שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

האנטישמיות עכשיו הולכת וגוברת. בפרט אחרי מבצע שומר החומות. וכל מחווה כלפי יהודים ויהדות מעוררת בנו תשומת לב רבה ונחת.

קבוצת מרצים בספרות עברית באוניברסיטת ליל, מתלוננת על מיעוט הידע בצרפת על סופרים וספרות יהודים. ראשי המתלוננים, מרצה לספרות עברית, לא יהודי, ומרצה יהודית, החליטו להפיץ ספרות של כותבי צרפתית יהודים ואירגנו הרצאה על הסופרת היהודית הישראלית אסתר רבנר שכתבה שורת ספרים בצרפתית, בסגנון ובצורה מיוחדים.

את כל זאת מספר לנו דויד סינבון, רואה חשבונות מצליח, יהודי מפריז המתעניין בספרות עברית עתיקה ובת זמננו ואף תירגם מעברית לצרפתית את "הנער משה", יומנו של נער יהודי בן 17 שנספה במחנה.

דויד סינבון נטל חלק בכנס והרצה על "אסתר רבנר במסותיה הקטנות, המלאות הסתכלות ומחשבה מזמן המלחמה העולמית השנייה". אסתר הוסתרה בכפר מרוחק בצרפת ועברה את המלחמה בשלום. אחרי המלחמה סירבה לגור בבית אימה והתעקשה לנסוע לארץ ישראל, ובגיל 13 אכן עלתה לארץ בעליית הנוער.

אחרי הכנס קיבל דויד סינבון קול קורא חדש המציע להשתתף בהרצאה כוללת בנושא "להיות יהודי כותב צרפתית בצרפת ובעולם כולו." על מנת להשתתף בכנס חייב כל משתתף לשאת הרצאה. דויד סינבון נועץ בסופר העיתונאי בני ציפר בנושא שיבחר. שמע ממנו על פייר נייראק ועליו ידבר בכנס.

ב-1936 הופיע הספר "אני מחפש את האדישות האבודה". בספר מסופר על בורח הנמלט מהצבא התורכי למדבר יהודה, שם הוא מתדיין עם עצמו וסביבתו  כנגד המלחמה הנוראה. המחבר היה הסופר פייר נייראק. איש לא שמע את השם פייר נייראק, גם לא בחברה הספרותית. ואולם הוא נודע כסופר יהודי כי הספר הופיע בהוצאת NRF גלימאר, בהמלצת הסופר הנודע אלבר קאמי ועורר סקרנות רבה בקהילה הספרותית.

עיתונאים נהרו לעיירה הקטנה נוזוביל בהרי הארדנים הצרפתים. הם מצאו שהוא אחד משני היהודים בעיירה (השני היה הרוקח) והוא נשוי לאישה מקומית שכבר העניקה לו שני ילדים. התברר שפייר נייראק הוא שמו הספרותי, שמו האמיתי הוא נפתלי כהן, יליד צפת, עיר הקודש. סבו מיכל'ה כהן עלה לארץ מליטא והיה ממקימי העיתון העברי הראשון 'האריאל', ואחד ממייסדי השכונה "נחלת שבעה" בירושלים. אביו היה רופא שלמד בהיידלברג והיה מראשוני הרופאים היהודים, יליד ירושלים, שרכב על סוס במרחבי הגליל בין הכפרים וריפא מקדחת.

נפתלי למד בביירות בלבנון, שהיתה אהובה על ילידי הארץ. לפני כל בחינה היה שולח להוריו הודעה "עברתי בהצלחה מרובה." בזמן לימודיו הרצה הסופר הנודע מפריז, פייר לוטי, שספרו "הנכזבות" היה נפוץ מאוד, וסיפר על חבורת הסופרים שהתנהלה בפריז, שהיתה אז בירת הספרות העולמית. מכאן החלה אהבתו הגדולה לספרות צרפת. נודע שנייראק-כהן נישא לבת איכרים בגמר לימודיו ושיכנע את אביה לשלוח אותם לצרפת שם ישתלם חתנו ברפואה. אך למעשה התכוון נייראק להיות בחברת הסופרים.

הזוג הצעיר שנולדה לו בת חי בדוחק רב ברובע הלטיני בפריז, כעבור פחות משנה חזרו לארץ בתקווה לקבל תמיכה כספית חדשה אך היתה זו שנת בצורת, כסף לא נמצא. אבי הכלה לא נתן מאומה ואשתו של נפתלי לא רצתה לעזוב את הארץ.

נפתלי החליט לנסוע בגפו לעיר האורות, פריז. חמיו, שחשש כי בתו תישאר עגונה, הקפיץ לאוניה שעמדה להפליג עורך דין שהעמיד לפניו הברירה – או שתחזור לאשתך או שלא תראה אותה לעולם. נפתלי בחר בדרך השנייה. הוא התיישב בצרפת וכתב שלושה ספרים: "אני מחפש את האדישות האבודה", "מות פרידה" ו"נעורי אליאס".

בגיל 24 לא יכלה עוד הבת הישראלית* לעמוד בעמימות ובשמועות אודותיו ונסעה לנוזוביל בצרפת. אל האיש שאהבה יותר מכל אדם, ושנאה מכל אדם. כבר אמר אלבר קמי כי האב האבוד, הבלתי ידוע – קרוב יותר מהאב הקיים, הקבוע. זיכרו של פייר נייראק אבד מהר, הוא לא נבחר כסופר השנה, את פרס גונקור קיבל סופר רופא אחר, פרדיננד ליירון. פייר נייראק נשכח.

עתה עם הכנס החדש יעלה זכרו מחדש. הכנס אמור היה להתקיים ב-2020 אך נדחה בגלל הקורונה ל-2021 ושוב נדחה בגלל הקורונה. נקווה שבשנת 2022 יתבצע סופסוף.

תקוה וינשטוק

ויקיפדיה: תקוה וינשטוק נולדה בשנת 1925 בשם תקוה נאדיה כהן, בתם של ד"ר נפתלי כהן [הוא לימים פייר נייארק] וצלה לבית אטינגון, ילידת רוסיה, בת למשפחה עשירה של חסידי חב"ד. הוריה נישאו בארץ ישראל ולאחר נישואיהם עברו להתגורר בפריז בירת צרפת, שם נולדה בתם. הנישואים לא עלו יפה; לאחר גירושיהם שבה אימה לפתח תקווה, ואילו אביה השתקע בצרפת.

וינשטוק גדלה בפתח תקווה. בשנת 1935 נישאה אימה לד"ר יהודה (צבי אריה) (הירש לייב) וינשטוק. היא התחנכה בבית ספר עממי במושבה ובגימנסיה "אחד העם" בפתח תקווה. לאחר מכן המשיכה ללימודי ספרות והיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים.

