שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

מגפת הקורונה המתעצמת, חוצת הגבולות, לא תיתן לשבש את סדר היום התוקפני שלהם. מכת העוני הגואה, הרעב, המחסור במים, בחשמל ובמוצרי יסוד, עליבות החיים, לא יזיזו אותם מיעדם העיקרי. לא בעזה, לא בלבנון, וכמובן לא באיראן. איראן, שבחרה בשבוע שעבר נשיא שידיו מגואלות בדם, מאיצה את פיתוח הגרעין כדי להגיע לנשק אטומי, עוסקת בינתיים בטרור ימי, מעצימה את טון איומיה כלפי ישראל והעולם. כנראה סבורה היא, שהנהגות קלושות ניצבות היום בראש ישראל, אמריקה ואירופה, כאשר האיחוד האירופי משגר נציג מטעמו לטקס השבעת הנשיא התליין, ולכן אפשר להעצים את מלחמת הסייבר, תוקפנות נגד כלי שיט ובגבולות ישראל.

תוך שהיא מזרזת את התקדמותה לעבר נשק גרעיני, איראן האנטישמית פועלת באופן ישיר נגד ישראל באמצעות שתי שלוחותיה – רצועת עזה מדרום ורצועת דרום לבנון מצפון. שתי טריטוריות, שנשלטות בידי אירגוני טרור חסרי מעצור, חמאס וחיזבאללה. שתי טריטוריות שהן כקוץ נעוץ בבשרנו, מיטרד קבוע, יעד לשיגור רקטות ובלוני תבערה.

במילים "ככה סתם, כאילו כלום..." נפתח שירם הנודע של התרנגולים. ו"ככה סתם," בעיצומו של קיץ לוהט, מחליטים מי שמחליטים, הן בדרום לבנון והן ברצועת עזה, להלהיט את שתי הגזרות, להטריד את ישראל ובמיוחד היישובים ה"עוטפים" את הגבול, לפגוע באזרחים שלווים, להצית שדות, לשבש חיים. למה? – ככה, כי זה נוהגם מזה מאה ויותר שנה מאז ראשית הציונות, לשבור את הראש על קיר הברזל של המדינה היהודית. ובימים אלה – זה גם האמצעי להסחת הדעת מהצרות המקומיות. מקריסת מערכות השלטון במיוחד בלבנון. ומעל לכל – כי כך הורה השליט בטהראן. ניסוי כלים? איתות למה שצפוי עוד לקרות? הסחת הדעת מתקיפת ספינות במפרץ הפרסי? רמז למיתקפה הגדולה באמת שמתכננים נגדנו? רוני דניאל המנוח, אילו היה עימנו, לבטח היה מסביר בפרשנותו הצבאית המוסמכת, כי כל התשובות נכונות.

כמו בתיזמור ובתיזמון מתוכנן – בניצוחה של איראן – האש נפתחה בסוף השבוע במקביל בשתי החזיתות. פעמיים שוגרו מטחי רקטות מלבנון, והתחדש שיגור הבלונים מעזה. על המיתקפה הראשונה הגיב צה"ל בחוזקה, בשיגור מטוסי חיל האוויר, על מנת לפגוע ביעדים לבנוניים. היה זה איתות – הפעם מצד ישראל – שלא בהכרח תכיל ירי מלבנון לשטחנו. יהיה אשר יהיה מקורה של התוקפנות, היא נפתחה מאדמת שכנתנו הריבונית, הלפותה בידי אירגון טרור שיעי. שאכן החיזבאללה איננו רק הבעייה של ישראל. הוא עיקר בעייתה של לבנון, צלילתה ממדינה מתפקדת למתפרקת. בעקבות הירי הכבד יותר, השני, חזרה התגובה הישראלית להיות מינורית, מכילה. להלכה, הישגי התגובה הראשונה, והאיתות שנילווה לה, ירדו לטימיון. למעשה היינו עדים לתופעה מעודדת: כפריים לבנוניים התעמתו באלימות עם המשגרים, ביצעו בהם לינץ'.

ממשלת לבנון, יש דבר כזה, שאינה דואגת לרווחת אזרחיה, מיד שיגרה תלונה למועצת הבטחון נגד "התוקפנות הישראלית". חיזבאללה, השליט האמיתי בארץ הארזים הממוטטת, הודה בשיגור מטחי הרקטות לצפון הגולן, טען שזו "נקמה" על תקיפת מטוסי חיל האוויר. הנה כי כן עוד דוגמא לכזביהם ולעליבותם – הם, חיזבאללה וחמאס, "רק נוקמים". משגרים בלוני אש, יורים רקטות, ככה סתם, ואז ממשיכים בסבב הבא כ... נקמה על תגובת צה"ל.

הלב עם יישובי הצפון, שבנוסף למכת הקורונה, סופגים בימים אלה עוד שתי מכות – האחת מתוצרת ממשלתנו והשנייה מתוצרת שכנתנו: הרפורמה המתנכלת לחקלאות של שר האוצר, שפוגעת במיוחד בחקלאים ובלולנים בגבול הצפון, מצד אחד, ורקטות וחדירות מגבול לבנון שמשבשות את שיגרת החיים, מצד שני. שלוש מכות שמתיישבי גבול הצפון עומדים בהן בתעצומות נפש. סומכים על צה"ל שישים קץ אחת ולתמיד לאיום הטרוריסטי, פחות סומכים על הממשלה המתנכלת למקור פרנסתם, עבודת האדמה, ייצור ביצים, ומפגינים נגדה.

כמה מעודד שהמוני ישראלים מגיעים, אפילו בימות חום אלה, לקצווי הצפון והדרום, אינם נרתעים מהרקטות, מפגינים בנוכחותם את ההבדל התהומי בין ישראל לבין דרום לבנון ורצועת עזה. שם, בטריטוריות הנשלטות בשלט רחוק על-ידי טהראן – עוני, צמא, חושך, כאוס. כאן – יישובים פורחים, המוני משפחות מבלות בחיק הטבע, משכשכים במימי מעיינות קולחים, נהנים מהשהות בצימרים, מלגימת יינות צוננים ביקבי בוטיק מופלאים. החיים היפים.

האם תידרש מכת מחץ שתונחת על אירגוני הטרור ופטרונם האיראני, עד שיבינו כי את המצב הגיאופוליטי במזרח-התיכון לא יצליחו לשנות, בוודאי לא בכוח הנשק והטרור, וכי מוטב להשקיע ברווחת נתיניהם הקורסים ולא באמל"ח? האם ילמדו אי פעם מהדוגמא של האמירויות הערביות המשגשגות, שחתמו על הסכם שלום עם ישראל? ספק הדבר כל עוד איראן מקצינה, מתלהמת ומתגרענת.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב"

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 10 אוגוסט 2021

ארה"ב מתנתקת מהמזה"ת?

הנשיא ביידן שואף לצמצם את מעורבות ארה"ב במזה"ת, אבל המזה"ת אינו מתכוון לצמצם את העימות עם ארה"ב. גופים פורעי חוק במזה"ת – כגון שלטון האייתולות באיראן ו"האחים המוסלמים" – רואים בארה"ב מגה-משוכה בדרכם להשיג מגה-מטרה, ששורשיה במאה ה-7: להביא את האסלאם לבכורה-עולמית תוך כדי הכנעת המערב (ובמיוחד ארה"ב) צבאית, תרבותית ודתית.

בדלנות אינה אופציה בכפר הגלובלי, הכולל מדינות וארגונים במזה"ת, המהווים מוקד הפצה אזורי ובינלאומי של טרור, סמים וטכנולוגיות צבאיות בלתי-קונבנציונליות. תחום פעילותם משתרע ממזרח אסיה, דרך אפריקה ואירופה ועד ליבשת אמריקה, כולל ארה"ב. האם ארה"ב תנהיג ותיזום – או תיגרר ותגיב – בכל הקשור למערכת יחסי-הגומלין עם המזה"ת? האם העימות עם גורמים פורעי-חוק במזה"ת יתנהל בעיקר במזה"ת או על אדמת ארה"ב? ככל שארה"ב תצמצם את נוכחותה הצבאית במזה"ת, כן יתקרב העימות עם גופי טרור לאדמת ארה"ב.

הרקורד של צוות ביידן

מדיניות הנשיא ביידן במזרח התיכון משקפת את תפישת העולם של יועציו הבכירים לביטחון לאומי ומדיניות חוץ, ובמיוחד מזכיר המדינה, אנתוני בלינקן, המייעץ לביידן מאז 2008-2002, כאשר היה ראש צוות העוזרים של חברי וועדת החוץ הדמוקרטים בסנאט. השפעתו על ביידן דומה לזו של מזכיר המדינה, ג'ים בייקר, שעיצב את מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא בוש. בכירים נוספים בצוות ביידן הם היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן, ראש סוכנות הביון המרכזית (CIA) ויליאם ברנס ומנהלת זרועות המודיעין, אבריל היינס. לחברי הצוות היה תפקיד מרכזי בעיצוב מדיניות הנשיא אובמה.

לדוגמא, ב-2015 הם היו מעורבים ברקיחת הסכם הגרעין עם איראן, שבא בעקבות חיזור-שיטתי אחרי משטר האייתולות (טרור שיעי) והפניית עורף למשטרים פרו-אמריקאים בסעודיה, איחוד האמירויות ובחריין. מדיניות זאת החריפה את האיום הקיומי על המשטרים הערבים הפרו-אמריקאים, עירערה את אמינות ארה"ב בעיניהם, וקירבה אותם לזרועות רוסיה וסין.

ב-2012-2009 הם תרמו לתמיכת ארה"ב ב"אחים המוסלמים" האנטי-מערביים במצרים (טרור סוני) והפניית העורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי. הם אימצו לחיקם את הרשות הפלסטינית, ולחצו על ישראל להקמת מדינה פלסטינית ביו"ש, תוך התעלמות מהתנהלות הפלסטינים (לפחות מאז שנות ה-50') שהפכה אותם לאב-טיפוס לחתרנות, טרור וכפיות-תודה בינערביים.

ב-2011 דחפו מזכיר המדינה בלינקן וחבריו למתקפה הצבאית, בהובלת ארה"ב, על קדאפי עקב הפרה אכזרית של זכויות אדם במלחמתו במתנגדיו (שהשתייכו לטרור האסלאמי). המתקפה הפילה אמנם את קדאפי, אך הפכה את לוב לזירה מרכזית של הטרור האסלאמי האזורי והעולמי, תוך כדי הפרה אכזרית של זכויות אדם והצתת מלחמת אזרחים בלוב בהשתתפות צבאית של רוסיה, טורקיה, קטאר, איחוד האמירויות, מצרים, סעודיה, צרפת, איטליה ויוון.

מדיניות הנשיא ביידן

צוות הנשיא ביידן גורס שהטרור האסלאמי מונחה-ייאוש (לדוגמא, האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", החות'ים בתימן, חיזבאללה, חמאס, אש"פ), ולכן יש להתמקד בטיפול במקור-הייאוש כדי להסיר/למתן את איום הטרור. צוות-ביידן מתעלם מהעובדה שהטרור האסלאמי מונחה – מהמאה השביעית – לא על ידי ייאוש, אלא על ידי חזון דתי, פנטי, מגלומני ואנטי-מערבי שאינו תלוי במדיניות ארה"ב או ישראל. בניגוד לתפישת העולם של צוות-ביידן, מערכת החינוך הפלסטינית וההתנהלות הפלסטינית מבהירים שהטרור הפלסטיני האנטי-ישראלי קדם ל-1967, ומוקד היעד הפלסטיני אינו גודלה – אלא חיסולה – של ישראל.

צוות ביידן מבקש לבסס את מדיניותו במזה"ת על זכויות אדם ודמוקרטיה, אך ערכים נשגבים אלו נדחים בשיטתיות ובאלימות על ידי המזה"ת הערבי. למעשה, מציאות המזה"ת אינה מעניקה לארה"ב את הברירה בין משטרים ערביים ידידותיים או עוינים המכבדים את זכויות האדם, אלא בין משטרים ערביים ידידותיים או עוינים המפירים בשיטתיות ואכזריות את זכויות האדם.

צוות ביידן גם שואף להעתיק משאבים מהצבא לדיפלומטיה, ולהדגיש רב-לאומיות על פני מדיניות חד-צדדית של ארה"ב, תוך כדי שתוף פעולה עם אירופה (המעדיפה פייסנות על פני מלחמה במשטרים פורעי-חוק), האו"מ וארגונים בינלאומיים (הנוקטים במדיניות אנטי-אמריקאית).

אבל, דגש מוגזם (המנותק מהמציאות) על רב-לאומיות ודיפלומטיה פוגע לעיתים במאבק בטרור, כפי שקרה בהסכם הגרעין הרב-לאומי עם איראן, שהניב פירות עסיסיים למשטר האייתולות באיראן בדמות 150 מיליארד דולרים והסרת סנקציות כלכליות. פירות אלו העניקו רוח גבית עזה למשטר דיכוי אכזר באיראן, למעורבות גוברת של איראן במלחמות אזרחים באפגניסטן, תימן, עיראק, סוריה ולבנון, כמו גם להפצה אזורית ועולמית של טכנולוגיות צבאיות בלתי-קונבנציונליות ושל טרור מתאילנד במזרח אסיה, דרך אירופה, אפריקה ועד דרום ומרכז אמריקה.

כמו כן, חידוש הסיוע הכספי השנתי לרשות הפלסטינית (אחרי שהושעה על ידי הנשיא טראמפ) אינו מותנה בעצירת התשלומים החודשיים למשפחות טרור, עקירת החינוך לשנאה והפסקת האדרה פומבית של טרוריסטים. גם חידוש הסיוע הכספי השנתי לאונר"א (שהושעה על ידי הנשיא טראמפ) אינו מותנה בהפסקת מימון החינוך לשנאה ובשינוי מדיניות אונר"א מהנצחת מעמד-הפליטים לחילוצם ממעמד זה (כפי שנוהגת "נציבות האו"מ לפליטים" ברחבי העולם!).

