חַי בִּי הַבַּיִת

לְפֶתַח תִּקְוָה*
לְפֶתַח תִּקְוָה
קָדַחְתִּי אֶת כָּל קַדְּחוֹתַיִךְ
"טֶרְצִינָה", "טְרוֹפִּית" וּסְתָם אַחַת
כֻּסֵּיתִי בִּפְצָעַיִךְ –
וּזְבוּבִים יְרֻקִּים רָחֲשׁוּ סְבִיבִי –
רָאִיתִי אֶת עֲלוּקוֹתַיִךְ
בְּחָבִיּוֹת מֵי הַשְׁתִיָּה
אֲבָל בַּלֵּילוֹת כְּשֶׁרָפְתָה הַקַּדַּחַת
בָּלַעְתִּי אֶת שָׂמַיִךְ הַגְּבוֹהִים הַמְדוֹבְבִים
מְלֵאִים רוּחוֹת הֶעָבָר וְהֶעָתִיד –
כּוֹכָבַיִךְ שָׁרוּ בְּאָזְנַי
עִם הֶמְיַת הַחִינִין
הִמְנוֹנִים עֲתִידִים לָבוֹא –
בָּתַּיִךְ הַפְּזוּרִים
דָּמוּ לְשִׁנַּיִם רִאשׁוֹנוֹת
בְּפִי תִּינוֹק –
אַךְ חֶסֶד נַרְקִיסִים בַּבִּצָּה
וְצִבְעוֹנַיִךְ בְּגִבְעוֹת הַבּוּר
נָטְעוּ בְּקִרְבִּי
אֹשֶׁר
שֶׁאוֹתוֹ אֶשְׁתֶּה
עַד נְשִׁימָתִי הָאַחֲרוֹנָה

[מתוך העיזבון]

1976

____________
* נוסח ראשון (א.ב.ע)

מֵאָה שָׁנִים לְפֶתַח-תִּקְוָה

קָדַחְתִּי אֶת כָּל קַדְּחוֹתַיִךְ:
"טֶרְצִינָה" "טְרוֹפִּיקָה",
וּסְתָם אַחַת –
בַּת "בְּלִי-שֵׁם"
כֻּסֵּיתִי פְּצָעַיִךְ
וּזְבוּבִים יְרֻקִּים
רָחֲשׁוּ סְבִיבִי
רָאִיתִי עֲלוּקוֹתַיִךְ
שׂוֹחוֹת –
בְּחָבִיּוֹת מֵי-הַשְּׁתִיָּה
אֲבָל בַּלֵּילוֹת –
בְּשֹׁךְ הַקַּדַּחַת –
עִלְעַלְתִּי בְּשָׁמַיִךְ הַגְּדוֹלִים,
הַמְכֻכָּבִים;
לַחַשׁ כּוֹכָבַיִךְ
וְרֶנֶן הַחִינִין בַּאָזְנַיִם* –
מָתְקוּ מְאֹד.
וּמַקְהֵלַת-מַלְאָכִים
חֲבוּיִים –
שָׁרוּ מֵעָל:
"כָּל עוֹד בַּלֵּבָב"
וַאֲנִי לִקְרָאתָם –
הוֹמִיָּה

1976

__________
* חינין – תרופה לקדחת, הגורמת רעש באזניים

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.
ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב

