תקציב המשכי ולהוסיף לו כספים, היא ההוכחה לכך.
בניגוד לפגיעה בזכויות האדם והאזרח או בזכויות המיעוט, שבג"ץ קיים בדיוק כדי למנוע אותה, התערבות בג"ץ בסוגיות פוליטיות גרידא פוגעת בדמוקרטיה ובהפרדת הרשויות. בסוגיות פוליטיות, יש עדיפות ברורה למהות הפוליטיקה על מהות המשפט. המשפט, מעצם טבעו, הוא חד, חלק וחסר פשרות. ההכרעות שלו דיכוטומיות – כן או לא, אסור או מותר, שחור או לבן, כשר או טרף, זכאי או אשם. הפוליטיקה היא אמנות הפשרה, השיג והשיח, ההגעה להסכמות בין מגזרים, אידיאולוגיות ואינטרסים שונים. כמו במשפחה, כמו בקהילה, גם במדינה מן הראוי להגיע להסכמות תוך כדי ויתורים ומעקפים ולא להביא את הדברים להכרעות על קוצו של יו"ד.
"פשרת האוזר" היא התגלמות התבונה הפוליטית; תבונת הפשרה וההסכמות. זאת, חרף העובדה שבמבחן התוצאה היא כשלה. אך אין לבחון אותה במבחן התוצאה כי אם במבחן הכוונה – האם התכלית שלה ראויה, ואילו הייתה צולחת בסופו של דבר, האם היה זה טוב או רע למדינת ישראל?
ב-23 באוגוסט 2020, במלאת מאה ימים להקמת הממשלה, היא היתה נופלת והכנסת היתה מתפזרת, אלמלא אישרה הכנסת את תקציב המדינה. כיוון שנתניהו מנע את העברת התקציב, פיזור הכנסת היה מידי, אוטומטי. היה זה שלושה חודשים בלבד לאחר שקמה הממשלה, אחרי שלושה סיבובי בחירות בתוך שנה, שחוללו טלטלה עזה בחברה הישראלית. יתר על כן, היה זה בעיצומה של הקורונה, ימים אחדים טרם הטלת הסגר השני.
"פשרת האוזר" נועדה לקנות זמן כדי לאפשר לשני הצדדים בממשלה להגיע להסכמות ולהעביר את התקציב בתוך שלושה חודשים נוספים, עד דצמבר 2020, תוך הזרמת תקציב המשכי, כדי שיאפשר את תפקודה של המדינה.
כזכור, גם בחלוף שלושת החודשים נתניהו סירב להעביר תקציב, הממשלה נפלה והכנסת התפזרה; נגררנו לסיבוב רביעי. הפשרה לא השיגה את מטרתה. אך אילו השיגה את מטרתה, אילו עד דצמבר היה עובר התקציב והסיבוב הרביעי היה נמנע – האם זה לא היה כדאי? בדיוק לשם כך קיימת הפוליטיקה, על הפשרות הכרוכות בה.
כאשר בג"ץ מתערב בסוגיות שאינן מעניינו, כמו הסוגייה הזאת, הוא פוגע בלגיטימיות הציבורית להתערבותו בנושאים שמעניינו. התערבות כזו, בסופו של דבר, פוגעת בעיקר בבית המשפט העליון, במעמדו הציבורי ובאמון בו. לא בכדי יריב לוין, עוכר המשפט, קפץ על ההזדמנות כמוצא שלל רב, והזדרז להשתלח בבית המשפט העליון במילים גסות. לוין, הפרוייקטור של נתניהו למיטוט הרשות המחוקקת, מתחפש למגן הכנסת...
כמובן, מי שהביא למצב הזה, ובכלל מביא את ישראל לכלל משבר חוקתי, פוליטי וחברתי מכל כיוון, הוא נתניהו; האיש שביצע בדם קר פשע נגד כלכלת ישראל באי העברת תקציב, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. מי ששתל בציניות מקפיאת דם את מוקש התקציב בתוך ההסכם הקואליציוני כתרגיל הונאה נכלולי, על מנת לפוצץ את הממשלה שהקים.
הפסיקה הזאת והסערה שבעקבותיה מחייבות חקיקת חוק יסוד החקיקה, מתוך הידברות בין שלוש הרשויות; חוק יסוד שיגדיר באילו נושאים בג"ץ מוסמך להתערב ובאילו נושאים אין הוא מוסמך להתערב, באיזה הרכב ובאיזה רוב מותר לו לפסול חוק של הכנסת ובאיזה הרכב ובאיזה רוב תוכל הכנסת להתגבר על פסיקתו.

