חַי בִּי הַבַּיִת
לַיְלָה
לִדֹּם –
דּוּמִיַּת-אֶבֶן
עֲצִירַת-נְשִׁימָה;
סוֹד-שְׁתִיקַת-הַסֶּלַע –
בַּהֲרָרַיִךְ, דַּעַת;
לִשְׁמֹע:
טִפְטוּף דַּם-לִבֵּךְ –
בְּמַחֲשַׁכִּים:
כְּבֶרֶז, פְּקוּעַ-שַׁסְתּוֹם;
לְהַאֲזִין:
לְדָפְקָהּ שֶׁל מוּרְסָא
בְּפִצְעֵי-הָעִדָּן –
הַמִּתְנֵפְּחִים וְזוֹעֲקִים;
לָחוּשׁ:
פִּרְפּוּרֵי-אַרְצֵךְ, הוֹמָה –
בְּמֵיתָרִים מְתוּחִים
בֵּין שָׁמַיִם וַאֲדָמָה;
מַשַּׁק כַּנְפֵי-תּוֹר
מִתְלַבֵּט, חָרֵד –
פֶּתַע:
סִיּוּט-חֲלוֹם,
בְּעַלְוַת-הָאַלּוֹן;
חַבֵּק צַלָּקוֹת יְשָׁנוֹת
וַחֲדָשׁוֹת –
וְצַפּוֹת לְקַו-אוֹר
מֵעָל;
לְצִיּוּץ-שַׁחְרוּר –
אֲחוּז-תְּנוּמָה –
עִם בֹּקֶר.
1975
* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.
ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב
בגיליון:
- אסתר רַאבּ: הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ(שירים 1981-1972)
- שועלה: מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
- יזכור עם ישראל: את חתן פרס ביטחון ישראל
- כך כותב השבוע הכתב הכלכלי הוותיק של "ידיעות אחרונות" סבר פלוצקר – שהוא איש שמאל למהדרין: זו אירוניה של ההיסטוריה. נתניהו מפסיד את ראשות הממשלה, אף שממשלתו האחרונה משאירה מדינה שהעולם מתפעם מהישגיה ב-14 חודשי קורונה: חיסון מלא ל-85% מבני 16 ומעלה, משק צומח וחוזר במהירות הבזק למלוא פעילותו, אבטלת הקורונה נעלמת, רזרבות מטבע החוץ קרובות ל-200 מיליארד דולר והגירעונות התקציביים מתכווצים במהירות.
- אורי הייטנר: צרור הערות 13.6.21
- ראש ממשלה ממפלגה עם 6 ח"כים מתוך 120: ראש אופוזיציה ממפלגה עם 30 ח"כים מתוך 120
- עקיבא נוף: הֶם שׂוֹרְפִים יְעָרוֹת
- הליליפוטים ניצחו את גוליבר!: 60:59
- אהוד בן עזר: החייל דוד זילברווסר בשנת 1986
- יצחק גנוז: נְשָׁמוֹת יְהוּדִיּוֹת
- מה משותף ל"ממשלת" בנט-לפיד: ולחמאס ולטרור הפלסטיני?
- ארנה גולן: עמל כפיים והשכלה בקיבוץ החלוצי –
- אהוד: כאשר מהיום [13.6.2021] נתניהו מכהן כראש האופוזיציה, מומלץ לו לנהוג במתינות ולא להתרכז בניגוח הממשלה החדשה אלא להיפך, להצטייר כמבוגר האחראי, וזאת משתי סיבות. : האחת, הולך ומתברר עד כמה התביעה נגדו בתיק 4000 מופרכת, רשלנית ומרושעת, וייקח זמן של חודשים ארוכים לחדש את המשפט אחרי שהתביעה תסיים, כדרישת השופטים – לסרוק את אלפי השיחות וההתכתבויות בטלפון של אילן ישועה, ולדעתי אילו לשופטים היה אומץ – היו צריכים כבר עכשיו להפסיק את בזבוז הזמן והמשאבים של הפארסה המשפטית הזו, ולזכּות את נתניהו.
- יוסף עוזר: חלום מצחיק
- בן-ציון יהושע: פתגמים ואמרות-כנף במרכז אסיה
- הנכם מוזמנים לאירוע חי (לא מקוון!) על ספרה של המשוררת: יערה בן-דוד
- אילן בושם: 13 שירים לחדשות בן עזר, יוני 2021
- כנס תומכים שותקים במנזר השתקנים: שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים מִפּוֹצִים
- נעמן כהן: לאחר 50 שנה
- אסתר רַאבּ: עם צבי שץ
- אהוד בן עזר: המושבה שלי
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * איך זה שפתאום חדלו לפמפם אותנו בסקרים של דעת קהל על מי המתאים ביותר להיות ראש ממשלה – וגם בכמה מנדאטים, למשל, תזכה ימינה בבחירות הקרובות? האם מפחדים להראות בסקרים שרוב העם תומך עדיין בנתניהו – ומוחק את המפלגות שבגדו בו?
- שאר הגליון
מאמרים
אסתר רַאבּ
הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ(שירים 1981-1972)
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
יזכור עם ישראל
את חתן פרס ביטחון ישראל
אבי הר אבן הי"ד
שנרצח בשריפה בידי ערבים ישראליים
בפוגרום במלון "אפנדי" בעכו
שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו
בחודש מאי 2021
100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים
בפוגרום ביפו בשנת 1921
שני נאשמים ברצח בעכו נעצרו
אך טרם נשפטו
וטרם נגזר עליהם מאסר עולם!
כך כותב השבוע הכתב הכלכלי הוותיק של "ידיעות אחרונות" סבר פלוצקר – שהוא איש שמאל למהדרין
זו אירוניה של ההיסטוריה. נתניהו מפסיד את ראשות הממשלה, אף שממשלתו האחרונה משאירה מדינה שהעולם מתפעם מהישגיה ב-14 חודשי קורונה: חיסון מלא ל-85% מבני 16 ומעלה, משק צומח וחוזר במהירות הבזק למלוא פעילותו, אבטלת הקורונה נעלמת, רזרבות מטבע החוץ קרובות ל-200 מיליארד דולר והגירעונות התקציביים מתכווצים במהירות.
על-פי התחזית האחרונה באוצר, הגירעון בתקציב בשנה הבאה ירד – בלי קיצוצים ובלי גזירות, רק מכוח ההתאוששות – ל-3.5% עד 3.7% מהתוצר המקומי. אפילו פחות: מחצית הגירעון שהיה חזוי עוד לפני כמה חודשים..." סוף ציטוט.
ובגלל 4 ראשי מפלגות שהם עסקנים פוליטיים קטנים, צרי עין גדולים, ובעלי יכולות וכישורים נמוכים במיוחד, המחרימים את המנהיג שנבחר דמוקרטית – בנט, סער, ליברמן, לפיד – עם ישראל הפסיד (לעת הזאת) מנהיג דגול, גאון, בולדוזר, ובעל חזון ושיקול דעת. אחד מגדולי המנהיגים בתבל. ורק בשל כך. אני רואה בארבעת העסקנים הפוליטיים הגמדים הנ"ל כאויבי העם והארץ.
[את הקטע שלח לנו מוטי הרכבי].
אורי הייטנר
צרור הערות 13.6.21
* מעשיך יקרבוך – אילו הייתי ח"כ שצריך להצביע בעד או נגד הממשלה החדשה, או הייתי חבר במוסד מפלגתי שצריך להכריע בנושא, או שהדבר היה מגיע להכרעת העם, הייתי חייב לגבש עמדה חד-משמעית ולהצביע על פיה.
כיוון שאיני מחויב בכך, ולמרות שבאופיי איני נוטה לשבת על הגדר, אני מרשה לעצמי להישאר במרחב הספק. אני מקבל את הממשלה החדשה ברגשות מעורבים.
מצד אחד, אני מאושר על סיום תפקידו של נתניהו, המושחת והמשחית, שתרבות השקר והמרמה שלו מחלחלת לכל תא בגוף האומה, איש הפרת ההסכמים הכרוני, המסית והמדיח ומפיץ השנאה והמנסה להחריב את מדינת החוק ולהעמיד את עצמו מעל החוק, מי שפעל בכל כוחו באובססיה חסרת מעצורים להחדרת התועבה הכהניסטית לכנסת ומפעיל פולחן אישיות שלא היה כדוגמתו מעולם במדינה דמוקרטית כלשהי. אין ספק שיום יציאת בלפור יהיה יום חג לדמוקרטיה הישראלית.
אני גם שמח שסוכל ניסיונו של נתניהו לגרור אותנו לסיבוב חמישי ולהמשך שיתוק המדינה, רק בשל האובססיה שלו לשלטון בכל מחיר.
מצד שני, לא לנער הזה התפללתי, בלשון המעטה. קשה לי מאוד לתמוך בממשלה התלויה ברע"ם, שהינה חלק מן האחים המוסלמים, שמסרבת לקבל את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, ושלא הצליחה להוציא אמירה אחת של גינוי לחמאס שתקף את ישראל ברקטות ולהזדהות עם הפעולה של ישראל להגנת אזרחיה היהודים והערבים במבצע "שומר החומות". נכון, אני יודע שהכשרת רע"ם היא הבייבי של נתניהו, שניסה לשחד אותה, במה שלפיד ובנט לא העלו על דעתם לאפשר להם, כמו ביטול חוק קמיניץ. אך גם ההסדרים המעורפלים עם רע"ם בנושא חוק קמיניץ מנוגדים לאינטרס הלאומי העליון, אחרי שראינו מה קרה בפרעות בזמן "שומר החומות" – להחזיר את ריבונות ישראל לגליל ולנגב אחרי 12 שנות מחדל ואובדן ריבונות, כולל מלחמה בבנייה הבלתי חוקית. אני ער לכיוון החיובי אליו צועדת רע"ם בהשוואה לרשימה המשותפת ממנה פרשה, אך בעיניי עליה לעשות עוד כברת דרך ארוכה כדי שתהיה כשירה לשותפות קואליציונית.
אני גם מתקשה לתמוך במינויו של ליברמן לשר האוצר. לא זו הדרך לרפורמת הדה-ביביזציה, שצריכה להיות מהפכה של טוהר מידות וניקיון כפיים. אני גם זוכר את ליברמן הדמגוג שהבעיר את המדינה בפרשת אלאור אזריה, והפך פרשה פלילית של חייל שסרח לפרשה פוליטית והוביל עמדה פופוליסטית דמגוגית של הפיכת צה"ל לכנופייה.
איני רואה כל הצדקה בממשלה מנופחת כל כך, עם ריבוי שרים וסגני שרים (תפקיד מיותר לגמרי), למרות שמדובר בצמצום משמעותי לעומת ממשלות נתניהו. ואיני רואה כל הצדקה לקיומו של מנגנון החליפין המטופש. לעומת זאת אני תומך בהרחבת החוק הנורווגי, ואני הייתי קובע אותו כחוק חובה, שמחייב את כל השרים להתפטר מהכנסת, כדי לחזק את הפרדת הרשויות, לחזק את הכנסת ולאפשר לשרים להתמקד בענייני משרדיהם.
ויש לי ביקורת נוספת על הממשלה החדשה, מעבר למה שציינתי כאן. עם זאת, ההתנהגות הברוטלית והביריונית של נתניהו, שניסה באמצעות המיליציות החוליגניות ששיגר לרחוב, במטרה לסכל את הקמתה של ממשלה בישראל באמצעות טרור אישי נגד חברי כנסת בניסיון לגרום להם לערוק, בהחלט מעודדת אותי לתמוך בממשלה שתשים קץ לשלטון המסואב, הרקוב והמושחת של נתניהו.
אני גם יודע שהסיפור על "ממשלת שמאל" הוא שקר וכזב; עוד שקר מבית היוצר של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית.
יש לי הרבה חששות מהממשלה החדשה, אבל התקווה שלי, היא שחששותיי מהממשלה יתבדו.
אני מאחל לממשלה החדשה ולעומד בראשה, נפתלי בנט, הצלחה, למען עתידה של מדינת ישראל. וגישתי לממשלה ולראש הממשלה המיועד, כאזרח חופשי במדינה דמוקרטית, תהיה של "מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך." אברך על כל צעד חיובי שלו ואבקר כל צעד שלילי שלו.
* תעודד עלייה – לפני ימים אחדים פרסם עמית סגל רשומה ב-12N- על פיה סוכם עם רע"ם שבקווי היסוד של הממשלה החדשה לא תוזכר מדינה יהודית דמוקרטית, לא תוזכר העלייה ולא הקשר עם התפוצות. כצפוי, הביביסטים קפצו על הידיעה כמוצאי שלל רב והפיצו אותה במהירות בכל תעלות הביבים. ברגע שקראתי את הדברים, היה לי ברור שהם מופרכים. ליתר ביטחון ביררתי את הדברים עם סער ויועז הנדל שהכחישו אותם מכל וכל. כשכתבתי על כך, נתקלתי בתגובות של לעג מצד הביביסטים.
ומה האמת? ניתי את קווי היסוד ונחזי. "הממשלה תפעל לאיחוי השסעים בין רכיביה השונים של החברה הישראלית ולחיזוק יסודותיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית... הממשלה תממש את מחויבותה לחזק את אחדות העם היהודי, תעודד עליה ותגביר את ההבנה ההדדית בין מדינת ישראל ליהדות העולם." הממשלה גם התחייבה להעלות בתוך שלוש שנים את שארית יהדות אתיופיה.
רע"ם אמנם לא חתמה על קווי היסוד, וזה חמור ומביש, אבל קווי היסוד הללו מחייבים גם אותה. והיא תצביע בכנסת בעד הממשלה שאלה קווי היסוד שלה.
עמית סגל הוא אחד העיתונאים הרציניים בארץ. הספין הזה הוא נפילה מקצועית וכשל אתי. אני מקווה שהוא ימצא את הדרך להודות בטעותו או בכך שמישהו הצליח להוליך אותו שולל ולהפוך אותו כלי שרת של התעמולה הביביסטית.
* מנגנון אי-אמון – מנגנון "ממשלת החליפין" נוסד בהקמת ממשלת האחדות בין הליכוד לכחול לבן, מתוך נקודת מוצא שכאשר חותמים על הסכם עם נוכל, ההנחה היא שהוא מרמה, יפר את ההסכם ויגנוב את הרוטציה. כזכור, גם זה לא עבד. הנוכל החדיר להסכם מוקש; לא נאמר שם בפירוש שאם לא עובר תקציב, ראשות הממשלה עוברת אוטומטית לראש הממשלה החליפי. גם עורכי הדין הממולחים מטעם גנץ לא היו עד כדי כך יצירתיים ובעלי דמיון, כדי שיעלו על דעתם שהנוכל יבצע פשע כלכלי בדם קר נגד מדינת ישראל בעיצומו של אחד המשברים הכלכליים החמורים בתולדותיה, ולא יעביר תקציב, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה.
ממשלת האחדות החדשה נעשית בין שני מנהיגים שיש ביניהם אמון, ושניהם בני אדם נורמטיביים. אולי הם לא אנשי מופת ולא התגלמות היושרה, אבל הם בני אדם נורמטיביים. וכאשר בני אדם נורמטיביים חותמים על הסכם, המנגנון שנדרש מהם הוא לחיצת יד. כך היה בין שמיר ופרס. ובין השניים היה הרבה פחות אמון מאשר בין לפיד ובנט, המרחק האידיאולוגי ביניהם היה הרבה יותר גדול מאשר בין לפיד ובנט (ראוי לזכור, שבניגוד לדפי המסרים של תעשיית השקרים לפיד קרוב בעמדותיו לבנט ולסער הרבה יותר מאשר למפלגת העבודה ולמרצ) ופרס לא היה פוליטיקאי אמין במיוחד, בלשון המעטה, אבל לא עד כדי כך כמו נתניהו. ברגע שנחתם הסכם, שמיר ופרס לחצו ידיים וההסכם קוים. הרוטציה התבצעה במועדה (להבדיל מממשלת האחדות הלא רוטציונית שאותה פרס הפיל בתרגיל המסריח, הזכור לשמצה).
אין שום הצדקה לכך שממשלת השינוי העתיקה את מנגנון החליפין. לא זו בלבד שהיא העתיקה אותו, היא אף סתמה את הפרצות שנתניהו החדיר להסכם הקודם ואף הוסיפה עליו חישוקים נוספים.
חבל. אין לכך הצדקה. מצופה מממשלת השינוי להעביר מיומה הראשון את מסר השינוי. ובראש ובראשונה להוכיח לציבור שפוליטיקאים אינם בהכרח נוכלים ורמאים, ויכולים להתקיים יחסי אמון בפוליטיקה, ושגם בפוליטיקה הסכם נחתם כדי לקיים אותו. מן הראוי היה שהצעד הראשון של הממשלה החדשה יהיה ביטול מנגנון החליפין כמסר לציבור של חזרה לנורמליות.
* האיש הנכון במקום הנכון בזמן הנכון – מינויו של גדעון סער לשר המשפטים, הוא בשורה משמחת מאוד למדינת החוק הישראלית. אני בטוח שהוא יהיה שר משפטים מצוין. אם להשוות אותו לשני קודמיו, אוחנה וניסנקורן, הראשון בא להרוס, השני בא להגן וסער בה לתקן.
אמיר אוחנה היה נער השליחויות של נתניהו שהושתל במשרד המשפטים כסוס טרויאני וכפרויקטור להרס המערכת, כמסע נקמה של ראש הממשלה שנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים וכניסיון לחלצו מאימת הדין. אוחנה נכנס למשרד המשפטים חדור אמביציה להרוס. הוא, שר המשפטים, המציא והפיץ בציבור תאוריות קונספירציה מטורללות על המשרד שבראשו הוא עמד, כמו אגדת ה"פרקליטות בתוך פרקליטות", סכסך, השפיל, פגע, חיבל, זרע מדנים ויצר אווירת טרור וחשדנות במשרד ובמערכת המשפטית.
ניסנקורן הנהיג מדיניות בונקר. בהבינו שהוא שר בממשלה שהעומד בראשה עוין את מדינת החוק ומערכת המשפט וחפץ להורסה, הוא הבין שתפקידו הוא לעמוד בשער ולהגן על המערכת. לכן, הוא התנגד עקרונית לכל שינוי והתייחס לכל תמורה כאל חורבן הבית. במציאות של ממשלת נתניהו, הוא עשה את הדבר הנכון. התנהלותו מעוגנת במסורת היהודית, במושג "ערקתא דמסאנא". בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין, נאמר: "בשעת השמד – אפילו מצווה קלה ייהרג ואל יעבור, וכו'. מאי מצוה קלה – אמר רבא בר יצחק אמר רב: אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא."
כיוון שהתורה היא תורת חיים, נאמר שאם אדם נאנס לבצע עבירה בעל כורחו, תחת איום במוות, עליו לבצע את העבירה, "יעבור ובל ייהרג." זאת, למעט שלוש עבירות שעליהן נאמר "ייהרג ובל יעבור": שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. אולם בשעת שמד, כלומר כאשר השלטונות גוזרים גזירה האוסרת על היהודים ללמוד תורה ולקיים מצוות – אז יש כאן עניין עקרוני, ויש להתייחס לכל מצווה ולו מצווה קלה, כאל ייהרג ובל יעבור. נשאלת השאלה – מהי מצווה קלה? ומשיב רבא בר יצחק בשם רב: אפילו שרוך הנעל. כלומר אפילו על דבר פעוט, כמו למשל אם היהודים נוהגים לשרוך את הנעל בדרך מסוימת – אפילו על כך יש ללכת עד הסוף, ייהרג ובל יעבור. כך נהג ניסנקורן. התייחס לשאלות של שרוך נעל כאל ייהרג ובל יעבור. כל עוד נתניהו היה ראש הממשלה, אכן מדינת החוק עמדה תחת סכנת שמד ונכון היה לנהוג כך. אבל במצב נורמלי, השמרנות הזאת היא בלתי נסבלת, כי גוף שאינו משתנה – עלול להתנוון.
כעת, גדעון סער, שר המשפטים הנכנס, הוא האיש הנכון במקום הנכון בזמן הנכון. הוא רפורמטור שבא לתקן את המערכת, מתוך כבוד אמיתי וכן למדינת החוק ולמערכת המשפט, שעל אף פגמיה היא מפוארת. הוא יגן עליה מפני עלילות כזב שפלות וקונספירציות שקריות, כאילו זו כנופיית פשע מושחתת, מופעלת בידי קרנות אנטישמיות כדי לתפור תיקים נגד ראש הממשלה הנבחר. אך הוא יתקן את פגמיה של המערכת.
הרפורמה הראשונה שהוא מוביל תהיה פיצול תפקידי היועמ"ש וראש התביעה הכללית. הוא לא הראשון שמציע זאת, קדמו לו יעקב נאמן, דניאל פרידמן ואיילת שקד אך גם אנשים מתוך מערכת המשפט כמו עדנה ארבל ורז נזרי. אך הממסד המשפטי ברובו, ובעיקר היועמ"שים לשעבר, שחלקם הגיעו למעמד שיפוטי בכיר כנשיאי בית המשפט העליון (שמגר וברק) ושופטי בית המשפט העליון (זמיר, רובינשטיין ומזוז) עמדו על הרגליים האחוריות והתנגדו לכך בתוקף, בטענה שהפיצול יחליש את היועמ"ש ובכך יפגע בשלטון החוק.
אני כופר בכך ותומך כבר שנים רבות בפיצול. הפרסונות התומכות והמתנגדות יצרו בדרך כלל חלוקה של ימין התומך בפיצול ושמאל המתנגד לו, ומשום מה שוחרי שחיתות ותומכי מושחתים מימין מצפים לשינוי הזה. אבל אני רואה בשינוי הזה חיזוק אדיר למלחמה בשחיתות השלטונית. כאשר התובע הראשי לא יהיה האיש היושב בישיבות הממשלה, נפגש כל יום עם ראש הממשלה והשרים אלא כל כולו ממוקד מטרה להילחם מלחמת חורמה בשחיתות ופשע, התביעה תהיה עם הרבה יותר שיניים.
נתניהו (הן בקדנציה הראשונה שלו והן בקדנציות הנוכחיות), ברק, שרון ואולמרט הרוויחו מאוד מהחיבור הזה. היועמ"שים הקלו מאוד בעצם הגשת כתבי אישום, בחומרת כתבי האישום ובמריחת מועד הגשתם, לעומת עמדת הפרקליטות. אני מאמין שהפיצול של שני התפקידים, שיש ביניהם ניגוד עניינים מובנה, ישפר מאוד הן את עבודת היועמ"ש והן את התביעה ויעצים את שלטון החוק ואת טוהר המידות בישראל.
האתגר הגדול ביותר של סער, לדעתי, הוא חוק יסוד חקיקה, שיעגן בחוק את מערכת היחסים במשולש: כנסת, ממשלה ובית המשפט העליון. אני מקווה מאוד שהחוק ייבנה מתוך הידברות בין שלוש הרשויות. לב חוק היסוד נוגע לאפשרות של בית המשפט לפסול חוקים וליכולת של הכנסת להתגבר על הפסילה. כפי שאני מציע כבר שנים רבות – יש לקבוע שבית המשפט מוסמך לפסול חוקים במקרה של פגיעה בעליל בזכויות האדם והאזרח או אם החוק סותר בעליל את החוקה, כלומר את חוקי היסוד. בית המשפט העליון יוכל לבטל חוק ברוב של 2/3 בהרכב של 9 שופטים לפחות והכנסת יכולה להתגבר על הפסילה ברוב של 70 ח"כים. כמובן שאסור לקדם את פסקת ההתגברות הרדיקלית, על פיה הרוב הקואליציוני האוטומטי (61 ח"כים) יכול לבטל כל פסיקה של בית המשפט העליון, כי משמעות הדבר מחיקת הביקורת השיפוטית, שמשמעותה קץ הדמוקרטיה.
