חַי בִּי הַבַּיִת
*
אֲנִי מְשַׂחֶקֶת בְּתַעֲלוּמוֹת
מִשְׂחַק-בֻּבּוֹת
יוֹם יוֹמִי;
הִנֵּה קָמָה אַחַת:
וַהֲלִיכָתָהּ מְדַדָּה –
אֶל גְּבוּלוֹת הָאֹפֶק;
אֲנִי נִגְרֶרֶת אַחֲרֶיהָ
בְּחַבְלֵי-קֶסֶם;
אַחַת עִוֶּרֶת –
רַק כִּתְמֵי-צֶבַע –
מִתַּחַת הַשְּׁמוּרוֹת –
עוֹלָמָהּ;
אֶחָד גֵּא
כְּחֹל-עֵינַיִם –
קוֹרֵא לִי בַּחֲלִילוֹ
וַאֲנִי –
בְּחֶבְרָה טוֹבָה;
כָּל עוֹד אֲנִי –
בַּצְּרִיחַ-הַלָּבָן
וְאִלּוּ – אַרְצִי הַבּוֹעֶרֶת
בְּהַפְסָקוֹת אֶת קִיּוּמָהּ
וְאִלּוּ מַלְכִּי
עוֹד בַּצְּרִיחַ הַלָּבָן –
שֶׁעַל הַיְאוֹר –
בַּחַיִּים, חַיָּתוֹ;
הָיִיתִי הוֹזָה
אֶת כָּל הַתַּעֲלוּמוֹת
וְהָיָה זֶה חֶלְקִי –
הַטּוֹב בַּחַיִּים;
נִסִּים, פְּלָאִים
תְּהוֹמוֹת
וְחִידוֹת לְבָנוֹת –
רוֹעוֹת בְּעֶדְרֵי צֹאנִי –
בְּלִי פַּחַד;
וַאֲנִי יוֹדַעַת –
שֶׁאֲנִי "מֵעֵבֶר לַמָּסָךְ"
וְעֶדְרֵי-הַפְּלָאִים
נִמְשָׁכִים לָנֶצַח.
[מתוך העיזבון]
1976
*
מֹשֶׁה שְׁטַמְפֶּר
אוֹמֵר:
אֶסְתֵּרְקֶה
יָדַיִךְ חֲטוּבוֹת
יֵשׁ חָרִיץ בֵּין הַכַּף
וְהַזְּרוֹעַ
וְהָאֶצְבָּעוֹת מְתוּקוֹת
כְּמוֹ סֻכָּר טוֹב
אֲרֻכּוֹת וַעֲגֻלּוֹת
וּבִקְצֵה כָּל אֶצְבַּע
צֶבַע-קָטָן מְאִירָה
הַצִּפֹּרֶן
חֹפֶן פְּרָחִים –
וְעַל יַד כָּל
אֶצְבַּע בְּשָׁרְשָׁהּ
גֹּמַּת חֵן צוֹחֶקֶת –
קְטַנּוֹת
הֵן יָדַיִךְ
מֹשְׁקֶה שְׁטַמְפֶּר אוֹמֵר
וְהוּא בֶּן שֵׁשׁ
שְׁחוֹר שֵׂעַר
וְעֵינָיו
כְּעֵינֵי כְּלַבְלָב נֶאֱמָן
[מתוך העיזבון]
* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.
ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב
בגיליון:
- אסתר רַאבּ: הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ(שירים 1981-1972)
- שועלה: מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
- נשמעים פעמי הגאולה: ממשלת בנט-לפיד
- יעקב חסדאי: חברי הכנסת – טלו קורה מבין עיניכם!
- יוסי אחימאיר: אהרן ידלין ומוסד ביאליק
- אהוד: ה"דמוקרטים" היהודים הצעירים ה"פרוגרסיבים" בארה"ב אשר בעקבות דבריו המטומטמים של ברני סנדרס ודומיו על מבצע "שומר חומות" תובעים מישראל להפסיק את "שלטון הכיבוש" – מכינים מסמרים לארון הקבורה של המדינה היהודית האחת והיחידה שבעולם – גם עבורם! אבל אנחנו נדאג שזה לא יקרֶה ונמשיך להחזיק את המקלט גם להם ליום סגריר אנטישמי שקורֶה או שיקרֶה בארה"ב!: * "...שלוש המילים שחתמו את טור הדעה האחרון של ברני סנדרס ב'ניו יורק טיימס' במהלך הפגזת עזה: 'חיי פלסטינים חשובים."' ["הארץ", 28.5].
- הודעה לעיתונות: החוקר ומבקר הספרות הוותיק, יוסף אורן,
- עקיבא נוף: יחד
- אורי הייטנר: צרור הערות 30.5.21
- הרצל ובלפור חקק: 80 שנה ל'פרהוד'
- הזמנה לאירוע 'פרהוד' ביד בן צבי: "אזי האש ההיא עדיין אותי שורפת"
- יעל מדיני: למחוא כפיים או לא?
- הספרייה המרכזית: בית יד לבנים
- הַאדַא בּוֹיַארְגִ'י מַסְכִּין מִן סַאיְדַא: שיר אנטי-מלחמתי מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
- יעקב זמיר: סוף ימי הקורונה
- תקוה וינשטוק: חודש סיון: על מים ותורה –
- דן מירון: כי מנגד תראה את הארץ
- נעמן כהן: יחסו של ביאליק לערבים
- יונתן גורל: קירבה למלך
- אסתר רַאבּ: רקוויאם לשומר
- אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד ידידי, קראתי בעניין רב את הדברים על ועם המשוררת, דודתך, אסתר ראב. שיריה המופלאים שהיו ז'אנר בפני עצמו, מדברים אל ליבי כאשר כל פעם אני מגלה בהם משהו מחדש.
- שאר הגליון
מאמרים
אסתר רַאבּ
הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ(שירים 1981-1972)
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
נשמעים פעמי הגאולה
ממשלת בנט-לפיד
בתמיכת כל אויבי ישראל מבית ומחוץ!
יעקב חסדאי
חברי הכנסת – טלו קורה מבין עיניכם!
לפני כשנה, בעת כינון הממשלה הפריטטית בין נתניהו לגנץ, הועלתה בכנסת "פשרת האוזר-הנדל" אשר קבעה כי אי-אישור התקציב אינו עילה לפיזור הכנסת, וכי הממשלה רשאית להוציא עוד 11 מיליארד שקל גם ללא תקציב מאושר, חלק מזה כמימון להסכמים קואליציוניים.
חוק זה הוגש כתיקון ל"חוק יסוד". התנועה לאיכות השלטון הגישה עתירה לבג"צ והשבוע פורסמה החלטתו לפיה קיבל את העתירה וכי פשרה זו אינה יכולה להיות חוק קבוע.
פסק הדין מתח ביקורת חריפה על המהלך ונאמר כי לא יאושרו בעתיד תרגילים דומים. כלומר, המהלך שכונה "פשרת האוזר-הנדל" תקף רק לכנסת הנוכחית. כצפוי, עורר פסק דין זה תגובה עזה משרי הממשלה וחברי כנסת.
אחד השרים כתב כי זוהי סכנה לדמוקרטיה. שר אחר כתב כי זהו ניסיון חיסול של הדמוקרטיה הישראלית. הגדיל לעשות יו"ר הכנסת אשר כתב כי "זהו אירוע מטורף. קומץ של 9 אנשים המתכסים בגלימות המשפט כדי לבצע הפיכה שלטונית."
אינני מתכוון לדון בצד המשפטי של העניין – האם היה צריך בית המשפט להתערב בעבודת הכנסת או שלא היה צריך להתערב בעבודתה. אני מבקש לדון בנושא אחר אשר חברי הכנסת שהוזכרו היו מאד מוטרדים ממנו וזוהי "דמוקרטיה".
ראשית אני מבקש להזכיר כי חוץ מהדמוקרטיה, ואולי מעליה, קיימים ערכים כמו יושר, הגינות וצדק. ערכים אלו יכולים להתקיים במשטר דמוקרטי ואז זוהי דמוקרטיה מעולה אולם לעיתים הם חסרים ואז המשטר הופך להיות לדמוקרטיה מושחתת. בשנים האחרונות, למרבה הצער, הציבור מתבונן אל הכנסת ומגלה שם שני דברים: ראשית, הערכים של צדק, הגינות ויושר הולכים ונעלמים מהכנסת. המשחק הפוליטי בכנסת הוא מכוער ובזוי.
מעבר לכך, מתברר כי לא כל האנשים היושבים בכנסת, ומתעטפים בגלימה של חברי כנסת, הם הגונים וישרים. מתברר שיש ביניהם נוכלים והרבה מאוד חנפנים ואלו מציגים לציבור דמות של דמוקרטיה שאינה מכובדת.
לכן חברים, חברי הכנסת והציבור הרחב, במקום להגן על הדמוקרטיה צריך "לשחק דמוקרטיה" באופן הגון וישר. המחזה שאנו רואים בכנסת בתקופה האחרונה מבזה את הכנסת ומוריד מערכה ובעיקר פוגע באופן עמוק מאד בדמוקרטיה. לכן, חברי הכנסת, אם אתם רוצים להגן על הדמוקרטיה – אל תתנפלו על בית המשפט העליון.
בית המשפט העיר לכם כמה הערות שבעצם הציבור היה זה שצריך להעיר לכם. אפשר לדון אם הוא עשה זאת בכלים משפטיים. אבל, חברי הכנסת, גשו אל המראה ותיראו איך אתם נראים בעיני העם שאותו אתם אמורים להנהיג ואז אולי תבינו איפה צריך לתקן ואיפה צריך לשנות.
דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il
אהוד: לא מומלץ לצבוע את העבר של הכנסת בוורוד – ולסמוך על הזיכרון הקצר של הציבור, שרק מעטים ממנו, החיים עדיין כיום – זוכרים אותה מראשיתה. כבר היו לנו בכנסת שנאת אחים, "סמרקצ'ים", נוכלים בינלאומיים וגזענים, שלא לדבר על ח"כים אויבי ישראל תומכי טרור. אז קצת צניעות ובלי צביעות! – דמוקרטיה היא לא טלית שכולה תכלת. מתנהלים בה הרבה מאבקים מרים, לעיתים גם מלוכלכים, ולא רק בכנסת ישראל. כך גם בעולם הדמוקרטי כולו. אפילו מכות וקטטות מתרחשות לפעמים בפרלמנטים, תודה לאל לא אצלנו!
יוסי אחימאיר
אהרן ידלין ומוסד ביאליק
"אני כאן לא לצורך איזון פוליטי," פתחתי ביום רביעי שעבר את ברכתי לשר החינוך לשעבר ויו"ר הנהלת מוסד ביאליק, אהרן ידלין, במלאת לו 95 שנה. קדמו לי בברכות יצחק בוז'י הרצוג, מרב מיכאלי ורבים אחרים, באירוע החגיגי שנערך בקיבוץ חצרים. ומיד הסברתי: "אני ניצב כאן כחבר דירקטוריון מוסד ביאליק. לכבוד הוא לי, גם לעונג, להביא את ברכתי וברכת חבריך במוסד ביאליק."
לא זאת, אף זאת: בשעה שנערך בקיבוץ הסמוך לבאר-שבע האירוע החגיגי לאיש היקר הזה, אהרן ידלין, התקיים – להבדיל – בבית העלמין נחלת יצחק בתל-אביב טקס האזכרה הממלכתי לחללי "אלטלנה", טקס שאני נוהג להשתתף בו מדי שנה, אף להניח את זר מכון ז'בוטינסקי. כמוני גם יו"ר ההסתדרות הציונית, הבית"רי יעקב חגואל, שבא אף הוא לחצרים לברך את יו"ר מוסד ביאליק מזה 30 שנה. מאירוע "אלטלנה" יצאה הקריאה: "מלחמת אחים לעולם לא." מהאירוע בחצרים יצא המסר של "שבת אחים גם יחד." וכה אמרתי בדבריי לכבוד הצעיר הנצחי אהרן ידלין, מראשי מפא"י בעבר:
"אני נרגש לעמוד כאן, במגרשך הביתי-הקיבוצי, כי אתה אהרן הינך מן המוהיקנים האחרונים של דור המייסדים מראשוני המדינה, האידיאליסטיים, ותיק הוותיקים, שלא שוקט על שמריו. פעיל, מתנדב, מתרוצץ, לא נותן לגיל לעצור בעדך.
"כידוע, איננו שייכים לאותו מחנה פוליטי, אבל נימנים על אותו מחנה של שוחרי תרבות וספר, ואין לך ספר טוב, לא רק בגלל הנושא, או התוכן, או המחבר, אלא גם בזכות הכלי הנאה, יפי ההפקה, שעושה לך חשק ליטול ליד ולעיין בו. הוצאת מוסד ביאליק, על עובדיה המיומנים, שאתה אהרן מוביל כבר עשרות שנים, והיא צעירה ממך – מצטיינת בכך. מאז נוסדה באוגוסט 1935, הוציאה לאור יותר מאלפיים כותרים, חלק גדול מהם במשמרת הארוכה שלך, אהרון.
"ויש עוד משהו משותף בינינו. לא היית בנערותך בנוער העובד אלא בתנועת הצופים. אני לא הייתי חניך בתנועת בית"ר אלא גם אני בצופים. וההבדל בינינו: אתה הגשמת שליחותך התנועתית כאן בקיבוצך היפהפה בנגב הפורח, אני בעוונותיי לא הלכתי לתל קציר שממזרח לכנרת...
"בישיבות שלנו תמיד אתה מדגיש את ממלכתיותו ושליחותו של בית ההוצאה שלנו, גאה וטורח להזכיר בכל הזדמנות, בין השאר, את שלוש סדרות הספרים המפוארות, כתבי שלושת המשוררים מרובי הכרכים – אבא קובנר, חיים גורי, ו...אורי צבי גרינברג. ואני יכול לבשר במעמד זה, כי כרכים כ' וכ"א של אצ"ג נמצאים בדפוס.
"אלה מפעלים ספרותיים אדירים, אלה ואחרים, שרק בית הוצאה כמוסד ביאליק מוכן להרים. הוא עושה זאת כשליחות, כמובן במימון חיצוני, שעליו אנחנו ממשיכים להיאבק שנה-שנה בהנהגתך. כששואלים אותך, אבל מי ירוצו לקנות כרכים אלה? – אתה מיד משיב: 'חשוב שיהיו קודם כל בספריות ונגישים למתעניינים. בספרים האלה אנחנו נותנים ביטוי לעם היהודי לכל גווניו ולתרבות העולמית.'
"דווקא בעידן שבו הפרינט, הדפוס, אולי מאבד מחשיבותו, אתה אהרן חוזר ומדגיש באוזנינו, כי צריך לשמור על מוסד ביאליק כמו שהוא, מוסד בעל שליחות לאומית ותרבותית, שאינו פועל למטרות רווח, שאינו הולך עם הזרם, עם כל השינויים בשוק הספרים בכלל. ועם זאת, גאוותך היא שמוסד ביאליק מתנהל ביעילות ובקפדנות.
"אם אנחנו מבכים את ירידת הרוח בתוכנו, את העובדה שמודפסים יותר ספרים מאשר יש להם קוראים, אתה אהרן מזכיר לנו, כי כבר בעת ייסוד מוסד ביאליק, בעקבות מותו של ביאליק, ביכה נחום סוקולוב את העובדה שהספרות העברית היא בת חורגת להסתדרות הציונית.
"ואתה, אולי בתמימות, רואה באמצעות מוסד ביאליק, את אחת הזרועות המתקנות. נאבק בניסיונות לחולל בו שינויים מפליגים וצמצומים, שישנו את ייחודו בענף המו"לות. איך אתה חוזר ואומר שוב ושוב: 'בדירקטוריון אנחנו עוסקים בכספים, אבל יש לנו גם כיסופים. כדי להגשים את הכיסופים – נדרשים כספים.' כספים וכיסופים!
"ולי נדמה שהחלק בישיבות ההנהלה בראשותך, שעליו אתה מתענג עליו יותר מכל, זהו הסעיף בסדר היום, שבו אורית אלירז-ורטהים מדווחת על ספרים שזה עתה יצאו ממכבש הדפוס, ועל ספרים שבהפקה. לפעמים אינני יודע, אם אתה שייך לקורטוריון או לדירקטוריון. בעצם לשניהם. כי בהנהלה, שדנה בתקציב ובמצב הכספי בעיקר, אתה סוחף אותנו גם אל מחוזות הרוח, מעניק לנו השראה, רגעי התעלות. בעוד אנחנו, חברי ההנהלה הצעירים יותר, מבקשים מהקורטוריון, חבר הפרופסורים הדנים בספרים שיוצאו לאור, להחליט גם ספרים מעט יותר אקטואליים, רבי מכר, בסטסלרים, אתה אהרן חוזר ומדבר בעיקר על 'ספרי נצח'.
"בהוצאת הספרים שלנו – קבעת – אין שיקול של שוק, אלא השיקול של נצח העם היהודי. וכדבריך: מוסד ביאליק הוא נושא דגל המורשת היהודית, הספרות העברית ותרגומי מופת מספרות העולם. מי עוד מדבר אצלנו בשפה רוממה שכזאת?
"לא פעם הבעת מורת רוח מהרגולציה המופרזת בימינו, מהקשיים לשכנע את הפקידים לתמוך כראוי במוסדות התרבות. איך סיפרת לנו בהזדמנות אחת, מתוך נוסטלגיה: 'היו זמנים בכנסת, שישראל גורי ואני היינו סוגרים בינינו את כל מה שצריך לסגור, בלי הרבה ביורוקרטיה...' ימים של פעם...
"כידוע, אתה קשור בכל נימי נפשך לתנועה הציונית ולמוסדות הלאומיים. מוסד ביאליק הוא ת"פ של ההסתדרות הציונית. בכל שיחה עם ראשיה, אתה עומד על משמר קיומה של ההוצאה, הניזונה בעיקר מתמיכת ההסתדרות הציונית ומשרד התרבות. לדידך, הוא לא פחות מאשר ההמשך של הרצל ואחד-העם. במורשתם צריכה לדידך לעסוק התנועה הציונית גם כיום. הרצל שלחם לעצמאות ולעלייה, אחד-העם שדגל ב'מרכז רוחני לעם היהודי'.
"אני זוכר שפעם אחת הכריז הוותיק שבין חברי הדירקטוריון יעקב אדלר, כי ימיו כחבר הנהלה במוסד ביאליק ספורים. אתה הגבת מיד: 'לא ניתן לך להיפרד, כמו שאני לא נותן לעצמי להיפרד.' ואנחנו אומרים לך היום, אהרן: גם אנחנו לא נותנים לך להיפרד ממוסד ביאליק. כי אתה דמות של מנהיג, מגדלור של תרבות, אהבת הספר, אהבת האדם, האומה והחברה. כך היית כל השנים וכך עוד שנים רבות.
"אין צעיר ממך, אם לא בשנים, כי אז ברוח, בנמרצות, בעקשנות, בפעלתנות, וגם בנועם הליכות. כך במוסד ביאליק וכך גם בעוד מוסדות תרבות, כגון אוניברסיטת בן גוריון או יד טבנקין, שבהם אתה פעיל. בכולם אתה רואה לעצמך שליחות אישית-לאומית-תרבותית-ציונית. ולכן – כל כך מכבדים אותך.
"אנחנו, עובדי מוסד ביאליק וחברי ההנהלה, גאים בך, מתברכים בך, אהרן ידלין שלנו, מאחלים לך הרבה בריאות, נחת, יצירה, ועשות עוד הרבה ספרים! "
יוסי אחימאיר
אהוד: בשעתו פניתי למוסד ביאליק בבקשה להוציא את כרך כל שירי אסתר ראב ונעניתי בשלילה, והיה עליי לקושש תמיכות פרטיות וציבוריות כדי להוציא את הכרך בזב"מ, שהיא הוצאה מסחרית, וכנ"ל להוציא את כרך "כל הפרוזה" ב"אסטרולוג", גם היא הוצאה מסחרית, והפעם בסיוע משרד התרבות, בימיו של מתן וילנאי כשר התרבות.
אהוד: ה"דמוקרטים" היהודים הצעירים ה"פרוגרסיבים" בארה"ב אשר בעקבות דבריו המטומטמים של ברני סנדרס ודומיו על מבצע "שומר חומות" תובעים מישראל להפסיק את "שלטון הכיבוש" – מכינים מסמרים לארון הקבורה של המדינה היהודית האחת והיחידה שבעולם – גם עבורם! אבל אנחנו נדאג שזה לא יקרֶה ונמשיך להחזיק את המקלט גם להם ליום סגריר אנטישמי שקורֶה או שיקרֶה בארה"ב!
* "...שלוש המילים שחתמו את טור הדעה האחרון של ברני סנדרס ב'ניו יורק טיימס' במהלך הפגזת עזה: 'חיי פלסטינים חשובים."' ["הארץ", 28.5].
* לדברי ג'ונתן גרינבלט, מנכ"ל הליגה נגד השמצה, תקריות אנטישמיות "התרחשו מחוף לחוף והתפשטו כמו שריפה בשדה קוצים. עצם התעוזה בתקיפות האלו נראית שונה לגמרי מאשר בעבר." עד לסבב הלחימה האחרון בעזה, האלימות האנטישמית בארה"ב נחשבה בשנים האחרונות לתופעה המזוהה עם הימין הקיצוני. התוקפים הגיעו לרוב מתנועות עליונות לבנה, ששאבו עידוד מהרטוריקה הגזענית של הנשיא הקודם, דונלד טראמפ. הליגה נגד השמצה עוקבת אחרי תקריות אנטישמיות בארה"ב מאז 1979, ובשניים משלושת הדו"חות השנתיים האחרונים שפרסמה נרשמו שיאים במספר התקריות. אשתקד תיעד הארגון יותר מ-1,200 מקרי הטרדה אנטישמית – עלייה של 10% לעומת 2019."
אך בשונה מבעבר, רוב התקריות בשבועות האחרונים בוצעו בידי אנשים שהביעו תמיכה בפלסטינים והתנגדות לממשלה הימנית בישראל. "זו הסיבה שיהודים כל כך מבוהלים כרגע," אמר גרינבלט, שציין כי ישנה אנטישמיות מהקצה השמאלי והימני כאחד של הקשת הפוליטית. "במשך ארבע שנים זה הופיע בעידוד הימין הפוליטי, וההשלכות היו הרסניות," הוסיף, אך לדבריו בגל האחרון "איש לא חבש כובעים עם הסיסמה של טראמפ, 'הפכו את אמריקה לגדולה שוב.'"
["ניו יורק טיימס", מתוך אתר "הארץ", 30.5].
הודעה לעיתונות
החוקר ומבקר הספרות הוותיק, יוסף אורן,
החליט, אחרי שהגיע לגבורות,
שלא לפרסם את ספרו החדש
מן המסד ועד הטפחות
במהדורה מסחרית, כספר מודפס על נייר ומכורך בכריכה רכה, שיוצע למכירה בבתי המסחר לספרים, כפי שהופיעו ספריו הקודמים, ובכללם 22 כרכי הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית"– אלא לפרסמו כעותק יחיד ב"פרויקט בן-יהודה", כדי שיהיה זמין שם לכל קורא בחינם ובכל עת במחשב האישי שלו.
בתחום השירה בולטים בספר החדש (https://benyehuda.org/author/481) פרקי המחקר על הסוד שביאליק הסתיר בשירי האהבה המוקדמים שלו ועל התחבולות שבעזרתן ביטא עמוס עוז את אהבתו לשירה וכתב שירה, וגם המסות על שירתן של רחל בלובשטיין ויונה וולך.
פרקי המחקר בתחום הסיפורת עוסקים בברור זהותם המגדרית של מחברי הסיפורים על הנשים העקרות במקרא ובקשר שבין סיפוריהם של ברדיצ'בסקי, ברנר וגנסין על דמות "התלוש" ובין רעיון התחייה. לצד פרקי המחקר מופיעות המסות על יצירתו של יוסף אריכא ועל ספריהם של נחמה פוחצ'בסקי ("במדרון"), זאב ז'בוטינסקי ("שמשון") ודוד פוגל ("פרשת "רומן וינאי"), ומסות על ספריהם של חנוך ברטוב, פנחס שדה, א.ב. יהושע, יהושע קנז, יצחק בן-נר, חיים באר, יובל שמעוני ואילת שמיר.
הספר נפתח במסת-עמדה המתארת את המעבר של הסיפורת הישראלית מהאוטופיה הציונית אל הדיסטופיה הפוסט-ציונית, והוא נחתם בראיונות עם שלושה מספרים: עמליה כהנא-כרמון, משה שמיר ויהושע קנז.
תקציר ביוגרפי
יוסף אורן הינו חוקר ומבקר ספרות מוערך, שזכה פעמיים בפרס היצירה מקרן ראש-הממשלה ע"ש לוי אשכול (ב-1989 וב-2011) ופעמיים בפרס הביקורת ע"ש המו"ל מרדכי ברנשטיין (ב-1981 וב-1989).
נולד (בשם: יוסף אורנבוים) ב-1940 ברוסיה ועלה לארץ ב-1949. מתגורר בראשון לציון, שבה למד בבי"ס היסודי "חביב" ובגימנסיה הריאלית. בסיום השירות בצבא, רכש השכלה פדגוגית בסמינר למורים ע"ש לוינסקי והשכלה אקדמית באוניברסיטת ת"א בחוגים לספרות עברית ומקרא. עד פרישתו לגימלאות היה מרצה לספרות ולחינוך חברתי במכללות להכשרת מורים.
מאז שנת 1965 פירסם ברציפות מאמרי ביקורת במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ובמוספי הספרות של העיתונים "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". כמו כן פירסם במקביל מסות-ביקורת ברוב כתבי-העת הספרותיים המרכזיים. בשנים 1980-1972 ערך את כתבי-העת לחינוך חברתי "בעד ונגד" ו"יחד", שניהם בהוצאת מכון סאלד. כמו כן כינס וערך את קובצי הסיפורים של יוסף אריכא (1982) ושל בנימין תמוז (1990) ואת האנתולוגיה של סופרי ראשון לציון "בוסתן הראשונים" (1989).
בנוסף להיותו מחברם של שלושה ספרי מחקר בתולדות הספרות העברית ושני ספרים בנושא החינוך החברתי, השלים את הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית". ב-22 הכרכים של סדרה זו ליווה את התפתחות הספרות העברית ב-70 שנותיה הראשונות של המדינה מתש"ח ועד תשע"ח (2018-1948), ועקב אחרי התפתחות יצירתם של רוב סופרי "דור ייסוד המדינה" (או בקצרה: "דור המדינה"), שהוא הדור הספרותי הראשון בתקופה הישראלית של הספרות העברית. בכרך אחרון של הסדרה, ב"חילופי דורות בסיפורת הישראלית", כלול "מפתח המחברים והיצירות" המאפשר לקורא למצוא פרקי פרשנות מפורטים על החשובות ביצירותיהם שנדפסו בכרכי הסדרה השונים.
בשונה מעמיתיו שהבחינו בקיומן של שתי משמרות בלבד ב-70 שנותיה הראשונות של התקופה הישראלית, סופרי "דור תש"ח" וסופרי "דור המדינה", הציע בספריו מיפוי מפורט יותר שכולל את חמש המשמרות הבאות:
משמרת "דור בארץ" (סופרי שנות הארבעים והחמישים), משמרת "הגל החדש" (סופרי שנות השישים), משמרת "הגל המפוכח" (סופרי שנות השבעים והשמונים) משמרת "הקולות החדשים" (סופרי שנות התשעים של המאה ה-20) ומשמרת "הגל הדיסטופי" (סופרי שני העשורים הראשונים של המאה ה-21).
לשיטתו חמש המשמרות הללו הן ביחד דור ראשון, "דור ייסוד המדינה", בתקופה הספרותית הנוכחית שהיא "התקופה הישראלית" – תקופת חידוש הריבונות של העם היהודי בארץ ישראל.
אהוד: למיטב ידיעתי אף אחד מספריי אינו נכלל באחת "המשמרות" של הספרות העברית על פי ה"מיפוי" המחומש של יוסף אורן – ויש לי רושם שאולי לא קרא אף אחד מספריי למרות שהוא מתיימר לכתוב את תולדות הספרות העברית בישראל.
ואולם בהתעלמות שלו הוא נמצא בהחלט בחברה טובה של חלק ניכר מקרב חוקריה ומבקריה של הספרות העברית שמעולם לא טרחו לקרוא ספר שלי כי הם עוסקים רק בסופרים חשובים – או באלה המתאימים לעמדותיהם הפוליטיות.
נחשו איזה עמדות?
עקיבא נוף
יחד
זה הַיָּרֵא להיות לְבָד –
מִפְּנֵי עצמוֹ פּוֹחֵד,
ושניים ההולכים יחדיו –
שְׁעוּנִים על הַמְּאֲחֵד,
לְבָל תְּהֵא בִּצְעדָתָם
שיגְרָה חַסְרַת שִׂמְחָה,
לְבָל כל חיֵיהֶם יִכְלוּ
דְלוּחים כִּנְפיחָה,
לְבָל יהיו כְּצֵל עוֹבֵר
אֶל חֶבֶל שיכְחָה.
הם זה לזה יוֹשִיטוּ יָד
וּבָה – אורות זְריחָה,
וּבְדַרְכָּם, הולכים יחדיו,
זוֹרְעים זרְעֵי פְּריחָה.
אהוד: לא ידעתי שהנפיחה דלוחה. חשבתי שהיא רק מסריחה!
אורי הייטנר
צרור הערות 30.5.21
* בידיים נקיות – גוש השינוי צריך לפעול בכל דרך להקמת ממשלת אחדות רוטציונית עם הליכוד, בתנאי שלפיד, או כל מועמד של הגוש, יהיה הראשון ושתיקי המשפטים והבט"פ יהיו לכל ארבע השנים בידי הגוש. יש להציע זאת עוד היום, לקרוא לנתניהו למו"מ, לפעול באופן תקשורתי בכל העוצמה כדי לקדם את הרעיון. במקרה הטוב אכן תקום ממשלת האחדות. במקרה הרע – נלך לבחירות חמישיות כאשר יהיה ברור לכול שנתניהו אשם בכך או שגוש השינוי יקים ממשלת מיעוט בתמיכת רע"ם, אך ידי גוש השינוי תהיינה נקיות.
* לא חותמת כשרות – הניסיון של גוש השינוי ללכת בעקבות נתניהו ולהקים קואליציה בתמיכת רע"ם הוא שגיאה חמורה. ראשי גוש השינוי מבינים שפרעות הערבים מחייבות החזרת הריבונות הישראלית באזורים האקס-טריטוריאליים בגליל ובנגב ובערים המעורבות. החזרת הריבונות מחייבת פעולה קשה וממושכת. איך הם יעשו זאת כממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברע"ם, שגינתה את מבצע "חוק וסדר" למעצר פורעים ושמנהיגה השתתף ונאם בכנס הזדהות עם סגן מנהיג הפלג הצפוני השייח' כמאל חטיב, שנעצר בשל ההסתה לפרעות? העובדה שנתניהו ניסה להקים אתם קואליציה אינה מכשירה אותם.
* שתי אפשרויות גרועות – נפתלי בנט ניהל שני משאים ומתנים מקבילים; האחד להקמת ממשלת נתניהו בתמיכת רע"ם והשני להקמת ממשלת השינוי בתמיכת רע"ם. שתי האפשרויות גרועות. יש להקים ממשלת אחדות רחבה ורוטציונית, שנציג גוש השינוי יכהן כראש הממשלה בשנתיים הראשונות (כי אחרת הרוטציה תיגנב).
* ליגה אחרת – לא אחת כתבתי שכל אדם נורמטיבי, פטריוט ועם שמץ אחריות לאומית, לו היה במקום נתניהו, והיה מבין שהוא תוקע את מדינת ישראל וחוסם בפניה את האפשרות להקמת ממשלה יציבה, היה סר מדרכה של המדינה ומדרכה של מפלגתו ומאפשר הקמת הממשלה.
אבל לא רק אדם נורמטיבי. כל מנהיג אחר, גם אם היה נרקיסיסט ברמה חולנית ובעל אגו מטורף, לא היה מגיע לרמת הטירוף של נתניהו; לתאוות השלטון האובססיבית וחסרת הרסן והגבולות של נתניהו, והיה זז. כן, חסידיו השוטים צודקים – נתניהו הוא ליגה אחרת.
* עצם בגרון – אם ביום אחד לפיד, גנץ, בנט, סער, מיכאלי, ליברמן, עבאס, דרעי, גפני, עודה, סמוטריץ' והורביץ יפנו את מקומם – זה לא ישפיע כהוא זה על היכולת להקים ממשלה בישראל. לעומת זאת, אם נתניהו ישחרר ויזוז, בתוך 24 שעות תקום ממשלה חזקה, רחבה ויציבה לארבע שנים. הראשון שיודע זאת הוא נתניהו. אבל מה אכפת לו?
* חמוצים – ככל שנדמה שעומדת לקום ממשלת השינוי, נותנים לנו הביביסטים הצגת תכלית מה זה באמת חמוצים.
* די - ב-29 במאי 1996, לפני 25 שנה, נתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה.
די, שחרר!
גילוי נאות – באותן בחירות הצבעתי בעדו לראשות הממשלה, לצד בחירה בדרך השלישית לכנסת. בנתונים של אותן בחירות, זו היתה ההצבעה הנכונה.
* איך היו נוהגים המועמדים האחרים – בעקבות ביקורת שמתחתי על מדיניות ההבלגה וההכלה של נתניהו כלפי טרור ההצתות ו"טיפטופי" הרקטות על הנגב המערבי, שדירדרה אותנו למתקפת הרקטות הגדולה בשבועיים האחרונים, נשאלתי – האם אני בטוח שראש ממשלה אחר היה נוהג אחרת? האם אני משוכנע שלפיד / גנץ / סער / בנט לא היו מבליגים?
תשובתי הכנה היא שאיני יודע איך היה נוהג מנהיג אחר. אבל אני יודע איך נהג נתניהו. מדיניות ה"הכלה" שלו התפרשה כחולשה, שחקה את ההרתעה והזמינה תוקפנות. ומי אם לא נתניהו עצמו הודה שהיתה זו מדיניות כושלת? הרי אם הוא הודיע שמעתה תשתנה המשוואה מול עזה, פירוש הדבר שהמשוואה הקודמת היתה גרועה ויש להחליפה.
דבריי אינם חכמה שלאחר מעשה. אני טוען זאת בעקביות מאז מרץ 2018, כאשר חמאס הפר את השקט עליו שמר במשך 3.5 שנים לאחר "צוק איתן", בצעדות השיבה ובטרור ההצתות.
האם אני משוכנע שהמועמדים האחרים לראשות הממשלה היו נוהגים אחרת? איני משוכנע, אבל אני מאמין שכן.
* עמוד הקלון – "הארץ" עיצב את עמוד השער שלו כעמוד אבל על הילדים הפלשתינאים שנהרגו במבצע "שומר החומות", עם תמונותיהם, שמותיהם וסיפוריהם. המסר הוא ברור – היה זה מבצע של רצח ילדים פלשתינאים בידי חיל האוויר הישראלי. אין עוד מדינה בעולם שעיתוניה אבלים על אבדות האוייב. אבל כאן מדובר בדבר חמור הרבה יותר: בעיוות מוסרי חולני.
מה היה כאן? חמאס תקף את ישראל בארבעת אלפים ושלוש מאות רקטות שכוונו בכוונת מכוון לעבר אוכלוסייה אזרחית ישראלית, מתוך רצון להביא להרג של אלפי אזרחים וילדים ישראלים. סליחה שיש לנו כיפת ברזל שמנעה מהאוייב לממש את זממו. חמאס ביצע כאן פשע כפול נגד האנושות – גם מתקפה מכוונת על אזרחים ישראלים וגם ירי רקטות מתוך אוכלוסייה אזרחית, מתוך כוונה להשתמש בילדים ובאזרחים כמגן אנושי וכבשר תותחים לתעמולת זוועה נגד ישראל, כמו זו של השוקניה.
לעומת זאת, צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בתולדות הצבאות בעולם. הדבר הגיע לשיא במבצע הזה, שבו, בזכות היכולות הטכנולוגיות המתקדמות, המבצע היה כירורגי יותר מתמיד. מעולם, באף פעולה צבאית של צבא כלשהו שנלחם בשטח בנוי, אחוז ההרוגים הבלתי מעורבים לא היה נמוך כל כך. ונכון, כואב על כל ילד שנהרג, בין אם כתוצאה מרקטות שנורו לישראל ונחתו ברצועה (אחת מ-680 רקטות כאלו נחתה בגן ילדים והרגה ילדים פלשתינאים שהם חלק מהשמות המוצגים בעמוד הקלון של "הארץ") – או כנזק אגבי של התקפות חיל האוויר. אבל מלוא האשמה על מותו של כל ילד כזה – היא על חמאס. מטרת תעמולת הזוועה הזאת היא לגרום לישראל לא להגן על אזרחיה מפני התקפות הטרור. "הארץ" הולך בדרכו של הלורד האו-האו במלחמת העולם השנייה, והופך שופר תעמולה של האוייב; מכשיר תעמולה אנטי ישראלית שקרית בשירותו של ארגון טרור ברברי.