אהוד: את הרשימה שלחה לנו תקוה וינשטוק בת ה-96 באומרה שזו רשימתה האחרונה כי כבר קשה לה לראות, לקרוא ולכתוב.

אנחנו מאחלים לך, תקוה, בריאות תקינה – ושזו לא תהיה רשימתך האחרונה אלא תוסיפי לכתוב לנו את רשימותייך המרתקות!

* תקוה וינשטוק: בשנת 1950 יצאתי למסע הגדול, עליו חשבתי כל חיי: נסעתי לאבי.

שנה-שנתיים אחרי ששבנו מצרפת התגרשו הוריי. אימי נשארה אתי בפתח-תקווה ואבי השתקע בצרפת והקים משפחה חדשה. הייתי צעירה מכדי לשמר זכר כלשהוא ממנו והסוד – מיהו אבי, מה דמותו, מה אופיו, הדומה אני לו? לא הרפה ממני. באותם ימים רחוקים היו הגירושים נדירים בארץ. הייתי ילדה יחידה בכיתה ללא אבא, ורק מעטים היו כמוני בבית הספר כולו. חשתי מעין יתומה חיה, בלי אב, ללא אחים ואחיות, חיה בבית סבא וסבתא. ידעתי: עד שלא אראה את אבי לפחות פעם אחת, לא יהיו חיי חיים. כבר אמר אלבר קאמי: "האב הנעדר מוחשי יותר מהאב הנוכח."

הוא לא בא אליי, אז נסעתי אני אליו. הייתי בת 25, כבר עיתונאית. חסכתי למטרתי סכום כסף, ולמניעת בעיות סיפרתי למשפחה כי אני יוצאת "לראות את העולם הגדול," לנסיעה פרטית נדרש אז אישור – והיתה לי סיבה טובה לקבלו.

נסעתי בספינה ישראלית – אז היו אוניות נוסעים ישראליות, עם רבי חובלים ישראליים. שטנו לצרפת חמשה ימים, דרך איטליה והר אתנה העשן, דרך תעלת קורינת שביוון, שבקרקעיתה עדיין נחו ספינות שהוטבעו במלחמת העולם השנייה. עגנו במרסיי, המשכתי לפריז ומשם צפונה לארדנים, לעיירה נוזונביל בה התגורר אבי, רופא העיירה, עם רעייתו הצרפתייה ושלוש בנותיהם (לימים נולדה בת נוספת והיינו חמש אחיות למחצה).

את הפגישה תיארתי בדמיוני אין קץ פעמים, חוששת אף לאכזבה, אבל זרועותיו הידקו אותי בחום וכמוהו גם זרועות רעייתו. העברית שבפיו כבר היתה דלה וארכאית ואני לא ידעתי צרפתית: בתיכון בחרתי בערבית דווקא, לא בצרפתית, אולי כהתרסה כלפי האב הכותב צרפתית. אבל מצאנו שפה משותפת. חשתי כי אהבת הכתיבה באה לי ממנו. הוקפתי בהמון חיבה ופינוקים. אבי אפילו הציע לי, לבת הבכורה בה זכה לפתע, להישאר ולחיות בביתו, אולם כבר היה מאוחר מדי ליחסים רגילים של בת-אב ועוד בצרפת.

אחרי כשבועיים, מפויסת אך עם פצע שלמעשה לא יגליד לעולם, חציתי את הגבול ללוקסמבורג הקטנה ומשם לבלגיה ולהולנד ארץ הפרחים, וגם לדנמרק השלווה וכמובן לאנגליה – הרי האנגלית והאנגלים היו מודעים לי יותר מכל עם ורציתי לראותם בארצם.

[מתוך "המכתב העיתי" מיום 1 בספטמבר 2015].

תקוה וינשטוק

משנת 1906 על תפוח הזהב

שלום לך, אהוד. אני מצרף לכאן סריקה של קטע מתוך רשימה של אלישבע בסביץ' (בסביטש) 'פרי ארץ ישראל' – על תפוח הזהב. דודתך אסתר ראב כתבה מילות הערצה עליה, וסיפרה שלמדה ממנה שירים רבים.

הרשימה הופיעה בשנת 1906 בכתב עת נדיר לנוער 'החיים והטבע' שיצא לאור בווילנה בעריכת הסופר הנשכח ישראל בנימין לבנר.

אני שולח את הקטע לעיונך כי בסוף הרשימה היא מתייחסת לתפוחי הזהב המשובחים של פרדסי פתח תקווה (הקיצור 'תפוז' טרם חודש אז) העולים באיכותם, לדעתה, על תפוזי יפו.

אליהו [הכהן]

לאליהו היקר,

הנה קטע על אסתר ראב והגננת שלה, מתוך סיפור חייה של אסתר "ימים של לענה ודבש":

זיכרונות ילדותה, שעניינם ראשית לימוד הקריאה, מעורפלים במקצת. במקום אחר היא מספרת כי בהיותה כבת שבע וחצי נפתח בית-ספר חדש לבנות, ובו היא מתחילה ללמוד כשהיא כבר יודעת לכתוב, ולמדה זאת מפי אחיה ברוך. מוריה הם הגברת בסביץ', נעמי גולדשטיין (או נעמי ברגמן-גלדנשטיין) ואפריים הראובני. המורה אלישבע בסביץ' היא לדבריה אישה אוקראינית שמנה, שמתאימה מנגינות אוקראיניות למילים של יל"ג ושל מנה, והתלמידות שרות ומדקלמות בפאתוס רב: "שלום לך מרתה תמתי עד נצח – / הנני שב לקרב כי נרפא הפצע."

לי מספרת אסתר שהחלה ללמוד בגיל שבע לערך, ובראיון לדפנה אלון היא אומרת:

התחלתי ללמוד רק בהיותי בת תשע, היה בי כבר אז דמיון עשיר והרגשת הדברים במין כוח. זה בא לי מאבא. ואז הגיעה אלינו המורה הראשונה, והשתלטה על בית-הספר בו לימדו רק בשפה הצרפתית. גברת בסביץ' קראו לה, והיא עמוד תווך ונדבך ראשון לעברית בארץ – ולא רק בפתח-תקוה. היא היתה מין כוח ראשוני שכזה: שמנה, בעלת מרץ, עם קול חזק וצלול. היא ידעה את הספרות העברית הדלה, והיתה מדקלמת את שירי המשוררים כשאנו חוזרים אחריה. כל מלה עברית חדשה היתה כל-כך טעימה. לכל מלה היה טעם וריח שאי-אפשר לשכוח.

