על ספר השירים "בסיכון גבוה"
מאת גד קינר-קיסינגר
ספרא, הוצאת איגוד הסופרים בישראל
2020, 130 עמ'
הכותרת שבחרתי לרשימה זאת מצטטת חלק מהפסוק המפורסם של קוהלת: "כי ברוב חוכמה – רוב כעס, ויוסיף דעת – יוסיף מכאוב." (קהלת א' 18).
קודם כול, זאת תהיה ממש חוצפה מצידי להקיף במספר מילים את החוכמה והידע חובקי עולם של פרופ' גד קינר, פרופסור לתיאטרון במיספר אוניברסיטאות, שחקן בעשרות מחזות וסרטים, דרמטורג, סופר, משורר, מתרגם מגרמנית ומשפות סקנדינביות.
מבט סינופטי בספר השירים הנוכחי (בוודאי באלה שקדמו לו) יפגיש אותנו עם דמויות מהמיתולוגיה היוונית והרומית (קרברוס, כלבו של האדס, הסוס הטרויאני, אגממנון שנרצח באמבט, הארגונאוטים, פריאפוס, האל בעל הזקפה הנצחית), עם המתאבדים המפורסמים ("ייסורי ורתר הצעיר" של גיתה, סטפן צווייג ורעייתו) עם יצירי רוחו של שקספיר (מקבת' וליידי מקבת'), עם "פאוסט" של גיתה, עם ג. א. לסינג, עם המשוררים אלזה לסקר שילר, פול צלאן, ג'ורג' טראקל, עם הבמאי וים ונדרס, עם ילידי רוחו של פרנץ קפקא, עם חוקר הספרות הצרפתי רולאן בארת', עם המחזאי ברטולט ברכט, עם הצייר ההולנדי פרנץ האלס, עם רסיס מהפילוסופיה של ג. ו. לייבניץ (מונאדה); גם עם "משלנו" – יונה וולך, עמוס עוז, מוטי לרנר– באמת רשימה חלקית. ואני לא הבאתי את הרשימה הזאת כדי לייאש את הקורא הפוטנציאלי של הספר הזה, הבאתי כדי לתת אילוסטרציה, ולו חלקית מאוד, לשפע הידע של המחבר, ידע שמעשיר את שיריו. אבל את המסרים של השירים, את הסב-טקסט שחבוי בהם יכול כל קורא לחוש ולהבין גם בלי להיות בקיא בים הידע של המחבר.
ולאחר שרמזתי על ההשכלה והידע של מחבר אסופת שירים זאת שלפנינו – אפנה אל "הכעס" ואל "המכאוב", ובאמת המשורר שלנו כועס וכואב על עוולות החיים. למשל בשיר "אילחוש" הוא שואל את השאלה הרטורית:
"כמה עצים יש לברא ולהשחית / ביער דנסינן / כדי לחסל מקבת עריץ אחד, / כמה עצים."
רצוי, כמובן להכיר את "מקבת'", אבל גם בלי זה הקורא נפגש כאן בציור המזכיר את דבריו המפורסמים של איגנציו סילונה שהמהפכות מתחילות כתנועות שחרור, והופכות במהרה לעריצות – כך המהפכה הצרפתית, כך המהפכה הבולשביקית, כך המהפכה של חומייני – ובשיר שלנו: מבראים עצים, על כל המשתמע, כדי לחסל עריץ!
ברוב הקובץ שוררת פסימיות לגבי הסיכוי שהאנושות תצעד אל רווחה ואל אחוות עמים וגזעים. השיר "הירושימה" מתאר בסרקזם את תוצאות אותה זוועה. בשיר "קאמיקאזה" מתואר מסיק קטרים שבהיעדר פחמים משליך עצמו לאש כדי שהרכבת תמשיך לנסוע ולהתרסק בתחנה – ציור המזכיר בהכרח את "מסע הערב של יתיר" של א"ב יהושע.
נושא המוות, בדרך כלל בגישה סרקסטית, מופיע ברבים משירי הקובץ הזה: "המוות הוא משאית של חברת / תובלה הנעצרת מול ביתך בחריקה." ("הקץ מגיע"), כאן נמצא תמונת לשון המכונה בתורת הספרות "אימאז'", ועל כך בהמשך. המוות הוא ממש בן לוויה: "ננעצים חנית בגבי ומקור בליבי ואני / הולך ומחייך." ("קנאה") – שוב אמצעי פרוסודי הנקרא "פסיחה", המופיעה ברוב שיריו (ראו דוגמאות במובאות הבאות ברשימה זאת; פסיחה החותכת מילה לשניים נמצא בשיר "טליתות").
"האם אור השמש עוד נועד לי או / כמכתב ששלשל במזיד לתיבתי / עליי להחזירו לשולח?" ("כמו אלוהים").
בשיר "פארק במגיפה" מתוארת תמונה קשה של בעלי מלאכה המסלקים גננת ופעוטותיה מהפארק כדי לחפור שם קבר אחים לנפגעי הקורונה. בשיר "שרשרת הדבקה" שואל הדובר "מתַי מַתִּי במגיפה?...ונאספתי אל / אבותיי. אלומות אלומות."
הזכרתי בפתיח של הרשימה את נושא ההתאבדות – בשיר "קורפוס דליקטי" מוזכרת ההתאבדות שמבטיחה כותרת צנועה בעיתונות, והזיכרון בכלל דומה לגווייה שצפה על נהר הטיבר. ובשיר "ק. יוסף" מתאבדת אפילו משחת השיניים.
השירה שאמורה להיות מרפא לנפש, בקובץ שלנו היא רחוקה מלהיות מנחמת. ולא מדובר רק בשאיפה לשלמות אמנותית כמו למשל בשיר "הפסל" של טשרניחובסקי, שאיפה המרפה את ידיו ועטו של המשורר, אלא בתחושה כללית של אין מוצא. הרי דוגמה:

בשיר שכתבתי אחרי מותי
היה קטר אדום שהתחיל שוב
לקטר אחרי שנים של ניסיונות להיגמל
...
והוא גורר אחריו עשרות
קרונות עמוסי משקל עודף
של הקסמטרים כבדים
וקרון אחד התהפך וכמה
דימויים היו נהרגים
כולל חרוז צולע אחד
אלמלא כבר הייתי
מת.
("שיר על שיר שכתבתי אחרי מותי – שיר ערש למבוגרים").

ועוד ציטוט:
בימים אלה
אם לכתוב שיר
אז רק בתנאי שאני מסוגל
לשים עצמי במקומו של הנידון
שהלולאה כבר על צווארי
ועוד רגע תישבר מפרקתי,
ואני נשאל לבקשתי האחרונה.
שהיא –
השיר שלי.
הנכון.
ובו אני תלוי.
("לאחיי המשוררים: בתודה לברטולט ברכט").

בשיר "שיר על שיר שכתבתי אחר מותי" מופיעה תמונה אבסורדית (גד קינר שיחק, בין השאר במחזה "מחכים לגודו"): ילדות בעלות תלתלים בלונדיניים וסינרים פרחוניים מבקשות בנימוס מהתליין לדבר עם התלוי שיסכים לרדת מהעץ כדי שיוכלו לקפוץ בחבל!
ב"שבעה" שלאחר מות אימו של הדובר מופיע פתאום שיר, אבל בעיניו הוא קטן, מדובלל שיער, מרופט – "כאילו זה עתה יצא מהבור בחצר / המטרה / יחף. / שיר." ("שיר"), והקורא שואל עצמו האם זה אי הנחת של המשורר מיצירתו עצמו, או שמא יש כאן אכזבה מעצם האפשרות להביע בשיר את עומקו של האבל? ראו גם "משורר מתאמן".
בשיר "אני, אבק ספרים", המוקדש לעמוס עוז המנוח, הוא כותב: "אני הממונה על עיזבונה של תרבות גוועת / באלם קול, בלי מקוננים. / קברנה של הקריאה." ובאמת איך אפשר שלא לקונן על המצב שבו אימוג'י וטיק טוק, ועיון בלתי פוסק בסמרטפון – מבטלים את הצורך לקרוא ספרים?
ובשיר "בדיקה ביטחונית" הוא מגדיר את השירה – "סיכול ממולכד של המשורר", שעלול להדביק אחרים. בשיר הארס-פואטי "מה זאת שירה" הוא קובע: "מיטב השיר קיצורו," וניתן לכתוב אותו אפילו על גב כרטיס קולנוע משומש.
האמנות בכלל, והספרות בפרט, מנותבות אל שילוש קלאסי: עימות עם האל, עם הארוס ועם תנטוס, כך גם שירתו של גד קינר. רמזתי מעט על "הפלירט" שמקיים המשורר עם המוות. באשר לארוס, כלומר, לשירי האהבה – גם אלה אינם חסרים בקובץ שלפנינו, ואזכיר כאן את שיר האהבה המרטיט "אהוי":

אותיות אהוי חמקו משיעור דקדוק
להוליד מירכי את שמך המפורש
כמפתח גנבים קבָּלי לפרוץ
שבעת שערי אהבה.
אהוי אהוי אהבי אהבי
א אה הו אהו אהובה
אהובה
במלעיל ובמלרע.