* ילד אסור ילד מותר – התירוץ להצדקת עמוד הקלון של "הארץ" הוא שמעבר לפוליטיקה ולמלחמות יש לגלות אמפתיה לילדים שנהרגו, באשר הם ילדים. אבל עמוד הקלון היה תרגום של כתבה (אנטישמית, יש לציין) ב"ניו-יורק טיימס", אך בכתבה הזו הוזכרו גם שני הילדים הישראלים שנרצחו ואילו ב"הארץ" הם הושמטו. התירוץ היה שכבר נכתב על הילדים הישראלים, אז מה הטעם לכתוב עליהם שוב? וואלה, אמפתיה בהגלמותה.
אבל כשעמוס שוקן, המו"ל של "הארץ", התראיין לערוץ 13, שאל אותו המראיין למה "הארץ" לא העמיד בכותרת הראשית שלו את רצח התינוקת שלהבת פס בחברון או את רצח ילדי משפחת פוגל באיתמר? תשובתו האמפתית של שוקן מדהימה. "כי במדינה מתוקנת הרווחה היתה מפנה את כל הילדים שההורים שלהם הציבו אותם במקומות האלה."
איזה איש רשע ומכוער נפש. המסר שלו הוא ילד-אסור, ילד-מותר. יש ילד שמותר לרצוח אותו: ישראלי יהודי שחי ביהודה ושומרון או בגוש קטיף. לעומת זאת אסור לישראל להגן על עצמה כדי לא לפגוע בטעות בילדים המשמשים מגן אנושי לטרוריסטים רצחניים. אני מבין שמדינה מתוקנת, אליבא דשוקן, צריכה לעקור מאות אלפי ילדים יהודים מהוריהם שחיים ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים.
אגב, ישראל כבר גירשה את כל הילדים היהודים, הוריהם וסביהם מגוש קטיף. ובתגובה הקימו הפלשתינאים על חורבות יישובינו בסיסי טרור שמהם משוגרים רקטות לעבר הנגב המערבי, אשקלון, אשדוד, ת"א, ירושלים, באר שבע, מודיעין ונתניה. במדינה מתוקנת, הרווחה היתה צריכה להוציא את כל הילדים מן המקומות האלה מידי הוריהם המטורפים שהתיישבו בהם.
* ומה עוד הציעו לנו בשוקניה? – פשקוויל תמיכה מובהק בחמאס והערצה למנהיגיו הצודקים והגיבורים סינואר ודף, מאת גדעון לוי. סינואר הוא נלסון מנדלה בניגוד לפושעי המלחמה הממוגנים נתניהו וגנץ וכמובן טייסי חיל האוויר הרוצחים. הם מנהיגים "צבא יחפנים" אמיץ מול מכונת המלחמה של המעצמה האזורית. והם צודקים, כי הם נולדו במחנות פליטים אליהם גורשו בידי הציונים הוריהם ממג'דל (מה שהציונים מכנים אשקלון) וכוכבא (כפר סמוך לאשקלון) וכו' וכו' וכו'.
ורון חכלילי השתלח בח"כ רייטן שמכוניותיה הוצתו בידי אספסוף פורעים ערבי, על כך שהיא מתנחלת כובשת ביפו. הוא הסביר שאין שום הבדל מהותי בינה לבין לה-פמיליה, חוץ מזה שהיא אשכנזייה נחמדה שמדברת לשווא על דו-קיום ואולי אפילו תלמד לבקש בערבית בקלאווה, אבל היא כובשת אדנותית לכל דבר. והוא האשים את רון חולדאי בביצוע טיהור אתני של יפו. לפחות הוא היטיב להציג את האמת של הפורעים – שאין שום הבדל בין מה שעושה הגרעין התורני ביפו לבין מה שעושה רייטן, כי כל יהודי שמתנחל ביפו הוא קולוניאליסט.
* שינוי פרדיגמה – אורי משגב ("הארץ") מלין "שאחרי 15 שנות ירי מהרצועה ו-13 שנות מבצעי דז'ה-וו איש לא קם, דופק על השולחן וצועק שהגיע הזמן להחליף את כל הפרדיגמה." לפני 15 שנים דווקא החלפנו פרדיגמה. מסרנו את כל הרצועה (שמרובה – עזה והערים, נסוגונו כבר ב-1994) ועקרנו את כל יישובינו כדי שלא תהיה להם עוד עילה לתקוף אותנו. יכול להיות שבאמת צריך לשנות פרדיגמה, אבל בטח לא למה שמשגב מתכוון. כוונתי לכך שאם יהיה סבב נוסף, הוא צריך להיות "חומת מגן" 2.
* ילדים הם ילדים – למעלה מ-3,000 בתים נהרסו בהתפרצות הר הגעש נייראגונגו בקונגו בשבוע שעבר. עשרות אלפי בני אדם, רבים מהם ילדים, נמלטו והפכו לפליטים. לקראת התפרצות הר געש נוספת שצפויה לקרות בכל יום, ממשלת קונגו קראה לכל תושבי העיר גומה והאזורים סביבה לפנות את בתיהם ולהסתלק במהרה. האו"ם הזהיר כי כ-400 אלף בני אדם ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, מהם כ-280 אלף ילדים, עלולים למצוא את עצמם ללא קורת גג ולהזדקק להגנה. ולא רק בקונגו. מיליוני ילדים רעבים מצויים בארצות אפריקה ובעולם השלישי בכלל. התמונות של ילדים עם בטן נפוחה מרעב אינן תמונות ארכיון ישנות. אלו תמונות אקטואליות, המתארות את המציאות העגומה בימינו אלה. ולמה להרחיק נדוד לאפריקה. אם נפנה מבט לשכנתנו מצפון, המתבוססת כבר למעלה מעשר שנים במלחמת אזרחים קשה ועקובה מדם, שגבתה חייהם של מאות אלפים, קרוב למיליון איש, ניווכח שמיליוני ילדים סוריים, בסוריה עצמה או במחנות הפליטים מחוצה לה, נמצאים במצוקה נוראה.
גימנסיה הרצליה בת"א לא טרחה למעשי סולידריות כלשהם עם הילדים האומללים הללו. אולם בית הספר רתם את הילדים, המורים וההורים למבצע התרמה של מזון ומצרכים אחרים למען הילדים שנפגעו ברצועת עזה! – מנהל הגימנסיה ד"ר זאב דגני, שהתארח אצל ליאת רגב ברשת ב' אמר שאין זו פעולה פוליטית אלא הומניטרית. המסר שלו הוא שמעבר לפוליטיקה ולמלחמות, ילדים הם ילדים וצריך להוציא אותם מהמשוואה של המלחמות.
אם ילדים הם ילדים, מדוע בית הספר לא עשה דבר למען הילדים האומללים בקונגו או בסוריה, ופתאום הוא נרתם למען הילדים בעזה? לא פוליטי? זאב דגני הוא איש שמאל רדיקלי, הרותם את בית הספר לקידום עמדותיו הרדיקליות. הוא מסרב לאפשר כניסת קציני צה"ל לבית הספר להסברה לקראת הגיוס לצה"ל ולהכנה לצה"ל. לעומת זאת הוא מזמין לבית הספר את פעילי "שוברים שתיקה" להפצת השקרים והעלילות שלהם ולהסתת התלמידים נגד מדינת ישראל וצה"ל. אין שום דבר תמים ו"לא פוליטי" במבצע ההומניטרי. מטרת המבצע היא ליצור אצל התלמידים את התחושה שאנחנו אשמים בסבלם של אותם הילדים ולכן אנחנו צריכים להזדהות אתם ולפצות אותם על העוול שאנו עושים להם. קשה לצאת נגד גילוי יפה של סולידריות אנושית, אבל נכון לקרוע את המסכה התמימה מעל הפעולה החתרנית של דגני.
* הפיל האנטישמי בחדר הדמוקרטי – הנשיא ביידן נשא דברים נחרצים וחריפים בגנות גל האנטישמיות הפוקד את ארה"ב. היה זה נאום חשוב של מנהיג אומה דמוקרטית, שזוועה גזענית מתחוללת בתוכה והוא מוקיע אותה נחרצות.
אולם ביידן התעלם מהפיל שבחדר: מן העובדה שמוקד ההסתה הזאת היא בתוך מפלגתו, באגף ה"פרוגרסיבי" הרדיקלי של המפלגה הדמוקרטית. האגף הזה הוא אגף יריב לביידן והדבר בא לידי ביטוי בעיקר בגינוי לתמיכתו של ביידן בישראל ובזכותה להגנה עצמית במבצע "שומר החומות". מן הראוי היה, שבנאומו נגד האנטישמיות יסיר ביידן את הכפפות ויוקיע את האגף הזה במפלגתו, אך הוא העדיף להתחמק מעימות, לחסוך מעצמו את המתקפות שהיה מעורר. הוא העדיף את השקט התעשייתי במפלגתו. בכך הוא לא נהג באומץ מנהיגותי.
חברות הקונגרס מטעם המפלגה הדמוקרטית רשידה טליב ואלכסנדריה אוקסיו-קורטז, המועמד לנשיאות מול ביידן, היהודי חסר החוליות ברני סנדרס וחבר מרעיהם – הם מקור ההסתה הברוטלית והאנטישמית נגד ישראל, שהלהיטה את היצרים, הוציאה את האספסוף לרחובות להפגנות של תמיכה בחמאס ובמתקפת הרקטות על ישראל ושנאה נגד ישראל והיהודים ולמתקפות האנטישמיות החמורות. נאומו של ביידן בגנות האנטישמיות חשוב, אך כל עוד הוא אינו מצביע על המסיתים ואינו מוקיע אותם, הוא טרם אזר אומץ למלחמה אמיתית באנטישמיות.
* מתי פוקעת הדוגמה האישית – אחד ההישגים הגדולים ביותר של כחלון כשר האוצר היה חוק הגבלת שכר בכירי הבנקים. היה זה הישג חברתי ויותר מכך כלכלי גדול; התגוננות של החברה והכלכלה בישראל מפני הגרידיות המושחתת של הקרטל הגדול במדינה, קרטל הבנקים.
והנה, בדיוק שנה מסיום תפקידו, מונה כחלון ליו"ר חברת המימון החוץ-בנקאית יונט, בשכר של 112,000 שקל בחודש + "בונוס" מובטח כשל 800,000 שקל בשנה (מה משמעות הבונוס אם הוא מובטח מראש בחוזה ולא קשור לתוצאות?) ואופציות בשווי של 6.1 מל שקל פרושות לאורך חמש שנים. כל זאת, על משרה של 80%.
יש לציין שהתנאים שיקבל כחלון אינם עבירה על החוק, כיוון שהחוק נוגע לבנקים בלבד, והוא אינו יו"ר של בנק. אבל החוק נועד להיאבק בדיוק בחזיריות הזאת של תנאי ההעסקה של כחלון. יתר על כן, אחת המלחמות הצודקות שניהל כחלון היתה נגד הריבית הרצחנית של הבנקים, והנה הוא יו"ר ארגון הגובה ריבית רצחנית אף יותר. וסביר להניח שהסיבה העיקרית להעסקתו ולנכונות לשלם לו שכר ותנאים כאלה, היא, במידה רבה, קשריו כשר האוצר לשעבר.
כיוון שהיום כחלון הוא אדם פרטי ואין בהעסקתו עבירה על החוק, למה יש להלין עליו? כאן נשאלת שאלה כללית, החורגת מהמקרה הספציפי של כחלון, והיא מתי פגה הציפיה ממנהיגים לדוגמה אישית? האם ביום שבו הם פרשו מתפקידם הציבורי, הם פרשו מחובת הדוגמה האישית?
בעיניי, דוגמה אישית של מנהיג צריכה להיות לצמיתות. כאשר שר אוצר לשעבר פוגע בכלכלת המדינה בהתנהלותו הכלכלית הפרטית, הוא פוגע באמון הציבור במערכת, במנהיגים הפוליטיים ובמנהיגים המקצועיים (מה שמכונה בעגה הביביסטית "פקידים") ויוצר תודעה על פיה אין משמעות לתביעות שלהם כמנהיגים, שאינן אלא פוזיציה שתחלוף ברגע שיחליפו תפקיד. אובדן האמון במערכת, שגם כך האמון בה ירוד, היא מתכון לאנרכיה.
נכון שבעידן נתניהו נשמע מגוחך לדבר במושגים של דוגמה אישית, אך דעתי הפוכה – דווקא בעידן נתניהו, על הציבור להיאבק ביתר שאת על הערכים הציבוריים, ולא להסכין עם ריסוק כל הנורמות.
גילוי נאות – בבחירות 2015 בחרתי בכולנו בהנהגת כחלון. גם היום אני חושב שהיתה זו הבחירה הנכונה במצב הנתון. מול ההקצנה בין המחנות שהתבצרו כל מחנה תחת אותה סיסמה "הם או אנחנו" כחלון בא עם המסר: כולנו. יותר משתמכתי בו, תמכתי באלטרנטיבה שהוא הציג מול האחרים. בחרתי בו, כי ידעתי שהוא יצטרף לכל ממשלה שתבחר, בין אם תהיה זו ממשלת נתניהו או ממשלת הרצוג, ויהיה הגורם המאזן והממלכתי מול ההקצנה של המחנות. ובכך הוא לא איכזב. הוא הציל את הדמוקרטיה הישראלית כאשר סיכל כמה מן המזימות הביביסטיות המסוכנות ביותר, כמו ריסוק השידור הציבורי, העמדתו של נתניהו מעל החוק ("החוק הצרפתי"), החוק לביטול למעשה של בג"ץ (פסקת ההתגברות הרדיקלית ברוב האוטומטי של ראש הממשלה) ועוד. בכך חשתי שקיבלתי תמורה הוגנת בעד האגרה ששילמתי בקלפי. אך דווקא בשל תמיכתי בכחלון, אני חש נבגד ומרומה לנוכח תנאי העסקתו החזיריים.
* אפשר לחתוך את המתח בסכין – כססתי את ציפורניי ממתח. מי ינצח בבחירות בסוריה? אחרי שהגיעו קולות הימאים רווח לי. אסד שוב ניצח. כנראה שלא יהיה סיבוב שני.
* אילת מזר – הלכה לעולמה בטרם עת, בגיל 64, אילת מזר, ארכיאולוגית דגולה, מגדולי אוהביה, חוקריה וחופריה של ירושלים. אילת מזר נולדה אל הארכיאולוגיה, כנכדתו של הארכיאולוג וחוקר המקרא בנימין מזר, שהיה נשיא האוניברסיטה העברית.
מזר אחראית לכמה מהתגליות החשובות ביותר בחקר ירושלים – היא חשפה את מבנה האבן הגדול בעיר דוד, מתקופת ממלכת דוד, שאותו זיהתה כארמונו של דוד המלך (זיהוי שנוי במחלוקת בקרב הארכיאולוגים). היא מצאה בעיר דוד שלוש חותמות של דמויות מקראיות: יהוכל בן שלמיהו, שר בממלכת יהודה בימי צדקיהו, סמוך לחורבן בית ראשון, גדליהו בן פשחור, מאויביו של הנביא ירמיהו והחשוב מכל – חותמו של המלך צדקיהו, החותם היחיד שהתגלה עד כה, השייך לְמלך. היא גילתה גם חלקים מהחומה והמגדל שנבנו בימי נחמיה וחלקים מהחומה שנבנתה בימי שלמה. מזר פרסמה שלושה ספרים על חפירותיה בירושלים ומאמרים רבים בנושא וכן על חפירותיה באכזיב.
לצד עבודתה המחקרית עסקה אילת מזר גם בפעילות ציבורית. היא היתה בין מייסדי הוועד הציבורי למניעת הרס העתיקות בהר הבית, שמורכב מאישי ציבור ורוח מכל רחבי הקשת הפוליטית ופועל להגנה על עתיקות הר הבית שהווקף המוסלמי פועל בשיטתיות להריסתם, בניסיון למחוק את הממצאים המאוששים את היות הר הבית מקום המקדש. בין החברים בוועד היו נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר, מבקרת המדינה השופטת מרים בן פורת, המשורר חיים גורי, הסופרים יזהר סמילנסקי ו-א.ב. יהושע, הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון ואלופים ובהם גיורא אילנד, עמוס ידלין, צביקה זמיר ויצחק חופי וכמובן ארכיאולוגים רבים ובהם מזר, שהיתה מהפעילים ביותר בוועד ומדובריו הראשיים.
מזר כיהנה כיו"ר מועצת רשות הטבע והגנים.
היא השמיעה קול צלול וברור בפולמוס התנ"ך בין הארכיאולוגים והיתה מהבולטים באסכולה הרואה בתנ"ך מקור אמין למחקר הארכיאולוגי וההיסטורי. יהי זכרה ברוך!
* פטור מצינון – מליאת המועצה האזורית גולן החליטה פה אחד לפטור אותי מחובת צינון של שנה וחצי מהתפטרותי מהמליאה, כדי שאוכל לגשת למכרז על ניהול קהילת רמת טראמפ. ההחלטה דורשת את אישור שר הפנים.
* ביד הלשון: יאללה בלגן – למרבה הצער, גם השנה השיר הישראלי לאירוויזיון לא היה בשפתנו. עלה התאנה היה ביטוי הסלנג הישראלי ששולב בו, הקריאה: יאללה בלגן.
הביטוי הוא ישראלי, מעין קריאת עידוד להשתולל, אך הוא מורכב משתי מילים לא עבריות. יאללה, שמשמעותה בסלנג העברי היא קריאת זירוז, היא מילה ערבית שהנה קיצור של יה-אללה.
בלגן, אחת ממילות הסלנג הוותיקות ביותר בשפה, משמעותה – אי סדר. מקורה הוא פרסי – צמד המילים bala chane – פירושו מרפסת ומכאן – בלקון (המוכר מהגששית: "הבלקון של הגזוזטרה של המרפסת"). המילה הפרסית הזאת התגלגלה לארצות ולשפות שונות, ובהן טורקית, השפות הסלביות ובהן הרוסית. ברוסית משמעותה – מחסן מעץ.
רוביק רוזנטל מסביר: "במחסנים כאלה הציגו הרוסים מאז המאה ה-18 הצגות קומדיה דל ארטה איתן סבבו בכפרים, וגם הן זכו לשם 'בלגן', בעקבות האכסניה. מכאן הושאלה המלה לציון עניין עליז, צבעוני ונעדר סדר. כך נדדה למתווכת היהודייה הפעלתנית, יידיש, ומכאן עשתה עלייה, והגיעה לארצנו, ארץ הבלגן."
אורי הייטנר
* לא חותמת כשרות – הניסיון של גוש השינוי ללכת בעקבות נתניהו ולהקים קואליציה בתמיכת רע"ם הוא שגיאה חמורה. ראשי גוש השינוי מבינים שפרעות הערבים מחייבות החזרת הריבונות הישראלית באזורים האקס-טריטוריאליים בגליל ובנגב ובערים המעורבות. החזרת הריבונות מחייבת פעולה קשה וממושכת. איך הם יעשו זאת כממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברע"ם, שגינתה את מבצע "חוק וסדר" למעצר פורעים ושמנהיגה השתתף ונאם בכנס הזדהות עם סגן מנהיג הפלג הצפוני השייח' כמאל חטיב, שנעצר בשל ההסתה לפרעות? העובדה שנתניהו ניסה להקים אתם קואליציה אינה מכשירה אותם.
* שתי אפשרויות גרועות – נפתלי בנט ניהל שני משאים ומתנים מקבילים; האחד להקמת ממשלת נתניהו בתמיכת רע"ם והשני להקמת ממשלת השינוי בתמיכת רע"ם. שתי האפשרויות גרועות. יש להקים ממשלת אחדות רחבה ורוטציונית, שנציג גוש השינוי יכהן כראש הממשלה בשנתיים הראשונות (כי אחרת הרוטציה תיגנב).
* ליגה אחרת – לא אחת כתבתי שכל אדם נורמטיבי, פטריוט ועם שמץ אחריות לאומית, לו היה במקום נתניהו, והיה מבין שהוא תוקע את מדינת ישראל וחוסם בפניה את האפשרות להקמת ממשלה יציבה, היה סר מדרכה של המדינה ומדרכה של מפלגתו ומאפשר הקמת הממשלה.
אבל לא רק אדם נורמטיבי. כל מנהיג אחר, גם אם היה נרקיסיסט ברמה חולנית ובעל אגו מטורף, לא היה מגיע לרמת הטירוף של נתניהו; לתאוות השלטון האובססיבית וחסרת הרסן והגבולות של נתניהו, והיה זז. כן, חסידיו השוטים צודקים – נתניהו הוא ליגה אחרת.
* עצם בגרון – אם ביום אחד לפיד, גנץ, בנט, סער, מיכאלי, ליברמן, עבאס, דרעי, גפני, עודה, סמוטריץ' והורביץ יפנו את מקומם – זה לא ישפיע כהוא זה על היכולת להקים ממשלה בישראל. לעומת זאת, אם נתניהו ישחרר ויזוז, בתוך 24 שעות תקום ממשלה חזקה, רחבה ויציבה לארבע שנים. הראשון שיודע זאת הוא נתניהו. אבל מה אכפת לו?
* חמוצים – ככל שנדמה שעומדת לקום ממשלת השינוי, נותנים לנו הביביסטים הצגת תכלית מה זה באמת חמוצים.
* די - ב-29 במאי 1996, לפני 25 שנה, נתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה.
די, שחרר!
גילוי נאות – באותן בחירות הצבעתי בעדו לראשות הממשלה, לצד בחירה בדרך השלישית לכנסת. בנתונים של אותן בחירות, זו היתה ההצבעה הנכונה.
* איך היו נוהגים המועמדים האחרים – בעקבות ביקורת שמתחתי על מדיניות ההבלגה וההכלה של נתניהו כלפי טרור ההצתות ו"טיפטופי" הרקטות על הנגב המערבי, שדירדרה אותנו למתקפת הרקטות הגדולה בשבועיים האחרונים, נשאלתי – האם אני בטוח שראש ממשלה אחר היה נוהג אחרת? האם אני משוכנע שלפיד / גנץ / סער / בנט לא היו מבליגים?
תשובתי הכנה היא שאיני יודע איך היה נוהג מנהיג אחר. אבל אני יודע איך נהג נתניהו. מדיניות ה"הכלה" שלו התפרשה כחולשה, שחקה את ההרתעה והזמינה תוקפנות. ומי אם לא נתניהו עצמו הודה שהיתה זו מדיניות כושלת? הרי אם הוא הודיע שמעתה תשתנה המשוואה מול עזה, פירוש הדבר שהמשוואה הקודמת היתה גרועה ויש להחליפה.
דבריי אינם חכמה שלאחר מעשה. אני טוען זאת בעקביות מאז מרץ 2018, כאשר חמאס הפר את השקט עליו שמר במשך 3.5 שנים לאחר "צוק איתן", בצעדות השיבה ובטרור ההצתות.
האם אני משוכנע שהמועמדים האחרים לראשות הממשלה היו נוהגים אחרת? איני משוכנע, אבל אני מאמין שכן.
* עמוד הקלון – "הארץ" עיצב את עמוד השער שלו כעמוד אבל על הילדים הפלשתינאים שנהרגו במבצע "שומר החומות", עם תמונותיהם, שמותיהם וסיפוריהם. המסר הוא ברור – היה זה מבצע של רצח ילדים פלשתינאים בידי חיל האוויר הישראלי. אין עוד מדינה בעולם שעיתוניה אבלים על אבדות האוייב. אבל כאן מדובר בדבר חמור הרבה יותר: בעיוות מוסרי חולני.
מה היה כאן? חמאס תקף את ישראל בארבעת אלפים ושלוש מאות רקטות שכוונו בכוונת מכוון לעבר אוכלוסייה אזרחית ישראלית, מתוך רצון להביא להרג של אלפי אזרחים וילדים ישראלים. סליחה שיש לנו כיפת ברזל שמנעה מהאוייב לממש את זממו. חמאס ביצע כאן פשע כפול נגד האנושות – גם מתקפה מכוונת על אזרחים ישראלים וגם ירי רקטות מתוך אוכלוסייה אזרחית, מתוך כוונה להשתמש בילדים ובאזרחים כמגן אנושי וכבשר תותחים לתעמולת זוועה נגד ישראל, כמו זו של השוקניה.
לעומת זאת, צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בתולדות הצבאות בעולם. הדבר הגיע לשיא במבצע הזה, שבו, בזכות היכולות הטכנולוגיות המתקדמות, המבצע היה כירורגי יותר מתמיד. מעולם, באף פעולה צבאית של צבא כלשהו שנלחם בשטח בנוי, אחוז ההרוגים הבלתי מעורבים לא היה נמוך כל כך. ונכון, כואב על כל ילד שנהרג, בין אם כתוצאה מרקטות שנורו לישראל ונחתו ברצועה (אחת מ-680 רקטות כאלו נחתה בגן ילדים והרגה ילדים פלשתינאים שהם חלק מהשמות המוצגים בעמוד הקלון של "הארץ") – או כנזק אגבי של התקפות חיל האוויר. אבל מלוא האשמה על מותו של כל ילד כזה – היא על חמאס. מטרת תעמולת הזוועה הזאת היא לגרום לישראל לא להגן על אזרחיה מפני התקפות הטרור. "הארץ" הולך בדרכו של הלורד האו-האו במלחמת העולם השנייה, והופך שופר תעמולה של האוייב; מכשיר תעמולה אנטי ישראלית שקרית בשירותו של ארגון טרור ברברי.
* ילד אסור ילד מותר – התירוץ להצדקת עמוד הקלון של "הארץ" הוא שמעבר לפוליטיקה ולמלחמות יש לגלות אמפתיה לילדים שנהרגו, באשר הם ילדים. אבל עמוד הקלון היה תרגום של כתבה (אנטישמית, יש לציין) ב"ניו-יורק טיימס", אך בכתבה הזו הוזכרו גם שני הילדים הישראלים שנרצחו ואילו ב"הארץ" הם הושמטו. התירוץ היה שכבר נכתב על הילדים הישראלים, אז מה הטעם לכתוב עליהם שוב? וואלה, אמפתיה בהגלמותה.
אבל כשעמוס שוקן, המו"ל של "הארץ", התראיין לערוץ 13, שאל אותו המראיין למה "הארץ" לא העמיד בכותרת הראשית שלו את רצח התינוקת שלהבת פס בחברון או את רצח ילדי משפחת פוגל באיתמר? תשובתו האמפתית של שוקן מדהימה. "כי במדינה מתוקנת הרווחה היתה מפנה את כל הילדים שההורים שלהם הציבו אותם במקומות האלה."
איזה איש רשע ומכוער נפש. המסר שלו הוא ילד-אסור, ילד-מותר. יש ילד שמותר לרצוח אותו: ישראלי יהודי שחי ביהודה ושומרון או בגוש קטיף. לעומת זאת אסור לישראל להגן על עצמה כדי לא לפגוע בטעות בילדים המשמשים מגן אנושי לטרוריסטים רצחניים. אני מבין שמדינה מתוקנת, אליבא דשוקן, צריכה לעקור מאות אלפי ילדים יהודים מהוריהם שחיים ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים.
אגב, ישראל כבר גירשה את כל הילדים היהודים, הוריהם וסביהם מגוש קטיף. ובתגובה הקימו הפלשתינאים על חורבות יישובינו בסיסי טרור שמהם משוגרים רקטות לעבר הנגב המערבי, אשקלון, אשדוד, ת"א, ירושלים, באר שבע, מודיעין ונתניה. במדינה מתוקנת, הרווחה היתה צריכה להוציא את כל הילדים מן המקומות האלה מידי הוריהם המטורפים שהתיישבו בהם.
* ומה עוד הציעו לנו בשוקניה? – פשקוויל תמיכה מובהק בחמאס והערצה למנהיגיו הצודקים והגיבורים סינואר ודף, מאת גדעון לוי. סינואר הוא נלסון מנדלה בניגוד לפושעי המלחמה הממוגנים נתניהו וגנץ וכמובן טייסי חיל האוויר הרוצחים. הם מנהיגים "צבא יחפנים" אמיץ מול מכונת המלחמה של המעצמה האזורית. והם צודקים, כי הם נולדו במחנות פליטים אליהם גורשו בידי הציונים הוריהם ממג'דל (מה שהציונים מכנים אשקלון) וכוכבא (כפר סמוך לאשקלון) וכו' וכו' וכו'.
ורון חכלילי השתלח בח"כ רייטן שמכוניותיה הוצתו בידי אספסוף פורעים ערבי, על כך שהיא מתנחלת כובשת ביפו. הוא הסביר שאין שום הבדל מהותי בינה לבין לה-פמיליה, חוץ מזה שהיא אשכנזייה נחמדה שמדברת לשווא על דו-קיום ואולי אפילו תלמד לבקש בערבית בקלאווה, אבל היא כובשת אדנותית לכל דבר. והוא האשים את רון חולדאי בביצוע טיהור אתני של יפו. לפחות הוא היטיב להציג את האמת של הפורעים – שאין שום הבדל בין מה שעושה הגרעין התורני ביפו לבין מה שעושה רייטן, כי כל יהודי שמתנחל ביפו הוא קולוניאליסט.
* שינוי פרדיגמה – אורי משגב ("הארץ") מלין "שאחרי 15 שנות ירי מהרצועה ו-13 שנות מבצעי דז'ה-וו איש לא קם, דופק על השולחן וצועק שהגיע הזמן להחליף את כל הפרדיגמה." לפני 15 שנים דווקא החלפנו פרדיגמה. מסרנו את כל הרצועה (שמרובה – עזה והערים, נסוגונו כבר ב-1994) ועקרנו את כל יישובינו כדי שלא תהיה להם עוד עילה לתקוף אותנו. יכול להיות שבאמת צריך לשנות פרדיגמה, אבל בטח לא למה שמשגב מתכוון. כוונתי לכך שאם יהיה סבב נוסף, הוא צריך להיות "חומת מגן" 2.
* ילדים הם ילדים – למעלה מ-3,000 בתים נהרסו בהתפרצות הר הגעש נייראגונגו בקונגו בשבוע שעבר. עשרות אלפי בני אדם, רבים מהם ילדים, נמלטו והפכו לפליטים. לקראת התפרצות הר געש נוספת שצפויה לקרות בכל יום, ממשלת קונגו קראה לכל תושבי העיר גומה והאזורים סביבה לפנות את בתיהם ולהסתלק במהרה. האו"ם הזהיר כי כ-400 אלף בני אדם ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, מהם כ-280 אלף ילדים, עלולים למצוא את עצמם ללא קורת גג ולהזדקק להגנה. ולא רק בקונגו. מיליוני ילדים רעבים מצויים בארצות אפריקה ובעולם השלישי בכלל. התמונות של ילדים עם בטן נפוחה מרעב אינן תמונות ארכיון ישנות. אלו תמונות אקטואליות, המתארות את המציאות העגומה בימינו אלה. ולמה להרחיק נדוד לאפריקה. אם נפנה מבט לשכנתנו מצפון, המתבוססת כבר למעלה מעשר שנים במלחמת אזרחים קשה ועקובה מדם, שגבתה חייהם של מאות אלפים, קרוב למיליון איש, ניווכח שמיליוני ילדים סוריים, בסוריה עצמה או במחנות הפליטים מחוצה לה, נמצאים במצוקה נוראה.
גימנסיה הרצליה בת"א לא טרחה למעשי סולידריות כלשהם עם הילדים האומללים הללו. אולם בית הספר רתם את הילדים, המורים וההורים למבצע התרמה של מזון ומצרכים אחרים למען הילדים שנפגעו ברצועת עזה! – מנהל הגימנסיה ד"ר זאב דגני, שהתארח אצל ליאת רגב ברשת ב' אמר שאין זו פעולה פוליטית אלא הומניטרית. המסר שלו הוא שמעבר לפוליטיקה ולמלחמות, ילדים הם ילדים וצריך להוציא אותם מהמשוואה של המלחמות.
אם ילדים הם ילדים, מדוע בית הספר לא עשה דבר למען הילדים האומללים בקונגו או בסוריה, ופתאום הוא נרתם למען הילדים בעזה? לא פוליטי? זאב דגני הוא איש שמאל רדיקלי, הרותם את בית הספר לקידום עמדותיו הרדיקליות. הוא מסרב לאפשר כניסת קציני צה"ל לבית הספר להסברה לקראת הגיוס לצה"ל ולהכנה לצה"ל. לעומת זאת הוא מזמין לבית הספר את פעילי "שוברים שתיקה" להפצת השקרים והעלילות שלהם ולהסתת התלמידים נגד מדינת ישראל וצה"ל. אין שום דבר תמים ו"לא פוליטי" במבצע ההומניטרי. מטרת המבצע היא ליצור אצל התלמידים את התחושה שאנחנו אשמים בסבלם של אותם הילדים ולכן אנחנו צריכים להזדהות אתם ולפצות אותם על העוול שאנו עושים להם. קשה לצאת נגד גילוי יפה של סולידריות אנושית, אבל נכון לקרוע את המסכה התמימה מעל הפעולה החתרנית של דגני.
* הפיל האנטישמי בחדר הדמוקרטי – הנשיא ביידן נשא דברים נחרצים וחריפים בגנות גל האנטישמיות הפוקד את ארה"ב. היה זה נאום חשוב של מנהיג אומה דמוקרטית, שזוועה גזענית מתחוללת בתוכה והוא מוקיע אותה נחרצות.
אולם ביידן התעלם מהפיל שבחדר: מן העובדה שמוקד ההסתה הזאת היא בתוך מפלגתו, באגף ה"פרוגרסיבי" הרדיקלי של המפלגה הדמוקרטית. האגף הזה הוא אגף יריב לביידן והדבר בא לידי ביטוי בעיקר בגינוי לתמיכתו של ביידן בישראל ובזכותה להגנה עצמית במבצע "שומר החומות". מן הראוי היה, שבנאומו נגד האנטישמיות יסיר ביידן את הכפפות ויוקיע את האגף הזה במפלגתו, אך הוא העדיף להתחמק מעימות, לחסוך מעצמו את המתקפות שהיה מעורר. הוא העדיף את השקט התעשייתי במפלגתו. בכך הוא לא נהג באומץ מנהיגותי.
חברות הקונגרס מטעם המפלגה הדמוקרטית רשידה טליב ואלכסנדריה אוקסיו-קורטז, המועמד לנשיאות מול ביידן, היהודי חסר החוליות ברני סנדרס וחבר מרעיהם – הם מקור ההסתה הברוטלית והאנטישמית נגד ישראל, שהלהיטה את היצרים, הוציאה את האספסוף לרחובות להפגנות של תמיכה בחמאס ובמתקפת הרקטות על ישראל ושנאה נגד ישראל והיהודים ולמתקפות האנטישמיות החמורות. נאומו של ביידן בגנות האנטישמיות חשוב, אך כל עוד הוא אינו מצביע על המסיתים ואינו מוקיע אותם, הוא טרם אזר אומץ למלחמה אמיתית באנטישמיות.
* מתי פוקעת הדוגמה האישית – אחד ההישגים הגדולים ביותר של כחלון כשר האוצר היה חוק הגבלת שכר בכירי הבנקים. היה זה הישג חברתי ויותר מכך כלכלי גדול; התגוננות של החברה והכלכלה בישראל מפני הגרידיות המושחתת של הקרטל הגדול במדינה, קרטל הבנקים.
והנה, בדיוק שנה מסיום תפקידו, מונה כחלון ליו"ר חברת המימון החוץ-בנקאית יונט, בשכר של 112,000 שקל בחודש + "בונוס" מובטח כשל 800,000 שקל בשנה (מה משמעות הבונוס אם הוא מובטח מראש בחוזה ולא קשור לתוצאות?) ואופציות בשווי של 6.1 מל שקל פרושות לאורך חמש שנים. כל זאת, על משרה של 80%.
יש לציין שהתנאים שיקבל כחלון אינם עבירה על החוק, כיוון שהחוק נוגע לבנקים בלבד, והוא אינו יו"ר של בנק. אבל החוק נועד להיאבק בדיוק בחזיריות הזאת של תנאי ההעסקה של כחלון. יתר על כן, אחת המלחמות הצודקות שניהל כחלון היתה נגד הריבית הרצחנית של הבנקים, והנה הוא יו"ר ארגון הגובה ריבית רצחנית אף יותר. וסביר להניח שהסיבה העיקרית להעסקתו ולנכונות לשלם לו שכר ותנאים כאלה, היא, במידה רבה, קשריו כשר האוצר לשעבר.