* ההפסקה והאש – ביום ראשון, יומיים אחרי הפסקת האש, הוצתו שדות של קיבוץ בארי. הצבא טוען שאין לו אינדיקציה לבלון תבערה. סתם, ירדה אש זרה מן השמיים... ובימים שלאחר מכן עוד הצתות ביישובי הגבול. כבר הפגנת חולשה. כבר מתחילים להעביר לאוייב מסר שמותר להצית. מה, נגיב בעוצמה על ההצתה ונסתכן בחידוש הלחימה וירי הרקטות? אחרי שסוף סוף נשמנו קצת? כך מתחילה הספירה לאחור ל"סבב" הבא. חוזרים לפרשנות המוכרת של הפסקת האש: אנחנו מחויבים להפסקה והם מחויבים לאש.

* הכיבוש הישראלי – "לא ירינו על החברה הישראלית," אמר בכיר חמאס מחמוד א-זהאר בראיון לרשת "סקיי", "אלא על הכיבוש הישראלי." מהו הכיבוש הישראלי שעליו ירה חמאס? תל-אביב, ירושלים, אשקלון, אשדוד, נתיבות, באר שבע, מודיעין, הנגב המערבי, השרון. וזה הסכסוך הישראלי-ערבי על רגל אחת. ואם משהו לא היה ברור, הוא גם הבהיר שאין לישראל זכות קיום. הכיבוש = קיומה של מדינת ישראל.

* ניצחון לישראל – פתיחת הר הבית ליהודים החל מיום א' בבוקר היתה החלטה חשובה מאוד. היה היגיון בסגירת ההר בימי הלחימה במתיחות שהיתה וכדי לא להוסיף עוד מוקד חיכוך, כאשר גם כך המשטרה לא הצליחה להשתלט על המאורעות ברחבי הארץ. אבל כל יום לאחר הפסקת האש שבו ההר היה סגור בפני יהודים היה ניצחון לחמאס ותבוסה לישראל. פתיחת ההר היא ניצחון לישראל.

* חובתה של הפרקליטות – במהלך מבצע "שומר החומות" נעשה לינץ' של ערבים בתושב לוד, היו עוד ניסיונות לינץ' רבים של ערבים ביהודי, בעכו, ביפו, בחיפה, בלוד, בירושלים ובמקומות אחרים. והיה ניסיון לינץ' של יהודים בערבי בבת ים.ב כל אחד מהאירועים הללו השתתפו עשרות אנשים. כל אחד מן המשתתפים האלה צריך לעמוד לדין על רצח/ניסיון לרצח, על פעולת טרור ועל מעשה גזעני. כך, כל אחד מהאנשים האלה שיורשע בדין, יישב עשרות שנים בכלא ומשתתפי הלינץ' בלוד יידונו למאסר עולם.
מדינת ישראל חייבת להבין שריבונותה מעורערת, משילותה עומדת על כרעי תרנגולת ושלטון החוק שלה בסכנה. חובתה של הממשלה על כל אגפיה, להתנער ולפעול באופן נחרץ לביסוסה מחדש של הריבונות. אחריות כבדה מוטלת על כתפיה של הפרקליטות. היא חייבת להיות המגן של מדינת החוק והמחסום מפני הידרדרות לאנרכיה. תפקידה לעת הזאת, הוא לנקוט בגישה המחמירה ביותר כלפי הפורעים בשעה שישראל היתה תחת מתקפת רקטות ובלחימה. הפרקליטות אינה יכולה להרשות לעצמה לעצום את עיניה, לא להבין את חומרת השעה ולשחק ראש קטן. הדרך של הפרקליטות לממש את חובתה, היא בהגשת כתבי אישום ברף המחמיר ביותר. התמקדתי בלינץ' וניסיונות הלינץ', אבל כוונתי לכך, שגם שאר החשודים במאורעות יועמדו לדין בגישה המחמירה ביותר; במידת הדין במלואה וללא שמץ של מידת הרחמים.

* נגד חוק ונגד סדר – סיעת רע"ם, הפרטנרית הנחשקת הן של נתניהו והן של גוש השינוי, שיגרה מכתב חריף לראש הממשלה, השר לביטחון פנים, היועמ"ש והמפכ"ל, ובו תביעה להפסיק את מבצע "חוק וסדר", מבצע המעצרים של המשתתפים בפרעות. בראש החותמים ניצב המאמי-המגזרי מנסור עבאס. קדמו להם הרשימה המשותפת וועדת המעקב. עכשיו אנו יכולים לדמיין איך הם יגיבו, אם באיחור אופנתי של עשור ישראל תצא למבצע להחרמת הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי.

