שודר ב"קול ישראל" ב-14.7.70

אסתר: [חסרה ההתחלה של הראיון. עונה בתשובה לשאלה על אביה יהודה ראב בן עזר] זה היה אדם שלא היה אף פעם בְגלות. אנחנו מדורי-דורות היינו איכרים בהונגריה. ולכן היה איזה גוון מיוחד לטיפוס הזה. הוא היה רחב-כתפיים, ושקט מאוד, וכל תנועותיו כבדות, והיה משכיל. פשוט, זה היה אזיי קצת יקר-המציאות בפתח-תקווה, מלבד בתורה... ודווקא בזה לא הצטיין, כי הוא לא היה בן ישיבה. הוא למד תנ"ך אצל ידיד כבר. [כוונתה אולי לבן-דודתו יהושע שטמפפר, שהיה מורה לילדי המשפחה בכפר סנט-אישטוואן בהונגריה, ותיאר להם את נופי התנ"ך כמו הגבעות שסביב הכפר. – אב"ע].
אבל, היו לא חלומות גדולים ביחס לפתח-תקווה, שלא התאמתו. הוא רצה שזו תהיה מושבה לדוגמא. הוא לקח את מושבות הגרמנים [הטמפלרים], את וילהלמה ואת שרונה, עם המשקים הנפלאים, וגם עם הזיכרונות של העבר שהיו לו מן המשק שהיה להם בחוץ-לארץ [בכפר סנט-אישטוון שבהונגריה]. כל זה הלך לתכלית אחרת לגמרי. באו [למושבה] הרבה בעלי-מלאכה ונפתחו הרבה חנויות, וככל שהיה בא אחד מרעיו ואומר לו בטון כזה:
"רֵבּ יודע..."
אני אומר את זה באידיש:
"רב יודע, עס איז דוך קיין עין הורע א שטודט..." [ר' יהודה, בלי עין הרע, זאת עיר, או עיירה...]
אז הוא [יהודה ראב] נשאר נדהם, ואחר כך הוא אומר לו... "אבל רֵבִּי זלמן..." זה היה זלמן, מה שמו, זה שהיה לו איטליז... זלמן פישצנר... "אבל זלמן, מיר זאנען נישט גקומען אהער מאכן א שטודט, הובן מיר געהאט שטטלאך אין די גולה, מיר הובן געקומען מאכן א מושבה..." [אנחנו לא באנו לכאן להקים עיר – עיירות היו לנו בגולה, אנחנו באנו להקים מושבה...]
מראיין: אולי תגידי בעברית?
אסתר: "אדוני הטוב, אנחנו לא באנו הנה לייסד עיירות חדשות." ואמנם צריך להודות, לפתח-תקווה היה מראה של עיירה. והבתים היו דומים מאוד לבתי שאגאל, בתמונות.
מראיין: אולי שתי מילים על החינוך המיוחד שקיבלת בבית אבא.
אסתר: חינוך פוריטני קשה מאוד. הוא לא נמנע אפילו מלהרביץ לפעמים. אני אומר את זה בגלוי. היה רתחן. הונגרי. ולא נמנע מזה.
מראיין: האם באמת למדת, יחידה אולי בארץ, לרכב על סוסים... ולשחות...
אסתר: לא. לא הייתי יחידה. היו בנות שפירא. בנות סווטיצקי. כל אלה שהיו להם את ה... [סוסים] ... אבל המשק שלנו היה לו באמת גוון מיוחד. זה היה משק מעורב. והיתה גם איזה אסתטיות בזה. אבי היה אסתט גדול. כלבים יפים. סוסים יפים. חתולי אנגורה שלא ראו עוד אזיי. אינני יודעת מניין היה מביא אותם. הכול היה יפה.
מראיין: גברת ראב, ספרי לנו משהו על אותה רוח חדשה, רוח התרבות-כביכול, שבאה עם הביאליסטוקים, על המלחמה בין הדורות, על הצעירים וברנשטיין-כהן בראשם, הוותיקים עם ברל ימיני בראשם... [המראיין מבלבל כאן בין שתי תקופות שמרחק זמן של יותר מעשרים וחמש שנה מפריד ביניהן].
אסתר: אני רוצה לספר קצת על הביאליסטוקים – [הם הגל השלישי של מייסדי פתח-תקווה, לאחר הקבוצה הראשונה של 1878, והשנייה, הירקונים, והם – חידוש היישוב דרך השתקעות הקבוצה הביאליסטוקית החדשה באופן זמני ביהוד. אסתר הכירה אותם בילדותה רק כאשר היו נטועים כבר בפתח-תקווה] – שהם ראויים לזה. היו יהודים נפלאים ביניהם. הם באו והביאו הרבה תרבות של העיירה, הצדדים הטובים גם הביאו מן העיירה, בני-תורה, וגם היו משכילים. היה למשל הסבא [סבא-רבא יעקב ספיר] של [יוסף] ספיר, או אביו של ספיר שהיה סופר וחוקר [וגם מורה, אליהו ספיר]. היו הרבה משכילים אזיי. המשורר אימבר היה ביניהם. [למיטב ידיעתי אימבר לא גר בפתח-תקווה וגם לא ביהוד. ודאי רק ביקר]. אפרתי היה אחד, שהיה זמר. אני זוכרת שאימי עוד היתה מספרת איזה זמר היה, ושרה את גולדפאדן, והוא היה שר, והיא היתה שרה את כל השירים של גולדפאדן.
אבל היה לזה גוון, רבותיי, הראשוניות הזאת, אם יכולתי למסור לכם את הטעם הזה של הראשוניות, צוחקים על זה, אבל זה היה גוון חזק מאוד, וגם עם טעם מיוחד, אני מרגישה אותו בכל... אינני יודעת, אני בטוחה שעוד רבים הרגישו את זה. אלה דברים שהם התחילו, ממש התחילו דברים חשובים מאוד.
אחר-כך, כשנמלאו לי חמש-עשרה שנה, היתה באה העלייה השנייה. ואז נעשיתי השייה השחורה של פתח תקווה. אין לי מילה אחרת. [צוחקת]. אני לא עושה חשבונות. אני כבר יותר מדי זקנה, ודאי תלוו אותי כולכם למקומי אשר כבר קבעתי לי בתוככם [אז כבר היתה בחזקתה חלקת קבר שרכשה בבית הקברות סגולה בפתח תקווה ליד אבי בנימין בן עזר ראב ז"ל]. אם לא חייתי כל הזמן בתוככם, היו לזה סיבות, הרבה אישיות והרבה... זה שאני סופר... לא נשארתי לא כאן ולא בדגניה. אבל הקשר עם פתח-תקווה [תמיד מבטאת במלרע] הוא גדול מאוד...
מראיין: מה היתה המלחמה הזו בין הדורות?
אסתר: זה היה שכל ה"חדר" היהודי הזה היה כל כך אדוק וכל כך מוגבל ואסר על קריאת ספר, אסר להיפגש אם בחורים. אסור היה לשמוע הרצאה. בא יעקב רבינוביץ ורצה להרצות [דומה שהיא מבלבלת אותו עם ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן, שהרצאתו לבנות על התבגרותן היתה אחת הסיבות לפרוץ השערורייה], אז זה היה חרם, הכול היה חרם ו... דברים נוראים... ליד בית הכנסת אסור היה לעבור בשבת... אתה צריך גם כן לזכור את זה... אסור היה אפילו לעבור. בנימין סלור סבל, יחד איתי, יחד עם צרלין וכל החבורה הזאת, ואגב אלה הם ממייסדי הרצליה. זה דור טוב היה. היו אנשים טובים. ידידים טובים. אי אפשר היה לתפוס.
עירוב. אתה יודע מה זה עירוב. אַ מֵעֵירֵב. [אידיש]. בשבתות של אביב, השקדים פורחים, קהל... חבורה של צעירים וצעירות רוצים לצאת מהתחום של הבתים הקטנים האלה. אסור לצאת. איפה נשמע דבר כזה?
מראיין: אז איך עשו רומנטיקה?
אסתר: מה?
מראיין: איך עשו רומנטיקה בזמנך?
קולות צחוק בקהל הפתח-תקוואי: על הגורן... על הגורן...
אסתר: סליחה? אני לא שומעת כל כך טוב...
קול בקהל: על הגורן...
אסתר: אאה...
מראיין: אולי יש משהו שיזכיר לך... שיר או מכתב אהבה...
אסתר: אאה... אני אקריא איזה דבר-מה. זה נקרא –

שתי ילדות בפרדס פורח
"קרַק... קרַק... כל-כך הרבה ענפים את שוברת. אוף איזה ריח! הראש מסתובב לי, די מספיק – אולי בכל זאת יהיו תפוזים מפרחים אלה?"
"לא יהיו! זה פרדס עזוב, נקטוף עוד ועוד... אוהה איזה ריח! כשאהיה גדולה – אהיה כלה – ויעשו לי זר של פרחי תפוז על הראש; וצעיף ארוך לבן של טוּל, הרבה טול, כמו ענן לבן מסביב; ויהיו לי נעלי-משי לבנות וצרות עם עקב של כסף דק כמו אצבע. כזה! רואה את? – זה נפלא להיות כלה! ויהיה לי חתן שיהיה לו שפם קטן שחור ושפתיים אדומות – חה חה חה! וחתן מנשק, את יודעת? ואחר-כך יש ילדים – לא מהנשיקה – אמא אומרת שיש עוד סוד ושאני קטנה ואסור לי לדעת..."
"כן, יש סוד..."
"ואני, כבר נשקו לי!"
"נשקו לך? מי?"
"צבי'קה של מַאשה..."
"ואיך זה?"
"זה פשוט, הוא שם את שפתיו על שפתיי – ואז אני כמו בלון – עפה, עפה למעלה ופתאום, בום! – הבלון התפוצץ ואת ואני על האדמה, והכל עבר – ושוכחים – ואחר-כך, פעם – זה כמו כף מלאה דבש שאת סוחבת כשאמא אינה בבית – הפה מתמלא מותק כזה! ואת בולעת ובולעת... וגם זו נשיקה – אבל שוכחים... ואותך עוד לא נשקו?
[להלן אסתר קיצרה ושינתה קצת מהטקסט המקורי של הסיפור הנדפס, שרק חלקו מובא כאן. – אב"ע]]
"ו'חקי'?"
"לא נשקו! איני רוצה שינשקו – אני לא אתחתן – "
"את טיפשה, כולם מתחתנים, אמא אומרת שכעת אני ואחותי ילדות קטנות, אחר-כך נהיה עלמות ואחר-כך נהיה נשים, נלד ילדים והילדים יגדלו והם ילדו ילדים וכך תמיד, תמיד, עד הסוף."
"עד הסוף? לא, אני רוצה לעשות דברים אחרים."
"אי אפשר, כולם, כולם עושים ככה תמיד."
"אני רוצה להיות כמו דבורה הנביאה שבתנ"ך; אני רוצה שיהיה לנו שוב מלך כמו שאול, מלך כמו דוד, ואני רוצה להילחם עם הערבים. 'חקי' יעזור לי, הוא ילך לצבא התורכי וילמד לעשות מלחמה ואנחנו ננצח! ואחר-כך אני רוצה לחבר שיר יפה, כמו דבורה הנביאה; כבר חיברתי אותו... שומעת איך שרה דבורה? 'עד שקמתי דבורה, עד שקמתי אם בישראל!' אני אהיה אם של ישראל, אני רוצה להיות חשובה, אני חשובה..."
"ו'חקי' יהיה כמו ברק בן אבינועם, והוא ישק לך?"
"הוא לא ישק לי, אנחנו נעשה מלחמה בשביל העם."
"מה זה חשובה? יפה? טובה?"
"חשובה זה משהו גדול, בלב, לא רואים את זה רק מרגישים..."
"חה חה חה... משהו גדול בלב! ואת 'פיספוסת' רזה שכזאת. ויש לך מאלאריה – לי אין מאלאריה ואני שמנה ואני אלד הרבה הרבה ילדים! גולם! פיספוסת, מאלאריה – הנה לשון אחת בשבילי, עוד אחת בשביל בתי, ועוד אחת בשביל בת בתי! שישק לך ברק בן אבינועם מן התנ"ך!" (בורחת).
(מחיאות כפיים של הקהל הפתח-תקוואי עם סיום קריאתה, שהיתה באמת ממש מקסימה, רעננה, צעירה מאוד, וממש החייתה את המסופר).

*
ראיון עם אסתר ראב, שהקלטתי משידור ב"קול ישראל", מהתוכנית – "ותיקי אם המושבות מעלים זיכרונות מהעבר, עירי שלי" (מישדר המוקדש לפתח-תקווה, עורך, יואל רקם, מנחה, מאיר הרניק, קול ישראל, רשת ב', יום ג', 14.7.70, שעה 9.05 ["הזכירה המשוררת אסתר ראב, ילידת פתח-תקווה, את האווירה הרוחנית של אותם ימים, והפולמוס הנלהב בין זרמים שונים."] (ידיעות אחרונות, 16.7.70).
במסגרת השידור הזה היא קוראת בקיצורים אחדים את הסיפור שלה "שתי ילדות בפרדס פורח". ספק בעיניי אם התוכנית שמורה בארכיוני קול ישראל, כי מעודי לא שמעתי שידור נוסף של קריאת הסיפור שלה מפיה.
הסיפור נכתב בשנים 1957-1958 לערך. תקופת התרחשותו היא השנים 1905-1910 לערך. נדפס לראשונה ב"גזית" שבעריכת גבריאל טלפיר, כרך ט"ז, חוב' ט-י, אדר תשי"ח, 1958. נכלל בקובץ "גן שחרב", וכן בכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה".
הקלטת קריאתה שמורה בארכיונה שנמצא אצלי, ודומה שזה הסיפור היחיד שלה שנשמר בקולה-היא.
המלביה"ד: אהוד בן עזר

מראיין: בביתה של המשוררת אסתר ראב בטבעון נטוע עץ אלון ששורשיו נאחזים בקרקע הסלעית. אסתר ראב, משוררת, צברית, בתו של מייסד פתח-תקווה, גאה על אלון עתיק זה. כמוהו היא שתולה בנופיה של ארץ-ישראל. משוררת מקורית הרואה עצמה גידול פרא בקרקע מכורה.
לפני שבועות מיספר ביקרנו בביתה של אסתר ראב.

[אסתר קוראת בקולה-היא את שירה "יש מילים כציפורים נדירות", מהקלטות "קול ישראל":]

יֵשׁ מִלִּים כְּצִפֳּרִים נְדִירוֹת
עָפוֹת אֵלָי;
בָּאותֹ מֵאֵי-שָׁם
מֵעֵבֶר לַהַכָּרָה –
שֹׁבֶל אוֹר בְּעִקְבוֹתָן;
יֵשׁ זוֹהֲרוֹת וּמְעַמְעֲמוֹת
כְּגֶחָלִים לוֹחֲשׁוֹת;
יֵשׁ מְצַלְצְלוֹת כְּפַעֲמוֹן עָמוּם –
וְיֵשׁ שְׁחוֹרוֹת וַעֲמֻקּוֹת כְּקֶבֶר.
לֹא אֵדַע מִנַּיּן בָּאוּ.
מְרַשְׁרְשׁוֹת הֵן כַּצִּפֳּרִים
מוּזָרוֹת חַדְפַּעֲמִיּוֹת –
כְּמַגָּע לֹא מִזֶּה
עִם אֶחָד פֶּלִאי...

[1964. עמ' 135 ב"כל השירים"]

מראיין [קולו של שמואל הופרט לא נשמע בהקלטה. הראיון עבר עריכה, וקריין קורא את השאלות ודברי הקישור]: מילותיה של אסתר ראב הן ציפורים נדירות. ציפוריה של הארץ הזאת. מה משמעותה של ההגדרה – משוררת ארץ-ישראלית, שהרי מרבית המשוררים בני-גילה של אסתר ראב באו לכאן מחוץ-לארץ ותמונות נופי ילדותם היו יערות אירופה ונהרותיה.
אסתר ראב.
אסתר: ...חוץ מכול, הרוח שנשבה, הרוחות שנשבו פה, ונשבו פה רוחות בארץ. היה מין דבר שהיה מחוץ להיגיון. ואני הרגשתי את הדבר הזה. הרגשתי את עתיקות הארץ, קודם כל. ואת השיבה ההיוּלית הזו של עם לארצו, בלי ציוּניות, ממש הרגשתי.
ואחר-כך היו דברים של יום-יום, פשוטים כמו לחם, מעוף הציפורים, העבודה, הדשדוש בתוך החול החם, העצים המעטים אשר התרשמו על המרחב הזה, הגדול והריק.
והיו גם אידאלים. וזה דבר גדול. זה צֶמח יוצא מן הכלל.
זה צמח שאי-אפשר לזלזל בו על ידי... ברוח הזאת, מהימים ההם... היא היתה חזקה מאוד, כמו, כמו האקליפטוסים הגדולים האלה, כך היו הרעיונות האלה, כך הם כבשו את ליבי ולב אחרים. וחיינו בזה. לא היה לנו צורך בשום שעשוע. שהיינו משועשעים כל היום וכל הלילה. חלמנו על זה. ביום עשינו את זה. וחשבנו, בלילה חלמנו על זה...

אני כתבתי את השיר הראשון, זה ב-1919. קיבלו את זה הסופרים [ברש ורבינוביץ], קיבלו את זה בשמחה רבה. אני לא אומר שכתיבת שירים היתה בתוך הפרוגרמה של גורדון ושל ברנר, ואת הדברים האלה [שלהם] אנחנו קיימנו בגופנו וברוחנו – וזה היה מעין תבלין, הספרות היתה רק מעין תבלין לחיים ההם. החיים היו כל כך פוקדים עלינו, זה היה מיפקד קשה. היו מוכרחים, אלה ששמו את ראשם בעול הזה, היו מוכרחים לסחוב אותו. ואם לא עשו את זה הם התביישו בזה. מישהו שלא היו לו מַזוֹלוֹת – קראו לזה ברוסית, כן, מי שלא היו לו יבלות, היה פסול בחברה.
מראיין: מה היו תמונות היסוד, מראות השתייה של אסתר ראב?
אסתר: טבעיוֹת. זוג שוורים, שמעודי לא ראיתי דבר כזה. ראיתי פרות. שוורים שמים עליהם עול, ועל העול הזה עובד אבי, ואחי הבכור [ברוך], לסדר אותו ולרפד אותו, ושמים אותו על גבי שוורים, ורותמים שני שוורים בעגלה, והם מושכים אותה. וזה היה אצלי כמו סמל, כי הם הלכו לאט-לאט, והם היו אימפוזנטים לאין ערוך, עם הקרניים הארוכות, וזה היה כמו סמל של ההליכה לאדמה, צעד-צעד, בלי לפנות לא ימין ולא לשמאל ולא לשאול שאלות, זה צריך לעשות. זוג שוורים.
אחר כך התמונות האלה, תמונה אחת למשל, על רעות שבין הקהל הזה. אחרי הארבה [1915] כל הפרדסים היו אפורים, בלי עלה אחד ירוק. ואני הייתי אז בנס ציונה, ועבדתי במזמרה, ועשיתי עשרה עצים גדולים במזמרה ובמשור. וזה לא עושה היום פועל בשלושה ימים. וזה היה כל כך מובן מאליו.
וחברים הולכים לעבודה, בבוקר, ואני גם כן עם סל. יש לי סל של נצרים, כזה, קיים רק אצל הערבים. סל נצרים. ואחד, שהיה אחר כך איש חשוב בתנועת העבודה, אומר לי:
"יש לך משהו בסל?"
אנחנו היינו רעבים. זה היה במלחמת העולם הראשונה. ולא היה גם לחם. המטבח, מטבח הפועלים, נתן לחם, ופלאפל... לא מה שאתם אוכלים היום, הפלאפל... זה היה אוכל, לא הפלאפל... כי אם האפונים האלה, הצהובים [כוונתה לגרגירי חומוס, חימצה]... זה היה עיקר האוכל... שקים מלאים. וזה היה מנפח את הקיבה.
אני הולכת ובידי סל. ולקראתי הולך האיש הזה. וגם בידו סל. הוא אומר לי:
"אסתר, מה יש לך בסל? יש לך משהו?"
ואני אומרת: "כן, כן, יש משהו." ואני מכסה אותו, כי לא היה שם הרבה. לא רציתי שהוא יראה. והנה הוא מוציא מלפפון גדול, כזה, כמו... היום אני זורקת את זה, כי לא אוכלים מלפפונים גדולים, אוכלים את הקטנים ואת המקולפים – והוא זורק לי אותו לתוך הסל.
אני צועקת: "אלדד! אלדד! מה אתה עושה? מה אתה..."
הוא כבר ברח. והמלפפון, אכלתי אותו יומיים, בתור תבלין על הלחם, של הדורה. לחם דורה שזה גרגרים לבנים, שהתרנגולות היו אוכלות.

