זַעֲקִי אַמְסְטֶרְדַּם
*
זַעֲקִי אַמְסְטֶרְדַּם
יִשְׁאַג רֶמְבְּרַנְדְט –
אֶת צָהֳלַת-חַיָּיו
וְעָצְבּוֹ הַנּוֹקֵב;
כְּנָהָר שׁוֹטֵף
לְתוֹךְ הַנֵּצַח:
קִירוֹתֶיךָ רוֹעֲדִים
"רִיקְסְמוּזֵאוּם" –
מֵהֵד פִּצּוּצִים
קְרוֹבִים
עָנָן קוֹדֵר
נָח עַל "הַפִּינַקוֹטֶק" –
מִינְכֶן הַיָּפָה,
עֵינֵי זְאֵבִים שְׁחוֹרִים
לוֹטְשִׁים לָךְ סַכִּינִים;
שַׁנְז-אֶלִיזֶה,
הַטְּוִילְרִי וְהַלוּבְר?
הוּנִים בִּשְׁעָרַיִךְ
פָּרִיז!
עוּרָה עוֹלָם, נַעֵר אָבָק
מֵעָלֶיךָ!
1972
*
אֵלִי יִסַּרְתַּנִי –
בַּחֹרֶף,
זֶה מְאֹד;
זִעְזַעְתָּ
הָעֹלֶשׁ
עַד שָׁרָשָׁיו;
יִסַּרְתַּנִי –
בִּיחֵפוּת-רַגְלֵיהֶם –
שֶׁל הַיְלָדִים –
בְּשֶׁלֶג הַחֶרְמוֹן,
בַּקֹּר וּבַטַּחַב,
בִּצְפִידַת-עוֹר
פְּנֵיהֶם:
אֲשֶׁר חֲלֵב-הָאֵם
עַל שִׂפְתוֹתֵיהֶם
הַסְּדוּקוֹת;
וּנְשִׁיקָה רִאשׁוֹנָה
פּוֹרַחַת כַּחוֹתָם –
עֲלֵיהֶן
[מתוך העיזבון]
1974
* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.
ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב
בגיליון:
- אסתר רַאבּ: הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ(שירים 1981-1972)
- שועלה: מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
- יזכור עם ישראל: את חתן פרס ביטחון ישראל
- יצחק הילמן: שלוש דילמות ובעיית המנהיגות בישראל
- ביום ראשון בערב חגגו המוני סכלים וסכלוֹת בכיכר רבין על רקע מגן דוד ודגל ישראל לכל רוחב בניין העירייה של חולדאי – את לכתו של "המן"*, מראשי הממשלה הטובים והמוכשרים שהיו לנו, ואת הכתרתו כראש ממשלה – של מי שאם היו מחר בחירות הוא לא היה עובר את אחוז החסימה!: * ככינויו בפי הזמרת החכמה אחינועם ניני, שהופיעה על במת החגיגה.
- אורי הייטנר: 1. קהלני מגן הגולן
- גם אילו היה נתניהו מצליח להסיר מעלינו: את האיום הגרעיני האיראני
- משה גרנות: מה טמון בקלמבור?
- רוֹן גֵּרָא: שַׁעֲרֵי חַיִּים
- מנחם רהט: החרדיוּת הציונית:
- יונתן גורל: 1. ליל נדוד
- שורפי היערות בישראל –: לשולחי בלוני התבערה לעוטף עזה:
- עדינה בר-אל: נופים, מנזרים וחברים
- עקיבא נוף: נהרת פנים
- בלפור חקק: הציפייה להתגלות של משיח רביעי
- פנחס בן שאול: עמל כפיים והשכלה ברמת הכובש
- נעמן כהן: התקדימים ההיסטוריים של ממשלת בנט-עבאס
- אסתר רַאבּ: אביב 1921 בפתח-תקווה
- אהוד בן עזר: המושבה שלי
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * לא רק פובליציסט, גם משורר חדש נולד, רמי ליבני:
- שאר הגליון
מאמרים
אסתר רַאבּ
הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ(שירים 1981-1972)
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
יזכור עם ישראל
את חתן פרס ביטחון ישראל
אבי הר אבן הי"ד
שנרצח בשריפה בידי ערבים ישראליים
בפוגרום במלון "אפנדי" בעכו
שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו
בחודש מאי 2021
100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים
בפוגרום ביפו בשנת 1921
שני נאשמים ברצח בעכו נעצרו
אך טרם נשפטו
וטרם נגזר עליהם מאסר עולם!
יצחק הילמן
שלוש דילמות ובעיית המנהיגות בישראל
כארבעים וחמישה אחוז מהמצביעים בבחירות האחרונות רצו את החלפתו של בנימין נתניהו. חמישה אחוזים, בעיקר מצביעי "ימינה" של בנט, רצו בנתניהו, אבל קיבלו את בנט עם לפיד. האלטרנטיבה כידוע היתה בחירות חמישיות ומחנה "רק לא ביבי" חשש מאוד מבחירות אלה. מנצור עבאס ושלושת חבריו לרשימה, הצטרפו לשיירה תמורת חבילה של כמה מיליארדי שקלים לטובת המגזר הערבי. הם היו הולכים באותם תנאים בדיוק גם עם נתניהו, אבל בצלאל סמוטריץ הטיל על זה וטו.
נדמה כרגע שנפתלי בנט, כאיש הימין, התאים לתפקיד כמו כפפה ליד. הניסיון המיניסטריאלי שלו שכלל תקופת כהונה כשר ביטחון, נראה אולי מספיק רציני כדי לזכות בכהונה. לפיד, לעומתו היה רק עם שנתיים ניסיון במשרד האוצר, וללא כל ניסיון מיניסטריאלי אחר וללא ניסיון ביטחוני, זאת למרות שהוא החזק בחבורה.
עם זאת, למרבה האירוניה, הכישרון והניסיון המצטבר של כל שבעת מנהיגי הקואליציה ביחד, נמוך בהרבה מניסיונו ומיומנותו של נתניהו. לכאורה, הם תמיד יוכלו בעתות סכנה להתייעץ ביניהם, אלא שישראל היא לא ארה"ב וגם לא בריטניה או גרמניה. כאן מוכרחים לצערנו לקבל החלטות קשות תוך חמש עשרה עד עשרים דקות לכל היותר. זאת מפני שזה זמן מעופו של טיל מעזה או מביירות לתל אביב, או עשרים דקות מטהראן לתל-אביב. לכן בנסיבות כאלה, כאשר ייתכן שלא יהיה זמן מספיק להתייעצות, הניסיון וההחלטיות של ראש הממשלה הם קריטיים לקיומה של מדינת ישראל.
לישראל יש כרגע שלוש בעיות ביטחוניות קריטיות, כאשר בסיכוי גבוה, הן עלולות להבשיל לכדי מלחמה. הבעיות לפי סדר חשיבותן הן: בעיית הגרעין האיראני, בעיית האיום מלבנון ובעיית האיום מעזה. לכל אחת מהבעיות האלה יש טווח זמן שונה. עם זאת בהחלט ייתכן שכל השלושה יתרחשו בעת ובעונה אחת. ישראל תעשה ככל יכולתה לפצל אותן ולטפל בהן אחת לאחת, אבל אם יעלה בידי איראן לתזמר את כל השלושה לעיתוי אחד, יהיה מצבנו קשה.
את הנשק הגרעיני האיראני והסכנות הכרוכות בו ניתן למנוע רק על ידי שינוי המשטר הג'יהדיסטי הנוכחי באיראן והפיכתה למדינה נטולת נשק גרעיני, בין בהסכמה ובין בכוח. חייבים להביא את איראן למשהו דומה למשטר של פקיסטן, שכרגע מחזיקה בנשק גרעיני. הנשק הגרעיני הפקיסטני איננו נוח לאיש, אבל ברור שאין כמעט היתכנות שמשטר פקיסטני יסתכן אי פעם במלחמה גרעינית מול יריבתו הודו. זה לא יקרה, כי לכל בר דעת ברור שהתוצאה תהיה השמדתם של מחצית תושבי פקיסטן. לכן, הבעייה איננה אם איראן מסוגלת להשיג נשק גרעיני אלא הצירוף של נשק גרעיני עם הידיים המסוכנות.
בגלל אופי המשטר באיראן, שהוא היחיד בעולם שמסוגל להסתכן במלחמה גרעינית נגד ישראל, אפילו במחיר עשרות מיליוני חללים, אי אפשר לקבל בשלווה נשק גרעיני בידי איראן. תחת האידיאולוגיה האיראנית העכשווית, השמדתה של ישראל היא יעד מוצהר. לכן, הברירה היחידה שיש לישראל היא להרחיק ככל שתוכל את איראן מנשק גרעיני. זה איננו אומר שההרחקה הזאת תהיה לנצח. בהחלט ייתכן שאיראן תשיג יעד זה אי שם בעתיד הרחוק. ישראל תשתדל שזה יהיה כמה שיותר מאוחר. ברור שהכול תלוי איזה משטר יהיה באיראן באותה שעה. לכן, האסטרטגיה הישראלית עד כה היתה, השהיית תוכנית הגרעין האיראנית ככל האפשר, כולל חבלות וחיסולים ממוקדים, הכל בתקווה שבטווח הארוך יקום באיראן משטר עם אידיאולוגיה מתונה שישנה את עמדתו מול ישראל. כלומר, פקיניסטניזציה של איראן.
ארה"ב ובעלות בריתה יכולות לתקופה מסוימת לחיות עם איראן גרעינית, כמו שהם חיים עם צפון-קוריאה גרעינית. לישראל אין אופציה כזאת. ישראל איננה יכולה לשרוד תחת איום כזה אפילו לא דקה אחת.
היות שלפי כל הסימנים איראן ממשיכה בהעשרת אורניום ויש לה גם יכולת בליסטית לנשיאת נשק גרעיני וגם טילי שיוט מתקדמים שכבר ניסתה אותם מול סעודיה, הרי זו שאלה של כשנתיים עד שתוכנית הגרעין האיראנית תבשיל כדי איום פעיל נגד ישראל. מבחינתה של ישראל, אם ארה"ב תסיר איום זה בטוב או ברע, זה יהיה פתרון אידיאלי. היה וארה"ב תהסס לעשות זאת, אין בישראל ממשלה שתוכל להשלים עם איום זה והיא תיאלץ להסיר איום זה בעצמה.
אותו התסריט קיים גם מול לבנון ועזה, אם כי בחומרה נמוכה בהרבה לעומת בעיית הגרעין האיראני. גם שני איומים אלה נשלטים למעשה מאיראן. לכן, זו רק שאלה של זמן מתי ישראל תתקוף כל אחת מהן, רצוי מבחינתה לעשות זאת בהפתעה כדי למזער נזקים.
היות ששלושת הדילמות, מונחות לפיתחה של ממשלת בנט-לפיד. הטיפול בשני האיומים האחרונים עלול להידרש בכל רגע. מול איראן נראה שיש לנו יותר זמן, אבל גם במקרה זה מדובר על כשנתיים. לכן, לנוכח איומים אלה, איכות ההנהגה בישראל היא בעיה קריטית. לציבור בישראל אין את הזמן להימורים.
להערכתי, ההנהגה בראשות בנט ולפיד, כשבני גנץ שר ביטחון, מסוגלת אולי להתמודד בהצלחה עם לבנון ועזה, אבל מול האיום האיראני העניין הרבה יותר רציני. הייתי ישן בלילה הרבה יותר טוב אם בנימין נתניהו היה חוזר לראשות הממשלה.
יצחק הילמן
אהוד: אתה צודק. לא לחינם חגגו הליליפוטים בכיכר רבין, האיראנים בטהראן, המנוולים של חמאס בעזה ושל חיזבאללה בלבנון – את הדחתו של נתניהו!
ביום ראשון בערב חגגו המוני סכלים וסכלוֹת בכיכר רבין על רקע מגן דוד ודגל ישראל לכל רוחב בניין העירייה של חולדאי – את לכתו של "המן"*, מראשי הממשלה הטובים והמוכשרים שהיו לנו, ואת הכתרתו כראש ממשלה – של מי שאם היו מחר בחירות הוא לא היה עובר את אחוז החסימה!
* ככינויו בפי הזמרת החכמה אחינועם ניני, שהופיעה על במת החגיגה.
אורי הייטנר
1. קהלני מגן הגולן
7777777.
מה אומר לכם המיספר הזה – 7X7?
זה מספר טלפון.
לא נהוג לתת מספר טלפון בעיתון, אבל במקרה הזה, המספר לא מקרי ולכן גם בעליו אינו רואה בו סודי.
כי יש משמעות למספר הזה בעבור בעליו. אין זה רק מספר למען הנוחות, כי קל לזכור אותו, אלא הוא מבטא סמל.
ה-7 הוא חטיבה 7.
ה-77 הוא גדוד עוז 77.
האיש הוא אביגדור קהלני.
ואף שאחרי שקהלני היה מח"ט 7 הוא מילא תפקידים בכירים יותר, כמו מפקד אוגדת געש (אוגדת הגולן) במלחמת שלום הגליל, מפקד אוגדה משוריינת, מפקד פו"ם וסגן מפקד חילות השדה, ובפוליטיקה הוא היה השר לביטחון פנים וחבר הקבינט המדיני ביטחוני – זהותו היא בראש ובראשונה כמג"ד עוז 77 במלחמת יום הכיפורים.
אנשים נוהגים לחגוג ימי הולדת עגולים. בני שמונים חוגגים את הגיעם לגבורות. אפשר לומר שלגבורות קהלני הגיע קצת קודם... אבל הגיל "העגול" שקהלני חוגג הוא יום הולדתו ה-77. איך לא? והיכן הוא חוגג אותו? באנדרטה של גדוד עוז 77 בעמק הבכא. המקום המזוהה איתו יותר מכל.
קהלני הוא גיבור ישראל. ספק בידי אם יש עוד לוחם ומפקד מעוטר כמותו בצה"ל. הוא עוטר בעיטור הגבורה – העיטור הגבוה ביותר בצה"ל ובעיטור המופת.
את עיטור המופת קיבל קהלני במלחמת ששת הימים. הוא השתתף במלחמת ששת הימים כמ"פ בסיני. הטנק שלו היה הראשון שנכנס לחאן יונס. הוא נפצע והטנק שלו יצא מכלל שימוש אך הוא עבר לטנק אחר והמשיך להילחם. בהמשך המלחמה הוא נפצע אנושות; פציעות מהן הוא סובל עד היום. במשך שנה היה מאושפז, עבר 12 ניתוחים, ולמרות הפגיעה חזר לצבא ולפיקוד.
את עיטור הגבורה קיבל קהלני במלחמת יום הכיפורים, כמי שניהל בגבורה ובכושר מנהיגות נדיר את קרב הבלימה בעמק הבכא, בו עצר כוחות שריון סוריים בעדיפות מספרית פי שלושה. במלחמה שכל קהלני את אחיו ואת גיסו. וכך נכתב בעיטור הגבורה שקיבל:
"סא"ל אביגדור קהלני פיקד על גדוד-טנקים בקרבות מלחמת יום הכיפורים ברמת-הגולן. במשך 4 ימי-הבלימה, עד 9 באוק' 1973, פעל בגזרת קוניטרה והר חרמונית. ב-9 באוק' 1973 גדל מספר המפקדים והטנקים שנפגעו ברמת-הגולן, וחלק מהעמדות נכבשו על-ידי האויב הסורי, שהגיע למרחק של עשרות מטרים בלבד מכוחותינו. סא"ל אביגדור קהלני נשלח מאזור אחר של הגזרה עם קומץ טנקים, להחליף יחידה אשר נלחמה כל הלילה ונאלצה למלא תחמושת ולהתארגן מחדש. הוא מונה למפקד הגזרה, והוטל עליו לפקד על שארית הטנקים שנותרו באזור. סא"ל קהלני נע בראש הכוח, כשהוא נתקל ב-4 טנקים סוריים, ממרחק של כמה עשרות מטרים, והשמידם. אז אירגן את כל הטנקים שנשארו בגזרה ואשר היו שייכים ליחידות שונות וזאת תוך לחץ רצוף והתקדמות כוח סורי בעדיפות מכרעת. סא"ל קהלני, בכושר מנהיגותו ואישיותו, נתן דוגמה אישית לחייליו, שהיו על סף שבירה. הוא הסתער ראשון, עם עוד אחד מהמפקדים הכפופים לו, על האוייב הסורי. הכוח כולו נע אחריו והצליח לכבוש מחדש את העמדות הסוריות השולטות, שהוו עמדות-מפתח לגזרה כולה. לאחר כיבושן של עמדות הירי מחדש – הושמד הכוח הסורי, שמנה עשרות טנקים, וההתקפה האחרונה על רמת הגולן נשברה. במעשיו אלה מנע את פריצת החזית בגזרה הצפונית של רמת-הגולן. סא"ל קהלני גילה מנהיגות מופלאה וגבורה אישית בקרב קשה ומסובך, אשר תוצאותיו שינו את פני המערכה ברמת-הגולן. על מעשה זה הוענק לו עיטור הגבורה."
ב-2013 הוענק לקהלני עיטור הנשיא. גם כאן היה זה בזכות גבורתו הצבאית. אבל אני מעריך לא פחות את גבורתו האזרחית. גם בחיים האזרחיים והפוליטיים, קהלני היה מגן הגולן. הפעם, מול איום הנסיגה, שעלולה היתה לתת לאוייב הסורי על מגש של כסף את הניצחון שאותו ניסו להשיג במלחמת יום הכיפורים.
אביגדור קהלני נכנס לחיים הפוליטיים בסערה. ברגע האחרון לפני הפריימריז של מפלגת העבודה ב-1992, נענה קהלני לבקשתו של רבין והציג את מועמדותו ברשימה הארצית. הוא נבחר, נכנס לכנסת ומכאן היו לו כל הסיכויים לנסוק לצמרת.
במערכת הבחירות הטיל רבין על קהלני לעמוד בראש מטה מאוכזבי הליכוד, שנועד לשכנע ליכודניקים ומצביעי ימין לתמוך במפלגת העבודה בראשות רבין. בשליחותו של רבין, הצטלם קהלני בגולן ובבקעת הירדן והתחייב שישראל לא תיסוג מהגולן ומהבקעה.
אולם כאשר רבין, בניגוד להבטחות הבחירות שלו, החל לשאת ולתת על נסיגה מהגולן, ביכר קהלני את הנאמנות למצפונו, לאמונתו, לדרכו, על פני נאמנות למנהיגו הנערץ ולמפלגה. הוא הקים את שדולת הגולן ועמד בראשה, והוביל בתוך מפלגתו, בכנסת ובציבור – מאבק נחוש נגד הנסיגה. הוא העלה את חוק שריון הגולן, המחייב רוב מיוחד בכנסת ומשאל עם כדי לסגת משטח שעליו חלה ריבונות ישראל. הוא עמד בראש מבצע "עוז 94" – שביתת הרעב בגמלא, משיאי המאבק על הגולן. הוא עמד בכל הלחצים, לא נשבר מול האיומים ולא הלך שבי אחרי הפיתויים. בסופו של דבר פרש ממפלגתו. הוא עמד בראש תנועת הדרך השלישית, נבחר מטעמה לכנסת וכיהן בטעמה בממשלה.
גבורתו של קהלני בשדה הקרב ידועה. הוא קיבל עליה את עיטורי המופת והגבורה. אולם יש לא מעט גיבורי מלחמה, שהתגלו כשפנים באזרחות. גבורתו האזרחית הפוליטית של קהלני, אינה נופלת מגבורתו הצבאית.
במשך שנים רבות, מאז ניהל את רשת "עמל" אחרי שחרורו מצה"ל, מעלה קהלני מדי שנה אלפי תלמידים לגולן, למיזם החינוכי "בעקבות לוחמים". הוא נפגש עם התלמידים בעמק הבכא ומספר להם את סיפור הקרב. כמי ששמע את סיפורו של קהלני עשרות פעמים (לאחרונה במפגש של מתנדבי צח"י, לפני שבועות אחדים), עדין כאשר אני מאזין לסיפורו, אני חש כאילו אני אישית נמצא כרגע עימו בטנק. יכולתו לספר ולרתק משולבת עם יכולתו לרומם את רוח הציבור הצופה בו ולהעביר לתלמידים את המסר שעכשיו תורם להוביל את ההגנה על מדינת ישראל ולשאת את דגל השירות המשמעותי.
לפני שבועיים נבחר נשיא למדינת ישראל. אני סברתי שהאדם המתאים ביותר לתפקיד הוא אביגדור קהלני. אף שוחחתי עימו על כך לפני כשנתיים, כפי שעשו גם אחרים, אך הוא לא גילה בכך עניין.
"די לי בכבוד של נשיא משפחת קהלני," הוא השיב.
אביגדור קהלני חוגג 77 שנים. אני מצדיע לו.
2. צרור הערות 16.6.21
* כנגד חוקי הטבע – נתניהו לא ראש הממשלה ולמרות זאת השמש זרחה בבוקר שלמחרת!
* משימות ראשונות – שלוש המשימות הגדולות של ממשלת השינוי הן העברה מהירה של תקציב 2021-2022, כדי להתחיל לתקן את נזקי הפשע הכלכלי של נתניהו נגד מדינת ישראל, כשלא העביר תקציב כדי לגנוב את הרוטציה. חקיקת החוק המגביל את אורך הכהונה של ראש הממשלה, כדי שלא נידרדר שוב למצב שהגענו אליו בשנים האחרונות. וגיבוש מיידי של תוכנית להשבת הריבונות הישראלית בגליל ובנגב, שנשמטה מידינו ב-12 שנות מחדל ביטחון הפנים.
* בשורה גדולה – הממשלה החדשה התחייבה בקווי היסוד שלה להקים את אוניברסיטת הגליל ובית חולים נוסף בגליל. זו בשורה גדולה מאוד לנו, תושבי הצפון, לחברה הישראלית ולציונות. מעתה – חובת ההוכחה על הממשלה: האם היא תממש את הבשורה. אני אופטימי, אך הממשלה תיבחן על סמך המעשים.
* דגל החינוך בגיל הרך – אחד הדגלים החשובים של תקווה חדשה בבחירות, ובראש ובראשונה של יפעת שאשא-ביטון, היה העברת מעונות היום והאחריות על הילדים בגיל לידה עד שלוש, ממשרד העבודה והרווחה למשרד החינוך.
דומה שמיותר להסביר מדוע המעבר הזה הוא מובן מאליו. ידוע היום עד כמה החינוך בגילים אלה הוא קריטי להתפתחות הילד ועד כמה הוא משפיע על כל חייו. מן הראוי שהחינוך ייעשה באמצעות אנשי חינוך, באמצעות הגוף המקצועי והשלטוני האחראי על החינוך בארץ.
מדוע הגיל הרך לא היה מלכתחילה באחריות משרד החינוך אלא באחריות משרד העבודה?
בשנות החמישים, כאשר גולדה מאיר הייתה שרת העבודה (אגב, שרת עבודה מעולה, ממובילי קליטת העלייה הגדולה לאחר קום המדינה ומניחת היסוד למדינת הרווחה הישראלית, ובראש ובראשונה מייסדת הביטוח הלאומי), היא רצתה לעודד יציאת נשים לעבודה. רוב הנשים באותה תקופה היו עקרות בית. יציאתן לעבודה הייתה גם אינטרס לאומי כלכלי ראשון במעלה וגם שחרורן של הנשים ממעמד המפורנסות, שכל עניינן הוא הטיפול בבית. לשם כך, צריך היה לתת מענה לילדים הקטנים, מתחת לגיל הרך. גולדה הקימה את מערך מעונות היום למען המטרה החשובה והמהפכנית הזאת.
אולם כבר לפני ארבעים שנה זה היה אנכרוניזם לשמו. הנשים יוצאות לעבודה, זו נורמה מובנת מאליה, לפחות במגזר היהודי ובמידה הולכת וגוברת גם במגזר הערבי. ותפקיד המדינה כבר אינו לספק שירותי שמרטפות, אלא לספק חינוך מעולה בגיל החשוב הזה. ובדיוק לשם כך קיים משרד החינוך.
שרי החינוך הקודמים נאבקו על כך, ונתקלו בחומה הבצורה של האוצר, שמנע זאת בשל העלויות של המעבר. כרגיל, ראייה בראש קטן של ההוצאה היום במקום להבין את המשמעות הכלכלית והחברתית לעתיד החברה ולדורות הבאים.
הפעם, הדרישה הזאת היתה דרישה אולטימטיבית של תקווה חדשה, שהעומד בראשה, גדעון סער, הוא שר החינוך לשעבר ומיספר 2 ברשימה, יפעת שאשא-ביטון, שמלכתחילה היתה המיועדת לתפקיד שרת החינוך, היא אשת חינוך ותיקה הן בהשכלתה (ד"ר לחינוך) והן בניסיונה העשיר. ראש הממשלה, נפתלי בנט, אף הוא שר החינוך לשעבר ואף הוא מבין את הצורך. הנושא נכנס לקווי היסוד של הממשלה, שעליהם חתום שר האוצר ליברמן והם מחייבים אותו (ועמידתו מול הדרג המקצועי באוצר היא מבחן המנהיגות שלו).
אני מציע לשרת החינוך ולדרג המקצועי במשרדה ללמוד את מערכת הגיל הרך הקיבוצית, שלא בכדי גם הקיבוצים ש"הופרטו", רובם ככולם, משמרים אותה. החינוך הקיבוצי בגיל הרך הוא פאר יצירת החינוך, לא רק ברמה הלאומית אלא גם ברמה העולמית. נכון, זה יחייב את המדינה להוצאות כבדות מאוד, אך כמו בקיבוץ, זה עניין של סדרי עדיפויות. בראש ובראשונה יש להתייחס לכך לא כאל הוצאה אלא כאל השקעה.
* תקציב שנתי פלוס – הרעיון של תקציב דו-שנתי, הוא רעיון של ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר שטייניץ לפני 8 שנים. מה שעמד מאחוריו הוא הצורך ביציבות פוליטית וכלכלית, לצורך קידומה של כלכלת ישראל. הרעיון היה שנוי מאוד במחלוקת, הן בקרב המערכת הפוליטית והן בקרב כלכלנים ואנשי אקדמיה. אני תמכתי מאוד ברעיון ואני תומך בו גם עתה.
עם זאת, חשוב לציין שתקציב 2021-2022 אינו באמת תקציב דו-שנתי. במקרה הטוב, התקציב יוגש בספטמבר והוא עלול להתעכב גם עד נובמבר. ולכן, מדובר בתקציב שנתי פלוס. הגשת תקציב לחודשיים-שלושה היא מגוחכת.
אני מקווה מאוד שהממשלה תקדם מאוד את הגשת התקציב, אולי אפילו לפני ספטמבר. אם הוא לא יוגש ויאושר בספטמבר, יהיה זה כישלון של הממשלה.
* מי יעמוד בראש מערך ההסברה הלאומי? – לצד ההצלחה הצבאית הכבירה במבצע "שומר החומות", וההצלחה המדינית (תמיכת ארה"ב, גרמניה ומדינות אירופיות נוספות) נחלנו תבוסה הסברתית קשה בקרב על התודעה. אסור לנו להזניח את הנושא ועל הממשלה החדשה לחזק מאוד את הדיפלומטיה הציבורית, שאין ערוך לחשיבותה בימינו. ראש הממשלה ושר החוץ צריכים להעמיד את הנושא במקום מרכזי בסדר העדיפויות שלהם. יש למנות לאלתר ראש מערך הסברה לאומי חדש. ההמלצה שלי – יוסף חדאד. חדאד, ערבי ישראלי גאה (בערביותו ובישראליותו), לוחם ומפקד בגולני, פצוע צה"ל ממלחמת לבנון השנייה, פעיל חברתי והמייסד והמנכ"ל של "ביחד ערבים זה לזה", הוא מכונת הסברה ישראלית משומנת ומוצלחת מטעם עצמו, שפועל ללא לאות ובצורה מקצועית להסברה ישראלית בעולם, באנגלית ובערבית. אני משוכנע שהוא יוכל לבצע את המשימה בצורה מצוינת. הוא חכם, רהוט, יצירתי וכדאי שהמדינה תשכיל להשתמש בשירותיו.
* שר מצטיין – בשבעה חודשים כשר התקשורת יועז הנדל עשה יותר ממה שנעשה במשרד במשך עשר שנים. רק לדמיין מה הוא יעשה בארבע שנים. בהצלחה!
* היעד הפוליטי – אחרי ארבעה סיבובי בחירות, חוסר יציבות קיצוני וממשלות מעבר, עם ישראל זקוק ליציבות. אם חלילה הממשלה הזאת תקרוס ונלך לסיבוב חמישי גם אחרי שנתניהו סיים את תפקידו ואחרי שקמה ממשלת שינוי-אחדות-ריפוי, זו עלולה להיות מכה אחת יותר מדי לחברה הישראלית; אובדן שארית אמון האזרחים במערכת הפוליטית ובדמוקרטיה והידרדרות לאנרכיה.
אני כותב זאת, כיוון שאני חושש שזה עלול לקרות. זה עלול לקרות בראש ובראשונה בשל החברות של רע"ם בקואליציה. מעבר לסוגיה העקרונית – סירובה של רע"ם לקבל את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, שבא לידי ביטוי בכך שלא חתמה על קווי היסוד הציוניים (אם כי הצבעתה בעד הממשלה היא גם הצבעה על קווי היסוד) עלולה להיות גם בעייה פרקטית חמורה. הפרעות בתקופת מבצע "שומר החומות" הציפו בפנינו את המצב הרעוע של ביטחון הפנים במדינה, שהופקר בעשור האחרון. הממשלה החדשה חייבת להציב בפניה, כאחת המטרות המרכזיות, את השבת הריבונות הישראלית שהתערערה בגליל ובנגב, במגזר הערבי ובערים המעורבות ב-12 השנים האחרונות. זה לא יהיה קל, וספק רב האם רע"ם, שיצאה נגד מבצע "חוק וסדר", תיתן לממשלה רשת ביטחון בתנאים אלה. כבר ביום ההשבעה ראינו את הימנעות ח"כ אלחורמי, שבעטיה לא היו לממשלה 61 אצבעות, וזו כבר התחלה בעייתית.
שנית, חשש גדול בידי האם מרצ ואולי גם מפלגת העבודה, שבעידן מרב מיכאלי חתכה חזק שמאלה, תחזקנה מעמד לאורך זמן בממשלת מרכז-ימין, שמדיניותה שונה כל כך מדרכן. אחרי שתחלוף האופוריה של "יציאת בלפור", התסכול במפלגות אלו ובעיקר בבייס שלהן ילך ויגדל ועלול לאיים על יציבות הממשלה.
שלישית, ברור לי שנתניהו כראש האופוזיציה ימשיך להפעיל לחץ ברוטלי אישי על ח"כים ימניים שעלול לשבור אחד מהם או יותר.
לכן, לצד היעדים החברתיים, הכלכליים, הביטחוניים והמדיניים של הממשלה, צריך לעמוד לנגד עיניה יעד פוליטי – הרחבת הממשלה וצירוף לפחות מפלגה חרדית אחת לקואליציה. ולהסיר את הווטו של ליברמן על שותפות עם החרדים.
