שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

במעמד הר סיני קיבלו בני ישראל את התורה, משה רבנו ירד מהר סיני עם לוחות הברית ועליהן נחרטו עשרת הדיברות. הדיבר החמישי התייחס למצוות כיבוד אב ואם – "כבד את אביך ואת אימך למען יאריכון ימיך."

חברים,  בני משפחה מכובדיי כולם,

אתגר וכבוד גדול הוא להספיד כמו גם לברך אישה כמו אימא, זו שתמיד הסתייענו בה, בירכה והספידה, כתבה וסיפרה לכל המשפחה.

אספר לכם על ילדה, בת למשפחה עניפה ושורשית, דור שביעי בארץ, למשפחת ראב שלימים נקראה משפחת בן עזר. המשפחה עלתה מהונגריה עוד בתחילת המאה ה-19 [1875 – אב"ע] והתיישבה בירושלים ואף היו ממקימי אם המושבות – פתח תקווה.

ב-28 בנובמבר 1936, ט"ו כסלו תרצ"ז, כ-11 שנים לפני שהוחלט על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, נולדה אימא, בת לראשוני המתיישבים בעמק יזרעאל, במושב בלפוריה.

חסיה התחנכה לצד אחיה שלמה ושולמית ז"ל על ערכי אהבת המולדת, אהבת הספר ועבודת האדמה.

כשבגרה ונישאה, למושב מרחביה עברה, למדה חינוך והיתה לגננת המיתולוגית של מרחביה. 

רגישות לזולת, אהבת האחר, סבלנות אין קץ, כישורי הדרכה וחניכה ועוד ועוד – הינן חלק מתכונות אופייה אשר רמזו בקלות על ייעוד חייה. היא עסקה בחינוך לגיל הרך כל חייה. דורות רבים של ילדים  במרחביה בבלפוריה ובכלל התחנכו על ברכיה.

אימא לא הסתפקה רק בחינוך ישיר אלא אף בחרה לחנך את המחנכים. בסמינר למורות וגננות באורנים הכשירה גננות וגננים לשימוש במחשבים ושימשה עבורם אות ומופת וכוכב צפון להנחלת ערכי יסוד משמעותיים לדורות הבאים ובשל כך הפכה לדמות מוכרת מאוד במשרד החינוך.

העבר המרתק של אימא לא האפיל על ההווה. צלילותה וחוכמתה, סקרנותה ומעורבותה בחברה, איפשרו לה לאמץ תחביבים אין קץ ולהמשיך להשפיע באופן חיובי על האחר, המשפחה והחברה.

יחד עם הנכדים והנינים נהגה אימא לאמץ את נכדי השכנים והחברים, מתמסרת לטיפול לכל דורש, והמשיכה להגשים את יעודה וללמד את מי שחפץ בכך, קוראת ספרים בקצב אשר מלחיץ את כל הוצאות הספרים, מציירת בכישרון רב, מפתחת ללא הרף חברויות ומשמשת חברה נאמנה בקרב חוגי חברה שונים ומגוונים, צופה בתיאטרון ובקונצרטים ולא מפסיקה ללמוד, להפרות ולפתח את עצמה.

עם כל זאת דאגה לטפח "סבתאות" לתפארת, דואגת לפרגן, לפנק ולהתאים עצמה לכל נכד ונכד לפי גילו ותחומי העניין שלו.

אימא, היית החוט המקשר בין העבר המפואר לעתיד המבטיח של משפחתנו. ניצחת ביד רמה על כל המתרחש במשפחתה ובסביבתה. היית לנו כתף בשעת צרה, חברה טובה, רוח גבית ומקור להשראה עבורי ועבור כל המשפחה.

כך נזכור אותך אימא לעד.

יהי זכרך ברוך

גיל

13 אוגוסט  2020

כ"ג אב תש"פ

אהוד: חסיה שוורצמן ממרחביה המושב היתה בתו של שמעון בן עזר מבלפוריה, שהיה בנם של קונה ומנחם שלמה ראב מירושלים. ומנחם-שלמה ראב היה בנו-בכורו של יהודה ראב בן עזר מאשתו הראשונה של יהודה, הדסה הרשלר בירושלים. כך שחסיה היתה נינה של סבי יהודה ראב בן עזר.

ביבי. רק ביבי. רק ניפטר מביבי והכול יסתדר!"

דבר המפגינים נגד החיסונים

שנאסרה הפגנתם מול ביתו של בנט ברעננה

כי מותר להפגין רק בבלפור ובקיסריה

עד שניפטר מביבי והכול יסתדר!

תנחומים לבני-משפחתו

שירי זמר שנושאם הוא מורים ומורות

מוקדש למורים בהוקרה עם סיום שנת הלימודים תשפ"א

חלק שני

הוי, כמה ליגלוג ותלונות!

וישנו גם צד שונה מזה החיובי והאוהד בעיקרו, והוא צד הביקורת וביטויה גם בדרכי לגלוג, ואם אנחנו כבר בפרשת ליגלוג וביקורת, נפתח בשירה הנודע של יונה עטרי, המכונה "המורה לזימרה" העושה את המורה הזאת ליעד מלוגלג ונלעג. וזה מפתיע. כי לא היינו מצפים משחקנית ובדרנית וזמרת כשיעור קומה כעטרי ללגלג דווקא על המורה לזימרה. הרי היא היתה זמרת אהובה שנודעה במיוחד במחזות הזמר שכיכבה בהם כשעוד היו בגדר סנסציה ואירוע תרבותי מעורר מחלוקת. כך אירע, למשל, במחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", מאת סמי גרונימן, שגם תירגם את מחזהו מגרמנית לעברית, ובעיבודו המבריק של נתן אלתרמן שהוסיף לו פזמונים. ואילו המוסיקה של סשה ארגוב הפכה אותו למחזה לתפארת והוא הוצג בתיאטרון הקאמרי בשנת 1964, כשמחזות הזמר נחשבו עדיין, כאמור, לז'אנר נחות. להפתעת כולם היה המחזה להצלחה אדירה ויונה עטרי, שכיכבה בו עם אילי גורליצקי , הפכה לזמרת-שחקנית נודעת.

ובכן, האם נתאכזב כשנקרא ונשמע מפיה את "המורה לזימרה"? והרי לא שבח למורה בשיר אלא... לגלוג וביקורת שנונה! המילים השנונות הן של הפזמונאי הנודע והמבריק בן התקופה ההיא, עמוס אטינגר (יליד 1937), והלחן של מאיר הרניק, גם הוא היה אז איש רשות השידור, והנה, השיר הזה דווקא זכה להצלחה גדולה בסוף שנות ה-60 (אז עוד לימדו זימרה בבתי הספר) והיה ללהיט כללי.

וכך נשמע השיר בראשיתו:

"יום יום עם בוקר זה ברור / (החמה מאירה) / אני נכנסת לשיעור / (המורה לזימרה) / ומבקשת אם אפשר / לפתוח שני דפי נייר / ולרשום (ממההה?) / דו, רה, מי / דו, רה, מי / רה, מי, פה / רה, מי פה / מייי, מייי / מי זרק עלי קליפה? / מי זרק עלי פה גיר? // לא יודעים, לא יודעים. / קלמנטינות על הקיר? / לא יודעים, לא יודעים./ מישהו רוצה לשיר?/ כן...ן! / ובכן! הוי כמה רע, רע רע / שיש צרה רה רה / ושמה מורה רה רה / של זימרה... / (ושוב) אך כשאני מפנה ראשי אל תלמידיי / שרים הם רק מה שכל כך אהוב עליי / הבאתי זמר קל עימי / על שפת ים כינרת / (זאת שירה, זאת שירה ) / אותו חיבר הגידו מי? (המורה לזימרה ) / אם רק תשירו צליל אחר / אפתח ראשכם עם הפסנתר! / וואוו! ובכן.../ מה הה ה? / בול, מי, לה / ועוד מילה/ תו אל תו / תו אל תו."

