[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק חמישה-עשר

כוס חלב לילד

הלימודים בבית-הספר התנהלו במשמרת שנייה. הצבא הבריטי בנה מחנות רבים בארץ-ישראל כדי לרכז חיילים וציוד שיעצרו את הגרמנים, שהתקרבו מרוסיה שבצפון-מזרח, ומן המידבר המערבי, על גבול מצרים. לא היה חסר הרבה שאנחנו, יחד עם שארית הצבא הבריטי – נהיה כמו האגוז בתנועת מלקחיים. פועלים, מכוניות-משא ומלט (שהיה אז יקר-המציאות) – הכל הושקע במאמץ הצבאי. לכן לא היה אפשר לבנות כיתות חדשות, והיה צורך ללמוד בשתי משמרות. חמש שנים לא ראיתי בית חדש ניבנה במושבה, וגם לא כיכר לחם לבן. אבל ראיתי את שדה התעופה לוד, שהיה אז קטן יותר – מלא שורות-שורות במטוסי-קרב בריטיים אפורים מסוג ספיטפייר, וחרטומיהם מזדקרים באלכסון.

כשהייתי יוצא מבית-הספר, בחורף, כבר היה חושך בחוץ. אמא נהגה להכין לי נר תקוע בתוך קליפה שלימה של שאמוטי. היתה מוציאה מהקליפה את הפלחים, ומשאירה למעלה חלונות חתוכים, כמו סלסילה. על פנס התפוז הייתי סוכך בכף-ידי הקטנה מפני הרוח. לבסוף הצליחו הוריי למצוא עבורי באטרי, כך קראו לפנס-כיס. הייתי חוזר בשעות הערב הביתה ובידי הבאטרי המפיצה אור חלש, וגם על הפנס הזה הייתי סוכך בכף-ידי, כדי שמטוסי האוייב לא יראו משמיים את האור הבוקע ממנו.

המצב הכלכלי היה קשה. במשפחות רבות לא היתה לאב עבודה. חלק מהאבות התגייס לצבא הבריטי. היו ילדים יתומים שאבותיהם נהרגו כחיילים במלחמה. היו כאלה שאביהם נפל בשבי הגרמנים. משפחות גרו בצריפים דקים, מצופים נייר-זפת, ליד השוק הגדול. בית-השימוש בחצר, וכאשר היה צורך לרחוץ ילד או ילדה הניחו גיגית גדולה באמצע הצריף, העמידו בה את הנרחץ כשהוא ערום ושפכו עליו מים שאותם חיממו בפתיליית-נפט או על גבי פרימוס, שראשו הבוער מרעיש את הקירות הרופפים.

בגלל המצב הקשה הזה החליט ועד החינוך של המוסדות הלאומיים של היישוב העברי על מפעל "כוס חלב לילד".

בהפסקה הגדולה, לאור נורת חשמל חלשה, כאשר הגשם מכה על גג הפח של צריף הכיתה, היינו יושבים מול כוסות אלומיניום מלאות חלב. הנוזל הלבן נוצק מקומקומי אלומיניום כרסתניים שאותם היו התורנים מביאים לכיתות.

שנאתי חלב. עד היום אני לא מסוגל לשתות חלב טרי, רק כשהוא בקפה או בתה או בצורת משקה אחר ובלבד שלא יורגש החלב עצמו.

הייתי מקרב לשפתיי את כוס האלומיניום. לשוליה היה טעם נורא של חיכוך מתכת בשיניים, טעם חמוץ ומגעיל שעד היום גורם לי עור אווז כשאני נזכר בו. כך קורה לי כשאני רואה בחורה נחמדה עם עגיל בקורקבן, בגבת-העין או בפיטמה.