בשיר "נון טוקארה" מוזכרים תפוחי דודים שרקח פרנץ האלס, וכיוון שהאלס זה היה צייר הולנדי שצייר בעיקר דיוקנאות, אני מניח שהמשורר מתכוון ל"תפוחיה" של דיוקן הצוענייה בעלת המחשוף הנדיב שהאלס צייר.
בשיר "סקס אחר – עדכון" מתואר בסרקזם קשר בין אוהבים בימי קורונה, כשצריך לשמור מרחק, ואת הסקס צריך לקיים בזום.
בשיר "עיוורון", המוקדש לאישה אהובה, הדובר מעדיף לשמש עבורה מקל נחייה, ומצהיר: "כשאת רואה אותי מטושטש / את רואה אותי נכון."
ראו גם "קוצב עכשיו את אהבתנו" ו"צילומי אהבה".
אהבה, ואפילו הערצה, מופנית אל שני הוריו המנוחים של המשורר. הוא נזכר בשפתה של האם (גרמנית), שהיתה שפתם של מפלצות אדם ("שפת אימי", ראו גם "מרזנד"). "בין אימי לחייה מתווך מקף / החיבור של מקל הליכה" ("מקף החיבור").
רק בשיר אחד יש אולי שביב של טרוניה כלפי האם: "כרעה אימי ללדת את / דיכאונותיי" ("אגדה גוטית"), ובכן ממנה ירש המשורר את הכעס והמכאוב כמאובחן על ידי קוהלת. כשאימו עלתה ארצה, ספנים ערבים נשאו אותה מהאונייה אל חוף יפו. היא רצתה ללמוד רפואה, אבל "דוד אדולף" לא נתן לה ("אודה").
אביו, שהגיע מגרמניה, "... ארז את / הבריות בחליפות מזגו הטוב ושלחם / כמתנות חג לארץ החיים" ועתה, אחרי מותו באליזיום, תופר בגדים משאריות בד שמיים לאלזה לסקר שילר, לפול צלאן, לוולטר בנימין ולרבי הטוב אנסבכר – "כולם ילבשו "חליפות מזגו הטוב והמיטיב של אבא / ונאמר אמן." ("תפילת ארג").
וכיוון שבשיר הנ"ל המשורר סומך, כביכול, על אלוהים, נעבור אל קודקוד משולש הנושאים הנידונים במגוון יצירות בני האדם – אל האלוהים. ובכן, בילדות, מן הסתם בשל התמימות, הילד מצייר את אלוהים, מלאך אלוהים עומד מאחורי גוו, והאל מצייר אותו ("ילד מצייר את פני האלוהים" מוקדש לנכדים). השיר הזה מתכתב עם שירו של יהודה עמיחי "אלוהים מרחם על ילדי הגן". בילדות הדובר אהב להתגנב אל תאו של מקרין הסרטים, כביכול שם צופה בנו אלוהים ("סינמה פרדיזו"), ובגיל עשר כבר זכה שהיה אליו דבר השם בעת הקרנת הסרט על משה בכיכובו של צ'רלסטון הסטון ("וכל העם קולות").
בראיה הבוגרת מסתבר למשורר שהאל הוא ילד גבולי, על רצף האוטיסטי – איננו עונה כשפונים אליו ("קומיקס"), ובבירוקרטיה שלו יש לאלוהים פקידת קבלה, כמו בקופת חולים לא יעילה, לכן חובה לייחל לחוות דעת שנייה ("Second Opinion"). ובשיר "הפסקה" המשורר מייחל "שאלוהים יואיל בחסדו / להניח לו, ולנו, / כי רב."
לקראת סיום סקירת התוכן, אני מבקש להתעכב על שני שירים – הראשון מעין מוטו לראש פרק "ילד מצייר את האלוהים":

בתחנה שנמחקה מזיכרוני
השארתי את עצמי
ללא השגחה
מכורבל במעילי הקטן
על סף סל
מלא בדברי מתיקה
האסורים עליי.
והלכתי לחפש את
עצמי.