כיוון שהיום כחלון הוא אדם פרטי ואין בהעסקתו עבירה על החוק, למה יש להלין עליו? כאן נשאלת שאלה כללית, החורגת מהמקרה הספציפי של כחלון, והיא מתי פגה הציפיה ממנהיגים לדוגמה אישית? האם ביום שבו הם פרשו מתפקידם הציבורי, הם פרשו מחובת הדוגמה האישית?
בעיניי, דוגמה אישית של מנהיג צריכה להיות לצמיתות. כאשר שר אוצר לשעבר פוגע בכלכלת המדינה בהתנהלותו הכלכלית הפרטית, הוא פוגע באמון הציבור במערכת, במנהיגים הפוליטיים ובמנהיגים המקצועיים (מה שמכונה בעגה הביביסטית "פקידים") ויוצר תודעה על פיה אין משמעות לתביעות שלהם כמנהיגים, שאינן אלא פוזיציה שתחלוף ברגע שיחליפו תפקיד. אובדן האמון במערכת, שגם כך האמון בה ירוד, היא מתכון לאנרכיה.
נכון שבעידן נתניהו נשמע מגוחך לדבר במושגים של דוגמה אישית, אך דעתי הפוכה – דווקא בעידן נתניהו, על הציבור להיאבק ביתר שאת על הערכים הציבוריים, ולא להסכין עם ריסוק כל הנורמות.
גילוי נאות – בבחירות 2015 בחרתי בכולנו בהנהגת כחלון. גם היום אני חושב שהיתה זו הבחירה הנכונה במצב הנתון. מול ההקצנה בין המחנות שהתבצרו כל מחנה תחת אותה סיסמה "הם או אנחנו" כחלון בא עם המסר: כולנו. יותר משתמכתי בו, תמכתי באלטרנטיבה שהוא הציג מול האחרים. בחרתי בו, כי ידעתי שהוא יצטרף לכל ממשלה שתבחר, בין אם תהיה זו ממשלת נתניהו או ממשלת הרצוג, ויהיה הגורם המאזן והממלכתי מול ההקצנה של המחנות. ובכך הוא לא איכזב. הוא הציל את הדמוקרטיה הישראלית כאשר סיכל כמה מן המזימות הביביסטיות המסוכנות ביותר, כמו ריסוק השידור הציבורי, העמדתו של נתניהו מעל החוק ("החוק הצרפתי"), החוק לביטול למעשה של בג"ץ (פסקת ההתגברות הרדיקלית ברוב האוטומטי של ראש הממשלה) ועוד. בכך חשתי שקיבלתי תמורה הוגנת בעד האגרה ששילמתי בקלפי. אך דווקא בשל תמיכתי בכחלון, אני חש נבגד ומרומה לנוכח תנאי העסקתו החזיריים.
* אפשר לחתוך את המתח בסכין – כססתי את ציפורניי ממתח. מי ינצח בבחירות בסוריה? אחרי שהגיעו קולות הימאים רווח לי. אסד שוב ניצח. כנראה שלא יהיה סיבוב שני.
* אילת מזר – הלכה לעולמה בטרם עת, בגיל 64, אילת מזר, ארכיאולוגית דגולה, מגדולי אוהביה, חוקריה וחופריה של ירושלים. אילת מזר נולדה אל הארכיאולוגיה, כנכדתו של הארכיאולוג וחוקר המקרא בנימין מזר, שהיה נשיא האוניברסיטה העברית.
מזר אחראית לכמה מהתגליות החשובות ביותר בחקר ירושלים – היא חשפה את מבנה האבן הגדול בעיר דוד, מתקופת ממלכת דוד, שאותו זיהתה כארמונו של דוד המלך (זיהוי שנוי במחלוקת בקרב הארכיאולוגים). היא מצאה בעיר דוד שלוש חותמות של דמויות מקראיות: יהוכל בן שלמיהו, שר בממלכת יהודה בימי צדקיהו, סמוך לחורבן בית ראשון, גדליהו בן פשחור, מאויביו של הנביא ירמיהו והחשוב מכל – חותמו של המלך צדקיהו, החותם היחיד שהתגלה עד כה, השייך לְמלך. היא גילתה גם חלקים מהחומה והמגדל שנבנו בימי נחמיה וחלקים מהחומה שנבנתה בימי שלמה. מזר פרסמה שלושה ספרים על חפירותיה בירושלים ומאמרים רבים בנושא וכן על חפירותיה באכזיב.
לצד עבודתה המחקרית עסקה אילת מזר גם בפעילות ציבורית. היא היתה בין מייסדי הוועד הציבורי למניעת הרס העתיקות בהר הבית, שמורכב מאישי ציבור ורוח מכל רחבי הקשת הפוליטית ופועל להגנה על עתיקות הר הבית שהווקף המוסלמי פועל בשיטתיות להריסתם, בניסיון למחוק את הממצאים המאוששים את היות הר הבית מקום המקדש. בין החברים בוועד היו נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר, מבקרת המדינה השופטת מרים בן פורת, המשורר חיים גורי, הסופרים יזהר סמילנסקי ו-א.ב. יהושע, הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון ואלופים ובהם גיורא אילנד, עמוס ידלין, צביקה זמיר ויצחק חופי וכמובן ארכיאולוגים רבים ובהם מזר, שהיתה מהפעילים ביותר בוועד ומדובריו הראשיים.
מזר כיהנה כיו"ר מועצת רשות הטבע והגנים.
היא השמיעה קול צלול וברור בפולמוס התנ"ך בין הארכיאולוגים והיתה מהבולטים באסכולה הרואה בתנ"ך מקור אמין למחקר הארכיאולוגי וההיסטורי. יהי זכרה ברוך!
* פטור מצינון – מליאת המועצה האזורית גולן החליטה פה אחד לפטור אותי מחובת צינון של שנה וחצי מהתפטרותי מהמליאה, כדי שאוכל לגשת למכרז על ניהול קהילת רמת טראמפ. ההחלטה דורשת את אישור שר הפנים.
* ביד הלשון: יאללה בלגן – למרבה הצער, גם השנה השיר הישראלי לאירוויזיון לא היה בשפתנו. עלה התאנה היה ביטוי הסלנג הישראלי ששולב בו, הקריאה: יאללה בלגן.
הביטוי הוא ישראלי, מעין קריאת עידוד להשתולל, אך הוא מורכב משתי מילים לא עבריות. יאללה, שמשמעותה בסלנג העברי היא קריאת זירוז, היא מילה ערבית שהנה קיצור של יה-אללה.
בלגן, אחת ממילות הסלנג הוותיקות ביותר בשפה, משמעותה – אי סדר. מקורה הוא פרסי – צמד המילים bala chane – פירושו מרפסת ומכאן – בלקון (המוכר מהגששית: "הבלקון של הגזוזטרה של המרפסת"). המילה הפרסית הזאת התגלגלה לארצות ולשפות שונות, ובהן טורקית, השפות הסלביות ובהן הרוסית. ברוסית משמעותה – מחסן מעץ.
רוביק רוזנטל מסביר: "במחסנים כאלה הציגו הרוסים מאז המאה ה-18 הצגות קומדיה דל ארטה איתן סבבו בכפרים, וגם הן זכו לשם 'בלגן', בעקבות האכסניה. מכאן הושאלה המלה לציון עניין עליז, צבעוני ונעדר סדר. כך נדדה למתווכת היהודייה הפעלתנית, יידיש, ומכאן עשתה עלייה, והגיעה לארצנו, ארץ הבלגן."
אורי הייטנר
הרצל ובלפור חקק
80 שנה ל'פרהוד'
בימים 2-1 ביוני 1941 אירע ה'פרהוד' ביהודי בגדד. נרצחו שני האחים הבכורים של אימנו סעידה. נולדנו כתאומים שבע שנים לאחר הפרעות, והחכמים אמרו להורים השכולים שזה הפיצוי למתים: "שניים תמורת שניים." מאיתנו הוסתר הסוד עד גיל 29. מאז הפרהוד חלפו 80 שנה.
[הדפים של ה'פרהוּד' מדממים: שמונים שנה. נוסח מקוצר (הנוסח המלא מופיע באתר ניוז 1]
שמונים שנה חלפו מאז פרצו מאורעות ה'פרהוד' בעיר בגדד ושכנותיה (2021-1941). החותָם של הפוגרום הנורא ביהודים צָרוב בגחלי אש, ובמשפחה שלנו הפצע מדַמם עד היום.
פרעות בגולה לא מתאימות לישראלים
בהיסטוריה המשפחתית שלנו סופַּר הסיפור בַּמסתרים, במבטים, בשפה נסתרת של קודים שרק הם הבינו. המתח היה באוויר. לימים שאלנו, מדוע רצו להסתיר.
"הם לא רצו להעביר סיפור אפל מן העבר," הסביר לנו אבא. לא היה מקום לסיפור על פּרעות בארץ זרה, שם יהודים ניתנים למשיסה ורצח, ללא יכולת להגן על גורלם.
אנו נולדנו סמוך להכרזת העצמאות (1948), והיינו 'חיילים קטנים' במערכת חינוך, שביקשה לייצר דגם אחר, מערכת שטיפחה מיתוס חדש: 'הצבר המיתולוגי'.
הורינו קנו לנו 'חוברות עבודה' לחג העצמאות, קנו לנו הגדת חג לעצמאות שכתב אהרן מגד, הלבישו אותנו בחולצות עצמאות כל חג עצמאות.
המורים אמרו לנו: אתם כותבים את ספר התנ"ך הבא. הילדים של אז גדלו בידיעה, שהם כותבים עכשיו את דברי הימים ג'. העם חזר לארצו, להיות מחדש חלק מן ההיסטוריה.
כך התגלה לנו הסוד
ואז הגיע הספר שטלטל את כל הסמלים, הדפּים, ומחק את התחושה, שאנו ילדי תקומה...
בשנת 1977, בהיותנו בגיל 29, יצא לאור ספר בשם "גולים וגאולים", כרך ו'. הכותב לא היה היסטוריון, אלא גבאי של בית כנסת ברמלה, בשם אברהם תו'ינה. כותב הספר הלא ידוע נשלח להיות נושא הבשׂורה. הוא כתב רק עובדות שסופרו לו.
הוא היה מגלֶה הסודות.
לא היה די בזה. המצאנו סיפור דמיוני: יום אחד, חיפשנו בארגז הספרים, שנשאר לנו לאחר מותו של סבא יצחק. ראינו ליד מדף ספרי העצמאות, תיבה די נידחת, שמתוכה בּצבץ ספר בלוּי ומרופט, כרוך בעור בצבע חום-סגול, ועליו כתובה המילה "משפחה". השורות הכתובות היו דהויות, ולא ניתן היה לקרוא דבר. לא ידענו, אם צריך מנורה אולטרא-סגולית לחשוף את הכתוב כאן, כמו בגילוי של אותיות הכתובות בכתב בלתי נראה. הצילומים בַּספר היו מודבקים בין השורות, כאילו מצלמת פולארויד פלטה את הצילומים לשם, והם מתייבשים, עד שנדע מה מצולם שם. הדמיון השלים את מה שקראנו בספר "גולים וגאולים", כרך ו'. הספר 'גולים וגאולים' חשף דפים מְדממים: הכול קרה שבע שנים לפני שנולדנו: שנת 1941.
ספר עתיק, שהנהר שבו זז וחוצה את העיר
הספר הדמיוני נתן לנו אפשרות להיכנס אל המציאות של הפרהוד. חזרנו אל הארגז של סבא, אל אותו ספר מרופט וישן – "משפחה", שמתוכו בצבצו לפעמים תמונות בשחור לבן, שלפעמים הייתה בהן תנועה. חשנו לרגעים, שהתמונות בספר האגדי רוטטות, מתגלות ברְעדה בצבעים אמיתיים. הלב החסיר פעימה: התמונות אינן קפואות, הכול זז במראות שם. הרובד הנגלה שידר שיש משהו נסתר. עיני סבא שלנו באותה תמונה נראו כמו סרט ישן, דמעות כמו טפטפו בהן. והדפים גילו לנו נופים מארץ אחרת. ראינו תמונה תלת-ממדית בתוך הספר העתיק, ובה נגלתה עיר, שנהר חוצה אותה: נהר החידקל. חשנו את המשב. רוח באה מן החלון. היתה תחושה מפעימה, שהנהר זז, אדוות של גלים היו בנהר המופלא, ראינו ספינות חוצות אותו בשובל לבן.
ולא רק מראות, גם קולות, שָאון שטלטל את השָעון שהבּיט נדהם על הקיר. ומוזר, שמענו מתוך הספר קולות של מואזין. חיכינו, שהספר הבּלוי והמרופט ייתן לנו את התמונה האמיתית. האם יש אמת בַּספר הלא צפוי, שבא אלינו מפרוזדורי האגדה, מן הקסם?
כמשוררים, חיפשנו את האמת בַּספר האגדי.
בכל פעם שקראנו בספר המרופט, שהיה בארגז הסודי שהשאיר לנו סבא יצחק, חשנו תערובת של אופל ואור: הרגשנו כאלו התעוררנו מחלום. מה כאן אמת? מנין צצה האמת הזו? זה היה מסע מופלא, פריצה למקום לא מוכּר: שני קוראים נפעמים, ואנו ליד דפים,
וכה נורא: הנה זו כניסה לסֵפר שדפיו מחוקים. הם נחשפים אט אט. אנו כמו הולכים בִּשביל מוזר, וכל זה כמו עלילה. הקריאה הייתה דרך, שיש בה סכנות. היה חשש, שאם ניכנס אל הספר, שהמים זורמים בו, ויש בו קריאות של מואזין ושאגות של פורעים, אנו בסכנה. חשש בלב: אנו עלולים להיקָלע אל הפְּרעות מן העבר בעצמנו. ואולי להישאר שם...
המשא הכבד שעל כתפינו
מאז שהגיע אלינו הספר "גולים וגאולים" כרך ו' על הפרעות בבגדד ביוני 1941 (חג שבועות תש"א), היה המסופר בספר זה משא כבד על כתפינו. זה היה תרמיל, שכולו גחלים ואפר, ניתך מן העבר הגלותי אל ילדי התקומה החלוצים... חשנו הלם. כישראלים שגדלו על ערך התקומה והעצמאות, הכרנו עתה סיפור אחר. בכל כתיבתנו מאז, ניסינו להסיר מעלינו תוך כדי הכתיבה על הפרהוד את המשָא הכבד.
למרות מראהו התמים. הספר המרופט, היה נעים למגע. היה לו בוהַק שלא מן העולם הזה. כיצד זה נשא בתוכו כל כך הרבה אסונות?
לפעמים כשדפדפנו בו, היו מבהיקות בו תמונות, שהוקרנו עליו כמו במכונת סרטי קולנוע ישנה. רק בצלילה בין גלי הספר המסתורי המרופט, יכולנו באמת לחזור אחורה בזמן אל הימים של סבא יצחק וסבתא תופחה ברובע אל בַּתַו'ין בבגדד, משפחה מאושרת בימים ורודים, זמן תמים שאין בו פְּרעות ואין בו שאגות טֶבַח של פורעים. היה ברור לנו, שאלה דפים, שאי אפשר להימלט מהם. חזרנו מדי פעם לתצלומים בשחור-לבן בספרו התיעודי של אברהם תו'ינה. הכותב השקדן אסף מה שנותר במשפחה שלנו. פרט לפרט, חיבר עדויות, הוסיף תמונות: התצלום של סבא רבא חכם ציון חבשה, תצלום של סבא יצחק וסבתא תופחה חבשה לפני היותם הורים שכּולים. פנים תמימות לפני הסערה. והנה תצלום של סבא יצחק עם שני בניו, שלא ידעו שהם עתידים להירג בפרעות, תצלום פסטורלי של בתים יהודים על הנהר.
ולפתע תצלום מזעזע: פורעים אוחזים בידיהם חרבות ואקדחים. כל התצלומים נראו ישנים ודהויים. שני בניו של סבא, נורי ואברהם הופיעו בתצלומים ככוכבים יפים וזוהרים, שני סטודנטים באוניברסיטה של בגדד. עיניהם היו צופות אל עתיד שלא יהיה.
כשהתוודעה אלינו המציאות של הפרעות, היה קשה לשאת שאימא שלנו, סעידה, היא אחותם של המתים. הֵבַנו איזה זעזוע עבר עליה כנערה, כאשר שני אחיה הבכורים נרצחו. כיצד הטילו עליה כנערה ללכת לשוטט בחדרי-המתים לזהות את האחים האהובים שלה?
וכאן היה ההלם הקשה מכול: אברהם תו'ינה ציין לתומו, כאילו הוא כותב עובדה ברורה, מה היה גורל אימנו. היה כתוב שם, שלאחר הפרעות, חיתנה המשפחה את סעידה הצעירה. ניסינו להבין, למה לאחר אסון כה קשה, מחתנים את הבת, וראינו מתוך הדפים של ההיסטוריה ושל האגדה, את המשאלה הגדולה של המשפחה השבורה. הם קיוו, ששמחת חתונה משכּיחה את האבל. שאלנו בני משפחה, למה הסתירו מאתנו את הסבל הזה במשפחה, וכולם הדהדו משפט מוזר: "הזמנים היו חשוכים, אפלים, קשים... רצינו לשכוח אותם, ולא להנחיל אותם הלאה."
קשה עוד יותר היה לקרוא את דבריו של תו'ינה, שלאחר שחיתנו את הבת, שהפכה לבכורה עתה, סעידה, באה השמחה המיוחלת: היא ילדה תאומים.
וכאן שבו שליחי האמונה לרפא את הכול: החכמים באו ואמרו להורים השכולים: "שבע שנים התאבּלתם. תמו שנות האֵבל. יש לכם פיצוי: קיבלתם שניים תמורת שניים."
צופים אל עתיד שלא יהיה
המשפטים האלה העבירו בנו צמרמורת, כי הֵבַנו, שאיננו נושאים עלינו עוד את חולצת העצמאות בלבד. מעל חולצה זוהרת זו, הוטלה עלינו האדרת הכבדה של הגורל היהודי לדורותיו.
דפדפנו מדי פעם בספר העור המרופט, שהיה ספר הקסם, שסבא השאיר לנו בארגז הסודות שלו. שמענו בין הדפים האלה את הצעקות הנוראות של היהודים הטבוחים באותם שני ימי חג בבגדד. לעומת זה, בדפים הבהירים לפני הפרעות, היתה שלווה בנהר. אימא, שהיתה נערה אז, סיפרה לנו: "ענן לא נראה אז בשמיים, הימים שלנו היו אז כה יפים, ששעות רבות היינו ישֵנים על הגג, וחושבים שהשקט האלוהי הזה יימשך לעולם."
היתה תחושה של הקלה, שהספר הקסום "משפחה" נטמן בתוך ארגז הספרים של סבא. מי הניח את הספר המטלטל הזה בין ספריו של סבא? שאלנו את עצמנו. יכולנו לדפדף בו ולראות את בגדד של אתמול. הדפים שם זזו כל הזמן: נכנסנו לתוכו וצעדנו ברחובות המרוצפים של העיר, הסתובבנו בְּסוּק חְנוּני, בְּסוּק אִל שוֹרגָ'ה. ראינו יהודים מסתובבים בשווקים וברחובות שאננים, ופתע נשמע שאון מחריש אוזניים של פורעים, שאון של קולות פרועים. ראינו דפים מתעופפים ברוח, ואנשים מתעופפים כמו דפים. אנשים ונשים נמלטים לכל העברים. המון של ערבים צמאי דם רודפים אחריהם ונושפים-רושפים לעברם אש. ראינו מתוך הדפים של הספר המרופט אנשים צונחים ונופלים, דלתות של בתים מתנפצות, אנשים זבים ומדממים, נשים נאנסות, להבות אוחזות בבתים. היתה תחושה, שהלהבה תאחזו בדפי הספר הקסום והוא יעלה בלהבות.
החתונה של אימא אחרי הפרעות
חזרנו לדפדף בספרו של אברהם ת'וינה, גבאי בית כנסת, שסיפר על חתונתה של אמא סעידה, שנועדה להביא שמחה למשפחה האבלה. הַאִם היתה אימא כלה או קורבן? שאלנו את עצמנו.
החתונה היתה כה מפוארת בבית כנסת מאיר טוו'יג, והרב הראשי של בגדד חכם ששון כדורי הגיע לחתן את הזוג, שנועד להביא שמחה מן ה'פרהוד'. האחות של האם השכולה תופחה, שמה היה שמחה. היא היתה מגדת עתידות. כינו אותה "נביאה". היא צפתה, שייוולדו תאומים לאחיינית סעידה. לימים קראנו בדפים את האמת הקשה: אימנו הלכה אל חתונתה כמו נקראה ללדת את אחיה המתים.
האגדות על חתונת האם שנקראה ללדת את אחיה
היו אגדות, שכל המתים בפרעות השתתפו בחתונה, והנרצחים בפרעות, האחים נורי ואברהם הי"ד, הגיעו והחזיקו את עמודי האפריון של החתן ואחותם הכלה. אנו עצמנו שאלנו לא פעם, האם ייתכן, שנועדנו להיות הפיצוי על מותם של שני הנרצחים, ולא היינו בחתונת הורינו: התברר לנו, שרווחת אגדה, שהתאומים המיועדים להיוולד אכן היו בחתונת הוריהם והם החזיקו בשובל שמלתה של הכלה (שהיא אימם).
ניסינו להבין, מה היה בפרעות אלה, שהן אינן מרפות מן הזיכרון ההיסטורי של יהודי בגדד. המורה להיסטוריה בבית הספר המשיל את הפרעות ל"ליל הבדולח" בגרמניה (ברלין) בנובמבר 1938. גם שם היה המון מוסת וצמא דם, שנענה למסיתים. היהודים בבגדד חיו במקום זה, טרם הפרעות, 2600 שנים. בכל עיראק היו אז 140 אלף יהודים. היה קשר בין המשטר הפרו-נאצי שקם בעיראק ב-1941, בראשות ראשיד עלי אל גילאני – לבין השלטון הנאצי בגרמניה.
אימא סיפרה לנו, שאחֶיה הבכורים יצאו בשבועות לבית סבא שלהם חכם ציון חבשה, ללמוד עימו מגילת רות ולהראות לו את התעודות המצטיינות שלהם באוניברסיטה של בגדד. אחות של אימא, ויולט, סיפרה לנו לפני מותה, שהיא יצאה כילדה יחד עם האם תופחה, כשהן מחופשות למוסלמיות, לחפש את נורי ואברהם ברחובות. הן התכוונו להגיע אל ביתו של הסב, ולברר, אם אכן הגיעו האחים לביתו. התברר שהם לא זכו לראות את סבם. הם נרצחו קודם.
פגשנו בעבר, במסיבה ספרותית בפתח תקווה, את העֵד שראה אותם מתבּוססים בדמם. שמו של העד – אליהו חייק.
הפרעות בחג השבועות 1 ביוני 1941
העובדות שנחשפו היו יבשות, אך שותתות דם. בָּעיר בגדד התפרעו צעירים חמושים ברובים ובסכינים מ"כתאיב אל שבאב", פלוגות נוער, שהוקמו בהשראת הצִיר הגרמני בבגדד פריץ גרוֹבֶּה, ובהשראת ה"היטלר יוגנד" בגרמניה. נוצר קשר בין הערבים לבין המפלגה הנאצית בגרמניה, וזה הקרין על התנועה הלאומית הערבית.
נכנסנו לְספר העור המרופט 'משפחה' וראינו את המראות המבעיתים זזים וחיים בין הדפים הבלויים, בין התצלומים שנפלטו ממצלמת הפולארויד הישנה.
הפּרעות החלו, מול עינינו, בהשתוללות של המון, שהתנכּל ליהודים ברחוב ראזי (ג'אזי) ורצח אותם במכות מרושעות ובסכינים. יהודים, שהיו במוֹניות, הורדו מן המוֹניות ונרצחו מיד באַלות ובסכינים. הדפים רעדו, המראות הללו הופיעו בספר העור המרופט, והדפים היו קרועים וחרוכים בקצותיהם. 180 יהודים נהרגו בפרעות, ובתוכם: האחים נורי ואברהם חבשה הי"ד, שני אחיה הבכורים של אימא.
שבע שנים התאבלו סבא יצחק וסבתא תופחה על מות הבנים נורי ואברהם הי"ד. אימא סעידה ילדה אותנו כעבור שבע שנים מן הפרעות, והחכמים אמרו למשפחה שהלֵידה שלנו היא צידוק הדין. הם אמרו שוב ושוב: "שניים קיבּלתם, שניים תמורת שניים."
כתבנו שירים רבים על ה'פרהוד', ועדיין אנו כותבים על כך. הנה שני שירים:
האש והעצים / בלפור חקק
סָבִי אָמַר:
חִפַּשְׂתִּי אֶת בָּנַי בָּרְחוֹבוֹת הָרֵיקִים
חִפַּשְׂתִּי אוֹתָם בַּמַּיִם הַשְּׁחֹרִים
חִפַּשְׂתִּי גַּם בֶּהָרִים.
וְשַׁבְתִּי עִם לוּחוֹת שְׁנַיִם
שְׁבוּרִים.
סָבִי אָמַר: גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ
טְהוֹרִים הָיוּ בָּנַי בְּמוֹתָם
מְגִלַּת רוּת הָיְתָה בְּיָדָם
וְעַכְשָׁו הֵם בָּשָׂר.
וְדָם.
סָבִי שָׁאַל:
אַיֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים
שֶׁל קָרְבָּנָם הַתָּמִים.
סָבִי צָעַק וְקָרָא וְשָׁאַל יָמִים.
וְכָתַבְתִּי שְׁאֵלָתוֹ
לְעוֹלָמִים.
הווידוי שלה, התיקון שלי / הרצל חקק
הַתְּפִלָּה חִכְּתָה. סַבְתָא אִתָּהּ.
קַעֲרַת פַּח מְשֻׁמֶּנֶת, מְשׁוּחָה
קְדוּשָׁה עַד חֶנֶק. עֲנָוָה וְדַלָּה שְׂפַת
אֶבְלָהּ. פָּנֶיהָ קְמֵלִים. צוֹפִים בָּהּ,
כְּמוֹ הַזְּמָן שְׁאוּלִים. יָדֶיהָ לְלוּחוֹת
הָעֵץ, לַבָּצֵק. לֶעָלִים. הַמִּנְחָה
מְחַכָּה לַוִּדּוּי, לַמִּלִּים. לַמְּנוּחָה.
לְיַד צַעֲרָהּ נִשְׁכַּחְתִּי. נָשַׁכְתִּי
שָׂפָה, מַעֲרוֹך נָדַם. לִבִּי לְמַאֲפֶה
הַכָּאהִי. אֵיכָה אֲבַטֵּא, אֲחַטֵּא.
סִפּוּר שֶׁלֹּא תַּם. קָרְבָּן, מַתַּן
נוֹרָא. בָּנֶיהָ בְּהִקָּדֵשׁ, בָּאֵשׁ.
רוּחָם רוֹחֶפֶת רוֹדֶפֶת. וַתְּכַל
הֲוָיָה. וְהֶלֶם. מְתִיקוּת אֲפוּיָה.
כַּאֲחִיזַת עֵינַיִם הַכָּאהִי. וְהִיא.
אֵינֶנָּה. נִיחוֹחַ מַר לַבִּכּוּרִים,
מַה תֹּאמַר. דִּמְּמוּ הַבְּכוֹרִים. עַד
מִשְׁבָּר. תִּשְׁכַּח, תִּשְׁכַּךְ, וָנִיל.
זֹךְ שֶׁמֶן יָמֶיהָ. בְּחִיל, בִּדְחִיל.
לָשָׁה בְּשֶׁקֶט קוֹרֵעַ. אוֹתִי,
כָּמֵהַּ מִדְּבָרֶיהָ, שׁוֹמֵעַ עַד לֵב
קוֹלָהּ. לִי דּוֹבֵב. אֵפֶר, פֵּשֶׁר
לְדִבְרֵי יָמֶיהָ. לַכֹּל, לַשְּׁכוֹל. מָה
אוּכַל. קוֹרוֹתֶיהָ שׁוֹתְתִים שֶׁמֶן,
מַעְיָן נִגָּר, סֻכָּר, טֹהַר מָזוֹר.
הִשְׁתָּאָה, הִשְׁתַּנָּה הֶעָבָר. מִמַּה
שֶׁיֶּלֶד. מִמַּה שֶׁדִּמִּיתִי לִזְכֹּר.
[הדפים של ה'פרהוּד' מדממים: שמונים שנה. נוסח מקוצר (הנוסח המלא מופיע באתר ניוז 1]
שמונים שנה חלפו מאז פרצו מאורעות ה'פרהוד' בעיר בגדד ושכנותיה (2021-1941). החותָם של הפוגרום הנורא ביהודים צָרוב בגחלי אש, ובמשפחה שלנו הפצע מדַמם עד היום.
פרעות בגולה לא מתאימות לישראלים
בהיסטוריה המשפחתית שלנו סופַּר הסיפור בַּמסתרים, במבטים, בשפה נסתרת של קודים שרק הם הבינו. המתח היה באוויר. לימים שאלנו, מדוע רצו להסתיר.
"הם לא רצו להעביר סיפור אפל מן העבר," הסביר לנו אבא. לא היה מקום לסיפור על פּרעות בארץ זרה, שם יהודים ניתנים למשיסה ורצח, ללא יכולת להגן על גורלם.
אנו נולדנו סמוך להכרזת העצמאות (1948), והיינו 'חיילים קטנים' במערכת חינוך, שביקשה לייצר דגם אחר, מערכת שטיפחה מיתוס חדש: 'הצבר המיתולוגי'.
הורינו קנו לנו 'חוברות עבודה' לחג העצמאות, קנו לנו הגדת חג לעצמאות שכתב אהרן מגד, הלבישו אותנו בחולצות עצמאות כל חג עצמאות.
המורים אמרו לנו: אתם כותבים את ספר התנ"ך הבא. הילדים של אז גדלו בידיעה, שהם כותבים עכשיו את דברי הימים ג'. העם חזר לארצו, להיות מחדש חלק מן ההיסטוריה.
כך התגלה לנו הסוד
ואז הגיע הספר שטלטל את כל הסמלים, הדפּים, ומחק את התחושה, שאנו ילדי תקומה...
בשנת 1977, בהיותנו בגיל 29, יצא לאור ספר בשם "גולים וגאולים", כרך ו'. הכותב לא היה היסטוריון, אלא גבאי של בית כנסת ברמלה, בשם אברהם תו'ינה. כותב הספר הלא ידוע נשלח להיות נושא הבשׂורה. הוא כתב רק עובדות שסופרו לו.
הוא היה מגלֶה הסודות.
לא היה די בזה. המצאנו סיפור דמיוני: יום אחד, חיפשנו בארגז הספרים, שנשאר לנו לאחר מותו של סבא יצחק. ראינו ליד מדף ספרי העצמאות, תיבה די נידחת, שמתוכה בּצבץ ספר בלוּי ומרופט, כרוך בעור בצבע חום-סגול, ועליו כתובה המילה "משפחה". השורות הכתובות היו דהויות, ולא ניתן היה לקרוא דבר. לא ידענו, אם צריך מנורה אולטרא-סגולית לחשוף את הכתוב כאן, כמו בגילוי של אותיות הכתובות בכתב בלתי נראה. הצילומים בַּספר היו מודבקים בין השורות, כאילו מצלמת פולארויד פלטה את הצילומים לשם, והם מתייבשים, עד שנדע מה מצולם שם. הדמיון השלים את מה שקראנו בספר "גולים וגאולים", כרך ו'. הספר 'גולים וגאולים' חשף דפים מְדממים: הכול קרה שבע שנים לפני שנולדנו: שנת 1941.
ספר עתיק, שהנהר שבו זז וחוצה את העיר
הספר הדמיוני נתן לנו אפשרות להיכנס אל המציאות של הפרהוד. חזרנו אל הארגז של סבא, אל אותו ספר מרופט וישן – "משפחה", שמתוכו בצבצו לפעמים תמונות בשחור לבן, שלפעמים הייתה בהן תנועה. חשנו לרגעים, שהתמונות בספר האגדי רוטטות, מתגלות ברְעדה בצבעים אמיתיים. הלב החסיר פעימה: התמונות אינן קפואות, הכול זז במראות שם. הרובד הנגלה שידר שיש משהו נסתר. עיני סבא שלנו באותה תמונה נראו כמו סרט ישן, דמעות כמו טפטפו בהן. והדפים גילו לנו נופים מארץ אחרת. ראינו תמונה תלת-ממדית בתוך הספר העתיק, ובה נגלתה עיר, שנהר חוצה אותה: נהר החידקל. חשנו את המשב. רוח באה מן החלון. היתה תחושה מפעימה, שהנהר זז, אדוות של גלים היו בנהר המופלא, ראינו ספינות חוצות אותו בשובל לבן.
ולא רק מראות, גם קולות, שָאון שטלטל את השָעון שהבּיט נדהם על הקיר. ומוזר, שמענו מתוך הספר קולות של מואזין. חיכינו, שהספר הבּלוי והמרופט ייתן לנו את התמונה האמיתית. האם יש אמת בַּספר הלא צפוי, שבא אלינו מפרוזדורי האגדה, מן הקסם?
כמשוררים, חיפשנו את האמת בַּספר האגדי.
בכל פעם שקראנו בספר המרופט, שהיה בארגז הסודי שהשאיר לנו סבא יצחק, חשנו תערובת של אופל ואור: הרגשנו כאלו התעוררנו מחלום. מה כאן אמת? מנין צצה האמת הזו? זה היה מסע מופלא, פריצה למקום לא מוכּר: שני קוראים נפעמים, ואנו ליד דפים,
וכה נורא: הנה זו כניסה לסֵפר שדפיו מחוקים. הם נחשפים אט אט. אנו כמו הולכים בִּשביל מוזר, וכל זה כמו עלילה. הקריאה הייתה דרך, שיש בה סכנות. היה חשש, שאם ניכנס אל הספר, שהמים זורמים בו, ויש בו קריאות של מואזין ושאגות של פורעים, אנו בסכנה. חשש בלב: אנו עלולים להיקָלע אל הפְּרעות מן העבר בעצמנו. ואולי להישאר שם...
המשא הכבד שעל כתפינו
מאז שהגיע אלינו הספר "גולים וגאולים" כרך ו' על הפרעות בבגדד ביוני 1941 (חג שבועות תש"א), היה המסופר בספר זה משא כבד על כתפינו. זה היה תרמיל, שכולו גחלים ואפר, ניתך מן העבר הגלותי אל ילדי התקומה החלוצים... חשנו הלם. כישראלים שגדלו על ערך התקומה והעצמאות, הכרנו עתה סיפור אחר. בכל כתיבתנו מאז, ניסינו להסיר מעלינו תוך כדי הכתיבה על הפרהוד את המשָא הכבד.
למרות מראהו התמים. הספר המרופט, היה נעים למגע. היה לו בוהַק שלא מן העולם הזה. כיצד זה נשא בתוכו כל כך הרבה אסונות?
לפעמים כשדפדפנו בו, היו מבהיקות בו תמונות, שהוקרנו עליו כמו במכונת סרטי קולנוע ישנה. רק בצלילה בין גלי הספר המסתורי המרופט, יכולנו באמת לחזור אחורה בזמן אל הימים של סבא יצחק וסבתא תופחה ברובע אל בַּתַו'ין בבגדד, משפחה מאושרת בימים ורודים, זמן תמים שאין בו פְּרעות ואין בו שאגות טֶבַח של פורעים. היה ברור לנו, שאלה דפים, שאי אפשר להימלט מהם. חזרנו מדי פעם לתצלומים בשחור-לבן בספרו התיעודי של אברהם תו'ינה. הכותב השקדן אסף מה שנותר במשפחה שלנו. פרט לפרט, חיבר עדויות, הוסיף תמונות: התצלום של סבא רבא חכם ציון חבשה, תצלום של סבא יצחק וסבתא תופחה חבשה לפני היותם הורים שכּולים. פנים תמימות לפני הסערה. והנה תצלום של סבא יצחק עם שני בניו, שלא ידעו שהם עתידים להירג בפרעות, תצלום פסטורלי של בתים יהודים על הנהר.
ולפתע תצלום מזעזע: פורעים אוחזים בידיהם חרבות ואקדחים. כל התצלומים נראו ישנים ודהויים. שני בניו של סבא, נורי ואברהם הופיעו בתצלומים ככוכבים יפים וזוהרים, שני סטודנטים באוניברסיטה של בגדד. עיניהם היו צופות אל עתיד שלא יהיה.