אני זוכרת כמה הצחיקה את כולם המורה בסביץ במילה "דואר", של בן-יהודה. "מה יש," אמרו לה, "'פוסטה' כבר לא טוב?"

אהוד בן עזר

Raid on the Red Sea

התרגום לאנגלית (אמריקנית) לספרו של עמוס גלבוע ע"ה

אודות לכידת ספינת הנשק קארין A

כמה כואב – עמוס לא זכה לראות את הגרסה האנגלית של ספרו המצויין. זכיתי ללוות אותו לאורך שלוש שנות הכמיהה ומאמצו הגדול לייצר גרסת ספר, כזו שקורא אמריקני המצוי בנושאי ביטחון צבאי ומודיעין בים, יבשה, ובאוויר לא יחוש אי-נוחות. במסגרת חיפוש למתרגם רב-ניסיון עמוס חיבר תקציר באנגלית וביקש ממני לשלוח לכמה מחבריי האמריקנים בהנחת מוצא שרק תגובה נלהבת תהווה תנאי הכרחי לקראת המאמצים הרבים הכרוכים בתרגום ובהפצת הגרסה האנגלית. הצעתי לעמוס לשלוח את התקציר לשניים מטובי חבריי בארה"ב ושניהם ענו בהתלהבות רבה. לשניהם גם שלחתי את הספר המתורגם סמוך למועד הפצתו. בשבוע שעבר קיבלתי את תגובתו המלומדת של חברי – זה 20 שנה – בוב ריהורן, המובאת בהמשך.

אין להעריך את רשמיו של בוב ללא משפט קצר מחייו הקשורים לניסיונו הצבאי הארוך במודיעין חה"א האמריקני. עד פרישתו, לפני שנות דור, בוב פיקד על טייסת המודיעין המפורסמת של מטוסי ה– U2- שלא פסחו על כל זירה "מעניינת" שהיא משמי כדור הארץ. את הדו"חות שלו קראו, שמעו, והפנימו כ-ו-ל-ם/

קיבלתי את רשותו של בוב להפיץ, לחבריו ולקוראיו הרבים של עמוס, את תגובתו כלשונה כולל שמו והאימייל שלו.

חובב טלפז

11 באוגוסט, 2021

From: Bob Reehoorn [mailto:bob.reehoorn@jmarkservices.com]

Sent: Monday, August 2, 2021 8:00 PM

To: Hovav Talpaz

Subject: Thank you thank you for Raid on the Red Sea

Shalom Hovav,

Thank you so much for your wonderful gift of General Amos Gilboa’s wonderful book Raid on the Red Sea! I finally caught up so I could read it these past couple weeks.

The IDF’s Lion of Intelligence certainly put together an amazing story. I was intrigued in various ways – especially the layers of intelligence analysis; the plan, train, plan, train cycles; the mission execution; and then the aftermath information operations campaign with the US and the world.

I kept thinking as he told the story through the eyes of the young female lieutenant intel analyst that it was his actions or his reality and she was the action officer in his group. That whole personal element really added life to the whole story as they mined through piles of misinformation, stayed fixed on the target and then working effectively with Mossad and the CIA and others. They never doubted there were weapons and they were right! The special forces leads (who went on the senior positions!) who planned every detail of a highly complex and highly coordinated mission and then trained, planned again, trained over and over again waiting for the Go code. The flawless execution of a mission with all the odds stacked against it since they were stretched so thin and operating at the end of a rope – amazing. Then the objective review of the initial weak if not ridiculous American and world response, where the PLO won the world information campaign with the world, all built on lies. Until finally the truth came forward with the rightful reorientation of U.S. policy in the Middle East and the Israeli-Palestinian conflict. Just fantastic!!!

Just wonderful – Thank you!!!

All the best to You and Nechama!

Bob

Bob Reehoorn (USAF Ret)

Chief Operating Officer

לבין ערבות הדדית

מזה כשנה וחצי נלחמת מדינת ישראל, יחד עם העולם כולו, בנגיף הקורונה. מזה כחצי שנה שפותחו חיסונים המוכיחים כי הנוטלים אותם מחוסנים יותר מאחרים כנגד המחלה ובמקרה ונדבקו בה – הם עוברים אותה בצורה קלה יותר ומדביקים מסביבם פחות אנשים.

אינני מומחה ל"קורונה" אבל אני מקשיב למה שאומרים המומחים בתחום ואני מבין מהם כי אחת הבעיות הרציניות במלחמה בקורונה היא כמיליון האזרחים החייבים חיסון אולם לא התחסנו. חלק גדול מהם מסרבים להתחסן מסיבות שונות, חלקם מסיבות ערכיות או כפי שהם מציגים זאת "פגיעה בחופש הפרט."

אם כך הדבר הרי יש לנו כאן דילמה בין שני ערכים מאד חיוניים.

האחד הוא "זכויות האדם" – זכותו של כל אדם להחליט אם הוא רוצה להתחסן, אם לאו.

מנגד קיימת "ערבות הדדית" – אחריותו של היחיד לכלל. מכוחה של אחריות זו, למשל, אנו דורשים מאנשים להתגייס לצבא ולהילחם. בהתמודדות הזו שבין "זכויות אדם" לבין "ערבות הדדית" נמצאת שאלת החיסון נגד נגיף הקורונה במוקד ההכרעה.

אנו מסכימים כי לכל אדם קיימת הזכות להחליט אם הוא רוצה להתחסן, אם לאו. מאידך אנו גם מבינים כי אם אינו מתחסן הוא מסכן את הציבור. אז כיצד מכריעים בדילמה בין ערכים אלו?

כדי לפתור דילמה זו עלינו לשאול: האם יש לנו יסוד של ערבות בנושא הקורונה? מה באמת מחייב אזרחים להתחסן, אף אם אינם רוצים, וזאת לטובת הכלל.

את התשובה לכך יש לחפש בקופות החולים. קופת חולים היא התארגנות של ציבור בו אנשים מתחייבים לשלם כל אחד עבור האחר במקרה של מחלה. זהו היסוד של הסכמה הדדית – אם אחד מאיתנו חולה כולם עוזרים לו. בנגיף הקורונה, דילמה זו מתייחסת לקופות החולים. אם אדם חלה בקורונה והוא לא התחסן, הרי כולנו משלמים על הטיפול הרפואי בו, כולל אישפוז. מדוע? אם האדם סירב להתחסן, לעשות את הדבר האלמנטרי מתוקף הערבות ההדדית – מדוע יש לשלם עבורו?

עיקרון דומה קיים גם בביטוחים שונים שאנו עושים, למשל ביטוחי תכשיטים ומכוניות. כולם יודעים, וזה גם קיים בחוזי הביטוח, כי אם, למשל, לא נשמור על התכשיטים כנדרש – הביטוח לא יהיה בתוקף.