[על מרדכי אלדד (גולדפרב), שהיה ידידו של הסופר לואידור, ראה בביוגראפיה של אסתר "ימים של לענה ודבש", עמ' 198, 279, 386, 390 ו-455. וכן בקובץ "אסתר ראב / כל הפרוזה", בהערות לסיפור "בקתה בפרדס"].

מראיין: ומשהו על תהליך היצירה.
אסתר: אצלי הבסיס לשירים זה בעצם המוסיקה, כי התחלתי בכינור, לפני שהייתי כותבת. אהבתי זימרה, והיה לי קול יפה וחשבתי שאני אהיה מנגנת. ואחר-כך פתאום נכנס איזה שיגעון בראשי, באה חברה שלי מפריס [לורט פסקל] וראתה שם את איזדורה דונקן רוקדת. והיא תיארה את זה, שאני חשבתי שאני בדיוק יכולה להיות כמוה. וגוף יפה היה לי, וצעיר. אני אבטא את עצמי בריקוד. התחלתי לחפש מורָה לריקוד, ומצאתי משהו, איזו בלרינה זקנה, וזה נמאס לי מאוד.
אחר כך חשבתי, אני אתחיל לכתוב. וזה תפח בי, ממש היה איזה ייסורים, ייסורים ממש, להתבטא. ולא היתה לי סבלנות לשבת על ספסל הלימודים. את המתמטיקה הטיפשית הזו, ואת הפיסיקה... את הטבע אהבתי. את התנ"ך, והיו לי מורים נפלאים. על זה אני חוזרת תמיד, ותמיד מוכרחה לחזור כי זה היה יסוד גדול בשירה שלי. כמו אפריים הראובני...
מראיין: ובאשר למלאכת השירה אומרת המשוררת:
אסתר: אז ראשית כל זאת מוסיקה. אחר-כך, תמיד אצלי יש פרוצס של לפני הכתיבה. ושוב, זה פועם, איזה דבר פועם, ואני שומעת גם קולות. קולות לא ברורים אבל הם לובשים לאט-לאט צורה של הימנון. מילים עוד לא ברורות. פעם זה היה בשעות היקיצה. בין שינה ויקיצה, בבוקר, אז היה... ולפעמים אפילו בחלום, פתאום משפט אחד, כמו מוטו, מצלצל בא מאיזה מקום, אני לא יודעת, בדיוק מה שאני אומרת שם, זה בא, ובכן ככה זה...
לא רוצה לטפל בזה. אני לא יודעת אפילו לחקור את זה ואני לא יודעת, לא קוראת ספרי פסיכולוגיה. ובכן ככה, אחר-כך זה משפט אחד שאני מתחילה לסגור סביבו וליצור את האטמוספירה. ויש הרבה-הרבה מאחורי זה, אבל זה לא רוצה להתבטא, זה קשה להתבטא.
פתאום אני עושה בית אחד. כן. ארבע, חמש שורות, שש שורות, ופתאום הוא מושך, הבית הזה מושך עוד, יש כאילו מין טאנדאנטיף, [מגמה], אתה יודע, איזה דבר עוד, יש עוד, אני יודעת שלא גמרתי, שאני צריכה עוד, לא בשביל השורות אלא בשבילי אני צריכה עוד למלא... אתה מבין? כשאני מרגישה שפה לא הריקותי מה שהייתי צריכה. אז אני מתחילה, ואז זה מיתוסף עוד, ועוד, דבר לפעמים מתוך דבר, תמונה מתוך תמונה, שלא פיללתי כלל שזה יהיה הדבר הזה... יש!
...אבל הוא, רוֹשְׁטָפוּ... חומר גולמי, אני מרגישה שזה חומר גולמי, ועוד לא העליתי את זה למדרגה שאני יכולה להעלות את זה. ואני יודעת שאני יכולה. אז אני מתחילה למחוק שורה, ולעשות שורה אחרת, מילה, פתאום מילה יוצרת שתי שורות חדשות שלא פיללתי להן. המילה הזו כל כך כבדה, היא כבדה בתוכן, שהיא יוצרת עוד שתי שורות. וככה...
אז אחר-כך אני עוזבת את השיר. אחרי שבוע אני שוב ניגשת אליו, ויש לו פנים אחרות, וזה מכר ישן, כל כך רחוק, וגם... עוד קורא לי, משהו עוד קורא לי שמה. אז אני מתחילה שוב לעבד אותו. פתאום אני מוצאת – איזו מילה זו? מה זה שמת את זה כאן? זה לא במקומו!
ואני משנה. וכך זה יכול ללכת שבועיים. בסוף אני סיימתי. אני רואה שהוא מלוטש, ופחות או יותר ביטאתי מה שרציתי, והוא דומה לתמונות שראיתי, גם הפנימיות וגם החיצוניות, גם דומה וגם הוא עולה למדרגת שיר ממש, אתה יודע, שיר במובן הטוב. זהו.
מראיין: ואשר להשפעות.
אסתר: השפעות, אני יכולה לומר שהן היו מרובות. כי אני בכל זאת איזה גידול פרא, כך אני קוראת לעצמי, בשקט. אבל היו כמובן, היו, ורלן, והיה רימבו, והיו הצרפתים, בלי כל ספק, אבל לא במידה מכריעה, הם רק הזינו אותי אבל לא השפיעו עליי.
ודווקא איזה משורר קטן, ובלתי ידוע, אשר הוא כפי הנראה בא בזמנו אליי, בשעה שהייתי צריכה לו. וזה היה ולטר קאלה, שמעטים זוכרים אותו. וזה היה סימבוליסט, שקט, לירי, והוא נעלם. כתב ספר אחד ונעלם. והוא השפיע עליי.
אני הערצתי גם אז בזמנו את שלונסקי ואת למדן, אבל אני לא הושפעתי מהם. אני לא יכולה לומר שלא הושפעתי מביאליק. מי לא הושפע מביאליק. זה אי אפשר לומר. זה מיסוד השפה גם, יסוד השפה ויסוד הסגנון.
ממי עוד הושפעתי? זה שאתה אומר, המשוררת. אבל זה כבר בשנים האחרונות. מצאתי, יש, משוררת אחת, שהיא דומה לי במשהו. לכן תירגמתי אותה. ז'רמין בומון. והיא כתבה צרור שירים גדול ב"נובל ליטרר", ואחר כך נעלמה לגמרי. אני לא יודעת עכשיו אם היא עדיין חיה או מתה, כי היא לא היתה צעירה כאשר אני התחלתי לקרוא [אותה]. וזהו. מה יש לי לומר.
אני בעצמי קימוש ודרדר, ודישדשתי ביניהם והלכתי לקטוף תאנים ונדקרתי בַּדוֹרֵס [?] הערבי... גם השפעה ערבית היתה אז בארץ, והיו לנו מילים ערביות, שרתי שירים ערבים, זה היה בשבילי איזה דבר גדול. היה לי קול יפה.
אכלנו לבן. ואכלנו תאנים. ושרנו שירים ערבים. ולמדנו את העברית הראשונית הזאת שבאה מירושלים, מאליעזר בן יהודה. והגננת שלי אמרה לי: "את מַשירה כל כך יפה!"
ואני אז, עוד לא ידעתי את הדקדוק, אבל הרגשתי שהיא לא צריכה לומר משירה, משהו... באופן אינסטינקטיבי, שהיא לא צריכה לומר משירה.
במצב כזה היתה השפה. וכל מילה... ובכן, עכשיו אני רוצה להתגאות, לחברה שלי אני פעם אמרתי: "יש המון דברים יפים בעולם..." ואיש לא אמר אז עדיין את המילה המון... עכשיו זה מילה של המונים.
מראיין: אסופת שיריה של אסתר ראב, "תפילה אחרונה", הופיעה לפני כשנה [1972] בהוצאת "עם עובד". ביקשנו את המשוררת לקרוא את השיר "תפילה אחרונה", שעל שמו נקרא הקובץ:

אַל תַּעֲשֵׂנִי טוֹבָה כָּל כָּךְ
וְדַלָּה וּמְרֻשֶּׁשֶׁת,
וְרֵיקָה,
"וְיוֹדַעַת לִפְנֵי מִי אַתְּ עוֹמֶדֶת"
אַל תַּאֲפִיל יָמַי הָאַחֲרוֹנִים
אַל תְּרוֹמְמֵנִי,
וְאַל תַּעֲשֵׂנִי
עֲנָוָה כָּל כָּךְ,
וְאַל תִּתְּנֵנִי
לְבָרוֹת
לְכָל חֵלֵכָה,
לְכָל זָב,
הַיְשֵׁר גֵּוִי,
וְאַמֵּץ קְרָבַיי;
תֵּן לִי לִתְלֹשׁ נַרְקִיסִים
בִּשְׁמוּרַת-גַּנְּךָ
הָאֲסוּרָה,
לְזָרְקָם לָרוּחַ,
וְלוּ רַק פַּעַם אַחַת
כְּאִילוּ עוֹד מָלֵא הָאָסָם
כָּל-טוּב;
תֵּן לִי לְהַרְגִּישׁ
בְּשַׂקֵּי-שְׁקֵדִים
מַזִּילֵי רֵיחַ רִכְפָּה
בַּמִרְפֶּסֶת;
וּבְרֵיחַ-תִּירוֹש,
בַּעֲגָלוֹת
מְלֵאוֹת-עֵנָב
בֶּחָצֵר.

1971

[התוכנית משנת 1982 לערך. אין בידינו פרטים נוספים]

מנחה: לפני יותר משנה נפטרה המשוררת אסתר ראב. האזינו לתוכניתו של דן פת, "נופי קיץ שכוחים" המוקדשת לזיכרה.
משתתפים:
חברתה בילדותה השחקנית מרים ברנשטיין-כהן: [בקולה] "אני הסתכלתי בה והיא הסתכלה בי, ואמרה – נהיה חברות?"
ידידתה בבגרותה, רבקה כצנלסון: [בקולה] "הייתי פחות מספרת לה על עצמי כי הייתי מסוקרנת יותר לשמוע מה היא מספרת לי. השיחה איתה היתה תמיד, היתה בה איזה מאגיה."
חוקר שירתה ראובן שהם: [בקולו] "בכל מקום שהיא גרה בו היתה לה גינה. היא היתה מגדלת עשבים, נותנת להם לגדול כדי שיהיה לה חתיכת נוף פראי."
ובן-אחיה הסופר אהוד בן עזר: [בקולו] "היא במיטבה כשהיא משוררת הנוף או משוררת הליריות והעצב של הנופים הארץ-ישראליים ושלה בתוכם."
מנחה: בתוכנית משולבות הקלטות של אסתר ראב הקוראת משיריה.

אהוד בן עזר: אסתר ראב נולדה ב-1894 בפתח-תקווה. זאת אומרת שבסוף המאה הקודמת היא היתה ילדה בת שש. ובעשור הראשון של המאה שלנו [המאה ה-20] היא היתה כבר ילדה שעיניה פקוחות לראות את סביבתה. שירתה נוצרת בתקופה רחוקה יותר, אבל היא כתבה גם, רוב שנותיה, בייחוד בשנים האחרונות, סיפורים, פרוזה – והסיפורים האלה מעלים תמונת עולם מאוד מעניינת של החיים בארץ-ישראל, בפתח-תקווה, בסוף המאה הקודמת ובראשית המאה [הנוכחית].

מרים ברנשטיין-כהן: אני למדתי ביפו. [בגימנסיה "הרצליה"]. הוריי גרו אז בפתח-תקווה. כל סוף-שבוע הייתי באה אל המושבה לבלות עם הוריי, וביום אל"ף הייתי חוזרת. בפתח-תקווה אני התחברתי עם אסתר. היא למדה שם, ואני הייתי באה מחוץ לבית. ואנחנו היינו מבלות את השבת יחד. והייתי נכנסת... היא... היא אהבה לשבת בבית. אני הייתי באה ויושבת אצלה חצי יום, הולכת לאכול הביתה ושוב חוזרת.
אני אומרת שאסתר היתה באותה תקופה החברה הטובה ביותר שלי. יצרנו שם כעין מועדון קטן: משה כרמי [ינובסקי], הוא היה מלחין, אבשלום גיסין, אסתר ראב, ואני. אבל בעיקר היינו מבלות יחד, אסתר ואני. לא היינו משחקות. אנחנו היינו יושבות, וחולמות לנו עתידות. מעניין, שהעתידות נתקיימו. מה שחלמנו, עשינו. הגענו לאותה דרגה של עשייה שחלמנו עליה.
היא היתה חולמנית יותר ממני. היא תמיד היתה אומרת: "אני רואה את עצמי בתוך מערה. מערה שחורה וחשיכה, ואני נמצאת למעלה, ומסדרת את כל החיים, לא רק שלי אלא של כל היצורים."
אבי [ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן] הכיר את אדון [יהודה] ראב, והוא הזמין אותי לבוא לבקר את הבת. הם גרו אז ממול למלון גיסין. אני עכשיו מכירה את כל המקומות לפי הזיכרונות. והבית עוד עומד [בית שני ברחוב רוטשילד, צפונית לרחוב ז'בוטינסקי, בקטע המערבי, בחצר פנימה, חזיתו לכיוון צפון. בינו לבין רחוב ז'בוטינסקי ניצב לימים על הרחוב בניין נוסף, שנבנה כניראה על מקום האורווה של יהודה ראב. ואולם את חלקו הדרומי היה אפשר לראות גם מרחוב ז'בוטינסקי]. אני זוכרת, היינו יושבות בחדר שלה, בפעם הראשונה, אני הסתכלתי בה והיא הסתכלה בי, והיא אמרה:
"נהיה חברות?"

אהוד בן עזר: זה היה בית, בית איכרים. סבי יהודה ראב, אביה של אסתר, היה איכר, והבית [המשק] היתה בו אורווה, היתה פלחה, אחר-כך היו מטעים, גפנים, אחר-כך היה פרדס. כרמים היו קודם. והיא חיתה את האווירה הזו של ילדות בבית חקלאי.

קריינית [קטעים מתוך סיפורה של אסתר "המרתף"]: המרתף שהשתרע מתחת כל הבית היה מעין אולם מוארך, קריר ואפלולי, מאוורר על-ידי אשנבים מקבילים, מסורגים.
במרתף היתה אצטבא מיוחדת לכדי-החלב הערביים, כדי-חרס שחורים, שתחתית שלהם דקה, ובה היינו מבשלים את חלב-הפרות שלנו לשמנת צהובה ודחוסה. לאורך הקיר, על הרצפה, עמדו ג'ארות גדולות מלאות דבש-אזוב ודבש-תפוזים, הכל לפי העונה, וערימות-ערימות של מסגרות מלאות דונג, מן הכוורות שבחצר.
אבל אוי למי שסרח וזכה פעם לעונש: באישון-לילה היה מושלך למרתף זה.
ואני זכיתי בו פעם אחת ויחידה: הושלכתי בעצם הלילה למבוא. הדלת נסגרה, המפתח השמיע חריקה, והדלת נעולה.
הירידה למרתף היתה עשוייה אדמת חמרה פשוטה ועליה נשתטחתי לכל אורכי: טחב וריח-יין עלה מעמקי המרתף, וחשיכה גדולה וקור ירדו עליי. בכיתי זמן רב, התייפחתי עד לאפיסת כוחות והשתתקתי; ופתאום, מבלי משים, נגעה רגלי בגיגית אחת והיא השמיעה צליל רך, נגעתי בה שוב, והתחלתי מזמזמת בלאט, לעצמי, איזה זמר מתוק אשר עלה מתוך גרוני, מתוך חזי, מכל יישותי. חלצתי את הסנדל והקישותי בו בגיגית, ושרתי משהו לא ידוע, משהו שלא שמעתי מעודי, שעלה לפתע, חם וצלול, לאחר הבכי. מצאתי עוד גיגית בחשיכה והתחלתי "לנגן", לשיר וללוות עצמי.
וככל שהעיזותי להרים את קולי יותר ויותר – כן הרגשתי שהנני מתקרבת לסליחה הגדולה, ושקולי נשמע במרומים, ובמרומי-הבית. המרתף נתמלא קול זמר עז ורם; כל קרביי נשתפכו בו. ליוויתי את עצמי בדוד ובגיגית הקטנטונת. הבאס השתפך לתוך הצלילים הדקים של הגיגית הקטנטונת, חסד גדול ירד עליי – – – ולא שמעתי בהיפתח דלת המרתף – – – שתי זרועות חמות הקיפוני, הרימוני ונשאוני למעלה, כשאני רדומה-למחצה.

[הסיפור נכתב בשנת 1968 לערך. תקופת התרחשותו 1902-1904 לערך. נדפס לראשונה: "הארץ", 29.11.68. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 74 ולימים בכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", עמ' 92].

אהוד בן עזר: והיא מתארת כיצד המורים אפילו לא ידעו היטב עברית כשהתחילו ללמד אותה. היה הרבה גמגום. היא למדה בבית-ספר [יק"א, לימים פיק"א] במושבה כשבע שנים, אני חושב, בערך עד שנת 1910. ואז למדו בנים לחוד ובנות לחוד.

מרים ברנשטיין-כהן: היינו קוראות הרבה. הייתי לוקחת ספרים בספרייה בגימנסיה וגם בפתח-תקווה. היינו מדברים על דבר הספרים האלה. ספרים בעברית היו אז מעטים ולא מעניינים. המורים היו ממליצים על ספרים ואוסרים את קריאת הספרים [?].
היא היתה מוחלטת מאוד, כל כך חזקה ממני בהרבה, גבוהה ממני, היא היתה.

אהוד בן עזר: אסתר ראב היתה המשוררת הארץ-ישראלית הראשונה, במובן שהיא הצברית הראשונה שכתבה שירים ונעשתה פיגורה מוכרת בתחום הספרות. היא לא רק בת העלייה הראשונה. אסתר ראב היא בת העלייה הראשונה אבל מבחינה רוחנית, השנים שעיצבו אותה והזרמים החדשים שפעלו עליה היו דווקא בתקופת העלייה השנייה.

רבקה כצנלסון: הייתי פחות מספרת לה על עצמי כי הייתי מסוקרנת יותר לשמוע מה היא מספרת לי. כי השיחה איתה היתה תמיד, היתה בה איזה מאגיה.
זכורני, יום אחד, בשעת ערבית נעימה, בטבעון, רוח קרירה, הגבעות הריקות עדיין, שכה אהבה, סיפרה לי בנימה לירית, כזאת כמעט נוסטלגיה, על החלוצות הראשונות, בנות העלייה השנייה, שפגשה אותן בפתח-תקווה. היא, הצברית, היתה צעירה מהן, וגם הסתכלה עליהן מרחוק. לא היה לה קשר ישיר אליהן. והיו בעיניה קצת תמוהות. בשמלות עם צווארונים גבוהים, בחום הקיץ של פתח-תקווה, זרות עדיין לאקלים של ארץ-ישראל. עדיין מתרפקות על זיכרונות הבית שעזבו בגולה. רגשניות. יודעות יפה את השירים של פושקין. מדברות על אנה קרנינה של טולסטוי. מספרות על אנאסטסיה פיליפובנה של דוסטוייבסקי.
אסתר ראב קראה את היצירות האלה בגרמנית, והשמות היו מוכרים לה. היא היתה אומרת:
"יותר מכל הן היו מתרפקות על השִׁירֵם[?], השירם, פרח הלילך שהיה מתחת לחלונן שם, בבית הישן שלהן, איפה שהוא בעיירה או בעיר, ששם גדלו. והזמיר בלילה. בארץ-ישראל בכלל אין זמיר. ואין שירֵם. ואין לאנדיש. אין הפרחים האלה, ואין עץ הליבנה, עם הקליפה הלבנה, העץ הענוג הזה, הנחמד הזה, שהוא לא כמו הברוש שלנו בארץ-ישראל. אבל, הם לא ידעו על כך, אבל אני הייתי מרגישה את הגעגועים שלהן. הייתי מסתכלת, הן היו ילדות ענוגות, נערות, עם ידיים לבנות, הן ניראו שבריריות, הן צריכות מים. היו הולכות לכבס. הן שמחו כאשר הבויארג'י, מנהל הפרדס, היה נותן להן קצת ימי עבודה, בקטיף, והיו שמחות, הנה הן גם כן פועלות, הן מרוויחות. ואני הייתי חושבת, מה תיתן להן ארץ-ישראל? מה הן יתנו לארץ-ישראל?"

