שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

עמל של שנים רבות, חזון יוקד ולהט עשייה בלתי פוסקים באמונה שזכינו לחיות ביחד על פיסת אדמה קטנה, יהודים וערבים, מתוך כבוד, מתוך סובלנות, מתוך שאיפה להשתלב ולהתחבר, להפוך את מדינת ישראל על פי חזון הנביאים לאור לגויים ממש. הבחירות האחרונות הוכיחו מעל לכל ספק כי ערביי ישראל בחרו הפעם בתקווה, תקווה להניח יד על הגה השלטון, להיות שותפים בהשפעה בכל תחומי החיים במדינת ישראל.

אכן בבחירות אלה הוציאו הבוחרים הערבים כרטיס אדום בוהק למפלגות הערביות שהתכווצו באופן משמעותי, תהליך משמעותי נוסף התרחש עם השינוי המהותי, בוחרים ערבים ישראלים נתנו את מירב הקולות למפלגת הליכוד ולא למר"צ ולתנועת העבודה, המפלגות שנהנו באופן מסורתי מקולות הבוחרים הערבים.

קריאתו ההיסטורית של ראש ממשלת ישראל דאז, בנימין נתניהו, לציבור הערבי להצטרף לעושים, להניח לצועקים ולעסקני הפרובוקציות וקבלני הריסות החברה הערבית בישראל, נפלו על אוזניים קשובות.

ההזמנה להצטרף לשורה הראשונה בהנהגה הישראלית מתוך כבוד לחובות האזרח ולזכויותיו – השתלבה והתכתבה היטב עם השאיפות של האזרח הערבי בישראל להיות חלק מההצלחה הישראלית, להיות אזרח שווה זכויות, מלא-מלא, כמו שנוהג בנימין נתניהו לציין.

התקווה התעוררה בלבבות מאות אלפי אזרחים אשר ביקשו להשתלב, להיות נאמנים לערכיהם, לאמונותיהם, לדגל ולהמנון הלאומי של המדינה היהודית הדמוקרטית.

אשר יגורתי בא לנו, הכוחות הקיצוניים, סרבני השלום והפיוס, תומכי אויבי מדינת ישראל, המדברים בשתי שפות, אחת לאוזניים יהודיות ואחת לאוזניים ערביות-פלשתינאיות – הפכו ללשון המאזניים, חברו למי שמחקו את הערכים שלהם בשם מצוות ייהרג ובל יעבור, להעביר את ראש הממשלה בנימין נתניהו מהשלטון. אותם גורמים קיצוניים, הלובשים חליפות סובלנות ודו-קיום – הם אותם אלה המחבקים מחבלים, המגדירים עצמם כפלשתינאים אשר דגלם אינו דגל ישראל, המנונם הוא המנון פלשתין. מי אלה הפוליטיקאים החמודים כל כך שנחתו מהמאדים אחרי חיבוקי מחבלים משוחררים ותמיכה בתומכי טרור בעת המלחמה על חיינו במדינת ישראל?

זו היתה אמורה להיות שעתם הגדולה של היהודים והערבים – ובמקום זה בשם הדת החדשה, דת השנאה לבנימין נתניהו ולמשפחתו, קיבלנו ראש ממשלה עם שישה מנדטים, חוק נורווגי מורחב, שמונה ראשי ממשלה בפועל ומפלגה אחת קטנה, מפלגה שכולם יודעים מהי מטרתה הראשונה, ואת הדרך זרועת החיוכים המזויפים לחלק גדול מהציבור הישראלי המהופנט בעזרת תקשורת מגויסת המשדרת תעמולה בלתי פוסקת.

לא עוד מפלצת ממשלתית המחלקת בסיטונאות ג'ובים ותפקידים בשיכרון חושים מדאיג, לא עוד שחיתות, לא עוד להטבי"ם, לא עוד קורונה, לא עוד אבטלה, לא עוד ערכים, לא עוד אידאולוגיה – רק אינטרסים בלתי פוסקים, קבורת חמור לערכים ושיתוק לאומי, חברתי ומדיני בלתי פוסק. כולנו הפסדנו במעשה הדמוקרטי האחרון, חוקי אבל מעלה צחנה שאפילו הבואש היה לידה בושם נעים.

ראש ממשלת ששת המנדטים חבר לראש ממשלה חלופי שתקף בחמת זעם את קודמו בתואר, ממשלה עם שמונה ראשים של אור וחושך, יום וליל, טמא וטהור, עקום וישר, וקו אחד מחבר ביניהם – שנאת נתניהו, מחלה חשוכת מרפא.

בתוך המציאות הנכלולית הזו השתבללה מפלגת לשון-המאזניים הקיצונית, אחות חוקית לאחים המוסלמים הזורעים חורבן בכל מקום בו הם נמצאים, מפלגה המנציחה את הכלום והשום- דבר, המנציחה את השיתוק בכל תחומי החיים, שיתוק שאחז בראש ממשלה וחליפו השבויים בידיהם, בשרים נבוכים בסגני שרים מבולבלים וב"נורווגים" שאינם מבינים איך הגיעו למקום החם הזה.

נאיל זועבי

מחנך, איש שלום , אזרח ישראלי גאה.

* מפגן של שנאת חינם – מתווה הכותל הוא מתווה פשרה, שבו התנועות הלא אורתודוכסיות קיבלו כקבוע את המצב שרחבת הכותל הנוכחית תתנהל במתכונת אורתודוכסית אך תוקצה להם רחבה בהמשך הכותל, עזרת ישראל, שבה לא תהיה הפרדה בין נשים וגברים ויהודים שאינם דוגלים בהפרדה יוכלו לבטא בה את הרגש הדתי והלאומי שלהם ליד שריד מקדשנו, באופן ההולם את השקפת עולמם.

מתווה הכותל היה פשרה היסטורית בין חלקי העם היהודי במולדת ובגולה והוא אחד ההישגים הציוניים הגדולים ביותר של נתניהו כראש הממשלה. כך גם הוא ראה את המתווה, כי הוא יזם אותו, הוא הטיל על שרנסקי את מלאכת התיווך והוא מינה את מזכיר הממשלה מנדלבליט לעמוד בראש הוועדה שהכינה את המתווה. בצדק רב הוא התהדר בהישג הציוני הזה. שושבין נוסף להישג הגדול היה נפתלי בנט, אז שר ירושלים והתפוצות. למרבה הצער, נתניהו התקפל ונכנע ללחץ החרדים, שאינם רואים בכותל נכס לאומי אלא מגזרי. ההתקפלות הזאת היא אחת ההחלטות המבישות ביותר של נתניהו. אני מצפה מראש הממשלה נפתלי בנט ליישם במהרה את מתווה הכותל.

בינתיים, עד שתוקם עזרת ישראל המכובדת, ממשיכה לפעול רחבה זעירה, בשטח של 450 מ"ר, שאינה מחוברת ישירות לכותל, בין שער מוגרבים לקשת רובינזון, ושם ניתן לקיים תפילה מעורבת. נכון שאין זה פתרון מכובד, אך גם אל כבשת הרש הזאת לוטשים הקנאים עיניים. בתשעה באב, במפגן מבחיל של שנאת חינם ותוך הפרת חוק בוטה, השתלטו על המקום ביריוני ארגון חרד"לי חדש לפני תפילת תשעה באב, הציבו בה מחיצה ולא איפשרו את קיום תפילת המשפחות של תשעה באב. אסור לתת לקנאים הפנאטים החוליגנים האלה, הקוזאקים הנגזלים, לחלל את הכותל המערבי, להשתולל ולגזול את כבשת הרש. על ראש הממשלה אישית מוטלת האחריות לשים קץ להפקרות הזאת, וליישם לאלתר את מתווה הכותל. הכותל הוא נכס לאומי ועל מדינת הלאום של העם היהודי להבטיח שאף מגזר לא ישתלט עליו וידיר ממנו חלקים גדולים מן העם היהודי.

* מבחן ביטחון הפנים – אחד הנושאים המרכזיים שהממשלה החדשה צריכה לחולל בהם שינוי מהותי הוא ביטחון הפנים. זהו מחדל המתמשך זה למעלה מעשור. מחדל של אובדן המשילות ושחיקת הריבונות. תוצאה ישירה של חוסר מנהיגות ובריחה מאתגרים. חייב להתחולל שינוי דרמטי. הממשלה הנוכחית מורכבת ממי שהטיחו ביקורת נוקבת ומוצדקת על מחדלי הממשלה הקודמת – כעת הם ייבחנו במעשים. התוצאות לא תהיינה מהיום למחר, אבל את השינוי בהחלטות ובמעשים צריך לראות בקרוב מאוד.

למשל, חייבים לשים קץ לתופעה הנפוצה של חדירת כנופיות בדואים לבסיסי צה"ל, בעיקר בנגב, וביזת נשק ותחמושת. בין השאר, יש לעדכן ולחדד את הוראות פתיחה באש על חדירה לבסיס צה"ל – כל מי שחודר לבסיס צה"ל צריך לדעת שסיכוייו לצאת חי מן האירוע נמוכים. הגנה על נשק, על תחמושת, על אמל"ח היא הגנה על החיים. כפי שיש לירות על מנת להרוג כדי להציל חיי אדם, כך בדיוק צריך לנהוג באיום על אמל"ח. זו רק דוגמה אחת, נקודתית, של השינוי המיוחל.

* לסגור את השמיים – לנוכח העליה המדאיגה במדדי התחלואה בקורונה – זן דלתא, על הממשלה לסגור את השמיים ולא לאפשר טיסות שאינן חיוניות לחו"ל. זה צעד קשה אך מתחייב. דווקא הרצון המוצדק של הממשלה להימנע מסגרים שהמחיר שלהם כבד, מחייב אותה לבצע את הצעד הזה. מוטב היה שאזרחי ישראל יגלו אחריות ובגרות ויימנעו בעצמם מנסיעות לחו"ל. אולם כיוון שזה המצב, למרבה הצער, על הממשלה לעשות מעשה.

