[פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" בשנת 2005]
בראשית אוגוסט 2005 כתבה לי עיתונאית "הארץ" דליה קרפל, שהכינה כתבה גדולה על הרן בר-דור (פנסטר לשעבר), ושאלה אם אני, אהוד בן עזר, הייתי יחד עם הרן בר-דור בקורס המודיעין הגבוה הראשון של צה"ל, שהשתתפו בו בין השאר, עם בר-דור מאמ"ן: שמעון סומך, מרדכי בנצור ("הקצין הבכיר" השני מהפרשה), רחביה ורדי, גיורא נבון ויצחק אורון (סוקולובסקי). מחיל האוויר: אריה רובנס, בנימין אימברג ומאיר אפל. מחיל הים: גד גדעון וישראל בן-אפרים. ממה"ד: אהוד בן-עזר כמדריך הצבאי של הקורס, שהצטרף ללומדים. ממשרד החוץ, אגף החקר (לימים המוסד): אליעזר כספי, עמנואל סלע ורפאל סימון. ומהשב"כ: יעקב קראוס, משה ריבלין (שהיה יו"ר הקרן הקיימת) ודרורי (ללא שם פרטי. האם זה המהפנט?) והיו בקורס עוד שלושה קציני משטרה, ונציג אחד של האוצר.
עניתי לה שהייתי צעיר מדי מכדי להשתתף בקורס, אבל בשנות החמישים המוקדמות היה במשפחתנו רס"ן אהוד בן-עזר ששירת בצבא הקבע בדרום ובערבה, ונהרג בתאונת דרכים באמצע שנות החמישים לערך. ואילו על אבישלום דרורי, דודו של האלוף אמיר דרורי ז"ל, היא תוכל לקבל מידע מאחותו של אמיר, אורנה בן-עזר (אימה של הסופרת הצעירה עדי בן-עזר, מחברת הרומאן "אפרודיטה 25") הגרה בצופית.
דבריי הגיעו גם לידי צילה דרורי, אלמנתו של אמיר, והיא כתבה לי, בין השאר, כי דודו של אמיר, אבישלום דרורי, שירת בצבא הוד מלכותו במלחמת העולם השנייה, ביחידת קומנדו, ונטל חלק בפעולות נועזות ומרתקות. את רוב שנות המלחמה, אחרי שנכשל הניסיון לתפוס את פילדמרשל רומל במיפקדתו במרסה מטרוח, בילה במחנה שבויים גרמני. "אם תרצה, אהוד, לעסוק אי-פעם בדוד בִּישׁוֹ של אורנה ואמיר – יש חומר." [אכן, שילחי לנו את סיפור חייו].
דליה קרפל הודתה לי על כל הבירורים שערכתי למען הכתבה שלה על בני דור שהיום הם כבר כבני 80 פלוס, והכתבה המעניינת אכן הופיעה ב"מוסף הארץ" ביום שישי, 19.8.05.

שאלתי על אהוד בן-עזר את בן-דודי המבוגר ממני, עמנואל בן-עזר (אביהם של רזי בן-עזר, שרון בן-עזר וגלי ניר) והוא כתב וסיפר לי פרטים הזכורים לו על קרוב-משפחתנו אריך ראב, לימים אהוד בן-עזר. אריך היה שייך לפלג המשפחה שנשאר באוסטרו-הונגריה כאשר סבא-רבא שלנו, אלעזר ראב, בניו ובנותיו, עלו בשנת 1875 לארץ-ישראל. משפחתו התגוררה בווינה, וכאשר הלחץ הנאצי גבר, הוא עלה לארץ לפני מלחמת העולם השנייה. לדבריו, אז, של אותו אריך-אהוד – הוא השאיר בווינה זוג הורים ואח אחד צעיר ממנו. מהיותו בחור בודד וחסר אמצעים (הוא נולד כנראה בשנת 1923) הצטרף לאחד הקיבוצים בצפון הארץ.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עבר ללבנון/סוריה והתגייס ללגיון הזרים הצרפתי. לאחר נפילת צרפת חשש שהפיקוד המקומי ישתף פעולה עם ממשלת וישי (מה שאכן קרה), ולדבריו ערק מהלגיון כאשר הוא מביא עמו כמות מסוימת של נשק, כך הגיע לקיבוץ בצפון הארץ וירד למחתרת. הוא שב והתגייס ללגיון הזרים, הפעם הפלג שבשליטת "צרפת החופשית" תחת פיקודו של הגנרל דה גול, נשלח לאפריקה, ושירת בלגיון ליד אגם צ'אד.
יום אחד הוא הופיע בבית הוריו של עמנואל בפתח-תקווה, אלעזר ובלה (לבית שרייבמן) בן-עזר (ראב) בפתח-תקווה כשהוא לבוש מדי הלגיון ואמר שהוא רוצה לערוק מלגיון הזרים בגלל האנטישמיות הגואה שם.
"עזרנו לו לשרוף את המדים, וכאזרח, תוך שינוי מסוים בשם, הוא התגייס לצבא הבריטי בו שירת עד סוף המלחמה, וכנראה שהגיע גם להודו," מספר עמנואל. "היה לו עור שחום, כשל משפחתנו, עיניים ירקרקות, שיער בצבע הדבש, והוא היה גבר יפה להפליא, זקוף, בהליכה צבאית, מרשים מאוד במדי לגיון הזרים, עם הכובע שיש בו מגן-בד הנפתח על העורף. הוא השתמש כנראה בכמה ואריציות של שמותיו: אהוד ראב, אהוד בן-עזר, אריך ראב, אריך בן-עזר, במהלך חייו ובצבאות השונים שבהם שירת.
"לאחר מלחמת העולם השנייה הוא התחתן עם בת למשפחה ותיקה בחדרה, והשתקע שם. עם פרוץ מלחמת השחרור התגייס לצה"ל והגיע לקצונה. עקב סכסוך עם מפקדו, שכנראה כלל הרמת ידיים, הוא הודח מהקצונה. הוא התנדב שוב לקורס קצינים וסיים אותו בהצלחה. במצעד הראשון של צה"ל בתל-אביב (המצעד שלא צעד, ב-1949) – הוא נשא את דגל צה"ל בראש התהלוכה, בהיותו קצין במשטרה הצבאית. סופו שנהרג בתאונת דרכים בעודו משרת בצה"ל."
[אהוד: עד כאן דברי עמנואל בן-דודי, שכבר אינו בחיים].

