היום השמיני: קדיש על מצבתו של אחד משני מאיר ליכטנשטיין,
אולי סבא-רבא שלי מצד אימי
17.5.05. יום שלישי. לילה 2 בלודז'. מלון "הוטל גראנד" אורביס.
אנחנו יוצאים במכונית לסיור בלודז'. קודם כל יוצאים למשרדים של הוועד היהודי ברחוב פומורוסקה 18, הנקרא בשם "ועד הקהילה הקדושא בלאדז". יגאל [וישליצקי] הכין את המסע ביסודיות. בפעם הקודמת שהיו בלודז' נפלו על סוף-שבוע והמשרד היה סגור. ואילו הבוקר, צעירה פולנייה נחמדה מוציאה לנו קופסאות ארוכות ובהן כרטיסי חברא קדישא עתיקים של אנשים שנפטרו החל מהמאה ה-19 לערך. אני מחפש את מאיר ליכטנשטיין, אב סבתי שרה-גאולה ליפסקי לבית ליכטנשטיין, ילידת לודז'. מוצא שניים. אחד הירש מאיר שנפטר בשנת 1924 בגיל 75 ואחד מאיר ליכטנשטיין שנפטר בשנת 1935 בגיל 87, נולד 1847. אנחנו מוציאים אותם מתוך קופסה שבה הם מסודרים בסדר אלפא-ביתי, רק שמות המשפחה – יותר ממאה, להערכתי, כולם רק שמות ליכטנשטיין הקבורים בלודז'.
שמות של ליפסקי לא חיפשתי, כי גם הורי סבי חנוך-יששכר ליפסקי, והם יוסף-מנחם ליפסקי ואשתו חנה, הועלו על ידו ארצה בשנות העשרים למאה הקודמת וחיו ומתו ונקברו בפתח-תקווה. מאחר שגרו בצ'נסטחובה, נדמה לי שמוצא משפחת ליפסקי היה משם ולא מלודז'. אינני יודע שום שם של קרובי-משפחה ליפסקי שנותרו לפני השואה בלודז'. את אם-סבי, חנה, שהגיעה לגיל מופלג לעומת סבי, עדיין ראיתי בילדותי אף כי לא החלפתי עימה מילה. היא היתה זקנה קטנה ומצומקת שלא ידעה עברית וגרה עם שתי בנות נשואות שלה, פולה שאכר ויֶצָ'ה וולפוביץ', אחיות של סבי, וכל הבית הזה ברחוב הרצל, ליד השוק הקטן, היה בעיניי סמל של הגלות ושל הפּוֹלָנִיוּת.
הפקידה הנחמדה מצלמת לי אותם על דף אחד, כי מצויינים בהם בדיוק מיקומי הקברים. יגאל מחפש גם הוא ומוצא ומצלם כרטיסים של יותר משניים שנושאים את שם-משפחתו, וישליצקי, וקבורים בבית-הקברות היהודי בלודז'. הכרטיסים עתיקים וחומים מאוד אבל ניתן עדיין לקרוא בהם וגם למשש אותם.
בת-שבע אריאלי בת ה-95, שכאמור המתגוררת עדיין בבית האבות של ויצ"ו בתל-אביב, והיא נכדתו של אותו מאיר ליכטנשטיין, מספרת לי כי לסבא שלה היו שמונה אחים, כלומר שמונה בתי-אב נושאי השם הזה בראשית המאה הקודמת!
עוד היא מספרת כי למגרש העצום לסחר עצים של סבהּ באמצע לודז', בלב העיר, (לא אתפלא אם על רחוב פייטרוקובסקה), שהיו נכנסות בו יותר מעשרים עגלות – קראו בשם בְּרַאצָ'ה (האחים) ליכטנשטיין, והיתה מסילת ברזל מיוחדת מהעיר אל המנסרה ששכנה במקום קטן יותר, רחוק מהעיר, שנקרא בשם וְיֵזְ'נִיק. (צריך לקוות ששלוחת הרכבת הזו לא הובילה לימים לאושווינצ'ים או לכיוון של מחנה-השמדה אחר).

[מתוך יומני: דיברתי הערב (יום שני, 21.2.05) עם בת-שבע אריאלי בת ה-94, שכותבת ספר סיפורים נוסף על "כמה ירוק היה פרדסנו" שערכתי והוצאתי עבורה ב"אסטרולוג", והיא סיפרה לי קצת על לודז', שם היתה לאביה [לסבה!] מאיר ליכטנשטיין מינסרה גדולה שאליה היתה באה רכבת מיוחדת ממקום בשם בַּאיֵיז'ניק, מרוחק מלודז'. היה לו מגרש עצום בלב לודז', שחנו בו עשרים עגלות סוסים בבת-אחת, עמוסות עצים. הוא היה מספק עצים מנוסרים, פורניר, לכל הנגריות ובתי-החרושת לרהיטים. שם הפירמה היה דְרַאצָ'ה ליכטשנטיין, האחים ליכטנשטיין].

