פרק ארבעה-עשר
"איטליאנו בראבו ג'נטי, א-לה-גֵרוֹ –
נון ווֹלֶנְטִי!"
כל ימיי הערצתי את סבא.
כשהיה כבר מעל שמונים, עדיין היה כוחו בידיו. הוא בנה לי אווירון-עץ לרכוב עליו ולטוס מחצר לחצר ולחלום שאני מפציץ ערים גרמניות ועוזר לפארטיזאנים הנלחמים בצורר הנאצי.
אבא חפר מקלט באדמת החמרה שצבעה היה חאקי-אפור. הוא קירה אותו בקרשים ובפחים ועל גגו ערם אדמה, וכשבא האביב צמח שם עשב ירוק והנצו פרחים.
בלילות, כאשר נשמעה אזעקה מפני המטוסים האיטלקיים המפציצים את תל-אביב, היה סבא יורד איתנו למקלט הקר והחשוך. אבא נהג לעמוד בחוץ, צופה לכיוון מערב, אל השמיים המכוכבים, לשמוע את קולות הנפץ הבאים מתל-אביב ולראות את הנוגה האדום של השריפות על קו האופק השחור. חצרנו היתה במקום גבוה. הסביבה טרם היתה בנוייה בצפיפות, וכך היה אפשר לראות למרחקים.
אני הייתי יושב על ספסל הקרשים, מכורבל בשמיכה, שיניי נוקשות, באפי עולה הריח הטחוב של אדמת החמרה הנוגעת בגבי, כמו בקבר, והייתי מעודד את עצמי בזמזומים, שאת מילותיהם למדתי מבן-דודי המבוגר-ממני אבנר, בנו של דודי אלכס:
"ממרומים פצצה נופלת / היטלר רץ אל המיקלט / ואשתו המטומטמת / עם התחתונים ביד. / במיקלט יושבים השניים / היא צועקת: הוי גוועלד! / הוא נותן לה בשיניים / רק חבל שרק אחת!"
וגם: "חת-שתיים, שלוש, ארבע, / מגרמניה היטלר בא. / בא רכוב על המקל / בא לארץ ישראל. / חת-שתיים, שלוש ארבע, / מגרמניה היטלר בא. / חיפשו ולא מצאו / השדים אותו לקחו."
מכיוון מרכז המושבה התקרב קול דהרה כבד על מלבני-הבטון של הכביש, שהיו מחוברים בפסי אספלט שיצרו גבנוניות שחורות לרוחב הכביש. מייגו'ר נורדי [מבטאים: נור-די] הענק עלה עם סוסו מהרחוב לחצר, ואחריו רץ שבוי איטלקי שמנמן, ששימש אצלו כסייס וכמשרת אישי. בימי המלחמה עבד אבא בצבא הבריטי כמשגיח על גידול שעורה ושיבולת-שועל לסוסי הצבא, בשדות ליד הירקון, בקמפ ראס-אל-עין. שם גר באוהל צבאי מייג'ור נורדי הבורי, שהיה בעל חווה גדולה בדרום-אפריקה.
נורדי ירד מהסוס, ליטף את ראשי ונתן לי מתנה, סמל מושחר של הצבא הבריטי, שבו ניראים תותח ארוך-קנה וגם אריות מלכותיים. הוא הצדיע בחביבות לסבא, שעימו התיידד, וקודם שהמשיך עימו אל מרפסת הבית, שם אהבו שניהם לשבת לפנות-ערב ולעשן מקטרת, להתבונן בפרדסים המשחירים והולכים, ולשוחח על גידולי הפלחה – ציווה נורדי על השבוי לעזור לי לעלות על הסוס ולקחת אותי לסיבוב.
מייג'ור נורדי היה מוזמן אלינו לפעמים לסעודת ליל שישי. ריח מדיו מילא את הבית, וקולו הרועם הזיז להבות בפמוטים.
סבא היה יושב בראש השולחן בקפלוש שחור, מקדש על היין ומברך על המזון, ואנחנו עונים אחריו אמן. בגביעי כסף היינו שותים יין אדום מתוק שיוצר ב"יקבי הירקון", ושאותו היה ממלא בצינורית גומי מהחבית לבקבוק – שמרל כרמי הממצמץ, הבעלים של היקב וחנות היין, תחת אותו שם, ברחוב חובבי-ציון, מול בית-הכנסת הגדול. היינו טועמים את ה"מוציא", פיסת חלה זהבהבה שסבא קורע, טובל במלח ומחלק לכל אחד מן היושבים סביב.