* לא ממשלת שמאל – ההגדרה "ממשלת שמאל", שמיד הופכת בידי התועמלנים הדמגוגים "ממשלת שמאל קיצוני", היא דמגוגיה ביביסטית אופיינית. ממשלה שבנט, שמימין לנתניהו, עומד בראשה, ויש בה שלוש מפלגות ימין מובהקות – ימינה, תקווה חדשה וישראל ביתנו, שתי מפלגות מרכז ניצי – כחול לבן ויש עתיד ושתי מפלגות שמאל המונות יחד 13 ח"כים ואין להן שרים בכירים בתיקים המצויים במחלוקת אידיאולוגית, היא רחוקה מאוד מאוד מההגדרה "ממשלת שמאל". מה גם, שיש בה פריטטיות בין שתיים ממפלגות הימין לבין מפלגות המרכז, ישראל ביתנו ומפלגות השמאל. ומי שמצרים על כך שאין ממשלת ימין, מוזמנים להפנות את טרונייתם לאדם אחד, שאילו הרפה וזז הצדה, היתה קמה ממשלת ימין בראשות הליכוד.
* ויתורים למען איחוי הקרעים – ממשלת האחדות הלאומית והפריסה האידיאולוגית הרחבה שלה, מחייבת את כל הצדדים לפשרות ולהבנה שלא יוכלו לממש בה את כל מאווייהם. יש בכך חשיבות לאיחוי הקרעים בחברה הישראלית. ממשלה כזו לא תחיל את הריבונות על בקעת הירדן וגושי היישובים. ממשלה כזו לא תקפיא את הבנייה בהתיישבות. ממשלה כזו לא תפגע בחוק הלאום. אבל דווקא בממשלה כזאת ניתן לעגן בהסכמה לאומית רחבה בחוק יסוד את השוויון האזרחי (ואין סיבה שהליכוד ואבו-יאיר לא יתמכו בכך מן האופוזיציה). יש חשיבות רבה בעבור החברה הישראלית, שממשלה הכוללת את מרצ תילחם ב-BDS. אשמח במיוחד לראות את הורוביץ שר בממשלה שנלחמת נגד הניסיון לשפוט את ישראל בטריבונל האנטישמי בהאג. ויהיה זה צדק פואטי שמרצ תהיה חברה בממשלה שתבנה ביישובים ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים.
* עם הזנב בין הרגליים – לצערי הרב, ממשלת האחדות בהרכבה הנוכחי לא תוכל להחיל את הריבונות הישראלית על בקעת הירדן, בוודאי מול ביידן כנשיא ארה"ב. איזו החמצה זו היתה, כאשר לנתניהו היה רוב ברור בממשלה ובכנסת להחלת הריבונות בתמיכת ארה"ב, והוא נבהל מהאיומים הפלשתינאים, התקפל וברח עם הזנב בין הרגליים.
* תהיה התנצלות? – תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית טענה חזור וטעון, מדי יום ביומו ומדי שעה בשעתה בשצף קצף במים העכורים של תעלות הביבים, שממשלת השינוי תכלול את הרשימה המשותפת או תשען עליה. האם נשמע התנצלות?
* מפגן של אגוצטנריות – ח"כ אלי אבידר התיימר לשאת את דגל הפוליטיקה הישרה והנקייה (אם כי קשה לחשוד בו שהוא בחר במפלגתו, ישראל ביתנו, כיוון שההיסטוריה שלה היא של פוליטיקה כזאת). והנה, במפגן מדהים של אגוצנטריות, הוא מבהיר שאינו מחויב לקואליציה ולסיעתו בהצבעות, בשל הסיבה הערכית שלא קיבל תפקיד שראוי לו, לתחושתו.
אגב, בעיניי באמת התיק שהוצע לו מגוחך. להיות שר שני במשרד האוצר... אגב, זה עוד פטנט שהמציא נתניהו, כאשר בהיותו שר האוצר נאבק על תפקיד שר למקורבו מאיר שטרית ואז הכניס אותו כשר במשרד האוצר. הבא אחריו היה גנץ, שמינה את מיכאל ביטון לשר שני במשרד הביטחון. ועכשיו ליברמן. אילו אבידר טען שאינו רוצה בתפקיד מיותר ואם לא יקבל תפקיד משמעותי לא יצטרף לממשלה ויתרום למדינה ולקואליציה כח"כ מן השורה – הוא היה ראוי להערכה. אבל אמירה שהוא חופשי מתמיכה בקואליציה, כאשר מדובר בקואליציה של 61 ח"כים שתלויה בו, היא סחטנות אגוצטנרית ברוח הביביזם, שהוא התיימר להילחם בו. כבר הספקתי לקרוא שארגון "חקירה עכשיו", אחד מארגוני הבלפוריאדה, תומך בו והפגין ליד הכנסת בזמן ההשבעה על כל מיני דברים שהארגון לא מרוצה ממנו. שמא הם מתקשים להיגמל מהבילוי השבועי?
* ראש ממשלה בשר ודם – סוף סוף יש לנו ראש ממשלה בשר ודם, לא אלוהים. ואף אחד לא מאמין שהוא אלוהים. אפשר לחזור לשפיות. איש אינו חושב שהוא מעל החוק, שהמדינה זה הוא, שהחוק זה הוא. וצריך לעמוד היטב על המשמר כדי להבטיח שהשתן לא יעלה לו לראש, שלא יתחיל לטפח סממני מגלומניה וביביזם, ושלא יתפתח סביבו פולחן אישיות. ויש לחוקק בהקדם חוק הגבלת קדנציות.
* בשורה חברתית – ראש ממשלה דתי לאומי, לראשונה אחרי 73 שנים – זו בשורה חשובה לחברה הישראלית. בנט פרץ תקרת זכוכית חשובה בפוליטיקה הישראלית ובישראליות בכללה. חבל מאוד שטחו עיניהם של החמוצים בציונות הדתית מלראות את התמורה ההיסטורית הזאת, והם שבויים בתודעה הביביסטית.
* כשאמתח ביקורת – עכשיו כל אימת שאמתח ביקורת על בנט וממשלתו (וגם אם היא תהיה מצוינת בטוח שאמתח ביקורת), יסתערו עליי בתגובות כמו "אבל זאת הממשלה שלך," "זה מה שבישלת" וכו' וכו'. אבל מה לעשות? אני לא חסיד שוטה של אף אחד, גם לא של מנהיגים שאני בוחר בהם (ולא בחרתי בבנט). וכאשר יש לי ביקורת עליהם, אני משמיע אותה. ואגב, זו הממשלה שלנו, של כולנו, של כל אזרחי ישראל.
* שינוי סטטוס – ביום שבו החלה כהונתו של בנט כראש הממשלה, חל שינוי בסטטוס של אהוד ברק. הסטטוס שלו עד יום ראשון: 12 ראשי ממשלה היו לישראל. ברק אינו נמנה עם 11 הטובים שבהם. הסטטוס שלו מיום ראשון: 13 ראשי ממשלה היו לישראל. ברק אינו נמנה עם 12 הטובים שבהם.
* צעיר ממני – נפתלי בנט הוא בן 49, עדין בקידומת 4, אך אין הוא ראש הממשלה הצעיר ביותר בתולדות המדינה. הצעיר מכולם היה נתניהו, שנבחר לראשונה לתפקיד, לפני 25 שנים, בגיל 46. אבל בנט הוא ראש הממשלה הראשון שהוא צעיר ממני.
* טחנות השוויון – בעקבות הבחירות לכנסת השמינית (31.12.73) הכותרות דיברו על פריצת דרך במעמד האישה בישראל, כיוון שבכנסת החדשה כיהנו 9 נשים, מספר שיא עד אז (ולאחר מכן היתה שוב נסיגה). והנה היום, 9 נשים מכהנות כשרות בממשלה. חלפו מאז 48 שנים. טחנות השוויון המגדרי טוחנות לאט, אך הכיוון הוא ברור. מצד שני ראוי לזכור, שראש הממשלה שקמה בעקבות אותן בחירות היתה אישה, גולדה מאיר, שהקימה את ממשלתה השלישית. מאז לא נבחרה שוב אישה לראשות הממשלה, וגם היום אין אף מועמדת בעלת סיכוי לכהן בתפקיד זה בעתיד הנראה לעין. וכאשר היתה מועמדת מעולה לתפקיד הנשיאה הראשונה בישראל, היא נחלה מפלה בבחירות בכנסת.
* החוץ, הביטחון והאוצר – ליברמן הוא הפוליטיקאי השלישי בתולדות המדינה שכיהן כשר החוץ, הביטחון והאוצר. קדמו לו פרס ונתניהו.
* מצעד הבהמות – התפרעות הכהניסטים ועוזריהם הסמוטריצ'ים בפתח ישיבת הכנסת להצגת הממשלה החדשה, ומהומת אספסוף חברי הכנסת הביביסטים והחרדים, מעידה כאלף עדים מדוע הגיעה השעה לחילופי שלטון. מצעד המורחקים מן האולם, סמוטריץ' ובן גביר, ראוי לכותרת "מצעד הבהמות".
* אספסוף ליד שולחן הממשלה – נאום ההכתרה של בנט: אספסוף בכנסת. אספסוף ליד שולחן הממשלה היוצאת. כנופיית ביביסטים עלובים, צווחנים. ההתפרעות הזאת היא תוצאת 12 שנות שלטונו של מסית ומדיח, אדם שמפעל חייו הוא פילוג ושיסוע וליבוי שנאה ומדנים בין חלקי העם. המחשבה לאן עוד היינו מידרדרים אם נתניהו היה נשאר, חלילה, עוד קדנציה, מעוררת פלצות.
* רעול פנים – בפתח משפטו, ערך נתניהו את מופע האימים שבו הוא עמד בבית המשפט מוקף רעולי פנים והשתלח במדינת החוק והמשפט. בישיבת ההשבעה של הממשלה החדשה, ישב נתניהו רעול פנים ליד שולחן הממשלה אחרי שהסית את אספסוף שריו וח"כיו להתנקש בישיבת הכנסת בהתפרעות שלוחת רסן.
* אי אמון באופוזיציה – נתניהו אינו ראש הממשלה הראשון שמאבד את השלטון. כל האחרים, כולל נתניהו מודל 99', נהגו בממלכתיות וכיבדו את ההליך הדמוקרטי. נתניהו הפך את ממשלתו ואת סיעתו לאספסוף פרוע, ומנסה לחבל בהליך הדמוקרטי והפרלמנטרי. נתניהו מנהיג כנופיה מופקרת שמנסה להלך אימים על הכנסת ועל הממשלה ולהסית את העם נגד ממשלתו. ראוי להביע אי אמון בראש האופוזיציה.
* אני ואפסי עוד – בנאומו האגוצנטרי, הבכייני, ה"שתו לי אכלו לי," הפאסיב-אגרסיב, הזהיר נתניהו מפני הממשלה "המסוכנת", שלא תדע לעמוד על האינטרסים של ישראל, שלא תוכל לשלוח את צה"ל לפעולות מעבר לקווי האוייב, שלא תדע לפעול נגד הגרעין האיראני שמאיים על עצם קיום המדינה. אם הממשלה הזאת כל כך מסוכנת למדינת ישראל, למה נתניהו לא עשה את הצעד הקטן המתבקש להצלת "המדינה האהובה שלנו", כלשונו, ופינה את מקומו על מנת שהליכוד יוכל להקים ממשלת ימין רחבה ויציבה לארבע שענים מלאות? כי מבחינתו של נתניהו, אילו קמה ממשלת ימין בראשות מנהיג אחר מהליכוד, גם היא לא היתה יודעת לעמוד על האינטרסים של ישראל, לא היתה יכולה לשלוח את צה"ל לפעולות מעבר לקווי האוייב ולא הייתה יודעת לפעול נגד הגרעין האיראני שמאיים על עצם קיום המדינה, ולכן גם ממשלה זו היתה "מסוכנת". כי בתפיסה הביביסטית, של "המדינה זה אני", "גוליבר בארץ הגמדים", "אני ואפסי עוד" – כולם, זולתו, ננסים, חגבים, אפסים. ממשלה מסוכנת שמעמידה בסימן שאלה את קיומה של מדינת ישראל = כל ממשלה שהעומד בראשה אינו נתניהו. וכיוון שאין מצב שאי פעם יהיה מנהיג שלא יהיה גמד, נתניהו דאג לאורך השנים לקפד ראשו של כל מי שקצת התבלט והצטיין, כדי שלא יהיו למישהו רעיונות לכך שיהיה אי פעם "היום שאחרי".
* נאום ראש האופוזיציה הממלכתי – כך נפתח נאומו של ראש האופוזיציה מנחם בגין, בדיון על הקמת ממשלת רבין הראשונה, ב-3 ביוני 1974: "אדוני היושב ראש, מוריי ורבותיי חברי הכנסת, הבוקר, בהתאם לנוהג הפרלמנטרי הנאה, אברך בשם האופוזיציה את חבר הכנסת רבין לנאום הבכורה שלו כמרכיב הממשלה וראשה. הערב נביע להם אי אמון".
אני רק מניח את זה כאן.
* אופוזיציה כהזדמנות – כל מפלגה פוליטית חותרת לשלטון, אך לעתים האופוזיציה היא מתנה. הליכוד יכול לראות בישיבתו באופוזיציה הזדמנות לשיקום המפלגה. כוונתי לשיקום ערכי ומוסרי. הליכוד יכול לחזור לערכיו הממלכתיים והליברליים ולהיות למפלגה הדוגלת במדינת חוק, סולדת משחיתות, מבינה שמערכת משפט חזקה ועצמאית היא תנאי הכרחי לקיום דמוקרטיה, מבינה את החשיבות של שירות ציבורי חזק שמחויב לציבור ולא לועגת ל"פקידים" ומנסה להפכם למשרתי המנהיג, סולדת משיתוף פעולה עם הכהניזם, מעמידה בראשה הנהגה ראויה, נקיית כפיים, טהורת מידות. האופוזיציה עשויה לגמול את הליכוד מפולחן האישיות ששיתק אותו. כדי להגיע לכך על הליכוד להחליף את נתניהו ולבחור מנהיג אחר.
* הערכה לאדלשטיין – בתוכנית "פגוש את העיתונות" סיכמו כתבי חדשות 12 את הקדנציה של השרים שאותם הם מסקרים. את הציון הגבוה ביותר קיבל שר הבריאות יולי אדלשטיין – 85. גם בסקר שהוצג בתוכנית זכה אדלשטיין לציון גבוה, שני רק לשר הביטחון. גם אני שותף להערכה הרבה אליו. תקופת משבר, כמו הקורונה, היא נייר לקמוס לבחינת תפקוד השר. כפי שהקורונה הבליטה עד כמה ליצמן, שעד אז היה יקיר התקשורת, הוא שר בריאות גרוע, מתחת לכל ביקורת, כך הוכיח את עצמו אדלשטיין כשר מצוין, שהיטיב לתמרן בין כל הגורמים בתבונה, גילה מנהיגות והצליח במשימתו.
אדלשטיין גם היה יו"ר כנסת מצוין, ממלכתי, הגן על כבוד הכנסת ומעמדה ולא היסס להתעמת גם עם ראש הממשלה כשניסה לרמוס את הכנסת. תמכתי בהתנגדותו להתערבות בג"ץ בהצבעה על החלפת היו"ר והערכתי את החלטתו להתפטר כאשר מצפונו לא איפשר לו לקיים את ההחלטה, אך בשום אופן לא העלה על דעתו להפר אותה. התנהלותו של יריב לוין, הגרוע ביו"רי הכנסת מיום הקמתה, הבליטה את שיעור קומתו של אדלשטיין. מיותר לציין שאדלשטיין לא היה שותף להתפרעות האספסופית של רבים מהח"כים והשרים של הליכוד בדיון על השבעת הממשלה החדשה. אני בטוח שהוא התבייש. הוא גם אחד היחידים שאזר אומץ ולא השתתף במופע האימים של נתניהו וחייליו בבית המשפט. מבין מנהיגי הליכוד, הוא הראוי ביותר בעיניי להנהגה הלאומית. אבל להערכתי ולצערי סיכוייו קלושים.
* מעבר הכרחי – בשעה טובה ומוצלחת מדינת ישראל השתחררה משלטונו של נתניהו. אבל זה רק שלב א'. השלב הבא, החשוב יותר, הוא תהליך ההיטהרות והדה-ביביזציה של החברה הישראלית. זה יהיה תהליך חינוכי, תרבותי, ערכי ממושך, שצפוי להימשך שנים רבות. אבל חילופי השלטון היו מעבר הכרחי בדרך לכך. אין די בהחלפת נתניהו הפרסונה, אלא יש לחזור לערכים של יושרה, של הגינות, של טוהר מידות, של ניקיון כפיים, של הצנע לכת ולהיפרד מפולחן האישיות. וכל עוד המונים מאמינים בתאוריות הקונספירציה המטורללות על מדינת העומק שתופרת תיקים וכל הבבל"ת הזה, הדמוקרטיה הישראלית עדין נמצאת תחת איום.
* הפרויקטור לרמיסת הכנסת – יריב לוין היה יו"ר הכנסת הגרוע ביותר בתולדות המדינה. תפקיד היו"ר הוא תפקיד ממלכתי. יו"ר הכנסת צריך לייצג את הכנסת כולה, לעמוד על כבודה וריבונותה, לנהוג ללא משוא פנים בניהול הבית. יש דיסוננס בין העובדה שמדובר בנציג מפלגה פוליטית שמבצע תפקיד פוליטי לבין הציפייה הממלכתית. כל יושבי ראש הכנסת משפרינצק ועד אדלשטיין (איני סופר את גנץ שכיהן בתפקיד שבועות ספורים) השכילו לתמרן בין השניים, כל אחד בדרכו. יריב לוין, לעומת זאת, לא הסתיר כלל שהוא שליחו האישי של נתניהו. הוא היה שליחו והפרויקטור שלו להחלשת הרשות המחוקקת ודריסתה ורמיסתה תחת רגלי נתניהו. לוין ניצל לרעה את סמכויותיו כדי לתמרן את תמרוניו של נתניהו והשתמש בדוכן היו"ר להשתלחויות גסות ופרועות בבית המשפט העליון. ברוך שפטרנו! אבל אני חייב לציין שבישיבת ההשבעה של הממשלה החדשה, הוא הפתיע לטובה, נהג בממלכתיות יחסית וניסה לשמור על כבוד הכנסת, אם כי לא בתקיפות מספקת. חבל שהוא לא נהג כך בתקופת כהונתו.
בחירתו של מיקי לוי לתפקיד אינה טובה, בעיניי. התנהגותו בכנסת ובוועדותיה, כמו למשל ועדת הקורונה, היתה פרועה וקיצונית. אין לו מזג ממלכתי ולא יכולת לשמש דוגמה אישית לחברי הכנסת. אני מקווה שהתפקיד יעשה את האדם והוא יפתיע לטובה (מצד שני, אחרי השתוללות הח"כים מהליכוד וגרורותיו בעת נאומו של בנט, אולי באמת צריך שוטר בתפקיד).
* אינם משתתפים – התנהלות האופוזיציה בהצבעה על תפקיד יו"ר הכנסת היתה מוזרה. מדוע הליכוד לא הציג מועמד חלופי, כפי שנוהגת אופוזיציה אמתית? מדוע האופוזיציה לא הצביעה נגד מיקי לוי, כצפוי? ומדוע אפילו לא נמנעו אלא לא השתתפו? ובכלל, לא ידעתי שיש דבר כזה "לא משתתף". אני יודע שיש אפשרות להימנע או לא להיות נוכח. זה בכלל קיים בתקנון הכנסת? מעניין.
* ברוך שפטרנו – הדבר שמשמח לא פחות מכך שנתניהו כבר אינו ראש ממשלה, הוא שאוחנה כבר לא שר.
* בינו לבין עצמו – האם כשנתניהו לבדו, בינו לבין עצמו, כשהוא מביט במראה, הוא מודה שהשגיאה החמורה ביותר בקריירה שלו הייתה עקיצת גנץ, אי העברת התקציב וגניבת הרוטציה? היה לו פרטנר החלומות, שהוא לא יכול היה לדמיין לויאליות כשלו לא מצד בכיר כלשהו בליכוד ולא מצד בעל ברית פוליטי כלשהו – והוא הכיש אותו. הם יכלו לנהל יחד, בשיתוף פעולה, את ממשלת האחדות האמיתית, ממשלת הפיוס הלאומי. והוא היה מסיים בכבוד את הקדנציה שלו בנובמבר באקט הדמוקרטי של קיום ההסכם והעברת השלטון לגנץ. לא, איני מצפה שיודה בכך בפומבי. הרי הוא ביבי. אבל בינו לבינו, הוא מודה בכך?
* פרי הבאושים – לפני ימים אחדים, לכבוד יציאת בלפור, הענקתי חנינה לכל החסומים (האנשים שחסמתי בפייסבוק). למחרת ההשבעה, לראשונה מאז החנינה, חסמתי ביביסט שכינה אותי, או יותר נכון "אתכם", כל מי שלא סוגד לנתניהו ולא שרויים באבל – "נאצים". עוד ביביסט שכינה אותי "יא-גרמני". ועוד ביביסט שכינה אותי "היטלר". היתה זו הסתערות מאורגנת של כנופיית ביביסטים מוסתים. זה פרי הבאושים של 12 שנות המסית והמדיח הסדרתי. עד כאן!
* דברי בלע – אחינועם ניני כינתה את נתניהו "המן". אלה דברי בלע דוחים. היא מזכירה את הרב עובדיה שכינה את יוסי שריד "המן". מן הראוי שחילופי השלטון יביאו לשינוי בתרבות השנאה. והאחריות לכך אינה רק בצד אחד של המפה. לזכותה של ניני ייאמר שהיא התנצלה על דבריה. על ההתנצלות למדתי מפשקוויל של רוגל אלפר שגינה אותה על ההתנצלות.
* זוהי סאטירה – התוכנית "ארץ נהדרת" היכתה ללא רחם בממשלה החדשה והציגה אותה באופן נלעג. אפשר לחלוק על המסרים, על החיקויים, על הדימויים הקריקטוריים של השרים, אבל זוהי סאטירה, תפקידה לעקוץ את השלטון, לבקר אותו ולאו דווקא בעדינות. לעומת זאת, דווקא המערכון על התבצרות משפחת נתניהו בבלפור היה סר טעם לטעמי – יידוי אבן אחרי הנופל. דמותו של נתניהו ב"ארץ נהדרת", כפי שיוצגה לאורך השנים בידי מריאנו, היא מדויקת. אמנם לא חיקוי מוצלח של הדיבור (אף חקיין לא הגיע לקרסוליו של טוביה צפיר שממש היטיב לדייק בחיקויים), אבל ייצוג מדויק של הדמות. אך הפעם זה היה מכוער.
* הנאום או ההשבעה – תמונה ב"הארץ" של יאיר לפיד על דוכן הנואמים בדיון על השבעת הממשלה החדשה. והכיתוב למטה: "לפיד בנאומו הקצר במליאה, אתמול." אבל מי שמתבונן בתמונה ביתר תשומת לב, יבחין שלא היה זה נאומו במליאה, אלא ההשבעה שלו. לידו, על כס היו"ר, יושב מיקי לוי. בעת נאומו היו"ר היה עדין יריב לוין. בהשבעתו – מיקי לוי.
* מבחן המנהיגות הראשון – התחדש טרור ההצתות. במרץ 2018 החל טרור ההצתות, שנועד לבדיקת גבולות אחרי 3.5 שנות שקט מאז "צוק איתן". מדיניות ההכלה וההבלגה של נתניהו הביאה לשחיקת ההרתעה, לסבבים ובסופו של דבר למתקפת הרקטות שפתחה את מבצע "שומר החומות". חידוש טרור ההצתות נועד לבדוק את הממשלה החדשה. בנט תקף את מדיניות ההבלגה, והתנגד לה גם בהיותו שר הביטחון. כעת האחריות עליו. מבחן המנהיגות שלו מוקדם מדי, יומיים אחרי כניסתו לתפקיד, אך זה לא בשליטתנו. העיקרון צריך להיות שכל הפרת ריבונות תענה בתגובה קשה. דין הצתות כדין מטח רקטות.
* אסור לבטל – [נכתב יומיים לפני קיום ריקוד הדגלים] ריקוד הדגלים ביום ירושלים הוא מסורת יפה שהחלה בישיבת מרכז הרב ביוזמת הרב צבי יהודה הכהן קוק כבר ביום ירושלים תשכ"ח, שנה לאחר שחרור העיר ואיחודה. "ריקודגלים" הפך למפגן שנתי של הציונות הדתית. למרבה הצער, בשנים האחרונות התעלקו על המצעד הכהניסטים, שהפכו אותו למפגן גזעני חוליגני מבחיל, בעיקר במעבר ברובע המוסלמי. השנה, בשל המתיחות הרבה באותה תקופה, קיבל ראש הממשלה לשעבר, נתניהו, החלטה נכונה, להטות את מסלול המצעד, כך שלא יעבור ברובע המוסלמי ובשער שכם. ואכן, כך היה. במהלך המצעד החלה מתקפת הרקטות של חמאס. היוזמה לקיים שוב, מחוץ ליום ירושלים, את המצעד היא יוזמה מיותרת. לשם מה צריך עכשיו לשלהב את היצרים, להתסיס את הרוחות? היוזמה יצרה סיטואציה של "אוי לי מיוצרי, אוי לי מיצרי." יאושר המסלול – הדבר עלול להצית אש מיותרת. יבוטל המצעד – הדבר יתפרש ככניעה לאיומי חמאס ופת"ח. במצב שנוצר אסור לבטל. עם זאת, אין לאפשר צעדה ברובע המוסלמי. ויש לפקח על התנהגות המפגינים, כדי שאם יתחילו נביחות "מוות לערבים," "מוחמד מת" וכו', המשטרה תגלה אפס סובלנות ותעצור מיד את הנובחים. ולמרות שלדעתי מלכתחילה היוזמה הזאת מיותרת ומזיקה, יש להבהיר שאם תהיה כתוצאה מכך תוקפנות נגד ישראל – האשמים הבלעדיים בה יהיו אויבינו. אין להם שום זכות וטו על ההחלטות שלנו אם לאשר או לא מפגן זה או אחר בישראל. יתר על כן, חובה לאשר את המצעד (במסלול נורמלי), כי צעד שיתפרש בידי האויב כחולשה, יזמין תוקפנות, כרגיל.
* דגל ישראל בידיו של בן גביר – נזם זהב באף חזיר.
* חרפה – התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. פרס סוקולוב נחשב לפרס היוקרתי ביותר לתחום העיתונות, זולת פרס ישראל. מעניקה אותו עיריית תל-אביב. איזו חרפה ובושה, להעניק לתועמלן פרס על עיתונות טובה, וגרוע יותר, להעניק אותו לתועמלן של האוייב. כאילו בבריטניה היה מוענק פרס אורוול הבריטי היוקרתי לעיתונות ללורד האו-האו. אם התועמלן הזה ראוי לפרס על עיתונות, בקצב הזה עוד עלול פרס נובל לשלום להינתן לרב המרצחים. אופס.
* חילול זכרו של סוקולוב – כאשר אימי ומשפחתה עלו לישראל ב-1949, אחרי ארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה בו שהו לאחר השואה, הם ישבו תקופה קצרה במחנה העולים "שער עליה" ומשם עברו לאזור, שקמה על חורבות כפר הפורעים הרצחני יעזור, והתיישבה בבית ערבי נטוש. לרחוב שבו הם חיו, ניתן השם רחוב סוקולוב. היה זה אך טבעי לקרוא רחוב ביישוב ציוני מתחדש במדינה היהודית שזה עתה קמה, על שמו של אחד ממניחי יסודותיה של מדינת ישראל, המנהיג הציוני הדגול נחום סוקולוב. סוקולוב (1859-1936) היה יד ימינו של הרצל, ממנהיגי התנועה הציוני מיום הקמתה, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ונשיא כבוד של הסוכנות היהודית. הוא היה ממחיי השפה העברית ומהקנאים לה. סוקולוב היה סופר, מתרגם, משורר ובראש ובראשונה עיתונאי ועורך. הוא נחשב לאבי העיתונות העברית; אבי העיתונות היהודית המודרנית ומעצב דרכה. סוקולוב תרגם לעברית את ספרו האוטופיסטי של הרצל "אלטנוילנד". הפירוש המילולי של אלטנוילנד הוא ארץ ישנה חדשה. השם שנתן סוקולוב לגרסה העברית של הספר היה "תל אביב". האביב מסמל את אביב האומה היהודית המתחדשת במולדתה, ברוח "אביב העמים" של המאה ה-19. התל הוא סמל לעבר היהודי של המולדת.
את צירוף המילים תל אביב, לקח סוקולוב מפרק ג' בספר יחזקאל. המעניין, הוא שתל אביב לא היתה רק מקום בגולה, אלא אף הוגדרה במילה המפורשת – גולה, "הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב". בעיניי זו הברקה של ממש, המבטאת את מהות החזון הציוני והמפעל הציוני – המרת תל אביב של הגולה, בתל אביב של המולדת, העיר העברית הראשונה, העיר שנועדה לממש את החזון הציוני של המדינה היהודית בארץ ישראל. כמו הרצל, סוקולוב ומנהיגי הציונות הראשונים, כך גם הנביא יחזקאל היה חוזה מדינת היהודים שתקום לאחר גלות בבל, ואף הוא צייר אוטופיה של ארץ ישנה חדשה, "אלטנוילנד". בכ' בניסן תרס"ט 11.4.1909 עלו לקרקע חברי אגודת "אחוזת בית" כדי להקים את העיר העברית הראשונה בארץ ישראל. כעבור שנה, ניתן לשכונה השם תל אביב. בחירת השם תל אביב היתה הצהרת כוונות, שהעיר נועדה להגשים את חזונו של הרצל.
ב-1956 ייסדה עיריית תל-אביב את פרס סוקולוב לעיתונות, המנציח את שמו של המנהיג והעיתונאי הציוני הדגול נחום סוקולוב. הענקת הפרס המנציח את המנהיג הציוני סוקולוב לתועמלן האנטי ציוני והאנטי ישראלי גדעון לוי, שרואה בציונות אם כל חטאת, שרואה בהצהרת בלפור עוול נוראי, שרואה במדינת ישראל "מדינת רשע" ותומך באויביה ובטרור נגד אזרחיה, היא חילול זכרו של נחום סוקולוב. אילו הושחת קברו של סוקולוב בחלקת גדולי האומה בהר הרצל, היינו מזדעזעים כולנו. הענקת פרס סוקולוב לגדעון לוי, היא חילול הרבה יותר בוטה של זכר המנהיג הציוני הדגול.