אחת השאלות שחזרה על עצמה שוב ושוב באולפנים לאורך מבצע 'שומר חומות' ובסיומו, היתה במה היה המבצע הנוכחי שונה מקודמיו, וכמשתמע מכך גם, האם הפעם אפשר ליחס למבצע הצלחה.
מענה לכך מחייב התייחסות, ראשית למהות המלחמה, ושנית לדרך ניהולה מן הרמה הטקטית ועד המדינית.
נתחיל, כאמור, ברמה המופשטת ביותר, היא רמת ההגדרות. המלחמה במהותה היא דו-שיח אלים ביותר, שבמהלכו מפעילים היריבים כוחות ואמצעים, הזורעים מוות, הרס וסבל במטרה לכפות את רצונם זה על זה ולהשיג את מטרותיהם המדיניות. יצירת סינתזה מוצלחת של הישגים טקטיים, אופרטיביים ואסטרטגיים, הגנתיים והתקפיים כאחד, מהווה תנאי הכרחי אך לא מספיק לשם כך. לבטח כאשר מדובר בארגון הטרור החמאסי, שהמלחמה נגדו אינה בדיוק 'משחק סכום אפס', אלא יש לה מאפיינים מיוחדים משלה, עליהם נעמוד בהרחבה בהמשך.
מבלי להיכנס להתפלפלות מיותרת ניתן להגדיר טקטיקה כהפעלת כוחות ואמצעים, הגנתיים והתקפיים, לצורך השגת מטרות צבאיות מוגבלות בהיקפן ומשכן בשדה הקרב.
בחינת ביצועיו של צה"ל ברמה הטקטית ביבשה, בים ובאוויר במבצע 'שומר החומות' מעלה כי הוא השתפר מאוד בהשוואה למבצעיו הקודמים. כך למשל, מנע 'זוהר דרומי', המכשול התת-קרקעי שהקים צה"ל, את כל ניסיונות החדירה של 'הנוכבה', קומנדו המנהרות של החמאס, ליישובי עוטף עזה. מה שכשל ב'צוק איתן' הצליח הפעם ובגדול. איום המנהרות החודרות איבד מחשיבותו והפך מאיום אסטרטגי – לטקטי.
צה"ל גם הִטעה את החמאס להאמין כאילו אינו יודע על קיומן של מנהרות 'חוצות גדר', והפציץ אותן שעה שלוחמי 'הנוחבה' ניסו לחדור דרכן. בדיעבד גם ניתן להבין את תבונת הדרג המדיני, שהעדיף להכיל את הפרובוקציות של ארגוני הטרור ברצועה בשנים האחרונות, בכללן ירי הרקטות הספורדי, טרור בלוני התבערה, וההתפרעויות לאורך הגדר, מתוך הכרה שהשלמת בניית המכשול התת-קרקעי, שנסתיימה רק במרץ האחרון, תהווה שובר שיוויון בכל מערכה עתידית – מה שאכן אירע.
בזירה הימית הצליחו ספינות הסופר-דבורה של חה"י לקיים את הבלוקדה הימית ומנעו מלוחמי הקומנדו הימי של החמאס לפרוץ את הסגר ההרמטי על חופי עזה, באמצעות הכלים התת-ימיים שפותחו לשם כך. ספינת טילים המצוידת בכיפת ברזל ימית הצליחה בתורה להגן על אסדת הגז 'תמר' מפגיעה.
בזירת ההגנה האווירית, מנעו כוחות הנ"מ מן המל"טים החודרים של חמאס לפגוע במכ"מים של גדודי כיפת ברזל הפרוסים בדרום ע"מ לשבש את יכולת היירוט שלהם.
בתחום הטקטי ההתקפי, הצליחו הכוחות המיוחדים של צה"ל להשמיד בתחבולות ובחשיבה מחוץ לקופסה את רוב חוליות ה-נ"ט המצוידות בטילי קורנט על משגריהן, לבד מאחת שהצליחה לפגוע בג'יפ ולהרוג חייל. ניסיונות החדירה של 'אריות הים' של החמאס, הנוחבה אל בח'אריה, שביקשו לשחזר את הצלחתם במבצע 'צוק איתן', לנחות בחוף זיקים, סוכלו אף הם מבעוד מועד בידי לוחמי שייטת 13. הוא הדין בכוח הצוללות האוטונומיות מוכוונות GPS – שפיתח הארגון בסיוע ובהדרכה איראניים, כדי לתקוף את אסדת הגז 'תמר' ואת ספינות הסופר-דבורה של חיל הים, כוח שנמחק ברובו מן הסד"כ בהתקפות נקודתיות מדוייקות מן האויר והים.
זה היה גם גורלה של פלוטילת סירות הנפץ ואופנועי הים המהירים, שנועדו לשמש את הזרוע הימית של החמאס למשימות התאבדות. רשימת ההצלחות הטקטיות באוויר כוללת עוד השמדת מיספר מל"טים תוקפים, על משגריהם ואנשי ציוותם, זולת מל"ט תוקף אחד שחדר והתפוצץ על מחסן באזור התעשייה של שדרות וגרם נזק לרכוש.
חשוב להדגיש כי בשונה מ'צוק איתן', שבו גרמו היעדר מודיעין איכותי, יכולת מבצעית וחשיבה שבלונית, להחלטה על הרתעת החמאס באמצעות הרס מסיבי של תשתיות ו'פגיעה בכוח' – הועתק הדגש הפעם לעבר 'פגיעה כירורגית במוח'. מה שמצא את ביטויו בהשמדת מעבדות, מתקני הייצור התת-קרקעיים וחיסול אותם ראשי מדורים וענפים, שהיו אחראיים על פיתוח האמל"ח הקינטי, הסייבר, הסיגינט ואמצעי הלוחמה האלקטרונית של החמאס. רובם מהנדסים, שתרומתם לבניין הכוח והתעצמות הארגון גדולה לאין שיעור מזו של מפקדי השדה שנפגעו באופן חלקי בלבד. השפעת הפגיעה בדירות המגורים של דרגי הפיקוד הזוטרים ברמת מ"פ, שלא נוסתה בעבר, עתידה להתברר רק בהמשך.
מכאן לרמה האופרטיבית. גם בתחום הזה יש להפריד בין החלק ההגנתי לחלק ההתקפי. כאן מדובר על היכולת ליצור סינרגיה ורצף בין הצלחות טקטיות, באופן כזה שיוציאו את האוייב משיווי משקלו ויערערו את המוטיווציה שלו להוסיף ולהילחם. מעט נכתב בנושא זה על הג'וקר שהכין חמאס לשם כך. קרוב למאה משגרים רב-קניים מחופרים, כל אחד מהם בין שמונה לעשרה קנים, המופעלים על ידי מנגנון אוטומטי,  שכוונו לעבר מתקנים כמו הכור בדימונה (מה שדווח בתקשורת כהתראות צבע אדום המכוונות לפזורה הבדואית), אסדת הגז 'תמר', תחנת הכוח באשקלון, נמל אשדוד, המפעלים הביטחוניים ובסיסי חה"א וצה"ל במרכז הארץ, בכללם הקריה בת"א ומטות השב"כ והמוסד.
בחלק מן המקרים נספרו 140 שיגורים לעבר יעד תוך 5 דקות. כמעט כולם יורטו, כתוצאה מהיערכות הגנתית מיוחדת, שכללה מעבר לכיפת ברזל גם אמצעים הגנתיים אחרים. יחד עם זאת חמאס הצליח להשבית לפרק זמן של 48 שעות את נמל התעופה בן גוריון, שער הכניסה והיציאה העקרי לישראל, שיתק את החיים האזרחיים בטווח ה-40 ק"מ מהרצועה ושיבש את החיים מקו כפ"ס דרומה לאורך ימי המבצע. ועדיין, אם היה למי שהוא ספק מי ניצח גם כאן, באה הפסקת האש, והוכיחה כי חמאס החליט לוותר הפעם על דוקטרינת המכה האחרונה, שהתבטאה בכל המבצעים הקודמים במטחים עזים למרכז הארץ והסתפק – בניגוד להבטחתו – בנפיחה קלה לעבר יישובי העוטף.
בתחום האופרטיבי ההתקפי הצליח צה"ל להשמיד 40% מן המשגרים הרב-קניים הללו ומיספר לא ידוע של משגרים חד-קניים מחופרים. לכך יש להוסיף חיסול של מפקדי שדה בכירים ברמת מח"ט, השקולים לאלוף פיקוד אצלנו, וחלק מחברי המטה הכללי של החמאס, שהתחבאו בבונקרים תת-קרקעיים.
לאלה נוספו 3 רבי-קומות שהופלו ברובע רמליה היוקרתי, בכללם בנין התקשורת, שבו שכנו לצד סוכנויות אי-פי ואל-גזירה גם מערך הסיגינט של הריגול הנגדי החמאסי, שאיפשר לו לאתר סוכנים של שב"כ ושיבש סיכולים ממוקדים.
שיפור דרמטי חל גם בדיוק התקיפות של צה"ל ומניעת פגיעה מיותרת בבלתי לוחמים. פגיעה שמעבר להיבטים משפטיים ומוסריים, היתה גם כובלת את ידיה של ישראל לנהל את המבצע על פי תוכנית הקרב שהוכנה מראש. מן הנתונים החלקיים ביותר שנתפרסמו עד כה, ובהינתן שחמאס אינו מדווח על כל פעיליו שנהרגו, ושחלק מהם עודו קבור במנהרות ובהריסות הבתים, עולה כי בהשוואה לצוק איתן כמו גם לעופרת יצוקה, בהם היחס עמד על 2:1 בממוצע, הפעם על כל 4 פעילים נהרג בלתי מעורב אחד. מן הדיווחים עולה עוד כי כ-680 רקטות נפלו ברצועה והפילו עשרות חללים באוכלוסייה האזרחית, מה שעשוי להקטין את היחס עוד יותר. ככלל התאפיינה הפעם הפעילות האופרטיבית בהחלטיות, בחירת מטרות קפדנית, וקטלנית – שעמדו בסתירה מובהקת להיסוס, לגימגום, ולחוסר השיטתיות בהפעלת הכוח במבצע 'צוק איתן'.
העובדה שצה"ל הצליח במשך 10 ימי לחימה התקפית לפגוע בסדר גודל של כ-2,000 מטרות טרור, משימה שתבעה 51 יום במבצע צוק איתן, נתפסת על ידי הפרשנים הצבאיים כמבטאת יעילות טכנית וטקטית גרידא של חה"א. אלא שאין מדובר כאן בטקטיקה, אלא בפעילות אנרגטית עצומה בעלת השלכות מרחיקות לכת ברמה האופרטיבית.
בפיסיקה, תוצאות התנגשות בין שני גופים מושפעת מן התנע שלהם. כך למשל קליע 5.56 במשקל 3.5 גרם הנע במהירות של כ-900 מטר לשנייה מחולל נזק הרבה יותר גדול לאורגניזם האנושי מאשר כדור 7.62 שמשקלו כפול, אך מהירותו קטנה בשליש.
בדומה לזה גם בפסיכולוגיה שרשרת אסונות הפוקדת בפרק זמן קצר אדם או ארגון, חסונים ככל שיהיו – יערערו את שיווי משקלם בשל אי יכולתם להטמיע את מלוא משמעות האסונות הללו מצד אחד – וחוסר האפשרות לדחות אותם באופן אובייקטיבי – מצד שני.
אין להוציא מכלל אפשרות שפניות הנהגת החמאס בעזה "להפסקת אש ללא תנאים" מיד לאחר תחילת הלחימה (בה הודה יחייה סינואר בראיון לכתב ערוץ הטלוויזיה האמריקאי בכבלים vice בתאריך 30 במאי), כמו גם הוויתור על הכללת נושא ירושלים שאותו הציב מלכתחילה – מקורן בשינוי הדרמטי שהתרחש במהירות החליפין של הפעילות ופעילות הנגד הקינטית של צה"ל שכוונה לעבר האובייקטים האנושיים והחומריים של החמאס. תהליך אשר מלוא השלכותיו עוד עתידות להתברר בהמשך.
תפקיד האסטרטגיה הוא לתרגם את רצון הדרג המדיני למטרות צבאיות. המטרה היא הגדרת 'מה' הצבא צריך להשיג בשדה הקרב, ו'לשם מה' הוא עושה זאת.
המטרות האסטרטגיות של צה"ל היו לפגוע פגיעה הרסנית ביכולת הלחימה של ארגוני הטרור ברצועה ולהקשות על שיקומם, בלי לפגוע בלגיטימציה הבינ"ל. צה"ל נערך לכך מבעוד מועד באמצעות מפעלים ייעודיים שהקים לצורך 'ייצור והשמדת מטרות', שנועדו למקסם את יכולותיו האסטרגיות. לשם כך נעשה שימוש במיטב הטכנולוגיות שבנמצא ונוצר היתוך בין-זרועי ובין-שירותי (כלומר בין צה"ל, השב"כ והמוסד), שאיפשרו להגדיל את כמות ואיכות המטרות מזה, ואת 'קצב הייצור' והדיוק בהשמדה מזה, שהתבססו על חה"א ויחידות תקיפה ייעודיות אחרות.
השימוש במונח 'מפעל' היה פועל יוצא משינוי תפיסה אסטרטגי שהוביל הרמטכ"ל כוכבי. שלפיו תפקידו של צה"ל אינו להתחרות עם החמאס, 'מי מסוגל להיות המשוגע הגדול ביותר באיזור' – תפיסה ששלטה בכיפה בכל המבצעים האחרונים, אלא לדאוג לכבול את החמאס, במהירות האפשרית בכתנות משוגעים, היה ויחליט להשתגע, ולהחטיף לו מכות חשמל עזות מספיק, שיחזירו אותו לשפיות.
זה גם זה מצאו את ביטויים ב-1,600 גיחות תקיפה על נכסים אנושיים וחומריים שהופללו כמטרות, כאשר העיקרית בהללו התבצעה במבצע 'דרום כחול', שהוציא מכלל פעולה חלק נכבד ממערכי התת-קרקע של החמאס. היכולת להרים לאוויר כמעט בו זמנית 160 מטוסים מטייסות שונות, לארגן אותם כך שיערכו ויטילו מגובה ומזווית שחושבו מראש, בתזמון מופתי – 450 פצצות חודרות בונקרים במשקל טונה כל אחת, תוך 35 דקות – על תא שטח של 7 קמ"ר בצורת חצי סהר, המרושת במנהרות חפורות שתי וערב, באחד השטחים הבנויים הצפופים בעולם, על מנת שיתפוצצו שם ויצרו גלי הדף שינועו לאורך ק"מ רבים, תחת הבניינים בעזה, וישמידו את שנועדו להשמיד, תוך גרימת נזק אגבי מינימלי לאזרחים – הוא מעשה מחשבת שאין לו תקדים בהיסטוריה העולמית. מבצע שמעולם לא התבצע דוגמתו, ואשר ספק אם עוד צבא בעולם מסוגל להוציאו לפועל בתנאים הנזכרים לעיל. מסיבות שאין זה המקום לפרטן.
ראוי להבהיר, כי אחרי וככלות הכול, זו היתה רק הצגת תכלית נקודתית, דוגמית כירורגית, של היכולת שצה"ל פיתח בשנים האחרונות על מנת לאתר ולהשמיד מטרות אוייב בתווך התת-קרקעי. מבחינה אסטרטגית מדובר אם כן בתמרור אזהרה לחיזבאללה, ולמשטר האייטולות באיראן, המטילים את יהבם על מתקני העשרת האורניום התת-קרקעיים שלהם. ובאיתות לבעלות בריתה של ישראל לגבי יכולתה לממש את הצהרותיה בנוגע לסיכול איום הגרעין האיראני.
ברמת המיגננה האסטרטגית נכשלו החמאס ויתר אירגוני הטרור במאמציהם להטיל טרור על אזרחי המדינה, באמצעות ירי כבד ובלתי פוסק של 4,360 רקטות כבדות ובינוניות לעבר ישראל. לחמאס היה ברור שאין בכוח הרקטות שלו לנצח את מדינת ישראל, אבל הוא ציפה ששיגור מסיבי ולאורך זמן מתוך המשגרים הרב-קניים לעבר הערים הגדולות בדרום ובמרכז, יפיל קורבנות אזרחיים רבים, יחולל נזק חומרי ותודעתי שיפגעו ברוח הלחימה ובקונצנזוס הלאומי, שאחרי 4 מערכות בחירות מדממות, לא היה ממילא גבוה במיוחד. משכך, ציפה כי התקשורת ודעת הקהל בישראל ילחצו על הממשלה להסכים להפסקת אש מיידית בהזדמנות הראשונה שהוא יציע.
האופן שבו התפתחו העניינים לא עלה בקנה אחד עם ציפיותיו. ההיפך מזה. סוללות כיפת ברזל שנפרסו בצורה חכמה ותיפקדו באופן מזהיר, צימצמו את הנזק והקורבנות למינימום, ויצרו אפקט בומרנג בדעת הקהל, שחיזקה את ההנהגה. מדינת ישראל דחתה את הצעות החמאס להפסקת אש שהלכו ותכפו החל מהיום השלישי למבצע, ועצרה את התקפותיה אחר 11 ימי לחימה רק אחר שרוב מטרות המבצע שהוצבו לצה"ל הושגו.
פיקוד העורף הוכיח מצידו, כי הוא הפיק לקחים מביצועיו הלקויים בתחומי אחריותו האסטרטגיים במבצעים הקודמים. גדודי העורף פעלו הפעם בתיאום עם הנהגת הרשויות המקומיות בכל האזורים שהותקפו, ושיתפו פעולה באופן ראוי לשבח עם צוותי מגן דוד אדום, לוחמי האש וכוחות המשטרה המקומיים. צוותים משולבים של הארגונים הגיעו תוך דקות מרגע הדיווח על כל נפילה לאזורים שנפגעו, חסמו צירי גישה, חילצו נפגעים מתוך ההריסות, וטיפלו בנפלים שסיכנו חיים.
חלוקת המשנה המפורטת של אזורי התראת צבע אדום, שבצוק איתן ועופרת יצוקה כיסו אזורי מגורים נרחבים, ירדו הפעם לרזולוציות של כמה מאות מטרים מיושבים לכל איזור-התראה, ואיפשרו לתושבים בערים להיכנס לאזורים הממוגנים רק בעת הצורך. למעט פעם אחת שבה מחמת תקלה לא הופעלה המערכת ונהרגו שני עובדים זרים, פעלה התראת צבע אדום כהלכה. גם בעניין זה ניכר שיפור משמעותי לעומת תפקודה במבצעים קודמים.
ההנחה שהיכולת האסטרטגית של החמאס משתפרת מעימות לעימות לא עמדה במבחן המציאות. כפי שצויין קודם, אף אחת מן ההפתעות הטקטיות והאופרטיביות שתיכנן לא עלו יפה – נהפוך הוא. יתר על כן, נתברר עוד כי גם אסטרטגיית ההגנה של הארגון, שהתבססה מאז שלושת המבצעים הקודמים על בניית ה'מטרו' במרחב העיר עזה, ומקביליו במרכז ובדרום הרצועה, שנועדו לנטרל את עליונותו האווירית של צה"ל ולהוציאו תוך כדי כך משיווי משקל, כשלה במילוי ייעודה. מאות מיליוני הדולרים והמיספר הבלתי נתפס של שעות אדם שהשקיע החמאס ביצירת התשתיות, בבניין הכוח, בציודו ובהכשרתו ללחימת תת-קרקע במרחב העירוני, נתבררו כהשקעות כושלות.
החמאס ציפה למצוא ביטחון וחסינות במרחב התת-קרקעי, אך גילה לתדהמתו שהיוצרות נהפכו לרעתו. צה"ל, בהובלת חה"א, עשה שימוש מזהיר בעיקרון התחבולה, והפך את תת-הקרקע ממכשול בלתי עביר – למלכודת מוות, אף בלי להידרש לתמרון קרקעי ולכיבוש שטח. מה שאילץ את הארגון לבקש הפסקת אש שאינה עונה על ציפיותיו. היתה זו הפעם הראשונה בתולדותיו, בה צה"ל ניהל מערכה אפקטיבית המבוססת כולה על אש. לא על מנת לסייע לתמרון קרקעי, לשם התשה או כתגבור עתודה, אלא לצורך השמדה נטו. אם תיכנן החמאס להציב את מדינת ישראל על קרני הדילמה ולאלץ אותה לבחור בין כיבוש הרצועה במחיר כואב מצד אחד – לבין הסכמה להפסקת אש משפילה, המאזכרת בין היתר את ירושלים, מצד שני, קרה ההיפך. ומי שמצא עצמו על קרני הדילמה היה החמאס, שנאלץ לבחור בין המשך כתישה אפקטיבית מן האוויר, להפסקת אש בתנאים שאינם עונים על ציפיותיו. מה שקרה בפועל...
ולבסוף, הרמה המדינית. ברמה זו חשוב לציין לחיוב את ההרמוניה יוצאת הדופן שבה תיפקדו הקבינט וצה"ל לאורך המבצע הנוכחי. המחלוקות שאיפיינו את ממשלת ישראל ב'צוק איתן', שהתבטאו בהדלפות בלתי פוסקות מדיונים סודיים ביותר, ואין ספור החיכוכים בין חברי הקבינט, ובינם לבין ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, לא חזרו על עצמם במבצע הנוכחי.
גם ניסיונות התקשורת להציג אי הסכמות בין הדרג הצבאי למדיני ובין רה"מ לשר הביטחון והרמטכ"ל – לכאורה, הוכחשו מיד על ידי הגורמים המוסמכים. הישג ראוי לציון בהינתן היעדר הכרעה פוליטית בארבע מערכות הבחירות האחרונות, ונהרות הדם הרע שזרמו בין מרכיבי הקואליציה הנוכחית. אם קיווה החמאס לנצל את הבוקה והמבולקה השלטונית בתקופת ממשלת מעבר מסוכסכת על מנת לתקוע טריז בין גנץ לנתניהו ובינם לבין ראש האופוזיציה שקיבל מנדט להרכיב ממשלה ממש ערב המבצע, הרי שתקוותו נכזבה.
לא מעט פרשנים טוענים כי ההישגים בצד הישראלי מתרכזים בעיקר במישור הטקטי ושגישת ניהול הסכסוך ברמה המדינית היתה לקויה, והראיה שיחות הטלפון המתוחות כביכול בין ביידן לנתניהו, שהוצגו כחסרות תקדים, על רקע יחסו העוין של המימשל הדמוקרטי לנתניהו, והמחאות הציבוריות ברחבי העולם.
מדובר בטענות מסולפות שאינן מגובות בעובדות. בחינה אובייקטיבית של הנסיבות מעלה כי 'שומר החומות' זכה לתמיכה רבה מקודמיו בקרב מנהיגי העולם החופשי, בדגש על ארה"ב וגרמניה, בין היתר בשל משכו הקצר, וצמצום מיספר הנפגעים החפים מפשע. אם התגובה בקרב ידידותיה של ישראל במערב בתחילת מבצע 'צוק איתן' נעה בין תמיכה מסויגת לאדישה, הקערה התהפכה על פיה זמן קצר לאחר מכן, עם התארכות המבצע והגידול במספר ההרוגים הפלסטינים. נזכיר כי שבועיים וחצי לאחר שישראל הגיבה על ירי הרקטות מעזה ב'צוק איתן', תבע אובמה מנתניהו בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, להפסיק מיידית וחד-צדדית !!! את המבצע, להסיר את המצור מעל רצועת עזה ולקבל את התיווך הקטרי-טורקי העויין. דרישה שישראל דחתה. שר החוץ הצרפתי, לורן פביוס, השתלח אז בישראל וכינה את פעולות צה"ל בעזה בשם טבח, וממשלות בריטניה וספרד הודיעו על הקפאת מכירה של נשק וציוד לישראל.
מאום מכך לא אירע במבצע הנוכחי. הגיבוי לישראל לא נפסק לאורך כל הדרך, והיה זה הקבינט – בעצה אחת עם צה"ל – שהחליט מתי לעצור את האש.
על כך יש להוסיף את התיאום יוצא הדופן, שהתקיים מתחת למסך הרדאר ולאורך כל המבצע, עם המימשל המצרי ודרכו עם יתר המדינות הסוניות, בכללן מרוקו, סודאן, ויתכן שאפילו עם סעודיה, במטרה לדחוק את רגליהם של הטורקים והקטארים מעיסוק בסיכסוך.
לטענת מקורות מוסמכים היה זה נתניהו שהפציר בנשיא ביידן, שהתעלם קודם מנשיא מצרים בגלל הפרות זכויות האדם בארצו, ליצור קשר עם א-סיסי ולבקש ממנו לשמש כמתווך מטעמו. לישראל היה חשוב להכניס את המצרים ולצ'פר אותם על הדרך בקרדיט בינ"ל, מתוך הנחה שמוטב שמצרים העוינת את החמאס והג'יהאד האיסלמי, ומצויה ביחסים גרועים עם טורקיה וקטאר, תיטול על עצמה את התפקיד. העובדה שיש לה גבול משותף עם הרצועה, אותו היא יכולה לסגור בהינף אצבע, ודאי שאינה מזיקה להמשך הטיפול באולקוס העזתי. ראוי להזכיר כי במבצעים קודמים יצאו מיליונים לרחובות קהיר, ריאד, רבאט וחרטום בתביעה להפסיק את הטבח באחיהם בעזה, מה שלא התרחש הפעם מסיבות שעוד ידובר בהן מן הסתם.
אחד הטיעונים המקובלים הוא שחמאס ניצח במערכה המדינית כבר עם ירי הרקטות לעבר ירושלים. ושהצלחתו התבטאה בכך שהוא העלה את הסוגייה הפלשתינאית לראש סדר היום העולמי, מיצב עצמו כמגן ירושלים, המריד את הגדה, ויצר קרע – שיהיה קשה לאחות אותו – בין האוכלוסייה הערבית בישראל לאזרחיה היהודיים.
עלעול בדפי העיתונים שסיקרו את מבצע 'צוק איתן' מלמד כי כאז כן עתה מדובר בהצלחות קצרות מועד. נתחיל מהסוף להתחלה. אכן למדינת ישראל יש בעייה עם חלק מאזרחיה הערביים. הללו שאינם מעוניינים לחיות במדינה יהודית ומזהים עצמם כמוסלמים, ערבים, פלשתינאים המחזיקים בעל כורחם בתעודת זהות ישראלית. 'שומר החומות' לא יצר את הקרע הזה אלא רק חשף אותו. נזכיר, גם במהלך 'צוק איתן' בערו ירושלים המזרחית ויפו, נחסמו צירים בוואדי ערה, בנגב, הושלכו בקבוקי תבערה בעכו, יפו, חיפה וירושלים. כאז כן עתה נערכו במשולש הפגנות שמחה בעקבות ירי הרקטות על ערי ישראל.
כאז כן עתה הכריזה ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל על ימי אבל ושביתת מסחר, שהובילו את שר החוץ דאז ליברמן לקרוא לחרם צרכנים נגדי. אכן גובה הלהבות אז לא התרומם לאותם גבהים, אך ודאי הדבר כי לא ניתן לייחס את "הקרע ביחסי יהודים ערבים" לחמאס, שהרי מדובר בפצע המדמם זמן רב, שאינו קשור בהכרח לבעיות הביוב הזורם ברחובות הכפרים, או לתת-התקצוב של מערכות השלטון המוניציפלי במגזר הערבי, נושאים המחייבים טיפול בלי שום קשר לאמור לעיל.
בפועל, נדרשו 3 ימים למשטרת ישראל להבין שאין מדובר בהפרות סדר אלא בהתקוממות עממית, ועוד יומיים נוספים על מנת לכבות את האש בסיוע השב"כ. בשלב מסויים הבינו גם מנהיגי הציבור הערבי שהם רוכבים על גב נמר וקראו לציבור להימנע מאלימות גלויה. עניין המלמד כי הפצע הוא עובדה קיימת, אך לרוב הציבור הערבי אין עניין לקרוע קריעה ולנתק עצמו מהמדינה. מיד עם תום המבצע, ולמרות האיומים שהושמעו בעניין זה קודם, הורשו יהודים לחזור ולעלות להר הבית, והדעת נותנת שגם סיפור שיח' ג'ראח לא יסתיים בכניעה לאלימות, ושבית המשפט העליון יפסוק את פסוקו בכפוף לחוק כמנהגו.
ומכאן, בחזרה לרצון המדיני. היעד המדיני שהציג הקבינט לצה"ל היה לשקם את ההרתעה מול ארגוני הטרור בעזה ובראשם החמאס, שנשחקה מאז צוק איתן, ולפגוע במוטיבציה וביכולת שלהם להתעמת עם ישראל למשך שנים. צריך להמתין ולראות עד כמה יושגו אותם יעדים. אבל צריך לומר ביושר כי ככל שהדברים נוגעים לצה"ל, מדובר במבצע שהוכיח כי צה"ל חזר להיות צבא חכם, תחבולן וקטלני. כזה, שהצלחותיו הצבאיות מעמידות לרשות המדינאות את ארגז הכלים הנדרש להמשך פעולתה.
מיותר לציין כי אין דומה ארגון טרור למדינה, אבל חמאס אינו ארגון טרור רגיל. מאז שהשתלט על הרצועה בשנת 2007 הפך החמאס לריבון בה, ריבון שנבחר בבחירות דמוקרטיות שנה קודם, ויש לו מדיניות חוץ ופנים כמו לכל ישות מדינית לגיטימית אחרת. העובדה שהקהילה הבינלאומית נוטה להתייחס לחמאסטן כחלק מהרשות הפלשתינית הנשלטת על ידי ישראל, הופכת את הסיפור למורכב ומסובך יותר, אך אינה משנה את עובדות היסוד דלעיל.
פתחנו ואמרנו שכוח מהוה לעיתים קרובות שפה אפקטיבית ביחסים הבינ"ל. אי לכך, אין זה בלתי סביר להניח ש'שומר החומות', שהתנהל כפי שהראינו באופן אפקטיבי ביותר, תוך הפגנת 'יכולות שכנוע' שנעדרו ממבצעים קודמים, הצליח להעביר לחמאס מסרים בשפה שהוא מבין, ושיהיו לכך תוצאות בהמשך.
המבוגרים בינינו עוד זוכרים את קביעתו של בן גוריון משנות החמישים, לפיה ישראל אינה יכולה להכריע את מדינות ערב, ונגזר עליה אחת לתקופה לצאת למלחמה על מנת למנוע מהן להשמידה. נדרשו 5 מלחמות מוצלחות כדי לשנות את המשוואה הזו, חמאסטן אינה יכולה להיות וגם לא תהיה האחות החורגת בסיפור.
צה"ל והזמן יעשו את שלהם גם כאן.
אל"ם (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה)

תודה על המאמר.
ממש מתבקש שכל בית בישראל יקרא אותו.
אהוד

תודה על המילים החמות, סופר נידח,
די עצוב לראות עד כמה שמחים אצלנו לגמד כל הצלחה ולהעצים כל כישלון, הפוך ב-180 מעלות למה שקורה אצל בני דודנו.
אבל... אולי זו הסיבה שאחרי וככלות הכול מדינת ישראל מהווה את הפלא (בה"א הידיעה) של המאה העשרים, ועלובי הנפש סביבנו ממשיכים לשחות בתוך העליבות שלהם.
Just thinking
בנדה

* סכנה מיידית – בשנה וחצי האחרונות פירסמתי מאות רשומות ומאמרים נגד מחאת בלפור. נגד קיום ההפגנות בקורונה, נגד האלימות המילולית, נגד גילויים של אנרכיזם וונדליזם ובעיקר נגד מקרים של הסתה. לאורך השנה וחצי הזאת ניהלתי ויכוח נוקב עם תומכי ומשתתפי הבלפוריאדה וספגתי מהם נאצות לא סימפטיות.
וכמעט על כל גינוי שלי היום למסע ההסתה והשיסוי של נתניהו, קופצים עליי עשרות מגיבים: למה שתקת כשהסיתו נגד נתניהו? ומעלים לי תמונות של כרזות נאצה והסתה נגד נתניהו, וכמובן "אתם" וכו'.
ובכן, לא שתקתי. אך עם זאת אני חייב לומר שאין להשוות בין המקרים. יש הבדל בין מחאה שבשוליה היו אנשים אלימים ומסיתים, לבין ראש ממשלה, מנהיג נערץ על ידי המונים שרואים בו אלוהים ובמה שיוצא מפיו דברי אלוהים חיים, שבאופן שיטתי מסית הסתה פרועה ואלימה וממוקדת נגד מי שמעז להקים ממשלה לא בראשותו. ותעשיית השקרים וההסתה שלו עובדת שעות נוספות והמוני המונים מדקלמים את שקריה ואת מסרי ההסתה הנוראה שלה. ראש ממשלה, שמסית וטוען שאם תקום ממשלה לא בראשותו מדינת ישראל בסכנה, ולא יהיה מי שישמור על חיילינו, ושולח רבנים-מטעם לכתוב שצריך "לעשות הכול" כדי לסכל את הממשלה, ומסית אישית נגד חברי הכנסת של ימינה – זה איום חסר תקדים על הדמוקרטיה הישראלית. והסיכוי שלנוכח הסתה כזאת אין אנשים שיושבים עכשיו ומתכננים בפועל איך להציל את המדינה, אולי באמצעות "הורדת" בנט או איילת שקד הוא אפסי.
ולכן היתה זו חובתו של ראש השב"כ, שהמידע על רמת האיום נמצא בידו, להתריע ולהזהיר. וברגע שעשה זאת, תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית החלה להסית גם נגדו.
נתניהו, המתנהג כחיה פצועה, הפך לסכנה של ממש, סכנה מידית לחברה הישראלית. אך בניגוד לשליחי ראש הממשלה אני מבהיר שאין לעשות "הכול" כדי להחליף אותו. בשום פנים ואופן. אמירה כזאת היא דבר איום ונורא שלעולם לא אעלה אותה על דעתי ולבטח לא על דל שפתיי או רש מקלדתי. הרי איני "רבני ביבי".