אחר-צהריים אחד ניסיתי, ניסיתי, הכרחתי את עצמי, והיקאתי הכל על הרצפה. מישהו הוביל אותי לברזייה, בין גזעי האקליפטוס העבים, חרוטי האהבות, שאשטוף את פניי ואשפשף אחר-כך את ידיי בעלי אקליפטוס ריחניים. הברזייה היתה כמיזרקה, פיות הברזים העשויים נחושת הזדקרו כלפי מעלה, מדי פעם היה איזה תלמיד שובב פותח ברז עד הסוף ומתיז קילוח מים לבן עד לאמצע החצר.

המורה אפרת התייעצה עם אימי: "מה לעשות כדי שהילד [זה אני] ישתה את החלב בלי להקיא?"

אמא ציידה אותי בכפית ובשקית-נייר קטנה שהכילה תערובת: כפית אחת אבקת קקאו ושתי כפיות סוכר. אני זוכר את המורה אפרת, בעלת השיער האסוף לאחור בקוקו, עומדת בכיתה מעליי, במעבר שבין השורות, ומפצירה בי לשתות את הקקאו החיוור, ואני מביט בכוס האלומיניום המגעילה, בוחש ומערבב את אבקת הקקאו והסוכר עם החלב, אבל הטעם אינו משתפר. ריח החלב נישאר, ועימו טעם אבקת הקקאו שמסרבת להימס בו.

המורה אפרת נהגה לשבת על השולחן ולא תמיד הקפידה בהצמדת שוקיה. חברי דודו מזרחי היה לוחש לי: "הנה החור השחור שאדון מסייה קלדם מבקר כל לילה!"

 ולא רק את כוס החלב היינו מוכרחים לשתות. בבית-הספר היתה משמעת קפדנית. בחדרו בקומה הראשונה ישב המנהל ד"ר יעקב בן-מימון זרמתי, וכאשר היה מתרגז על אחד המורים או התלמידים, היה קולו מהדהד בכל הסביבה, והשמשות רועדות. היינו שומעים את קולו עד לביתנו שבקצה הרחוב.

אחר-צהריים אחד צעק על המורה יהודית קורדובה, שבאה אלינו מירושלים. היא היתה יפהפיה שחורת שיער וכהת עור. לאחר שנתן לה מנה כדרכו – יצאה מעל פניו בקול בכי. ראינו אותה הולכת ומתייפחת בחצר בית-הספר, ליד האקליפטוסים עזי הריח והברזייה.

המראה השאיר עליי רושם כה עז, שהתאהבתי בה. היא היתה אהבתי הראשונה. חלמתי שאני גר איתה לבד באוהל במידבר או בסוכה על מקווה-מים, אולי בהשפעת סיפורי המקרא. השיר "גינה לי, גינה לי, גינה לי חביבה, כל פרח בה פורח," שלימדה אותנו, מתנגן אצלי עד היום, קשור בה ומחמם את הלב, ואני נוגע בציצים היחפים שלה.

כדי לקבל מושג על יופייה המהמם של יהודית קורדובה צריך לקחת בחשבון שאני זוכר חלום שחלמתי עליה לפני יותר מיובל שנים.

מוזר, הלילה, לאחר שכתבתי עליה, היא הופיעה אצלי בחלום, יחפה, בחולצה שקופה, בלי חזייה, בדמות מרצה צעירה לספרות באוניברסיטה, ואמרה לי:

"באיזו רשות כללת אותי בנאראטיב של המושבה? – דיר-באלאכ, [וכאן הפתיעה אותי כאשר קראה בשמי]! – דע לך שסקס שגברים כותבים נחשב היום מגעיל ודוחה בגלל השימוש באישה כאובייקט, רק סקס שאישה כותבת מתקבלת עכשיו פוליטיקלי קורקט ומגרה [רי"ש בקמץ] מפני שבתקופה שלנו בעיקר נשים כותבות וקוראות רומאנים והן אוהבות אותן מעיזות וחזקות, הגיבורות וגם הסופרות, רק לנו מותר כי הספרות היפה עוברת תהליכי פמיניזאציה ולסביסאציה אינסטרומנטאלית מואצת, עכשיו זה ידוע שגם הסופרים הגברים הקלאסיים היו נשים, הומואים, מוצצים, תקרא מחקרות חדשות! – מרבית הרומאנים רבי-המכר נכתבות כיום בידי נשים על נשים לנשים, ואתה, אתה איחרת את זמנך אפילו שבהתחלה היה נידמה לך שהקדמת אותו."