נפרדים לשלום –do widzenia – ויוצאים במכונית לבית-הקברות היהודי, הנמצא ברחוב בְּרַצְקָה 40. הוא מרשים ביותר ומסודר מאוד, ובמרכזו בניין גדול המשמש כבית הטהרה ואולם הלוויות, ובאגפו כניסה נפרדת למשרד.
יגאל מראה את הצילומים שלו ומקבל הסבר על גוש/חלקה. לנו אומרת האחראית, גוייה פולנייה שבנה הצעיר משחק בחדר לידה, והחדר משמש כמשרד וגם כעין מקום מגורים ובישול חלקי – שאין אפשרות למצוא את הקברים כי זה מיספור ישן וצריך עזרה להגיע לשם. אך אל לנו לדאוג. יש כאן אדם שימצא עבורנו את הכתובת, ונשלם 20 זלוטי (כעשרים וחמישה שקלים) לכל קבר שימצא.
וכך אנחנו לוקחים גוי צעיר, בלונדי-ג'ינג'י בעל ידי עמל שאת שמו שכחתי. הוא אינו יודע אנגלית וגם לא עברית אבל יודע לקרוא היטב את האותיות העבריות שחקוקות על המצבות, ולדברי האחראית אין כמוהו בקיא בזיהוי מצבות.
הולכים איתו בדרך, ליד הגדר ימינה, ומוצאים מצבה של גברת ששם משפחתה וישליצקי מהבית. מאוחר יותר אנחנו חוזרים לכאן עם יגאל כדי שיצלם את מצבתה. ממשיכים כשלושה בלוקים ופונים שמאלה לעבר חלקות הקברים עצמם. השבילים בין החלקות רחבים ומסומנים היטב, אבל בצדדיו הצטבר הרבה טחב ועלים יבשים וענפים שבורים שמכסים את המעברים בין המצבות ואת המצבות עצמן.
הפולני החרוץ בעל הידיים השריריות מוצא עבורנו עד מהרה את הקבר והמצבה של צבי (הערש) מאיר ליכטנשטיין, שהוא בן של ר' הלל, אולי גם כן ליכטנשטיין אבל רשום – הכהן, והכול באלם קול. יהודית מצלמת ואני אומר תפילת "קדיש": "יתגדל ויתקדש שְׁמֵהּ רַבָּא, בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ..." מה שבטוח, (שהרי זה העולם שהקדוש-ברוך-הוא ברא כרצונו, עוד לפני השואה) – אף כי אני לא בטוח שזוהי מצבתו של אבי-סבתי. ואולם השם הִלֵל שזור בתולדות משפחת ליכטנשטיין והיה גם שמו של אחד מאחיה של בת-שבע, אף הוא בן-דוד של אימי.
ממשיכים לקבר של מאיר ליכטנשטיין השני. נדמה לי שאם הייתי עובר עם הפקידה הבלונדית הפולנייה הקטנה על כל כרטיסי המשפחה, הייתי מוצא אולי עוד שניים-שלושה מאיר ליכטנשטיין. סיפרו במושבה שבת-דוד של אימי, שושנה ליכטנשטיין-מכנס, עברה יום אחד באוטובוס, עם קבוצת מטיילים ישראליים באירופה, על פני המדינה הקטנה ליכטנשטיין, והכריזה שזוהי ארץ הנסיכות של מוצא משפחתה!
הליכטנשטיינים, כמעט כולם אנשים קצת קשים. קצת עקשנים. קצת אגואיסטים. מוכשרים. חדשנים. קצת "משוגעים". מלאי חשיבות עצמית גם ללא סיבה מיוחדת. חושבים שהם יודעים הכול. מדברים עברית מיוחדת, גבוהה וגרונית, וגאים מאוד באביהם, דניאל ליכטנשטיין, שהערבים כינוהו אבו סֶמֶנְטָה, והוא שהביא את הבטון לארץ-ישראל לפני מלחמת העולם הראשונה. דמם בדמי זורם. דניאל היה אחיה של סבתי שרה-גאולה. אצלי המורשת או התורשה היא לא רק מצד משפחת ראב ושיינברגר ההונגריות, אלא גם ליפסקי וליכטנשטיין הפולניות, ולא עמדתי על הצד הליכטנשטייני שבי עד שלא עבדתי עם בת-שבע אריאלי-ליכטנשטיין (בת התשעים פלוס) על עריכת ספרה "כמה ירוק היה פרדסנו". ואני עדיין לא התרכובת המפתיעה ביותר של השידוכים עם צאצאי הצד הפולני במשפחתנו. יש "משוגעים" ועקשנים גדולים ממני.