לכן, בדילמה שבין זכויות האדם לבין הערבות ההדדית וזאת בנושאי בריאות, ייתכן שיש להציב דילמה בפני אותם אזרחים המסרבים להתחסן. אתם רוצים להגן על זכויות האדם שלכם ולא להתחסן – מקובל. אבל אז בטלה לגביכם גם הערבות ההדדית בקופת החולים. אם תחלו בקורונה, אינכם יכולים לדרוש שכל האחרים אשר התחסנו יממנו לכם את הוצאות ההחלמה והאשפוז. זאת הדילמה, ולעניות דעתי יש להציב אותה בפני כל אזרח אשר מסרב להתחסן. אתה רוצה להגן על זכויות הפרט שלך – בסדר. אבל אז עליך לוותר על הערבות ההדדית של כולנו, אשר נעשית לטובתך, במקרה שתחלה בקורונה.

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר – www.laor.org.il

"ומי הגיח מהחור השחור הבולעני? ראשית מאדאם פומפדור, ולא אחת אלא כמה וכמה. שאשא, מאדאם ביטון, המלכה הבלתי מעורערת של מרעילי בארות הקורונה, שפתחה בזמן מגפה קטלנית את אולמות הספורט, שזעקה אין קורונה, זה סרק, סרק, סרק. שנת הלימודים תיפתח והתלמידים לא יחוסנו, כי אין קורונה, ההורים לא יידבקו מאותה סיבה, ואני המבינה יותר מכולם! אני השרה, אותי בחר הסער, אני תקוותכם החדשה למות צעירים יותר! והחצופה הזו מכנה את ד"ר שרון פרייס, הכי שפויה במערכת – בשם מטורללת, ורוצה לפטר אותה. את המכחישה צריך לפטר אבל כולנו יודעים שזה לא יקרה. כי מה יהיה עם האצבע שלה בממשלה? אז היא מובילה אג'נדה עצמאית, של 'חיסונים בבית ספר זה פשע' – התנהלות שערורייתית ומופקרת. המגיפה היתה בשליטה מלאה עם אפס חולים, וכעת? מידי יום נדבקים אלפים. טוב שנתניהו הבטיח שישראל תקבל אופציה לרכישת חיסונים בפעם השלישית והזמין עוד 10 מיליון חיסונים."

[מתוך "החור השחור" מאת אסתר שניאורסון גרי. אתר "מידה", 6.8.2021]

הבאתי במסה זאת מספר מצומצם של חוקים בלתי אפשריים שכופה התורה על היהודים, וחלקם הגדול הוא מצוות התלויות בארץ, אשר על כן, היות שמילוי אחר החוקים האלה הוא קשה עד בלתי אפשרי – מצאו היהודים לנכון לשהות עשרות דורות בגולה – שם הגויים פוטרים את היהודים מכל הצרכים החיוניים של המדינה, כמו צבא, עבודה בשבת, עבודת אדמה בלי השבתה בשנת שמיטה וכד'.

המגורים בארץ ישראל מעמידים בפני המאמינים מגבלות הלכתיות שאין סיכוי שבעולם שניתן לעמוד בהן, והמאמינים מבינים על פי ההזהרות המבהילות שבתורה שאי עמידה במגבלות אלו היא בבחינת חטא שאין לו כפרה, לכן היהודים העדיפו את הגולה על כל מוראותיה על פני מגורים בארץ הקודש המחייבים אורח חיים "קדוש" שאין ביכולתו שום בן אנוש לעמוד בהם. משום כך פירשו שלוש שבועות שהרעייה בשיר השירים משביעה באהבתה את בנות ירושלים (שיר השירים ב' 7; ג' 5; ח' 4), שכביכול ה' השביע את עמו בשלוש שבועות: שלא יעלו בחומה, שלא ימרדו באומות העולם ושלא ידחקו את הקץ (בבלי, כתובות קי"א ע"א). אין בין הכתוב בשיר השירים ובין המדרש ההזוי הזה ולא כלום, אך הוא נוצר בוודאי כלקח על האסונות הקולוסאליים שנחתו על עם ישראל כשמרדו ברומי במרד הגדול ובמרד בר-כוכבא.

אני באמת הייתי רוצה לערוך סיור במחשבתו של מאמין המודע למידע שהובא בקיצור בחיבור זה – כמו ש"העם הנבחר" נרדף והושפל לאורך כל ההיסטוריה, באין ספור גירושים, פרעות, עלילות דם, שהאל מעולם לא שמע לתפילתם של הנרדפים והנרצחים; כמו העובדה שהאל (מי אם לא הוא?) החליט להשמיד את כל היהודים בשואה, כשכמעט כל עמי אירופה שיתפו פעולה עם הצורר הנאצי; כמו שדווקא העמים האליליים זוכים לברכת האל (אלא של מי?), והם רבים כחול אשר על שפת הים, מעולם לא גלו מעל אדמתם, ואף עם לא שונא אותם שנאה תהומית כמו את עם ישראל; כמו העובדה שכנגד עם אחד בלבד, כנגד העם היהודי, יש מערכת שנאה תהומית המכונה "אנטישמיות", שהתבססה בעבר על שקרים נוראים (העלילות על היהודים בברית החדשה ובקוראן, עלילות הדם), ובעת החדשה על שקר נורא אחר – תורת הגזע; כמו הידיעה שהתורה הקדושה כומנת סוד של הונאה – לא משה חיבר אותה בהשראה אלוהית, אלא סופרים מאוחרים מאות שנים לתקופה בה אמור היה משה לפעול; כמו העובדה שאפילו הנכד של משה עבד את ה' באמצעות פסל ומסיכה; כמו העובדה שהתורה לא היתה ידועה בעם ישראל עד ימיו של יאשיהו; כמו שהאל מתואר בתורה, ובשאר ספרי המקרא כאל אכזר שמחפש סיבות להעניש בעונשים מבהילים את "עמו הנבחר"; כמו העובדה שהנצרות והאיסלאם "קנו" מתורת ישראל רק את הקנאות הבלתי מתפשרת, והחובה להילחם עד חורמה ב"כופרים"; כמו מקבץ של חוקים דרקוניים – מצד אחד, וחוקים שאין אפשרת לקיימם – מצד שני.

אני מניח שהמאמין יפנה אותי לריכוכים וללוליינות הפרשנית של חז"ל והפוסקים לאורך הדורות, שכביכול ירדו מהשמיים במעמד הר סיני. ובכן, לא! לא רק התורה שבעל-פה לא ירדה מהשמיים, והיא שקלא וטריא אנושית, גם התורה עצמה לא ירדה מהשמיים, אלא חוברה על ידי אנשים שהשימו את עצמם בני סמכא לדבר בשם האל.