בשנת 1953 או 1954, כאשר ירדתי לחוות הגדנ"ע באר אורה (פעמיים באותן שנים) ועצרנו בבסיס צה"ל בעין יהב, משכה את ליבי פקודת-קבע מפורטת, מודפסת ומהודקת ללוח ההודעות הצבאי, מפרטת את כל התקנות החלות על היורדים לערבה ולאילת, ועליה חתום רס"ן אהוד בן-עזר.
כאשר אימץ לעצמו את השם אהוד ועיברת את שם משפחתו לבן-עזר, אני כבר הייתי קיים, כבן שנתיים. אינני יודע אם ידע על קיומי כתינוק בפתח-תקווה כאשר בחר בשם אהוד, שלא היה שם היסטורי במשפחתנו כיהודה, אלעזר, אסתר, בנימין ואחרים, אלא זכיתי בו מפני שכך היה שמו של אהוד פסקל-לוי, נכדו של פרץ פסקל העשיר הידוע בתולדות המושבה; ודודתי רחלה זילברוסר אמרה ששם מקראי שהיה טוב לנכד של פסקל – טוב גם לבן-אחותה, היא אימי דורה. ועל שמי אני מודה לדודתי כל חיי.
בכתבתה של דליה קרפל "המיתוס כבר בן 50" ("מוסף הארץ", 19.8.05) מסופר כי אחרי שהופל מטוס "אל על" בשמי בולגריה בשנת 1955, נפוצה שמועה שהמטרה היתה איש ביטחון ישראלי בכיר. אלמנתו ובנותיו של איש המוסד הרן בר דור, שנספה בהתרסקות, חיו מאז בצל המיתוס הזה. מתברר שהרן בר דור נולד במאי 1923 בווינה בשם הרברט פנסטר, בנם היחיד של ישראל ומניה. אימו היתה פסנתרנית. לפי התיאורים בכתבתה הוא היה גבר נאה וגבוה. סביר להניח שהכיר את אהוד בן-עזר, לפחות באותו קורס מודיעין ראשון של צה"ל, אבל ייתכן שגם מילדותם, מהיותם בני אותו גיל ורקע, בווינה היהודית.
כל היודע פרטים נוספים על אותו אהוד בן-עזר ואלמנתו מחדרה, ואם היו להם צאצאים, מתבקש להוסיף פרטים ל"חדשות בן עזר".

במרס 2005 הגיע ארצה לביקור ויקטור ראב מפלורידה יחד עם חברתו-לחיים דלורה שפירא, וערכתי איתם סיור היסטורי בפתח-תקווה. ויקטור נולד בווינה. בגיל שש עשרה וחצי, אחרי ה"אנשלוס", סיפוח אוסטריה לגרמניה, הועבר עם קבוצת נערים לאנגליה, לבלפאסט, למשפחה יהודית, שם למד לדבר אידיש; משם לארה"ב, ובה התגייס לצבא עוד לפני שקיבל אזרחות אמריקאית. הוא נשלח כחייל אמריקאי לגרמניה, נכח בשחרור מחנות הריכוז והיה גם חוקר, יודע גרמנית, שהשתתף בהכנת משפטי נירנברג. מה שבהחלט מוסיף כבוד למשפחת ראב. אדם רב עלילות. לפי חשבוני יליד שנת 1922 או 1923; בבואו לישראל היה בן שמונים ושתיים או שמונים ושלוש לערך, ונראה מצויין ובמלוא כוחותיו.
כתובתו של ויקטור ראב, באנגלית בלבד: Raab714@aol.com
באורח מוזר יש דמיון-מה בקורות חייו בינו לבין הרופא היהודי-אמריקאי דניאל, שאותו תיארתי לפני כארבעים שנה ברומאן "אנשי סדום" (1968). גם בספרי מדובר ביהודי דובר גרמנית המשרת בצבא האמריקאי בגרמניה. נתתי לוויקטור עותק של התרגום הגרמני של "אנשי סדום".
ויקטור ראב הוא בן-גילם בווינה של הרברט פנסטר (הרן בר דור) ושל בן-משפחתנו אריך ראב (אהוד בן-עזר), והיחיד שנותר בחיים מבין שלושתם. שלחתי לו לאחרונה אי-מייל ושאלתי אותו אם ידועים לו פרטים על השניים. לצערי לא מצאתי במהדורה האנגלית של "הארץ" באינטרנט את כתבתה של דליה קרפל, כדי לשלוח לו גם אותה.
אני מחכה לתשובתו.
אהוד בן עזר