אלה שני חלקיו הראשונים של השיר הארוך, הפרוע ומלא החידודים, ההומור והצחוק על המורה המסכנה לזימרה, שאינה מבינה את תלמידיה והם כתגובה לתמימותה מתעללים בה. היא אפילו שואלת בהמשך מי מסר ומי שלח למי מכתב מאחורי גבה ואם דן אוהב את רות, והם כמובן עונים: לא יודעים, לא יודעים, והיא מאיימת שאפילו אם ציוניהם בתעודה יהיו כולם טובים, הציון הרע בזימרה יפגע בכול כי יוריד את הממוצע, אבל הם לא מתרשמים ולא יודעים כלום על באך אבל גם לא על שירים עבריים והם רוצים רק שירי רוק. וכל זאת, למרות שהיא מבקשת לחנך אותם על אהבת הארץ, על שירי ארץ ישראל. אבל אולי דווקא בגלל זה, שהרי הם ילידי הארץ ואוהביה הגדולים ושונאי דיבורים והם בני דור שמוסיקה חדשנית דוברת אליהם.

בקיצור – קשים חייה של המורה הנלעגת לזימרה. את שיריה לא רוצים התלמידים (מן הסתם, הם כבר תלמידי תיכון) ללמוד ולשיר, הם נוטים ברוח התקופה לרוק, והיא נלעגת במאמצי הלימוד, וכמובן שאין כל סיכוי שתשתלט על הכיתה המתפרעת מאחורי גבה וזורקת מכתבים. והאמת, כך היינו גם אנחנו בבית החינוך שבעמק הירדן, עד שהגיע המורה למוסיקה רב הידע המוסיקלי הכללי ויכולת השליטה, מנחם שיאון, יליד צ'כיה וניצול השואה, והקסים אותנו והעניק לנו אוצרות של ידע והבנה מוסיקלית. היום, מכל מקום, הבעייה הזאת אינה קיימת. למה? כי אין יותר שיעורי מוסיקה, ובכלל – ענייני תרבות ורות ואמנות סולקו כמעט מן המערכת.

המורים כמעכבי התפתחות רוחנית ואמנותית

ואם כך, אולי נזכיר בהקשר זה את שירה של דתיה בן דור, היא כבר ילידת 1944, משוררת, מספרת ומלחינה אהובה ופורייה לילדים, שחיברה גם את המילים וגם את הלחן (לפי לחן עממי), לשיר "מורים, מורים", שאותי דווקא הפתיע כשהוא בא ממנה.

השיר נפתח אף הוא בתלונה קשה דווקא על המורה לזימרה. אלא שהפעם, כשהשיר נכתב בשנות ה-80, כבר עולים ניצוצות של מרד בסמכותם של המורים בכלל ואין זה רק צחוק או ליגלוג ביקורתי. המורים אפילו מזיקים! יותר מזה, הפעם דוברת גם בת וגם דוברים בנים ולא כיתה כגוף כולל, ובתלונות ספציפיות מצד שני המינים וכלפי מקצועות וכישורים מוגדרים, וטוענים שבלעדי המורים הם דווקא מצליחים בהם, ולכן קל מאד להיפרד מהם.

הנה דברי הבת: "פעם אמרה לי המורה לזימרה: / איך שאת מזייפת, זה ממש נורא! / את לא מבדילה בין סי-במול-א-לה. / לא תוכלי לשיר אצלי במקהלה / לא תוכלי לשיר, לא תוכלי לשיר / לא תוכלי לא תוכלי לא תוכלי לשיר! / אז אמרתי לה שלום, היה נעים להכיר / ומאז אני לא מפסיקה לשיר."

כלומר – המורה לזימרה, בביקורת חסרת ההתחשבות שלה, עשוייה היתה לקטוע את עניינה של הילדה במוסיקה בכלל. אלא שהילדה דווקא נפרדה מהמורה הקשוחה בשמחה והנה, דווקא אז, מתוך חופש מוחלט, החלה לתת ביטוי מוסיקלי לכישוריה, לשיר שירה עצמאית ושמחה. המורה היתה אך מעצור לכישרון. אין זו המורה המגוחכת מן השיר של יונה עטרי. זו שדווקא יודעת הרבה אך חסרת יכולת להשתלט על הילדים הפרועים. ואין זה שיר הומוריסטי ושמח, אלא שיר מרדני ומתגרה. הטון חדש.

בהמשך, באותו אופן, דובר תלמיד על המורה לציור, שלעג לו שאינו מבין במונחי צבע וקומפוזיציה וחסר היה לו בסיס תיאורטי לציור. אך משברח מהמורה הקפדני וחסר ההבנה לנפשו, "מאז אני לא מפסיק לצייר," מאז חלה פריחה אמנותית.

וכך אירע לילד שרצה ללמוד בלט וננזף והמורה עלב בו עד שעזב והפך לרקדן. וכך מסכם השיר לגבי התשוקות האמנותיות:

"אז גם אתם חברים אל תפסיקו לזמר, / אל תפסיקו לרקוד, לנגן ולצייר / כי כולנו זמרים, כולנו ציירים / כולנו נגנים, מלחינים משוררים. / כולנו רקדנים, כולנו שחקנים / כולנו... שטוזונים!!!" הווה אומר, לכולנו כישרון אמנותי טבעי, ויש להפעילו בעצמנו להנאה ומבע עצמי. ובלי מורים קשוחים והרסניים.

אבל גם למורה יש תלונות:

חנוך המחנך ואיך נכשל שלא בצדק – שיר אוטוביוגרפי

אבל קיים גם הצד של המורה, זה הסובל מתלמידיו או ממבנה החינוך. בתחום זה ראו להזכיר את השיר הסיפורי רב העניין ובעל השם של לשון נופל על לשון ולכן רב המשמעות הכואבת, "חנוך המחנך", כי בו מסופר איך חנוך המחנך איבד את משרתו בכיתה י"א 2 שלא בצדק. וכבר בשמו "החינוכי" מובלט העוול שבכך. ומדוע? כי חנוך, המורה לספרות, איבד את קור רוחו כלפי תלמיד מופרע שהטריף את דעתו, אך נענש בכך שאיבד את משרתו.

השיר, שנכתב על ידי ערן צור, בוצע על ידי להקה שפעלה בראשותו בראשית שנות ה-90 וזכתה לשם ולקהל רב, היא אף נקראה בשם יוצא הדופן,"כרמלה גרוס ואגנר". הלחן חובר על ידי יובל מסנר חבר הלהקה, אך המילים חוברו כאמור על ידי ערן צור עצמו, שהוא זמר ופזמונאי בולט ופעיל עד היום, כיוון שהתברר שהן בעלות חשיבות מיוחדת לו. בראיון מאוחר הוא סיפר כי זהו שיר אוטוביוגרפי, המספר על אירוע שאכן אירע לאביו שהיה מורה לספרות באותו בית ספר ובאותנ כיתה ואפילו שם התלמיד המופרע הוא אמיתי! וכך גם מוסבר שירבובה לשיר של השאלה "למה" המופנית אל "אבא" בעוד שהשומעים ודאי תהו איך ולמה.

ומהו הסיפור? שבבית ספר שבמפרץ חיפה, על יד בתי הזיקוק, בכיתה י"א 2, שלמדה במגמה לבגרות מלאה, ובה לימד המורה לספרות, חנוך המחנך, יום אחד כל הכיסאות והשולחנות היו זרוקים ומפוזרים על הריצפה, ולמה? כי לפני כמה שעות היתה כאן מהומה גדולה. ואז הזמר שואל: "מה קרה אבא? מה קרה? / מדוע רגזת כל כך?"

ואז מתברר כי במשך כל שיעור הספרות נשמעו מתוך הדממה חריקות הכיסא המעצבנות של התלמיד המופרע, גילי גרשלר, ואז "חנוך התעצבן איבד את השליטה / בעט בכיסא השבור בפינה / תפס את התלמיד בצווארון החולצה / ודפק לו את הראש בריצפה / ואז התפרצה מהומה בכיתה / ואז המנהל הזמין משטרה / וזה הסיפור על איבוד המישרה/ של חנוך שחינך את כיתה י"א 2 / במפרץ חיפה..."

וזהו. כך נגמר השיר העצוב והמזדהה עם חנוך. וכי לא נהג באופן אנושי? והרי באמת אפשר להשתגע בגלל ילדים מופרעים כאלה. ומעניין, שלאחר שנים עדיין כאב לערן על אביו והוא סיפר בראיון כי הכול אמת וכי הוא אמנם כתב את השיר על מנת להתחשבן בו עם אותו ילד מעצבן שגרם לכול, ואכן, אין תמה שההזדהות עם המחנך מפעמת בשיר למרות מקצבו הסוער.