כשהתוודעה אלינו המציאות של הפרעות, היה קשה לשאת שאימא שלנו, סעידה, היא אחותם של המתים. הֵבַנו איזה זעזוע עבר עליה כנערה, כאשר שני אחיה הבכורים נרצחו. כיצד הטילו עליה כנערה ללכת לשוטט בחדרי-המתים לזהות את האחים האהובים שלה?
וכאן היה ההלם הקשה מכול: אברהם תו'ינה ציין לתומו, כאילו הוא כותב עובדה ברורה, מה היה גורל אימנו. היה כתוב שם, שלאחר הפרעות, חיתנה המשפחה את סעידה הצעירה. ניסינו להבין, למה לאחר אסון כה קשה, מחתנים את הבת, וראינו מתוך הדפים של ההיסטוריה ושל האגדה, את המשאלה הגדולה של המשפחה השבורה. הם קיוו, ששמחת חתונה משכּיחה את האבל. שאלנו בני משפחה, למה הסתירו מאתנו את הסבל הזה במשפחה, וכולם הדהדו משפט מוזר: "הזמנים היו חשוכים, אפלים, קשים... רצינו לשכוח אותם, ולא להנחיל אותם הלאה."
קשה עוד יותר היה לקרוא את דבריו של תו'ינה, שלאחר שחיתנו את הבת, שהפכה לבכורה עתה, סעידה, באה השמחה המיוחלת: היא ילדה תאומים.
וכאן שבו שליחי האמונה לרפא את הכול: החכמים באו ואמרו להורים השכולים: "שבע שנים התאבּלתם. תמו שנות האֵבל. יש לכם פיצוי: קיבלתם שניים תמורת שניים."
צופים אל עתיד שלא יהיה
המשפטים האלה העבירו בנו צמרמורת, כי הֵבַנו, שאיננו נושאים עלינו עוד את חולצת העצמאות בלבד. מעל חולצה זוהרת זו, הוטלה עלינו האדרת הכבדה של הגורל היהודי לדורותיו.
דפדפנו מדי פעם בספר העור המרופט, שהיה ספר הקסם, שסבא השאיר לנו בארגז הסודות שלו. שמענו בין הדפים האלה את הצעקות הנוראות של היהודים הטבוחים באותם שני ימי חג בבגדד. לעומת זה, בדפים הבהירים לפני הפרעות, היתה שלווה בנהר. אימא, שהיתה נערה אז, סיפרה לנו: "ענן לא נראה אז בשמיים, הימים שלנו היו אז כה יפים, ששעות רבות היינו ישֵנים על הגג, וחושבים שהשקט האלוהי הזה יימשך לעולם."
היתה תחושה של הקלה, שהספר הקסום "משפחה" נטמן בתוך ארגז הספרים של סבא. מי הניח את הספר המטלטל הזה בין ספריו של סבא? שאלנו את עצמנו. יכולנו לדפדף בו ולראות את בגדד של אתמול. הדפים שם זזו כל הזמן: נכנסנו לתוכו וצעדנו ברחובות המרוצפים של העיר, הסתובבנו בְּסוּק חְנוּני, בְּסוּק אִל שוֹרגָ'ה. ראינו יהודים מסתובבים בשווקים וברחובות שאננים, ופתע נשמע שאון מחריש אוזניים של פורעים, שאון של קולות פרועים. ראינו דפים מתעופפים ברוח, ואנשים מתעופפים כמו דפים. אנשים ונשים נמלטים לכל העברים. המון של ערבים צמאי דם רודפים אחריהם ונושפים-רושפים לעברם אש. ראינו מתוך הדפים של הספר המרופט אנשים צונחים ונופלים, דלתות של בתים מתנפצות, אנשים זבים ומדממים, נשים נאנסות, להבות אוחזות בבתים. היתה תחושה, שהלהבה תאחזו בדפי הספר הקסום והוא יעלה בלהבות.
החתונה של אימא אחרי הפרעות
חזרנו לדפדף בספרו של אברהם ת'וינה, גבאי בית כנסת, שסיפר על חתונתה של אמא סעידה, שנועדה להביא שמחה למשפחה האבלה. הַאִם היתה אימא כלה או קורבן? שאלנו את עצמנו.
החתונה היתה כה מפוארת בבית כנסת מאיר טוו'יג, והרב הראשי של בגדד חכם ששון כדורי הגיע לחתן את הזוג, שנועד להביא שמחה מן ה'פרהוד'. האחות של האם השכולה תופחה, שמה היה שמחה. היא היתה מגדת עתידות. כינו אותה "נביאה". היא צפתה, שייוולדו תאומים לאחיינית סעידה. לימים קראנו בדפים את האמת הקשה: אימנו הלכה אל חתונתה כמו נקראה ללדת את אחיה המתים.
האגדות על חתונת האם שנקראה ללדת את אחיה
היו אגדות, שכל המתים בפרעות השתתפו בחתונה, והנרצחים בפרעות, האחים נורי ואברהם הי"ד, הגיעו והחזיקו את עמודי האפריון של החתן ואחותם הכלה. אנו עצמנו שאלנו לא פעם, האם ייתכן, שנועדנו להיות הפיצוי על מותם של שני הנרצחים, ולא היינו בחתונת הורינו: התברר לנו, שרווחת אגדה, שהתאומים המיועדים להיוולד אכן היו בחתונת הוריהם והם החזיקו בשובל שמלתה של הכלה (שהיא אימם).
ניסינו להבין, מה היה בפרעות אלה, שהן אינן מרפות מן הזיכרון ההיסטורי של יהודי בגדד. המורה להיסטוריה בבית הספר המשיל את הפרעות ל"ליל הבדולח" בגרמניה (ברלין) בנובמבר 1938. גם שם היה המון מוסת וצמא דם, שנענה למסיתים. היהודים בבגדד חיו במקום זה, טרם הפרעות, 2600 שנים. בכל עיראק היו אז 140 אלף יהודים. היה קשר בין המשטר הפרו-נאצי שקם בעיראק ב-1941, בראשות ראשיד עלי אל גילאני – לבין השלטון הנאצי בגרמניה.
אימא סיפרה לנו, שאחֶיה הבכורים יצאו בשבועות לבית סבא שלהם חכם ציון חבשה, ללמוד עימו מגילת רות ולהראות לו את התעודות המצטיינות שלהם באוניברסיטה של בגדד. אחות של אימא, ויולט, סיפרה לנו לפני מותה, שהיא יצאה כילדה יחד עם האם תופחה, כשהן מחופשות למוסלמיות, לחפש את נורי ואברהם ברחובות. הן התכוונו להגיע אל ביתו של הסב, ולברר, אם אכן הגיעו האחים לביתו. התברר שהם לא זכו לראות את סבם. הם נרצחו קודם.
פגשנו בעבר, במסיבה ספרותית בפתח תקווה, את העֵד שראה אותם מתבּוססים בדמם. שמו של העד – אליהו חייק.
הפרעות בחג השבועות 1 ביוני 1941
העובדות שנחשפו היו יבשות, אך שותתות דם. בָּעיר בגדד התפרעו צעירים חמושים ברובים ובסכינים מ"כתאיב אל שבאב", פלוגות נוער, שהוקמו בהשראת הצִיר הגרמני בבגדד פריץ גרוֹבֶּה, ובהשראת ה"היטלר יוגנד" בגרמניה. נוצר קשר בין הערבים לבין המפלגה הנאצית בגרמניה, וזה הקרין על התנועה הלאומית הערבית.
נכנסנו לְספר העור המרופט 'משפחה' וראינו את המראות המבעיתים זזים וחיים בין הדפים הבלויים, בין התצלומים שנפלטו ממצלמת הפולארויד הישנה.
הפּרעות החלו, מול עינינו, בהשתוללות של המון, שהתנכּל ליהודים ברחוב ראזי (ג'אזי) ורצח אותם במכות מרושעות ובסכינים. יהודים, שהיו במוֹניות, הורדו מן המוֹניות ונרצחו מיד באַלות ובסכינים. הדפים רעדו, המראות הללו הופיעו בספר העור המרופט, והדפים היו קרועים וחרוכים בקצותיהם. 180 יהודים נהרגו בפרעות, ובתוכם: האחים נורי ואברהם חבשה הי"ד, שני אחיה הבכורים של אימא.
שבע שנים התאבלו סבא יצחק וסבתא תופחה על מות הבנים נורי ואברהם הי"ד. אימא סעידה ילדה אותנו כעבור שבע שנים מן הפרעות, והחכמים אמרו למשפחה שהלֵידה שלנו היא צידוק הדין. הם אמרו שוב ושוב: "שניים קיבּלתם, שניים תמורת שניים."
כתבנו שירים רבים על ה'פרהוד', ועדיין אנו כותבים על כך. הנה שני שירים:
האש והעצים / בלפור חקק
סָבִי אָמַר:
חִפַּשְׂתִּי אֶת בָּנַי בָּרְחוֹבוֹת הָרֵיקִים
חִפַּשְׂתִּי אוֹתָם בַּמַּיִם הַשְּׁחֹרִים
חִפַּשְׂתִּי גַּם בֶּהָרִים.
וְשַׁבְתִּי עִם לוּחוֹת שְׁנַיִם
שְׁבוּרִים.
סָבִי אָמַר: גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ
טְהוֹרִים הָיוּ בָּנַי בְּמוֹתָם
מְגִלַּת רוּת הָיְתָה בְּיָדָם
וְעַכְשָׁו הֵם בָּשָׂר.
וְדָם.
סָבִי שָׁאַל:
אַיֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים
שֶׁל קָרְבָּנָם הַתָּמִים.
סָבִי צָעַק וְקָרָא וְשָׁאַל יָמִים.
וְכָתַבְתִּי שְׁאֵלָתוֹ
לְעוֹלָמִים.
הווידוי שלה, התיקון שלי / הרצל חקק
הַתְּפִלָּה חִכְּתָה. סַבְתָא אִתָּהּ.
קַעֲרַת פַּח מְשֻׁמֶּנֶת, מְשׁוּחָה
קְדוּשָׁה עַד חֶנֶק. עֲנָוָה וְדַלָּה שְׂפַת
אֶבְלָהּ. פָּנֶיהָ קְמֵלִים. צוֹפִים בָּהּ,
כְּמוֹ הַזְּמָן שְׁאוּלִים. יָדֶיהָ לְלוּחוֹת
הָעֵץ, לַבָּצֵק. לֶעָלִים. הַמִּנְחָה
מְחַכָּה לַוִּדּוּי, לַמִּלִּים. לַמְּנוּחָה.
לְיַד צַעֲרָהּ נִשְׁכַּחְתִּי. נָשַׁכְתִּי
שָׂפָה, מַעֲרוֹך נָדַם. לִבִּי לְמַאֲפֶה
הַכָּאהִי. אֵיכָה אֲבַטֵּא, אֲחַטֵּא.
סִפּוּר שֶׁלֹּא תַּם. קָרְבָּן, מַתַּן
נוֹרָא. בָּנֶיהָ בְּהִקָּדֵשׁ, בָּאֵשׁ.
רוּחָם רוֹחֶפֶת רוֹדֶפֶת. וַתְּכַל
הֲוָיָה. וְהֶלֶם. מְתִיקוּת אֲפוּיָה.
כַּאֲחִיזַת עֵינַיִם הַכָּאהִי. וְהִיא.
אֵינֶנָּה. נִיחוֹחַ מַר לַבִּכּוּרִים,
מַה תֹּאמַר. דִּמְּמוּ הַבְּכוֹרִים. עַד
מִשְׁבָּר. תִּשְׁכַּח, תִּשְׁכַּךְ, וָנִיל.
זֹךְ שֶׁמֶן יָמֶיהָ. בְּחִיל, בִּדְחִיל.
לָשָׁה בְּשֶׁקֶט קוֹרֵעַ. אוֹתִי,
כָּמֵהַּ מִדְּבָרֶיהָ, שׁוֹמֵעַ עַד לֵב
קוֹלָהּ. לִי דּוֹבֵב. אֵפֶר, פֵּשֶׁר
לְדִבְרֵי יָמֶיהָ. לַכֹּל, לַשְּׁכוֹל. מָה
אוּכַל. קוֹרוֹתֶיהָ שׁוֹתְתִים שֶׁמֶן,
מַעְיָן נִגָּר, סֻכָּר, טֹהַר מָזוֹר.
הִשְׁתָּאָה, הִשְׁתַּנָּה הֶעָבָר. מִמַּה
שֶׁיֶּלֶד. מִמַּה שֶׁדִּמִּיתִי לִזְכֹּר.
הזמנה לאירוע 'פרהוד' ביד בן צבי
"אזי האש ההיא עדיין אותי שורפת"
(ג'באר ג'מאל אל-דין, מערבית: עזרא מורד)
קישורית זום:
https://ybz-org-il.zoom.us/j/84342597081?pwd=TTBjTDBwRFFGTlJmRFY2UnYzN1oyZz09
ערב עיון לציון
שמונים שנה ל'פרהוד'
יום שלישי 1.6.2021, כ"א בסיוון תשפ"א
15.00 – יעקב יניב, מנכ"ל יד בן צבי
פרופ' עפרה תירוש בקר, ראשת מכון בן צבי
עו"ד ארי הלל – על שלמה הלל ז"ל, דברים לזכרו
15.30 מושב 1: היהודים ותרבותם בעיראק המודרנית
יו"ר פרופ' אסתר מאיר גליצנשטיין
ד"ר יו אמאנו – משכילים יהודים בעיראק של שנות ה-20
ד"ר לביא שי – יהדות עיראק בראי כתבי יד, תעודות ואוספים
מוזיקה: יצחק אביעזר
16.30 מושב 2: היסטוריה, היסטוריוגרפיה ופרספקטיבה
יו"ר פרופ' נחם אילן
ד"ר נסים קזז – הפרהוד – גורמים ותוצאות
פרופ' אמציה ברעם – הפרהוד בהיסטוריה העיראקית המודרנית
פרופ' אורית בשקין – הפרהוד מזווית נשית
פרופ' אסתר מאיר – הוויכוח ההיסטוריוגרפי על הפרהוד
18.30 מושב 3: "מעיר גדולה של חכמים וסופרים אני"
הפואטיקה של יהודי בגדד
יו"ר ד"ר חנן חריף
המשוררים הרצל ובלפור חקק: בין פרהוד לשירת עולם אבוד
יעל מדיני
למחוא כפיים או לא?
לארנה שלום רב, את רשימותייך ב"חב"ע" קוראת אני בעניין רב ולא לעיתים נדירות גם בהתרגשות עמוקה. צופה אני להן עתיד בספר כרוך. והעניין ש"לשמו התכנסנו" הוא פולמוס מחיאות הכפיים שנדרשת לו ברשימתך האחרונה או לפני-אחרונה.
הדבר היה בשנת 1945. אותה שנה נסעתי ל"סדר" ליגור כדי לסדור שם עם בני משפחתי ולחוות את "סדר פסח נוסח יגור" שערך והכין דודי יהודה (אז שרתוק).
בבואי שם למדתי לדעת שלמוצאי החג הוזמנה מתל-אביב רקדנית (נדמה לי שהיתה זו גרטרוד קראוס) למופע מחול על הבמה, שכבר ניצבת בירכתי חדר האוכל למקהלה ולתזמורת שיקחו חלק פעיל ב"סדר". ואז התברר לי שבגין מופע זה ניטש ויכוח רותח בין חברי הקיבוץ – למחוא כפיים או לא למחוא כפיים – בסיום המופע (ממש שאלה המלטית).
ירושלמית בת חמש-עשרה הייתי אז ורגילה במחיאות כפיים בסיום קונצרטים והצגות ולכן תמהתי על הוויכוח ביני לביני. זה מצד אחד. מצד אחר כיבדתי את דעתם של המבקשים "לא למחוא כפיים." ומדוע? מפני שאנשים אלה "מורמים מעם" – הרי הם חלוצים, עובדי אדמה, מגשימים יום-יום ושעה-שעה את צווי גאולת הארץ, גאולת החברה וגאולת האדם.
לזיכרוני בסיום המופע אכן נשמעו מחיאות כפיים – אך לא עזות ביותר.
כדי לרענן את זיכרוני באותו פולמוס נועצתי בדודניתי בת יגור. היא לא זכרה אותו – אולי מפני שהיא צעירה ממני בכמה שנים טובות. בסיום שיחתנו אמרה לי שבכפוף לנושא שיחתנו מבקש בעלה להחליף איתי כמה מילים. כאשר נטל את השפוף סיפר לי שלפני כמה עשרות שנים, בהיותו חבר משגב עם, ערב חג אחד עלתה אליהם למרום ההר פנינה זלצמן והופיעה ברסיטל על הפסנתר שעמד בחדר האוכל. בסיומו הושלך הס. לא הפרה אותו ולו מחיאת כף אחת.
אמרתי לו שאני מתארת לעצמי שפנינה זלצמן ידעה מראש מה צפוי לה – או, יותר נכון, מה לא צפוי לה.
חברי לשיח נטה להסכים איתי.
איזה ימי פולמוס היו אז.
יעל מדיני
26 במאי 2021
הספרייה המרכזית
בית יד לבנים
רח' המחתרת פינת ההגנה
רמת השרון
סודות ההומור – ניסיון לפענוח
הרצאה שנייה בסדרה לשנת תשפ"א
המרצה – ד"ר משה גרנות
נעיין בהצעותיהם של קאנט, שופנהאואר, פרויד וברגסון לפענוח סודות ההומור.
מועד ההרצאה:
ביום ב', 7.6.2021 בשעה 17.30 באולם המחתרת בבית יד לבנים
הכניסה חופשית
רישום מראש – במייל הספרייה
library@ramat-hasharon.muni.il
או בהודעה לנייד הספרייה 053-4504887
הַאדַא בּוֹיַארְגִ'י מַסְכִּין מִן סַאיְדַא
שיר אנטי-מלחמתי מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
בויארג'י מצידון או מצור
על חמור או אופניים מדי יום
משרך דרכו לפרדס הירוק
קושר תחת עץ חמורו אופניו חוצה
חופת הדרים סוככה עליו מגיע
לעצי קטיושות פזורות לעשרות בְּעשב
ליד גזעים לוקח קטיושה לחה
מרכיבה על חצובה מפעילה דרומה
לפעמים יש מנגנון השהייה
מה טוב חוצה שוב את
הפרדס ויוצא על חמור
או אופניים חזרה לצור או צידון
רואים למעלה במזל"ט אידיליה כפרית
לפעמים מתיישב ואוכל פיתה
ממולאה באורז לפעמים מחרבן
מטוס ישראלי מפציץ מקום יציאה
ריק נפלו כמה תפוזים ירוקים
חוזר חלילה מה קרה מה קרה
אללה אַכְּבַּר חיזבאללה
יום אחד עשה טעות אותו
בויארג'י מצידון או צוֹר קשר
את החמור ליד קטיושה אולי
על גבו נשא בולט גם כַּן שיגור או
חצובה ולאור יום נקלט הוא במזל"ט
בום נרצח בויארג'י מִן לוּבְּנַאן
אחד ממאות תמימי דרך עמלים
קשֵׁי יום קטיושאים פרדסאים
נשארה פיתה עם אורז בלי פֶּה
פשע מלחמה פשע מלחמה
פשע מלחמה פשע מלחמה
יִמְכֵּן הַאדַא זָאלָמֶה מִן אִלְקַטְיוּשָׁה?
לַא! הַאדַא כּוּלוּ כִּיזֶבּ מִן אִישְׂרַאִיל!
הַאדַא בּוֹיַארְגִ'י הוּוֶ מַסְכִּין מִן סַאיְדַא
אַלְלָה יִרְחָמוֹ
פורסם לראשונה במכתב העיתי ביום 3 באוגוסט 2006 לפני 15 שנה.
יעקב זמיר
סוף ימי הקורונה
הביצים של אדון ברברובסקי
(עבודות בירושלים בימי הסטודנטורה)
אמרו רבותינו שבני ישראל הם רחמנים בני רחמנים... כך נחלץ משרד העבודה לעזור לסטודנטים, בכך שהקציב סכומי כסף קטנים, להעסקתם בעבודות דחק כאלה ואחרות.
לסטודנטים הוצעו העבודות שהכניסו מעט כסף אך היו בשעות נוחות, וכללו עבודות פקידות קלות של עד ארבע שעות ביום בתמורה לא גדולה, וקטנה יחסית לדמי האבטלה בימינו.
בין היתר, קיבלה גם עיריית ירושלים מן ההקצבות הללו.
אני נשלחתי לעבוד במחלקת ההנדסה, אגף הביוב. שם תיכננו את תיעולה של עיר הקודש ירושלים, שירטטו תוכניות לניקוז, והוציאו מכרזים שונים לביצוע הדבר. במחלקה הזו עבדו כמה מהנדסים נחמדים, ואני שימשתי להם כפקיד. אירגנתי את הניירת של המכרזים, דאגתי למפות, למעטפות וכל כיוצא בזה. עבודה שאפשר היה לגמור בשעה אחת, נאלצנו למשוך שלוש שעות, כי כך כולם עבדו. הכול התנהל בניחותא. המהנדסים, בבואם לעבודה בבוקר, אחרי שהניחו את תיקיהם במשרד, וקיבלו קהל של שניים-שלושה קבלנים שבאו להתעניין במכרזים, קמו והלכו להם לסידורים פרטיים. כל אחד מהם אמר לי לפני לכתו, שהוא עוד מעט יבוא ואם ישאלו עליו, שאמסור אני כבר יודע מה. כמובן שאיש מהם לא חזר לפני שכלה היום, והתקרבה שעת ההליכה הביתה.
שלל הדמויות והאווירה של המקום הזה הזכירו לי את סיפוריהם של גוגול ושל קפקא על פקידות העיריות והממסד.
יתר עובדי המחלקה עסקו באותם הימים כל העת בניחושים מי יקים ממשלה ואיך תורכב הקואליציה, כי זה היה למחרת הבחירות. מנהל המחלקה, "מאכער" שהתווכח ביידיש בקולי קולות, נתמנה ברבות הימים למנהל כללי של משרד הפנים. (נו, אחרי הכשרה יסודית כזו...)
בין הקבלנים והמהנדסים שפקדו את המשרד היו גם אנשים מעניינים במיוחד. אזכיר אחד ששמו היה וָרְמוּזָה או משהו כזה. גבר גבוה ומוצק, בגיל חמישים בערך. הוא נהג לספר לנו סיפורים שונים על מעלליו שם בהונגריה, עת שימש כמאלף אריות ודובים בקרקס העיר, כגון איך היה נכנס לכלוב האריות ומלטף להם את הרעמה בעודו מחזיק בידו השנייה את נתח הבשר להאכלתם, וכל כיוצא בזה.
יום אחד עמדו על השולחן בחדר כמה "עיני חתול". מין גושים בצורת פירמידה קטנה של חומר קשיח מאוד כאשר סביב ראשה קבועות כמה "עיניים" זוהרות. אלה שימשו לקיבוע על הכביש, להארה בלילה. אדון ורמוזה לקח פירמידה כזו לידיים ואמר לאחד הפקידים, שהוא מוכן להתערב איתו שיוכל לשבור אותה לשניים ע"י כיפוף בידיו שלו.
ההוא עט על ההזדמנות (אחרי שבדק את עיני החתול האמורים, ומצא שהם קשים יותר מבטון מזוין), והתערב איתו על ארוחת ערב במסעדה ירושלמית מפוארת "גונדולה", ששמה באותם הימים היה קשור בפאר בהדר וביוקר, והגישה, בין היתר, מרק צבים וכן מרק שעשוי מקיני ציפורים נדירות.
[אהוד: נדמה לי שאתה מגזים. מעולם לא הוגשו מנות אלה ב"גונדולה", אבל הרמה היתה גבוהה מאוד, בייחוד של אומצות פילה בקר].
טראח! אדון וורמוזה שבר את עין החתול הראשון שהחזיק בידיו, ואחר שיפשף את כפותיו לאות שמחה על ניצחונו, כשכולנו מריעים לו. זה קרה מיספר שניות לפני שנכנס ראש מחלקת הביוב לחדר ונזף בו על שהוא משחית את רכושה של עיריית עיר הקודש, ירושלים.
מחלקת ההנדסה שכנה בבניין ערבי קדום, רחב ידיים וגדול חדרים, כולו מצופה אבן יפהפייה ומרצפות רצפותיו עם דוגמא מעניינת. החדרים ענקיים, בעלי תקרה גבוהה, חלונות גדולים שמסגרותיהם מגולפות, וקירותיהם עבים. בקיץ זה נעים וקריר, אבל בחורף נזקקנו לחימום, כמובן. בחדר הענק בו עבדתי היה תנור נפט פיירסייד של אותם ימים עם כיפת רשת מתלהטת להגברת השריפה של הגזים.
ליד אחד השולחנות בחדר ישב מהנדס אחד, איש מבוגר עם תווי פנים עבים ביותר. שמו היה מנחם סשה ברברובסקי.
אדון ברברובסקי זה היה מביא איתו כל יום את ארוחת הבוקר שלו, ומתארגן לאכול אותה בערך כשעה אחרי בואו לעבודה. הארוחה כָּלְלָה דרך קבע ביצה קשה, שתי פרוסות לכם שחור מרוחות במרגרינה, וזנב כלשהו של איזה ירק. הוא אהב לחמם את הביצה ליד אש התנור, כי ביצה קשה וקרה די קשה לבלוע. שולף אדון ברברובסקי בטקסיות את השקית מתיק העור הישן ומלא הקמטים, מוציא ממנה את הביצה ומניחה על רשת התנור הבוער. בינתיים ממשיך בעבודתו עד התחמם הביצה. אלא שתמיד הוא שכח את הביצה.
ופתאום – בום!!! הביצה התפוצצה למאות רסיסים שהתפזרו בין התיקים הרבים שהיו בחדר, כך שלא היה אפשר להציל מהם משהו.
זה כמובן יכול לקרות לכל אחד, אלא שלאדון ברברובסקי זה קרה כל יום. אני הייתי מחכה לבום בהנאה מרבית, ורואה אותו קם ממקומו, בניסיון לאסוף את שארית הפליטה של הביצה הקשה, לשווא, כמובן.
זמן קצר אחרי זה היה חג. עובדי העירייה קיבלו כל אחד חבילת שי.
הנהלת העירייה לא שכחה את הסטודנטים שעבדו אצלה בעבודת דחק כך שגם אנו קיבלנו: דף קטן מסטנסיל מחובר עם סיכות בו הודיעו לנו שהתקציב שקיבלו ממשרד העבודה עבורנו נגמר ואנו מפוטרים.
בברכה,
י"ז
רמת גן, עיר הפיז'אמות
מאי 2021
(עבודות בירושלים בימי הסטודנטורה)
אמרו רבותינו שבני ישראל הם רחמנים בני רחמנים... כך נחלץ משרד העבודה לעזור לסטודנטים, בכך שהקציב סכומי כסף קטנים, להעסקתם בעבודות דחק כאלה ואחרות.
לסטודנטים הוצעו העבודות שהכניסו מעט כסף אך היו בשעות נוחות, וכללו עבודות פקידות קלות של עד ארבע שעות ביום בתמורה לא גדולה, וקטנה יחסית לדמי האבטלה בימינו.
בין היתר, קיבלה גם עיריית ירושלים מן ההקצבות הללו.
אני נשלחתי לעבוד במחלקת ההנדסה, אגף הביוב. שם תיכננו את תיעולה של עיר הקודש ירושלים, שירטטו תוכניות לניקוז, והוציאו מכרזים שונים לביצוע הדבר. במחלקה הזו עבדו כמה מהנדסים נחמדים, ואני שימשתי להם כפקיד. אירגנתי את הניירת של המכרזים, דאגתי למפות, למעטפות וכל כיוצא בזה. עבודה שאפשר היה לגמור בשעה אחת, נאלצנו למשוך שלוש שעות, כי כך כולם עבדו. הכול התנהל בניחותא. המהנדסים, בבואם לעבודה בבוקר, אחרי שהניחו את תיקיהם במשרד, וקיבלו קהל של שניים-שלושה קבלנים שבאו להתעניין במכרזים, קמו והלכו להם לסידורים פרטיים. כל אחד מהם אמר לי לפני לכתו, שהוא עוד מעט יבוא ואם ישאלו עליו, שאמסור אני כבר יודע מה. כמובן שאיש מהם לא חזר לפני שכלה היום, והתקרבה שעת ההליכה הביתה.
שלל הדמויות והאווירה של המקום הזה הזכירו לי את סיפוריהם של גוגול ושל קפקא על פקידות העיריות והממסד.
יתר עובדי המחלקה עסקו באותם הימים כל העת בניחושים מי יקים ממשלה ואיך תורכב הקואליציה, כי זה היה למחרת הבחירות. מנהל המחלקה, "מאכער" שהתווכח ביידיש בקולי קולות, נתמנה ברבות הימים למנהל כללי של משרד הפנים. (נו, אחרי הכשרה יסודית כזו...)
בין הקבלנים והמהנדסים שפקדו את המשרד היו גם אנשים מעניינים במיוחד. אזכיר אחד ששמו היה וָרְמוּזָה או משהו כזה. גבר גבוה ומוצק, בגיל חמישים בערך. הוא נהג לספר לנו סיפורים שונים על מעלליו שם בהונגריה, עת שימש כמאלף אריות ודובים בקרקס העיר, כגון איך היה נכנס לכלוב האריות ומלטף להם את הרעמה בעודו מחזיק בידו השנייה את נתח הבשר להאכלתם, וכל כיוצא בזה.
יום אחד עמדו על השולחן בחדר כמה "עיני חתול". מין גושים בצורת פירמידה קטנה של חומר קשיח מאוד כאשר סביב ראשה קבועות כמה "עיניים" זוהרות. אלה שימשו לקיבוע על הכביש, להארה בלילה. אדון ורמוזה לקח פירמידה כזו לידיים ואמר לאחד הפקידים, שהוא מוכן להתערב איתו שיוכל לשבור אותה לשניים ע"י כיפוף בידיו שלו.
ההוא עט על ההזדמנות (אחרי שבדק את עיני החתול האמורים, ומצא שהם קשים יותר מבטון מזוין), והתערב איתו על ארוחת ערב במסעדה ירושלמית מפוארת "גונדולה", ששמה באותם הימים היה קשור בפאר בהדר וביוקר, והגישה, בין היתר, מרק צבים וכן מרק שעשוי מקיני ציפורים נדירות.
[אהוד: נדמה לי שאתה מגזים. מעולם לא הוגשו מנות אלה ב"גונדולה", אבל הרמה היתה גבוהה מאוד, בייחוד של אומצות פילה בקר].
טראח! אדון וורמוזה שבר את עין החתול הראשון שהחזיק בידיו, ואחר שיפשף את כפותיו לאות שמחה על ניצחונו, כשכולנו מריעים לו. זה קרה מיספר שניות לפני שנכנס ראש מחלקת הביוב לחדר ונזף בו על שהוא משחית את רכושה של עיריית עיר הקודש, ירושלים.
מחלקת ההנדסה שכנה בבניין ערבי קדום, רחב ידיים וגדול חדרים, כולו מצופה אבן יפהפייה ומרצפות רצפותיו עם דוגמא מעניינת. החדרים ענקיים, בעלי תקרה גבוהה, חלונות גדולים שמסגרותיהם מגולפות, וקירותיהם עבים. בקיץ זה נעים וקריר, אבל בחורף נזקקנו לחימום, כמובן. בחדר הענק בו עבדתי היה תנור נפט פיירסייד של אותם ימים עם כיפת רשת מתלהטת להגברת השריפה של הגזים.
ליד אחד השולחנות בחדר ישב מהנדס אחד, איש מבוגר עם תווי פנים עבים ביותר. שמו היה מנחם סשה ברברובסקי.
אדון ברברובסקי זה היה מביא איתו כל יום את ארוחת הבוקר שלו, ומתארגן לאכול אותה בערך כשעה אחרי בואו לעבודה. הארוחה כָּלְלָה דרך קבע ביצה קשה, שתי פרוסות לכם שחור מרוחות במרגרינה, וזנב כלשהו של איזה ירק. הוא אהב לחמם את הביצה ליד אש התנור, כי ביצה קשה וקרה די קשה לבלוע. שולף אדון ברברובסקי בטקסיות את השקית מתיק העור הישן ומלא הקמטים, מוציא ממנה את הביצה ומניחה על רשת התנור הבוער. בינתיים ממשיך בעבודתו עד התחמם הביצה. אלא שתמיד הוא שכח את הביצה.
ופתאום – בום!!! הביצה התפוצצה למאות רסיסים שהתפזרו בין התיקים הרבים שהיו בחדר, כך שלא היה אפשר להציל מהם משהו.
זה כמובן יכול לקרות לכל אחד, אלא שלאדון ברברובסקי זה קרה כל יום. אני הייתי מחכה לבום בהנאה מרבית, ורואה אותו קם ממקומו, בניסיון לאסוף את שארית הפליטה של הביצה הקשה, לשווא, כמובן.
זמן קצר אחרי זה היה חג. עובדי העירייה קיבלו כל אחד חבילת שי.
הנהלת העירייה לא שכחה את הסטודנטים שעבדו אצלה בעבודת דחק כך שגם אנו קיבלנו: דף קטן מסטנסיל מחובר עם סיכות בו הודיעו לנו שהתקציב שקיבלו ממשרד העבודה עבורנו נגמר ואנו מפוטרים.
בברכה,
י"ז
רמת גן, עיר הפיז'אמות
מאי 2021
תקוה וינשטוק
חודש סיון: על מים ותורה –
השוואה מרעננת ומרווה
הפעם חודש סיון עם ד"ר שרה'לה אורן בכובע אחר שלה – לא זה של חוכמת הצמח אלא של תלמידת חכמים. כבר מאות פעמים כתבה ד"ר אורן על "צמחי החודש". "את הצמחים הבולטים כבר כיסיתי," היא מודה. "אל צמח החודש אחזור אך מפעם לפעם אכתוב על נאות קדומים," שם עובדת ד"ר אורן שנים רבות.
הפעם על חודש סיון ועל מים ותורה. חודש סיוון מביא עימו את בשורת מתן תורה, תורה המאחדת את עם ישראל באשר הוא. מועד מתן תורה קיבל מיספר כינויים – חג שבועות, חג הביכורים, חג הקציר או עצרת. והוא גם מוכר לרבים בכינוי העממי – חג המים.
המים מהווים כידוע בסיס לחיים או להיעדרם. מלבד היעדר אפשרות לקיים חיים, כפי שאירע ליעקב אבינו ובניו שהצטרכו למצרים עקב בצורת ממושכת בארץ כנען. חז"ל המשילו את התורה למים כבסיס רוחני חיוני לקיום העם היהודי. "נמשלו דברי תורה במים... מה מים חיים לעולם, כך תורת חיים לעולם" (שיר השירים רבה א', י"ט).
במדרשים מונים חז"ל שבע השוואות בין מים לתורה. התורה אין סופית ממש כמו המים בעולם. "מה מים מסוף העולם ועד סופו, כך תורה מסוף העולם ועד סופו." עובדה המקנה לתורה מידה מסתורית, כמו גם מימד של כוח ייחודי עצום. מה מים מן השמיים, כן התורה מן השמיים."
העיסוק במושג "שמיים" מורכב, שכן הגדרת המושג נתקלת בעולמות שבין מופשט למוחש, כשההבדל ביניהם אינו חד. הכול מכירים ביטויים כ"נשא עיניו לשמיים", "מן השמיים תנוחמו" ועוד, המבטאים כי הכול תלוי "בחסדי שמיים". היות המים בכנען משמיים – גשם – המזוהים עם כוחו של הקב"ה, מאפשר שימוש בהם לטהרה: "ומה המים מטהרים הגוף, כן תורה מטהרת הגוף." למים מאפיינים ייחודיים הנובעים מעצם היותם חומר צבירה נוזלי. הביטוי "מטיפה לטיפה נתמלא ההין" (מידת נפח נוזלים שערכה 3.6 ליטר או כשישה ליטר ויש הגורסים שער הין שונה) מציין את סגולת המים לטפטף ולמלא כך גם כמויות רציניות, הנה השוואה לדרך לימוד התורה שאינה יכולה להיעשות בבת אחת, מציינת ד"ר שרה'לה אורן. "ומה המים יורדין טיפין-טיפין ונעשים נחלים-נחלים כן תורה: אדם לומד שתי הלכות היום ושתיים למחר, עד שנעשה כנחל נובע. סגולה זו מהווה משל לכל אחד מאיתנו העומד בפני משימות גדולות ועמוסות. על מנת להשיג אותן יש לבחור בדרך של צעדים קטנים או 'מטיפה לטיפה'."