* כתם על העיר תל-אביב – לאחר שיחוקק במהרה בימינו חוק הגבלת קדנציות לראש הממשלה, יש לחוקק חוק הגבלת קדנציות לראשי ערים. גם לראש עיר שיושב יותר מדי שנים על כיסאו יש תחושה יהירה וזחיחה של "העיר זה אני". וחולדאי, שללא ספק עשה הרבה דברים טובים למען ת"א יפו, בטוח שעמדותיו הפוליטיות מבטאות את הציבור התל-אביבי. הענקת פרס סוקולוב לתועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי, היא לא רק הזניית המושג עיתונות, לא רק הזניית הפרס, לא רק חילול זכרו של חיים סוקולוב, אלא היא מביישת גם את תושבי ת"א. יש לזכור שרק לפני שבועות אחדים, תושבי תל-אביב עמדו תחת מתקפת רקטות טרוריסטית, פשע חמור נגד האנושות, וגדעון לוי תמך בתוקפנות והתגולל בישראל על כך שהיא מעזה להגיב ולהגן על אזרחיה. הענקת הפרס לגדעון לוי היא כתם בתולדות העיר תל-אביב.
* הציפיה מהמנהיג – בפרשת השבוע, פרשת "חוקת", אנו קוראים על העונש שאלוהים העניש את משה – הוא לא יוכל להיכנס לארץ ישראל. מה היה חטאו? רוב המפרשים טוענים שהחטא היה בכך שמשה הצטווה לדבר אל הסלע כדי שייצאו ממנו מים, והוא היכה בו. זו עבירה שעליה ראוי אדם לעונש כה כבד? איזה חוסר פרופורציה! ועל עבירה זו, יש למשה נסיבות מקלות. הרי את משבר המים הקודם, בספר שמות, הוא פתר כאשר היכה במטהו בסלע. הרי אלוהים אומר לו בפירוש לקחת את מקלו, והגיוני שהוא הבין מכך שעליו להכות בסלע. ומדוע אהרון נענש? הרי הוא לא הכה בסלע.
הנה, כמה פתרונות אפשריים: א. משה נענש על כך שלא הבין לנפש העם הצמא וגער בו: "שמעו נא המורים." ב. משה לא נענש על חטאו, אלא על חטאי העם. כמנהיג הוא לא הצליח לחנך את העם ולכן לא נמצא ראוי להכניס אותו לא"י. ג. משה נענש, כיוון שבעוד ממנהיג של ערב רב, שאך יצא מבית עבדים, מצופה שישתמש במקלו – ממנהיג של עם העומד להיכנס לארצו ולהתנחל בה, מצופה לשוחח עם העם. לפיכך משה אינו מתאים לסוג המנהיגות הדרוש כעת.
בעיניי, המשמעות המרכזית של סיפור עונשו של משה, היא שככל שהאדם נושא בתפקיד רם יותר, וככל שהאדם גדול יותר, כך הציפיות ממנו גבוהות יותר. מצופה מן המנהיג להוות דוגמה אישית. אין לו חסינות. להיפך, הוא עלול להיענש על עבירות שהאזרח הפשוט אפילו אינו מודע להן. לא זה המצב בישראל בימינו. ויתרנו כליל על ציפיה ממנהיגינו להתנהגות מוסרית, לאמירת אמת, לדוגמה אישית ולהצנע לכת, כתנאי סף למנהיגותם. הסף שאנו מציבים היום הוא הפלילי. כל עוד מנהיג לא הורשע (הרשעה חלוטה) בעבירה פלילית, הוא כשר. ואם הורשע, איננו רואים בעצם ההרשעה קלון, אלא ממתינים להכרעת בית המשפט האם היה קלון בהרשעה.
כאשר דרעי הורשע ונדון למאסר, מעריציו הפגינו ושבתו בתמיכה בו. כאשר רמון הורשע בעבירת מין אך משום מה לא הוטל בו קלון, אולמרט שידרג אותו למשנה לראש הממשלה. כאשר אולמרט הורשע בעבירה פלילית, הכותרות היו שהוא זוכה מהאשמות האחרות. כאילו הנורמה היא ראש ממשלה עבריין והחדשות המעניינות הן שהוא זוכה מחמת הספק על האשמות אחרות. אחרי שהנשיא, האנס הסדרתי קצב הורשע, היו שקראו להעניק לו חנינה בשל היותו נשיא, כי הנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא היא עונש חמור דיו, במקום לראות באיגרא רמא מעמד מחייב, שממי שהגיע אליו נדרש יותר מאשר מאזרח מן השורה. ואת החקירות והמשפט של נתניהו מלווה תעשיית הסתה והמצאת קונספירציות נגד מערכות החוק, המשפט והאכיפה בישראל.
עונשו של משה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, מעביר מסר הפוך לגמרי. העובדה שאדם נושא תפקיד מנהיגותי רם, אינה מעניקה לו פריבילגיה והקלות כלשהן. ההיפך הוא הנכון, היא תובעת ממנו יותר, היא דורשת ממנו דוגמה אישית, וככל שהוא גדול יותר, כך הציפיה ממנו גבוהה יותר, עד שהוא נענש בחומרה רבה כל כך, על מעשה שבעבור אחד האדם הוא עניין של מה בכך. זה המסר לימינו, שלמרבה הצער, לא ממש חלחל אלינו.
* פוסט קורונה – האם עכשיו, עם הסרת המסכות גם בחללים סגורים, אפשר כבר לחזור למצב שבו חיובי זה טוב ושלילי זה רע?
* שטות לנד – ב"ארץ נהדרת" יש פינה שבה מציגים שמות של אנשים שמתאימים לעיסוקים שלהם. ואיך קוראים לעורכת "לאישה"? שטוטלנד.
* ביד הלשון: הפור נפל – לפני שבועות אחדים הקדשתי את הפינה לביטוי "חצה את הרוביקון", שנכתב על בנט כאשר החליט להקים את ממשלת השינוי. הסברתי שמשמעות הביטוי היא שהוא עשה מעשה שאין ממנו חזרה. סיפרתי שמקור הביטוי הוא האירוע ההיסטורי שאירע ב-10 בינואר בשנת 49 לפנה״ס, בו חצה יוליוס קיסר עם צבאו את נהר הרוביקון בדרכו לעיר רומא. צירוף מילים נוסף הקשור לאותו אירוע הוא "הפור נפל", הביטוי שאמר יוליוס קיסר כשהחליט לחצות את הרוביקון. ונכון לומר אותו היום, כאשר קמה ממשלת השינוי בראשות בנט.
אורי הייטנר
גם אילו היה נתניהו מצליח להסיר מעלינו
את האיום הגרעיני האיראני
הוא לא היה זוכה לתמונה
על כל מחצית העמוד הראשון למעלה
של עיתון "הארץ" בפורמט החדש והחד-פעמי
כמו שזכו בנט ולפיד ביום שני האחרון
כאילו זה עתה הוכרז על ייסוד מדינת ישראל –
ובמקביל – רצף מאמרי השמצה נגד נתניהו
וליקוקי-תחת לראשי הממשלה החדשים!
כאשר הקו המנחה השקרי הוא –
כל מה שממשיך וגם ימשיך להיות גרוע
מתרחש רק בגלל ה"ביביזם" מורשת נתניהו!
משה גרנות
מה טמון בקלמבור?
על ספר השירים "לשפוך עור"
מאת מיקה ויסלר
עיתון 77, 2021, 77 עמ'
מה שבולט מיד לעינו של הקורא בספר זה הוא שפע הארמזים, על הרוב בתבנית של קלמבור, לספרים וסרטים ידועים מאוד.
הרי מספר דוגמאות: "גרון אמוק" (עמ' 15), שמרמז לסרט הפורנוגראפי "גרון עמוק" (1972), אלא שהמילה "אמוק" מרמזת לדבר אחר לגמרי – לשיגעון שעלול להטריף אדם באורח פתאומי.
"פגע-סוס" (עמ' 17), בוודאי מרמז לשמו של הסוס המכונף שבמיתולוגיה היוונית – פגסוס.
"חלב עם הרוח" (עמ' 28) מרמז בוודאי לסרט "חלף עם הרוח" (1939) עם השחקנים קלרק גייבל וויוויאן לי, סרט המבוסס על רב המכר של הסופרת מרגרט מיטשל.
"התוספתן בשדה השיפון" (עמ' 29) מרמז לשם הרומן "התפסן בשדה השיפון" (1951) של ג'יי סלינגר.
"הלא לכל שאריותייך / אני כיור" (עמ' 34) – פרפרזה צינית לשורה משירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב".
"קפטן הוק" (עמ' 52) הוא הגיבור הנבל שבספר "פיטר פן", ואולי מרמז גם על מגלה הארצות בן המאה ה-18 – קפטן קוק.
"באנו חושך לפרש" (עמ' 55) בוודאי מרמז לשיר של שרה לוי תנאי ועמנואל עמירן – "באנו חושך לגרש".
"התקן הקוקייה" (עמ' 58) בוודאי מרמז לסרט "קן הקוקייה" (1975) בבימויו של מילוש פורמן ובכיכוב ג'ק ניקולסון, על פי ספרו של קן קיזי.
"ואם בברלין נפלה חומה / מה יגידו עזובי הקיר" (עמ' 61), ללא ספק מרמז לאימרה מתלמוד בבלי, מועד קטן כ"ה, ע"ב: "אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי הקיר".
"כל העולם / בכה" (עמ' 64), בוודאי מרמז על משפט מ"כטוב בעיניכם" של שקספיר – "כל העולם במה".
המחברת משכילה מאוד, והיא מאתגרת את הקוראים בידע שלה גם מחוץ למשחקי לשון. הרי דוגמאות: אוגוסטוס היל (עמ' 33) – היה תובע כללי בארצות הברית לאחר מלחמת האזרחים.
"מרגו קידר" (עמ' 49) היא שחקנית קנדית (סרטי סופרמן), התאבדה בשנת 2018.
"פרדי קרוגר" (עמ' 50) – דמות מפלצתית בסרט האימה "סיוט ברחוב אלם", מגלם את הדמות השחקן רוברט אנגלונד. בהקשר הזה מוזכר גם סרט אימה אחר "מלתעות", וכן המילה הגרמנית "דופלגנגר" שעניינה כפילים מרושעים.
"ג'ון ווטרס" (עמ' 51) – שמו של במאי סרטים מבהילים.
"אוליבר טוויסט" (עמ' 54) הוא שם הרומן של צ'רלס דיקנס משנת 1838.
"הייטי" (עמ' 67) הוא איש השלג מהימליה, דמות אגדית. באותו השיר מופיע גם "גרינץ'", שהוא ייצור ירקרק מבהיל המופיע בסרט "איך גנב גרינץ' את חג המולד" (2000), מככב בו ג'ים קרי. סרט המבוסס על ספר מאת דוקטור סוס.
הרשימה הארוכה של האיזכורים וההפניות דלעיל (רשימה חלקית, יש הרבה יותר!) – באה לרמוז לקורא הפוטנציאלי, הרגיל להיגדי שירים ישירים וקליטים, כי מדובר בספר חכם, של משוררת בעלת ידע חובק עולם, שיודעת ללהטט בלשון בצורה וירטואוזית. הרי דוגמה:
ציורים חסרי מנוח
לֶכתךָ
לא מהדהדת בעור התוף במסדרון
לא מהדהדת כלל
גם בזמן שהיית
היה שם חלל
פלָנֶטַת צבעים
יוצאת מהקווים
ישנם גוונים
שלא ידעת על קיומם
הכוכבים גם
שינו מקומם
איה פלוטו
והיכן החגורה
ונוס כבר לא נוגה
אך מארס עדיין מאדים מולה
שביט שובט על ידי שרביט
הצדק אינו שפיט
ופיטגורס נא במעטפת
אני לא יודעת על מה אני חולמת
או חוששת להודות
משהו שכמעט ולא היה ושלא יחזור
זֵר של מזור
מהעידן של ואן גוך
אהבה כזאת שלא שולחים בה פרחים
שולחים את התנוך.
(עמ' 46)
נתחיל בשם השיר "ציורים חסרי מנוח", המרמז לאופרת סבון בשם "צעירים חסרי מנוח", שהחלה בשידור בטלוויזיה בשנת 1973 – באמריקה, ומשם לרשתות הטלוויזיה בעולם המערבי. שם השיר מרמז שלא להקדיש טונות של רצינות לגבי לכתו של בן הזוג (?), העזיבה שלו לא השאירה הד, כי גם כשהיה בסביבה, הורגש חלל.
המשך השיר מדלג בין חוויית הציור – "צבעים", "גוונים", "קווים" – ובין החוויה הרומנטית, כביכול, של מבט לכוכבים – "פלנֶטת צבעים" – במקום פלֶטת צבעים, כלומר, יש קפיצה מהציור אל עולם הכוכבים, כי 'פלנטה' היא כוכב לכת.
ובהמשך "איה פלוטו" מרמז על ספר הילדים של לאה גולדברג שראה אור ב-1967, אבל הרי פלוטו הוא כוכב לכת, כמו "ונוס כבר לא נוגה" – שני שמות של אותו כוכב; ו"מארס עדיין מאדים מולה" – שוב שני שמות לאותו כוכב, כנ"ל שביט ו"הצדק אינו שפיט" – דבר והיפוכו. מסתבר ששם השיר מצדיק את המסר שלו – אם היתה אהבה, וזה בספק גדול, זה היה "משהו שכמעט ולא היה ושלא יחזור," וכאן מרומזת האהבה 'האמיתית' – האהבה המטורפת של ואן גוך שחתך לעצמו את האוזן כתשורה לאהובתו.
השיר הזה רחוק מלהיחשב שיר אהבה, בעצם אין אף שיר אהבה בספר, הגם שיש דיאלוג עם גבר במספר שירים (ראו "ניב רשת" – עמ' 26) – האיש (בן הזוג?) מדומה לעכביש; בשיר "אם רצפות יכלו לדבר" – עמ' 68 – יש יותר אמפתיה כלפי האיש, ואפילו הכאה על חטא: "נעלמתי דום למולך. רעועה / כנראה כי ידעתי עד כמה לא הייתי ראויה."
ראו גם "ביג טיים", (עמ' 9). בשיר "משק חם (הדחליל לעיל)", (עמ' 14) יש פנייה בעלת נימה מקאברית אל האיש: "שים ראשך הדחוס / קש ומחשבות / על ברכיי הדואבות / כעגל בחלל אימו ( האם יש כאן רמז לכשרות האסלאמית – 'חלאל'?) / כמו כלב / שעומדים להרדימו."
כאמור, שירי אהבה ממש אין בקובץ, וגם לא שירים ארס-פואטיים, המופיעים ברבים מקובצי השירים העכשוויים.
המאפיין את הלשון של הקובץ הוא שבירת מטבעות הלשון, על הרוב בתבנית של קלמבור. אנרי ברגסון, פילוסוף יהודי צרפתי (1941-1859) שנספה בשואה, כתב בספרו "הצחוק" כיצד בני אדם עצלנים מלהיות רוחניים ומקוריים, נדבקים למטבעות לשון, והוא מצביע על כך שמימרה קומית נוצרת כאשר מכניסים רעיון אבסורדי לתוך תבנית לשונית מקובלת. *
מיקה ויסלר איננה מבקשת להיות קומית, אבל היא מיישמת בפועל את הטענה הנכונה של ברגסון, שאנחנו משועבדים למטבעות לשון מתוך עצלות מחשבתית. לכך יש אינספור דוגמאות בספר שלפנינו: "החך ועונשו" (עמ' 6) לעומת "החטא וענשו" (בעקבות דוסטוייבסקי). ובאותו השיר: "אני נכווית ונחווית". "ואתה לא איטי / מתרפק / על מרפקי" (עמ' 9). "זיכרונות עברו כבישה קרה" (עמ' 11), מטבע לשון הקשורה בשמן זית. "רציתי להכין צמיד מצמיג / כדי שיראו / את סימני הגרירה" (עמ' 13). בשיר "דוקים בדו-קיום" (עמ' 19), אנו קוראים כיצד מקלות הדוק מתמוטטים – "גם מוט במותו מתמוטט". "החלון ושברו" (עמ' 22) – חלון שבור במקום מטבע הלשון "החלום ושברו" (על פי שופטים ז' 15). "מכאן ומכאן / מבחן בד" (עמ'25) מהשיר אנו למדים שלא מדובר באודישן לקראת צילומי סרט, אלא על בד – אריג. בשיר "שמא השמש" (עמ' 30) מופיעה השורה "לשפוך את העור" (זה גם שם הקובץ כולו), ביטוי המתעמת עם מטבע הלשון "לשפוך אור". בשיר "אין מה לגרוף" (עמ' 32) מופיעה השורה "הרעב במיעוטו", ביטוי המתעמת עם מטבע הלשון – "הרע במיעוטו". בשיר "נקע שבע" (עמ' 34), מצויה גרסה בעלת משמעות רחוקה משמו של הסבון המפורסם "נקה 7". בשיר "זיהום פלילי" (עמ' 35) אנו מזהים את עקבותיה של המחלקה לזיהוי פלילי (מז"פ). בסוף השיר כתוב: "והייתי מאטלסת (מלשון אטלס) את הלסת / לכיוון סיביר". "עול ברווז" (עמ' 39) לעומת מטבע הלשון "עור ברווז". וכן "דין פרוטה כדין מעט" (עמ' 42). "צבי מניעה" (עמ' 44). "עצב בלתי מזוהה" (עמ' 47). "... ל"ג בעומר / הוא גם יום השואה / של ט"ו בשבט" (עמ' 49). "האמת להמיתה" (עמ' 51). "דו"חות הברית" (עמ' 66). "בין העריסות" (עמ' 69).
הספר גדוש בקלמבורים, ראו דוגמאות ב"ילדים טובים", עמ' 8. "סירנות", עמ' 17. "התרסה", עמ' 43.
שירים רבים בקובץ (שומו שמיים!) מחורזים, וזה נחשב כמעט לחטא בשירה החדשה. מוטב ששיר ידמה לרשימה למכולת מאשר שיהיה מחורז ושקול, כמו שיריו הווירטואוזיים של נתן אלתרמן. הרי שתי דוגמאות לחרוזים בספרנו:
כנף על הגג
אבא מודאג
אם כעוסה.
זבל עופות,
הון תועפות –
היונה מכוסה
(עמ' 10)
עורבים לא יתערבו
פירות לא יירקבו
דרכנו עוד תצטלק
כפסע של הֶבְזק
הנעל של הנ"ל תתפרק
הראש יהיה מחוסר כיוונים והתחלה
רגליים שוב יתרוצצו
והבננה
בשלה
(עמ' 14)
נהוג לכנות בשם "פסיחה" היגד שעובר משורה לשורה – כלומר, מעבר ישיר בלא עצירה תחבירית מטור אחד למשנהו. החידוש של מיקה ויסלר הוא פסיחה הקוטעת את המילה באמצעה, ומעבירה את ההמשך לשורה הבאה:
כלפי מישהו או משהו ש
ינקה את הנקבוביות מבפנים
(עמ' 6)
וכל ה
שתיקות
שחקוקות
...
מבטי אהבה ל
אף אחד
(עמ' 16)
וכן, צריך לציין שבניגוד למקובל בספר שירה, הספר של מיקה ויסלר מנוקד רק במילים שהקורא עלול לטעות בהגייה, למשל להבדיל בין זֵר לזָר.
בוודאי דילגתי על הרבה פרטים בספר ראוי זה, אבל באמת הרחבתי את הדיבור על הספר הרבה יותר ממה שתבנית הרצנזיה מאפשרת, כי נסחפתי בייחודיות שבו.
* [ויקיפדיה]: בזמן שלטון וישי, הוא [אנרי ברגסון] העדיף לדחות את כל הכיבודים שקיבל בעבר, כדי שאף הוא ייחשף לחוקים האנטישמיים שממשלת וישי העבירה נגד היהודים. ברוח גישה זו הוא נמנע מלהמיר את דתו לקתוליות, אף שרצה לעשות זאת, כדי להפגין סולידריות עם אחיו היהודים.
ברגסון נפטר בחודש ינואר 1941 מדלקת ריאות בה לקה ימים ספורים לאחר שנאלץ לעמוד מיספר שעות בתור, כשהוא בן 81, לצורך רישומו כיהודי בפריז הכבושה בידי הנאצים. במותו, ערך כומר קתולי את טקס הקבורה (באישור מיוחד של ארכיבישוף פריז), על פי בקשתו בצוואתו. הוא קבור בבית הקברות של העיר גארש (Garches) שליד פריז.
משה גרנות
אהוד: דוגמאות השירים שהובאו במאמר לא שיכנעו אותי אלא נראו לי כהתחכמויות לא כל כך מוצלחות.
מאת מיקה ויסלר
עיתון 77, 2021, 77 עמ'
מה שבולט מיד לעינו של הקורא בספר זה הוא שפע הארמזים, על הרוב בתבנית של קלמבור, לספרים וסרטים ידועים מאוד.
הרי מספר דוגמאות: "גרון אמוק" (עמ' 15), שמרמז לסרט הפורנוגראפי "גרון עמוק" (1972), אלא שהמילה "אמוק" מרמזת לדבר אחר לגמרי – לשיגעון שעלול להטריף אדם באורח פתאומי.
"פגע-סוס" (עמ' 17), בוודאי מרמז לשמו של הסוס המכונף שבמיתולוגיה היוונית – פגסוס.
"חלב עם הרוח" (עמ' 28) מרמז בוודאי לסרט "חלף עם הרוח" (1939) עם השחקנים קלרק גייבל וויוויאן לי, סרט המבוסס על רב המכר של הסופרת מרגרט מיטשל.
"התוספתן בשדה השיפון" (עמ' 29) מרמז לשם הרומן "התפסן בשדה השיפון" (1951) של ג'יי סלינגר.
"הלא לכל שאריותייך / אני כיור" (עמ' 34) – פרפרזה צינית לשורה משירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב".
"קפטן הוק" (עמ' 52) הוא הגיבור הנבל שבספר "פיטר פן", ואולי מרמז גם על מגלה הארצות בן המאה ה-18 – קפטן קוק.
"באנו חושך לפרש" (עמ' 55) בוודאי מרמז לשיר של שרה לוי תנאי ועמנואל עמירן – "באנו חושך לגרש".
"התקן הקוקייה" (עמ' 58) בוודאי מרמז לסרט "קן הקוקייה" (1975) בבימויו של מילוש פורמן ובכיכוב ג'ק ניקולסון, על פי ספרו של קן קיזי.
"ואם בברלין נפלה חומה / מה יגידו עזובי הקיר" (עמ' 61), ללא ספק מרמז לאימרה מתלמוד בבלי, מועד קטן כ"ה, ע"ב: "אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי הקיר".
"כל העולם / בכה" (עמ' 64), בוודאי מרמז על משפט מ"כטוב בעיניכם" של שקספיר – "כל העולם במה".
המחברת משכילה מאוד, והיא מאתגרת את הקוראים בידע שלה גם מחוץ למשחקי לשון. הרי דוגמאות: אוגוסטוס היל (עמ' 33) – היה תובע כללי בארצות הברית לאחר מלחמת האזרחים.
"מרגו קידר" (עמ' 49) היא שחקנית קנדית (סרטי סופרמן), התאבדה בשנת 2018.
"פרדי קרוגר" (עמ' 50) – דמות מפלצתית בסרט האימה "סיוט ברחוב אלם", מגלם את הדמות השחקן רוברט אנגלונד. בהקשר הזה מוזכר גם סרט אימה אחר "מלתעות", וכן המילה הגרמנית "דופלגנגר" שעניינה כפילים מרושעים.
"ג'ון ווטרס" (עמ' 51) – שמו של במאי סרטים מבהילים.
"אוליבר טוויסט" (עמ' 54) הוא שם הרומן של צ'רלס דיקנס משנת 1838.
"הייטי" (עמ' 67) הוא איש השלג מהימליה, דמות אגדית. באותו השיר מופיע גם "גרינץ'", שהוא ייצור ירקרק מבהיל המופיע בסרט "איך גנב גרינץ' את חג המולד" (2000), מככב בו ג'ים קרי. סרט המבוסס על ספר מאת דוקטור סוס.
הרשימה הארוכה של האיזכורים וההפניות דלעיל (רשימה חלקית, יש הרבה יותר!) – באה לרמוז לקורא הפוטנציאלי, הרגיל להיגדי שירים ישירים וקליטים, כי מדובר בספר חכם, של משוררת בעלת ידע חובק עולם, שיודעת ללהטט בלשון בצורה וירטואוזית. הרי דוגמה:
ציורים חסרי מנוח
לֶכתךָ
לא מהדהדת בעור התוף במסדרון
לא מהדהדת כלל
גם בזמן שהיית
היה שם חלל
פלָנֶטַת צבעים
יוצאת מהקווים
ישנם גוונים
שלא ידעת על קיומם
הכוכבים גם
שינו מקומם
איה פלוטו
והיכן החגורה
ונוס כבר לא נוגה
אך מארס עדיין מאדים מולה
שביט שובט על ידי שרביט
הצדק אינו שפיט
ופיטגורס נא במעטפת
אני לא יודעת על מה אני חולמת
או חוששת להודות
משהו שכמעט ולא היה ושלא יחזור
זֵר של מזור
מהעידן של ואן גוך
אהבה כזאת שלא שולחים בה פרחים
שולחים את התנוך.
(עמ' 46)
נתחיל בשם השיר "ציורים חסרי מנוח", המרמז לאופרת סבון בשם "צעירים חסרי מנוח", שהחלה בשידור בטלוויזיה בשנת 1973 – באמריקה, ומשם לרשתות הטלוויזיה בעולם המערבי. שם השיר מרמז שלא להקדיש טונות של רצינות לגבי לכתו של בן הזוג (?), העזיבה שלו לא השאירה הד, כי גם כשהיה בסביבה, הורגש חלל.
המשך השיר מדלג בין חוויית הציור – "צבעים", "גוונים", "קווים" – ובין החוויה הרומנטית, כביכול, של מבט לכוכבים – "פלנֶטת צבעים" – במקום פלֶטת צבעים, כלומר, יש קפיצה מהציור אל עולם הכוכבים, כי 'פלנטה' היא כוכב לכת.
ובהמשך "איה פלוטו" מרמז על ספר הילדים של לאה גולדברג שראה אור ב-1967, אבל הרי פלוטו הוא כוכב לכת, כמו "ונוס כבר לא נוגה" – שני שמות של אותו כוכב; ו"מארס עדיין מאדים מולה" – שוב שני שמות לאותו כוכב, כנ"ל שביט ו"הצדק אינו שפיט" – דבר והיפוכו. מסתבר ששם השיר מצדיק את המסר שלו – אם היתה אהבה, וזה בספק גדול, זה היה "משהו שכמעט ולא היה ושלא יחזור," וכאן מרומזת האהבה 'האמיתית' – האהבה המטורפת של ואן גוך שחתך לעצמו את האוזן כתשורה לאהובתו.
השיר הזה רחוק מלהיחשב שיר אהבה, בעצם אין אף שיר אהבה בספר, הגם שיש דיאלוג עם גבר במספר שירים (ראו "ניב רשת" – עמ' 26) – האיש (בן הזוג?) מדומה לעכביש; בשיר "אם רצפות יכלו לדבר" – עמ' 68 – יש יותר אמפתיה כלפי האיש, ואפילו הכאה על חטא: "נעלמתי דום למולך. רעועה / כנראה כי ידעתי עד כמה לא הייתי ראויה."
ראו גם "ביג טיים", (עמ' 9). בשיר "משק חם (הדחליל לעיל)", (עמ' 14) יש פנייה בעלת נימה מקאברית אל האיש: "שים ראשך הדחוס / קש ומחשבות / על ברכיי הדואבות / כעגל בחלל אימו ( האם יש כאן רמז לכשרות האסלאמית – 'חלאל'?) / כמו כלב / שעומדים להרדימו."
כאמור, שירי אהבה ממש אין בקובץ, וגם לא שירים ארס-פואטיים, המופיעים ברבים מקובצי השירים העכשוויים.
המאפיין את הלשון של הקובץ הוא שבירת מטבעות הלשון, על הרוב בתבנית של קלמבור. אנרי ברגסון, פילוסוף יהודי צרפתי (1941-1859) שנספה בשואה, כתב בספרו "הצחוק" כיצד בני אדם עצלנים מלהיות רוחניים ומקוריים, נדבקים למטבעות לשון, והוא מצביע על כך שמימרה קומית נוצרת כאשר מכניסים רעיון אבסורדי לתוך תבנית לשונית מקובלת. *
מיקה ויסלר איננה מבקשת להיות קומית, אבל היא מיישמת בפועל את הטענה הנכונה של ברגסון, שאנחנו משועבדים למטבעות לשון מתוך עצלות מחשבתית. לכך יש אינספור דוגמאות בספר שלפנינו: "החך ועונשו" (עמ' 6) לעומת "החטא וענשו" (בעקבות דוסטוייבסקי). ובאותו השיר: "אני נכווית ונחווית". "ואתה לא איטי / מתרפק / על מרפקי" (עמ' 9). "זיכרונות עברו כבישה קרה" (עמ' 11), מטבע לשון הקשורה בשמן זית. "רציתי להכין צמיד מצמיג / כדי שיראו / את סימני הגרירה" (עמ' 13). בשיר "דוקים בדו-קיום" (עמ' 19), אנו קוראים כיצד מקלות הדוק מתמוטטים – "גם מוט במותו מתמוטט". "החלון ושברו" (עמ' 22) – חלון שבור במקום מטבע הלשון "החלום ושברו" (על פי שופטים ז' 15). "מכאן ומכאן / מבחן בד" (עמ'25) מהשיר אנו למדים שלא מדובר באודישן לקראת צילומי סרט, אלא על בד – אריג. בשיר "שמא השמש" (עמ' 30) מופיעה השורה "לשפוך את העור" (זה גם שם הקובץ כולו), ביטוי המתעמת עם מטבע הלשון "לשפוך אור". בשיר "אין מה לגרוף" (עמ' 32) מופיעה השורה "הרעב במיעוטו", ביטוי המתעמת עם מטבע הלשון – "הרע במיעוטו". בשיר "נקע שבע" (עמ' 34), מצויה גרסה בעלת משמעות רחוקה משמו של הסבון המפורסם "נקה 7". בשיר "זיהום פלילי" (עמ' 35) אנו מזהים את עקבותיה של המחלקה לזיהוי פלילי (מז"פ). בסוף השיר כתוב: "והייתי מאטלסת (מלשון אטלס) את הלסת / לכיוון סיביר". "עול ברווז" (עמ' 39) לעומת מטבע הלשון "עור ברווז". וכן "דין פרוטה כדין מעט" (עמ' 42). "צבי מניעה" (עמ' 44). "עצב בלתי מזוהה" (עמ' 47). "... ל"ג בעומר / הוא גם יום השואה / של ט"ו בשבט" (עמ' 49). "האמת להמיתה" (עמ' 51). "דו"חות הברית" (עמ' 66). "בין העריסות" (עמ' 69).
הספר גדוש בקלמבורים, ראו דוגמאות ב"ילדים טובים", עמ' 8. "סירנות", עמ' 17. "התרסה", עמ' 43.