* לפיד כביביסט – ביקורת חריפה נמתחה על יאיר לפיד בעקבות נאומו שבו הציג כאנטישמיות תופעות קסנופוביות אוניברסליות, ובכך הפגין בורות בהבנת ייחודה של האנטישמיות ופגע במלחמה באנטישמיות. במקום להאזין לביקורת בקשב, ללמוד ולהפנים, אולי אפילו להודות בטעות או לחלופין להסביר לציבור את כוונתו ולהצדיק את דבריו אם הוא עדיין חושב שהם מוצדקים, הוא הגיב בהתבכיינות בסגנון ביבי: "הימין הקיצוני בלה בלה בלה." כלומר, במקום התייחסות לגופה של הביקורת, זלזול בה, צביעת המבקרים בצבע פוליטי – "ימין", כלומר לא ראויים להתייחסות, והוספת התואר הצמוד "קיצוני" (אלא מה?). והרי זו בדיוק שיטת ביבי. על כל ביקורת הוא הגיב ב"הם", "השמאל" – הקיצוני כמובן, כי יש שמאל שאינו קיצוני? "התקשורת" וכו'. לשם מה החלפנו את נתניהו אם הביביזם נשאר?

אגב, תגובתו של לפיד יצרה לי בעיית זהות. כיוון שגם אני ביקרתי את נאומו, הרי שגם אני ימין קיצוני. אבל אני הרי רואה כל יום תגובות רבות על פיהן אני שמאל קיצוני אנטי ציוני, כיוון שאני כופר בעיקר ולא חושב שנתניהו הוא אלוקים ואפילו לא אלוהים. אז מי אני ומה אני?

* נגד חקירת הצוללות – אני נגד הקמת ועדת חקירה לפרשת הצוללות. בראש ובראשונה, בשל עמדתי השוללת, מזה שנים רבות, את ועדות החקירה השיפוטיות, שאיני מאמין ביכולתן להביא להפקת לקחים, אלא רק לעריפת ראשים. שנית, כיוון שאני סבור שהממשלה החדשה צריכה לעסוק בעתיד ולא בעבר. את חקר העבר נשאיר להיסטוריונים (וכהיסטוריון איני חשוד בחוסר הערכה לתפקיד ההיסטוריונים). תפקידה של הממשלה לעשות היסטוריה שתיחקר על ידי ההיסטוריונים של מחר. הממשלה כבר החליטה על ועדת חקירה ממלכתית על אסון הר מירון. לא על ריבוי חקירות על מחדלי קודמתה תהיה תפארתה של הממשלה. מיבחנה הוא מה היא תעשה בתחומי הביטחון, יחסי החוץ, חברה, כלכלה, חינוך, בריאות, החזרת המשילות, איכות הסביבה וכו'. מבחנה הוא בכך שתמנע את הצורך בוועדת חקירה עתידית (למשל, על אי הערכות ראויה למשבר האקלים).

הפן הפלילי של פרשת הצוללות טופל ומטופל בידי הגורמים האמונים על כך – המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט. יש לי אמון במוסדות הללו. הם יכולים לטעות, הם נתונים לביקורת, לא אחת גם אני חולק עליהם, אך איני חושד בטוהר כוונותיהם ואני בטוח שאין להם עניין בטיוח. הפן הציבורי פוליטי בלאו הכי כבר לא בשלטון. הפן הביטחוני של הפקת הלקחים, צריך להיעשות בתחקיר מקצועי במשרד הביטחון.

* עכשיו באים? – נער השליחויות ח"כ מיקי זוהר טען בריאיון למורן אזולאי בערוץ הכנסת כי "אם בני גנץ ירצה, הוא יכול להיות ראש ממשלה עכשיו." הוא שכח להזכיר שהלכנו לסיבוב בחירות רביעי ומיותר אך ורק כדי שנתניהו לא יממש את ההסכם עליו חתם וראשות הממשלה לא תעבור לגנץ בנובמבר הקרוב. עכשיו באים?

* מחוסן – אל דאגה. אין שום סיכוי שבעולם שגנץ יתפתה לחיזוריו של נתניהו ולהבטחותיו לתת לו במתנה את ראשות הממשלה. גנץ מחוסן יותר מכל אחד אחר מפני אמון לנתניהו, כיוון שיותר מכל אחד אחר הוא חש על בשרו את פגיעתו הרעה של הנוכל. הרי אם, תיאורטית כמובן, גנץ יתפתה, מה יקרה? הממשלה תתפרק, נתניהו יחתום איתו על הסכם קואליציוני של הקמת ממשלה בראשותו, וביום השבעת הממשלה בכנסת הוא פתאום "יתחרט" ויגרור אותנו לסיבוב חמישי, בתקווה, או ליתר דיוק באשליה, שבניגוד לארבעת הסיבובים הקודמים הפעם הוא ינצח.

אין מי שיודע זאת כמו גנץ. אין מי שיודע כמוהו שאין כל ערך להסכם עם נתניהו ולחתימת ידו.

* המעי הגס מתנצל – לאחר שנתיים של הסתה גסה ונתעבת, שכל כולה שקרים מכוערים, התנצל יאיר נתניהו בפני בוגרי קרן וקסנר. רגע לפני שיפסיד בתביעת הדיבה, נכנסו התובעים, בוגרי הקרן, והנתבע, לתהליך גישור. במסגרת הסכם גישור שקיבל תוקף של פסק דין, הכיר יאיר נתניהו בשקריות הפרסום והתחייב לפרסם את ההתנצלות הבאה: "במהלך החודשים מרץ-יוני 2020 פרסמתי ברשתות החברתיות פרסומים פוגעניים כלפי בוגרי קרן וקסנר. לאחר שבדקתי את עצמי, ונוכחתי ברקע של בוגריה, אני סבור כי אמירותיי בפרסומים אלה לא היו נכונות, לא ראויות ואני מוצא לנכון להתנצל עליהן. אני הסרתי פרסומים אלה, וקורא גם לאחרים שלא לפרסם דברים דומים ולהסיר כל העתק של פרסום שלי."

עוד התחייב יאיר נתניהו, בהסכם הפשרה, שלא לחזור על תוכן הפרסומים בכל פלטפורמה שהיא וכן למחוק כל פרסום שלא הוסר, ככל שימצא כזה. חבל שהוא התנצל. חבל שבוגרי הקרן הסכימו להיכנס איתו לתהליך גישור. עדיף היה שישלם. צריך לרושש את הרשע המנוול הזה, איש ההסתה והשנאה, בובת הפיתום של אבא שלו והמעי הגס של המשפחה. כל הטענות שהפיץ על קרן וקסנר הן שקר מוחלט.

* התמנון האנטישמי – התמנון האנטישמי BDS השיג הישג משמעותי, כאשר הכניע את הסמרטוטים של בן אנד ג'ריס, והם הודיעו שלא יפיצו את התוצרת שלהם בהתנחלויות ביהודה ושומרון. זו מלחמה בין הברבריות האנטישמית הצבועה לבין הנאורות. כבני אדם נאורים, כיהודים, כישראלים וכציונים, שומה עלינו לנהל מלחמת חורמה באנטישמיות. אני נגד חרמות, אבל בעד חרם על מי שמחרים אותנו. ולכן, ברגע ששמעתי על החרם, החלטתי להחרים את החברה. היתה במקפיא שלנו חבילת גלידה של החברה – השלכתי אותה לזבל, תיעדתי את הצעד ופירסמתי אותו תחת הכותרת: הפסולת לסל – וחסל.

מאוחר יותר, לאחר ששמעתי את הזכיין הישראלי וקראתי תגובות על צעדי, נמלכתי בדעתי וחזרתי בי. מסתבר שהגלידה מיוצרת בישראל, במפעל בן 150 פועלים ישראלים, חומרי הגלם הם ישראליים והעיקר – הזכיין עומד בלחץ החברה וימשיך להפיץ את התוצרת שלו, על אפה וחמתה של חברת האם, בכל רחבי ישראל, כולל בהתיישבות ביו"ש. אי לכך, וכל עוד הוא עומד בלחץ, יש לגבות אותו ובשום אופן לא להחרים את התוצרת.

הצד השני של המטבע, הוא שיהיה קשה יותר לשכנע את בעלי המצפון בעולם להחרים את החברה כל עוד אנו נמנעים מהצעד הזה. ואף על פי כן, במורכבות הזאת, אין סיבה שהזכיין ועובדיו ישלמו את המחיר. אין להחרים את מוצרי החברה הישראליים, אך יש למצוא את הדרך לפגוע במוצרי החברה העולמית ולעודד את היהודים, את אוהדי ישראל ואת בעלי המצפון בעולם להחרים את החברה.

* לאכול את הענבים – כל ההסכמים בכל התחומים של ישראל עם האיחוד האירופי מחריגים, למרבה הצער, את יהודה ושומרון והגולן. זהו ביטוי לצביעות הנתעבת של האיחוד. האם כתוצאה מכך ישראל טעתה כשחתמה על ההסכמים הללו? לדעתי לא. על ישראל לטפח את ההתיישבות הזאת, חרף העובדה המצערת שהעולם מתנגד לכך. במקביל, אין היא צריכה לשחק ברוגז עם העולם, גם לא עם אירופה. עליה לקדם את היחסים, כי זה אינטרס ישראלי, ולחתום על הסכמים, כי זה אינטרס ישראלי, ולפתח את ההתיישבות ביו"ש ובגולן, כי זה אינטרס ישראלי. ויש דרכים להתמודד עם ההחרגה הזאת. וכתושב הגולן איני חושב שמדינת ישראל צריכה להיפגע מתוך סולידריות איתנו, וכפי שלא ביקרתי את הממשלות הקודמות כאשר חתמו על הסכמים כאלה, כך איני מבקר את הממשלה הזאת שהולכת, בצדק, בעקבותיהן. אני גם לא מתלהב ממברק המחאה של יו"ר מועצת יש"ע, שנועד לצאת ידי חובה.

איך פועלים בחוכמה? היה פעם יהודי חכם, ששמו לוי אשכול. הוא היה ראש הממשלה במלחמת ששת הימים ואחריה, והוביל את ההתיישבות בגולן, בבקעת הירדן ובגוש עציון. והוא נתקל בבעייה. הסוכנות היהודית, שהיא הגוף המיישב, מומנה בעיקר מתרומות של יהדות ארה"ב. התרומות הללו היו פטורות ממס. הממשל האמריקאי החליט שכל תרומה שתלך לפעילות מעבר לקו הירוק – לא תהיה פטורה ממס.

מה עשה לוי אשכול? מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היתה בבת עינו. הוא עמד בראשה עשרות שנים, כולל במקביל לתפקידיו רבי השנים כשר החקלאות וכשר האוצר, עד בחירתו לראשות הממשלה. הוא לא רצה לסכן את המחלקה להתיישבות ולא את הסוכנות ולא לפגוע בתרומות של יהדות ארה"ב. מצד שני, ההתיישבות מעבר לקו הירוק היתה אף היא בבת עינו. בשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים ועד מותו הוקמו שליש מיישובי הגולן עד היום, 54 שנים אחרי המלחמה.

