מתוך הספר "אומץ, סיפורו של משה דיין"

ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997

בסתיו 1968 מתחילות התקפות כבדות של המצרים בקו התעלה. צה"ל מגיב בהרס מטרות חיוניות בעמק הנילוס. בשבת, 26 באוקטובר, מפגיזים המצרים במשך תשע שעות רצופות את עמדות ומעוזי צה"ל לאורך התעלה. בחסות הלילה חוצה יחידת קומנדו מצרית את התעלה, כדי לחדור לאחד המעוזים. יחידת סיור של צה"ל נתקלת בהם, ומתפתח קרב שבו נהרגים חיילים שלנו.

למחרת מבקר משה בקו התעלה. "ליד זחל"ם שרוף, שעלה באש בעת חילופי היריות אמש, ירדתי מן הקומנדקר והלכתי ברגל בנתיב היחידה המצרית. היה צריך להקפיד ולדרוך בגומות החול של העקבות הטריים, מכיוון שהחיילים המצרים מיקשו את דרך יציאתם. מאחורי תלולית חול מכוסה שיח מדברי בלט גוף כהה. כשהתקרבנו ראינו כי זו גוויית חייל מצרי, שמת בלילה מפצעיו. בחור צעיר, מבנה גופו אתלטי, מגולח ומסופר קצרות, על רגליו נעלי קומנדו ועל גופו סרבל שחייה שחור. את ה'קלצ'ניקוב' לקחו חבריו ועליו נשארה רק החגורה, עם מחסניות הכדורים וסכין קומנדו תוצרת גרמניה. המשכתי עד לתעלה. את החלק האחרון של הדרך עברתי בזחילה. מן העבר השני לא הבחנתי בתנועה, ולא נפתחה אש. על שפת התעלה נמצאו עוד שתי מחסניות ל'קלצ'ניקוב', מוקשים ובזוקות. חזרנו לדרך המקשרת את המעוזים ועברנו ליד שני טנקים שלנו, שהתנגשו בלילה. הדבר קרה בשעת ההפגזה, בגלל החשיכה הכבדה. טנק אחד נעצר, והטנק שמאחוריו המשיך בנסיעתו, התנגש בו במלוא הכוח וממש טיפס עליו. כתמי שמן, דם וקרעי בגדים העידו על התוצאות הפטליות של התאונה."

בתאונה נפצע בן-דודי דוד (זילברווסר), חייל בסדיר: "אותה שבת חטפנו הפגזה בבסיס טילים, המקום ממנו יצאנו למשימות של מארבים מול התעלה. ירדנו לבונקרים עד שחלפה ההפגזה.

דוד: "מאחר שהיה חשש כי המצרים יחדירו חוליות קומנדו בחסות ההפגזה. יצאנו, שתי 'דגניות' (קומנדקרים מצוידים במקלע סובב 360 מעלות ובזרקור אינפרא-אדום, מקביל למקלע). נסענו קטע דרך, עצרנו וסרקנו סביב. שתי ה'דגניות' שלנו לא הבחינו במארב המצרי. המצרים הניחו ל'דגנית' הראשונה לעבור, ותקפו אותנו בבזוקה ובאש רובים. ה'דגנית' הראשונה המשיכה קדימה ולא שבה לעזור.

"גיל וחיים נהרגו. איתן ושמשי הסמל נפצעו, אך הצליחו לגרור את עצמם לצד הדרך. אריה חטף כדור ואיבד זרת. הוא רץ על הכביש דרומה.

"אני ירדתי מהרכב ונשכבתי מאחורי תלולית חול. המצרים התקדמו לעברנו. כיוונתי את רובה האפ-אן אל החזה של ההולך ראשון, והוא נפל. היה מעניין לראות שהכדורים הנותבים שלי היו אדומים, ושלהם ירוקים. המצרים נעלמו מעיניי. ניגשתי אל איתן ושמשי. שמשי אמר לי לבדוק את חיים וגיל, ואחר-כך להרים תאורה. ניגשתי ובדקתי אותם. לא היה להם דופק. הקומנדקר בער בחלקו הקדמי. אף אחד לא היה עליו, גם לא ההרוגים. לקחתי את המרגמה והזווילים של פצצות התאורה. ניגשתי לצד הדרך והרמתי תאורה לאוויר. איש לא נראה בסביבה.

"לאחר זמן מה הגיע טנק מכוח המוצב. מפקד הטנק אמר לי להעלות את הפצועים על הטנק. אנשי הטנקים כנראה מרגישים כל-כך מחוברים לכלי שלהם, שקשה להם לחשוב על יציאה מתוכו. לבסוף הם עזרו לי והעלינו את שמשי ואיתן על משטח התובה. שמשי קדימה ואיתן איתי, מאחור. החזקתי אותו ונסענו. לא לקחנו את ההרוגים. מאוחר יותר, בביר גפגפה, שאל אותי פואד מדוע לא לקחנו את ההרוגים. לא היתה לי תשובה."

המצרים נשאו עימם את ההרוג, ובשלב מסוים נטשו את גופתו וחצו את התעלה. הטנק עם הפצועים נסע חזרה ללא אורות, בגלל ההפגזה. אותה שעה יצא טנק נוסף לחילוץ והתנגש בו. מעוצמת ההתנגשות עף הצריח של אחד הטנקים, וכל הפצועים נזרקו ארצה. איש לא נהרג בתאונה, אך לדוד נגרם שבר פתוח ברגל והוא פונה צפונה. אחד הטנקיסטים איבד יד.