אמנם כבר לא היה קמח לבן בארץ אבל אצלנו נשמר שק קמח שאבא קנה ביום הראשון למלחמה, ואמא היתה אופה ממנו שתי חלות קטנות כל שבת, כל שנות המלחמה, ומורחת עליהן חלמון ביצה בנוצת תרנגולת, להשחימן.
בדרך-כלל לא היה נורדי נישאר לשבת זמן רב. הייתי שומע את אבא אומר לאמא: "הבורי חם-המזג ממהר כדי שיספיק לבקר אצל גברת... למסור לה דרישת-שלום מבעלה שבאלכסנדריה, בסגנון הידוע של אשת פוטיפר."
עכשיו, במרומי הסוס, חשתי עצמי כשיח' איסחאק נורדאו ראש-השומרים של המושבה הדוהר בחוצותיה על סוסתו הדקה, השחורה, כשהוא לבוש חליפת-רכיבה בהירה, מגוהצת בקפידה, וקצות שפמו הלבן צהובים מעישון מקטרת. ממרום האוכף ראיתי לפניי את גבו של השבוי האיטלקי, המוליך את הסוס הכבד במורד הרחוב, אל גבול הפרדסים. עברנו על פני מכונית הסקודה של ראש הוועד, שהיתה מורמת באוויר על ארבע בוקסות וצמיגיה מכוסים בשקים, בגלל המחסור בבנזין.
"איטליאנו בראבו ג'נטי, א-לה-גרו – נון וולנטי!" קראתי ממרום הסוס אל גב השבוי שחור השיער. "בניטו – פיניטו!"
השבוי היפנה אלי מבט משתאה על ידיעת האיטלקית שלי אך נעלב מתוכנה. הוא ניראה בן-כפר שמנמן וטוב-לב, כחול-עיניים, ששמח לשמש כמשרת-קצין בארץ-ישראל במקום למות למען הדוצ'ה במידבר המערבי.
שמעתי מדודי אלכס שכך אומרים עליהם: "האיטלקי אדם אמיץ, אך לא רוצה להילחם."
הוא חשב שאני בכוונה מעליב אותו. עצר והניח לסוס לעבור על פניו ואז דקר במשהו את אחוריו, הסוס פרץ בדהרה ואני בקושי החזקתי את עצמי על האוכף המקפץ, כשאני ממשיך לצעוק בכל כוחי: "בניטו – פיניטו!"
כאשר נפל הדוצ'ה בניטו מוסוליני, ולבסוף ניתלה על אנקול קצבים בכיכר העיר, הפיץ הצבא הבריטי גלוייה צבעונית שבה ניראה הדיקטטור הפאשיסטי חובש קסדה, כך היה נוהג להצטלם בפוזה מלחמתית, מצד שמאל למעלה בציור נדפסו המילים: "Finito Mussolini", ואילו מצד ימין למטה: "Turn it round". ואכן, כאשר הפכת את הגלוייה נעשתה הקסדה לאסלה, צווארו של בניטו היה לחייל אוסטראלי המחזיק בידית המחוברת לשרשרת הניאגרה ואילו התחת הערום שלו הוא תווי-פניו ההפוכים של הדוצ'ה.
מהיעדר שעשועים רבים במושבה בימי המלחמה, היו אנשים הולכים ברחוב, הגלוייה בידיהם, הופכים אותה פעם ועוד פעם וממלמלים "בניטו – פיניטו!" – כאילו חזו עיניהם באחד משבעת פלאי עולם.
הופלתי מהסוס. מרבד העשב הטרי, שצמח פרא בצד הדרך ירוק ובשרני, קלט אותי ברכות אימהית וכך צנחתי בלא פגע.