כאבו, סיוטיו וביקורתו של המורה לאזרחות

מבחינה זו קיים שיר מדהים עוד יותר, שחובר מנקודת תצפיתו של המורה עצמו, (מהגברים הבודדים שעדיין משמשים מורים, אבל הכותב היה מורה במישרה חלקית ביותר). ומפתיע, דווקא המורה לאזרחות חש שעולמו הרוס, חסר משמעות ואפילו מאיים עליו, והוא שופך את מרי ליבו בשיר מר וסרקאסטי. במפתיע גם מתברר כי זה שירו של יובל מנדלסון, יוצר מקורי שפועל בשנים האחרונות. הוא עצמו חיבר את המילים והלחן והקליט אותו עם להקתו החדשה בעלת השם המפתיע, "המסע לפולין" (קודם נקראה להקתו, "השייגעצ"). השיר בוצע והוקלט בשנת 2017 וקרוי "המורה בכיתה", והדובר בו הוא עצמו המורה לאזרחות, כפי שמנדלסון עצמו היה בצד פעילותו המוסיקלית, גם שיר זה הוא אם כן בעל צביון אוטוביוגרפי, ואעז להוסיף שבאמת מקצוע כל כך חשוב זה אכן נלמד מספר משעמם וחסר כל עניין ורמה, עקרונית ורוחנית.

מכל מקום, הזמר מוסר את הזיותיו, תחושותיו ומחשבותיו כשהוא נמצא בכיתה או בבית קודם לנסיעתו לבית הספר, וכך מוצג עולמו הפנימי. וכיוון ששירי ההיתול וההומור, אפילו זה הלעגני, שרווחו בעשורים הקודמים, הלכו והוחלפו בשירי מחאה, ובמיוחד בעשור השני למאה הזאת – שיר זה הוא עדות בולטת ולפנינו שיר מחאה עז ביטוי אך גם שובר לב.

וכך נשמע חלקו הראשון של השיר. שורותיו הראשונות נגלות כהזייה וכסיוט, ומתבררות כמתרחשות בביתו ובתודעתו המבוהלת והסולדת מהיציאה הכפוייה לכיוון רמת גן, שם נמצא בית הספר שלו.

בבית השני יתברר שאהובתו בהריון וזה מגביר את הכורח המשפחתי לסבול לשם הפרנסה בעבודת ההוראה. וכך הוא יבעט בזעף בדלת והכיתה וייכנס, אבל גם שם יהיו לו חזיונות מבעיתים, אם כי שם הם כרוכים דווקא בטבע ובחוץ, אבל הוא ימשיך כי אין ברירה. והוא אפילו מנסה לשכנע את התלמידים בחשיבות מקצועות הלימוד, אבל אלה דווקא הנדסה ומחשב. והנה הדברים כניסוחם בשיר:

"מתחת לריצפה יושב אדם ומסתכל לתיקרה / יושב אדם ומחכה שהתיקרה תיפול לו על הראש / תמעך אותו יפה ודק כמו קרש לחיתוך של ירקות / חושב דקה, יושב שעה, והתיקרה לא ממצמצת / אז הוא נכנס למכונית / נוסע בכיוון של רמת גן / העיר רמת גן. // הבטן של אהובתי / הלכה והתנפחה / (אמרתי ) / הגיע זמן לשלוף את הטס / עכשיו צריך לסבול במונחים של משפחה / בועט בדלת ונכנס /בוקר טוב תלמידים / בוקר טוב. // המורה בכיתה יש לו עיניים בגב / הוא כותב על הלוח / קוצים בחמסין וחבצלות בסתיו / העורבים השחורים / מכים בכנפיים / מנפצים חלונות / נכנסים אל החדר /פנימה / והמורה ממשיך קדימה."

אך בצל המהומה הפנימית שלו וסלידתו מההוראה הוא אינו מפרש מדוע הוא סולד עד כדי כך.

לא נביא את ההמשך כניסוחו בשיר, כי השיר ארוך, אבל רק נציין כי אחרי תיאור הסיוט בשיעור, מגיע בית ארוך ושובר לב המתאר שכל המורים נמצאים בהפסקה בחדר המורים ואז לפתע המורה לפיננסים משה תורג'מן, ש"ליבו לא עמד בזה" נפטר לזעזוע כולם. וממש נורא, והמורה עידית אפילו לא הספיקה להגיד לו שראתה בו יותר מידיד, והנה, תלו מודעת אבל, אבל ממש על ידה כבר מופיעה מודעה שמחפשים מורה מחליף, כאילו דבר נורא לא אירע ואין ערך לחיי מורה. ואז חוזרים סיוטיו הקודמים, והשיר מסתיים במצוקתו של המורה שעכשיו דובר על עצמו בגוף שלישי:

"והמורה / לאזרחות / הוא לא רוצה למות / בתור מורה לאזרחות / אימא! אני לא רוצה למות."

והשמעת הזעקה עם השיר כולו, בביצוע הלהקה ברוק גיטרות כבד וחצוף, משמיעה מחאה מאויימת, קודרת וחסרת פשרות כנגד סידרי החינוך והמערכת ונוגעת בנשמה. אמנם, לא ברור מהם גורמי המצוקה. וגם יש להניח שיוצר מוסיקלי לא ייהנה במיוחד מהוראה. אבל השיר מרשים בעוצמתו ומוביל לכיוון שלא שיערנו בענייני חינוך.

לידיעת שרת החינוך החדשה.

שיר צהלה חצוף של תלמידים מלפני קום המדינה עם סיום הלימודים

השיר הקצרצר הזה קרוי "הורה סחרחורת" ולא ייאמן שמחברו הוא, לא פחות ולא יותר, אלא נתן אלתרמן עצמו! עם זאת, דומה שהשיר המפתיע בנועזותו היה באותן שנים ביטוי קונדסי לצהלת היציאה לחופש ולא ביטוי למחאה כנגד הלימודים והמורים. לשיר היו גרסאות אחדות כי בתי ספר שונים הכניסו בו גיוונים והלצות. אני אביא כאן את הנוסח הזכור לי מ"בית החינוך המשותף" שבעמק הירדן וככל הידוע לי הושר גם בבתי חינוך אחרים:

"לא ללימודים הלב פתוח / לא למורים נשאנו ראש / את הלימודים ייקח הרוח / ועל המורים ציפצוף ארוך. // אם לא למדת – כלום לא קרה, / כיתה נשארת – זה לא נורא / הורה סוערת / כיתה ח' עוברת / ככה תמה שנת הלימודים."

אנחנו נהגנו לשיר לאו דווקא על כיתה ח' וכל אחד שר על שנת לימודיו שנגמרה, אך בלטה במיוחד כיתה ח' כיוון שאז לא העלו עדיין על הדעת את קיומה של חטיבת ביניים, וכיתה ח' סימנה סיום רב משמעות של מעבר לבית הספר התיכון, שלא כולם זכו לעבור אליו. ומה מתאים יותר לחגוג עימו את האירוע אם לא הורה יפה לאומית (על מוסיקת רוק איש עדיין לא חלם) ולהתחצף קצת כצברים חמודים ועוקצניים. בקיצור – ילדים טובים...

מעניין אף לציין שמצאתי נוסח שונה לחלוטין ורציני של "הורה סחרחורת" אף הוא מאת נתן אלתרמן וגם לחנו מאת יואל ולבה, אך נושאו – לא ייאמן – אהבת המולדת! וכך נפתח השיר:

"לא אל שכר הלב פתוח / לא לתהילה נשאנו ראש. / אנו יצאנו עם דגלי הרוח / את האוויר בשיר לחרוש. // לי במולדת בית אין / לא בשבילי שתלתי עץ / תנוני במלוא גופי כחמת יין / אל אדמתה להתנפץ"!

ובסוף ה"הורה סחרחורת" הזאת מתקשרת ב"דבורה שחרחורת"!

בקיצור – זה שיר שעיקרו אהבת המולדת תוך ויתור מוחלט על ערכים חומריים והמרתם בחיי התמסרות טוטאלית למולדת, לאדמתה והפרחתה. וכיוון שאינני חוקרת מומחית בשירי זמר, לא ידוע לי גלגולו של השיר. נראה לי סביר שבראשית היה שיר אהבת המולדת והצמחתה, וממנו נגזר שיר הצחוק וההומור החצוף שאכן יצר "הורה סחרחורת" אמיתית..

