יום חמישי. 17.3.2005. בבוקר אני פוגש בהילטון את ויקטור ראב ובת-זוגו דלורה שפירא, הוא כבר כבן שמונים וגם היא לא רחוקה ממנו בגיל, ויחד אנחנו יוצרים במונית למוזיאון יד לבנים בפתח-תקווה, ששמו הוסר ממנו כמעט כליל ועכשיו הוא נקרא בשם מוזיאון פתח תקווה לאמנות.

ויקטור הוא גבר גבוה, לבן שיער ברעמה מתנפנפת, לבבי מאוד, עירני וקולט היטב. דלורה שקטה יותר וקצת שברירית והם גם אחרי טיול אינטנסיבי של שבוע ימים ברחבי ישראל. הם ידידים של בתיה ספיין, במקורה מפתח-תקווה, חברה טובה של לאלה החיה במיאמי שנים רבות והיא שיצרה בינינו את הקשר. אני מביא איתי שני לוחות מעץ המשפחה של משפחות ראב לסעיפיהן, ורק למחרת, ביום שישי, מצליח, גם בעזרת שיחה עם צדוק ראב בעצמונה, לפתור את הפאזל.

ערכו לנו סיור מאלף במוזיאון. פינת ההמחשה לילדים, חדר הראשונים, אולם ההנצחה ביד לבנים, והארכיון. אגב, תמונת משה שמואל ראב, אחיו הצעיר של סבי, הופכת לאט-לאט לתמונת הסמל של פתח-תקווה.

משם נסענו לרחוב חובבי-ציון וערכנו סיור מוצלח בפנימו של בית הכנסת הגדול גם ליד מושביהם של יהודה ומשה-שמואל, כיום כתוב שם רק "בן עזר ראב" ודוד בן עזר הוא שמשלם עבורם כל השנים.

בפינת גן המייסדים, ליד ציון האבן העלוב לבאר הראשונה, סיפרתי להם על ראשית פתח-תקווה ועל סבא יהודה והבאר. אחר-כך לקחתי אותם לחצר של מה היה פעם ביתו של צבי-שדל שפירא, בפינת שטמפפר ורוטשילד, ומשם הראיתי להם מזרחה את מקומו של שדה התלם הראשון.

עלינו על המכונית של לאלה ונסענו לתל-אביב ואכלנו צהריים קלים ב"שצופק" והם נהנו מאוד וויקטור התעקש לשלם על הכול, המונית, הארוחה, וגם טיפ לבחור הדתי שהסביר לנו באנגלית על בית הכנסת הגדול "אוהל יעקב" שנקרא על שם אביו של הברון.