* עולמם האפל – ראש השב"כ נדב ארגמן מילא את חובתו האזרחית, והזהיר מפני ההסתה המטורפת של נתניהו, שמתנהג כמו חיה פצועה כאשר הוא עומד לאבד את השלטון; הסתה שעלולה להוביל לשפיכות דמים, ומיד הפך בעצמו מושא להסתה. כמו מינויים קודמים של נתניהו, אלשייך ומנדלבליט, ברגע שראש השב"כ העדיף את הנאמנות למדינת ישראל ולביטחון המדינה, על נאמנות אישית למי שמינה אותו, הוא הפך להיות אויב.
כך, למשל, דיקלם ביביסט מוסת את דף המסרים העדכני של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית: "הקיבוצניק הקטן סכר פיו לנוכח הסתה קשה מאוד בשנתיים האחרונות. כנראה מזהה עכשיו היכן תהיה מרוחה החמאה. הפרסום שלו פוליטי ותו לא."
"הקיבוצניק הקטן" הוא ראש השב"כ, מינוי מקצועי של נתניהו, שכל חייו קודש לביטחון ישראל. אבל מהי מדינת ישראל וביטחונה לעומת תאוות השלטון המטורפת של נתניהו? ועל הדרך זו גם הזדמנות להסית שוב נגד הקיבוצים.
זה עולמם האפל של הביביסטים המוסתים. נתניהו הפך לסכנה לאומית.

* מי נושא באחריות – במוצ"ש הוקל מעט עומס ההסתה האלימה נגד בנט ושקד והתמקד בנדב ארגמן, ראש השב"כ. אחד הביביסטים המוסתים הציג תמונה מהפרעות בלוד ושאל: "היכן נרדם ראש השב"כ כשפורעים ערבים ביצעו לינץ' ביהודים ושרפו בתי יהודים בתי כנסת ומכוניות בלוד, עכו, יפו נצרת ועוד ..."
ואיפה היה ראש הממשלה כשזה קרה? מי נושא באחריות? מי שהיה ראש הממשלה בפרעות תשפ"א חייב להתפטר לאלתר. במקום זאת הוא מסית נגד ראש השב"כ (שהוא עצמו מינה).

* מידע מודיעיני מדאיג – את הדברים הבאים כתב מנחם לנדאו, בכיר השב"כ לשעבר, מי שעמד בראש "החטיבה היהודית", איש הציונות הדתית ובעל עמדות ימניות ממלכתיות. בקבוצת הווטסאפ של "מבטחי ישראל" – פורום מפקדים לאומי, נמתחה ביקורת חריפה על ראש השב"כ על כך שהזהיר מפני הסכנה של ההסתה היום, לקראת הקמת ממשלת השינוי, בעוד לא שמענו ממנו דבר לנוכח האיומים על נתניהו ומשפחתו.
מתוך תגובתו של לנדאו בקבוצה (הוא הרשה לי לצטט את דבריו): "השב״כ לא מתעסק עם הפגנות, הפרות סדר, הסתות וכל פעילות גלויה – זה עניין למשטרה! השב״כ עוסק בסיכול טרור, חתרנות מדינית, הגנה ואבטחת נכסי מדינה, שמירת סדרי שלטון וכנגד פעילות חשאית!
"השב״כ, בין השאר, מאבטח את ראש הממשלה 24/7 הן בהיבט של האבטחה הפיזית והן בהיבט המודיעיני. כל ידיעה המתקבלת שמאיימת על רוה״מ מטופלת ע״י יחידת המודיעין של יחידת האבטחה ומטופלת ביסודיות (מי למעצר וחקירה ומי לשיחת אזהרה-על ידי המשטרה). ההפגנות וההסתה שהיו כנגד רוה״מ היו אמורות להיות מטופלות על ידי המשטרה (גם המודיעין שמגיע לשירות מועבר לטיפול המשטרה, אלא אם מדובר בפעילות חשאית וכך נעשה בזמן אמת). היות ולא היה איום פיזי על רוה״מ בין השאר בשל העובדה כי הוא מאובטח מלא מלא (כולל המשפחה) אין זה מעניינו של השב״כ להצהיר הצהרות! הפעם היו כנראה אלפי ידיעות שהובילו לכיוון מדאיג ובין השאר כנגד נבחרי ציבור שאינם מאובטחים, וגם בין מפגינים כנגד מפגינים, אז במקביל להעברת המידע למשטרה מצא ראש השב״כ לצאת גם באזהרה פומבית (ובצדק!) לפני שיהיה מאוחר. הפניה הייתה ממלכתית ולכולם מבלי להצביע על אשמה של צד כלשהו.
"אני שמח שהמשטרה, שמישהו דאג לסרס אותה ולפרק אותה במהלך 3 השנים האחרונות, סוף סוף החליטה לטפל במידע החשאי שהועבר אליה (במידע הגלוי היא היתה צריכה לטפל מזמן). חבל שגורמים בימין לוקחים את הנושא הזה לפינה הפוליטית וגם גוררים את השב״כ הממלכתי לשם. חבל שאחרי שהיה מי שפירק וסירס את המשטרה, יש המנסים לפרק ולסרס גם את השב״כ."
אוסיף ואציין, שראש השב"כ לא צריך לשחק פוליטיקלי קורקט בשם "האיזון הקדוש", וכאשר הוא מזהה איום מידי ישיר על חייהם של ח"כים מה"שמאל" ה"רדיקלי" (בנט, שקד, סער...) עליו לפעול ולהזהיר, ולא לשחק משחקי איזון.

* סתימת פיות – העיתונאי ידידיה מאיר נחסם על ידי פייסבוק. בעקבות זאת הוא התראיין ברשת ב', סיפר על החוויה הזאת, על תחושת סתימת הפיות ועל כך שזו אכן סתימת פיות. אחת הטענות שלו היתה על כך שהוא לא קיבל שום הסבר מה חטאו ועל מה נחסם. ושאין למי לפנות כדי לשאול על כך. הוא אף אמר, שעמדותיו וסגנונו ידועים. הרי הוא לא איתמר בן גביר או גופשטיין או מישהו קיצוני שמתבטא בקיצוניות. והוא נחסם.
הזדהיתי איתו מאוד, כיוון שגם לי זה קרה פעמיים. חשתי אותו תסכול, אותה תחושה של סתימת פיות וגם לי הפריעה בעיקר השרירותיות ואי ההסבר ואי היכולת האמיתית לברר ולערער. ובעיקר כעסתי על כך שבכל יום אני מקבל עשרות תגובות חריפות וקיצוניות לאין ערוך מהאמירות שבעטיין נחסמתי.
בפעם הראשונה היה זה כאשר גיניתי את ההסתה נגד מנדלבליט וכתבתי שאם הוא יירצח, נתניהו לא יוכל להתנער מאחריות. טוב, האמת היא שכתבתי את זה במילים בוטות יותר, שלא אחזור עליהן לבל אחסם שוב (אבל מי שמאוד סקרן מוזמן לעלעל ביחזקאל ל"ג, פסוק ד').
הפעם השנייה היתה כאשר הבעתי שמחה, כאזרח וכאבא, על חידוש הלימודים אחרי הקורונה. ציינתי שם את שמחת הילדים. מישהי כתבה לי, בסגנון פרוע, שאף ילד לא שמח, זולת ילדים שרע להם בבית. השבתי, שהילדה שלי, שנהדר לה בבית והיא לא ממש אוהבת את הלימודים, מאושרת לחזור אחרי תקופה ארוכה כל כך. והיא השיבה במילים גסות, שאני צריך לבדוק טוב טוב למה כל כך רע לילדה שלי בבית עד כדי כך שהיא רוצה לחזור ללימודים ועוד כהנה וכהנה. וחתמתי את הדיון במילים קשות שהופנו כלפי גסת הרוח הזאת. ושוב נחסמתי.
והבנתי למה נחסמתי בשני המקרים. כי מישהו התלונן שדבריי פוגעניים. למשל, אותה אישה חצופה. ואם מתלוננים, פייסבוק חוסם. החסימה הזאת היא כשלעצמה אלימות.
במקרה של ידידיה מאיר, כיוון שהסיפור שלו הגיע לתקשורת, פייסבוק ראו לנכון להסביר. הם הסבירו שמאיר צירף לרשומה שלו הזמנה להפגנה ליד ביתה של איילת שקד עם ציון כתובתה, והדבר מנוגד לכללי הקהילה. אני סולד מהפגנות ליד בתים פרטיים, ואם פרסומן נוגד את כללי פייסבוק, זה בסדר גמור. אבל למה ממהרים ישר לחסום? אפשר להודיע למי שהעלה את ההזמנה, שעליו להסיר אותה מיד, כי היא מנוגדת למדיניות ואם הוא לא יעשה כן בתוך פרק זמן סביר, או אם יחזור על כך, הוא יחסם. מה פתאום חסימה אוטומטית?

* מעשים קשים – הסמוטריץ' פירסם פשקוויל הסתה פרוע ושלוח רסן נגד ניר אורבך. וכאשר ביקרו אותו על סגנונו המתלהם והאלים הוא הגיב: "אני פשוט מאלו שמזדעזעים ממעשים קשים הרבה יותר מאשר מביטויים קשים."
ואני רק שאלה: האם ארגון מצעד הבהמות נגד מצעד הגאווה הוא בגדר ביטויים או מעשים קשים? האם החזקת 700 ליטר דלק כדי לפגוע בתשתיות ולמנוע את ההתנתקות באמצעו פיגוע חבלני, היא בגדר ביטויים או מעשים קשים?

* חילול השם – במהלך ישיבה פרועה של סיעות יהדות התורה וש"ס אמר ליצמן החוצפן: "אני קורא לנפתלי בנט להוריד את הכיפה, הוא מבייש את הכיפה, אחרי מה שהוא חתם זו חוצפה שהוא חובש כיפה."
אני מבין שבעיני ליצמן הכיפה אינה ביטוי לאמונה בדת משה וישראל אלא בדת העבודה הזרה של פולחן האישיות של נתניהו. ואני רק שאלה: איך הכיפה, המגבעת והשטריימל שהוא חובש מסתדרים עם ניסיונו להטות חוות דעת רפואית מקצועית כדי לסייע לפדופילית מרשעת שפגעה במאות ילדות חרדיות? איך הם מתיישבים עם שיבוש הליכי משפט והפרת אמונים שעליהם הוגש נגדו כתב אישום כפוף לשימוע? זאת הדת שלו? ליצמן הוא התגלמות המושג חילול השם.

* רה-ביליטציה לרב המרצחים – יוסי ורטר הזהיר במאמר ב"הארץ" מפני ההסתה החמורה והאלימה שעלולה להביא לרצח פוליטי, כמו רצח רבין, והוא צודק לחלוטין.
לא כך במשפט הבא: "יצחק רבין נרצח, נתניהו עלה לשלטון. הסכם אוסלו רוקן מתוכן."
המשפט הזה עקום כולו. נתניהו לא עלה לשלטון בשל הרצח אלא למרות הרצח. אחרי הרצח פרס הוביל עליו בסקרים ב-40%. נתניהו ניצח כיוון שהסכם אוסלו רוקן מתוכנו לפני שנבחר, כאשר הפלשתינאים בראשות ערפאת הפכו את השטחים שקיבלו לבסיסי טרור רצחני. הם עשו זאת עוד בזמן רבין, שבשל כך הקפיא את הנסיגה הישראלית ("אין תאריכים קדושים"), הם הגבירו זאת בתקופת פרס שהפשיר את ההקפאה. לא זו בלבד שנתניהו לא רוקן את ההסכם מתוכן, אלא הוא אפילו דבק בהסכם למרות שכבר היה חסר ערך, כאשר נסוג מחברון, מה שאפילו פרס לא עשה. ושיא הטרור היה כאשר ברק הציע לערפאת בקמפ-דיוויד מדינה עצמאית על כל השטח (עם חילופי שטחים).
אין שום סיבה להאשים את עצמנו ולעשות רה-ביליטציה לאויבינו ובראשם רב המרצחים למען טיעון פוליטי.

* התפארות שווא – גנץ מתהדר בכך שהוצע לו מיספר פעמים להיות ראש הממשלה והוא ויתר על כך בשל מחויבותו לגוש השינוי.
אין לו במה להתהדר כי הוא לא ויתר על ראשות הממשלה. הרי הוא יודע יותר מכל אחד אחר, שמציע ההצעה הוא נוכל, שאין שום ערך למילה שלו וכל הבטחה שלו היא על הקרח. שמטרת ההצעה היתה רק לסכל את ממשלת השינוי, ואז נתניהו היה מבריז לו והולך לבחירות.

* אוטונומיה פלשתינאית בנגב – רועי שרון דיווח בכאן 11, ששבוע ניווטים בנגב של פלס"ר שריון הוזז ויתקיים בבסיס שיזפון, בשל פחד מהתנכלות של בדואים בנגב. זו חרפה לאומית. בושה ליחידה, בושה לצה"ל כולו. ב-12 שנות שלטונו של נתניהו הריבונות הישראלית בנגב התערערה וקרסה. נתניהו הקים למעשה אוטונומיה פלשתינאית בנגב.
אני מקווה שהממשלה החדשה תחזיר את הריבונות הישראלית על הנגב.

* פרובוקציה ריקה – במאמר ל"ישראל היום" קרא אלוף (מיל') גרשון הכהן לקיים את מצעד הדגלים והשווה זאת להחלטתו של בן גוריון לקבוע את ירושלים כבירת ישראל ולהעביר אליה את הכנסת והממשלה, למרות החלטות האו"ם והלחץ של ארה"ב ומדינות אחרות.
זו השוואה חסרת שחר. בן גוריון סלד מדקלרציות ריקות מתוכן ומפרובוקציות. הוא היה מוכן לריב עם כל העולם על החלטה מדינית היסטורית כמו קביעת ירושלים כבירת ישראל והעברת מוסדות המדינה אליה. גם לוי אשכול החיל את הריבונות הישראלית על ירושלים למרות התנגדות העולם כולו. מה הקשר בין צעדים מדיניים חשובים כאלה לבין מפגן מיותר, מתריס ופרובוקטיבי, שעלול לפגוע בשלום הציבור?

* לוז-לוז – ראש הממשלה הוא נתניהו. אילו נתניהו רצה שמצעד הדגלים יתקיים, הוא היה מתקיים. אם מצעד הדגלים לא יהיה השבוע, סימן שנתניהו אינו רוצה בו. אילו האמין במצעד, היה מתאים לו לערוך אותו כאקט סיום של כהונתו. אבל הוא יודע שזה מקרה קלסי של לוז-לוז. אם המצעד יתקיים הוא עלול להביא להסלמה ולתבערה. אם יבוטל הוא עלול להתפרש ככניעה לחמאס. הפתרון של נתניהו – לדחות את תפוח האדמה הלוהט לבנט. שהוא יתמודד עם סיטואציית הלוז-לוז יומיים אחרי כניסתו לתפקיד. זה ממש משתלב עם מדיניות האדמה החרוכה של נתניהו.
איני מקנא בבנט על הירושה הזאת. אני מקווה שישכיל לפעול בתבונה ולנסות למזער את נזקי הפרובוקציה. אם ינהג בחוכמה – יאשר את המצעד, אך במתווה אחר, שלא יעבור ברובע המוסלמי. לצמצם את נקודות החיכוך שיאפשרו לפרובוקטורים הכהניסטים, שלבטח יהיו מיעוט בקרב הצועדים, אך הם הזנב המכשכש בכלב – לשלהב את היצרים ולהצית תבערה.