מנחה: הקירבה או אי-הקירבה של אסתר ראב של אסתר ראב אל בני העלייה השנייה, כפי שתיארה זאת רבקה כצנלסון, מתבטאת גם בשירתה. על כך ראובן שהם.

ראובן שהם: משוררי העליות השנייה והשלישית הם משוררים שהם משוררים מהגרים. אנשים שבאו מארץ אחרת, מתרבות אחרת, מהוויית חיים אחרת, לתוך נוף שונה לחלוטין ממה שהם היו רגילים לו. הם הסתכלו על ארץ-ישראל כעל ארץ אוטופית. פתאום הם באים, נופלים לאיזה גיהינום של אש, לנופים חרבים, צמאים למים, ההיפך מכל מה שאפשר לתאר כגן עדן, כמו שהם ראו את ארץ-ישראל דרך העיניים של התנ"ך.
התברר לך מיד שהאנשים האלה, אחת הבעיות המרכזיות בחיים שלהם זו היתה הסתגלות לנוף ולהווייה הזאת. ומרכז הכובד של השירים שלהם היה המאבק הזה על ההתאקלמות. פיסית בנוף הזה. ההתאקלמות הרוחנית בהווייה הארץ-ישראלית.
אצל אסתר ראב זה לא קיים. היא, בשבילה – כל החמסינים האלה, הקוצים האלה, והיא... כמו דג במים בתוך העסק הזה.

מנחה: תיאורי הנוף הקיציים, העשירים, המלאים, בשירת אסתר ראב, אינם חד-מימדיים. ראובן שהם עומד על הקשר ביניהם לבין דמות האישה בשירתה.

ראובן שהם: זאת אישה חושנית, שהיופי שלה הוא דווקא במערומיה, ככל שיורדות יותר מחלצות אז מתגלה יותר היופי, ואפשר לראות זאת אפילו בשיר הפתיחה של "קמשונים". היא אומרת שם:

עַל מַעֲרוּמַּיִך חוֹגֵג יוֹם לָבָן
אַתְּ הַדַּלָּה וְהָעֲשִׁירָה כֹּה,

והיא מתארת אותה בתוך המישור:

גִּבְעָה תֵּרוֹם כְּשַׁד עָגֹל
וּלְרֹאשָׁהּ קֶבֶר לָבָן חוֹפֵף;

אז אתה רואה פה יישות נשית, חושנית, עירומה. נכון, עירומה, אבל דווקא בגלל זה מתגלה כל היופי שלה. וזה מסתיים:

עִם קַרְקְעֵי נְחָלַיִּךְ הֲחֵרֵבִים, הַלְּבָנִים –
מַה יָּפִית!

[השיר נכתב בפתח-תקווה בסיוון תרפ"ג, 1923]

אתה פותח שיר, השיר השני [ב"קמשונים"], הוא:

לִבִּי עִם טְלָלַיִךְ, מוֹלֶדֶת,
בַּלַּיְלָה עַל שְׂדוֹת חֲרֻלִּים,
וּלְרֵיחוֹת בְּרוֹשִׁים וְקִמּוֹשׁ לָח
כָּנָף חֲבוּיָה אֲנִי אֶפְרֹשׂ.
עֲרִיסוֹת-חוֹל רַכּוֹת דְּרָכַיִךְ
בֵּין גִּדְרוֹת הַשִּׁטָּה שְׁטוּחוֹת,
כְּעַל פְּנֵי מֶשִׁי צַח
לְעוֹלָם בָּם אָנוּעַ
אֲחוּזַת קֶסֶם לֹא-נִפְתָּר,
וּרְקִיעִים שְׁקוּפִים רוֹחֲשִׁים
עַל מַחֲשַׁכֵּי יָם עֵצִים שֶׁקָּפָא.

[השיר נכתב בפתח-תקווה בסיוון תרפ"ג, 1923]

זה השיר השני, שהתפרסם ב"הדים" ["הדים", כרך ב, חוב' י"א-י"ב, תשרי תרפ"ד, 1923] של ברש יחד עם השיר הראשון, "על מערומייך חוגג יום לבן". פה אתה רואה, בלשון, לשון השיר... אתה רואה שהדרכים, דרכי החול, הן עריסות של משי. אז זה דבר שאתה יונק אותו מילדות. כן, אם הדרכים הן עריסות חול רכות, כעל פני משי צח לעולם בן אנוע, התחושה הזו שאתה הולך בתוך משי. בתוך עריסה.
אף אחד מהמשוררים האחרים, הם לא יכלו להתייחס בלשון כזאת, אתה רואה את זה, אם היא מדברת על קימוש, שזה בסך הכל שיח קוצני, אז תמיד זה קימוש לח. אם זה אטד, אז זה אטד מכחיל. ואז נוצרת איזו מין איכות לשונית של קשה רך. יבש רטוב. דוקרני משיי. וכל הדברים האלה מאפשרים לה ליצור הווייה כזאת מהנוף הארץ-ישראלי, שאחרים לא היו מסוגלים לו.

קריין: בשנת 1913 מורדת אסתר במשפחתה ועוברת לחיות בדגניה. החיים בקבוצה הצעירה, העבודה הגופנית המפרכת, התקפי המלריה החזקים, מכריחים אותה לחזור, כעבור שנתיים, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, לפתח-תקווה. זיכרון המחלה מתואר באחד מקטעי הפרוזה הקצרים שכתבה [הסיפור "מאלאריה"]:

קריינית: לכאורה היה זה לא כל כך רע – הנזק עתיד היה לבוא שנים רבות אחרי כן.
הייתי מרגישה קור בלתי-נעים נכנס לגופי, ושיניי היו נוקשות וכל הגוף רעד, ואמא כיסתה אותי בשמיכות-צמר בעצם הקיץ.
הקור נתן לי הרגשה של עלבון, כאילו היכה אותי מישהו. הייתי דומה בעיני עצמי לכלבלב העלוב, זה הרזה והמצורע, התועה, שהיה בא בעיניים מזות-רעב לבקש ממני פירור. אסוסיאציות שונות היו עולות בדימיוני: זיקית קצוצת-זנב מתפתלת, שועלים רעבים מייללים בליל-גשם – איזה עצב בל-ישוער היה תוקף אותי. ולאט-לאט היה החום עולה והגוף היה מרגיש ביטחון כלשהו. ההרגשה הטובה הלכה והתחזקה יחד עם החום אשר עלה. כשהגיע לארבעים הייתי במצב-רוח נפלא, צחקתי כאילו התגברתי על איזה מכשול גדול.
זאת היתה מאלאריה טרציאנה. מאוחר יותר, במשך שנים רבות, היתה לי קדחת פשוטה. הרגשה לא נעימה, והחום עולה לשלושים-ושמונה. הייתי מקבלת חינין ומתהלכת עם זמזום חזק באוזניים – אבל אין זה מפריע לי ביותר – ואמא לא מרשה ללכת לבית-הספר, ואז אני רצה אל האוקליפטוסים. שם קרירות ריחנית מתנפנפת לעומתי ומחייה אותי, ושם העולם שלי. טוב שם יותר מאשר בבית-הספר. האוקליפטוסים רוחשים אנקורים. המולה, צווחה, קולות מבוגרים וציוצי-האפרוחים, קינים-קינים, מושבה שלימה מצייצת, מתקוטטת, אוהבת, מביאה טרף לצאצאים, נלחמת זו בזו; המייה עליזה ומרדימה במקצת. העצים דוממים באונס, משירים קליפות יבשות, צרעות ניצות זו בזו, נופלות כפקעת-רעל מבחילה. על האדמה ביצה נושרת מן הקן, ולפעמים אפרוח, שכבר צמחו לו כנפיים ומקורו צהוב עדיין – מסכן הוא כל-כך, מצייץ בבכי, מנתר, קופץ, מתעופף ונופל, ואני מגרשת את החתולים העטים עליו. ו"פַק!" – עוד אחד נפל מתוך הקן, והוא עדיין עיוור ומעיו נשקפים מתחת לעורו הדק. מקורו הצהוב פעור-לרווחה וצפצוף-בכי ניגר מתוכו, ואני מחממת אותו בכפי ובוכה עימו.

[הסיפור "מאלאריה" נכתב בשנת 1970 לערך. תקופת התרחשותו 1900-1910. נדפס לראשונה ב"הארץ" מיום 1.1.1971, נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 95, וכן ב"אסתר ראב / כל הפרוזה", עמ' 111. מובאים כאן רק קטעים אחדים ממנו].

אהוד בן עזר: במלחמת העולם הראשונה היא נמצאת בפתח תקווה. אחרי המלחמה היא משמשת בתור מורה בבן שמן. בכפר הנוער. ואז, אני חושב, לפי היומנים, הרשימות שבידה, בשנת 1919, אז מתחילות... או מתחילים הניסיונות הספרותיים הראשונים שלה, טיוטות של שירים, תרגומים [של שירים] – הם מאותה תקופה.

ראובן שהם: ב"על מערומייך חוגג יום לבן" יש עימות בין היום הלבן, החמסיני, הלוהט הלבן – לבין האדמה הדלה, העירומה; היא מאפיינת גבעה מתרוממת כמו שד, וקבר לבן, כמו איזו פטמה בקצה שלה... והיא יושבת לה, בתוך, איפה? –
בעזובת שדות קצורים, אטד בדד רובץ. והיה כי תיעף העין מזרמי תת אור, וטבלה בירק האטד המכחיל כבתוך בריכת מים צוננים.
היחס האירוני לאטד מתבטא בשירה של אסתר ראב. היא מקבלת אותו כאזרח מן השורה, כחלק מהצמחייה והנוף, כמו איזו שלולית מים שאליה נמלטים... אבל היא לא נמלטת מהחום... זה אחד הדברים שכדאי לשים לב...
יש אצל אסתר ראב בעייה מאוד ספציפית, שהיא כנראה טראומה של ילדות...

[למרבה הצער, ההקלטה נפסקת כאן וסוף התוכנית חסר. כנראה לא הספיקה הקסטה].
המלביה"ד: אהוד בן עזר

"אדם שנתברך או קֻלַּל בּבלוּטת השיר הוא אדם מיוחד וחייו אינם קלים. רק מעטים דבֵקים בו בלב ונפש. תמיד יש איזה 'מוּל', איזה 'נגד' לעוּמתו. המציאוּת כקיר אטוּם נגדו, קיר עויין, איזה אדם! הוא מקרין משהו זר לנו, לא טוב, לא נוח – המציאוּת רוצה שיהיו כולם דומים – ואילו הוא דומה רק לעצמו. המציאוּת פּוקדת: לרַקֵּעַ אותו – חזק! אבל המתכת שלו קשה יותר..."
(מתוך דברי תודה שאמרה אסתר ראבּ בטקס קבלת פרס חולון לספרות ב-2.2.64)

בַּמִּלּוֹנִים נִקְרָא שָׂדֶה
שֶמָּה שֶנִּזְרַע בּוֹ נוֹעַד לְהַשְבִּיחַ
אֶת טִיב אַדְמָתוֹ בַּשָּנִים שֶתָּבוֹאנָה (נֹאמַר קִטְנִיּוֹת) כְּתַמְרִיץ לְפִרְיוֹן
בַּשֵּם הָאֲרַמִּי וְהָאַרְכָאִי כָּל-כָּךְ "כְּרָב", אַךְ בֵּין הַפָלָחִים הַמְּבַתְּקִים אֶת רְגָבֶיהָ
שֶרֵיחַ הַשָּׂדֶה וְלֹא רֵיחוֹת הַלֶּקְסִיקוֹנִים נוֹדֵף מֵעֲגָתָם כְּמוֹ נִיחוֹחָיו שֶל הַדָּגָן
נָפוֹץ הִגּוּי אַחֵר, שֶבּוֹ הַ"כְּרָב" הוֹפֵךְ לִ"כְּרַבּ"
בְּמִין דָּגֵש גְּלִילִי שֶל הָעִבְרִית הַיַּבְנְאֵלִית
בָּהּ נֶהֱגֵית הַ"בֵית" כְּ"בֵּית" וּבָהּ מֻטְעָם הַקֶּשֶר
שֶל חֶבֶל-הַטַּבּוּר שֶבֵּין אָדָם לָאֲדָמָה.

וְזֹאת, חֶלְקַת הַכְּרַבּ, עַל אַף לֵחָהּ וְנִיחוֹחָהּ
אֵינָה זוֹכָה בְּשוּם פָּנִים לְהוֹקָרַת רוֹאֶיהָ
אֶלָּא מִקֵּץ שָנִים רַבּוֹת, בְּצֵאת צִדְקָהּ כַּנֹּגַהּ
לְעֵין דּוֹרוֹת בָּאִים בָּהֶם נֶחְשָׂף לְכָל סַפְקָן
כָּל עֹצֶם תְּרוּמָתָהּ לְשִפְעָתוֹ שֶל הַיְּבוּל
עַל אַף קֵהוּת חוּשֵי הַצָּתָתָן הַמְּאֻחֶרֶת
שֶל שְלוֹש הַצָּרֻיּוֹת, צָרוּת-מוֹחִין, צָרוּת-הָעַיִן
וְצָרוּתָהּ שֶל הָאָפְנָה בָּהּ כָּל חָרִיג נִדּוֹן
לֹא בְּעֶטְיוֹ שֶל סַךְ חֶסְרוֹנוֹתָיו וְחֻלְשוֹתָיו
כִּי אִם, לְהֶפֶךְ, דַּוְקָא בִּזְכוּתוֹ הַלֹּא מֻכְחֶשֶת
שֶל הַגָּדוֹל בֵּין כָּל יִתְרוֹנוֹתָיו: יִחוּד מֻפְלָא זֶה
שֶכָּל הַמִּתְעַלְּמִים מִמֶּנּוּ מַפְלִילִים מֵרֹאש
אֶת כֹּשֶר-שִפּוּטָם הַמִּתְגַּלֶּה בְּדִיעֲבַד
כַּאֲטִימוּת מוֹחָם שֶל הַהוֹלְכִים בַּסָּךְ כְּעֵדֶר
בִּתְוַאי כָּבוּש מֵרֹאש שֶכָּל צוֹעֵד שֶלֹּא בַּתֶּלֶם
הַצָּר אַךְ גְּבַהּ-הָרֵיטִינְג מְקֻטְלָג בּוֹ "מַאלְטָה יוֹק".

כִּי זוֹ דַרְכּוֹ מֵאָז שֶל כָּל קוֹנְצֶנְזוּס מְאֻבָּן
שֶלְּעוֹלָם יוֹסִיף אֶת חֵטְא סַמְיוּת-הַלֵּב עַל פֶּשַע
תַתְרָנוּתָהּ שֶל הַשִּגְרָה לְכָל בָּשְׂמֵי הַפֶּרֶא
שֶל צִמְחִיַּת-הַבַּר שֶבַּשָּרְשִי וּבָעַצְמִי.

אַךְ זוֹ, חֶלְקַת הַכְּרַבּ, בִּנְשֹב בָּהּ רוּחַ חֲרִישִית
הַמַּרְטִיטָה כְּמֵיתָרִים אֶת רַחַש גִּבְעוֹלֶיהָ
הוֹמָה וּמְעַלְעֶלֶת וְדוֹמָה כִּמְמַלְמֶלֶת
(רַק לַאֲפַרְכַּסְתּוֹ שֶל הַיּוֹדֵעַ לְהַקְשִיב)
כְּמִין יִדְלוּל חָלִיל אַרְצִישְׂרָאֵלִי, יְלִידִי,
חָלִיל שֶהוֹרָתוֹ קְנֵה-סוּף מִגְּדוֹת בִּצּוֹת אוּם-לַאבֶּס
אוֹ מִמְּקוֹרוֹת מֵי הַיַּרְקוֹן בְּרָאס-אֶל-עֵין, אֶת לַחַן
אִוְשַת הַקִּמְּשוֹנִים בִּשְׂדוֹת בּוּרָהּ שֶל הַשִּירָה.

וְכָך הִיא מְיַדְלֶלֶת הַחֶלְקָה הָעֲזוּבָה
לְכָל שֶהִתְנַכְּרוּ לָהּ שְלַל שָנִים כְּפוּיוֹת-טוֹבָה:

הַקִּמְּשוֹנִים
כַּנַחְשוֹנִים הָרִאשוֹנִים
הָיוּ שוֹנִים, כָּל-כָּךְ שוֹנִים מִן הָאָפְנָה
הַחֲרוּזָה וְהַשְּקוּלָה
שֶאֵין בָּהּ סְטַנְזָה שַכֻּלָה
וַעֲטוּרָה לֹא זֵר-חוֹחִים כִּי אִם דַּפְנָה.

אֲבָל עַל אַף חֲמַס-חַמְסִין רוֹעֵץ שֶל שֶמֶש-נְקָמוֹת
וְצִמָּאוֹן וָצוֹם וְעִווּתֵי דִּינָהּ
שֶל הַקּוֹנְבֶנְצְיָה הַפְּרוֹזוֹדִית עָרִיצַת הַמֻּסְכָּמוֹת
שֶהִתְעַלְּמָה מֵרִקְמָתָם הָעֲדִינָה
שֶל חִלּוּפֵי הָאוֹר וָצֵל עַל קְצוֹת חֻדֶּיהָ
הַמִּסְתַּמְּרִים כְּמַחֲטֵי הַדַּרְבָּנִים
שֶל הַשִּירָה הַקִּמְּשוֹנִית – הַיּוֹם יוֹדֵעַ
כָּל בַּר-לֵבָב כִּי הִיא גָבְרָה עַל סַד-זְמַנִּים
שֶהוּא תָמִיד אֶבֶן-הַבֹּחַן הַקָּשָה, הַמַּחְמִירָה
לְמִשְקָלָיו הסגֻלִּיִּים שֶל כָּל שְׂדֵה-זֶרַע אוֹ שְׂדֵה-כְּרַבּ
וּרְאָיָה לְכָךְ כַּיּוֹם הִיא חִבָּתוֹ הַמַּכְמִירָה
שֶל דּוֹר צָעִיר, לוֹ שְׂדֵה-הַכְּרַבּ
הִיא אֶסְתֵּר רַאבּ...

הָאָרֶץ הַקָּשָה, הַחֲרוּלִית הַזֹּאת, שוֹדֶפֶת
הַטַּל, הַוָאדִיּוֹת וְהַדְּמָעוֹת שֶאֵש תַּחְרֹךְ
מַקְצָה לְךָ, כִּבְדַל-חִיּוּךְ בִּפְנֵי חֻמְרָה זוֹעֶפֶת,
לְרֶגַע
אֶת חַסְדָּם
שֶל הַיִּפְעָה וְשֶל הָרֹךְ.

הָאָרֶץ שֶהַיֵּש בָּהּ מְאֻיָּם תָּמִיד בְּאַיִן
וְלַהַט הַשַּרְקִיָּה כְּמוֹ מוֹחֶה בָּהּ כָּל רָבִיב
נוֹתֶנֶת לְךָ כָּאן, בִּנְדִיבוּתָהּ צָרַת-הָעַיִן
פִּתְאֹם,
כְּהַלְוָאָה קִצְרַת-מוֹעֵד
אֶת הָאָבִיב.

יַפְיוּף,
הָדוּר-נָאֶה,
מַדִּיף נִיחוֹחַ שֶל תּוֹחֶלֶת
מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל: נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם וְקִנָּמוֹן,
פּוֹרֵשׂ הוּא כְּחֻפָּה טַלִּית-שְחָקִים שֶכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת
עַל כָּל אַשְלָיוֹתֶיךָ שֶצְּחוֹקָן כְּפַעֲמוֹן.

עַל כָּל שְׂרִידֵי הַתֹּם הַיַּלְדוּתִי שֶכֹּה עָמַלְתָּ
לִמְחוֹת אוֹתוֹ מִלֵּב, אַךְ עַל אַפְּךָ וַחֲמַתְךָ
מֻבְרָר לְךָ כִּי כְּלָל וּכְלָל מִמֶּנּוּ לֹא נִגְמַלְתָּ
וְהוּא דָבֵק בְּךָ כְּבֹשֶׂם אַבְקְנֵי פְּרִיחָה.