סגירת מעגל מפתיעה עם "שיעור מולדת"

באחת הכתבות המאוחרות שלו, התייחס עלי מוהר אל שירו הנודע כל כך, ואמר במפתיע כך:

"כשאני בוחן את כלל שירי המולדת שכתבתי, אני רואה שיותר משהם שירים עליה, הם שירים על השירים ששרו לה. אלה השירים ששמעתי בילדותי והם בראו למעני ארץ שאולי כלל לא היתה קיימת אז. כן, כמו בשיר, אולי זה רק הצטייר כך בילדותנו. ואגב, על פי מושגיי היה זה מעין שיר מחאה. וכשהשיר אמר שכך היה בילדותנו הוא נמנע באצילות מלחוות את דעתו על המצב הנוכחי. אך עשה זאת מתוך תקווה נסתרת שהשומעים יעשו בעצמם את ההשוואה בין האז לעכשיו."

עד כאן דברי עלי מוהר המאוחרים, והרוצה – יקבל אותם כפשוטם. להבנתי, היה זה בהחלט שיר של התרפקות תמימה על הילדות בארץ המולדת של פעם, ושיר של אהבת מולדת ללא התייחסות להווה. אבל דעתי אינה, כמובן, חשובה כדעת המחבר עצמו המשלב עצמו בין שירי המחאה דווקא, ואולי ברוח השעה. ולכן, נאחל שהמורים יגדלו דור אוהב מולדת ומשפר חייה ויראו שכר בעמלם גם אם כבר לא תולים על הקיר תמונת איכר חורש עם סוס ומחרשה. וכדי לשמח את ליבם אולי ישירו המורים והתלמידים לא רק שירי ביקורת ולגלוג אלא על הנאת הלימוד!

ולכן נביא לסיום שמח שיר לפעוטות המתחילים ללמוד ועל עובדות החיים הפשוטות וכולו חיוב תמים. ממש תענוג! את השיר לתלמידי כיתה א', הקרוי "שיעור בחשבון", חיברה תלמה אליגון-רוז, בתה של הסופרת עופרה אליגון ז"ל, ואת הלחן כתבה דפנה אילת, כנראה בעקבות לחן עממי.

וכך נאמר בשיר: "שתיים ועוד שתיים הם ארבע / ארבע ועוד שתיים הם שש / אבא של אבא הוא סבא / ההיפך מאין – זהו יש / אלף עצים זהו יער / חמש אצבעות יש ביד / ומי שרוצה זאת לדעת / ישיר את השיר וילמד!" – אז בואו ונשיר!

ארנה גולן

אהוד: לי אין שום נוסטלגיה וגעגועים לעבר, שכלל לא היה אידילי, אבל שירי הזמר העבריים, כמו סיפורי וציורי נחום גוטמן (שלא כתב חרוזים) – רצו לראות בארץ ישראל בעיקר, אם כי לא רק – את הצד המואר, האופטימי, הציוני, ורובם גם נוצרו בידי משוררים ומלחינים מעולים.

החיים בישראל כיום, ובכל שנה ושנה עד היום – הם קרוב לוודאי טובים ונוחים יותר מבכל תקופה קודמת, ורק המטנפים המקצועיים, וגם עשירים שלא חסר להם מאומה – מייללים, בייחוד שנעשה מיום ליום יותר קשה להאשים במצבנו הנורא והאומלל כביכול – את נתניהו, ולשנוא אותו תוך כדי טינוף מצב המדינה בגלל הנהגתו!

על ספרו של יוסי צרויה

"ימים של כאב ותקווה"

הוצאה עצמית, 2021, 322 עמ'

הספר האוטוביוגרפי "ימים של כאב ותקווה", ספרו השני של יוסי צרויה, מגולל את סיפורה של משפחתו במרוקו, עלייתה לארץ ישראל, וקליטתה בעין שריד, אחד מיישובי השרון.

הסיפור מסופר בגוף ראשון וחושף בגילוי לב וברגישות רבה את מגילת חייו וחיי משפחתו, את מערכת היחסים בקהילה היהודית בווזאן שבצפון מערב מרוקו, את אורח החיים ב"מלאח", ואת האינטראקציה עם הסביבה המוסלמית. לכך מוקדשים שני שלישים של הספר, מהם אנו למדים רבות על התרבות, המנהגים, האמונות והערכים עליהם מושתתים חיי המשפחה לאורך הדורות.

השליש השלישי של הספר מוקדש לעלייה ולקליטה בארץ ישראל. חלק זה רווי בכאב, בביקורת נוקבת ובתובנות בעלי משמעות רבה על דרך הקליטה ועל ההתייחסות אל העולים מן המזרח. צרויה אינו חס על הקורא ומציג תמונה מהימנה ולעתים מזעזעת של היחס המשפיל ושל הטיפול הקלוקל מצד הרשויות והשפעתם המיידית וארוכת הטווח של אלה על מצבן הנפשי של הדמויות לאורך עשרות שנות חייהן הבאות.

הקריאה אינה מותירה את הקורא אדיש לדמויות ולהתרחשויות. ישנם תיאורים שקריאתם מלווה בדמעות, דוגמת תיאור הגזזת. מה שהוצג בעורמה כ"כמו קייטנה", התברר כסיוט פיזי ונפשי לארבעה מילדי המשפחה שנפלו ברשת הטיפול מורט השיער ומורט העצבים, יחד עם ילדים רבים נוספים. הטיפול החל בגילוח הראשים והמשיך במריחת שעווה חמה, הסרת שכבת השעווה, מריטה בפינצטה של השערות העקשניות שנותרו על הקרקפת, ומריחת היוד הכתום-צהוב. כל שלב לווה בכאב עצום ובזעקות שבר של הילדים המסכנים. והשלב האחרון – החדרת מנות הקרנה במינון גבוה מאוד, חמש פעמים. התוצאה החזותית המרה, "ראשים קירחים ועיניים פעורות לרווחה, שדרכן ניבט הכאב." לזאת יש להוסיף את הבושה ואת חוסר האונים. עד היום מתקשים רבים להתנתק מהטראומה הנפשית, מהתסכול ומהכעס על המעשה הנורא. המחבר מציין, כי "כפי שאחדים מהחיילים שבים מהמלחמה הלומי קרב – כך גם אחיי הקטנים שוחררו מהמחנה הלומים ופגועים פיזית ונפשית." תוצאות ההקרנה ארבו לארבעת האחים בהמשך חייהם.

בצמוד לתיאורים המקוממים של ניצול תמימותם של הורי הילדים המעוגנת בחינוך שנספג במשך הדורות במשפחה למתן כבוד לסמכות, צייתנות וכניעה לתכתיבי הרשויות – ישנו ביטוי מובהק לאהבת המולדת והעם שהמשיכה לפעום בליבותיהם, חיזקה אותם בהתמודדותם עם השינויים ועם הקשיים, והעניקה להם את כוח ההישרדות.

הספר כתוב בשפה רהוטה, בסגנון משובח, והוא ספוג בתיאורים נוגעים ללב, מעוררי הזדהות עם הדמויות ומעוררי זעם כלפי הרשויות, ועם זאת רוויים ברגשות לאומיים.

מן התיאורים עולים אחדות משפחתית, אהבה ודאגה, אמונה, יושר, צניעות, הסתפקות במועט, וערכי הלימוד והקניית הדעת. חרף החלום המתנפץ, חרף קשיי הקליטה, הקשיים הכלכליים, החסמים וחוסר העידוד, ובלשון הסופר, חרף היות העולים "כחומר ביד היוצר של אדריכלי כור ההיתוך" – זכו הילדים להתפתח ולהגיע להישגים לימודיים ראויים, ובבגרותם רכשו מקצועות לגאוות הוריהם, והתערו בחברה הישראלית. מקרב הדור השני והשלישי של עולי צפון אפריקה ובני עדות המזרח זכו לצמוח אנשי מדע ורוח, אמנים, יוצרים ובונים, ואנשי ביטחון בכירים.

מחבר הספר, יוסי צרויה, שירת כקצין מודיעין בצה"ל בדרגת סגן אלוף. את שירותו בשירות הביטחון הכללי סיים בדרגת ראש אגף המקבילה לדרגת אלוף בצה"ל. במסגרת פעילותו ההתנדבותית תרם לשירות הביטחון, שימש עורך ביטאון גמלאי כפר סבא ועמד בראש סניף האגודה למלחמה בסרטן בכ"ס.