שירים רבים בקובץ (שומו שמיים!) מחורזים, וזה נחשב כמעט לחטא בשירה החדשה. מוטב ששיר ידמה לרשימה למכולת מאשר שיהיה מחורז ושקול, כמו שיריו הווירטואוזיים של נתן אלתרמן. הרי שתי דוגמאות לחרוזים בספרנו:
כנף על הגג
אבא מודאג
אם כעוסה.
זבל עופות,
הון תועפות –
היונה מכוסה
(עמ' 10)
עורבים לא יתערבו
פירות לא יירקבו
דרכנו עוד תצטלק
כפסע של הֶבְזק
הנעל של הנ"ל תתפרק
הראש יהיה מחוסר כיוונים והתחלה
רגליים שוב יתרוצצו
והבננה
בשלה
(עמ' 14)
נהוג לכנות בשם "פסיחה" היגד שעובר משורה לשורה – כלומר, מעבר ישיר בלא עצירה תחבירית מטור אחד למשנהו. החידוש של מיקה ויסלר הוא פסיחה הקוטעת את המילה באמצעה, ומעבירה את ההמשך לשורה הבאה:
כלפי מישהו או משהו ש
ינקה את הנקבוביות מבפנים
(עמ' 6)
וכל ה
שתיקות
שחקוקות
...
מבטי אהבה ל
אף אחד
(עמ' 16)
וכן, צריך לציין שבניגוד למקובל בספר שירה, הספר של מיקה ויסלר מנוקד רק במילים שהקורא עלול לטעות בהגייה, למשל להבדיל בין זֵר לזָר.
בוודאי דילגתי על הרבה פרטים בספר ראוי זה, אבל באמת הרחבתי את הדיבור על הספר הרבה יותר ממה שתבנית הרצנזיה מאפשרת, כי נסחפתי בייחודיות שבו.
* [ויקיפדיה]: בזמן שלטון וישי, הוא [אנרי ברגסון] העדיף לדחות את כל הכיבודים שקיבל בעבר, כדי שאף הוא ייחשף לחוקים האנטישמיים שממשלת וישי העבירה נגד היהודים. ברוח גישה זו הוא נמנע מלהמיר את דתו לקתוליות, אף שרצה לעשות זאת, כדי להפגין סולידריות עם אחיו היהודים.
ברגסון נפטר בחודש ינואר 1941 מדלקת ריאות בה לקה ימים ספורים לאחר שנאלץ לעמוד מיספר שעות בתור, כשהוא בן 81, לצורך רישומו כיהודי בפריז הכבושה בידי הנאצים. במותו, ערך כומר קתולי את טקס הקבורה (באישור מיוחד של ארכיבישוף פריז), על פי בקשתו בצוואתו. הוא קבור בבית הקברות של העיר גארש (Garches) שליד פריז.
משה גרנות
אהוד: דוגמאות השירים שהובאו במאמר לא שיכנעו אותי אלא נראו לי כהתחכמויות לא כל כך מוצלחות.
רוֹן גֵּרָא
שַׁעֲרֵי חַיִּים
לֵילוֹת סוּמִים,
קוֹרֵא דְּרוֹר לְלֵב
יָגֵעַ.
מְצַפֶּה לַצֹּהַר
שֶׁל
שַׁעֲרֵי חַיִּים.
מנחם רהט
החרדיוּת הציונית:
בעיניים עצומות אחר החלילן מהמלין
על הרצף שבין חרדיות לציונות, נעה העסקונה החרדית לעבר הציונות, אך העדיפה ברגע המכריע שלא להשפיע על דמותה והרכבה של ממשלת ישראל ה-36
העסקונה החרדית הפוליטית, מליצמן וגפני עד אייכלר ופרוש, הולכת ונעשית יותר ויותר ציונית. וזהו מהפך גדול בדרכה של התנועה הפוליטית החרדית ההיסטורית אגודת ישראל, שבנתה קריירה שלימה על אנטי ציונות מובהקת.
הדברים באים לידי ביטוי בהקשרים שונים. למשל החלטתם האנטי לוגית לקשור את גורלם הפוליטי בגורלו של בנימין נתניהו ולהתאבד פוליטית יחד איתו. אפשר וצריך לומר על נתניהו הרבה דברים טובים, אבל גדולי הדורות שעברו, בוודאי לא היו מתירים לעסקונה החרדית להתאבד עם האיש שחילוניותו אומנותו: אפיקורס לתיאבון שנהנה לזלול במסעדות טריפה שקצים ורמשים, נבילות וטריפות; ושמירת השבת אינה פקטור מבחינתו, והוא גם רמס בפרהסיה בהתנהלותו האישית עוד כמה מצוות מדאורייתא.
עצם יצירת הקשר הגורדי עימו, מעידה שעל הרצף הפוליטי שבין ישראליות לחרדיות, הם זנחו את 'החרדיות הטהורה', את 'פך השמן הטהור', לטובת ההתחברות עם הישראליות, שיוצגה, לענייננו, בידי נתניהו.
מי שהיטיב להבין זאת כבר לפני למעלה משבעים שנה, היה רבי ישראל זאב סולובייצ'יק, הרב מבריסק, שבישיבתו בירושלים במחצית הראשונה של המאה שעברה, היה לאב טיפוס של מנהיג חרדי כריזמטי אנטי ציוני קיצוני, ברמות על.
ועם כל תפיסת עולמו האנטי ציונית, הוא בז דווקא למייסד והמנהיג הצעקני של חבורת קנאֵי נטורי קרתא הירושלמית ר' עמרם בלוי, שנודע בגישתו הבדלנית ובהתנגדותו חסרת הפשרות לציונות ולמדינת ישראל. בלוי נהג להתעמת עם המשטרה על כל צעד ושעל: הפגנות שבת בקריאות 'שאבעס' שבהן חסם כבישים, מחאות אלימות נגד בריכת השחייה המעורבת הראשונה בירושלים, ועוד. מתוך תפיסתו האנטי ציונית, הוא נמנע עקרונית מהשתתפות בבחירות לכנסת ומקבלת תקציבים מהמדינה הציונית. אפילו תעודת זהות ציונית לא היתה לו.
בלוי הקנאי הגדיר עצמו אנטי ציוני אולטימטיבי. העימותים מול המשטרה וכניסותיו התכופות למעצר במגרש הרוסים, שיוו לו דימוי זה. עד שקם הרב מבריסק וקיעקע תדמית זו: "אתה עצמך ציוני אמיתי," סנט בבלוי. "האם ברוסיה הייתם מעזים להפגין כך נגד השלטון? הלא הייתם חוששים לחייכם! מדוע אם כן, כאן בארץ ישראל אתם מפגינים נגד הציונים?... אם כן, בסתר ליבכם גם אתם נתפסתם לציונות!" (מתוך 'במחיצת גדולי התורה', שלמה לורינץ, עמ' 182).
דבריו של הגרי"ז יפים כלפי אחד העסקנים החרדים הבולטים, ח"כ יעקב ליצמן, ששימש עד ליום ב' השבוע שר השיכון. עצם נכונותו לשמש מיניסטר בממשלה הציונית, מעידה על מיקומו ברצף שבין החרדיות לציונות. והוא רק משל לשאר חבריו החרדים.
בטקס חילופי האישים בראשות משרד השיכון, אמר אותו ליצמן לשר הנכנס אלקין: "כל הקללות שכתובות בתורה חלות על ממשלת בנט-לפיד."
צאו וחִשבו: האם בממשלת רוסיה הקומוניסטית היה מעז להתנסח כך? האם בסיים הפולני היה מעז נציג יהודי להשתמש בגידופים שכאלה? אפילו על הרבה פחות מכך היה נזרק לשנות מאסר ארוכות. אבל ליצמן יודע שכאן הכל מותר. הוא שאמר הגרי"ז, שבסתר ליבו נתפס ליצמן לציונות. ציוני אמיתי.
דוגמה נוספת: העסקונה החרדית נרעשת עד עמקי נפשה שהשליטה על הרבנות הראשית דרך משרד הדתות, ניטלת ממנה.
תשמעו טוב! חרדים, לכאורה אנטי ציונים, הם שהפכו עצמם לאפוטרופסי המוסד הציוני ושמו הרבנות הראשית. איך שגלגל מתהפך. הלוא הם-הם היו ראשוני מַחֲרִימֶיהָ, כבר לפני מאה שנה בדיוק, בתרפ"א, כשהקים הראי"ה קוק (הציוני, יש לומר בהקשר זה) את הרבנות הראשית. רבם של החרדים הירושלמים רבי יוסף חיים זוננפלד, בתמיכת רבי יצחק ירוחם דיסקין, הכריזו תענית על עצם הקמתה והובילו חרם כללי עליה, מפני שהיא, לטענתם, בגדר "מרים יד בתורת משה ומשפטיו".
בדרך זו הלך הגרי"ז מבריסק, שלא רק שפסק, שהכניסה אסורה בהחלט למבנה היכל שלמה בו שכנה בזמנו הרבנות הראשית, אלא גם הורה איסור על הליכה במדרכה שלצד היכל שלמה, וציווה לחצות את הכביש אל המדרכה השמאלית, הרחוקה. אבל בשנים האחרונות, בהיותם חביביו של נתניהו, הם השתלטו על המוסד הרבני הציוני, שנוא נפשם של רבותיהם מן הדורות הקודמים. הם לא רק שנמנעו מלחצות את הכביש, אלא גם השתלטו על המוסד עצמו. לא ציונים?
האבסורד שבשליטת העסקונה החרדית על הרבנות הראשית, הגיע לשיא עגום בעובדה, שהם עצמם אינם סומכים על ההכשרים שהרבנות 'שלהם' מנפיקה, וגם הציבור החילוני אינו מתעניין באיכות ההכשרים של הרבנות הראשית. כך שעל דרך האבסורד מסתבר, שהציבור היחיד הרואה עצמו מחוייב להכשרי הרבנות הראשית, הוא הציבור הדתי לאומי. אבל דווקא רבניו של ציבור זה הודרו מן המוסד המתיימר להכתיב את הנורמות ההלכתיות בישראל – שבהן לא מתחשבת אף קהילה דתית, זולת הקהילות הציוניות.
אבסורד נוסף הוא, שדווקא לאחר שהגיעו לנקודה הכי ציונית בסקאלה שבין הציונות לחרדיות, והם כבר 'ציונים כשרים', העדיפה העסקונה החרדית לצעוד אל התהום בעיניים עצומות, בעקבותיו של החלילן מהמלין, שכפי שכבר הבין ח"כ אייכלר. אילו רק היו מעדיפים את 'וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים' על פני ההימור המסוכן של התאבדות עם נתניהו, היה בכוחם להכתיב את תזוזתו מקרנות המזבח לטובת הקמת ממשלת חלומותיהם, נשענת על 65 ח"כי ימין-חרדים-דתיים-סער.
עכשיו לא נותר אלא לְבַכּוֹת את התמוז ואת הפיספוס. ולחרדים יש סיבה טובה להתפוצץ עד כדי קריאה הזויה ופטרונית לבנט להסיר את הכיפה, כאילו הם לבלריו ומנהלי פנקסיו של ריבונו של עולם. הניתוק הנורא, במידה מסויימת בעטיים, מן העטינים השופעים שהתייבשו לפתע, מוציאם מדעתם ומעבירם על דתם.
מנחם רהט
על הרצף שבין חרדיות לציונות, נעה העסקונה החרדית לעבר הציונות, אך העדיפה ברגע המכריע שלא להשפיע על דמותה והרכבה של ממשלת ישראל ה-36
העסקונה החרדית הפוליטית, מליצמן וגפני עד אייכלר ופרוש, הולכת ונעשית יותר ויותר ציונית. וזהו מהפך גדול בדרכה של התנועה הפוליטית החרדית ההיסטורית אגודת ישראל, שבנתה קריירה שלימה על אנטי ציונות מובהקת.
הדברים באים לידי ביטוי בהקשרים שונים. למשל החלטתם האנטי לוגית לקשור את גורלם הפוליטי בגורלו של בנימין נתניהו ולהתאבד פוליטית יחד איתו. אפשר וצריך לומר על נתניהו הרבה דברים טובים, אבל גדולי הדורות שעברו, בוודאי לא היו מתירים לעסקונה החרדית להתאבד עם האיש שחילוניותו אומנותו: אפיקורס לתיאבון שנהנה לזלול במסעדות טריפה שקצים ורמשים, נבילות וטריפות; ושמירת השבת אינה פקטור מבחינתו, והוא גם רמס בפרהסיה בהתנהלותו האישית עוד כמה מצוות מדאורייתא.
עצם יצירת הקשר הגורדי עימו, מעידה שעל הרצף הפוליטי שבין ישראליות לחרדיות, הם זנחו את 'החרדיות הטהורה', את 'פך השמן הטהור', לטובת ההתחברות עם הישראליות, שיוצגה, לענייננו, בידי נתניהו.
מי שהיטיב להבין זאת כבר לפני למעלה משבעים שנה, היה רבי ישראל זאב סולובייצ'יק, הרב מבריסק, שבישיבתו בירושלים במחצית הראשונה של המאה שעברה, היה לאב טיפוס של מנהיג חרדי כריזמטי אנטי ציוני קיצוני, ברמות על.
ועם כל תפיסת עולמו האנטי ציונית, הוא בז דווקא למייסד והמנהיג הצעקני של חבורת קנאֵי נטורי קרתא הירושלמית ר' עמרם בלוי, שנודע בגישתו הבדלנית ובהתנגדותו חסרת הפשרות לציונות ולמדינת ישראל. בלוי נהג להתעמת עם המשטרה על כל צעד ושעל: הפגנות שבת בקריאות 'שאבעס' שבהן חסם כבישים, מחאות אלימות נגד בריכת השחייה המעורבת הראשונה בירושלים, ועוד. מתוך תפיסתו האנטי ציונית, הוא נמנע עקרונית מהשתתפות בבחירות לכנסת ומקבלת תקציבים מהמדינה הציונית. אפילו תעודת זהות ציונית לא היתה לו.
בלוי הקנאי הגדיר עצמו אנטי ציוני אולטימטיבי. העימותים מול המשטרה וכניסותיו התכופות למעצר במגרש הרוסים, שיוו לו דימוי זה. עד שקם הרב מבריסק וקיעקע תדמית זו: "אתה עצמך ציוני אמיתי," סנט בבלוי. "האם ברוסיה הייתם מעזים להפגין כך נגד השלטון? הלא הייתם חוששים לחייכם! מדוע אם כן, כאן בארץ ישראל אתם מפגינים נגד הציונים?... אם כן, בסתר ליבכם גם אתם נתפסתם לציונות!" (מתוך 'במחיצת גדולי התורה', שלמה לורינץ, עמ' 182).
דבריו של הגרי"ז יפים כלפי אחד העסקנים החרדים הבולטים, ח"כ יעקב ליצמן, ששימש עד ליום ב' השבוע שר השיכון. עצם נכונותו לשמש מיניסטר בממשלה הציונית, מעידה על מיקומו ברצף שבין החרדיות לציונות. והוא רק משל לשאר חבריו החרדים.
בטקס חילופי האישים בראשות משרד השיכון, אמר אותו ליצמן לשר הנכנס אלקין: "כל הקללות שכתובות בתורה חלות על ממשלת בנט-לפיד."
צאו וחִשבו: האם בממשלת רוסיה הקומוניסטית היה מעז להתנסח כך? האם בסיים הפולני היה מעז נציג יהודי להשתמש בגידופים שכאלה? אפילו על הרבה פחות מכך היה נזרק לשנות מאסר ארוכות. אבל ליצמן יודע שכאן הכל מותר. הוא שאמר הגרי"ז, שבסתר ליבו נתפס ליצמן לציונות. ציוני אמיתי.
דוגמה נוספת: העסקונה החרדית נרעשת עד עמקי נפשה שהשליטה על הרבנות הראשית דרך משרד הדתות, ניטלת ממנה.
תשמעו טוב! חרדים, לכאורה אנטי ציונים, הם שהפכו עצמם לאפוטרופסי המוסד הציוני ושמו הרבנות הראשית. איך שגלגל מתהפך. הלוא הם-הם היו ראשוני מַחֲרִימֶיהָ, כבר לפני מאה שנה בדיוק, בתרפ"א, כשהקים הראי"ה קוק (הציוני, יש לומר בהקשר זה) את הרבנות הראשית. רבם של החרדים הירושלמים רבי יוסף חיים זוננפלד, בתמיכת רבי יצחק ירוחם דיסקין, הכריזו תענית על עצם הקמתה והובילו חרם כללי עליה, מפני שהיא, לטענתם, בגדר "מרים יד בתורת משה ומשפטיו".
בדרך זו הלך הגרי"ז מבריסק, שלא רק שפסק, שהכניסה אסורה בהחלט למבנה היכל שלמה בו שכנה בזמנו הרבנות הראשית, אלא גם הורה איסור על הליכה במדרכה שלצד היכל שלמה, וציווה לחצות את הכביש אל המדרכה השמאלית, הרחוקה. אבל בשנים האחרונות, בהיותם חביביו של נתניהו, הם השתלטו על המוסד הרבני הציוני, שנוא נפשם של רבותיהם מן הדורות הקודמים. הם לא רק שנמנעו מלחצות את הכביש, אלא גם השתלטו על המוסד עצמו. לא ציונים?
האבסורד שבשליטת העסקונה החרדית על הרבנות הראשית, הגיע לשיא עגום בעובדה, שהם עצמם אינם סומכים על ההכשרים שהרבנות 'שלהם' מנפיקה, וגם הציבור החילוני אינו מתעניין באיכות ההכשרים של הרבנות הראשית. כך שעל דרך האבסורד מסתבר, שהציבור היחיד הרואה עצמו מחוייב להכשרי הרבנות הראשית, הוא הציבור הדתי לאומי. אבל דווקא רבניו של ציבור זה הודרו מן המוסד המתיימר להכתיב את הנורמות ההלכתיות בישראל – שבהן לא מתחשבת אף קהילה דתית, זולת הקהילות הציוניות.
אבסורד נוסף הוא, שדווקא לאחר שהגיעו לנקודה הכי ציונית בסקאלה שבין הציונות לחרדיות, והם כבר 'ציונים כשרים', העדיפה העסקונה החרדית לצעוד אל התהום בעיניים עצומות, בעקבותיו של החלילן מהמלין, שכפי שכבר הבין ח"כ אייכלר. אילו רק היו מעדיפים את 'וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים' על פני ההימור המסוכן של התאבדות עם נתניהו, היה בכוחם להכתיב את תזוזתו מקרנות המזבח לטובת הקמת ממשלת חלומותיהם, נשענת על 65 ח"כי ימין-חרדים-דתיים-סער.
עכשיו לא נותר אלא לְבַכּוֹת את התמוז ואת הפיספוס. ולחרדים יש סיבה טובה להתפוצץ עד כדי קריאה הזויה ופטרונית לבנט להסיר את הכיפה, כאילו הם לבלריו ומנהלי פנקסיו של ריבונו של עולם. הניתוק הנורא, במידה מסויימת בעטיים, מן העטינים השופעים שהתייבשו לפתע, מוציאם מדעתם ומעבירם על דתם.
מנחם רהט
יונתן גורל
1. ליל נדוד
עייפות גדולה
באה מהמידבר
גם רוח קדים
מיררה בנהי
היא והי
ולילה כבד, חשוך
נקוב מילים ככברה
שביקשו להיות תפילה
נותר ערירי
בין שקיעה לזריחה
גל ועוד גל
לא ניתן להכלה
2. ה"מזל" בפתגמים בלדינו
"דמה מזל אי אצה מה אל מאר"
"למזל די לה פיה לה רמוזה לו דיזיאה"
התרגום המילולי הוא "תן לי מזל וזרוק אותי לים" ו"המזל של המכוערת – היפה משתוקקת לו"
ואכן, הקדמונים האמינו שגרמי השמיים הם המשפיעים על חייהם וגורלם. "כוכבים ומזלות" אמרו חז"ל. ומכאן, "מזל שחור" (לא עלינו) ו"מזל מאיר".
מהו אותו מזל הגורם לאנשים כאלה ואחרים להצליח בחיים מעבר ליכולתם ולאישיותם, ומאידך גיסא גורם לאנשים כישרוניים ובעלי יכולות לדשדש במי אפסיים? מה שניתן, אם כך, זה להתפלל למזל טוב שילווה וישפיע להזיז דברים ולעשות מעשים המביאים הצלחה, סיפוק, אושר, מעמד ועוד.
"הכול בידי שמיים , חוץ מיראת שמיים." אמירה זו כאילו מגבילה את יכולת האדם לקבוע את גורלו. עם זאת, גורלו של אדם נקבע לא מעט בהוריו, במקום הולדתו, בחינוכו, אבל אם הוא ניצל מפורענויות ואחרים שאיתו נפגעים, אומרים – "שיחקה לו השעה."
"אדם מביא איתו את מזלו" במעשיו, בהתנהגותו, בקשריו ובשאר תכונותיו, מניעיו ומחדליו.
נחזור לפתגמים ול"מוסר ההשכל" הטמון בהם.
"תן לי מזל וזרוק אותי לים" ואם יהיה לי מזל – לא אטבע, אצוף ואגיע לחוף מבטחים. משתמע – אם אין לי מזל, גם על היבשה הבטוחה לא אמצא מנוח לכף רגלי. והאמונה ב"גלגל המזלות" כאילו מביעה ייחול להיוולד במזל פלוני שיקבע את דרכו של היילוד לכל חייו.
סבך אי הרציונליות לא מתבהר גם עם לוגיקה והסברים. זה מתחדד עם הפתגם השני, המביא את הדברים עד אבסורד – מזלה של המכוערת, ככל הנראה, בענייני נשואין וזיווגים – עולה עשרת מונים על זה של היפה, וכנראה לא רק יופי חיצוני, אלא תכונות, מעשים, הישגים ועוד...
כך או כך, המזל תלוי ועומד, בא עם מעשים שאדם עושה, נולד עם כוכבי שמיים ומזלות, וידועים סמלים של מזל במועדים של לידה, מחלה, רפואה, נישואין, יחסים עם הזולת.
"מי שהשעה משחקת לו" – "לא כדאי להתעסק איתו"
"אם מזרע היהודים הוא – נבול תיבול!"
האומנם כך?
ולעניין האבסורד שבדבר, מחזק את הנאמר – יש שהשעה משחקת להם ויש שלא... ו"השעה" מתחמת זמן לשעה. נרמז, אולי, זמן מוגבל שיש לנצלו עד הקצה.
שתשחק לנו השעה עכשיו ובכל יום...
יונתן גורל
שורפי היערות בישראל –
לשולחי בלוני התבערה לעוטף עזה:
תחזקנה ידיכם!
יחד נמאיס את החיים לציונים
ונמלא את האוויר עשן
כמו סביב הכנסת
ביום השבעת הממשלה החדשה!
עדינה בר-אל
נופים, מנזרים וחברים
המלצה לטיול בשפלת יהודה
בעבר, תמיד כאשר היינו נוסעים לירושלים, ראיתי בדרך, קצת מרחוק, חלק מבניין מנזר השתקנים; ומחשבה היתה חולפת במוחי: "כדאי לבקר שם, ואולי לבדוק אם הם באמת שתקנים..."
השנים חלפו. נסענו לחו"ל פעמים רבות, טיילנו בכל מיני מקומות בארץ, והתוכנית לבקר במנזר זה נשארה בגדר רעיון בלבד.
עד שהגיעה העת. אחרי למעלה משנה בה נשארנו בארץ והיינו ספונים בבתינו (די מפוחדים) בגלל המגפה ההיא, ולגבי חו"ל נשארו הגבלות רבות, חיפשתי מקום לטייל בו בארץ. העונה הזו, לפני פרוץ הקיץ, אידיאלית לטיולים. הטבע פורח ומזג האוויר די נוח. רציתי לטייל כאן, אבל למצוא מקום מעניין. מקום בו ניתן להכיר אנשים שונים מאיתנו, שמאמינים בדת שונה ויש להם תרבות שונה. בדומה לחו"ל, אבל בארץ.
ואז נזכרתי בתוכניתי לבקר במנזר השתקנים, שנקרא גם "מנזר לטרון". באינטרנט מצאתי הצעה מצוינת – סיור בשלושה מנזרים באזור לטרון, לא רק באחד. הציע זאת מדריך בשם הרצל חובב, תושב המקום, חבר קיבוץ נחשון. מכיוון שתמיד שימשתי ב"ועדת תרבות" של חבריי, עוד מימי גרעין הנח"ל, גייסתי אותם, את חבריי הפנסיונרים, וקבענו מועד עם הרצל המדריך ב-28 במאי. אבל גם תוכנית זו כמעט לא יצאה אל הפועל. שוב היינו צריכים להיות ספונים בבתינו, (בעיקר הדרומיים שבינינו), די מפוחדים, הפעם מטילים ואזעקות ופיצוצים. לאחר אחד-עשר יום הושגה הפסקת אש, והצלחנו לצאת במועד שנקבע לסיור.
הרצל התגלה כבעל ידע רב ואהבת הסביבה בה הוא חי, והצליח להלהיב קבוצה בת 22 איש מכל רחבי הארץ, במשך כארבע שעות בו התלווינו אליו. יחד עימו גילינו, שמה שהיה בתש"ח אזור קרבות, הפך לחבל ארץ יפה, מלא בכרמי גפנים ובעצי זית.
אחווה ושתיקה – מנזר השתקנים
נפגשנו ב"גן האחווה" בכניסה אל המנזר. עומד שם פסל עשוי עץ ועליו שלוש דמויות שחיו במאה ה-12: היהודי רש"י מפרש התנ"ך והתלמוד; הנוצרי ברנר דה-קלרבו, אבי מסדר הטרפיסטים; וצלאח א-דין לוחם לדת המוסלמים. הפסל מבטא את הרעיון של "איש באמונתו יחיה", נגד אלימות ובעד אחווה.
אבי מנזר השתקנים הוא פול, בן שמונים ושש עתה. הוא הגיע למנזר זה מלבנון בהיותו בן 12, כיוון שהיה אז בית-ספר לילדים במקום. עתה יש במנזר 18 נזירים, שהגיעו מארצות שונות, ביניהן: צרפת, בלגיה, צ'כיה, ארגנטינה. רק אחד נולד בישראל, ביפו. זהו נזיר בשם ז'אן-מארי, שקיבל את פנינו בתוך הכנסייה.
ז'אן-מארי סיפר לנו על היקב שנמצא מתחת לאדמה, ואשר מפיק יין באיכות מעולה כמו בצרפת, באשר היינן הראשי שלהם הוא צרפתי. עוד הוא סיפר על סדר היום של הנזירים: "אנחנו חיים על עבודה ותפילה." הוא מציין. "אנחנו מתחילים את יומנו מוקדם מאוד. התפילה הראשונה שלנו נערכת בשעה ארבע ורבע עד חמש ורבע. אחר-כך יש לנו זמן להתפלל לבד או לקרוא ספרים. בשעה שש ושלושים יש תפילה עם מיסה, ולאחריה ארוחת בוקר משותפת בחדר האוכל. בין שמונה ושלושים לשעה אחת-עשרה אנו עובדים. חלקנו עובד בחוץ, בכרמים, וחלקנו בתוך המנזר. לאחר העבודה שבים לתפילות ולקריאת ספרים. לנזיר יש נטייה להתפלל כל הזמן, " הוא מדגיש. וכאשר הוא נשאל לתוכן התפילה הוא אומר: "אנחנו מתפללים לשלום כולם. כי לכל בני האדם יש אותו ערך."
ועתה בא השלב המסקרן, בו קיבלנו תשובה לגבי פשר השם "מנזר השתקנים". מסתבר אכן שהנזירים קיבלו על עצמם לשתוק. את הנדר הזה קבע במאה השישית לספירה בנדיקטוס הקדוש. "אני קיבלתי היום רשות מיוחדת לדבר אתכם," מבהיר ז'אן-מארי וממשיך להסביר את מטרת נדר השתיקה: "הכוונה להיות תמיד בהתבוננות פנימית. אם שותקים נמצאים קרוב יותר לאלוהים," מוסיף הנזיר, "וכאשר שותקים, שומעים יותר את האחרים. מילה שיוצאת מהפה, אין לנו שליטה עליה, כפי שנאמר 'מוות וחיים ביד הלשון'."
בקיצור, הנזירים ממעיטים מאוד בדיבור גם בינם לבין עצמם, ויש להם מערכת סימני ידיים לצורך תקשורת.
בכרמי הגפנים והזיתים שלהם עובדים שכירים ערבים. בתחום המנזר עצמו מגדלים הנזירים הצמחונים ירקות ופירות לצריכה עצמית.
היקב חצוב בסלע ומחובר למנזר במנהרה תת-קרקעית. רוב היין שלהם מיועד לייצוא. מובן שניתן לקנות בחנות המקומית יינות שונים ומוצרים נוספים. הכנסה נוספת היא מהפעלת האולם שלהם לקיום קונצרטים בשבתות בצהריים. "אנחנו לא חיים מתרומות," הדגיש בפנינו ז'אן-מארי הנזיר, "אלא תורמים לאחרים. אנחנו עוזרים לכולם, ביניהם גם לילדים בעזה."
מאז שנת 1967 נוצרו קשרים ידידותיים בין הנזירים לחברי קיבוץ נחשון, אשר בין השאר עזרו להם לשווק את היין.
"שָרוֹת לאלוהים כל היום" – מנזר דיר ראפאת
באזור בית שמש נמצא מנזר דיר ראפאת, המנזר הוא אחד משלושת המנזרים השייכים למסדר "האחיות מבית-לחם", המוקדשים למרים אם ישו. המקום נבנה על ידי הפטריארך הלטיני של ירושלים בשנת 1927 כאתר עלייה לרגל ותפילה לצליינים.
ברחבה מוצלת ליד המבנה המרשים, התיישנו במעגל, והפעם הופיעה נזירה צעירה בשם סרפינה, אחת מעשר הנזירות שחיות במקום. בעברית קצת מגומגמת, (הנזירות מדברות בצרפתית זו עם זו) סיפרה לנו סרפינה על עצמה ועל חברותיה. "אנחנו שָרוֹת לאלוהים כל היום." היא פותחת ואומרת. "אנחנו מתפללות חמש פעמים ביום." במנזר זה אין חדר אוכל משותף. כל נזירה אוכלת בחדרה הפרטי, מלבד בחגים ובאירועים מיוחדים.
לאחר המפגש הקצר עם סרפינה, עמדנו מול בניין הכנסייה. מעל הכניסה, על גג הבניין, עומד פסל ברונזה ענק, בגובה של שניים וחצי מטרים, של מרים אם ישו. גם בתוך הכנסייה ניכרת נוכחותה של מרים אם ישו, וזאת בזכות איורים ומעל מאתיים כתובות בשפות שונות. כל הכתובות הן תרגום של המילים "שלום לך מרים". אלו המילים שעל פי הנצרות אמר המלאך גבריאל למרים הצעירה, וניבא לה שהיא תהיה אם המשיח.