מדיניות ביידן כלפי איראן

נחישות ביידן לחזור להסכם הגרעין מ-2015 נחשפת על ידי מינוי רוב מאלי לשליחו המיוחד לענייני איראן. מאלי היה בורג מרכזי בעיצוב הסכם הגרעין, יש לו ערוצי תקשורת פעילים עם משטר האייתולות, חיזבאללה, חמאס והרשות הפלסטינית, והוא חבר אישי ותיק של מזכיר המדינה בלינקן. בלינקן, מאלי וחבריהם ממעיטים במשקל התנהלות העבר וההווה המתועדת של איראן, ושקועים בהערכות לגבי התנהלותה העתידית המשוערת. הם מקלים ראש במעורבות הצבאית של איראן במלחמת האזרחים בתימן לצד החות'ים-השיעים, ובכוונת איראן למנף את מלחמת האזרחים להשתלטות על מיצרי באב אל-מנדב ולהפלת השלטון בסעודיה. צוות ביידן גם מפעיל לחץ על סעודיה להפסקת מעורבותה במלחמת האזרחים בתימן ורדיפת "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם), ומוציא את החות'ים מרשימת ארגוני הטרור. בתגובה לכך, מגבירים החות'ים את הפצצת מטרות אזרחיות בסעודיה. צוות ביידן סבור שחבילה פיננסית ודיפלומטית מפתה תשכנע את האייתולות לזנוח את זהותם וחזונם הפנאטים, המנחים אותם מעלייתם לשלטון ב-1978/79, ולהסכים לדו-קיום בשלום עם מדינות המפרץ הסוניות. הצוות אף מסיר את האופציה הצבאית משולחן המו"מ, בניגוד למתבקש ממו"מ עם משטר פורע-חוק, הרואה בכך חולשה ואף כניעה.

השפעת המחנה "הפרוגרסיבי" במפלגה הדמוקרטית

מדיניות הנשיא ביידן – גם כלפי המזה"ת – מושפעת על ידי התחזקות המחנה "הפרוגרסיבי" (רדיקלי) במפלגה הדמוקרטית בבחירות 2020. "הפרוגרסיבים" נחושים להעביר משאבים מהזירה העולמית לזירה הפנימית, מצדדים במדינות העולם השלישי (שמרביתן ביקורתיות כלפי ארה"ב וישראל), ועוינים את המערב וישראל, הניתפסת כחלק מ"המערב הקולוניאליסטי". "הפרוגרסיבים" אינם מכירים את המאפיינים האלימים, הפכפכים, העריצים ונטולי הדו-קיום בשלום של המזה"ת במישור הבינערבי והפלסטיני, ולא את היקף התרומה של ישראל לארה"ב, העולה על היקף סיוע החוץ.

במקביל, "הפרוגרסיבים" מאמצים לחיקם משטרים פורעי חוק וזכויות אדם כגון האייתולות, "האחים המוסלמים", חמאס והרשות הפלסטינית. הם גם רואים בצונאמי הערבי (הנקרא בפשטנות "אביב ערבי"), המסעיר את הרחוב הערבי מ-2010 ומלבה טרור אזורי ובינלאומי ומלחמות אזרחים בלוב, סוריה, עיראק ותימן – מאבק להגדרה-עצמית, שחרור לאומי וזכויות אדם.

לסיכום

האם הנשיא ביידן יחזור על – או יימנע משגיאות גורליות בעבר? האם הנשיא ביידן ייכנע ל- או יהדוף את – לחץ "הפרוגרסיבים"? האם הנשיא ביידן יתעמת עם גופים פורעי חוק בזירה המזה"תית או על אדמת ארה"ב?

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

אהוד: אם הנשיא ביידן עדיין מבין מה הוא עושה – ברור מה הוא יעשה ומה הוא לא יעשה, לכן הוא מסוכן לא רק לישראל אלא גם לארה"ב ולעולם כולו.

מלאו כחודשיים להקמת ממשלה חדשה והכנסת יצאה לפגרה. בחודשיים אלו, מנקודת ראות שלי, התחוללה מהפכה ביחס הממשלה (פה-אחד בהצבעות) לערכי יסוד במדינת ישראל – קרקע, חקלאות, איכות הסביבה וזכויות האזרח בישראל.

במשך עשרות שנים העם היהודי תרם ורכש קרקעות, חלקן מצויות בבעלות העם – בידי קק"ל ובידי מינהל מקרקעי ישראל, ומעט קרקעות בידיים פרטיות.

באופן עקבי מינהל מקרקעי ישראל נוהג באי שוויון בין המגזר העירוני למיגזר הכפרי. במשך כל השנים ניתן להוון [לרכוש] את הקרקעות במיגזר העירוני, ואלפי, אם לא מאות אלפי תושבי המדינה – רכשו את הבעלות על הקרקע, שעליה בנו את ביתם – בכספם הפרטי. [ומי שלא עשה זאת עד כה (במיגזר העירוני ) מומלץ לו להוון ולרכוש את הקרקע מידי המינהל].

אפשרות זו מעולם לא ניתנה למיגזר הכפרי – להוון את הקרקע שברשותו. ההתיישבות בארץ, שהינה בצורת קיבוצים ומושבים, מקבלת את הקרקעות בחוזים לתקופות מסוימות מידי מינהל מקרקעי ישראל, כאשר הבעלות נשארת בידי המינהל וביכולתו להפקיעה בכל עת מהמתיישבים. בהתיישבות המתיישבים כפופים לתקנון מאז התקופה העות'מנית, ומאוגדים באגודות שיתופיות בע"מ. הינם ברי רשות של האגודה ואין להם שום זכויות, והאגודה בע"מ בת רשות של מינהל מקרקעי ישראל, ואין לה שום זכויות.

הזעזוע החל בשנת 2014. שר האוצר יאיר לפיד הקים את הותמ"ל כהוראת שעה שהפכה לחוק הותמ"ל [ותמ"ל – הועדה למתחמים מועדפים לדיור]. משנת 2014 הותמ"ל הפקיע קרקעות חקלאיות מעובדות ומפרנסות בקנה מידה נרחב – הקרקע הזולה ביותר במדינה. לדעת מומחים ההפקעות עד כה תספקנה לדיור עד שנת 2040.

בשנת 2020 פג תוקפו של הותמ"ל ולכאורה הותמ"ל בוטל. עם הקמת הממשלה החדשה [סביר להניח שרבים מהמתיישבים הצביעו למפלגות החברות בממשלה מבלי לשער שכך תפעל הממשלה וחברי הכנסת כנגדם] – שרת הפנים, איילת שקד, חוקקה מיד מחדש את חוק הותמ"ל לעוד 4 שנים, בתמיכת כל חברי הכנסת והממשלה.

הותמ"ל החל מיד בפעולה הראשונה – הפקעת קרקע חקלאית מעובדת, מידי המתיישבים – מרשפון ועד צופית. ועוד היד נטויה.

ומה קורה לקרקעות קק"ל? היערות שניטעו ברחבי הארץ? ועוד? עיין באינטרנט – תוכנית מיתאר הכפר ערערה ודו"ח חוקר ערערה ממאי 2020. קראתי בתשומת לב והתברר לי כי כשליש מתוכנית המיתאר של הכפר ערערה כולל קרקעות מדינה [יערות קק"ל? מטעי אבוקדו?] – יוזמי [ראש הכפר – יונס] תוכנית המיתאר של הכפר ערערה רק מחכים ששרת הפנים שקד תחתום ותעביר קרקעות מדינה מידי יהודים לידי ערבים.

כמו כפר ערערה יש מאות תוכניות מיתאר לכפרים ערביים המחכות רק לחתימת שרת הפנים. אשמח אם שרת הפנים תגיב ותכריז שלא תחתום וכי ההנחה שלי מוטעית. באופן אישי אני בעד הסדרת נושא הקרקעות במיגזר הערבי – בתנאי שאלו יהיו קרקעות שבבעלותם ולא "היפוך הציונות" – העברת קרקע מידי יהודים לידי ערבים ללא מלחמה וללא תשלום – ממש חינם ובזיל הזול.

מדוע? – כי כנראה צריך את קולות הערבים בהצבעות השונות למען שרידותה של הממשלה הזו – ותו לא.

במקביל – שר האוצר ליברמן [הצבעתי עבורו הפעם כי הבטיח שיפריד את הדת מהמדינה] ושר החקלאות עודד פורר – הכריזו על ייבוא פירות וירקות לישראל. כל מדינה תומכת בחקלאות שברשותה ולא גורמת במודע לאובדן החקלאות והביטחון התזונתי. ובנוסף – ההתכחשות לקיום חקלאות פורחת ומשגשגת בישראל וההשמצות חסרות הבסיס שחקלאות ישראל מפגרת בהישגיה – אין להן שחר והן מעידות על בורות וזלזול בחקלאות ובהישגי החקלאים.

בענף האננס, שהייתי בשעתו מרכזת הענף במועצת הצמחים – נעשה פיילוט של ייבוא אננס להורדת המחיר לצרכן. התוצאה היתה הפוכה – המחיר לצרכן רק עלה יותר, עד היום.

כדי למזער את הנזק דרשנו שהייבוא יהיה ללא הכתר, המביא איתו מזיקים לענפים כמו הבננות, אבוקדו, הדרים, עגבניות ועוד – הגנת הצומח. כעת הייבוא יביא איתו לישראל את כל המזיקים הקיימים בעולם.

הישגי החקלאות בישראל בענפים השונים ובטכנולוגיה מתקדמת ביותר – מרובים ביותר. [לדוגמא – ראה חברת אפרון בפרדס חנה WWW.AFRON.COM]. מכל העולם באים ללמוד מאיתנו. כל הקרקעות החקלאיות עד כה מעובדות והחקלאות משגשגת ומבטיחה ביטחון תזונתי למדינת ישראל.

לא הזכרתי את הפגיעה באיכות החיים והסביבה. ההשפעה ההרסנית על השינוי לרעה באקלים. הצפי שלי שברבות השנים יישארו בארץ רק זקנים, חרדים וערבים. [ראה – עמוס קינן בספרו – "הדרך לעין חרוד"]. הצעירים יהגרו מהארץ לכל קצוות תבל ויתקבלו בזרועות פתוחות, ואנחנו נחזור לאותה ארץ-ישראל שפגש מארק טווין בשנת 1865 – [לפני העלייה הראשונה] – "ארץ שוממה ומכוערת, ארץ קודרת ונטולת חיוך." ראו באינטרנט: "מסע ההשמצה של מארק טוויין בארץ-ישראל."

מלי טויב [אהרנסון]

* מה שחסר במתווה – מתווה פתיחת שנת הלימודים הוא מתווה יצירתי, חכם, שמעיד על השקעת חשיבה וחיפוש דרך למזער ככל הניתן את המשך הפגיעה בלימודים ובתלמידים בגין הקורונה. זהו מתווה מאתגר ולא קל לביצוע. המבחן שלו יהיה בהעברתו מן הנייר למציאות בשטח. הדבר החשוב ביותר אינו מה שיש במתווה אלא מה שחסר בו. ומה שחסר בו הוא הדבר החשוב ביותר למימוש מטרת העל שלו, מזעור הפגיעה בלימודים – מבצע לאומי של חיסון ילדי ישראל בני 12-16 בכל בתי הספר בארץ בשבוע הראשון ללימודים.

* דובוני לא-לא – הסתדרות המורים יצאה נגד מתווה חידוש שנת הלימודים. האם אי פעם שמענו אותם יוצאים בעד משהו? האם יש מתווה כלשהו שהם לא היו תוקפים אותו?

* קבינט הקורונה יכריע – בנט ושקד פועלים באמצעות הרשויות המקומיות לחיסון בבתי הספר, ובכך לעקוף את שרת החינוך המתנגדת לכך. הם צודקים בכוונתם, אך אין שום צורך לעקוף את השרה. צריך להביא את הנושא להחלטת קבינט הקורונה. שרת החינוך כפופה להחלטות הקבינט והממשלה והיא תבצע, יחד עם הרשויות המקומיות, את החלטות הקבינט.

ההתנגדות של שאשא ביטון לחיסונים בבתי הספר הזויה. דווקא כיוון שהיא נלחמת לקיום שגרת לימודים בבתי הספר ומנסה למנוע סגר והגבלות ובידודים, מתוך הבנת הנזק שנוצר בשנה וחצי האחרונות, היא הראשונה שצריכה לקדם את הצעד האפקטיבי ביותר למניעת השיבושים והמשך הנזק – החיסונים. ודווקא בבתי הספר, כיוון שאם ארבעים אחוז מבני הנוער לא הלכו מיוזמתם לקופות החולים עד עתה, הם ימשיכו להתנזל גם עכשיו. אם החיסונים יהיו בבתי הספר, רובם המוחלט של התלמידים, למעט ילדיהם של אנשי כת סרבני החיסון, יתחסנו.

[אהוד: מי זאת הגברת שאשא ביטון?]

* אחריות קהילתית – התחום שבו השתלבותם של ערביי ישראל במדינה הוא המוצלח ביותר הוא תחום הרפואה. מספר הרופאים, האחיות והאחים ואנשי צוותים רפואיים מן המגזר הערבי גדול מאוד ובולט מאוד במערכת הבריאות הישראלית. גם בהנהגה הפוליטית של ערביי ישראל בולטים רופאים, ובהם אחמד טיבי ומנסור עבאס. אז איך זה קורה שההתחסנות במגזר הערבי נמוכה כל כך? איך זה ש-50% מהבלתי מחוסנים בישראל הם מן המגזר הערבי? ניתן לצפות מהרופאים הערבים להירתם בשעת חירום זו למסע הסברה מאסיבי בקרב הציבור שלהם להתחסנות.

ראש הממשלה החליט על הקמת צוות שרים להסברה בנושא הקורונה והחיסונים, בראשות "המסביר הלאומי" במיל' נחמן שי. זו החלטה חשובה, שמבטאת הבנה שאם למעלה ממיליון עוד לא התחסנו חיסון ראשון – יש כשל בתחום ההסברה. על הצוות הזה לפלח את הלא מתחסנים ולהגיע אליהם בדרכים הנגישות והאפקטיביות ביותר. כאשר בציבור הערבי קיימת בעייה קשה כל כך של אי-התחסנות, יש להגיע לציבור בשפתו ובאמצעות אנשים מתוכו. יש לרתום את הרופאים הערבים למסע ההסברה הזה.