על אף הביקורת החריפה על המדיניות המפלה בתחומים החברתי והכלכלי, שצמחה בשנות העלייה ההמונית והחלה להשפיע על החברה בישראל, מגלה המחבר הבנה למצב ומציין כי "הריכוז של יהודים מעדות שונות, שבמהלך הדורות נוצרו ביניהם הבדלים גדולים בשפה, בתרבות ואפילו בחזות, לא יכול היה להתקיים ללא מתח בין מרכיביו. זה היה שלב קשה וכואב, שאולי לא היה מנוס ממנו בתהליך של בניית חברה חדשה בארץ חדשה בתנאים של מלחמת קיום." אבל הוא רואה לנכון להדגיש: "החוכמה היתה לעבור את השלב הכואב הזה מהר ככל האפשר, ולא למושכו ולהנציחו... המתחים העדתיים של אז לא דעכו והם ממשיכים לפגוע בחוסנה של החברה."

אותו ניסיון לנתח ולהבין את הצד השני מופיע גם בהקשר של היחסים בין עין ורד, היישוב הוותיק, לבין עין שריד, יישוב העולים. בפגישה שמתקיימת בין מחבר הספר לבין כמה חברים מעין ורד, עשרות שנים לאחר שעזב את היישוב, הם לא עסקו בפערים ובתחושת הניכור, כמו ביקשו לומר שאם היו דברים רעים אז, הם היו מעל לכוחנו והיה קשה למונעם. "היה מי שטען שאם לתושבי עין שריד היה רע וקשה, המושבניקים לא היו אשמים בכך, הם בוודאי לא עשו שום דבר רע בכוונה תחילה. זו היתה המציאות וכיום המציאות השתנתה."

אני רואה בספר זה מסמך חשוב ביותר המציג בצד העובדות ניתוח מעמיק של החברה בישראל מימי עצמאותה הראשונים ועד התקופה האחרונה מנקודת מבט לאחור של הילד והנער שגדל והתבגר, ומסייע להיטיב להבין את הפערים החברתיים וכן בעיות נוספות שמהן סובלת החברה הישראלית בימינו. יש להציבו במקומו הראוי על מדף הספרים הישראלי ובתוכנית הלימודים של משרד החינוך.

שרה אהרוני

בסוף השבוע האחרון, הוצגה בכיכר רבין תערוכת "עם חופשי בארצנו", המסקרת את "מחאת בלפור", המחאה העיקשת, המגוונת והמתמשכת ביותר שידעה ישראל. התערוכה שאותה אצרה חן ליאופולד ועיצבה ענת נגב – מורכבת ממאות צילומים, סרטונים ומיצבים, שתועדו במהלך פעילויות המחאה ברחבי הארץ.

הצילומים מייצגים את נקודות מבט של מאות צלמות וצלמים, שיחד מרכיבים את הפסיפס הייחודי והתמונה הגדולה של התעוררות אזרחית חסרת תקדים. הצילומים שהופצו דרך הרשתות החברתיות, סיפקו להמוני אזרחים השראה לצאת לרחובות; והנציחו את המחאה כאירוע דמוקרטי מכונן. הצילום עצמו הפך לכלי מחאתי, ובאמצעות הצילומים, המתרחש ברחובות זרם לרשתות החברתיות, ואיפשר את תיווך ההפגנות לציבור, למרות הסיקור המוטה לעיתים והמתעלם לרוב של התקשורת המרכזית, ההכפשות וגינויי המפגינים ע"י נבחרי הציבור.

מחאה עממית היא מאבק על "הזכות להישמע". ב"מחאת בלפור" התחברו כל המואסים בשחיתות השלטונית: ימניים ושמאלניים, חילונים ודתיים, עצמאים ושכירים, הייטקיסטים ונהגי מוניות, מנכ"לים ומלצרים, צעירים וקשישים: בניסיון לעצור, באופן חוקי: ראש ממשלה, שרומס את החוק והאזרחים. המחאה יירה שיח, שהתפתח כציור של מעגלי מחאה מתרחבים, שמרכזם בבלפור.

ירושלים היתה הלב: הבירה, בה מרוכזים סמלי השלטון הדמוקרטיים המאחדים. מוקד המחאה הראשי היה מתחם מעון ראש הממשלה בבלפור. "מתחם בלפור" היה למרחב ססגוני של זעקה ושירה, תקווה ואהבה, למרות האלימות של השוטרים, מכת"זיות ואלפי מעצרים, שנועדו להרתיע, לאיים, להפחיד ולרפות את ידי המפגינים.

מול ההשפלות, האלימות ורעות הרוח, התגלתה ערבות הדדית במיטבה. וכך בבלפור, מידי מוצאי שבת התקיימה חגיגה אמיתית של דמוקרטיה ואחווה, עם מסר ברור: העם הוא הריבון; והוא לא יוותר, ולא יאשר שחיתות ועריצות שלטונית.

במקביל ללב המחאה שבבלפור, במעגלים מתרחבים והולכים, נמשכו והתעצמו בכל רחבי ישראל ההפגנות. לאורך הכבישים ועל הגשרים עמדו מפגינים עם שלטים. הפגנות שלווי בדגמי צוללות מתנפחות, שלוו בקריאה: "ועדת חקירה עכשיו", ולפתיחת "תיק 3,000" כנגד בנימין נתניהו; תיק שנסגר באופן תמוה ע"י היועמ"ש אביחי מנדלבליט, שניקה את נתניהו מכל חשד בפרשה, עוד בטרם נחקר כלל, למרות שמדובר, כפי שהעידו קציני צבא בכירים ב"פרשת השחיתות הביטחונית החמורה ביותר בתולדות המדינה", בה היו מעורבים המקורבים לו ביותר.

מאות אלפי ישראלים הבינו שהדמוקרטיה בסכנה, קצו בראש ממשלה שנאשם בפלילים, מחליש את מוסדות השלטון, מעקר את רשויות המדינה ופוגע ברשות השופטת; והשתמשו באמצעי הדמוקרטי האחרון שנותר להם: זכות ההפגנה. לאורכה ולרוחבה של ישראל עלתה הדרישה של העם: לך.

בכל מוצאי שבת התמלאו הגשרים בארץ בעשרות אלפי אנשים, שוחרי דמוקרטיה, עיקשים ושקטים, גיבורים אלמוניים שנענו לקריאת החירום האזרחית ואיישו את עמדותיהם בכבישים ובגשרים, חמושים בשלטי מחאה, בדגלי ישראל, בדגלי אזהרה שחורים ובדגלי תקווה וורודים, וצילומי המפגינים שהוזרמו לרשות החברתיות – איפשרו למחאה להיראות למרחקים.

היתה זו מחאה של אנשים ישרים, אזרחים פשוטים, פטריוטים, שמסרבים להשלים עם שלטון ההופך לדיקטטורי ושם עצמו מעל לחוק, מעל למדינה ולאזרחים שהוא אמור לשרת. אנשים ערכיים, שעשו דבר או שניים בשביל מדינה, ואינם מוכנים שמשפחת בלפור תחטוף להם אותה, באמצעות שטיקים וטריקים שכל מטרתם המשך אחיזה בשלטון של נאשם בפלילים, הפועל רק לטובת האישית ולהימלטות מאימת הדין, ולא לטובת המדינה.

ביוני 2021 המחאה ניצחה. בא הקץ לכהונת נתניהו.

עו"ד גיא משיח

אהוד: מפגיני "מחאת בלפור" היו מיעוט מבוטל וקולני בעם, מיעוט שנעזר בתקשורת ובאופוזיציה השטופות בשנאת נתניהו – בעוד שחלקו הגדול של העם היהודי בישראל תומך בנתניהו, ורוב העם הזה היה, וגם עודנו כיום – נגדם – וכך זה התבטא בבחירות האחרונות וקרוב לוודאי שגם יתבטא באלו שתבאנה.

לא לחינם התקשורת, השטופה בשנאת נתניהו – לא מפרסמת כיום סקרי דעת ציבור על מיהו הראוי ביותר להיות ראש הממשלה, ומי אולי לא יעבור את אחוז החסימה!

מפגיני "מחאת בלפור" עוד יתגעגעו לנתניהו, שהיה אחד מראשי הממשלה המוכשרים, המוצלחים ורבי ההישגים שהיו לנו, ובייחוד לעומת קואליציית בנט-לפיד-עבאס, התלוייה בקולות "האחים המוסלמים"! – עד לידי כך הביאה אותם שנאת נתניהו, שהיא הדבר היחיד המחזיק אותם יחדיו!