אני מאמין שהרפורמות שסער יקדם, יחזקו מאוד את מערכת המשפט ואת אמון הציבור במערכת. חבל שסער יהיה בתפקיד רק שנתיים ולא ארבע. אמנם מינוי לשר החוץ נחשב התקדמות ויזכה את סער בניסיון מדיני שהוא מעוניין בו כמועמד עתידי לראש הממשלה, אך אני חושב שנכון היה שהוא יכהן קדנציה מלאה, כדי לחולל את הרפורמות הנדרשות. אבל אני מאמין שהוא ינצל ביעילות את השנתיים הללו לקדם את חזונו המשפטי.
* הדת החדשה – ליצמן (זה שדורש לשנות חוות דעת מקצועית כדי להגן על פדופילית מִרשעת שהתעללה בילדות חרדיות) אינו דורש מעוזרו הקרוב וכל סביבתו להסיר את הכיפות כיוון שהם חשודים בשוחד.
אבל הוא דורש זאת מבנט, כיוון שהוא מעז להיות ראש הממשלה ולהחליף את נתניהו. ליצמן החליף את דת משה וישראל בפולחן האישיות של נתניהו.
* עכשיו באים? – רגע לפני הקמת ממשלת השינוי נתניהו הציע לגנץ את התפטרותו המיידית ומינוי גנץ לראש הממשלה לשלוש שנים. והרי הסיבה היחידה לבחירות הרביעיות היתה סירובו של נתניהו לקיים את הרוטציה עם גנץ.
* הערב – דרעי: "פירוק ממשלת האחדות – טעות גדולה של נתניהו." נכון. ומה היה חלקו של דרעי במעשה הרמייה וההונאה הנכלולי? דרעי הודיע לגנץ שהוא ערב לכך שנתניהו לא ירמה אותו ולא יגנוב את הרוטציה. מה פירוש ערב? שאם נתניהו יעקוץ, הוא יפרוש מהממשלה ומגוש נתניהו וכך נתניהו יאבד את השלטון. ומה עשה הערב בהגיע שעת פרעון הערבות? ברח והכחיש.
* מחיר החנופה – בראיון לרשת ב' אמר דוד ביתן שנתניהו טעה כאשר גנב את הרוטציה (או בלשונו – כאשר לא קיים את הסכם הרוטציה). ונשאלת השאלה – למה כל בכירי הליכוד לא אמרו זאת בזמן אמת? למה הם בעיקר לחשו את זה לעצמם, אל תוך השרוול? למה הם מתחו את הביקורת שלהם רק בעילום שם, לא לייחוס, בשיחות עם עיתונאים תחת שם הקוד "בכירים בליכוד"?
זו הבעייה עם מנהיגים סמכותניים. הם מקיפים את עצמם באומרי-הן. הבכירים במפלגתם אינם מעזים לומר להם את האמת. הם ניזונים מחנופה וליקוק, עד שהם באמת מאמינים שהם כאלה גדולים מהחיים. ובסופו של דבר גם הם משלמים את המחיר.
* מיצה את עצמו – אפשר לרמות את כל האנשים חלק מן הזמן, אפשר לרמות חלק מן האנשים כל הזמן, אבל אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן. נתניהו הנוכל מיצה את היכולת שלו לרמות. הוא יכול להמשיך להציע רוטציות לכל מיני אנשים אבל הם יודעים שהוא מרמה אותם. ולכן הוא מיצה את היכולת שלו להיות ראש הממשלה. בקרוב מאוד גם בכירי הליכוד יתחילו לומר בגלוי את דעתם עליו. ולכן, ירידתו מבמת ההיסטוריה כל כך מכוערת.
* הנסיגה מבלפור – ממשלת השינוי לא תביא לנסיגה מאף שעל, לא תעקור שום יישוב, לא תקדם מדינה פלשתינאית, לא תקפיא את הבנייה בהתיישבות. גם אנשי מרצ מודעים לכך. כל ההפחדות של תעשיית השקרים אינן אלא סיפור כיסוי "אידיאולוגי" לנסיגה היחידה שמטרידה את נתניהו. הנסיגה שלו מבלפור.
* לא יישוב – כשכתבתי שהממשלה לא תעקור שום יישוב, לא התכוונתי כמובן ל"יישוב" האנרכיסטי הפיראטי אביתר, שצריך היה לפנות ביום הקמתו. זה לא יישוב.
* יותר אמת – בפשקווילי הנאצה הארסיים של גדעון לוי נגד "ממשלת הימין הלאומני" של בנט, יש הרבה יותר אמת וכנות מאשר בפשקווילי הנאצה הארסיים של מי שמכנים את ממשלת בנט "ממשלת שמאל".
* ניחוש אחד – רבין. פרס. ברק. אולמרט. נתניהו. רק אחד מהם הקפיא את הבנייה ביהודה ושומרון. מיהו? ניחוש אחד.
* מגיע לו קרדיט – לסמוטריץ' מגיע מלוא הקרדיט על הקמת ממשלת השינוי. נתניהו ניסה להקים קואליציה בת 63 מנדטים, בהרכב: הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, ימינה, הציונות הדתית ורע"ם. כל השותפים, זולת הציונות הדתית, הסכימו לכך. סמוטריץ' הכשיל זאת וסלל את הדרך להקמת ממשלת השינוי.
* הבנדיט הכהניסט – כתב אהוד בן עזר: "את אחד הנזקים הגדולים ביותר לנתניהו הסב ומסב במעשיו חבר הכנסת איתמר בן-גביר. ללא ספק יש לו חלק גדול בנפילת נתניהו. נתניהו יכול להודות לו על כך. לסמוך על בן-גביר (המחרחר במעשיו ובאמירותיו שנאה לישראל) זה לא פחות גרוע ומסוכן מאשר לסמוך על הרשימה המשותפת (בשנאת ישראל)."
יפה. אלא שאהוד שכח לציין מי הכניס את הבנדיט הכהניסט לכנסת. הרי לא היה לחוליגן הזה שום סיכוי להיבחר אילו התמודד לבדו, בדיוק כפי שהיה בניסיונותיו הקודמים. אלא שמושא הערצתו של אהוד, נתניהו, הפעיל באובססיה מטורפת לחץ אדיר במשך שבועות על סמוטריץ' שיצרף אותו לרשימתו. הוא אפילו שיריין בתמורה ח"כ של האיחוד הלאומי (מפלגתו של סמוטריץ') ברשימת הליכוד, כפיצוי על המקום ששוריין לבן גביר.
[אהוד: בשנאתך לנתניהו, כמו במרבית הדברים ההזויים והמטנפים שכתבת כאן עליו מתוך יהירות פובליציסטית (שדי נמאסה על חלק גדול מהקוראים שלנו, שמתלוננים בפניי על פרסום דבריך), וללא שום התייחסות שלך להישגיו הגדולים, שספק אם הליליפוטים שבאים אחרי נתניהו יגיעו אליהם – אתה גם עושה אותי למעריץ שלו. אינני מעריץ אותו אבל אני חושש שהדחתו עלולה להיות אסון לישראל, וזאת לשמחתם של סכלים פוליטיים כמוך ושל אויבינו מבית ומחוץ! – הלוואי שאתבדה ושהליליפוטים יורשיו לא ייכשלו ושיצליחו לשמור על מעמדה של ישראל כמוהו עד שתהיינה בחירות חדשות והוא יחזור להנהגה].
[הייטנר, המשך:] ולמה היה כל כך חשוב לנתניהו להחדיר את הכהניסט לכנסת? הרי נתניהו רחוק ת"ק פרסה מכהניזם וגזענות, ואני בטוח שהוא סולד מהכהניסט ומתעב אותו לא פחות מאהוד וממני. אבל הוא ידע שהכהניסט יתמוך ללא סייג בכל ניסיון שלו להעמיד את עצמו מעל החוק ולהימלט מאימת הדין. תעשיית השקרים של נתניהו החלה להפיץ את האגדה שבן גביר כבר לא כהניסט, כביכול.
האמת היא שהנזק שבן-גביר מסב לנתניהו אינו מעניין אותי. אולי יש בכך אפילו סוג של צדק פואטי. מה שמעניין אותי הוא הנזק שהפרחח מעולל למדינת ישראל. הכהניזם הוא סרטן בגוף האומה וכתם על תולדות העם היהודי. אבל צודק אהוד כאשר הוא מתאר את הנזק של בן גביר לנתניהו. התוכנית של נתניהו היתה להקים ממשלה עם בן גביר ורע"ם. הליכוד, ש"ס, יהדות התורה וימינה הסכימו להיכנס לממשלה הזאת. אבל מפלגת הקיצוניות הדתית, הכהניסטים ועוזריהם, הבריזו לו ולכן הוא נכשל.
* האם בג"ץ שוב ישרת את בן גביר? – בן גביר הוא אחד מאויבי בג"ץ ומראשי המסיתים נגדו, אך האמת היא שהוא גם נבנה מבג"ץ. ההעדפה הכמעט אוטומטית של בג"ץ את זכות ההפגנה על פני שיקולי ביטחון ושלום הציבור, איפשרה לכהניסטים פעמים רבות לקיים פרובוקציות שהמשטרה אסרה עליהם. למשל, בג"ץ כפה על המשטרה לאפשר פרובוקציות של הכהניסטים באום-אל-פחם.
זכות ההפגנה היא זכות חשובה מאוד במדינה דמוקרטית, אך היא אינה ערך עליון ולעיתים היא מתנגשת עם ערכים אחרים. וחבל שבית המשפט העליון הופך, לא אחת, כלי שרת של הכהניסטים. כעת בן גביר עתר לבג"ץ נגד מפכ"ל המשטרה שאסר עליו להפגין ברובע המוסלמי בירושלים. לא אתפלא אם גם הפעם בג"ץ יקבל את העתירה. הפעם יש לעתירה הצדקה אמיתית, והיא החסינות המהותית של חברי הכנסת.
* השראת הבלפוריאדה – איני מתלהב, בלשון המעטה, מחגיגות הניצחון של הבלפוריאדה. הם מנכסים לעצמם את החלפת השלטון, אבל חילופי השלטון אינם בזכות הבלפוריאדה אלא למרות הבלפוריאדה. ההשפעה העיקרית של הבלפוריאדה היא ההשראה להפגנות שבועיות נגד הממשלה החדשה (והלוואי שאתבדה). ליבי ליבי לאזרחים המתגוררים בקרבת בלפור, שסבלם יימשך כנראה גם הלאה.
* ככה יעשה לחוליגן – ח"כ יפעת שאשא-ביטון תבעה את יאיר נתניהו בסכום של חצי מיליון שקל בשל דברי הסתה ונאצה חמורים שלו נגדה, בהם האשים אותה במותם של אנשים רבים בקורונה. טוב עשתה שאשא-ביטון. יש להכות בפרחח הזה, המעי הגס של משפחת נתניהו, שמעביר ללא סינון את המסרים שאבא שלו אינו מבטא בפומבי, באמצעות תביעות במיליונים. יש לקוות שעוד ועוד קורבנות ההסתה הפרועה של החוליגן ינהגו כמוה. שישועבד כל חייו לחובות אין סופיים במיליונים רבים. ככה יעשה לחוליגן שמרעיל את החברה הישראלית.
* ממשלת הלאום של העם היהודי – ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זו מהותה, זה ייעודה, זו הצדקת קיומה. ולאחרונה, באיחור אופנתי של למעלה משבעים שנה, המהות הזו עוגנה, בשעה טובה ומוצלחת, בחוקה (חוק הלאום). ישראל אינה מדינת מגזר של הזרם האורתודוכסי. היא מדינת הלאום היהודי כולו, על כל זרמיו ועל כל הפלגים בו. הניכור כלפי הזרמים הלא אורתודוכסיים מנוגד למהותה וייעודה של המדינה והוא מבטא גישה אנטי ציונית.
על הממשלה החדשה להכיר בכל הזרמים ביהדות ובגיור של כל הזרמים ביהדות. ועליה למהר ולבצע את מתווה הכותל, על פיו בנוסף לעזרות הגברים והנשים תקום גם עזרת ישראל, שבה לא תהיה הפרדה בין גברים ונשים. מתווה הכותל היה אחד ההישגים הציוניים החשובים של נתניהו. הוא יזם את המהלך. הוא הטיל על נתן שרנסקי למצוא פתרון. שרנסקי מצא את הפתרון המצוין בהידברות עם כל הזרמים. נתניהו השתבח בצדק בהישג. ולאחר מכן הוא נכנע ללחץ אנטי ציוני של החרדים והמתווה לא בוצע.
נפתלי בנט היה אף הוא אחד השושבינים של המתווה ואחד מתומכיו העיקריים. כעת, עם היבחרו לראשות הממשלה, עליו לקדם את המהלך הציוני החשוב הזה.
* אוטו-אנטישמיות – פורעים חרדים הסתערו על נשות הכותל בתפילת ראש חודש תמוז וקרעו את הסידורים שבידיהן. איך היה מוגדר מעשה כזה, חילול הקודש של קריעת סידורים, בכל סיטואציה אחרת? זאת בדיוק ההגדרה של מעשה הפורעים הזה.
כן, המעשה הזה הוא קרוב מאוד למעשה הנורא של הצתת בתי כנסת בלוד.
* לשחרר את הכותל – ההתנפלות האלימה של חרדים פנאטיים על נשות הכותל וחילול סידורי התפילה, הם עדות למצב המחפיר של הכותל, שהחרדים הפכו אותו מנכס לאומי לשטעטל חרדי. יש לקוות שהממשלה החדשה, כממשלה ציונית, תבצע לאלתר את הפשרה ההיסטורית של מתווה הכותל.
* פרופורציה שוויונית – עו"ד עוראבי מעמותת "סיכוי" התארח בתוכנית "מהצד השני" של גיא זוהר בערוץ "כאן 11" והתבכיין על כך שבמבצע "חוק וסדר", מבצע המעצרים בעקבות הפרעות במבצע "שומר החומות", 91% מהעצורים הם פורעים ערבים. איפה השוויון? הוא מיילל.
איפה השוויון?! זה בדיוק השוויון. כאשר 90% מהפרעות היו של ערבים נגד יהודים ו-10% היו של יהודים נגד ערבים, וזאת הפרופורציה של המעצרים – זו פרופורציה שוויונית.
* המקף המחבר – ח"כ עידית סילמן (ימינה) בראיון ל"ישראל היום": "אורי אורבך אמר שהציונות הדתית היא המקף המחבר."
זכות היוצרים אינה לאורי אורבך אלא ליוסף בורג, המנהיג המיתולוגי של המפד"ל, המפלגה הדתית-לאומית. כשנשאל מה חשוב יותר במפד"ל, הדתית או הלאומית, הוא השיב: "המקף המחבר."
* ביד הלשון: יש שופטים בירושלים – מאיר שרגאי הזכיר את המשפט של בגין "יש שופטים בירושלים" וכתב שזו היתה תגובתו לפסק הדין של בג"ץ שהורה לפנות את היישוב אלון מורה מרוג'יב. זו טעות נפוצה וגם אני כתבתי אותה לא אחת, כולל בפינה זו.
האמת היא שבגין לא אמר את הדברים בעקבות בג"ץ אלון מורה, אלא בעקבות פסק דין בכיוון ההפוך, בג"ץ בית אל, שבו דחה בית המשפט העליון את העתירה ואת הטענה שההתנחלות היא בלתי חוקית. באותם ימים, נשיא ארה"ב קרטר לחץ על ישראל להפסיק את ההתנחלויות והגדיר אותן בלתי חוקיות. בעקבות הפסיקה אמר בגין שמעתה, כאשר מישהו יטען נגד ישראל שההתנחלויות אינן חוקיות, הוא ישיב לו: "יש שופטים בירושלים."
כאמור, בניגוד לטעות הרווחת, בגין לא אמר את הדברים בעקבות בג"ץ אלון מורה, אך לאחר אותו בג"ץ הוא בפירוש הבהיר מהרגע הראשון, שישראל היא מדינת החוק, הוא נהג לדבר על "עליונות המשפט", ולכן הממשלה תבצע למרות הקושי את החלטת בג"ץ. וכך אכן היה. פסק הדין נבע מכך שהיישוב הוקם על אדמה פלשתינאית פרטית. לימים, האדמה נרכשה כחוק והוקם עליה היישוב איתמר.
אורי הייטנר
ראש ממשלה ממפלגה עם 6 ח"כים מתוך 120
ראש אופוזיציה ממפלגה עם 30 ח"כים מתוך 120
באיזה פרלמנט מתקיימת הבדיחה הזו?
בכנסת ישראל!
עקיבא נוף
הֶם שׂוֹרְפִים יְעָרוֹת
הם שׂוֹרְפִים יְעָרוֹת,
הם חוֹזְרים לַשְּמָמָה,
ואנחנו – קוֹדְחִים באֵרות לִתְקוּמָה;
מַבְעִירֵי בְּעֵרוֹת
הם שָׁבִים לַמִּידְּבָּר,
ואנחנו – לַפֶּרח, לִבְנוֹת, לַמָּחָר.
הם שורפים יערות
ואנחנו נוֹטְעִים;
הם גּוֹדְעִים צַמָּרוֹת
ואנחנו בורְאִים.
כְּיוֹשְׁבֵי מְערוֹת,
שׁוֹדְדֵי הדרכים,
עובדֵי מְדוּרוֹת
בארצי מִשְׁתַלְחִים,
שׁוֹלּחִים אֶל העֵץ סַכִּין מְלוּבָּן,
עורְפים צָמָרוֹת בְּלֵב מְאוּבָּן,
פּוֹצְעים את נוֹפָהּ לְהוֹפְכָה מְלֵחָה,
וְצוֹרְבִים בְּגוּפָהּ – אדמה חרוּכָה,
כמו הַלֹּא-אֵם ההיא,
בִּרְצוֹתָה נְקָמָה,
"גם לַך, גם לי, לא תְּהִי –
תיגָזֵר על הארץ שְׁמָמָה."
אז שמעתי – דְּמָמָה
וְלֹא קָם אף אדם מ"נוֹטְפֵי המוּסָר",
הצווחים בוועידות ומעל כל בִּמָּה,
לא קם אף איש-אוֹר, וְהַצַּו לא נימְסָר –
לעצוֹר את שׂוֹרְפֵי הקידְמָה.
הם שורפים יערות, הם סוֹתְרים הבנין,
ואנחנו פּוֹתְחים ערוּצֵי מַעְיָן;
ובֵין מַיִם חיים לבֵין אֶפֶר חָשׁוּך –
זֶהוּ כל הַסִּיכְסוּך.
עקיבא נוף
הליליפוטים ניצחו את גוליבר!
60:59
צפויים זמנים קשים
אהוד בן עזר
החייל דוד זילברווסר בשנת 1986
מתוך הספר "אומץ, סיפורו של משה דיין"
ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997
בסתיו 1968 מתחילות התקפות כבדות של המצרים בקו התעלה. צה"ל מגיב בהרס מטרות חיוניות בעמק הנילוס. בשבת, 26 באוקטובר, מפגיזים המצרים במשך תשע שעות רצופות את עמדות ומעוזי צה"ל לאורך התעלה. בחסות הלילה חוצה יחידת קומנדו מצרית את התעלה, כדי לחדור לאחד המעוזים. יחידת סיור של צה"ל נתקלת בהם, ומתפתח קרב שבו נהרגים חיילים שלנו.
למחרת מבקר משה בקו התעלה. "ליד זחל"ם שרוף, שעלה באש בעת חילופי היריות אמש, ירדתי מן הקומנדקר והלכתי ברגל בנתיב היחידה המצרית. היה צריך להקפיד ולדרוך בגומות החול של העקבות הטריים, מכיוון שהחיילים המצרים מיקשו את דרך יציאתם. מאחורי תלולית חול מכוסה שיח מדברי בלט גוף כהה. כשהתקרבנו ראינו כי זו גוויית חייל מצרי, שמת בלילה מפצעיו. בחור צעיר, מבנה גופו אתלטי, מגולח ומסופר קצרות, על רגליו נעלי קומנדו ועל גופו סרבל שחייה שחור. את ה'קלצ'ניקוב' לקחו חבריו ועליו נשארה רק החגורה, עם מחסניות הכדורים וסכין קומנדו תוצרת גרמניה. המשכתי עד לתעלה. את החלק האחרון של הדרך עברתי בזחילה. מן העבר השני לא הבחנתי בתנועה, ולא נפתחה אש. על שפת התעלה נמצאו עוד שתי מחסניות ל'קלצ'ניקוב', מוקשים ובזוקות. חזרנו לדרך המקשרת את המעוזים ועברנו ליד שני טנקים שלנו, שהתנגשו בלילה. הדבר קרה בשעת ההפגזה, בגלל החשיכה הכבדה. טנק אחד נעצר, והטנק שמאחוריו המשיך בנסיעתו, התנגש בו במלוא הכוח וממש טיפס עליו. כתמי שמן, דם וקרעי בגדים העידו על התוצאות הפטליות של התאונה."
בתאונה נפצע בן-דודי דוד (זילברווסר), חייל בסדיר: "אותה שבת חטפנו הפגזה בבסיס טילים, המקום ממנו יצאנו למשימות של מארבים מול התעלה. ירדנו לבונקרים עד שחלפה ההפגזה.
דוד: "מאחר שהיה חשש כי המצרים יחדירו חוליות קומנדו בחסות ההפגזה. יצאנו, שתי 'דגניות' (קומנדקרים מצוידים במקלע סובב 360 מעלות ובזרקור אינפרא-אדום, מקביל למקלע). נסענו קטע דרך, עצרנו וסרקנו סביב. שתי ה'דגניות' שלנו לא הבחינו במארב המצרי. המצרים הניחו ל'דגנית' הראשונה לעבור, ותקפו אותנו בבזוקה ובאש רובים. ה'דגנית' הראשונה המשיכה קדימה ולא שבה לעזור.
"גיל וחיים נהרגו. איתן ושמשי הסמל נפצעו, אך הצליחו לגרור את עצמם לצד הדרך. אריה חטף כדור ואיבד זרת. הוא רץ על הכביש דרומה.
"אני ירדתי מהרכב ונשכבתי מאחורי תלולית חול. המצרים התקדמו לעברנו. כיוונתי את רובה האפ-אן אל החזה של ההולך ראשון, והוא נפל. היה מעניין לראות שהכדורים הנותבים שלי היו אדומים, ושלהם ירוקים. המצרים נעלמו מעיניי. ניגשתי אל איתן ושמשי. שמשי אמר לי לבדוק את חיים וגיל, ואחר-כך להרים תאורה. ניגשתי ובדקתי אותם. לא היה להם דופק. הקומנדקר בער בחלקו הקדמי. אף אחד לא היה עליו, גם לא ההרוגים. לקחתי את המרגמה והזווילים של פצצות התאורה. ניגשתי לצד הדרך והרמתי תאורה לאוויר. איש לא נראה בסביבה.