* מחדל החיסונים – שבחים רבים הורעפו על מבצע החיסונים בישראל. גם אני גמרתי עליו את ההלל. ואין ספק שהיו בו הישגים כבירים. אבל בדיעבד, ברור שההצלחה הייתה חלקית. למעלה ממיליון בלתי מחוסנים, זו לא הצלחה כל כך גדולה. אילו היינו מגיעים ל-90% מחוסנים, לא היינו נמצאים היום בעיצומו של גל רביעי. המחדל הגדול ביותר בטיפול בקורונה הוא מחדל חיסון הילדים. כאשר ניתן האישור לחסן את בני 12-16, צריך היה בו ביום לפתוח במבצע רבתי של חיסון הילדים, בעיקר בבתי הספר, עוד טרם היציאה לחופשת הקיץ. לא זו בלבד שזה לא קרה, משרד הבריאות, אולי מתוך אשליית "הקורונה מאחורינו", לא ממש המליץ להתחסן. אפילו פרופ' גליה רהב, התראיינה ואמרה שאין צורך לרוץ לחסן את הילדים. המסר של משרד הבריאות היה שאין סיבה למהר ולהתחסן מלבד ילדים בקבוצת סיכון או שהוריהם נמצאים בקבוצת סיכון. ואז פרץ זן דלתא ומשרד הבריאות הפך את מסריו והחל לעודד את חיסון הילדים. בכך איבדנו כמה שבועות קריטיים, שיכלו לחסוך מאתנו חלק ניכר מן הגל הנוכחי.

* כת פוגענית – מי שצפה בכתבתו המצוינת והחשובה של אילן לוקאץ' באולפן שני על כת מתנגדי החיסונים, וראה את ההפגנות הפרועות רוויות הגידופים של פעילי הכת ליד ביתה של ד"ר אלרעי-פרייס, לא הופתע ממתקפת הגידופים הפרועה עליה בשידור הזום של דיון ועדת החוקה, כאשר בריון גידף אותה פעמיים "בת זונה", עד שהושתק הזום. יש להסיר כפפות במאבק בכת הזאת. היא כת פוגענית ומסוכנת. בעלה של אלרעי פרייס תקף את יו"ר ועדת החוקה על שלא עצר מיד את הדיון. איני מסכים איתו. עצירת הדיון היתה פרס לבריון, שהצליח לעצור את ישיבת ועדת הכנסת, ואחרים היו מחקים אותו. מה שחשוב הוא שהמשטרה תנטר את השידור ותאתר את הבריון ותעצור אותו על תקיפה והפרעה לעובד ציבור. ובכלל, עם כל הכבוד לשקיפות, אני בכלל לא בטוח שנכון לשתף אזרחים בזום בדיוני ועדות הכנסת.

* עונג שבת – באמנת מדן גביזון, להסדרת יחסי חילונים ודתיים, דת ומדינה בישראל, ההסכמה הראשונה נגעה לשבת – לא למסחר ועבודה בשבת, כן לתרבות, ספורט, תיירות ופנאי בשבת. באותה תקופה היו עוד קבוצות שעסקו בהידברות בין חילונים ודתיים וגם אני השתתפתי בכמה כאלו. בכולן הצדדים הגיעו להסכמה ברוח זו. הסיבה לכך, היא שהשבת אינה שייכת לדתיים, ולא היתה כאן פשרה שהחילונים מוכנים לסבול קצת שבת והדתיים מוכנים לוותר על קצת שבת. ההסכמה היתה שהשבת היא של כולנו, מתנה לעם ישראל כולו, ויש להימנע ממנה כיום של מסחר ועבודה, אך יש לעודד את עונג השבת לכול. ועונג השבת הוא גם ספורט. זהו עונג שבת לעסוק בספורט, להתחרות בספורט ובוודאי להביא מדליית זהב למדינת ישראל. וזהו עונג שבת גדול לצפות בדגל ישראל מתנוסס אל על מראש הפודיום ואת "התקווה" מתנגנת בגאון. וזה עונג שבת גדול לישראלים הרבים שצפו בהתרגשות רבה בשידור החי. ואני בטוח שזה גם עונג גדול למי שאינם צופים בטלוויזיה בשבת וקיבלו את הידיעה המשמחת עם צאת השבת. ואני מאמין שגם הם, ברובם, קיבלו את הידיעה בשמחה ולא בחמיצות.

* טעות טכנית – חברי הכנסת סמוטריץ', גפני וליצמן תקפו את יו"ר האופוזיציה נתניהו על כך שהוציא הודעת ברכה לאלופה האולימפית לינוי אשרם במהלך השבת. בתגובה, הוציא הליכוד הודעת התנצלות, בה נאמר שהדבר קרה בשל טעות טכנית. ניסיתי לברר איזו טעות טכנית זו היתה, ואלו ממצאיי: ההודעה צולמה אחרי צאת השבת, ובטעות נלחץ send והיא נשלחה במהלך השבת.

* כלים ציוניים שלובים – שר התפוצות נחמן שי התראיין לתוכנית קלמן-ליברמן ברשת ב', ואמר שהעלויה אינה יעד של משרדו. ובאשר ליהודים החיים בחו"ל הוא אמר, שהיום חו"ל זה לא בהכרח גולה.

אם חו"ל אינה גולה, ארץ ישראל אינה מולדת. אם אנו מאמינים שארץ ישראל היא מולדתו של העם היהודי, מן הסתם יהודי שאינו חי בה הוא בגולה. מה פירוש המושג ארץ ישראל? ארצו של ישראל. של עם ישראל. מה פירוש המושג מדינת ישראל? מדינתו של עם ישראל. ארץ ישראל היא המולדת של כל יהודי, ורבים בעם היהודי חיים בגולה.

נחמן שי אמר שהוא כמובן שמח על כל יהודי שעולה לארץ, אבל "אני לא חושב שהתפקיד שלי הוא לדרוש מכל יהודי לעלות לארץ." נכון. לא צריך "לדרוש". אבל משרד התפוצות צריך לעצב אסטרטגיה איך למשוך את היהודים לעלות לארץ. איך למשוך יהודים רבים ככל האפשר לעלות לארץ. אם השר אומר מראש שזו לא המשימה שלו ושל משרדו, הוא מועל בשליחותו.

לעיתים, כאשר אני מדבר על חשיבות העלייה, שואלים אותי בשביל מה ישראל צריכה את העלייה הזאת. בעיניי השאלה הזאת היא עצמה מקור הבעייה. ישראל היא מדינה שייעודה הוא הגשמת הציונות – עליית היהודים לארץ ישראל, יישוב ארץ ישראל ביהודים. כלומר, העלייה אינה כלי לטובתה של המדינה, אלא המדינה היא כלי למימוש מטרות הציונות ובראשן העלייה. אחרת, זו סתם עוד מדינה. עם זאת, ודאי שיש לעלייה גדולה תרומה אדירה למדינה. קודם כל תרומה דמוגרפית, והבעייה הדמוגרפית היא אחת הבעיות הקשות שלנו. אם יעלו עוד מיליוני יהודים לארץ, ניתן יהיה להחיל את ריבונותנו על ארץ ישראל כולה ולהעניק אזרחות מלאה לכל תושביה ללא כל איום על זהותה של ישראל כמדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות. זהו אינטרס לאומי וביטחוני ממדרגה ראשונה. אבל כפי שראינו בעלייה הגדולה מחבר המדינות, התרומה של עלייה גדולה היא בכל תחומי החיים; ברפואה, במדע, בחינוך, בתרבות, בספורט, בכלכלה, במה לא?

התרשמתי מאוד מהפן החיובי שבדברי השר בראיון; מן האמירות שלו מה כן צריך לעשות. כן, חשוב מאוד לחזק את הקהילות היהודיות, חשוב מאוד להדק את הזיקה ההדדית בין העם היהודי בגולה למדינת ישראל ואת מרכזיותה של ישראל בעם היהודי. חשוב לחזק את התמיכה בישראל בקרב הקהילה היהודית בגולה ואת הירתמותה למאבקים למען ישראל. חשוב לחזק את החינוך היהודי, את השפה העברית את התרבות היהודית. הכול נכון וטוב ויפה, ואין כל סתירה בין המטרות החשובות הללו לבין הקריאה לעלייה והפעולה לעידוד לעלייה. הקריאה לעלייה וחיזוק הקשר היהודי בינינו לבין תפוצות הגולה והקריאה לעלות לארץ אינן סותרות זו את זו ואינן באות זו על חשבון זו; אין כאן משחק סכום אפס אלא כלים שלובים. ככל שנחזק את הקהילה היהודית בגולה ואת הזיקה שלה ליהדות, לארץ ישראל ולמדינת ישראל, כך תגבר העלייה לארץ. ככל שנעודד אקטיביזם ציוני בדמות עלייה לישראל, כך נחזק את הקהילה היהודית ואת הזיקה בינה לבינינו. שום דבר לא יחזק את הזיקה ההדדית יותר מאשר הקריאה שלנו ליהודי הגולה: אחינו אתם, אנו אוהבים אתכם, אנו רוצים אתכם כאן איתנו, למענכם ולמעננו.

לנוכח הניכור של רבים מאיתנו כלפי יהדות הגולה, ולנוכח גילויי פוסט ציונות של כפירה במהותנו וזהותנו כמדינת לאום של העם היהודי כולו, חשוב לשמוע דברים כשל שר התפוצות על שותפות הייעוד והגורל בין חלקי העם היהודי. אולם בשום אופן אין לוותר על הקריאה הציונית לעלות לארץ.

* ללא אתיקה 1 – כחלק ממלחמת העולם שמנהלת האופוזיציה הביביסטית, מתוך רצון ליצור דה-לגיטימציה לממשלה החוקית, היא מסרבת להציג את נציגיה לוועדת האתיקה ובכך היא מונעת את הקמתה. טוב להם שלא תהיה בכנסת ועדת אתיקה. הבעייה שלהם אינה עם הוועדה אלא עם האתיקה. טוב להם שלא יהיה פורום המוסמך לדון ואף להעניש ח"כים על עבירות אתיות. טוב להם שגפני יוכל לנבוח מעל הדוכן ולהסית נגד ראש הממשלה ולכנות אותו רוצח. נוח להם שהח"כ הגזען אבוטבול מש"ס יוכל להשתולל כאוות נפשו ולצווח לעבר ח"כ בליאק מ"יש עתיד", שהינו עולה מחבר המדינות, "וודקה, וודקה," לאורך נאומו. זו דרכם. נתניהו שולח את חייליו להתפרע כאספסוף בישיבות הכנסת, כדי לשבש את פעולתה, ומונע הקמת ועדת אתיקה כדי שיוכל ללא הפרעה לנהל מלחמה בלי אמנת ז'נבה ובלי לקחת שבויים.

* ללא אתיקה 2 – ח"כ נתניהו התארח לשני לילות בסוויטה נשיאותית במלון בחיפה. עלות לילה בסוויטה הזאת היא 9,000 שקל. נתניהו שילם ללילה פחות מרבע – 2,000 שקל. לח"כ אסור לקבל "מתנה", כלומר טובות הנאה. אמנם נתניהו, כשעוד היה ראש הממשלה, עמד מעל במת הכנסת ובלי בושה אמר שמותר לקבל מתנות. לא. אסור. ונתניהו אינו עומד מעל החוק. מן הדין שוועדת האתיקה של הכנסת תתכנס כדי לדון בעבירה האתית של נתניהו ותגזור את עונשו. אופס... אין ועדת אתיקה. למה? כי נתניהו מסרב לשלוח את נציגי האופוזיציה לוועדה.

* מותר לח"כ לעתור לבג"ץ? – פעמים אחדות, מראשית כהונת הממשלה הנוכחית, הבעתי את עמדתי נגד היחס הבלתי הוגן של הקואליציה כלפי האופוזיציה, בחלוקת הוועדות וראשות הוועדות בכנסת. אמנם, מאז הקואליציה התרככה והלכה לקראת האופוזיציה, אך עדין אין היא מגלה את גדלות הנפש הראויה של מנצחים. ובעצם אין זו נדיבות או גדלות נפש, אלא הבנת חשיבותה של אופוזיציה אפקטיבית במדינה דמוקרטית. יכולה הקואליציה להצביע על התנהגותה שלוחת הרסן והחפה מממלכתיות של האופוזיציה, אך משחקי "הם התחילו" לא יקדמו את סיום המשבר של הכנסת. להיפך, אני מאמין שגילוי חד-צדדי של רצון טוב, עשוי במקרה הטוב לפגוש יד-אחות מצד האופוזיציה, ואם לא – יראה הציבור איך מתנהג כל צד.

בינתיים ח"כים מהליכוד וש"ס עתרו לבג"ץ נגד הקואליציה. מה?!?! מותר לח"כים לעתור לבג"ץ?! מה, ח"כים רוצים ששופטים "שאף אחד לא בחר בהם" והם מונו בשיטת "חבר מביא חבר", ש"מפלגת הבג"ץ" תתערב בהתנהלות הריבון, הכנסת הנבחרת? ש"ס?!?! פונה ל"ערכאות של גויים"?!

אני לא אוהב שח"כים עותרים לבג"ץ, כיוון שכחברי הרשות המחוקקת הזירה שבה עליהם לפעול היא הפוליטית ולא המשפטית. אולם דווקא במקרה זה, כאשר ח"כים חשים שיכולת פעולתם נפגעת בשל שרירות השלטון – יש עילה המצדיקה עתירה. כמי שמתנגד לאקטיביזם שיפוטי, אני סבור שעל בית המשפט להימנע ככל האפשר מהתערבות בהתנהלות הכנסת, אלא אם כן יגיע למסקנה שמדובר כאן במקרה חריג וקיצוני של שבירת הכלים.