מה עשה? הקים את החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית. כל הפעילות ההתיישבותית בתוך הקו הירוק נעשתה באמצעות המחלקה להתיישבות, שמומנה מתרומות. כל הפעילות ההתיישבותית מחוץ לקו הירוק נעשתה באמצעות החטיבה להתיישבות, במימון תקציב המדינה. המחלקה להתיישבות והחטיבה להתיישבות אוישו בידי אותם אנשים ולמעשה היו יחידה אחת. ובא לציון גואל. היתה זו תבונתו של אדם שזכר שהמטרה היא לאכול את הענבים ולא לריב עם השומר.

אסיים בסיפור מימיי כמנהל מתנ"ס הגולן. עמיתיי נהנו מתקציבים של פדרציות יהודיות בארה"ב. אני לא יכולתי ליהנות מהן בשל אותו פטור ממס שאינו תקף מעבר לקו הירוק, וארה"ב טרם הכירה אז בריבונות ישראל על הגולן. היתה תכנית של פדרציית ניו-יורק שמאוד רציתי לקחת בה חלק. מה עשינו? הפדרציה לא מימנה את מתנ"ס הגולן. היא העבירה את הכסף לחברה למתנ"סים. החברה למתנ"סים העבירה כסף אחר, באותו סכום, למתנ"ס הגולן. ועם מי סגרתי את העסקה הזאת? עם הנציג של פדרציית ניו-יורק. אפשר ללכת עם הראש בקיר ולהתבכיין, כמו איזה שוטה שעשה זאת בגיליון הקודם, ואפשר לקדם דברים למען ההתיישבות.

* צניחה מרגשת – אני ממש, אבל ממש לא מתגעגע לצניחות. אבל בצניחת הראווה לשחזור צניחתה של חנה סנש, במלאת מאה שנה להולדתה, הייתי שמח ליטול חלק.

* ביד הלשון: אדוק – בעקבות הפינה שהוקדשה, לפני שבועות אחדים, למילה "אברך" נשאלתי על המילה "אדוק" והזיקה בינה לבין "הדוק".

אדוק הוא מילה נרדפת לדתי, שהיתה נפוצה בשנות החמישים ועד השבעים. המשמעות היא שהוא אדוק בתורה ובמצוות. אדוק – מקפיד על קיום המצוות, על קלה כחמורה. מסור לדת (או לאידיאולוגיה לא דתית – ציוני אדוק, סוציאליסט אדוק).

אכן, יש קשר למילה הדוק. הייתי אומר שיש קשר הדוק בין המילים. בהשפעת הארמית, בלשון חז"ל התחלפה פעמים רבות האות ה"א באל"ף. והמילה הדוק, במובן צמוד, נכתבה לעתים באל"ף – אדוק. בימי הביניים נפרדו דרכיהן של שתי המילים, כאשר המילה אדוק קיבלה משמעות של מסירות לעניין מסוים. המסירות הזו הופכת את הזיקה של האיש לאמונה או לעניין להדוקה.

אדיקות אינה קשורה דווקא לדת. להלן ציטוט מתוך ספרה של תמה חלפין "בית מול הים", מחקר אתנוגרפי על קיבוץ שבו היא שהתה במשך שנתיים וחקרה אותו. "רפי, תושב חדש יחסית בקיבוץ הנשוי לבת הקיבוץ, אומר לי: 'הקיבוצניקים האלה הם אולי באמת חילונים אבל הם אנשים אדוקים.' יש ממש בדבריו של רפי, מידת האדיקות אינו מתייחס למידת האמונה של אדם אלא לצד הביצועי שלה. אחת היא אם חברי הקיבוץ מאמינים בשיתוף ושוויון או לא, בכל האמור בצד הביצועי של ערכים אלו רובם אנשים אדוקים."

אורי הייטנר

שירי זמר שנושאם הוא מורים ומורות,

בית ספר וכיתה

לזיכרו היקר של אברהם תבורי, המחותן שלנו, שהלך מאיתנו. אמנם מורה הוא לא היה, אלא מהנדס מומחה, אך דמותו היפה והנאצלת, תבונת מעשיו, אנושיותו ואהבת האדם שבו, עשוהו דמות מחנכת מאין כמוה. יהא זיכרו ברוך!

המאמר אף מוקדש למורים בהוקרה עם סיום שנת הלימודים תשפ"א, שהיתה שנה של הסתגלות לעולם משתנה וקשה, לטכנולוגיה של זום ולריחוק מהתלמידים. והיתה כרוכה בהרבה לבטים. ולכן, קבלו בחיוך שירי הוקרה, או שירי צחוק ודמע, אך גם ליגלוג וביקורת, ותיהנו ואולי גם תזכו להעלאת שכר כראוי לכם.

חלק ראשון

שירים מלאי אהבה, חיוב או הומור

השיר שמיד קופץ לראש: שיר אהבה נועז למורה

כשאנחנו חושבים על שירים המוקדשים למורים, לבית הספר , לימי ילדותנו בלימודים, למה אנחנו מצפים? לשירים נוסטלגיים של התרפקות ואהבה? או לשירי ביקורת דווקא, על קשיים מתחומים שונים? ואולי על דמויות מופת של מורים? על אהבות ילדות בכיתה מתחת לעיני המורה? כל זה קיים כמובן בשירה הישראלית, אבל כשאנחנו בוחנים את שירת הזמר, כלומר – שירים שנכתבו במכוון ובמודע לשירה, כטקסט ללחן, מצפה לנו, כמדומני, הפתעה. ונביא מיספר דוגמאות.

נפתח בשיר ממש מפתיע ונועז, שיר שלא נכתב היום אלא בזמנים לכאורה "צנועים" יותר, כי דומני, שכאשר חושבים על שירים שנכתבו למורים או עליהם, יש לי רושם שאחד השירים שנחרתו בזיכרונם של מי שהיו תלמידי ישראל לפחות עד שנות ה-90, הוא שירו הנועז של יענק'לה רוטבליט, בעל השם התמים, "לוח וגיר", שכולו רצוף אהבת התלמיד למורתו בשיעור. היום ייתכן שלא היה מעז לפרסם אותו. אבל כאשר הושר השיר ברוב התלהבות על ידי כולנו, בני דורות אחדים, ואף זכה לכ-7 ביצועים, איש לא ראה בו משהו נועז.

הביצוע הראשון היה של שמואליק קראוס, שלמענו בכלל כתב רוטבליט את השיר בעודם צעירים ושובבים – קראוס בוגר מרוטבליט בכעשר שנים – וביצע אותו בשנת 1970, והשיר נכלל באלבומו של קראוס, "שבעים שמונים" כעבור כעשר שנים. הוא נהנה לשוב ולבצעו והשיר הפך פופולרי.

לימים ביצעו את השיר, בין השאר, גידי גוב , דני ליטני ויובל בנאי. ואין תמה. השיר עם לחנו העליז ושמח ווידויו התמים של הנער כובש לב, למרות ואולי בגלל שדמותו של התלמיד אינה בדיוק זו של אחד השקוע בלימודיו ומעריץ את חוכמתה של המורה, שהרי הוא שקוע באהבתה. ולכן במרכז השיר ניצבת השורה האלמותית:

"לו היית קצת פחות המורה שלי קצת יותר הנערה שלי..."

והשיר נקלט היטב וכולנו שרנו אותו בהנאה. והנה מילות הבתים הראשונים:

"לוח וגיר, מפה על הקיר / מחברת יומן וצילצול / היא שהיתה, מורה שעשתה / לי בלבול. // שם בכיתה / אהבתי אותה / הייתי כמו אפלטון / חושב וחולם על מה שלא / בא בחשבון. // לו רק היית קצת פחות / המורה שלי / לו רק היית קצת יותר / נערה שלי / הייתי מראה לך מיהו הילד / הכי מפותח בכיתה."

בהמשך הוא אף שופך את ליבו ומשיח שאינו יכול להירדם בלילה כי הוא חושב עליה, איך שם בדירה היא נמצאת עם חברה שלה. ואיזה תקליט היא שומעת? האם היא זוכרת אותו כי הוא רוצה להיפגש איתה בשבת. והוא רוצה שהיא תספר לו מי היה הראשון שלה ועם מי היא "הולכת לישון." הוי, כמה היה רוצה שהיא תהיה נערה שלו ופחות המורה שלו...

נו, הזיות אהבה מיניות מעין אלו של תלמיד תיכון (מכיר את אפלטון...) הזיות שממלאות אותו לא רק בלילה אלא גם בשעת השיעור אל מולה ואל מול הופעתה ומראיה – אכן הרשימו אותנו בשעתן בנועזותן בהומור הקליל שבהן ובנחמדותן. הן גם שולבו בלחן קליל, רווי שמחה ומקסים. ובכל זאת, ספק אם היו עוברות דווקא היום את סף המבחן "החינוכי" ואולי אפילו את עיניהן הבוחנות של נשות ה-ME TOO. אבל השיר בואו נודה, נשאר חקוק בצדק בזמר העברי גם בשל ההומור והרחמים על המסכן הדומה לאפלטון, כמו רבים משיריו של רוטבליט, פזמונאי מחונן ששיתף פעולת יצירה עם מיטב הזמרים. ובסוגריים נוסיף כי לנוכח העובדה שאפילו נשיא צרפת מקרון נשא לאישה את מורתו, ש"נעשתה קצת פחות המורה שלו" והעולם לא רעד, השיר של רוטבליט וקראוס חי וקיים.

הורינו הנחילו לנו גם שירים על "החדר"

בקוטב המנוגד, לפחות בדור שלי ובדורות הקרובים לו, אולי עולים בזיכרון שירים שהורינו היו מפזמים על "החדר" שבגולה ממנה באו, אף כי אצלנו רובם לא למדו בו, שהרי דתיים הם לא היו, והיה בהם לא פעם לגלוג כבד ל"חדר", ובכל זאת נשמר בהם אף חסד ויחס נוסטלגי.

