לעליית משפחת ליפסקי בקיץ 1921
מלודז' לפתח-תקווה
באביב 1921 שמה פעמיה מלודז' שבפולניה לארץ-ישראל משפחת חנוך-יששכר ליפסקי, אשתו שרה-גאולה לבית ליכטנשטיין, ובניהם ובנותיהם – סָלָה, צֶלָה, רבקה, דורה-דבורה [היא לימים אימי], רחלה ויהודה. הם התעכבו בווינה, שם עלו חלק מבני המשפחה לקברו של הרצל והצטלמו על רקע מצבתו. בווינה הם התעכבו מיספר חודשים בגלל מאורעות מאי 1921 שהתחוללו בארץ. וכששככו מעט הרוחות הפליגו מטרייסט לאלכסנדריה ומשם ישירות לנמל יפו.
[בתמונה שבצרופה, מימין לשמאל: האב חנוך-יששכר ליפסקי. בחור עם כובע שלא שייך למשפחה*. יושבת הבת רבקה. לידה הבת הקטנה רחלה. לידה הבת סלה, ובסוף עומדת האם שרה-גאולה. יושבים באמצע: הבן יהודה המחזיק בידו את יד הילדה דורה-דבורה, היא אימי].
במושבה כבר חיכו להם שני בניהם הבוגרים, יחיאל וגרשון, שעלו לארץ לפניהם ועבדו בפרדס המשפחה. אדמת הפרדס נקנתה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, ובגלל המלחמה התעכבה העלייה שנים אחדות, עד שהמשפחה שבה והתאחדה במושבה.
אחיה הגדול של שרה-גאולה, דניאל ליכטנשטיין, עלה עם משפחתו לארץ עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, נטע בה פרדס לתפארת, בנה את בריכת הבטון המזויין הראשונה בארץ, שהעניקה לו בפי הערבים את השם אבו-סמנטה, אבל ניספה במהלך מלחמת העולם בגלות דמשק והשאיר את משפחתו לגורלה. בתו בת שבע אריאלי כתבה שני קובצי סיפורים יפים על המשפחה.
הפרדס, שסבל מתלאות המלחמה, הנחיל לסבי חנוך-יששכר ליפסקי אכזבות רבות. נוסף על כך, מהיותו מנהל חשבונות במקצועו, נשכר לעבוד בוועד המושבה, גילה שם אי סדרים ומעילות, פוטר או התפטר, והיה ממורמר על כך עד אחרית ימיו.
הוא היה איש משכיל מאוד ועלה לארץ עם ספרייה ענקית, עברית וגרמנית, שמילאה את חדרי דירתו, ולקראת כל פסח היינו אנחנו, הנכדים, נקראים לעבודת ניקוי הספרים מאבק. אחדים מספריו הצלתי, כמו את ארבעת הכרכים הגדולים של כל כתבי ביאליק בכריכה הירוקה, הנמצאים עד היום בספרייתי, ובהם תרגום "דון קישוט" שעליו גדלתי מנעוריי.
אהבתו הרבה לרכישת ספרים עוררה עליו לא פעם את כעסה של סבתי הדעתנית, שרה-גאולה, וכשהיה חוזר מרחוב חובבי ציון, שם רכש ספר חדש בחנותו של דוד הכורך (אוורבוך), היה מניח אותו בגזע עץ התות שבחצר, ובתו הצעירה רחלה היתה מגניבה אותו מאוחר יותר לבית. ואולם סבתי היתה מגלה זאת לפי היעדר האבק שעל הספרים החדשים.
הספרייה כולה נמכרה אחרי מותו במאה, ואולי מאה ועשרים לירות, לבעל חנות הספרים הישנים יהודה רובינזון ברחוב נחלת בנימין בתל-אביב.
סבי הצליח להעלות עוד לפני מלחמת העולם השנייה את הוריו – יוסף-מנחם וחנה ליפסקי, ואת שתי אחיותיו פֶלָה, יֶצָ'ה, עם בעליהן, וכך הם ניצלו מהשמדה. כולם קבורים בבית הקברות סגולה בפתח-תקווה. יוסף-מנחם ליפסקי נפטר ב-1939 ואשתו חנה נפטרה בשלהי שנת 1948.
ואילו סבי, חנוך-יששכר ליפסקי, ברוב כעסו על פתח-תקווה – קבר את סבתי שרה-גאולה, שמתה בשנה בה נולדתי, 1936 – בבית הקברות נחלת יצחק בתל-אביב, ולימים, כבר אחרי קום המדינה, נקבר שם גם הוא עצמו.
אני עוד זוכר את סבא-רבא שלי, יוסף-מנחם ליפסקי. הייתי אז כבן שלוש. זו היתה כנראה שנת חייו האחרונה. הוא גר עם רעייתו בבניין בפינת הרחובות חפץ חיים ואחד העם, שחלקו הדרומי היה בית-כנסת וחלקו הצפוני חדר גדול ובו מיטה ענקית שבה שכבו שניהם, וראיתי את ראשו המורם ואת זקנו הלבן הארוך שהיה פרוש לפניו.

* צילה: כפי שאמרה לי אימי [רחלה] בזמנו, זה איש שנקלע לתמונה במקרה ואין לו שום שייכות לליפסקים. היום בוודאי היו עורכים את התמונה בתוכנה כלשהי ומורידים אותו משם.