מתקבלת, מחקרות, חדשות, רבות – דיברה בלשון נקבה! – כך ממש, בחלום, ופיטמותיה הארגמניות, שהיו מקושטות בפאייטים נוצצים, רטטו.

"סליחה," כרעתי ברך, נשקתי לשוקיה, לכפות-רגליה, לאצבעות, לציפורניים, לחתימת האד הלח בהבל שטרם נמוג על הבלטה שעליה עמדה, ליקקתי, אמרתי: "סליחה. התפלשתי. התמניאקתי. אני בטעות בספרות. כבר שנים ככה. חיים שלמים. מה לעשות. טעות. נישארתי בן-כפר עלוב, משחק בקקה. מי הגיבורים שלי? איליביסקי, יוסקה-דרעק, שימל קוסוחוב, מאדאם אום אל-טאך ובנותיה. סבא וסבתא מזדיינים בעשב על גדת הירקון. זאת היסטוריה? זאת ספרות? – לא. בפירוש לא. המורה צודקת. את מי זה מעניין? אני שייך לעבר הלא-חשוב, אני פוסט-פמיניסטי, מלחין הפלצות של איכרים שדיברו ערבית ואידיש במושבות לפני מאה שנה. אני זבלן של מילים. סופר מהתחת. אני הפרא-אדם של הספרות העברית. היסטוריון של גרפצים. מצחיק רק את עצמי. חשבתי, אולי כמו חיים ברנר. אבל לא, מקסימום יקצו לי מקום של כבוד בבית-שימוש של החיבת-ציון."

רק לאחר שנים, כשבגרתי, הבנתי שאלה היו הימים הקודרים של אל-עלמיין, כאשר רומל התקדם בראש הארמיה המשוריינת שלו במידבר המערבי לעבר אלכסנדריה, ובקושי, ובמחיר קורבנות רבים, הצליח לעצור אותו הגנרל הבריטי מונטגומרי, שחייליו קראו לו בשם החיבה מונטי.

אני חשתי באוויר את פחד המבוגרים מפני הגרמנים המתקרבים. בלילות הייתי חולם שהגרמנים כובשים אותנו, אבל לא היה לי צל של מושג על כך שבזמן שבו אני התעניתי בשתיית כוסות הקקאו הקר, כאילו זה הדבר הכי נורא בעולם – נהרגו באירופה עשרות מיליונים של בני-אדם במלחמה, ברעב ובמחלות, ומיליוני יהודים, ובהם מאות אלפי ילדים בני גילי, הושמדו באותם ימים במחנות הריכוז ובמישרפות של הגרמנים.

כאשר החלו המטוסים המצריים להפציץ אותנו במלחמת השחרור שב אבא וחפר את המקלט אך סבא כבר לא ירד אליו. הוא אמר שחי מספיק שנים ואין טעם שיטלטל את עצמותיו הזקנות לתוך החפירה. הוא נפטר בגיל תשעים כשהוא יושב זקוף על מיטתו בביתו, היחיד מכל מייסדי המושבה שזכה לחיות שבועות אחדים במדינת ישראל.

לסבא כבר לא היה פרדס. הוא הפסיד אותו בחוב הכבד שהצטבר בגלל השנים הרעות של מלחמת העולם הראשונה, כאשר התורכים ניתקו את הארץ ולא היה אפשר לשלוח באוניות לאירופה את תפוחי-הזהב והאשכוליות, ובינתיים היתה מכת הארבה שאכל גם את עלי העצים.