והוּא צוֹבֵעַ לִכְבוֹדְךָ אֲפִלּוּ אֵיזֶה חוֹחַ
בְּמִין בְּלוֹרִית שֶל פַּאנְק פָּרוּעַ, וּמֵנִיס שֵׂיבָה
מִצַּמַּרְתּוֹ שֶל זַיִת גֶּרִיאַטְרִי רַק בְּכֹחַ
עִקְּשוּת הַכְּלוֹרוֹפִיל בֹּו מִתְחַדֶּשֶת הָעַלְוָה.

כִּי מַרְבַדֵּי כְּחוֹל-סְגוֹל הַתֻּרְמוּס נִגְלָלִים כְּמֶשִי
עַל חַמּוּקֵי הָרֶיהָ הַדְּשוּאִים שֶל אַרְצְךָ
שֶאוֹרְגִּיַּת חַכְלִיל פְּרָגֶיהָ לְהוּבָה כָּאֵש הִיא
וּזְהַב הַחַרְצִיּוֹת מֻתָּךְ בָּהּ כְּחַמָּה שְפוּכָה.

וְהַנְחָלִים מְמַלְמְלִים גְּלִיסַנְדּוֹ פְּרוּעַ-קֶצֶף
וְדֶטֶרְגֶּנְטִים חֲרִיפִים שֶל אוֹפְּטִימִיזְם עַז
שָׂשִׂים וּמְכַבְּסִים בְּךָ אֶת כָּל כִּתְמֵי הָעֶצֶב
לִבְרַק סִכּוּיֵּיהֶן שֶל כָּל הִזְדַּמְּנֻיּוֹת-הַפָּז.

וּבַשְּוָקִים מֵעַל כָּל בַּאסְטָה שוּב קוֹרְצִים אֵלֶיךָ
פֵּרוֹת-הַצּוּף הַמַּבְשִילִים שֶל מִקְדָּמָה קֵיצִית
כְּמַחְשׂוֹפֵי הָעֲלָמוֹת שֶיֵּש לִקְרֹא כְּבָר, אֶחָא,
לַכַּבָּאִים לִפְנֵי שֶאֵש מַרְאָם אוֹתְךָ תַצִּית...

וְזֶה אֵינוֹ יוֹם-חַג כִּי אִם בְּסַךְ הַכֹּל, בֵּינֵינוּ,
סְתָם יוֹם שֶל חוֹל בּוֹ אוֹר גָּדוֹל בְּאֶרֶץ קְטַנְטַנָּה
מַגְרִיל עַל גְּרִיל שֶל שֶמֶש יוֹם אַפְּרִיל לִמְשֹוֹשׂ עֵינֵינוּ
אֶת גְּדוֹל חַגֶּיךָ בּוֹ כָּל רֶגַע קָט הוּא מַתָּנָה.

אֶת מֹהַל הַצְּמִיחָה הַמִּתְמַסְטֵל בְּךָ כְּיַיִן,
אֶת פַּרְפוּמֶרְיַת בָּשְׂמֵיהֶם שֶל הַשָּׂדוֹת סָבִיב,
אֶת זֶה שֶבָּעוֹנָה הַזֹּאת אַתָּה תָמִיד עֲדַיִן
צָעִיר מַמָּש כְּמוֹ שִיר זֶה
וּמַמָּש כְּמוֹ הָאָבִיב...

עם להקת הברירה הטבעית

"השבוע, ארבע שנים אחרי האלבום הקודם, יוצא 'הלילה', סינגל חדש של שלמה בר והברירה הטבעית מתוך האלבום ה-12 שייקרא בשם השאנטי 'בְּסוֹד תְּפִילַּת עַרְעָר'." ["ידיעות אחרונות", מוסף "7 לילות", 23.4.10, עמ' 3].
אהוד: באלבומו החדש שר שלמה בר את השיר "וְכָכָה אֲנַשְּׁקֵךְ" מתוך ספר שיריי הנידח "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" [שירים 1955-1995, בהוצאת "אסטרולוג", 2005]. שלוש מילים מתוך השיר והן – "בְּסוֹד תְּפִלַּת עַרְעָר" – נתנו לאלבום את שמו; שלמה בר שר באלבום גם את "שִׁירַת אִשָּׁה" של אסתר ראב, שאותו הלחין לראשונה להופעה עם אלינוער מואב בשנת 1992.

והנה שני השירים:

אסתר ראב
שִׁירַת אִשָּׁה

בָּרוּךְ שֶׁעָשַׂנִי אִשָּׁה –
שֶׁאֲנִי אֲדָמָה וְאָדָם,
וְצֶלָע רַכָּה;
בָּרוּךְ שֶׁעֲשִׂיתַנִי
עִגּוּלִים עִגּוּלִים –
כְּגַלְגַּלֵי מַזָּלוֹת
וּכְעִגּוּלֵי פֵּרוֹת –
שֶׁנָּתַתָּ לִי בָּשָׂר חַי
פּוֹרֵחַ,
וַעֲשִׂיתַנִי כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה –
נוֹשֵׂא פְּרִי;
שֶׁקִּרְעֵי עֲנָנֶיךָ
מַחֲלִיקִים כְּמֶשִׁי
עַל פָּנַי וִירֵכַי;
וַאֲנִי גְּדוֹלָה
וּמְבַקֶּשֶׁת לִהְיוֹת יַלְדָּה,
בּוֹכִיָּה מִצַּעַר,
וְצוֹחֶקֶת וְשָׁרָה בְּקוֹל,
דַּק מִן הַדַּק –
כִּצְרָצַר זָעִיר
בְּמַקְהֵלַת כְּרוּבֶיךָ
הַנַּעֲלָה –
קְטַנָּה שֶׁבִּקְטַנּוֹת –
אֲנִי מְשַׂחֶקֶת
לְרַגְלֶיךָ –
בּוֹרְאִי!

1969

אהוד בן עזר
וְכָכָה אֲנַשְּׁקֵךְ

עַתָּה אַזְקִין מוּלֵךְ וְשָׁקֵט שָׁקֵט אֶמְלֹךְ בְּפִרְפּוּרֵי שְׂפָתַיִךְ בְּסוֹד
תְּפִלַּת עַרְעָר שֶׁלָּךְ, נוֹגֵעַ בְּיָשְׁרֵךְ אֲשֶׁר צָרַב בְּשָׂרִי שָׁנִים כְּרַעַל
פּוֹדֶה נַפְשֵׁךְ מֵאֲחֵרִים וּמְגָּרֵשׁ שֵׁדִים מִקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַיִךְ
מַפְשִׁיר זָרֻיּוֹתַיִךְ וּמְלַטֵּף לְמַכְאוֹבֵךְ עָלָיו הֻשְׁלַכְתְּ מֵרֶחֶם –
וְשָׁקֵט שָׁקֵט חֹמֶר דָּמִי, כָּבֵד כְּבַיִת, נוֹצֵר גַּבֵּךְ הַדַּל לְהוֹלִיכֵךְ
אֶל חֲגִיגַת אַחֲרוֹן חֲלוֹמוֹתַיִךְ, לְפַנְּקֵךְ, אִשָּׁה נִצְחִית, יַלְדָּה וְאֵם –
קוֹרֵא אֶת מְגִלַּת חַיַּי בַּחֲרִיצֵי פָּנַיִךְ, צְחוֹקֵךְ, בִּכְיֵךְ, קְרִיאַת
חֶמְדָּה שֶׁלָּךְ בָּהּ נִסְתַּיְּמָה מִלְחֶמֶת עֶשְׂרִים שָׁנָה בֵּין
שָׁרָשַׁי לְשָׁרָשַׁיִךְ. הַקְשִׁיבִי, טוֹב? טוֹב לִכְשֹׁל בְּיִעוּדְךָ
מֵהַשְׁלִים יִעוּד לֹא לָךְ. אִישׁ יִעוּד טִבְעוֹ כִּי יָעַשׂ
לֹא תִּפֹּל עָלָיו אַשְׁמָה. וְשָׁקֵט שָׁקֵט אֲנִי רוֹאֶה מִבַּעַד לְעֵינַיִךְ
אֶת עֵינַי פּוֹסְעוֹת אֵלַי וּמִתְקָרְבוֹת אֵלַיִךְ, כִּמְעַט אֵינֶנִּי אוֹהַבֵךְ
אֲבָל אִתָּךְ גַּם הַמְּעַט לֹא יִגָּמֵר, וְכָכָה אֲנַשְּׁקֵךְ.

אוגוסט 1973

עד כאן מתוך גיליון 538 של המכתב העיתי מיום שני, י"ב באייר תש"ע, 26 באפריל 2010, לפני 11 שנים. [האישה לה כתבתי את השיר אינה דודתי אסתר!]

[ציטוט מאתר "הארץ" מיום 24.5.2021]
האש לא פרצה בגלל מסגד אל־אקצא, שייח ג'ראח, ביטול הבחירות ברשות הפלסטינית, או קיומן בישראל. כל אלה תירוצים בלבד. המלחמה פרצה כי האיראנים ביקשו לבדוק את מידת התמיכה של ג'ו ביידן בישראל, בהיערכותם למשא ומתן על חידוש הסכם הגרעין. לפיכך שמרו את הקלף החזק, חיזבאללה, והסיתו את הקלפים החלשים – חמאס והג'יהאד האיסלאמי – לפתוח באש.
בניסוי הכלים התברר, שלישראל יש יכולות מודיעיניות ומבצעיות מרשימות, אך חבל מדיני קצרצר. ביידן שיחק בתפקיד השוטר הטוב במשך כמה ימים, עד שנכנע לשוטר הרע – המפלגה הדמוקרטית, שנציגיה בקונגרס מאיימים לעכב את מכירת פצצות מפצחות בונקרים לישראל. מדובר בפצצות עומק, המאפשרות להשמיד מנהרות תת-קרקעיות, המשמשות להסתרת פרויקט הגרעין באיראן והטילים של חיזבאללה בלבנון. הלחץ על הנשיא נוצר, לדברי חברת הקונגרס רשידה טליב, משום שישראל משתמשת בפצצות כדי להרוג ילדים פלסטינים, המסתתרים כביכול במנהרות התת-קרקעיות בעזה.
זו יכלה להיות שעתם היפה של יהודי ארצות הברית, שבין היתר בזכותם נבחר ביידן (חמי שלו, "הארץ", 12.11.20). ציפיתי שהיהודים הנאורים ילחצו מנגד על חברי הקונגרס והסנאט הדמוקרטים ועל הנשיא, שנבחר גם בקולותיהם, וידרשו מהם להתייצב לצד ישראל. אחרי הכול, אלפי רקטות ניתכו על ילדים יהודים – אלפי יהודים המתגוררים בדרום הארץ נהפכו לפליטים בארצם, ורבים הותקפו בכבישים ובשכונות המגורים.
אך לא... קול דממה דקה עלה מעבר לים.
הניסיון ההיסטורי מלמד, שקהילה יהודית המתנתקת משותפות הגורל של העם היהודי ממיטה אסון על עצמה.
רבות דובר על התנתקות יהודי ארצות הברית הלא-אורתודוקסים מישראל, ונהוג להאשים בכך את ה"ביביזם" שתמך בדונלד טראמפ. ואולם חזיתי בהתרחקותם כבר לפני 26 שנה, בעצם ימי החתימה על הסכם אוסלו, כשהתגוררתי בארצות הברית. ידיד יהודי חלק עימי את תחושתו, שישראל היא עול בשבילו, החוסם את הפיכתו לאמריקאי כשר, ממש כשם שנישואין לגויה הם השער לבניית זהותו כיהודי נאור וליברלי, אמריקאי אמיתי.
הניסיון ההיסטורי מלמד, שקהילה יהודית המתנתקת משותפות הגורל של העם היהודי ממיטה אסון על עצמה: היהודים הנאורים בספרד נקראו "המושכים בעורלתם" – מפני שניסו להסתיר את היותם נימולים. התכחשותם למוצאם העמיקה את החשדנות והעוינות של הספרדים, ששיאה בגירוש היהודים מספרד ב-1492 ואינוסם להתנצר בפורטוגל. כך גם בגרמניה בתחילת המאה ה-20, כשהיהודים הנאורים ניסו להיות גרמנים יותר מהגרמנים: רובם התנגדו לתנועה הציונית ובזו ליהודים המסורתיים ממזרח אירופה. למרבה הזוועה, יהודי גרמניה היו הקורבנות הראשונים של הנאצים.
תהליך של התכחשות עצמית עובר זה שנות דור על יהודים נאורים בארצות הברית. ואולם ככל שיניחו לטליב ולאילהאן עומאר ולסנאטור היהודי ברני סנדרס לשכנעם, שרק חיסול הישות הציונית יטהר את העולם מהטומאה שדבקה בו – כך יגברו הבוז והמשטמה כלפיהם. וככל שתיחלש זיקתם לישראל, יחלישו את קהילותיהם ויזמינו אלימות כלפיהם.
כמו שאמר מרדכי לאסתר המלכה: "כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ." (אסתר, ד 14).
מור אלטשולר

עורבים
דִּמְדוּמֵי בֹּקֶר, עוֹרְבִים מְנַקְּרִים בְּאַסְפַלְט הַכְּבִישִׁים,
כִּמְעַט נוֹשְׁכִים מִזֶּה וּמִזֶּה.
פֹּה וָשָׁם מְלַקְּטִים שְׁאֵרִיּוֹת הֶרֶס,
שְׂרִידֵי אֵשׁ.

מְשֻׁנֶּה,
הֲרֵי הַכֹּל כְּבָר נָקִי,
מַסְרְקוֹת בָּרְזֶל מַמְתִּינִים יָמִים אֲחַדִים בַּצֹּמֶת הַקָּרוֹב.
פּוֹעֲלֵי הַלַּיְלָה טֶרֶם קִרְצְפוּ שְׂרִידֵי עֲצָמוֹת,
זֵיתִים פְּצוּעִים.
אַזְעָקוֹת אֱמֶת מַתְרִיעוֹת עַל מַשֶּׁהוּ חָמוּר-
הַאֲדָמָה מְכַסָּה עַל בְּנֵי חֲלוֹף.

בְּאוֹר תַּעְתּוּעִים, שָׁחֹר עַל גַּבֵּי שָׁחֹר
עָטִים בְּתַאֲוָה לַהֲקוֹת עוֹרְבִים
אֶל הָאַסְפַלְט הַמִּתְחַמֵּם
עַל מֵתָיו.

נוסח ראשון – "טיסה נגד השעון" – "קשב לשירה " 2014, נוסח שני-מאי 2021

מדרש: "כְּלָבִים שׂוֹחֲקִים – אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא בָּא,
כְּלָבִים בּוֹכִים – מַלְאָךְ הַמָּוֶת בָּא."

פני הדוֹר
כְּלָבִים שׂוֹחֲקִים, מִי הַנָּבִיא שֶׁיָּבוֹא?
כְּלָבִים בּוֹכִים, מִי הַמַּלְאָךְ שֶׁעִמּוֹ?
כְּפָרִים נָטוּ לָלוּן –
מִי יָקוּם בְּבָקְרוֹ?
שַׁיָּרוֹת בַּמִּדְבָּר –
אָסוּר?
מֻתָּר?
הַבִּיטוּ בְּעַד הַכַּוָּנוֹת-
כֶּלֶב לֹא נוֹתַר.

כְּפָרִים לְבָנִים, לֵילוֹת נֶאֱדָּמִים –
מִי יִטָּמֵן מָחָר?

בכל זאת משהו מטריד

מַה יִכָּתֵב לְאַחַר הַמּוֹעֵד?
הֲרֵי צִפֳּרֵי הַשִּׁיר מַמְשִׁיכוֹת לָשִׁיר
וְאֵלּוּ שֶׁנוֹעֲדוּ לִנְדוֹד
נוֹדְדוֹת.
מְשׁוֹרְרִים מַמְשִׁיכִים לְהַדֵּק
מִלִּים אַחֲרוֹנוֹת,
סָפֵק אִם יֵצְאוּ מִפֶּתַח בֵּיתָם
לִצְעֹק עִם חֲשֵׁכָה.
מַה יֵאָמֵר לְאַחַר הַמּוֹעֵד?
"מַה יִשָּׁאֵר?" שׁוֹאֵלֶת תֶּרֶזָה דִי מוֹן:
"מִלִּים,
מִלִּים כָּאֵפֶר..."

בְּכָל זֹאת מַשֶּׁהוּ מַטְרִיד בְּיוֹם אָבִיב שֶׁכָּזֶה –
צִפֳּרִים אִלְּמוֹת מְפֻסָּלוֹת עַל קַוֵּי מֶתַח גְּבוֹהִים,
מַמְתִּינוֹת.
וְאוּלַי אֵלּוּ הַשְּׁלָטִים הַכְּתֻמִּים בְּמֶחְלָף אַשְׁדּוֹד
הַמַּבְטִיחִים סִיּוּם מְדֻיָּק –
תַּאֲרִיך יַעַד
מוֹעֵד
זִכָּרוֹן.

פורסם לראשונה ב"מעל קווי המתח" – הוצאת "קשב לשירה" 2010.
איליה בר-זאב

מקבלת טילים על בירתה
מתקפת הרקטות על ישראל, המהומות בירושלים, המאורעות במגזר הערבי והפרעות בערים המעורבות, לא צמחו בחלל ריק. הם פרי של מחדל מתמשך, מחדל ההבלגה וההכלה, שהתפרש כחולשה והזמין תוקפנות.
כך בתוך ישראל – במשך עשור לפחות, נשחקת ריבונותה של ישראל בגליל ובנגב. הממשלה לא הובילה מלחמה בטרור החקלאי, בנשק הבלתי חוקי וביזת הנשק והתחמושת בבסיסי צה"ל, מלחמה בבנייה הבלתי חוקית, בפרוטקשן, בביגמיה, באלימות הפנימית בתוך הרחוב הערבי. את התוצאה קיבלנו בפרעות תשפ"א.
הוא הדין בגזרת עזה. מדיניותה השערורייתית של ממשלת נתניהו הביאה לשחיקה בהרתעה, שהעניקה לפלשתינאים את החוצפה ואת הביטחון שהם יכולים להציב לישראל אולטימטום ולהתקיף את ירושלים, ולהמשיך בהתקפה על תל-אביב, אשקלון והנגב המערבי. האחריות למחדל הזה – כולה על נתניהו.
מלחמת "צוק איתן" יצרה הרתעה שהביאה לשלוש שנים וחצי של שקט כמעט מוחלט בגבול, שאִפְשֵׁר שגשוג וצמיחה ביישובי הנגב המערבי. החל במרץ 2018, חמאס החל לבדוק את הגבולות ולאתגר את ישראל ב"צעדות שיבה", הטרדות על הגדר ובעיקר – טרור ההצתות. התגובה של ישראל היתה רופסת. ישראל הבליגה על טרור ההצתות ו"הכילה" אותן. היה זה מסר חמור, שמותר לפגוע בריבונותנו, מותר להצית את שדותינו, מותר להעלות באש את רכושם של אזרחינו. היה זה מסר של חולשה. ה"הכלה" וההבלגה התפרשו בידי האוייב כמסר שמותר, שאו אש להצית – אין דבר. ההרתעה הישראלית נשחקה ומצב הביטחון הידרדר.
אך כשהגבול בוער, ההסלמה היא שאלה של זמן. הכלת ההצתות הביאה לירי רקטות. סיפרנו לעצמנו סיפורים על ירי של "ארגון סורר", או ירי "בטעות" בשל "פגיעת ברק". וכך הידרדרנו ל"סבבים" של מטחי רקטות, הפצצות של צה"ל והפסקות אש. ומה היו תנאֵי הפסקת האש? הפסקת ירי הרקטות וההפצצות של צה"ל. וההצתות? לאש הזו לא היתה הפסקה. משמעות הפסקות האש הללו הייתה לגיטימציה ישראלית למתקפת טרור ההצתות, ואם ישראל הגיבה עליה היא, לכאורה, הפרה את הפסקת האש. זו משוואה בלתי נסבלת. מדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם הפיכת חבל ארץ בתוכה לאדמה חרוכה, ואינה יכולה "להכיל" זאת. "הפסקות האש" הללו דרדרו אותנו לעוד ועוד "סבבים".
אבל אנחנו לא לומדים. לאחר הפוגת קורונה בשנה האחרונה, בשבועות אחרונים שוב שדותינו עלו באש ושוב הבלגנו. ושוב ירו עלינו ושוב הכלנו. ההבלגה הזאת היא ביזיון לאומי.
מדינה שאינה מכבדת את ריבונותה ומבליגה על הצתת שדותיה, חוטפת טילים על בירתה.
ההחלטה על הפסקת האש היא נכונה. ב-11 ימי המערכה הכינו את האוייב מכה קשה והצלחנו לשמר את התמיכה האמריקאית ושל רבות ממדינות אירופה. זהו הישג מדיני שהוא מרכיב משמעותי בביטחון הלאומי שלנו והיתה זו איוולת לסיים את המערכה בעימות עם הנשיא ביידן. התמיכה האמריקאית עד סוף המבצע חיונית יותר מההישגים שיכולנו להשיג בעוד יומיים שלושה של המבצע.
אבל המבחן של הפסקת האש הוא הבוקר שלמחרת והמסר לעצמנו, לחמאס ולעולם. יש להבהיר לכל העולם ולגייס גיבוי בינלאומי למדיניות הפוכה לזו שהיתה לפני המבצע; למדיניות על פיה דין הצתת שדה אחד כדין מתקפת רקטות על ת"א וירושלים. הפרת ריבונות היא הפרת ריבונות וכל הפרת ריבונותנו תתקל במכה קשה וכואבת כמו זו שחווה חמאס במבצע "שומר החומות".

* פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" תחת הכותרת: "חולשה שמזמינה תוקפנות".

[אהוד: אין ספק, אתה צודק – רק נתניהו אשם בהתגברות הטרור של החמאס. אילו היה לנו ראש ממשלה אחר, לא מושחת ונאשם בפלילים – היינו חיים כולנו בגן עדן, אמנם בלי בתולות].

2. צרור הערות 26.5.21
* הזדמנות לגילוי מנהיגות – יאיר לפיד מושך זמן בניסיון חסר סיכוי להקים ממשלה בראשותו. זה לא יקרה, כיוון שהקונספציה של נתניהו, שאותה אימץ גם גוש השינוי, של הסתמכות על רע"ם, קרסה ברגע שחמאס תקף את מדינת ישראל ורע"ם לא היתה מסוגלת לצאת נגדו, לגנות אותו ולהתייצב בצד הישראלי של המשגר. בוודאי שהמחשבות על שיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת, שבניגוד לרע"ם כן נקטה עמדה – עמדה ברורה וחד משמעית בעד חמאס ונגד ישראל, פוסלת אותה מכל שותפות אפשרית. ברור שממשלה ישראלית, שצריכה להנהיג אומה במלחמה, והרי הפסקות האש הן חלק מהמלחמה בת מאה השנים, אינה יכולה לכלול בתוכה מי שאינו עומד באופן מובהק בצד הישראלי של הסכסוך.
לפיד לא יוכל להקים ממשלה חלופית. המקסימום שהוא יוכל הוא לחסום את האפשרות של נתניהו להקים ממשלה. בדיוק כפי שהדבר היחיד שנתניהו יכול הוא לחסום את האפשרות של הקמת ממשלת שינוי.
התוצאה של התיקו הזה היא סיבוב חמישי. עוד סיבוב שמשמעותו היא עוד כרסום בדמוקרטיה, עוד כרסום באמון הציבור בהנהגה, עוד כרסום במשילות, עוד דחיה של הטיפול בבעיות המדינה, העמקת הקרע בעם, בזבוז של מיליארדי שקלים. ומה יקרה אחרי הסיבוב החמישי? כמו בארבעת הסיבובים הקודמים, התיקו יישאר. לא תהיה לנתניהו אפשרות להקים ממשלה ולא תהיה אפשרות להקים ממשלה של גוש השינוי. ונעמוד שוב במצב שיחייב סיבוב שישי. זה הרי טירוף.
ברור שהפתרון למשבר הוא שנתניהו ינהג כפי שהיה נוהג כל אדם נורמטיבי עם מינימום פטריוטיות ושמץ אחריות לאומית לו היה במקומו – זז הצדה, ותוך יום היתה קמה ממשלה חזקה ויציבה לארבע שנים. אבל לאסוננו זה לא קורה. וכאן ניצב לפיד בפני ההזדמנות לגילוי מנהיגות.
הוא מקבל שבחים רבים על החוסן המנהיגותי שהוא מגלה בכך שאינו נשבר ואינו מצטרף לממשלה וכו'. אבל החוסן הזה אינו מוביל להשגת מטרתו. המנהיגות שהוא יכול וצריך לגלות, היא אמירת אמת לבוחריו ותומכיו, שאין אפשרות להקמת ממשלת השינוי, שהניסיון להקים בכל מחיר את ממשלת השינוי יוביל לסיבוב חמישי עקר, ושהאחריות הלאומית מחייבת אותו להוביל להקמת ממשלת אחדות לאומית פריטטית ורוטציונית עם הליכוד בראשות נתניהו. ממשלה שתכלול את כל הגורמים שבין ימינה ליש עתיד, כולל הליכוד והמפלגות החרדיות.
כמובן שלא בכל מחיר. על לפיד לעמוד על שני תנאי סף. האחד הוא שהוא הראשון ברוטציה. במצב נורמלי, היתרון הוא דווקא לשני ברוטציה, שיגיע לבחירות הבאות מעמדת ראש הממשלה. אבל כאשר מדובר בנתניהו, המצב אינו נורמלי וברור שאם נתניהו יהיה ראשון הוא יפר את ההסכם ולא תהיה רוטציה. לכן אסור להתפשר על כך. תנאי הסף השני הוא שתיקי המשפטים וביטחון הפנים יהיו בידי גוש השינוי לכל אורך ארבע השנים, אפילו אם הדבר יהיה כרוך בוויתור על תיקי הביטחון, החוץ והאוצר.
זו צריכה להיות היוזמה המנהיגותית של לפיד. האם זה יוביל לממשלת אחדות? האם נתניהו יסכים לכך? לפיד אינו צריך להטריד את עצמו בשאלה הזאת. עליו להציע את ההצעה ולדחוף אותה בכל כוחו. ואם ההצעה תידחה ולמרות הכול נגרר לבחירות, ידיו של לפיד וידי גוש השינוי תהיינה נקיות, כמי שעשו הכול כדי למנוע את הסיבוב החמישי, והציבור ידע שנתניהו הוא האשם בכך.

* המסקנה מן הסקר – המסקנה שלי מתוצאות הסקר של ערוץ 12 על תוצאות סיבוב בחירות חמישי, היא שלא יהיה מנוס מסיבוב שישי שגם הוא יסתיים באותה תוצאה ויחייב סיבוב שביעי.

* יתרון הפוליטיקה על המשפט – אם יש צורך בהוכחה, עד כמה רעה ובלתי ראויה התערבות בית המשפט העליון בסוגיות פוליטיות – ההחלטה בדבר "פשרת האוזר", שאפשרה לממשלה להישען במשך שלושה חודשים על תקציב המשכי ולהוסיף לו כספים, היא ההוכחה לכך.
בניגוד לפגיעה בזכויות האדם והאזרח או בזכויות המיעוט, שבג"ץ קיים בדיוק כדי למנוע אותה, התערבות בג"ץ בסוגיות פוליטיות גרידא פוגעת בדמוקרטיה ובהפרדת הרשויות. בסוגיות פוליטיות, יש עדיפות ברורה למהות הפוליטיקה על מהות המשפט. המשפט, מעצם טבעו, הוא חד, חלק וחסר פשרות. ההכרעות שלו דיכוטומיות – כן או לא, אסור או מותר, שחור או לבן, כשר או טרף, זכאי או אשם. הפוליטיקה היא אמנות הפשרה, השיג והשיח, ההגעה להסכמות בין מגזרים, אידיאולוגיות ואינטרסים שונים. כמו במשפחה, כמו בקהילה, גם במדינה מן הראוי להגיע להסכמות תוך כדי ויתורים ומעקפים ולא להביא את הדברים להכרעות על קוצו של יו"ד.
"פשרת האוזר" היא התגלמות התבונה הפוליטית; תבונת הפשרה וההסכמות. זאת, חרף העובדה שבמבחן התוצאה היא כשלה. אך אין לבחון אותה במבחן התוצאה כי אם במבחן הכוונה – האם התכלית שלה ראויה, ואילו הייתה צולחת בסופו של דבר, האם היה זה טוב או רע למדינת ישראל?
ב-23 באוגוסט 2020, במלאת מאה ימים להקמת הממשלה, היא היתה נופלת והכנסת היתה מתפזרת, אלמלא אישרה הכנסת את תקציב המדינה. כיוון שנתניהו מנע את העברת התקציב, פיזור הכנסת היה מידי, אוטומטי. היה זה שלושה חודשים בלבד לאחר שקמה הממשלה, אחרי שלושה סיבובי בחירות בתוך שנה, שחוללו טלטלה עזה בחברה הישראלית. יתר על כן, היה זה בעיצומה של הקורונה, ימים אחדים טרם הטלת הסגר השני.
"פשרת האוזר" נועדה לקנות זמן כדי לאפשר לשני הצדדים בממשלה להגיע להסכמות ולהעביר את התקציב בתוך שלושה חודשים נוספים, עד דצמבר 2020, תוך הזרמת תקציב המשכי, כדי שיאפשר את תפקודה של המדינה.
כזכור, גם בחלוף שלושת החודשים נתניהו סירב להעביר תקציב, הממשלה נפלה והכנסת התפזרה; נגררנו לסיבוב רביעי. הפשרה לא השיגה את מטרתה. אך אילו השיגה את מטרתה, אילו עד דצמבר היה עובר התקציב והסיבוב הרביעי היה נמנע – האם זה לא היה כדאי? בדיוק לשם כך קיימת הפוליטיקה, על הפשרות הכרוכות בה.
כאשר בג"ץ מתערב בסוגיות שאינן מעניינו, כמו הסוגייה הזאת, הוא פוגע בלגיטימיות הציבורית להתערבותו בנושאים שמעניינו. התערבות כזו, בסופו של דבר, פוגעת בעיקר בבית המשפט העליון, במעמדו הציבורי ובאמון בו. לא בכדי יריב לוין, עוכר המשפט, קפץ על ההזדמנות כמוצא שלל רב, והזדרז להשתלח בבית המשפט העליון במילים גסות. לוין, הפרוייקטור של נתניהו למיטוט הרשות המחוקקת, מתחפש למגן הכנסת...
כמובן, מי שהביא למצב הזה, ובכלל מביא את ישראל לכלל משבר חוקתי, פוליטי וחברתי מכל כיוון, הוא נתניהו; האיש שביצע בדם קר פשע נגד כלכלת ישראל באי העברת תקציב, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. מי ששתל בציניות מקפיאת דם את מוקש התקציב בתוך ההסכם הקואליציוני כתרגיל הונאה נכלולי, על מנת לפוצץ את הממשלה שהקים.
הפסיקה הזאת והסערה שבעקבותיה מחייבות חקיקת חוק יסוד החקיקה, מתוך הידברות בין שלוש הרשויות; חוק יסוד שיגדיר באילו נושאים בג"ץ מוסמך להתערב ובאילו נושאים אין הוא מוסמך להתערב, באיזה הרכב ובאיזה רוב מותר לו לפסול חוק של הכנסת ובאיזה הרכב ובאיזה רוב תוכל הכנסת להתגבר על פסיקתו.

* ההפסקה והאש – ביום ראשון, יומיים אחרי הפסקת האש, הוצתו שדות של קיבוץ בארי. הצבא טוען שאין לו אינדיקציה לבלון תבערה. סתם, ירדה אש זרה מן השמיים... ובימים שלאחר מכן עוד הצתות ביישובי הגבול. כבר הפגנת חולשה. כבר מתחילים להעביר לאוייב מסר שמותר להצית. מה, נגיב בעוצמה על ההצתה ונסתכן בחידוש הלחימה וירי הרקטות? אחרי שסוף סוף נשמנו קצת? כך מתחילה הספירה לאחור ל"סבב" הבא. חוזרים לפרשנות המוכרת של הפסקת האש: אנחנו מחויבים להפסקה והם מחויבים לאש.

* הכיבוש הישראלי – "לא ירינו על החברה הישראלית," אמר בכיר חמאס מחמוד א-זהאר בראיון לרשת "סקיי", "אלא על הכיבוש הישראלי." מהו הכיבוש הישראלי שעליו ירה חמאס? תל-אביב, ירושלים, אשקלון, אשדוד, נתיבות, באר שבע, מודיעין, הנגב המערבי, השרון. וזה הסכסוך הישראלי-ערבי על רגל אחת. ואם משהו לא היה ברור, הוא גם הבהיר שאין לישראל זכות קיום. הכיבוש = קיומה של מדינת ישראל.

* ניצחון לישראל – פתיחת הר הבית ליהודים החל מיום א' בבוקר היתה החלטה חשובה מאוד. היה היגיון בסגירת ההר בימי הלחימה במתיחות שהיתה וכדי לא להוסיף עוד מוקד חיכוך, כאשר גם כך המשטרה לא הצליחה להשתלט על המאורעות ברחבי הארץ. אבל כל יום לאחר הפסקת האש שבו ההר היה סגור בפני יהודים היה ניצחון לחמאס ותבוסה לישראל. פתיחת ההר היא ניצחון לישראל.

* חובתה של הפרקליטות – במהלך מבצע "שומר החומות" נעשה לינץ' של ערבים בתושב לוד, היו עוד ניסיונות לינץ' רבים של ערבים ביהודי, בעכו, ביפו, בחיפה, בלוד, בירושלים ובמקומות אחרים. והיה ניסיון לינץ' של יהודים בערבי בבת ים.ב כל אחד מהאירועים הללו השתתפו עשרות אנשים. כל אחד מן המשתתפים האלה צריך לעמוד לדין על רצח/ניסיון לרצח, על פעולת טרור ועל מעשה גזעני. כך, כל אחד מהאנשים האלה שיורשע בדין, יישב עשרות שנים בכלא ומשתתפי הלינץ' בלוד יידונו למאסר עולם.
מדינת ישראל חייבת להבין שריבונותה מעורערת, משילותה עומדת על כרעי תרנגולת ושלטון החוק שלה בסכנה. חובתה של הממשלה על כל אגפיה, להתנער ולפעול באופן נחרץ לביסוסה מחדש של הריבונות. אחריות כבדה מוטלת על כתפיה של הפרקליטות. היא חייבת להיות המגן של מדינת החוק והמחסום מפני הידרדרות לאנרכיה. תפקידה לעת הזאת, הוא לנקוט בגישה המחמירה ביותר כלפי הפורעים בשעה שישראל היתה תחת מתקפת רקטות ובלחימה. הפרקליטות אינה יכולה להרשות לעצמה לעצום את עיניה, לא להבין את חומרת השעה ולשחק ראש קטן. הדרך של הפרקליטות לממש את חובתה, היא בהגשת כתבי אישום ברף המחמיר ביותר. התמקדתי בלינץ' וניסיונות הלינץ', אבל כוונתי לכך, שגם שאר החשודים במאורעות יועמדו לדין בגישה המחמירה ביותר; במידת הדין במלואה וללא שמץ של מידת הרחמים.

* נגד חוק ונגד סדר – סיעת רע"ם, הפרטנרית הנחשקת הן של נתניהו והן של גוש השינוי, שיגרה מכתב חריף לראש הממשלה, השר לביטחון פנים, היועמ"ש והמפכ"ל, ובו תביעה להפסיק את מבצע "חוק וסדר", מבצע המעצרים של המשתתפים בפרעות. בראש החותמים ניצב המאמי-המגזרי מנסור עבאס. קדמו להם הרשימה המשותפת וועדת המעקב. עכשיו אנו יכולים לדמיין איך הם יגיבו, אם באיחור אופנתי של עשור ישראל תצא למבצע להחרמת הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי.

* גדולים שבעתיים – מתוך מאמר של מוריה קור ב"ישראל היום": "אלוף פיקוד הצפון דאז, דוד אלעזר (דדו), אמר לאנשי קיבוץ גדות לאחר הכיבוש הצפוני את המשפט שחקוק עד היום על אנדרטת נופלי עוצבת הגולן: 'מכאן אתם נראים גדולים שבעתיים'."
הכול נכון למעט עובדה אחת. לא דדו אמר את המשפט אלא מנו שקד מפקד חטיבת "אלכסנדרוני" (ולימים קצין חי"ר וצנחנים ראשי) שהיתה אז החטיבה המרחבית, שניהלה את אחד מקרבות ההבקעה בעלייה לגולן במלחמת ששת הימים. אתר ההנצחה של החטיבה נמצא במצפה גדות, שהיה בעבר מוצב סורי – מורתפע, שממנו הותקף קיבוץ גדות שוב ושוב מהקמתו ב-1949 ועד מלחמת ששת הימים. כתובת עם המשפט האלמותי של מנו שקד חקוקה במצפה גדות.

* מפלס השתן – מה היו אומרים בקורס שדרים על המקצועיות של שדרית שמפסיקה את המרואיין כדי לבקש בשידור חי שיחלישו את המזגן? זה בדיוק מה שעשתה רינה מצליח ב"פגוש את העיתונות". דומה שככל שרמת המקצועיות שלה יורדת כך השתן עולה לכיוון הראש שלה.

* יאללה בלגן – מה שבלט בעיניי באירוויזיון, הוא שארבע המדינות שזכו במקומות הראשונים היו כאלו ששלחו שירים בשפתן ולא באנגלית. הגיע הזמן שגם אנחנו נחזור לתרבותנו ונציגינו ישירו בעברית. מתוך ארבע זכיות שלנו – שלוש היו של שירים בשפת עֶבֶר. ועוד שירים הגיעו לצמרת, למקום שני וכו'. עדן אלינה מקסימה, זמרת נפלאה עם מנעד קולי נדיר, חוש קצב מעולה, והיא גם יפהפייה. אך הצטערתי מאוד שהיא, כמו קודמיה בשנים האחרונות, לא שרה בעברית. והעובדה שהיא דחפה לשיר "יאללה בלגן" (ביטוי בסלנג הישראלי שמלחים שתי מילים לא עבריות) היא אפילו לא יציאה ידי חובה. זו התבטלות תרבותית שלנו. היופי במפגש תרבויות, הוא כאשר כל מדינה מביאה עימה את תרבותה. מה המשמעות ומה היתרון במפגש בין מדינות שונות, אם כולן מחקות אותה תרבות? אני מקווה מאוד שבשנים הבאות ניוצג בשפתנו ובתרבותנו.

* עדי צמח – הפילוסוף וחוקר הספרות והתרבות פרופ' עדי צמח הלך לעולמו בגיל 86. עדי צמח היה איש שמאל בהשקפותיו הפוליטיות, שאותן הרבה לבטא מעל במות שונות ובכלי התקשורת. כשהחל המאבק על הגולן הוא הפתיע, כאשר הביע התנגדות נחרצת לנסיגה ותמיכה במאבקנו.
יצרתי אתו קשר, וגייסתי אותו למאבקנו. פירסמתי מאמרים שלו בעד הגולן, שהתפרסמו בעיתונות הארצית, ב"הרי גולן" – בטאון ועד יישובי הגולן שייסדתי וערכתי והזמנתי אותו להרצאות בכנסים שלנו. אירחתי אותו באורטל, להרצאה אזורית, ובאותו לילה שוחחתי איתו ארוכות ואני זוכר את השיחה הזאת כחוויה אינטלקטואלית מרתקת.
כעבור זמן קצר, התפרסם שצמח קיבל צו הרחקה מביתו, לאחר שאשתו התלוננה שהוא תקף אותה. עדי צמח, שהיה עד אז אייקון של אתיקה ומוסר, הפך מוקצה בציבוריות ובתקשורת. מאז ובכ-25 השנים שחלפו מאז, לא נשמע קולו ולא זכור לי ששמעתי דבר ממנו או על אודותיו, עד הידיעה על פטירתו בשבת האחרונה. אחרי מותו למדתי שלפני 16 שנים הוא לקה באירוע מוחי חמור. אני זוכר את עדי צמח בעיקר כאדם מבריק, מרצה בחסד, בעל כושר ביטוי נדיר ואחד האנשים החכמים שהכרתי.