יקב מוני – יין טוב ונוף נהדר
למרגלות המנזר נמצאי המבנה הגדול של "יקב מוני". היקב שייך למשפחת ערטול, שהם ערבים-נוצרים. המייסד הוא שְקיבּ ערטול, שמוצאו מכפר מע'אר בגליל. היקב נקרא על שם ד"ר מוניר, בנו הבכור של המייסד שְקיבּ ערטול, שנפטר בגיל צעיר ממחלת לב. עובדים בו בני כל הדתות, יהודים, מוסלמים ונוצרים, והיין כשר בהשגחת יהודים חרדים. המשפחה מעבדת כאלפיים דונם של כרמי גפנים ועצי זית. בחנות רחבת הידיים ניתן לטעום יין וכמובן גם לרכוש יין, שמן זית, גבינות ועוד.
בתוך החנות יש מנהרה חצובה בסלע, בה יש שולחן ארוך וספסלים וניתן לערוך שם ארוחות משותפות. אבל אנחנו בחרנו לאכול ארוחת בוקר משותפת – בה כל אחד הביא משהו מה'ספציליטה' שלו - בסוכת הגפנים המוצלת, שנמצאת בחזית היקב, ובה שולחנות וספסלים.
וכאן המקום לתאר את הנוף הנפלא המשתקף מכאן. עמדנו בצל הגפנים בסוכה, ולנגד עינינו השתרע האזור שהוא, כפי שהזכיר לנו הרצל המדריך, "בין צרעה לאשתאול," זהו מקום בו חי ופעל שמשון מתקופת השופטים, הזכור בעיקר בפעילות המלחמתית שלו כנגד הפלשתים. באתרי התיירות משווים את הנוף הזה לאזור טוסקנה באיטליה. ואכן המראה מרהיב העין, של שיפולי הגבעות ועמק שורק הירוקים, שדות מעובדים, כרמי גפנים, עצי זית ומרחוק עצי אורנים. אכן מזכיר אזור זה בחו"ל.
כפר בית ג'מאל
באזור בית שמש, על גבעה בגובה 370 מטר מעל פני הים, נמצא כפר בית ג'מאל. בכפר נמצאים שני מנזרים – אחד לגברים ואחד לנשים – כנסייה על שם סטפנוס הקדוש וגם תחנה מטאורולוגית.
מנזר הגברים
המנזר שייך למסדר הסלזיאני. את השער הרחב פתח לנו הנזיר אנטוניו. בחצר רחבת הידיים יש, מלבד מבנה המנזר, גם סוכות גפנים מוצלות למטיילים. כמו כן יש שם תחנה מטאורולוגית שנחשבת אחת משתי העתיקות בארץ (יחד עם זו של מקווה-ישראל). התחנה הוקמה בשנת 1919 ופועלת עד היום.
בצד מבנה המנזר יש מגרש כדורסל. מסתבר שהמקום, שהיה עד שנת 1916 בית יתומים ובית ספר חקלאי, משמש היום כקייטנה לילדים נוצרים מכל רחבי הארץ. היום חיים במנזר שבעה נזירים. הם עוסקים בחקלאות – מגדלים גפנים, מוסקים זיתים, עוצרים שמן זית וכובשים זיתים. כמו כן יש במקום אולם קונצרטים להשכרה.
נכנסנו לכנסיית "סטפנוס הקדוש". האב אנטוניו סיפר לנו תולדות הכנסייה שנבנתה על חורבות כנסייה ביזנטית. שרידי הכנסייה הביזנטית מן המאה החמישית לספירה נתגלו בשנת 1917, ובהן פסיפס וכתובות ביוונית. בשנת 1932 נבנתה הכנסייה על שם סטפנוס הקדוש על חורבות הכנסייה העתיקה. הפסיפס מוצג עתה על קירותיה החיצוניים. אנטוניו הרחיב על מקור השם בית ג'מאל. לדבריו הוא היה "כפר גמלא", על שם רבן גמליאל. לא נרחיב על המחלוקת בין הנוצרים ליהודים לגבי זהותו. בקצרה, לפי תפיסת הנוצרים, כפי שהציג אותה אנטוניו בפנינו, מדובר ברבן גמליאל שהתנצר בחשאי וקבור כאן. ואילו לפי תפיסת היהדות רבן גמליאל פעל ביבנה וקבור בה, אך אחוזתו היתה כאן. מה שברור, שניתן לייחס את השם בית ג'מאל, שפירושו בערבית "בית היפי", לנוף הנפלא הנשקף ממרומי הכפר.
הזכרתי כבר את הרצון לספוג תרבות ואמנות בסיור זה, ואכן, הכנסייה הזו ממש מרחיבה את הלב בעיטוריה הפנימיים. יש בה ציורי קיר יפהפיים ופסיפסים מדהימים על הקירות ועל העמודים. רובם מעשי ידיו של האמן הגרמני אמיל ריץ, יליד 1900. יש בה ארבעה חלונות ויטראז' חדשים יחסית, שיצר האמן ולדימיר ברזובסקי, ואשר האמן חנן שדמי הכין בקיבוץ נחשון.
מנזר הנשים
מנזר זה שייך למסדר שנוסד בצרפת בשנת 1950. בארץ השתקעו הנזירות בשנת 1985. בדרך כלל חיות בו כעשרים וחמש נזירות. הן מקדישות את עצמן להתבוננות, הגות ותפילה. לכל אחת יש תא, חדר קטן, בו היא ישנה, מתפללת, אוכלת עובדת. והן מתכנסות יחד לטכסים דתיים. הן משתכרות מעבודות קרמיקה. בסיור בחנות שלהן יש הרגשה של ביקור בגלריה אמנותית. כלי הקרמיקה – צלחות, כדים ועוד – ממש יפהפיים. מלאי טעם. ושלא כמו בחנויות המנזרים האחרות שביקרנו, בהן רוב המזכרות הן עם סמלים נוצריים, כאן הכלים ניתנים לשימוש ולקישוט לבני כל הדתות. ממש מומלץ.
עץ הזית העתיק
למרגלות כפר ג'מאל נטועים עצי זית. כמה מהם עתיקים. אחד הידועים בהם הוא עץ זית כבן שמונה-מאות שנה. הגזע שלו הוא ברוחב של כתשעה מטרים, ויש בו קפלים וצלקות המלמדים על עברו העשיר. יש אנשים שמגיעים לאזור במיוחד כדי לראות את העץ ולהצטלם על הרקע שלו.
לסיום, כל מי שמעוניין לסייר בארץ, להיפגש עם אנשים שונים מאיתנו באורח חייהם ובאמונותיהם, ליהנות מתרבות חומרית יפה, אמנותית – מבנים מיוחדים, עיטורים ופסיפסים – ובמיוחד ליהנות מהטבע והנופים. עתה, לאחר ה"שחרור" שחווינו, ולפני הקיץ – זה המקום. המנזרים באזור לטרון ובית שמש. ואם תצרפו אליכם את חבריכם הטובים, כפי שאני עשיתי, תצאו נשכרים כפל כפליים.
עדינה בר-אל
* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1186, 10.6.2021
בעבר, תמיד כאשר היינו נוסעים לירושלים, ראיתי בדרך, קצת מרחוק, חלק מבניין מנזר השתקנים; ומחשבה היתה חולפת במוחי: "כדאי לבקר שם, ואולי לבדוק אם הם באמת שתקנים..."
השנים חלפו. נסענו לחו"ל פעמים רבות, טיילנו בכל מיני מקומות בארץ, והתוכנית לבקר במנזר זה נשארה בגדר רעיון בלבד.
עד שהגיעה העת. אחרי למעלה משנה בה נשארנו בארץ והיינו ספונים בבתינו (די מפוחדים) בגלל המגפה ההיא, ולגבי חו"ל נשארו הגבלות רבות, חיפשתי מקום לטייל בו בארץ. העונה הזו, לפני פרוץ הקיץ, אידיאלית לטיולים. הטבע פורח ומזג האוויר די נוח. רציתי לטייל כאן, אבל למצוא מקום מעניין. מקום בו ניתן להכיר אנשים שונים מאיתנו, שמאמינים בדת שונה ויש להם תרבות שונה. בדומה לחו"ל, אבל בארץ.
ואז נזכרתי בתוכניתי לבקר במנזר השתקנים, שנקרא גם "מנזר לטרון". באינטרנט מצאתי הצעה מצוינת – סיור בשלושה מנזרים באזור לטרון, לא רק באחד. הציע זאת מדריך בשם הרצל חובב, תושב המקום, חבר קיבוץ נחשון. מכיוון שתמיד שימשתי ב"ועדת תרבות" של חבריי, עוד מימי גרעין הנח"ל, גייסתי אותם, את חבריי הפנסיונרים, וקבענו מועד עם הרצל המדריך ב-28 במאי. אבל גם תוכנית זו כמעט לא יצאה אל הפועל. שוב היינו צריכים להיות ספונים בבתינו, (בעיקר הדרומיים שבינינו), די מפוחדים, הפעם מטילים ואזעקות ופיצוצים. לאחר אחד-עשר יום הושגה הפסקת אש, והצלחנו לצאת במועד שנקבע לסיור.
הרצל התגלה כבעל ידע רב ואהבת הסביבה בה הוא חי, והצליח להלהיב קבוצה בת 22 איש מכל רחבי הארץ, במשך כארבע שעות בו התלווינו אליו. יחד עימו גילינו, שמה שהיה בתש"ח אזור קרבות, הפך לחבל ארץ יפה, מלא בכרמי גפנים ובעצי זית.
אחווה ושתיקה – מנזר השתקנים
נפגשנו ב"גן האחווה" בכניסה אל המנזר. עומד שם פסל עשוי עץ ועליו שלוש דמויות שחיו במאה ה-12: היהודי רש"י מפרש התנ"ך והתלמוד; הנוצרי ברנר דה-קלרבו, אבי מסדר הטרפיסטים; וצלאח א-דין לוחם לדת המוסלמים. הפסל מבטא את הרעיון של "איש באמונתו יחיה", נגד אלימות ובעד אחווה.
אבי מנזר השתקנים הוא פול, בן שמונים ושש עתה. הוא הגיע למנזר זה מלבנון בהיותו בן 12, כיוון שהיה אז בית-ספר לילדים במקום. עתה יש במנזר 18 נזירים, שהגיעו מארצות שונות, ביניהן: צרפת, בלגיה, צ'כיה, ארגנטינה. רק אחד נולד בישראל, ביפו. זהו נזיר בשם ז'אן-מארי, שקיבל את פנינו בתוך הכנסייה.
ז'אן-מארי סיפר לנו על היקב שנמצא מתחת לאדמה, ואשר מפיק יין באיכות מעולה כמו בצרפת, באשר היינן הראשי שלהם הוא צרפתי. עוד הוא סיפר על סדר היום של הנזירים: "אנחנו חיים על עבודה ותפילה." הוא מציין. "אנחנו מתחילים את יומנו מוקדם מאוד. התפילה הראשונה שלנו נערכת בשעה ארבע ורבע עד חמש ורבע. אחר-כך יש לנו זמן להתפלל לבד או לקרוא ספרים. בשעה שש ושלושים יש תפילה עם מיסה, ולאחריה ארוחת בוקר משותפת בחדר האוכל. בין שמונה ושלושים לשעה אחת-עשרה אנו עובדים. חלקנו עובד בחוץ, בכרמים, וחלקנו בתוך המנזר. לאחר העבודה שבים לתפילות ולקריאת ספרים. לנזיר יש נטייה להתפלל כל הזמן, " הוא מדגיש. וכאשר הוא נשאל לתוכן התפילה הוא אומר: "אנחנו מתפללים לשלום כולם. כי לכל בני האדם יש אותו ערך."
ועתה בא השלב המסקרן, בו קיבלנו תשובה לגבי פשר השם "מנזר השתקנים". מסתבר אכן שהנזירים קיבלו על עצמם לשתוק. את הנדר הזה קבע במאה השישית לספירה בנדיקטוס הקדוש. "אני קיבלתי היום רשות מיוחדת לדבר אתכם," מבהיר ז'אן-מארי וממשיך להסביר את מטרת נדר השתיקה: "הכוונה להיות תמיד בהתבוננות פנימית. אם שותקים נמצאים קרוב יותר לאלוהים," מוסיף הנזיר, "וכאשר שותקים, שומעים יותר את האחרים. מילה שיוצאת מהפה, אין לנו שליטה עליה, כפי שנאמר 'מוות וחיים ביד הלשון'."
בקיצור, הנזירים ממעיטים מאוד בדיבור גם בינם לבין עצמם, ויש להם מערכת סימני ידיים לצורך תקשורת.
בכרמי הגפנים והזיתים שלהם עובדים שכירים ערבים. בתחום המנזר עצמו מגדלים הנזירים הצמחונים ירקות ופירות לצריכה עצמית.
היקב חצוב בסלע ומחובר למנזר במנהרה תת-קרקעית. רוב היין שלהם מיועד לייצוא. מובן שניתן לקנות בחנות המקומית יינות שונים ומוצרים נוספים. הכנסה נוספת היא מהפעלת האולם שלהם לקיום קונצרטים בשבתות בצהריים. "אנחנו לא חיים מתרומות," הדגיש בפנינו ז'אן-מארי הנזיר, "אלא תורמים לאחרים. אנחנו עוזרים לכולם, ביניהם גם לילדים בעזה."
מאז שנת 1967 נוצרו קשרים ידידותיים בין הנזירים לחברי קיבוץ נחשון, אשר בין השאר עזרו להם לשווק את היין.
"שָרוֹת לאלוהים כל היום" – מנזר דיר ראפאת
באזור בית שמש נמצא מנזר דיר ראפאת, המנזר הוא אחד משלושת המנזרים השייכים למסדר "האחיות מבית-לחם", המוקדשים למרים אם ישו. המקום נבנה על ידי הפטריארך הלטיני של ירושלים בשנת 1927 כאתר עלייה לרגל ותפילה לצליינים.
ברחבה מוצלת ליד המבנה המרשים, התיישנו במעגל, והפעם הופיעה נזירה צעירה בשם סרפינה, אחת מעשר הנזירות שחיות במקום. בעברית קצת מגומגמת, (הנזירות מדברות בצרפתית זו עם זו) סיפרה לנו סרפינה על עצמה ועל חברותיה. "אנחנו שָרוֹת לאלוהים כל היום." היא פותחת ואומרת. "אנחנו מתפללות חמש פעמים ביום." במנזר זה אין חדר אוכל משותף. כל נזירה אוכלת בחדרה הפרטי, מלבד בחגים ובאירועים מיוחדים.
לאחר המפגש הקצר עם סרפינה, עמדנו מול בניין הכנסייה. מעל הכניסה, על גג הבניין, עומד פסל ברונזה ענק, בגובה של שניים וחצי מטרים, של מרים אם ישו. גם בתוך הכנסייה ניכרת נוכחותה של מרים אם ישו, וזאת בזכות איורים ומעל מאתיים כתובות בשפות שונות. כל הכתובות הן תרגום של המילים "שלום לך מרים". אלו המילים שעל פי הנצרות אמר המלאך גבריאל למרים הצעירה, וניבא לה שהיא תהיה אם המשיח.
יקב מוני – יין טוב ונוף נהדר
למרגלות המנזר נמצאי המבנה הגדול של "יקב מוני". היקב שייך למשפחת ערטול, שהם ערבים-נוצרים. המייסד הוא שְקיבּ ערטול, שמוצאו מכפר מע'אר בגליל. היקב נקרא על שם ד"ר מוניר, בנו הבכור של המייסד שְקיבּ ערטול, שנפטר בגיל צעיר ממחלת לב. עובדים בו בני כל הדתות, יהודים, מוסלמים ונוצרים, והיין כשר בהשגחת יהודים חרדים. המשפחה מעבדת כאלפיים דונם של כרמי גפנים ועצי זית. בחנות רחבת הידיים ניתן לטעום יין וכמובן גם לרכוש יין, שמן זית, גבינות ועוד.
בתוך החנות יש מנהרה חצובה בסלע, בה יש שולחן ארוך וספסלים וניתן לערוך שם ארוחות משותפות. אבל אנחנו בחרנו לאכול ארוחת בוקר משותפת – בה כל אחד הביא משהו מה'ספציליטה' שלו - בסוכת הגפנים המוצלת, שנמצאת בחזית היקב, ובה שולחנות וספסלים.
וכאן המקום לתאר את הנוף הנפלא המשתקף מכאן. עמדנו בצל הגפנים בסוכה, ולנגד עינינו השתרע האזור שהוא, כפי שהזכיר לנו הרצל המדריך, "בין צרעה לאשתאול," זהו מקום בו חי ופעל שמשון מתקופת השופטים, הזכור בעיקר בפעילות המלחמתית שלו כנגד הפלשתים. באתרי התיירות משווים את הנוף הזה לאזור טוסקנה באיטליה. ואכן המראה מרהיב העין, של שיפולי הגבעות ועמק שורק הירוקים, שדות מעובדים, כרמי גפנים, עצי זית ומרחוק עצי אורנים. אכן מזכיר אזור זה בחו"ל.
כפר בית ג'מאל
באזור בית שמש, על גבעה בגובה 370 מטר מעל פני הים, נמצא כפר בית ג'מאל. בכפר נמצאים שני מנזרים – אחד לגברים ואחד לנשים – כנסייה על שם סטפנוס הקדוש וגם תחנה מטאורולוגית.
מנזר הגברים
המנזר שייך למסדר הסלזיאני. את השער הרחב פתח לנו הנזיר אנטוניו. בחצר רחבת הידיים יש, מלבד מבנה המנזר, גם סוכות גפנים מוצלות למטיילים. כמו כן יש שם תחנה מטאורולוגית שנחשבת אחת משתי העתיקות בארץ (יחד עם זו של מקווה-ישראל). התחנה הוקמה בשנת 1919 ופועלת עד היום.
בצד מבנה המנזר יש מגרש כדורסל. מסתבר שהמקום, שהיה עד שנת 1916 בית יתומים ובית ספר חקלאי, משמש היום כקייטנה לילדים נוצרים מכל רחבי הארץ. היום חיים במנזר שבעה נזירים. הם עוסקים בחקלאות – מגדלים גפנים, מוסקים זיתים, עוצרים שמן זית וכובשים זיתים. כמו כן יש במקום אולם קונצרטים להשכרה.
נכנסנו לכנסיית "סטפנוס הקדוש". האב אנטוניו סיפר לנו תולדות הכנסייה שנבנתה על חורבות כנסייה ביזנטית. שרידי הכנסייה הביזנטית מן המאה החמישית לספירה נתגלו בשנת 1917, ובהן פסיפס וכתובות ביוונית. בשנת 1932 נבנתה הכנסייה על שם סטפנוס הקדוש על חורבות הכנסייה העתיקה. הפסיפס מוצג עתה על קירותיה החיצוניים. אנטוניו הרחיב על מקור השם בית ג'מאל. לדבריו הוא היה "כפר גמלא", על שם רבן גמליאל. לא נרחיב על המחלוקת בין הנוצרים ליהודים לגבי זהותו. בקצרה, לפי תפיסת הנוצרים, כפי שהציג אותה אנטוניו בפנינו, מדובר ברבן גמליאל שהתנצר בחשאי וקבור כאן. ואילו לפי תפיסת היהדות רבן גמליאל פעל ביבנה וקבור בה, אך אחוזתו היתה כאן. מה שברור, שניתן לייחס את השם בית ג'מאל, שפירושו בערבית "בית היפי", לנוף הנפלא הנשקף ממרומי הכפר.
הזכרתי כבר את הרצון לספוג תרבות ואמנות בסיור זה, ואכן, הכנסייה הזו ממש מרחיבה את הלב בעיטוריה הפנימיים. יש בה ציורי קיר יפהפיים ופסיפסים מדהימים על הקירות ועל העמודים. רובם מעשי ידיו של האמן הגרמני אמיל ריץ, יליד 1900. יש בה ארבעה חלונות ויטראז' חדשים יחסית, שיצר האמן ולדימיר ברזובסקי, ואשר האמן חנן שדמי הכין בקיבוץ נחשון.
מנזר הנשים
מנזר זה שייך למסדר שנוסד בצרפת בשנת 1950. בארץ השתקעו הנזירות בשנת 1985. בדרך כלל חיות בו כעשרים וחמש נזירות. הן מקדישות את עצמן להתבוננות, הגות ותפילה. לכל אחת יש תא, חדר קטן, בו היא ישנה, מתפללת, אוכלת עובדת. והן מתכנסות יחד לטכסים דתיים. הן משתכרות מעבודות קרמיקה. בסיור בחנות שלהן יש הרגשה של ביקור בגלריה אמנותית. כלי הקרמיקה – צלחות, כדים ועוד – ממש יפהפיים. מלאי טעם. ושלא כמו בחנויות המנזרים האחרות שביקרנו, בהן רוב המזכרות הן עם סמלים נוצריים, כאן הכלים ניתנים לשימוש ולקישוט לבני כל הדתות. ממש מומלץ.
עץ הזית העתיק
למרגלות כפר ג'מאל נטועים עצי זית. כמה מהם עתיקים. אחד הידועים בהם הוא עץ זית כבן שמונה-מאות שנה. הגזע שלו הוא ברוחב של כתשעה מטרים, ויש בו קפלים וצלקות המלמדים על עברו העשיר. יש אנשים שמגיעים לאזור במיוחד כדי לראות את העץ ולהצטלם על הרקע שלו.
לסיום, כל מי שמעוניין לסייר בארץ, להיפגש עם אנשים שונים מאיתנו באורח חייהם ובאמונותיהם, ליהנות מתרבות חומרית יפה, אמנותית – מבנים מיוחדים, עיטורים ופסיפסים – ובמיוחד ליהנות מהטבע והנופים. עתה, לאחר ה"שחרור" שחווינו, ולפני הקיץ – זה המקום. המנזרים באזור לטרון ובית שמש. ואם תצרפו אליכם את חבריכם הטובים, כפי שאני עשיתי, תצאו נשכרים כפל כפליים.
עדינה בר-אל
* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1186, 10.6.2021
עקיבא נוף
נהרת פנים
פנייך – נְהָרָה ואור
שפתייך – יין לשיכור,
כך גוף אל גוף צִימַדְנוּ עַד
הֶיות גופֵנו לְאֶחד.
נשיקתֵך – כמו מֵי בְּאֵר
המפַכִּים בְּגָל סועֵר,
מַרְווים ראש הר ועומק גיא
ועוד ועוד, ואין בָּם דַּי.
כך נֶעֶטַפְנוּ מחמדים,
נוגְסים בִּפְרי המְגָדים,
נוגעים בִּרְקיעים שבְעָה,
לְלא ריוְויוֹן, ללא שׂובְעָה.
בלפור חקק
הציפייה להתגלות של משיח רביעי
פירוש לסיפור "קץ הפלאות"
מאת בן-ציון יהושע
בן-ציון יהושע, "קץ הפלאות", עשרים וארבעה סיפורים,
הוצאת ניב 2021, 255 עמ'.
הסיפור 'קץ הפלאות' הנכלל בקובץ הסיפורים 'קץ הפלאות' נטוע בתוך תורת המסתורין, המיסטיקה. בקרב החברה המסורתית תוססת החשיבה המיסטית ורווחות האמונות העממיות. למרות שהאליטה החברתית הסתייגה מן המיסטיקה, ההמונים נהו אחר מיתוסים, אמונות עממיות וחיפוש אחר מרפא מתחום המסתורין כמו קמעות, טקסי כפרה ופולחנים שנותנים מענה ישיר לפחדים של האדם.
הסיפור "קץ הפלאות" צומח מתוך החיפוש הזה אחר גאולה. דת של ציוויים וחוקים אינה נותנת מזור לנפש המחפשת רגש, סערה, אכסטזה. בסיפור 'קץ הפלאות' הדמויות המרכזיות הן הנער משה והזקן על סוסו האדום, מוסא. שניהם מחפשים אחר הפליאה, שניהם מתבודדים בטבע ומקווים לגאולה. בעוד החברה סביבם מבקשת אחר המסגרת, אחר הסדר הקיים, הם מבקשים בכל מקום את השמיים ושמי השמיים, תוהים אחר העולמות העליונים.
השבת היא זמן המלאכים
לא פלא שהעלילה מתרחשת באווירת השבת. בתחילה הסיפור אנו נחשפים לדמותו של חכם מאיר שמש, שתפקידו לתקוע בחצוצרת השבת, כדי להזכיר לכולם שהשבת נכנסת ועליהם לסגור כל עסקי המסחר וכל הוויות החולין ולהכין עצמם לשבת המלכה. הסיפור נפתח בשבת הנכנסת, וברקע נשמע מבתי הכנסת הפיוט שכתב ר' שלמה אלקבץ, פיוט קבלי:
לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה,
פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה...
לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה,
כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה
מֵרֹאשׁ מִקֶּדֶם נְסוּכָה,
סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה...
השבת היא משאת הנפש של היהודי בימי החול. זו העת שבה יהודי אומר:
"אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת יְהוָה אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית יְהוָה כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְהוָה וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ" (תהילים כ"ז ד'). החצוצרה, בדומה לשופר, באה לטלטל את נפשם של האנשים, לשעות הקדושה המתקרבות. אלה השעות של התגלות המלאכים. כניסתה של השבת היא גם המועד של התפילה: "שלום עליכם מלאכי השרת, מלאכי עליון."
לא פלא שכאשר הנער משה שומע את קולו של הזקן מוסא עם הקמנצ'ה, הוא מהרהר:
"'אות אלוהים הוא, מלאכי אלוהים ירדו לקבל עימי את שבת המלכה, כי מי יילך וישיר בליל שבת במקום נידח כל כך?" (עמ' 82).
התפיסה המיסטית היא שהמלאכים עומדים סביב האל בהיכלו, והם מגינים על העם וצופים את אחרית הימים.
שני הגיבורים בסיפור מייחלים לגאולה. הזקן מוסא, נושא דבר נבואה שנותנת מקום כבוד למייסדי שלוש הדתות:
לְךָ הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא
לְךָ אָכוֹף רֹאשׁ.
לְךָ מֹשֶׁה אֲבִי הַנְבִיאִים
לְךָ אַשְׁפּיל קוֹמָה.
לְךָ יְשׁוּעַ, לְךָ מֻחַמַּד –
לָכֶם אֲנִי קָד קִדָּה
(עמ' 83)
סגנון תפילתו מעיד שהוא מוסלמי, מה גם שהקוראן עצמו נותן מקום גם הוא למשה, לישו ולמוחמד כנביאים, וזה תואם את התפיסה המוסלמית. יחד עם זה, הוא מייחל לרגע של תפנית בעולם: הפסקת הפיצול בין הדתות והתגלות של משיח רביעי, מייסד דת שכל האנושות תהיה שותפה לה.
מוסא מתגלה בשפה המיסטית שלו, כמי שנטוע במיסטיקה של הדתות השונות. ספרות ההיכלות ויורדי המרכבה בתרבות היהודית אינה זרה לו. כשהוא שומע את הרחש של הנער המסתתר בטבע וצופה בו, הוא אומר: "בשם האל הקדוש, יושב המרכבה וסביבו כרובי-אש, מי הדובר אליי בצל התאנה הקדושה?" (83)
למרות שמוסא הזקן אינו מייצג את היהדות, הוא מוצג כדמות מיסטית, שעונה על המאפיינים של דמות משיחית מן הספרות המיסטית היהודית. הוא רוכב על סוס אדום:
"רָאִיתִי הַלַּיְלָה וְהִנֵּה אִישׁ רֹכֵב עַל סוּס אָדֹם וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים." (זכריה א', 8. עמ' 82).
אפוקליפסה של משיח רביעי
הציפייה של הזקן מוסא להתגלות של משיח רביעי, היא סוג של אפוקליפסה, ציפייה אפוקליפטית. אפוקפליפסה, אפוקליפטיקה משמעה: התגלות. ברור לנו שההישענות של הכותב על ספר דניאל אינה מקרית: זהו ספר אפוקליפטי מובהק.
דבריו של הזקן מוסא לנער, לשאוף תמיד אל מעלה, אל העולם העליון, היא אמירה שמבטאת נהייה אל הנסתר, אל ההתגלות:
"כשאני מטפס על עץ אני לא נופל כי עיניי נשואות תמיד לאמיר העץ. לעולם אינני מביט כלפי מטה אלא רק כלפי מעלה, מטפס ומגיע לצמרת מבלי ליפול. הצמרת זאת הרוח הנשגבה." (עמ' 85).
לא פלא שבעקבות אמירה זו של מוסא, הוא מביע אחר כך כיסופים להתגלות של משיח רביעי.
הנער משה מביע כמיהה שאולי מוסא עצמו הוא המשיח הנסתר העומד להתגלות כמשיח רביעי. הוא אומר לו:
"דוקטור מוסא, אם אמת בפיך, למה לא גאלת את האנושות עד היום?" (עמ' 88)
ואז יש פואנטה מעניינת: מוסא רומז לנער שבכל דור יש משיח רביעי שמחכה להתגלות, ואם אינו מתגלה, קם לו יורש. הוא מסמן לנער שאולי עתה לאחר שגילה לנער את שליחות האפוקליפטית בעולם, ייתכן שהנער משה הוא היורש של השליחות הזאת, והוא יהיה המשיח הרביעי.
כך אומר מוסא למשה:
"הפגישה שלנו באה לבשר על חילופי משמרות ותפקידי עלי אדמות תם ונשלם. אולי איזה נער תימהוני מכשיר ברגע זה את עצמו לרשת את מקומי." (עמ' 88)
במיסטיקה תופסים מקום סיפורי בראשית, שלבשו פרשנות נסתרת. כך משתמש גם מוסא בסיפור מגדל בבל, להסביר את הנסתר בעולם בתופעת הפיצול של האנושות לעמים ודתות, לתרבויות ושפות שיש ביניהן שיח אך גם ריב ומדון, עקב המרד באל בימי בראשית. מאז המאבק של האנשים במגדל בבל באל, יש ציפייה בתרבות המיסטית, להתגלות של משיח שיביא לגאולת העולם ולניצחון האור על החושך, לניצחון על מגדל בבל:
"ההתרברבות של בני אדם שביקשו להיות מעל הבריאה ובנו את 'מגדל בבל', גרמה לכך שאלוהים פילג את שפתם והפיץ אותם על פני כל הארץ. בזיעת אפם ובדרך הקשה לומדים בני אדם את עוצמתו של אלוהים." (עמ' 87)
לסיום: אין זה מקרי, שהדמויות בסיפור הן הנער משה, והזקן מוסא. הם ממשיכיו של משה שעלה למרום לקבל את לוחות הברית. במדרשים שלנו מתואר שלעיניו של משה האל נגלה כשהוא "קושר כתרים לאותיות" (מסכת שבת פ"ט, ע"א). משה, על פי המסורת, הוא היחיד שדיבר עם אלוהים, ותיווך בינו לבין העם. כבר בראשית דרכו כנביא, האל מתגלה אליו בסנה ומגלה לו את שמו:"אהיה אשר אהיה" (שמות ג', 14).