מאיר ליכטנשטיין השני נולד בשנת 1847 ומת ב-1935, בן 87. הגוי הפולני צהוב-השיער מוצא גם את מקום קבורתו. בור מלבני פעור וראש המצבה נזרק לאחור וכנראה שלוח השיש הוצא ממנו או נשבר ונעלם. ליתר ביטחון יהודית מצלמת גם אותו.
[במבט לאחור, לאחר שמיעת תוכניתו של יצחק נוי בשבת בבוקר, כבר לאחר שובנו ארצה, אני מבין שייתכן שהריסת הקברים הללו ובזיזתם עד כדי היותם בורות פעורים, נובעת מאותה אמונה של שודדי-קברים גויים כי שיני הזהב של היהודים נותרו שלמות בפי גולגולותיהם, והרי מדובר כאן בתקופות "נורמאליות" ולא במחנות-ההשמדה שבהם עקרו הנאצים את שיני הזהב של הגוויות היהודיות בטרם שריפתן].
הגוי מסרב לקבל תשלום ומצליח להסביר שעלינו לשלם במשרד. חוזרים כבר בלעדיו דרך המאוזוליאום המדהים של הגביר ישראל פוזננסקי ולאה אשתו, שמתו בשנים 1901 ו-1902. מדהים. מבחוץ עולים במדרגות אבן לשני עמודים עבים בסגנון יווני, שמחזיקים כיפת אבן מפוארת עם פיתוחי מתכת והכתובת בלועזית: "פוזננסקי", כאשר כל החלל העגול סביב סגור בשבכת רשת ברזל אוורירית, ובפנים – ארונות שיש כתום-שחור כמו של מלכי רוסיה, ארונות דמויי סרקופגים על בימת שיש שמעליה מתנוססת כיפה על עמודים, וכל המִבנה אומר עושר, כוח, כבוד ונוכחות יהודית כמעט מלכותית. גם סביבו יש קברים משפחתיים, אמנם יותר נמוכים ופחות מפוארים אך מעידים על אמידות רבה. אכן, לודז' עיר תעשיית הטקסטיל, "מנצ'סטר של פולין" – היא לודז' היהודית בעיקרה כבר מסוף המאה ה-19, היא יצירה יהודית, וכמו הפירמידות מעיבים עד היום שרידי גדולתה מאז על עליבותה של העיר כיום.
כתובות עבריות רבות ומרתקות יש על המצבות בבתי-הקברות של פולין. על רבות מהן שירים בצורת אקרוסטיכון. אנחנו מצלמים ומעתיקים אחת מהן:

בן אדם! של נעליך
וגש הנה מלא רחש
ודומם ובצקון לחש
התפלל לאלהיך
פה לא עצמות יבשות
אך לחות [לוחות] העדות קברים
ולחות [לוחות] אף כי שבורים
תורתיהם עודן קדשות [קדושות]

יגאל והדסה [אשתו] חוזרים מכיוון דרום, מצד שמאל ל"בית הטהרה", כשנכנסים. הם לא מצאו כלום כי אין כתובות על המצבות באותו אזור, אבל ביקרו בחלקת הרוגי הגטו וראו שלט-ציוּן של קורס המג"דים של צה"ל, שאותם פגשנו בבית-הקברות היהודי בווארשה, ששיקמו כאן עשרות קברים נעלמים, ועתה ניצבו ציוני המצבות בשתי שורות ארוכות כמו במִפקד. מחווה מאוד נאה. פרוייקט צה"לי שאירגנו אותו היטב מקודם.
קונים חוברת אנגלית על "בית-הקברות היהודי בלודז'" מאת מירוסלאב זבגנייב ווֹז'אסלקי, שיש בה צילום מצבתם העשוייה שיש ורוד-בריק של פליסייה ויצחק רובינשטיין, הוריו של ארתור, ופירוט מדעי של תולדות בית-הקברות והתפתחות האמנות של עשיית מצבותיו. מציצים לאולם "בית הטהרה" המפואר, שפתחו צופה לדרך הראשית בין הקברים שמוליכה גם למאוזוליאום פוזננסקי, ונראה כחזית של בית-כנסת של עשירים. רואים בפנים עגלת מתים שחורה שמתאימה לסיפורים של עגנון.