"לאחר זמן מה הגיע טנק מכוח המוצב. מפקד הטנק אמר לי להעלות את הפצועים על הטנק. אנשי הטנקים כנראה מרגישים כל-כך מחוברים לכלי שלהם, שקשה להם לחשוב על יציאה מתוכו. לבסוף הם עזרו לי והעלינו את שמשי ואיתן על משטח התובה. שמשי קדימה ואיתן איתי, מאחור. החזקתי אותו ונסענו. לא לקחנו את ההרוגים. מאוחר יותר, בביר גפגפה, שאל אותי פואד מדוע לא לקחנו את ההרוגים. לא היתה לי תשובה."
המצרים נשאו עימם את ההרוג, ובשלב מסוים נטשו את גופתו וחצו את התעלה. הטנק עם הפצועים נסע חזרה ללא אורות, בגלל ההפגזה. אותה שעה יצא טנק נוסף לחילוץ והתנגש בו. מעוצמת ההתנגשות עף הצריח של אחד הטנקים, וכל הפצועים נזרקו ארצה. איש לא נהרג בתאונה, אך לדוד נגרם שבר פתוח ברגל והוא פונה צפונה. אחד הטנקיסטים איבד יד.
עד כאן מתוך הספר – עדותו של דוד, שממנה גם קראתי בהספד על מותו בבית הקברות בזיכרון יעקב בשנת 2003. דוד נולד בשנת 1949 והיה בן 54 שנים במותו.
בימים אלה קיבלתי את המכתב הזה:
שלום אהוד,
שמי עודד בר-און, חבר קרוב של דוד עוד מתקופת השירות הצבאי.
בתי, גפן, הפנתה את תשומת לבי לגיליון 836 שבו מוזכרת התקרית שבה דוד הציל את חייהם של שלושה חיילים ישראלים.
השתתפתי בסיור בשטח למחרת האירוע, וכן ביקרתי את הפצועים בתל השומר יומיים לאחר המקרה. אשמח לשתף אותך במה שזכור לי.
עודד בר-און
055-6601041
לעודד שלום,
אני שולח לך כאן את קובץ ספרי "אומץ" על משה דיין, ואם תקיש בחיפוש "בן-דודי דוד" תמצא את הסיפור של דוד. אנא שתף אותי וכתוב לי במה שזכור לך, ואפרסם במכתב העיתי שלי וגם אשלח לבני משפחתו של דוד.
בברכה
אהוד
לאהוד שלום,
מיספר עובדות כפי שהן זכורות לי:
התמונה של דוד היושב בקצה הרכב (ממש חצי ישבן בחוץ) חקוקה בזיכרוני. החיילות האמיתית, ולא המדוגמת, הייתה אצלו בטבע. בטירונות הגיעו מדריכי קרב-מגע וחילקו לכולם סטירות. היחיד שבלם את כל ניסיונות ההטעיה של המדריכים היה דוד.
ארבעה-עשר חיילי הקומנדו המצריים התקדמו בשורה חזיתית כדי לוודא הריגה. דוד זיהה את המפקד שנע במרכז וחילק הוראות. דוד התעלם מפקודות האש של שימשי וחיכה בסבלנות עד שליבו של מפקד הקומנדו נכנס לתוך הכוונות שלו. הוא ירה ירייה בודדת שהצילה את חייו ואת חייהם של שמשי ושמעי. למחרת ראיתי את המצרי ההרוג, הוא היה ללא חולצה ופצע יציאה אחד פעור בדיוק במקום הלב.
ההחלטה שלא לפנות את ההרוגים היתה של מפקד הטנק, שרצה להימלט במהירות מההפגזה שירדה על מקום התקרית. חיפזון זה גם גרם לתאונה הסוריאליסטית בהמשך. אני זוכר את דוד מתאר בתנועות כיצד הוא אוחז את שני הפצועים משני צדדיו בעוד רגלו בין שני זיזים בולטים.
סיפור הקומנדקר השני
(הייתי בסיור בשטח למחרת התקרית וגם דיברתי עם הפצועים בתל השומר)
פצצת אר. פי. ג'י. פגעה במדרגה מתחת למושב הנהג. בהתפוצצות נהרגו גיל בושביץ וחיים שיפריס. במקביל נורתה על הכוח אש נק"ל שפצעה את שימעי ושימשי וגם השביתה את מא"ג הצריח, את מקלע המפקד ואת העוזי של שמשי. אריה שנקר קפץ מהרכב ומתוך בלבול רץ לעבר התוקפים, הוא איבד אצבע וכדור נוסף נע בין צלעותיו לבין העור ויצא מהגב. הוא נעלם מהזירה (כנראה חשב שכולם נהרגו) וחבר לכוחות אחרים הרחק משם.
גם אנשי הקומנדקר הראשון לא חזרו למקום ההתקלות והתרכזו בהישרדות בהפגזה שהחלה תוך זמן קצר. שני הפצועים ודויד שישב בקצה האחורי של הרכב, ולא נפגע, תפסו מחסה מאחורי הסוללה הקטנה שיצרו מפלסות בצידי הכביש. 14 חיילי הקומנדו המצרים נעו תוך ירי לעבר הרכב הבוער, דויד צפה בהם מעל לכוונות של רובה האף. אן. והמתין עד שמפקד הכוח (זה שהשמיע הוראות ופקודות) ייכנס לו לכוונת. ברגע הנכון הוא ירה ירייה בודדת. המפקד המצרי צנח מיד ארצה ויתר התוקפים נעלמו יחד איתו במהירות. החלה הפגזה מצרית שבמהלכה הגיע טנק שמפקדו ביקש מדויד להעמיס במהירות את הפצועים על הסיפון. דויד החזיק את שני הפצועים משני צדדיו ואת רגלו הכניס בין שני מוטות המשמשים לקשירת ציוד. הטנק הדוהר נתקל בחשכה המופגזת בטנק שני שדהר מולו. התותח של טנק הפצועים העיף את הצריח של הטנק השני (המפקד לא היה בצריח באותו רגע) וטנק הפצועים טיפס ועלה על הטנק ללא הצריח. בהתנגשות נשברה קשות רגלו של דויד.
הפצועים פונו במסוק לתל השומר. מעניין שכל הזמן הרב שהפצועים שכבו בשטח הם לא חשו כאב. אחרי הטירונות המפקדים חשבו להעביר את דויד לפלוגת המפקדה משום שהיה חייל "מצ'וקמק" מבחינת סדר ומשמעת. אבל ברגע האמת דווקא החייל הזה הציל את המצב!
עודד בר-און
יצחק גנוז
נְשָׁמוֹת יְהוּדִיּוֹת
עַל גִּשְׁרוֹן הָעֵץ שֶׁעַל נַחַל הַלִּידְזֵיקָה עָמַדְתִּי שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת
נוֹשֵׁם וְקוֹלֵט וְסוֹפֵג לְדָמִי מַרְאוֹת וְקוֹלוֹת.
רוּחַ אָבִיב מְסַפֶּרֶת מִנִּבְכֵי יָמִים רְחוֹקִים.
הַשְּׁלָגִים כְּבָר הִפְשִׁירוּ, אַךְ הַמַּיִם אֵינָם עֲמֻקִּים.
רְדוּדִים, עֲכוּרִים הָפְכוּ הֵם לְלֹא רַחַשׁ חִיּוּת,
רֶפֶשׁ וּבֹץ בַּעֲרוּץ זִרְמָתָם. אֶנְקַת הַיַּתְמוּת.
יֶלֶד הָיִיתִי מִשְׁתַּכְשֵׁךְ בְּמֵימָיו בְּצֵל עֵץ עֲרָבָה מְסֹעָף,
הַגִּשְׁרוֹן בָּנוּי מִבֶּטוֹן עַכְשָׁיו
הָאִילָן נִשְׁכַּח וְכָרוּת.
הַסִּמְטָה בְּסָמוּךְ שׁוֹקֶקֶת הֶמְיַת יְהוּדִים עֲמֵלִים,
שְׂרוּפָה וְאֵינֶנָּהּ, עָלְתָה בְּעָשָׁן זֶה יוֹבֵל בַּשָּׁנִים
עִם דַּיָּרֵי בִּקְתּוֹתֶיהָ.
עֲנָנִים בַּשָּׁמַיִם פּוֹרְסִים אִוְשַׁת תּוּגוֹת
אֲנִי הָעוֹמֵד כָּאן מַעֲלֶה בְּדֶמַע כָּל דְּמוּת וְאוֹת.
פְּתִיל חַיִּים וּמַעַשׂ מָחוּק, שָׁבוּר וְכַתוּת
טְבוּחֵי יִשְׂרָאֵל הַפְּזוּרִים בְּמֶרְחֲבֵי הַבַּכוּת.
דְּמָמָה מִסָּבִיב כְּמוֹ קָפָא הַיְּקוּם בְּצָהֳרֵי יוֹם סַגְרִיר,
דֶּרֶךְ עָפָר בֹּצִית מִתְפַּתֶּלֶת מוֹבִילָה אֶל מֵעֵבֶר לָעִיר.
בָּהּ אִם אֵלְכָה, אֲכַוֵּן צְעָדַי, אַגִּיעַ אֶל בֵּית הַקְּבָרוֹת,
הֶמְיַת תְּפִלָּתֵנוּ בִּצְקוּן לַחַשׁ נַשְׁמִיעַ עַל קִבְרֵי אָבוֹת.
נִקְרָא בָּאֶבֶן, נְלַטֵּף אוֹתִיּוֹת עִבְרִיּוֹת מְסַפְּרוֹת בְּחִיל
עַל דּוֹרוֹת שֶׁהוּבְאוּ לִקְבוּרָה כְּמִנְהָג יִשְׂרָאֵל.
אַךְ בֵּית הַקְּבָרוֹת גַּם הוּא נֶעֱלַם, נִמְחָה כְּדִמְעָה
וְעָלָיו רְחוֹבוֹת וְגַנִּים, בִּנְיָנִים שֶׁל שִׁלְטוֹן וּשְׂרָרָה.
דּוֹבַבְנוּ אִילָן בַּדֶּרֶךְ, מִלַּלְנוּ כָּל עֵשֶׂב קָט
אוּלַי יֵשׁ הַזּוֹכֵר מֶה הָיָה כָּאן לִפְנֵי שֶׁהַגּוֹי שָׁחַט.
עָפָר הָעוֹלָם דּוֹמֵם מְאֻבָּן, הוּא שָׁכַח
זֶה שֶׁחַי וּבָנָה וְהֵקִים וְהָפַךְ וְדָרַך.
הַכְּנֵסִיָּה עַל תִּלָּהּ כְּאָז כֵּן עַתָּה, צְלָב, פַּעֲמוֹן וּמִגְדָּל,
שָׁמַיִם תְּכֻלִּים שֶׁל אָבִיב, שַׁעַר בַּרְזֶל וְסַפְסָל.
וַאֲנִי עוֹד יֶלֶד נִזְהָר לַעֲבֹר כָּאן שֶׁמָּא אֶדָּבֵק
מֵרוּחַ רָעָה, מִשִּׂנְאָה תְּהוֹמִית, מִפֶּגַע וּשְׂאֵת.
עוֹמֵד מֵרָחוֹק, צוֹפֶה וְסַקְרָן לִרְאוֹת מָה בִּפְנִים,
מְהַדֵּק כּוֹבַעִי עַל הָרֹאשׁ שֶׁלֹּא אֶנָּזֵק,
מִמּוֹרֶשֶׁת בֵּיתִי וְהֲוַי רְחוֹבִי שֶׁלֹּא אֶתְנַתֵּק.
הַסַּפְסָל כְּמוֹ אָז, כְּמוֹ חָרוּת בְּמֹחִי הֶעָיֵף
זֶה יוֹבֵל בַּשָּׁנִים. בְּחָזִי מִתְפַּשֵּׁט הַכְּאֵב.
שְׁתֵּי יְשִׁישׁוֹת יוֹשְׁבוֹת, פְּנֵיהֶן חֲטוּטוֹת וּגְמוּמוֹת
מַבָּטָן מְעֻלַּף, זְגוּגִי וְרָעֵב
אֶל עֵבֶר דִּמְדּוּמֵי עֶרֶב קָרֵב.
נִגַּשְׁתִּי אֲלֵיהֶן, בֵּרַכְתִּין בִּלְשׁוֹן בְּיֶלאָרוּס.
חָזַרְתִּי, שִׁנַּנְתִּי בִּשְׂפַת פּוֹלִין נִימוּסִית וְרַכָּה.
עָנְתָה לִי אַחַת, הַשְּׁנִיָּה כְּנוּסָהּ לְתוֹךְ עָצְמָה.
– הַאִם אַתְּ בַּבּוּשְׁקָה גָּרָה הַרְבֵּה שָׁנִים בַּמָּקוֹם?
"אֲנִי כָּאן נוֹלַדְתִּי, כָּאן חָיָה שָׁנִים הָמוֹן."
בִּטְבְּטָה שְׂפָתֶיהָ, חוֹשֶׂפֶת פֶּה עֲקוּר שִׁנַּיִם.
אֶת פְּקַעַת צְרוֹרָהּ נָטְלָה לַיָּדַיִם
שֶׁמָּא זֶה הַמִּזְדַּמֵּן, הַפִּרְחָח
יִתְפֹּס רְכוּשָׁהּ וְיִבְרַח.
– אִם כֵּן הִכַּרְתְּ אוּלַי יְהוּדִים שְהָיוּ כָּאן?
וַדַּאי, וַדַּאי – עָנְתָה מְהֻרְהֶרֶת וּנְעִימַת דִּבּוּרָהּ עֲמוּמָה.
" – לְשׁוֹנָם גַּם יָדַעְתִּי, מִנְהֲגֵי חַיֵּיהֶם
וַחֲבֵרָה לִי, שְׁמָהּ חַנָּה... נִפְלָאָה...
בַּיּוֹם שֶׁהוֹבִילוּהָ לַבּוֹרוֹת שֶׁבַּיַּעַר בָּכִיתִי נוֹרָא,
כִּי לֹא, לֹא הָיְתָה לִי מֵאָז כָּזֹאת טוֹבָה חֲבֵרָה.
"הָיָה בֵּית קְבָרוֹת יְהוּדִי מֵעֵבֶר לִרְחוֹב הַחוֹל,
חִפַּשְׂתִּיו וְאֵינֶנּוּ. לְאָן נֶעֱלַם?" – מָשַׁכְתִּי בְּכִבְשׁוֹן קוֹל.
"אוֹטְשִׁישְׁטְשִׁילִי" – פָּלְטָה. "נִקּוּ אֶת הַשֶּׁטַח וְעָלָיו בָּנוּ בָּתִּים..."
צְלִילֵי עוּגָב נָשְׂאוּ בְּבִטְחָה מִתּוֹךְ הַכְּנֵסִיָּה מִבִּפְנִים
אֱלֵי שָׁמַיִם וְרֻדֵּי שׁוּלַיִם
עַל אַדְמַת עֲקֵדָה וּקְבָרִים.
"הַמַּצֵּבוֹת" שָׁאַלְתִּי – "אֵלֶּה הָאֲבָנִים שֶׁשּׁוֹמְעוֹת וְאֵינָן בּוֹכוֹת
לְאָן נֶעֶלְמוּ, אֵיפֹה נֶחְבְּאוּ, אֵיךְ קָרָה שֶׁאוֹתָן לֹא רוֹאִים?"
– מִן הַשֶּׁמֶשׁ, הָרוּחַ, הַמַּיִם, הַזְּמַן וּמִיָּד הָאָדָם עֻצְּבָה צוּרָתָן, אֵיכָה הָיוּ וְאֵינָן?
"הֵן נִלְקְחוּ לִבְנִיַּת יְסוֹדוֹת לַבָּתִּים" – עָנְתָה בְּאִנְפּוּף קוֹל,
תּוּגַת עַלְוָה רוֹחֶשֶׁת, דְּמָמָה כְּבֵדָה כִּשְׁאוֹל.
"עַל אֵלֶּה הַבָּתִּים עַד הַיּוֹם מִתְלוֹצְצִים
כִּי שָׂם בֵּין קִירוֹת לַמַּסָּד,
מְרַחֲפִים, נוֹשְׁמִים נִשְׁמוֹת יְהוּדִים
וְכָךְ יִשָּׁאֲרוּ לָעַד.
כִּחְכּוּחֵי צְחוֹק הִתְפַּשְּׁטוּ עַל פָּנֶיהָ פּוֹרְצִים חִשּׁוּקֵי שְׂפָתַיִם,
עוֹרֵב עָג מֵעָלֵינוּ, עֲנָנִים פְּרוּמִים בַּשָּׁמַיִם.
צְחוֹקָהּ הַגַּלְגְּלָנִי נִשָּׂא עִם הָרוּחַ,
עֶרֶב עָגוּם נוֹשֵׂא הֶלֶם וְקֹר,
כְּלוֹט מִסְּדוֹם עַל נַפְשִׁי נִמְלַטְתִּי
מִבְּלִי לְהַבִּיט אָחוֹר.
כִּי עָלָה קִיטוֹר הָאָרֶץ כְּקִיטוֹר הַכִּבְשָׁן
הַהוֹלֵךְ מִתְאַבֵּךְ מֵאָז וּמִשָּׁם.
פורסם בספר "מעבר לגשרון העץ", תשנ"ז
מה משותף ל"ממשלת" בנט-לפיד
ולחמאס ולטרור הפלסטיני?
השינאה!
את בנט-לפיד מאחדת השינאה לנתניהו!
ואת החמאס והטרור מאחדת השינאה לישראל!
ארנה גולן
עמל כפיים והשכלה בקיבוץ החלוצי –
אפשר היה שיהיה חבר קיבוץ גם עובד אדמה וגם משכיל? ומה אפשר ללמוד מזה היום?
חלק שני ואחרון
ד. לימודי ההוראה – פתח יציאה יחיד להשכלה אחרת
ואכן, "כשאגדל – אהיה מורה", כך הצהרתי יום אחד בפני הוריי. הייתי אז בכתה א' או ב' ורציתי להיות כמו המורה שלנו, רחל ארביטמן, שהיתה אהובה עלינו.
כשחזרתי על ההצהרה הזאת בפני חבריי הם ליגלגו: "מי רוצה להיות מורה? רק יפריעו לך בכיתה." ומאז היו שבים ומזכּירים בּלגלוג את החלום "המוזר" הזה. אבל בדיעבד, בראייה ממרחק השנים, זה בהחלט היה חלום סביר ואפילו בקיבוץ, שהרי גם הקיבוצים נזקקו למורים ולגננות, ובהיעדרם נאלצו לקבל מורים וגננות שכירים. לא כל שכן, שהמורים היו נערצים על שום השכלתם.
וכיוון שמעמד המורה היה, כאמור, נכבד באותן שנים, אם על שוּם השכלתוֹ הגבוהה משל רוב היישוב ואם על שוּם היותוֹ מחנך הילדים, ולנשים לא היה אז דגם מקצועי נשי נכבד מזה, קלטתי מן הסתם את האווירה הכללית ואימצתי לי את החלום. ללא ספק אימצתי לי כדגם מופת את המורים שכּיבדתי בשנוֹת לימודיי. כאלה היו שושנה ועמינדב ישראלי, דימה ושלום לוין, רחל מנוח, לאה ושלמה נאמן, עזריאל ניצני ופניה ארצי ב"בית החינוך המשותף", וב"בית ירח" – בייחוד שמואל גולדמן, ומעיינה, המורה למדעי החברה מאפיקים, שהלהיבה אותנו בידיעותיה.
אבא, שידע על חלומי זה, נעשה גורם תומך ומעודד, ואימא הצטרפה אליו. אפשר שהוא ביקש לפצות את עצמוֹ דרכּי על שלא זכה להשכלה תיכונית מסודרת לאחר שהתייתם משני הוריו כבר בגיל עשר. ואפשר שכבר אז, עם אכזבתוֹ מחיי הקיבוץ, ביקש להקנות לי מקצוע ליום שבו אולי אצא לעולם "שבחוּץ". אימא תמכה, למרות שלא ששה לראות אותי יוצאת מתחת כּנפיה אל "הלא-נודע", לדעתה, כיוון שהיא עצמה כבר עלתה על מסלול ההוראה וראתה בו שליחוּת, ואף אוצה אחותה התכוננה ללימודים להוראה באוניברסיטת בר-אילן.
המוצא היחיד שנמצא היה אפוא, לעצת אבא, לקבל אישור מאסיפת החברים ליציאתי ללימודים ברמת רחל בכתה "י"ב המקובצת" למשך ששת חודשי הלימודים, כי אבטיח להצטרף למסלול המכינה לסמינר להוראה, השוכן באותו בניין עצמוֹ.
התוכנית היתה מושלמת. הסיכוי לאישורה באסיפת החברים היה אפסי. לכאורה עמדתי בתנאים הדרושים ללימודים בסמינר: הייתי היחידה בין בני קבוצתי שנשאה עיניהָ למקצוע ההוראה, הייתי תלמידה טובה וממושמעת, מדריכה של קבוצה צעירה בסניף "הנוער העובד" שהקמנו במסדה, טוביה ואני, ולימודיי יביאו "תועלת" למשק החייב במכסת מורים למוסדות החינוך. אלא שהבעייה נמצאה במקום אחר לגמרי, בשבירַת אחידותו של חינוכנו. שהרי כל שאר בני כּיתתי לא הורשוּ לצאת ל"כיתה המקובצת". אבא שיער את הדרמה שתפרוץ, אימא הזהירה אותוֹ, אבל הוא היה מוכן לכול.
והדרמה פרצה. כשהועמד הנושא לדיון באסיפה הכללית, לאחר שוועדת החינוך נמנעה מלקבל החלטה בנושא, פרץ גם המתח שהיה חבוי בינינו. גם אנחנו שוּתַפְנוּ באסיפה זו כנוגעים בדבר ואני, שישַׁבתי בין חבריי, התכווצתי בשתיקה כואבת שעה שיושב ראש האסיפה – כמדומני שהיה זה דודי מנחם רולל – הביא את הנימוקים בעד יציאתי וכנגדה. ידעתי היטב עד כמה משתוקקים חבריי לצאת אף הם ל"כתה המקובצת", ואת קינאתם החבוייה בּי, שהרי בזכות לימודי ההוראה אולי אזכּה להצטרף אליהָ. הבנתי אותם היטב. אבל גם ידעתי שלכולנו יחדיו אין כּל סיכּוי לצאת.
אבא עשה, כנראה, "עבודת לובּי" מוקדמת ורוב חברי המזכּירות תמכו בבקשתי. אבל התמיכָה נתערערה באחת כּשאחת מחברותיי התפרצה ואמרה: "למה רק ארנה? גם אני רוצה לצאת?" היא כלל לא התכוונה להכשיל אותי. בפועל היא טענה: "למה לא כולנו?" – וצדקה. אבל דבריהָ עוררו מיד את החברים המתנגדים וסערה קמה בחדר האוכל. מרחוק ראיתי את פּניו המתקדרים של אבּא וידעתי שהמצב חמור.