זהו שיר היכול לשמש מוטו לכל הקובץ, והוא בעיניי מתכתב עם "איגרת" של נתן אלתרמן, שגם מחפש את עצמו לשווא, כי נולד תאומים.
השיר השני הוא הפותח את כל הקובץ, והוא מוגדר כמניפסט ("חירות. פואמה. כמו מניפסט" מוקדש לחיים נגיד בגבורותיו בתודה ובאהבה). הדובר בשיר קובע בעקבות ג. א. לסינג שאיש איננו חייב להיות חייב, ואסור להשתעבד למולך החובה, מוטב להניח לצפע לזחול בטרקליני המוח, "כבד את אביך ואת אימך במטאטא וביעה," לאמור – על האדם לנתק את המוסרות הכי מקובלות.
אקדיש את סוף הרשימה הזאת לפרוסודיה של הקובץ – הזכרתי לעיל את הפסיחות שהן נמצאות כמעט בכל השירים, ותפקידן להאיץ בקורא להמשיך קדימה. גם על האימאז'ים של הקובץ רמזתי קודם, אזכיר כאן אימאז'ים נוספים: "... נהל את עדרי / מעשיך בסדר יומך שאף משכוכית לא תיעצר לבהות / ולחלום..." ("חירות, פואמה, כמו מניפסט"); "הקירות הקנאים מצטעפים ברעלת / חושך" ("בלילות").
כזכור, לאה גולדברג כתבה סדרה של סונטות בנות 13 שורות, וכינתה אותן "סונטות אהב"ה", אלא שהיא הקפידה על שאר הכללים של הסונטה, שכידוע, יש בהן לפחות שלוש תבניות (הסונטה הפטררקית, השקספירית והפושקינית), ואילו גד קינר מוותר על כל המגבלות (כך ציווה על עצמו ולנו בשיר הראשון שבקובץ). בשיר "אודה", שעניינו מותה של אימו, כתוב: "לשחק מחבואים עם מותה וכאבה. / עוד לא. עוד לא. / ומותה חיפש וחיפש. בסוף מצא." דוגמאות נוספות: "תעוקת הצהריים / בחזהו של היום / מרמזת על התקף לילה" (המוטו לפרק "הקזת זמן"); "בשלף מוחי רבה שכחה על הפאה" ("פאוסט" מוקדש לשמעון ושרון באהבה) – יש לנו כאן אימאז' + ארמז. "גוויית שיר על מדרכה חיוורת" ("לך אל המותר לך"). "מחשבותיי עגורים / נודדים עם הלהקה במבנה מרהיב" ("עגורים" מוקדש למוטי לרנר).
כצפוי, יש בקובץ ארמזים רבים לקלאסיקה, כגון מקרא ("מאין יבוא אסוני" בשיר "השיח"; "הלוך הלכו העצים למשוח עליהם / מלך" בשיר "האטד"; ראו גם "רק ידו"), ארמז להגדה של פסח ("סקס אחר – עדכון"), ולפסוקי ר' נחמן מברסלב ("השיח").
ניתן למצוא בקובץ קלמבורים, כגון: "הלוך הלכו העצים למשוח עליהם / מלך / הלוך הלכתי אני לזרות עליי / מלח" בשיר "האטד" שמתכתב עם שירו של יהודה עמיחי – "אל מלא רחמים" ("אני שהייתי מלך המלח ליד הים..."). וכן, "עד ניחמתי שניחמתי" (מילה אחת בשתי משמעויות – בשיר "המקום"); "אהוי אהוי אהבי אהבי" ("אהוי").
סינאסתזיה בנויה ממטפורה המערבבת בין החושים, כמו "שערך השותק" ("השיח"); "גחלי הלילה" ("אגדות ילדים").
בשיר "המקום" נמצא אנאפורות– 11 פעם מופיעות המילים "מחקתי את" בראשי השורות, ו-4 פעמים המילה "אז" בראשי השורות. "הבן-דוד" של האנאפורה הוא הפזמון, וגם אותו נפגוש למשל בשיר "קוצב עכשיו את אהבתנו", שהפזמון בו זהה לכותרת השיר.
מן הראוי שאסופת השירים הזאת של גד קינר לא תסתפק רק ברשימה החפוזה הזאת שלי – היא ראויה למחקר ספרותי מעמיק, ואני מאמין שמחקר כזה בהכרח ייכתב.
משה גרנות