עיסוק במים במרחב ארץ ישראל מחייב מידה רבה של צדק ושיוויון בחלוקתם. ועל כך נכתבו מקורות רבים. רעיון אחד היוצר שוויון בין צעיר וזקן מצוי אף הוא במדרש שיר השירים רבה: "ומה מים אין אדם גדול מתבייש לומר לקטן: 'השקני מים,' כן דברי תורה אין הגדול מתבייש לומר לקטן למדני פרק אחד, דבר אחד, פסוק אחד ואפילו אות אחת."
חלק זה במדרש מזכיר את תחילתו של רבי עקיבא שלא ידע קרוא וכתוב עד שנתו הארבעים ודווקא ברקע של באר מים בה החבל הרטוב אשר דולה את הדלי (כבפסוק "איש מצרי ...גם דלה דלה לנו מים, שמות ב'), וכך נטעו במוחו של עקיבא את הרעיון ללמוד יחד עם בנו הצעיר וכך להמשיך עד הגיעו לדגת רב גדול ומנהיג "בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר ואמר: 'מי חקק אבן זו?' אמרו לו 'המים שתדיר נופלים עליה בכל יום.' אמרו לו: 'עקיבא, אי אתה קורא "אבנים שחקו מים" (איוב י"ד י') – מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: "מה רך פיסל את הקשה, דברי תורה, שקשה כברזל, על אחת כמה וכמה שיחקקו את ליבי שהוא בשר ודם..." הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות ... אחז רבי עקיבא בראש הלוח ובנו בראש הלוח כתב לו אלף בית ולמדהו. והיה לומד והולך עד הולך שלמד את התורה כולה." (אבות דרכי נתן ו', ב').
ויקיפדיה: צורת רבי עקיבא בהגדת מנטובה.
ההשוואה המסכמת שמעלה מדרש שיר השירים, היא הסכנה שאורבת במידה שאין אנו יודעים לנהוג במים או בתורה כראוי: "מה מים כשאין אדם יודע לשוט בהם, סוף שהוא מתבלע, כן דברי תורה אם אין אדם יודע לשוט בהן ולהורות בהן, סוף שהוא מתבלע." מלמד שהתחום העצום הזה של מים, כמו גם של תורה – מחויב התמדה, למידה וזהירות יתירה.
מקורו של חג השבועות כחג המים הוא בארצות צפון אפריקה. למנהג מיספר טעמים, כמו סיפור הצלתו של משה רבנו על ידי היאור (הנילוס). לפי המסורת נולד משה בז' אדר ואימו יוכבד הצפינה אותו שלושה ירחים המביאים אותנו אל ו' סיוון, יום בו היה משה בתיבה ביאור "ותשם בסוף על שפת היאור" (שמות ב', ג'). התזת מים אחד על השני או על עוברים ושבים מוכרת אצל בעלי המנהג כסגולת בריאות והגנה ממחלות ולכן מתיזים מים. אלה "מי ישועות".
"כך או כך החיבור בין תורה למים נראה כעת מובן ומסביר. לנו נותר איפה לנסות עוד ועוד להתוודע לסיפורי התורה ולמקורות היהודיים בכלל. נופי 'נאת קדומים', המתובלים בפסוקים ובמדרשים, מזמינים לחוויות מרוות נפש ומרעננת," מסיימת ד"ר אורן את דרשתה המפוארת.
תקוה וינשטוק
דן מירון
כי מנגד תראה את הארץ
[ציטוט מתוך אתר "הארץ", 24.5.2021]
ד"ר יצחק קרונזון (2021-1939), מי שהיה ידוע בקרב חבריו כ"קוקו", היה אחד מגדולי הקרדיולוגים בעולם ובד בבד, ואולי בעיקר, סופר ישראלי מרתק, הדמות הבולטת ביותר ב"אקזיל-ליטרטור" שלנו. הז'אנר שלו היה הסיפור הקצר והכמו-קל, מעין הומורסקה. החיים בישראל בימים שלפני ואחרי מלחמת העצמאות היו לגביו מעיין בלתי-נדלה של אירועים שאפשר היה לגלות בהם צד קומי או אפילו גרוטסקי.
בשבוע שעבר מת (בגיל 82) ד"ר יצחק קרונזון, מי שהיה ידוע בקרב עשרות חבריו בנפש ומאות מיודעיו כ"קוקו". לאחר שסיים את לימודי הרפואה בארץ וגם עבד בה כמה שנים כרופא קהילתי, היגר עם משפחתו לארה"ב, ובחמישה עשורים של עבודה ומחקר בתחום הרפואה הקרדיו-וסקולרית נעשה אחד מגדולי הקרדיולוגים בעולם, מרפא נאמן של אלפי מטופלים וחוקר מובהק וחדשן.
הוא אחד מהעורכים הראשיים של ספר הלימוד הרשמי של אקו-קרדיולוגיה. כמה מבכירי הקרדיולוגים בארה"ב ובארצות אחרות היו תלמידיו ונותרו דורשי עצתו עד לחודשיו האחרונים. לא היה כנס בינלאומי לרפואה קרדיו-וסקולרית שאליו לא הוזמן כמרצה וכממציא (היה ממפתחי רפואת ה"אקו-לב", היא רפואת ה"הד" המקובלת כיום בכל אתר). הוא הוטס לארמונות השליטים והמהרג'ות באמריקה הדרומית ובאסיה לבדוק את שועי הארץ, לקבוע דיאגנוזה ולהציע דרך טיפול. בבתי החולים הגדולים של מנהטן, לנוקס־היל ואחרים. הוא טיפל באותה מסירות בפשוטי-עם ותוך כך עיצב מחלקות קרדיולוגיות ששמן הלך לפניהן. הוא הוגדר לא אחת כ"מנטור" של רפואת הלב. כישרון, חריפות שכל, מוסר עבודה וחריצות שאין להם שיעור הצטרפו אצלו ליחס אנושי וישיר למטופל, כנות מלאה בהצגת סיכויי החולה להירפא, רצינות עמוקה, ענייניות והומור כבוש.
קוקו היה "יורד", אחד מן הישראלים שעזבו את מולדתם ופיתחו קריירה מזהירה מחוצה לה. למוסדות הרפואיים בישראל לא היו בזמנו השכל ואולי גם התקציב שהיו דרושים לשם אחיזה איתנה בו בשתי הידיים, וכשאלה, השכל והממון, הגיעו כבר היה מאוחר מדי. קרונזון כבר לא היה יכול להתנתק מהבסיס המקצועי והמחקרי שלו בארה"ב. אבל בה בשעה הוא היה הישראלי הכי ישראלי שהכרתי. עולמו הפנימי היה מעין תמצית מרוכזת של הישראליות. זיוה רעייתו והוא בנו בית בישראל. ההתעניינות שלו בנעשה בארץ היתה עצומה. אורחים מישראל הגיעו לביתם ללא הרף, וכולם היו נחקרים בפרטי-פרטים על התרשמותם מן "המצב הישראלי" ברגע היסטורי זה או אחר.
שירי הזמר של ישראל משנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה התפרצו מתוכו לצורך וגם כאילו שלא-לצורך. הוא הכיר את כולם, זכר בדייקנות את הטקסט של כל בתיהם, שר אותם בבריטון מלא עוז. דירתם בבית קומות גדול ברחוב 86 פינת השדרה השנייה היתה מעין ישראל קטנה. שררה בה פשטות ישראלית של ראשית ימי המדינה, שום רהיטי פאר או אמנות יוקרה. זיוה, בעצמה אמנית ישראלית בעלת סגנון מיוחד לה, קישטה את הבית בעבודות של ידידיה הישראלים. העברית נשמעה שם תמיד, דיבורית, עכשווית ונמרצת. המעבר לאנגלית התרחש אך ורק כאשר לחבורה הישראלית, שהיתה מורכבת מן ה"קבועים" ומן האורחים, נוספה החבורה הקרדיולוגית, תלמידיו המובהקים של קוקו שנהגו בו כבמין אב.
אחדים מהם אף התייהדו במקצת והיו משתתפים בסדרי הפסח הנהדרים ששמם יצא למרחוק ושהיוו, לגבי המשתתפים בהם ובני משפחותיהם, נקודת השיא השנתית של חווייתם הישראלית הקולקטיבית. הסדרים נוהלו על-ידי קוקו ביד רמה, בקפדנות ובריטואל קבוע. שירי הסדר הושרו בקול גדול במקורם (העברי או הארמי), בלדינו ובערבית, ואיפשרו לי להיזכר בסדרים של ילדותי ולהשמיע את פיוטיהם בנוסח החסידי הבסרבי שנשמר במשך דורות בצפת האשכנזית. התנהלותו של קוקו הזכירה לי תמיד את התנהלותו של סבי, דוד אליעזר זינגר עליו השלום, בנו של מי שהיה במשך מחצית המאה החזן של בית הכנסת של האר"י.
מסביב לקוקו וזיוה נוצר "מרכז" ישראלי הומה, אולי הבולט במרכזי הישראלים בניו יורק, העיר שהיא "חצי-ישראלית", מעין מועדון של האליטה הישראלית: אנשי מקצוע בולטים בתחומיהם, אנשי כספים, אורחים מצמרת הפיקוד בצה"ל, סופרים, אמנים, אנשי רפואה ואקדמיה. המקום שפע ניצוצות והיה חיוני להפליא. קוקו היה רקונטור מושלם — סיפר על דברים מוזרים, מבדחים ואפילו גרוטסקיים שהיה עד להם בחייו כרופא; סיפר בנחת, ללא הדגשות ובטון שנשמע כלפי חוץ יובשני, אמון על הדיוק והאיפוק, אלא שטון זה רק הגביר את כוחו הקומי של הסיפור, את ההומור ה"יבש" והמעט קודר שבו, את האירוניה הדקה שמעולם לא היתה מרושעת. הסיפורים הצחיקו ושיעשעו, אבל תמיד נותר בתחתיתם גם משקע של ייאוש שקט: החיים הם מעוות לא יוכל לתקון, והיחס הראוי אליהם צריך להיות עצוב-מחויך.
קוקו היה בוגר קורס של קסמים זעירים והיה משעשע את הילדים ומפיק מהם מצהלות צחוק. הוא גם היה אנין טעם שאהב לקחת את חבריו למסעדות "מעניינות" שגילו הוא וזיוה בשיטוטיהם. ועם כל זאת הוא היה גם "ליטוואק" מחמיר עד לשד עצמותיו, בן של מהנדס יהודי-ליטאי (שהיה גם טייס בחיל האוויר הליטאי הקטן בין שתי מלחמות העולם) שהגיע לארץ ישראל והתחיל את דרכו בה כפועל אחר שנאמר לו בפירוש שלא יתקבל להוראה באוניברסיטה הליטאית שבה הצטיין בלימודיו "מפני שכבר יש במחלקה יהודי אחד." בסופו של דבר נעשה לאחד מעמודי התווך של עובדי חברת החשמל. לימים התנצלה האוניברסיטה הליטאית התנצלות רשמית בפני בנו, שכבר היה רופא מפורסם.
קוקו היה "יורד", אבל בה בשעה הוא היה הישראלי הכי ישראלי שהכרתי. עולמו הפנימי היה מעין תמצית מרוכזת של הישראליות. זיוה רעייתו והוא בנו בית בישראל. ההתעניינות שלו בנעשה בארץ היתה עצומה.
הליטאיות היהודית התגלמה אצל קוקו בדייקנות תקיפה, בחומרה מסוימת, באיפוק שהיה בו גם צל של קדרות, בזיכרון טוטאלי מסודר ומקוטלג (כזה שאיפשר לתלמידי החכמים הליטאיים לזכור את כל הטקסט הענקי של התלמוד בעל-פה), ברציונליות תקיפה, בבוז למיסטיפיקציות למיניהן, בשנאה לבזבוז ולכל התנהגות "מוגזמת" או שאינה מבוססת על ההיגיון. עם זאת, לא הכרתי אדם רגיש ממנו למצבם של חבריו. ללא אומר ודברים, או במלים מעטות שנאמרו כלאחר-יד, גילה לחבר נתון בצרה או בדיכאון שהוא מבין לעומק את מצבו ומוכן להגיש כל עזרה מתקבלת על הדעת. אני מדבר כאן מניסיון אישי. לעולם לא אשכח לקוקו ולזיוה את חסד עמידתם לצידי בימים קשים.
קוקו היה גם, ואולי בעיקר, סופר ישראלי מרתק, הדמות הבולטת ביותר ב"אקזיל-ליטרטור" שלנו. הז'אנר שלו היה הסיפור הקצר והכמו-קל, מעין הומורסקה. החיים בישראל בימים שלפני ואחרי מלחמת העצמאות היו לגביו מעיין בלת-נידלה של אירועים שאפשר היה לגלות בהם צד קומי או אפילו גרוטסקי. הפרטים נמסרו כאן בדיוק תיאורי טוטאלי והיו בעלי משקל רב הרבה יותר מעיצובים פסיכולוגיים של הדמויות. לאמור, טיבם של האנשים המסופרים נמסר על-ידי מטונימיות וסינקדוכות. למשל החולצה הצרה מדי (מן החולצות שהותיר האב אחרי מותו) שלבש האח הכרסתן בהלוויה של אביו כדי להימנע מהפקרת חולצה מחולצותיו ל"קריעה", ולא חשש מן ה"חלונות" העגולים שנפערו בין כפתורי החולצה שנפרפו בקושי וחשפו את הגופייה הלבנה שמתחתיה: מאות פחיות הבירה המעוקמות שקנה האב במחיר מציאה מן השאריות שהותיר אחריו הצבא הבריטי כדי למוכרן ולכסות בדרך זו את ההוצאות ה"נפשעות" שגרם להן חג ה"בר מצווה" של בנו, אלא שאיש לא רצה לקנותן וכל המשפחה נאלצה לשתות בירה בריטית מרה ועבשה במשך למעלה משנה.
והיה כובע הקש הלבן המלוכלך קצת בשוליו של סוחר הבולים החיפאי המיוזע, שהופיע מבוהל בבית המשפחה עוד לפני שהובא האב לקבורה כדי לרכוש בפרוטות את אוסף הבולים המפואר של האב המת. וטיולי השבת בימות הצנע שהסתיימו באקראי כביכול בביקורי פתע אצל ידידים בדיוק בשעת ארוחת הצהריים ובהזמנה של בלית-ברירה אל שולחן הסועדים. והחלל האטום בספסל שליד הפסנתר שבסלון (האם היתה פסנתרנית ומורה לפסנתר), חלל שנועד לאחסון חוברות התווים של יצירות מוסיקליות מתחת לרף המושב של המנגנים. משום מה הוטמן שם גם גיליון ובו 48 תמונות של בן הדוד "שמוליק", שנספה יחד עם כל בני המשפחה להוציא אביו, שהוא אחיו של אבי הילד המספר. הדוד הזה דווקא שרד, וכבר הספיק בעצם ימי המלחמה להקים משפחה שנייה.
הסיפור מספר על הפגישה הראשונה איתו זמן קצר לאחר כניעת גרמניה והפסקת פעולות האיבה באירופה בקיץ 1945. הילד קוקו, או צחי כפי שנקרא אז, שציפה בכיליון עיניים לפגישה עם מי שנחשב ליהלום שבכתר המשפחה, האח המוצלח והראשון בכול, נתקל בו לפתע, כשהלה הופיע בדירת המשפחה (בעוד ההורים מחפשים אותו בנמל), ומיד החל להוכיח מחדש את עליונותו המפורסמת: העליב את הילד עצמו, התייחס בזלזול לאחיו, אבי הילד, שכח לחלוטין שדווקא אחיו ה"לא-מוצלח" הזה היה מי שעזב את ליטא בעוד מועד, בעת שהוא, הבן המוצלח, ראה בעזיבה זו מעשה טירוף וטיפשות, וששמוליק שהוליד אביו של קוקו נותר בחיים ואילו משמוליק האחר, בנו של אחיו (שני הילדים נקראו על-שם סבם), נותר רק גיליון מבריק ועליו 48 תצלומי תינוק נחמד.
הילד צחי שיהיה לקוקו המספר נסוג אל חדרו מובעת ומאוכזב, נרדם שם והתעורר לקולה של מוסיקה חורקנית. האורח ואחיו, שניהם כנרים חובבים, יחד עם האם הפסנתרנית, ניסו לנגן מחדש איזה טריו שניגנו בצעירותם בבירת ליטא. הניסיון היה בלתי-מוצלח בעליל ורק הבליט את העליבות של אשליית "חדש ימינו כקדם." הילד ריכז את מבטו בישבנה של האם שנלחץ אל המושב מחמת מאמץ הנגינה וחשב על החלל הריק שמתחתיו, החלל שבו נמצאו התמונות של שמוליק ההרוג. הריקנות האפלולית של אותו חלל נעשתה למיטונימיה שמסרה בחדות פוצעת את מלוא המשמעות של הסיטואציה.
במשובחים שבסיפוריו של קרונזון העצב מציץ תמיד בעד הפתחים והחורים של ההומורסקה, כמו הגופייה שהציצה מבין הכפתורים המהודקים מדי של החולצה הצרה מדי. העצב הוא לגבי קרונזון לא הלוך רוח אלא עצם טיבם של הדברים, וזאת לא רק משום שבאמת היו חייו של הילד המתואר בחלק גדול מן הסיפורים אפופי עצב מודע ובלתי-מודע – עצב של ילד דחוי במקצת, לא יפה ולא בולט, ילד "סנדוויץ" בין שני אחים שנחשבו למוצלחים יותר, ומי שגם לא הרשים במיוחד את חבריו ב"שכונה" (רחוב גאולה בחיפה) ובבית הספר. בעיקרו זהו עצב עקרוני ומושגי יותר. העולם עצוב מפני שכל מה שרואים בו חולף ונעלם אל תוך מרחקי הזמן.
כמספר היה קרונזון דומה לאדם היושב בקרון רכבת או באוטובוס כשגבו מופנה לכיוון הנסיעה. הוא יודע, כמובן, מה הוא יעד הנסיעה ומה ימצא כשיגיע אליו, אבל הוא רואה רק את המראות הנשקפים אליו בחלון בעוד הם נסוגים אחורה, נעשים זערוריים ומטושטשים ונעלמים במרחק. סיפורי קרוזנון מתקבעים ברגע שבו עדיין המראות בולטים מאוד בצורתם ובצבעיהם, אך בה בשעה הם כבר מחזיקים בתוכם את חלופיותם המהירה.
כמעט כל סיפוריו של קרונזון הם סיפורי זיכרון, המודע לכך שהדברים הזכורים, הנמסרים בחיוניות כה רבה, כבר אינם או שהם אינם מה שהיו. המספר הזוכר רחוק מכל סנטימנטליות. לעולם אין הוא מייפה דבר מן הדברים שעליהם הוא מספר. המומים והעיוותים שפגמו בהם נמסרים בהבלטה מלאה: כך הפגמים שבבני המשפחה, בייחוד האב, וכך גם הצלקות שבפניה של החברה הישראלית המתהווה. כל אלה הם דברים חשובים שראוי לספר עליהם לא מפני שהם היו טובים ומאלפים, או להפך, רעים וראויים להוקעה, אלא מפני שהם פשוט היו, ובכך התמחש בהם הרפיון האונטולוגי של הקיימות כלשעצמה.
במשובחים שבסיפוריו של קרונזון העצב מציץ תמיד בעד הפתחים והחורים של ההומורסקה. העצב הוא לגבי קרונזון לא הלוך רוח אלא עצם טיבם של הדברים. בעיקרו זהו עצב עקרוני ומושגי יותר. העולם עצוב מפני שכל מה שרואים בו חולף ונעלם אל תוך מרחקי הזמן
אגב, חברה משותפת סיפרה לי שבביקורה האחרון אצל קוקו החולה, כאשר במבוכת המצב ניסו המתכנסים למלא את החלל בsmall talk- מן הסוג המקובל, פלט קוקו את המשפט: "חברים, מדוע אנחנו מדברים על דברים כל־כך לא חשובים!"
לספרו האחרון, המכיל את מבחר סיפוריו, הצמיד קרונזון את הכותרת המקראית האלגית "כי מנגד תראה". זו מלמדת על עמדת הריחוק של האדם הזוכר, העומד מנגד, במקום שממנו אפשר עוד לראות אבל כבר אי-אפשר לנגוע שכן הדברים שעודם נראים בעצם כבר התרחקו והתפוררו. הכותרת, המעלה על הזיכרון את סיפור מותו של משה, מלמדת, כמובן, גם על עמידתו של קרונזון כישראלי "יורד", שראה את הארץ תכופות (בעשרות ביקורים) אך אליה לא בא.
אמנם, ישראל של ילדותו ונעוריו, שאותה זכר בחיוניות מדהימה, לא היתה טובה ונוחה כל כך, וקרונזון נזהר שלא להפליג בשבחיה. עם זאת הוא אינו יכול להינתק ממנה, וזאת למרות שכל מפעלו כרופא עתיר הישגים הוקם מחוץ לישראל. בניו יורק אף ניהל ביד רמה את חייו וגידל את ילדיו. אבל הוא נותר "גולה". זיכרון הפלדה שלו נעשה גם לשלשלת רתוקה לרגליו ללא שיוכל לנתקה. נפשית הוא יכול לצעוד עד לאותו מרחק שהתירה לו השלשלת, ואז היה חייב ליסוב על עקביו.
על משה נאמר כי "לא ידע איש את קבורתו עד היום הזה." קוקו ציווה לשרוף את גופתו ולפזר ברוח את אפרו. עוד החלטה של הרציונליסט הבלתי-מתפשר, מי שנפגש עם המוות מאות פעמים והבין לעומק את האינות שבו ואת הכסילות שבאשליית הקיום לאחריו. כך לא יהיה קבר שאוכל לפקוד אותו. כמו האפר גם דמעתי תחלוף עם הרוח. שלום לאפרך, חבר יקר. כמו שהיית בחייך אתה גם עכשיו זיכרון בל-יימחה.
דן מירון
ד"ר יצחק קרונזון (2021-1939), מי שהיה ידוע בקרב חבריו כ"קוקו", היה אחד מגדולי הקרדיולוגים בעולם ובד בבד, ואולי בעיקר, סופר ישראלי מרתק, הדמות הבולטת ביותר ב"אקזיל-ליטרטור" שלנו. הז'אנר שלו היה הסיפור הקצר והכמו-קל, מעין הומורסקה. החיים בישראל בימים שלפני ואחרי מלחמת העצמאות היו לגביו מעיין בלתי-נדלה של אירועים שאפשר היה לגלות בהם צד קומי או אפילו גרוטסקי.
בשבוע שעבר מת (בגיל 82) ד"ר יצחק קרונזון, מי שהיה ידוע בקרב עשרות חבריו בנפש ומאות מיודעיו כ"קוקו". לאחר שסיים את לימודי הרפואה בארץ וגם עבד בה כמה שנים כרופא קהילתי, היגר עם משפחתו לארה"ב, ובחמישה עשורים של עבודה ומחקר בתחום הרפואה הקרדיו-וסקולרית נעשה אחד מגדולי הקרדיולוגים בעולם, מרפא נאמן של אלפי מטופלים וחוקר מובהק וחדשן.
הוא אחד מהעורכים הראשיים של ספר הלימוד הרשמי של אקו-קרדיולוגיה. כמה מבכירי הקרדיולוגים בארה"ב ובארצות אחרות היו תלמידיו ונותרו דורשי עצתו עד לחודשיו האחרונים. לא היה כנס בינלאומי לרפואה קרדיו-וסקולרית שאליו לא הוזמן כמרצה וכממציא (היה ממפתחי רפואת ה"אקו-לב", היא רפואת ה"הד" המקובלת כיום בכל אתר). הוא הוטס לארמונות השליטים והמהרג'ות באמריקה הדרומית ובאסיה לבדוק את שועי הארץ, לקבוע דיאגנוזה ולהציע דרך טיפול. בבתי החולים הגדולים של מנהטן, לנוקס־היל ואחרים. הוא טיפל באותה מסירות בפשוטי-עם ותוך כך עיצב מחלקות קרדיולוגיות ששמן הלך לפניהן. הוא הוגדר לא אחת כ"מנטור" של רפואת הלב. כישרון, חריפות שכל, מוסר עבודה וחריצות שאין להם שיעור הצטרפו אצלו ליחס אנושי וישיר למטופל, כנות מלאה בהצגת סיכויי החולה להירפא, רצינות עמוקה, ענייניות והומור כבוש.
קוקו היה "יורד", אחד מן הישראלים שעזבו את מולדתם ופיתחו קריירה מזהירה מחוצה לה. למוסדות הרפואיים בישראל לא היו בזמנו השכל ואולי גם התקציב שהיו דרושים לשם אחיזה איתנה בו בשתי הידיים, וכשאלה, השכל והממון, הגיעו כבר היה מאוחר מדי. קרונזון כבר לא היה יכול להתנתק מהבסיס המקצועי והמחקרי שלו בארה"ב. אבל בה בשעה הוא היה הישראלי הכי ישראלי שהכרתי. עולמו הפנימי היה מעין תמצית מרוכזת של הישראליות. זיוה רעייתו והוא בנו בית בישראל. ההתעניינות שלו בנעשה בארץ היתה עצומה. אורחים מישראל הגיעו לביתם ללא הרף, וכולם היו נחקרים בפרטי-פרטים על התרשמותם מן "המצב הישראלי" ברגע היסטורי זה או אחר.
שירי הזמר של ישראל משנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה התפרצו מתוכו לצורך וגם כאילו שלא-לצורך. הוא הכיר את כולם, זכר בדייקנות את הטקסט של כל בתיהם, שר אותם בבריטון מלא עוז. דירתם בבית קומות גדול ברחוב 86 פינת השדרה השנייה היתה מעין ישראל קטנה. שררה בה פשטות ישראלית של ראשית ימי המדינה, שום רהיטי פאר או אמנות יוקרה. זיוה, בעצמה אמנית ישראלית בעלת סגנון מיוחד לה, קישטה את הבית בעבודות של ידידיה הישראלים. העברית נשמעה שם תמיד, דיבורית, עכשווית ונמרצת. המעבר לאנגלית התרחש אך ורק כאשר לחבורה הישראלית, שהיתה מורכבת מן ה"קבועים" ומן האורחים, נוספה החבורה הקרדיולוגית, תלמידיו המובהקים של קוקו שנהגו בו כבמין אב.
אחדים מהם אף התייהדו במקצת והיו משתתפים בסדרי הפסח הנהדרים ששמם יצא למרחוק ושהיוו, לגבי המשתתפים בהם ובני משפחותיהם, נקודת השיא השנתית של חווייתם הישראלית הקולקטיבית. הסדרים נוהלו על-ידי קוקו ביד רמה, בקפדנות ובריטואל קבוע. שירי הסדר הושרו בקול גדול במקורם (העברי או הארמי), בלדינו ובערבית, ואיפשרו לי להיזכר בסדרים של ילדותי ולהשמיע את פיוטיהם בנוסח החסידי הבסרבי שנשמר במשך דורות בצפת האשכנזית. התנהלותו של קוקו הזכירה לי תמיד את התנהלותו של סבי, דוד אליעזר זינגר עליו השלום, בנו של מי שהיה במשך מחצית המאה החזן של בית הכנסת של האר"י.
מסביב לקוקו וזיוה נוצר "מרכז" ישראלי הומה, אולי הבולט במרכזי הישראלים בניו יורק, העיר שהיא "חצי-ישראלית", מעין מועדון של האליטה הישראלית: אנשי מקצוע בולטים בתחומיהם, אנשי כספים, אורחים מצמרת הפיקוד בצה"ל, סופרים, אמנים, אנשי רפואה ואקדמיה. המקום שפע ניצוצות והיה חיוני להפליא. קוקו היה רקונטור מושלם — סיפר על דברים מוזרים, מבדחים ואפילו גרוטסקיים שהיה עד להם בחייו כרופא; סיפר בנחת, ללא הדגשות ובטון שנשמע כלפי חוץ יובשני, אמון על הדיוק והאיפוק, אלא שטון זה רק הגביר את כוחו הקומי של הסיפור, את ההומור ה"יבש" והמעט קודר שבו, את האירוניה הדקה שמעולם לא היתה מרושעת. הסיפורים הצחיקו ושיעשעו, אבל תמיד נותר בתחתיתם גם משקע של ייאוש שקט: החיים הם מעוות לא יוכל לתקון, והיחס הראוי אליהם צריך להיות עצוב-מחויך.
קוקו היה בוגר קורס של קסמים זעירים והיה משעשע את הילדים ומפיק מהם מצהלות צחוק. הוא גם היה אנין טעם שאהב לקחת את חבריו למסעדות "מעניינות" שגילו הוא וזיוה בשיטוטיהם. ועם כל זאת הוא היה גם "ליטוואק" מחמיר עד לשד עצמותיו, בן של מהנדס יהודי-ליטאי (שהיה גם טייס בחיל האוויר הליטאי הקטן בין שתי מלחמות העולם) שהגיע לארץ ישראל והתחיל את דרכו בה כפועל אחר שנאמר לו בפירוש שלא יתקבל להוראה באוניברסיטה הליטאית שבה הצטיין בלימודיו "מפני שכבר יש במחלקה יהודי אחד." בסופו של דבר נעשה לאחד מעמודי התווך של עובדי חברת החשמל. לימים התנצלה האוניברסיטה הליטאית התנצלות רשמית בפני בנו, שכבר היה רופא מפורסם.
קוקו היה "יורד", אבל בה בשעה הוא היה הישראלי הכי ישראלי שהכרתי. עולמו הפנימי היה מעין תמצית מרוכזת של הישראליות. זיוה רעייתו והוא בנו בית בישראל. ההתעניינות שלו בנעשה בארץ היתה עצומה.
הליטאיות היהודית התגלמה אצל קוקו בדייקנות תקיפה, בחומרה מסוימת, באיפוק שהיה בו גם צל של קדרות, בזיכרון טוטאלי מסודר ומקוטלג (כזה שאיפשר לתלמידי החכמים הליטאיים לזכור את כל הטקסט הענקי של התלמוד בעל-פה), ברציונליות תקיפה, בבוז למיסטיפיקציות למיניהן, בשנאה לבזבוז ולכל התנהגות "מוגזמת" או שאינה מבוססת על ההיגיון. עם זאת, לא הכרתי אדם רגיש ממנו למצבם של חבריו. ללא אומר ודברים, או במלים מעטות שנאמרו כלאחר-יד, גילה לחבר נתון בצרה או בדיכאון שהוא מבין לעומק את מצבו ומוכן להגיש כל עזרה מתקבלת על הדעת. אני מדבר כאן מניסיון אישי. לעולם לא אשכח לקוקו ולזיוה את חסד עמידתם לצידי בימים קשים.
קוקו היה גם, ואולי בעיקר, סופר ישראלי מרתק, הדמות הבולטת ביותר ב"אקזיל-ליטרטור" שלנו. הז'אנר שלו היה הסיפור הקצר והכמו-קל, מעין הומורסקה. החיים בישראל בימים שלפני ואחרי מלחמת העצמאות היו לגביו מעיין בלת-נידלה של אירועים שאפשר היה לגלות בהם צד קומי או אפילו גרוטסקי. הפרטים נמסרו כאן בדיוק תיאורי טוטאלי והיו בעלי משקל רב הרבה יותר מעיצובים פסיכולוגיים של הדמויות. לאמור, טיבם של האנשים המסופרים נמסר על-ידי מטונימיות וסינקדוכות. למשל החולצה הצרה מדי (מן החולצות שהותיר האב אחרי מותו) שלבש האח הכרסתן בהלוויה של אביו כדי להימנע מהפקרת חולצה מחולצותיו ל"קריעה", ולא חשש מן ה"חלונות" העגולים שנפערו בין כפתורי החולצה שנפרפו בקושי וחשפו את הגופייה הלבנה שמתחתיה: מאות פחיות הבירה המעוקמות שקנה האב במחיר מציאה מן השאריות שהותיר אחריו הצבא הבריטי כדי למוכרן ולכסות בדרך זו את ההוצאות ה"נפשעות" שגרם להן חג ה"בר מצווה" של בנו, אלא שאיש לא רצה לקנותן וכל המשפחה נאלצה לשתות בירה בריטית מרה ועבשה במשך למעלה משנה.
והיה כובע הקש הלבן המלוכלך קצת בשוליו של סוחר הבולים החיפאי המיוזע, שהופיע מבוהל בבית המשפחה עוד לפני שהובא האב לקבורה כדי לרכוש בפרוטות את אוסף הבולים המפואר של האב המת. וטיולי השבת בימות הצנע שהסתיימו באקראי כביכול בביקורי פתע אצל ידידים בדיוק בשעת ארוחת הצהריים ובהזמנה של בלית-ברירה אל שולחן הסועדים. והחלל האטום בספסל שליד הפסנתר שבסלון (האם היתה פסנתרנית ומורה לפסנתר), חלל שנועד לאחסון חוברות התווים של יצירות מוסיקליות מתחת לרף המושב של המנגנים. משום מה הוטמן שם גם גיליון ובו 48 תמונות של בן הדוד "שמוליק", שנספה יחד עם כל בני המשפחה להוציא אביו, שהוא אחיו של אבי הילד המספר. הדוד הזה דווקא שרד, וכבר הספיק בעצם ימי המלחמה להקים משפחה שנייה.
הסיפור מספר על הפגישה הראשונה איתו זמן קצר לאחר כניעת גרמניה והפסקת פעולות האיבה באירופה בקיץ 1945. הילד קוקו, או צחי כפי שנקרא אז, שציפה בכיליון עיניים לפגישה עם מי שנחשב ליהלום שבכתר המשפחה, האח המוצלח והראשון בכול, נתקל בו לפתע, כשהלה הופיע בדירת המשפחה (בעוד ההורים מחפשים אותו בנמל), ומיד החל להוכיח מחדש את עליונותו המפורסמת: העליב את הילד עצמו, התייחס בזלזול לאחיו, אבי הילד, שכח לחלוטין שדווקא אחיו ה"לא-מוצלח" הזה היה מי שעזב את ליטא בעוד מועד, בעת שהוא, הבן המוצלח, ראה בעזיבה זו מעשה טירוף וטיפשות, וששמוליק שהוליד אביו של קוקו נותר בחיים ואילו משמוליק האחר, בנו של אחיו (שני הילדים נקראו על-שם סבם), נותר רק גיליון מבריק ועליו 48 תצלומי תינוק נחמד.
הילד צחי שיהיה לקוקו המספר נסוג אל חדרו מובעת ומאוכזב, נרדם שם והתעורר לקולה של מוסיקה חורקנית. האורח ואחיו, שניהם כנרים חובבים, יחד עם האם הפסנתרנית, ניסו לנגן מחדש איזה טריו שניגנו בצעירותם בבירת ליטא. הניסיון היה בלתי-מוצלח בעליל ורק הבליט את העליבות של אשליית "חדש ימינו כקדם." הילד ריכז את מבטו בישבנה של האם שנלחץ אל המושב מחמת מאמץ הנגינה וחשב על החלל הריק שמתחתיו, החלל שבו נמצאו התמונות של שמוליק ההרוג. הריקנות האפלולית של אותו חלל נעשתה למיטונימיה שמסרה בחדות פוצעת את מלוא המשמעות של הסיטואציה.
במשובחים שבסיפוריו של קרונזון העצב מציץ תמיד בעד הפתחים והחורים של ההומורסקה, כמו הגופייה שהציצה מבין הכפתורים המהודקים מדי של החולצה הצרה מדי. העצב הוא לגבי קרונזון לא הלוך רוח אלא עצם טיבם של הדברים, וזאת לא רק משום שבאמת היו חייו של הילד המתואר בחלק גדול מן הסיפורים אפופי עצב מודע ובלתי-מודע – עצב של ילד דחוי במקצת, לא יפה ולא בולט, ילד "סנדוויץ" בין שני אחים שנחשבו למוצלחים יותר, ומי שגם לא הרשים במיוחד את חבריו ב"שכונה" (רחוב גאולה בחיפה) ובבית הספר. בעיקרו זהו עצב עקרוני ומושגי יותר. העולם עצוב מפני שכל מה שרואים בו חולף ונעלם אל תוך מרחקי הזמן.
כמספר היה קרונזון דומה לאדם היושב בקרון רכבת או באוטובוס כשגבו מופנה לכיוון הנסיעה. הוא יודע, כמובן, מה הוא יעד הנסיעה ומה ימצא כשיגיע אליו, אבל הוא רואה רק את המראות הנשקפים אליו בחלון בעוד הם נסוגים אחורה, נעשים זערוריים ומטושטשים ונעלמים במרחק. סיפורי קרוזנון מתקבעים ברגע שבו עדיין המראות בולטים מאוד בצורתם ובצבעיהם, אך בה בשעה הם כבר מחזיקים בתוכם את חלופיותם המהירה.