* אל תבזו את הדגל – משטרת ישראל לא אסרה על מצעד הדגלים אלא הציעה חלופות של קיום המצעד בעיר העתיקה אך לא ברובע המוסלמי. המארגנים, שהפכו גרורות של הכהניסט, סירבו.
בדרישה האולטימטיבית שלהם לצעוד דווקא ברובע המוסלמי ואך ורק ברובע המוסלמי, כאשר אנו יודעים שהמיליציות הכהניסטיות מתלהמות שם בקריאות הבזויות "מוות לערבים", "מוחמד מת", "מוחמד חזיר", "נשרוף לכם ת'כפר" ובפרובוקציות אלימות מסוג זה מתוך רצון לעורר מהומות – הם יצרו מצב שבו בכל מקרה הם פוגעים במדינת ישראל. אם יינתן להם, הם ידרדרו הסלמה מסוכנת. אם לא יינתן להם, הדבר ייראה ככניעה לחמאס.
זה מה שקורה כאשר הציונות הדתית נגררת אחרי הכהניסט, שלא ינוח ולא ישקוט עד שיוכל להצית כאן תבערה רבתי. אל תתנו לכהניסטים לבזות את דגלי ישראל.

* באף חזיר – ספר משלי היטיב להגדיר את דגל ישראל בידיים של כהניסט: "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר".

* ימי המערך האחרונים – עמית סגל תיאר את התפוררות הימין תחת נתניהו והשווה זאת למה שקרה לתנועת העבודה לפני המהפך. "המחנה ששלט במדינה ללא מצרים בתריסר השנים האחרונות מזכיר בשנה האחרונה את המחנה שהקים את המדינה, בערוב ימיו ככוח שלטוני: ממרחק הזמן, איש לא מצליח להבין את הניואנסים שבגללם נאבקו עד זוב דם אחדות העבודה ומפא"י, ומדוע בעצם רפ"י הכריזה מלחמה על המערך."
עמית סגל עשה סלט בהיסטוריה הפוליטית. האירועים שאותם הוא מציג היו במחצית הראשונה של שנות ה-60, ולא בערוב ימיו של המחנה ככוח שלטוני. העשור האחרון של שלטון תנועת העבודה היה דווקא שונה לגמרי. ב-1968 מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י התמזגו למפלגת העבודה. ודוק – לא הקימו פדרציה של מפלגות אלא התבטלו והתמזגו למפלגה אחת. כעבור שנה הם הקימו עם מפ"ם את המערך. לראשונה מאז ראשית תנועת העבודה, כל מפלגותיה התאחדו תחת קורת גג אחת. בעקבות זאת, בבחירות לכנסת השביעית (1969) המערך זכה ב-56 מנדטים. בבחירות לכנסת השמינית (1973), למרות מחדל מלחמת יום הכיפורים, המערך זכה ב-51 מנדטים. והמערך, בהרכבו המלא, הפסיד בבחירות לכנסת התשיעית (1977), בחירות המהפך, בהן קיבל 31 מנדטים, כולל משה דיין שחצה מיד את הקווים והצטרף לממשלת בגין.

* עכו השדודה – ב-8 ביוני 1967 דיווח רדיו דמשק שהצבא הסורי "שיחרר" את נצרת ועכו. ב-9-10 ביוני צה"ל שיחרר את הגולן והחרמון.

* ביד הלשון: עלה בידו – הביטוי הבולט ביותר בימים האחרונים הוא צירוף המילים "עלה בידי," הודעת מועמד לראשות הממשלה לנשיא, שהצליח להרכיב ממשלה. לפיד הודיע לנשיא שעלה בידו להרכיב ממשלה. יריב לוין הודיע ביום ב' לכנסת שעלה בידו של לפיד להרכיב ממשלה.ככל הזכור לי, בפעמים קודמות הביטוי הזה לא היה בכותרות. הביטוי הזה אף אינו מופיע בלשון החוק. מעניין שדווקא מטבע לשון במשלב לשוני גבוה, הפך לביטוי שגור.
הביטוי הזה היה השבוע בכותרות וגם בבדיחות רבות, ממים וקריקטורות ושיבושים הומוריסטיים כמו "אלה בידו", "אללה בידו", "עלֵה בידו" ועוד. עמית סגל כתב על בנט: "הממשלה שעלתה בידו." מן הסתם, כשכתב "עלתה בידו" בלשון נקבה, התכוון לממשלה. אך האמת היא שהוא קלע לביטוי המקורי. משמעות הביטוי עלה בידו הוא: הצליח. מקור הביטוי הוא לשון חז"ל, אך במשנה ובתלמוד הוא מופיע בלשון נקבה, "עלתה בידו".
אורי הייטנר

דַּלֵּג על הַשְּבָרים ולֵך קדימה,
ותֵן לְאוֹר היום לָבוֹר לך מָזוֹר,
מִבּוֹר תַּחְתית, בּנין חדש הִָקימָה,
והילָחֵם על הניכְסָף – נָחוּש לִגְּבּוֹר.

בְכּוֹחֲךָ זה לֵך, אַל תֵּט אחוֹרָה,
ומבַּטְך הַצְמֵד מכאן אֶל הרָחוק,
כל בֶּן-ספֵק הַשְׁלֵך אֶל הַיְַּאוִֹרָה
וּבְּלִבְּךָ הַצְמַח הזמֶר והשְׂחוק.

שוב, צֵא מִמְבוֹכִים לוּטים בָּחוֹשֶׁך
וּזְרוֹם כְּמֵי נהר שׁוֹצֵף אֶל הַמֶּרְחָב,
אֶחוז בְּעוז בכל ניטְפֵי האושר,
הֶיֶה שלם וְזָך כמו עֶלֶם מְאוֹהָב.

אז מִסָּבִיב כל הַדְּשָאִים יוֹריקוּ,
וציפורים תָחוֹגְּנָה רֶנֶן בַשְּחָקִים,
קירות שֶל אֵש הרקיעים יַדְליקו,
חוּפַת מָגֵן זוֹהֵר עליך לְהָקים.

אפשר היה שיהיה חבר קיבוץ גם עובד אדמה
וגם משכיל? ומה ניתן ללמוד מזה היום?
חלק ראשון מתוך שניים
מילות פתיחה
לא פעם שאלתי את עצמי, מדוע כה מעטים מבני המחזור שלי בקיבוץ ומהמחזורים הסמוכים זכו להשכלה גבוהה, אקדמית, ולא רק לקורסים מקצועיים קצרים, במקרה הטוב? יש בהם גם כאלה, מעטים בלבד, שלאחר שנים כן זכו להעמיק את השכלתם בתחומי אמנות ורוח אך בשעתו לא התאפשר להם.
השאלה אף מחריפה, כיוון שבין בני הקיבוץ, ובוודאי בין בני קיבוץ מסדה, היו רבים בעלי כישרונות מגוונים ומקיפים, שיכלו אף לתרום לא רק לאיכות חייהם אלא גם לחיי הקיבוץ לו היו מעמיקים את השכלתם. וכי לא העריכו ידע והשכלה בקיבוץ? ודאי שהעריכו. ובמיוחד את תחומי מדעי הרוח והאמנות, תחומים לא "מעשיים". וזה אף מגביר את התמיהה. אלא שעתיד להתברר לי שלא כל מימד קיומי שזכה להערכה עמוקה כאשר התממש מחוץ לחיי הקיבוץ, נמצא ראוי או אפשרי להתממש אף בתוכו. וכך גם בעניין ההשכלה. ואם כך, מדוע?
בנוסף, עלתה בי התהייה: במסדה, במחזור שלי ובמחזורים הסמוכים היו, בעלי כישרונות לא מעטים, ובהם אפילו בעלי כישרונות מגוונים, ואם כך, למה דווקא אני ואחי גדעון, הצעיר ממני בשלוש שנים, דווקא שנינו בלבד בעלי תואר דוקטור – מכל בני המחזורים הראשונים? ייתכן שמשהו בא מבית ההורים, אבל בכל זאת מדוע דווקא אנחנו, והרי אין ספק שגם אחרים ניחנו בכישרון לכך. האם עזיבת הקיבוץ בשלב מוקדם היתה תנאי לכך? שהרי שנינו עזבנו מוקדם. וכמובן, שנינו היגענו לאוניברסיטה שנים לא מעטות לאחר שכבר עזבנו את הקיבוץ, צברנו שכר לימוד ושנינו עבדנו במשרות מלאות בשנות הלימודים. אני התמחיתי במדעי הרוח, בספרות ובפילוסופיה, ואילו אחי, שהשלים את הדוקטורט שלו כבר כסמנכ"ל במשרד החינוך, התמחה באספקט המינהלי והפיננסי ובדרכי הפיתוח של מוסדות החינוך. כלומר – כללי החיים בחברה הסגורה של הקיבוץ הם שקבעו מן הסתם את התוצאות.
לעומת זאת, היום, כשראשוני נכדינו מגיעים לשלב ההשכלה האקדמית, מתברר כי המצב שונה בתכלית והבעייה שונה. מקומם של מדעי הרוח, שהיו מרכזיים בתקופת לימודיי (למדתי באותו מחזור ובאותם תחומים עם סופרים שהחלו אז באוניברסיטה את דרכם הספרותית כנהוג אז, עם עמוס עוז, יהושע קנז, ישעיהו קורן ועוד) – מקומם הפך שולי, ואולמות ההרצאות שהיו בזמני רחבי ידיים ומלאים בשומעים, התרוקנו כמעט לחלוטין.
ברור לכול כמובן שהגורם העיקרי לכך הוא שוק העבודה, שכן אז אפשר היה לבסס את הקיום על הוראת מדעי הרוח. ואילו שנים לא רבות לאחר מכן כבר לא ניתן היה עוד להסתמך על ידע המקרא, למשל, או על לימודי הספרות העברית והעולמית, ההיסטוריה, התלמוד, המשנה, הסיפור העממי ועוד.
יותר מזה, ההוראה נעשתה מושכת פחות בשל האינטרס הכלכלי, כלומר – בשל המשכורות הנמוכות. ובנוסף, צעירים שחלמו על מישרה באוניברסיטה הבינו עם השנים שאין לכך סיכוי כיוון שהאוניברסיטאות עצמן החלו סוגרות ומאחדות את החוגים הללו, כשכל חוג מיוצג בקורסים בודדים.
בעייה נוספת היא שכיוון שהגמול הכלכלי בהוראה הוא נמוך. גברים כמעט נעלמו מן התחום ונשים בוחרות בו לא פעם משיקולי הקמת משפחה.
כמובן שאני לא מחדשת כאן דבר, אבל זה הרקע לתהייתי על העבר. שהרי היום, שלא כמו בזמננו ואף שנים לאחר מכן, המציאות הכלכלית היא הגורם המכריע, ואולי בצדק, בבחירת לימודים גבוהים בכלל או בתחומים מוגדרים בתוכם, ולא נטיות הלב או הכישרון. אי לכך ניכרת התרחבותם של המוסדות והחוגים המתמקדים בטכנולוגיה החדשה, במחשבים ובתחומי הסייבר בייחוד, כמו גם במדעים מדוייקים ובתחומי כלכלה ומינהל, ואילו מדעי הרוח, שנחשבו פעם כמעוז ההשכלה, נדחקו לשוליים. ועוד נחזור לכך.
כאן רק נביא כדוגמה קיצונית מודעה של מכללת ווינגייט שהופיעה בדף העוטף את המוסף השבועי "ידיעות תל אביב -יפו רמת גן" מיום שישי, 29 במאי 2021 . זו מודעה המוכיחה שאפילו תחום הספורט אינו רואה עצמו כמושך דיו בזכות היותו מכשיר ומפתח כישרונות, אלא הוא מבליט רק את הפרנסה, את האינטרס הכלכלי, ובתוכו אך מעט את תחום ההוראה המרכזי במכללה. וכך כותב המפרסם:
"המכללה האקדמית בווינגייט מזמינה אותך להשתלב בתואר
המעניק ביטחון תעסוקתי ומגוון אפשרויות קריירה."
אין בכל העמוד ולו מילה אחת על מהותו ותכניו של התואר, רק בהמשך, כאשר מובאות שלוש תמונות, כתוב שהתואר הראשון הוא בהוראת החינוך הגופני, ויש גם תואר שני ובנוסף גם הכשרת אקדמאים (לאיזה מקצוע?)
אין כל ניסיון לפנות אל אהבת המקצוע, אל הכישורים, אל האפשרויות למימוש עצמי ולמשמעות העשייה. את זה מניחים כנראה מראש, במובלע, ומתייחסים לכך כתנאי לא מספיק ולא כל כך מכריע וחשוב. הפירסום שתכליתו לשכנע ספורטאים שיבואו לשכלל את כישוריהם ויכשירו עצמם להוראת הספורט פונה לשיקולי הפרנסה. השיקול אינו עוד מה אדם אוהב או נוטה לממש בחייו, אלא הכדאיות. ואולי הצדק איתו... אבל הבעייה עכשיו היא מה יקרה לחברה ולתרבות?
ועולה השאלה האם אפשר להפיק לקח כלשהו ממה שהתרחש לפני שנים רבות בקיבוץ החלוצי ומניסיוני האישי שלי. ולדעתי אפשר.

ב. מה היו עקרונות חייהם של הורינו ביחס להשכלה?
הוֹרינוּ נשאו בליבם חלום על איש אדמה שהוא גם איש משכיל. הם לא ראוּ כל סתירה בתמונת עולמם האידאלית בין עבודת כּפיים לבין השכלה נרחבת במושגי זמנם, שהיתה השכלה במדעי הרוח. וכיוון שרבּים ביניהם באו מעיירות דלות, לא זכו ולוּ להשכּלה תיכוֹנית, שנחשבה באותן שנים כהשכלה גבוהה למדי, הם רָחֲשׁוּ הערצה לאישים משכּילים וידענים, כמו גם לאמנים ולשחקנים ובמידה מסויימת אף התבטלו בפניהם, כמו בפני המנהיגים שניראו להם בעלי ידע מקיף.
כאשר הילדים התחילו ללכת לבית הספר הם רחשו כבוד אף הערצה למורים. וגם לגננות איפשרו להשתלם. רבים מהם אף ניסו להעמיק את השכלתם בכוחות עצמם ככל שהזמן והתנאים איפשרו זאת, ומניסיונם כאוטודידקטים הם גם סברוּ שניתן לרכוש השכלה איש איש בכוחות עצמוֹ לשם הרחבת אופקיו. אבל את עצמם הם ראו כמחוייבים להשלמת משימתם בהקמת הקיבוץ השיתופי ובתרומה להתיישבות בכלל
ולכן, בחייהם שלהם כמגשימים בלב שלם חיי קיבוץ, הם לא חשו שתוך כדי הגשמת חזוֹנם הם שוקעים בעבודות המשק החקלאי, בלא שנותר להם פנאי להרחבת השכלתם הכללית, זו שמעבר לידע המקצועי הספציפי שרכשו לצורך עבודתם ולרוב בכוחות עצמם. רובם אף מצאו את סיפוקם בפיתוח המשק ובהתמקצעות איש איש בתחומו, הגברים בעיקר בחקלאות ובמלאכות שונות כגון בנגרייה, והנשים בעיקר בתחומי השירותים, כגון בגידול ילדים, במטבח, במחסן הבגדים או במכבסה. עקרון היסוד היה עבודה קשה לביסוסו של הקיבוץ וקיומם של חיי חברה ושיתוף פעילים והוגנים. ובכלל, מה יעשה חבר קיבוץ עם השכלה מעט יותר גבוהה? במה יעבוד? יספר את הדברים לפרות? לעופות? לבננות? והרי צרכיו האמנותיים של חבר הקיבוץ באים לסיפוקם בשירה במקהלה, בהופעות בחגים ובפעילות תרבותית וחברתית אחרת, כמו גם בצפייה בהצגות של התיאטרונים או של האמנים שבאו מן העיר והופיעו בפניהם. אבל קיבוץ – משמעו עמל כפיים!