* עניו מכל אדם – בפרשה של השבוע הבא, פרשת "שלח לך", נקרא על המעל הגדול, חטא המרגלים, שבעטיו בני ישראל נענשו בארבעים שנות נדודים במדבר ודור יוצאי מצרים – באי כניסה לא"י, בשל אי התאמתם לגאולה. אולם כבר בפרשת השבוע הנוכחית, פרשת "בהעלותך", ישנם סימנים מטרימים לחוסר הבשלות של עם העבדים. וכך זה מתחיל: "ויהי העם כמתאוננים רע באוזני ה'." אלוהים כועס ומבעיר אש בקצה המחנה. העם צועק, משה מתפלל לאלוהים, והוא עוצר את האש. ויקרא למקום ההוא תבערה.
על מה מתאוננים בני ישראל? "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים."
לפני שנה יצאו מעבדות קשה ונוראה לחירות, קיבלו את התורה, הם עומדים להיכנס לארץ ישראל בדרכם לגאולה הגדולה. ומה מעסיק אותם? האוכל לא מספיק טוב.
משה עובר בקרב העם ורואה שהבכי הוא כללי, בפתח כל אוהל יושבת המשפחה ובוכה. הוא על סף ייאוש, ופונה בתחינה אל האלוהים:
"לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה עָלָי? הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה?! אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו?! מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה, כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה? לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי."
אלוהים מגיב הן על דרישת העם והן על מצוקת משה. לעם הוא שולח שלווים, שיהיה להם בשר, אך מלווה את המתן בברכה, שבלשוננו היתה נשמעת כמו: "שתחנקו." ובלשון המקרא: "עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא." על מצוקת משה הוא מגיב בהוראה להקים מועצת חכמים בת 70 איש שמשה יבחר. אותם זקנים יהיו לנביאים ובכך יקלו על העומס הבלתי אנושי שבו נתון משה, המנהיג לבדו את העם.
ובשעה שמתכנסים השבעים ומתנבאים, מגיע רץ אל פמליית משה ומלשין על שני אנשים נוספים, שאינם משבעים הזקנים, המתנבאים אף הם במחנה – אלדד ומידד. יהושע, יועצו ועוזרו של משה, מייעץ לו לכלוא אותם. תשובת משה היא מופת למנהיגות משתפת, וראוי ללמוד ולחקות אותה בכל רמה של מנהיגות:
"וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְהוָה נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן יְהוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם."
את האתגר הבא מציבים בפני משה הקרובים לו ביותר, אחותו מרים ואחיו אהרון. "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח, כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. וַיֹּאמְרוּ: הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה? הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר. וַיִּשְׁמַע יְהוָה."
יש כאן קריאת תיגר כפולה. האחים סונטים באחיהם, על שנשא אישה כושית וטוענים נגדו על שהוא נוטל את כתר הנבואה לבדו, והרי גם הם נביאים. אלוהים מזמן אותם לבירור וקורא אותם לסדר. הוא מסביר להם איפה משה ואיפה הם:
"שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי! אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהוָה, בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה. בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת. וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט. וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה?"
אל סוגיית האישה הכושית אלוהים אינו מתייחס. אולם בתום הבירור, כשסר הענן מעליהם, מתברר שמרים – מצורעת. הצרעת מקובלת כעונש על לשון הרע. והצבע הלבן של עורה המצורע, מרמז על ביקורתה על גיסתה הכושית. ואיך הגיב משה, מושא ביקורתה של מרים, שלהגנת כבודו אלוהים העניש אותה? "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר: אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ!"
אז מה למדנו בפרשה בנושא המנהיגות? ראשית, את הבעייתיות בשלטון יחיד. גם כשמדובר בגדול הנביאים, גדול המנהיגים, אין הוא יכול לשאת לבדו במעמסה. הוא זקוק לשותפים, שיישאו עימו בעול.
שנית, שמנהיג גדול אינו נלחם על כבודו ולא על בלעדיות. נהפוך הוא – "מי ייתן כל עם ה' נביאים."
שלישית, שמנהיג גדול יודע למחול למי שפגע בו ואינו מחפש נקם. מנהיגות אמת היא מנהיגות של ענווה. ולא בכדי נאמר בפרשה על משה: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה."

* ביד הלשון: היה לזרא – הביטוי היה לזרא, משמעותו היא שדבר מה נמאס לגמרי, הפך למאוס. הביטוי לקוח מפרשת השבוע, פרשת "בהעלותך". בני ישראל מתלוננים על האוכל שלהם ואלוהים נותן להם שלווים בשפע, עד שימאס להם, "עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא."
אורי הייטנר

חקיקת חוק למניעת התמודדות לראשות הממשלה ממי אשר היוהמ"ש הגיש נגדו כתב אישום, הריהי לא פחות ממהפכה אנטי-דמוקרטית. פיתוח מצמרר של מקארתיזם. חוק כזה פירושו הוא כי אין חשיבות לרצון העם, וגם אם ציבור ענק, אפילו רוב הבוחרים, רוצה כי אדם מסויים יהא ראש הממשלה, דעתם מתבטלת מפני רצונו של אדם אחד, המחליט מנימוקים, שאפילו לא נבחנו ע"י בית משפט, והם, במקרה הטוב, העלאת חשד בלבד – להגיש כתב אישום.
התועבה שבחקיקת חוק מסוג זה היתה ברורה גם לח"כ יוסי שריד ממר"צ גם לח"כ טומי לפיד, אבא של, שהצביעו בעבר נגד האפשרות המזעזעת הזו. זו, בדיוק, הסיבה לקיומו, במדינה כמו צרפת, של חוק האוסר הגשת כתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן, וממילא – אוסרת מניעת אדם מעצם ההתמודדות לתפקיד.
היום בטירוף השנאה לרוה"מ, היונקת ממניעים אישיים של אלה אשר בעבר לא קיבלו ממנו את מילוי תאוותם האישית, מוסר כל רסן, מועלית, ללא בושה, הצעת פיגול מקארטיזתית כזה.
מאז הבחירות האחרונות משמיעים דוברי ה"רק לא ביבי" זעקות שבר רמות על האסון, לדבריהם, שיגרם לישראל אם תקויים מערכת בחירות חמישית. אותם דוברים מפיצים טענה לפיה רוה"מ נתניהו רוצה בכך, והם, לדבריהם – חומה בצורה למניעת ה"אסון" הזה. עכשיו מסתבר כי דווקא יאיר לפיד, ראש מחנה ה"רק לא ביבי" מכין הצעת חוק לקיום בחירות חמישיות. זאת מחששו כי בתקופה שאחרי תום המנדט שבידיו, בידי לפיד, יצליח רוה"מ נתניהו לייצב את המערכת ולהרכיב ממשלה. כדי למנוע רשות ממשלה מנתניהו, הופכות, לפתע, הבחירות, שהוגדרו כאסון, למהלך רצוי, יזום, דווקא, ע"י מתנגדי נתניהו.
במרכז כל 4 סיבובי הבחירות האחרונות עמדה, ודווקא מיוזמת מתנגדי רוה"מ נתניהו, שאלה מרכזית, כמעט בלעדית –כן ביבי, לא ביבי.
מה יותר פשוט, ומה יותר נכון, מלהעמיד את השאלה הזו עצמה במערומיה, בבחירות ישירות לראשות הממשלה – נתניהו מול מי הקורא עליו תגר. יינתן לעם להכריע, הכרעה פשוטה ישירה וברורה. ראש מול ראש, ללא מפלגות המצהירות ערב הבחירות על עמדה אחת, ופועלות הפוך לאחר כניסתן לכנסת. בחירה ישירה כזו, יכולה להיעשות ללא פיזור הכנסת הקיימת וללא בחירות כלליות חדשות, על כל המתחייב מכך תקציבית. ולהיעשות בלוח זמנים קצר. יכריע העם בבהירות וּבְיַשְׁרוֹת – מיהו ראש הממשלה בו רוצה הרוב.
ללא קשר להכרעה השיפוטית בתום הדיונים בתיק "וואלה", מה שמתאר אילן ישועה על הדרך ועל השיקולים של עיתונאים בערוצי התקשורת השונים – מעורר קבס וחלחלה. סיבה לאי אמון גובר בעיתונות המוגשת לנו.
עקיבא נוף

לד"ר נִירִית בּוּרְלָא
עַיִן חֲשׁוּכָה לִי,
בּוֹכָה אֶת חֳמָרֶיהָ
הַמֻּזְרָקִים
לְתוֹכָהּ.
פַּרְפָּרִים שְׁחֹרִים
מְעוֹפְפִים בְּתוֹכָהּ
וּבַאֲחוֹתָהּ
שֶׁנִּדְמְתָה לָהּ.
עֵצִים בִּפְרִיחַת
הָאָבִיב
כִּצְלָלִים מְטֻשְׁטָשִׁים
מְרַקְּדִים בִּי.

הוֹי אַבָּא, אַבָּא!
הַשֵּׁב רוֹאוֹתָי
בַּאֲפִיקֵי אוֹר
עוֹלָמְךָ.
לִצְפּוֹת סִיעַת יוֹנִים
מְפַזְּזוֹת בְּרוּחַ
הַשְּׂדֵרָה
לְמַרְגְּלוֹת עֵצִים
נִשָּׂאִים בְּרִנְנַת עֲלָווֹת
רַעֲנַנּוֹת
בּוֹהֲקוֹת
וְעָנָן לָבָן זוֹהֵר
בִּתְכֵלֶת שָׁמַיִם.

חֲלוֹמוֹת בְּכָחֹל
וּתְכוֹל.

לִיבִּי
בְּדִמְעַת שְׁתִיקָה.
וְקוֹל מַלְאָכִית בְּלָבָן
אוֹמֵר:
"בִּקְצֵה עֲרוֹצְךָ הֶחָשׁוּךְ
שִׂמְחַת אוֹר מְחַכָּה."

ברמה של ויליאם סַרוֹיאן האמריקאי
קוקו היה סופר ורופא, רופא וסופר
שחי רוב ימיו בגולת ארה"ב
תנחומים לזיוה ולמשפחה

הנה דברים שכתב עליו עוד בחייו חברו דני קרמן בבלוג שלו:

אני מביא כאן בשידור חוזר רשומה שפרסמתי לפני כשמונה שנים, כאשר היה במלוא כוחו כרופא וכסופר. ההתייחסות אליו הייתה כמובן בלשון הווה. את זה בחרתי לא לשנות כאן:

קוקו – קרדיולוג וסופר
אנחנו החברים קוראים לו "קוקו", במשפחה הוא ידוע כ"חָקִי" ובעולם הקרדיולוגיה כפרופסור יצחק קרונזון.
זיוה שישא היתה אחת הבנות המוכשרות והמרשימות שלמדו איתנו ב"בצלאל". כבר אז היה לה חבר שהיא הציגה אותו בפנינו בשם "קוקו".
ההומור, שרק אז בגיל  17-16 התחלנו להבין את חשיבותו, היה אחד המדדים להתקבל לחבורה הבצלאלית שלנו. הרבה אנשים הצחיקו אותנו, אבל קוקו היה משהו מיוחד. הוא היה מספר סיפורים, ואנחנו, שהכרנו בעיקר בדיחות או שנינה, הוקסמנו מסיפוריו.
קוקו למד רפואה, והקרדיולוגיה חייבת לו הרבה. היום הוא וזיוה חיים בניו יורק, וקוקו נחשב לאחד מ-20 הקרדיולוגים החשובים בארצות הברית.
מתישהו בשנות ה-70, ביקרתי אצלם בניו יורק ושיכנעתי את קוקו להעלות על הכתב את הסיפורים שלו שכל כך אהבנו. לשמחתי ולשמחת כל מעריציו, הוא עשה זאת.
חלק מהסיפורים שלו התפרסמו בעיתון "דבר" וחלק ב"ידיעות אחרונות", שני עיתונים שהייתי מאייר קבוע בהם. כשיצא ספרו הראשון "אימא שמש ומולדת" בהוצאת שבא הזכורה לטוב, התלוו אליו האיורים שלי.
דני קרמן

"קראי את הספר 'בואי אימא', שכתבה לאה נאור על סבה ובעיקר על סבתה," אמר לי דודני דוּדי (דוד), "ספר מקסים! מספר הרבה על 'נור', בית החרושת לגפרורים של הדוד שלך. הוריה של נאור עבדו שם כפועלים."
אכן ד"ר יצחק ויצמן, מבעלי "נור", היה דודי, בעלה של זינה, אחות אימי, אבל איפה אשיג את הספר בימים אלה? בלי להכיר אישית את לאה נאור העזתי לשאול את הספר ממנה. מיד נענתה, אף הציעה שנכדה יביא את הספר עם הקדשה לביתי. למחרת בא אליי צמד חמד, הנכד וחברתו, עם הספר.
מהדף הראשון התאהבתי ב"בואי אמא". באיזה כישרון ויופי נכתב! באיזה לשון! ביוגרפיה שכולה טוב לב, בלי טיפת שנאה! בזיכרוני עלו סבא רבא שלי שעלה לארץ עוד בימי התורכים, ואימא, ודודותיי, שעלו אף הן מרוסיה, מצטטות את דוסטויבסקי. יודעות אף הן בעל פה את יבגני אונייגין. אפילו אותם שמות – גרשון, אלטר, נח, היו לנו ולהם. כמעט שוויתרתי על "נור" וכתבתי על הספר... אך "בואי אימא" זכה כבר לארבע הדפסות וודאי נכתב עליו רבות, ועל "נור" ידוע רק אפס קצהו. ולכן כתבתי בעיקר על נור.
דודי, ד"ר יצחק ויצמן, ודודתי זינה, התגוררו בחיפה. בחיפה התגורר גם חיליק ויצמן, אחיו של ד"ר חיים ויצמן. דודי נשאל תמיד אם הוא קרוב לנשיא ישראל והשיב: "שנינו לא נולדנו ויצמן..."
אביו של דודי, נתן נוח ויצמן, היה סוחר עצים אמיד בשוולי שבליטא, ויזם. בעל מפעל למוצרי עץ וכימיקלים. הצאר ניקולאי הראשון גזר על כל יהודי בגיל 12-25 להתגייס לצבא. היו שהטילו מום בגופם למנוע גיוס והיו ששינו את שם משפחתם – בן יחיד לא גוייס. משפחות ענפות מנו כמה "בנים יחידים" – לכל אחד שם משפחה אחר. נתן נוח שינה את שם משפחתו מגוטמן ל"ויצמן" וניצל מגיוס.
בנו גרשון המשיך במסורת המסחר וב-1886 עבר לקובנה, שם יזם גם מפעל לכימיקלים ולגפרורים. לו ולנחמה אשתו נולדו שני בנים: יצחק יליד 1892 וצבי, שנלד ב-1886.
במלחמת העולם הראשונה כבשה גרמניה את ליטא והמשפחה ברחה לקזאן הטטארית והקימה בית חרושת לנעליים, בעיקר לצבא. בתום המלחמה שבה לקובנה, לבית החרושת. בכורם, יצחק, למד רפואה בהיידלברג שבגרמניה והשתלם במחלות טרופיות. היה חבר ב"הסתדרות הצעירים הציונית" וארגון "בלאו ויס" הציוני. התיידד עם טרומפלדור והיה כל ימיו מחסידי ז'בוטינסקי.
ברביעי באוקטובר 1917 התחוללה ברוסיה המהפכה הגדולה. הבולשביקים "האדומים" ניצחו את "הלבנים", השלטון הישן. בגמר לימודיו הצטרף יצחק כרופא ל"צבא האדום" בפיקודו של טרוצקי היהודי. אבל יצחק שאף להגיע לארץ ישראל וחיפש דרכי מילוט מרוסיה. הוא נספח לחבורה שמנתה את טרומפלדור ויהודה אלמוג. בסירה קטנה הפליגו בים השחור לאיסטנבול ומשם ביבשה, דרך סוריה ולבנון הגיעו לארץ. השנה היתה 1922, העלייה השלישית, התקוות הגדולות. מלחמת העולם תמה. השלטון העות'מני התמוטט, הוכרזה הצהרת בלפור.
הרופא הצעיר התחיל לעבוד עם פרופסור מר בראש פינה. הם לחמו במלריה, קדחת הביצות, שהפילה חללים יהודים וערבים. להדברת המחלות הטרופיות שלחו הבריטים את ויצמן להשתלם בלונדון. הוא היה ממייסדי מערך המחלות הטרופיות. הארץ חולקה לאזורים. בכל אזור רופא להדברת המחלות. ויצמן היה אחראי על עמק יזרעאל, עמק בית שאן והגליל. ב-1925 התמנה למנהל בית החולים הבריטי בחיפה. אז הכיר את זינה אטינגון, אחות אימי, והשניים נישאו.
ב-1929 עלו ארצה גם ההורים, נחמה וגרשון ויצמן. גרשון רכש ציוד נוסף לתעשיית הגפרורים, הביא עימו מומחי גפרורים מרוסיה, נטע עצי צפצפות לגפרורים, והקים בעכו את "נור" – "אש" בערבית. "נורה" בארמית.
מפעל הגפרורים, הראשון והגדול ובעצם היחיד שהיה בארץ, העסיק בימיו הטובים 350 פועלים. המפעל השישי בפלסטינה, לצד "שמן" ונשר". מיספר הטלפון הארצי שלו היה – 16. בית החרושת שכן בבניין שהוקם ב-1830 כטחנת קמח. הבעלים גרו, כמו באירופה, בקומה השנייה, מעל למכונות. ולמה בעכו? כנראה משום שגרשון היה דתי ולפי ההלכה עכו מחוץ לארץ ישראל ומותר להעסיק בה בזול עובדים ערביים. אבל המשבר הנורא בארץ הכריח גם פועלים יהודיים לעבוד באותם תנאים. פועל השתכר 10גרוש ביום, ופועלת רק 7.
באותו זמן באה לארץ אסתר קלוזנברג, ילידת הכפר איזלין שבליטא, גיבורת "בואי אימא". היא למדה ב"חדר" ואחר בגימנסיה. מאז קראה את "אהבת ציון" למאפו, החליטה כי מקומה בארצם של אמנון ותמר. סידרה לעצמה סרטיפיקט – כבת איכרים זכתה לקידום – והתקשרה עם יישוב דתי צעיר ליד פתח תקווה. חרף תחנוני ההורים ובכיותיהם יצאה בת ה-18 עם חברתה לארץ ישראל, מצוידת בארגז גדול מלא שמלות, כרים וכסתות. הארגז נגנב באונייה והיא נותרה בשמלתה לעורה ובמעילה החורפי. שליח מהיישוב חיכה לה בעגלה בתחנת הרכבת של פתח תקווה. בחור צעיר צחקן שאמר כי שמו נוח. למחרת החלה אסתר לעבוד בקילוף שקדים. נוח התיישב לידה, סייע לקלף – ושוב לא נפרדו.
אבל קילוף השקדים נגמר מהר ועבודה לא נמצאה. נוח, גם הוא מרד באביו והחליט לעלות לארץ אפילו בלי סרטיפיקט. רק בניסיונו השלישי הצליח להיכנס לארץ, כתב בייאושו לאביו, בו מרד, על מצבו הקשה וביקש ממנו כסף. כשביקר ויצמן בליטא לענייניו, ביקש ממנו מישקובסקי האב להעסיק את בנו ב"נור". נוח מיהר לעכו ואסתר בעקבותיו. גם היא עבדה בגפרורים.
לימים כתב ויצמן לאב שנוח חי עם אישה ללא נישואין, והאב בקש שיחתן את השניים. ויצמן הזמין את נוח לשיחת גברים. שיכנע אותו שקודם כל עליו להתחתן. בחור כמוהו שפרנסתו קבועה, צריך להקים בית בישראל. ויצמן ערך חתונה גדולה בחצר "נור" והשיא את נח מישקובסקי בן ה-21 עם אסתר קלוגזברג בת גילו – והם הוריה של לאה נאור. הוא ערך חגיגה לכל הפועלים ומנהל העבודה, קנה לכלה שמלת חופה. הזמין את רבה של עכו, שכתב את הכתובה בערבית וגם בעברית. שני עדים, האחד מנהל העבודה, חתמו עליה. בפורים תרפ"ו, 1926, נערכה חתונה יהודית ראשונה בעכו מאז 2000 שנה.