כמעט כל סיפוריו של קרונזון הם סיפורי זיכרון, המודע לכך שהדברים הזכורים, הנמסרים בחיוניות כה רבה, כבר אינם או שהם אינם מה שהיו. המספר הזוכר רחוק מכל סנטימנטליות. לעולם אין הוא מייפה דבר מן הדברים שעליהם הוא מספר. המומים והעיוותים שפגמו בהם נמסרים בהבלטה מלאה: כך הפגמים שבבני המשפחה, בייחוד האב, וכך גם הצלקות שבפניה של החברה הישראלית המתהווה. כל אלה הם דברים חשובים שראוי לספר עליהם לא מפני שהם היו טובים ומאלפים, או להפך, רעים וראויים להוקעה, אלא מפני שהם פשוט היו, ובכך התמחש בהם הרפיון האונטולוגי של הקיימות כלשעצמה.
במשובחים שבסיפוריו של קרונזון העצב מציץ תמיד בעד הפתחים והחורים של ההומורסקה. העצב הוא לגבי קרונזון לא הלוך רוח אלא עצם טיבם של הדברים. בעיקרו זהו עצב עקרוני ומושגי יותר. העולם עצוב מפני שכל מה שרואים בו חולף ונעלם אל תוך מרחקי הזמן
אגב, חברה משותפת סיפרה לי שבביקורה האחרון אצל קוקו החולה, כאשר במבוכת המצב ניסו המתכנסים למלא את החלל בsmall talk- מן הסוג המקובל, פלט קוקו את המשפט: "חברים, מדוע אנחנו מדברים על דברים כל־כך לא חשובים!"
לספרו האחרון, המכיל את מבחר סיפוריו, הצמיד קרונזון את הכותרת המקראית האלגית "כי מנגד תראה". זו מלמדת על עמדת הריחוק של האדם הזוכר, העומד מנגד, במקום שממנו אפשר עוד לראות אבל כבר אי-אפשר לנגוע שכן הדברים שעודם נראים בעצם כבר התרחקו והתפוררו. הכותרת, המעלה על הזיכרון את סיפור מותו של משה, מלמדת, כמובן, גם על עמידתו של קרונזון כישראלי "יורד", שראה את הארץ תכופות (בעשרות ביקורים) אך אליה לא בא.
אמנם, ישראל של ילדותו ונעוריו, שאותה זכר בחיוניות מדהימה, לא היתה טובה ונוחה כל כך, וקרונזון נזהר שלא להפליג בשבחיה. עם זאת הוא אינו יכול להינתק ממנה, וזאת למרות שכל מפעלו כרופא עתיר הישגים הוקם מחוץ לישראל. בניו יורק אף ניהל ביד רמה את חייו וגידל את ילדיו. אבל הוא נותר "גולה". זיכרון הפלדה שלו נעשה גם לשלשלת רתוקה לרגליו ללא שיוכל לנתקה. נפשית הוא יכול לצעוד עד לאותו מרחק שהתירה לו השלשלת, ואז היה חייב ליסוב על עקביו.
על משה נאמר כי "לא ידע איש את קבורתו עד היום הזה." קוקו ציווה לשרוף את גופתו ולפזר ברוח את אפרו. עוד החלטה של הרציונליסט הבלתי-מתפשר, מי שנפגש עם המוות מאות פעמים והבין לעומק את האינות שבו ואת הכסילות שבאשליית הקיום לאחריו. כך לא יהיה קבר שאוכל לפקוד אותו. כמו האפר גם דמעתי תחלוף עם הרוח. שלום לאפרך, חבר יקר. כמו שהיית בחייך אתה גם עכשיו זיכרון בל-יימחה.
דן מירון
נעמן כהן
יחסו של ביאליק לערבים
ביאליק שחי בארץ רק כעשר שנים מ-1924 עד מותו ב-1934, לא הכיר כלל את האידיאולוגיה האיסלמו-נאצית-ג'יהדיסטית. ספק אם שמע על חסן אל בנא מייסד תנועת "האחים המוסלמים" ב-1928, שדבריו על חיסול ישראל ורצח היהודים, (לפי דברי מוחמד), מהווים היום את מצע החמאס. הוא גם לא שמע על הג'יהאדיסט הסורי, עז א דין אל קסאם שהחל ברצח יהודים בזמנו, אך שמו נודע רק לאחר מותו.
ביאליק נפטר שנה אחרי עלייתו של היטלר לשלטון, אבל לפני הצטרפותו של המופתי מוחמד אמין אל חוסייני אליו בברלין. למרות זאת, בחושו המפותח, או באינטואיציה של משורר, זיהה את הסכנה האורבת לישוב היהודי, (אולי גם עקב רצח ברנר ודבריו על הערבים) והוא ראה בהעסקת ערבים במשק היהודי סכנת שואה ליהודים בארץ.
בנאומו האחרון הוא הזהיר מפני העסקת ערבים. מעשה שעשוי להביא לידי שואה. מעניין כמה אקטואלי המצב הפוליטי לפי ניתוחו של ביאליק אז, למצב הפוליטי היום.
ביאליק דברים אחרונים:
בשבת, י"ט סיון, 1934, נפרד ביאליק לפני צאתו לחו"ל, מבאי "עונג שבת" ב"אוהל שם". הוא אמר:
"הנני יוצא חוצה לארץ מפאת מחלה. הנני מרגיש כי גם תל אביב שלנו והיישוב בכלל חולים בשעה זו. סימני המחלה נתגלו בזמן האחרון, קודם כל ביחס לאחינו פליטי החרב, האסון מגרמניה ומארצות אחרות. במקום לדאוג להם להכין פינה וצל, קורה של דירה בכלל, ולוא יהא בצריפים, נצלנו את אסונם למען בצע כסף. "מלחמה לה' בעמלק מדור דור," "אשר קרך בדרך" ואומות שלמות נפסלו לבוא בקהל על "אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים בדרך בצאתכם ממצרים." כיצד קיבלנו אנחנו את אחינו פליטי החרב? העלינו את שכר הדירות וגזלנו מהם את פרוטותיהם האחרונות.
הסימן השני למחלה הוא – הספסרות הבזויה האוכלת אותנו כעש. ברק השטן של הזהב סמא את עינינו. אנו מתפארים בגאות ופריחה, במקום שיש רק מהומה ריקה של ספסרות. דונם אחד עובר עשר פעמים מיד ליד וכל פעם עולה מחירו, ואנו חושבים שזוהי עליה וגיאות. אין ערך לקרקע מלבד מה שהיא יכולה ליתן לבני אדם למזונותיהם בשעת חרום וסכנה. אנו עושים בקרקע מה שהספסרות בשעת המלחמה והמהפכות היתה עושה בלחם. שק הקמח היה עובר עשרות פעמים מיד ליד ויש היה מגיע שוב ושוב לאותה היד, ומחירו היה עולה ומגיע לסכומים מבהילים. אבל, סוף סוף לא היה זה אלא שק קמח. ה"מיליונים" המרמים התנדפו כעשן.
סימן שלישי למחלתנו הוא – הבריחה מן הכפר אל העיר. חסד גדול עשה לנו הגורל, שנתברכנו בפועל העברי, שיצא אל הכפר לחדש את יסודות חיינו, לקשרנו אל האדמה. והנה עכשיו, עם מהומת השקר של הגאות בעיר, עוזב הפועל העברי את הכפר, מפקיד את העמדות הלאומיות שלנו ועובר לחיים הקלים שבעיר.
ומכאן, גם תקלה אחרת. סימן רביעי למחלת השעה – העבודה הזרה, הכיבוש הגדול של עשרות שנים, המבצר הלאומי הגדול, העבודה העברית, הולך ונחרב לעינינו ואין אנו שואלים את עצמנו, מה נעשה מחר, ביום פקודה וסכנה, כשפועלים נכרים ימלאו את מושבותינו, מי יעמוד לנו, מי יגן עלינו ביום סערה ושואה…*
והנה הסימן העיקרי למחלת השעה – ההתפוררות הפנימית האיומה, ריבות המפלגות, שנאת אחים, האוכלת בנו בכל פה, מעשי ההרס והחורבן הפנימי של המפלגות הקיצוניות, כפי שהם מתגלים מסביב למשפט הידוע. חולה הוא הישוב, וחולה תל אביב שלנו ואני מברך אתכם ואותי שאזכה לראות בשובי אל הארץ סימנים של הבראה."
http://www.benyehuda.org/bialik/lastwords.html
* תולדות המושג שואה
ביאליק כתב את הדברים כשנה אחרי עלייתו של היטלר לשלטון. המושג המודרני של "שואה" טרם נקבע בתודעה, אבל ביאליק ראה בהעסקת ערבים במשק היהודי סכנת שואה ליהודים.
המילה "שואה" משמעותה הרס, חורבן, כיליון. במשלי (ג', כ"ה), למשל, נאמר: "אַל-תִּירָא, מִפַּחַד פִּתְאֹם; וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים, כִּי תָבֹא." בתהילים ל"ה, ח' מופיעה שואה במובן של צרה וחורבן: "תְּבוֹאֵהוּ שׁוֹאָה, לֹא-יֵדָע וְרִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר-טָמַן תִּלְכְּדוֹ בְּשׁוֹאָה, יִפָּל-בָּה." (תהילים ל"ה, ח').
המילה "שואה" שימשה לתיאור אסונות עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. כך כונו למשל הפרעות בחברון ב-1929, והפרעות בבגדד.
המונח "שואה" לגבי גורל יהודי אירופה החל זמן רב לפני תחילת ההשמדה. ב-17 בספטמבר 1939, שבועיים וחצי לאחר פרוץ המלחמה, נכתב במאמר המערכת של "דבר": "שואת פולין עוד לא נתגלתה לעינינו בכל מוראותיה," ובהמשך: "שואה מחרידה ירדה על מיליונים של יהודי פולין, שואה העולה בהיקפה ובמוראותיה על כל הניסיונות אשר נתנסינו בהם בשנים האחרונות."
המונח הלועזי לשואה – "הולוקוסט" מיוחס לאלי ויזל. "הולוקוסט" בתרגום השבעים של התנ"ך הוא קורבן עולה – ביוונית שרוף כליל. המונח הדתי-נוצרי "הולוקוסט" יש בו טעם לפגם, ומאז סרטו של קלוד לנצמן "שואה" מחליף המושג "שואה" את המונח "הולוקוסט", וטוב שכך.
בטיול שערכתי בירוואן במוזיאון השואה הארמנית בין המוצגים והתצלומים המספרים את סיפורי הטבח – 1896, 1909, 1915, 1914, פרעות, מאסר, גירוש, רצח, תצלומי ניצולים, שלדי אדם, מובלט ספר:
Turkish atrocities – The young Turks and the troth about the Holocaust at Adana in Asia minor during April 1909
כלומר, כבר בשנת 1909 השתמשו הארמנים במושג "הולוקוסט".
המונח "ג'נוסייד" (genocide) רצח עם, נטבע ע"י רפאל למקין, יהודי פולני שהיגר לארה"ב בשנת 1944, וב-9 בדצמבר 1948 אישרה העצרת הכללית של האו"ם את האמנה למניעת פשע של רצח עם ולהענשת מבצעיו. אמנה זו נכנסה לתוקף בינואר 1951.
שואת יהודי ערב
למרבה הצער טרם השתרש בציבור המושג "שואת יהודי ערב", כלומר חיסול יהודי ערב ע"י מוחמד. "שואה" (בערבית נכבה) שנתפסת כמופת מוסרי ע"י העולם הערבי-מוסלמי, במלחמה למען חיסול מדינת היהודים והשמדת היהודים בעולם.
האם יש סכנה בקבלת טיפול רפואי מערבי?
צוותי הרפואה מוצגים תמיד, ובצדק עד עתה, כבסיס הדו-קיום בין יהודים לערבים. שירותי הרפואה בישראל נותנים טיפול רפואי שווה לכל אדם. האם בעקבות פרעות תשפ"א משתנה המצב? הנה כמה דוגמאות אחדות להתבטאויות מדאיגות של עובדי רפואה ערבים:
יוסוף נעים, סניטר חדר ניתוח בהדסה הגדיר עצמו נאצי פלשטיני ואייר את עצמו על רקע צלב קרס. הנה ראו:
https://rotter.net/forum/scoops1/698354.shtml
האם הייתם מוכנים לקבל ממנו טיפול כלשהו?
תגובת הדסה: לאחר שהובא לידיעתנו כי בדף אינסטגרם של עובד כוח עזר דרך חברת מטב, עלה תוכן פוגעני וגזעני, הודיעה הדסה לחברת כוח האדם כי עבודתו הופסקה לאלתר, עד שחברת כוח האדם, מעסיקתו, תקיים בירור מלא בנושא. הדסה אינה מקבלת התבטאויות פוגעניות וגזעניות ותפעל כנגד כל עובד הפועל בדרך זו.
טארק אדיב ממג'ד אלכרום, גר בתל אביב ועובד כטכנאי רנטגן באסותא בתל אביב. הוא פירסם פוסט בו אמר על שוטרת: "בוא נראה אותה לבד והבחור הערבי לבד ושניהם בלי נשק, היה מכניס את הזין הערבי שלו בה עד שהיא תגיד פלסטין חופשיהההה ותתאסלם. זונה בת זונה עם של פחדנים."
תגובת אסותא" ״אסותא מרכזים רפואיים מקדמת ערכים של כבוד ומגנה כל גילויי גזענות ושיח לא מכבד, גם ברשת. הנושא הועבר לגורמים הרלוונטיים ונמצא בטיפול בכלל ומול העובד התקיימה איתו שיחה הוא התנצל ומחק את התגובה. כמו כן חודדו מולו הנורמות המקובלות לשיח מכבד ברשת, כפי שמצופה מכל עובדי אסותא."
https://rotter.net/forum/scoops1/700688.shtml
האם יש אישה יהודייה שהיתה מוכנה שאותו טכנאי ערבי יעשה לה צילום רנטגן?
מתרגלת באוניברסיטה העברית בפקולטה לרפואה שיתפה בפייסבוק פוסט שבו נכתב "אלוהים תעניש את המדכאים, תיקח אותם" וכן "הרוג אותם במהירות ואל תשאיר בהם אחד" עם סרטון של עימותים בין פלסטינים לשוטרים בהר הבית. המתרגלת הגיבה על הפוסט: "אמן, בבקשה אלוהים."
בתא "אם תרצו" פנו להנהלת האוניברסיטה במכתב: "על רקע תופעת האלימות החמורה השוטפת לצערנו בימים אלה חלקים במגזר הערבי נגד יהודים, הזדעזענו לגלות שמתרגלת באוניברסיטה העברית הביעה רצון בהרג של חפים מפשע רק בשל מוצאם היהודי."
תגובת האוניברסיטה: "אין הדבר נמצא בסמכות האוניברסיטה, אלא בידי רשויות אכיפת החוק."
בעקבות תגובת האוניברסיטה הגישה תנועת "אם תרצו" תלונה במשטרה על הסתה לגזענות, אלימות וטרור.
https://www.ynet.co.il/news/article/S1mRdYsYO
נציבות שירות המדינה פתחה בהליכים נגד עובדי צוותים רפואיים בבתי חולים ממשלתיים, שפירסמו התבטאויות גזעניות ותמיכה בגילויי אלימות ברשתות החברתיות. בין השאר, מדובר באנשי צוות רפואי מבתי חולים ממשלתיים שפירסמו בחשבונות שלהם פוסטים גזעניים ומעודדי אלימות:
אחד העובדים כתב בפוסט: "הגעתי איתם להרוג בן אדם לחיות עם הידיים ולהריץ אותם בזמן שאנחנו צופים!!!! פשוט ככה!!! כל מי שבמסגרת העבודה שלו מציע שירותים ליהודים הוא בן אדם שפל. לא רופאים, לא אחיות, לא ניקיון, לא בניין. לא נשרת אותם ונלחץ עליהם לשים את החזירים שלהם בבית. כל ערבי שיוצא לעבוד הוא ערבי בזוי."
בפוסט אחר ששיתף עובד נראים כלי התקשורת הזרים מסקרים בכי של תינוק ישראלי יללן בשעה שילדים פלסטינים נטבחים בעזה והתקשורת העולמית מתעלמת.
נציבות שירות המדינה הנחתה במקביל את משרד הבריאות לפעול להשעייתם של עובדים אלה: "לאור המצב הביטחוני בכוונתנו לנקוט ביד קשה מול כל התבטאות שכזו מצד עובד\ת מדינה."
https://www.ynet.co.il/economy/article/r1naqqouO?utm_source=Taboola_internal&utm_medium=organic
בינתיים המצב הוא שדו-הקיום במערכת הרפואה עדיין עובד. מלבד קומץ שבקומץ, אנשי הרפואה הערבים הם עובדים מסורים ועושים מלאכתם נאמנה, אבל מה יקרה בעתיד אם חלילה הקרע והקונפליקט יגברו?
רצח הרמזורים ועמודי התאורה
מישהו יכול להסביר את רצח הרמזורים ועמודי התאורה ע"י הערבים? בעיקר באזורי מגוריהם בגליל, במשולש, ובכבישי הנגב, ובלוד, רצחו הערבים בפרעות תשפ"א רמזורים ועמודי תאורה.
את רצח היהודים מסבירים הערבים בדברי מוחמד (המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ) לפיהם יש לרצוח את היהודים הקופים והחזירים:
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8
אבל מהו המקור האיסלמי לרצח הרמזורים ועמודי התאורה? הרי אי אפשר להגדירם כ"מתנחלים"...
מירב ארלוזורוב – כסף תמורת דם
כתבת "הארץ", מרב ארלוזורוב, מעלה רעיון גאוני, איך למנוע פרעות ביהודים ביפו ואת שפיכת דמם. על היהודים, ממליצה ארלוזורוב, לשלם לערביי יפו שני מיליארד שקל שיוכלו לקנות את דירותיהם וזה ימנע את שפיכת הדם של היהודים. דמים תמורת דם. כסף תמורת דם יהודי.
(מירב ארלוזורוב, "במקום דם ברחובות אפשר לקנות שקט ב-2 מיליארד שקל, לא שווה?", "הארץ" 25.5.21)
https://www.themarker.com/opinion/.premium.HIGHLIGHT-1.9839236
כניעה לאיומי רצח אינה משתלמת אף פעם, היא רק מגבירה את הסחיטה, אבל כדאי לה למרב ארלוזורוב אולי להמליץ על מרב קסטנר-מיכאלי שתנהל טוב יותר את המבצע כסף תמורת דם יהודי, יש לה הרי ניסיון משפחתי בניסיון ביצוע עיסקה דומה.
ואולי בכלל אפשר לחזור לשיטה הישנה שהיהודים יהיו במעמד של "בני חסות" מושפלים של המוסלמים וישלמו ג'יזיה-מס גולגולת. כנאמר בקוראן "והיו שפלים" (סורה 9 פסוק 29).
למך ולזקן אנו כאן חומת מגן
ראש הממשלה בנימין מיליקובסקי-נתניהו זכאי להתנאות במידה רבה של צדק על שני הישגים אסטרטגיים מצילי המדינה. הראשון בניית הגדר לכל אורך הגבול עם מצרים שהצילה את ישראל מהצפת המדינה במיליוני אפריקאים-מוסלמים והפיכת היהודים למיעוט בארצם ולחיסול המדינה, והשני הקמת המכשול התת-קרקעי בגבול עזה אחרי מבצע צוק איתן.
נתניהו ירד לדרום וכפה על הצבא, שהתנגד לרעיון בעיקר מסיבות תקציביות, להקים אותו. הוא והקפיד לעמוד מקרוב על קצב ההתקדמות. המכשול הזה הוכיח את עצמו בימי הלחימה ולמעשה לקח לחמאס את היכולת ההתקפית המשמעותית שהיתה לו עד קיץ 2014.
מאידך במדיניותו הוא הביא לאי הכרעת והרתעת החמאס על ידי אי אימוץ דוקטרינת דוריאל ז"ל, ולא פחות חמור הוא האחראי לאי החזרת החללים והשבויים בכך שמיד אחרי מבצע "שומר חומות" חזר למדיניות הישנה שלו המאפשרת כניסת עזתים לישראל (לקבלת טיפול רפואי, למסחר, ולעבודה) בלי לתנות כל כניסה לישראל בקבלת גופות החיילים והשבויים. רק מדיניות של הומניזם תמורת הומניזם, תביא להשבתם. אי קבלת מדיניות זו, קרי שחרור מחבלים, תביא עוד לצרות גדולות בעתיד.
אי הנצחת חללי צה"ל שנהרגו ע"י האצ"ל
ושוב כמדי שנה נערכה ב- 26.5.21 אזכרה לזכר הרוגי פרשת ניסיון הפוטש של אלטלנה, ושוב מנצל ראש הממשלה בנימין מיליקובסקי-נתניהו את הפרשה כדי לתת נאום מדיני, וכמובן שוב אין מזכירים באירוע את שלושת חללי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל במהלך ניסיון הפוטש.
(נתניהו באזכרה לאלטלנה)
https://www.youtube.com/watch?v=lapHuWQJuU8
בעוד שחלק מהרוגי אלטלנה המונצחים הם עריקים שערקו מצה"ל, וגנבו נשק ורכבים מהצבא, בעיצומה של מלחמת השחרור, כשצבא הכיבוש המצרי נמצא כשלושים ק"מ מתל אביב, לא יעלה על הדעת שדווקא חללי צה"ל הם שלא יונצחו. ולכן אני מזכיר אותם כאן:
פסח וולודינגר 19: "נפגע מחילופי הירי (עם אנשי האצ"ל) בהיותו במטה הפלמ"ח הסמוך לחוף הים בתל אביב, ושבוע לאחר מכן, כ"ב בסיוון תש"ח, 29.6.1948, מת מפצעיו."
https://www.izkor.gov.il/וולודינגר פסח/en_f5f1e6530b0b5e35cbda3cff55fb30c8
חיים משה כץ 19 "מכל הקרבות נגד האוייב הערבי יצא בלי פגיעה, עד שהשיגהו המוות בתקופת ההפוגה הראשונה בחזית כפר ויתקין (בפעולה נגד אנשי הארגון הצבאי הלאומי שהביאו את אוניית-הנשק "אלטלנה"), ביום ט"ו בסיוון תש"ח, 22.6.1948.
https://izkor.mod.gov.il/חיים-משה כץ/en_43b0f5563b2fa3bd4859e2307d057c2f
(עליו הבאתי גם את עדותו של סא"ל בדימוס אלי דובדבני)
יעקב פריד 21 "עם פרוץ קרבות מלחמת-העצמאות התגייס ושירת בחטיבת "קריתי". השתתף בכמה פעולות בסביבות תל-אביב ובאחת מהן, ביום י"ד בסיוון תש"ח, 21.6.1948, נפל. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בכפר ויתקין."
https://www.izkor.gov.il/יעקב פריד/en_8d485ba108b7fbc4cbec6b9e4ae2c02a
יש תקווה שעם לכתו של נשיא חצי המדינה, ראובן ריבלין, שסירב לפעול להנצחת חללי צה"ל מטעמים אידיאולוגיים-פוליטיים, (דווקא הוא שנוא היום על החצי הזה) – והיבחרו של יצחק הרצוג לנשיאות תבוא הפרשה המבישה הזו של אי הנצחת חללי צה"ל לסיומה.
סימטריה
4360 רקטות מעזה הרגו 5 יהודים
רכבל איטלקי אחד הרג 5 יהודים
נשאר עוד ניצוץ תבונה?
אוסף דברי השטות שאמר בשנים האחרונות משה סמולינסקי-יעלון היה מביך בכל קנה מידה. והנה מסתבר שכנראה עוד נותר בו ניצוץ תבונה כשאמר: "אם היינו חלשים ערביי ישראל היו טובחים בנו."
(בוגי יעלון "בחצי-היום" : "אם היינו חלשים, ערביי ישראל היו טובחים בנו.")
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=700325&forum=scoops1
כצפוי, מניה וביה ענה לו הגזען הערבי-מוסלמי המסית, אחמד טיבי, תומך החמאס המזדהה עם מצעו: "בינתיים (היהודים טבחו בנו בכפר קאסם, והרגו בנו ביום האדמה, והפגנות 2000, ומי שטבח ביעלון אלא הבוחרים היהודים ולא הערבים."
אחמד טיבי כמובן לא מפתיע, אבל משה סמולינסקי-יעלון, עדיין מפתיע. הוא תמך בעבר ועדיין בהקמת ממשלה בקולות טיבי, ותומכי החמאס. אז אולי בכל זאת לא נשאר לו לסמולינסקי-יעלון כל ניצוץ תבונה.
כזכור אחד המועמדים שבחר למפלגתו היה איש העסקים יעקב אבו אלקיען שהצהיר: אנחנו נחתוך כל יד שתיגע באלאקצה. לא מפחדים מהכיבוש!
https://www.ice.co.il/financial-gossip/news/article/820229
היהודים תמיד אשמים
בדומה להיטלר שהאשים את היהודים באחריות למלחמת העולם ולהשמדתם,
https://www.youtube.com/watch?v=93eHO2z_GnM
הולכים כמובן גם הערבים בעקבותיו ומאשימים תמיד את היהודים. כצפוי מצטרפים אליהם גם יהודים רבים המאשימים יהודים אחרים באשמה. (לא את עצמם כמובן).
היהודי האשם הבולט ביותר לדידם של האקטיביסטים הפרו-איסלמים היהודים תומכי החמאס, הוא איתמר חאנן-בן גביר. הוא ולא אחר האחראי לירי הרקטות של החמאס ולפרעות תשפ"א. הגיע המצב לידי כך שאישה ממה שמכונה "השמאל" "ההומניסטי" צעקה לעברו: "חבל שלא גמרו אותך באושוויץ!"
https://rotter.net/forum/scoops1/700703.shtml
(ואולי היא סתם גזענית השונאת יהודים עיראקים וכורדים ומצרה על כך שהיטלר לא רצח גם את יהודי עיראק וכורדיסטן?)
אפשר לבקר את חאנן-בן גביר בהרבה דברים, אבל לא הוא יסד את החמאס, ולא הוא כתב את מצעו, וודאי שלא הוא שכתב את דברי מוחמד במצע המחייבים את חיסול ישראל, ואת רצח כל היהודים. מי שעושה כן מפספס בגדול. מבחינת החמאס ותומכיו הערבים-מוסלמים – אין הבדל כל בין חאנן בן גביר לגולדה זלטה שניפיצקי-גלאון, זנדברג, או הורוביץ.
ולמי שמעוניין בכל זאת בהשתלשלות מעשיו, הנה הפירוט:
https://rotter.net/forum/scoops1/701092.shtml
ובכל זאת ניתן לתהות איך זה שמבחינה מוסרית נוער מר"צ, האמון על דברות "השומר הצעיר", למשל ש"השומר הוא אחיעזר ואחיסמך" – לא חש לעזרת היהודים המותקפים בירושלים ובלוד כמו שבאו בזמנו לעזרת חברי קיבוציו.
הכשר טריפה
אם נתניהו רוצה להאשים מישהו בהקמת ממשלה בשותפות עם רע"ם-התנועה האיסלמית-החמאס, והרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) – אין לו להלין אלא על עצמו, על כך שנתן למהלך הזה הכשר גלאט כושר. על זה הוא ישלם בגדול, ואנחנו עוד יותר.
נעמן כהן
ביאליק נפטר שנה אחרי עלייתו של היטלר לשלטון, אבל לפני הצטרפותו של המופתי מוחמד אמין אל חוסייני אליו בברלין. למרות זאת, בחושו המפותח, או באינטואיציה של משורר, זיהה את הסכנה האורבת לישוב היהודי, (אולי גם עקב רצח ברנר ודבריו על הערבים) והוא ראה בהעסקת ערבים במשק היהודי סכנת שואה ליהודים בארץ.
בנאומו האחרון הוא הזהיר מפני העסקת ערבים. מעשה שעשוי להביא לידי שואה. מעניין כמה אקטואלי המצב הפוליטי לפי ניתוחו של ביאליק אז, למצב הפוליטי היום.
ביאליק דברים אחרונים:
בשבת, י"ט סיון, 1934, נפרד ביאליק לפני צאתו לחו"ל, מבאי "עונג שבת" ב"אוהל שם". הוא אמר:
"הנני יוצא חוצה לארץ מפאת מחלה. הנני מרגיש כי גם תל אביב שלנו והיישוב בכלל חולים בשעה זו. סימני המחלה נתגלו בזמן האחרון, קודם כל ביחס לאחינו פליטי החרב, האסון מגרמניה ומארצות אחרות. במקום לדאוג להם להכין פינה וצל, קורה של דירה בכלל, ולוא יהא בצריפים, נצלנו את אסונם למען בצע כסף. "מלחמה לה' בעמלק מדור דור," "אשר קרך בדרך" ואומות שלמות נפסלו לבוא בקהל על "אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים בדרך בצאתכם ממצרים." כיצד קיבלנו אנחנו את אחינו פליטי החרב? העלינו את שכר הדירות וגזלנו מהם את פרוטותיהם האחרונות.
הסימן השני למחלה הוא – הספסרות הבזויה האוכלת אותנו כעש. ברק השטן של הזהב סמא את עינינו. אנו מתפארים בגאות ופריחה, במקום שיש רק מהומה ריקה של ספסרות. דונם אחד עובר עשר פעמים מיד ליד וכל פעם עולה מחירו, ואנו חושבים שזוהי עליה וגיאות. אין ערך לקרקע מלבד מה שהיא יכולה ליתן לבני אדם למזונותיהם בשעת חרום וסכנה. אנו עושים בקרקע מה שהספסרות בשעת המלחמה והמהפכות היתה עושה בלחם. שק הקמח היה עובר עשרות פעמים מיד ליד ויש היה מגיע שוב ושוב לאותה היד, ומחירו היה עולה ומגיע לסכומים מבהילים. אבל, סוף סוף לא היה זה אלא שק קמח. ה"מיליונים" המרמים התנדפו כעשן.
סימן שלישי למחלתנו הוא – הבריחה מן הכפר אל העיר. חסד גדול עשה לנו הגורל, שנתברכנו בפועל העברי, שיצא אל הכפר לחדש את יסודות חיינו, לקשרנו אל האדמה. והנה עכשיו, עם מהומת השקר של הגאות בעיר, עוזב הפועל העברי את הכפר, מפקיד את העמדות הלאומיות שלנו ועובר לחיים הקלים שבעיר.
ומכאן, גם תקלה אחרת. סימן רביעי למחלת השעה – העבודה הזרה, הכיבוש הגדול של עשרות שנים, המבצר הלאומי הגדול, העבודה העברית, הולך ונחרב לעינינו ואין אנו שואלים את עצמנו, מה נעשה מחר, ביום פקודה וסכנה, כשפועלים נכרים ימלאו את מושבותינו, מי יעמוד לנו, מי יגן עלינו ביום סערה ושואה…*
והנה הסימן העיקרי למחלת השעה – ההתפוררות הפנימית האיומה, ריבות המפלגות, שנאת אחים, האוכלת בנו בכל פה, מעשי ההרס והחורבן הפנימי של המפלגות הקיצוניות, כפי שהם מתגלים מסביב למשפט הידוע. חולה הוא הישוב, וחולה תל אביב שלנו ואני מברך אתכם ואותי שאזכה לראות בשובי אל הארץ סימנים של הבראה."
http://www.benyehuda.org/bialik/lastwords.html
* תולדות המושג שואה
ביאליק כתב את הדברים כשנה אחרי עלייתו של היטלר לשלטון. המושג המודרני של "שואה" טרם נקבע בתודעה, אבל ביאליק ראה בהעסקת ערבים במשק היהודי סכנת שואה ליהודים.
המילה "שואה" משמעותה הרס, חורבן, כיליון. במשלי (ג', כ"ה), למשל, נאמר: "אַל-תִּירָא, מִפַּחַד פִּתְאֹם; וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים, כִּי תָבֹא." בתהילים ל"ה, ח' מופיעה שואה במובן של צרה וחורבן: "תְּבוֹאֵהוּ שׁוֹאָה, לֹא-יֵדָע וְרִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר-טָמַן תִּלְכְּדוֹ בְּשׁוֹאָה, יִפָּל-בָּה." (תהילים ל"ה, ח').
המילה "שואה" שימשה לתיאור אסונות עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. כך כונו למשל הפרעות בחברון ב-1929, והפרעות בבגדד.
המונח "שואה" לגבי גורל יהודי אירופה החל זמן רב לפני תחילת ההשמדה. ב-17 בספטמבר 1939, שבועיים וחצי לאחר פרוץ המלחמה, נכתב במאמר המערכת של "דבר": "שואת פולין עוד לא נתגלתה לעינינו בכל מוראותיה," ובהמשך: "שואה מחרידה ירדה על מיליונים של יהודי פולין, שואה העולה בהיקפה ובמוראותיה על כל הניסיונות אשר נתנסינו בהם בשנים האחרונות."
המונח הלועזי לשואה – "הולוקוסט" מיוחס לאלי ויזל. "הולוקוסט" בתרגום השבעים של התנ"ך הוא קורבן עולה – ביוונית שרוף כליל. המונח הדתי-נוצרי "הולוקוסט" יש בו טעם לפגם, ומאז סרטו של קלוד לנצמן "שואה" מחליף המושג "שואה" את המונח "הולוקוסט", וטוב שכך.
בטיול שערכתי בירוואן במוזיאון השואה הארמנית בין המוצגים והתצלומים המספרים את סיפורי הטבח – 1896, 1909, 1915, 1914, פרעות, מאסר, גירוש, רצח, תצלומי ניצולים, שלדי אדם, מובלט ספר:
Turkish atrocities – The young Turks and the troth about the Holocaust at Adana in Asia minor during April 1909
כלומר, כבר בשנת 1909 השתמשו הארמנים במושג "הולוקוסט".
המונח "ג'נוסייד" (genocide) רצח עם, נטבע ע"י רפאל למקין, יהודי פולני שהיגר לארה"ב בשנת 1944, וב-9 בדצמבר 1948 אישרה העצרת הכללית של האו"ם את האמנה למניעת פשע של רצח עם ולהענשת מבצעיו. אמנה זו נכנסה לתוקף בינואר 1951.
שואת יהודי ערב
למרבה הצער טרם השתרש בציבור המושג "שואת יהודי ערב", כלומר חיסול יהודי ערב ע"י מוחמד. "שואה" (בערבית נכבה) שנתפסת כמופת מוסרי ע"י העולם הערבי-מוסלמי, במלחמה למען חיסול מדינת היהודים והשמדת היהודים בעולם.
האם יש סכנה בקבלת טיפול רפואי מערבי?
צוותי הרפואה מוצגים תמיד, ובצדק עד עתה, כבסיס הדו-קיום בין יהודים לערבים. שירותי הרפואה בישראל נותנים טיפול רפואי שווה לכל אדם. האם בעקבות פרעות תשפ"א משתנה המצב? הנה כמה דוגמאות אחדות להתבטאויות מדאיגות של עובדי רפואה ערבים:
יוסוף נעים, סניטר חדר ניתוח בהדסה הגדיר עצמו נאצי פלשטיני ואייר את עצמו על רקע צלב קרס. הנה ראו:
https://rotter.net/forum/scoops1/698354.shtml
האם הייתם מוכנים לקבל ממנו טיפול כלשהו?
תגובת הדסה: לאחר שהובא לידיעתנו כי בדף אינסטגרם של עובד כוח עזר דרך חברת מטב, עלה תוכן פוגעני וגזעני, הודיעה הדסה לחברת כוח האדם כי עבודתו הופסקה לאלתר, עד שחברת כוח האדם, מעסיקתו, תקיים בירור מלא בנושא. הדסה אינה מקבלת התבטאויות פוגעניות וגזעניות ותפעל כנגד כל עובד הפועל בדרך זו.
טארק אדיב ממג'ד אלכרום, גר בתל אביב ועובד כטכנאי רנטגן באסותא בתל אביב. הוא פירסם פוסט בו אמר על שוטרת: "בוא נראה אותה לבד והבחור הערבי לבד ושניהם בלי נשק, היה מכניס את הזין הערבי שלו בה עד שהיא תגיד פלסטין חופשיהההה ותתאסלם. זונה בת זונה עם של פחדנים."
תגובת אסותא" ״אסותא מרכזים רפואיים מקדמת ערכים של כבוד ומגנה כל גילויי גזענות ושיח לא מכבד, גם ברשת. הנושא הועבר לגורמים הרלוונטיים ונמצא בטיפול בכלל ומול העובד התקיימה איתו שיחה הוא התנצל ומחק את התגובה. כמו כן חודדו מולו הנורמות המקובלות לשיח מכבד ברשת, כפי שמצופה מכל עובדי אסותא."
https://rotter.net/forum/scoops1/700688.shtml
האם יש אישה יהודייה שהיתה מוכנה שאותו טכנאי ערבי יעשה לה צילום רנטגן?