וכך, הנחילו לנו הורינו עוד בילדותנו, שירים שמצד אחד הלעיגו על החינוך המסורתי בגולה, ומצד שני שירים שנטו חסד לאווירה היהודית. הינה, למשל, גלגולו של השיר :"יש לנו תיש, לתיש יש זקן / ולו ארבע רגליים וגם זנב קטן," – שאותו חיבר כבר בארץ יצחק אלתרמן, אביו של נתן אלתרמן, שהיה ה"גנן" (או בכינוי מובן יותר, ה"גננת") הראשון בתל אביב כבר בשנת 1913. לשיר היו עוד בתים אבל לא שרו אותם לרוב, אף כי נזקקו בתל אביב של העלייה השנייה לשירים ארץ ישראליים חדשים ומותאמים למציאות המתהווה עבור הילדים. אבל למה הפך התיש בעל הזקן, וכנראה ביוזמת אלתרמן עצמו, ולא רק ביוזמת הצברים הקטנים – לרבי המכה ומצליף בתלמידיו שב"חדר"! והנה השיר הידוע ודאי לכולנו:

"יש לנו רבי, לרבי יש זקן / ולו הרבה תלמידים, והוא מכה אותם. // בסרגל, במקל, במה שבא ליד / בסרגל , במקל, במה שבא ליד."

וכמובן, שבקיבוץ, שלנו, וכוודאי גם בקיבוצים אחרים, וגם לאחר עשרות שנים, היתה מתלהטת אז הורה עליזה והשיר שב והושר לרקיעות רגלים עליזות.

עם זאת, בה בעת לימדו אותנו, בעיקר בבית הספר , שיר אחר, יפה ואידילי על "החדר" ושמו "חדר קטן צר וחמים". לא נתפלא, כמובן, כשיתברר שהשיר תורגם מיידיש, זו השפה שבה חובר על ידי מרק ורשבסקי והוא גם הלחין את השיר כבר בשנת 1901. לא חלף זמן רב והשיר תורגם לעברית על ידי הסופר פסח קפלן, בשנת –1903 ולא ייפלא כלל שנחטף ביישוב הקטן בארץ הצמא לשירי ילדים ואחר כך הפך לחלק מהרפרטואר של שירי העם. גם ייתכן בהחלט שסיפק את רגשות הנוסטלגיה של החלוצים לביתם שבעיירה ובוודאי גם של חברי הקיבוץ והעמק שלנו, שהתרפקו עליו. וכך נשמע השיר:

"חדר קטן , צר וחמים / ועל הכירה אש / שם הרבי את תלמידיו / מורה אלף בית. // את תורתי, ילדי חמד / שימעו, זיכרו נא. / שנו, ילדים, וחזרו / קמץ אלף – א. // אל תיראו אם בתחילה / יקשה זה מאוד / אשרי מי שלמד תורה / ומה ליהודי עוד."

ואת החלק האחרון שמובא כאן ואת החלק הבא, שאינו מובא כאן לא שרו, כמובן, כי הנושא הפך להיות אותיות האל"ף בי"ת אך כשהן טבולות בדמעות ובדם יהודי בגלות, כמסמלות את הגורל היהודי. אבל אם מסתכלים בהן היטב – ניתן להבחין שיש בשיר גם נחמה ומסר ציוני. שהרי בשל כך הפתרון הוא בציונות. אבל עצם הזכרת הדמעות והדם לא הלהיבה את השרים והם סילקו אותן...

אבל יש גם אלף בית צברי ועליז!

ואיזהו? ובכן, מי אינו יודע? זהו שיר שמח ועליז על אותיות האל"ף בי"ת, כשהן באות בראשן של מילים מן המולדת הארץ ישראלית, ולכן הוא מילא באופן מושלם את מקומו של "השיר העתיק".

זהו, כמובן, שירה של נעמי שמר, שהתקבל בהתלהבות עצומה! ומה הפלא? את נוף החדר והרבי והגלות והדמעות בגולה המירה צהלת הארץ הזאת, נופה ושמחתה. הו, איזו שמחה נהדרה! – ורק תופעה אחת מדהימה, אף שכמעט שאינה מורגשת. ומהי? שלא נזכר כלל מורה ולא נזכרת מורה המלמדים את השמחה הזאת של האותיות. אמנם נזכרים לוח וגיר וצבע, אבל לא נזכרים כיתה וסביבת לימוד או מורה! – ולמה? כי הקשר לטבע ולארץ הוא העיקר, וילדי הארץ הזאת הרי חופשיים, עליזים, לומדים בשירה וריקודים, והמורה אינו גורם מכריע או מעצור או גורם מרסן. וזאת, למרות שבבית ספרנו, בו למדה גם נעמי שמר, היו המורים בעלי סמכות רבה ושלטו ביד רמה. אולי זו הצהרת שחרור. מכל מקום, עשרים וארבע אותיות אל"ף בי"ת – יש, והן העיקר, וכמו בחוברות הלימוד הן מתקשרות עם אובייקטים חשובים לילד בתקופה מסויימת והם יפים ומרנינים ומושכים את הלב. וחס ושלום שיופיעו בהם דמעות ודם וגלות. אין תמה, שהשיר אף זכה ל-6 ביצועים נוספים על זה הנהדר של נעמי שמר עצמה, ולפופולריות עצומה.

והנה כך הוא נשמע בחלקו הראשון:

"אל"ף – אוהל. בי"ת – זה בית, / גימ"ל זה גמל גדול / מהי דל"ת – זוהי דלת / שפותחת את הכול. / (אל"ף-בי"ת-גימ"ל-דל"ת). // ה"א – הדס, ו"ו הוא וורד // שפרחו לי בחולות. / זי"ן-חי"ת שתיהן ביחד / זהו זר חבצלות. / (ה"א-ו"ו-זי"ן-חי"ת). // בני השש ובני השבע /אל"ף-בי"ת אל"ף-בי"ת, / מציירים בגיר וצבע / אל"ף – בי"ת, אל"ף – ב"ית / ויוצאות במחול מחניים / אל"ף, אל"ף – בי"ת / אותיות עשרים ושתיים / אל"ף – בי"ת. / (אל"ף-בי"ת-גימ"ל-דל"ת-ה"א-ו"ו-זי"ן-חי"ת).

כך הולך השיר ומצטברות בו אהבותינו בארץ ישראל וברוב תבונה, כשהפזמון על בני השש ובני השבע לא רק מפרש את הקהל שאליו מיועד השיר אלא שב ומרכז את האותיות שהצטברו ומוסיף היבט עליז לדברים.

מה שברור הוא, שהעצמים המכונים בשם – נטולים כולם מן הטבע הארץ ישראלי, שעדיין אינו כה מיושב ויש בו חולות ונוף וחיים מדבריים, אבל יש בו גם יופי ויישוב ומן ונופת לאכול, ונעימות, ופרפרים מעופפים וצחוק עד לב השמיים! כי הרי באות רי"ש נמצא – "ראש גדול על הכתפיים (של) ילד טוב ירושלים" – ולכן אך שמחה וריקודים מלווים את הלימוד, ובאותה עליזות "נגמרה העבודה", אפשר ללכת, גם הילדים וגם האותיות, ונגמר השיר.

וכל זה, נשוב ונזכיר, בלי להזכיר כלל מורה או מורה!!! מעניין. ובכל זאת, חסרונם כנראה אינו נובע מכך שנעמי שמר חשבה שאינם דרושים (היא הרי למדה לפניי – כמו שכבר ציינתי – באותו בית ספר שאני למדתי בו בעמק הירדן, והיו בו מורים רבי ייחוד ואישיות נפלאה), אלא שכאן, בשיר הזה, שבו שלטת הזיקה לארץ ולשמחת הלימוד והשעשוע, אין מקום כנראה למבוגר.

ואיזו כיתה ומורה נפלאה יש לנו עם שיעור באהבת המולדת

ולסיום החלק הזה, נביא עוד שיר טוב לב ואופטימי והפעם – מבן דור הצעיר מנעמי שמר והוא כבר יליד שנת הקמתה של המדינה. הוא אף נולד והתחנך לא בקיבוץ אלא בתל אביב (אבל בבית החינוך לילדי עובדים על שם א. ר. גורדון!) – אך דווקא הוא מתרפק יפה כל כך על ההוויה החלוצית והחקלאית של טרום המדינה בקיבוץ ובכפר. בשיר הזה גם מופיעים המורה ובית הספר כגורמים מחנכים ומנחילי ערכים של אהבת המולדת, ויש להניח שרבים מן הקוראים כבר שיערו כי מדובר כשירו הנודע של עלי מוהר, "שיעור מולדת", ומה חבל שמוהר, הפזמונאי רב הכישרון והעושר השירי, שוחר אהבת הארץ והאדם, לא זכה לאריכות ימים ונפטר אך בן 57 בשנת 2006.

עם זאת, רבים משיריו מושרים גם היום, וגם בלא שהשרים יודעים כלל מיהו מחבר המילים. אך ייחודו של שיר זה הוא שבו המורה היא המסמלת את ההתרפקות על הארץ הזאת, על נופה ועונותיה, ואשר בה מתגלמים כל הטוב והתמים בילדות של דורו. וכך, המורה עצמה הופכת חלק מכל העושר והחיוב הזה. מעניין אף לראות שהמילים הללו חוברו ללחן של אפרים שמיר, מלהקת "כוורת" דווקא, ששיריה סימנו מיפנה מהפכני בשירי הדור.

ואיך אירע הדבר?

היה זה לחן ישן שחיבר שמיר אך לא מצא לו כותב. וכיוון שעלי מוהר חיבר ללהקת כוורת מילים לשירים רבים, הוא נעתר וחיבר מילים בהחלט לא אופייניות ללהקה ללחן זה. המיוחד הוא שהשיר דווקא הפך לאחד הנודעים שבשיריהם ופרץ גבולות של גילים וקהלים והכול התרפקו על ארץ ישראל הטובה והישנה דרך "שיעור המולדת" של המורה, לא כל שכן שהכול כתוב במבט נוסטלגי, מבט מתודעתו של המבוגר המתרפק על ילדותו.

ומה העניקה המורה לתלמידיה הרכים בשיעור?

קודם כל את האווירה, את חדר הלימוד ובו תמונה תלוייה על הקיר ובה איכר חורש את האדמה. כמובן, סביר להניח שזו תמונתו הנודעת של א.ד. גורדון, שעל שמו נקרא בית ספרו של עלי מוהר, ושעל הבית שהקימו לזיכרו בבית הספר שלי – התחנכנו "בבית החינוך המשותף" בעמק הירדן.