ג. שעת המבחן – קביעת הגבולות והתכנים
של החינוך לילדי המשק הבכורים
שעת המבחן לשאלת ההשכלה הרצוייה והאפשרית לחבר קיבוץ הגיעה דווקא עם התבגרותו של דור הבנים הבכורים, בני המשק, כלומר ביחס אלינו. כאן התעוררו שאלות יסוד מכריעות: מהו החינוך הרצוי לבן קיבוץ? מהן שנות הלימוד הראויות ובאלו מקצועות, האם מדעי רוח, למשל, או בעיקר מה שישרת לאחר מכן את חיינו כחברי קיבוץ, כלומר – בענפי המשק, בחקלאות בעיקר. ואיזה מקום להקצות להשתתפות בחיי העמל של החברים, כמה שעות בשבוע או ביום יש להקדיש לעבודה במשק, ומהו היחס הנכון לתוכניות הלימוד של היישוב כולו ולאחר מכן של משרד החינוך? האם ככולם נהיה? היה, כמובן, בית ספר משותף לרוב יישובי העמק, אבל כל קיבוץ גיבש עמדה בוועדת החינוך שלו.
לא ניכנס לפרטי העניינים ורק נדגיש כי בהתאם למושגי התקופה ההיא, ולא כל שכן בקיבוץ שייעודו חלוצי, נחשבה הקניית השכלה תיכונית להישג ולהתקדמות חינוכית ולכן קמה אצלנו תביעה להגשימו. אבל זה היה הגבול העליון האפשרי. כדברי אליהו נאור, אביו של טוביה הבן הבכור במסדה, שכיהן בראש ועדת החינוך, זה היה השלב שבא "להרחיב ולהעמיק את השכלתו של הדור הצעיר הגדל בקבוצה," כיוון שאין די ב-8 הכיתות של החינוך היסודי. אי לכך, "בית ירח, כבית ספר תיכון, הוא השלב העליון והאחרוֹן של החינוך הקבוצתי ושל החינוך המשותף." (אליהו נאור, "ספר מסדה", עמ' 149). על השכלה גבוהה יותר לא חשב אז איש. די היה במאבק על השכלה תיכונית.
אבל היתה בעייה מהותית נוספת, שעניינה בצמצוּם תחומיה של ההשכלה, שלדעת הדור המייסד זקוק לה בן הקיבוץ, כמו גם בעקרוֹן החינוך האוניפורמי, השווה לכול, ששימש לה בסיס. הכיצד? תכליתה של מערכת החינוך שהוקמה בעמק, על שני המוסדות המשותפים למרבית הקיבוצים, בית החינוך המשותף ובית ירח, נקבעה לשם עיצובם של "בנים ממשיכים", כלומר בנים שיוכשרו להשתלב "בחיי החברה והמשק הקיבוצי שלהם."
לשם כך הוגדרה "מטרת החינוך המשותף" כ"טיפּוח אדם המושרש בקבוצתוֹ, הוא וישובוֹ, ועומד איתן אל מול משטר חיים הנוגד את חיי הקבוצה ובו חי רוב העם היושב בציון." ( כניסוחו של אליהו נאור, "ספר מסדה", עמ' 142). אי לכך, נקבעה מגמת הלימודים ב"בית ירח" כמגמה חקלאית וכל מערכת הלימודים נשקלה על פי צרכיהם של הקיבוצים וצורכי הכשרתם של הבנים.
בפועל, הרחיבו המורים, שרבים מהם לא היו חברי הקיבוצים, את תכני הלימוד הרבה מעבר לאותם "צְרכִים", אבל לימודי החקלאוּת מילאו תפקיד מרכזי, כאשר במקביל נקבע גם מקום מרכזי לעבודת כפיים במשק עצמו. עבודה מעשית זו בחקלאות נתפסה כהתמחות וְכיצירת "קשר הדוק למשק החקלאי." וכך "הוחלט שהתלמידים עובדים יום אחד בשבוע בביתָם, ומגוייסים למשק שבועיים בשנה לעונת נטיעת הבננות ולבציר הענבים. בחופש החגים ובחופשת הקיץ עובדים מיספר קבוע של ימים בהדרגה לפי גילים, וכיתה י"א לומדת רק עד חופש פסח, ועד ראשית השנה הבאה רק עובדים במשק." (שם, עמ' 149-147).

ד. ואנחנו? בני הקיבוץ הראשונים? ואני?
אותנו התוכנית הזאת לא הלהיבה כלל. בפועל עבדנו יותר ימים ושעות כבר החל מכיתה א'. ספק אם חשנו בצמצוּם העולם התרבותי שבה, שהרי לא היה לנו קנה מידה להשוואה. אף לא היינו מודעים להשלכות של ההחלטה שנתקבלה, שלא לאפשר לנו להתכונן ולהיבחן בבחינות הבגרוּת הנהוגות מחוּץ לעולם הקיבוצי. הטענה הרשמית לכך היתה, שאין בהן צורך כלל, שהרי בני המשק מתעתדים לעבוד בקיבוצָם ולכך הם מקבלים הכשרה מלאה.
ההנמקה הזאת התקבלה בהחלט על דעתנו, שכן לא הבנוּ שביקשוּ בנוסף להשקפה המקובלת בקיבוץ גם למנוע בכך מאיתנוּ את התעודה שעשוייה לאפשר לנו לעזוב את הקיבוץ. עם זאת, חשנו היטב במקום הרב מדי לדעתנו שהוקצה לעבודת הכפיים. מאידך, קיבלנו עלינו ללא ביקורת כלשהי את האחידות של הלימודים לכול, כי התפיסה של מגמות לימודיות לא היתה קיימת, בעוד שנהגו לחלק כיתות גדולות לפי הרמה הלימודית (הציונים)וגרמו בכך כאב לרבים.
זכור לי היטב איך במהלך הלימודים בכיתה י"א, ובייחוד לנוכח התוכנית הצפוייה לנו במחציתהּ השנייה של השנה – לעבוד במשק בבית – חשתי במחנק גובר והולך בלימודים ובמסגרת החברתית, המוכּרת לנו מאז כיתה א'. לא הייתי יחידה בכך. כולנו, כל בני כיתתי שהיו ב"קבוצת השחר" – איתן, עמוס, מאירה, דליה, אמנוֹן, רותי ואני, וגם טוביה שהיה בכיתה גבוהה יותר – חשנו שיעמום גובר והולך בעולמנו המסוגר והמוּכּר, והמוטיבציה ללימודים ירדה פלאים. אילו נשתמרוּ בידי התעודות מאותם ימים, יש להניח שהן היו עדוּת לירידה ברורה בהישגים הלימודיים. אפילו במתמטיקה ובפיזיקה, מקצועות שהיו אהובים עליי גם בזכות המורה הירושלמי גולדמן, חדלתי להשקיע מאמצים.
והנה הגיעה לאוזנינו השמועה בדבר קיומה של "כיתה י"ב המקובצת". זו היתה כיתה שקובצה ממסיימי כּיתות י"א מִקיבוצים שונים של "האיחוּד", אלה שהחליטו לשלוח את בניהם לשנת הלימודים האחרונה ללמוד מחוץ לבית, במסגרת חברתית שוֹנה ובמערכת לימודים מגוונת יותר, על מנת להעמיק את חינוכם הרעיוֹני והחברתי. לשם כּך תתמקם "הכּיתה המקובצת" למשך 6 חודשי לימודים בקיבוץ רמת רחל, בבניין הגדול בן הקומותיים, שקירותיו היו עדיין מנוקבים בּחורי כּדורים ופגזים ממלחמת השחרור, ולאחר מכן תעבור לבית ברל, לשלושה חוֹדשֵׁי חינוך אידאולוגי ברוח תנועת הפועלים והקיבוץ.
השמועה הזאת בהחלט הלהיבה אותנו. גם שמענו כי מדגניה א', לפחות, תצטרפנה ל"כיתה המקובצת" בנות אחדות מכיתתנו, וסברנוּ שאולי גם לנו יש סיכּוי. כשהתעניינו בכך, נאמר לנו שמתקבצים בכתה הייחודית הזֹאת רק ילדים מקיבוצים שאין בקירבתם בית ספר אזוֹרי, וכי מסדה נושאת, ככל שאר קיבוצי העמק, בנטל הפיננסי של אחזקת "בית ירח", ואין כל צורך לימודי או יכולת כלכלית לשלוח אותנו ל"כּיתה המקובצת". מה ניתן היה, אפוא, לעשות?
אני, שהייתי "ילדה טובה" וממושמעת, לא העזתי לדבר על מצוקתִי בפומבּי. העזתי לשפוך את ליבי רק בבית ההורים, והרגשתי שתלונותַיי נופלות על אוזניים קשובות.
יום אחד אמר אבא לפתע: "תמיד רצית להיות מורה, נכון?"
"נכון," השבתי.
"אז אולי נצליח למצוא איזה פתרון," אמר ולא פּירֵש.
לא האמנתי שיימצא פתרון, אבל ידעתי שאבא עבד בוועדת החינוך של "האיחוד" ומן הסתם הוא יודע דברים שלא הגיעוּ עדינו. מכל מקום, להיות מורה, זה אכן הָיָה חלוֹמי מילדוּת.
ארנה גולן
המשך יבוא

הָרֶגַע שֶׁבּוֹ אַת מְבִינָה
שֶׁאַתְּ לֹא צְרִיכָה
יוֹתֵר מִשְׁנֵי סֶטִים שֶׁל כּוֹסוֹת
וְאֵין לָךְ מָה לַעֲשׂוֹת
בְּכָל כָּךְ הַרְבֵּה חוּלְצוֹת
שֶׁלֹּא לְדַבֵּר עַל שְׁלַל צְעִיפִים
עֲגִילִים אוֹ צְמִידִים
וַאֲפִילוּ, כַּמָּה מוּזָר, דַּי לָךְ
בִּשְׁתַּיִם שָׁלוֹשׁ חֲבֵרוֹת נִכְסָפוֹת,
הוּא רֶגַע מַרְחִיב דַּעַת מְאוֹד.

הגיגים קלים על נושאים כבדים
המשוקץ
מבלי לנקוט עמדה לגבי אישיותו של נפתלי בנט, התנהגותו, מהלכיו הפוליטיים בעבר ובימים אלה, ברצוני להתייחס לתגובות הנזעמות, המשמיצות, הרושפות שנאה ממש, מצד חברי הליכוד והנלווים אליהם, שמבול של רפש, מי-שופכין, גללים וקללות מפיהם השוצף, כמעט הטביעו אותו תחתיו. נפתלי בנט, האיש הזה המוקצה, אינו אלא בוגד, גנב, רמאי, מנוול, ועוד שפע של השמצות, נשפכו על ראשו. הפגנות סוערות ליד ביתו, שריפת תמונותיו, ועוד ועוד, "תענוג" לשמוע ולראות... בעברית תקינה, הביטוי הוא "להלבין פניו". כאן הפכו הנ"ל את הקערה על פיה ונקטו בביטוי "השחרת פניו". יבושם להם.
אבל אין מה לרחם עליו, על נפתלי בנט. זוהי מנת-חלקו של כל פוליטיקאי, השואף להיבחר לכנסת, להיות שר או שר-השרים, כלומר ראש-ממשלה. מעין מסלול של "מסע כומתה" כמו בצה"ל, אבל כאן – המסע הוא בלתי-נגמר.
אך משום-מה המגַנים האלה שוכחים שנפתלי בנט זה, המוקצה מחמת מיאוס, כיהן בתפקידים בכירים בממשלות של נתניהו: שר הביטחון, שר החינוך, שר הכלכלה, שר לענייני ירושלים והתפוצות, שר לענייני דתות. לכל אלה הוא היה כשר וראוי ורצוי, כאשר ישב לצידו של נתניהו? שאלה שאלתית.
אינני מכיר אישית את נפתלי בנט, אין לי קשרים חברתיים או פוליטיים איתו. אני מתייחס, כאמור לתגובותיהם של אלה שכן מכירים אותו, או נדמה להם שהם מכירים אותו.
כדי לעבור מכאן לרשימה הבאה, יש לשטוף את הידיים עם סבון סטרילי וג'ל אלכוהולי-אנטיספטי.

טוהר בחירות ג'נטלמני
הבחירה של נשיא המדינה, והקמפיינים של שני המועמדים: מרים פרץ החביבה מאין כמוה, ויצחק הרצוג, אדם ראוי לכל הדעות, התנהלו בצורה מופתית, נקייה, מכובדת, בג'נטלמניות אנגלית. עוד לא היה כדבר הזה במקומותינו. הלוואי וילמדו מהם וינהגו כמוהם, גם הפוליטיקאים ואנשי-ציבור למיניהם [ראה למעלה]. קשה להיות אופטימי בנושא זה.
ולאחר בחירה מוצלחת זו, ראוי לחשוב על חקיקת חוק: כהונת נשיא-נשיאה לסירוגין. יש די נשים ראויות ובעלות זכויות והישגים בכל התחומים המגוונים של חיינו, שרצוי שאחת מהן תייצג את מחצית האוכלוסייה של ישראל, ותעמוד בראש המדינה. תחי הנשיאה!

אמצעי מניעה
לא צריך להיות אסטרטג מעולה, לא פרשן צבאי ולא מבקר מומחה של חקר-ביצועים של צה"ל כדי לקבוע, שצה"ל נכשל במניעת שיגור של 4,300 טילים לעבר ישראל.
לא צריך לתת עצות לרמטכ"ל, אבל ברור שיש לטפל בנושא זה באופן מיידי ובעדיפות ראשונה, תוך שימוש בכל אמצעי החימוש, המודיעין, התצפית והאיתור, בצד מחקר מדעי רלבנטי, כדי למצוא אמצעי-מניעה יעילים נגד שיגור טילים מעזה, כך שכל טיל וכל פצמ"ר, עוד בטרם ישוגר, יתפוצץ על המַשגֵר ועל המְשַגְרִים-המפעילים של חמאס, אם מלמעלה, אם מתוכו.
"הראש היהודי ממציא לנו פטנטים" שר פעם רב אורי זוהר בלהקת "בצל ירוק" בצעירותו. ואכן יש לפעול ולצפות ש"הראש היהודי" ימציא לנו את הפטנט החיוני הזה.
ויסולח לי, שאני יושב כאן בכורסה מול המחשב, ונותן עצות לצה"ל. כיוון שישבתי [וישנתי] בממ"ד, מותר לי להביע דעה בנושא זה, דעה שהיא עצה, או עצה שהיא דעה.
יהודה גור-אריה

אהוד: הסופר יגאל מוסינזון עסק גם בהמצאת פטנטים. אחד מהם היה הפקת אנרגיה מגלי הים. שאלו אותו: "אבל איך?" – ענה: "בשביל זה יש מהנדסים!"

רבים מתקשים לעכל את חילופי הגברי בהנהגת המדינה, לצד רבים המייחלים לרגע ייחודי זה, אבל כולם מחוייבים בתפילה להצלחת 'הפרוייקט האלוקי' הישראלי
אם לא יתחולל מהפך מפתיע של הרגע האחרון, ייפתח בתחילת השבוע הבא עידן חדש במדינת ישראל. משמר יוצא ומשמר נכנס. ראש הממשלה נתניהו יסיים 12 שנות כהונה רצופות ויפנה את בלפור לטובת ראש הממשלה ה-15, נפתלי בנט. תהיה זו הפעם הראשונה שעל כס ראש הממשלה יושב יהודי דתי, שומר מצוות, שרואה במדינת ישראל נס גלוי, 'פרוייקט אלוקי', מתת חסד, שעלינו לשמר באהבה רבה.
דווקא ברגע השבעת בנט, לא נשכח את סגולותיו ותרומותיו של בנימין נתניהו לביסוס החוסן הלאומי בתחומים רבים: המדיני, הכלכלי, אולי גם הביטחוני; אך לא נוכל להתעלם מן הרתיחה הפנימית שהוכנסה למחוזותינו, בדיבורים בנוסח "תיכנסו בהם", שמעידים על שני דברים: שנתניהו רואה את ראשות הממשלה כנחלה פרטית שנגזלת ממי שכשל בארבע מערכות הבחירות לכונן כאן ממשלה; ושיש פה היתר מפורש לפרוע פרעות ביריבים הפוליטיים.
עצתנו לראש הממשלה המיועד של כולם – גם של הביביסטים והחרדים, אם ירצו ואם לאו – שלא ללכת בנתיבים אלה, ולאמץ לעצמו דווקא את מודל יצחק שמיר, ראש הממשלה השביעי, איש הימין הלאומי, שכיהן בתפקיד הרם במשך למעלה משש שנים לסירוגין (חלקם בשותפות בממשלות אחדות עם פרס), בשנים 1983-1992. שמיר, שבשנותיו הראשונות נחשב אפור וחסר כריזמה, הפתיע את כולם, כולל נאמניו, בנחישותו ודביקותו במדיניות אף שעל, ובאורח חייו האישיים הצנוע להדהים, שבהגינותו העמיד תמיד את טובתו האישית מחוץ לכל שיקול.
יועצו ומנהל לשכתו ויד ימינו הח"כ לשעבר יוסי אחימאיר, שהיום מבצע סאלטות מורטאלה מחשבתיות עוצרות נשימה, כדי להסביר מדוע בנט אינו ראוי לעמוד בראש הממשלה ומדוע נתניהו צריך להמשיך, היה זה שכינה את שמיר: "איש הסרגל והאמונה, הלוחם הגדול למען ארץ ישראל, שונא סטיות מדרך הישר ונטול סטיות רעיוניות." קח איתך, נפתלי בנט, את התיאור הזה, כדי שיהיה מורה דרך קבוע בהתנהלותך כראש ממשלת ישראל.
אי אפשר להסתיר ששמיר, מה לעשות, לא אהב את נתניהו וגם לא האמין ביכולתו להגן על שלימות הארץ. יהיו שיאמרו ששמיר נטר איבה לנתניהו, מפני שאיים על מעמדו כשהפך להיות יורש פוטנציאלי פופולארי. ייתכן מאוד. אבל דבריו נאמרו בפומבי ואי אפשר להתעלם מהם. למשל התואר 'מלאך חבלה', שהעניק שמיר במו פיו לנתניהו ב-1999.
בהזדמנות אחרת, בראיון לנחמן שי בתוכנית 'מה בוער' בגל"ץ, 7.1.1999, הזהיר שמיר במילים אלה ממש: "לנתניהו אין שום דבר שהוא מעל האינטרס האישי שלו, כולל ארץ ישראל." לידיעת הקורא נתניהו וחסידיו, שמוזמנים עכשיו לפתוח במיתקפה – אלא מה? – נגד שמיר המנוח.
שמיר חזה כבר אז את תופעת הביביזם: "היום זה לא ליכוד," אמר וחזר ואמר באותה נשימה שלוש פעמים. שמיר, איש הקו המדיני השמרני, הנוקשה וחסר הפשרות, העדיף אז את אריאל שרון בראשות הליכוד (מה שמוכיח שגם מנהיגים דגולים טועים...) "אני לא חושב שנתניהו יתבלט לטובה בהיסטוריה של הליכוד. להיפך." כמה עצוב לקבוע במבט לאחור, שנבואה זו התגשמה.
ובראיון אחר לאתי אברמוב (21.3.2003), שנתברר בדיעבד כראיון האחרון בחייו, נשאל באשר ליחסו כלפי נתניהו, והשיב: "אני לא אוהב אותו. הוא לא בן אדם." מדהים עד כמה ראה למרחוק.
שמיר, האיש שנמנע מהצבעה על הסכמי קמפ דייוויד (1978) שהוביל ראש הממשלה הליכודי מנחם בגין, שבו התחייבה ישראל לאפשר אוטונומיה פלשתינית בעזה וביו"ש, הוכיח שאפשר להיות גם נץ ימני, גם ישר כסרגל: ללא כתבי אישום (ושוב נשלח מכאן ייחולים לנתניהו שיצא זך כבדולח מביהמ"ש), ללא התנתקות וגירוש יהודים, ללא התחייבות בינלאומית לשתי מדינות, ללא הקפאת בניה וגירוש יהודים ממגרון, עמונה, נתיב האבות ועוד, ללא התעקשות שלא להכיר ב-70 המאחזים, ללא הפרת הסכמים שיטתית, ללא עקיפת האמת, ללא הכשרת מנצור עבאס, ללא הפקרת הר הבית והתעלמות מבניית 3 מסגדים חדשים במיתחם הקדוש, ללא לחיצת ידו המגואלת בדם של ערפאת, ללא מו"מ סודי פעמיים להסגרת הגולן לסוריה, ללא תיחזוק הטרור במזוודות דולרים, ללא בגידה שיטתית במפלגות הימין והדרתן מן הממשלה תוך שעטה לחיק השמאל, ללא שיחרור 1,027 מחבלים שחלקם חזרו לטרור, ללא הבטחות סרק על סיפוח בקעת הירדן, ללא הפקרת הנגב והערים המעורבות לכנופיות פורעים, ועוד. כל אלה, יבול של 12 שנה, לא היו עולים אפילו על קצה דעתו של שמיר.
ועם כל זאת, נתניהו, הנפרד לשלום מבלפור, ראוי להכרת הטוב. הוא היה בהחלט גם 'מלאך מושיע'. תרומתו למדינה לא תישכח. אבל, ישנם במקומותינו כאלה שאינם מסוגלים לעכל את המעשה הדמוקרטי של חילופי השלטון, שמאמת את דבריו של אריאל שרון: 'החיים הפוליטיים הם גלגל ענק: פעם אתה למעלה ופעם למטה.' ויש המברכים על חילופי הגברי הצפויים בשבוע הבא.
אין ספק שכולם מוּנָעִים מן הסתם מכוחה של אהבת ישראל כנה, ועל כן מחוייבים היום הזה לייחל בפני בורא עולם: "אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ, בָּרֵךְ אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ. הָגֵן עָלֶיהָ בְּאֶבְרַת חַסְדֶּךָ, וּפְרֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ, וּשְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לְרָאשֶׁיהָ, שָׂרֶיהָ וְיוֹעֲצֶיהָ, וְתַקְּנֵם בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ.... הוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עֻזֶּךָ עַל כׇּל יוֹשְׁבֵי תֵּבֵל אַרְצֶךָ, וְיֹאמַר כֹּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ, ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ, וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה, אָמֵן סֶלָה".
מנחם רהט