משה גרנות

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

האשה המזדקנת הסירה את שעונה מעל ידה. שרשרת הזהב בצידה הפנימי היתה חלקה. זרועה חיממה [אותה], חום עצמה חום זרועה שלה – ובכל זאת נעים היה לה חום זה למישוש – אין חום אחר, חשבה, רק את המרכז לעצמך, וממך באות הקרניים ואלייך הן שבות – אין איש – אין איש, אין שום "אתה" – המקום ריק, שם במקום שהיה ה"אתה" ריק ושרוף וריח אפר עולה ממנו –

האפר הזה – מה רוצה [היא] לנער מעליה, נדמה שריחו הולך ודבק בה יותר ויותר – מעין שיכבה דקה הולכת ומכסה את עיניה, את בגדיה, את עור פניה – יום-יום היא רואה זאת בקומה, לבגדיה אין אותה רעננות שהיתה להם, אם כי מהדרת היא בהם, הפנים מתכסים במעין צעיף בלתי-ניראה, אברי הפנים נמתחים למטה אל האדמה, הכל הולך לאדמה, חשבה, הכל נמשך אל מרכז האדמה, אל העפר – "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" – האמנם עפר היו תפוחי לחייה המבריקות ומלאות הדם? – אין להסכים לזה – בשום פנים – לא, אין להסכים –

עפר, עפר – והרי היתה עשוייה דם – ואור שחקים. ושפע [ויער] שערותיה בורק ברקים.

לא, אין להסכים – להילחם, להילחם עד הנשימה האחרונה – למות יפה, רעננה, ויהיו אומרים – חבל להניח זאת באדמה, חבל ונהדר וכואב. עד לשיגעון –

האם לא תקל על הצורה הזאת, המתטשטשת, ולו תהא הנפש היפה ביותר שכונה בה – ואולם המעטה, המעטה הן כל-כך חשוב, צלם, צלם אלוהים הולך ושוקע הולך ונמחק – והאין זה כאב אדיר מכל – מעין שקיעת שמש ללא זריחה ביום המוחרת – היתואר דבר כזה – מה העצב שהיה משרה דבר כזה עלינו.

האשה פשטה לאט-לאט את בגדיה ושכבה – ריח הסדינים היה צח ומרגיע – והיהיה הריח הזה גם שם, מעבר לחיים – הריחות, הריחות – הן בשבילם בלבד כדאי עוד [לחיות], יש ריחות ממשיים ואולי יש גם מופשטים, שרק הנפש בלבד תופשתם, ואין אלה ריחות אלא צורות ערטילאיות שיש להן מעין ריח פנימי, כמו פרחים שעולים בזיכרון מלפני הרבה זמן – מלפני זמן שהיה ואולי לא היה –

כל ריח ממשי יש לו שלשלת של מראות וצללים, הנה ריח היסמין, אם רוצה הרי יכולה היא להעלותו בקלות רבה בזכרונה – מיד מתחיל אור ירח זולף כחלב מעל שמי קטיפה עמוקים, ולקול ואלס של שופן, זוגות חלומיים מהלכים מרחפים נוגעים-ולא-נוגעים באדמה, מרחפים [נוחתים] בין צמרות ברושים כהים, כששובלי [אורה] נמשכים אחריהם כצעיפים –

או ריח טוברוזות מעלה בתי-תפילה שרויים בצל ומלאי נרות מסתוריים –

*

נכתב: 1946 לערך. הכתב בעט נובע, והנייר הדק – דומים לאלה של הסיפורים "בצאתנו העירה" ו"אביגיל וחנה" משנת 1946, אף כי מצד תוכנו ניראה הסיפור שייך אולי לתקופה מאוחרת יותר.

[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק עשרים

שלוש לוויות בגלל פרד משוגע אחד

ומדוע שתק מנחם-מוניש גולדשטיק הזקן, הדוד של רותי, במשך השבועות הארוכים שבהם החזיק יוסקה בנו בעל פני התורכי את האם המתה במקרר, עוד בטרם תקף אותו השיתוק?

כי הוא שנא אותה והיא אותו.

כל השנים היא לא הניחה לו להתקרב אליה, בגלל הריח הדוחה שנדף ממנו – אלא לילה אחד שבזכותו כניראה התעברה ונולד להם יוסף.

את יוכבד, התרכל'ה-שיקסע, הביאה איתה מוכנה.

מנחם-מוניש אהב בחייו רק פעם אחת. אהב בנעוריו את דודתי בת-שבע אהבה נוראה שהיתה חסרת סיכוי גם אלמלא נהרגה מבעיטת הפרד המשוגע של אחיו הגדול, האיכר סנדרל גרשוני הצולע. מנחם-מוניש היה בא פעמיים בשבוע לרוקן את צריפון המחראה בחצר סבא רק משום שידע כי בין החומרים שהוא דולה משם מצויות גם הפרשותיה של בת-שבע האהובה והמעודנת.

אני יודע שאני נשמע כמו היסטוריון של קקה אבל הדיוק הכרונולוגי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי.

עצוב היה סיפור מותה של דודתי בת-שבע.

השמיים מעל למושבה בראשיתו של אותו חורף רחוק היו כחולים-עכורים, ללא עב-ענן. האוויר היה מלא אבק. על הקיר, באורצל המסדרון בבית סבא, התנוסס ברומטר עגול, נוצץ בברק זכוכית ובצבעי זהב המתכת ומסגרת העץ החום. מהמיטבח נדף ריח חמוץ של מי-גבינה בקדרות-החרס הרבות. בידיים שלובות מאחור עבר סבא על פני הברומטר בפעם המי-יודע-כמה והעיף לעברו מבט של רוגז וציפייה כאובה, כאילו בכוח המכשיר לחולל את הנס ולהביא גשם.

מעקה-המרפסת של סבא היה עשוי לוחות-עץ ירוקים, גזורים בדוגמת תחרה מסתלסלת. על עמודי-העץ של הגדר, ממול הבית, היו מונחות לייבוש קדרות-חרס הפוכות אשר הבריקו בשמש כראשים חומים-צהובים של דחלילים. סבתא תמכה ידיה במעקה מכאן ומכאן, וצעקה לעבר חאמד הנמצא למטה בחצר:

"שנאסרה שלך תבוא מחר! מחר היום של הכביסה הגדולה!"

"אינשאללה, יא-מעלימתי." תלה בה חאמד עיניים נאמנות. "כל יום, יום אחרי יום של הכביסה הגדולה אצל סית אבול-באר'ל, נאסרה באה אלייך."