בהמשך השיר, על רקע תמונתו של האיכר החורש, המורה מדברת על הסתיו המגיע, ושפע הגשמים שיבואו ויצרו מראות יפהפיים, כלומר – העונות מתנהלות כסידרן והפרחת הארץ עולה כפורחת, וכל המראות הללו של העבודה החלוצית הזאת ואפילו כלי העבודה ניגנו ושרו כשהילדות היתה תמימה ויפה בארץ המולדת. ואם לומר את האמת זה לא רחוק ממה שגם אנחנו הרגשנו.

ולכן נביא את השיר הקצר בשלמותו, כי מחברו, מבצעיו וגם השיר עצמו ואפילו אנחנו – ראויים לזה:

"אז בבית הספר / על הקיר תמונה / והאיכר חורש בה / את האדמה / וברקע, הברושים / שמי שרב / חיוורים / האיכר יצמיח לנו לחם / שנהיה גדולים. // והמורה אומרת: / "עוד מעט כבר סתיו," / בשיעור מולדת / היא מראה חצב./ היורה יבוא עכשיו / שפע טיפותיו / כווילון שקוף על פני העמק / הפורש שדותיו. // כך זה היה, פשטות רבה / כך זה הצטייר בילדותנו / שהיתה יפה. / וכך בדמיוננו התרבו הפלאות / הפטישים ניגנו / המחרשות רנות / יש יוגבים ויש כורמים / ארץ של רועים / כך זה הצטייר בילדותנו / שהיתה יפה."

ארנה גולן

המשך יבוא, ובו מגמה אחרת: שירי ביקורת או מחאה

על הרומן "נשים הגונות"

מאת נירה תובל

ספרי אודם / טיקטקתי, 2021, 427 עמ'

בעטיפה האחורית של "נשים הגונות" כתוב: "סאגה עשויה מלאכת מחשבת", ובוודאי שיש בסיס לקביעה הזאת, כי הספר המעניין ורחב היריעה שלפנינו מתאר את עלילותיהם של ארבעה דורות; אבל הייתי מוסיף על הנ"ל, שהושקעה בספר זה מלאכת אדריכלות ספרותית יוצאת דופן במורכבותה ובפתרונותיה לתסבוכות אליהן נקלעים גיבורי הרומן: לרומן שלפנינו 59 פרקים ואפילוג ("אחרית ודברי תודה" אינם חלק מסיפור המעשה). בכותרת כל אחד מהפרקים מצוין מקום ההתרחשות, חודש ושנה, ושמו של הגיבור/ה שעליו/יה נסבה העלילה של הפרק. מנעד התאריכים ומקומות ההתרחשויות הוא ענק: משנת 1944 עד שנת 2010, ומירושלים, תל-אביב, הרצליה, כפר שמריהו, רודוס, ניו-יורק, ציריך, פריז, בריסל, וינה. אלא שקו העלילה איננו ליניארי – לא במקומות, ולא במועדים – המחברת מנתבת את אלה קדימה ואחורה כלהטוטן שמפליא להדהים את הצופים – במקרה שלנו – הקוראים.

לפני שאחווה את דעתי על הרומן שלפנינו, אביא קצת פרטים על סיפור המעשה ועל גיבוריו: כצפוי מרומן רחב יריעה, גם הרומן שלפנינו "מאוכלס" בעשרות גיבורים, שכל אחד מהם זכה לעיצוב מיוחד, אבל שתיים מהם הן גיבורותיו העיקריות: שרינה ויסכה. שמה האמיתי של שרינה הוא אנחלה אוריאלה. היא ילידת האי רודוס, וכאשר הגרמנים החלו בגירוש היהודים מהאי למחנות ההשמדה, אימה ציוותה עליה להיקרא על שם בת דודתה שנרצחה עם משפחתה על ידי הנאצים – וכל זאת כדי שתזכה בבוא היום ליתרונות שנועדו לאותה בת-דודה. האם מבינה שבעת צרה כזאת של היהודים – הערבות הדדית לא באה בחשבון – ומצווה על בתה ובניה שכל אחד יציל את עצמו, ורק אז יהיה סיכוי שמישהו ישרוד. בהמשך אנחלה, בשמה השאול – שרינה, מוחבאת בתוך בור (האם שילמה על כך מראש לעוזרת בית זקנה של יווני אמיד), ואחר כך, כשהזקנה חשה בסכנה, שרינה נאלצת לברוח כחיה רדופה, מפרנסת את עצמה בכך שהיא מענגת גברים בידיה ובפיה, כשהיא מצליחה לשמור על בתוליה. לפני שאימה ושני אחיה נלקחו אל מחנה המוות, האם מחביאה עבורם שקיות עם כסף, וכן טומנת בעזרת הנשים בבית הכנסת צמיד זהב מיוחד ומסמכים על רכוש. כשהמלחמה מסתיימת, שרינה היא בת חמש-עשרה, ועולה עם חבורת צליינים לארץ ישראל.

כששרינה מגיעה ארצה, היא מנווטת את חייה כך שתצליח לחיות חיי עושר ורווחה: היא מחקה את התנהגותן של צעירות ירושלים הצנועות, ומצליחה בעורמתה להתברג בחברה הספרדית המסורתית, זוכה בחסותו של המקובל חכם יוסף בן דוד, ושל אשתו השנייה האשכנזייה, אימם של האחים היפים אבשלום ולאה. חכם יוסף בן דוד הוא דמות נערצת, שמצטטים את אמרותיו החכמות, והוא אמור גם לדעת את צפונות העתיד. ההזדמנות של שרינה לזכות בעושר אגדי (אימה הזהירה אותה שלא תלמד תפירה כמוה, מקצוע שמייעד לתופרת חיי עוני) כרוך בהסתפחות למשפחת שאולי, בה נולד בן שדעתו השתבשה עליו בעקבות אירוע טראומטי – רסיסים פגעו בו מפגז שהתפוצץ בקרבתו. המשפחה מייחלת שהבן הזה יינשא, ויביא להם נכדים שיירשו את עושרם הרב (הבנות שנולדו להם אינן נחשבות לתכלית זאת). שרינה מצליחה להוליך שולל את גברת שאולי, בעזרתו של עורך הדין, אצלו עבדה כמזכירה, ואשר עתיד לצאת נשכר מהשידוך, והיא נישאת לבן האפאטי שלה, כשלילה לפני החתונה היא מתמסרת לאריק, סטודנט יפה לרפואה, אליו הייתה משתוקקת להינשא, אבל עורך הדין שעלול להפסיד ממון, מאיים עליה שיפרסם בציבור שהייתה פרוצה בימי המלחמה, ואיש בעולם לא יסכים להינשא לה.

צריך לציין שעורמתה של שרינה כמעט נחשפה כאשר מגיעים לירושלים אחיה גבריאל שנחשב למת, ואביו (שאינו אביה), וזה חושף את שמה האמיתי, אלא שהוא מסכים לזרום עם התרמית של שרינה שנישאת לבן של משפחת שאולי, זוכה לעושר אגדי ולאהבה אדירה מצד גברת שאולי. הבן הראשון, שאול, שנקרא על שם סבו, הוא למעשה בנו של אריק, לימים ד"ר אריק שטיין. הבן השני קיבל את השם סלומון, שמו של אביה של שרינה שנספה בשואה (זה היה באמת שם אביה של שרינה האמיתית). מסתבר שהרבנית, אשתו השנייה של חכם יוסף, וחכם יוסף עצמו יודעים את האמת איך בא שאול לעולם, אך שומרים על סוד. הרבנית מבקשת שגם אחרים ינהגו כמוה, והיא לוחשת לשרינה היולדת שמוחלים לה משמיים על חטאה.

שרינה מגדלת את שאול כמו נסיך, שוכרת כבר בגיל שלוש מורה לאנגלית, והיא מדברת איתו בצרפתית. כשהוא גדל, הוא מתחנך בפנימייה יוקרתית בשווייץ. בתו של המקובל, לאה, שקראה לעצמה לני, לא מסכימה ללכת בתלם המקובל בחברה המסורתית, לאמור – חתונה, הסגר מרצון של צניעות, ואינספור לידות – היא מנצלת את העובדה שהיתה עדה להתעלסות של שרינה עם אריק, סוחטת אותה, ומקבלת ממנה כסף שבעזרתו היא תיסע לבלגיה, ותשתחרר ממרותו של אביה המקובל. שרינה מחתימה אותה על הסכם שתיקה, שהפרתו כרוכה בקנס ענק. אגב, לאורך כל הספר מסתבר שכל הסודות של הגיבורים נחשפים.

היות שבעלה של שרינה הוא נמושה, שרינה לוקחת בידיה את ניהול העסקים חובקי עולם של משפחת שאולי, ולימים מסתייעת בבנה, שאול, שהופך לטייקון בינלאומי, החולש על חברה שמעסיקה מאות עובדים. הוא בעל של מטוס פרטי, יאכטה, מכוניות פאר ודירות במקומות שונים בארץ ובאירופה. בביתה יש שומר, נער מעלית ומשרתים הסרים למרותה. העוצמה הכלכלית הופכת את שרינה לאדם אדנותי ושחצני. היא מדברת בזלזול לאנשי משק ביתה, לנהגים שסרים למרותה, לרופאים, למנהלי מלונות וכד' – כולם קדים קידה לעוצמת הממון.

לימים שרינה לוקה באירוע מוחי שמרדים אותה לתקופה של שנה. כשהיא מתעוררת אחרי כמעט שנה מהתרדמת, היא מבקשת להטיף לבנה שאול מוסר על כך שאינו מראה אהבה לאשתו היפה, ואז שאול מעז פנים ובא חשבון עם אימו: הוא יודע מי אביו האמיתי, הוא כועס שאימו זנחה אותו בפנימייה בשווייץ, טרף לפדופילים (רמז לסיבת התפתחותה של נטייתו המינית). הוא מטיח בה שמעולם לא חיבקה אותו, אז איך היא מצפה ממנו להיות רגיש ומחבק. היא שאלה אותו תמיד רק שאלה אחת: האם הצטיין?

כעת אעבור לגיבורה העיקרית השנייה של הרומן – יסכה. את השם המיוחד העניק לה סבה, המקובל חכם יוסף בן דוד, על פי הפסוק בבראשית י"א 29, שם מוזכרת יסכה, אחותה של מלכה - שתיהן בנותיו של הרן, אחיו של אברהם. לפי חז"ל, מלכה היא שרה אימנו. יסכה ברומן היא בתו של אבשלום, בנו של המקובל, ואחיה של לני, שברחה לבלגיה, שם שימשה קורטזנית של רוזנים ונסיכים, שמעטירים עליה רכוש וממון.