משנרגעה הסערה, קם היו"ר וסיכּם שעתה, לאחר שנשמעו הטיעונים בעד ונגד, יש לגשת להצבעה ולהכריע. ואז אירע הלא-ייאמן. כשנספרו הידיים המורמוֹת לקריאת "כן" ו"לא", התברר כי על חודו של קול זכיתי באישור האסיפה לצאת ללימודים. באותוֹ רגע חשתי אושר וחרדה כאחת: אושר על שאצא ואפרוש כּנפיים, וחרדה – על הסיטואציה החברתית הכּאובה שהוטלתי אליה.
לא זכור לי איך עברו עליי הימים עד היציאה לירושלים, זכור לי רק איך התכוננתי לנסיעה, וכולי מבוהלת מן השינוי שאני עתידה לעמוד בוֹ לבדי.
כל אותה עת חשתי גם מועקה כּבדה. ידעתי שיציאתי אושרה רק משוּם שניתן היה לנמק אותהּ ב"צורכי הקיבוץ", בחובתוֹ של הקיבוץ למַלא את מכסת המורים שהתחייב להּ. שאר בני כּיתתי נתקלוּ בחומה אטומה של נימוקים, שעל פּיהם מצוי בעמק "בית ספר תיכון משובח והולֵם", וְנאלצו להמשיך באותוֹ מסלול חקלאי של שיגרה. ואכן, לימים הבנתי, שהיציאה הזאת השפיעה על כל מהלך חיי.
בראש וראשונה, רכשתי מקצוֹעַ שהיה אהוב עליי וראיתי בו שליחוּת. אומנם, הספקתי לסיים אז רק את שנת הלימודים הראשונה בסמינר ולאחריה שַבתי הביתה עם נישואיי והולדתהּ של שלוֹמית. ובכל זאת, לא חלף זמן רב ופנו אלי מ"בית החינוך המשותף" על מנת שאתחיל ללַמד כמורָה מחליפה בכיתה ו', שהמחנכת שלהּ, טובה דהאן, יוצאת לחופשת לידָה. זו היתה לי חווייה מכוננת. לפתע עמדתי כמורה באותה כיתה עצמהּ שבה לָמדתי. התלמידים נענו לי, קיבלו את סמכותי ואני והתמסרתי בהתלהבות להוראה. כך יצא שהחודשים הללו היו לי כחודשי הכשרה מקצועית.
בנוסף, בְּלימודיי במכינה ובשנה א' נכללה גם השלמה של חלק מבחינות הבגרות. וכשפניתי ללימודים באוניברסיטה בשנות ה-60, נדרשתי להשלים בלימודים אקסטרניים רק את הבגרות במתמטיקה, מקצוע שהיה אהוב עליי ממילא וקל לי להשלמה. וכך, בלא ששיערתי, פּתחה לפניי אותה יציאה את השער ללימודים אקדמיים.
ה. השאיפה להשכלה גבוהה כגורם לעזיבתנו את מסדה
ומאלף הדבר, גם הסיבה לעזיבתנו את הקיבוץ היתה כּרוכה בשאלת ההשכּלה, זו האפשרית והרצוייה לחבר קיבוץ. ואף הפעם היינו הראשונים לעורר את השאלה העקרונית ולהעמידהּ למבחן. אלא שהפעם היו הדברים סבוכים יותר כיוון ששמאי ביקש לצאת ללימודים אוניברסיטאיים, והוא לא היה בן הקיבוץ, ובנוסף היה חניך קיבוץ מזרם מפלגתי שונה, מהקיבוץ המאוחד.
ומעשה שהיה כך היה. כשנה לאחר הולדתה של שלומית, החליט שמאי – בעידודי ובעידודם של הוריי – לסיים את שירותו בצבא הקבע ולהצטרף כּחבר לקבוצת מסדה. הוא כּבר הכּיר את הקיבוץ מביקוריו אצלנו כל שבועיים, ומשלושת חודשי החופשה ללא תשלוּם שׁנטל מן הצבא לקראת הולדתה של שלומית, ואשר בהם עבד בלול ובבריכות הדגים. הוא גם קשר קשרים עם החברים וראה את עתידו במקום. אלא שהוא היתנה זאת בכך שלא ייאלץ לוותר על שאיפתו לרכוש השכלה ספרותית גבוהה, שהוא ראה בה הכרח על מנת להכשיר את עצמו לייעודו "להיוֹת סופר", ייעוד שאותו שמר בסודי סודות.
יותר מזה, לשם כך הוא השלים, תוך שירות החובה בסיירת גבעתי, את בחינות הבגרוּת בלימודים אקסטרניים, למד במקום שעות השינה אפילו במוצבים, וכבר התחיל לכתוב, שלח סיפּור ליהושע בר-יוסף וקיבל את אישורוֹ ש"יש לו כשרוֹן סופר". את רשימותיו הוא הטמין מתחת למזרוֹן וחיכּה ליום שיחסוך די כּסף ללימודים באוניברסיטה. עתה פנה למזכּירות הקיבוץ וביקש את אישורה לצאת לירושלים.
אבא התגייס שנית. הוא ידע שהפעם המשימה כּבדה יותר. השכלה אקדמית היתה נדירה אז ולא רק בקיבוץ. השכלה תיכונית נחשבה אז כהשכלה גבוהה. יותר מזה, איש לא נשלח עדיין ממסדה ללימודים אוניברסיטאיים, לא כל שכן חבר חדש בקיבוץ. אי לכך, אבא שיכנע את שמאי שיתחייב להיות מורה לספרות ב"בית ירח" עם סיום לימודיו, ושמאי שוכנע בנקל. באותם ימים סופרים רבים היו מוֹרִים, לא כל שכן שהוראת הספרות מאפשרת העמקת הידע הספרותי. מצוייד בהתחייבות זוֹ, פנה אבא למזכּירות וקיווה שיעלה בידו לשכנע את חבריהָ. אולם הוא לא שיער את עוצמת הסירוב ואת הנימוק המכריע.
הם טענו כי שמאי הוא חניך רמת הכובש, כלומר – קיבוץ המשתייך ל"קיבוץ המאוחד" ולמפ"ם. והרי ב-1951 בפילוג נאלצו לעזוב אותו כל חברי מפא"י וייסדו את גבעת השלושה, אך שמאי נשאר, אבוי לאותה צרה, ברמת הכובש. אי לכך, כך אמרו, לא ייתכן שאיש "הקיבוץ המאוחד" ומפ"ם יהיה מורה של ילדי מפא"י. אין הם מוכנים להפקיד את חינוך "הילדים שלנו" בידיו של איש השומר הצעיר. "יִתְכּבד נא ויֵישב שנים אחדות במסדה, יעבוד בענפי המשק, יקלוט את רוח החברים והקיבוץ, ואז תעלה ההצעה שנית לדיון."
אנחנו הבנו, כּמובן, שמעבר לטינה המרה והאמיתית של חברי מפא"י לאנשי "הקיבוץ המאוחד", מסתתרים עוד נימוקים כבדי משקל. כאמור, איש לא הורשה עדיין לצאת ללימודים אוניברסיטאיים, לא כל שכן זָר שזה מקרוב בא. אבא ניסה לשנות את רוע הגזירה, אך כשחבר מזכּירות נשלח אל שמאי לשכנעו בצידקת ההחלטה, הבנו שהיא סופית.
לא נותרה לנו, אפוא, ברירה. שמאי חזר לצבא הקבע וחסך כסף ללימודיו ולקיומנו מחוץ לקיבוץ. גם אני הייתי חייבת להשלים את לימודיי להוראה באופן פרטי, והפעם ב"בית ברל", ולאחר שנה הודענו על העזיבה. ההלם היה גדול. בת הקיבוץ הראשונה עוזבת. הוריי התקשוּ להשלים עם העזיבה אף כי הצדיקו אותה, וביום שבו העמסנו את מעט החפצים שהותר לנו לקחתם, אפילו את המאוורר נאלצנו להשאיר – פרצו הדמעות מעיניי ותדמית "הגיבורה" התערערה. התמלאתי צער הניתוק מן המוכּר ואהוב, וחרדה מפני היציאה אל הלא נודע וכל זאת ללא כל ניסיון קודם ובכוחות עצמנו בלבד.
במשך השנים מיתנתי את הביקורת על "אַטימוּת הקיבוץ" שגרמה לו "להפסיד אותנו" ואת שכמותנו. הבנתי את הדילמוֹת שנבעוּ מעצם המציאות ועקרונות החיים הקיבוציים של אותה תקופה. הבנתי גם שהשכלה באותן שנים של היאחזות בקרקע נראתה כחלום רחוק ולא קשור כלל, ואילו הַגְמַשָׁת העקרונות עתידה היתה – כפי שנוכחנו – להפוך את הקיבוץ למשהו שונה. אף על פי כן לדעתי פתיחת אפשרויות להשכלה נוספת לכל החושק בה בקיבןץ (והרי לא הכול חשקו בה, רק מעטים בלבד) כמו גם טיפּוח ההשכלה המקצועית, לא כל שכן בעשור השלישי לקיומה של מסדה, עשוייה היתה לתרום לקיבוץ ולקדם את כלכלתו שלא לדבר על חייו התרבותיים, ובכך להצעידו למחוזות טובים בהרבּה מאלה שהגיע אליהם.י יתכן גם שהעזיבות אז היו פחותות בהרבה, שהרי כל בני המחזור שלי עזבו.
ועד היום רגשותיי מעורבים כלפי אותה סיטואציה. שהרי מבחינה אישית תמיד הודיתי בליבי למסדה, שעד היום יש בי תחושת בית שם, על כך שעל אף הכול שלחו אותי ללימודי הכיתה המקובצת ולאחר מכן ללימודי ההוראה, ובכך סייעו לנו לבסס את חיינו בָּעיר למרות שהקיבוץ הספיק לממן רק את מחציתם (ויש לציין לזכות המזכירות כי אף נסוגה מדרישתה שאחזיר לקיבוץ את עלותם).
בה בעת ידעתי כי לא הייתי זוכה להשכלה גבוהה גם לאחר מיספר שנים אילו נשארנו בקיבוץ, אבל זאת לא רק בשל המגבלוֹת האידאיות. מכריעה לאין ערוך היתה, לדעתי, המגבלה התודעתית שנטעו בנו בחינוכנו, זו שהציבה השכלה גבוהה מעבר לאופק שאיפותיו של בן קיבוץ.
ידעתי היטב כי כנראה בזכוּת שמאי, שאיפותיו ונחישותוֹ לרכוש השכלה גבוהה – שאיפוֹת שבאו לוֹ מֵחייו שקדמו לחינוכו בקיבוץ – התגבשה גם בי השאיפה למימוש עצמי בהשכלה אקדמית, שאיפה שלא התעוררה בליבם של רוב חבריי, ואם התעוררה – לא זכתה למימוש.
מאידך, נוכחתי כמובן כי גם "בחוץ", בעיר, קיימות – אף כי אחרות – מיגבלות כלכליות קשות ליציאה ללימודים, מעצם הצורך לממנם, ולרוב גם לעבוד לשם כך.
אי לכך, לא רבים היו תלמידי האוניברסיטה היחידה אז בארץ, האוניברסיטה העברית, ומדעי הרוח תפסו בה מקום נכבד. ומעניין, באותה תקופה, בראשית שנות ה-60, כבר התחילו הקיבוצים לשלוח בודדים מבני דור ההמשך להשכלה גבוהה אבל רק למקצועות הנדרשים במשק. העקרון המוצדק של האינטרס הכלכלי, שמשמעו בחירה בתחומי השכלה על פי המשכורת ואפשרויות העבודה עם סיום הלימודים ולא לפי נטיית הלב, שלט בעיר ובכפר. אבל מחוץ לקיבוץ לא היית תלוי בהכרעת החברים והיו דרכים שונות פתוחות בפניך.
לכן הופתעתי כאשר עם הרשמתי לאוניברסיטה, לחוגים פילוסופיה וספרות, הוזמנתי לראיוֹן קבלה מיוחד בחוג לפילוסופיה. כחרדת קודש הגעתי לראיון אצל פרופ' בר-און [אז הוא היה רק ד"ר בראון. – אב"ע], שלימים זכה להערצתי, ומה היתה שאלתו הראשונה?
"מה תעשי עם זה? למה לך ללמוֹד פילוסופיה, והרי אֵין פּרנסה במקצוע הזה."
לא התכוננתי לשאלה הזו ובהתלהבות של צעירה תמימה עניתי: "באמת לא חשבתי מה אעשה עם זה. אבל פילוסופיה היא מה שמעניין אותי. מעניינת אותי החשיבה על חיי אדם ועולם."
בהתלהבותי שכחתי אפילו לציין שכבר יש לי פרנסה ומקצוע. אבל הוא דווקא חייך ואמר: "אם כּך, התקבּלתְּ. בדיוק תלמידים כמוך אנחנו צריכים."
והוא צדק, כמובן. מעולם לא עשיתי "שימוש מעשי" בפילוסופיה מֵעבר לְסקרנותי האינטלקטואלית "בלבד". ואז חשבתי לעצמי: וכי לא היה גם הקיבוץ רשאי להגביל אז את המימוש העצמי בשם תועלת הכלל ואפשרויותיו הפיננסיות, ואפילו האידאולוגיות? בהחלט היה רשאי. או אז גיליתי בתוכי עוד הבנה וסליחה לקיבוץ, שאכן התמודד אז עם דילמה קשה.
ו. והיום? האם ניתן להפיק לקח לגבי היום?
דומה שהיום, ואף ביתר תוקף לאחר משבר הקורונה שבכורח המציאות גרם לקפיצת מטאורית וחיובית דווקא של עולם ההיי טק, דומה שהולכות ונוצרות מעין שתי שכבות חברתיות, שבעיקרן הן גם תלויות גיל. האחת, המתעשרת, כוללת בעיקר מבני הגיל הצעיר יותר, לכל היותר עד בני 50, שעיסוקם בעולם ההייטק והטכנולוגיה או בתעשייה התלוייה בכך.
והאחרת, הכוללת את רוב האוכלוסייה העובדת, נמצאת במקום אחר, שבו האמצעים הפיננסיים נמוכים יחסית בדרגות שונות. ישנן אמנם אפשרויות נוספות של עסקים עצמאיים ושל מדעים מדוייקים, אבל התנאים להשגתן, כידוע לכול, הם מעבר ליכולתו של כל אדם מן היישוב, ולא ניכנס לזה.
מה יהא אפוא על ההשכלה הגבוהה ומה אפשר ללמוד ממה שראינו?
גם הפעם מצוייה בשולי הדברים אידאולוגיה, והיא נקראת "הדתה", כפי שנראה להלן, אלא שהיא חבוייה יותר, ומכריעה פחות, כעוד שבבירור המציאות הכלכלית-חברתית היא הקובעת. כלומר – קובע עקרון "התועלת", שמשמעו הכסף, המשכורת, הרווח, ונפגעים תחומי השכלה מוגדרים. שהרי כל בעל כישרון טכנולוגי יעדיף לפנות ללימודים ולעבודה במקצוע זה, ואפילו ישכון בליבו סופר או אפילו מדען וחוקר בתחומים אחרים, שאינם מבטיחים תמורה כספית גבוהה. על הקיבוצים לא נרחיב כיוון שחלקם הגדול, בייחוד אלה שלא זכו לביסוס כלכלי נאות, כבר עברו תהליכי הפרטה והפכו לקהילה יישובית ואיש איש דואג לפרנסתו.
ואם כך, אפשר לשאול: וכי יש בכל זאת משהו ללמוד מן העבר ומצורת חיים מהפכנית כמו הקיבוץ? היש מה ללמוד? והרי הכול היה כל כך שונה.
כל אחד ודאי יוציא מסקנות משלו. לדעתי, כמובן, יש מה ללמוד, שהרי ברור לכל שהגורם המכריע , אם כי ביסודו הוא חיובי ואף מדהים, הוא שהעולם ניצב אל מול התפתחות טכנולוגית אדירה ואפשרויות הגעה לידע ולצבירה אדירה של ידע ושל מחקר. אלא שניתן לשאול מהו המחיר של התהליכים הללו ועד כמה יחלחל העושר "למטה".
אבל מאחר שענייננו כאן בשאלת ההשכלה ובמה שקורה לתחומי הידע שעקרון "התועלת" לא חל עליהם כיום. כוונתי היא, כמובן, בעיקר למדעי הרוח, כולל לימודי אמנות, היסטוריה כללית וישראלית ועוד, ובמיוחד מדעי היהדות, שעד כמה שידיעתי מגעת, כבר היום מקומם הולך והופך שולי ואפילו בבתי הספר.
לכאורה, גם היום קיים פתח אפשרי, בנוסף ללימודי מינהל ועסקים ומדעים באוניברסיטה, שאף הם מבטיחים פרנסה, והוא לימודי ההוראה, ממש כמו בזמני. אלא שבנוסף למשכורת הנמוכה, לימודי הוראה היום מושפעים ממניע אידאולוגי שעניינו מניעת "הדתה", כביכול לימוד התנ"ך הוא מעין חינוך לדתיות. ולכן, מקצועות היהדות הבסיסיים ביותר מקופחים כבר בבית הספר היסודי ומשפיעים על מקומם במכללות ובאוניברסיטאות.
המסקנה היא, כמדומני, שאם אנחנו לא רוצים לכבול את רוח האדם ואם ברצוננו לבסס את התרבות בחיי "הקיבוץ" הכלל-ישראלי, ולמנוע נטישה ממשית של מדעי הרוח, בדומה לעזיבתנו את מסדה, חשוב להבנתי, שאינני כלכלנית, לא רק לפתור את הבעיות הכלכליות-חברתיות אלא גם לעודד, לתמוך ולסבסד את ההשכלה הגבוהה בתחומים שאינם "מועילים" לפרט כביכול. בכך יש למנוע את מה שמסתמן כהפיכת האוניברסיטאות לבעלות אופי חדש ומצומצם, שלא היכרנו.
איך לעשות זאת? את זה כבר ניתן לכלכלנים, למדענים ולאנשי האוניברסיטאות והמכללות להחליט, ונקווה לטוב.
ארנה גולן
חלק שני ואחרון
ד. לימודי ההוראה – פתח יציאה יחיד להשכלה אחרת
ואכן, "כשאגדל – אהיה מורה", כך הצהרתי יום אחד בפני הוריי. הייתי אז בכתה א' או ב' ורציתי להיות כמו המורה שלנו, רחל ארביטמן, שהיתה אהובה עלינו.
כשחזרתי על ההצהרה הזאת בפני חבריי הם ליגלגו: "מי רוצה להיות מורה? רק יפריעו לך בכיתה." ומאז היו שבים ומזכּירים בּלגלוג את החלום "המוזר" הזה. אבל בדיעבד, בראייה ממרחק השנים, זה בהחלט היה חלום סביר ואפילו בקיבוץ, שהרי גם הקיבוצים נזקקו למורים ולגננות, ובהיעדרם נאלצו לקבל מורים וגננות שכירים. לא כל שכן, שהמורים היו נערצים על שום השכלתם.
וכיוון שמעמד המורה היה, כאמור, נכבד באותן שנים, אם על שוּם השכלתוֹ הגבוהה משל רוב היישוב ואם על שוּם היותוֹ מחנך הילדים, ולנשים לא היה אז דגם מקצועי נשי נכבד מזה, קלטתי מן הסתם את האווירה הכללית ואימצתי לי את החלום. ללא ספק אימצתי לי כדגם מופת את המורים שכּיבדתי בשנוֹת לימודיי. כאלה היו שושנה ועמינדב ישראלי, דימה ושלום לוין, רחל מנוח, לאה ושלמה נאמן, עזריאל ניצני ופניה ארצי ב"בית החינוך המשותף", וב"בית ירח" – בייחוד שמואל גולדמן, ומעיינה, המורה למדעי החברה מאפיקים, שהלהיבה אותנו בידיעותיה.
אבא, שידע על חלומי זה, נעשה גורם תומך ומעודד, ואימא הצטרפה אליו. אפשר שהוא ביקש לפצות את עצמוֹ דרכּי על שלא זכה להשכלה תיכונית מסודרת לאחר שהתייתם משני הוריו כבר בגיל עשר. ואפשר שכבר אז, עם אכזבתוֹ מחיי הקיבוץ, ביקש להקנות לי מקצוע ליום שבו אולי אצא לעולם "שבחוּץ". אימא תמכה, למרות שלא ששה לראות אותי יוצאת מתחת כּנפיה אל "הלא-נודע", לדעתה, כיוון שהיא עצמה כבר עלתה על מסלול ההוראה וראתה בו שליחוּת, ואף אוצה אחותה התכוננה ללימודים להוראה באוניברסיטת בר-אילן.
המוצא היחיד שנמצא היה אפוא, לעצת אבא, לקבל אישור מאסיפת החברים ליציאתי ללימודים ברמת רחל בכתה "י"ב המקובצת" למשך ששת חודשי הלימודים, כי אבטיח להצטרף למסלול המכינה לסמינר להוראה, השוכן באותו בניין עצמוֹ.
התוכנית היתה מושלמת. הסיכוי לאישורה באסיפת החברים היה אפסי. לכאורה עמדתי בתנאים הדרושים ללימודים בסמינר: הייתי היחידה בין בני קבוצתי שנשאה עיניהָ למקצוע ההוראה, הייתי תלמידה טובה וממושמעת, מדריכה של קבוצה צעירה בסניף "הנוער העובד" שהקמנו במסדה, טוביה ואני, ולימודיי יביאו "תועלת" למשק החייב במכסת מורים למוסדות החינוך. אלא שהבעייה נמצאה במקום אחר לגמרי, בשבירַת אחידותו של חינוכנו. שהרי כל שאר בני כּיתתי לא הורשוּ לצאת ל"כיתה המקובצת". אבא שיער את הדרמה שתפרוץ, אימא הזהירה אותוֹ, אבל הוא היה מוכן לכול.
והדרמה פרצה. כשהועמד הנושא לדיון באסיפה הכללית, לאחר שוועדת החינוך נמנעה מלקבל החלטה בנושא, פרץ גם המתח שהיה חבוי בינינו. גם אנחנו שוּתַפְנוּ באסיפה זו כנוגעים בדבר ואני, שישַׁבתי בין חבריי, התכווצתי בשתיקה כואבת שעה שיושב ראש האסיפה – כמדומני שהיה זה דודי מנחם רולל – הביא את הנימוקים בעד יציאתי וכנגדה. ידעתי היטב עד כמה משתוקקים חבריי לצאת אף הם ל"כתה המקובצת", ואת קינאתם החבוייה בּי, שהרי בזכות לימודי ההוראה אולי אזכּה להצטרף אליהָ. הבנתי אותם היטב. אבל גם ידעתי שלכולנו יחדיו אין כּל סיכּוי לצאת.
אבא עשה, כנראה, "עבודת לובּי" מוקדמת ורוב חברי המזכּירות תמכו בבקשתי. אבל התמיכָה נתערערה באחת כּשאחת מחברותיי התפרצה ואמרה: "למה רק ארנה? גם אני רוצה לצאת?" היא כלל לא התכוונה להכשיל אותי. בפועל היא טענה: "למה לא כולנו?" – וצדקה. אבל דבריהָ עוררו מיד את החברים המתנגדים וסערה קמה בחדר האוכל. מרחוק ראיתי את פּניו המתקדרים של אבּא וידעתי שהמצב חמור.