מתרגלת באוניברסיטה העברית בפקולטה לרפואה שיתפה בפייסבוק פוסט שבו נכתב "אלוהים תעניש את המדכאים, תיקח אותם" וכן "הרוג אותם במהירות ואל תשאיר בהם אחד" עם סרטון של עימותים בין פלסטינים לשוטרים בהר הבית. המתרגלת הגיבה על הפוסט: "אמן, בבקשה אלוהים."
בתא "אם תרצו" פנו להנהלת האוניברסיטה במכתב: "על רקע תופעת האלימות החמורה השוטפת לצערנו בימים אלה חלקים במגזר הערבי נגד יהודים, הזדעזענו לגלות שמתרגלת באוניברסיטה העברית הביעה רצון בהרג של חפים מפשע רק בשל מוצאם היהודי."
תגובת האוניברסיטה: "אין הדבר נמצא בסמכות האוניברסיטה, אלא בידי רשויות אכיפת החוק."
בעקבות תגובת האוניברסיטה הגישה תנועת "אם תרצו" תלונה במשטרה על הסתה לגזענות, אלימות וטרור.
https://www.ynet.co.il/news/article/S1mRdYsYO
נציבות שירות המדינה פתחה בהליכים נגד עובדי צוותים רפואיים בבתי חולים ממשלתיים, שפירסמו התבטאויות גזעניות ותמיכה בגילויי אלימות ברשתות החברתיות. בין השאר, מדובר באנשי צוות רפואי מבתי חולים ממשלתיים שפירסמו בחשבונות שלהם פוסטים גזעניים ומעודדי אלימות:
אחד העובדים כתב בפוסט: "הגעתי איתם להרוג בן אדם לחיות עם הידיים ולהריץ אותם בזמן שאנחנו צופים!!!! פשוט ככה!!! כל מי שבמסגרת העבודה שלו מציע שירותים ליהודים הוא בן אדם שפל. לא רופאים, לא אחיות, לא ניקיון, לא בניין. לא נשרת אותם ונלחץ עליהם לשים את החזירים שלהם בבית. כל ערבי שיוצא לעבוד הוא ערבי בזוי."
בפוסט אחר ששיתף עובד נראים כלי התקשורת הזרים מסקרים בכי של תינוק ישראלי יללן בשעה שילדים פלסטינים נטבחים בעזה והתקשורת העולמית מתעלמת.
נציבות שירות המדינה הנחתה במקביל את משרד הבריאות לפעול להשעייתם של עובדים אלה: "לאור המצב הביטחוני בכוונתנו לנקוט ביד קשה מול כל התבטאות שכזו מצד עובד\ת מדינה."
https://www.ynet.co.il/economy/article/r1naqqouO?utm_source=Taboola_internal&utm_medium=organic
בינתיים המצב הוא שדו-הקיום במערכת הרפואה עדיין עובד. מלבד קומץ שבקומץ, אנשי הרפואה הערבים הם עובדים מסורים ועושים מלאכתם נאמנה, אבל מה יקרה בעתיד אם חלילה הקרע והקונפליקט יגברו?
רצח הרמזורים ועמודי התאורה
מישהו יכול להסביר את רצח הרמזורים ועמודי התאורה ע"י הערבים? בעיקר באזורי מגוריהם בגליל, במשולש, ובכבישי הנגב, ובלוד, רצחו הערבים בפרעות תשפ"א רמזורים ועמודי תאורה.
את רצח היהודים מסבירים הערבים בדברי מוחמד (המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ) לפיהם יש לרצוח את היהודים הקופים והחזירים:
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8
אבל מהו המקור האיסלמי לרצח הרמזורים ועמודי התאורה? הרי אי אפשר להגדירם כ"מתנחלים"...
מירב ארלוזורוב – כסף תמורת דם
כתבת "הארץ", מרב ארלוזורוב, מעלה רעיון גאוני, איך למנוע פרעות ביהודים ביפו ואת שפיכת דמם. על היהודים, ממליצה ארלוזורוב, לשלם לערביי יפו שני מיליארד שקל שיוכלו לקנות את דירותיהם וזה ימנע את שפיכת הדם של היהודים. דמים תמורת דם. כסף תמורת דם יהודי.
(מירב ארלוזורוב, "במקום דם ברחובות אפשר לקנות שקט ב-2 מיליארד שקל, לא שווה?", "הארץ" 25.5.21)
https://www.themarker.com/opinion/.premium.HIGHLIGHT-1.9839236
כניעה לאיומי רצח אינה משתלמת אף פעם, היא רק מגבירה את הסחיטה, אבל כדאי לה למרב ארלוזורוב אולי להמליץ על מרב קסטנר-מיכאלי שתנהל טוב יותר את המבצע כסף תמורת דם יהודי, יש לה הרי ניסיון משפחתי בניסיון ביצוע עיסקה דומה.
ואולי בכלל אפשר לחזור לשיטה הישנה שהיהודים יהיו במעמד של "בני חסות" מושפלים של המוסלמים וישלמו ג'יזיה-מס גולגולת. כנאמר בקוראן "והיו שפלים" (סורה 9 פסוק 29).
למך ולזקן אנו כאן חומת מגן
ראש הממשלה בנימין מיליקובסקי-נתניהו זכאי להתנאות במידה רבה של צדק על שני הישגים אסטרטגיים מצילי המדינה. הראשון בניית הגדר לכל אורך הגבול עם מצרים שהצילה את ישראל מהצפת המדינה במיליוני אפריקאים-מוסלמים והפיכת היהודים למיעוט בארצם ולחיסול המדינה, והשני הקמת המכשול התת-קרקעי בגבול עזה אחרי מבצע צוק איתן.
נתניהו ירד לדרום וכפה על הצבא, שהתנגד לרעיון בעיקר מסיבות תקציביות, להקים אותו. הוא והקפיד לעמוד מקרוב על קצב ההתקדמות. המכשול הזה הוכיח את עצמו בימי הלחימה ולמעשה לקח לחמאס את היכולת ההתקפית המשמעותית שהיתה לו עד קיץ 2014.
מאידך במדיניותו הוא הביא לאי הכרעת והרתעת החמאס על ידי אי אימוץ דוקטרינת דוריאל ז"ל, ולא פחות חמור הוא האחראי לאי החזרת החללים והשבויים בכך שמיד אחרי מבצע "שומר חומות" חזר למדיניות הישנה שלו המאפשרת כניסת עזתים לישראל (לקבלת טיפול רפואי, למסחר, ולעבודה) בלי לתנות כל כניסה לישראל בקבלת גופות החיילים והשבויים. רק מדיניות של הומניזם תמורת הומניזם, תביא להשבתם. אי קבלת מדיניות זו, קרי שחרור מחבלים, תביא עוד לצרות גדולות בעתיד.
אי הנצחת חללי צה"ל שנהרגו ע"י האצ"ל
ושוב כמדי שנה נערכה ב- 26.5.21 אזכרה לזכר הרוגי פרשת ניסיון הפוטש של אלטלנה, ושוב מנצל ראש הממשלה בנימין מיליקובסקי-נתניהו את הפרשה כדי לתת נאום מדיני, וכמובן שוב אין מזכירים באירוע את שלושת חללי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל במהלך ניסיון הפוטש.
(נתניהו באזכרה לאלטלנה)
https://www.youtube.com/watch?v=lapHuWQJuU8
בעוד שחלק מהרוגי אלטלנה המונצחים הם עריקים שערקו מצה"ל, וגנבו נשק ורכבים מהצבא, בעיצומה של מלחמת השחרור, כשצבא הכיבוש המצרי נמצא כשלושים ק"מ מתל אביב, לא יעלה על הדעת שדווקא חללי צה"ל הם שלא יונצחו. ולכן אני מזכיר אותם כאן:
פסח וולודינגר 19: "נפגע מחילופי הירי (עם אנשי האצ"ל) בהיותו במטה הפלמ"ח הסמוך לחוף הים בתל אביב, ושבוע לאחר מכן, כ"ב בסיוון תש"ח, 29.6.1948, מת מפצעיו."
https://www.izkor.gov.il/וולודינגר פסח/en_f5f1e6530b0b5e35cbda3cff55fb30c8
חיים משה כץ 19 "מכל הקרבות נגד האוייב הערבי יצא בלי פגיעה, עד שהשיגהו המוות בתקופת ההפוגה הראשונה בחזית כפר ויתקין (בפעולה נגד אנשי הארגון הצבאי הלאומי שהביאו את אוניית-הנשק "אלטלנה"), ביום ט"ו בסיוון תש"ח, 22.6.1948.
https://izkor.mod.gov.il/חיים-משה כץ/en_43b0f5563b2fa3bd4859e2307d057c2f
(עליו הבאתי גם את עדותו של סא"ל בדימוס אלי דובדבני)
יעקב פריד 21 "עם פרוץ קרבות מלחמת-העצמאות התגייס ושירת בחטיבת "קריתי". השתתף בכמה פעולות בסביבות תל-אביב ובאחת מהן, ביום י"ד בסיוון תש"ח, 21.6.1948, נפל. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בכפר ויתקין."
https://www.izkor.gov.il/יעקב פריד/en_8d485ba108b7fbc4cbec6b9e4ae2c02a
יש תקווה שעם לכתו של נשיא חצי המדינה, ראובן ריבלין, שסירב לפעול להנצחת חללי צה"ל מטעמים אידיאולוגיים-פוליטיים, (דווקא הוא שנוא היום על החצי הזה) – והיבחרו של יצחק הרצוג לנשיאות תבוא הפרשה המבישה הזו של אי הנצחת חללי צה"ל לסיומה.
סימטריה
4360 רקטות מעזה הרגו 5 יהודים
רכבל איטלקי אחד הרג 5 יהודים
נשאר עוד ניצוץ תבונה?
אוסף דברי השטות שאמר בשנים האחרונות משה סמולינסקי-יעלון היה מביך בכל קנה מידה. והנה מסתבר שכנראה עוד נותר בו ניצוץ תבונה כשאמר: "אם היינו חלשים ערביי ישראל היו טובחים בנו."
(בוגי יעלון "בחצי-היום" : "אם היינו חלשים, ערביי ישראל היו טובחים בנו.")
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=700325&forum=scoops1
כצפוי, מניה וביה ענה לו הגזען הערבי-מוסלמי המסית, אחמד טיבי, תומך החמאס המזדהה עם מצעו: "בינתיים (היהודים טבחו בנו בכפר קאסם, והרגו בנו ביום האדמה, והפגנות 2000, ומי שטבח ביעלון אלא הבוחרים היהודים ולא הערבים."
אחמד טיבי כמובן לא מפתיע, אבל משה סמולינסקי-יעלון, עדיין מפתיע. הוא תמך בעבר ועדיין בהקמת ממשלה בקולות טיבי, ותומכי החמאס. אז אולי בכל זאת לא נשאר לו לסמולינסקי-יעלון כל ניצוץ תבונה.
כזכור אחד המועמדים שבחר למפלגתו היה איש העסקים יעקב אבו אלקיען שהצהיר: אנחנו נחתוך כל יד שתיגע באלאקצה. לא מפחדים מהכיבוש!
https://www.ice.co.il/financial-gossip/news/article/820229
היהודים תמיד אשמים
בדומה להיטלר שהאשים את היהודים באחריות למלחמת העולם ולהשמדתם,
https://www.youtube.com/watch?v=93eHO2z_GnM
הולכים כמובן גם הערבים בעקבותיו ומאשימים תמיד את היהודים. כצפוי מצטרפים אליהם גם יהודים רבים המאשימים יהודים אחרים באשמה. (לא את עצמם כמובן).
היהודי האשם הבולט ביותר לדידם של האקטיביסטים הפרו-איסלמים היהודים תומכי החמאס, הוא איתמר חאנן-בן גביר. הוא ולא אחר האחראי לירי הרקטות של החמאס ולפרעות תשפ"א. הגיע המצב לידי כך שאישה ממה שמכונה "השמאל" "ההומניסטי" צעקה לעברו: "חבל שלא גמרו אותך באושוויץ!"
https://rotter.net/forum/scoops1/700703.shtml
(ואולי היא סתם גזענית השונאת יהודים עיראקים וכורדים ומצרה על כך שהיטלר לא רצח גם את יהודי עיראק וכורדיסטן?)
אפשר לבקר את חאנן-בן גביר בהרבה דברים, אבל לא הוא יסד את החמאס, ולא הוא כתב את מצעו, וודאי שלא הוא שכתב את דברי מוחמד במצע המחייבים את חיסול ישראל, ואת רצח כל היהודים. מי שעושה כן מפספס בגדול. מבחינת החמאס ותומכיו הערבים-מוסלמים – אין הבדל כל בין חאנן בן גביר לגולדה זלטה שניפיצקי-גלאון, זנדברג, או הורוביץ.
ולמי שמעוניין בכל זאת בהשתלשלות מעשיו, הנה הפירוט:
https://rotter.net/forum/scoops1/701092.shtml
ובכל זאת ניתן לתהות איך זה שמבחינה מוסרית נוער מר"צ, האמון על דברות "השומר הצעיר", למשל ש"השומר הוא אחיעזר ואחיסמך" – לא חש לעזרת היהודים המותקפים בירושלים ובלוד כמו שבאו בזמנו לעזרת חברי קיבוציו.
הכשר טריפה
אם נתניהו רוצה להאשים מישהו בהקמת ממשלה בשותפות עם רע"ם-התנועה האיסלמית-החמאס, והרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) – אין לו להלין אלא על עצמו, על כך שנתן למהלך הזה הכשר גלאט כושר. על זה הוא ישלם בגדול, ואנחנו עוד יותר.
נעמן כהן
יונתן גורל
קירבה למלך
לשליטים באשר הם
ביד הגואל ענף זית
וראש המלך משוח בשמן
בוהק בין המצח והגבינים
בלכתו ובבואו מלוים אותו
פמליות של יועצים ונועצים
גם אנחנו מסתנוורים
האחד האדם הוא
שמא מן המלאכים
מה נעשה ליום
שנעבור לידו נכלמים
ממגע הברק הרושף ממנו
כמו מן הכוכבים?
אסתר רַאבּ
רקוויאם לשומר
מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001
המהדיר: אהוד בן עזר
אגד הנרקיסים התחובים בעגאל שלו ומפיצים ריח מתוק –
וכרקע לנרקיסים, ממש מאחריהם, חרמש ירח –
אחר זה כתפיו הרחבות והגוף החסון, ההולך וצר, הולך וצר עד למותן –
אומרים שכבר מת אבל הוא לא מת, הוא מתהלך בלילות-חורף קרירים, בשומים, בין גדרות השיטה, כשנרקיסים תקועים לו בעגאל – הוא שומר – הוא שומר את העולמות שלא מתו, את השמיים המתנועעים כערסלים מלאי כוכבים, הם נעים, הם מתיזים מטאורים ומושכים חוטים מן האדמה אל השמיים – הם אורגים אותו לתוך מסננת נעה, מלאה אורה ואש –
הוא שומר – גחלים במערות סתומות, ומחייך בעיניים כחולות נצחיות –
אומרים שהוא מת בארץ רחוקה שמעבר לים, ליד שולחן-משרדי – אבל הוא מתהלך בין הפרדסים, בדרכי-החול, וזלזלי-השיטה, לחה מטל, שורטים פניו היפים –
הוא שומר ואגד נרקיסים תקוע לו בעגאל והכאפייה מליטה פניו היפים –
מעבר לנרקיסים חרמש ירח נוגה, והנרקיסים הופכים כוכבים ולכוכבים ריח נרקיס וטל וקרירות לילות ראשית חורף זכים – נעוריו מפרפרים באגד הנרקיס, הם רוצים לחיות לנצח, הם אינם נקברים – נרקיסים אינם נקברים, הם מפרפרים מעל לראשו, מתעופפים מעלה-מעלה לערסלי-כוכבים –
*
נכתב: שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1914-1919 לערך.
השדות
ל-ה. שנפל.
אלופי!
מפני שהשדות מלאים שירה והיום יום אביב נפלא, פרחים בכל, השדות הומים מגוונים –
ואור השמש זורם בטמפו של חג על המרחבים הגדולים – לכן אני אכתוב לך מכתב.
על חורשות אספר לך, הרועדות באור, על גיאיות מגחכות חרש ועל גבעות גבשושיות-חן על גוף האדמה השחורה; ונמתחת האדמה, נמתחת לה לאין-סוף – והשמיים מכחילים כמים שוקטים על עצמם.
צהריים.
האהוב, חם ועומד מבטך עליי – מה היה לך?
עיניך טבולות שמש, שקופות-ירוקות ...
צעיפים נעים פתע בבדולח האוויר.
ייכנף היום. גבעות מרכינות כתף ורנות באודם ערב, חורשות נמוגות באור, ענפי עצים יחידים נעים על האפר, על הדרכים נמתח צל, בידואית וכדה מבשרים לילה ...
עיניך – אלופי, עיניך, הוי אל תתנם בי.
ליבי קן חבוי בין צאלים, ועיניך –
גלי עוז ישטפוני, ועל האופק יעלו סלעי מגור שחורים-כחולים כשני חיות; ולרגליהם מדורות אדומות ורחבות – הסב עיניך מעליי – כי לא אוכל שאתן. מה היה לך, מה היה להן? – הוצפו טל לילה – העיניים, זוהר לח מאיר בהן, שכורות אור-ליבן ורוויות כפרחי-לילה, כבדי טל – כאגמים נחים לאור כוכבים, הטביעוני העיניים – ארום על פני מים שוקטים מאירים וליבי לך פתוח ...
*
ציף, ציף, ציף ...
על הלבן ארכב היום
בין עשבי בר, שיחי מנטה וגזעי אוקליפטוס
שוט וטוס את צווארו אחבק
וידיי הקופאות מצינת בוקר אחמם בנשימת אפו
ואת רגליי היחפות אלחץ אל צלעותיו הרועדות
הוי מה ירטיבו הענפים שערותיי
ציצי בר מצליפים טל על רגליי,
מה תמהה החורשה והעמק נמתח
הוי ה"לבן", את פניי ברעמתך אטביע
את רגליי אל מותניך הדקות אלחץ
שמש בוקר עליך הלבן ועלי החומה ...
עייפתי ורגליי רועדות.
האלוף, הנה זאת לך הבאתי,
בשטף הרכיבה תלשתי, סרפד נודף ריח חריף לך הבאתי, את אצבעותיי צרב ובעורי חתך, הנה טיפת דם על קצה העלה ...
האם אין זה ריחני,
האלוף?
ואולם עם ערב אל השדות אצא והבאתי לך פרחים – הסכת, הנה אביא לך פרחים מנחה ...
זלזלים ארוכים ודקים, שושנות מים, והיצנטים כחולים –
על מצחך להוט שמש יום – ארעיף
ובא הלילה, והיה אל כל אשר יפול מבטך
וטבע בגביעי היצנטים הכחולים ונח;
ואד הנהר יעלה לובן מאחורי החלונות הגדולים
והאוקליפטוסים רוחשים ונדמים
*
מה רחבים כרי האחו, האלוף, מה רחב! –
העין טובעת במרחק – כצלצלים אני במרחב הירק
חזק אתה ויפה פה על ידי האלוף
גמישה וגבוהה אני על ידך במרחב הירוק –
אסתר ראב
*
נכתב: אביב 1919, זאת על פי טיוטת הסיפור, המופיעה במחברת "שנייה" מתוך מחברות הטיוטה של "קמשונים". תקופת התרחשות הסיפור: 1915-1919 לערך. בראש הטיוטה נרשם: "להררי שנפל." כאשר הה"א מנוקדת בסגול, ובסוף צויין: "אביב. 1919". היצירה "השדות" קשורה אולי גם לסיפורים "ימים ירוקים" ו"רקוויאם לשומר".
בראש הדף של נוסח זה של "שדות", המועתק לנקי, נירשם בעיפרון, בכתב-יד שונה: "יש פאתוס צעיר, עין מסתכלת ולב מרגיש, אך עדיין בוסר על-פי התוכן." סביר להניח שזו הערה של אשר ברש או יעקב רבינוביץ, שאולי להם הגישה אסתר ראב יצירת-ביכורים זו שלה לחוות-דעת באותה תקופה או שנה-שנתיים לאחר-מכן.
אהוד בן עזר
מסעותיי עם נשים
רומאן
ספרי מקור, 2013
מוקדש לזכרו של הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית,
פליקס זאלטן (1869-1945)
מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של יצאנית וינאית",
ו"במבי, חיים ביער"
פרק עשרים וארבעה
תמו אך לא הסתיימו מסעותיי עם נשים
תמו אך לא הסתיימו מסעותיי עם נשים, אלא שכוחותיי השכליים הולכים ונחלשים, ואצבעותיי שעל הקלידים כמעט התאבנו. הנה שלושה שירים שכתבתי בימי זיקנותי, כל עוד זיכרוני לא בוגד בי:
שיר לאהובותיי המתות
האהובות המתות שלי
עדיין מגרות אותי
כאילו רק אתמול
מוללתי את פטמות
שדיהן המושלמים
והדובדבנים שלהם
תפחו בפי כמו מותק
כמו מותק מאוד
עומד לי כשאני חושב על
האהובות המתות שלי
והלא הן כבר רק
שלדים ואין בשר על
חלקת חזן הצח
שהיה משאת נפשי
יקרו לי זיכרונות שדיכן
אהובותיי המתות
משיָקרו לי רגבי עפרכן
באדמת מולדת
ובחלומותיי אני ממשיך
לזיין אתכן ואתן
חיות ואני מאושר
ורק יודע שאם
זה היה להיפך
אתן לא הייתן נזכרות
בי כלל. כּוּסִיוֹת.
*
ואני לא האמנתי למראה עיניי
החברה הכי טובה שלי היתה רותי
כחולת עיניים וזהובת שיער
מותק של ילדה
היינו בני שלוש או ארבע
טרם גורשנו מגן עדן
טרם למדנו להבחין בין טוב לרע
ובין זכר לנקבה
שיחקנו לבד בחצר הגדולה
בין עץ הזית ללול התרנגולות
שהיו לנות מדי לילה על מוט
ברופא וחולָה ואולי באבא ואימא
קודם אני הורדתי את
מכנסי ההתעמלות הקצרים
וראו שיש לי פִּיפִּי קטן
כמעט כמו שיש לי היום
כדי שנשחק בלמדוד את החום
אחר כך רותי הורידה בבת אחת
שנראה את הפיפי שלה
עמדה ופתאום אין לה פיפי
רק רמז דק של חריץ בגוף למטה
כמו תחת קטנטן לבן וחלק
ואני לא האמנתי למראה עיניי
הלב הקטן שלי פירפר בהפתעה
אוי אוי אוי אוי אוי
הלא לכל ילד יש פיפי
איך אפשר להיות בן אדם בלי פיפי
הלא אין הבדל בין ילד לילדה
והנה הבדל בכל זאת יש
ככה זה אצלנו הבנות
התנצלה רותי כחולת העיניים
וזהובת השיער כאילו ממש בזה הרגע
איבדה את הפיפי שלה אבל היא כבר
לא היתה חברה שלי מפני שידעתי
שאין לה אבל טרם ידעתי שכל חיי
אתגעגע להגיע לַאֵין לה שלה
ולחריץ של כל האין להן פיפי האחרות.
*
ואיך אוכל לחתום את סיפורי, שכמו שאתם רואים – אין לו סוף הולם ובוודאי שהוא לא בעל משמעות רוחנית שאותה היה הוגה משורר חכם ממני – איך אוכל ללא השיר שכתבתי בשיירי כוחותיי השכליים ושלחתי לידידי הטוב הסופר אהוד בן עזר במלאת לו שבעים ושבע שנים:
במלאת למלך דוד שבעים ושבע
במלאת למלך דוד שבעים ושבע
הביאו אליו לחגוג את אשתו הזקנה בת-שבע
נזדעק האריה הקשיש ושאג:
"אני רוצה את אבישג!
אמנם בשביל מה כבר אין לי כל כך מושג
אבל אני רוצה את אבישג!"
חיפשו אותה בכל הממלכה
איש לא ידע לאן השרמוטה הלכה
לבסוף מצאו בבית מחסה את אבישג
אשר מרוב שימוש תוקפה כבר פג
דוד המאוהב הושיב אותה על הברכיים
אבל אויה! – כי משניהם יצאו רק מים!
"תביאי לי חיתול!" צעק המלך לבת-שבע:
"זו לא בושה – גברים בגילי נוזלים מן הטבע!"
לקחה בת שבע שמיכה ענקית
עטפה את המלך כמו בשקית
הכניסה שמה גם את אבישג
וזרקה את שניהם מן הגג!
3.4.2013
סוף
ספרי מקור, 2013
מוקדש לזכרו של הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית,
פליקס זאלטן (1869-1945)
מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של יצאנית וינאית",
ו"במבי, חיים ביער"
פרק עשרים וארבעה
תמו אך לא הסתיימו מסעותיי עם נשים
תמו אך לא הסתיימו מסעותיי עם נשים, אלא שכוחותיי השכליים הולכים ונחלשים, ואצבעותיי שעל הקלידים כמעט התאבנו. הנה שלושה שירים שכתבתי בימי זיקנותי, כל עוד זיכרוני לא בוגד בי:
שיר לאהובותיי המתות
האהובות המתות שלי
עדיין מגרות אותי
כאילו רק אתמול
מוללתי את פטמות
שדיהן המושלמים
והדובדבנים שלהם
תפחו בפי כמו מותק
כמו מותק מאוד
עומד לי כשאני חושב על
האהובות המתות שלי
והלא הן כבר רק
שלדים ואין בשר על
חלקת חזן הצח
שהיה משאת נפשי
יקרו לי זיכרונות שדיכן
אהובותיי המתות
משיָקרו לי רגבי עפרכן
באדמת מולדת
ובחלומותיי אני ממשיך
לזיין אתכן ואתן
חיות ואני מאושר
ורק יודע שאם
זה היה להיפך
אתן לא הייתן נזכרות
בי כלל. כּוּסִיוֹת.
*
ואני לא האמנתי למראה עיניי
החברה הכי טובה שלי היתה רותי
כחולת עיניים וזהובת שיער
מותק של ילדה
היינו בני שלוש או ארבע
טרם גורשנו מגן עדן
טרם למדנו להבחין בין טוב לרע
ובין זכר לנקבה
שיחקנו לבד בחצר הגדולה
בין עץ הזית ללול התרנגולות
שהיו לנות מדי לילה על מוט
ברופא וחולָה ואולי באבא ואימא
קודם אני הורדתי את
מכנסי ההתעמלות הקצרים
וראו שיש לי פִּיפִּי קטן
כמעט כמו שיש לי היום
כדי שנשחק בלמדוד את החום
אחר כך רותי הורידה בבת אחת
שנראה את הפיפי שלה
עמדה ופתאום אין לה פיפי
רק רמז דק של חריץ בגוף למטה
כמו תחת קטנטן לבן וחלק
ואני לא האמנתי למראה עיניי
הלב הקטן שלי פירפר בהפתעה
אוי אוי אוי אוי אוי
הלא לכל ילד יש פיפי
איך אפשר להיות בן אדם בלי פיפי
הלא אין הבדל בין ילד לילדה
והנה הבדל בכל זאת יש
ככה זה אצלנו הבנות
התנצלה רותי כחולת העיניים
וזהובת השיער כאילו ממש בזה הרגע
איבדה את הפיפי שלה אבל היא כבר
לא היתה חברה שלי מפני שידעתי
שאין לה אבל טרם ידעתי שכל חיי
אתגעגע להגיע לַאֵין לה שלה
ולחריץ של כל האין להן פיפי האחרות.
*
ואיך אוכל לחתום את סיפורי, שכמו שאתם רואים – אין לו סוף הולם ובוודאי שהוא לא בעל משמעות רוחנית שאותה היה הוגה משורר חכם ממני – איך אוכל ללא השיר שכתבתי בשיירי כוחותיי השכליים ושלחתי לידידי הטוב הסופר אהוד בן עזר במלאת לו שבעים ושבע שנים:
במלאת למלך דוד שבעים ושבע
במלאת למלך דוד שבעים ושבע
הביאו אליו לחגוג את אשתו הזקנה בת-שבע
נזדעק האריה הקשיש ושאג:
"אני רוצה את אבישג!
אמנם בשביל מה כבר אין לי כל כך מושג
אבל אני רוצה את אבישג!"
חיפשו אותה בכל הממלכה
איש לא ידע לאן השרמוטה הלכה
לבסוף מצאו בבית מחסה את אבישג
אשר מרוב שימוש תוקפה כבר פג
דוד המאוהב הושיב אותה על הברכיים
אבל אויה! – כי משניהם יצאו רק מים!
"תביאי לי חיתול!" צעק המלך לבת-שבע:
"זו לא בושה – גברים בגילי נוזלים מן הטבע!"
לקחה בת שבע שמיכה ענקית
עטפה את המלך כמו בשקית
הכניסה שמה גם את אבישג
וזרקה את שניהם מן הגג!
3.4.2013
סוף
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד ידידי, קראתי בעניין רב את הדברים על ועם המשוררת, דודתך, אסתר ראב. שיריה המופלאים שהיו ז'אנר בפני עצמו, מדברים אל ליבי כאשר כל פעם אני מגלה בהם משהו מחדש.
וכאן, מאחר ופירסמת את שירך "וככה אנשקך", אני רוצה לומר לך שוב מה שאמרתי לך בעבר. הספר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", ממנו נלקח השיר, הוא פשוט נפלא. אני חושבת שמן הראוי להוציא לאור ספר זה מחדש. מעטים הם קוראי השירה כיום, אבל מי שיקרא בו יזכה.
מיכל סנונית
אהוד: תודה. אך אין טעם להוציא מהדורה חדשה של ספר השירים, הוא לא יופץ ולא יקנו אותו. חבל על הנייר, כי לבד מהיותי סופר נידח אני גם לא מוכּר ולא נחשב למשורר ולא תמצאי את שמי בשום התוועדות או כינוס של שירה עברית. בן עזר – יוק.
ואולם הספר כולו, מנוקד, נמצא אצלי בקובץ וורד עברי וכבר נשלח במרוצת השנים, חינם – ל-64 נמענים שביקשו אותו, כמו כן הוא נמצא חינם לכל דורש בפרוייקט בן יהודה. וזה בהחלט מספיק גם לדורות הבאים.
* תודה אהוד על משלוח "חדשות בן עזר" וכרגיל מצאתי עניין רב. אני מתמידה לקרוא את כתבותיה המעניינות של תקוה וינשטוק והפעם הפתיעה אותי כאשר כתבה על קרובי משפחתה שהקימו את בית החרושת לגפרורים "נור" בעכו:
"ב-1929 עלו ארצה גם ההורים, נחמה וגרשון ויצמן. גרשון רכש ציוד נוסף לתעשיית הגפרורים, הביא עימו מומחי גפרורים מרוסיה, נטע עצי צפצפות לגפרורים, והקים בעכו את 'נור' – 'אש' בערבית. 'נורה' בארמית."
גם אצלנו במשפחה יש סיפור משפחתי – שקרוב-משפחה של סבתי בילה גיטה (בן זאב) הירשפלד הקים את בית החרושת ''נור'':
באלבום המשפחות של מוזיאון ראשון לציון יש על שמואל ואברהם הירשפלד:
https://gen.rlzm.co.il/persons/שמואל-הירשפלד/
שמואל הירשפלד נולד בריגה, לטביה. היה בעל בית חרושת לזכוכית. מאחר שאשת בנו אליהו -מאיר סירבה לעלות לארץ, עלה שמואל עם אשתו, שתי בנותיו ונכדתו בשנת התרמ"ז, 1887 – לראשון לציון והתיישב ליד בנו.
מספרים ש... אברהם הירשפלד, אביו של שמואל הירשפלד, הציל מישהו ממשפחת הצאר הרוסי שנפל עם סוסו לשלג והצאר העניק לו בית חרושת לזכוכית ובית חרושת ללבידי עץ. המשפחה, שעסקה בשבבי עץ, פיתחה בעקבות זאת בית חרושת לגפרורים שסמלו הצבי היה לסמל המשפחתי ברוסיה. וזה, כך מספרים, מקור שם המשפחה "הירשפלד" שפירושו "יערות הצבי" וכן גם מקור שמו של צבי הירש הירשפלד. מאוחר יותר הועבר בית החרושת לארץ, כאן קיבל את השם "נור".
בברכה,
ניצה וולפנזון
* שלומות אהוד יקר, נהניתי לקרוא על ניסיונך עם בלפוריה. יכול להיות, לו היתה מזהה אותך [בכיכר מסריק] היתה היא מאפשרת לך להשלים את אשר מנעה ממך אז בפרדס...
ברם, הואיל וכבר היתה מצולקת "כדבלה", נראה לי סביר, שבכלל לא היה "בא לך" עליה, ממילא...
בריאות ובשורות טובות תמיד,
שלך
בן בן-ארי
ניו יורק
אהוד: ידידי חיימקה שפינוזה, גיבור ספרי "מסעותיי עם נשים", סיפר לי שאכן פגש את בלפוריה [זה לא שמה האמיתי של א"ש] בכיכר מסריק בתל-אביב והיא לא רק שהיתה מצומקת "כדבלה" אלא גם כלל לא הכירה אותו! – כך שייתכן שאת כל הסיפור הוא בדה מליבו בעודו עורג ומתחרמן על מראה גופה בנעוריה. גם אני עדיין נדרך כולי כשאני מעלה בזיכרוני את דמותה המגרה בעודה נערה מתבגרת במושבה שלנו עם זוג שדיים זקופים.
* למר אהוד בן עזר, כולי תקווה ותפילה בכך שישובו הבנים החיילים הביתה בקרוב: הדר גולדין, אורון שאול [כלומר גופותיהם], והאזרחים: אברהם "אברה" מנגיסטו, הישאם א-סייד. ויחזור השקט בכל רחבי הארץ. ונוכל לחיות בשלום עם שכנינו.
מאחל החלמה מהירה ורפואה שלמה לפצועים של ירי הרקטות על ישראל, וההתנפלות האלימה וחסרת המעצורים על אנשים חסרי ישע. תנחומיי למשפחות ההרוגים. אמונה גדולה שעוד יבוא שלום עלינו ועל כולם.
בכבוד רב
צביקה שטרוסברג.
בני-ברק
* אהוד ידידי! אכזבה רבתי. קיוויתי שאולי נקבל סוף סוף הסבר ענייני מדוע שכשנתניהו, שהיה הראשון שהכשיר את רע"מ, זה "כשר" וכשמדובר על הצד השני זה "טמא".
במקום זאת קיבלנו את דף המסרים הקבוע על גדולתו וגאוניותו של נתניהו.
נו, מילא, באמת אין טעם להמשיך "להתפלפל" מפני שזה חסר תוחלת. איש באמונתו יחיה ובאשר לי – נמשיך להישאר ידידים למרות הכול.
יונתן זמיר
אהוד: צר לי שהרמה השכלית שלי אינה מספיק גבוהה כדי שאוכל להסביר לך וּלְבֶּנְדָלֶה את המובן מאליו – מול ההתחכמויות והפלפולים שלכם.
האם ממשלת נתניהו, אילו הסתמכה על רע"ם – היא כאילו הכשירה בכך את הממשלה הקיקיונית והמסוכנת של לפיד ובנט – ממשלה שתסתמך בכל הצבעה על הרשימה המשותפת (בשנאת ישראל), וגם תקבע בקולותיהם שנתניהו אינו כשיר להמשיך לשמש כראש ממשלה ותדיח אותו?
מעניין מה חושב על כך יחיא סינוואר?
* הי אודי, אני לא מתפלפלת עם ביבי. אני מתפלפלת איתך. ושוב אתה לא עונה לעניין. העניין הוא – שביבי הראשון שהכשיר את רע"ם ולא שמענו ממך מילה על כך, ואילו כאשר גוש השינוי עושה זאת, אתה יוצא עליהם בקצף. גם לאחר מה שיונתן העיר, שלא ענית על הנקודה הזאת, אתה ממשיך ללכת סביב סביב ללא תשובה. אולי באמת תענה מדוע לביבי מותר מה שליאיר לפיד אסור?
בנדלה
אודי: כפי שעניתי ליונתן – צר לי שהרמה השכלית שלי אינה מספיק גבוהה כדי שאסביר לך ולוֹ כי נתניהו חשב להסתמך על רע"ם כאשר היה נדמה לו שיש שינוי בעמדתם כלפי לקיחת חלק של ערביי ישראל בחיים הפוליטיים ללא שנאת ישראל – אבל הוא מעולם לא בנה על הרשימה המשותפת (בשנאת ישראל), זו שעמדה לצד אויבינו הפלסטינים מבית ומחוץ במבצע "שומר חומות" – ושאם בקולותיה הוא יודח ובקולותיה תוקם כאן ממשלה קיקיונית ומסוכנת בראשות בנט או לפיד – עלולה לפרוץ בישראל תבערה גדולה של מלחמת אזרחים, כי חלק ניכר של הפלסטינים בגדה, בירושלים, בעזה ובכל ישראל – יסיקו שהגיע קיצה של המדינה היהודית! – וזו אינה רק דעתי. זה משתמע כאזהרה ברורה מניתוחי המצב הרציניים והמבוססים של ד"ר מרדכי קידר.