לאחר המלחמה דרש בנק אפ"ק להחזיר בלירות אנגליות ובריבית-דריבית את הלירות-נייר התורכיות חסרות הערך, שסבא קיבל סיוע בזמן המלחמה. איכרים במושבה כבר העמידו למכירה פרדסים שלהם, בגלל המצוקה.

יום אחד בא שוטר לביתו של סבא לחפש אותו. סבתא אמר שסבא "נישטו!" – איננו, והשוטר עזב בידיעה שסבא לא בבית.

בן-דודי אבנר שאל את סבתא: "הלא סבא בבית! למה ענית כך לשוטר?"

סבתא היסתה אותו ואמרה: "זה הכל בגלל המויסר, ימח-שמו!"

מתברר שהשוטר בא לעצור את סבא, שהסתבך אף הוא בחובות. אחד האיכרים, רנצשף שמו, אשר בו או באביו הצליף סבא בשוטו בשנת השמיטה השנייה למושבה, שימש עתה כמלשין, והיה מוסר ללבונטין ואולי גם להופיין, מנהלי אנגלו-פלשתינה בנק בתל-אביב, מי מהאיכרים במושבה כבר יש לו קצת כסף ואפשר לשלוח שוטר כדי לעוצרו עד שישלם את חובותיו. לאחר שהסתלק השוטר נשמע סבא צועק בתוך הבית:

"אני לא אתן שיתלו מטפחת שחורה על פתח הבית שלי! חירוק-שיניים! אפשוט נבלות בשוק ובלבד שלא אצטרך לעזרת הבריות!"

אצל הבידואים היה נהוג שאם מישהו התחייב לשלם ולא עמד בהתחייבותו, היה הנושה שלו פורש אוהל על אם-הדרך, לפני הכניסה למקום מגוריו של החייב, ובראש האוהל תוקע מטפחת שחורה שמתנוססת למרחוק כדגל שחור מבשר רעות. העוברים ליד האוהל היו שואלים: "על מי מכריזים שחור?" – וכאשר היה נודע על פלוני שלא שילם חובו במועד, תיכף היו מתאספים מכריו וידידיו ופודים אותו מעת צרה.

"שתדע לך," סיים אבנר בן-דודי את סיפורו, "שבכל אחד מבני-המשפחה שלנו יש איזה עיוות מסויים. פגם נפשי. משהו לא בסדר."

מכל נחלתו נישארו לסבא בחצרו רק עצים אחדים של אשכולית, תפוח-זהב, דובדבן סיני, חרוב, דקל, ברוש, ושדרת טויות שבסתרן טוו עכבישים רשתות ענקיות של קורים לבנים.

באולרו, שבו הרכיב בפרדס מאות רכבים של שאמוטי וואלנסיה על כנות חושחש ולימון מתוק, היה קולף את התפוז מקודקודו בתנועה היקפית אחת, מפשיל אותו מקליפתו בלי לפצוע את ציפת הפרי; המעטפת השלמה עולה ויורדת כקפיץ עם תנועת האולר. את התפוז המופשל סבא פורס לעיגולים מקוטב אל קוטב, תופש כל עיגול עסיסי בקצה הלהב ומגיש אותו אל פיו או לאורח. אצבעותיו השחומות נותרות יבשות, ואם ניתזה עליהן טיפה, הוא מנגב אותה בלובן הפנימי, הרך, של הקליפה הכתומה.

והנה מגיעים שלהי הסתיו, ראשית החורף, סבא קורא לי, נותן בידי כופה, סל ערבי קלוע-נצרים ומרופד שק כדי שהפרי לא ייפגע, ומצוייד גם הוא בכופה ובמקטפה, אנחנו הולכים מהמחסן שבקצה החצר הגדולה אל עצי האשכולית שבקצה האחר, הפונה לרחוב.