קופסאות גפרורי "נור"
מתוך אתר "נוסטלגיה אונליין" בעריכת דייויד סלע

אסתר נכנסה להיריון אך לא מלאה ליבה להפסיד גם שעת עבודה אחת כי לא היה ממה להתקיים. שום תנאים סוציאליים לא היו. 12 שעות ביום עמדה על הרגליים. ב-1929 פרצה ב"נור" שביתה וכל הפועלים השתתפו בה. הפועלים היהודיים אספו כסף ושילמו לערבים שישבתו. נוח היה מראשי המפגינים, חרף יחסו המיוחד של ויצמן אליו. ויצמן קרא למשטרה וכמה פועלים ערבים נכלאו אך השובתים פנו לשוקרי, ראש עיריית חיפה, וזה פקד לשחרר אותם. השביתה נמשכה חצי שנה. עשתה רעש בארץ, ב"דבר" ובהסתדרות. אחרי השביתה השתכרה אסתר 8 גרוש ליום ונוח 12 – והיתר נשאר כשהיה. כל תקופת השביתה עמדה אסתר במשמרת ליד המפעל. "כמעט לא עליתי במשקל," היא אומרת בספר.
"כשנולד התינוק הביא ויצמן עריסה עם מזרן ושמיכה. בירך אותנו במזל טוב ואמר: 'נוח'קה, חיזרו לפתח תקווה! זה לא המקום בשבילך. אתה עושה לי רק צרות...'
"נוח לא הסכים. 'יש לי פה עבודה. אתה מפטר אותי?'
"'חס ושלום!" ענה ויצמן.'נוח'קה, רק אל תעשה לי צרות!''
נח לא הבטיח. ויצמן לא פיטר ואסתר נשארה בבית לטפל בתינוק. הוא היה קטנטן, לא הצליח לשמור על חום גופו והאם הצעירה חיממה אבנים באש בחצר ושמה גם שני בקבוקים חמים לשמור על החום בעריסה.
ב-1929 ערכה מועצת פועלי חיפה את השביתה ב"נור" אחר שהפועלים הכריזו על סכסוך עבודה. דוד בן גוריון הגיע למפעל בליווית הפועלים להביע את מחאתם. גרשון קרא בזעם לעבר בן גוריון: "שייגץ! הסת-לק מפה!" – והוא הסתלק, וגרשון הודה לנכבדים הבריטיים והערביים על עזרתם לסיום השביתה.
כשפרצו "המאורעות" של הערבים, כבר היתה אסתר בהריון שני, הפורעים הרסו את בית המכונאי הראשי של נור". יותר משבוע ישבו היהודים ליד כלא עכו וחסו בצילו. הדרך לחיפה נסגרה. כשנפתחה, היתה משפחת מישקובסקי מהראשונים שעזבו את עכו והגיעו לחיפה. בבית החולים שם, מלוכלכת ומוזנחת בחום גבוה, ילדה אסתר את בתה, תמר.
שבע מעשים יצא גרשון לגימלאות. רכש 400 דונם, כיום ליד מכון ויצמן, נטע עליהם פרדס, בנה בית אריזה ובית מגורים, גם הקים על אדמתו בית כנסת "ליטאי "מתנגדי", ממש כפי שעשה אבי סבי, גרשון אטינגון בפתח תקווה עוד בשנת 1906. אלא שבית הכנסת שלו היה חב"ד.
ד"ר יצחק ויצמן, בכורו של גרשון, פרש מהרפואה ונכנס לנעליו הגדולות של אביו. המעבר לתעשייה לא היה קל. לעיתים עוד פירסם מאמרים על מחלות טרופיות בביטאונים רפואיים. יצחק יצר מסכת יחסים הגונה וטובה עם הפועלים, עם אישים יהודיים, בריטיים וערביים, יום יום נפגש במשרדי "נור", שבזירוזו של יצחק כבר עברו למפרץ חיפה, עם מנהלי העבודה, בנקאים, עיתונאים, ועם חבריו לתורת ז'בוטינסקי בה דגל כל ימיו.
במאורעות 1936 נאלץ להתמודד עם "השביתה הגדולה" – הפועלים הערבים ב"נור" פתחו בשביתת שבת שנמשכה 6 חודשים. חלק מהפועלים היהודים שהובטלו עקרו מעכו והיו ממקימי קריית חיים וקריית מוצקין.
ב-1940, במלחמת העולם השנייה, גויס יצחק לשישה חודשים לצבא הבריטי, קיבל קצונה כרופא. כמומחה למחלות טרופיות צורף לכוחותיו צ'רלס וינגייט ונשלח לאריתריאה, שם נספו החיילים ממלריה. בין הרופאים היה גם פרופסור מר. ב-1942 נקרא ויצמן לחצי שנת שירות נוספת, הפעם ביערות העד של הודו. שם אימן "הידיד" עוצבה מיוחדת לחדירה עמוקה בעורף האוייב היפני בבורמה. לאחר מכן יצא בשליחות המפעל לאתיופיה לחפש עצים ל"נור", ועלו תוכניות סרק לסניפים באתיופיה ובקונגו.
אבל עוד ב-1933 עלה לארץ צבי, אחיו הצעיר של יצחק. "נור" פתח סניף בדאמור, עיירה נוצרית בלבנון, 15 ק"מ מביירות, בשיתוף עם תאגיד הגפרורים השבדי הגדול, וצבי היה למנהלו. הלוגו של מפעל זה לא היה ה"צבי" של "נור" אלא "אל בורק" סוסו המעופף של מוחמד. התוצרת שווקה בלבנון, בסוריה ואף בעיראק. עקב קשריו הטובים עם מנהיגי היישוב העברי הגיעו לביתו של צבי בתחפושות אנשי ש"י כמשה שרת, דוד הכהן וצבי שילוח, והעבירו לצבא הבריטי ידיעות חיוניות על הצבא הגרמני. כל ימי המלחמה העולמית התגורר צבי עם אשתו ובתו, שנולדה בארץ, בביירות, והיה בחסות ראש עיריית ביירות. בגמר מלחמת העולם עברה המשפחה לפריז. המפעל בדאמור המשיך, נמכר לתאגיד שבדי ונהרס במלחמת לבנון.
בפריז מונה צבי, ששלט ברוסית, גרמנית, צרפתית, אנגלית ועברית, והיה בשעתו במשלחת הפיצויים שקיבלה ברית המועצות – לסגן משלחת השילומים בגרמניה מטעם משרד החוץ הישראלי ואחר, לראש המשלחת. לדרישת בן גוריון עיברת את שמו לדוריאל.
כאיש משרד החוץ היה צבי ממתווי פריצת הדרך עם פרס (איראן), הוא קשר קשרים עם אחות השאח ומשפחת השאח ואחר התיידד עם השאח עצמו. השאח, שידע גרמנית, שינה לטובה, לא מעט בהשפעת דוריאל, את יחסו לישראל. ב-1955 מונה צבי דוריאל-ויצמן לשגריר הראשון של ישראל בפרס, וכיהן כשגריר עד שנת 1963 בגיל 68.
כדיפלומט מנוסה פעל צבי דוריאל רבות מעל ומתחת לשטח, פיתח יוזמות ישראליות-איראניות והירבה ברכישת ידידים למדינת ישראל. במהלך שירותו חתמו ישראל ואיראן על עסקת הדלק הראשונה. השאח קידם את הנחת קו הנפט קצא"א (קו צינור אילת-אשקלון) בשיתוף עם ישראל ומשפחת רוטשילד. לאיראנים היה אינטרס לעקוף את תעלת סואץ. הקשר המדיני ישראל-איראן היה מההישגים החשובים ביותר של מדיניות החוץ הישראלית.
ב-1947 החליטה ועדת האו"ם לארץ-ישראל כי עכו תהיה בחלק הערבי של הארץ. במבצע "בן עמי" נכבש הגליל הערבי ועימו עכו. "נור" חזר לפעול אבל מרכז הכובד של "נור" עבר עוד קודם לכן למפרץ חיפה.
מפעלי ויצמן בחיפה הורחבו וכללו גם תעשיות פטרוכימיות שיזם בנו של יצחק, נוח. "נור" רכש מפעל לגפרורים, "נמר", שנפתח בארץ. אבל הודות לאוטומציה צומצם מיספר העובדים ב"נור", וכשפתחה מדינת ישראל את שעריה לתחרות עם ארצות ששכר העבודה בהן זול, לא עמדה "נור" החיפאית-הישראלית בתחרות. ובראשית שנות האלפיים נסגרו שערי "נור".
מאז אין עוד ייצור גפרורים בישראל.
תקוה וינשטוק

יום כ' בסיוון, שיחול ביום ב' הקרוב, נקבע לתענית ציבור ואמירת סליחות, לציון שלוש קטסטרופות מדממות באשכנז, אך ברבות השנים נשכחו התענית והקינות מן התודעה הלאומית
יום כ' בסיוון, אשר יחול ביום שני הקרוב, הוא אחד מן התאריכים האפלים והעגומים בתולדות ישראל. יום שתכפו בו פורענויות מפלצתיות שכמותן לא ברא השטן. גדולי ישראל ובהם רבנו יעקב תם מבעלי התוספות, והש"ך בעל ה'שפתי כהן' ו'תקפו כהן' הלמדניים, חיברו קינות לזכר פורענויות היום הזה, וקבעו בו תענית ציבור, יום של תאניה ואניה. ואף על פי כן, נמחק יום קשה זה מן התודעה הלאומית.
אפילו אצל אחינו החרדים, המתיימרים להציג עצמם כ'מעתיקי שמועה' וממשיכי מורשת הקודש, נמחק מן הזיכרון הקולקטיבי ייחודו של כ' בסיוון (פרט לחצרות בעלז וסקווירא, שעדיין מְשמרות סוג של אבל יחסי ב-כ' בסיוון).
קשה להבין למה. אולי מפני שצרות אחרונות משכחות צרות ראשונות. ושמא מפני שאין לנו שום הסבר לרשע האכזרי, החייתי, שפקד את קהילות הקודש שנטבחו ביום זה, חרף היותן תמות וברות, שרוח המקום נוחה מהן. ואולי מפני שפורענויות כ' בסיוון, מרסקות את ה'השקופע' הגלותית הרופסת בנוסח "חָיִינוּ אלפיים שנה גם בלי מדינֶע", תוך מאמץ 'השקפתי' להשכיח שהיו אלה חיים עלובים של "לַעַג וָקֶלֶס בַּגּוֹיִים, נֶחְשַׁבְנוּ כַּצֹּאן לַטֶּבַח יוּבַל," חיים-לא-חיים של חילול וביזוי שם שמים, שהגיעו לקיצם רק בזכות ה'מדינֶע' בארץ ישראל. ותחשבו על זה.
ביום ב' הקרוב ימלאו 850 שנה בדיוק לפורענות כ' בסיוון הראשונה, שאירעה בבלואה שבצרפת ב-כ' בסיוון שנת ד'תתקל"א (1171 למניינם). לא היה זו טבח היהודים הראשון. קדמו לו פרעות תתנ"ו (1096) שהחריבו את קהילות הרינוס: שפירא, ורמייזא ומגנצא. אלא שאסון זה לא התקשר ליום כ' בסיוון.
ב-כ' בסיוון 1171 הועלו על המוקד 31 מיהודי העיר, בשל עלילת דם תמוהה: לא נמצאה שום גופה שכביכול רצחו יהודים, ואפילו לא דווח על נעדר כלשהו. אבל הפורעים לא נזקקו לנימוקים, כדי להבעיר את אש השנאה התהומית.
שלטונות העיר ואציליה הצטרפו להמון שזעק 'מוות ליהודים' (מזכיר לכם משהו?). רבינו תם נחרד וחיבר קינות לזכר הקטסטרופה והכריז על כ' בסיוון יום תענית לדורות. רבי אפרים מבונא, סיפר בספרו 'ספר זכירה', כי היהודים – אנשים, נשים וטף – עלו על המוקד כשבפיהם שירת עלינו לשבח: "תחילה היה הקול נמוך ולבסוף הרימו קולם בקול גדול ויענו יחד עלינו לשבח, ותבער האש." בודדים ששרדו אולצו להתנצר. יהודי שאר הקהילות באותו מחוז זכו לחנינה תמורת כופר נפש גבוה.
127 שנה לאחר מכן, בשנת ה'נ"ח (1298) אירעו בדוכסות באווריה שבאשכנז פרעות רינדפלייש שנודעו לשימצה. נשחטו ונשרפו בהן רבבות יהודים, שאומדנם נע בין 20,000 ל-100,000, כולם יראים ותמימים, וחרבו 146 קהילות, ובהן רוטנבורג, וירצבורג, במברג, ומרכזים יהודיים נוספים. בספר הזיכרונות של קהילת נירנברג נמנים שמותיהם של 3,441 קורבנות מאחינו ואחיותינו הקדושים. אחרים קנו את חייהם במחיר המרת הדת.
פרעות רינדפלייש החזירו לתודעת העם את תענית כ' בסיוון. בקינות לזכר המאורע, צויין כי ההרוגים הלכו אל האש בשירה ובריקודים: ""צַר לִי וּמַר לִי עָלַיִךְ רוֹטֶנְבּוּרְק הַמְּהֻלָּלָה... בָּנַי הוֹלְכִים לָאֵשׁ בְּשִׁירִים וּמְחוֹלָה / לְיַחַד וּלְקַדֵּשׁ בּוֹרְאָם וּשְׁמוֹ לְהַלְּלָהּ / שְׁלֹמֹה אֶלֶף עוֹלוֹת בְּיוֹם אֶחָד הֶעֱלָה / וַאֲנִי כְּעֶשְׂרִים אֶלֶף – בְּתוֹךְ הַגּוֹלָה."
במרוצת השנים הבאות נשכח הצום, עד לפרוץ גזירות ת"ח-ת"ט, בקיץ ובסתיו 1648. באותה עת התקוממו הקוזאקים והצמיתים בהנהגת בוגדן חמלניצקי, נגד האיחוד הפולני-ליטאי. על הדרך נטבחו גם 40 עד 50 אלף יהודי פולין, בלארוס ואוקראינה. אחרים העדיפו לשלוח יד בנפשם בטרם יפלו בידי הפורעים הקוזאקים ועוזריהם: טטארים, רוסים, שוודים ופולנים משולהבים.
תיעוד מזעזע לשפך הדמים הנורא נותר בספר 'מגילת עיפה' של הש"ך. עדות מבעיתה מופיעה גם בספרו של רבי נתן הנובר 'יוון מצולה': "והרבה ק"ק [קהילות קודש] ... נהרגו על קדושת השם במיתות משונות ומרות. קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים, וקצתם קצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על הדרך, ועברו עליהם בקרונות ודרכום בסוסים, וקצתם פצעו בהם פצעים הרבה שלא יהיו כדי להמית והשליכום בחוץ שלא ימותו מהרה, ויפרפרו בדמיהם עד שיצאה נשמתם. והרבה קברו בחייהם. ושחטו ילדים בחיק אימותם. והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים, ונשים מעוברות בקעו בטנם והוציאו העובר וחבטו בפניהן. וקצתן קרעו בטניהן ושמו חתול חי בתוך הבטן והניחון כך בחיים ותפרו הבטן וקצצו בהן ידיהן שלא יוציאו החתול חי מן הבטן... וקצת ילדים חתכו בשפוד וצלאום אצל האש והביאום אל אימותם שיאכלו מהם. ולפעמים לקחו מילדי העברים ועשו גשרים לעבור עליהם. לא הייתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהם..."
מששככו הרוחות, התכנס ועד ארבע ארצות וקבע בעצת הש"ך, שיום כ' בסיוון, הוא יום הזיכרון לפרעות בלוייש ורינדפלייש, ייקבע לדורות כיום תענית גם לזכר פרעות ת"ח ות"ט, וייאמרו בו קינות וסליחות. רבי יום-טוב ליפמן הלר, בעל 'תוספות יום טוב', תיקן את קינת 'אלה אזכרה בדמעות שליש'. חוברה גם תפילת 'אב הרחמים שוכן מרומים... הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו', הנאמרת בקהילות אשכנז עד היום, בשבתות לפני תפילת מוסף.
למרות שחכמי הדורות במשמרותיהם, מצאו סיבות טובות לקביעת כ' בסיוון ליום תענית וקינות, נמחק ייחודו של יום זה מן הזיכרון הקולקטיבי. מישהו יכול להסביר למה?
מנחם רהט