(כולל נספח על תרומת ישראלים לחקלאות באיראן)

יובל לין, נכד למייסדי מושב כפר-בילו, נמשך לענף הדבורים כבר בגיל שש-עשרה. הוא סחף אחריו את הוריו, אחותו ואחיו, ואחר-כך גם את רעייתו וילדיו. הוא הצליח להקים עימם מפעל חיים לתפארת, שמשלב חקלאות, תעשייה, חינוך ותיירות.

הכול התחיל ממשימת בית-הספר
יובל לין הוא בן הדור השלישי במושב כפר-בילו. סבו וסבתו מצד אימו, טובה ודב מישאלי, הצטרפו למושב זה בשנת 1939. אביו של יובל, אוריאל לין, בן קיבוץ משמר העמק, ואימו תמר החלו את חייהם המשותפים בקיבוץ משמר העמק. בסוף שנות ה-60 נסעה המשפחה לאיראן בעקבות האב, שנשלח לשם כמומחה חקלאי. לאחר מכן הגיע המשפחה לכפר-בילו, למשק של הסבא וסבתא שהתבסס אז על ענף הפרדסנות.
מספרת תמר, אימו של יובל: "בית הספר האזורי בתיכון בגבעת-ברנר הוקם בשנת 1971 עבור ילדי קיבוצים ומושבים באזור. שניים מבניי – אילן ויובל – החלו ללמוד בו. במסגרת חינוך לעבודה ולערכים, קיבלה כל שכבה יום בשבוע חופשה מלימודים, כדי לעזור במשק הקיבוצי והמושבי. אילן ויובל החלו לעזור לסבא לעבוד בפרדס, אך עד מהרה השתעממו מעבודה זו. לכן החלטנו להמציא ענף מיוחד עבורם. כיוון שהמשפחה מאוד אהבה לאכול דבש ולצרוך אותו בכמויות, החלטנו על ענף הדבורים. השניים נסעו עם אוריאל אביהם אל מושב ציפורי בגליל, ושם קנו מדבוראי, (שנקרא אז כוורן), 21 כוורות. ועכשיו צריך ללמד את הנערים, בני 15 ו-16, לטפל בדבורים. התקשרנו לפקולטה לחקלאות ברחובות, וביקשנו מדריך לגידול דבורים. הגיע אלינו בוגר טרי של הפקולטה, חיים אפרת. חיים גילה התלהבות, יצר קשר מעולה עם הבנים, ולימד אותם כיצד לטפל בדבורים."
בתחילה היתה המכוורת מצומצמת, ולצורך רדיית הדבש הם הביאו את חלות הדבש לרדייה במושב בית-עובד. אילן ויובל היו מרוצים, כי מילאו את המשימה של בית הספר, והענף הזה עניין אותם מאוד. אולם אוריאל אביהם, שהיה רגיל לנהל פרויקטים גדולים, (בעברו ניהל מפעלים ב"כור"), לא הסתפק ב- 21 הכוורות. הוא דירבן את המשפחה להוסיף כוורות, לקנות מכונת רדייה ידנית, וכך הלך והתרחב ענף הדבורים של משק לין בכפר-בילו.
עם גיוסו של אילן לצבא, הוא עזב את העבודה במשק והפך לטייס. "הוא רואה את הדבורים מלמעלה," כפי שאומרת אימו. ויובל קיבל על עצמו את הטיפול בענף.
יובל שירת בצבא כפקח-טיסה בחיל האוויר, ואחר-כך למד במדרשת רופין בקורס רכזי משק. תוך כדי השירות בצבא והלימודים ברופין, הוא הגדיל את המכוורת וביסס אותה. הוא למד רבות על דבורים גם בסיורים בעולם, בעיקר בארצות הברית.
בשנת 1983 נישאו יובל ושחר, ילידת חיפה, ומובן שהיא הצטרפה לפרויקט המשפחתי. במשך השנים נעשתה שחר ל"עזר כנגדו" במכוורת, וזה בנוסף למקצועה כמורה ומטפלת בהתעמלות בריאותית בשיטת "מחשבת הגוף".
בני הזוג לין הם הורים לשלושה: ליאור בן 30, עוסק במוסיקה (נגן גיטרה בס). נשוי לכריסטינה וחי עמה לסירוגין בגרמניה ובישראל. עדי בת 29, פעילה בתנועה שנקראת "תרבות", שעוסקת בעבודה חינוכית ביישובים שונים בפריפריה באמצעות תחומי אמנות. קבוצות של יוצרים מתגוררים במקומות שונים בארץ ומשתלבים במרקם החיים העירוני. הבן איתמר, בן 27, הוא המחובר עתה לעבודת הדבורים של המשפחה. איתמר הוא סטודנט במכללת "תל-חי" ולומד במגמת "מדעי כדור-הארץ". במקביל הוא עובד בחברת סטארט-אפ בשם Beewiseמנסה לפתח "כוורת רובוטית". כאשר יובל מגיע לצפון הארץ לטפל בדבורים, איתמר כמובן עוזר לו בזה.
מסכמת שחר: "בשלבים שונים, כל אחד מהילדים תרם את חלקו למפעל המשפחתי, אם בגידול הדבורים ואם בהדרכה במרכז המבקרים ומכירת הדבש."

שיר הלל לדבורה
לדעת שחר, "הדבורה היא חרק מופלא. כה קטנה וכה מועילה לאדם ולעולם. תרומתה היא ביחס הפוך לגודלה, למרבה הפלא. היא מגדילה יבולים באמצעות ההאבקה, ואנשים נהנים מכל מה שהיא מייצרת, אם זה דבש טעים ובריא, מזון מלכות, אבקת פרחים, פרופוליס, דונג. אפילו הארס של הדבורה מועיל בטיפולים אלטרנטיביים, במקרים של דלקות וכו'."

הקשיים בגידול הדבורים
בריאות הדבורים היא הבעייה המרכזית בארץ ובעולם. מסביר יובל: "כתוצאה מפעילויות של בני האדם, זיהום האוויר, זיהום מקורות המים והמזון, נפגעים הצומח והחי. לכן היום קשה הרבה יותר לקיים את המכוורת.
"ידועה תופעה של C.C.D ראשי תיבות של המילים: Colony Collapse Disorder. ובעברית: 'הפרעת התמוטטות מושבה'. מסתבר שמכלול גורמים פוגעים בכוורות, ודבורים נעלמות באופן פתאומי. וכך מתחסלות מושבות שלהן. עקב כך מתמעטות הדבורים בעולם. אמנם הדבוראים מנסים לחדש את הכוורות, אבל הדבר גורם להוצאות כספיות נכבדות ולעבודה רבה. לדברי יובל בארצות הברית כ-40% מהכוורות מתות במהלך שנה אחת. ובארץ כ-20%.
"דבוראים מחפשים דרכים להתגבר על קשיים אלו בעזרת שימוש בתרופות, שמאושרות על ידי משרד החקלאות, וכן בהפחתת שימוש בחומרים רעילים המזיקים לדבורים. בעולם נעשים מחקרים רבים. חוקרים מנסים למצוא פתרונות, כדי שהדבורים תהיינה חזקות ובריאות, ותמשכנה לתת לנו שירותי האבקה ולתרום למזוננו."

שני מפעלים משפחתיים
משפחת לין מנהלת במקביל שתי חברות נפרדות: האחד "מכוורת משק לין" בכפר-בילו והשני "משק לין" באזור התעשייה ענָבָה במודיעין.
הראשון שם דגש על הפן החקלאי, והשני על התעשייתי.
ב"מכוורת משק לין" בכפר-בילו מגדלים את הדבורים ומייצרים דבש. מובן שמעבירים את הכוורות למקומות שונים בארץ, בהתאם לעונות הפריחה, וכך מקבלים דבש מסוגים שונים: דבש פרחי בר, דבש אקליפטוס, דבש הדרים, דבש זעתר מהרי ירושלים, דבש תלתן מרמת הגולן, דבש דרדר, דבש אבוקדו, דבש שיזף, דבש ינבוט ועוד.
המגוון יכול להשתנות משנה לשנה.
בנוסף יובל מספק שירותי האבקה לחקלאים. הוא מסביר את חשיבות ההאבקה, את תרומתם של הדבורים וגם הדבוראים לחקלאות העולמית: "בימינו המאביקים הטבעיים בטבע הולכים ומתמעטים, בגלל נזקים כגון ריסוסים בחומרי הדברה. אילו לא היו שירותי האבקה של הדבורים בעזרת הדבוראים (בחינם או בשכר), היו מחירי המזון בארץ ובעולם גבוהים בעשרות אחוזים ממה שהם היום, כיוון שהיבולים היו נמוכים בהרבה."
יובל נאות להסביר לנו מהי "האבקה": "האבקה היא העברת התא הזכרי בפרח (האבקנים) אל האיבר הנקבי בפרח (השחלות), וזאת לצורך החֲנָתָה – יצירת הפרי."
בנוסף לכך, למעלה משלושים שנה פועל בכפר-בילו מרכז מבקרים המיועד למגוון גילים, ילדים ומבוגרים. המרכז יוצר קשרים עם בתי ספר, חברות טיולים ורכזי חינוך ותרבות שונים. ילדי בית הספר היסודי, בו נלמד נושא גידול הדבורים וחשיבותן לטבע ולחקלאות, מקבלים כאן תכנית העשרה המותאמת להם.
מבקרים במקום קבוצות של מבוגרים בני "גיל הזהב" וגם קבוצות ממקומות עבודה שונים. וכולם לומדים על ההיסטוריה של ענף הדבוראות בארץ-ישראל; על ההבדל בין גידול הדבורים המסורתי בעבר לבין זה של ימינו; על תהליכי ייצור הדבש על-ידי הדבורים; על המוצרים המופקים ממנו – מוצרי בריאות כמו פרופוליס, מזון מלכות, חלות דבש; וכמובן, על תרומת הדבורים לאדם ולעולם.
בשנת 2012, אשר צר המקום בכפר-בילו לכל הפעילויות, עברה פעילות הייצור לאתר נוסף תחת המותג הידוע "משק לין". המפעל שממוקם באזור התעשייה במודיעין, מתמקד בתחום המזון – ייצור, אריזה ושיווק מוצרי בריאות מהכוורת. המנכ"לית ואחראית על פיתוח המוצרים היא נטע לין-כהן, אחותו של יובל. בין השניים יש שיתוף פעולה רב שנים ופורה.
במפעל זה מכינים דבש עם תבלינים, רטבים על בסיס סילאן ודבש, ממרחים מתוקים ומלוחים על בסיס דבש, סילאן, אגוזי לוז, חרובים ועוד מרכיבים – הכול מחומרים טבעיים, ללא תוספות מלאכותיות. הם אורזים גם טחינה תחת המותג שלהם. כל המוצרים נמכרים ברשתות שיווק ובמעדניות ברחבי הארץ.
במשך השנים קיים ייצוא של מוצרי בריאות מהכוורת למדינות שונות.
ומסכמת שחר: "הייחוד שלנו הוא שילוב בין ארבעה תחומים: חקלאות לשמה (גידול הדבורים), תעשייה (ייצור מוצרים מחומרי הגלם שלנו), תיירות וחינוך (בפעילויות מרכז המבקרים). בשילוב הזה ניתן לומר, שאנחנו חלוצים בארץ."
משק לין ממשיך להתפתח. במשך השנים יובל סיפק ייעוץ למגדלי דבורים בחו"ל, בעיקר בפרו. גם ב"מכוורת לין" בכפר בילו וגם ב"משק לין" במודיעין ממשיכים להתחדש, לחפש רעיונות נוספים, ולפעול בטכנולוגיות מתקדמות הן בתחום המוצרים והן במכוורת. זהו מפעל חיים משפחתי, שמנחים אותו ערכים של ציונות, קשר לאדמה ולחקלאות ושאיפה לעולם טוב יותר.

נספח
ישראלים באיראן
מאת: עדינה בר-אל

משפחת לין נשלחה לאיראן ע"י משרד החקלאות בשנת 1968, כאשר האב אוריאל נתמנה כסגן מנהל פרויקט חקלאי במדינה זו. מספרת רעייתו תמר: "באיראן חווינו תקופה מרתקת. זה היה בתקופת שלטונו של השאח. יעקב נמרודי ייצג את המדינה, ותיווך במכירת תתי-מקלע 'עוזי' לצבא האיראני. היה יהודי פרסי בשם חכימי, שתיווך בין הישראלים לשלטון האיראני. ובעיקר עזרו הישראלים בפיתוח ענפי חקלאות שונים במשך ארבע-עשרה שנים."
האיראנים היו זקוקים לעזרה רבה לאחר רעידת האדמה הגדולה שחוו בשנת 1962. לפניה הם השתמשו בתעלות מים, שנקראו קָנָטים, כדי להזרים מים ממרגלות ההרים אל כפרים וערים. כל התעלות הללו נסתמו בעקבות רעידת האדמה, וכפרים רבים חרבו. זה היה בחבל קַזְוִין, העורף החקלאי של טהרן, דרומית לה. האו"ם בחר במכרז במדינת ישראל להדריך את האיראנים כיצד לשאוב מים מבטן האדמה, וחברת תה"ל (תכנון המים לישראל) ביצעה זאת.
בנוסף לעובדי תה"ל הגיעו לאיראן מומחים רבים כדי לשקם את החקלאות בארץ זו. כל מומחה ובני משפחתו שהו באיראן שנתיים. הנשים היו מורות וגננות, הקימו מוסדות לימוד בעברית, בהם למדו הילדים הישראלים.
"המומחים הישראלים טיפחו ושיפרו ענפי חקלאות שונים, ביניהם מטעים, גידולי שדה וצאן." מספרת תמר. "בענף הכבשים, לדוגמא, עד אז גידלו האיראנים את הכבשים מגזע 'אָוואסי' רק לאספקת צמר. והישראלים השביחו את הגזע הזה כדי לקבל ממנו גם חלב. אֵילים זכרים הובאו במטוסים מהדיר של עין-חרוד, כדי להשביח את הגזע. "
משפחת לין הגיעה לאיראן אחרי מלחמת ששת הימים. "בתחילה חשנו הערצה מצד האדם ברחוב הן בזכות המומחיות שלנו בחקלאות והן בזכות הניצחון במלחמה זו. אני זוכרת," מעידה תמר, "שהלכתי בעיר עם הילדים והייתי שומעת אנשים מתלחשים: 'ישראלים'. ואפילו אחד מזני תפוחי העץ נקרא 'ישראל'."
תמר מספרת על קוריוז, בו זכה ישראלי להערצה רבה כמעט כמו שמשון הגיבור. ומעשה שראתה תמר במו עיניה היה כך: "בעיר הועברו המים לבתים באמצעות תעלות מים פתוחות, שהיו לאורך הכביש. פעם אחת סטה ג'יפ עם נהג איראני, והג'יפ נתקע בתוך תעלה. אנשים רבים התאספו ולא הצליחו לעזור. עד שהגיע בחור בשם משה מרגלית (בן גבעת-עדה), שהיה גבוה מכולם משכמו ומעלה, הרים בידיו את הג'יפ והניחו על הכביש."
בכל זאת פה ושם היו תופעות מעטות של שנאה. "באחד הימים עצרתי מונית בעיר," מעידה תמר, "נכנסתי והתיישבתי מאחור. לפניי, ליד הנהג ישב מוּלָא, שהוא כהן דת מוסלמי שיעי. כמה דקות לאחר התחלת הנסיעה הוא גילה שיושבת מאחוריו אישה, ועוד ישראלית. הוא ביקש מיד מן הנהג לעצור, יצא מן המונית וטרק את הדלת בכעס."
ניתן לומר שזה היה אחד האותות לשינוי ביחס אל הישראלים מצד המוסלמים באיראן. השאח הפרסי נשא אישה (שלישית), פארה דיבה. תמונותיהם התנוססו בכל מוסד, בכל חנות וברחבי הערים. "פעם ערך השאח חגיגה גדולה בנוסח אחשוורוש לכבוד רעייתו, " מספרת תמר. "החגיגה ארכה שבעה שבועות במדבר, על עתיקות העיר פֶּרסֶפּוליס, לשעבר בירת פרס. אורחים רבים הגיעו מכל העולם. אולם הסטודנטים באיראן התקוממו נגד בזבוז זה, ומרדו בשאח. המנהיג האיסלמי האייתולה חומייני, ששוחרר מכלאו בצרפת, שב לאיראן ותפס את השלטון בשנת 1979. ומאז מקצינה הקנאות הדתית באיראן, ויחד עימה גם השנאה לישראל ולישראלים. באותה עת, לאחר גירוש השאח, גורשו גם מומחי החקלאות, הסוחרים והמהנדסים הישראלים וכן סוחרים ומהנדסים."
"כל כך כואב," מסכמת תמר, "שהיחסים עם איראן היום הם כאלו, וזאת על רקע העזרה שהישראלים הגישו לה בעבר ויחס ההערצה והתודה שחוו שם."
עדינה בר-אל
נדפס ב"קו למושב" גיליון 1183, 20.5.2021

[המשך מהגיליון הקודם]

צ'ינגיז ח'אן ומלחמותיו

בני אדם היו שואלים זה לזה:
האם ישובו ויאירו השמיים
המכוסים עשן של יישובים בוערים
או שכבר הגיע קץ העולם?