כי לא מפגיני "מחאת בלפור" הביאו לסילוקו של נתניהו מראשות הממשלה – אלא רשימת רע"ם של "האחים המוסלמים" – בברכת מועצת השורא שלהם.

ויש לי חדשות עבור מפגיני "מחאת בלפור" – "הנאשם בפלילים" לא יורשע, כי המשפט נגדו הוא קרקס אחד גדול ויקר ומרושל, שאמנם עלול להימשך שנים רבות באותו קצב איטי ועם מאות עדים!

דברים שפורסמו לראשונה בגיליון החדש של רבעון "האומה",

העומד להופיע בימים הקרובים.

במלאת 90 שנה להקמת האצ"ל, התקיים באוניברסיטת בר אילן כנס חוקרים, שעסק באירגון הצבאי הלאומי. בכנס עלתה התהייה הבאה: אילו הבריטים היו עומדים בכל התחייבויותיהם הבינלאומיות, להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל – ואילו רצו ויכלו לבלום את הכנופיות הערביות – האם אז היה צורך באצ"ל? במרי? במרד?

הבריטים קיבלו את המנדט על ארץ-ישראל, כדי למלא אחר הצהרת בלפור שלהם עצמם, וכן הסכם סן רמו והחלטת חבר הלאומים, ולהקים בית לאומי לעם היהודי במולדתו ההיסטורית. ביושר – כמו שאומרים – ניתן להם הכינוי הקשה: "אלביון הבוגדת". קו השבר היו פרעות תרפ"ט. אז נולדה ההבנה – לפחות בחלק מהיישוב – שהדרך לעצמאות אינה עוברת על גשר של נייר, קרי הסכמים חתומים, כי אם על גשר של ברזל, קרי, נשק ומאבק בכוח. אין מנוס מכך. הבריטים לא ידעו לשמור על הסדר והמשמעת בארץ הזאת, לעמוד בהתחייבויותיהם הבינלאומיות ולרסן את ערביי הארץ, וכך היה צריך גם להפגין נגדם וגם לשבור את ההבלגה מול הפורעים הערביים. את זה עשה האצ"ל בגילגולו הראשון.

בגלגולו השני – וזה כבר היה לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, כשתבוסת גרמניה היתה ברורה – היה צורך למרוד בנשק בשלטון הזר המתנכל לנו, על הספרים הלבנים שלו ושאר המסמכים שנועדו להגביל את העלייה, לעודד את הערבים, ולצמצם את תחומי הבית הלאומי היהודי.

את המרד, שפרץ ב-1 בפברואר 1944, במטרה לגרש את הכובש הזר הבריטי, הנהיג כמובן מפקדו האחרון של האירגון, הבית"רי מנחם בגין. לימים, והוא כבר ראש ממשלה, ואפילו לאחר הסכם השלום עם מצרים, חזר ואמר: "שום דבר לא ישווה להרגשה שהיתה לי בתקופת המחתרת, או להרגשה שיש לאדם הנלחם על חירות מן המחתרת."

מחתרת איננה צבא מאורגן. מחתרת נחותה לעומת הצבא שנגדו היא נלחמת. יש שאירגונים מחתרתיים אינם בוחלים באמצעים. יש שחיי אדם אינם נחשבים בעיניהם, גם לא של חפים מפשע, נשים, ילדים, זקנים. אלה לא למחתרות ייחשבו כי אם לאירגוני טרור, שעיקר עניינם שפיכת דמי נקיים, רצח לשמו, הרס ותבערה – גם על חשבון בני עמם. "פתח", "אש'ף", "חמאס", "ג'יהאד האסלאמי" "חיזבאללה" ודומיהם – אלה אירגוני טרור מובהקים, שונאי יהודים, שמטרתם אחת – לפגוע בישראל ובישראלים, שארץ זו היא מולדתם.

בשבירת ההבלגה כנגד הפורעים הערביים, האצ"ל גם פגע – שלא מרצונו – בחפים-מפשע. כאשר האצ"ל עמד לפוצץ את המיפקדה הבריטית העליונה – הוא שיגר אזהרה מראש. הבריטים לא התייחסו אליה ברצינות.

את נשקו – בארבע שנות המרד – כיוון האצ"ל רק לעבר מטרות צבאיות מובהקות. המכות היו קשות. הן היו אחת הסיבות העיקריות לסיום המנדט וליציאת הבריטים מארץ-ישראל. 18שנה לחם האצ"ל – לצד אירגוני המחתרות האחרות, ה"הגנה", הפלמ"ח ולח"י – למען עצמאות ישראל. 431 מחבריו נפלו בקרבות, מהם תשעה שהועלו לגרדום – וב-1977 הפך מפקדו גם לראש ממשלת ישראל, שהביא את הסכם השלום הראשון עם מדינה ערבית. זו היתה מלחמת חרות אמיתית. מן הראוי שתילמד עוד ועוד, ותיחקק בתודעת הדורות הבאים.

יוסי אחימאיר

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

– – – גיבורו של קלודל המצוי בין שתי אהבות אלה [קרוע] מפרפר מלא [פקפוקים] צער ספקות, ולכן כורע ברך לפני הרגש הגדול, הוא מכיר בגבולה של להט האהבה אשר נצטווה לעקרה לצמיתות.

בו בזמן חושב הוא שקשרים אלה עם היצירה אינם משהו שמחוץ לרצון האלוהי.

השכינה אם הפרידה, אסרה על שני האהובים למצוא זה את זו בחיי יום יום – – – מקרבת אותם ומקשרת אותם קשר מסתורי, היא קושרת ומפרידה, וכך לא יאבד כל אחד לבד, אלא יינצלו, כל אחד לבד רודריג ופרוהז, על אף האוקיאנוס המפריד ביניהם, כל אנחה אשר יפלוט האחד מוצאת את הדה בנפשו האהובה של השני, ומאופק אל אופק הקשיבו, הנה הם מדובבים חרש זה עם זו.

*

נכתב: ראשית שנות ה-30 לערך. דף טיוטה מרשימה על ספר של קלודל. בביבליוגראפיה של אסתר ראב לא נמצא זכר לרשימה שפירסמה על קלודל. לא הצלחתי לברר באיזה ספר מדובר.

[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק חמישה-עשר

כוס חלב לילד

הלימודים בבית-הספר התנהלו במשמרת שנייה. הצבא הבריטי בנה מחנות רבים בארץ-ישראל כדי לרכז חיילים וציוד שיעצרו את הגרמנים, שהתקרבו מרוסיה שבצפון-מזרח, ומן המידבר המערבי, על גבול מצרים. לא היה חסר הרבה שאנחנו, יחד עם שארית הצבא הבריטי – נהיה כמו האגוז בתנועת מלקחיים. פועלים, מכוניות-משא ומלט (שהיה אז יקר-המציאות) – הכל הושקע במאמץ הצבאי. לכן לא היה אפשר לבנות כיתות חדשות, והיה צורך ללמוד בשתי משמרות. חמש שנים לא ראיתי בית חדש ניבנה במושבה, וגם לא כיכר לחם לבן. אבל ראיתי את שדה התעופה לוד, שהיה אז קטן יותר – מלא שורות-שורות במטוסי-קרב בריטיים אפורים מסוג ספיטפייר, וחרטומיהם מזדקרים באלכסון.

כשהייתי יוצא מבית-הספר, בחורף, כבר היה חושך בחוץ. אמא נהגה להכין לי נר תקוע בתוך קליפה שלימה של שאמוטי. היתה מוציאה מהקליפה את הפלחים, ומשאירה למעלה חלונות חתוכים, כמו סלסילה. על פנס התפוז הייתי סוכך בכף-ידי הקטנה מפני הרוח. לבסוף הצליחו הוריי למצוא עבורי באטרי, כך קראו לפנס-כיס. הייתי חוזר בשעות הערב הביתה ובידי הבאטרי המפיצה אור חלש, וגם על הפנס הזה הייתי סוכך בכף-ידי, כדי שמטוסי האוייב לא יראו משמיים את האור הבוקע ממנו.

המצב הכלכלי היה קשה. במשפחות רבות לא היתה לאב עבודה. חלק מהאבות התגייס לצבא הבריטי. היו ילדים יתומים שאבותיהם נהרגו כחיילים במלחמה. היו כאלה שאביהם נפל בשבי הגרמנים. משפחות גרו בצריפים דקים, מצופים נייר-זפת, ליד השוק הגדול. בית-השימוש בחצר, וכאשר היה צורך לרחוץ ילד או ילדה הניחו גיגית גדולה באמצע הצריף, העמידו בה את הנרחץ כשהוא ערום ושפכו עליו מים שאותם חיממו בפתיליית-נפט או על גבי פרימוס, שראשו הבוער מרעיש את הקירות הרופפים.