גם הנער משה אינו נער רגיל: הוא חש עצמו כממשיך שושלת מיסטית. הוא מסביר למוסא, למה הוא משוטט בטבע עם כניסת השבת, וההסבר שלו קושר אותו למורשת של האר"י ותלמידיו:
"'אני,' גמגם משה, 'אני נער יהודי שיצא לקבל את פני שבת המלכה.'
"בערב שבת האר"י וגורי האר"י לבשו בגדי לבן ואמרו זה לזה: 'בואו ונצא לקראת כלה,' ויצאו לטבע רחוק ממקום יישוב לקבל את פני השבת ובפיהם מתנגן הפיוט של ר' שלמה אלקבץ: 'לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה,'" (עמ' 84).
ארבעת יסודות העולם
במיסטיקה היהודית נתפסת האלוהות כרצף של ספירות אלוהיות, שנשענות על ארבעת יסודות העולם: רוח, מים, אש ועפר. ואנו רואים תפיסה זו גם בדבריו של מוסא לנער משה:
"העולם בנוי מארבע רוחות השמיים, מארבעה יסודות – אוויר, מים, אדמה ואש; ארבע כנפיים למלאכי אלוהים, ארבע עונות לשנה, ארבעה קירות לבית, לתיבה ארבעה דפנות. כיסא או שולחן עם שלוש רגליים יקרסו ויפלו. המשיח הרביעי הוא החולייה החסרה, שתביא שלום עולמי ושלמות עולמית." (עמ' 87).
הסיפור נותן מקום מיוחד לצירוף 'קץ הפלאות' שיסודו בספר דניאל. ואכן בצד ספרות החזיונות שצמחה מספר יחזקאל ומראה המרכבה העליונה, יש חשיבות מיוחדת במיסטיקה היהודית לדניאל, שדמותו ונבואתו השפיעו לאורך הדורות על המיסטיקה היהודית, אך גם על המיסטיקה הנוצרית. חלק גדול מן המיסטיקה של אחרית הימים, חישובי קץ העיתים, והציפיה למשיח – צמחו מנבואתו של דניאל. הסופר ב"צ יהושע אף מגדיל לעשות, וקובע כמוטו לקובץ הסיפורים את הפסוק מדניאל:
וַיֹּאמֶר לָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים
אֲשֶׁר מִמַּעַל לְמֵימֵי הַיְאֹר
עַד מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת.
(דניאל, י"ב, ו')
אל נשכח גם ששם הקובץ עצמו הוא "קץ הפלאות". השם עצמו הוא דו משמעי: על פי התרגום של 'קץ' מארמית, הכוונה היא: זמן הפלאות. אך על פי העברית העכשווית: סוף הפלאות והניסים. יש ציפייה באמצעות שתי הדמויות בסיפור, לסוף עידן הפלאות, לסוף חישובי הקץ. הציפייה היא לגאולה ממשית עלי אדמות.
בלפור חקק
מאת בן-ציון יהושע
בן-ציון יהושע, "קץ הפלאות", עשרים וארבעה סיפורים,
הוצאת ניב 2021, 255 עמ'.
הסיפור 'קץ הפלאות' הנכלל בקובץ הסיפורים 'קץ הפלאות' נטוע בתוך תורת המסתורין, המיסטיקה. בקרב החברה המסורתית תוססת החשיבה המיסטית ורווחות האמונות העממיות. למרות שהאליטה החברתית הסתייגה מן המיסטיקה, ההמונים נהו אחר מיתוסים, אמונות עממיות וחיפוש אחר מרפא מתחום המסתורין כמו קמעות, טקסי כפרה ופולחנים שנותנים מענה ישיר לפחדים של האדם.
הסיפור "קץ הפלאות" צומח מתוך החיפוש הזה אחר גאולה. דת של ציוויים וחוקים אינה נותנת מזור לנפש המחפשת רגש, סערה, אכסטזה. בסיפור 'קץ הפלאות' הדמויות המרכזיות הן הנער משה והזקן על סוסו האדום, מוסא. שניהם מחפשים אחר הפליאה, שניהם מתבודדים בטבע ומקווים לגאולה. בעוד החברה סביבם מבקשת אחר המסגרת, אחר הסדר הקיים, הם מבקשים בכל מקום את השמיים ושמי השמיים, תוהים אחר העולמות העליונים.
השבת היא זמן המלאכים
לא פלא שהעלילה מתרחשת באווירת השבת. בתחילה הסיפור אנו נחשפים לדמותו של חכם מאיר שמש, שתפקידו לתקוע בחצוצרת השבת, כדי להזכיר לכולם שהשבת נכנסת ועליהם לסגור כל עסקי המסחר וכל הוויות החולין ולהכין עצמם לשבת המלכה. הסיפור נפתח בשבת הנכנסת, וברקע נשמע מבתי הכנסת הפיוט שכתב ר' שלמה אלקבץ, פיוט קבלי:
לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה,
פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה...
לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה,
כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה
מֵרֹאשׁ מִקֶּדֶם נְסוּכָה,
סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה...
השבת היא משאת הנפש של היהודי בימי החול. זו העת שבה יהודי אומר:
"אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת יְהוָה אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית יְהוָה כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְהוָה וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ" (תהילים כ"ז ד'). החצוצרה, בדומה לשופר, באה לטלטל את נפשם של האנשים, לשעות הקדושה המתקרבות. אלה השעות של התגלות המלאכים. כניסתה של השבת היא גם המועד של התפילה: "שלום עליכם מלאכי השרת, מלאכי עליון."
לא פלא שכאשר הנער משה שומע את קולו של הזקן מוסא עם הקמנצ'ה, הוא מהרהר:
"'אות אלוהים הוא, מלאכי אלוהים ירדו לקבל עימי את שבת המלכה, כי מי יילך וישיר בליל שבת במקום נידח כל כך?" (עמ' 82).
התפיסה המיסטית היא שהמלאכים עומדים סביב האל בהיכלו, והם מגינים על העם וצופים את אחרית הימים.
שני הגיבורים בסיפור מייחלים לגאולה. הזקן מוסא, נושא דבר נבואה שנותנת מקום כבוד למייסדי שלוש הדתות:
לְךָ הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא
לְךָ אָכוֹף רֹאשׁ.
לְךָ מֹשֶׁה אֲבִי הַנְבִיאִים
לְךָ אַשְׁפּיל קוֹמָה.
לְךָ יְשׁוּעַ, לְךָ מֻחַמַּד –
לָכֶם אֲנִי קָד קִדָּה
(עמ' 83)
סגנון תפילתו מעיד שהוא מוסלמי, מה גם שהקוראן עצמו נותן מקום גם הוא למשה, לישו ולמוחמד כנביאים, וזה תואם את התפיסה המוסלמית. יחד עם זה, הוא מייחל לרגע של תפנית בעולם: הפסקת הפיצול בין הדתות והתגלות של משיח רביעי, מייסד דת שכל האנושות תהיה שותפה לה.
מוסא מתגלה בשפה המיסטית שלו, כמי שנטוע במיסטיקה של הדתות השונות. ספרות ההיכלות ויורדי המרכבה בתרבות היהודית אינה זרה לו. כשהוא שומע את הרחש של הנער המסתתר בטבע וצופה בו, הוא אומר: "בשם האל הקדוש, יושב המרכבה וסביבו כרובי-אש, מי הדובר אליי בצל התאנה הקדושה?" (83)
למרות שמוסא הזקן אינו מייצג את היהדות, הוא מוצג כדמות מיסטית, שעונה על המאפיינים של דמות משיחית מן הספרות המיסטית היהודית. הוא רוכב על סוס אדום:
"רָאִיתִי הַלַּיְלָה וְהִנֵּה אִישׁ רֹכֵב עַל סוּס אָדֹם וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים." (זכריה א', 8. עמ' 82).
אפוקליפסה של משיח רביעי
הציפייה של הזקן מוסא להתגלות של משיח רביעי, היא סוג של אפוקליפסה, ציפייה אפוקליפטית. אפוקפליפסה, אפוקליפטיקה משמעה: התגלות. ברור לנו שההישענות של הכותב על ספר דניאל אינה מקרית: זהו ספר אפוקליפטי מובהק.
דבריו של הזקן מוסא לנער, לשאוף תמיד אל מעלה, אל העולם העליון, היא אמירה שמבטאת נהייה אל הנסתר, אל ההתגלות:
"כשאני מטפס על עץ אני לא נופל כי עיניי נשואות תמיד לאמיר העץ. לעולם אינני מביט כלפי מטה אלא רק כלפי מעלה, מטפס ומגיע לצמרת מבלי ליפול. הצמרת זאת הרוח הנשגבה." (עמ' 85).
לא פלא שבעקבות אמירה זו של מוסא, הוא מביע אחר כך כיסופים להתגלות של משיח רביעי.
הנער משה מביע כמיהה שאולי מוסא עצמו הוא המשיח הנסתר העומד להתגלות כמשיח רביעי. הוא אומר לו:
"דוקטור מוסא, אם אמת בפיך, למה לא גאלת את האנושות עד היום?" (עמ' 88)
ואז יש פואנטה מעניינת: מוסא רומז לנער שבכל דור יש משיח רביעי שמחכה להתגלות, ואם אינו מתגלה, קם לו יורש. הוא מסמן לנער שאולי עתה לאחר שגילה לנער את שליחות האפוקליפטית בעולם, ייתכן שהנער משה הוא היורש של השליחות הזאת, והוא יהיה המשיח הרביעי.
כך אומר מוסא למשה:
"הפגישה שלנו באה לבשר על חילופי משמרות ותפקידי עלי אדמות תם ונשלם. אולי איזה נער תימהוני מכשיר ברגע זה את עצמו לרשת את מקומי." (עמ' 88)
במיסטיקה תופסים מקום סיפורי בראשית, שלבשו פרשנות נסתרת. כך משתמש גם מוסא בסיפור מגדל בבל, להסביר את הנסתר בעולם בתופעת הפיצול של האנושות לעמים ודתות, לתרבויות ושפות שיש ביניהן שיח אך גם ריב ומדון, עקב המרד באל בימי בראשית. מאז המאבק של האנשים במגדל בבל באל, יש ציפייה בתרבות המיסטית, להתגלות של משיח שיביא לגאולת העולם ולניצחון האור על החושך, לניצחון על מגדל בבל:
"ההתרברבות של בני אדם שביקשו להיות מעל הבריאה ובנו את 'מגדל בבל', גרמה לכך שאלוהים פילג את שפתם והפיץ אותם על פני כל הארץ. בזיעת אפם ובדרך הקשה לומדים בני אדם את עוצמתו של אלוהים." (עמ' 87)
לסיום: אין זה מקרי, שהדמויות בסיפור הן הנער משה, והזקן מוסא. הם ממשיכיו של משה שעלה למרום לקבל את לוחות הברית. במדרשים שלנו מתואר שלעיניו של משה האל נגלה כשהוא "קושר כתרים לאותיות" (מסכת שבת פ"ט, ע"א). משה, על פי המסורת, הוא היחיד שדיבר עם אלוהים, ותיווך בינו לבין העם. כבר בראשית דרכו כנביא, האל מתגלה אליו בסנה ומגלה לו את שמו:"אהיה אשר אהיה" (שמות ג', 14).
גם הנער משה אינו נער רגיל: הוא חש עצמו כממשיך שושלת מיסטית. הוא מסביר למוסא, למה הוא משוטט בטבע עם כניסת השבת, וההסבר שלו קושר אותו למורשת של האר"י ותלמידיו:
"'אני,' גמגם משה, 'אני נער יהודי שיצא לקבל את פני שבת המלכה.'
"בערב שבת האר"י וגורי האר"י לבשו בגדי לבן ואמרו זה לזה: 'בואו ונצא לקראת כלה,' ויצאו לטבע רחוק ממקום יישוב לקבל את פני השבת ובפיהם מתנגן הפיוט של ר' שלמה אלקבץ: 'לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה,'" (עמ' 84).
ארבעת יסודות העולם
במיסטיקה היהודית נתפסת האלוהות כרצף של ספירות אלוהיות, שנשענות על ארבעת יסודות העולם: רוח, מים, אש ועפר. ואנו רואים תפיסה זו גם בדבריו של מוסא לנער משה:
"העולם בנוי מארבע רוחות השמיים, מארבעה יסודות – אוויר, מים, אדמה ואש; ארבע כנפיים למלאכי אלוהים, ארבע עונות לשנה, ארבעה קירות לבית, לתיבה ארבעה דפנות. כיסא או שולחן עם שלוש רגליים יקרסו ויפלו. המשיח הרביעי הוא החולייה החסרה, שתביא שלום עולמי ושלמות עולמית." (עמ' 87).
הסיפור נותן מקום מיוחד לצירוף 'קץ הפלאות' שיסודו בספר דניאל. ואכן בצד ספרות החזיונות שצמחה מספר יחזקאל ומראה המרכבה העליונה, יש חשיבות מיוחדת במיסטיקה היהודית לדניאל, שדמותו ונבואתו השפיעו לאורך הדורות על המיסטיקה היהודית, אך גם על המיסטיקה הנוצרית. חלק גדול מן המיסטיקה של אחרית הימים, חישובי קץ העיתים, והציפיה למשיח – צמחו מנבואתו של דניאל. הסופר ב"צ יהושע אף מגדיל לעשות, וקובע כמוטו לקובץ הסיפורים את הפסוק מדניאל:
וַיֹּאמֶר לָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים
אֲשֶׁר מִמַּעַל לְמֵימֵי הַיְאֹר
עַד מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת.
(דניאל, י"ב, ו')
אל נשכח גם ששם הקובץ עצמו הוא "קץ הפלאות". השם עצמו הוא דו משמעי: על פי התרגום של 'קץ' מארמית, הכוונה היא: זמן הפלאות. אך על פי העברית העכשווית: סוף הפלאות והניסים. יש ציפייה באמצעות שתי הדמויות בסיפור, לסוף עידן הפלאות, לסוף חישובי הקץ. הציפייה היא לגאולה ממשית עלי אדמות.
בלפור חקק
פנחס בן שאול
עמל כפיים והשכלה ברמת הכובש
שלום לך ארנה,
שמחתי לראות את שמך בגיליון החדש של "חדשות בן עזר" – ומיהרתי לקרוא את אשר כתבת. הנושא מאוד נגע לי.
נקלעתי בדיוק לסיטואציה זו בעת עזיבתי את קיבוץ רמת הכובש עם סיום כיתה י'.
כבר מגיל צעיר רציתי להיות מהנדס. ידעתי כי לשם כך אני צריך ללמוד בטכניון. זה היה המוסד היחיד בארץ שהכשיר מהנדסי בניין. ולשם כך צריך קודם כל תעודת בגרות. אבל בקיבוצים לא היה מקובל להגיש תלמידים לבחינה זו, שהיתה תנאי כניסה ללימודים אקדמיים.
בחינה זו היתה נערכת בעיר לקראת סיום הלימודים בכיתה י"ב.
כבר בעת לימודיי בקיבוץ רמת הכובש ביקשתי ממנהל בית הספר אברהם גוברמן אפשרות לגשת לבחינה זו. גוברמן הזמין אותי לטכס שתיית כוס תה של ארבע בחדרו. הוא פתח בהסבר אידיאולוגי למה לא מקובל בקיבוץ לגשת לבחינות הבגרות. הנימוק הראשון היה שהקניית תעודת בגרות "חיצונית" תהווה תמריץ להמשך לימודים אקדמיים, ובפועל לעזיבת הקיבוץ. הנימוק האידיאולוגי היה שהקיבוץ מחנך ל"הגשמה", כלומר להקמת ישובים חדשים. זה אומר לעבודה חקלאית וגם למקצועות הדרושים להליך הקמת יישוב חדש. וזה לא כולל מהנדסים. והעיקר: כדי להמשיך לחיות בקיבוץ לא נזקקים לתעודת בגרות.
נימוקיו של גוברמן לא שיכנעו אותי ולא נתנו הסבר לסירוב לאפשר לי לגשת לבחינות הבגרות. חסימת כוונתי להיות מהנדס נראתה לי בלתי רלוונטיים לגביי. השיחה על כוס התה נמשכה ונמשכה – ואז מנהל בית הספר עבר לספר על ניסיונו האישי. הוא היה בוגר גימנסיה עברית בליטא, ויכול היה להמשיך בלימודיו, אך הוא בחר להיות חלוץ בארץ ישראל – עלה ארצה והיה בין מקימי קיבוץ חדש בשנת 1934 – רמת הכובש: "יש דברים חשובים יותר בחיים מאשר לימודים באוניברסיטה – הקמת התיישבות יהודית בארץ ישראל."
יש לזכור שהיה מדובר בתקופה שלפני הקמת המדינה. היה זה דור החלוצים שבנה את המדינה, ושאף שגם ילדיו ימשיכו את הייעוד שהוביל אותם. הם עשו זאת גם ללא תעודת בגרות, וכך גם אנחנו – ילדיהם – לא זקוקים לתעודת בגרות.
בכך נסתיימה שיחת "כוס התה" שלנו – וכל אחד הלך לדרכו בשלו.
בברכת שבת שלום,
פנחס
נעמן כהן
התקדימים ההיסטוריים של ממשלת בנט-עבאס
הבחירות לכנסת ה-24 היו הוגנות וחוקיות ללא עוררין, אבל הקמת הממשלה החדשה היתה מלווה בכמה תקדימים היסטוריים.
1. בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל נבחרה ממשלה שאינה מייצגת את רצון כל הבוחרים, אלא רק את מיעוטם. (מפלגת ימינה אינה מייצגת את דעת רוב מצביעיה).
2. בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל (מדינת העם היהודי), נבחרה ממשלה שאינה מייצגת את רוב העם היהודי. לראשונה נבחרת ממשלה ללא רוב יהודי. רק 53 חברי כנסת יהודים הצביעו בעדה.
3. בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל שותפה בממשלה מפלגה גזענית-אנטישמית שאינה מכירה בקיום העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה, מפלגה המחויבת לחיסול ישראל ולרצח היהודים, ולהקמת חליפות מוסלמית תחתיה, ע"פ דברי מוחמד, לפי מייסדה חסן אל בנא.
מפלגה שהיא יותר גזענית-אנטישמית מכל מפלגה המוכרת לנו במערב – כגון המפלגה של אריון אן פרין לה פן, "האיחוד הלאומי"Rassemblement national , או בראשי התיבות RN), או בשמה עד 2018 "החזית העממית לאחדות צרפתית", Front national pour l'unité française, או מפלגת החירות האוסטרית Freiheitliche Partei Österreichs), בקיצור FPÖ, או "אלטרנטיבה לגרמניה"Alternative für Deutschland, בראשי תיבות: AfD).
לישראל לא יהיה מעתה שום תוקף מוסרי להתנגדות למפלגות אלו.
כשר אבל מסריח – או גם מסריח וגם לא כשר
בדיחה יהודית ישנה מספרת על אישה שהגיעה לרב בשאלה: "רבי, קרתה לי תקלה והתבלבלתי, במקום לבשל בסיר בישול, בישלתי בסיר לילה. האם האוכל כשר?"
"האוכל כשר, אבל מסריח." ענה לה הרב.
לכאורה, הממשלה אולי מסריחה, אבל כשרה, כפי שפסק הרב, שהרי 61 חברי כנסת (במקרה הנדון רק 60) רשאים ע"פ החוק הדמוקרטי הפורמאלי להקים כל ממשלה, אבל נראה שכאן המקרה לא רק מסריח, אלא גם לא כשר.
ממשלת בנט-עבאס אינה חוקית על פי חוקי מדינת ישראל
מכיוון שמפלגת רע"ם לא חתמה על קווי היסוד לממשלה בהם נאמר: "הממשלה תפעל לחיזוק יסודותיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית," מפלגת רע"ם הצהירה בכך שהיא אינה מכירה במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ומכיוון שע"פ החוק מי שאינו מכיר בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית מנוע להיבחר לכנסת*. חברי מפלגת רע"ם מנועים מלהיבחר לכנסת.
אשר על כן יש לסלקם מהכנסת, ולהחליף את הממשלה שנבחרה מכוחם.
כיצד אדם כבנימין זאב בגין, המתנאה ביושרתו ובידיעת החוק משתתף, בממשלה בלתי חוקית כזו?
האם גם הרשות השיפוטית במדינת ישראל מזלזלת בחוקי המדינה?
מניעת השתתפות בבחירות (תיקון מס' 35) תשס"ב-2002
(תיקון מס' 46) תשע"ז-2017
7א. (א) רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לרבות בהתבטאויותיו, לפי העניין, במפורש או במשתמע, אחד מאלה:
(1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית;
(2) הסתה לגזענות;
(3) תמיכה במאבק מזוין, של מדינת אוייב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל.
https://www.nevo.co.il/law_html/law01/190_001.htm#Seif25
* בלי קשר ללאומיותו.
אין כל ערך לשבועת הנאמנות הלא ליבתית של נפתלי בנט
לאור "מסכת שבועות" שנשבע נפתלי בנט לפני הבחירות, לא ניתן להאמין לשבועתו כראש הממשלה על נאמנותו למדינת ישראל ולחוקיה. אי האמון נובע בגין חסרונה של מילה אחת "ליבתיות".
שבועת בנט: "אני נפתלי בנט בן ג'ימי יעקב ז"ל ומירנה לאה תיבדל לחיים ארוכים, מתחייב כראש הממשלה החלופי לעתיד לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, ולמלא באמונה את תפקידי כראש הממשלה וכראש הממשלה החלופי, ולקיים את החלטות הכנסת."
https://www.youtube.com/watch?v=DM1nDd61a2s
המילה החסרה בשבועה היא: "ליבתית", "שבועה ליבתית" (אני נשבע באופן ליבתי), או "התחייבות ליבתית" (אני מתחייב באופן ליבתי), שהרי לפי בנט כל שבועה או התחייבות ללא המילה "ליבתית" אין חייבים לקיים.
חנה בבלי מיידית לכנסת
יו"ר הכנסת החדש, מיכאל לוי, לא לקח כנראה שיעורים בנימוסים והליכות אצל חנה בבלי, ראו איך הוא מנבל את הפה וצועק נגד החוק הנורווגי שהתקבל בכנסת:
https://mobile.twitter.com/Bar_ShemUr/status/1404453479654072331
אופס, זה היה נגד הממשלה הקודמת, לא נגד ממשלתו...
גם הצדקת המוסרנית תמר זנדברג שהתנגדה לחוק ועכשיו תומכת בו הגיבה: "החלטנו לשים את האמירות הישנות בצד."
https://rotter.net/forum/scoops1/703764.shtml
נקווה שתשים בצד גם את שאר האמירות הישנות לה.
אין גבול לצביעות.
רינה מצליח בתפקיד חנה בבלי עם סקלורוזה:
https://mobile.twitter.com/guyzo/status/1404511179263860740
המן הרשע – מגבלס לאחינועם ניני ולרוגל אלפר
הזמרת והאקטיביסטית הפרו-איסלמית, אחינעם ניני (בשם הבמה נועה), חגגה בכיכר רבין את התמנותו של נפתלי בנט לראש הממשלה, ובדבריה הגדירה את נתניהו "המן!"
https://e.walla.co.il/item/3441640
בשנת 1923 ייסד יוליוס שטרייכר את העיתון דֶר שטירמֶר – מגרמניתDer Stürmer פירושו המסתער. דֶר שטירמֶר היה עיתון יומי שהיה חלק מהתעמולה הנאצית. תפוצת השיא של העיתון הגיעה לכשמונה מאות אלף עותקים.
העיתון הופיע עד לסוף מלחמת העולם השנייה ב-1945. העיתון שימש במה להתקפות אנטישמיות ארסיות במיוחד. בין דפי העיתון חיווה שטרייכר את דעתו כי היהודים אחראים למשבר הכלכלי, לאבטלה ולאינפלציה בגרמניה. הוא טען כי היהודים מדיחים לזנות נערות אריות טהורות גזע, וכי הם אחראים ל-90% מהזונות ברחבי גרמניה, כמו כן הוא החייה עלילות דם ישנות. לאחר עליית הנאצים לשלטון נהפך העיתון לעיתון נפוץ ובשנת 1938 נמכרו מעל ל-500,000 עותקים שלו. עקב שיווקו והפצתו היה נפוץ במיוחד כשהוצב במפעלים ומקומות מרכזיים בעיר והיה נגיש לכול.
כחלק מן האנטישמיות האגרסיבית שנקט העיתון, הוא אימץ כמוטו את האמרה שטבע היינריך טרייצ'קה – "היהודים הם אסוננו!" – בגרמנית:– Unglück Die Juden sind unser סיסמה זו התנוססה בתחתיתו של שער העיתון בכל מהדורה למן שנת 1927, ושימשה את הנאצים גם בכנסים רשמיים.
ב-23 במאי 1945 נתפס שטרייכר בעיירה בשם ויידרינג בצפון-מערב אוסטריה. לאחר שהזדהה כצייר בשם יוסף סיילר. לאחר חקירה קצרה, הודה בזהותו האמיתית.
שטרייכר נידון למוות במשפטי נירנברג, בעת הוצאתו להורג, בהושענא רבא תש"ז (16 באוקטובר) 1946, קרא שטרייכר "חג פורים שמח 1946."
לפי דניס ברק ודייוויד גרס, אמר שטרייכר – "הייל היטלר! זו מסיבת הפורים שלי 1946! אני הולך לאלוהים."
כנראה התכוון לכך שכמו בפורים כך נתלו בנירנברג עשרת "בני המן" (האחד עשר – גרינג, התחמק מהגרדום כאשר התאבד בטרם הגיע התליין לתאו), ואולי ביקש רק ללעוג למה שנראה היה בעיניו כשעת ניצחונם של היהודים, שאותה קישר אינטואיטיבית עם שמחת חג הפורים.
עובדה זאת היא אחד היסודות עליהן נשענת התיאוריה המבקשת לקשור את משפטי נירנברג עם סיפור תליית עשרת בני המן האגגי המופיע במגילת אסתר. יש המוצאים רמז לכך באותיות הזעירא המופיעות בשמות עשרת בני המן: ת, ש ו-ז'.
שטרייכר היה היחיד מהנידונים למוות שעונשו בא אך ורק על חלקו הרוחני ברדיפת היהודים.
התעמלן הפרו-איסלמי, המסית והמדיח, רוגל אלפר, החליף את המוטו: "היהודים הם אסוננו!" (בגרמנית: Unglück Die Juden sind unser). במוטו: "נתניהו ותומכיו הם אסוננו!" – לכן הוא יוצא נגד ההתנצלות של גברת ניני על כינויהּ את נתניהו "המן".
"יש לדחות על הסף את התנצלותה של אחינועם ניני על הכינוי 'המן' שהדביקה לנתניהו," כותב אלפר. "נתניהו הוא אוייב הדמוקרטיה, והוא אוייב המוסר (חשוד בפלילים ששיעבד מדינה שלמה לצרכיו האישיים). הוא אוייב האמת (שקרן פתולוגי ונוכל). גזען ולאומן קיצוני שרומס זכויות אדם בשטחים. נתניהו הוא יהמןי. איש שבא להשמיד ציוויליזציה שלמה של ערכים. מול אוייב כמו נתניהו, יש לקרוא לילד בשמו. מותר לפגוע ברגשות של נתניהו, ומותר לפגוע ברגשות של תומכיו."
(רוגל אלפר, "כן, נתניהו הוא 'המן', וניתן לפגוע ברגשותיו בלי להתנצל", "הארץ", 15.6.21)
https://www.haaretz.co.il/gallery/television/.premium-1.9905536
אין ספק, רוגל אלפר הוא תלמיד טוב של גבלס בהגדרת האוייב.
נתניהו מאחד את העם
בלי סוף מסיתים, משטינים, ומאשימים את נתניהו בפילוג העם. המציאות כמובן שונה לחלוטין. נתניהו מאחד את האופוזיציה, ולא פחות הוא מאחד את הקואליציה. (בלעדיו הרי אין קואליציה) אז מי אמר שנתניהו מפלג? נתניהו מאחד.
במבצע שומר חומות הקמנו את האוטונומיה המוסלמית
ברובע המוסלמי באל קודס
אחד ההישגים הגדולים של החמאס במלחמתו ביהודים הוא יצירת מאזן אימה שבעקבותיו הרובע המוסלמי בירושלים קיבל מעמד אוטונומי. לאחר 54 שנים יהודים אינם מורשים עוד לצעוד בו עם דגלי ישראל.
סינואר רשאי להכריז בגאווה: "במבצע 'שומר חומות' הקמנו את האוטונומיה המוסלמית ברובע המוסלמי באל קודס."
נעמן כהן
1. בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל נבחרה ממשלה שאינה מייצגת את רצון כל הבוחרים, אלא רק את מיעוטם. (מפלגת ימינה אינה מייצגת את דעת רוב מצביעיה).
2. בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל (מדינת העם היהודי), נבחרה ממשלה שאינה מייצגת את רוב העם היהודי. לראשונה נבחרת ממשלה ללא רוב יהודי. רק 53 חברי כנסת יהודים הצביעו בעדה.
3. בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל שותפה בממשלה מפלגה גזענית-אנטישמית שאינה מכירה בקיום העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה, מפלגה המחויבת לחיסול ישראל ולרצח היהודים, ולהקמת חליפות מוסלמית תחתיה, ע"פ דברי מוחמד, לפי מייסדה חסן אל בנא.
מפלגה שהיא יותר גזענית-אנטישמית מכל מפלגה המוכרת לנו במערב – כגון המפלגה של אריון אן פרין לה פן, "האיחוד הלאומי"Rassemblement national , או בראשי התיבות RN), או בשמה עד 2018 "החזית העממית לאחדות צרפתית", Front national pour l'unité française, או מפלגת החירות האוסטרית Freiheitliche Partei Österreichs), בקיצור FPÖ, או "אלטרנטיבה לגרמניה"Alternative für Deutschland, בראשי תיבות: AfD).
לישראל לא יהיה מעתה שום תוקף מוסרי להתנגדות למפלגות אלו.
כשר אבל מסריח – או גם מסריח וגם לא כשר
בדיחה יהודית ישנה מספרת על אישה שהגיעה לרב בשאלה: "רבי, קרתה לי תקלה והתבלבלתי, במקום לבשל בסיר בישול, בישלתי בסיר לילה. האם האוכל כשר?"
"האוכל כשר, אבל מסריח." ענה לה הרב.
לכאורה, הממשלה אולי מסריחה, אבל כשרה, כפי שפסק הרב, שהרי 61 חברי כנסת (במקרה הנדון רק 60) רשאים ע"פ החוק הדמוקרטי הפורמאלי להקים כל ממשלה, אבל נראה שכאן המקרה לא רק מסריח, אלא גם לא כשר.
ממשלת בנט-עבאס אינה חוקית על פי חוקי מדינת ישראל
מכיוון שמפלגת רע"ם לא חתמה על קווי היסוד לממשלה בהם נאמר: "הממשלה תפעל לחיזוק יסודותיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית," מפלגת רע"ם הצהירה בכך שהיא אינה מכירה במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ומכיוון שע"פ החוק מי שאינו מכיר בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית מנוע להיבחר לכנסת*. חברי מפלגת רע"ם מנועים מלהיבחר לכנסת.