כאשר אנחנו מגיעים לעץ האשכוליות, גרייפ-פרוט בלשונו של סבא, הוא מניח תחת העץ כופה מרופדת, לוקח את המקטפה ומתחיל להסיר את האשכוליות מהענפים הנמוכים, המתכופפים ארצה מכובד הפרי. אני לוקח אותן מידיו ושם בכופה.

לאחר שהוא מסיים לקטוף את האשכוליות הנמוכות, נותן לי סבא את המקטפה ושואל אם אני מוכן לטפס על העץ כדי לקטוף את הגבוהות.

אני ניגש קרוב לגזע, מביט כלפי מעלה. הייתי ילד מאוד זהיר. אינני זוכר אם ניסיתי לשים רגל במזלג הגזע, המחוספס בפטריות עובש צהבהבות. אני זוכר אותי חוזר צעדים אחדים אל סבא, שניצב מחוץ לחופת הענפים, ואומר:

"זיידע, אני לא יכול לטפס."

סבא מביט בי, ואני מתאר לעצמי שהוא חושש אותו רגע שאינני עתיד להיות גיבור גדול, וגם לא ללכת בדרכיו. סבא היה משומריה הראשונים של המושבה, חבר של דאוד אבו-יוסף, היהודי הבידואי מסביבות בגדד שהכיר את דרכי הערבים והמזרח, ובא לעזור למתיישבים הראשונים בשמירה. בהתחלה לא האמין אבו-יוסף שאנשי המושבה הם יהודים, כי לא ראה מימיו יהודים אשכנזיים, אירופיים. סבא עמד בנסיונות קשים, התנפלויות, שטפונות, עבודה חקלאית מפרכת וגם ההתפוצצות בבית-המנוע של הבאר בפרדס, שגרמה לו כוויות קשות וכמעט שהרגה אותו.

"אתה באמת עוד קטן וחס ושלום אם יקרה משהו, מה אגיד לאמא שלך. אני אטפס על העץ," וחיוך שובב מתפשט על פניו, כאילו איפשרתי לו בזה משהו שאליו השתוקק מאוד קודם שהציע לי לטפס. סבא בן השמונים עולה ומתיישב במיסעף הגזע, בין הענפים. אני רואה את זקנו הלבן מתנפנף בצל העלים מעליי כשהוא שולח יד וקוטף את האשכוליות הצהובות במרומים ומעבירן אליי אחת-אחת כדי שאניח אותן בכופה. אשכוליות כרסתניות וקרירות, אשכוליות המושבה שלנו, הגדולות בארץ, קוטרן עולה על כף-היד המחזיקה בהן ושמען יצא בכל רחבי אירופה.

סבא במרומי העץ, קרעי תכלת השמיים נשקפים מבעד לירוק השחור של העלים המוצלים, הסוככים בחופת העץ למעלה, ואני הקטן למטה, על הקרקע המוצקה, נושם את ריח האשכוליות שסבא מוריד עבורי מן השמיים.

אהוד בן עזר

הערה מאוחרת: לימים סיפרה לי בת-דודי מרים גיסין לבית בן עזר, שהיתה גם היא באותה תקופה מורה [גם מורה שלי] בבית הספר פיק"א – שהמורה יהודית, שעליה אני מספר, היתה קרובת-משפחה של המנהל דוד חיון, היא באה מירושלים ושמה היה יהודית טריגודה.

היא היתה יפה, שחורת שיער וכהת עור. הבכי שלה, וחלום שחלמתי על אודותיה בעודי ילד – אני חושב שהיא היתה דמות האישה הראשונה שאהבתי. הייתי אז בכיתה ב' לערך, ומעניין מאיפה היה לי שכל לכך.

לימים, כאשר ערכתי את ספר זיכרונותיו של שלמה שלוש הנלבב, סיפר לי שיהודית טריגודה היא קרובת-משפחה של משפחת שלוש.

המשך יבוא