משנרגעה הסערה, קם היו"ר וסיכּם שעתה, לאחר שנשמעו הטיעונים בעד ונגד, יש לגשת להצבעה ולהכריע. ואז אירע הלא-ייאמן. כשנספרו הידיים המורמוֹת לקריאת "כן" ו"לא", התברר כי על חודו של קול זכיתי באישור האסיפה לצאת ללימודים. באותוֹ רגע חשתי אושר וחרדה כאחת: אושר על שאצא ואפרוש כּנפיים, וחרדה – על הסיטואציה החברתית הכּאובה שהוטלתי אליה.
לא זכור לי איך עברו עליי הימים עד היציאה לירושלים, זכור לי רק איך התכוננתי לנסיעה, וכולי מבוהלת מן השינוי שאני עתידה לעמוד בוֹ לבדי.
כל אותה עת חשתי גם מועקה כּבדה. ידעתי שיציאתי אושרה רק משוּם שניתן היה לנמק אותהּ ב"צורכי הקיבוץ", בחובתוֹ של הקיבוץ למַלא את מכסת המורים שהתחייב להּ. שאר בני כּיתתי נתקלוּ בחומה אטומה של נימוקים, שעל פּיהם מצוי בעמק "בית ספר תיכון משובח והולֵם", וְנאלצו להמשיך באותוֹ מסלול חקלאי של שיגרה. ואכן, לימים הבנתי, שהיציאה הזאת השפיעה על כל מהלך חיי.
בראש וראשונה, רכשתי מקצוֹעַ שהיה אהוב עליי וראיתי בו שליחוּת. אומנם, הספקתי לסיים אז רק את שנת הלימודים הראשונה בסמינר ולאחריה שַבתי הביתה עם נישואיי והולדתהּ של שלוֹמית. ובכל זאת, לא חלף זמן רב ופנו אלי מ"בית החינוך המשותף" על מנת שאתחיל ללַמד כמורָה מחליפה בכיתה ו', שהמחנכת שלהּ, טובה דהאן, יוצאת לחופשת לידָה. זו היתה לי חווייה מכוננת. לפתע עמדתי כמורה באותה כיתה עצמהּ שבה לָמדתי. התלמידים נענו לי, קיבלו את סמכותי ואני והתמסרתי בהתלהבות להוראה. כך יצא שהחודשים הללו היו לי כחודשי הכשרה מקצועית.
בנוסף, בְּלימודיי במכינה ובשנה א' נכללה גם השלמה של חלק מבחינות הבגרות. וכשפניתי ללימודים באוניברסיטה בשנות ה-60, נדרשתי להשלים בלימודים אקסטרניים רק את הבגרות במתמטיקה, מקצוע שהיה אהוב עליי ממילא וקל לי להשלמה. וכך, בלא ששיערתי, פּתחה לפניי אותה יציאה את השער ללימודים אקדמיים.
ה. השאיפה להשכלה גבוהה כגורם לעזיבתנו את מסדה
ומאלף הדבר, גם הסיבה לעזיבתנו את הקיבוץ היתה כּרוכה בשאלת ההשכּלה, זו האפשרית והרצוייה לחבר קיבוץ. ואף הפעם היינו הראשונים לעורר את השאלה העקרונית ולהעמידהּ למבחן. אלא שהפעם היו הדברים סבוכים יותר כיוון ששמאי ביקש לצאת ללימודים אוניברסיטאיים, והוא לא היה בן הקיבוץ, ובנוסף היה חניך קיבוץ מזרם מפלגתי שונה, מהקיבוץ המאוחד.
ומעשה שהיה כך היה. כשנה לאחר הולדתה של שלומית, החליט שמאי – בעידודי ובעידודם של הוריי – לסיים את שירותו בצבא הקבע ולהצטרף כּחבר לקבוצת מסדה. הוא כּבר הכּיר את הקיבוץ מביקוריו אצלנו כל שבועיים, ומשלושת חודשי החופשה ללא תשלוּם שׁנטל מן הצבא לקראת הולדתה של שלומית, ואשר בהם עבד בלול ובבריכות הדגים. הוא גם קשר קשרים עם החברים וראה את עתידו במקום. אלא שהוא היתנה זאת בכך שלא ייאלץ לוותר על שאיפתו לרכוש השכלה ספרותית גבוהה, שהוא ראה בה הכרח על מנת להכשיר את עצמו לייעודו "להיוֹת סופר", ייעוד שאותו שמר בסודי סודות.
יותר מזה, לשם כך הוא השלים, תוך שירות החובה בסיירת גבעתי, את בחינות הבגרוּת בלימודים אקסטרניים, למד במקום שעות השינה אפילו במוצבים, וכבר התחיל לכתוב, שלח סיפּור ליהושע בר-יוסף וקיבל את אישורוֹ ש"יש לו כשרוֹן סופר". את רשימותיו הוא הטמין מתחת למזרוֹן וחיכּה ליום שיחסוך די כּסף ללימודים באוניברסיטה. עתה פנה למזכּירות הקיבוץ וביקש את אישורה לצאת לירושלים.
אבא התגייס שנית. הוא ידע שהפעם המשימה כּבדה יותר. השכלה אקדמית היתה נדירה אז ולא רק בקיבוץ. השכלה תיכונית נחשבה אז כהשכלה גבוהה. יותר מזה, איש לא נשלח עדיין ממסדה ללימודים אוניברסיטאיים, לא כל שכן חבר חדש בקיבוץ. אי לכך, אבא שיכנע את שמאי שיתחייב להיות מורה לספרות ב"בית ירח" עם סיום לימודיו, ושמאי שוכנע בנקל. באותם ימים סופרים רבים היו מוֹרִים, לא כל שכן שהוראת הספרות מאפשרת העמקת הידע הספרותי. מצוייד בהתחייבות זוֹ, פנה אבא למזכּירות וקיווה שיעלה בידו לשכנע את חבריהָ. אולם הוא לא שיער את עוצמת הסירוב ואת הנימוק המכריע.
הם טענו כי שמאי הוא חניך רמת הכובש, כלומר – קיבוץ המשתייך ל"קיבוץ המאוחד" ולמפ"ם. והרי ב-1951 בפילוג נאלצו לעזוב אותו כל חברי מפא"י וייסדו את גבעת השלושה, אך שמאי נשאר, אבוי לאותה צרה, ברמת הכובש. אי לכך, כך אמרו, לא ייתכן שאיש "הקיבוץ המאוחד" ומפ"ם יהיה מורה של ילדי מפא"י. אין הם מוכנים להפקיד את חינוך "הילדים שלנו" בידיו של איש השומר הצעיר. "יִתְכּבד נא ויֵישב שנים אחדות במסדה, יעבוד בענפי המשק, יקלוט את רוח החברים והקיבוץ, ואז תעלה ההצעה שנית לדיון."
אנחנו הבנו, כּמובן, שמעבר לטינה המרה והאמיתית של חברי מפא"י לאנשי "הקיבוץ המאוחד", מסתתרים עוד נימוקים כבדי משקל. כאמור, איש לא הורשה עדיין לצאת ללימודים אוניברסיטאיים, לא כל שכן זָר שזה מקרוב בא. אבא ניסה לשנות את רוע הגזירה, אך כשחבר מזכּירות נשלח אל שמאי לשכנעו בצידקת ההחלטה, הבנו שהיא סופית.
לא נותרה לנו, אפוא, ברירה. שמאי חזר לצבא הקבע וחסך כסף ללימודיו ולקיומנו מחוץ לקיבוץ. גם אני הייתי חייבת להשלים את לימודיי להוראה באופן פרטי, והפעם ב"בית ברל", ולאחר שנה הודענו על העזיבה. ההלם היה גדול. בת הקיבוץ הראשונה עוזבת. הוריי התקשוּ להשלים עם העזיבה אף כי הצדיקו אותה, וביום שבו העמסנו את מעט החפצים שהותר לנו לקחתם, אפילו את המאוורר נאלצנו להשאיר – פרצו הדמעות מעיניי ותדמית "הגיבורה" התערערה. התמלאתי צער הניתוק מן המוכּר ואהוב, וחרדה מפני היציאה אל הלא נודע וכל זאת ללא כל ניסיון קודם ובכוחות עצמנו בלבד.
במשך השנים מיתנתי את הביקורת על "אַטימוּת הקיבוץ" שגרמה לו "להפסיד אותנו" ואת שכמותנו. הבנתי את הדילמוֹת שנבעוּ מעצם המציאות ועקרונות החיים הקיבוציים של אותה תקופה. הבנתי גם שהשכלה באותן שנים של היאחזות בקרקע נראתה כחלום רחוק ולא קשור כלל, ואילו הַגְמַשָׁת העקרונות עתידה היתה – כפי שנוכחנו – להפוך את הקיבוץ למשהו שונה. אף על פי כן לדעתי פתיחת אפשרויות להשכלה נוספת לכל החושק בה בקיבןץ (והרי לא הכול חשקו בה, רק מעטים בלבד) כמו גם טיפּוח ההשכלה המקצועית, לא כל שכן בעשור השלישי לקיומה של מסדה, עשוייה היתה לתרום לקיבוץ ולקדם את כלכלתו שלא לדבר על חייו התרבותיים, ובכך להצעידו למחוזות טובים בהרבּה מאלה שהגיע אליהם.י יתכן גם שהעזיבות אז היו פחותות בהרבה, שהרי כל בני המחזור שלי עזבו.
ועד היום רגשותיי מעורבים כלפי אותה סיטואציה. שהרי מבחינה אישית תמיד הודיתי בליבי למסדה, שעד היום יש בי תחושת בית שם, על כך שעל אף הכול שלחו אותי ללימודי הכיתה המקובצת ולאחר מכן ללימודי ההוראה, ובכך סייעו לנו לבסס את חיינו בָּעיר למרות שהקיבוץ הספיק לממן רק את מחציתם (ויש לציין לזכות המזכירות כי אף נסוגה מדרישתה שאחזיר לקיבוץ את עלותם).
בה בעת ידעתי כי לא הייתי זוכה להשכלה גבוהה גם לאחר מיספר שנים אילו נשארנו בקיבוץ, אבל זאת לא רק בשל המגבלוֹת האידאיות. מכריעה לאין ערוך היתה, לדעתי, המגבלה התודעתית שנטעו בנו בחינוכנו, זו שהציבה השכלה גבוהה מעבר לאופק שאיפותיו של בן קיבוץ.
ידעתי היטב כי כנראה בזכוּת שמאי, שאיפותיו ונחישותוֹ לרכוש השכלה גבוהה – שאיפוֹת שבאו לוֹ מֵחייו שקדמו לחינוכו בקיבוץ – התגבשה גם בי השאיפה למימוש עצמי בהשכלה אקדמית, שאיפה שלא התעוררה בליבם של רוב חבריי, ואם התעוררה – לא זכתה למימוש.
מאידך, נוכחתי כמובן כי גם "בחוץ", בעיר, קיימות – אף כי אחרות – מיגבלות כלכליות קשות ליציאה ללימודים, מעצם הצורך לממנם, ולרוב גם לעבוד לשם כך.
אי לכך, לא רבים היו תלמידי האוניברסיטה היחידה אז בארץ, האוניברסיטה העברית, ומדעי הרוח תפסו בה מקום נכבד. ומעניין, באותה תקופה, בראשית שנות ה-60, כבר התחילו הקיבוצים לשלוח בודדים מבני דור ההמשך להשכלה גבוהה אבל רק למקצועות הנדרשים במשק. העקרון המוצדק של האינטרס הכלכלי, שמשמעו בחירה בתחומי השכלה על פי המשכורת ואפשרויות העבודה עם סיום הלימודים ולא לפי נטיית הלב, שלט בעיר ובכפר. אבל מחוץ לקיבוץ לא היית תלוי בהכרעת החברים והיו דרכים שונות פתוחות בפניך.
לכן הופתעתי כאשר עם הרשמתי לאוניברסיטה, לחוגים פילוסופיה וספרות, הוזמנתי לראיוֹן קבלה מיוחד בחוג לפילוסופיה. כחרדת קודש הגעתי לראיון אצל פרופ' בר-און [אז הוא היה רק ד"ר בראון. – אב"ע], שלימים זכה להערצתי, ומה היתה שאלתו הראשונה?
"מה תעשי עם זה? למה לך ללמוֹד פילוסופיה, והרי אֵין פּרנסה במקצוע הזה."
לא התכוננתי לשאלה הזו ובהתלהבות של צעירה תמימה עניתי: "באמת לא חשבתי מה אעשה עם זה. אבל פילוסופיה היא מה שמעניין אותי. מעניינת אותי החשיבה על חיי אדם ועולם."
בהתלהבותי שכחתי אפילו לציין שכבר יש לי פרנסה ומקצוע. אבל הוא דווקא חייך ואמר: "אם כּך, התקבּלתְּ. בדיוק תלמידים כמוך אנחנו צריכים."
והוא צדק, כמובן. מעולם לא עשיתי "שימוש מעשי" בפילוסופיה מֵעבר לְסקרנותי האינטלקטואלית "בלבד". ואז חשבתי לעצמי: וכי לא היה גם הקיבוץ רשאי להגביל אז את המימוש העצמי בשם תועלת הכלל ואפשרויותיו הפיננסיות, ואפילו האידאולוגיות? בהחלט היה רשאי. או אז גיליתי בתוכי עוד הבנה וסליחה לקיבוץ, שאכן התמודד אז עם דילמה קשה.
ו. והיום? האם ניתן להפיק לקח לגבי היום?
דומה שהיום, ואף ביתר תוקף לאחר משבר הקורונה שבכורח המציאות גרם לקפיצת מטאורית וחיובית דווקא של עולם ההיי טק, דומה שהולכות ונוצרות מעין שתי שכבות חברתיות, שבעיקרן הן גם תלויות גיל. האחת, המתעשרת, כוללת בעיקר מבני הגיל הצעיר יותר, לכל היותר עד בני 50, שעיסוקם בעולם ההייטק והטכנולוגיה או בתעשייה התלוייה בכך.
והאחרת, הכוללת את רוב האוכלוסייה העובדת, נמצאת במקום אחר, שבו האמצעים הפיננסיים נמוכים יחסית בדרגות שונות. ישנן אמנם אפשרויות נוספות של עסקים עצמאיים ושל מדעים מדוייקים, אבל התנאים להשגתן, כידוע לכול, הם מעבר ליכולתו של כל אדם מן היישוב, ולא ניכנס לזה.
מה יהא אפוא על ההשכלה הגבוהה ומה אפשר ללמוד ממה שראינו?
גם הפעם מצוייה בשולי הדברים אידאולוגיה, והיא נקראת "הדתה", כפי שנראה להלן, אלא שהיא חבוייה יותר, ומכריעה פחות, כעוד שבבירור המציאות הכלכלית-חברתית היא הקובעת. כלומר – קובע עקרון "התועלת", שמשמעו הכסף, המשכורת, הרווח, ונפגעים תחומי השכלה מוגדרים. שהרי כל בעל כישרון טכנולוגי יעדיף לפנות ללימודים ולעבודה במקצוע זה, ואפילו ישכון בליבו סופר או אפילו מדען וחוקר בתחומים אחרים, שאינם מבטיחים תמורה כספית גבוהה. על הקיבוצים לא נרחיב כיוון שחלקם הגדול, בייחוד אלה שלא זכו לביסוס כלכלי נאות, כבר עברו תהליכי הפרטה והפכו לקהילה יישובית ואיש איש דואג לפרנסתו.
ואם כך, אפשר לשאול: וכי יש בכל זאת משהו ללמוד מן העבר ומצורת חיים מהפכנית כמו הקיבוץ? היש מה ללמוד? והרי הכול היה כל כך שונה.
כל אחד ודאי יוציא מסקנות משלו. לדעתי, כמובן, יש מה ללמוד, שהרי ברור לכל שהגורם המכריע , אם כי ביסודו הוא חיובי ואף מדהים, הוא שהעולם ניצב אל מול התפתחות טכנולוגית אדירה ואפשרויות הגעה לידע ולצבירה אדירה של ידע ושל מחקר. אלא שניתן לשאול מהו המחיר של התהליכים הללו ועד כמה יחלחל העושר "למטה".
אבל מאחר שענייננו כאן בשאלת ההשכלה ובמה שקורה לתחומי הידע שעקרון "התועלת" לא חל עליהם כיום. כוונתי היא, כמובן, בעיקר למדעי הרוח, כולל לימודי אמנות, היסטוריה כללית וישראלית ועוד, ובמיוחד מדעי היהדות, שעד כמה שידיעתי מגעת, כבר היום מקומם הולך והופך שולי ואפילו בבתי הספר.
לכאורה, גם היום קיים פתח אפשרי, בנוסף ללימודי מינהל ועסקים ומדעים באוניברסיטה, שאף הם מבטיחים פרנסה, והוא לימודי ההוראה, ממש כמו בזמני. אלא שבנוסף למשכורת הנמוכה, לימודי הוראה היום מושפעים ממניע אידאולוגי שעניינו מניעת "הדתה", כביכול לימוד התנ"ך הוא מעין חינוך לדתיות. ולכן, מקצועות היהדות הבסיסיים ביותר מקופחים כבר בבית הספר היסודי ומשפיעים על מקומם במכללות ובאוניברסיטאות.
המסקנה היא, כמדומני, שאם אנחנו לא רוצים לכבול את רוח האדם ואם ברצוננו לבסס את התרבות בחיי "הקיבוץ" הכלל-ישראלי, ולמנוע נטישה ממשית של מדעי הרוח, בדומה לעזיבתנו את מסדה, חשוב להבנתי, שאינני כלכלנית, לא רק לפתור את הבעיות הכלכליות-חברתיות אלא גם לעודד, לתמוך ולסבסד את ההשכלה הגבוהה בתחומים שאינם "מועילים" לפרט כביכול. בכך יש למנוע את מה שמסתמן כהפיכת האוניברסיטאות לבעלות אופי חדש ומצומצם, שלא היכרנו.
איך לעשות זאת? את זה כבר ניתן לכלכלנים, למדענים ולאנשי האוניברסיטאות והמכללות להחליט, ונקווה לטוב.
ארנה גולן
אהוד: כאשר מהיום [13.6.2021] נתניהו מכהן כראש האופוזיציה, מומלץ לו לנהוג במתינות ולא להתרכז בניגוח הממשלה החדשה אלא להיפך, להצטייר כמבוגר האחראי, וזאת משתי סיבות.
האחת, הולך ומתברר עד כמה התביעה נגדו בתיק 4000 מופרכת, רשלנית ומרושעת, וייקח זמן של חודשים ארוכים לחדש את המשפט אחרי שהתביעה תסיים, כדרישת השופטים – לסרוק את אלפי השיחות וההתכתבויות בטלפון של אילן ישועה, ולדעתי אילו לשופטים היה אומץ – היו צריכים כבר עכשיו להפסיק את בזבוז הזמן והמשאבים של הפארסה המשפטית הזו, ולזכּות את נתניהו.
והסיבה השנייה היא שהממשלה החדשה היא כל כך מופרכת, מגוחכת ורבת ניגודים, והקשיים בפניהם היא עתידה לעמוד הם כה עצומים, עד שמוטב לו לנתניהו לתת לה להתפרק מעצמה תוך סכסוכים קשים בין מרכיביה, ולהתכונן כבר לקראת הבחירות הבאות – שבהן חלק ממרכיביה הליליפוטיים של הממשלה החדשה עלול שלא לעבור את אחוז החסימה, ואילו הוא עשוי לחזור בגדול.
ולבסוף, ברכות לשר האוצר החדש ליברמן. לאדם טהור וחף מהרשעות כמוך חיכינו – לאחר השחיתות הנוראה של הנאשם בפלילים נתניהו.
יוסף עוזר
חלום מצחיק
יֵשׁ מִישֶׁהוּ שֶׁמְּדַמְיֵן בַּלָּהוֹת
שֶׁיּוֹשֵׁב כָּרֶגַע אַשְׁכְּנַזִּי חַיְכָן
עִם בְּלִי [!] כִּפָּה, שֶׁלּוֹמֵד מִשְׁפָּטִים
בְּאוּנִיבֶרְסִיטַת בּוּקְרָא פְל מִישְׁמִישׁ
וְסוֹפֵר כַּדּוּרֵי סְרָק לְאֶקְדָּח מִפְּלַסְטִיק
וּבִיבִּי מִתְכּוֹנֵן לִנְאֹם בַּזּוּם לָאוּמָה
וְאָז בָּא הַשַּׁבָּ"כּ בְּתֵאוּם וּמַחֲלִיף לוֹ לְאַשְׁכְּנַזְטוֹן
אֶת הַכַּדּוּרִים בְּכַדּוּרֵי אֶקְסְטָזִי
וְעוֹמֵד צַלָּם וּמְצַלֵּם בְּאַקְרַאי כַּמּוּבָן
בְּדִיּוּק אֶת אוֹתוֹ אַשְׁכְּנַזִּי נָמוּךְ וְחַיְּכָן
(עִם בְּלִי [!] כִּפָּה)
וְעוֹשֶׂה זוּם עַל הָאֶקְסְטָזִי בְּמִקְרֶה
וְאָז נִשְׁמָעוֹת שָׁלוֹשׁ יְרִיּוֹת
וְכֻלָּם רוֹאִים אֶת הַ... חֹרִים בְּבִגְדֵּי בִּיבִּי הַחֲדָשִׁים,
וּמַחְתִּימִים אֶת הָרוֹפְאִים שֶׁיָּעִידוּ
שֶׁהָיוּ שְׁנֵי חֹרִים בַּיַּשְׁבָן
וְיֵשׁ עַל הַשִּׁיר "אַל נָא תַּעקוֹר נָטוּעַ"
שֶׁהָיָה בְּכִיס הַחֻלְצָה שֶׁל בִּיבִּי
שְׁאֵרִיּוֹת שֶׁל מָיוֹנֵז צָהֹב עַל הַמִּלִּים
וּמְצַלְּמִים בָּעִתּוֹנִים
וְאַחַר כָּךְ מִישֶׁהוּ מֵהַיָּמִין הוֹסִיף עוֹד חֹר
וְהַהוּא עוֹמֵד וְצוֹוֵחַ: הָלְכָה לִי הַמְּדִינָה!
וְהַהוּא הַהוּא אוֹמֵר
"מֶמְשֶׁלֶת יִשְׂרָאֵל לֹא מוֹדִיעָה בְּתַדְהֵמָה..."
בן-ציון יהושע
פתגמים ואמרות-כנף במרכז אסיה
[המשך מהגיליון הקודם]
העולם והיקום
הארץ הנושבת שלנו דומה לאדרת ישנה ודהויה פרושה. היא אי, המוקף מכל צד על ידי אוקיינוס בלי מצרים. (מתוך ספר לימוד ערבי ישן).
אין צורך ללכת למרחקים כדי להתפלל. תפילתך נשמעת בכל מקום ביקום.
יש להרחיב את גבולות השלטון עד הים האחרון, שאחריו מתחיל החושך.
בקפלי בגדיכם עדין השתמר ריחן של ארצות רחוקות (אגדה פרסית).
כדי לעלות בהר – יש לעיתים צורך לעקוף נהרות, אגמים וביצות מלח.
השמיים – שמיים לאלוהים; החאן – ריבון עולמים, מושל מסילות כוכבים
בידו גורל כל האדם.
בעלי חיים כמשל
ברדלס המדבר אינו חס על איש.
יושב הוא בארץ מלחה ללא מים, שאין גישה אליה.