אבשלום היפה, ששרינה חמדה אותו בליבה, יהיה לימים המדען בעל השם הבינלאומי, פרופ' אבשלום בן דוד, והוא נשוי לחנה לבית ד"ר אינהורן (אישה בעלת אופי ייקי – פחד מחיידקים, מאבק, סלידה מהרגלי הלבנט) . יסכה עצמה לומדת אמנות בניו-יורק, ולימים לומדת לתואר שני ולדוקטורט באמנות. יסכה היא ילדה, ולימים אישה, יפיפייה, בעלת עיניים כחולות מהפנטות. בגיל 13 יסכה נוסעת עם הוריה לאירופה (אביה המדען קיבל פרס בווינה). לני לוקחת אותה לביתה המפואר בבריסל, ושם היא פוגשת את ידידה הרוזן פיטר אוגוסט ואן דר פון, עמו היא מדברת צרפתית (היא שולטת גם באנגלית, מאחר ששהתה בניו-יורק בשנות המחקר של אביה שם, וגם בימי לימודי האמנות שלה. הרוזן איננו עומד בפיתוי בראותו את הנערה היפיפייה, והוא מבצע בה מעשה מגונה, שמוציאה את לני מהדעת.

ליסכה היו שתי פרשיות אהבה לפני נישואיה – עם אברי, בנו של אריק, אהובה בסתר של שרינה, טייס שנהרג, ועם רוני, בן של תכשיטן, עימו נפגשה כשלמדה אמנות בניו-יורק. עם שניהם "הלכה עד הסוף", ועל כך התוודתה בפני שאול בעלה (בנה של שרינה) לפני שנישאה לו. מסתבר שיסכה היתה מעוניינת בשאול היפה כבר בגיל הנעורים (ראתה אותו מגיע עם אימו ושאר ילדיה במסעדה באתר סקי באוסטריה).

שרינה ולני מצליחות לגדור את דרכה של יסכה אל שניים מאהוביה – אברי ורוני, מנתבות אותה אל בנה של שרינה – שאול הטייקון היפה. שאול הוא גבר קשוח, שאינו מרבה להפגין רגשות, שכל כך חסרו ליסכה, שמאוהבת בו גם כאשר נודע לה שהוא בעצם הומוסקסואל (אהובו הוא רופא בפריז, שכמעט נכנס למיטה שלה עירום, בחושבו שהוא עומד להתייחד עם שאול; יסכה שמה לב שאיננו נימול...), וכפי שמסתבר בהמשך הוא בעצם ביסקסואל, כי הוא חושק גם באשתו, ובסוף הספר, הוא אפילו מביע את אהבתו אליה בכך שהוא מכין עבורה גן בדומה לגן האמן שבציור של קלוד מונה, ציור שריתק את יסכה מנעוריה.

שאול עובר אירוע לבבי, ויסכה מוצאת אותו בבית חולים בעת החלמתו מתחבק עם אהובו הרופא, שהיה נדמה לה כי הקשר ביניהם נותק. כעונש לבעלה, היא משפצת את הבית שירשה מלני בראש פינה, ושם היא מגשימה את תשוקתה להתעלס עם גבר הטרוסקסואל, ואמנם היא מגשימה את חלום תשוקתה עם חבר ימי צעירותה – רוני מניו-יורק. ליסכה יש גם ניסיונות קשים בתחום חיי האישות, גיסה סלומון ניסה לאנוס אותה, ובגלל אלימותו יסכה איבדה עובר של תינוקת שכל כך כמהה אליה אחרי שילדה ארבעה בנים. ניסיון רע נוסף היה כאשר שאול בעלה קיים עימה יחסים "שלא כדרכה", על פי הדפוס הומוסקסואלי.

מושא נוסף לתשוקה של יסכה כלפי זכר ראוי, הוא אבירם, חבר בוועד ההורים של תלמידי י"ב. היא הייתה כבר מוכנה לפתח עמו פרשת אהבים אלא שנודע לה שבהיעדרה הוא מוצא פורקן אצל אימה של אחת מתלמידות י"ב.

עד כאן סיכום קצר, שבוודאי איננו מכסה אפילו עשירית מהעלילה המעניינת והמורכבת של הספר, אבל סיכום זה יספיק כדי להצביע על פרטים מעניינים ברומן: תיאור ההתעלסויות בספר הם יפים עסיסיים, מפורטים מאוד ומעוררי תיאבון, למשל תיאור ההתעלסות של שרינה עם אהוב ליבה לפני חתונתה עם בנה של גברת שאולי, ובהזדמנות נוספת (עמ' 226-225; 334-331); ההתעלסויות של יסכה עם רוני (עמ' 364-363, 374, 382, 403). קטע מרגש מאוד בספר מתאר את רגשותיה של אם כלפי התינוק לאחר הלידה (עמ' 242).

בעיצוב הייחודי לכל דמות המחברת דואגת לשים בפיהם של הגיבורים דיבור המתאים לאישיותם. למשל, לני, הקורטזנית, החיה בעושר על חשבון רוזנים ונסיכים הנזקקים לשירותיה המיניים, אומרת שאישה צריכה לשים דגש על לבושה, אחרת היא לא שווה כלום (עמ' 31). היגד זה בוודאי מבהיר לקוראים הזכרים של הספר מדוע יש לנשים אובססיה לבגדים, תכשיטים, איפור, קוסמטיקה וכו'.

במקום אחר שמה המחברת בפיהם של נערים (תאומיה של יסכה) עגה נערית אותנטית (עמ' 280).

מעצבת בגדים (בשפה פשוטה – תופרת) מגיעה אל יסכה לתפור לה שמלה, ולא מפסיקה לרכל, תוך כדי שהיא מבטיחה שאפשר לספר לה סודות, כי אצלה הסודות נעולים כמו בכספת. הקטע ההומוריסטי הזה בנוי לתפארת. (עמ' 239-237).

אם כבר הזכרתי הומור, צריך לציין שמשובצים בספר קטעים הומוריסטיים עסיסיים: הרוזן, ידידה של לני, מציג עצמו בפני יסכה בת ה-13: "הרוזן פיטר אוגוסט ואן דר פון," בעקבות כך מציגה עצמה יסכה: "יסכה שרה תמוז בן דוד, אחיינית של לני" – מדוע "תמוז"? כיוון שהרוזן אמר "אוגוסט" (עמ' 32-31).

למיספר נשים יש דעה ברורה לגבי גברים, שחצי מהשכל שלהם נעוץ בקצה איבר המין (עמ' 109, 291).

אישה אחרת טוענת שלגברים צריך לספק אוכל, לספק את האיבר שלהם, ולהרשות להם לשחרר נפיחות. (עמ' 174).

חברה של יסכה טוענת שגבר מתנהג במיטה כמו שהוא מתנהג בכביש, והמחברת מעירה ששאול (ההומו), מפקיד בידי הנהג שלו את ההגה על כל המשתמע... (עמ' 261).

יסכה, שנישאה לגבר חובב גברים, כמהה להתעלס עם גבר סטרייטי, ומגיעה עימם לגבהים של אושר, ובכל זאת היא מעירה שהגברים הם עם דפוק, שמתנהג כמו ילדים (עמ' 379).

שושנה זגורי, חברתה הוותיקה של שרינה, סבורה שתפקיד הגבר לפרנס ולהיות אב טוב לילדים. כיוון שהשכל של הגברים נמצא באיבר המין – כל הגברים בוגדים. ובאשר לאהבה – זאת המצאה של אשכנזים (עמ' 389).

קטעים אלה ודומיהם העלו חיוך על שפתיי, ואני מניח שאינני היחיד שסובר כך.

אני מודה שדי התלבטתי מדוע בחרה המחברת לקרוא לרומן "נשים הגונות" – אולי השם הוא אירוני, כי הרי שתי הגיבורות הראשיות – שרינה ויסכה – מקיימות יחסים רומנטיים מחוץ לנישואין, וגם נשים אחרות מהחוג של יסכה מדברות (בשהותן בספא במלון פאר) על הדרך הטובה ביותר לנאוף: הכי בטוח – לנאוף עם רופא ילדים, שאם הבעל מגיע במפתיע, יש תירוץ למציאות גבר זר בבית. יחד עם זאת, המחברת גורמת לאהדה מצד הקורא אל הגיבורות, כך ש"הגינותן" של הנשים ברומן נתונה לא מעט לשיפוט הקוראים.

הרומן מרתק, אבל הוא גם גורם לצביטה של קנאה, אצלי לפחות: כמעט כל הגיבורים ברומן הם עשירים מופלגים – יאכטות, מטוס פרטי, דירות פאר מפוזרות בארץ ובעולם, וכן, רוב הגיבורות יפיפיות, ורוב הגיבורים הם יפיפיים – איך אפשר לקרוא ולא להתפוצץ מקנאה?

מה עוד שנראה כי המחברת לא כתבה את הספר רק מהרהורי ליבה: היא עצמה התגוררה בחלק מהאתרים המוזכרים בספר (כפר שמריהו, הרצליה, תל-אביב), והכירה אישית את המוסד "מפנה" לטיפול באוטיסטים בראש פינה (ברומן מוזכר המקום בהקשר לבת האוטיסטית של סלומון, אחיו של שאול). אולי כדאי לקנא במחברת? בוודאי שכן בהתחשב ברומן המושקע מאוד והמעניין שחיברה.

משה גרנות

קבוצת פייסבוק שנפתחה לפני כחודשיים בשם "גדלנו בתל השומר" קיבצה אליה כאבן שואבת כ-160 משתתפים, בנות ובנים של אחיות ורופאים, שנולדו וגדלו בשנות השישים – תחילת שנות השבעים של המאה הקודמת ב"שיכון הרופאים והאחיות", הסמוך לבית חולים תל השומר (כיום בי"ח שיבא).

יונה וולך כתבה, ש"אדם צובר זיכרונות כמו נמלים." והנה, הוקמה קבוצת הפייסבוק והיא מאפשרת טכנולוגית, כ"קן נמלים", את קיבוצם יחדיו של אלפי תמונות וזיכרונות בפוסטים שמעלים אותם "ילדים" (כיום בשנות החמישים המאוחרות לחייהם), שהיו אז בני פחות מבת ובר מצווה.