אולם בעצם העתירה של ח"כים מן הליכוד וש"ס לבג"ץ אני רואה צד חשוב. פתאום, כשהם באופוזיציה, הם מבינים עד כמה בית המשפט העליון חיוני בדמוקרטיה. פתאום הם מבינים, שהעובדה שאדם נבחר לשלטון, אינה מעמידה אותו מעל החוק, ורצונו של השלטון אינו בהכרח "רצון העם" ולכן הוא עומד מעל הכול. כן, בית המשפט נועד לתת סעד לכל אזרח החש נפגע, בצדק או שלא בצדק, מהתנהלות השלטון ומהחלטות השלטון. אחרי שלטון ממושך כל כך, שלווה בעיוות הדמוקרטיה, האופוזיציה היא הזדמנות לחזור וללמוד א"ב של דמוקרטיה. ומן השלטון החדש ניתן לצפות שלא יחקה את דרכיו הקלוקלות של השלטון הקודם, אלא שתהיה זו ממשלת שינוי באמת. וזה נכון גם ביחסו לאופוזיציה.

* הלקונה הנכלולית – בראיון לאראל סג"ל ב-103fm, האשים שר האוצר לשעבר ישראל כץ ש"בגלל ביבי וגנץ אין תקציב, כי ההסכם שלהם כלל סעיף אחד מטורף, האומר שאם התקציב לא עובר אין רוטציה. כולנו נקלענו לוויכוח על הרוטציה תוך כדי התקציב. גנץ חשב שהוא נלחם מבחינתו בצדק שהוא רוצה לקיים את הרוטציה. השיתוק הפוליטי מנע העברת תקציב וחוק הסדרים."

יש בדברים אלה חצי אמת. קודם כל אני שמח שכ"ץ מודה שאי העברת תקציב היתה תקלה חמורה, ולא ממשיך להגן על המעשה. טוב גם שהוא מעז סוף סוף לבקר את נתניהו. זה סימן חיובי. אבל ההצגה כאילו ישבו נתניהו וגנץ וחתמו על הסכם שיש בו סעיף על פיו אם התקציב לא עובר אין רוטציה, היא עיוות של המציאות. איזה אינטרס יש לגנץ לחתום על הסכם כזה? כמובן שאין, ואכן, אין סעיף כזה.

כשכחול לבן חתמו על הסכם הרוטציה, הנחת העבודה שלהם היתה שהם חותמים על הסכם עם נוכל, שינסה להפר אותו. לכן הם יצרו את כל מנגנון החילופין המסובך והמתוסבך; כדי לעגן, למסמר ולסנדל את ההסכם באופן שאי אפשר יהיה לברוח ממנו. למשל, כדי שראש הממשלה לא יתפטר ערב הרוטציה ונלך לבחירות, נאמר בהסכם, שעוגן בחוק יסוד, שאם נתניהו מתפטר, ראש הממשלה החלופי הופך אוטומטית לראש הממשלה. מדוע נתניהו חתם על ההסכם הזה? כי הוא עלה על הלקונה שבו – בין העילות לחילופים אוטומטיים של ראש הממשלה לא הוזכר התקציב. העו"דים הרשלנים שניהלו את המו"מ מטעם כחול לבן לא שמו לכך לב. וכך, נחתם הסכם שמשאיר לנתניהו פתח לגנוב את הרוטציה. אם לא יעבור תקציב, הכנסת תתפזר ונלך לבחירות. לכן הוא אסר על כ"ץ למלא את מחויבותו המרכזית כשר האוצר ולהעביר תקציב, וכך גנב את הרוטציה.

* הח"כית המופקרת – אף אופוזיציה אינה יכולה להזיק לממשלה כמו דברי ההבל של הח"כית המופקרת ממרצ ג'ידא רינאווי-זועבי. אף ניסיונות דה-לגיטימציה לממשלה שמובילה האופוזיציה לא יערערו את הלגיטימיות של הממשלה כמו הדברים המופקרים של רינאווי-זועבי.

וכשאני קורא את החגיגה של האופוזיציה המהדהדת את דבריה של רינאווי-זועבי, איני יכול להלין עליה. כל אופוזיציה היתה חוגגת כך על הצהרה אובדנית כזו מן הקואליציה. אני מבין את המצוקה של אנשי מרצ היושבים בממשלת מרכז-ימין, מול הבייס שלהם, אבל אם הם בחרו להיות חלק מהממשלה, הם חייבים לגלות אחריות ולהפגין מנהיגות מול הבייס.

ההתפארות של רינאווי-זועבי על כך שמרצ תמנע מהממשלה לבצע פעולות צבאיות החיוניות לביטחון ישראל היא חסרת שחר. די בשינוי המדיניות בדרום והפסקת מדיניות ההבלגה וההכלה על טרור הבלונים, בידי הממשלה הנוכחית, כדי להפריך את הדברים. אבל אף שהאמירה הזאת מנותקת מן המציאות הביטחונית, היא פוגעת בתחושת הביטחון של אזרחי ישראל ובאמון הציבור בכך שהממשלה לא תמנע מלהגן על הביטחון מטעמים פוליטיים זרים. ופגיעה כזו באמון, מערערת את החוסן הלאומי. נכון, הממשלה עם מרצ ורע"ם אינה ממשלה פשוטה. ברור שממשלה הפרושה מימינה עד רע"ם מנוטרלת מיכולת לבצע מהלכים מדיניים גדולים. אי אפשר בממשלה הזו להחיל ריבונות על שטחים (מה שבלאו הכי לא נעשה כבר ארבעים שנה, מאז חוק הגולן) ולא לבצע נסיגה משטחים או לקדם מו"מ על נסיגה כזו. ברור שממשלה זו לא תוכל להוביל תנופת התיישבות גדולה ביו"ש ולא תעקור יישובים.

אבל בכל הקשור לביטחון, שום שיקול עסקני לא יעצור את הממשלה ואת הקבינט מלעשות את הנדרש לביטחון ישראל. הגדלת תקציב הביטחון כדי להכין את צה"ל לתקיפה באיראן התקבלה בממשלה פה אחד. גם שרי מרצ תמכו בכך. מן הראוי שאותם שרים יגלו מנהיגות ויעמידו את הח"כית המופקרת במקומה. טוב עשה יו"ר מרצ ניצן הורביץ, שהתנער מדבריה בפומבי.

* ביד הלשון: האזרח ק' – אורי קליין, מבקר הקולנוע של "גלריה", פרסם מאמר ביקורת מפרגן מאוד על סרטו הדוקומנטרי של שלומי אלדר "להיות ענת קם", על המרגלת ענת קם, שבע שנים אחרי שחרורה מהכלא. הכותרת שהוא נתן למאמר הוא "האזרחית ק'". בכך הוא רמז, כמובן, ל"אזרח ק'" גיבור הספר האלמותי "המשפט" של קפקא. בספר, האזרח ק' עומד למשפט על ידי מערכת בעלת סמכויות עצומות ובלתי מוגדרות, מבלי לדעת כלל איזה פשע ביצע, ומבלי שהקורא יודע, עד סוף הרומן, במה האזרח ק' נאשם. קליין רומז, משום מה, שענת קם שהורשעה על פי הודאתה בעסקת טיעון בריגול חמור, הורשעה במשפט שרירותי של מערכת שרירותית על אישום שלא היה לה מושג מהו. מעניין.

אורי הייטנר

מאוחר מדי הבינו הח"כים החרדים כי תוכניתם להלחים עצמם לנתניהו, הובילה לאובדן נכסים משמעותי, לרבות אובדן השליטה ברבנות הראשית והיעדר נציג בוועדה למינוי דיינים

15 שנה החזיקו המפלגות החרדיות במניית זהב בממשלת נתניהו, למעט אי אלו חודשים מעטים, והיו לאורך אותן שנים בעלי הבית האמיתיים בממשלתו. בכל אותם 15 שנה הם לא הבחינו, ראו זה פלא, בחילולי השבת של נתניהו. כי אם היו מבחינים, איך הם היו נותנים לחרפה הזו להימשך? רק עכשיו, כשנזרקו אל מדבר האופוזיציה, נטולי שררה וג'ובים, הבחינו לפתע שנתניהו מחלל שבת. נו, באמת!

מצד שני אפשר לטעון שהפעם נתניהו באמת הגדיש את הסאה וחילל את השבת בריש גלי, מהמקפצה. וכל זאת לשם מה? מה היה נגרע מכבודו אילו באמת חיכה עד צאת השבת, לפחות כדי לא לעשות 'נא בעין' לשותפיו החרדים, הכנועים לו עד כדי מעמד של עבד נרצע? למה לא לכבד אותם, לפחות במעט שיכולתו לכבד (שהרי ג'ובים ומעמד אין ביכולתו להציע כרגע)?

עד כדי כך משגעת אותו מלחמת הפרופגנדה שלו כנגד ראש הממשלה בנט, ששווה לו להוציא עין לעצמו, ובלבד שיוציא עין גם לבנט, כלומר יקדים אותו בהגיעה למהדורות החדשות של הטלוויזיה. איזה הישג כביר! הגעת עם הקליפ שלך לפני בנט! להצדיע! כל הכבוד! וכך, ברוח זחוחה משהו, הצפייט נתניהו מול המצלמה ומול בעלת מדליית הזהב השנייה של ישראל באולימפיאדת טוקיו: "אני מתרגש בשם כל אזרחי ישראל. איזה כבוד עשית לישראל, עשית היסטוריה. זה פשוט בלתי יאומן, מדליית זהב שנייה לישראל, יש לך קרדיט עצום, הראית לאנשים מה זה מאמץ אישי עילאי והראית גם את האהבה שלך למדינת ישראל."

רגע, רגע. נעזב את קדושת השבת ונפרק לרגע את אמירתו. "בשם כל אזרחי ישראל"? מי מינה את יו"ר האופוזיציה לדבר "בשם כל אזרחי ישראל"? לא התבלבלת מר נתניהו? לא הגזמת? קצת ענווה, אדוני ראש הממשלה לשעבר ויו"ר האופוזיציה בהווה, מעולם לא הזיקה לאיש. להיפך.

נחזור לשבת. בליכוד נבהלו מהנזיפה של העסקונה החרדית. בכל זאת, שותפים טבעיים, מה שנקרא. (וגם על כך אפשר להתווכח איך יכולים היראים לדבר השם להתחבר 'באופן טבעי' למי שכל אורח חייו מנוגד לאמונתם ולחרדיותם; אבל נניח לזה עכשיו). על כן הזדרזו להסביר בליכוד שהקליפ צולם בשבת, רק בשל תקלה טכנית. מעניין איזו תקלה טכנית יכולה להתרחש בעניין כה פשוט: או שמצלמים ומחללים שבת, או שלא. אולי התבלבל להם שעון ירושלים עם שעון אוסטרליה.

מי שבכל זאת לא נבהל מהנזיפה החרדית היה ח"כ יובל שטייניץ, אתאיסט מובהק, שהלך בדרכם האתאיסטית של שאר גדולי התנועה הרוויזיוניסטית (שהיו בערב, בימי המלחמה האידיאולוגית העזה בין הימין האמיתי לשמאל האמיתי, הרבה יותר 'כופרים' מאשר עסקני השמאל, חלקם אף שמרו מצוות). שטייניץ חשף שלהבנתו הפילוסופית אין כל בעייה עם צילום בשבת, שהרי מי שנוסע בשבת ומשוחח בטלפון בשבת, באורח שיגרתי, לא מצופה ממנו שלא יצלם קליפים בשבת. וכה אמר ד"ר שטייניץ בראיון לרדיו 103:FM "אני לא רואה בעיה בלברך ספורטאים בשבת. מי שאינו דתי או חרדי, נוסע ומדבר בטלפון בשבת. בעיניי זו רגישותי מוגזמת. המהומה אינה במקומה."

פתחנו ואמרנו שהח"כים החרדים אינם כל כך תמימים ולא ייתכן שלא הבינו לאורך 15 שנות ממשלתו כי האיש מחלל שבת לתיאבון. אז מדוע נזעקו נגדו דווקא עכשיו? מן הסתם היו אירועי שבת נוספים המצדיקים מחאה מצידם. אלא מה? דומה שהזעם על נתניהו וחילול השבת שלו מבטא תיסכול הרבה יותר עמוק, שלא יצא אל פני השטח אבל מחלחל עמוק-עמוק בפנים. הם מתחילים להבין שהתוכנית האסטרטגית הגאונית שלהם, שהלחימה אותם בעבותות פלדה בל תינתק לנתניהו, תוך ויתור מראש על כל האופציות האחרות, כשלה בענק.

אמת נכון הדבר שהם הבטיחו לבוחריהם ללכת רק נתניהו, באש ובמים. והבטחת בחירות, כידוע, לא מפירים (ואל תצעקו כאן, בנט! בנט!. תקצר היריעה מלפרט כמה הבטחות מהותיות הפר נתניהו יום אחר הבחירות, כמו למשל ההבטחה החד משמעית להטיל ריבונות ישראלית בבקעת הירדן מיד למחרת הבחירות). אלא שגם אם הבטיחו להילחם אליו, הם לא הבטיחו להתאבד בשבילו. אכן, אילו השכילו לנתק את הקשר הגורדי עימו, ברגע שהוברר ששוב – זו הפעם הרביעית – אין בכוחו לכונן ממשלה, היה סיכוי סביר פלוס, שהם ימשיכו להסניף את אוויר הפסגות שתמיד בא כשמן הטוב בעצמותיהם, ולהוסיף בניהול מיטב המשרות והעמדות: משרד הדתות, הרבנות הראשית, הוועדה למינוי דיינים, תקציבי הישיבות והחינוך התורני, משרדי הפנים והשיכון ונספחיהם ועוד ועוד.

היה עליהם לשקול, למשל, הקמת ממשלת 65 ח"כים: הליכוד, חרדים, ימינה, סער וסמוטריץ, אילו רק הבהירו כי אין להם כל סיבה להיגרר עם נתניהו לאופוזיציה. בליכוד אומרים היום שהח"כים החרדים שגו בכך שלא הבהירו לו, לאחר שנכשל בהקמת קואליציה בתמיכת עבאס, שהם נוטשים אותו. עוד אומרים היום בליכוד, שאילו הבין נתניהו שהוא נשאר בודד במערכה, ללא החרדים, וששמו ייזכר לדיראון בהיסטוריה הפוליטית של ישראל כמי שעיקשותו והתנהלותו האישית לתפוס בקרנות המזבח ולא להתפטר מהמועדות לראשות הממשלה – היא שהניחה תשתית איתנה להקמת ממשלה שחברים בה ליברמן ולפיד, מיכאלי ומרצ ועבאס. לך תדע. אולי לחץ פיסי מתון כלשהו מצידם של 'השותפים הטבעיים', היה מבהיר לו ביתר שאת שהמערכה שלו אבודה, ושאין להם כל רצון להתייבש באופוזיציה לצידו. את זה הם לא עשו, ולא פלא שהתיסכול ענק.