בגלל המצב הקשה הזה החליט ועד החינוך של המוסדות הלאומיים של היישוב העברי על מפעל "כוס חלב לילד".

בהפסקה הגדולה, לאור נורת חשמל חלשה, כאשר הגשם מכה על גג הפח של צריף הכיתה, היינו יושבים מול כוסות אלומיניום מלאות חלב. הנוזל הלבן נוצק מקומקומי אלומיניום כרסתניים שאותם היו התורנים מביאים לכיתות.

שנאתי חלב. עד היום אני לא מסוגל לשתות חלב טרי, רק כשהוא בקפה או בתה או בצורת משקה אחר ובלבד שלא יורגש החלב עצמו.

הייתי מקרב לשפתיי את כוס האלומיניום. לשוליה היה טעם נורא של חיכוך מתכת בשיניים, טעם חמוץ ומגעיל שעד היום גורם לי עור אווז כשאני נזכר בו. כך קורה לי כשאני רואה בחורה נחמדה עם עגיל בקורקבן, בגבת-העין או בפיטמה.

אחר-צהריים אחד ניסיתי, ניסיתי, הכרחתי את עצמי, והיקאתי הכל על הרצפה. מישהו הוביל אותי לברזייה, בין גזעי האקליפטוס העבים, חרוטי האהבות, שאשטוף את פניי ואשפשף אחר-כך את ידיי בעלי אקליפטוס ריחניים. הברזייה היתה כמיזרקה, פיות הברזים העשויים נחושת הזדקרו כלפי מעלה, מדי פעם היה איזה תלמיד שובב פותח ברז עד הסוף ומתיז קילוח מים לבן עד לאמצע החצר.

המורה אפרת התייעצה עם אימי: "מה לעשות כדי שהילד [זה אני] ישתה את החלב בלי להקיא?"

אמא ציידה אותי בכפית ובשקית-נייר קטנה שהכילה תערובת: כפית אחת אבקת קקאו ושתי כפיות סוכר. אני זוכר את המורה אפרת, בעלת השיער האסוף לאחור בקוקו, עומדת בכיתה מעליי, במעבר שבין השורות, ומפצירה בי לשתות את הקקאו החיוור, ואני מביט בכוס האלומיניום המגעילה, בוחש ומערבב את אבקת הקקאו והסוכר עם החלב, אבל הטעם אינו משתפר. ריח החלב נישאר, ועימו טעם אבקת הקקאו שמסרבת להימס בו.

המורה אפרת נהגה לשבת על השולחן ולא תמיד הקפידה בהצמדת שוקיה. חברי דודו מזרחי היה לוחש לי: "הנה החור השחור שאדון מסייה קלדם מבקר כל לילה!"

 ולא רק את כוס החלב היינו מוכרחים לשתות. בבית-הספר היתה משמעת קפדנית. בחדרו בקומה הראשונה ישב המנהל ד"ר יעקב בן-מימון זרמתי, וכאשר היה מתרגז על אחד המורים או התלמידים, היה קולו מהדהד בכל הסביבה, והשמשות רועדות. היינו שומעים את קולו עד לביתנו שבקצה הרחוב.

אחר-צהריים אחד צעק על המורה יהודית קורדובה, שבאה אלינו מירושלים. היא היתה יפהפיה שחורת שיער וכהת עור. לאחר שנתן לה מנה כדרכו – יצאה מעל פניו בקול בכי. ראינו אותה הולכת ומתייפחת בחצר בית-הספר, ליד האקליפטוסים עזי הריח והברזייה.

המראה השאיר עליי רושם כה עז, שהתאהבתי בה. היא היתה אהבתי הראשונה. חלמתי שאני גר איתה לבד באוהל במידבר או בסוכה על מקווה-מים, אולי בהשפעת סיפורי המקרא. השיר "גינה לי, גינה לי, גינה לי חביבה, כל פרח בה פורח," שלימדה אותנו, מתנגן אצלי עד היום, קשור בה ומחמם את הלב, ואני נוגע בציצים היחפים שלה.

כדי לקבל מושג על יופייה המהמם של יהודית קורדובה צריך לקחת בחשבון שאני זוכר חלום שחלמתי עליה לפני יותר מיובל שנים.

מוזר, הלילה, לאחר שכתבתי עליה, היא הופיעה אצלי בחלום, יחפה, בחולצה שקופה, בלי חזייה, בדמות מרצה צעירה לספרות באוניברסיטה, ואמרה לי:

"באיזו רשות כללת אותי בנאראטיב של המושבה? – דיר-באלאכ, [וכאן הפתיעה אותי כאשר קראה בשמי]! – דע לך שסקס שגברים כותבים נחשב היום מגעיל ודוחה בגלל השימוש באישה כאובייקט, רק סקס שאישה כותבת מתקבלת עכשיו פוליטיקלי קורקט ומגרה [רי"ש בקמץ] מפני שבתקופה שלנו בעיקר נשים כותבות וקוראות רומאנים והן אוהבות אותן מעיזות וחזקות, הגיבורות וגם הסופרות, רק לנו מותר כי הספרות היפה עוברת תהליכי פמיניזאציה ולסביסאציה אינסטרומנטאלית מואצת, עכשיו זה ידוע שגם הסופרים הגברים הקלאסיים היו נשים, הומואים, מוצצים, תקרא מחקרות חדשות! – מרבית הרומאנים רבי-המכר נכתבות כיום בידי נשים על נשים לנשים, ואתה, אתה איחרת את זמנך אפילו שבהתחלה היה נידמה לך שהקדמת אותו."

מתקבלת, מחקרות, חדשות, רבות – דיברה בלשון נקבה! – כך ממש, בחלום, ופיטמותיה הארגמניות, שהיו מקושטות בפאייטים נוצצים, רטטו.

"סליחה," כרעתי ברך, נשקתי לשוקיה, לכפות-רגליה, לאצבעות, לציפורניים, לחתימת האד הלח בהבל שטרם נמוג על הבלטה שעליה עמדה, ליקקתי, אמרתי: "סליחה. התפלשתי. התמניאקתי. אני בטעות בספרות. כבר שנים ככה. חיים שלמים. מה לעשות. טעות. נישארתי בן-כפר עלוב, משחק בקקה. מי הגיבורים שלי? איליביסקי, יוסקה-דרעק, שימל קוסוחוב, מאדאם אום אל-טאך ובנותיה. סבא וסבתא מזדיינים בעשב על גדת הירקון. זאת היסטוריה? זאת ספרות? – לא. בפירוש לא. המורה צודקת. את מי זה מעניין? אני שייך לעבר הלא-חשוב, אני פוסט-פמיניסטי, מלחין הפלצות של איכרים שדיברו ערבית ואידיש במושבות לפני מאה שנה. אני זבלן של מילים. סופר מהתחת. אני הפרא-אדם של הספרות העברית. היסטוריון של גרפצים. מצחיק רק את עצמי. חשבתי, אולי כמו חיים ברנר. אבל לא, מקסימום יקצו לי מקום של כבוד בבית-שימוש של החיבת-ציון."

רק לאחר שנים, כשבגרתי, הבנתי שאלה היו הימים הקודרים של אל-עלמיין, כאשר רומל התקדם בראש הארמיה המשוריינת שלו במידבר המערבי לעבר אלכסנדריה, ובקושי, ובמחיר קורבנות רבים, הצליח לעצור אותו הגנרל הבריטי מונטגומרי, שחייליו קראו לו בשם החיבה מונטי.

אני חשתי באוויר את פחד המבוגרים מפני הגרמנים המתקרבים. בלילות הייתי חולם שהגרמנים כובשים אותנו, אבל לא היה לי צל של מושג על כך שבזמן שבו אני התעניתי בשתיית כוסות הקקאו הקר, כאילו זה הדבר הכי נורא בעולם – נהרגו באירופה עשרות מיליונים של בני-אדם במלחמה, ברעב ובמחלות, ומיליוני יהודים, ובהם מאות אלפי ילדים בני גילי, הושמדו באותם ימים במחנות הריכוז ובמישרפות של הגרמנים.