בימינו אנו, בהם מחירי הדירות נוסקים לשחקים ולגבהים מפחידים; חייהם של הורינו, כ"זוגות צעירים" ב"שיכון הרופאים והאחיות" היו קלים יחסית, לפחות מההיבט של עלויות הדיור. שיכון הרופאים היה "דיור ציבורי"; שהשכירות בו "סובסדה" ע"י המעסיק, בית החולים תל השומר והיתה למעשה סמלית.

"שיכון הרופאים" היה בהיבטים רבים מעין קיבוץ. סרטים הוקרנו ברחבת הדשא הראשית, מטעם ועד השיכון. מדי צהרים הלכנו ל"בית התלמיד" בניהולו של איש נפלא, דוד נאמן ז"ל, שהקנה לנו ערכים ואהבת אדם. את ארוחות הצהרים היו מביאים לנו מהמטבח המרכזי של בית החולים. לעולם לא אשכח את הקציצות הגדולות והבלתי אכילות, שגם כילד רעב ומלא אנרגיה סירבתי בתוקף לאכול. בערב היינו משחקים, בכדורגל, שני דגלים, מחניים, מוציאים המון אנרגיה, וחוזרים הביתה "עייפים ומרוצים".

השיכון היה תחום בבית החולים, בבית ההלוויות הצבאי ובבית היתומים ע"ש ליטווינסקי, אבל למרות המיקום "החולני", נותרו לנו משם רק זיכרונות שמחים ומאושרים. היינו ילדים ב"גן עדן": בלי מחשבים, בלי אינטרנט, בלי טלפון סלולרי ואפילו בלי טלוויזיה, אבל עם חברים אמיתיים ולא וירטואליים, עם צ'אט פנים אל פנים, דלתות לא נעולות וביקורים בלי הזמנה בין השכנים.

וכך בפיד המתארך של קבוצת הפייסבוק, עוברים כמו בסרט תמונות של ילדים משחקים, מחייכים מאותה ילדות שלעולם אינה מזדקנת. ושוב חוזרים הפנים, הקולות, האהבות, החלומות והזכרונות. זיכרון עצי הגויאבות האדומות הרבים שב"שיכון", בטעם ייחודי שייזכר לנצח, עליהן טיפסנו מידי ראש שנה עת הבשילו הגויאבות, ומהם נפלנו, והובלנו ע"י החברים או ההורים המודאגים בדחיפות לחדר המיון הקטן של בית החולים הצנוע דאז.

זיכרונות מ"קטיף הסברסים" בשדות הסברסים שהקיפו אז את כפר אז"ר, וכיצד סבלנו מקוצים שלא יורדים ימים.

אחד הילדים הזכיר בפייסבוק את תחביב אוסף פחיות הבירה. אחרת את תחביב אוסף פקקי בקבוקי הטמפו. אחר נזכר כיצד בנינו סוכות בנות כמה מפלסים מקרשים על ה"עץ הגדול". ואפרופו סערת בן אנד ג'ריס, נזכר ילד נוסף (כיום בשנות החמישים המאוחרות לחייו) בגלידות שנמכרו אז במכולת היחידה שב"שיכון". גלידה שהיתה מגיעה באריזת קרטון מלבנית מוארכת, וקשה לפתיחה לפריסה; באופן שחתיכות קרטון היו מתערבבות באחד משני הטעמים היחידים: הפונץ בננה או וניל פיצפוצי שוקולד.

ואין אחד ששכח את האזעקה הנוראה ההיא, שתפסה אותנו על חם ביום כיפור שנת 1973; ואת האבות שעלו על מדים, שחלקם, רופאים קרביים, ובהם ידידו הטוב של אבי, ד"ר אורי פרנד ז"ל ("רופא הצנחנים", ובעל עיטור המופת), שלא חזרו מאותה מלחמה ארורה, שהיוותה גם את תום ילדותינו הנפלאה והתמימה ב"שיכון הרופאים והאחיות".

עו"ד גיא משיח

(פרק מסיפור)

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

האורנים עמדו כאילו נוטעו כאן מששת ימי בראשית; או כאילו נטעם לכל הפחות דוד המלך בשעתו או שלמה בנו – הרי יהודה [ירושלים] אלה שכחו את מרוץ הזמן תחת שמש יוקדת: קיץ וחורף חליפות; מתעגלים הם כלפי שמיים מיני עד – לעד; אין הם נמודים בשנים: ספירה חדשה צריך למו, ספירה שאיננה במושג האדם.

שעות בוקר עתה וכבר הספיקה השמש להתיך את הכופר של אורני-הגן; משתפך הוא זהוב מחריצי ענפים וגזעים ונדבק לידיים ולבגדים כדבש כבד.

האדמה מתחת לאורנים דשנה-ושחורה ונפתחת כעת עם צחיחי הקיץ – בקיעים בקיעים; עשב האביב כעומד עוד עליה – כבר הצהיב ונדוש ברגליים.

ערוגות פרחים מסוייגות אבני המקום – עומדות מאובקות וכמהות למים אשר ניתנים להן כאן מתוך משפכים קטנים: מי גשמים שנאספו לתוך בארות [בורות] בתוך החצר הרחבה.

התריסים בחדר הזוג מוגפים עדיין; רוח תזזית נושבת והומה בהם משהו מקוטע. לפתע ניעור אחד התורים בגן, מייבב יבבות אחדות ונדם – היא פוקחת את עיניה, ותקרת החדר מתקמרת, קרובה וחמימה – כקונכיה מעל לראש – מיד הופך הוא את פניו אליה, וכאילו על פי צו עליון, שלא בידיעתם נפשקות השפתיים ומחייכות הפיות עם השיניים הלבנות זה מול זה...

שלווה גדולה שופעת מקירות החדר המסויידים לבן ורווייה גדולה יורדת על הגופות המהוקצעים, הם סופגים אותה וסאת יישותם המשותפת כאילו מתמלאת עד תום, בשעות בוקר אלה.

מיד שלפה היא את שוקיה הארוכות, השזופות, מתוך לובן הסדינים, ובבת אחת תקעה את רגליה כמזלג לתוך היום; למראה תנועה זו היה הוא זוקף את ראשו ומאזין... על הריבוע הקטן שלפני המיטה עמדו רגליים אלה, וממנו נמשכה ויצאה לתוך היום דרך בהירה, שלווה; טעם לחם אפוי-חום עלה בפיו, וריח ידוע של פרחי אלמוות חומים-מרשרשים התערב בו.

הם יצאו מחדרם ומיד ניתך עליהם קילוחים קילוחים צרצור החסילים, הוא השתפך כאשד של זכוכית כתושה הנוזל לתוך כלי נחושת, נוזל ומשתפך בלי הפסק עד להרדמת החושים, עד להתעלפות...

החרול הכחול כבר היה מחומם כראוי ויצק ובלל ריח פלפל לתוך ריח הכופר; וזה היה צף ומתנודד כשמן על פני גלי האוויר, ומתחת לשניים, כבסיס בצקי מסויים, השתטח ריח הטוברוזות, שפרחו בצל הבית; ריח אפל ולח, כבא מחביוני מסגדים קרירים.

כתפו של הגבר היתה מורמה אלכסונית, ובתנועת ביטול היה חותך בה את האוויר והאור סביבו, ואלה נשמעו לו והקיפוהו בכוונותיהם הטובות; סילסלו בשערו הבהיר; נחו על הזרועות המוארכות כאשר ינוחו בחן כעל גבי חיה שלמה וחלקת-גו [כאשר תרעינה בשלמות ובשלווה על ההרים האלה.]

היא נגררה אחריו כקשורה אליו בעבותים סמויים. בכל מיפנה ובכל מעלה חזרה על תנועותיו כסירה מובלה ביד איתנה, צעדיה הלכו והתרחבו מאליהם, ונתכוונו לצעדיו שלו.

בעלותם על כף אחד נגעה בלי משים זרועו בזרועה – ולפתע נתזה שרביט ניצוצות ופרח לעיניהם כאשכול מבהיק – דומה היה זה לכוכבים אשר יראום בני אדם בעצם היום מתוך בארות עמוקים – – – עיניו עגנו רגע בתוך עיניה ושלו להם בשקט את כל יישותה הרוטטת – – – ואחר – במחי-יד – כאילו לשם שעשוע נעלה – הרכיבוה כנזר על ראשו היפה.

[היא נגררה אחריו כקשורה אליו בעבותים חבויים, בכל מיפנה ובכל מעלה חזרה היא על תנועותיו וצעדיה נתרחבו מאליהם ונתכוונו לצעדיו, רגע נגעה זרועו בזרועה, והעור אשר נגע בעור הצמיחו פתאום שרביט ניצוצות כחולים לאור היום כאילו נתלכדו הגידים הכחולים והתיזו אוויר שרביט פרחים מופלאים.]

הם עזבו את הגן ונכנסו לגבול שדות; בצלעות ההרים על מדרונים השתטחו מקשאות, וערוגות תירס שלחו לשונות ירוקים מעל הרגבים הדשנים והתחוחים שהיו מתפוררים כגבינה מתחת כף הרגל – [עדרי עיזים טיפסו על הפסגות הערומות והצטופפו בצל הסלעים והיוו כתמים שחורים מסביב להם.]

בצידי שבילים סרטה "קורנית" את הרגליים היחפות, ומיד טפטפה את ריחה: ריח רפואות וכאבים מדומים; "שלוויות" בודדות, יבשות-למחצה, נשתיירו כאן מן האביב בנעצוצים הטחובים, וציפורן הסלע התעופפו כפרפרים ורודים על פני הסלעים האפורים.

[הקורנית סרטה כאן ברגליים, ומיד הדמיעה את ריחה, ריח רפואות וכאבים מדוממים; שלוויות בודדות, יבשות-למחצה, עוד נשתיירו מן האביב בנעצוצים הקרירים ובתוך שקערוריות הסלעים, מקום נאספה תחת דשן האדמה, ניחשה היא את סלקי הרקפת החבויים לחורף.]

המראות והריחות רשרשו בעמקי העיניים וסללו מבואות רחבים לתוך חייהם – חיי השניים. השמש עמדה על ראשם והיא צנחה פתאום לרגליו והסתתרה בצלו הקצר ...

"נחזור," פקד בחיוך, והם התחילו לרדת לקראת בית מלונם; במבואי הגן הקיף אותם אגם של צל, אורנים מסורבלים ושבים מאוד עמדו כאן, והאדמה תחתם היתה מכוסה תילי מחטים שנשרו שנים רבות זה על גבי זה. האוויר היה כאן קריר, ושהה על הפנים המשולהבים, הקיף את הגוף כמו מים, נכנס לתוכו, עברו מכל צד – כעבור את הכברה.