התוצאה עגומה מאוד מבחינתם. התיקים המיניסטריאליים שהחזיקו בהם, נגוזו. כך גם ראשות ועדות חשובות בכנסת ובראשן ועדת הכספים שראשה נחשב מנכ"ל המדינה. גם הג'ובניקים שהוחדרו למערכות השונות, נאלצים ללכת הביתה. אז מה הפלא שמאז איבדו את מאחזיהם הם לא חדלים לגדף עולם ומלואו, כאחרוני הריקים בשוק. כולם אשמים, מבחינתם, רק לא סיכלותם שלהם להילחם לנתניהו. אבל כל האובדן נחשב כאין וכאפס מול העובדה, שלראשונה מזה שנות דור, אין לחרדים נציג, גם לא למחצה לשליש ולרביע, בוועדה למינוי דיינים, שהיתה בבת עינם, ושבהיעדרם ניתן יהיה לגוון את דור הדיינים הבא ולראות בו יותר כיפות סרוגות. (אגב, ידיד אמת נשבע לי שכאשר בנו הסרוג עמד להתייצב לראיון ומבחן מכריעים בפני הוועדה, יעצו לו כל יודעי דבר, להמיר את הכיפה הסרגה במגבעת, ללבוש חולצה לבנה, עניבה כהה וחליפה – ובקיצור להתחפש לחרדי, מפני שאחרת אין סיכוי שיעבור בשלום).

וכך גם אובדן השליטה על הרבנות הראשית, והעברת האחריות על גוף ממלכתי זה (שהחרדים בזים לו בסתר ואינם אוכלים מהכשריו) לידי שר הדתות מתן כהנא, שכל מכריו מגדירים אותו, בניגוד לגידופי החרדים, בשלוש מלים: "ירא שמיים אמיתי." דווקא מתוך יראת שמיים זו הוא שש לחולל תיקונים בתחומי הכשרות כדי להעמיק את רמת הכשרות, להחמיר בה ולא להקל, ועוד ידו נטויה בתחום הגיורים הממלכתיים, וייתכן שיעדיף למנות רבנים ראשיים סרוגים בקדנציה הבאה. שוד ושבר! געוואלד!

התיקונים בתחום הכשרות חוללו זעקות חימה בדמות זו: "השר פותח בזאר של גופים בעלי אינטרסים עסקיים שיעניקו כשרות... התוצאה היא אחת, הרס וחורבן הכשרות."

אלא שזה בדיוק מה שקורה היום בתחום ייבוא המזון "באישור הרבנות הראשית." מי מפקח מטעם הרבנות על כשרות הזרם האדיר הזה של עשרות אלפי מוצרי מזון המיובאים מאלפי מפעלים בחו"ל? לא להאמין – שני מפקחים בלבד. הם צריכים להבטיח את כשרות חלב השקדים המיוצר בבלגיה ומיובא תחת כשרות של הבית יוסף ובד"צ אנטוורפן; ואת כשרות דפי האורז מתאילנד המושגחים ע"י חוג חתם סופר; ואת אטריות האפונה המיוצרות בסין ומושגחות ע"י סטאר קיי; ופטריות הולנדיות מושגחות ע"י בד"צ 'יחווה דעת'', והחלב המרוכז שמיוצר בליטא ומושגח ע"י "מאור הכשרות" – ואלה רק דוגמאות.

במקום ההשגחה הבלתי הגיונית הזו, מציע השר כהנא, שנכנס לתפקידו רק מפני שהחרדים החליטו להתאבד עם נתניהו – שתאגידי כשרות שיוקמו בישראל, ובהם יפעלו רבנים ישראלים שנבחנו והוסמכו ע"י הרבנות הראשית לישראל, כשמעליהם גוף פיקוח עם סמכויות נרחבות – הם שיערבו לכך שגופי הכשרות עושים את מלאכתם נאמנה. והעובדה שרבני צה"ר תומכים בתיקונים שמציע כהנא: "זו הזדמנות פז להשבת אמון הציבור ולבניית אהדה לעולם הכשרות והמסורת, תוך העצמת כוחה של הרבנות הראשית" – רק מחזקת את התחושה שפני כהנא לשפר ולא לקלקל, לבנות ולא להרוס, לתקן ולא לרסק.

ממשלה ללא העסקונה החרדית, ולו רק לתקופת הבראה קצרה של ארבע שנים, תיטיב עימם ועם המדינה, ותאפשר לשדד מערכות בתחומי הכשרות, הגיורים, הרבנות ועוד ועוד, בידי יהודי רציני, שהוא לא פחות ירא שמיים מהם.

מנחם רהט

פורסם לראשונה בגיליון החדש, מספר 223, של רבעון "האומה"

את דמותו של סבא שלי, יהושע גייסינוביץ', ראיתי בפעם ראשונה בחיי בתמונה ששלף מעמקי הארכיון של "בית אבא" בן דודי, יוסי אחימאיר. זה היה ב-20 במאי השנה. התמונה צולמה כמעט מאה שנה קודם, בערך ב-1925. מה פשר התעניינתי פתאום בסבא שלא הכרתי כלל – שהרי הוא נפטר בתל-אביב ב-1947 ואני נולדתי במוסקווה שש שנים אחרי מותו?

תודות לנכדתי מאיה בת ה-9 זה קרה. מאיה מתאפיינת בפרקטיות ועין טובה לתכשיטים – אולי זה בא מהצד ה"תימני" שלה. מאיה נרדמת עם ספר כאשר עוד ספרים מונחים ליד מיטתה בהישג ידה, היא מתה על "בליני" עם סלמון מעושן ופטל אדום – כנראה בהשפעת הצד ה"רוסי" שבה. וכמו כל בנות עמנו מאז ומעולם, היא סקרנית: "איך זה, סבתא, שאת מספרת רק על סבים מצד האימא שלך ואף פעם על צד האבא שלך?"

בזכות שאלה זאת ראיתי לנגד עיני את דמותו של סבא. שבועיים מאוחר יותר כבר עמדתי ליד קברו בנחלת יצחק – קבר שאדם לא פקד אותו מזה 74 שנה. המצבה נשתמרה, יפה וברורה להפליא.

סבא יהושע נולד קרוב לוודאי בשנת 1865 בעיר בוברויסק, רוסיה הלבנה (בלארוס). היו לו שלושה ילדים: בת ושני בנים. ליזה, הגדולה בין ילדיו, היתה כימאית, קבורה בבית העלמין הירקון וחקוק על מצבתה: 1899-2001. מוליה הוצא להורג במוסקווה ב-1938. הוא היה פרופסור להוראה, לא חבר מפלגה קומוניסטית, רק בן 37 במותו.

אבא גייסינוביץ', הבן הצעיר, הוא אבא שלי, פרופסור לגנטיקה מפורסם למדי ברוסיה ואף בעולם, קבור במוסקווה (1905-1989). למי שהשם שלו מצלצל כמוכר – אכן, ככה בדיוק קראו לאב"א אחימאיר. גם הוא במקור – אבא גייסינוביץ'. הרי אבא שלי ואב"א אחימאיר היו בני דודים. ממבט ראשון בתמונה, אינני מוצאת דמיון בין סבא יהושע לבניו. נו, אולי דודתי, ליזה, קצת דומה לו.

הגורל הבלתי מתפשר הפריד בין סבא יהושע לבין ילדיו. סבא הצליח להימלט מרוסיה הבולשביקית לארץ-ישראל. הוא קיווה מאוד שמשפחתו תצדיק אותו ואף סלל להם דרך בריחה. אך אין נביא בעירו. המשפחה לא הצטרפה. סבא נפטר גלמוד ב-1947 ונקבר בנחלת יצחק.

באותם הימים בדיוק, כאשר ראיתי בפעם ראשונה את פניו של סבא בתמונה בארכיון, מלאו ארבעים שנה לעלייתנו ארצה. אין ספור פעמים בשנים האלו עברתי בדרך השלום בתל-אביב, ליד בית הקברות נחלת יצחק, ולא טרחתי לעצור ולמצוא את הקבר שלו.

איני מאמינה בתחיית מתים, איני פוחדת מבתי קברות – הרי המוות בעייני הוא לא רק צער וגעגוע אלא זרז ליצירת נקטר מרוכז של אהבה טהורה בטעם מר-מתוק. אך הניחושים וחיפוש אחרי דימוי לא חיצוני, אלא דימוי עמוק יותר, הביאו אותי לקריאה מחדש של סיפרו המרתק (בטח, עבורי) של אב"א אחימאיר, אחיינו של יהושע גייסינוביץ: "אטלאנטידה או עולם ששקע". עם ספר זה הפלגתי רחוק, מצאתי בו חלק מהתשובות, דברים, מחשבות ורגשות שכה קרובים לליבי. יותר מאי פעם חשבתי בליבי: אכן "הדם – אינו מים". פתגם רוסי שעם פירושו ודאי היה מסכים גם אבא שלי, הגנטיקאי.

כאשר עומדת אני ליד קברו של סבא, אני רואה במרחק של כ-500 מטר מבניין המשרדים החדיש שזכה בכותרת: "בנין משרדי הייטק בדרך השלום הוכר כבניין הטוב ביותר במזרח התיכון." בבניין זה עובד בני הבכור, נינו של סבא יהושע. כמעט לא הופתעתי כאשר בני הצעיר, נינו השני של יהושע גייסינוביץ', אחרי חיפושי שווא ברמת אביב, שכר החודש דירה בנחלת יצחק. הרי קיימת אטלאנטידה אחרת, שכולם הניחו ששקעה לתמיד, אך היא עלתה מהתהום, ואם תעשו טיול קצרצר ברדת החשיכה, תראו מקצת מאורותיה: תל-אביב בנחלת יצחק, מעבר איילון, נראית כמנהטן מעבר להדסון.

אולגה צדיקוב-גייסינוביץ'

על הספר "מה זאת אהבה"

מאת יורם יובל

קשת 2005, 352 עמ'

ברור מדוע ילדים קטנים כמהים לשמוע סיפורים, אבל מהו שמושך אנשים מבוגרים בעלי ניסיון חיים לשקוע בקריאת סיפורים? מה מושך אותם בקורותיו של אודיסאוס, בלבטיו של המלט, בקורותיו של אבא גוריו, במעשיו וייסוריו של רסקולניקוב ובמסכת חייו המפותלת של פייר בזאוחוב?

יש בנדון אינספור תיאוריות, ביניהן זו של עמוס עוז המדברת על הסופר כמכשף השבט המודרני. כיוון שמדובר בדעה, ולא בעובדות הניתנות לבחינה ולכימות – אדחק גם אני, ואביע דעתי: נראה לי שהסיפורת מציעה לקורא/לשומע מציצנות אל עולמם של האחרים. כל אחד יודע כבר מגיל מאוד צעיר שלחייו יש סוף, ועל כן יש שאיפה אדירה למלא את קצבת החיים בכמה שיותר חוויות. כיוון שיכולת הקיבול של החוויות קטנה מהתיאבון (צריך להתפרנס, לגדל ילדים, לשלם מיסים, למלא אינספור חובות), חותר כל אחד מאיתנו להתבשם בחוויותיהם של אחרים, וכאן בא הסופר וממלא את החסר הזה באמצעות תיאור חייה, חוויותיה, ומסלול חייה של דמות שכביכול בדה מליבו, אך למעשה מדובר בהסוואה, וכדבריו הנכונים של פבלו פיקסו: האמנות היא בדייה שבעדה מסתננת האמת, ואל האמת הזאת מצליח הקורא להגיע, למרות ניסיונות ההסוואה של הסופר.

ולמה כל ההקדמה הארוכה הזאת? כדי לציין שבספר שלפנינו פרופ' יורם יובל מתגלה כבעל כישרון ספרותי מובהק, בעיקר בולט הכישרון הזה בשני המקרים האחרונים של מטופליו מבין השמונה, אותם הוא מפרט בספר זה. יורם יובל עושה כאן בדיוק מה שעושה כל סופר מיומן – מסווה בכל הכוח את הדמויות בהן הוא מטפל במסגרת מקצועו כפסיכותרפיסט, אבל יחד עם זאת, הוא מספר עליהן סיפורים מרתקים. כמעט בא לי לשאול את יורם יובל – למה לך להשיג שני תארי דוקטור ופרופסורה במקצוע חמקמק, שסבו, פרופ' ישעיהו ליבוביץ' המנוח, לא ממש העריך – כשיכול היה להיות סופר מחונן? שאלה מתגרה ומבודחת, כמובן.

הספר "מה זאת אהבה" ראה אור ב-2005, ומדוע נזכרתי לכתוב עליו רק עכשיו? כי פשוט קיבלתי אותו מתנה מחברים, והרי ספר טוב איננו מתיישן עם השנים.

להלן סקירה קצרצרה של שמונת המקרים המסופרים בספר, מקרים שבעטיים הגיעו אנשים לטיפולו של פרופ' יובל:

יעל איננה מצליחה ליצור קשר עם אף גבר. היא כבר התנסתה ב-32 דייטים שהסתיימו במפח נפש. היא נגעלת למחשבה שזוגיות כרוכה ביחסי מין. כשהיא כבר מוצאת צעיר שמוצא חן בעיניה, והוא רוצה לשאתה לאישה – היא מבטלת את האירוסים איתו, הגם שבליבה היא כמהה לאהבה.

אלון, בוגר קיבוץ, קצין בסיירת, בוגר פיזיקה ומחשבים, מתאהב ממבט ראשון במיכל, אותה פגש במעלית לאחר ראיון לא מוצלח בחברת הייטק. מסתבר שמיכל שחוותה ילדות קשה (אב נוטש, אב חורג אלים, אימא מתמוטטת למחלת נפש, וגם היא נוטשת). אחרי שמיכל יולדת, היא לוקה בפסיכוזה: מתנכרת לבעלה ולתינוקת שלה. אהבתו הגדולה של אלון כלפיה מתגברת על כל המכשולים. הוא אמון על כך שלא משאירים פצועים בשטח.