רומאן
ספרי מקור, 2013

פרק עשרים ושלושה
בלפוריה היתה מבוגרת ממני בשלוש שנים

בלפוריה היתה מבוגרת ממני בשלוש שנים. החזה שלה היה הכי מלא וזקוף במושבה. כשהיא היתה יורדת ברחוב רוטשילד, לכיוון חובבי ציון, היו האיכרים הרוכבים על חמוריהם הקפריסאים הגבוהים, בדרך לפרדס – מסובבים את ראשיהם, והביצים שלהם עומדות להתפוצץ מהחיכוך באוכף.
תסרוקתה היתה בצורת זנב-סוס קשור בסרט, שהיה מתנועע בלכתה, זקופה תמיד, ואחוריה הבולטים היו מעמידים את הזין אפילו לחמורים.
בקיצור, היא היתה פצצת מחמדים מהלכת על שתיים, וגם בעוברה ליד בית הכנסת הגדול היו המבטים נשלחים רק אליה ולא לספרי הקודש שמהם התפללו בקלויז, זה בית הכנסת הצמוד, הקטן, על שם דינוביץ.
באותה תקופה אבא החזיק בג'יפ מימי מלחמת העולם השנייה, מעודפי הצבא הבריטי, שהיה יחיד ומיוחד במינו בכל המושבות, ואני כבר השתמשתי בו, ללא רשיון, כמובן, לאחר שלמדתי לנהוג בדרך העפר התורכית שחצתה את הביצה ממזרח למערב, ליד הפרדס שלנו.
והנה יום אחד, כאשר נהגתי ברחוב רוטשילד ראיתי את בלפוריה יורדת מולי במדרכה לכיוון מרכז המושבה. המכונית נטעה בי אומץ מטורף, ולמרות שלא הייתי נחשב נער נחשק, כמו עמוס אטינגר, למשל, עצרתי את הג'יפ צעדים אחדים לפניה ושאלתי אותה אם אני יכול להציע לה הסעה.
ההורים שלנו היו מאותו חוג של בני-איכרים, דור שני למייסדי המושבה, שכבר נולדו בה. חיה, אימה של בלפוריה, היתה עגלגלה ושופעת חיים.
בתשובה בלפוריה צוחקת. אני מרגיש את הצחוק שלה בתוכי. היא מבוגרת ממני בשלוש שנים ושופעת חיים ומיניות כמו אימה, חיה. לא. אני לא אספר לה שאני יודע שיום אחד, כאשר אביה קיבל התקף מיגרנה קשה ובא הביתה מעבודתו בבנק באמצע היום, אבא שלי ברח מחלון המיטבח כשהוא מכפתר את מכנסיו לאחר שביקר, ולא בפעם הראשונה, אצל האימא הקוקטית שלה, חיה, ביקר בפתח תקווה, בחריץ, שממנו היא עצמה, בלפוריה, כבר יצאה אז לאוויר העולם.
מכוניות רבות עדיין לא היו באותה תקופה במושבה, למרות שכבר נעשתה עיר, והאיכרים עדיין היו רוכבים על חמוריהם הקפריסאיים הגדולים מרחוב רוטשילד לפרדסים שלהם בצפון המושבה.
כשגמרה לצחוק אמרה: "למה לא?"
פתחתי את הדלת מבפנים, והיא קפצה פנימה. הרגשתי כמו מלך. עשיתי שני סיבובים בלב המושבה, רוטשילד, חובבי ציון, מוהליבר, הרצל ושוב רוטשילד, כדי שיצאו העיניים מהחורים לכל המסתכלים ובייחוד אם יש בהם חברים שלי. ואחר כך פניתי צפונה, לעבר איזור הפרדסים והביצה של המושבה. החניתי את הג'יפ בסימטה שהובילה לבית האריזה בפרדס שלנו, ושאלתי את בלפוריה אם היא רוצה שנקטוף קצת תפוזים. זה קרה בחורף, עונת השאמוטי, ובזכות הגשמים שירדו נעשו הדרכים נוחות יותר לנסיעה במכונית מבלי לשקוע בחול העמוק.
"נחכה עוד קצת," אמרה,"לפני שאנחנו קוטפים תפוזים בפרדס של סבא שלך."
היתה איזו נימה לא נעימה בדרך שבה ביטאה את המילים "סבא שלך".
קפצתי החוצה וחזרתי עם שני פירות של שאמוטי-דם מהזן "שרה", שהיו יפים למראה ובגודל השדיים של בלפוריה. ישבנו שנינו בג'יפ ואני קלפתי לה תפוז ונתתי פלח בפיה ופלח בפי וכך גם התקרבתי אליה. לאצבעות ידיי היה ריח נפלא של קליפת הפרי, שבחלקה הפנימי, האדמדם-הספוגי, ניגבתי אותן מהרטיבות של הספירט שבקליפה הכתומה מבחוץ.
אפילו השתמשתי בצד הפנימי של אחת הקליפות מבפנים כדי לנגב את שפתיה של בלפוריה.
וכל אותו זמן היה לי קשה להסתכל בעיניה כי עיניי חתרו כל הזמן קצת באלכסון כלפי מטה לראות את תחילת המפרץ של שדיה הזקופים.
כאשר הגשתי את הפלחים לשפתיה תיחמנתי כך את תנועת ידי השמאלית שכדי להגיע עם הפלח נגע מרפקי קלות בשד שלה, מעל החולצה. פעם ופעמיים, והיא לא הגיבה.
כשסיימנו את התפוז הראשון שקלפתי, וניגבתי את פיה היטב בתוך של הקליפה, רכנתי לעבר שפתיה, תוך שאני נשען קלות על שדיה, ורפרפתי עליהן בנשיקה.
"אתה לא צעיר מדי?" היא אמרה בקול קצת מוזר.
"לא."
"אתה יכול להוכיח?"
"כן," שיקרתי לה. "אני כבר לא בתול. דפקתי את לטיפה שעבדה אצל סבא בפרדס."
"אתה סתם עושה רושם," היא אמרה. "אני מכירה אתכם. כולכם בתולים עדיין."
"לא, בחייאתי," אמרתי לה, "הכנסתי לה עד הסוף. אני כבר בעל ניסיון. אפילו הסופר סמילנסקי כתב עליה סיפור נהדר, ובעקבותיו הלכתי."
"טוב. אני יודעת שאתה משקר. אולי הכנסת לה, אבל מאחור, כי פחדת מאבא שלה שירצח אותך בגלל הבתולים. אבל אני מרשה לך רק למעלה, לא יותר. ועוד מעט תדע למה."
לא התעמקתי בדבריה ופתחתי את כפתורי חולצתה. היה צריך להיאבק קצת בחזייתה, שנרכסה מאחור, אבל המאמץ היה שווה. השדיים המוצקים והבהירים שלה עם שתי הפטמות היו שדיים ראשונים של בחורה שראיתי מימיי, חוץ מאלה של הערביות הצעירות שהיו מיניקות את התינוקות שלהן ללא בושה, בחזה חשוף, חום ומצולק.
הייתי מסוחרר מהשדיים הנהדרים של בלפוריה, שעמדו לרשותי כשהיא משתרעת במושב הקדמי, לימיני, פאסיבית לגמרי, אבל הפטמות הלכו ונזדקרו. והיא נשמה בכבדות. הייתי מסוחרר גם מכך שהנה אני זוכה במה שכל בחור במושבה רק חולם עליו – לעשות סיבוב על החזה הערום של בלפוריה!
מזמזתי אותה זמן שנראה לי כנצח ואז, כאשר היה נדמה לי שעוד מעט היא תרשה לי גם בתחתונים, ואולי כדאי לי להתחיל להוציא את הזין מחנות המכנסיים החוצה ולמצוא דרך להשכיב אותה במושב ולפחות לגמור אצלה בין הירכיים –
היא הדפה אותי ממציצת פטמותיה, דחפה ממנה החוצה את כפות ידיי, שלא הפסיקו ללוש את זוג השדיים היפים ביותר במושבה, ואמרה –
"די!"
"מדוע?"
"עד כאן. אפילו שיתפוצצו לך הביצים! יש לך מזל שיש גם לכם הרבה פרדסים!"
"אבל מדוע?" הרגשתי שאני קרוב להשפריץ במכנסיים הקצרים.
"כי סבא שלי התאבד בגלל סבא שלך – שהיה מנהל החשבונות של המועצה הכפרית וטען שגילה שם מעילות – וזאת הנקמה המתוקה שלי במשפחה המנוולת שלך! אתה חושב שאחרת הייתי בכלל באה איתך לכאן? עכשיו תחזיר אותי למושבה."
השפרצתי על הסנדלים והתחלתי לבכות.
"זה לא יעזור לך. תחזיר אותי למושבה! שמעת?"
הפליקה לי סטירת לחי חזקה.
"זה בשביל סבא שלך! שכאשר היה כבר אלמן היה יושב על ספסל ברחוב רוטשילד ומבקש מנשים צעירות, לשבת לצידו, כמו שהיה אומר שלונסקי – 'אני בדד ואת בדד אז בואי נהיה בדדיים...' – ניג'ס כמוך! נדבק לציצים... עלוקה!"
אני רק המשכתי לבכות. עכשיו בלי דמעות. רק בגרון. התנעתי את הג'יפ וחזרנו. מזל שלא התנגשנו באחד הברושים שניצבו בשדרת הפרדסים.
אבל השדיים המושלמים של אלפא, בג'יפ, בין הפרדסים הירוקים – רדפו אותי מאז יותר מכל השדיים שראיתי, שמיששתי ושמצצתי מימיי. ואני גם מקווה שכאשר מיזמזתי אותה גרמתי לה להרטיב, עוד לפני שדחתה אותי, הנוקמת המופרעת.
כתבתי אלפא? סליחה. השם שלה היה בלפוריה.
"...סיפרו במושבה שסבא שלך, על הספסל ברחוב רוטשילד..."
"כן? וסבא שלך? לפני שתלה את עצמו, היה מלשין למשטרה על איכרים במושבה שהפסידו את הפרדסים שלהם בגלל הלוואות בכסף-נייר שלקחו במלחמת העולם הראשונה, ואחרי המלחמה, אפנדים ערביים ביקשו לקנות את הפרדסים מידי האיכרים השקועים בחובות. וכשסבתא שלי היתה רואה מחלון המטבח את סבא שלך מְלוּוֶה בשני שוטרים בריטיים מתקרב לחצר שלנו, היא היתה קוראת מיד לסבא שלי להתחבא בפרדס, אחרת היו עוצרים אותו עד שישלם את החוב!"
"בחיים, חיימקה, אתה יותר לא תיגע בי!"

אחרי שנים ראיתי אותה פוסעת צמוקה כּדְבֵלָה בכיכר מסריק בתל-אביב. היא אותי לא הכירה למרות שלא השתניתי, רק שמנתי קצת. אבל רק אותה שעה נרפאתי סופית מהשדיים הנהדרים שלה ששיגעו את כל המושבה.

*
תמו אך לא הסתיימו מסעותיי עם נשים. אלא שזיכרוני ושכלי הולכים ונחלשים. על מקום הפרדסים שלנו נמצא כיום כביש 5 חוצה שומרון, ובצידו הדרומי, בין צומת מורשה לצומת ירקונים, בית העלמין "הירקון" שהוגבה על מקום הביצה של המושבה, איזור רוויי שיטפונות בחורף ולכן קוברים שם את המתים בבגדי-ים. אבל לי כבר יש מקום בבית הקברות של המושבה, "סגולה", ליד סבא שלי וסבא של בלפוריה. ב"חברא קדישא" של פתח-תקווה עשו לי פרוטקציה בזכות אבותיי ואבות-אבותיי שכולם קבורים שם. ת.נ.צ.ב.ה
אהוד בן עזר
המשך יבוא

חידשת לי לגבי עדי צמח ז"ל.
שלך,
משה גרנות

* אהוד ידידי! אני עוקב בעניין אחר ההתנצחות המתמדת שלך עם בנדל'ה. כבר מזמן הבנתי את חוסר התוחלת בהתנצחות זו ולכן גזרתי על עצמי שתיקה. אבל הפעם זה בולט במיוחד: עד כה לא מצאתי בתשובותיך כל התייחסות לכך שדווקא בנימין נתניהו היה הראשון שהתכוון לספח את רע"מ לצורך השגת הרוב. (אך זה כמובן היה "כשר").
יונתן

אהוד: זה ברור שאם גם אחרי מבצע "שומר חומות", שנוהל מול שנאתם הנפשעת של הפלשתינים בעזה לקיומה של ישראל – תקום ממשלת לפיד-בנט בתמיכת רע"מ והרשימה המשותפת (בשנאת ישראל) – האשם בכך יהיה רק בנימין נתניהו שקיווה להקים ממשלה בתמיכה מבחוץ של רע"מ.
כן, נתניהו אשם בכל מה שרע בישראל, כולל הרקטות מעזה שנועדו לשמר את שלטונו, בעצה אחת עם יחיא סינוואר – אז מה לא ברור כאן בהתייחסויות שלי? הלא לפיד ובנט, ואפילו ג'וחא – יהיו הרבה יותר מוכשרים מנתניהו להנהיג את מדינת ישראל! – ושונאיו יוכלו לחגוג בקרוב את מפלתו בהצבעה בכנסת של 61 קולות בעזרת הרשימה המשותפת (בשנאת ישראל). זו התודה על היותו אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו לנו. ואתה ובנדלה תמשיכו להתפלפל איתי.

* שלום אהוד, הוספת מתכונים לתוכן מקלילה ומלבבת. יש הרבה מתכונים להחמצת מלפפונים וכמי שכבר מחמיץ כמה עשורים, המתכון שלך דומה לזה הקלאסי. בכל זאת כמה הערות:
בנושא מידת/כמות המלח – יש הסכמה גורפת לגבי הצורך בכמות מדויקת של מלח יחסית לנוזלים והיא 4%. כלומר 40 גרם מלח לליטר מים/נוזלים.
חבל לקטום את המלפפונים ולמען האמת מעולם לא ראיתי מי שעשה זאת.
אני אוהב חריפות, אבל כדאי מאוד להתריע. אני הייתי מסתפק במחצית הכמות שנקבת.
כדאי מאוד להעמיד את הצנצנת יום-יומיים בשמש (כך אני עושה).
יוסי גודלניק

אהוד: אני מעדיף לספּוֹר את המלח בכפיות, והן שתיים לצנצנת שעליה המלצתי: צנצנת זכוכית שכאשר היא ריקה, תכולתה כ-5 כוסות מים.
לפני כחמישים שנה פירסם עמוס קינן, שראה עצמו בשלן, את "ספר התענוגות" בהוצאת א. לוין-אפשטיין, 1970, ובו כתב כי להחמצת מלפפונים נחוצה תמיסת מי-מלח בריכוז כזה שביצה טרייה צפה בהם. הוא פשוט התבלבל – כי זו כמות ההמלחה הנחוצה להכנת זיתים ירוקים טריים שבורים ("דפוקים"), עם פרוסות לימון ופלפל חריף, ואוי ואבוי למי שינסה את התמיסה של קינן על מלפפונים. הם יהיו כל כך מלוחים שלא יהיה אפשר להכניסם לפה!
כן, אני קוטם, כי קצה המלפפון עם חתיכת הגבעול אינו טעים.
באשר לחריפות, כדאי לשים יותר פרוסות פלפל ירוק חריף – אם מתחילים לאכול את המלפפונים כשהם חצי-עשויים וצבעם בין ירוק לחאקי ואז הם טעימים ביותר. אבל אם הם עתידים לשהות זמן רב יותר בצנצנת, מוטב לשים פחות פלפל חריף.
משך ההכנה תלוי במזג האוויר בחוץ. ביום קיץ חם בשמש, המלפפונים מוכנים בפחות מ-12 שעות. בחורף זה לוקח לעיתים יומיים. ורצוי להכניס את הצנצנת למקרר כאשר המלפפונים קיבלו את הצבע המתאים לטעמו של המחמיץ.

* לדעת המזרחן ד"ר מרדכי קידר, אחד האנשים המפוכחים, החכמים והידענים ביותר בנושא ישראל, הערבים והמזרח התיכון – אחת הסיבות לפרוץ הפוגרומים ביהודים בישראל, במהלך מבצע "שומר חומות", לדבריו – היא מה שנראה בעיני הערבים כחוסר משילות, חוסר יכולת של ישראל להרכיב ממשלה!
מה אפשר להסיק מדברי קידר? – ובכן, לידיעת הגמדים מוכי שגעון הגדלות העומדים בראש הסיעות הקטנות בכנסת ומונעים מנתניהו להקים ממשלה: דם יהודים והרס רכוש יהודי – נמצאים גם על ידיכם, ובאשמתכם!

* קלוד פרץ: אני כל כך מסכים עם דבריו של יעקב חסדאי "אל תשכחו את אסון מירון תשפ"א"!
כל כך נכון !!!

* אהוד שלום. תודה לך מקרב לב. היתה לי מורה בבת הספר העממי (כך נקרא פעם) שנהגה להביא לנו  שירים של שלמה סקולסקי; אחד מהם, אם זיכרוני אינו מטעה אותי, הוקדש לצבי בן יוסף שנהרג במלחמת השחרור בקרבות גוש עציון.
בברכה,
רון גרא

* אהוד שלום, הרשה לי לחלוק על אמנותה של "המפקדת". הדמויות מעוצבות בצורה שטוחה ורשלנית. העלילה לא בונה כל מתח אמיתי בין הדמויות. תחושה של פיקציה. לא היה ניסיון, אפילו זעיר, לייצר עולם מהימן יותר.
אלי מיאסניק
אהוד: ההתרשמות שלי מהסידרה היא מאוד לטובה – והפוכה לגמרי מזו שלך.

* אהוד יקר, המון תודה על "חדשות בן עזר" כתב העת המופלא שבעריכתך. אני קוראת אותו בהנאה ובעניין.
חמוטל בר-יוסף

* אהוד: הלינץ' בנהג ערבי בבת-ים מככב בחדשות "כאן 11" ומן הסתם בעוד כלי תקשורת ועיתונים כאילו הוא הגורם לפרעות הערבים הרצחניים ביהודים במהלך מבצע "שומר חומות". כמעט אף מילה ואף תמונה על מה שעשו ערבים ליהודים ולרכוש יהודי בעכו, בלוד, ביפו ובמקומות אחרים! הצדקנות הישראלית המטומטמת חוגגת – ונוטעת את הסילוף שאנחנו אשמים בשנאת הערבים כלפינו בפוגרומים האחרונים!

* "המורה היהודי שנפל קורבן ללינץ' בעכו פקח את עיניו: 'אופטימיות זהירה.' אלעד ברזילי (37), שהותקף לפני שבועיים על ידי פורעים ערבים ונפצע קשות, החל לראשונה לנשום בכוחות עצמו. בני משפחתו: 'הוא מזיז את הגפיים ומתקשר באמצעות העיניים, אבל עדיין לא מדבר.' מדען הטילים אבי הר אבן שנפגע בשריפה בהצתת מלון אפנדי [בעכו] עדיין מאושפז במצב קשה." [NET-Y, 25.5].

* "בזמן שבישראל נערכים להיפרד מהתו הירוק והתו הסגול, במדינות אחרות בעולם נגיף הקורונה ממשיך להשתולל ולהפיל חללים. מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש הצהיר היום (ב', 25.5) בפתח הכינוס השנתי של ארגון הבריאות העולמי כי העולם 'נמצא במלחמה' נגד הקורונה, וקרא לאמץ לפיכך נהלים של שעת מלחמה – ולאפשר גישה שוויונית בהרבה ל'נשק' הדרוש לטיפול במגפה, כלומר לחיסונים." [שם. 25.5].
מעניין – בזכות מי נפרדת ישראל מהתו הירוק ומהתו הסגול? – אולי בזכות הגמדים בכנסת המבקשים להדיח את נתניהו ולהקים במקומו ממשלת "אחדות ושינוי" בקולות הרשימה המשותפת (בשנאת ישראל)?

* אנחנו חוזרים על דברים שקרוב משפחתנו אלכס ראב המנוח היה נוהג לומר: "מדינות שמגרשות את היהודים שלהן או רודפות אותם ומטילות עליהם הגבלות קשות – שוקעות!"

* ציטוט: הרוגים באש בירי חי על מפגינים בבגדאד. "אין פה עתיד." זה נגד איראן? [סרטון].
לפחות שני מפגינים נהרגו אמש והלילה [26.5] באש חיה של "כוחות הביטחון" של ממשלת בגדאד, ועשרות נפצעו. המהומות וההפגנות פרצו לאחר שהממשלה הרגה כ-800 מפגינים מאז אוקטובר 2019, ופצעה אלפים. הדיכוי הממשלתי התגבר באחרונה, ומנהיגי מחאה נורים ומחוסלים בבתיהם. המחאה היא נגד מותה של "עיראק", "שאין בה עתיד" לפי המפגינים, אך גם נגד איראן, הנתפסת כאחראית לקריסה, עם המיליציות שלה. בכל מקום אליו איראן מגיעה – הכול נגמר, גם ברצועת עזה. אמש במרכז בגדאד, איזור כיכר תחריר. שימו לב לעליבות, זו היתה אמורה להיות מדינה עשירה, אך הכול נגמר ונבזז: [סרטון].
וביידן, התערב? שר החוץ בלינקן נסע לשם? מועצת הביטחון של האו"ם כונסה כל יומיים בערך? המוסלמים התפרעו בכל רחבי מערב אירופה? כנופיות "זכויות אדם" התחרפנו מרוב "זעם קדוש"? אה, זה לא ישראל. לא מעניין. ובכל זאת, איראן נבלמת במסע שלה לכיבוש המזרח התיכון. נקווה שבאמריקה לא ישחררו לאיראן מחדש מאות מיליארדי דולרים. ובינתיים שיחות הגרעין בווינה תקועות, כי איראן ביוהרתה, רוצה יותר מדי.
אמש, מרכז בגדאד (אזהרת צפייה): [סרטון].
זה כמעט לא מדווח עוד בישראל, אך המזרח התיכון שסביבנו ממשיך להתפרק ולהתפוצץ. בבגדאד אמש [26.5], כמות אדירה של "שוטרים", שיורים במפגינים באש חיה: [סרטון].
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 26.5.2021.
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

* ציטוט: הפגנת אלפי יהודים וישראלים היום [23.5] בלונדון, אך הקהילה גוססת. ומה אמר טומי רובינסון?
לאחר הפגנות פוגרום רעשניות של המוסלמים בעיר המוסלמית לונדון, נערכה היום [23.5] הפגנת תמיכה של אלפים בישראל [תמונה למעלה]. לחיות בלונדון זה לחיות בעיר מוסלמית פרועה, עם פרעות של מוסלמים פל-תינים ואחרים, איומים, פחד, ואווירה של דאעש.
יש הבדל גדול בין הפגנות לונדון של שנת 2014 לבין אלה השבוע. אז בריטים רבים ראו בזה עניין של ישראל מול מוסלמים, וחלקם השתתף בהפגנות נגד ישראל. היום, לאחר גלי הטרור המוסלמי באירופה, וההצפה במיליוני "פליטים", הם מסתכלים על המפגינים הערבים, ורואים [בהם] מסתננים לארצם.
כיוון שכך, הפטריוטים הבריטיים כבר רואים במאבקה של ישראל את המאבק שלהם לחירות נגד עריצות ה-PC, ונגד הכיבוש המוסלמי של בריטניה. הנה טומי רובינסון היום [23.5], שהשתתף בהפגנה הפרו-ישראלית: [סרטון].
אירופה השתנתה, הפל-תינים והמוסלמים מפגינים לבדם, והאירופים מבינים עוד יותר טוב את הכיבוש בו הם נתונים. איזה מזל שאנחנו לא גרים במקום המסוכן הזה ליהודים; ובכלל, איזה מזל שאני לא שם, בחור השנאה הנואש הזה. מי בכלל רוצה לבקר שם? [סרטון].
כמה אכזרית היא נקמת ההיסטוריה: אנגליה הציפה את ארץ ישראל בהסתננות מוסלמים, כדי שלא יהיה ליהודים בית לאומי, אותו היתה אמורה להקים להם.
עכשיו המוסלמים מציפים את אנגליה, כדי שלא יהיה עוד בית לאומי לאנגלים.
אירופה כבר אבודה, זה בלתי הפיך, והקהילה היהודית הגאה והאומללה שנותרה שם, מוכה מקורונה ומפחד, כמה נשארו, ומה מצבם? [סרטונים].
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 23.5.2021.
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –
לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?