עד כאן מתוך הספר – עדותו של דוד, שממנה גם קראתי בהספד על מותו בבית הקברות בזיכרון יעקב בשנת 2003. דוד נולד בשנת 1949 והיה בן 54 שנים במותו.

בימים אלה קיבלתי את המכתב הזה:

שלום אהוד,

שמי עודד בר-און, חבר קרוב של דוד עוד מתקופת השירות הצבאי.

בתי, גפן, הפנתה את תשומת לבי לגיליון 836 שבו מוזכרת התקרית שבה דוד הציל את חייהם של שלושה חיילים ישראלים.

השתתפתי בסיור בשטח למחרת האירוע, וכן ביקרתי את הפצועים בתל השומר יומיים לאחר המקרה. אשמח לשתף אותך במה שזכור לי.

עודד בר-און

055-6601041

לעודד שלום,

אני שולח לך כאן את קובץ ספרי "אומץ" על משה דיין, ואם תקיש בחיפוש "בן-דודי דוד" תמצא את הסיפור של דוד. אנא שתף אותי וכתוב לי במה שזכור לך, ואפרסם במכתב העיתי שלי וגם אשלח לבני משפחתו של דוד.

בברכה

אהוד

לאהוד שלום,

מיספר עובדות כפי שהן זכורות לי:

התמונה של דוד היושב בקצה הרכב (ממש חצי ישבן בחוץ) חקוקה בזיכרוני. החיילות האמיתית, ולא המדוגמת, הייתה אצלו בטבע. בטירונות הגיעו מדריכי קרב-מגע וחילקו לכולם סטירות. היחיד שבלם את כל ניסיונות ההטעיה של המדריכים היה דוד.

ארבעה-עשר חיילי הקומנדו המצריים התקדמו בשורה חזיתית כדי לוודא הריגה. דוד זיהה את המפקד שנע במרכז וחילק הוראות. דוד התעלם מפקודות האש של שימשי וחיכה בסבלנות עד שליבו של מפקד הקומנדו נכנס לתוך הכוונות שלו. הוא ירה ירייה בודדת שהצילה את חייו ואת חייהם של שמשי ושמעי. למחרת ראיתי את המצרי ההרוג, הוא היה ללא חולצה ופצע יציאה אחד פעור בדיוק במקום הלב.

ההחלטה שלא לפנות את ההרוגים היתה של מפקד הטנק, שרצה להימלט במהירות מההפגזה שירדה על מקום התקרית. חיפזון זה גם גרם לתאונה הסוריאליסטית בהמשך. אני זוכר את דוד מתאר בתנועות כיצד הוא אוחז את שני הפצועים משני צדדיו בעוד רגלו בין שני זיזים בולטים.

סיפור הקומנדקר השני

(הייתי בסיור בשטח למחרת התקרית וגם דיברתי עם הפצועים בתל השומר)

פצצת אר. פי. ג'י. פגעה במדרגה מתחת למושב הנהג. בהתפוצצות נהרגו גיל בושביץ וחיים שיפריס. במקביל נורתה על הכוח אש נק"ל שפצעה את שימעי ושימשי וגם השביתה את מא"ג הצריח, את מקלע המפקד ואת העוזי של שמשי. אריה שנקר קפץ מהרכב ומתוך בלבול רץ לעבר התוקפים, הוא איבד אצבע וכדור נוסף נע בין צלעותיו לבין העור ויצא מהגב. הוא נעלם מהזירה (כנראה חשב שכולם נהרגו) וחבר לכוחות אחרים הרחק משם.

גם אנשי הקומנדקר הראשון לא חזרו למקום ההתקלות והתרכזו בהישרדות בהפגזה שהחלה תוך זמן קצר. שני הפצועים ודויד שישב בקצה האחורי של הרכב, ולא נפגע, תפסו מחסה מאחורי הסוללה הקטנה שיצרו מפלסות בצידי הכביש. 14 חיילי הקומנדו המצרים נעו תוך ירי לעבר הרכב הבוער, דויד צפה בהם מעל לכוונות של רובה האף. אן. והמתין עד שמפקד הכוח (זה שהשמיע הוראות ופקודות) ייכנס לו לכוונת. ברגע הנכון הוא ירה ירייה בודדת. המפקד המצרי צנח מיד ארצה ויתר התוקפים נעלמו יחד איתו במהירות. החלה הפגזה מצרית שבמהלכה הגיע טנק שמפקדו ביקש מדויד להעמיס במהירות את הפצועים על הסיפון. דויד החזיק את שני הפצועים משני צדדיו ואת רגלו הכניס בין שני מוטות המשמשים לקשירת ציוד. הטנק הדוהר נתקל בחשכה המופגזת בטנק שני שדהר מולו. התותח של טנק הפצועים העיף את הצריח של הטנק השני (המפקד לא היה בצריח באותו רגע) וטנק הפצועים טיפס ועלה על הטנק ללא הצריח. בהתנגשות נשברה קשות רגלו של דויד.

הפצועים פונו במסוק לתל השומר. מעניין שכל הזמן הרב שהפצועים שכבו בשטח הם לא חשו כאב. אחרי הטירונות המפקדים חשבו להעביר את דויד לפלוגת המפקדה משום שהיה חייל "מצ'וקמק" מבחינת סדר ומשמעת. אבל ברגע האמת דווקא החייל הזה הציל את המצב!

עודד בר-און