אביגיל, פרופסורית באוניברסיטת מקסיקו, מתאהבת נואשות באורן, קיבוצניק זרוק, הצעיר ממנה בעשרים שנה. בשל אהבתה המטורפת היא נעדרת מהעבודה, ולכן מפוטרת ממשרתה במקסיקו. היא חיה עם אורן בקיבוץ, ואחר כך בתל-אביב, אבל היא אינה מסוגלת להסכין עם האדישות וחוסר האחריות של אורן. נולד להם ילד, שאורן משוגע עליו, אבל הוא נוהג בו בחוסר אחריות. הפרידה בין השניים היא בלתי נמנעת, למרות שאינם מפסיקים לאהוב .

נועה, בעלת הזיות סאדו-מאזו, מוצאת בצ'ט אינטרנטי גבר המציג עצמו בשם עמית, שמוצא חן בעיניה – חריף שכל, בעל חוש הומור, רגיש, הוזה הזיות דומות. הם נפגשים בחושך בסינמטק בסרט האהוב על שניהם, בשל האנונימיות של הגיבורים והאלימות שבאה בסרט לידי ביטוי – "הטנגו האחרון בפאריז". כשהאורות נדלקים, מסתבר לה שעמית הוא גדעון, בעלה הטרי של חברתה רקפת.

עופר שגיא, איש עסקים רהוט, עשיר ומפורסם, מאחר לראיון במשרדו של המטפל. ההסבר: סטוץ חפוז עם מלצרית. מסתבר שהוא מרבה לערוך בדיקות איידס, וזאת משום שהוא מעורב בעסקי אישות עם בין 800 ל-1000 נשים. הוא מגיע לטיפול בעקבות התקפי חרדה, הקשורים, כנראה בחוויית נעורים קשה כאשר חברתו ואהובתו טובעת בכינרת.

חן, שהיתה בנעוריה מרדנית, וברחה מהבית פעמים רבות, חייתה כאשת חיק בגיל 17-15 עם יוסי הנרקומן מפרדס כץ, וכדי להשיג כסף לשכר דירה, היא מחליטה להיות נערת ליווי, למעשה סתם פרוצה – מצב שבמשך שנה שלימה. בהווה היא סוכנת בחברת תרופות בינלאומית. נישאה לעודד, ומיד התגרשה. בהווה היא חיה עם אריק, שם חיבה שהיא נתנה לספרית הבורה אריאלה, עימה היא חיה למגינת ליבה של אימה, הבטוחה שלא מדובר בנטייה מולדת, אלא בסטייה אופנתית. חן מגיעה לטיפול בעטיין של התקפות זעם, הבאות לידי ביטוי באלימות כלפי אריק. האם שהתנגדה בתקיפות ללסביות של בתה, משלימה עם המצב, ואפילו מתחברת לאריק.

נדיה היא בת לאחד מכפרי הבדווים בגליל, שגבריו משרתים בצה"ל בתור גששים. היא לומדת לתואר שני באוניברסיטת תל-אביב, והיא נפעמת מהחופש לה זוכות הצעירות היהודיות המתחבקות ומתנשקות בפרהסיה. היא מתאהבת במאהר, דוקטורנט ממזרח ירושלים, הבז לפרימיטיביות של הבדווים, והיא מתגנבת לדירתו להתעלסויות חפוזות, שלאחריהן היא חוזרת לדירתה שביפו הערבית. אימה תופסת אותה "על חם", סוטרת לה, יורקת עליה ומכנה אותה זונה. ולא רק זאת, היא עומדת על כך שאחיה הקטן הלומד רפואה בקנדה, יחזור לארץ כדי "למחוק את הכתם", כלומר, לרצוח את אחותו. נדיה מתארת את המלכודת של הנשים הערביות שאף אחד לא מסוגל להגן עליהן מפני רצח, כי המשטרה משתפת פעולה עם "הנכבדים" בקהילה הערבית כדי להשיג שליטה, והאישה האומללה נתונה לחסדה של המשפחה שהמסורת מחייבת אותה לרצחה. נדיה מאשימה את המטפל שהוא מציע עצות של כלום, ואיננו עושה דבר כדי להציל אותה באמת (בסוגריים אני מבקש לציין שאני במקום יורם יובל הייתי מציע לה מקלט בביתי עד יעבור זעם).

נעמי ננטשת על ידי רון בעלה, שהתאהב בעדי, גם היא אישה נשואה. נעמי זורקת את רון מהבית, והוא מקבל את הגזירה, ורק ממשיך לטפל בשלושת ילדיו כמו קודם. נעמי נתקפת בזעם כשנודע לה שילדיה מתוודעים ל"חברה של אבא" בביקורם אצלו. עינת, הבת הבכורה מציעה לאימה ללכת לטיפול, כמו אבא. באיזה שהוא שלב רון מבקש לחזור אל אשתו, ונעמי, לאחר לבטים, מקבלת אותו, כי מסתבר שהם אוהבים, למרות הקרע שנפער.

כאמור, הסיפורים המובאים בספר כתובים בכישרון רב, אלא שכל סיפור כזה מוביל את המחבר אל הנתיב המקצועי, כלומר פירוט הספרות המקצועית בתחום הפסיכולוגיה לגבי המקרים הנדונים, המחבר מרבה לצטט את פרויד (סופר אגו, איד, אגו; ההתאהבות – מצב דומה ללא נורמאליות), מקליין (שלבי ההתפתחות מזוחלים ליונקים, וליונקים מפותחים) אווה אילוז (על הכורח באהבה), הלן פישר (שינויים כימיים במוח בזמן ההתאהבות, והארוס מאניה); כשהוא מזכיר את ההזיות הסדיסטיות של נועה, המחבר מרחיב את הדיבור על "האבות" שעל שמם הנטיות האלו – דה סאד הצרפתי ומאזוך האוסטרי, וכן על סטיות (פרפליות בלשונו של פרויד) אחרות, כגון אקסהיביציוניזם, מיריזם (מציצנות), פטישיזם (תשוקה אל לבני נשים, נעליים וכד'), פדופיליה ועוד.

לאחר תיאור המקרה של עופר שגיא המחבר מרחיב את הדיבור בנושא הבחירה החופשית, אם קיימת; על רודפי השמלות המיתיים – קזנובה ודון ז'ואן, ורודפות הסקס הנשיות – לו אנדראס סאלומה ואריקה ג'ונג. לגבי סיפורה של חן המחבר מרחיב את הדיבור על ההתקדמות בפסיכולוגיה בנושא ההומוסקסואליות (מהגדרה כהפרעה שניתנת לריפוי ועד להבנה נכונה של התופעה). המחבר מקשר בין סיפורה העצוב של נדיה למחקר של מנאר חסן לגבי "הפתרון הזול" בחברה הערבית להרוג את קרובת המשפחה, ולא את הגבר "האשם", רצח שעלול להוביל לשרשרת של נקמות דם. סיפור הנטישה של רון את נעמי מוביל את המחבר לתאר היחס המודרני לגירושין לעומת יחסה של הכנסייה הקתולית, וטענתה של הלן פישר שהבגידה (בזוגיות) טבועה בדמנו; וכן שלאהבה יש תמיד סוף טראגי (נטישה, או מוות של אחד מבני הזוג).

הבאתי באמת רק חלק קטן מהגלישות המקצועיות שהמחבר גולש בהיאחזו בסיפור אותו סיפר בכישרון. כמו כל תלמידיו של פרויד (שמצוטט הכי הרבה בספר), גם יורם יובל מביא תימוכין מהספרות – החל בארון הספרים היהודי (תנ"ך, תלמוד, חסידות), המשך במיתולוגיה היוונית (קופידון ופסיכה, אורפיאוס ואוורידיקה, פנדורה, אדיפוס), עבור אל שקספיר ("רומיאו ויוליה") והספרות המודרנית ("אנה קרנינה", "1984" של אורוול, "חלף עם הרוח") ומשוררים עבריים (טשרניחובסקי, עמיחי).

על הרוב מוצע למטופלים, הלוקים בדיכאון ובמחשבות אובדניות, לצרוך, בנוסף לשיחות עם המטפל גם מגוון של התרופות ממין הפרוזק. כהדיוט בתחום אני מודה שחלק מסוים בשפע ההפניות לספרות המקצועית (הרשימה הביבליוגרפית משתרעת על פני 23 עמודים) די עייף אותי, ופיצוי על כך קיבלתי מסיפורי המקרים, שכאמור, כתובים באמת בכישרון רב.

משה גרנות

המרדף האינסופי אחר החידושים שנוחתים על פתחי בעת האחרונה, מותירים אותי בעיקר מובך וחש כמי שניטל ממנו הכושר להבין ולנווט בין גלי המידע. חלק לא מבוטל אינו נגיש כלל באשר אינו כלול בעולם המושגים השוכנים במוחי כבסיס הידע עליו אני נשען. אני מודע למגבלות המובנות במוחי אך תמיד בעבר התוכן הבסיסי היה זמין והוביל לתובנות חדשות. כעת המרחק כה רב עד כדי כך שאין כלל סיכוי שאצליח להבין את ההיגיון או האי-גיון שבבסיס הדברים.

אחד הנושאים המתסכל במיוחד הוא אי-הבנת השפה בשימוש במחשב, שבלעדיו אני נותר מאחור כאילו חזרתי כמה מאות שנים בזמן. אין זאת אומרת שבורותי מוחלטת, אך המעקשים שבדרך הופכים את השימוש בכל האביזרים המודרניים לתחושת תסכול.

במיוחד הדברים קורים בבואי לבקש או לקבל שרות מגוף ציבורי, ממשלתי, או פרטי מודרני כגון המגזר הבנקאי. אני פשוט איני קולט מה רוצים ממני. מעט מאוד גופים הטמיעו בתוכם את הצורך של הקהל המבוגר בהקמת מדור שבו יהיה מענה אנושי לפניות. לא אחת אני מוצא את עצמי נטול כישורים לבצע פעולות שנחשבות על ידי מביני עניין כבסיסיות, ונאלץ לבקש את עזרתו של הדור הצעיר במשפחתי על מנת לבצע מטלות שבלעדן אני כדג ביבשה.

מי שהפך עבורי לבלתי נגיש הוא המגזר הבנקאי, ששם למטרה לצמצם את כוח-האדם המטפל בפניות הלקוח. פעולות שהיו נענות בהקשת מקש על ידי הפקיד בבנק, מוטלות על כתפי הקשיש הלא-מיומן שעד מהרה מוצא עצמו מנוע ממילוי רצונו ומנותק מן המחשב שמולו בגלל חשד לניסיון שימוש לא נאות [בלשון המעטה] כי השתהה יתר על המידה בהקשת תשובתו.

גם המענה שנותנות קופות החולים לוקה באותה תסמונת ומנתק עצמו ממך כי לא היית זריז מספיק. אך השיטה הקלוקלת ביותר היא ניתוב השיחה לעמדה בה לאחר דקות מספר, האוטומט פשוט מנתק את השיחה, ואני נאלץ לשוב ולהקיש את כל אותם פרטים שהתבקשתי, וכשלתי לעמוד בלוח הזמנים למענה.

הייתי מאוד שמח לו היה העיתון האינטרנטי שלך אהוד, מבליט ומבקש מקוראיו הנאמנים להגיב וליצור תנועה שתגיע לעיני ולאוזני טובי נציגינו הרגישים כל כך לנושאים שברומו של עולם – אגו נפוח וחשיבות עצמית. אולי יקום מי ויעלה את הנושא הכאוב הזה על סדר היום הלאומי. שכבת הגיל שאני משוייך אליה הולכת וגדלה מיספרית, אך הולכת ומתמעטת בחשיבותה ותסכולה הולך וגובר.

דורון גיסין

אהוד: אני מזדהה עם דבריך במאה אחוז. מה עוד שלחלק ניכר מהאוכלוסייה אין אפילו את הכישורים המעטים שיש עדיין לך ולי בעידן המחשב, למרות גילנו המופלג.

מהמהפכה התעשייתית

לפתרון בעיית הגיור בישראל

היהדות אינה סולדת מהעבדות, אלא מחייבת אותה. כשמשה רבנו שיחרר את עם ישראל מעבדות במצרים והגיע להר סיני, לא עלה אפילו על דעתו לבקש מהקב"ה שיוסיף את הדיברה "לא תעביד!" העבדות, קרי אדם שהוא קניין של אדם אחר ע"פ החוק, נתפסה אז כדבר מוסרי בהחלט. היו ביהדות אנשי מוסר רבים ואמרות מוסריות נעלות למשל: "ואהבת לרעך כמוך" "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך," אבל מעולם לא יצא יהודי כלשהו נגד העבדות בטענה שהיא בלתי מוסרית.

לרבן גמליאל היה עבד כנעני בשם טבי שהיה אפילו תלמיד חכם ובקיא בהלכות, למותר לציין שרבן גמליאל לא העלה על דעתו לשחררו מעבדות כי היא אינה מוסרית.

https://he.wikipedia.org/wiki/טבי

גם הנצרות חייבה את העבדות. ישו מעולם לא יצא נגד העבדות. בניגוד לדימוי שלו הוא לחם למען קפיטליזם חזירי ועבדות (מתי 25 פסוק 14), וכך גם פאולוס מייסד הנצרות.

מוחמד לא רק שחייב את העבדות, אלא היה בעצמו סוחר עבדים שעשה הון עתק ממכירת הנשים והילדים היהודיים ששבה בקרב לעבדות לאחר רצח הגברים. עבדים היו באיסלם עד המאה העשרים. עד התקופה המודרנית היו בכל התרבויות אנשי מוסר רבים, אבל לא היה אדם אחד באנושות שיצא נגד העבדות, או טען שהיא אינה מוסרית.

מה הסיבה לכך שעד התקופה המודרנית לא עלה על דעתו של איש שהעבדות אינה מוסרית, ואילו היום אין אדם הרואה בעבדות דבר מוסרי? מה הביא את השינוי בתודעה האנושית?