לא ניתן ללכדו, כלטאה הטובלת בחול או כנחש המתחמק בין הקנים.
אהבתי סוס דוהר, חרב נוצצת ורוח הערבה. אינני רוצה להיות סרוח על שטיחים ולהאזין לשירי זקנים וסיפוריהם.
שמע-נא מכשכש זנב שכמוך. חמורך נושא תפילה.
דומה הוא לבעל עדר המוסר לזאבי הערבה לשמור על הצאן ולגזוז את הצמר.
תנו לסוסים צרורות חציר ולי ריח נעים של חלב אילים חם.
חנית חדרה שריונו; חיצים פגעו במגינו; ברדלס דרס אותו; נמר הרג אותו.
אל תכה את הסוס – פן תאבד ידיד.
הכנסת אורחים
במידבר יקר הלחם מן הכסף, אבל למען אורח יקר-מציאות יש כל מה שליבו חפץ. במקום שעורים נאכיל את סוסך חיטים מן המובחר.
בשוק שחנויותיו נעולות אנו מריחים מחנויות התבלינים ריחות פלפל, זנגוויל, ציפורן, קינמון והל. חנויות הבורסקאים מעלות צחנת פגרים.
נשים
תראה – אין יפות מהן.
עיניהן צרות
והן דומות
לעיני חולדה זועמת
(שיר מונגולי)
הלילה בא ואין שינה
בכוכבים אביט בעננה
מדי אראה חרמש הלבנה
אזכור את חמוקי עינה.
מה גורלי צפן עתיד לי
מי זה האיש אשר יגיד לי.
ככל שהאישה תהיה לביאה –
עדיין חושקת היא לרבוץ מתחת לארי.
בואו של אורח לביתך
משול לזריחת החמה
ולכתו – לשקיעתה.
חף מפשע,
גם אם יעמוד בצל הגרדום,
ייצא לחופשי.
[הצדק גם אם יתמהמה בוא יבוא].
המיילדת מיילדת את הוולד
והמטהר מטהר את הגווייה
[כל בעל מלאכה ותחום מומחיותו].
שיחות הסרק שלך לא יספקו לפאטמה זוג תחתונים
[תתמקד בעיקר ואל תתעסק בדברי הבל].
אין ורד ללא דרדר
[בחינת אליה וקוץ בה. אין מושלם בחיים].
אל תתרברב בניכר
ואל תפליץ בשוק הנפחים
בשניהם – לא ישמע קולך.
[דע את מקומך].
אלה שאהבת אנוש בלבבם – יחיו לנצח (כהנמואי).
אמן-אמת הוא נר דולק המקרין מאורו על מחשכי החברה (רודאקי).
ראיתי רבים שמילות אהבה
שגורות על פיהם;
אהיה לעבד למי
שפיו ולבו שווים.
(חאפז)
אמרתי: לימדי נאמנות
מיודעי אהבה;
אמרה: אין זה יאה ליפות התואר
(חאפז)
אמרתי: ריח שערך שִׁיבֵּשׁ את נתיבי בארץ
אמרה: אם תשכיל, הוא יורה לך את הדרך
(חאפז)
אוי לי מעיני, ואבוי לי מליבי.
חומד לו ליבי כל שתראה עיני
אלטש כתער את חרבי
אנקר את עיני, דרור אתן לליבי
(בבא טאהר)
סוף
העולם והיקום
הארץ הנושבת שלנו דומה לאדרת ישנה ודהויה פרושה. היא אי, המוקף מכל צד על ידי אוקיינוס בלי מצרים. (מתוך ספר לימוד ערבי ישן).
אין צורך ללכת למרחקים כדי להתפלל. תפילתך נשמעת בכל מקום ביקום.
יש להרחיב את גבולות השלטון עד הים האחרון, שאחריו מתחיל החושך.
בקפלי בגדיכם עדין השתמר ריחן של ארצות רחוקות (אגדה פרסית).
כדי לעלות בהר – יש לעיתים צורך לעקוף נהרות, אגמים וביצות מלח.
השמיים – שמיים לאלוהים; החאן – ריבון עולמים, מושל מסילות כוכבים
בידו גורל כל האדם.
בעלי חיים כמשל
ברדלס המדבר אינו חס על איש.
יושב הוא בארץ מלחה ללא מים, שאין גישה אליה.
לא ניתן ללכדו, כלטאה הטובלת בחול או כנחש המתחמק בין הקנים.
אהבתי סוס דוהר, חרב נוצצת ורוח הערבה. אינני רוצה להיות סרוח על שטיחים ולהאזין לשירי זקנים וסיפוריהם.
שמע-נא מכשכש זנב שכמוך. חמורך נושא תפילה.
דומה הוא לבעל עדר המוסר לזאבי הערבה לשמור על הצאן ולגזוז את הצמר.
תנו לסוסים צרורות חציר ולי ריח נעים של חלב אילים חם.
חנית חדרה שריונו; חיצים פגעו במגינו; ברדלס דרס אותו; נמר הרג אותו.
אל תכה את הסוס – פן תאבד ידיד.
הכנסת אורחים
במידבר יקר הלחם מן הכסף, אבל למען אורח יקר-מציאות יש כל מה שליבו חפץ. במקום שעורים נאכיל את סוסך חיטים מן המובחר.
בשוק שחנויותיו נעולות אנו מריחים מחנויות התבלינים ריחות פלפל, זנגוויל, ציפורן, קינמון והל. חנויות הבורסקאים מעלות צחנת פגרים.
נשים
תראה – אין יפות מהן.
עיניהן צרות
והן דומות
לעיני חולדה זועמת
(שיר מונגולי)
הלילה בא ואין שינה
בכוכבים אביט בעננה
מדי אראה חרמש הלבנה
אזכור את חמוקי עינה.
מה גורלי צפן עתיד לי
מי זה האיש אשר יגיד לי.
ככל שהאישה תהיה לביאה –
עדיין חושקת היא לרבוץ מתחת לארי.
בואו של אורח לביתך
משול לזריחת החמה
ולכתו – לשקיעתה.
חף מפשע,
גם אם יעמוד בצל הגרדום,
ייצא לחופשי.
[הצדק גם אם יתמהמה בוא יבוא].
המיילדת מיילדת את הוולד
והמטהר מטהר את הגווייה
[כל בעל מלאכה ותחום מומחיותו].
שיחות הסרק שלך לא יספקו לפאטמה זוג תחתונים
[תתמקד בעיקר ואל תתעסק בדברי הבל].
אין ורד ללא דרדר
[בחינת אליה וקוץ בה. אין מושלם בחיים].
אל תתרברב בניכר
ואל תפליץ בשוק הנפחים
בשניהם – לא ישמע קולך.
[דע את מקומך].
אלה שאהבת אנוש בלבבם – יחיו לנצח (כהנמואי).
אמן-אמת הוא נר דולק המקרין מאורו על מחשכי החברה (רודאקי).
ראיתי רבים שמילות אהבה
שגורות על פיהם;
אהיה לעבד למי
שפיו ולבו שווים.
(חאפז)
אמרתי: לימדי נאמנות
מיודעי אהבה;
אמרה: אין זה יאה ליפות התואר
(חאפז)
אמרתי: ריח שערך שִׁיבֵּשׁ את נתיבי בארץ
אמרה: אם תשכיל, הוא יורה לך את הדרך
(חאפז)
אוי לי מעיני, ואבוי לי מליבי.
חומד לו ליבי כל שתראה עיני
אלטש כתער את חרבי
אנקר את עיני, דרור אתן לליבי
(בבא טאהר)
סוף
הנכם מוזמנים לאירוע חי (לא מקוון!) על ספרה של המשוררת
יערה בן-דוד
לובשת בגד הפוך
(בהוצאת הקיבוץ המאוחד)
יום שלישי י"ט בתמוז 29.6.2021
התכנסות וכיבוד קל ב-19:30, התחלה ב-20:00
בבית הסופר, רח' קפלן 6 תל-אביב
מנחה: מירי גלעד
דברי פתיחה: צביקה ניר, יו"ר אגודת הסופרים
בהשתתפות: מירון איזקסון | רפי וייכרט | קציעה עלון | דורין מרגלית
קריאה: צבי סלטון
מוסיקה: אירה ברטמן (סופרן) | ליווי בפסנתר: סבטלנה אובצ'ינסקי
חני דינור בביצוע לחנים משירי יערה בן-דוד
הכניסה חופשית
אילן בושם
13 שירים לחדשות בן עזר, יוני 2021
*
לֹא פָּשׁוּט לִהְיוֹת
אָדָם כּוֹתֵב,
כִּי אִם עֵטְךָ
אֵינוֹ רוֹצֶה
וְאֵינוֹ מִתְרַצֶּה
חֲסַר אוֹנִים
אַתָּה מְטַיֵּט וּמְטַיֵּט.
*
זוּג זְקֵנִים הוֹלֵךְ
נִתְמָכִים
זֶה בָּזוֹ וְזוֹ בָּזֶה,
מְדַדִּים וְהוֹלְכִים
הוֹלְכִים וּמְדַדִּים
וְהוֹלְכִים
בַּדֶּרֶךְ לְעוֹלָמָם.
*
הַזְּקֵנָה
בְּכִסֵּא הַגַּלְגַּלִּים
גִּלְגְּלָה אֶת עַצְמָהּ
וְהִתְגַּלְגְּלָה מִצְּחוֹק
כְּשֶׁחָלְפָה עַל פְּנֵי
הַהוֹלְכִים לְאִטָּם.
הַמִּתְאַבֵּד
פַּרְצוּפוֹ לֹא הִסְגִּיר
אֶת הַצַּעַר
שֶׁהָיָה אָצוּר בּוֹ
עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד
זֶה הִתְפָּרֵץ לְמַכָּרָיו
וְלִקְרוֹבָיו בַּפָּנִים
כְּשֶׁזֶּה הִתְפּוֹצֵץ.
סְטוּדֶנְטִית
הַמַּרְצֶה שֶׁהִרְצָה
לְבַסּוֹף הִתְרַצָּה
לְמַבְּטֵי הַהַעֲרָצָה
שֶׁלָּהּ...
*
הַמְּנַהֵל
בְּחָכְמָה הִתְנַהֵל
וְהָיָה מִתְנַפֵּל
עַל הַמְּנַקּוֹת
וְעוֹבְדוֹת הַמִּטְבָּח
שֶׁלַּעֲבוֹדָה הוּא קִבֵּל.
הַרְבֵּה לֹא טָרַח
לְהַשְׁכִּיב אוֹתָן, כָּךְ!
הֲדָדִיוּת
הֵם הָיוּ זֶה מוּל זוֹ
וְ"קָרְאוּ" זֶה אֶת זוֹ:
לִפְעָמִים הִיא בִּכְרִיעַת בֶּרֶךְ
וְלִפְעָמִים הוּא עַל הַבִּרְכַּיִם.
פְּגִישַׁת אַקְרַאי
"שָׂמַחְתִּי לִפְגּוֹשׁ אוֹתָךְ"
אָמַר אִישׁ לָאִשָּׁה
בְּבֵית הַקָּפֶה
עַל כּוֹס קָפֶה.
"אָנִי מְקַוֶּה שֶׁעוֹד
נִפָּגֵשׁ וְנִתְנַגֵּשׁ
פָּגוֹשׁ בְּפָגוֹשׁ..."
בַּקָּפֶה
אִשָּׁה נֶחְלֶצֶת לְמַעַן
תִּינוֹקָהּ הַפּוֹעֶה
וְחוֹלֶצֶת לוֹ שַׁד;
הָאִישׁ מֵהַצַּד
חוֹלֵם עַל הַשַּׁד
שֶׁהָאִשָּׁה חוֹלֶצֶת
מִתְאַוֶּה לִהְיוֹת
תִּינוֹקָהּ הַפּוֹעֶה.
נְאוּם הַיּוֹנָה
גַּגּוֹת אַתֶּם בּוֹנִים
עֲלֵיהֶם אָנוּ עוֹמְדוֹת
עֲלֵיכֶם מַשְׁקִיפוֹת
וְלִפְעָמִים מְחַרְבְּנוֹת.
הנהר
דַּיָּיגִים, דָּגִים
סִירוֹת, סְפִינוֹת
צוֹלְלָנִים –
עַל גַּבּוֹ וּבְקִרְבּוֹ
לֹא מְדַגְדְּגִים לוֹ,
הוּא בְּדַרְכּוֹ
מַמְשִׁיךְ בְּשֶׁלּוֹ.
*
פַּרְפָּר רִפְרֵף סְבִיבִי
עִף עֵף וְעַף.
מָה לִי וְלוֹ?
מָה לוֹ וָלִי,
שֶׁכָּךְ פִּרְפֵּר סְבִיבִי –
וְהִתְעוֹפֵף.
בַּחֲצַר בֵּית הַקָּפֶה
זְבוּבִים זְבוּבִים זְבוּבִים
אֵינָם מַרְפִּים,
אָנִי מְגָרֵשׁ
וְהֵם חוֹזְרִים וּבָאִים:
"אִישׁ יָקָר
אַתָּה מָתוֹק
כְּמוֹ סֻּכָּר..."
אילן בושם
כנס תומכים שותקים במנזר השתקנים
שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים מִפּוֹצִים
במנזר השתקנים בלטרון נערך כנס אינטלקטואלים
יוצרים משוררים סופרים
שמאל
שותקים
שמאל
שותקים
בתחילת מלחמת לבנון השנייה דווקא תמכו בפומבי
לדבריהם במלחמה שאין צודקת הימנה
אבל לאחר שחסן נסראללה התקשורת הישראלית
שיכנעו אותם שחיזבאללה ניצח במלחמה
וכי הנהגתה המדינית הצבאית של ישראל
חרא
נאלמו הם דום אפילו חדלו לשיר
את שירי ארץ-ישראל
לנוכח הזוועות שחולל הצבא הישראלי
בלבנון לאזרחי חיזבאללה
יוֹשְׁבֵי על פצצות תלולות מסלול
לשמוע שריקות מטוסים
כי אחרי השואה אפשר ואפשר להמשיך לכתוב יהודים
סיפורים שירים לעשות בהם קריירה לא רעה
בישראל בגולה בגויים
אבל אחרי הזוועות שהמיטה ישראל על לבנון
אמר הגורו צריך לשתוק צריך לשתוק צריך לשתוק*
אי אפשר עוד לשיר את שירי ארץ-ישראל
הטהורים מכמירי הלב
כי אנחנו חארות כמו המנהיגים שלנו
אנחנו רוצחים
ג'נוסיידֵרִים
פּוֹצִים
* כדברי אחד הסופרים החשובים שלנו באותה תקופה.
הודפס לראשונה בגיליון 196 מיום 30.11.2006.
נעמן כהן
לאחר 50 שנה
מטבנקין לבן גביר ולמנצור עבאס
1. טבנקין ואני
בילדותי ב"קיבוץ המאוחד" נחשב יצחק טבנקין למעין נביא, מורה דרך, אדמו"ר. הוא השפיע רבות על חברי הקיבוץ עוד מהיותם חברי "החלוץ" בפולניה, למשל על המשוררת פניה ברגשטיין. אמרו עליו, על טבנקין שהוא לא יודע לכתוב, אבל נואם סוחף. פעם אחת גם יצא לי לשמוע אותו נואם ב"בית הרשל". לא הבנתי מה הוא אומר. הוא רק חזר עוד ועוד על המשפט "יש חשבון" "יש חשבון" – לא הבנתי איזה חשבון, אבל הייתי ילד.
כיאה למעמדו היתה לטבנקין מכונית אמריקאית צמודה. אז זה נחשב אחד מפלאי עולם בייחוד בקיבוץ. אחי הגדול אלישע גויס לשנת שירות כנהג הפרטי של יצחק טבנקין. הוא קיבל את המכונית האמריקאית הגדולה והיה נוסע עם טבנקין ממקום למקום בכל הארץ. בסוף היום היה מתאר בשפע סיפורים את מעללי טבנקין באותו היום. כולם היו מרותקים לסיפורים. זה היה מצחיק. (באחד הסיפורים טבנקין נכנס לבית קפה הגישו לו כוס עם כפית, הוא הפך את הכפית ובחש).
יום אחד כשטבנקין נעדר הוא לקח אותנו במכונית המפוארת שלו לטיול בגליל. בצילום שיש לי אני בן חמש, מטפס ועולה על גג המכונית (מישהו מהמומחים מזהה מהתמונה למעלה את הדגם?) – הגענו למנרה, מצודת כ"ח בנבי יושע, ולמטולה, שם נטרקה לי דלת המכונית על האצבע. את הכאב מהמכונית של טבנקין אני זוכר עד היום.
[ר' צרופה].
2. בין טבנקין לאיתמר חאנן-בן גביר
מאושר מהקמת ממשלת "השינוי והריפוי", כתב לי בן כיתתי מהקיבוץ (שנשאר בקיבוץ ומעדיף להישאר בעילום שם) שעדיפה ממשלה עם מנצור עבאס על ממשלה עם בן גביר. "מבחינה דתית," הוא הסביר, "הם באותו צד, הסכנה מבן גביר גדולה יותר מפני שהוא לא מחויב לאיש פרט לסיפוח כל השטחים."
אני מעיר לו: "גם טבנקין היה מחויב לסיפוח כל השטחים כולל עבר הירדן, יותר אפילו מזאב ולדימיר יבגנביץ ז'בוטינסקי שוויתר על הגולן, ודאי שיותר מחאנן-בן גביר שלא תובע את סיפוח עבר הירדן."
(תורת טבנקין עיקרה שחרור ארץ ישראל כולה מכיבוש זר. טבנקין כינה את ההסכמה להפריד את עבר הירדן ב-1922 מארץ ישראל – בגידה).
(אייל כפכפי, "הציונות הלאומית של יצחק טבנקין"):
http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_48.9.pdf
"טבנקין היה גם כן משיחי בדרכו," הוא עונה לי.
אביו של אותו חבר קיבוץ שירת במלחמת השחרור בחטיבת הנגב של הפלמ"ח (של טבנקין), וכבש את הנגב, או נכון יותר שיחרר את הנגב מכיבוש ערבי-מוסלמי.
"לאור העדפתך את מנצור עבאס על בן גביר, ומכיוון שטבנקין היה קיצוני יותר מחאנן-בן גביר, ותבע גם את סיפוח עבר הירדן," אני מקשה עליו, "מעניין מה היה קורה לו אביך היה דוגל בזמנו במופתי ולא בטבנקין. ובמקום לחטיבת הנגב היה מתגייס לחיל 'הג'יהאד הקדוש' של עבד קאדר אל חוסייני למען פלסטין השלימה, כפי שאתה תומך בעבאס הלוחם למען פלסטין השלימה ולכיבוש הנגב מהיהודים כשלב ראשון."
"Sic transit gloria mundi" – "כך חולפת תהילת עולם." אם על ישו אמרו "אין נביא בעירו," על טבנקין אומרים "לא עוד נביא בקיבוצו."
הנה כי כן, חמישים שנה לאחר מותו של טבנקין נתפס טבנקין בקיבוץ כדמות משיחית הזויה בדומה לחאנן-בן גביר, והקיבוצניקים מעדיפים על שניהם את מנצור עבאס. אין תימה איפוא שבמקום טבנקין, ברל, ובן גוריון – בראש מפלגת העבודה עומדת כיום מרב קסטנר-מיכאלי.
3. טבנקין ומוזיאון השואה ע"ש יצחק קצנלסון בקיבוץ לוחמי הגטאות
חקר השואה היה גם עניין פוליטי, לא רק היסטורי. המשורר יצחק קצנלסון היה בן דוד של טבנקין. לכן ביוזמתו של טבנקין הקים "הקיבוץ המאוחד" בקיבוץ לוחמי הגטאות מוזיאון להנצחת השואה והמרד על שם קצנלסון. (משום מה הורידו לאחרונה את שמו של קצנלסון מלוגו המוזיאון):
https://www.gfh.org.il/
קצנלסון שביכה בזמנו את רצח קדושי פינסק: "חלמתי: / אני מובל / ברחובות עיר / ומועמד אל קיר / של מנזר..." חלם חלום נורא יותר: "חֲלום חָלַמתי, / נורָא מאוד: / אֵין עַמִי, / אֵינֶנּוּ עוֹד. / בִצְעָקָה קַמתִי – אהה! אהה! / אֲשֶר חָלַמתִי / בָּא לי, בָּא!" הפעם החלום התגשם. קצנלסון נספה בשואה עם עמו.
בתנועות אחרות הנציחו את הנספים האחרים. כל תנועה הנציחה את הנספים שלה. ב"בית מורשת ע"ש מרדכי אנילביץ'" הנציחו את אנילביץ' ואת אנשי "השומר הצעיר". רק מייצ'סלב בגון-מנחם בגין השכיח את פעולות בית"ר בגטו ואת הנצחת פבל פרנקל מפני שהואשם בהפקרתם.
(מייצ'סלב בגון-מנחם בגין, נציב בית"ר בפולניה – תנועה עם שמונים אלף חברים. מנהיג עם כבוד ו"הדר" – "ז'בוטינסקאי", כפשע לפני כניסת הנאצים לוורשה, נכנס לבנק הדואר. בחשבון היה 150 אלף זלוטי. סכום עתק. בגין לקח את הקופה וברח עם אשתו לווילנה. השאיר מאחוריו את חניכיו, כולם – למות. בדרך הוא שילם 1000 פאונד לנוכל פולני שהבטיח לו לשווא להציל את הוריו. אם היה הסיפור מתפרסם בשנות החמישים לא יכול היה בגין להיות מנהיג פוליטי).
במוזיאון "בית קצנלסון" ביקרתי לראשונה ב-1964 במסגרת בית הספר. האטרקציה אז היתה תא הזכוכית של אייכמן. שנתיים קודם הקדשנו בכיתה שעות בתכנון איך יוציאו אותו להורג. היו הצעות שונות. לאחר הביקור כתבה בת הכיתה, אירית ברויטמן, בעלון חברת הילדים חיבור אלמותי בשם: "בית קצנלסון אינו פונדק לעוברי אורח", בו התלוננה על הרעש והמהומה שעשו הילדים במוזיאון. 57 שנים לאחר מכן נראה שהמצב לא השתנה הרעש מהילדים נשאר דומה. התצוגה דווקא השתנתה עם אמצעים מודרניים אור-קוליים גרסה רזה של מוזיאון יהודי פולין בוורשה. תא הזכוכית של אייכמן נשאר כשהיה.
נסעתי למוזיאון למסור לארכיון חומר, יומן ומכתבים מהגטו וחומרים נוספים. בדרך מקרה קבעה לי מנהלת הארכיון, ענת ברטמן אלהלל, פגישה בתחילת מבצע "שומר חומות", אבל בדומה למלחמת השחרור – נותק קיבוץ לוחמי הגטאות ע"י פורעים ערביים. מצפון ע"י פורעים ערביים ממזרעה, ומדרום ע"י פורעים ערביים מעכו. דחיתי את הנסיעה, ונסעתי השבוע.
קיבל אותי צעיר בשם נועם רחמילביץ' העובד בארכיון במחקר, ואף כותב שירה בזמנו הפנוי (בלי קשר לשואה), הוא עבר איתי על החומר שהבאתי, וערך לי סיור באולמות הארכיון. (שתי הקומות התחתונות בטוחות, אבל הקומה העליונה לא נראית לי מוגנת מספיק מרקטות החיזבאללה). מלבד מסמכים בארכיון יש גם אוסף גדול של ציורים על השואה, וכן אוסף פריטים אישיים של אנשים מהשואה שחלקם מוצגים לקהל.