אבל כאמור, הרמה השכלית שלי אינה מספיקה כדי להסביר זאת לשניכם, אולי מפני שלא גדלתי בקריית-חיים.
* שני חצאי עמודים גדולים, כולל כל העמוד הראשון למעלה, הִקצה העיתון הפרו-פלסטיני "הארץ" ביום 27.5 לתמונותיהם של "67 ילדים שנהרגו בעזה. זה מחיר המלחמה", זו הכותרת – בצירוף כתבה ארוכה ומפורטת. זאת בעקבות פירסום התמונות האלה והכתבה בעיתון האמריקאי האנטי-ישראלי "ניו יורק טיימס".
יש לשער שאילו נהרגו 67 ילדים של יהודים, ה"ניו יורק טיימס" ו"הארץ" לא היו מקדישים לכך מקום כה חשוב על דפיו (כפי שהצניע ה"ניו יורק טיימס" בעמודי חדשותיו את השמדת היהודים בתקופת השואה, כולל כמיליון ומאתיים אלף ילדים!) – כי ילדים יהודים הם בסך הכול צאצאיו של הכובש הישראלי וראויים לסופם המר!
ובכל מקרה, שני העיתונים האלה היו ודאי מאשימים בהריגת הילדים את נתניהו, כוכבי וגנץ – ולא את מפקדי הטרור המנוולים והרצחניים של החמאס והג'יהאד האיסלאמי בעזה – שחלק מהילדים שבמודעה נהרגו מהרקטות שהם שלחו לעבר ישראל – אך נפלו בתוך הרצועה והגדילו בכך את מיספר הילדים ההרוגים שלהם, אלה שבהם הם סוחרים עם דעת הקהל העולמית, הרווייה ממילא בשנאת ישראל – כמו ב"מועצת זכויות האדם" המנוולת של האו"ם.
לפיכך אנחנו מצטערים ומתנצלים בפני ה"ניו יורק טיימס" ו"הארץ" על כך שמצידנו נהרג בהתקפת השלום הפלסטינית המוצדקת – רק ילד יהודי אחד! בסבבים הבאים נשתדל שייהרגו יותר ילדים שלנו, כדי שתהיו מרוצים ואולי גם תואילו לתמוך בנו.
אגב, מי שלח לניו יורק טיימס" את 67 התמונות של הילדים – יחיא סינוואר? מוחמד דף? ג'וחא? "בצלם"? איראן? ברני סנדרס? חסן נסראללה? ג'ורג' סורוס? "ג'יי סטריט"? הקרן לישראל חדשה? "מועצת האו"ם לזכויות האדם"?
ומי מממן את הפצת התעמולה האנטי-ישראלית המטונפת והשקרית הזו בעולם ובישראל ומי גם מרוויח מהפצתה המתועבת?
* ישראל הראל: "בזמן מלחמה מתמתנים, לפחות נדחים, חילוקי הדעות. המערכה האחרונה דווקא העצימה אותם. הוכחה חותכת, חדה כתער וחודרת חדרי בטן, היא המסר שנושא עמוד השער של "הארץ" מאתמול [27.5] – המשך למה שאירע על מרקעי שלושת ערוצי הטלוויזיה המרכזיים בימי הלחימה, ובמיוחד לאחריהם: הבנה למניעי שורפי בתי הכנסת (הגרעינים התורניים, הגרעינים התורניים) והשלמה עם הפגיעות בגוף וברכוש בעכו, ביפו, בחיפה בוואדי ערה, בגליל התחתון, בנגב – איפה לא. לכל אלה לא הוקצתה אפילו עשירית מזמן השידור שהוקצה לניסיון הלינץ' נגד ערבי בבת ים. גם הפרקליטות מזדהה עם אופן החשיבה של הממסד התקשורתי, ומאמצת, זאת אנו למדים מתוכנם של כתבי האישום נגד ערבים, את הדעה הדומיננטית בערוצים: שריפת ספרי התורה וכתבי הקודש היא בגדר סכסוך של שכנים.
"ואם כבר, הפורעים הם בכלל גורמים עברייניים. ומי אשם בתאונות הקטלניות בכביש 65, החוצה את ואדי ערה? 'נתיבי ישראל', כמובן. לא עוקרי הרמזורים, ההמונים שהפילו את עמודי התאורה או מאות המתפרעים שפגעו בנוסעים יהודים. על כל אלה, אף שהם מתועדים לרוב, לא מוקרנים סרטונים חוזרים ונשנים כפי שמוקרן, מאות פעמים, סרטון בת ים." ["הארץ", 28.5].
* ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מסר הערב: "ההחלטה המבישה היום [27.5] היא דוגמה נוספת לאובססיה האנטי-ישראלית הבוטה של מועצת זכויות האדם [של האו"ם]. שוב, רוב לא מוסרי אוטומטי מנקה מאשמה ארגון טרור שתומך ברצח עם ומסמן במכוון אזרחים ישראלים כמטרות בעודו משתמש בתושבי עזה כבמגנים אנושיים. זאת תוך הצגת דמוקרטיה הפועלת באופן לגיטימי להגנת אזרחיה מפני אלפי רקטות הנורות ללא אבחנה – כצד האשם. העיוות הזה שם ללעג את החוק הבינלאומי ומעודד טרוריסטים ברחבי העולם."
טוב, אבל אנחנו, האספסוף הנאור – המשכנו ונמשיך להפגין במוצ"ש בבלפור נגד החשוד בפלילים המושחת והמשחית ואנחנו גם נשתין בחצרות שכונת רחביה – כי שום סירחון אינו חזק כמו הסירחון של המשך כהונתו!
* ערב טוב. סיפורה של תקוה ויינשטוק על "נור" עלה בעיתוי מפתיע כאשר ברבעון להיסטוריה "זמנים", 144, מופיע הסיפור אודות מפעל "נור" בעכו והשביתה הגדולה.
בשינוי לסיפור המפורט מאוד של תקוה, הרי במחקר מסופר כי בניין המפעל שימש מחסה ליהודים בעת הפרעות.
בברכה
אבי גולדברג
* אין כל צורך בוועדת חקירה ממלכתית או כל ועדת חקירה אחרת לחקירת אסון ל"ג בעומר במירון. ולחקירת מה שקרה באסון קריסת הטריבונה בבית הכנסת הלא-גמור בגבעת זאב, כי גם אם המשטרה וכל הגופים האחראים היו אוסרים את הכניסה למתחם במירון או לבניין הלא-גמור בגבעת זאב, זה לא היה עוזר – עדרי החרדים הפרימיטיביים המשולהבים הבורים עמי-הארצות חסרי הדעת הסובלים מפיגור מנטאלי חמור – היו פורצים פנימה ורוקדים בפראות ובצפיפות מחרידות ומביאים על עצמם את מקרי הפציעה, החנק והמוות – והתקשורת היתה מאשימה את המשטרה, כשם שמאשימים אותה בפוגרומים ובמעשי לינץ' שערכו ערבים משולהבי שינאה – ביהודים וברכושם בתקופת מבצע "שומר חומות"!
* ציטוט: תוצאות ה"ניצחון" של בשאר אלאסד: המשך החורבן הסורי. ולמה אי אפשר לנשק עוד את היד של הפסל? [תמונה].
המישטר הסורי בחר הפעם אחוז הצבעה בנשיא של 95.1%, כדי "להעיד" שהמישטר חזר לשלוט, והוא פופולרי. בשיא המרד, ב"בחירות" הקודמות לנשיאות בשנת 2014, "זכה" בשאר באחוז הצנוע של 88.7%, אך לפני פרוץ מלחמת האזרחים הוא "זכה", כמובן, ברוב של 99.82%, בשנת 2007.
כל המיספרים מפוברקים, ולחשוב שהיו אחיתופלים, שרצו שנעשה "שלום" עם המישטר הרצחני הזה, שאחראי למות מעל מיליון איש, תוך ויתור על הגולן. מזעזע. אותם אחיתופלים בדיוק רוצים שנעשה "שלום" עם משטרי הרצח הפלשתינאיים, תוך ויתור על לב הארץ.
המשך שליטת בשאר על 70% משטח "סוריה" מבטיח שלא יהיה שום שיקום, פיוס או מהלך מדיני כלשהו. זה ימשיך להיות שטח חרב ללא שום עתיד, עם כמות הרוגים גבוהה, גם היום (בהמשך).
כדי שנבין איזו תרבות זו: את פסל האבא, חאפז אלאסד, בעיר חאלב, נוהגים קציני הצבא העלוויים לנשק, כדי להעיד על נאמנותם. אז למה אי אפשר לנשק שם עוד מאז תחילת החודש? בקישור שלנו:
9.5.2021. פסלו של חאפז אלאסד בלב חאלב – פוצץ הלילה. מה המסר? צפו:
הפסל של חאפז אלאסד, נשיא סוריה העלווי ואביו של בשאר, שניצב בגינה בלב העיר חאלב (שכונת באב ג'נין) החזיק מעמד בעשור האחרון, שכן האיזור הזה לא נכבש בידי המורדים הסוניים. חיילים בצבא בשאר נוהגים להגיע לשם ולנשק את ידו של הפסל כדי להביע נאמנות, עד כדי כך הטמטום חוגג שם (למעלה תמונה).
אז הלילה [9.5.2021] אלמונים פוצצו את הפסל, ורעש הפיצוץ האדיר נשמע בכל חאלב. חיילי המישטר סגרו את מרכז העיר. המסר לכבוד רמדאן: גם סופו של בנו יגיע: [סרטון].
ממש חוסר אחריות של המורדים הסוניים. אז מה ינשקו עכשיו במישטר?
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 28.5.2021.
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
* ציטוט: הפיכה בפועל של איראן נגד ממשלת בגדאד. אובדן שליטה אמריקאי. [תמונה].
איראן השתלטה היום [26.5] על מרכז השלטון בבגדאד, גירשה את הפוליטיקאים והבכירים, צרה על בית ראש הממשלה, וכפתה את רצונה עליו. זו הפיכה שלטונית, ומעכשיו איראן שולטת בבגדאד. זה הוכח. המהלך עובר בחוסר אונים אמריקאי מכמיר לב ומרתיח. טוב, שר החוץ עסוק עם העם המומצא, אין לו זמן למהלך מבהיל של טהראן.
האירועים החלו הבוקר [26.5], כאשר ראש הממשלה השיעי של ממשלת בגדאד, מוסטפא כאט'מי, הורה לעצור בכיר במיליציה השיעית "ההתקהלות העממית", המונה עשרות אלפי חיילים מיומנים. זאת, לאחר שהמיליציות השיעיות הרגו אתמול שני מפגינים במרכז בגדאד (במאמר הקודם שלנו).
בתגובה טהראן הורתה למיליציה שלה, כולל טנקים, לחדור אל "האיזור הירוק", שם יושב השלטון בבגדאד, ולכבוש אותו. הטנקים נכנסו, והשתלטו על האיזור, בו נמצאת גם השגרירות האמריקאית. הפוליטיקאים והפקידים המקומיים נמלטו בבהלה. החיילים השיעיים צרו על ביתו של ראש הממשלה, שנאלץ להורות על שחרור הבכיר.
ההשתלטות על איזור המימשל והשלטון: [סרטון].
הכוחות הכפופים לאיראן נכנסים ללא ירייה אחת לאיזור השלטון בבגדאד. איפה סדאם חוסיין, כשצריכים אותו? אה, האמריקאים הפילו אותו. הצבא הזה, הכפוף לאיראן – נכנס לאיזור השלטון בבגדאד: [סרטון].
כאמור, בכיר המיליציות, קאסם מוצלח, שוחרר ועכשיו זו שליטה איראנית בבגדאד, למרות שהמיליציות התפנו ממרכז העיר לאחר מהלך הכוח. ואיפה "הצבא העיראקי"? נעלם מהשטח בזמן הפלישה. אותו מוצלח הוא האחראי על שיגור הרקטות לעבר הבסיסים האמריקאיים בעיראק, במיוחד עין אלאסד.
לאחר שהשיגו את השחרור, פרצו חברי המיליציות השיעיות בסיסמתם האהובה, הלועגת לראש ממשלת עיראק, מוסטפא כאט'מי: "יא כאט'מי, יא זבאלה, יא מפקד הכייסים" (בערבית זה חרוז). [סרטון].
בתוך חודשים ספורים איפשרו "הדמוקרטים" לאיראן לבצע זעזועים אדירים, כולל ברצועת עזה ובירושלים. היה והאמריקאים יממשו את תוכניתם להפשיר לאיראן מאות מיליארדי דולרים, האיזור הזה כולו, ובכלל זה אירופה – יבערו. חוסר תיפקוד אמריקאי כזה ראינו רק בימי ברק חוסיין אובמה. הזהרנו מזה שוב ושוב, אך הזעזועים מתגברים. האם אתם זוכרים שלפני כמה חודשים כתבתי לכם להדק את החגורות, לקראת הזעזועים שיגיעו?
על ההפגנות שקדמו למהלך הכוח האיראני, כתבנו כאן הבוקר [סרטון].
במקביל, נמשכות בבגדאד ובערים נוספות ההפגנות העממיות השיעיות נגד המיליציות האיראניות, ומיספר ההרוגים עולה, מהיום: [תמונה].
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 26.5.2021.
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –
לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?
מיכל סנונית
אהוד: תודה. אך אין טעם להוציא מהדורה חדשה של ספר השירים, הוא לא יופץ ולא יקנו אותו. חבל על הנייר, כי לבד מהיותי סופר נידח אני גם לא מוכּר ולא נחשב למשורר ולא תמצאי את שמי בשום התוועדות או כינוס של שירה עברית. בן עזר – יוק.
ואולם הספר כולו, מנוקד, נמצא אצלי בקובץ וורד עברי וכבר נשלח במרוצת השנים, חינם – ל-64 נמענים שביקשו אותו, כמו כן הוא נמצא חינם לכל דורש בפרוייקט בן יהודה. וזה בהחלט מספיק גם לדורות הבאים.
* תודה אהוד על משלוח "חדשות בן עזר" וכרגיל מצאתי עניין רב. אני מתמידה לקרוא את כתבותיה המעניינות של תקוה וינשטוק והפעם הפתיעה אותי כאשר כתבה על קרובי משפחתה שהקימו את בית החרושת לגפרורים "נור" בעכו:
"ב-1929 עלו ארצה גם ההורים, נחמה וגרשון ויצמן. גרשון רכש ציוד נוסף לתעשיית הגפרורים, הביא עימו מומחי גפרורים מרוסיה, נטע עצי צפצפות לגפרורים, והקים בעכו את 'נור' – 'אש' בערבית. 'נורה' בארמית."
גם אצלנו במשפחה יש סיפור משפחתי – שקרוב-משפחה של סבתי בילה גיטה (בן זאב) הירשפלד הקים את בית החרושת ''נור'':
באלבום המשפחות של מוזיאון ראשון לציון יש על שמואל ואברהם הירשפלד:
https://gen.rlzm.co.il/persons/שמואל-הירשפלד/
שמואל הירשפלד נולד בריגה, לטביה. היה בעל בית חרושת לזכוכית. מאחר שאשת בנו אליהו -מאיר סירבה לעלות לארץ, עלה שמואל עם אשתו, שתי בנותיו ונכדתו בשנת התרמ"ז, 1887 – לראשון לציון והתיישב ליד בנו.
מספרים ש... אברהם הירשפלד, אביו של שמואל הירשפלד, הציל מישהו ממשפחת הצאר הרוסי שנפל עם סוסו לשלג והצאר העניק לו בית חרושת לזכוכית ובית חרושת ללבידי עץ. המשפחה, שעסקה בשבבי עץ, פיתחה בעקבות זאת בית חרושת לגפרורים שסמלו הצבי היה לסמל המשפחתי ברוסיה. וזה, כך מספרים, מקור שם המשפחה "הירשפלד" שפירושו "יערות הצבי" וכן גם מקור שמו של צבי הירש הירשפלד. מאוחר יותר הועבר בית החרושת לארץ, כאן קיבל את השם "נור".
בברכה,
ניצה וולפנזון
* שלומות אהוד יקר, נהניתי לקרוא על ניסיונך עם בלפוריה. יכול להיות, לו היתה מזהה אותך [בכיכר מסריק] היתה היא מאפשרת לך להשלים את אשר מנעה ממך אז בפרדס...
ברם, הואיל וכבר היתה מצולקת "כדבלה", נראה לי סביר, שבכלל לא היה "בא לך" עליה, ממילא...
בריאות ובשורות טובות תמיד,
שלך
בן בן-ארי
ניו יורק
אהוד: ידידי חיימקה שפינוזה, גיבור ספרי "מסעותיי עם נשים", סיפר לי שאכן פגש את בלפוריה [זה לא שמה האמיתי של א"ש] בכיכר מסריק בתל-אביב והיא לא רק שהיתה מצומקת "כדבלה" אלא גם כלל לא הכירה אותו! – כך שייתכן שאת כל הסיפור הוא בדה מליבו בעודו עורג ומתחרמן על מראה גופה בנעוריה. גם אני עדיין נדרך כולי כשאני מעלה בזיכרוני את דמותה המגרה בעודה נערה מתבגרת במושבה שלנו עם זוג שדיים זקופים.
* למר אהוד בן עזר, כולי תקווה ותפילה בכך שישובו הבנים החיילים הביתה בקרוב: הדר גולדין, אורון שאול [כלומר גופותיהם], והאזרחים: אברהם "אברה" מנגיסטו, הישאם א-סייד. ויחזור השקט בכל רחבי הארץ. ונוכל לחיות בשלום עם שכנינו.
מאחל החלמה מהירה ורפואה שלמה לפצועים של ירי הרקטות על ישראל, וההתנפלות האלימה וחסרת המעצורים על אנשים חסרי ישע. תנחומיי למשפחות ההרוגים. אמונה גדולה שעוד יבוא שלום עלינו ועל כולם.
בכבוד רב
צביקה שטרוסברג.
בני-ברק
* אהוד ידידי! אכזבה רבתי. קיוויתי שאולי נקבל סוף סוף הסבר ענייני מדוע שכשנתניהו, שהיה הראשון שהכשיר את רע"מ, זה "כשר" וכשמדובר על הצד השני זה "טמא".
במקום זאת קיבלנו את דף המסרים הקבוע על גדולתו וגאוניותו של נתניהו.
נו, מילא, באמת אין טעם להמשיך "להתפלפל" מפני שזה חסר תוחלת. איש באמונתו יחיה ובאשר לי – נמשיך להישאר ידידים למרות הכול.
יונתן זמיר
אהוד: צר לי שהרמה השכלית שלי אינה מספיק גבוהה כדי שאוכל להסביר לך וּלְבֶּנְדָלֶה את המובן מאליו – מול ההתחכמויות והפלפולים שלכם.
האם ממשלת נתניהו, אילו הסתמכה על רע"ם – היא כאילו הכשירה בכך את הממשלה הקיקיונית והמסוכנת של לפיד ובנט – ממשלה שתסתמך בכל הצבעה על הרשימה המשותפת (בשנאת ישראל), וגם תקבע בקולותיהם שנתניהו אינו כשיר להמשיך לשמש כראש ממשלה ותדיח אותו?
מעניין מה חושב על כך יחיא סינוואר?
* הי אודי, אני לא מתפלפלת עם ביבי. אני מתפלפלת איתך. ושוב אתה לא עונה לעניין. העניין הוא – שביבי הראשון שהכשיר את רע"ם ולא שמענו ממך מילה על כך, ואילו כאשר גוש השינוי עושה זאת, אתה יוצא עליהם בקצף. גם לאחר מה שיונתן העיר, שלא ענית על הנקודה הזאת, אתה ממשיך ללכת סביב סביב ללא תשובה. אולי באמת תענה מדוע לביבי מותר מה שליאיר לפיד אסור?
בנדלה
אודי: כפי שעניתי ליונתן – צר לי שהרמה השכלית שלי אינה מספיק גבוהה כדי שאסביר לך ולוֹ כי נתניהו חשב להסתמך על רע"ם כאשר היה נדמה לו שיש שינוי בעמדתם כלפי לקיחת חלק של ערביי ישראל בחיים הפוליטיים ללא שנאת ישראל – אבל הוא מעולם לא בנה על הרשימה המשותפת (בשנאת ישראל), זו שעמדה לצד אויבינו הפלסטינים מבית ומחוץ במבצע "שומר חומות" – ושאם בקולותיה הוא יודח ובקולותיה תוקם כאן ממשלה קיקיונית ומסוכנת בראשות בנט או לפיד – עלולה לפרוץ בישראל תבערה גדולה של מלחמת אזרחים, כי חלק ניכר של הפלסטינים בגדה, בירושלים, בעזה ובכל ישראל – יסיקו שהגיע קיצה של המדינה היהודית! – וזו אינה רק דעתי. זה משתמע כאזהרה ברורה מניתוחי המצב הרציניים והמבוססים של ד"ר מרדכי קידר.
אבל כאמור, הרמה השכלית שלי אינה מספיקה כדי להסביר זאת לשניכם, אולי מפני שלא גדלתי בקריית-חיים.
* שני חצאי עמודים גדולים, כולל כל העמוד הראשון למעלה, הִקצה העיתון הפרו-פלסטיני "הארץ" ביום 27.5 לתמונותיהם של "67 ילדים שנהרגו בעזה. זה מחיר המלחמה", זו הכותרת – בצירוף כתבה ארוכה ומפורטת. זאת בעקבות פירסום התמונות האלה והכתבה בעיתון האמריקאי האנטי-ישראלי "ניו יורק טיימס".
יש לשער שאילו נהרגו 67 ילדים של יהודים, ה"ניו יורק טיימס" ו"הארץ" לא היו מקדישים לכך מקום כה חשוב על דפיו (כפי שהצניע ה"ניו יורק טיימס" בעמודי חדשותיו את השמדת היהודים בתקופת השואה, כולל כמיליון ומאתיים אלף ילדים!) – כי ילדים יהודים הם בסך הכול צאצאיו של הכובש הישראלי וראויים לסופם המר!
ובכל מקרה, שני העיתונים האלה היו ודאי מאשימים בהריגת הילדים את נתניהו, כוכבי וגנץ – ולא את מפקדי הטרור המנוולים והרצחניים של החמאס והג'יהאד האיסלאמי בעזה – שחלק מהילדים שבמודעה נהרגו מהרקטות שהם שלחו לעבר ישראל – אך נפלו בתוך הרצועה והגדילו בכך את מיספר הילדים ההרוגים שלהם, אלה שבהם הם סוחרים עם דעת הקהל העולמית, הרווייה ממילא בשנאת ישראל – כמו ב"מועצת זכויות האדם" המנוולת של האו"ם.
לפיכך אנחנו מצטערים ומתנצלים בפני ה"ניו יורק טיימס" ו"הארץ" על כך שמצידנו נהרג בהתקפת השלום הפלסטינית המוצדקת – רק ילד יהודי אחד! בסבבים הבאים נשתדל שייהרגו יותר ילדים שלנו, כדי שתהיו מרוצים ואולי גם תואילו לתמוך בנו.
אגב, מי שלח לניו יורק טיימס" את 67 התמונות של הילדים – יחיא סינוואר? מוחמד דף? ג'וחא? "בצלם"? איראן? ברני סנדרס? חסן נסראללה? ג'ורג' סורוס? "ג'יי סטריט"? הקרן לישראל חדשה? "מועצת האו"ם לזכויות האדם"?
ומי מממן את הפצת התעמולה האנטי-ישראלית המטונפת והשקרית הזו בעולם ובישראל ומי גם מרוויח מהפצתה המתועבת?
* ישראל הראל: "בזמן מלחמה מתמתנים, לפחות נדחים, חילוקי הדעות. המערכה האחרונה דווקא העצימה אותם. הוכחה חותכת, חדה כתער וחודרת חדרי בטן, היא המסר שנושא עמוד השער של "הארץ" מאתמול [27.5] – המשך למה שאירע על מרקעי שלושת ערוצי הטלוויזיה המרכזיים בימי הלחימה, ובמיוחד לאחריהם: הבנה למניעי שורפי בתי הכנסת (הגרעינים התורניים, הגרעינים התורניים) והשלמה עם הפגיעות בגוף וברכוש בעכו, ביפו, בחיפה בוואדי ערה, בגליל התחתון, בנגב – איפה לא. לכל אלה לא הוקצתה אפילו עשירית מזמן השידור שהוקצה לניסיון הלינץ' נגד ערבי בבת ים. גם הפרקליטות מזדהה עם אופן החשיבה של הממסד התקשורתי, ומאמצת, זאת אנו למדים מתוכנם של כתבי האישום נגד ערבים, את הדעה הדומיננטית בערוצים: שריפת ספרי התורה וכתבי הקודש היא בגדר סכסוך של שכנים.
"ואם כבר, הפורעים הם בכלל גורמים עברייניים. ומי אשם בתאונות הקטלניות בכביש 65, החוצה את ואדי ערה? 'נתיבי ישראל', כמובן. לא עוקרי הרמזורים, ההמונים שהפילו את עמודי התאורה או מאות המתפרעים שפגעו בנוסעים יהודים. על כל אלה, אף שהם מתועדים לרוב, לא מוקרנים סרטונים חוזרים ונשנים כפי שמוקרן, מאות פעמים, סרטון בת ים." ["הארץ", 28.5].
* ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מסר הערב: "ההחלטה המבישה היום [27.5] היא דוגמה נוספת לאובססיה האנטי-ישראלית הבוטה של מועצת זכויות האדם [של האו"ם]. שוב, רוב לא מוסרי אוטומטי מנקה מאשמה ארגון טרור שתומך ברצח עם ומסמן במכוון אזרחים ישראלים כמטרות בעודו משתמש בתושבי עזה כבמגנים אנושיים. זאת תוך הצגת דמוקרטיה הפועלת באופן לגיטימי להגנת אזרחיה מפני אלפי רקטות הנורות ללא אבחנה – כצד האשם. העיוות הזה שם ללעג את החוק הבינלאומי ומעודד טרוריסטים ברחבי העולם."
טוב, אבל אנחנו, האספסוף הנאור – המשכנו ונמשיך להפגין במוצ"ש בבלפור נגד החשוד בפלילים המושחת והמשחית ואנחנו גם נשתין בחצרות שכונת רחביה – כי שום סירחון אינו חזק כמו הסירחון של המשך כהונתו!
* ערב טוב. סיפורה של תקוה ויינשטוק על "נור" עלה בעיתוי מפתיע כאשר ברבעון להיסטוריה "זמנים", 144, מופיע הסיפור אודות מפעל "נור" בעכו והשביתה הגדולה.
בשינוי לסיפור המפורט מאוד של תקוה, הרי במחקר מסופר כי בניין המפעל שימש מחסה ליהודים בעת הפרעות.
בברכה
אבי גולדברג
* אין כל צורך בוועדת חקירה ממלכתית או כל ועדת חקירה אחרת לחקירת אסון ל"ג בעומר במירון. ולחקירת מה שקרה באסון קריסת הטריבונה בבית הכנסת הלא-גמור בגבעת זאב, כי גם אם המשטרה וכל הגופים האחראים היו אוסרים את הכניסה למתחם במירון או לבניין הלא-גמור בגבעת זאב, זה לא היה עוזר – עדרי החרדים הפרימיטיביים המשולהבים הבורים עמי-הארצות חסרי הדעת הסובלים מפיגור מנטאלי חמור – היו פורצים פנימה ורוקדים בפראות ובצפיפות מחרידות ומביאים על עצמם את מקרי הפציעה, החנק והמוות – והתקשורת היתה מאשימה את המשטרה, כשם שמאשימים אותה בפוגרומים ובמעשי לינץ' שערכו ערבים משולהבי שינאה – ביהודים וברכושם בתקופת מבצע "שומר חומות"!
* ציטוט: תוצאות ה"ניצחון" של בשאר אלאסד: המשך החורבן הסורי. ולמה אי אפשר לנשק עוד את היד של הפסל? [תמונה].
המישטר הסורי בחר הפעם אחוז הצבעה בנשיא של 95.1%, כדי "להעיד" שהמישטר חזר לשלוט, והוא פופולרי. בשיא המרד, ב"בחירות" הקודמות לנשיאות בשנת 2014, "זכה" בשאר באחוז הצנוע של 88.7%, אך לפני פרוץ מלחמת האזרחים הוא "זכה", כמובן, ברוב של 99.82%, בשנת 2007.
כל המיספרים מפוברקים, ולחשוב שהיו אחיתופלים, שרצו שנעשה "שלום" עם המישטר הרצחני הזה, שאחראי למות מעל מיליון איש, תוך ויתור על הגולן. מזעזע. אותם אחיתופלים בדיוק רוצים שנעשה "שלום" עם משטרי הרצח הפלשתינאיים, תוך ויתור על לב הארץ.
המשך שליטת בשאר על 70% משטח "סוריה" מבטיח שלא יהיה שום שיקום, פיוס או מהלך מדיני כלשהו. זה ימשיך להיות שטח חרב ללא שום עתיד, עם כמות הרוגים גבוהה, גם היום (בהמשך).
כדי שנבין איזו תרבות זו: את פסל האבא, חאפז אלאסד, בעיר חאלב, נוהגים קציני הצבא העלוויים לנשק, כדי להעיד על נאמנותם. אז למה אי אפשר לנשק שם עוד מאז תחילת החודש? בקישור שלנו:
9.5.2021. פסלו של חאפז אלאסד בלב חאלב – פוצץ הלילה. מה המסר? צפו:
הפסל של חאפז אלאסד, נשיא סוריה העלווי ואביו של בשאר, שניצב בגינה בלב העיר חאלב (שכונת באב ג'נין) החזיק מעמד בעשור האחרון, שכן האיזור הזה לא נכבש בידי המורדים הסוניים. חיילים בצבא בשאר נוהגים להגיע לשם ולנשק את ידו של הפסל כדי להביע נאמנות, עד כדי כך הטמטום חוגג שם (למעלה תמונה).
אז הלילה [9.5.2021] אלמונים פוצצו את הפסל, ורעש הפיצוץ האדיר נשמע בכל חאלב. חיילי המישטר סגרו את מרכז העיר. המסר לכבוד רמדאן: גם סופו של בנו יגיע: [סרטון].
ממש חוסר אחריות של המורדים הסוניים. אז מה ינשקו עכשיו במישטר?
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 28.5.2021.
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
* ציטוט: הפיכה בפועל של איראן נגד ממשלת בגדאד. אובדן שליטה אמריקאי. [תמונה].
איראן השתלטה היום [26.5] על מרכז השלטון בבגדאד, גירשה את הפוליטיקאים והבכירים, צרה על בית ראש הממשלה, וכפתה את רצונה עליו. זו הפיכה שלטונית, ומעכשיו איראן שולטת בבגדאד. זה הוכח. המהלך עובר בחוסר אונים אמריקאי מכמיר לב ומרתיח. טוב, שר החוץ עסוק עם העם המומצא, אין לו זמן למהלך מבהיל של טהראן.
האירועים החלו הבוקר [26.5], כאשר ראש הממשלה השיעי של ממשלת בגדאד, מוסטפא כאט'מי, הורה לעצור בכיר במיליציה השיעית "ההתקהלות העממית", המונה עשרות אלפי חיילים מיומנים. זאת, לאחר שהמיליציות השיעיות הרגו אתמול שני מפגינים במרכז בגדאד (במאמר הקודם שלנו).
בתגובה טהראן הורתה למיליציה שלה, כולל טנקים, לחדור אל "האיזור הירוק", שם יושב השלטון בבגדאד, ולכבוש אותו. הטנקים נכנסו, והשתלטו על האיזור, בו נמצאת גם השגרירות האמריקאית. הפוליטיקאים והפקידים המקומיים נמלטו בבהלה. החיילים השיעיים צרו על ביתו של ראש הממשלה, שנאלץ להורות על שחרור הבכיר.
ההשתלטות על איזור המימשל והשלטון: [סרטון].
הכוחות הכפופים לאיראן נכנסים ללא ירייה אחת לאיזור השלטון בבגדאד. איפה סדאם חוסיין, כשצריכים אותו? אה, האמריקאים הפילו אותו. הצבא הזה, הכפוף לאיראן – נכנס לאיזור השלטון בבגדאד: [סרטון].
כאמור, בכיר המיליציות, קאסם מוצלח, שוחרר ועכשיו זו שליטה איראנית בבגדאד, למרות שהמיליציות התפנו ממרכז העיר לאחר מהלך הכוח. ואיפה "הצבא העיראקי"? נעלם מהשטח בזמן הפלישה. אותו מוצלח הוא האחראי על שיגור הרקטות לעבר הבסיסים האמריקאיים בעיראק, במיוחד עין אלאסד.
לאחר שהשיגו את השחרור, פרצו חברי המיליציות השיעיות בסיסמתם האהובה, הלועגת לראש ממשלת עיראק, מוסטפא כאט'מי: "יא כאט'מי, יא זבאלה, יא מפקד הכייסים" (בערבית זה חרוז). [סרטון].
בתוך חודשים ספורים איפשרו "הדמוקרטים" לאיראן לבצע זעזועים אדירים, כולל ברצועת עזה ובירושלים. היה והאמריקאים יממשו את תוכניתם להפשיר לאיראן מאות מיליארדי דולרים, האיזור הזה כולו, ובכלל זה אירופה – יבערו. חוסר תיפקוד אמריקאי כזה ראינו רק בימי ברק חוסיין אובמה. הזהרנו מזה שוב ושוב, אך הזעזועים מתגברים. האם אתם זוכרים שלפני כמה חודשים כתבתי לכם להדק את החגורות, לקראת הזעזועים שיגיעו?
על ההפגנות שקדמו למהלך הכוח האיראני, כתבנו כאן הבוקר [סרטון].
במקביל, נמשכות בבגדאד ובערים נוספות ההפגנות העממיות השיעיות נגד המיליציות האיראניות, ומיספר ההרוגים עולה, מהיום: [תמונה].
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 26.5.2021.
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –
לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2281 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:
הבית עולה בלהבות
בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
📑 בגיליון:
- אסתר רַאבּ: הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ(שירים 1981-1972)
- שועלה: מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
- נשמעים פעמי הגאולה: ממשלת בנט-לפיד
- יעקב חסדאי: חברי הכנסת – טלו קורה מבין עיניכם!
- יוסי אחימאיר: אהרן ידלין ומוסד ביאליק
- אהוד: ה"דמוקרטים" היהודים הצעירים ה"פרוגרסיבים" בארה"ב אשר בעקבות דבריו המטומטמים של ברני סנדרס ודומיו על מבצע "שומר חומות" תובעים מישראל להפסיק את "שלטון הכיבוש" – מכינים מסמרים לארון הקבורה של המדינה היהודית האחת והיחידה שבעולם – גם עבורם! אבל אנחנו נדאג שזה לא יקרֶה ונמשיך להחזיק את המקלט גם להם ליום סגריר אנטישמי שקורֶה או שיקרֶה בארה"ב!: * "...שלוש המילים שחתמו את טור הדעה האחרון של ברני סנדרס ב'ניו יורק טיימס' במהלך הפגזת עזה: 'חיי פלסטינים חשובים."' ["הארץ", 28.5].
- הודעה לעיתונות: החוקר ומבקר הספרות הוותיק, יוסף אורן,
- עקיבא נוף: יחד
- אורי הייטנר: צרור הערות 30.5.21
- הרצל ובלפור חקק: 80 שנה ל'פרהוד'
- הזמנה לאירוע 'פרהוד' ביד בן צבי: "אזי האש ההיא עדיין אותי שורפת"
- יעל מדיני: למחוא כפיים או לא?
- הספרייה המרכזית: בית יד לבנים
- הַאדַא בּוֹיַארְגִ'י מַסְכִּין מִן סַאיְדַא: שיר אנטי-מלחמתי מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
- יעקב זמיר: סוף ימי הקורונה
- תקוה וינשטוק: חודש סיון: על מים ותורה –
- דן מירון: כי מנגד תראה את הארץ
- נעמן כהן: יחסו של ביאליק לערבים
- יונתן גורל: קירבה למלך
- אסתר רַאבּ: רקוויאם לשומר
- אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד ידידי, קראתי בעניין רב את הדברים על ועם המשוררת, דודתך, אסתר ראב. שיריה המופלאים שהיו ז'אנר בפני עצמו, מדברים אל ליבי כאשר כל פעם אני מגלה בהם משהו מחדש.
- שאר הגליון