"אל תזכיר לי אותה. אם השמיים יבשים השנה, זה בגלל בני-אדם כמוה וכמו בעלה סקנדר אבול-באר'ל."

"הכל מאלוהים." נשא חאמד כלפי מעלה. "אם ירצה, יוריד גשם, ואם לא, גם אז לא נמות כולנו ברעב, כי רחמיו גדולים ואנו בוטחים בו."

ובאותה שעה קרא אליו האיכר סנדרל גרשוני את החרת, הפועל הערבי שעבד בחצרו, שנמצאה במעלה הרחוב, ואמר לו: "עבדאללה, הפרד הזה לא רק טיפש, הוא גם נעשה מסוכן. אני לא יודע מה קרה לו. אולי היובש באוויר עושה אותו משוגע. אתמול הפך עגלה מלאה סנדות, קרשים, והיום בעט בפיילה, גיגית, שהיתה מלאה כביסה, והפך גם אותה."

"זה הכל מאלוהים, חוואג'ה סקנדר," אמר עבדאללה השחור. "לא נתן לפרד שכל כמו לבני-אדם."

"יש גם בני-אדם משוגעים. אבל את הפרד אני רוצה למכור."

"בסדר. אני אשאל בכפר."

"לא טוב בכפר. מכירים את הפרד."

"אני אקח אותו בשבוע הבא לשוק בלוד ואמצא איזה טיפש שיקנה אותו."

"אמא," התפרצה הביתה בשמחה דודתי בת-שבע העדינה ובישרה, "בבית-הספר יציגו את ההצגה דון יצחק של סנטו סימו ואני..."

"מי זה דון יצחק שה סנטו סימו?"

"אמא! דון יצחק אברבנאל, השר היהודי, שהתגרש מספרד, ואני אהיה שרה בת דון יצחק, וסנטו סימו זה שם המחבר של המחזה..."

"את? את תשחקי במחזה?"

"כן. וכל החברות שלי תהיינה בתהלוכה של המגורשים..."

"נערים ונערות תשחקו יחד?"

"אנחנו נראה גבורה של בנות ישראל! והמורה גרינבלט-גבעוני הוא דון יצחק, אבי!"

"את תמימה, שבע'לה. הלא תהיה שערוריה כאן כמו לפני כמה שנים, כאשר רצו להציג בפסח את המחזה 'זרובבל' ברחובות ובאו חיילים תורכים מיפו ואסרו את ההצגה וגירשו את המציגים בבושה ובמכות. וחברת מחזיקי חומות המושבה כאן שמחו מאוד, ואחד החברים שלהם ברחובות היה ראש המלשינים והמפריעים שם, והם שלחו לו אגרת תודה וברכה, וגם חיזקו את ידיו של הרב מיפו שיצא בהודעה גלויה נגד ההצגה. ואת חושבת שראש-הוועד וחברת 'מגיני המושבה' ישתקו?"

"הם יבינו, אמא, אחינו המגורשים זה סיפור עצוב, על גאולת העם, ואם לא היה גירוש ספרד, אמא – מאיפה היו באים כל הפרענקים? ואת צריכה מהר לתפור לי שמלה, לבנה."

"מחר, שבע'לה, הכביסה הגדולה. אכבס שני סדינים ונעשה היטב בקרוכמל, עמילן, שיהיו חלקים, ומהם תלבשי גלימה להצגה."

מחלונות בית ועד-המושבה בקעו ונשמעו אותו ערב קולות רמים.

"לא תהיה הצגה בבית-הספר רוטשילד!" צעק ר' אברום גלר, ראש חברת "מגיני המושבה", שארבעה הדברים החביבים עליו ביותר היו מציצה בברית מילה, בדיקת הערוב בערב שבת, קריאה בקול גדול לסגירת החנויות בשוק ביום שישי לפני החשיכה ולהדלקת נרות, והזעקת האיכרים: "קום צו די לוויע!" – בואו ללווייה – – ועתה הפיק הנאה משונה מהתרגזותו: "משומדים! אפיקורוסים! שמעתי שרוצים לבנות היכל למלך נוצרי ולשים צלם על הבמה!"

"מה עולה על דעתך, רב אברום?" ניסה סבא להרגיע אותו. "אצלנו אין ולא יהיה צלב. אפילו הדרכים והרחובות אינם חוצים זה את זה."

"ומה על השערוריה שזכרים ונקבות ישחקו יחד? זאת פריצות! נבלה! רב אברום צודק!" נכנס פנימה האיכר גרשוני הצולע ומיד חיזק את דברי ר' אברום.

"אתה טועה, חוואג'ה סקנדר אבול-באר'ל," פנה סבא לגרשוני, כשהוא מדגיש בזלזול את כינויו בערבית – אדון סנדרל אבי-הפרד, "וגם אתה, רב אברום – אינכם מבינים את בני-הנעורים. מנשבות רוחות חדשות. העולם משתנה. מרכבות נוסעות בלי סוסים, בני-אדם מעופפים ושטים באוויר! מיפו לירושלים הולכת רכבת קיטור."

"מה שהיה הוא שיהיה!" פסק ר' אברום. "ולא דרכי הפתאים המניפים דגל ציוני, מפטפטים צרפתית, חולמים על בר-כוזיבא, על פריס, אינם מדקדקים במצוות – לא בחמורה ולא בקלה. המורים – אלה עוכרי ישראל, התלמידים – כחומץ לשיניים! ובגללם, בגלל המעשים האלה, נעצרים השמיים, והארץ צמאה וחרבה!"

לפני-הצהריים ישבה נאסרה הגדולה והחסונה בחצר של סבא, חובטת מעלה-מטה, בתנועה איטית, את הכבסים הרווים מי-סבון אל לוח הפח הגלי, שבסיסו בגיגית וראשו בחיקה השופע והגלוי-למחצה. לצידה, תחת עץ-הזית, רבץ תינוקה עיסא כשהוא עטוף פקעת בד צבעוני.

לפתע התעורר הפעוט כמתוך חלום, או אולי זבוב הציק לו, והשמיע קול פעייה קלה. נאסרה לקחה פיסת-בד, הרטיבה ונתנה לו למצוץ. הוא המשיך לצפצף כמתלונן ופלט את הבד. נאסרה בצעה פיתה יבשה, הרטיבה במעט מים ושמה בפי תינוקה. הבכי התגבר. אזי היא חלצה שד חום, רפוי ומצולק שריטות ישנות, שבהן העור קצת יותר בהיר, תחבה את הפיטמה השחורה בפי בנה, והניקה אותו מחלבה השופע.