למי שיש חומר על השואה או על החיים היהודיים לפני השואה אני ממליץ להביאו לשם. היחס האישי והמוקפד של שימור הזיכרון עולה על היחס שניתן ב"יד ושם". הם מתחייבים לצלם את כל החומר, לתרגם לעברית ואנגלית, ולהעלות הכל באופן דיגיטלי לרשת. אין גם צורך לנסוע לשם. הם יגיעו לאסוף את החומר.
ארכיון
https://www.gfh.org.il/ארכיון
4. טבנקין וקיבוצים בבקעה
כותב מאיר שרגאי לרגל 50 שנה למותו של יצחק טבנקין: "למיטב ידיעתי קיימים ביו"ש גם שני יישובים שנוסדו ע"י הקיבוץ המאוחד: ייט"ב (יד יצחק טבנקין) באזור יריחו – בעמק עכור, המפורסם עוד מאז ייסוד פתח תקווה. וכן גבעת ארנון בתחום היישוב איתמר מזרחית לשכם." ("חדשות בן עזר", גיליון 1651)
גבעת ארנון אינה קשורה לקיבוץ המאוחד.
בניגוד לטבנקין שדגל בסיפוח כל השטחים הציג חבר מפלגתו יגאל פייקוביץ-אלון את תוכניתו ליישב את בקעת הירדן, והקיבוצים שנוסדו ע"י הקיבוץ המאוחד בבקעה הם:
יט"ב – יד יצחק טבנקין הוקם כהיאחזות נחל ב-1970, בשנת 1993 יושב מחדש ע"י קבוצת חבקיאל סובוטניקים דתיים מעולי הקוקז.
https://www.bikathayarden.co.il/יישובי-הבקעה/ייטב/
גלגל – הוקמה כהיאחזות נח"ל ב- 1969 ואוזרחה ב-1973 ע"י הקיבוץ המאוחד.
https://he.wikipedia.org/wiki/גלגל_(קיבוץ)#היסטוריה
נערן הוקמה כהיאחזות נח"ל ב-1971 ואוזרחה ב-1976.
https://he.wikipedia.org/wiki/נערן#היסטוריה
באף אחד מהישובים אין זכר לטבנקין.
מפעל הכשרות מכשר לגלאט כושר
בארץ יש עשרים ושלושה סוגי כשרויות. מהרבנות הראשית לבד"צ. ועם זאת דומה שמעולם לא פעלו בארץ כל כך הרבה רבנים להכשרת השרץ של מפלגה איסלמו-נאצית גזענית אנטישמית כרע"ם. מפלגה שאינה מכירה בקיום העם היהודי, ובזכותו למדינה, והמחויבת לפי מייסדה חסן אל בנא מייסד "האחים המוסלמים" – לחיסול ישראל והריגת היהודים בהתאם לדברי מוחמד.
הפוסק הראשון, צאצא הגאון מווילנה, הרב בנימין מילקובסקי-נתניהו, פסק על מתן הכשר חלקי לרע"ם שנקבע כתקדים הלכתי לדורות, ומיד החרו והחזיקו אחריו רבנים רבים שהסתמכו עליו, ואחזו בכל מידות התורה, קל וחומר, ובן בנו של קל וחומר, כלל ופרט, פרט וכלל, וגזירה שווה, כדי לתת לשרץ הכשר מלא – גלאט כושר. אפילו הרב האדוק המחמיר, הקיצוני, והקנאי ביותר לגבי הערבים, גדול התורה, הרעבע מקישינב, איווט לובוביץ ליברמן, נתן הכשר מלא.
וכבר אמר על זה הקיסר אספסינוס, אביו של טיטוס הרשע, שהטיל מס על בתי המחראות ברומא: "Pcunia non olet"" "לכסף אין ריח."
לעומתם רע"ם אינה מכירה כלל בסמכותם ובישראל כמדינה יהודית:
https://rotter.net/forum/scoops1/703377.shtml
וח"כ וליד יוסוף טאהה, מרע"ם, חבר קואליציית "השינוי והריפוי", קבע כי כל היהודים הם טמאים, ומטמאים את מסגד הקצה:
https://rotter.net/forum/scoops1/702840.shtml
וכמובן שגדול הפוסקים המוסלמים, המצרי היושב בקטאר, איש "האחים המוסלמים", יוסוף עבדאללה אל-קרדאווי, המעריץ את היטלר והמייחל ליהודים שואה חדשה תוך הכשרת מחבלים מתאבדים, והקורא לרצח הומואים, תומך פומבית במנצור עבאס:
https://rotter.net/forum/scoops1/703366.shtml
)העיתונאי מוחמד מג'אדלה אומר שזה פייק, אבל בכל מקרה הוא ורע"ם הם חברי אותה מפלגה).
חישוב מתמטי
מה יש לראש הממשלה, נפתלי בנט יותר – האם יש לו יותר מאבטחים, או חברי כנסת ממפלגתו?
נעמן כהן
1. טבנקין ואני
בילדותי ב"קיבוץ המאוחד" נחשב יצחק טבנקין למעין נביא, מורה דרך, אדמו"ר. הוא השפיע רבות על חברי הקיבוץ עוד מהיותם חברי "החלוץ" בפולניה, למשל על המשוררת פניה ברגשטיין. אמרו עליו, על טבנקין שהוא לא יודע לכתוב, אבל נואם סוחף. פעם אחת גם יצא לי לשמוע אותו נואם ב"בית הרשל". לא הבנתי מה הוא אומר. הוא רק חזר עוד ועוד על המשפט "יש חשבון" "יש חשבון" – לא הבנתי איזה חשבון, אבל הייתי ילד.
כיאה למעמדו היתה לטבנקין מכונית אמריקאית צמודה. אז זה נחשב אחד מפלאי עולם בייחוד בקיבוץ. אחי הגדול אלישע גויס לשנת שירות כנהג הפרטי של יצחק טבנקין. הוא קיבל את המכונית האמריקאית הגדולה והיה נוסע עם טבנקין ממקום למקום בכל הארץ. בסוף היום היה מתאר בשפע סיפורים את מעללי טבנקין באותו היום. כולם היו מרותקים לסיפורים. זה היה מצחיק. (באחד הסיפורים טבנקין נכנס לבית קפה הגישו לו כוס עם כפית, הוא הפך את הכפית ובחש).
יום אחד כשטבנקין נעדר הוא לקח אותנו במכונית המפוארת שלו לטיול בגליל. בצילום שיש לי אני בן חמש, מטפס ועולה על גג המכונית (מישהו מהמומחים מזהה מהתמונה למעלה את הדגם?) – הגענו למנרה, מצודת כ"ח בנבי יושע, ולמטולה, שם נטרקה לי דלת המכונית על האצבע. את הכאב מהמכונית של טבנקין אני זוכר עד היום.
[ר' צרופה].
2. בין טבנקין לאיתמר חאנן-בן גביר
מאושר מהקמת ממשלת "השינוי והריפוי", כתב לי בן כיתתי מהקיבוץ (שנשאר בקיבוץ ומעדיף להישאר בעילום שם) שעדיפה ממשלה עם מנצור עבאס על ממשלה עם בן גביר. "מבחינה דתית," הוא הסביר, "הם באותו צד, הסכנה מבן גביר גדולה יותר מפני שהוא לא מחויב לאיש פרט לסיפוח כל השטחים."
אני מעיר לו: "גם טבנקין היה מחויב לסיפוח כל השטחים כולל עבר הירדן, יותר אפילו מזאב ולדימיר יבגנביץ ז'בוטינסקי שוויתר על הגולן, ודאי שיותר מחאנן-בן גביר שלא תובע את סיפוח עבר הירדן."
(תורת טבנקין עיקרה שחרור ארץ ישראל כולה מכיבוש זר. טבנקין כינה את ההסכמה להפריד את עבר הירדן ב-1922 מארץ ישראל – בגידה).
(אייל כפכפי, "הציונות הלאומית של יצחק טבנקין"):
http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_48.9.pdf
"טבנקין היה גם כן משיחי בדרכו," הוא עונה לי.
אביו של אותו חבר קיבוץ שירת במלחמת השחרור בחטיבת הנגב של הפלמ"ח (של טבנקין), וכבש את הנגב, או נכון יותר שיחרר את הנגב מכיבוש ערבי-מוסלמי.
"לאור העדפתך את מנצור עבאס על בן גביר, ומכיוון שטבנקין היה קיצוני יותר מחאנן-בן גביר, ותבע גם את סיפוח עבר הירדן," אני מקשה עליו, "מעניין מה היה קורה לו אביך היה דוגל בזמנו במופתי ולא בטבנקין. ובמקום לחטיבת הנגב היה מתגייס לחיל 'הג'יהאד הקדוש' של עבד קאדר אל חוסייני למען פלסטין השלימה, כפי שאתה תומך בעבאס הלוחם למען פלסטין השלימה ולכיבוש הנגב מהיהודים כשלב ראשון."
"Sic transit gloria mundi" – "כך חולפת תהילת עולם." אם על ישו אמרו "אין נביא בעירו," על טבנקין אומרים "לא עוד נביא בקיבוצו."
הנה כי כן, חמישים שנה לאחר מותו של טבנקין נתפס טבנקין בקיבוץ כדמות משיחית הזויה בדומה לחאנן-בן גביר, והקיבוצניקים מעדיפים על שניהם את מנצור עבאס. אין תימה איפוא שבמקום טבנקין, ברל, ובן גוריון – בראש מפלגת העבודה עומדת כיום מרב קסטנר-מיכאלי.
3. טבנקין ומוזיאון השואה ע"ש יצחק קצנלסון בקיבוץ לוחמי הגטאות
חקר השואה היה גם עניין פוליטי, לא רק היסטורי. המשורר יצחק קצנלסון היה בן דוד של טבנקין. לכן ביוזמתו של טבנקין הקים "הקיבוץ המאוחד" בקיבוץ לוחמי הגטאות מוזיאון להנצחת השואה והמרד על שם קצנלסון. (משום מה הורידו לאחרונה את שמו של קצנלסון מלוגו המוזיאון):
https://www.gfh.org.il/
קצנלסון שביכה בזמנו את רצח קדושי פינסק: "חלמתי: / אני מובל / ברחובות עיר / ומועמד אל קיר / של מנזר..." חלם חלום נורא יותר: "חֲלום חָלַמתי, / נורָא מאוד: / אֵין עַמִי, / אֵינֶנּוּ עוֹד. / בִצְעָקָה קַמתִי – אהה! אהה! / אֲשֶר חָלַמתִי / בָּא לי, בָּא!" הפעם החלום התגשם. קצנלסון נספה בשואה עם עמו.
בתנועות אחרות הנציחו את הנספים האחרים. כל תנועה הנציחה את הנספים שלה. ב"בית מורשת ע"ש מרדכי אנילביץ'" הנציחו את אנילביץ' ואת אנשי "השומר הצעיר". רק מייצ'סלב בגון-מנחם בגין השכיח את פעולות בית"ר בגטו ואת הנצחת פבל פרנקל מפני שהואשם בהפקרתם.
(מייצ'סלב בגון-מנחם בגין, נציב בית"ר בפולניה – תנועה עם שמונים אלף חברים. מנהיג עם כבוד ו"הדר" – "ז'בוטינסקאי", כפשע לפני כניסת הנאצים לוורשה, נכנס לבנק הדואר. בחשבון היה 150 אלף זלוטי. סכום עתק. בגין לקח את הקופה וברח עם אשתו לווילנה. השאיר מאחוריו את חניכיו, כולם – למות. בדרך הוא שילם 1000 פאונד לנוכל פולני שהבטיח לו לשווא להציל את הוריו. אם היה הסיפור מתפרסם בשנות החמישים לא יכול היה בגין להיות מנהיג פוליטי).
במוזיאון "בית קצנלסון" ביקרתי לראשונה ב-1964 במסגרת בית הספר. האטרקציה אז היתה תא הזכוכית של אייכמן. שנתיים קודם הקדשנו בכיתה שעות בתכנון איך יוציאו אותו להורג. היו הצעות שונות. לאחר הביקור כתבה בת הכיתה, אירית ברויטמן, בעלון חברת הילדים חיבור אלמותי בשם: "בית קצנלסון אינו פונדק לעוברי אורח", בו התלוננה על הרעש והמהומה שעשו הילדים במוזיאון. 57 שנים לאחר מכן נראה שהמצב לא השתנה הרעש מהילדים נשאר דומה. התצוגה דווקא השתנתה עם אמצעים מודרניים אור-קוליים גרסה רזה של מוזיאון יהודי פולין בוורשה. תא הזכוכית של אייכמן נשאר כשהיה.
נסעתי למוזיאון למסור לארכיון חומר, יומן ומכתבים מהגטו וחומרים נוספים. בדרך מקרה קבעה לי מנהלת הארכיון, ענת ברטמן אלהלל, פגישה בתחילת מבצע "שומר חומות", אבל בדומה למלחמת השחרור – נותק קיבוץ לוחמי הגטאות ע"י פורעים ערביים. מצפון ע"י פורעים ערביים ממזרעה, ומדרום ע"י פורעים ערביים מעכו. דחיתי את הנסיעה, ונסעתי השבוע.
קיבל אותי צעיר בשם נועם רחמילביץ' העובד בארכיון במחקר, ואף כותב שירה בזמנו הפנוי (בלי קשר לשואה), הוא עבר איתי על החומר שהבאתי, וערך לי סיור באולמות הארכיון. (שתי הקומות התחתונות בטוחות, אבל הקומה העליונה לא נראית לי מוגנת מספיק מרקטות החיזבאללה). מלבד מסמכים בארכיון יש גם אוסף גדול של ציורים על השואה, וכן אוסף פריטים אישיים של אנשים מהשואה שחלקם מוצגים לקהל.
למי שיש חומר על השואה או על החיים היהודיים לפני השואה אני ממליץ להביאו לשם. היחס האישי והמוקפד של שימור הזיכרון עולה על היחס שניתן ב"יד ושם". הם מתחייבים לצלם את כל החומר, לתרגם לעברית ואנגלית, ולהעלות הכל באופן דיגיטלי לרשת. אין גם צורך לנסוע לשם. הם יגיעו לאסוף את החומר.
ארכיון
https://www.gfh.org.il/ארכיון
4. טבנקין וקיבוצים בבקעה
כותב מאיר שרגאי לרגל 50 שנה למותו של יצחק טבנקין: "למיטב ידיעתי קיימים ביו"ש גם שני יישובים שנוסדו ע"י הקיבוץ המאוחד: ייט"ב (יד יצחק טבנקין) באזור יריחו – בעמק עכור, המפורסם עוד מאז ייסוד פתח תקווה. וכן גבעת ארנון בתחום היישוב איתמר מזרחית לשכם." ("חדשות בן עזר", גיליון 1651)
גבעת ארנון אינה קשורה לקיבוץ המאוחד.
בניגוד לטבנקין שדגל בסיפוח כל השטחים הציג חבר מפלגתו יגאל פייקוביץ-אלון את תוכניתו ליישב את בקעת הירדן, והקיבוצים שנוסדו ע"י הקיבוץ המאוחד בבקעה הם:
יט"ב – יד יצחק טבנקין הוקם כהיאחזות נחל ב-1970, בשנת 1993 יושב מחדש ע"י קבוצת חבקיאל סובוטניקים דתיים מעולי הקוקז.
https://www.bikathayarden.co.il/יישובי-הבקעה/ייטב/
גלגל – הוקמה כהיאחזות נח"ל ב- 1969 ואוזרחה ב-1973 ע"י הקיבוץ המאוחד.
https://he.wikipedia.org/wiki/גלגל_(קיבוץ)#היסטוריה
נערן הוקמה כהיאחזות נח"ל ב-1971 ואוזרחה ב-1976.
https://he.wikipedia.org/wiki/נערן#היסטוריה
באף אחד מהישובים אין זכר לטבנקין.
מפעל הכשרות מכשר לגלאט כושר
בארץ יש עשרים ושלושה סוגי כשרויות. מהרבנות הראשית לבד"צ. ועם זאת דומה שמעולם לא פעלו בארץ כל כך הרבה רבנים להכשרת השרץ של מפלגה איסלמו-נאצית גזענית אנטישמית כרע"ם. מפלגה שאינה מכירה בקיום העם היהודי, ובזכותו למדינה, והמחויבת לפי מייסדה חסן אל בנא מייסד "האחים המוסלמים" – לחיסול ישראל והריגת היהודים בהתאם לדברי מוחמד.
הפוסק הראשון, צאצא הגאון מווילנה, הרב בנימין מילקובסקי-נתניהו, פסק על מתן הכשר חלקי לרע"ם שנקבע כתקדים הלכתי לדורות, ומיד החרו והחזיקו אחריו רבנים רבים שהסתמכו עליו, ואחזו בכל מידות התורה, קל וחומר, ובן בנו של קל וחומר, כלל ופרט, פרט וכלל, וגזירה שווה, כדי לתת לשרץ הכשר מלא – גלאט כושר. אפילו הרב האדוק המחמיר, הקיצוני, והקנאי ביותר לגבי הערבים, גדול התורה, הרעבע מקישינב, איווט לובוביץ ליברמן, נתן הכשר מלא.
וכבר אמר על זה הקיסר אספסינוס, אביו של טיטוס הרשע, שהטיל מס על בתי המחראות ברומא: "Pcunia non olet"" "לכסף אין ריח."
לעומתם רע"ם אינה מכירה כלל בסמכותם ובישראל כמדינה יהודית:
https://rotter.net/forum/scoops1/703377.shtml
וח"כ וליד יוסוף טאהה, מרע"ם, חבר קואליציית "השינוי והריפוי", קבע כי כל היהודים הם טמאים, ומטמאים את מסגד הקצה:
https://rotter.net/forum/scoops1/702840.shtml
וכמובן שגדול הפוסקים המוסלמים, המצרי היושב בקטאר, איש "האחים המוסלמים", יוסוף עבדאללה אל-קרדאווי, המעריץ את היטלר והמייחל ליהודים שואה חדשה תוך הכשרת מחבלים מתאבדים, והקורא לרצח הומואים, תומך פומבית במנצור עבאס:
https://rotter.net/forum/scoops1/703366.shtml
)העיתונאי מוחמד מג'אדלה אומר שזה פייק, אבל בכל מקרה הוא ורע"ם הם חברי אותה מפלגה).
חישוב מתמטי
מה יש לראש הממשלה, נפתלי בנט יותר – האם יש לו יותר מאבטחים, או חברי כנסת ממפלגתו?
נעמן כהן
אסתר רַאבּ
עם צבי שץ
(להופעת המהדורה החדשה של "על גבול הדממה")
מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001
המהדיר: אהוד בן עזר
קלוב הפועלים בפתח-תקווה היה בניין מוארך ובנוי חדרים-חדרים; בכל חדר גרו שניים שלושה בחורים; מיטות מוזנחות, קליפות-תפוזים, שיירי נייר-עטיפה משומן; חוסר-עבודה ורווקות עצובה...
יום אחד, הביאני אחד החברים לחדרם של צבי שץ ורבקה רעייתו – והופתעתי: משהו טהור הבהיק לעיניי. על החלונות – וילונות לבנים; הרצפה נקייה; בפינה, ככלוב-ציפורים, מיטה קטנה, ובה אפרוח-אדם, כחול-עיניים: בתם הפעוטה של רבקה וצבי – רינה.
רבקה – אשה רכה ועדינה, וצבי – גבר נמוך-קומה, שערו בהיר, בעל מצח גבוה, עיניים בהירות, ועצב סלאבי נשקף מהן; כן, עיניים "לא יהודיות".
התיידדנו. הוא היה פשטני-טבעי כלפי חוץ, אולם בפנימו היה מורכב מאוד, אדם שעלתה ממנו איזו המייה, תמיד שמעתי את המיית-חייו זו, והיא מלאה ערגה אל מרחבים בלתי מוכרים לי. הקשבתי לו. הוא היה מדבר מעט, אבל בין משפט למשפט היתה הפסקה רבת משמעות... היה זה הקו החשוב באופיו. ואז הייתי שומעת את מיתר-נפשו רוטט ועל מיתר זה מתנגנת נעימה מלאת קסם רחוק, חד-גוני במקצת, כערבה נטושה מזדמרת, והזמר היה קרוב מאוד-מאוד וגם רחוק מאוד, ומספר על נופים שלא ראיתי מעודי, ורק הייתי מנחשת אותם.
מאוחר יותר הביא לי צבי כתבי-יד לקריאה; ביניהם היה הסיפור "בתיה". התרשמתי מן הצורה המיוחדת של כתיבתו: רטט, היבהוב של מילים וכל המובלע מעבר למילים. כך בפרוזה, וכך – בשירים הליריים המעטים שכתב, שירים הספוגים דמע, ובין השורות – השתיקות המיוחדות שלו.
אין כל ספק – לו נישאר בחיים, היה עתה לסופר לירי, בעל מבע מיוחד משלו.
היינו נפגשים במשך זמן קצר: חודשים מיספר בלבד. היה אביב, ואנו שוטטנו בסביבות המושבה. הראיתי לו את הנופים שלנו: גבעות-חול מכוסות פרחי-בר, שיירי כרמי-שקדים בפריחתם, ובאופק – כרמי-זית רכים מאפירים. הוא ספג את המראות הללו, ונוכחתי כי הם מרנינים את ליבו. הוא הביט בי במבטו הפשוט והגלוי, והודה לי. וזה היה שכרי.
כשנודע לי על מותו הנורא, שמעתי כיצד פקע מיתר של חיים נפלאים אלה.
וצר היה! מה צר היה על מוות זה!
*
נכתב: 1968 לערך. תקופת ההתרחשות: תחילת 1921 לערך. הרשימה נדפסה לראשונה: "מבפנים", עין חרוד, אוקטובר 1968.
בפורים תרפ"א, 1921, כבר לאחר שירותו בגדוד העברי, נמצא צבי שץ (1890-1921) בפתח-תקווה, ובתו רינה היתה אז כבת חמש. וראה על כך בכתבי צבי שץ, "על גבול הדממה", עמ' 165.
בפגישה עם אסתר, בשבת, 13.11.1970, סיפרה לי ששבועות לפני הירצחו של ברנר לקח אותה צבי שץ לראות את ברנר בבית יצקר. שץ היה נשוי לבת של משפחת יצקר. ברנר ישב בחדרו בקומה העליונה וכתב. רק הרים ראשו להתוודע, וכל הרצפה היתה פזורה דפים לבנים. פרטים נוספים מצויים ב"מחברות 'קמשונים'" וב"הדודה אסתר" ("ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור, 2000"), ובספריי "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב" ("עם עובד", 1998) ו"ברנר והערבים, במלאת 80 להירצחו" (אסטרולוג 2001).
במחברת ג' מתוך מחברות "קמשונים", המכילות שירי נעורים, תרגומים וטיוטות ראשונות של אסתר ראב מתקופת היווצרות ראשוני שיריה, החל משנת 1919 לערך, מצויים שני שירים של צבי שץ, בתירגומה של אסתר:
צבי שץ
"בואי נא"
בדרכים ובלי דרכים תעינו
ורצינו מה ולא רצינו
וגילינו וכיסינו רב
השמיים שחו על ראשינו,
ריננו ועפו לקראתנו
הגבעות הכרם המרחב – – –
והיה העצב והשקט
והמו לבות נהה ברטט
זה בזה נגע דומיה
וכמו עמדנו תחת זית
ואני נשען בסבך הזית
שיכור-אביב קראתי חרש לך:
"בואי הנה" – את לא משת מדוע?