את ההסבר נתן קרל הלוי-מרקס שקבע במניפסט הקומוניסטי – "ההווייה קובעת את התודעה." התודעה האנושית היא פועל יוצא של המצב החברתי-כלכלי. הסיבה לשינוי היא המהפכה התעשייתית. עד המהפכה התעשייתית העבדות נתפשה כמוסרית מפני שהכלכלה היתה מבוססת על חקלאות שנזקקה לעבדים, והנה התברר עם המהפכה התעשייתית שלא ניתן ולא כדאי להעסיק עבדים בתעשייה. ברגע שהתברר שהעבדות אינה כדאית יותר, חל שינוי ערכין והיא נתפסה כלא מוסרית. על הרקע הזה למשל היה המאבק בארה"ב בין הצפון המתועש והדרום החקלאי. ככל שניצחה המהפכה התעשייתית כך נעלמה העבדות.

ונחזור לעבדות ביהדות וכיצד דווקא היא יכולה לפתור את בעיית הגיור בארץ.

בארץ יש מאות אלפים עולים שאינם יהודים. חלקם רוצה לשמור על זהותם הנוצרית- פרובוסלבית, או המוסלמית, וחלקם בעיקר בעלי אב יהודי, מעוניינים לעבור גיור אך נמנעים מכך עקב הקשיים שמערימה עליהם הרבנות. אז הנה הפתרון:

היהדות מבדילה בין עבד עברי (או שפחה) אותו צריך לשחרר לאחר שבע שנים, לבין עבד כנעני, גוי, לא יהודי שנמכר לעבדות ליהודי והוא קניין לנצח. (שניהם כמובן אינם אפשריים יותר בזכות המהפכה התעשייתית. אפילו העולים מאתיופיה שהביאו איתם עבדים שכונו "בריה" –שחורים, שוחררו מעבדות בארץ).

בהלכה היהודית, עבד כנעני (או שפחה כנענית, המקבילה הנשית) הוא גוי שנמכר ליהודי לעבדות. במהלך קנייתו, על העבד לעבור גיור חלקי, הכולל מילה וטבילה, ולאחריהם הוא חייב בכל מצווה בה מחויבת אישה. אם העבד או השפחה משתחררים מעבדותם, הם הופכים ליהודים גמורים שאינם חייבים במצוות.

אז הנה הצעה שכבר הועלתה בעבר. להפוך את הגויים המעוניינים בגיור ל"עבדים כנענים" (תיאורטי בלבד), ומיד לשחררם על מנת להפכם ליהודים ללא צורך בקיום מצוות, ובא לציון גואל. כל כך פשוט. הבעיה היא שאין סמכות רבנית היום שתיקח זאת על עצמה.

https://he.wikipedia.org/wiki/עבד_כנעני

נעמן כהן

[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק תשעה-עשר, חלק שני

מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה. הקאראחאן במנשיה. הצגת החמור החרמן בקהיר

מאדאם הירש לא איבדה זמנה ולא נישארה לגור בתל-אביב העליזה, המלקקת פצעיה מן הגירוש והמלחמה, ואשר בה הסתובבו עתה גם מגוייסי הגדוד העברי, בטרם יישלחו מצריימה, לאימונים, אלא קבעה מיד מושבה בחדר קטן בשכונת מנשייה, לשפת-הים. שם התחילה לבשל ערב-ערב בבצל וחומץ דגים שקנתה מידי הדייגים שיצאו שוב לים הפתוח, ללא אימת ספינות המלחמה הצרפתיות והאנגליות ששמו מצור על העיר כשהיתה בידי התורכים. היא העלתה בשר על סירותיה וניפחה מפרשיה כספינה ותיקה, למודת מלחמה. תחילה חדרה-בלבד שימש בית-ועד לחובבי תבשיליה ובשרה, אך עד מהרה קנתה לה שם ושכרה בית שלם במנשייה מול הים ושיכנה בו בנות אחדות לעזרתה. היו שם שתי ארמניות יתומות שהתורכים עינו את אימותיהן ורצחו את אבותיהן לנגד עיניהן ועתה היו כרוכות אחר החיילים הבריטיים המנצחים ונשפכות אליהן בהערצה ובבכי בשעת מעשה, והיתה תורכיה שהתמחתה בבישול דגים ובהתמכרות לגברים עוד לפני המלחמה והיתה צועקת מילים תורכיות כדי לעורר את תאוות החיילים הבריטיים ונכנעת להם כל פעם מחדש כשהיו משלימים שניים-שניים תנועת איגוף בקרביה, והיתה יווניה יפהפיה ובהירה מסלוניקי שידעה למצוץ, והיו עוד שלוש נערות מבנות ישמעאל, אחת מהן נובית שחורה ונימולה, שהיתה מרשה לחיילים לצקת בירה צבאית זהובה לתוך ערוותה החלקה ולשתות משפתיה.

רק ליהודיות לא נתנה מאדאם לעבוד אצלה בקאראחאן, למרות שאחדות הפצירו בה מאוד כי לאחר שרכשו מקצוע במלחמה התאוו להמשיך בו. ראשה עטוף במטפחת, היתה מאדאם מדברת ביראת כבוד רבה על בעלה המנוח, ר' יעקב הירש, שיום אחד יחזור ממצרים יחד עם בנותיה השתיים, אם-ירצ'השם. ולנערות היהודיות, שאותן דחתה, היא היתה שבה ומסבירה, "למה לכן כל זאת? אם-ירצ'השם תמצאנה במהרה חתן, והניחו מלאכה זו לנוכריות. וכי תיאבונם של החיילים האנגלים והאוסטראלים השיכורים מעביר אתכן על דעתכן?"

היא היתה יושבת בחדר-המבוא הגדול, האפלולי, ממנו נפתחות דלתות לחדרים, בחברת נערותיה. מוקפת ריחות הדגים המתבשלים. וכשהיה אחד מהחיילים יוצא מחדרה של נערה, היה ניגש אל מאדאם הירש ומקבל ממנה פתק שעליו כתבה בעיפרון קופי מלוחלח את מיספרה הקבוע של הנערה, כדי שאם יידבק החייל במחלה ידעו איזו מהנערות לקחת לבדיקה. לא פעם היה נכנס שיכור צבאי ומתגאה בחבילת המיספרים שנאספה בכף-ידו מן הפעמים הקודמות. לימים גילה הבלשן פרופ' ארנון דן כי הביטוי "עשיתי מיספר", שבו השתמש במשך שנים הנוער העברי כדי לציין דפיקה – מקורו בפתקים הממוספרים שחולקו לחיילים הבריטיים בבתי הזונות בקאהיר ובמנשייה.

בפתח בית-הזונות, כמו בפתחי הבתים הדומים לו בשכונת מנשייה, הציבו שלטונות צבא הכיבוש הבריטי שומרים מן הגדוד העברי, שתפקידם היה להזהיר את החיילים הבריטיים שהמקום הוא "מחוץ לתחום", אך זה היה ללא הועיל. איש לא העיז לעמוד בדרכם של האנגלים הסבואים או האוסטראלים הגברתנים, שגיהקו ריח בירה והתגאו בזרגיהם הכמהים לפורקן ואף חשפו אותם לא פעם.

אחד השומרים על הקאראחאן של מאדאם אם-ירצ'השם, לאנס-קורפוראל לוי שקולניק, היה יושב וקורא להנאתו ספרונים רוסיים שבהם מילא את כיסיו, ואילו חברו הצעיר ממנו, נחום גוטמן, היה מצייר בסמוך, להנאתו, את הנערות, הבית, חוף הים והדגים. הרובים היו מוזחים. ומדי פעם היו השניים מנסים לפטפט ביידיש עם מאדאם הירש ושמעו ממנה על בעלה העשיר ועל שתי בנותיה, העתידים לחזור בקרוב ממצרים.

היא גם היתה מתלוננת בפני פרייווט גוטמן ולאנס-קורפוראל שקולניק על מערכת העיכול שלה. "זה ידוע שקטניות גורמות לגאזים אבל אני, כל מה שאני אוכלת מנפח אותי! אני אומרת לכם, זו קללה. ממש קללה."

שקולניק טוב-הלב היה מרחם עליה וטופח טפיחה אדירה – אחת על גבה ואחת על עכוזיה, ומיד היה האוויר המורעל משתחרר.

למשמרת איתם היה מוצב גם לאנס-קורפוראל זיאמה פולונסקי, חובב-הנשים, שלימים זכה להיות אחד החותמים על מגילת העצמאות בתור חבר במועצת-העם הזמנית. זיאמה אהב לספר על עלילותיו בארגון "השומר", עוד בטרם התגייס לגדוד העברי. ואכן, שנים אחדות לאחר-מכן, כאשר שקולניק פירק את "השומר", לא נפגמה ידידותם של השניים, אשר חושלה בשמירה על הקאראחאן של מאדאם אום-אל-טאך במנשייה ועוד קודם לכן במחנה הגדוד העברי בתל אל-כביר שבמצרים.

יום אחד ירדו מהמחנה לחופשה בקהיר שקולניק, גוטמן ופולונסקי ועימם בחבורה עוד חיילים עבריים. הם היו סקרנים לספוג את האווירה ברובע בתי-הזונות של קהיר, שהיה בנוי בתים קטנים, ורודים וכחולים, ומרפסות לפניהם. על המרפסות ישבו הזונות, וקבוצות של חיילים בריטיים שתויים-למחצה הסתובבו ביניהן. בפינה אחרת עמד בתור טור של חיילים, כמו לפני מיסבאה, כדי להיכנס לבית-זונות. מתגודדים בסימטה עם בקבוקי-בירה, שותים לאט-לאט, מתחכמים ומחכים שעות ארוכות ל"מיספר".

החבורה מהגדוד העברי בחרה מרפסת רחבה בבניין הוורוד והמהודר ביותר, והבחורים במדי החאקי התיישבו סביב שני שולחנות. הם ראו לפניהם הרבה בחורות שמנות ומגודלות, רובן מצריות, לבושות חלוקים ורודים שהגיעו עד למעלה מברכיהן. לעיתים הציצו משם ערוותיהן הגלוחות, ומיד נעלמו בסתר הירכיים העבות. עיניהן היו קרועות בשכבת פוך עבה, פניהן מפורכסות, ושורות של חרוזים צבעוניים על צוואריהן.

המאדאם, אישה גדולה, דשנת אברים ומפורכסת מאוד, יצאה אליהם ושאלה בערבית:

"קודם, מה רוצים לשתות?"

הם שלחו מבט תוהה איש לרעהו, ושקולניק מילמל:

"גזוז!"

היא נכנסה לבית פנימה, ושבה ויצאה אליהם עם מגש גדול ועליו בקבוקי גזוז אחדים וסיפון גדול של מי-סודה, והעמידה אותם על השולחן. חיילי הגדוד המשיכו לשבת, תוהים ומביטים חליפות אל הפתחים והחלונות שבהם ישבו הבחורות, ואל בקבוקי הגזוז הצבעוני.

עבר זמן. בקבוקי הגזוז התרוקנו. כמה מן הבחורות הלבנות והגדולות הסתובבו סביבם והתקרבו, בציחקוקים קטנים, מחליפות ביניהן בחשאי מילים בערבית. הבחורים המשיכו להתרכז בבקבוקי הגזוז, ולא זזו. אז יצאה המאדאם, השופעת נתחי בשר גדולים, ושאלה:

"ובעדיין?" כלומר – ואחר-כך? – "שכחתם בשביל מה באתם?"

גוטמן, שהיה הצעיר בחבורה וגם ידע לדבר ערבית, ענה: "לא. באנו להביט מהמרפסת."

המאדאם נעלבה, ואולי גם הרגישה שאינם יודעים כיצד לקום ולהיחלץ מאפס-המעשה אשר תקף אותם. היא תפסה בידיה סיפון מלא-למחצה, שעדיין ניצב על השולחן, לחצה על הידית, והכריזה בקול רם, בערבית:

"איזה מין גברים אתם? בשביל מה באתם לכאן? לזיין או לשתות גזוז?"

והיא הסתובבה על עומדה כשהיא מתיזה עליהם בזה אחר זה סילון של מי-סודה מבעבעים.

מיד התנערו הבחורים במבוכה וקמו ומיהרו לרדת במדרגות לעבר הסימטה, כשהמאדאם עם הסיפון בעקבותיהם, וכך עמדה עוד זמן-מה על המרפסת כשהיא נושאת נאום השמצה בערבית עסיסית, לקול צחוקן של הבחורות.

"על הכסף חבל לכם? ארורה האישה שתניח לכם לעלות עליה חינם!"

"לאחר שנרטבנו, אתם ויתרתם וברחתם," מגלה זיאמה לחבריו בהעלותם יחד את זכרונותיהם הטריים-עדיין, "אבל אני – לא. מתוך סקרנות הצטרפתי לקבוצה של חיילים אוסטראליים שגיהקו בירה, שילמנו כסף ומצאנו את עצמנו בחדר לא גדול, אולי אורווה, אולי קאבארט, ושם ראיתי את הדבר המוזר והמדהים ביותר בחיי –

"קודם כל זוג אחוריים לבנים של אישה מגודלת ושמנה, אחר-כך – האישה עצמה, כניראה מקומית, נטועה על ארבעתיה – ומעליה עומד חמור. היא רבצה תחתיו על ערימת כרים גבוהה. מעורטלת כולה, רק ראשה עטוף במאנדיל, מטפחת צבעונית. לא היתה שערה אחת לגופה, אף לא בערוותה. הכל לבן. מרוט. שדיה ובטנה הענקיים היטלטלו תחתיה קדימה ואחורה. קדימה ואחורה. קולות שיקשוק וטפיחה לחה נשמעו. פניה הבריקו מזיעה, מבטה היה אטום כאילו סיממוה, והיא הניחה לחמור השחור להרביע אותה!

"חשבתי שבעוד רגע תצא אש מן השמיים ותאכל אותם! הרי זה תבל! ממש תבל! תועבת מצרים! אבל דבר לא קרה. החמור החרמן אפילו לא נער. היו לו עיניים עצובות כאלה. אחר-כך המשכתי עם החיילים למקום אחר. נכנסנו לחדר גדול שממנו יצאו פתחים לכל החדרים סביב. ליד כל דלת ישבה אישה, רחבה כפסנתר ושחורת שיער, קרצה לעברנו והצביעה באגודליה אל שיפולי בטנה. לקחתי את רגליי וברחתי משם. ועכשיו אנחנו כאן!"