לאחר שנחו רגעים אחדים, הזדקף הוא, "אני הולך להתעמל," פלט, הוא קרס, פשט את זרועותיו לפניו פעם-פעמיים, מיד קפצה היא על רגליה, זרקה את "החצאית" ונשארה ב"קצרות" מצבע קינמון; שכבה על גבה, הרימה רגליה; אחריהן את גבה, ולבסוף עמדה על עורפה כשכל גופה מהווה "נר" ישר להפליא. הוא עמד לידה, ולפי כיוון רגליו ראתה שהכל "כשורה".

["המקום כאן מתאים להתעמל, על פני שכבת המחטים," אמר הוא וקרס פעם וקם, קרס שוב מבלי לנגוע באבר אחר מאשר ברגליו על פני האדמה; והיא, כאילו חיכתה לצו זה, זרקה את ה"חצאית" הפרופה לכל אורכה, שכבה על גבה והחלה לנענע ברגליה כברכיבה על אופניים, פתאום זקפה אותן, ואחריהן את הגב, וכל הגוף עמד איתן וזקוף על הראש והעורף והיווה קו ישר אחד, ישר כנר –

הוא חדל מהתנועע, הביט עליה וחייך; בעומדה כך על הראש, ראתה לפי עמדת רגליו את החיוך המתרחק על פניו, היא השתטחה על גבה וערכה "מנוחה", והוא על ידה.]

משיצאו לפנות ערב מן האולם הקריר של בית מלונם – החלו צללים מכהים את האוויר; ההרים הרחוקים שהיו מקודם שכבה אחת מחוקה באור, החלו להתבלט רכס רכס לבדו, והכפים הטילו צל על צידם האחד. העצים הוריקו פתאום ונתרעננו כאילו צללים החלו מכהים, וההרים שהיו מקודם מחולקים כל רכס לבדו החלו מתלכדים על ידי צללים אפורים ששפעו מצלעותיהם, הצלעות נתרככו והרכסים החדים עטו אוויר כחול.

העצים ניעורו מתרדמת היום, ושיחים חיכו לטיפות הטל המעטות, והלילה יצא מבין, מן ההרים, בקריאות בודדות של כפרים רחוקים על צלעות מאדימות משקיעה, הלילה צמח ועלה מגיאיות אפלות אשר בשביליהן זחלו טור רכובי חמור וגמלים טעוני מחרשות.

הם ישבו על ראש פסגה. ראשה היה נוטה קצת על שכמה.

הם נשמו זה על יד זה, הכניסו ופלטו את אוויר הפסגה ומילאו ריאותיהם מאוויר כאילו היו אלה נשימותיהם האחרונות בחיים, הם היו על פסגת אושרם, הפסגה אשר ממנה בדרך הטבע מתחילה הירידה.

במרחק גדול עוד מהם צלצלה עוד כבלומה סחרחרת המורד.

*

נכתב: ראשית שנות ה-30 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: קיץ 1932. נכתב בדיו בצבע שחור על נייר חלק, מצהיב. זהו נוסח ראשון לסיפור "הבקע הראשון", והוא מחזיק 4 עמודים מועתקים לנקי – א', ב, ג', ד', חסר עמוד ה', אך ישנם במקביל 6 עמודים של שתי טיוטות ראשונות, בראשן נכתב "פרק מרומאן", ועל פיהן הושלם נוסח זה.

הסיפור מתרחש כניראה בבית-מלון בירושלים, בראשית שנות ה-30. נוסח "הבקע הראשון" שנתפרסם ב"דבר" (21.2.1969) דומה פחות או יותר ל"יום אחרון" עד לסיום הקטע שבו מופיעות המילים "הרכיבה כנזר על ראשו". מכאן ואילך חיברה אסתר ל"יום אחרון" סיום חדש שמופיע ב"הבקע הראשון", ומתאר את הירידה מ"פסגת אושרם" בצורה מוחשית ביותר – התגובה הבכיינית של הגבר, לאחר שדבורה עקצה אותו, וכך פג הקסם; ואילו הסיום של הסיפור הישן – פיוטי, ללא עלילה. בנוסח החדש היא משתמשת במלה מודרנית – אתגר, בצד שימושי לשון ישנים – נמודים.

לסיפור יש כניראה רקע אוטוביוגראפי, ודומני שהוא מספר על השבועיים שבילתה אסתר עם י.ש. בירושלים, כנרמז אצל טלפיר בכתבתו ב"מאזניים", אפריל 1982: "ביום בהיר אחד ביתה היה סגור. עברו יום, יומיים, שבוע, שבועיים, ואסתר איננה. כשסוף-סוף חזרה והעגמומית שבעיניה העמיקה, ועל פניה המתוחים ריחפה איזו אכזבה – איש לא העז לשאול. לאחר זמן נודע: היא עשתה כשבועיים בירושלים עם י.ש. – " (שם, עמ' 36). י.ש. הוא לדעתי יצחק שנהר-שנברג. הדברים אירעו, לפי טלפיר, לאחר התאלמנותה, ולפני נישואיה השניים לצייר אריה אלוואיל.

הבקע הראשון

האורנים עמדו – כאילו ניטעו כאן מששת ימי בראשית – הרי-יהודה אלה, שכחו את מירוץ-הזמן. תחת שמש יוקדת – קיץ וחורף חליפות; מתעגלים הם כלפי שמיים – מיני עד – לעד; אין הם נימודים בשנים – ספירה אחרת להם: ספירה שאינה בגבול מושגי-אדם.

שעות-בוקר עתה, וכבר הספיקה השמש להתיך את הכופר של אורני-הגן; משתפך הוא זהוב מחריצי גזעים וענפים ונדבק לידיים ולבגדים כדבש כבד.

האדמה מתחת לאורנים דשנה-שחורה ונפתחת כעת עם צחיח-הקיץ: בקיעים-בקיעים – עשב האביב שעוד עומד עליה – כבר הצהיב ונדוש ברגליים.

ערוגות-הפרחים מסוייגות אבני-המקום – עומדות מאובקות וכמהות למים אשר ניתנו להם כאן מתוך משפכים קטנים: מי-גשמים שנאספו לתוך בורות בתוך החצר הרחבה.

התריסים בחדר הזוג מוגפים עדיין. רוח-תזזית נושבת והומה בהם – משהו מקוטע לפתע – ניעור אחד התורים בגן, מייבב יבבות אחדות, ונדם. היא פתחה את עיניה – ותקרת-החדר מתקמרת קרובה וחמימה כקונכיה מעל לראש – מיד הופך הוא את פניו אליה וכאילו על פי צו עליון, ושלא בידיעתם, נפשקות השפתיים ומחייכים הפיות, והשיניים הלבנות – זה מול זו.

שלווה גדולה שופעת מקירות החדר העבים והמסויידים לבן, ומעין שקט רווה יורד על הגופות המהוקצעים; הם סופגים אותו וסאת-יישותם המשותפת כאילו מתמלאת עד תום בשעות בוקר אלו.

מיד שולפת היא את שוקיה הארוכות השזופות מתוך לובן-הסדינים, ובבת-אחת היא תוקעת את רגליה כמזלג – לתוך היום; למראה זה היה הוא זוקף את ראשו ומאזין. על הריבוע הקטן שלפני המיטה נעמדו רגליים אלה – וממנו נמשכה ויצאה לתוך היום דרך בהירה שליווה; טעם לחם אפוי חום עלה בפיו, וריח מוכר של פרחי-אלמוות חומים, מרשרשים, התערב בו.

הם יצאו מחדרם ומיד ניתך עליהם – זמר-הצרצרים כאשד של זכוכית כתושה, המשתפך לתוך כלי-נחושת – משתפך בלי-הפסק, עד להרדמת-החושים. החרול הכחול כבר היה מחומם כראוי, יצר ובלל פילפל לתוך ריח-הכופר, וזה היה צף ומתנדנד כשמן על פני גלי-האוויר; מתחת לשיניך – כבסיס בצקי מסויים, השתטח ריח הטוברוזות שפרחו בצל-הבית: ריח אפלולי ולח כבא מחביוני מנזרים קרירים.

כתפו של הגבר היתה מורמת אלכסונית, ובתנועת-ביטול ואתגר היה חותך בה את האוויר, והאור מסביבו; אלה נשמעו לו, והקיפוהו וסילסלו בשיער הבהיר; נחו על זרועותיו המוארכות כעל גבי חיה מושלמת וחלקת-גו.

היא נגררה אחריו כקשורה אליו בעבותים סמויים, חזרה על תנועותיו כסירה מובלת ביד איתנה, צעדיה הלכו והתרחבו מאליהם, ונתכוונו לצעדיו שלו; בעלותה על סלע אחד נגעה בלי משים זרועה בזרועו – ולפתע נתזה שרביט ניצוצות ופרחה לעיניהם – כקשת מבריקה – דומה היה זה לכוכבים אשר יראו בני-אדם בעצם היום מתוך בארות עמוקים. עיניו עגנו רגע בתוך עיניה ושלו להם בשקט את יישותה הרוטטת, ואחר במחי-יד, כאילו לשם שעשוע, הרכיבה כנזר על ראשו.

הם מצאו תל קטן זרוע ציפורני-בר דקות-גבעול, וקיפודי-קורנית פורחת היו תקועים בסלע, דבורים זימזמו וניתלו על גבעולי הציפורן הענוגים והדקים, ואלו היו נכפפים קמעא מכובד גופן – וכך היו מתנדנדות עליהן ומוצצות מתוך הגביע הוורוד את הצוף – ריח דבש היה תלוי באוויר.

הוא תלש בידיו עשבים מסביבו, תחב ידיו לתוך הקורנית ובחש בה "בכדי לעורר את ריחה," אמר – לפתע הזדקף וצעקה נפלטה מפיו. היא קפצה ועמדה על רגליה, ראתה פנים זרים לפניה; פינות-הפה נמשכו למטה, וכחול-עיניו נתכער כשלולית שזרקו אבן לתוכה; הוא יבב בקול דק – היא נדמה – דבורה, "רק דבורה," צעקה. החזיקה בידו ואולם הוא שמט את זרועו מידה, הוא עמד ובכה...

היא רצתה לעזור לו – אך הפכה פניה וברחה בכיוון המלון.

*

נכתב:1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: קיץ 1932. נדפס לראשונה: "דבר", 21.2.1969. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 184.