כה אמר צ'ינגיז ח'אן:
הדורות הבאים של עמנו
ילבשו בגדים רקומים בזהב,
יאכלו משמנים וממתקים,
ירכבו על סוסים אבירים
ויחבקו בזרועותיהם נשים יפות.
ללוחמים העניים אמר:
עתידים אתם להיות בני חורין,
שלל הקרב וחיות הציד לכם הם.

כה אמר צ'ינגיז ח'אן:
דומה ממלכתי לאגם שופע שרק סכר בולם אותו מלהתפרץ.
אנשי המלחמה שלי השחיזו חרבותיהם
ומחכים להסתער על המערב.

כה אמר צ'ינגיז ח'אן:
עליכם לצאת למלחמה גדולה.
תשובו מן המלחמה ענודי זהב,
ולפניכם עדרי סוסים, בקר
והמון עבדים מומחים בכל מיני אמנויות.
אאכיל לשובע את העניים שברועים,
אעטוף את גופם משי יקר.
לכל אחד אתן שבויות אחדות.
אנחנו נכבוש ארץ עשירה מאוד.
תשובו עשירים כל כך
עד שלא יספיקו לכם בהמות המשא
כדי להוליך את השלל לאוהליכם.

כה אמר צ'ינגיז ח'אן:
אני רואה ערפל, זיעת סוסים
פרוש על שדות חרושים;
אנשים מבוהלים רצים;
הנשים נסחבות בפלצורים
צורחות זעקות של חיות בר
שם ישטפו נהרות גועשים
והשמיים העשנים ילהטו מאש
ויישובים בוערים

כה אמר צ'ינגיז ח'אן:
אינני סולח למי שמעז לעמוד בדרכי
מבלי לכופף את גבו כעבד.
אתנקם במי שאינו מקבל את מרותי.
ארדוף את מי שנלחם בי.
אהרוג זקן וטף במשפחתו.

כה אמר צ'ינגיס ח'אן:
"אני מתעב מותרות ונוהג חיי צניעות.
לי בגד אחד ומאכל אחד,
מזוני שווה למזונו של הדל ברועים.
במערכות הצבא אני תמיד בראש
ומעולם לא פיגרתי בשדה הקרב.
על כן עלה בידי להגשים מפעל אדירים
ולאחד את כל העולם תחת שלטוני."
[מיכאל פראבדין, הכיבוש הגדול – קיסרות המונגולים, תל-אביב 1966].

כה אמר צ'ינגיז ח'אן:
אינני אוהב לשכב על מצעים מחוממים
כדרכם של הסינים המפונקים
או על כסתות כדרך הסוחרים המוסלמיים.
אוהב אני לחוש את האדמה הקשה
ואת חתיכת הלבד שמציע לי העבד הסיני.

כה אמר צ'ינגיז ח'אן:
אם אמות קברו אותי
במקום שעוברים בו הצבאים הקלים
בעלי הקרניים הכפופות,
במקום שנשרים חגים בשמים לאיטם,
בתילים אלה טמונים שרידי הגיבורים הגדולים.
הבה נזכּורָה
נזכּור ערָבות מונגוליה,
את קֶרוּלֶן הכחול, את אוֹנוֹן הזהב.
תשעים עמים מרדנים
רמַס הצבא המונגולי לעפר,
אנחנו סוּפָה ולהבה לעמים,
ארבעה מדבריות אדמו
אחרינו מדַם הרוגים.
הִרגוּ, הִרגוּ
זקנים וצעירים.

כה אמר צ'ינגיס ח'אן:
אשִׂים בפיכם סוכר,
אעטוף בִטניכם משי וּפַרוָה,
הכול שלי, הכול שלי;
אין פחד לפנַי,
את כל העולם
אקשור לְאוּכַּף סוסי.
קדימה, קדימה!
סוסים אבירים,
צִלכֶם מַטיל אֵימָה
על העמים.
לא נעצור, לא נעצור
את סוסינו הדוהרים,
עד נרחץ אותם
במימי הים האחרון.

הימנון לצ'ינגיז ח'אן

צוהלות סוסות
עדריהן תזכורנה,
בוכיות בנות
אמותיהן תזכורנה

פזמון:
מה רבו עושרי ותהילתי!

סוס הערבה תוקיר,
כי תדהר פרש אביר
חיל הערבה לך ישיר
כי תלך אחרי חאן אדיר.

פזמון:
מה רבו עושרי ותהילתי!

כי תרכב על סוס אביר
מרחקים יהיו קרובים,
כי תכה אויב אביר –
יריעו לך גם אוהבים.

פזמון:
מה רבו עושרי ותהילתי!

כל רואה את צ'ינגיז ח'אן
יודע – הוא אדון עולם,
הבו גודל לצ'ינגיז ח'אן
ירימו כל העם קולם.

פזמון:
הבו גודל לצ'ינגיז ח'אן.

חוֹרֶזְם הפצועה – קינה

ארץ שושנים, חדוה ושיר
איך היית מדבר, גָנַיִך לָאֵש
כאן מושל המונגולי, עטוף הפרוה,
ואת מתבוססת בדמיך, חורזם הפצועה
רק נשמע בְּכִי הטַף והשבויות
וַי לנו, וי לנו, וי לנו.
מהַרְרֵי שלג זורם נהר לזֶרַאפְשַאן
עכשיו הוא מַר מדם ומדמעות
מתאַבֵּך עשן שחור, קָדְרוּ השמיים,
אחים ואבות נִספּוּ בקרבות.
רק נשמע בכי הטף והשבויות
וי לנו, וי לנו, וי לנו.
הוי חורזם, הו חורזם
העמים שאלו: האם ישובו ויאירו השמים המכוסים עשן של ישובים בוערים, או שכבר הגיע קץ כל בשר?
לאחר פלישת המונגולים חזר העולם לתוהו ובוהו כשערות של כושי; בני אדם דמו לזאבים (סעדי, המאה ה-13).

המשך יבוא

את מקמרֶת חזֶה
ועכוז
את מקערֶת
אגן-ירכיים
ושפתותייך נוטפות ייחומים
הוֹ לוּ היית סוסה
ואני סוס
הייתי מזורר בנחיריי
לאוזנייך
אניצים של תבן מדגדג
מן האבוס
וצוהל
ותוקע
לך בקוּס פסוקים
חרמנים
מנביא יחזקאל מבבל
זירמת סוס זירמתו
ומנביא עמוס מתקוע
זין שלי מפנֵי אחורייך
לא ינוס

יוני 2021

[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק שני
כאשר התכופפה אחותו הבלנית יוכבד,
דִי תֶּרְכֶּלֶ'ה שיקסע

יוכבד גולדשטיק בעלת הפנים המונגוליות, די תרכל'ה שיקסע, אחותו של יוסקה, עבדה כבלנית של הנשים בבית-המרחץ.
יוסקה היה עושה עצמו כבא לבקר אותה ובינתיים מציץ מן החרכים בנשים המתרחצות, ובאלה הבאות לטבול במקווה, הזבובים מזמזמים מעליו והוא מתיז על הקרשים.
כאשר נתגלה הדבר והנשים הקימו קול צעקה שנשמע ברחוב, באה במרוצה אימו באשה-קריינדל גולדשטיק, אום-א-שוואריב, ולא חסכה ממנו חרפות וגידופים:
"וואס זעסט דו דא, יוסל'ה – אשווארצען ט, אווייסען ט!" – כלומר, מה כבר יש לראות שם, יוסל'ה? – ערווה שחורה, ערווה בהירה? – כל הערוות הן אותו הדבר!

הבניין הנמוך של בית-המרחץ, המעלה עשן והבל, ניצב במרכז המושבה ליד היקב, ליד הנפחיות שבהן פירזלו פרסות לסוסים, ליד תחנת העגלונים, שבה חנתה לעיתים גם עגלת הזבל של גולדשטיק עם החבית במרכזה, זו ה"טומברה" שעימה היה מגיע פעם בשבוע כדי לרוקן את פחי הצואה מצריפוני המחראות שבירכתי החצרות של האיכרים ולהוביל את האוצר לבורות התסיסה בפרדסים כדי שישמש לדישון העצים. על צוואר הסוס התנוססה מחרוזת הפעמונים שקיבל מהגמל הערבי שאותו הציל ממוות מחריא.
רתומים ליצולי העגלות היו הסוסים עומדים ומזוררים לתוך שקי התבן הקשורים לראשיהם ומחרבנים גבעות של צואה. על הצואה טיפסו זבובים ירוקים שזימזמו בכנפיהם השקופות. העגלונים התעלמו מהם ונהגו לשבת בצד, על הגדר, השוטים הגבוהים בידיהם והם מעשנים ומחכים לעבודת הסעה.

יום אחד התכופפה די תרכל'ה שיקסע לשפוך את המים החמים מהחוץ פנימה ונפער הקוס שלה, כי היא לא ידעה מה זה תחתונים.
הפועל ערבי, שעבד בקרפיף בביקוע בולי-עצים ובהסקתם, ראה את בית-שפתותיה, ניצל את ההזדמנות ותקע לה מאחור, ולא כפיס-עץ, עובדה, היא נכנסה להריון. הדבר נודע במושבה רק כאשר החלה מסתובבת וכרסה בין שיניה וטוענת בבכי שהרתה מן המים המזורעים שבהם טבלו הגברים.
יוסקה דפק לה את הבטן במכות עד שהפילה ומאז נהג להכות אותה מדי פעם ולצעוק עליה: "יא בהמה! יא מג'נונה! [משוגעת!] יא מטומטמת שכמוכי! יא תרכל'ה שיקסה, אפילו תחתונים אין לך!" – ולפעמים גם לבכות איתה ולרחם עליה: "אף אחד לא יתחתן איתך! יא מסכינה! [מסכנה!] אללה יחרב ביתכ!"
כשהערבים אומרים "מסכין!" הם מוסיפים: "אללה יחרב ביתו!"
כאשר אתה מסכן, גם אלוהים מתאכזר אליך.
אילו בחור מהמושבה היה מעבר את יוכבד היו מנחם-מוניש ויוסקה רודפים אחריו מהגורן עד היקב ומבית הוועד עד לבית-המרחץ כדי להכריח אותו לעמוד לחופה איתה, ואם לא – היו חובטים בו ומקללים אותו ומגרשים אותו ככלב שוטה – עד שהיה אורז בחופזה איזה תרכוס ונמלט לפורט-סעיד ומשם מפליג לאוסטרליה.
אבל בגלל הבושה, שערבי עשה לה והיא לא התנגדה, הבהמה, הכחישו השניים כליל את התעברותה ולא נגעו לרעה במסיק שכמעט היה להם לגיס ולחתן. הלה המשיך לחטוב בגרזנו ולבקע בולי-עצים וגזעים וענפים וזרדים בקרפיף ולהסיק את התנור של בית-המרחץ.

שנים לאחר-מכן תיאר אותה הסופר אלימלך שפירא בספרו הראשון "הבלנית נכוותה", שיצא לאור בהוצאת שטיבל ביפו.
דודי אלכס, שבספרייתו שרד עותק יחיד של הספר, בהקדשת המחבר (רבים מכותבי הספרים בתולדות היישוב הודו לו ב"אחרית דבר" על סיפורים ששמעו מפיו), סיפר שמצא בספר רמז לכך שאולי את הזרג קיבלה אביגיל (כך שמה בספר) מאחיה הגס והפרא אבשלום, כאשר לקח אותה לטייל ביער שבמערב המושבה. הוא איים שאם לא תיעתר לו – יקשור אותה לעץ, ובלילה יבוא הנמר ויטרוף אותה.
בימים ההם היו יוצאים מהמושבה ליער לכרות עצים להסקה או להכנת יתדות לגלגלי העגלות, לנבוטים ולשימושים אחרים. השרון היה מכוסה יערות אלונים, ששרידיהם נמצאים כיום עץ פה ועץ שם ובגבעה ליד פרדס-חנה. שמו של האזור בפי היוונים היה דרימוס, שפירושו יער אלונים, ואומרים שנגזר ממילה חורית קדומה, שרנה, שפירושה יער. מרחבי השרון, מיפו בואכה טול-כרם, היו מכוסים יערות גדולים ועבותים, משכן לשודדים ולחיות טרף.
מלוויו של נפוליון, במסעו לכיבוש עכו, מספרים כי בדרך מעזה לצפון שפלת החוף עברו יער אחד גדול שהשתרע על עשרות קילומטרים, וצדו בו ארנבות למכביר ובישלו אותן. המצביא המהולל אהב בשר ציד ואהב למשש את הפלחיות היפות שהיו ממלצרות באוהלו ואשר שער ערוותן היה רך כפרוות החיות המומתות.
האיכרים שלנו לא עסקו בציד כי במושבה לא אכלו בשר שאינו כשר. בכלל אכלו מעט בשר, בעיקר בשבתות ובחגים או כאשר הבהמה היתה חולה ולא היתה ברירה אלא לשחוט אותה.
בראשית המאה עדיין התנוססו יערות עתיקים על גבעות השפלה והשרון, בעיקר באדמות החול האדום שאותן הערבים לא עיבדו. אחת הסיבות להשמדת היער היא שבעלת-הבית היהודיה היתה זקוקה לגזרי עצים ולפחמים כדי להסיק את התנורים והכיריים לבישול, כמו באירופה; כך גם הסיקו בבית-המרחץ, אחרת האיכרות לא היו יכולות לטבול ולהיטהר, ואילו האישה הערביה נהגה לקושש בעצמה עצי הסקה מדי יום, ועל פי רוב הסתפקה בקוצים, בברקנים ובגללים מיובשים.
את פחמי-עץ הכינו בהרי אפריים ובאום-אל-פחם ודיר-בלוט, וחטבו גם ביער שבמערב המושבה. היו עוקרים אפילו את שורשי העץ להפחמה, שהיא תורה לעצמה. פחמי השורש בערו זמן ממושך יותר.
שנתיים לפני המלחמה העולמית הופיע בארץ הפרימוס השבדי, שעבור הפעלתו היה דרוש נפט ולא פחם-עץ. מכשיר בעל מכל כרסתני עשוי פליז צהוב נוצץ ובו משאבת דחיסה ידנית, ומעליו ראש בעירה שחור מברזל. לאחר שיצקו ספירט לתעלה שתחת הראש והציתו בה אש, התלבן הראש, וכאשר דחסו כלפי מעלה במשאבה את הנפט דרך נקב צר, הפך בחום הרב לגז שבער מיד וברעש גדול. לא פעם התפוצצו הפרימוסים וגרמו לאסונות רבים.
הבאת הפרימוס עצרה במקצת את השמדת היערות העתיקים, אבל לאחר שפרצה המלחמה העביד הצבא התורכי בפרך פועלי-כפייה יהודים וערבים כדי לחטוב את שרידי היערות ולהסיק בהם את קטריו. לא היה מקור אנרגיה אחר. מסילות-הברזל היו עורקי החזית. כך הבריטים, בהתקדמם צפונה, גוללו עימם את פסי המסילה ממצרים לעזה.
שיח' ערבי מיפו, שעימו היה דודי מיודד, סיפר לו: "סבא, כשהיה צעיר, היה הולך לרגלי עסקיו מיפו לעיירה טול-כרם, וחזרה, דרך יערות השרון. כאשר חצה רכוב על חמורו את מעבה היער, לא היה יכול לשבת עליו זקוף. בגלל שפע הענפים העבותים היה אנוס לגחון על גב החמור.
"אחרי שנים רבות נתעוור סבא בשתי עיניו וישב בבית בניו בטול-כרם. פעם, בהיותו בן מאה שנה בקירוב, ביקש את בניו להובילו ליפו, לדרוש בשלום קרוביו הרבים ולנשום עוד פעם אחת בחייו את אוויר הים המלוח ואת פריחת הפרדסים ולשמוע את נגינת הגראמופון.
"הרכיבו אותו על חמור ואני, שהייתי אז נער, צוויתי ללוותו בדרך. כאשר באנו אל מרחבי השרון, היה סבא גוחן ומכופף עצמו על גב החמור.
"שאלתי אותו: 'סבא, מדוע תגחן ולא תשב זקוף?'
"אמר לי: 'נכדי היקר, זכור אזכור עוד מנעוריי את הסביבה הזאת והיא כולה מיוערת עצים עבותים. ותמיד כאשר עברתי פה רכוב על חמורי, הייתי כפוף עליו. גם עכשיו ירא אני פן אפגע בענפים הסבוכים והכבדים!'
"אמרתי לו: 'הו, סבא! אינך אלא טועה. חלפו הזמנים, אין יערות על פני השרון, רכב זקוף ואל תירא!'
"אבל סבא רק נצמד יותר אל החמור, ושמעתיו בוכה על חורבן היערות ואומר: 'היער כמוהו כאישה הגונה. אם תגלחנו – ומצאת זונה!' – וכך רכב סבא כפוף, כפוף, עד שהריח את הירקון ונזדקף."
בערבית המשפט על היער יוצא יותר עסיסי. דודי אהב לדבר ערבית מעורבת באידיש ולתבל שיחתו בפתגמים, זו השפה המיוחדת למושבות, ובה הרבה מילים צרפתיות, בייחוד בחקלאות. הוא היה חובב גדול של חקלאות וערוות. אולי אלה הן שני הצדדים של אותה מג'ידיה, אם כי בתורכית שני הצדדים הם לפעמים אותו צד, ודווקא לא קוס ולא דג. לפעמים אני אומר לעצמי שרוב קהל הקוראים שמסוגל להבין את הכרוניקה האיכרית שלי, כבר מת. אבל אילו היה חי היה מתפוצץ, חלקו מצחוק וחלקו מכעס.