ואכן, בריח הכבד של הבושם העולה מנערותיה השמנות והדגדגניות, בהבל גופן של המסתובבות בבית – ובאדי החומץ והבצלים העולים מן המיטבח שבו רועשים הפרימוסים תחת תבשילי הדגים ובוערים חזק יותר משבוערות הנערות באש הערווה תחת מבקריהן – היה מתעורר לפעמים גם בה, באלמנה השכולה, הפירכוס העתיק בסירותיה – – – וכאוניית-קרב ותיקה, העומדת להפליג למשימתה האחרונה-אולי, היתה מאדאם אום-אל-טאך בוחרת לה חייל אוסטראלי שתוי שכבר אינו מבחין בין תורכיה לארמנית, בין יווניה לנובית ובין ילדה לזקנה, חייל עב-בשר, בריא כסוס, מגלגלת אותו אל חדרה ושם עולה ורוכבת עליו כל אותו לילה, ומצליפה את בשרו הוורוד בשוטו של בעלה ר' ינקל השבור. הגוי הערל צוהל וגועה והמיטה צווחת וקפיציה חורקים, כאילו עוד מעט קט, בכוח התנופה, תעלה מאדאם אום-אל-טאך ברכיבה על האוסטראלי המפורקד שלה לירושלים.

חלפו שנים אחדות. החיילים חדלו לבוא למנשייה. הם חזרו ללונדון, למנצ'סטר, למלבורן ולסידני. הבנות השמינו כחזירות. חלקן חלו, חלקן עזבו ובאות אחרות, חדשות, רובן רעות-לב ונירגנות. גם האורחים היו לא-נעימים, מדלת העם. בגדיהם הסריחו לא בירה אלא זיעת עובדים חמוצה, כתמי סיד, אצבעות קצבים ורודות וידי דייגים מלאות קשקשים. גברת הירש מסרה את המקום ליווניה אחת, מצולקת חזה, שניראתה דומה יותר לבחור וידעה לצלות דגים ולטגן גברים, ועקרה לתל-אביב. היא הוציאה מבנק אפ"ק את חסכונותיה, סכום נאה בלירות מצריות שהיו נהוגות בארץ אחרי הכיבוש הבריטי, קנתה חנות ברחוב נחלת-בנימין, וקבעה את השוט בחזית חלון-הראווה, סימן למזל.

בתוך שנים אחדות הפכה חנותה של גברת חווה-דובה הירש אם-ירצ'השם, שראשה עטוף תמיד במטפחת חסודה – למקום שבו נשות תל-אביב הצעירה, הלבושות במיטב אופנת וארשה ולבוב, קנו את צורכי הסידקית, כפתורים, סרטים, תחרה, אבזמים, חוטים, קישוטים שונים, סיכות, מחטים, ארנקי-בד ולימים גם חזיות וקומבינזונים, והחליפו ביניהן מתכוני בישול דגים. "חווה-דובצ'ה יקירתי, הדגים שבישלתי לפי הרצפט שלך נמסים בפה. בעלי מוסר לך ישר-כוח." – "את מספרת לי? את ג'מאל-פאשא האכלתי בהם!" – "חה, חה – – – "

צוחקות.

כל היום עגנה חווה-דובצ'ה הירש על הכיסא בחנותה ובקושי זזו סירותיה. יום אחד, זה היה כבר שנים לאחר קום המדינה, הסתבכה בהסתרת דולרים ואולי גם העלימה ממס-הכנסה. עמדו להטיל עליה קנס גדול. אך דובצ'ה הזקנה לא חששה. "עברתי את התורכים, עברתי את הבריטים, אעבור גם אתכם, אם-ירצ'השם," היא אומרת. פקחי מס-הכנסה צחקו. "כיצד, סבתא? תקראי לג'מאל-פאשא? תטלפני לגנרל אלנבי?" – "לטלפן? כן – " אמרה, "אך לא לאלנבי. אם ירצ'השם, אתם עוד תיראו – " והיא הרימה בנוכחותם את האפרכסת וביקשה לקשר אותה עם שר האוצר לוי אשכול, שעימו לא דיברה מזה ארבעים שנה, ולומר לו שמאדאם הירש מן הגדוד העברי במנשייה מבקשת לשוחח עימו. מיד ניתן לה מבוקשה, וביידיש הונגארית שוטפת הפצירה בו להציל אותה מידי הפקחים שלו, שכדי למלא את המיכסה החודשית מוכנים לפשוט את העור אפילו מסבתא שלהם – ונענתה מיד.

באותה תקופה שלח אותי עורך "מאזניים" א.ב. יפה לרשום מפי חווה-דובה הירש זכרונות על סופרים ואנשי העלייה השנייה. באתי לבקר אצלה בחנותה ברחוב נחלת-בנימין, שטרם היה למידרחוב. פגשתי אישה רחבת-גוף שבאמת ניראתה כמאדאם בדימוס, ושעדיין צובעת את שערה שחור כעורב. שאלתה הראשונה, לאחר שהצגתי את עצמי, היתה:

"אתה נשוי?"

"לא."

"איך זה שעוד לא התחתנת? איך אתה מחזיק מעמד? לא, לא, אל תמציא לי תירוצים. אני מכירה היטב את המשפחה שלך. יש לכם דם חם! אבל כדאי לך למהר," ליגלגה, "שמעתי שאצלכם זה גם ניכבה מוקדם! הביצים מתקררות, כמו באצולה..."

גימגמתי משהו כדי לצאת מהמבוכה אבל היא לא הירפתה ממני.

"אתה רואה על הקיר שוט? שוט! זה שוט של ינקל הירש, בעלי, עליו-השלום, שתדע לך שבכל ארץ-ישראל היה רק עוד שוט אחד יפה כל-כך אצל יהודי, וזה לסבא שלך, שבו הצליף על האיכרים העצלים שלכם בשנת השמיטה השנייה למושבה! קיבלו אותם מהטמפלרים. אלה היו עגלונים! – שרונה! ואלהלה! וילהלמה! אם רק לא היו שותים כל-כך הרבה בירה! – כן, אני זוכרת היטב גם את הדוד שלך, אלכס, עם פרחי היסמין בכיס הז'אקט," נצצו עיניה מבעד לאיפור הכבד, והשערות בנחיריה רטטו במין התנשמות כבדה, כסוסה זקנה, כל רגע פחדתי שתפליץ, "אוהו, זה היה קאוואלייר! איך הקסים נשים! – איך שלף פרח יסמין לבן והגיש לכל בחורה שפגש כאילו הוא מבשם אותה בריחו... אצבעותיו השחומות נדפו ריח יסמין... אלא שאצלכם במשפחה הגברים נדבקים לאהבה ראשונה ולא משתחררים ממנה כל השנים..."

היא ידעה כניראה איזה סוד מתקופת נעוריו של דודי, עוד בטרם שידכו לו את אשתו. נזכרתי ברותי שלי והצטמררתי. הלא גם אני תקוע.

"...אני ראיתי בו סמל של הסאברע, הדור החדש. פעם העלה אותי על הסוסה שלו ודהרנו ממנשייה דרך בתי פיינגולד עד כיכר מגן-דוד לאורך רחוב אלנבי. אתה לעולם לא תבין מה הרגשתי אז, בתור אישה! כאשר הפרסות על הכביש מתחתיי מרעידות אותי," ואכן, יושבת בכיסא ורוקעת ברגליה להמחשת הפרסות היא סינכרנה פלוצים קטנים בתקווה שלא אשמע, "ותדע לך שדודך העביר דרכי קיצבה חודשית קטנה לשרה, אחת התופרות שעבדו אצלי, שנישארה בודדת, והוא לא הסכים שהמסכנה תדע מי תומך בה."

ניסיתי לדובב את הגברת חווה-דובה מה היא זוכרת על נחום גוטמן, על ברנר ועגנון, על לוי אשכול וזיאמה פולונסקי ואולי גם על הרב קוק, כולם הרי חיו ביפו ובנווה-צדק בתקופתה, אבל לאחר שהזכרתי את פולונסקי היא כמו נעקצה, ובתגובה נדבקה רק במשפחה שלי:

"סבא שלך, כבר הוא היה אפיקורס! תמיד אמרו עליכם שאתם ה... [וכאן אמרה את שם המשפחה הקודם שלנו] מתנהגים כאילו רק המשפחה שלכם קיימת במושבה. כאילו רק אצלכם גדלו בני-אדם, אצולים. כאילו ההיסטוריה היא רק מה שאתם עשיתם. רק אתם המושבה, אתם המייפלאוארס, וכל היתר היו וילדע-חייעס [חיות פרא] מחארת-אל-אודז'ה [שכונת הירקון], והיו גרועים מהעראבערס. רק אתם טהורי הגזע, אצולים, ואם הייתם יכולים הייתם מתחתנים רק עם עצמכם! אולי יש מי שחושב שאני פסולה לעדות אחרי שעזבתי את המושבה מפני שלא יכולתי לסבול את חוסר הצניעות של הג'חשים שלכם, שהציקו לבנות שלי זכרונן-לברכה לילה-לילה ורצו לעשות בהן מה שעשו פקידי הברון לאחיות שלהם בנות-האיכרים שפיטפטו צרפתית וחלמו על פריס והיו, תסלח לי, מוצצות בבודואר לאגרונומים של רוטשילד בדיוק כמו ששואבים יין בצינור מהחבית ביקב! לומדות! א-וודע! לומדות א-מציצע! אבל שתדע לך שהיו אצלכם במושבה גם איכרים אחרים, דתיים, שהלכו לבית-כנסת, שחיו חיים פשוטים כמו בשטעטל, בלי חוכמות, אבל אף אחד לא כותב עליהם ולא עושה מהם גיבורים כי מהמשפחות שלהם לא יצאו עיתונאים כמוך ודון-ז'ואנים כמו הדוד שלך!"

אותה שעה קמה אישה מבוגרת מפינת החנות, מבין המדפים שעליהם היו סדורים קופסאות של כפתורים, סרטים וחוטי-תפירה. כניראה סיימה את קניותיה בטרם נכנסתי אבל בחרה לשבת בצד ולהקשיב. היא אמרה בעברית ייקית: "אוף וידרזייען חווה-דובצ'ה. שמעתי מספיק. אני יודעת מי הוא [הגברת התכוונה אליי או לדודי ההולל אלכס], את לא פזולה לעדות אבל גם את לא צודק לגמרי. לא היה צדיקים שמה בסדום משפחות ותיקות. זה היה מושבה גרובאנים. אנשים קוואץ'! זה היה אנשים רעים ונצלנים. אנשים גסים. מכים בחורות [הפעם הסתכלה במפורש אליי]. זה חשבו הכל מגיע להם בגלל הפרדסים. לקרוע פועלות עניות. עולות חדשות. היה כמה משפחות באמת טובות, כמו שלו, בני-אדם יופים, אבל הוא כבר לא. הוא רכלן. הוא מזייפן, כרוני. זה צריך היה להוציא חוק שאסור לאנשים חולים כמו הוא למזייף על המשפחות. תיזהרי ממנו."

האישה האלגאנטית הצביעה לעברי ויצאה לרחוב בצעד אצילי שהיה מעין ניגוד לעברית הצולעת וגם נועזת שלה.

חווה-דובצ'ה אמרה לי: "זאת היא גברת לוצי שושנסקי העשירה, אמא של היינץ-משה-עם-המטפחת מבית-החרושת הידוע למגמגמיים סליחה לגרביים, שהמושבה שלכם היכו אותה בסנדות וסובלת מהתחת עד היום. הגברת היא הגננת מהשיר על השטודנט הצעיאה מהעיר ברלינה. זה כבר לא סוד שהמשורר דוקטור טשרניחובסקי הושיב אותה על הברכיים כשבאה אליו למרפאה עם הממזר הקטן שלה היינץ-משה..."

אני חשתי קור בעצמותיי כאשר התברר לי שזוהי לוצי, ושהיא יודעת היטב מדוע היא מכנה אותי "מכה נשים" (רותי האהובה שלי, שאני חולם לילה-לילה לנשקה על עיניה, על פיה, לחדור אליו בלשוני ולמוץ אותה, ודאי סיפרה עליי להיינץ-משה שלה בתקופה שחיו יחד בלונדון), אבל חווה-דובצ'ה תפסה דברת והמשיכה לטרטר לי כמכונת-ירייה שעה ארוכה דברים חדשים ומפתיעים שאותם מימיי לא שיערתי ואשר מבלעדיהם מי יודע אם הייתי יכול להשלים את הכרוניקה האיכרית הזו, אם כי לא הכל סיפרה, כפי שעתיד הייתי להיווכח בהתפרצותה של שיינע-פשה החולה ביום חתונתי.

כניראה מצאתי חן בעיניה. התיידדנו. ואולם על גוטמן, ברנר ועגנון, ועל אשכול, הרב קוק ופולונסקי, היא סירבה בעקשנות לומר מילה, ככה שכתבה ספרותית מפיה כבר לא יצאה לי, וחבל, כי הייתי יכול לתאר בה גם כיצד הבטן שלה קירקרה כל הזמן וכיצד לבד מאותן הפלצות-ברקיעה סינכרוניות שהשמיעה בפרסותיה, היא התאפקה בגבורה.

בכספה שחסכה כל שנותיה האחרונות, באפ"ק, ושאותו היא מנתה עדיין בלא"י, קנתה לה מקום בבית-הקברות הראשון של תל-אביב, ברחוב טרומפלדור, וביקשה ממני לחרות על מצבתה, ליד קברו של בעלה, ר' ינקל, את המילים האלה:

"פ"נ חווה-דובה המכונה אום-אל-טאך

אשתו של ר' ינקל הירש שהוביל אנשים לירושלים

אתה העובר על קברה אל תשכח

את הצער שגרמו לה אנשי המושבה – – – "

וכאשר הורידו את גופתה אל קברה נשמעה נפיחה אדירה, כאילו רק עתה היא מתה בפעם האחרונה.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

[לא לשכוח: "המושבה שלי" הוא רומאן בידיוני, וכך יש להתייחס גם ל"עלילות" האנשים האמיתיים המופיעים בו].