את ניחשת ולי היה תמוה –
ומבט עינייך חרש שח...
ואני האמיני לא ניחשתי
טרם חשתי כאשר לחשתי
שיכור-אביב וזוהר: "בואי נא"
ואחר תעינו שוב תעינו
ורצינו מה ולא רצינו
ונימת העצב רננה.
צבי שץ
– "כאשה אוהבת ונכנעת" – – –
אם ליבי טהור בי ונפשי נכנעת
לגלי ימיי בהם אשחה –
קל [קץ?] לי, קץ בלי דעת ובלי דעת
הנני בוכה.
ואני שוחה על פני הזרם
ואת כל הבאה אני חובק –
עד אטוש ארץ ובטרם
אסתלק
ואם פעם מחלון פתוח
יחרדו [יחדרו?] לרחוב צלילי כינור
ואדם תחתי בוכה לנוח –
ונצור
כאשה אוהבת ונכנעת
כן נפשי כורעת בלי משים ..
כן תאהב ותיכנע בלי דעת
לחיים – – –
אין חכות ואין בקש בחלד
יש לשוט לשקוע ולבכות
ודמעה כי אט בלחי תרד –
אל מחות! – – –
המשך יבוא
אהוד בן עזר
המושבה שלי
[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]
פרק שלישי
סבא מטביל את סבתא בירקון
כי אין עדיין מקווה במושבה
בשנים הראשונות, בטרם ניבנה בית-המרחץ, היו נשות המושבה טובלות בירקון.
סבא היה אז בן עשרים ושתיים, סבתא בת שבע-עשרה.
לילה אחד החזיק סבא בזרועותיו את סבתא ונשק לה בחוזקה, שניהם שכבו על מיטת הקרשים בסוכה הדלה שהקימו על אדמת המושבה, עד שייבנו הבתים הראשונים. הם רעדו מצינת החורף, שהקדים לבוא בגשמיו. שלוש תרנגולות, שחורות אף הן כלילה, ישנו כדרכן, בעמידה, על מוט שהציב סבא במקביל למיטה. סגולה נגד נמיות ושועלים שלא יתגנבו לטרוף אותן בחשיכה.
"לא," דחתה סבתא את סבא מעל פניה כשהרגישה בכוונתו. "אסור."
סבא לא ויתר. גבר בריא וחזק היה. חרף הקור עמד לו. חיקה של סבתא היה חם וידידותי. אך היא הרימה עליו קול.
"ששש... תעירי את התרנגולות!" היסה אותה.
"לא יכולה. אני אסורה עליך."
"מדוע? התחרטת? רוצה לחזור לירושלים?"
"מה אתה עושה את עצמך שאתה לא מבין? הלא אין כאן מקווה! אני מוכרחה לטבול לפני שאניח לך להתקרב!"
"בואי!" הקים אותה. "תלכי לטבול!"
"מה איתך? באמצע הלילה? איפה?"
"בירקון!"
והוא התחיל למשוך אותה החוצה. "נעלה על הסוסים ונרכב. לילה נהדר בחוץ! הסוסים מכירים את הדרך בעיניים עצומות!"
היא צחקה והרחיקה את אברו מבין ירכיה. "סוס! רק מבחוץ אתה נראה בן-אדם. מבפנים אתה משוגע גמור!"
"טוב, נחכה לבוקר."
זה היה יום חורף סגרירי. הדרך לירקון עברה בביצה, באדמת חמרה שהיתה כעיסה דביקה. בקושי בוססו בה שני הסוסים, אבל הנרקיסים פרחו לכל מלוא העין במרבד לבן עטור נקודות צהובות, והפיצו ריח משכר שבא באפו של סבא כמיקדמה.
"אולי נחזור?" הציעה סבתא, קוטעת את מתיקות הרהוריו על העתיד להתרחש.
"לא בא בחשבון. רצית טבילה במקווה ולהיות טהורה, תקבלי!"
הם הגיעו לירקון.
סבא ירד מעל הסוס ועזר לסבתא לרדת אף היא מעל סוסה. על העשב, הלח-עדיין, בין אגודות הנרקיסים, פרש עבאייה רחבה עשוייה צמר גמלים. אחר בטש בנעליו שביל במורד, בין השיחים, אל הנחל.
"תסתובב!" ביקשה סבתא.
"לשחות את יודעת?"
"שאלה! ראית בירושלים נהר?"
"אז שאני אסתובב ובינתיים את תטבעי בנהר? טיפשה!"
סבתא התחילה לבכות. נערה צעירה היתה. אילו אביה האדוק שבירושלים היה יודע! והלא אחייניה היו לימים המנהיגים של נטורי קרתא. ולהתפשט כך, באמצע היום, בחוץ, על שפת הירקון, כשהגבר הזה, בעלה, מסתכל בה בעיניים ירוקות, רעבות, כעומד לטרוף אותה.
"בסדר." אמר לבסוף סבא, קשר חבל לגזע שיח עבה שצמח על גדת הנחל, נתן את קצהו האחר בידה, והזהיר אותה: "אבל שלא תעזבי אותו לרגע!"
והיפנה לה את גבו.
סבתא פשטה מהר את שמלתה ואת לבניה, כשהיא פורמת מכאן ומכאן את כפתורי התחתונים. היא לקחה את קצה החבל וירדה לנחל.
המים היו קרים. מי חורף. מי מעיינות ראס אל-עין ומי גשמים שניקוו מהרי אפרים. פני הנחל הזורמים היו מכוסים חבצלות-מים לבנות, בעלות עלים ירוקים, ענקיים, שצפו להנאתם.
לבסוף אזרה סבתא אומץ וטבלה.
סבא, למרות הבטחתו לה, הציץ כל הזמן מחשש שתטבע. הוא עצמו ידע לשחות היטב עוד מילדותו, בחברת נערי הרועים באגם בלטון.
ואכן, קרה הדבר שמפניו חשש.
רק הורידה סבתא את ראשה מתחת למים, בין החבצלות, ומיד נשמע קול ביעבוע חשוד.
מיד קפץ סבא ומשך אותה החוצה, חרף מחאותיה. היא היתה ערומה, גופה הלבן-ירושלמי היה יפהפה, שיניה נקשו מקור זו לזו ושדיה הזדקרו. רק על אצבעות רגליה היה קצת בוץ. סבא גילגל אותה על העבאייה הרחבה וניגב היטב את גופה הרזה והנערי-עדיין.
העננים התפזרו ושמש חמימה שלחה במיוחד להם את אורה ממעל. הם היו יחידים בשדה, בכל הבקעה, בסתר שיחי קנה וסוף. רק סוסיהם עמדו מעליהם והתבוננו בהם בראש מורכן, לוחכים עשב עסיסי שהדיף ריח חמצמץ וחריף בהילעסו בלסתות, שהזילו בהנאה קצף ריר ירקרק.
"אני לא בטוחה אם זה בסדר, עוד לא טבלתי את כל גופי כהלכה!" מילמלה סבתא עם כל אברי גופה, גם רגליה הלבנות פירכסו.
לפני ימים לא רבים השתטחה על אדמת המושבה, יחד עם חברותיה, בנסותן לעצור את מחרשות השכנים הערבים שביקשו לשוב ולהשתלט על האדמות שניקנו מהם כדת וכדין. היא צעקה: "על גבינו תחרשו!" – תופעה שכזו טרם ראו הפלחים, נשים ההולכות להילחם ראשונה. את המבוכה שנפלה במחנם ניצלו הגברים מהמושבה כדי להיכנס אל בין מסיגי-הגבול ולגרשם מבלי להשתמש ברובים ומבלי להסתבך בהריגה ובגאולת-דם. זו הסיבה שלא נכנסו בהם קודם.
"בשבילי את כשרה למהדרין..." מילמל סבא כששפמו וזקנו מדגדגים את פניה ואת עור גופה הצח של סבתא, שהיתה שרועה שוב על אדמת המושבה, הפעם על גבה מוקפת נרקיסים ריחניים בצהוב ולבן וסבא המיוחם מסתיר לה את השמש ודופק אותה עד העצם.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* איך זה שפתאום חדלו לפמפם אותנו בסקרים של דעת קהל על מי המתאים ביותר להיות ראש ממשלה – וגם בכמה מנדאטים, למשל, תזכה ימינה בבחירות הקרובות? האם מפחדים להראות בסקרים שרוב העם תומך עדיין בנתניהו – ומוחק את המפלגות שבגדו בו?
* לאהוד היקר מהזלזל – תודה רבה על גיליון מס' 1652 של עיתונך המשופע בחומר עשיר ומגוון. לצערי אני לא בקו הבריאות (אם לנקוט לשון המעטה) ודחוק עד מאוד בזמן, ולכן לא מספיק לעיין בפריטים השונים אלא בדירוג ולאחר זמן, ואיתך הסליחה.
אני שמח להיווכח שעם הכותבים הקבועים בבמתך נמנה בין היתר גם יעקב חסדאי, שאיתו אני בידידות הדוקה מאז שירותנו המשותף בפו"ם בשנת 1972 (הוא כמדריך בתחום הצבאי ואני כחונך בתחום האקדמי), ולאחר מכן ארבע שנים תמימות שבהן שימשתי כעורך-משנה של "מערכות" ואשר בהן העשיר חסדאי את הירחון הצבאי שלנו במיטב מאמריו, שלימים כונסו לספריו "אמת בצל המלחמה" ו"בעט ברזל".
חסדאי נמנה גם עם המגיבים על "מכשולים בדרך הפקת הלקחים" שכתבתי על מלחמת של"ג (כמצ"ב) שהתרחשה בימים אלה לפני 39 שנים (6-11 ביוני 1982).
שמואל אבנרי
[ראו בצרופות את מאמרו של חסדאי, ובו התייחסות לַתגובה של שמואל אבנרי, ואת מחקרו של אבנרי ב"מערכות"].
* אהוד יקירי, שוב תודה שאתה מעשיר אותנו בידע ובעמדות מרתקות. נהניתי מבן ציון יהושוע וממשליו על המנון גינגיזחן.
רותקתי לקטע של נירה אשל, נדמה לי שהיא מקיבוץ משמר העמק והיא כבר פירסמה ספר שעוסק במשק. אם יש לך מייל שלה או טלפון אנא העבר לי ואתקשר עימה, ולך תודה גדולה.
שלך ושבת שלום,
אלי עמיר
* אהוד יקר, חסרות לי המילים לומר בשיבחו של אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה) על מאמרו המחכים והמקיף על מבצע "שומר חומות" והקשריו המגווונים – הצבאיים, ביטחוניים, כלכליים ומדיניים. הערת לו בצדק ש"ראוי שכל בית ישראל יקרא אותו." הייתי מוסיף שחובה לתרגם את המאמר לאנגלית ולערבית. במהלך המבצע ולאחריו הוצפתי בבקשות מעמיתים וחברים אמריקאיים וקנדיים למידע כזה ולהערכות בעקבותיו. מה שעמלתי לאסוף ולהפיץ בטל בשישים לעומת המאמר הנפלא הזה.
אודה לך מאוד אם תעביר את מלוא הערכתי לד"ר משה בן דוד.
בברכה רבה,
פרופ' חובב טלפז
* תודה על המילים החמות, פרופ' טלפז. מקווה שלא אשמע חנפן, אבל נהניתי מאוד לקרוא את המאמרים שפירסמת ב'חדשות בן עזר' בשנים האחרונות, והתרשמתי (מאוד) מן הפרשנות היצירתית שהענקת להתנהלות הפוליטית בארה"ב בימיו של טראמפ. אני שמח שניתנה לי ההזדמנות לומר לך זאת במישרין, עתה.
אשר לעניין התרגום, ובכן בעניין זה ידעתי כמה אכזבות בעבר, שריפו את ידיי. שכן גיליתי שאנשים מעדיפים לקרוא את מה שהכול מסכימים עליו, בין בעברית ובין באנגלית, במקום לעשות את המאמץ הכרוך בהתמודדות עם רעיונות חדשים. ממילא המאמץ הכרוך בתרגום לרוב אינו נושא פרי. ובמובן זה אין הבדל בין עורכי מדורי הדעות אצלנו ואצל הגויים.
יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר] לשחות נגד הזרם.
דוגמית אחת לצורך המחשה: חיברתי לפני הבחירות האחרונות בארה"ב מאמר 'ראוי' שנשא את הכותרת 'טראמפ וניהול הפוליטיקה כביזנס' שתירגמתי לאנגלית והעברתי לכמה עורכי עיתונים שמרניים בארה"ב – שלא עשו עימו דבר.
לאושרי איני מוצא את משלח ידי בכתיבה או באקדמיה, אלא בעולמות התוכנה והסייבר, ולכן האי נחת, בהתאם.
רק טוב
בנדה
* קוראת נאמנה: מה שיפה ומסקרן בעיתון התוסס שלך הוא בדיוק זה: השילוב הבלתי שיגרתי והבלתי צפוי של התייחסות בוערת למציאות הפוליטית האקטואלית – ש"השתגעה" לדעתי בכלל, עם מאמרים על נושאים תרבותיים וספרותיים, כמו גם תהיות על העבר ושאלות עקרוניות שעולות מכך.
ובנוסף, ממש לא ייאמן, בתוך הרצינות הזאת, הקודרת והאירונית לפעמים. פתאום איזה שיר שלך ב"כיסוי" של "שפינוזה", שיר שובבני ו"חצוף" כאילו "אין מלחמה בעולם."
שלא לדבר על פרקי "המושבה שלי", וזאת בצד שירי אסתר ראב היפהפיים ושירים טובים נוספים.
האמת, עיתון ייחודי ורב עניין.
וכמובן, כתמיד אני מזדהה עם הערותיך, שבהן אתה מגדיר נכוחה את המעשים (כמו "רצח" אבי הר אבן, והאירוניה המרה על השריפות בהרי ירושלים ועוד.
אני רק חושבת שאתה נותן מקום אולי נרחב מדי להייטנר, אבל טוב שאל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה) קצת מאזן אותו.
איחוליי להמשך כזה.
אהוד: בתשובה לך, לחובב ולבנדה – דוגמת כתב-העת שעומדת מול עיניי בעריכת המכתב העיתי היא במידה רבה הביטאון "בטרם" בעריכת אליעזר ליבנה (ליבנשטיין) יליד לודז' (1902-1975), שנקרא תחילה "מלחמתנו" כשהוקם ב-1942. ליבנה היה עורך "בטרם" עד 1960, כתב-העת "שיקף את דעותיו בכל גלגוליו האידאולוגיים בשנים אלה." (ויקיפדיה). בנעוריי ובבחרותי הייתי קורא אותו בשקיקה.
אגב, לפי הידע שלי מאימי דורה – משפחת סבי, הוא אביה חנוך יששכר ליפסקי, ומשפחת לבינשטיין, אביו של אליעזר, שתיהן מלודז', קנו קרקע לפרדסים בפתח-תקווה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, אם כי משפחתנו עלתה ארצה אחרי המלחמה.
אני למדתי שנתיים בתיכון חדש בתל-אביב יחד עם מאיה, בתו של אליעזר ליבנה. ובהיותי סטודנט בירושלים אף הזמין אותי ערב אחד לשיחה בביתו בשכונת קריית היובל, בית שעורר עליו ביקורת וגרם לעזיבתו את מפא"י.
* מרדכי ברגר: תענוג לקרוא [במכתב העיתי] את הדברים המשלבים שפה עשירה וצחה רבת-רבדים, יחד עם שפה אמיתית ישירה ועוצמתית – תופעה שכמעט ואיננה מוכרת במחוזותינו.
* שלום רב אדוני העורך, לא מזמן הבעתי בפניך את דעתי שעולם הדמיונות של בן האוריינט שונה מזה של בן המערב. לא הסכמת איתי בכך גם אחרי שציטטתי מ"אלף לילה ולילה" כיצד מתאר המספר את יופייה של עלמה. בין היתר הוא כותב: "ושערה הגולש שחור כלילו של המאוהב המתייסר על קשי לב אהובתו..."
צא ולמד, לפני זמן קצר מתקשר אלי מכר ותיק לשאול בעצתי בעניין בעיות ערמונית ממנה הוא סובל. בין היתר שאל אם התרופה CIALIS ( בת דוד קטנה של VIAGRA) שהוסיף לו רופאו לא תשבש לו במשהו בעניין ההוא שכרגע הוא שקט ולא משבש את שלוותו...
עניתי שהמנה שנרשמה לו הינה קטנה ובדרך כלל אינה משבשת.
הבחור מתקשר אחרי שבועיים ומביע שביעת רצונו מסך הטיפול שקיבל. בין היתר הוסיף, "ובעניין ההוא, לפני ה-CIALIS היה הנ"ל שקט ומכונס כחלזון בקונכייתו. ועכשיו הוא מציץ החוצה מדי פעם, מוציא את ראשו ומביט ימינה ושמאלה וחוזר ונסוג. ממש כמעשה השלחופה."
האר נא את עיניי אם אתה עדיין באותה דעה בעניין.
בברכה
י"ז
אהוד: לא הבנתי את מכתבך וגם לא הבנתי על מה בדיוק אנחנו חלוקים ומה הקשר בין סיפורי "אלף לילה ולילה" לוויאגרה ומהי שלחופה?
* ציטוט: היישות המלאכותית "לבנון" – חזרה בעצמה אל תקופת האבן: אין חשמל, אין דלק, אין בתי חולים, אין עתיד. [תמונה חשוכה].
לעיתים בכירים אצלנו מזהירים את היישות המומצאת "לבנון", שיחזירו אותה לתקופת האבן. לא צריך, הם עושים זאת לעצמם בעצמם.
זה יומיים נגמר החשמל בלבנון, להוציא כמה שעות ספורות ביום, ולכן אין מזגנים, אין מקררים, מחשבים, ובתי החולים לא מצליחים לתפקד עם גנרטורים מיושנים וחוסר התרופות. ובנוסף, גם הדלק למכוניות כמעט שנגמר. ההגירה – עצומה. (למעלה) וכאן, הלילה: [11.6}.
גם תאורת הכבישים נפסקה, כאן נהגים אומללים הכלואים בגיהינום הזה, מנווטים בחשיכה בכבישי הדרום. מזכיר לי את מה שעברתי שם בעצמי. [סרטון].
דיווחו אצלנו השבוע על נאומו של הנוכל חסן נסראללה. אך לא הזכירו שחיזבאללה ואיראן החריבו את "לבנון", כפי שהחריבו את "סוריה", "תימן" ו"עיראק". כעת איראן בוחשת גם בעזה ובירושלים. אולי ה"בכירים" אצלנו יבינו את זה יום אחד.
זו יישות ללא מקורות הכנסה. והמצב רק יילך וידרדר. שער הלירה: כבר 15,000 לירות לדולר. ייאוש. [מאמר].
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 11.6.2021.
* ציטוט: מלחמת העצמאות 2021, עכשיו שורפים: [סרטון שריפה מעודכן בהרי ירושלים].
המימסד השולט, המשטרה ואחרים מביטים הצידה, אך מלחמת העצמאות 2021 נמשכת, עכשיו שלב ההצתות, כאן בהרי ירושלים. יש מוקדים רבים של בעירה. מה שמעיד בבירור על הצתות, אך אסור לדווח על כך. יש המאשימים את "האקלים".
ב"ממשלת השיתוק" העתידית לא תהיה מילה על כך, עוד העסק יכול להתפרק להם ברגע. [סרטון: לראשונה בתולדותיה ישראל במלחמה כפולה: פנימית וחיצונית. עשרות בתי הארחה של יהודים בעכו – נשרפו הבוקר. 13.5.2021].
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 9.6.2021.
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –
לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-228 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:
הבית עולה בלהבות
בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
📑 בגיליון:
- אסתר רַאבּ: הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ(שירים 1981-1972)
- שועלה: מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
- יזכור עם ישראל: את חתן פרס ביטחון ישראל
- כך כותב השבוע הכתב הכלכלי הוותיק של "ידיעות אחרונות" סבר פלוצקר – שהוא איש שמאל למהדרין: זו אירוניה של ההיסטוריה. נתניהו מפסיד את ראשות הממשלה, אף שממשלתו האחרונה משאירה מדינה שהעולם מתפעם מהישגיה ב-14 חודשי קורונה: חיסון מלא ל-85% מבני 16 ומעלה, משק צומח וחוזר במהירות הבזק למלוא פעילותו, אבטלת הקורונה נעלמת, רזרבות מטבע החוץ קרובות ל-200 מיליארד דולר והגירעונות התקציביים מתכווצים במהירות.
- אורי הייטנר: צרור הערות 13.6.21
- ראש ממשלה ממפלגה עם 6 ח"כים מתוך 120: ראש אופוזיציה ממפלגה עם 30 ח"כים מתוך 120
- עקיבא נוף: הֶם שׂוֹרְפִים יְעָרוֹת
- הליליפוטים ניצחו את גוליבר!: 60:59
- אהוד בן עזר: החייל דוד זילברווסר בשנת 1986
- יצחק גנוז: נְשָׁמוֹת יְהוּדִיּוֹת
- מה משותף ל"ממשלת" בנט-לפיד: ולחמאס ולטרור הפלסטיני?
- ארנה גולן: עמל כפיים והשכלה בקיבוץ החלוצי –
- אהוד: כאשר מהיום [13.6.2021] נתניהו מכהן כראש האופוזיציה, מומלץ לו לנהוג במתינות ולא להתרכז בניגוח הממשלה החדשה אלא להיפך, להצטייר כמבוגר האחראי, וזאת משתי סיבות. : האחת, הולך ומתברר עד כמה התביעה נגדו בתיק 4000 מופרכת, רשלנית ומרושעת, וייקח זמן של חודשים ארוכים לחדש את המשפט אחרי שהתביעה תסיים, כדרישת השופטים – לסרוק את אלפי השיחות וההתכתבויות בטלפון של אילן ישועה, ולדעתי אילו לשופטים היה אומץ – היו צריכים כבר עכשיו להפסיק את בזבוז הזמן והמשאבים של הפארסה המשפטית הזו, ולזכּות את נתניהו.
- יוסף עוזר: חלום מצחיק
- בן-ציון יהושע: פתגמים ואמרות-כנף במרכז אסיה
- הנכם מוזמנים לאירוע חי (לא מקוון!) על ספרה של המשוררת: יערה בן-דוד
- אילן בושם: 13 שירים לחדשות בן עזר, יוני 2021
- כנס תומכים שותקים במנזר השתקנים: שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים מִפּוֹצִים
- נעמן כהן: לאחר 50 שנה
- אסתר רַאבּ: עם צבי שץ
- אהוד בן עזר: המושבה שלי
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * איך זה שפתאום חדלו לפמפם אותנו בסקרים של דעת קהל על מי המתאים ביותר להיות ראש ממשלה – וגם בכמה מנדאטים, למשל, תזכה ימינה בבחירות הקרובות? האם מפחדים להראות בסקרים שרוב העם תומך עדיין בנתניהו – ומוחק את המפלגות שבגדו בו?
- שאר הגליון