סיפור הריונה של יוכבד, התרכל'ה שיקסע, שכבר נשכח, ומעשיות ורמזים מחייהם של האחים סנדרל ויינע-מייער ושל אחותם באשה-קריינדל, שהוזמנה לדנג את שפמו של הגנרל אחמד ג'מאל-פאשא, המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל, וכניראה ממנו נולדה יוכבד – שבו והפכו לשיחת היום במושבה – לאחר ש"הבלנית נכוותה" יצא לאור והיה אפשר לקנותו וגם לשאול אותו בספריה העירונית ששכנה בקומה התחתונה של בית ועד המושבה ובספריה "הכל לנוער" ובספריה של הייקים, "המשכיל".
"הסיבה שיוסקה דער-תרכ והתרכל'ה שיקסע יצאו מוזרים היא אחת מן השתיים," נהג דודי אלכס לומר, "שהעיבור היה מאת ג'מאל-פשה בכבודו ובעצמו... או מכך שההורים באשה-קריינדל ומנחם-מוניש בני-דודים!"

היינו עוברים על פני בית-המרחץ, שבו המשיכה יוכבד לעבוד כבלנית, וצועקים לעברה:
"היידה יוכבד! קוסה יוכבד! עם העראבער, בטיזי שוכבת!"
ואפילו חיברנו מנגינה למילים והיא שמורה עד היום בארכיונו של אליהו הכהן יחד עם השיר שכתב נפתלי הרץ אימבר לכבוד המושבה.
לא חלפו ימים רבים ויוסקה המרסק ואביו, יחד עם הדוד יינע-טאך, יצאו לכל הספריות וחנויות הספרים, גם בתל-אביב, החרימו בכוח את העותקים, ומבלי לקרוא אפילו מילה אחת הטבילו הטבל היטב את "הבלנית נכוותה" בחבית הזבל שעל עגלתם ורוקנו את תוכנה בערימה ליד שער חצרו של אלימלך שפירא.
סרחון הספרים התפשט בכל הסביבה.
לאחר שהתעקש שפירא להפיץ עותקים נוספים לבקשת הגברת ברכה פלאי, בעלת חנות "מסדה" ברחוב הרצל פינת אחד-העם בתל-אביב (היא סיפרה לי זאת כאשר ערכתי את ספר זכרונותיה "חיים של ברכה") – איים עליו יוסקה-דרעק שישבור את עצמותיו וישרוף את העותקים שנישארו.
כתוצאה מכך עבר הסופר העברי הראשון של מושבתנו להתגורר על גדת הירקון, בחברת תנים מייללים ושושנות-מים צהובות.
האיום בשריפת הספרים, שייתכן כי גם התממש, היה אולי ניצוץ ראשון של יראת-שמיים בנפשו העמומה ובדרכו של יוסקה-דרעק אל הדת.
הלא כך שרפו הקנאים החרדים בחוצות ירושלים את הספר "בית יוסף חדש" של העי"ש, ר' עקיבא יוסף שלזינגר, והטילו עליו שמתא, חרם. כל חטאו של הרב היה בכך שמתח ביקורת על ה"כולל" שלו ודרש שבמקום שאברכי הישיבות, צעירי ירושלים, יחיו כפאראזיטים על חשבון ה"חלוקה" – יכשירו אותם לעבודה חקלאית ופרודוקטיבית.
בביקורת האחת והיחידה שהתפרסמה על "הבלנית נכוותה", בטרם נעלמו כל עותקיו של הרומאן, ציטט ממנו הסופר יוסף חנני וכתב: "התיאורים כיצד חובטת אביגיל באגודה של ענפים ירוקים דקים על אחוריהן השופעים של איכרות המושבה עד שהררי הבשר שלהן מאדימים ומהבילים והשדיים נשפכים על בטניהן הלבנות כמפלים של שומן והן מפטפטות באידיש והחדר מלא אדים – הם מן היפים שנכתבו בספרות העברית על אודות עבודתן של הבלניות במושבות הראשונות. יש בתיאורים אלה מחאה מעמדית וסוציאלית וגם זעקה טרום-פמיניסטית ההולכת בנתיב הייסורים של האישה בעלייה הראשונה."
ועוד אמר כי מורגשת בספר: "השפעה חזקה מצד הריאליזם הפסימי של חיים ברנר," שאותו אכן העריץ אלימלך שפירא שלנו מן הימים שהסופר הגדול היה סועד במיטבח הפועלים במושבה ושר עם הפועלים: "הבו לנו משקה, מיט א-ביסל קצ'קע..." ומתגורר בהוטל הפועלים הדל והזול, מלון רבינוביץ, ברחוב פינסקר, וכורע גם הוא עם הפועלים במחראת הצריף שבחצר, שנותרה עד היום נטושה, רק היא מכל בתיו הראשונים של הרחוב שנתפרסם בריב ההיסטורי על מקור שמו – אם לזכר המנהיג הציוני הידוע או מפני שגרו בו רבים מיוצאי העיר פינסק וסביבותיה.
ספריו של דודי אלכס, והארכיון שלו, נתרמו לאחר מותו למוזיאון "יד לראשונים", שם כירסמו אותם עכברושי המושבה באין-מפריע. כאשר עלה הצורך לפנות את החדר עבור מיפקדת הרובע של "המישמר האזרחי", נזרקו השיירים למיזבלה העירונית, על אדמת הביצה, על שרידי הפרדסים, סמוך לירקון שחרב והפך לתעלת בוצה רעילה.
כך נעלם מהעולם ומהספרות העברית העותק האחרון של "הבלנית שנכוותה". כל מה שאני זוכר מתוכנו בא מסיפוריו של דודי, שמעודו לא הסכים להשאיל לי אותו לקריאה-ממש, ומן הציטוטים ברשימתו של חנני.
לימים הספיקו הציטוטים הללו לחוקרת ספרות צעירה, שבינתיים נישאה וילדה בן לבת-זוגה, להוכיח בדוקטוראט שכתבה קיום יחסים לסביים בין הבלניות לאיכרות בתקופת העלייה הראשונה, ולקבוע שהבלניות היו חשובות ממרבית הסופרים שפעלו באותה תקופה, למעט הסופרת פוחצ'בסקי מהמושבה החדשה, שכחתי את שמה, שנוסדה אחרי המושבה שלנו.
לאחר ששלחה אליי החוקרת את מחקרה, וביקשה שאחווה דעתי עליו כמומחה להיסטוריה של המושבות הראשונות, "האחרון שנותר בחיים מאותה תקופה," כך כתבה לי – עניתי כי למיטב זכרוני החבטות של הבלניות ביטאו יחסים סאדו-מזוכיסטיים במובן הפוסט-פמיניסטי.
רציתי להרשים אותה, אולי תבוא אליי לקבל ממני מקורות ובאותה הזדמנות גם תיאות למצוץ לי.
על כך טרם קיבלתי ממנה תשובה.

יוכבד גולדשטיק תלתה את עצמה בבית-המרחץ באחד מלילות שישי.
איש לא חיפש אחריה כי חשבו שהיא ישנה ברפת. רק ביום ראשון בבוקר, בבואו לעבודה, מצא אותה הפועל הערבי שבשעתו בעל אותה.
אהוד בן עזר

המשך יבוא

שלך,
אלי עמיר

* לאהוד היקר מהזלזל, תודה על חדשות בן עזר גיליון מס' 1651.

* נתן מנדל: עד כמה שזכור לי משנות ה-50' המוקדמות, הבית של הרב הרצוג היה ברחוב קרן קיימת פינת אבן עזרא.

* דורון גולדברג: כל הרוצה להבין לעומק את משמעות המושג "דיסוננס" "dissonance", צריך לנסות לחבר את יכולת הכתיבה של אורי הייטנר עם יכולת הניתוח הפוליטי שלו. בזמן האחרון, הפך הניסוי הזה למשעשע ממש.

* הדסה גרשון: לתשומת ליבך: תושבים ישראלים, סטודנטים ישראלים, ערבים ישראלים, שחקנים ישראלים וכל אזכור של שם עצם שהוא קשור לאנשים – התואר יהיה ביו"ד אחת בלבד.
חפצים, מכל הסוגים – בשתי אותיות יו"ד: ספרים ישראליים, אבל סופרים ישראלים. שירים ישראליים, סרטים ישראליים, אבל– חקלאים ישראלים.
אהוד: פעם ראשונה שאני שומע על הכלל הזה, ואינני בטוח שכך נוהגים בכל מקום, גם אינני מבין את ההיגיון שלו.
הדסה: תמיד יש פעם ראשונה. ואם לא נוהגים כך בכל מקום, אין פירושו שהכלל הזה לא קיים. מלה כמו  יתכן ש..... חייבים לכתוב: ייתכן ש....., כמו גם: יישאר, יישארו, יינתן (עתיד של בניין נפעל).
אם אתה לא מבין את ההיגיון שבכתיב הנ"ל, פנה לאקדמיה ללשון העברית. יסבירו לך.
אהוד: אני לא פונה לאקדמיה ללשון העברית כי אינני נוהג לפי הכללים שלהם. למשל, אני שם פסיק בכל מקום שנחוץ, גם לפני ו"ו החיבור, ושם ו"ו חיבור גם בראש המשפט, אם אני מוצא לנחוץ.
ולמה את כותבת חמש נקודות אחרי המילה מלה (בלי יו"ד) – במקום שלוש הנהוגות מאז שאני זוכר את העברית? אכן, רבים החלו כיום לכתוב ארבע נקודות במקום השלוש. גם זה חידוש מהאקדמיה?

* אהוד שלום. אחרי שקראתי את תגובתו של פוצ'ו, לספרך "המושבה שלי" (אני מאמין לו), אודה לך אם תוכל לשלוח לי העתק מהספר: "המושבה שלי".
תודה,
עמנואל פלג

אהוד: עותק נשלח אליך בקובץ וורד עברי. אתה הנמען ה-43 אשר לפי בקשתו נשלח אליו הרומאן, שבמתכונת הספר המודפס אזל לגמרי.

* הודיעו לקראת שבוע הספר שהשנה לראשונה יָצאו יותר ספרי [כותרי] שירה מאשר ספרי פרוזה. איזו פשיטת רגל ספרותית!!! – הלא כמעט מאה אחוז של ספרי השירה יוצאים על חשבון מחבריהם (שרבים מהם סבורים שהם משוררים רק מכוח הדפסתם את ספרי-עצמם) – ואלה אינם מופצים כלל בחנויות! וגם חלק ניכר מספרי הפרוזה יוצאים על חשבון מחבריהם, אבל לא באותה מידה כמו ספרי השירה, שהם דקים יותר וכנראה זול יותר להדפיס אותם כי אינם מחזיקים מאות עמודים כמו ספרי הפרוזה, הרומאנים.

* קוראת נאמנה: המציאות הפוליטית בארץ מדהימה ומדכאת והיא משתקפת בעיתונך הסוער, שמזל גדול שהוא קיים, ואני בתקווה שהלא-ייאמן יחלוף.
והעיקר – שאתה ממשיך ועורך עיתון שחושף דברים שלא היינו מגיעים אליהם בעיתונות שנעשתה פוליטית-"שמאלית" (שמאל זה לא...) ומשבחת תופעות שבממשלת נתניהו תקפה בחריפות.

* את אחד הנזקים הגדולים ביותר לנתניהו הסב ומסב במעשיו חבר הכנסת איתמר בן-גביר. ללא ספק יש לו חלק גדול בנפילת נתניהו. נתניהו יכול להודות לו על כך. לסמוך על בן-גביר (המחרחר במעשיו ובאמירותיו שינאה לישראל) זה לא פחות גרוע ומסוכן מאשר לסמוך על הרשימה המשותפת (בשנאת ישראל).

* "מועצת העיתונות נגד ממשלת ישראל" התכנסה בפאניקה: את מי נאשים עכשיו? את מי נטנף? את מי נשרת? איך נוכל להמשיך לעזור לאויבי ישראל מבלי לפגוע בממשלה החדשה, ממשלת "רק-לא-ביבי" בנט? איך נוכל להמשיך ללקק את התחת לג'וחא!
והוחלט פה-אחד, אנחנו נמשיך להאשים בכל דבר את עקבות שילטונו הרקוב והמושחת של נתניהו – ומנגד נחפה ונצדיק את כל מזימות מדיחיו! – כולל החוק הרטרואקטיבי שימנע ממנו לכהן כראש ממשלה אחרי הבחירות הבאות, וגם נאשים את האיש הרקוב והמושחת והנאשם בפלילים נתניהו – בכך שבגללו האיש היקר והישר באדם איווט ליברמן מכהן כשר האוצר!

* למר אהוד בן עזר, ברכותיי והערכתי העמוקה! – לסטודנטיות היזמיות, אשר לומדות הנדסאות אלקטרוניקה ומדעי המחשב במסגרת תוכניות "אופק" ו"תבונה" לנשים חרדיות ב"המרכז האקדמי לב", מכללה אקדמית-תורנית, שמוכרת על-ידי המועצה להשכלה גבוהה, עם שילוב לימודי טכנולוגיה ויהדות – בכך שפיתחו את FEEL SAFE – צמיד אלקטרוני חדיש, אשר משתמש במנגנוני ההתרעה של פיקוד העורף ורוטט כל פעם שיש אזעקת אמת.
הצמיד הזה נועד למעשה להחליף את מכשירי הביפר המיושנים, שחולקו בזמנו לאנשים עם מוגבלויות באזור הדרום. זה יהווה גם תחליף לצורך להיות צמודים לרטט של הטלפון הנייד, והתפעול שלו פשוט מאוד ואינו דורש התקנה של תוכנה או אפליקציה כלשהי.
היתרון של הצמיד הוא הקליטה החזקה! גם במקומות בהם האות הסלולרי חלש, כמו מרחבים מוגנים או מקלטים.
כולי תקווה שהצמיד הזה יסייע גם לכבדי השמיעה, כי בסבב הלחימה האחרון הם נאלצו להסתמך על בני המשפחה או על שכנים, כדי להגיע בזמן למרחב המוגן.
בכבוד רב,
צביקה שטרוסברג
בני-ברק

* ציטוט: ביטול מצעד הדגלים – המשך הכישלון של המשטרה והמשרד לביטחון פנים.
לאחר שהמפכ"ל נכשל בחודש שעבר בהגנה על חיי היהודים ורכושם במשך שבועיים, וכתבנו על כך יום יום באותה תקופה נוראה, עכשיו הוא והשר שלו העלו מחדש את מצעד הדגלים, ואז הודיעו על ביטולו. בכל מדינה מתוקנת שני אלה היו צריכים להתפטר כבר מזמן.
אם המבצע נקרא "שומר החומות", אז אין שום שומר לחומות האלה, והחמאס כבר חוגג את ניצחונו בביטול הצעדה. לא רק זאת, פלשתינאים מתכוונים לצעוד עם דגלי האוייב באותו יום ובאותה שעה, במקום הצעדה היהודית. זה מתוכנן להיות מצעד ניצחון איסלאמיסטי, והפגנת בעלות.
האם המשטרה על עשרות אלפי שוטריה, לא יודעת ליצור שטח סטרילי לאירוע? מרוב "הכלה" המשטרה כילתה את עצמה, והפכה אותנו בני ערובה לטרור האיסלאמיסטי. ואם לא המשטרה, אז הצבא.
ומי ישמור על החומות בהמשך? ממשלה פרוגרסיבית-איסלאמיסטית? [סרטונים מימי הפוגרומים של ערבים ביהודים בישראל בחודש מאי 2021].
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 7.6.2021.
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –
לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?