אשר על כן יש לסלקם מהכנסת, ולהחליף את הממשלה שנבחרה מכוחם.
כיצד אדם כבנימין זאב בגין, המתנאה ביושרתו ובידיעת החוק משתתף, בממשלה בלתי חוקית כזו?
האם גם הרשות השיפוטית במדינת ישראל מזלזלת בחוקי המדינה?
מניעת השתתפות בבחירות (תיקון מס' 35) תשס"ב-2002
(תיקון מס' 46) תשע"ז-2017
7א. (א) רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לרבות בהתבטאויותיו, לפי העניין, במפורש או במשתמע, אחד מאלה:
(1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית;
(2) הסתה לגזענות;
(3) תמיכה במאבק מזוין, של מדינת אוייב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל.
https://www.nevo.co.il/law_html/law01/190_001.htm#Seif25
* בלי קשר ללאומיותו.
אין כל ערך לשבועת הנאמנות הלא ליבתית של נפתלי בנט
לאור "מסכת שבועות" שנשבע נפתלי בנט לפני הבחירות, לא ניתן להאמין לשבועתו כראש הממשלה על נאמנותו למדינת ישראל ולחוקיה. אי האמון נובע בגין חסרונה של מילה אחת "ליבתיות".
שבועת בנט: "אני נפתלי בנט בן ג'ימי יעקב ז"ל ומירנה לאה תיבדל לחיים ארוכים, מתחייב כראש הממשלה החלופי לעתיד לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, ולמלא באמונה את תפקידי כראש הממשלה וכראש הממשלה החלופי, ולקיים את החלטות הכנסת."
https://www.youtube.com/watch?v=DM1nDd61a2s
המילה החסרה בשבועה היא: "ליבתית", "שבועה ליבתית" (אני נשבע באופן ליבתי), או "התחייבות ליבתית" (אני מתחייב באופן ליבתי), שהרי לפי בנט כל שבועה או התחייבות ללא המילה "ליבתית" אין חייבים לקיים.
חנה בבלי מיידית לכנסת
יו"ר הכנסת החדש, מיכאל לוי, לא לקח כנראה שיעורים בנימוסים והליכות אצל חנה בבלי, ראו איך הוא מנבל את הפה וצועק נגד החוק הנורווגי שהתקבל בכנסת:
https://mobile.twitter.com/Bar_ShemUr/status/1404453479654072331
אופס, זה היה נגד הממשלה הקודמת, לא נגד ממשלתו...
גם הצדקת המוסרנית תמר זנדברג שהתנגדה לחוק ועכשיו תומכת בו הגיבה: "החלטנו לשים את האמירות הישנות בצד."
https://rotter.net/forum/scoops1/703764.shtml
נקווה שתשים בצד גם את שאר האמירות הישנות לה.
אין גבול לצביעות.
רינה מצליח בתפקיד חנה בבלי עם סקלורוזה:
https://mobile.twitter.com/guyzo/status/1404511179263860740
המן הרשע – מגבלס לאחינועם ניני ולרוגל אלפר
הזמרת והאקטיביסטית הפרו-איסלמית, אחינעם ניני (בשם הבמה נועה), חגגה בכיכר רבין את התמנותו של נפתלי בנט לראש הממשלה, ובדבריה הגדירה את נתניהו "המן!"
https://e.walla.co.il/item/3441640
בשנת 1923 ייסד יוליוס שטרייכר את העיתון דֶר שטירמֶר – מגרמניתDer Stürmer פירושו המסתער. דֶר שטירמֶר היה עיתון יומי שהיה חלק מהתעמולה הנאצית. תפוצת השיא של העיתון הגיעה לכשמונה מאות אלף עותקים.
העיתון הופיע עד לסוף מלחמת העולם השנייה ב-1945. העיתון שימש במה להתקפות אנטישמיות ארסיות במיוחד. בין דפי העיתון חיווה שטרייכר את דעתו כי היהודים אחראים למשבר הכלכלי, לאבטלה ולאינפלציה בגרמניה. הוא טען כי היהודים מדיחים לזנות נערות אריות טהורות גזע, וכי הם אחראים ל-90% מהזונות ברחבי גרמניה, כמו כן הוא החייה עלילות דם ישנות. לאחר עליית הנאצים לשלטון נהפך העיתון לעיתון נפוץ ובשנת 1938 נמכרו מעל ל-500,000 עותקים שלו. עקב שיווקו והפצתו היה נפוץ במיוחד כשהוצב במפעלים ומקומות מרכזיים בעיר והיה נגיש לכול.
כחלק מן האנטישמיות האגרסיבית שנקט העיתון, הוא אימץ כמוטו את האמרה שטבע היינריך טרייצ'קה – "היהודים הם אסוננו!" – בגרמנית:– Unglück Die Juden sind unser סיסמה זו התנוססה בתחתיתו של שער העיתון בכל מהדורה למן שנת 1927, ושימשה את הנאצים גם בכנסים רשמיים.
ב-23 במאי 1945 נתפס שטרייכר בעיירה בשם ויידרינג בצפון-מערב אוסטריה. לאחר שהזדהה כצייר בשם יוסף סיילר. לאחר חקירה קצרה, הודה בזהותו האמיתית.
שטרייכר נידון למוות במשפטי נירנברג, בעת הוצאתו להורג, בהושענא רבא תש"ז (16 באוקטובר) 1946, קרא שטרייכר "חג פורים שמח 1946."
לפי דניס ברק ודייוויד גרס, אמר שטרייכר – "הייל היטלר! זו מסיבת הפורים שלי 1946! אני הולך לאלוהים."
כנראה התכוון לכך שכמו בפורים כך נתלו בנירנברג עשרת "בני המן" (האחד עשר – גרינג, התחמק מהגרדום כאשר התאבד בטרם הגיע התליין לתאו), ואולי ביקש רק ללעוג למה שנראה היה בעיניו כשעת ניצחונם של היהודים, שאותה קישר אינטואיטיבית עם שמחת חג הפורים.
עובדה זאת היא אחד היסודות עליהן נשענת התיאוריה המבקשת לקשור את משפטי נירנברג עם סיפור תליית עשרת בני המן האגגי המופיע במגילת אסתר. יש המוצאים רמז לכך באותיות הזעירא המופיעות בשמות עשרת בני המן: ת, ש ו-ז'.
שטרייכר היה היחיד מהנידונים למוות שעונשו בא אך ורק על חלקו הרוחני ברדיפת היהודים.
התעמלן הפרו-איסלמי, המסית והמדיח, רוגל אלפר, החליף את המוטו: "היהודים הם אסוננו!" (בגרמנית: Unglück Die Juden sind unser). במוטו: "נתניהו ותומכיו הם אסוננו!" – לכן הוא יוצא נגד ההתנצלות של גברת ניני על כינויהּ את נתניהו "המן".
"יש לדחות על הסף את התנצלותה של אחינועם ניני על הכינוי 'המן' שהדביקה לנתניהו," כותב אלפר. "נתניהו הוא אוייב הדמוקרטיה, והוא אוייב המוסר (חשוד בפלילים ששיעבד מדינה שלמה לצרכיו האישיים). הוא אוייב האמת (שקרן פתולוגי ונוכל). גזען ולאומן קיצוני שרומס זכויות אדם בשטחים. נתניהו הוא יהמןי. איש שבא להשמיד ציוויליזציה שלמה של ערכים. מול אוייב כמו נתניהו, יש לקרוא לילד בשמו. מותר לפגוע ברגשות של נתניהו, ומותר לפגוע ברגשות של תומכיו."
(רוגל אלפר, "כן, נתניהו הוא 'המן', וניתן לפגוע ברגשותיו בלי להתנצל", "הארץ", 15.6.21)
https://www.haaretz.co.il/gallery/television/.premium-1.9905536
אין ספק, רוגל אלפר הוא תלמיד טוב של גבלס בהגדרת האוייב.
נתניהו מאחד את העם
בלי סוף מסיתים, משטינים, ומאשימים את נתניהו בפילוג העם. המציאות כמובן שונה לחלוטין. נתניהו מאחד את האופוזיציה, ולא פחות הוא מאחד את הקואליציה. (בלעדיו הרי אין קואליציה) אז מי אמר שנתניהו מפלג? נתניהו מאחד.
במבצע שומר חומות הקמנו את האוטונומיה המוסלמית
ברובע המוסלמי באל קודס
אחד ההישגים הגדולים של החמאס במלחמתו ביהודים הוא יצירת מאזן אימה שבעקבותיו הרובע המוסלמי בירושלים קיבל מעמד אוטונומי. לאחר 54 שנים יהודים אינם מורשים עוד לצעוד בו עם דגלי ישראל.
סינואר רשאי להכריז בגאווה: "במבצע 'שומר חומות' הקמנו את האוטונומיה המוסלמית ברובע המוסלמי באל קודס."
נעמן כהן
אסתר רַאבּ
אביב 1921 בפתח-תקווה
מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001
המהדיר: אהוד בן עזר
הדלת הצרה והגבוהה עשוייה עץ כבד, גובהה שלושה מטר וממעל לה אשנב קטן בן שתי שמשות. רק פעם בשנה מנקים אותן, לכבוד פסח; שולחן, על השולחן כיסא, ועל הכיסא שרפרף ערבי, ואני עליו, איתנה, ושני סמרטוטים על שכמי, אחד לח ואחד יבש. ראשי מתעופף מרוב ריחות: שרף הברושים ופריחת הדרים ואקציה לבנה, וכל עשב מתאמץ בתקופה זו להוציא לאוויר העולם את הכי יפה, את הכי ריחני שיש באפשרותו ובטבעו להוציא; על כל גבשושית-אדמה פורח משהו: צבעון אדום, שטיח מרגניות לבנות, סביונים אחרונים וכל הדגנים העדינים והרועדים כמפרשי מלמלה ירוקה זרועה פרגים אדומים כפיות קטנים קמוצים.
"גימרי כבר שם – " צועקת אמא, אבל אני טוב לי שם למעלה, ואין לי חשק לרדת. אני ממשיכה לנקות. לשפשף פה ושם – אבל סוף-סוף עליי לרדת.
"כמה שעות צריך בכדי לנקות אשנב וחצי דלת?" – שואלת אמא.
"אפילו יום שלם – " אני צוחקת.
אמא מתרגזת.
למטה יש צרה ואין זה צחוק, למטה מתח, למטה בלילה יריות מצד הירקון; מ"פַרוכיה" (כפר ערבי על גדת-הירקון), מערב-על-עוגַ'ה (הירקון) – והבידואים מתאמנים בלילות והאביב עושה את שלו, קירקור הצפרדעים זורם בשלוות-עולמים על מרחבי השדות, המוארים באור-ירח, הבא להשרות חלום ואהבה על אנשים. אך בני-אדם כרמשים מלאי-רעל, רוחשים בין עצי הפרדס, מתאמנים, מטים אוזן, משחיזים את המגן, כבעלי-חיים המנסים את כליהם אשר נתן להם הטבע להגנה: כיסי הרעל, ציפורניים חדות, שמוציאים מתוך נרתיקיהם הלוך-ושוב על-מנת לבדוק כושרם.
והאביב בשלו, שופך שלווה וקסמים, והלבבות הצעירים דווקא מרגישים בו, ולא בסכנה האורבת מעבר לאדמה החרושה והמעובדת יפה, הסכנה הבאה מן הסבך – סבך הירקון, משבטי הבידואים המתאמנים, אד השינאה עולה מן היישוב הבידואי.
המתח הולך וגובר, ואנו מתאמנים ועומדים הכן – בינתיים מעלים את כלי-הפסח מן המחסן, הארגז החום הוצא לחצר, והעוזרת, בת יהודייה (הכפר הערבי) – אחת מבנות שילבַייה, עומדת ומדיחה כלים מתחת לברז, ואני מנגבת. אנו עומדות בחצר מתחת לזית סב, וה"מַנדיל" שלה תחוב בקלשון-הענפים שלו. לפתע היא זורקת את סיר הנחושת שבידה וניגשת לזית, מוציאה את ה"מנדיל", עוטפת בו את ראשה, מכסה את מחצית פניה. נבהלתי לשאול אותה לפשר הדבר, אבל היא לא עונה ומתחילה לרוץ לקצה המגרש ויוצאת מן החצר ובורחת. ואמא נזעקת מן המיטבח ומתחילה לייסרני: "מה אמרת לה? למה ברחה?"
"אמא, לא אמרתי לה דבר," – טענתי, "היא פשוט ברחה לפתע."
"אבל למה?"
"אין לי מושג."
בינתיים טיפלתי בניקיון לכבוד החג.
אני ישנה על מחצלת שפרשתי על הרצפה. סגולה לנוקשות וחוסר-רכרוכיות. אני רצה כל יום חצי שעה, ככה, בהשראה עצמית, מנסה את רגליי הארוכות, אולי אצטרך לרוץ. אולי תהיה מערכה פנים-אל-פנים. נשק לקחו ממני, צריכים בחזית – בראונינג קטן – ואני קניתי לי בקבוק של חומצת-גופרית, והשחזתי את הבאיונט הישן שמצאתי מאחורי הרפת, שיירי חיילים אנגליים; השחזתי ושרתי "ליטשה" של טשרניחובסקי [צ"ל – יעקב כהן] – בקולי-קולות. אמא עצבנית ואני דווקא לגמרי לא – אפילו שמחה כמעט – הבנות, שתים-עשרה במיספר, מגוייסות לעזרה-ראשונה; סחבנו מיטות ומזרונים מבתי-ההורים, וסידרנו בית-חולים ארעי בבית-המרקחת.
בוקר אחד מעירות אותי יריות לא רחוקות ביותר, אני עושה את החשבון שזה בא מצפון כי "מצפון תיפתח הרעה" תמיד. שייך אבו-רַבח, אבו-קישק, פַרוכיה, ערב-אל-עוג'ה. אני קמה ורצה לבית-החולים, זאת אומרת, לבית-המרקחת, שהוא בטבורה של המושבה. יש רק חובש, ובעלות הקורס לעזרה-ראשונה. היריות נעשות צפופות יותר, שעטת סוסים "שלנו", יוצאים, ופעמון-המושבה מתחיל לצלצל והדיו מתפזרים על זמזום קהל-נסער.
היריות מתקרבות, המתח גובר, כל השתים-עשרה על משמרתן, קצת חיוורות – אבל מחזיקות מעמד. לפתע צווחה, צווחת-גבר, "הרגו את אבשלום, יש פצועים – " אלונקה מכוסה מעיל טבול בדם. אחת הבנות מתעלפת, שנייה מטפלת בה וגם היא רצה להקיא; אחת, אחת, הן נושרות, כעלים ברוח-סערה, רק לאה דוברי על ידי. משכיבים את הפצוע – גרינשטיין, יש לו חור בצוואר, והוא שותת דם. ידיי רועדות אבל אני מגישה כלים לרופא שהוזעק, נידמה לי דוקטור קרישבסקי, אבל האיש גוסס. עוד אלונקה: נתן רפפורט, הוא מכר שלי, אלמן צעיר שיש לו בת קטנה. הוא מבקש בעיניו, שאגש אליו, הוא חיוור ומאבד דם, חובשים אותו, אבל הוא גוסס ומחזיק את ידי כמו בצבת. אני צריכה לעבוד, אבל הוא אינו מרפה ממני, ופתאום כבות עיניו ואני רצה אל וַפקה (זאב) אורלוף, הוא פצוע בבטן, אסור לנגוע בו – מחר יובילו אותו לבית-החולים, מדוע לא תיכף? – נבצר ממני לדעת; הוא מבקש לשתות, עיניו מתחננות, וחותם-המוות על פניו – אסור לתת לו נוזלים, מעיו נקובים מכדור; סבטיצקי פצוע בכתף, הכדור יצא, פילברג פצוע בינוני.
אבשלום (גיסין) נפל בדרך ל"ג'דר" והערבים פתחו את בטנו ושמו בתוכה את אחת מנעליו – סימן לבוז. אבשלום העדין, הקצין התורכי, האלגנטי והשקט. גרינשטיין כבר הוצא מן החדר, איני יודעת לאן, גם רפפורט כבר איננו כאן – לפתע נכנס בן-דודה של שושנה גולומב, פצוע קשה בקרסולו, ודווקא בתוך המושבה. והנה גברת הופמן, צולעת, מובאה בידי שני בחורים, נפגעה מכדור תועה בחצר בית-המרקחת. המיטות מלאות, אני שמה לב ליריות המתגברות, אני מתפללת שלא יביאו את אחד האחים שלי, הם שלושה במיספר. אם יביאו אחד מהם, נידמה לי שלא אוכל להמשיך. והנה מישהו שדומה לאלעזר אחי, נכנס, פניו שחורים מפיח, ומלוכלכים באדמה, רק עיניו היפות נוצצו בפניו והוא מביט עליי. אני שולחת לו שלום מרחוק וממשיכה להתרוצץ בין המיטות. הוא שלם.
היריות הולכות ומתרחקות, לפתע שעטת סוסים וגדוד-הודי על סוסיו ורמחיו וכיסוי-הראש הציורי – נכנסים לרחוב חובבי-ציון. הם משוחחים ביניהם בקול רם, שיניהם הלבנות נוצצות בתוך הזקנים השחורים, העשויים למשעי – הם נקיים כבובות גדולות ומצוחצחות, פוחלצים אקסוטיים, על גבי סוסים שחורים. הנה, הם באו סוף-סוף לעזרתנו.
בין יהודייה למושבה נאספו תושבי יהודייה וכפר-ענא, על עגלות, חמורים וסוסים, עם שקים, הכל מוכן לשוד – ואת הבתים והנשים כבר חילקו ביניהם, כפי שנודע אחר-כך.
על מחנה זה השתלט אווירון, שהזעיק הצבא האנגלי, וזרק פצצה על ההמון, אחדים נהרגו ופצועים מרובים, אבל אין יודעים אצלם אף פעם מיספרים; כך חזרה "מַרים אל-פַחל" – מעין מכונת-כביסה מהלכת שמשקלה מאה קילו – זו הכובסת המפורסמת של המושבה, צולעת בירכה (אלינו לא באה יותר). מאז חוסלה גם תופעת עובדות-הבית הערביות, ובחלק ניכר – העבודה הערבית בכלל.
אסתר ראב
*
נכתב: 1973 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. נדפס לראשונה: "הארץ", 19.10.1973. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 178. הבאיונט הישן של יהודה ראב, הנזכר כאן, עבר אליי ומצוי עד היום ברשותי, כמו גם המזמרה שנתנה לי אסתר ראב, באומרה שבזו עבדה בנעוריה בכרמים. תיאור מפורט של ההתקפה על פתח-תקווה, שנערכהב-5 במאי 1921, מצוי בספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה".
המהדיר: אהוד בן עזר
הדלת הצרה והגבוהה עשוייה עץ כבד, גובהה שלושה מטר וממעל לה אשנב קטן בן שתי שמשות. רק פעם בשנה מנקים אותן, לכבוד פסח; שולחן, על השולחן כיסא, ועל הכיסא שרפרף ערבי, ואני עליו, איתנה, ושני סמרטוטים על שכמי, אחד לח ואחד יבש. ראשי מתעופף מרוב ריחות: שרף הברושים ופריחת הדרים ואקציה לבנה, וכל עשב מתאמץ בתקופה זו להוציא לאוויר העולם את הכי יפה, את הכי ריחני שיש באפשרותו ובטבעו להוציא; על כל גבשושית-אדמה פורח משהו: צבעון אדום, שטיח מרגניות לבנות, סביונים אחרונים וכל הדגנים העדינים והרועדים כמפרשי מלמלה ירוקה זרועה פרגים אדומים כפיות קטנים קמוצים.
"גימרי כבר שם – " צועקת אמא, אבל אני טוב לי שם למעלה, ואין לי חשק לרדת. אני ממשיכה לנקות. לשפשף פה ושם – אבל סוף-סוף עליי לרדת.
"כמה שעות צריך בכדי לנקות אשנב וחצי דלת?" – שואלת אמא.
"אפילו יום שלם – " אני צוחקת.
אמא מתרגזת.
למטה יש צרה ואין זה צחוק, למטה מתח, למטה בלילה יריות מצד הירקון; מ"פַרוכיה" (כפר ערבי על גדת-הירקון), מערב-על-עוגַ'ה (הירקון) – והבידואים מתאמנים בלילות והאביב עושה את שלו, קירקור הצפרדעים זורם בשלוות-עולמים על מרחבי השדות, המוארים באור-ירח, הבא להשרות חלום ואהבה על אנשים. אך בני-אדם כרמשים מלאי-רעל, רוחשים בין עצי הפרדס, מתאמנים, מטים אוזן, משחיזים את המגן, כבעלי-חיים המנסים את כליהם אשר נתן להם הטבע להגנה: כיסי הרעל, ציפורניים חדות, שמוציאים מתוך נרתיקיהם הלוך-ושוב על-מנת לבדוק כושרם.
והאביב בשלו, שופך שלווה וקסמים, והלבבות הצעירים דווקא מרגישים בו, ולא בסכנה האורבת מעבר לאדמה החרושה והמעובדת יפה, הסכנה הבאה מן הסבך – סבך הירקון, משבטי הבידואים המתאמנים, אד השינאה עולה מן היישוב הבידואי.
המתח הולך וגובר, ואנו מתאמנים ועומדים הכן – בינתיים מעלים את כלי-הפסח מן המחסן, הארגז החום הוצא לחצר, והעוזרת, בת יהודייה (הכפר הערבי) – אחת מבנות שילבַייה, עומדת ומדיחה כלים מתחת לברז, ואני מנגבת. אנו עומדות בחצר מתחת לזית סב, וה"מַנדיל" שלה תחוב בקלשון-הענפים שלו. לפתע היא זורקת את סיר הנחושת שבידה וניגשת לזית, מוציאה את ה"מנדיל", עוטפת בו את ראשה, מכסה את מחצית פניה. נבהלתי לשאול אותה לפשר הדבר, אבל היא לא עונה ומתחילה לרוץ לקצה המגרש ויוצאת מן החצר ובורחת. ואמא נזעקת מן המיטבח ומתחילה לייסרני: "מה אמרת לה? למה ברחה?"
"אמא, לא אמרתי לה דבר," – טענתי, "היא פשוט ברחה לפתע."
"אבל למה?"
"אין לי מושג."
בינתיים טיפלתי בניקיון לכבוד החג.
אני ישנה על מחצלת שפרשתי על הרצפה. סגולה לנוקשות וחוסר-רכרוכיות. אני רצה כל יום חצי שעה, ככה, בהשראה עצמית, מנסה את רגליי הארוכות, אולי אצטרך לרוץ. אולי תהיה מערכה פנים-אל-פנים. נשק לקחו ממני, צריכים בחזית – בראונינג קטן – ואני קניתי לי בקבוק של חומצת-גופרית, והשחזתי את הבאיונט הישן שמצאתי מאחורי הרפת, שיירי חיילים אנגליים; השחזתי ושרתי "ליטשה" של טשרניחובסקי [צ"ל – יעקב כהן] – בקולי-קולות. אמא עצבנית ואני דווקא לגמרי לא – אפילו שמחה כמעט – הבנות, שתים-עשרה במיספר, מגוייסות לעזרה-ראשונה; סחבנו מיטות ומזרונים מבתי-ההורים, וסידרנו בית-חולים ארעי בבית-המרקחת.
בוקר אחד מעירות אותי יריות לא רחוקות ביותר, אני עושה את החשבון שזה בא מצפון כי "מצפון תיפתח הרעה" תמיד. שייך אבו-רַבח, אבו-קישק, פַרוכיה, ערב-אל-עוג'ה. אני קמה ורצה לבית-החולים, זאת אומרת, לבית-המרקחת, שהוא בטבורה של המושבה. יש רק חובש, ובעלות הקורס לעזרה-ראשונה. היריות נעשות צפופות יותר, שעטת סוסים "שלנו", יוצאים, ופעמון-המושבה מתחיל לצלצל והדיו מתפזרים על זמזום קהל-נסער.
היריות מתקרבות, המתח גובר, כל השתים-עשרה על משמרתן, קצת חיוורות – אבל מחזיקות מעמד. לפתע צווחה, צווחת-גבר, "הרגו את אבשלום, יש פצועים – " אלונקה מכוסה מעיל טבול בדם. אחת הבנות מתעלפת, שנייה מטפלת בה וגם היא רצה להקיא; אחת, אחת, הן נושרות, כעלים ברוח-סערה, רק לאה דוברי על ידי. משכיבים את הפצוע – גרינשטיין, יש לו חור בצוואר, והוא שותת דם. ידיי רועדות אבל אני מגישה כלים לרופא שהוזעק, נידמה לי דוקטור קרישבסקי, אבל האיש גוסס. עוד אלונקה: נתן רפפורט, הוא מכר שלי, אלמן צעיר שיש לו בת קטנה. הוא מבקש בעיניו, שאגש אליו, הוא חיוור ומאבד דם, חובשים אותו, אבל הוא גוסס ומחזיק את ידי כמו בצבת. אני צריכה לעבוד, אבל הוא אינו מרפה ממני, ופתאום כבות עיניו ואני רצה אל וַפקה (זאב) אורלוף, הוא פצוע בבטן, אסור לנגוע בו – מחר יובילו אותו לבית-החולים, מדוע לא תיכף? – נבצר ממני לדעת; הוא מבקש לשתות, עיניו מתחננות, וחותם-המוות על פניו – אסור לתת לו נוזלים, מעיו נקובים מכדור; סבטיצקי פצוע בכתף, הכדור יצא, פילברג פצוע בינוני.
אבשלום (גיסין) נפל בדרך ל"ג'דר" והערבים פתחו את בטנו ושמו בתוכה את אחת מנעליו – סימן לבוז. אבשלום העדין, הקצין התורכי, האלגנטי והשקט. גרינשטיין כבר הוצא מן החדר, איני יודעת לאן, גם רפפורט כבר איננו כאן – לפתע נכנס בן-דודה של שושנה גולומב, פצוע קשה בקרסולו, ודווקא בתוך המושבה. והנה גברת הופמן, צולעת, מובאה בידי שני בחורים, נפגעה מכדור תועה בחצר בית-המרקחת. המיטות מלאות, אני שמה לב ליריות המתגברות, אני מתפללת שלא יביאו את אחד האחים שלי, הם שלושה במיספר. אם יביאו אחד מהם, נידמה לי שלא אוכל להמשיך. והנה מישהו שדומה לאלעזר אחי, נכנס, פניו שחורים מפיח, ומלוכלכים באדמה, רק עיניו היפות נוצצו בפניו והוא מביט עליי. אני שולחת לו שלום מרחוק וממשיכה להתרוצץ בין המיטות. הוא שלם.
היריות הולכות ומתרחקות, לפתע שעטת סוסים וגדוד-הודי על סוסיו ורמחיו וכיסוי-הראש הציורי – נכנסים לרחוב חובבי-ציון. הם משוחחים ביניהם בקול רם, שיניהם הלבנות נוצצות בתוך הזקנים השחורים, העשויים למשעי – הם נקיים כבובות גדולות ומצוחצחות, פוחלצים אקסוטיים, על גבי סוסים שחורים. הנה, הם באו סוף-סוף לעזרתנו.
בין יהודייה למושבה נאספו תושבי יהודייה וכפר-ענא, על עגלות, חמורים וסוסים, עם שקים, הכל מוכן לשוד – ואת הבתים והנשים כבר חילקו ביניהם, כפי שנודע אחר-כך.
על מחנה זה השתלט אווירון, שהזעיק הצבא האנגלי, וזרק פצצה על ההמון, אחדים נהרגו ופצועים מרובים, אבל אין יודעים אצלם אף פעם מיספרים; כך חזרה "מַרים אל-פַחל" – מעין מכונת-כביסה מהלכת שמשקלה מאה קילו – זו הכובסת המפורסמת של המושבה, צולעת בירכה (אלינו לא באה יותר). מאז חוסלה גם תופעת עובדות-הבית הערביות, ובחלק ניכר – העבודה הערבית בכלל.
אסתר ראב
*
נכתב: 1973 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. נדפס לראשונה: "הארץ", 19.10.1973. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 178. הבאיונט הישן של יהודה ראב, הנזכר כאן, עבר אליי ומצוי עד היום ברשותי, כמו גם המזמרה שנתנה לי אסתר ראב, באומרה שבזו עבדה בנעוריה בכרמים. תיאור מפורט של ההתקפה על פתח-תקווה, שנערכהב-5 במאי 1921, מצוי בספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה".
אהוד בן עזר
המושבה שלי
[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]
פרק רביעי
לאחר מותה טמן יוסקה את אימו בין בלוקי הקרח. סרח פוגאצ'וב היפה משתינה בחול
כשלושה חודשים לאחר קבורת אימו, שנערכה כחודשיים לאחר מותה, התחתן יוסקה-דרעק בעל פני התורכי, ברבנות שברחוב יבנה בתל-אביב, עם עולה מפולניה בשם פרלה רוגוז'ינסקי.
האיחור בקבורה נבע מכך שיוסקה אהב מאוד את אימו.
אמנם אימו היתה צועקת עליו ומחרפת ומגדפת אותו, אבל לא פעם שמע אותה מתגאה בו, תמיד בפני זרים, כשהיא טופחת על בטנה הגדולה [לדברי דודי ההולל אלכס: "בהרגשת מלאות, כמו לפני שמחרבנים!"] ואומרת: "אני ילדתי אותו! אני ילדתי אותו!" – ולכן עוד כאשר החלה לגסוס הזמין ב"נגריית הירקון" ארון-קרח עשוי לוחות-עץ מצופים פח, גבוה כקומת אדם, שכמוהו נמצא אז רק באיטליז פוגאטש.
לאחר מותה טמן יוסקה את אימו בארון, בין בלוקי הקרח המעלים אדי כפור, ולא הירשה לקבור אותה. ומפני שהיה הגבר הכי חזק במושבה פחדו ממנו אפילו הגברתנים של חברא-קדישא, לבושי השחורים הללו, שמגעם עם המתים היה מטיל עלינו אימה.
"אמא! אמאל'ה שלי! את תישארי שלימה עד תחיית המתים!" היו מדי פעם בוקעות בלילה זעקותיו המפחידות של יוסקה את חלל המושבה.
יוסקה עצמו התקשה בקריאה אבל שמע מאלכס דודי שקרא בספר כי בעתיד יהיה אפשר להחיות מתים שיוקפאו, כמו הממותות בסיביר, שהחלו לצעוד לאחר שהפשירו אותן בהדלקת מדורות על הקרח שכיסה אותן ואחר-כך הן הגיעו בכוחות עצמן למוזיאון הזואולוגי באירקוטסק יחד עם מיכאל סטרוגוף.
כל יומיים היתה העגלה של אברשקה מביאה לגברת באשה-קריינדל גולדשטיק המתה בלוקים טריים של קרח. כאשר נודע לנו הדבר איבדנו את הטעם של הקרח.