בעודי שוכב אפרקדן ראיתי את השבוי האיטלקי עומד מעליי והשמיים הכחולים מאחוריו כרקע של תמונה נהדרת, שאחר שנים שבתי וגיליתי הכחול שלה בתמונות של רפאל. שם עמד בבגדי חאקי אפורים ללא דרגות וסמלים, ריפה את חגורת מכנסיו והפשילם עד למטה ממבושיו. צינורו הענק, מעל שק הביצים השעיר, השחור, היטלטל גבוה כראש לטאה גדולה בעלת עין אחת, עיוורת, חובשת עורלה כמו קסקט מקומט. פעם ראשונה בחיי ראיתי זין של איש מבוגר. פתאום הרגשתי קילוח חם שוטף אותי. הוא פשוט עמד והשתין עלי כמשקה את הגינה ב"קישקה" [צינור השקאה], וכל אותה עת צחק בקול צלול כשהוא משתעשע בזרנוקו הערל, הכהה, ומנער ומנער אותו מצד אל צד כדי להרטיב אותי כולי.
כשסיים אמר רק מילה אחת: "פיניטו!" ולקח את הסוס והסתלק.
מעודי לא חשתי מושפל כל-כך, לא לפני ולא אחרי, אבל כל מה שעלה בדעתי באותם רגעים מזוהמים לא היה אלא המישפט הטיפשי שנהגנו לדקלם כאשר השתנו בחבורה: "נערוס, נערוס, פן טיפטרוס על הארוס תישארוס!" – רק שהפעם זה היה עליי.
עד היום אני לא מבין איך העז להתנהג אליי כך. כיצד היה בטוח שלא אלשין ולא אספר מילה ממה שעולל לי. בלשון ציורית הייתי אומר שזה היה חלקי הקטן והמוזר בזוועות מלחמת העולם השנייה אף כי בלילות הייתי חולם שחיילי אס.אס. מחפשים אחריי בחצר ביתנו ושולפים אותי מבין השיחים כדי להרוג אותי. צלבי הקרס על שרווליהם ניראו בחלומי כנחשים השחורים, הקטנים, שהיו זוחלים ובוקעים מלובן הביצים, ושאותם שהיינו מגלים לעיתים בגוללנו ממקומה אבן כבדה שכיסתה על מאורתם.
מטוסים של בנות-הברית היו ממריאים אז כשהם גוררים אחריהם בכבלים דאונים כבדים שנשאו חיילים וציוד לאזורי הקרבות. הדאונים היו משתחררים בדרך או סמוך למקום הנחיתה, ונוחתים בכוחות עצמם.
מה, דאונים הנושאים באוויר חיילים ונשק, ממריאים כשהם קשורים לכבל מטוס ומשייטים אחר-כך בשמיים בכוחות עצמם?
לא מצאתי עדות לכך, גם לא מי שזוכר או שראה אותם מוטסים ודואים. אם לא תועד הדבר באחד מספרי ההיסטוריה הצבאית, או צולם, לא ידע איש בעתיד אם הדאונים באמת היו או שהם תמונת ילדות דימיונית שנכנסה במקרה לכרוניקה שלי. היום לא מטיסים ציוד ואנשים בטכניקות אוויריות מסוכנות כאלה. הזיכרון אוהב לתעתע בנו. אנחנו נוטים לשכוח את הכתוב ברוב הספרים שקראנו. רק מעטים מעיזים לחזור ולקרוא פעמים אחדות בחייהם מיספר מועט של ספרים בעלי-ערך ובלתי-נשכחים. מקריאת ספר שלם נחרת לעיתים בזיכרון רק פרט אחד, שולי. המורה שלי גרשם שלום היה אומר שבדרך-כלל אנחנו זוכרים מספר שקראנו רק את השטויות או את הטעויות, ושוכחים את הדברים החשובים, שדווקא אחריהם אנחנו מחפשים בו.
בעוד שנה או חמישים שנה יזכרו מהכרוניקה שלי אולי רק את תמונת הדאונים הכבדים הדואים כשהם קשורים למטוסים, או את קירקור הקיבה של אבא באולם "בית האיכר", או את מראה השבוי האיטלקי שהשתין עליי, ואולי השתינה תזכיר קרקור קיבה ודאונים, ולהיפך, ככה שאם אין כאן עלילה במובן המקובל של המילה, לא חשוב ולא נורא.
אהוד בן עזר
המשך יבוא