טורקוומדו, לבוש פלרינה אדומה, יצא מעל פני פרדינאנד ואיזבלה, שעדיין לא נמצאו להם פלרינות מלכותיות להצגה. לתמונה הבאה, שעליה עמדו לחזור עתה, עלתה סוף-סוף בת-שבע קצרת-הרוח על במת בית-הספר העממי "רוטשילד".

"שרה, גשי אלי, אל אביך דון יצחק ואמרי לו, לי – " הדריך אותה המורה חניאל גרינבלט-גבעוני הצעיר, הבמאי, שגם שיחק את תפקיד דון יצחק אברבנאל.

בת-שבע רעדה כשנגע בה המורה היפה גרינבלט-גבעוני, ורעידתה לא פסקה כי לפתע נשמעו דפיקות חזקות על דלתות-העץ הגבוהות של בית-הספר העממי "רוטשילד", המגינות עליו כשערי מיבצר.

"פריצות! תועבה! משחקי-גויים!" התפרץ פנימה ר' אברום בראש בני חבורתו, לבוש קפטן שחור שכנפותיו נפרשות לצדדים במרוצתו, פניו לוהטים, עיניו יורות זיקי קנאות, וזקנו המאפיר רוטט בכעס. הוא גירש את המשתתפים לכל רוח וסטר למורה הצעיר חניאל גרינבלט-גבעוני על לחיו. בני-חבורתו הפכו את התפאורה – שטרם נשלמה הכנתה, וקרעו את הכובעים הצבעוניים, העשויים קרטון.

עב קטנה עלתה מצד מערב, מכיוון הים. בת-שבע רצה בבכי מבית-הספר לבית סבא. בבית לא היה איש, רק בחצר – נאסרה הגדולה והחסונה רכונה עדיין על גיגית הכביסה. דוד נחושת כרסתני, שחור כולו מפיח, ניצב על שלוש אבנים מפוחמות. מתחתיו הזדחלו ועלו תמרות עשן דק. לשונותיו ליחכו את שולי הסדינים התלויים לייבוש על חוטי-ברזל שהיו מתוחים בחצר, והעניקו לכביסה ריח עשן חריף, טרי. על פני הדוד ביעבעו מי-סבון רותחים, וביניהם ביצבצו איי כבסים לבנים, פינות של ציפות שהאוויר נכלא בהן והן מזדקרות כקרחוני-בד נפוחים ומפעפעות בועות-קצף כמתוך שדיים חיוורים רבים.

התינוק ישן תחת עץ הזית, לצידה של נאסרה.

בדרך העפר, הטחון-דק, חזר חאמד מהמירעה עם הפרות של המשפחה. העדר געה, זורר, העלה אבק מחניק, בלול בריח גללים יבשים.

"מה קרה לך? מדוע את בוכה?" שאלה נאסרה את בת-שבע דודתי.

בת-שבע ניגבה בשרוולה את דמעותיה. "שום-דבר. אני כבר לא אציג. לחינם את מכבסת את הסדינים לתלבושת שלי."

"למה את מדברת כך, בנת-שבע? אני עוד אכבס לך את הסדינים לחתונה, אינשאללה."

"אני לא אתחתן, לעולם. גם המורה גרינבלט-גבעוני אינו מחזיר לי אהבה."

"ששש... אוסקותי, שתקי, למה תפתחי פה לשטן? אצלכם הנשים מלכות. האבות לא מוכרים אותן. אצלכם אישה מביאה מוהר לחתן, ולא קונים אותה כמו בהמה בשוק!"

"יאללה אישה, תשתקי כבר!" גער בה חאמד, ששמע את דבריה בהיכנסו לחצר. הפרות עשו דרכן לרפת, כל אחת למקומה הקבוע. והוא צעד לעבר אשתו, בקול מאיים אך בחצי-חיוך: "לא שכרו אותך לספר סיפורים אלא לכבס בגדים לחוואג'את! לאדונים!"

אחר-כך נכנס לרפת, שהיתה עשויה לבני חומר אדמדם מעורב בקש, ישב על שרפרף וחלב פרה כשהדלי בין ברכיו. אצבעותיו הזריזות משכו פיטמה אחר פיטמה. אחת, שתיים... אחת, שתיים... – נשמעו צלילים בקצב, בזה אחר זה חדר סילון לבן ודק אל החלב שכבר נמצא בדלי והתמזג עימו בשכבת קצף ריחנית התופחת ועולה ומפיצה ריח חלב חם, מהביל. חאמד הקפיד לחלוב באופן שווה את ארבעה העטינים הוורודים, בעלי הכתמים האפורים, ועבר לפרה אחרת.

רכוב על סוסתו שצבעה היה אדמדם-חום נכנס סבא לחצר, ירד מעליה ועלה בכניסה הראשית. מיד ניגש למסדרון, להתבונן בברומטר העגול, הנוצץ בברק זכוכית ובצבעי זהב המתכת ומסגרת העץ החום.

"אללה אכבר!" מילמל כאשר לנגד עיניו התרחש לפתע הנס: "סוף-סוף הברומטר יורד!"

בחוץ התעוררה הסוסה לצהול בדבקות בלתי-רגילה ולא מצליחה להפסיק את קריאתה, כמו בבת-אחת נבקע האוויר, צנחו השמיים, ונפער בהם פתח רחב המוליך את כל משאלותיה הסוסתיות כלפי מעלה.

אותה שעה הפרד, בחצר גרשוני, פער פה בשרני-ורוד, בעל שיניים בולטות, ענקיות, שצבען צהוב-ירקרק, השמיע צהלת ייחום עקרה, נשך את ידו של עבדאללה השחור, השתחרר ודהר החוצה, דרך השער הפתוח, אל רחוב העפר שאינו סלול, בין גדרות של עצי השיטה.

עבדאללה הנשוך מיהר לרחוב ורדף אחר הפרד החום-שחור בצעקות: "הויסה! הויסה!" – אך לא הצליח להשיג אותו ולעוצרו, וזרועו זבה דם.

בתנופת-שיגעון התרומם ראש הפרד מעל גדר חצרו של סבא, גופו הגדול, הנוצץ-זיעה, עף באוויר, פרסותיו ניפצו לשברים את קדרות-החלב העשויות חרס, התלויות לייבוש על עמודי הגדר – וכשהוא נוחת בחצר דהר לעבר הכביסה, מפיל את בת-שבע, דורס אותה, ממשיך לחוג במהירות במעגל כשהוא שובר כל מה שפרסותיו הולמות ופוגעות בו, הופך את דוד הכביסה ועובר מרחק כף-יד פרושה אחת מנאסרה ומתינוקה.