אברשקה אבול-סרח, שזכה בכינוי על שם בתו-בכורתו היפהפיה סרח, היה יושב במרום עגלתו ועובר ברחובות כשהוא מצלצל בפעמון. בהישמע הצלצול היתה אמא יורדת במרוצה או שולחת אותי ובידי שק או מלקחי-ברזל המתהדקים על גוש הקרח, כדי לשאתו. מעל מושב העגלון של אברשקה היה גגון-עץ קטן, ומאחור ארגז-עץ מלבני גדול, מצופה פח-אבץ מבפנים ומבחוץ, ולו שתי דלתות אחוריות. כאשר היה פותח אותן, היו העיניים מסתנוורות מלובן בלוקי הקרח הארוכים, המסודרים בחלל הפנימי זה על גבי זה ומעלים אדי כפור.
אברשקה פוגאצ'וב הזריז היה נועץ בקצה הבלוק פטיש-גרזן לא-גדול שגם ידיתו היתה עשוייה ברזל, מושך ומסיע את גוש הקרח על גבי הבלוקים שמתחתיו, שוטח אותו על קרקעית הפח ומתחיל לפצוע אותו בדוקרן חד, בעל ידית עץ עבה ועגולה, וכל אותה שעה היה מזמזם ומהמהם:
"יה חי-לי-לי עמלי-לי!
יה חי-לי-לי עמלי-לי!
עורו אחיי אל תנומו
לעבודתכם אנא קומו!
יה חי-לי-לי עמלי-לי!...
רק העבודה כל חיינו
מכל צרה תוציאנו!
יה חי-לי-לי עמלי-לי!..."
ולאחר שהדוקרן היה בוקע סוף-סוף בקרח פירצה לכל רוחבו [יושם לב שיש כאן סימבול ספרותי לחפירותיו העקרות באישתו הפריג'ידית, כלפיו], היה אברשקה משלים את המלאכה במכות גרזן אחדות בלב הבלוק, ומוסר את הנתח ללקוח כשהוא סופר את הכסף ונותן את העודף באצבעות רטובות וקרות מאוד.
המנה הרגילה היתה שליש בלוק, ולפעמים ביקשה אמא רבע או חצי. הבלוק היה דמוי חרוט קטום, היקפו קטן יותר בקצהו האחד, כי אחרת הקרח לא היה מחליק בקלות החוצה מהתבניות שבהן הוקפא בבית-החרושת "קרח הירקון". אמא היתה שולחת אותי עם הוראה שנשמעה כמו מספרי ההרפתקאות שקראתי על אפריקה: "תביא מאברשקה שליש (או רבע) מהראש או מהאמצע, לא מהקצה!"
בעת ביקוע הבלוק היו ניתזים ממנו שבבי-קרח רבים, חלקם על קרקעית הפח של הארגז, וחלקם נופל בחול ומתכסה בשכבת אבק חומה.
מיד היינו עטים עליהם, לפעמים מתקוטטים מי יתפוס ראשון שבב של קרח, לפעמים שולחים יד לסחוב חתיכה מהארגז עצמו, מתחת לידיו של אברשקה המפצחות את הבלוק. היינו מנגבים באצבעותינו את האבק הנוזל מחתיכות הקרח, עד שהיו נעשות שוב לבנות ושקופות, ומוצצים אותן בהנאה. "אסקימו! גלידה!" – צעקנו וכירסמנו, אבל איבדנו את הטעם של הקרח מרגע שהתחיל להיות נידמה לנו שגברת גולדשטיק בכבודה-ובעצמה חבוייה בין הבלוקים.
אברשקה אבול-סרח היה איש מצומק, כהה, בעל צחוק לא חכם ולחיים שלא צימחו אפילו שערה אחת. הליכתו העקומה נגרמה אולי בגלל תיק העור הכבד, שהיה מהודק תמיד למותניו בחגורה ובו החזיק את הכסף הקר.
סיפרו במושבה שהוא סריס-חמה והיו שכינו אותו אבול-סרס-מן-אל-קרח ואמרו שהזרג הצטמק לו מרוב ישיבה על הקור ולכן הוא גם שר בלי ביצים בקול טנורי שפוך.
עם זאת, היתה לו אישה רחבת-שת ודדנית, עליזה. הערבים כינו אותה בשם: טיז-עליז. אברשה ניראה לידה כיתוש. היא ילדה לו ילדה וילד, סרח ודורון, שאותם אהב מאוד והזכיר מדי פעם בגאווה רבה.
"כאשר אבול-סרס מסתובב עם עגלת הקרח ברחובות ומצלצל בפעמון," דברי דודי ההולל אלכס, "נכנס לביתו סיומה ליפבסקי ומרכיב את טיז-עליז עלא-ערי – ודינג-דונג, דינג-דונג, וכששומעים אותה צועקת אז זה בטח לא על הילדים כי הכל התחיל עוד לפני שהיו שם ילדים כי מזה נהיו שם ילדים. שיהיה לה לבריאות! איזה זרג יכול להציע לה אבול-סרס? כל מי שיש לו עיניים בראש יכול לראות שסרח פוגאצ'וב היא הבת של סיומה ליפבסקי כי היא דומה לו כמו שתי קערות מאותו הסרוויס."
לא את כל דברי דודי אלכס הבנתי אבל מה שקשור לדמיון – נכון, אנחנו קינאנו בילדי אברשקה, קינאנו בסרח עגולת הפנים ובאחיה דורון (כאשר הילדים בבית-הספר היו רוצים להרגיז אותו, היו ניצבים סביבו במעגל וקוראים לו "לי-פב-סקי! לי-פב-סקי!") – וזאת מפני שסיומה ליפבסקי הגבוה והרווק, בעל פני הירח, הבעלים של "סינמה ירקון", היה מכניס בחינם את סרח ודורון פוגאצ'וב להצגות היומיות בעוד שאנחנו קיבלנו בקושי גרושים אחדים כדי לראות בקולנוע פעם או לכל היותר פעמיים בחודש לורל והרדי וטרזן ופולה נגרי וצ'רלי צ'פלינים ויומני פוקס מוביטון המאה ה-20.
הערבים במושבה דווקא ליגלגו על סיומה ליפבסקי: "טאוויל והאביל פי ראסו כליל!" – גבוה וטיפש על כל הראש!
יום אחד עברה סרח פוגאצ'וב היפה ברחוב שלנו כאשר ישבתי ליד החלון והכנתי שיעורים. ראיתי אותה מסתכלת לצד זה ולצד זה ופתאום נעלמת בבית סמוך לשלנו, שעמד אז בבנייתו.
אני לא יודע איזה חוש בלשי התעורר בי. יצאתי החוצה, טיפסתי על עץ הזית שניצב בגדר בין שתי החצרות, עברתי בשקט לצד השני והגעתי למרפסת הבטון שעמדה אף היא בבנייה והיתה ללא מעקה.
הסתכלתי פנימה בגובה ראשי. מחצית הרצפה היתה חול צהבהב שטרם כוסה בבלטות. ראיתי מעליי את סרח כורעת, את אשד השער הזהוב זורם על גבה, את אחוריה המעוגלים מבהיקים בלובנם, את הכפתור הוורוד של פי-הטבעת מפרכס קצת בתנועה מעגלית בסדק, בין הגבעות המושלמות בצורתן, ואת קילוח השתן הנספג בחול מתחתיה ומשמיע קול רך.
"היא משתינה, בחיי, היא משתינה..." כמעט התעלפתי אך לפני שעיניי התערפלו ומכנסיי התלחלחו הספקתי להבחין בנקודת החן על התחת התחתון שלה מצד ימין, קרוב לקילוח. וכל החלק הערום היה חלק שם לגמרי, ללא שיער.
לימים, כשסרח גוב נבחרה ל"נערת ישראל" ותצלומיה הצבעוניים בבגדי-ים קצרצרים מילאו את השבועונים והיא נעשתה לאישיות המפורסמת ביותר שהוציאה מקירבה המושבה שלנו לאחר שיח' איסחאק נורדאו, וכאשר טיז-עליז היתה באה ומראה בגאווה לאימי את השבועונים עם תמונות בתה – הרגשתי שותפות-לסוד: אני אחד היחידים שיודע על – ועד היום זוכר בהתרגשות את – הבליטה החומה והמכוערת שפוגמת בשלמות המדהימה של אחוריה של סרח, שכיכבו בכל תמונותיה ("התחת של המדינה") ושיגעו את מחצית המדינה, ולימים הביאו לה שני מאנדאטים בבחירות לכנסת ישראל.
המטפל שסעד אותי נפשית בתקופת גירושיי מרותי הסביר לי שאחת הסיבות לכשלוני נעוצה כניראה בכך שחיי המין שלי מקובעים עדיין בתמונה של סרח פוגאצו'ב המשתינה בחול.
כשחזר דודי ההולל אלכס ממסע המוטוצייקלים של "מכבי הירקון" בהולנד ובבלגיה סיפר כי ערב אחד, כאשר ישבו המוטוצייקליסטים בפונדק ושתו בירה, סיפר אחד הבלגים כי אצלם נוהגים האיכרים לערוך לכלה לפני נישואיה את מיבחן ההשתנה. יושבים ערב שלם ושותים בירה, גברים ונשים, ומקפידים שהכלה המיועדת תשתין רק לתוך כלי זכוכית גדול המכיל כמה גלונים. אם היא אינה מצליחה למלא אותו בערב אחד עד לאחת השנתות המסומנות בו, החתונה נדחית, ואם גם בערבים הבאים היא נכשלת, החתונה מתבטלת, כי לדעת הכפריים הבלגיים יכולת השתנה היא ערובה לבריאות טובה, שמבלעדיה אין חיי נישואים מוצלחים.
דודי הביא איתו מהנסיעה כלי זכוכית גדול, משורטט קווים הקרויים שנתות, ששימש במשך שנים רבות כד לפרחים על השולחן במרפסת ביתו (כלי שאותו רכש לדבריו בבניין העתיק שבו שוכנת הגילדה של מיבשלות השיכר הבלגיות, בכיכר הגראנד פלאס שבבריסל, שעליה אמר בקפה של שבתאי הגורג'י ארוך-השפם, מול השוק הגדול: "לתור פעם ראשונה עיר שטרם היית בה – זה מרגש כמו לזיין אישה חדשה. לא חשוב מה האיכות, אבל כל דבר בפגישה ראשונה הוא שונה ומפתיע.") – ודודי הביא עימו גם אישה בשם לוצי, שברחה מברלין לבריסל ושאיתה התקשר בנישואים פיקטיביים חרף היותו כבר נשוי ואב לילדים, וזאת כדי שיהיה אפשר להעלותה ארצה בלי סרטיפיקאט.
כמוהו נהגו אז גם שאר המוטוצייקליסטים מהמושבה, רווקים ונשואים כאחד.
כן, דודי אלכס היה נשוי, נשוי מאוד, ופעם אמר לי: "אני יודע שיום אחד תכתוב עלינו, ואצלך הכל ייראה כמו נגאטיב של תמונה, קאריקאטורה. טוב, אין מה לעשות. אצלנו משפחה של עקשנים. אבל הישבע לי דבר אחד: אף לא מילה אחת על..."
וכאן אמר את שם אשתו, ואני שמח למלא את בקשתו.
אולי כאן המקום להכחיש את הרכילות המרושעת (שנכללה בספר היובל שלנו, שנגנז בגלל מריבות על זכות אבות בין משפחות המייסדים), לפיה הביאה יום אחד דודתי לשכניה מכתב שמצאה בכיסו של דודי, ולאחר שקראו לה את תוכנו, וכדרכם ריכלו על כך בראש חוצות, התעורר סקנדל נורא והאיכרים איימו לשבור לדודי את עצמותיו במקלות ולגרשו, אם לא יעזוב מיד את המושבה מרצונו, יחד עם אהובתו, אשת אחד השכנים ברחוב, אישה יפהפיה ורעת-לב, אף היא אם לילדים, שנודעה כחובבת גברים בשעות שבעלה המבוגר ממנה היה עסוק בתפילות. כך עזב דודי במפתיע את משפחתו, השניים השתקעו בתל-אביב ולעולם לא שב דודי לגור במושבה.
מעשה שכזה לא אירע מעודו במושבה שלנו (על כל פנים, לא לדודי), אף כי זוכר אני את דודי אומר שחלומו ללכת בעקבות הסולטנים העות'מניים, שנמנעו מלשאת נשים חוקיות מאז השפלתו של הסולטן בייאזט הראשון, שאשתו הסולטנה הושפלה בפומבי לעיניו לאחר נפילתם בשביו של טימור-לנג הפרסי ב-1403, שהכריחוה למצוץ חמור, ואנסוה זוגות-זוגות של עבדים שחורים-כזפת, ולבסוף שיפדו את המתעלפת על כלונס עד צאת נשמתה. השפלתה ההיסטורית מיסדה את המנהג של הימנעות הסולטן מנישואין והסתפקותו בהולדת יורשים ממאגר הפילגשים שבהרמון טופקאפי, שלעיתים הגיע למניין נשותיו של המלך שלמה.
אבא הביולוגי של סרח, סיומה ליפבסקי הגבוה, גר בקצה הרחוב שלנו, מעבר לשביל החול, ממש על גבול הפרדסים, שם היה לו בית קטן עם גג רעפים שהצל מכל צד על התריסים הירוקים. בחצרו ניצב שובך גדול על ארבעה צינורות ברזל. מאות יונים, אולי אלף, עפו ויצאו ממנו כל הזמן. אמנם לא היו אישה וילדים חוץ מסרח ודורון פוגאצ'וב שגדלו כילדיו של אברשקה אבו-קרח, אבל לעומת זאת היה לו אוסף גדול של בולים.
בלילה, כאשר היו עוברים בשביל ליד ביתו, היו רואים אותו יושב ליד המנורה ומסדר בעזרת זכוכית מגדלת ופינצטה את האוסף שלו, שעות על גבי שעות.
אני אהבתי מאוד יונים. הייתי מסתכל בהן כשהן עפות בשמיים. בניתי שובך קטן אבל הוריי לא נתנו לי כסף לקנות יונים. לא ידעתי מה לעשות.
"סיומה," באתי אליו יום אחד ואמרתי לו, "גם אני רוצה שיהיו לי יונים, אבל אין לי כסף לקנות."
"בולים יש לך, ילד?" שאל אותי. "תביא לי מעטפה מלאה בולים, ותקבל ממני בהחלפה יונים."
היו לי רק קצת בולים, אבל הבטחתי לו שאביא. לקחתי את כל הבולים שלי, ואלה שסחבתי מהחברים שלי, ואלה שקילפתי מהמעטפות שמצאתי בתיבות הדואר בשאר הבתים בסביבה. שמתי את כולם במעטפה והלכתי אל סיומה.
הכניס אותי סיומה לביתו. פתח את המעטפה, פיזר על השולחן את הבולים הצבעוניים, הנהדרים. הכי יפים היו אלה שסחבתי מהחברים שלי! – לקח את הזכוכית המגדלת ובדק אותם אחד-אחד, לראות אם הם לא פסולים. פני הירח שלו היו גם הם כמו זכוכית מגדלת.
אחר-כך יצאנו לחצר והוא לקח סולם וטיפס אל השובך והוציא מבפנים שני זוגות של יונים אפורות ושם אותן בקופסת נעליים עם חורים לאוויר, וסגר, ונתן לי את הקופסה.
הייתי מאושר. שמתי את היונים בשובך שבניתי. נתתי להן גרעינים לארוחת-הערב, סגרתי אותן והלכתי לישון.
איזה לילה נפלא היה לי. חלמתי על היונים שלי ואיך הן עפות ואחר-כך מטילות ביצים בתאים שבשובך ודוגרות עליהן ובוקעים מהן גוזלים ונהיים מהם עוד יונים, ועוד יונים, ועוד יונים.
ובבוקר, דבר ראשון, רצתי לראות אותן, לתת להן מים, וגרעינים לארוחת הבוקר, ולפתוח להן את הדלת הקטנה של השובך.
רק פתחתי את הדלתית, יצאו ארבע היונים שלי, מתחו כנפיים ועפו.
תחילה שמחתי שהן עפות, אבל פתאום ראיתי שהן לא חוזרות לשובך שלי אלא טסות במורד הרחוב, ישר לעבר השובך של סיומה.
רצתי בנתיב היונים שלי ובאתי אליו ואמרתי: "למה רימית אותי? תחזיר לי את היונים שלי או שתתן לי בחזרה את הבולים!"
"ילד," אמר לי סיומה, "כבר נתתי לך פעם אחת יונים בעד הבולים, ואני לא אשם אם הן עזבו אותך. היית צריך לדעת שיונים עפות בחזרה."
"יונים? יונים! – קוס-אמכ! אתה אבול-סרח! טאוויל והאביל! כל המושבה יודעת עליך שאתה מנייק [מזיין] את טיז-עליז!" צעקתי לו בכל כוחי וברחתי.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* לא רק פובליציסט, גם משורר חדש נולד, רמי ליבני:
מוות במקדונלד'ס
בכל פעם שיש לי מחשבות על המוות, על כיליון
אני הולך לסניף מקדונל'ס בגבעתיים, בקניון
לא חלילה עם תוכנית של איזו הרעלה לחטוף
אלא כדי לעבד את הנושא ולקבל קצת השראה של סוף.
[וכן הלאה, באותה רמה... אתר "הארץ", 13.6]
* אהוד בן עזר הנכבד, ומה תגיד אחרי מאה ועשרים? האם מדינת ישראל תחדל להתקיים לאחר לכתו של נתניהו לעולם שכולו טוב? נכון, יש לו השגים לא מעטים. אבל!!!!! הוא הביא עלינו לא מעט אסונות, והגדול מכולם הוא אסון ההסתה והשיסוי שמפלגים אותנו לשברי שברים, וזו תמונת הממשלה שקמה. מיום שכף רגלו של ביבי דרכה כאן הוא נהג בשיטה הידועה של ״הפרד ומשול״, ונישא על רגשות הקיפוח, שטיפח אותם באמירות שקריות ומתחסדות.
גם לרדת מן הבמה אינו יודע. הגיע הזמן שיניח לנו. הלוואי שגם את הכנסת יעזוב, וישיב לנו את חיי המעשה והבנייה. עם כל היתר הסתדרנו לא רע עד שנכנס לחיינו ונסתדר גם לאחר לכתו.
בכל הכבוד הראוי,
ורדה ברלין
אנא, דאג שדבריי יופיעו בגיליונך הבא. תודה.
אהוד: אני בוחר שלא להגיב על דברייך.
* סיימתי לקרוא בשקיקה רצופה את הספר "המושבה שלי" ההולך ומשתבח מפרק לפרק (האם הפרק האחרון גם הוא אמיתי?)
אציין כהכרת הטוב כי לכל אורכו של הספר הנפלא מצאתי בו אך שגיאת כתיב אחת. והיא בעמוד 164 שם נכתב:
את דמי וחיי לפנייך הזיל, בחשכה,
וכמדומה שצריך לומר: אזיל.
מרדכי ברגר
אהוד: לא. אין שגיאה. זו צורת הפועל בשיר: 'אהובתי, הה כי בליל כזה מצאתיך, / אותך נעלה, בין כוכבים עוברת! / מה ארצה כרוע בצידי הדרך / את מצחי בעפר ללחוץ / את דמי וחיי לפנייך הַזיל, בחשכה, / בלילה על פני החול – – – '
ובאשר לשאלתך, כן, הפרק האחרון גם הוא אמיתי כשאר הפרקים ברומאן, כולל הציטוטים מאוסקר ויילד. הכול – המצאות אמיתיות.
מרדכי: תודה רבה מכל הלב על ספריך המהנים המחכימים והמרתקים [קובצי "המושבה שלי", "מסעותיי עם נשים", "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות"]. רק "חיסרון" אחד יש בהם – שכל המתחיל בהם אינו יכול לעוזבם עד תומם...
להשתמע!
אהוד: אין בעייה. אתה פשוט יכול לפתוח ספר של אחד הסופרים החשובים שלנו וקרוב לוודאי שלא יהיה לך קשה לעזוב אותו ולא לקרוא בו עד תומו. ואם אתה סובל מנדודי שינה – ייתכן שהספר, שבניגוד לספריי, זכה לכיסוי תקשורתי נרחב – גם יעזור לך להירדם.
מרדכי: תודה רבה! סיימתי כעת לקרוא את הספר המיוהד במינו "מסעותיי עם נשים". וכהכרת הטוב אציין כי מצאתי בו לכל אורכו אך שגיאה אחת:
בעמוד 116 נכתב: "ומאום לה היה בה מיופייה הקודם"
וכמובן שצ"ל:
ומאום לא היה בה
לילה טוב!
אהוד: תודה, אתה צודק. תיקנתי בקובץ הוורד.
* מוטי הרכבי: היום ה 14/6 הסינים חוגגים חג שנקרא חג סירות הדרקון החג נקרא חג סירות הדרקון בגלל שביום זה קפץ רמטכ״ל Qu Yuan, שהיה גם משורר, אל מותו, והסינים שניסו לפחות להציל את הגופה של הגנרל שהיה מאוד פופולרי, שטו עם הסירות לאיזור בו קפץ וזרקו מזון שנקרא Zhun Zhe כדי שהדגים יוכלו את האוכל ולא את גופת הגנרל. ומאז ביום זה יש תחרויות של סירות והסינים אוכלים Zhun Zhe.
ועכשיו לעניין ״מזכיר לי משהו״.
בתקופה ההיא סין היתה מחולקת למיספר ממלכות שנלחמו זו בזו. הגנרל שהיה גם משורר, היה משכמו מעלה ונערץ על ידי העם, הצליח בכושרו בחוכמתו לשמור על הממלכה ולהביס את כל אלה שרצו להשמידה.
אבל מיספר גנרלים קטנים הצליחו להעליל עליו עלילות ואפילו להאשימו בבגידה. הקיסר הוריד אותו מדרגתו ואף הגלה אותו לממלכה אחרת.
מיספר שנים אחר כך, הגנרלים הלא מוצלחים גרמו לתבוסה צבאית נוראה, הממלכה נכבשה והקיסר הוצא להורג.
Qu Yuan במקום גלותו, כששמע על התבוסה הנוראה, על ההרג בבני עמו והוצאת הקיסר להורג, התאבד בקפיצה לנהר!
לי זה מזכיר משהו, נקווה שרק את החלק הראשון ולא את התבוסה שבאה אחרי!
* אהוד יקירי, גיליון [1653] מרתק כרגיל. אהבתי את הכתבה על טבנקין. זכיתי להאזין לנאומיו בזמן הפילוג. היה מתהלך על הבמה ומרעים בקולו.
תודה,
שלך,
אלי עמיר
* העורך: כותרת הכתבה "החייל דוד זילברווסר בשנת 1986" צריכה היתה כמובן להיות "בשנת 1968", ככתוב בגוף הכתבה.
* גבעת ארנון. בהמשך לכתבתו של נעמן כהן על טבנקין, שם טען שגבעת ארנון אינה קשורה לקיבוץ המאוחד ולטבנקין, מצורף הסרטון על גבעת ארנון. בדקה ה-15 מופיע יצחק טבנקין הנכד של טבנקין , בנו של אהוביה טבנקין. הוא מופיע בסרטון עם סיפורו המרגש עליו ועל אביו בגבעת ארנון.
בגבעת ארנון עצמה – שלט המזכיר את הראשונים מאנשי עין חרוד והעמק שהקימו את היישוב. כדאי לבקר במקום. כתבתו של נעמן כהן מאירה מאוד וחשובה.
https://www.youtube.com/watch?v=qH0hPy_7iaM
מאיר שרגאי
אהוד: סרטון לא צורף.
* קוראת נאמנה: אהוד יקר, עיתונך [1653] משופע בחומר מעניין ובוער כדרכך. אשר למאמר של סבר פלוצקר – קראתי אותו במקור ונדהמתי. חבל שהרכבי לא שלח לך את כולו. אני הינחתי את העיתון בצד, כדי להפנות את תשומת ליבך למאמר, אבל אחר כך נשכח ממני הנושא.
ואשר לקשר שחשפת בהערה ל"קוראת נאמנה" בין מיבנה עיתונך לעיתונו של אליעזר ליבנה, זו היתה הפתעה גדולה ולא ידעתי על כך! אבל את עניין הבית שלו – אני מכירה היטב.
וכמובן, שהערותיך, כל מילה ומילה, הן לעניין. לדעתי גם הצעתך לנתניהו לנהוג במתינות היא רבת תבונה, אלא שנדמה לי שהוא מתקשה לעשות זאת.
והערתך להייטנר – מצויינת, ואולי ימעיט עכשיו את התקפותיו כי הוא עובר כל גבול.
בקיצור – הַמְשך כך.
* בוקר טוב. שאלה: האם לאור העובדה שנתניהו ירד מעל במת ראש הממשלה – בעקבות זאת יירד גם אורי הייטנר מעל העיתון הנוכחי? הרי עם ירידת נתניהו לא יהיה להייטנר על מה לכתוב.
על כן מומלץ לתת את הבמה כאן לכותב אחר, לא חסר, אשר יכתוב מאמרים מאירי עיניים בנושאים שונים ללא שימוש בשפת השנאה.
יפה שעה אחת קודם.
נ.ב.
אני כבר הרבה זמן מדלג על טורו של הייטנר.
בברכה,
יורם גולן
אהוד: כפי שאתה רואה, גם בטור שלו בגיליון היום, אפילו בהיות נתניהו ראש האופוזיציה – הייטנר ממשיך בקיבעון המחשבתי שלו, ממש בנוסח השוקניה – ומאשים בכל דבר רע שקיים ושקורה בישראל את הביביזם שכביכול הותיר נתניהו אחריו, שהרי כידוע לכל סכל ולכל שוקניסט –זה תריסר שנים שנתניהו משחית את מדינת ישראל מן המסד עד הטפחות.
שנאתו לנתניהו עדיין משבשת את דעתו של הייטנר ומפרנסת את מרבית הדברים ההזויים שהוא כותב, ביהירות פובליציסטית – על תקופת נתניהו כראש ממשלת ישראל.
אני חושש שאינך היחיד מבין קוראי העיתון שכבר הרבה זמן מדלג על טוריו של הייטנר.
* חשבתם שמצבנו הורע לאחר שג'ו ביידן נבחר לנשיא ארה"ב? הסתכלו במצבו הגופני והמנטלי בהופעותיו הפומביות [שהתקשורת אצלנו מסתירה] – לפיו עולה חשש כי במוקדם או במאוחר יהיה עליו לפרוש, וסגניתו קמלה האריס תהיה נשיאת ארה"ב.
זה עלול להיות עבורנו גרוע פי כמה וכמה, למרות העובדה שבעלה יהודי! – היא תומכת נלהבת ב"חיי שחורים נחשבים!" – ובראיון שקיימה אמרה כי ממשל ביידן יחזיר את הסיוע לפלסטינים אותו עצר הנשיא דונלד טראמפ מאחר שטען שהוא משמש גורמי טרור, בנוסף לכך הבטיחה כי הממשל יחזיר את הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה, ויפתח מחדש את הקונסוליה האמריקאית ששכנה במזרח ירושלים עד שטראמפ החליט לסגור אותה. [ויקיפדיה].
* ציטוט: סידרת תקיפות ברצועת עזה. בלבול אצל האויבים, לאחר מצעד הדגלים. צפו: [תמונה].
לאחר שפע איומים של החמאס ושל אויבים פלשתינאים אחרים, צה"ל תקף הלילה [16.6] ברצועת עזה, בסידרה של שבע תקיפות, בעיקר של עמדות צבאיות ומפעלים לייצור אמצעי לחימה. [תמונה].
חמאס שלח לוחמים שלו מחופשים כאזרחים לפרוץ את הגדר בעזה, אך אלה חטפו ירי לעבר הרגליים (בווידאו), והייאוש שם רב. איזה עולם פלשתינאי קודר, שבו התקווה היחידה היא להגר, ורבים מהגרים. אי המתים.
מצער שהמלחמה האחרונה נגמרה בלי איזור חיץ. אול בסבב הבא זה יושג. [סרטון].
האירוני שאת התקיפות ביצעה ממשלת מיעוט, שבה יושבות מרצ, העבודה ורע"מ, אשר מתחו ביקורת קשה כאשר היו באופוזיציה, על פעולות צבאיות בעזה. כמה צביעות בשביל ג'ובים וכסף.
מצעד הדגלים המוצלח (למעלה), שהוא חגיגת יום ירושלים שלנו, הכניס את האויבים לבלבול, וכך צריך לנהוג: מול טרור אסור למצמץ, ואת חיינו יש להמשיך עם הפגנת משילות וציונות.
ולתמימים שחשבו שמלחמת העצמאות 2021 נגמרה, ובכן, היא רק התחילה. בלוד, הלילה [16.6], פורעים ערבים שוב מעוררים מהומות, עם כוונה לבצע פרעות. אלה האיסלאמיסטים שמתסיסים בסגנון חמאס, ואין להם כוונה לעצור. תהליך שקורה גם במדינות ערב סביב: [סרטון].
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 16.6.2021.
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –
לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2281 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:
הבית עולה בלהבות
בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
📑 בגיליון:
- אסתר רַאבּ: הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ(שירים 1981-1972)
- שועלה: מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
- יזכור עם ישראל: את חתן פרס ביטחון ישראל
- יצחק הילמן: שלוש דילמות ובעיית המנהיגות בישראל
- ביום ראשון בערב חגגו המוני סכלים וסכלוֹת בכיכר רבין על רקע מגן דוד ודגל ישראל לכל רוחב בניין העירייה של חולדאי – את לכתו של "המן"*, מראשי הממשלה הטובים והמוכשרים שהיו לנו, ואת הכתרתו כראש ממשלה – של מי שאם היו מחר בחירות הוא לא היה עובר את אחוז החסימה!: * ככינויו בפי הזמרת החכמה אחינועם ניני, שהופיעה על במת החגיגה.
- אורי הייטנר: 1. קהלני מגן הגולן
- גם אילו היה נתניהו מצליח להסיר מעלינו: את האיום הגרעיני האיראני
- משה גרנות: מה טמון בקלמבור?
- רוֹן גֵּרָא: שַׁעֲרֵי חַיִּים
- מנחם רהט: החרדיוּת הציונית:
- יונתן גורל: 1. ליל נדוד
- שורפי היערות בישראל –: לשולחי בלוני התבערה לעוטף עזה:
- עדינה בר-אל: נופים, מנזרים וחברים
- עקיבא נוף: נהרת פנים
- בלפור חקק: הציפייה להתגלות של משיח רביעי
- פנחס בן שאול: עמל כפיים והשכלה ברמת הכובש
- נעמן כהן: התקדימים ההיסטוריים של ממשלת בנט-עבאס
- אסתר רַאבּ: אביב 1921 בפתח-תקווה
- אהוד בן עזר: המושבה שלי
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * לא רק פובליציסט, גם משורר חדש נולד, רמי ליבני:
- שאר הגליון