* גדולים שבעתיים – מתוך מאמר של מוריה קור ב"ישראל היום": "אלוף פיקוד הצפון דאז, דוד אלעזר (דדו), אמר לאנשי קיבוץ גדות לאחר הכיבוש הצפוני את המשפט שחקוק עד היום על אנדרטת נופלי עוצבת הגולן: 'מכאן אתם נראים גדולים שבעתיים'."
הכול נכון למעט עובדה אחת. לא דדו אמר את המשפט אלא מנו שקד מפקד חטיבת "אלכסנדרוני" (ולימים קצין חי"ר וצנחנים ראשי) שהיתה אז החטיבה המרחבית, שניהלה את אחד מקרבות ההבקעה בעלייה לגולן במלחמת ששת הימים. אתר ההנצחה של החטיבה נמצא במצפה גדות, שהיה בעבר מוצב סורי – מורתפע, שממנו הותקף קיבוץ גדות שוב ושוב מהקמתו ב-1949 ועד מלחמת ששת הימים. כתובת עם המשפט האלמותי של מנו שקד חקוקה במצפה גדות.

* מפלס השתן – מה היו אומרים בקורס שדרים על המקצועיות של שדרית שמפסיקה את המרואיין כדי לבקש בשידור חי שיחלישו את המזגן? זה בדיוק מה שעשתה רינה מצליח ב"פגוש את העיתונות". דומה שככל שרמת המקצועיות שלה יורדת כך השתן עולה לכיוון הראש שלה.

* יאללה בלגן – מה שבלט בעיניי באירוויזיון, הוא שארבע המדינות שזכו במקומות הראשונים היו כאלו ששלחו שירים בשפתן ולא באנגלית. הגיע הזמן שגם אנחנו נחזור לתרבותנו ונציגינו ישירו בעברית. מתוך ארבע זכיות שלנו – שלוש היו של שירים בשפת עֶבֶר. ועוד שירים הגיעו לצמרת, למקום שני וכו'. עדן אלינה מקסימה, זמרת נפלאה עם מנעד קולי נדיר, חוש קצב מעולה, והיא גם יפהפייה. אך הצטערתי מאוד שהיא, כמו קודמיה בשנים האחרונות, לא שרה בעברית. והעובדה שהיא דחפה לשיר "יאללה בלגן" (ביטוי בסלנג הישראלי שמלחים שתי מילים לא עבריות) היא אפילו לא יציאה ידי חובה. זו התבטלות תרבותית שלנו. היופי במפגש תרבויות, הוא כאשר כל מדינה מביאה עימה את תרבותה. מה המשמעות ומה היתרון במפגש בין מדינות שונות, אם כולן מחקות אותה תרבות? אני מקווה מאוד שבשנים הבאות ניוצג בשפתנו ובתרבותנו.

* עדי צמח – הפילוסוף וחוקר הספרות והתרבות פרופ' עדי צמח הלך לעולמו בגיל 86. עדי צמח היה איש שמאל בהשקפותיו הפוליטיות, שאותן הרבה לבטא מעל במות שונות ובכלי התקשורת. כשהחל המאבק על הגולן הוא הפתיע, כאשר הביע התנגדות נחרצת לנסיגה ותמיכה במאבקנו.
יצרתי אתו קשר, וגייסתי אותו למאבקנו. פירסמתי מאמרים שלו בעד הגולן, שהתפרסמו בעיתונות הארצית, ב"הרי גולן" – בטאון ועד יישובי הגולן שייסדתי וערכתי והזמנתי אותו להרצאות בכנסים שלנו. אירחתי אותו באורטל, להרצאה אזורית, ובאותו לילה שוחחתי איתו ארוכות ואני זוכר את השיחה הזאת כחוויה אינטלקטואלית מרתקת.
כעבור זמן קצר, התפרסם שצמח קיבל צו הרחקה מביתו, לאחר שאשתו התלוננה שהוא תקף אותה. עדי צמח, שהיה עד אז אייקון של אתיקה ומוסר, הפך מוקצה בציבוריות ובתקשורת. מאז ובכ-25 השנים שחלפו מאז, לא נשמע קולו ולא זכור לי ששמעתי דבר ממנו או על אודותיו, עד הידיעה על פטירתו בשבת האחרונה. אחרי מותו למדתי שלפני 16 שנים הוא לקה באירוע מוחי חמור. אני זוכר את עדי צמח בעיקר כאדם מבריק, מרצה בחסד, בעל כושר ביטוי נדיר ואחד האנשים החכמים שהכרתי.