לקול צעקותיה הנוראות של נאסרה, שהגנה בגופה על בנה, נזעק חאמד מהרפת ורץ לעבר הפרד המשתולל כדי לעוצרו. הפרד השלים עוד מעגל ובקע לפתע מבין הסדינים הפרושים לייבוש – בעט בחזהו של חאמד, הפילו ארצה ונעלם לעבר הגינה שבקדמת הבית, רודף עתה אחר הסוסה האדומה-חומה, הנמלטת, כדי לעלות עליה מאחור.

ביום קר, בשמיים נמוכים, בעננים כבדים, בקדרות שלפני הגשם, השחירה מרוב אדם דרך-העפר בינות לפרדסים, זו הדרך המוליכה אל גבעת בית-הקברות של המושבה. כמעט לא נישאר איש בביתו אותו יום, יום קבורתה של דודתי בת-שבע, שהפרד המשוגע של גרשוני פגע בחזה והרגה. סבא התייפח ואמר עליה קדיש: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא..."

"שבע'לה! שבע'לה! לאן הלכת שבע'לה... סדינים רציתי לתפור לך... תכריכים תפרתי..." – זעקה סבתי, נופלת על תלולית הקבר, מתעלפת. והנה ברק בשמיים הנמוכים, ורעם מתגלגל אחריו מעל הפרדסים הגבוהים, ואחיה ואחיותיה של בת-שבע, ובני-משפחתנו מצד סבא ומצד סבתא נפלו אלה בזרועות אלה ומיררו בבכי, והמורה הצעיר והיפה חניאל גרינבלט-גבעוני צנח גם הוא, מתעלף, ובבת-אחת התחיל לרדת המטר הסוחף, ואלה מבני-המושבה שחששו או שקיוו לו, והצטיידו לקראת ההלווייה במטריות, פרשו אותן עתה מעל לראשיהם, והיתר הצטופפו סביבם. זרזיפים חומים ששטפו את האבק שבאוויר טיפטפו משולי המטריות השחורות על פני המלווים והתערבבו בדמעותיהם, והקור והרטיבות חדרו לרגלי האנשים, והם עמדו והחליפו רגל ברגל בבוץ שנוצר עד מהרה, בוססים ומקפצים, והחזן שר: "אל מלא רחמים, המצא מנוחה נכונה... במעלות קדושים וטהורים... בזוהר רקיע... בגן-עדן תהיה מנוחתה..."

רק מקצת בני-חברתם של מחזיקי חומות המושבה, וכן חוואג'ה סקנדר אבול-באר'ל, שיינע-פשה אשתו הצעירה, אחיו יינע-מייער קוס-אוחתו והשולוקטה אל-פחל שלו – אלה לא העיזו להראות את פניהם בלווייה, אבל גיסם ההמום מנחם-מוניש צפה בה מרחוק כשהוא נחבא בצל הפרדס של נורדאו, הסמוך לבית-הקברות.

והפרד – זה נעלם בשדות יחד עם הסוסה האדומה, וזמן רב חלף עד שמצאו אותם.

בגשם שוטף, בברקים וברעמים שקורעים את השמיים, במשך שלושה ימים ושלושה לילות, בבית-חומר דל – התפתל בייסורים קשים חאמד, שצלעותיו התרסקו מבעיטת הפרד של אבו-באר'ל, עד שמת.

אחר מיטתו הלכו הדרווישים, אחר גופתו פסעו בעלי-המום, העיוורים והפיסחים של הכפר, המוחזקים "קדושים", וכל אלה לא פסקו מלהכריז בקול ובמקהלה: "לא אללה אילא אללה ומוחמד רסול אללה! –אין אלוהים מבלעדי אלוהים ומוחמד הוא שליחו!"

הנשים, ונאסרה הגדולה והחסונה בראשן, הלכו בריחוק מקום, מקוננות ומייללות ומשלבות לתוך היללה משבחי חאמד המת.

השכיבו את חאמד על צידו הימני, ראשו למערב ופניו לדרום, לצד מכה. הגברים התיישבו בעיגול סביב הקבר, חזרו על הפסוקים הקדושים, והאימאם שינן למת את התשובות שעליו להשיב בעומדו בפני בית-הדין של מעלה.

עם סתימת הגולל הסתלקו הגברים, ואילו הנשים הוסיפו לילל. הן הקיפו את נאסרה, רקדו סביבה ריקודי-אבל, פרעו שערותיהן וטפחו בידיהן על ראשן ועל לוח-ליבן שעה ארוכה, עד ערוב היום.

לבוש קפטן שחור, פניו לוהטים, עיניו יורות זיקי קנאות וזקנו המאפיר רוטט בכעס, עמד ר' אברום על הבמה בבית-הכנסת הגדול, ודרש בפני קהלו בקול עז וחזק, היורד לעיתים למדרגת בכי:

"מוריי ורבויסיי, השערות! השערות החשופות וכל דבר ערווה ופריצות שעלה ברחובותינו ונפוץ על במותינו... חילול הקודש, חילול שם שמיים בפרהסיה! שערות נשותינו ההולכות בגילוי-ראש, המה, המה עשו כל התועבות האלה, המה עוכרי ישראל, רחמנא ליצלן! והשוכן במרומים קינא בשערות הנשים ושלח את הבהמה המשוגעה מחצרו של רב סנדרל לעשות הרג ולאבד נפש מישראל!

"מוריי ורבויסיי, וחושבים אתם כי רק השערות וגילוי הראש הנפוצים במושבה הסבו בהרג? לא! כי גרוע מהמה התריאטרה, הפריצות, והתועבה, ומשחקי הגויים שעל הבמה. ומה היא הבמה? היא בהמה. שאין באותיות הבמה אלא אותה בהמה שהרגה את הילדה שאין בה מה, אין עדיין... שהיא, הילדה, לא חטאה אלא התבהמה, שהחטיאוה בחורים ובתולות היוצאים יחד במחול, ומתלקטים אליהם כל צרוע וכל זב, כקטן כגדול, והזקן כנער נעשה פתאום, ונשים וגברים יחדיו משתתפים בחיזיון ומתנהגים כבהמות עלי במות, והילדה התמה, אשר לא ידעה ולא הבינה, השחיתוה מוריה על לא עוול בכפה, ונתגלגל לה גורל הבמה שנשאוה אליה משחיתיה בגורל הבהמה שהרגה אותה... והבהמה, בבמה, והבמה, בבהמה... בבמה... בבמה... בבמה... שמע..."

ניתז לפתע קצף מעל זקנו של ר' אברום, עיניו היוקדות בקנאות התגלגלו בחוריהן והוא נפל על במת בית-הכנסת באמצע דרשתו, ומת גם הוא.

אהוד בן עזר

המשך יבוא