כאשר החלו המטוסים המצריים להפציץ אותנו במלחמת השחרור שב אבא וחפר את המקלט אך סבא כבר לא ירד אליו. הוא אמר שחי מספיק שנים ואין טעם שיטלטל את עצמותיו הזקנות לתוך החפירה. הוא נפטר בגיל תשעים כשהוא יושב זקוף על מיטתו בביתו, היחיד מכל מייסדי המושבה שזכה לחיות שבועות אחדים במדינת ישראל.

לסבא כבר לא היה פרדס. הוא הפסיד אותו בחוב הכבד שהצטבר בגלל השנים הרעות של מלחמת העולם הראשונה, כאשר התורכים ניתקו את הארץ ולא היה אפשר לשלוח באוניות לאירופה את תפוחי-הזהב והאשכוליות, ובינתיים היתה מכת הארבה שאכל גם את עלי העצים.

לאחר המלחמה דרש בנק אפ"ק להחזיר בלירות אנגליות ובריבית-דריבית את הלירות-נייר התורכיות חסרות הערך, שסבא קיבל סיוע בזמן המלחמה. איכרים במושבה כבר העמידו למכירה פרדסים שלהם, בגלל המצוקה.

יום אחד בא שוטר לביתו של סבא לחפש אותו. סבתא אמר שסבא "נישטו!" – איננו, והשוטר עזב בידיעה שסבא לא בבית.

בן-דודי אבנר שאל את סבתא: "הלא סבא בבית! למה ענית כך לשוטר?"

סבתא היסתה אותו ואמרה: "זה הכל בגלל המויסר, ימח-שמו!"

מתברר שהשוטר בא לעצור את סבא, שהסתבך אף הוא בחובות. אחד האיכרים, רנצשף שמו, אשר בו או באביו הצליף סבא בשוטו בשנת השמיטה השנייה למושבה, שימש עתה כמלשין, והיה מוסר ללבונטין ואולי גם להופיין, מנהלי אנגלו-פלשתינה בנק בתל-אביב, מי מהאיכרים במושבה כבר יש לו קצת כסף ואפשר לשלוח שוטר כדי לעוצרו עד שישלם את חובותיו. לאחר שהסתלק השוטר נשמע סבא צועק בתוך הבית:

"אני לא אתן שיתלו מטפחת שחורה על פתח הבית שלי! חירוק-שיניים! אפשוט נבלות בשוק ובלבד שלא אצטרך לעזרת הבריות!"

אצל הבידואים היה נהוג שאם מישהו התחייב לשלם ולא עמד בהתחייבותו, היה הנושה שלו פורש אוהל על אם-הדרך, לפני הכניסה למקום מגוריו של החייב, ובראש האוהל תוקע מטפחת שחורה שמתנוססת למרחוק כדגל שחור מבשר רעות. העוברים ליד האוהל היו שואלים: "על מי מכריזים שחור?" – וכאשר היה נודע על פלוני שלא שילם חובו במועד, תיכף היו מתאספים מכריו וידידיו ופודים אותו מעת צרה.

"שתדע לך," סיים אבנר בן-דודי את סיפורו, "שבכל אחד מבני-המשפחה שלנו יש איזה עיוות מסויים. פגם נפשי. משהו לא בסדר."

מכל נחלתו נישארו לסבא בחצרו רק עצים אחדים של אשכולית, תפוח-זהב, דובדבן סיני, חרוב, דקל, ברוש, ושדרת טויות שבסתרן טוו עכבישים רשתות ענקיות של קורים לבנים.

באולרו, שבו הרכיב בפרדס מאות רכבים של שאמוטי וואלנסיה על כנות חושחש ולימון מתוק, היה קולף את התפוז מקודקודו בתנועה היקפית אחת, מפשיל אותו מקליפתו בלי לפצוע את ציפת הפרי; המעטפת השלמה עולה ויורדת כקפיץ עם תנועת האולר. את התפוז המופשל סבא פורס לעיגולים מקוטב אל קוטב, תופש כל עיגול עסיסי בקצה הלהב ומגיש אותו אל פיו או לאורח. אצבעותיו השחומות נותרות יבשות, ואם ניתזה עליהן טיפה, הוא מנגב אותה בלובן הפנימי, הרך, של הקליפה הכתומה.

והנה מגיעים שלהי הסתיו, ראשית החורף, סבא קורא לי, נותן בידי כופה, סל ערבי קלוע-נצרים ומרופד שק כדי שהפרי לא ייפגע, ומצוייד גם הוא בכופה ובמקטפה, אנחנו הולכים מהמחסן שבקצה החצר הגדולה אל עצי האשכולית שבקצה האחר, הפונה לרחוב.

כאשר אנחנו מגיעים לעץ האשכוליות, גרייפ-פרוט בלשונו של סבא, הוא מניח תחת העץ כופה מרופדת, לוקח את המקטפה ומתחיל להסיר את האשכוליות מהענפים הנמוכים, המתכופפים ארצה מכובד הפרי. אני לוקח אותן מידיו ושם בכופה.

לאחר שהוא מסיים לקטוף את האשכוליות הנמוכות, נותן לי סבא את המקטפה ושואל אם אני מוכן לטפס על העץ כדי לקטוף את הגבוהות.

אני ניגש קרוב לגזע, מביט כלפי מעלה. הייתי ילד מאוד זהיר. אינני זוכר אם ניסיתי לשים רגל במזלג הגזע, המחוספס בפטריות עובש צהבהבות. אני זוכר אותי חוזר צעדים אחדים אל סבא, שניצב מחוץ לחופת הענפים, ואומר:

"זיידע, אני לא יכול לטפס."

סבא מביט בי, ואני מתאר לעצמי שהוא חושש אותו רגע שאינני עתיד להיות גיבור גדול, וגם לא ללכת בדרכיו. סבא היה משומריה הראשונים של המושבה, חבר של דאוד אבו-יוסף, היהודי הבידואי מסביבות בגדד שהכיר את דרכי הערבים והמזרח, ובא לעזור למתיישבים הראשונים בשמירה. בהתחלה לא האמין אבו-יוסף שאנשי המושבה הם יהודים, כי לא ראה מימיו יהודים אשכנזיים, אירופיים. סבא עמד בנסיונות קשים, התנפלויות, שטפונות, עבודה חקלאית מפרכת וגם ההתפוצצות בבית-המנוע של הבאר בפרדס, שגרמה לו כוויות קשות וכמעט שהרגה אותו.

"אתה באמת עוד קטן וחס ושלום אם יקרה משהו, מה אגיד לאמא שלך. אני אטפס על העץ," וחיוך שובב מתפשט על פניו, כאילו איפשרתי לו בזה משהו שאליו השתוקק מאוד קודם שהציע לי לטפס. סבא בן השמונים עולה ומתיישב במיסעף הגזע, בין הענפים. אני רואה את זקנו הלבן מתנפנף בצל העלים מעליי כשהוא שולח יד וקוטף את האשכוליות הצהובות במרומים ומעבירן אליי אחת-אחת כדי שאניח אותן בכופה. אשכוליות כרסתניות וקרירות, אשכוליות המושבה שלנו, הגדולות בארץ, קוטרן עולה על כף-היד המחזיקה בהן ושמען יצא בכל רחבי אירופה.

סבא במרומי העץ, קרעי תכלת השמיים נשקפים מבעד לירוק השחור של העלים המוצלים, הסוככים בחופת העץ למעלה, ואני הקטן למטה, על הקרקע המוצקה, נושם את ריח האשכוליות שסבא מוריד עבורי מן השמיים.

אהוד בן עזר

הערה מאוחרת: לימים סיפרה לי בת-דודי מרים גיסין לבית בן עזר, שהיתה גם היא באותה תקופה מורה [גם מורה שלי] בבית הספר פיק"א – שהמורה יהודית, שעליה אני מספר, היתה קרובת-משפחה של המנהל דוד חיון, היא באה מירושלים ושמה היה יהודית טריגודה.

היא היתה יפה, שחורת שיער וכהת עור. הבכי שלה, וחלום שחלמתי על אודותיה בעודי ילד – אני חושב שהיא היתה דמות האישה הראשונה שאהבתי. הייתי אז בכיתה ב' לערך, ומעניין מאיפה היה לי שכל לכך.

לימים, כאשר ערכתי את ספר זיכרונותיו של שלמה שלוש הנלבב, סיפר לי שיהודית טריגודה היא קרובת-משפחה של משפחת שלוש.

המשך יבוא