* עניו מכל אדם – בפרשה של השבוע הבא, פרשת "שלח לך", נקרא על המעל הגדול, חטא המרגלים, שבעטיו בני ישראל נענשו בארבעים שנות נדודים במדבר ודור יוצאי מצרים – באי כניסה לא"י, בשל אי התאמתם לגאולה. אולם כבר בפרשת השבוע הנוכחית, פרשת "בהעלותך", ישנם סימנים מטרימים לחוסר הבשלות של עם העבדים. וכך זה מתחיל: "ויהי העם כמתאוננים רע באוזני ה'." אלוהים כועס ומבעיר אש בקצה המחנה. העם צועק, משה מתפלל לאלוהים, והוא עוצר את האש. ויקרא למקום ההוא תבערה.
על מה מתאוננים בני ישראל? "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים."
לפני שנה יצאו מעבדות קשה ונוראה לחירות, קיבלו את התורה, הם עומדים להיכנס לארץ ישראל בדרכם לגאולה הגדולה. ומה מעסיק אותם? האוכל לא מספיק טוב.
משה עובר בקרב העם ורואה שהבכי הוא כללי, בפתח כל אוהל יושבת המשפחה ובוכה. הוא על סף ייאוש, ופונה בתחינה אל האלוהים:
"לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה עָלָי? הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה?! אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו?! מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה, כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה? לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי."
אלוהים מגיב הן על דרישת העם והן על מצוקת משה. לעם הוא שולח שלווים, שיהיה להם בשר, אך מלווה את המתן בברכה, שבלשוננו היתה נשמעת כמו: "שתחנקו." ובלשון המקרא: "עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא." על מצוקת משה הוא מגיב בהוראה להקים מועצת חכמים בת 70 איש שמשה יבחר. אותם זקנים יהיו לנביאים ובכך יקלו על העומס הבלתי אנושי שבו נתון משה, המנהיג לבדו את העם.
ובשעה שמתכנסים השבעים ומתנבאים, מגיע רץ אל פמליית משה ומלשין על שני אנשים נוספים, שאינם משבעים הזקנים, המתנבאים אף הם במחנה – אלדד ומידד. יהושע, יועצו ועוזרו של משה, מייעץ לו לכלוא אותם. תשובת משה היא מופת למנהיגות משתפת, וראוי ללמוד ולחקות אותה בכל רמה של מנהיגות:
"וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְהוָה נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן יְהוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם."
את האתגר הבא מציבים בפני משה הקרובים לו ביותר, אחותו מרים ואחיו אהרון. "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח, כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. וַיֹּאמְרוּ: הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה? הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר. וַיִּשְׁמַע יְהוָה."
יש כאן קריאת תיגר כפולה. האחים סונטים באחיהם, על שנשא אישה כושית וטוענים נגדו על שהוא נוטל את כתר הנבואה לבדו, והרי גם הם נביאים. אלוהים מזמן אותם לבירור וקורא אותם לסדר. הוא מסביר להם איפה משה ואיפה הם:
"שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי! אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהוָה, בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה. בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת. וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט. וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה?"
אל סוגיית האישה הכושית אלוהים אינו מתייחס. אולם בתום הבירור, כשסר הענן מעליהם, מתברר שמרים – מצורעת. הצרעת מקובלת כעונש על לשון הרע. והצבע הלבן של עורה המצורע, מרמז על ביקורתה על גיסתה הכושית. ואיך הגיב משה, מושא ביקורתה של מרים, שלהגנת כבודו אלוהים העניש אותה? "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר: אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ!"
אז מה למדנו בפרשה בנושא המנהיגות? ראשית, את הבעייתיות בשלטון יחיד. גם כשמדובר בגדול הנביאים, גדול המנהיגים, אין הוא יכול לשאת לבדו במעמסה. הוא זקוק לשותפים, שיישאו עימו בעול.
שנית, שמנהיג גדול אינו נלחם על כבודו ולא על בלעדיות. נהפוך הוא – "מי ייתן כל עם ה' נביאים."
שלישית, שמנהיג גדול יודע למחול למי שפגע בו ואינו מחפש נקם. מנהיגות אמת היא מנהיגות של ענווה. ולא בכדי נאמר בפרשה על משה: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה."

* ביד הלשון: היה לזרא – הביטוי היה לזרא, משמעותו היא שדבר מה נמאס לגמרי, הפך למאוס. הביטוי לקוח מפרשת השבוע, פרשת "בהעלותך". בני ישראל מתלוננים על האוכל שלהם ואלוהים נותן להם שלווים בשפע, עד שימאס להם, "עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא."
אורי הייטנר