עכשיו נוסעים לחפש את רחוב נובו טָרְגוֹבָה 7, (טרגובה פירושו מסחר) שבו גרה משפחת ליפסקי עד שנת 1921, ובאביב של אותה שנה יצאו לארץ-ישראל דרך וינה, נתקעו באלכסנדריה עקב מאורעות מאי 1921, ולאחריהן הגיעו ארצה, ישר לפתח-תקווה, שבה היה כבר נטוע פרדסו של סבי, חנוך יששכר ליפסקי; הוא העביר את הכספים לנטיעת הפרדס לנאמנו הלודז'אי ברוך גולומב, שעלה ארצה והתיישב בפתח-תקווה לפני מלחמת העולם הראשונה, ונטע גם פרדס עבור לודז'אי אמיד אחר, לבנשטיין, אביו של אליעזר ליבנה.
הכתובת המדוייקת שרשמתי מפי אימי לפני שנים רבות היא: רחוב נובו טרגובה 7, ליד בית החולים פוזננסקי, קומה ראשונה כנראה.
לאחר חיפושים מוצאים את רחוב טרגובה, זה שם הרחוב עכשיו, בלי נובו, שאמנם יש בו בניינים עתיקים, כמו שמצאנו ברחוב שבו נולדה יהודית בפראגה, וארשה, אבל כאשר מתקרבים למיספר 7 מוצאים מיבנה חדש בן שתיים או שלוש קומות, שמשתרע על שטח של כמה בניינים עתיקים, ומשמש איזה ארגון עירוני שעוסק באנרגיה. צריך לפענח את השלט הפולני שצילמנו:
Lodzki Zaklad / Energetycny S.A. / Wydzial Administracji
[תוספת מאוחרת: The building at Targowa is Lodz Energy company]
חוץ מאשר את המיספר והשלט, אין מה לצלם. לכן אנחנו מצלמים גם כאן בית, בניין ממול, ישן, עם המבואה באמצע, המוליכה לחצר עלובה, ומשני הצדדים גרמי מדרגות שחוקים, עתיקים ומלוכלכים, אבל הקירות גם מלאים ציורים של מגיני דוד עם אותיות RCS או משהו כזה. וצלבי קרס. העיר מלאה בכתוביות נאצה כאלה. יש בה רק 300 יהודים כיום. ואולם איננו יודעים אם הדברים מכוונים נגד היהודים הגרים בעיר או שזה חלק מבריונות ופוליטיקה ניאו-פאשיסטיות, שעליהן דיברה בכעס גם חברתנו אווה בווארשה, והן עניין מדאיג פנים-פולני.
אין מה לעשות יותר ברחוב. אחד הדיירים אפילו עוקב אחרינו בחשד כאשר אנו מצלמים את הבניין שמול מיספר 7. אנחנו מסתובבים ומצלמים בתים גדולים עתיקים אחדים בהמשך הרחוב, אולי אחד מהם היה בית החולים פוזננסקי, ואולי, מי יודע, היינו צריכים להתחיל את החיפוש במציאת אותו בית-חולים לשעבר, ולראות אם בכלל היה רחוב בשם זה לידו, כי אולי שינו שמות של רחובות.
במכונית אני מספר ליהודית, להדסה וליגאל, מתוך נייר מודפס שהבאתי, ובו דברים שכתבה לי בת-דודתי צילה זילברווסר, לפני הנסיעה, על הבית בלודז' שבו גדלו אימי דורה (דבורה) ואימה רחלה:
התרגשתי לשמוע שאתם מתכוננים לבקר בלודז' – עיר הולדתן של האימהות שלנו. יש לי מעט "זיכרונות" מהסיפורים של אימא שלי ודודה רבקה מהבית שמה, כי אני כילדה וכנערה אהבתי מאד להאזין לזיכרונותיהן. את הכתובת בלודז' אני מכירה, ואפילו יודעת להגיד אותה בפולנית. ובאשר ל"זיכרונות":
1. משפחת ליפסקי מרובת הילדים הייתה גם משפחה "ברוכת כישרונות תיאטרליים". לפיכך, בחג הפורים נהגו לחבר מעין מחזה פורים. כל הילדים היו עסוקים במשימה הזאת. יחיאל וגרשון חיברו מחזה והקימו במה ומסך, סָלָה ניגנה בפסנתר וצֶלָה שרה.
ולאחר שהעמידו את כל הכיסאות בשורות, כיאה לאולם תיאטרון, שלחו את אימא שלי [רחלה], הקטנה בילדים וחביבת הקהל, להזמין את ילדי השכנים הגויים לצפות במחזה וכאילו "למכור כרטיסים". אימא שלך דורה, שהייתה ילדה "פראית", הייתה משחקת בתפקידי בנים, ואילו יהודה "השקט" שיחק בתפקידי ילדות עם רבקה. המחזה היה חלקו בפולנית, וחלקו בעברית, ולמרות זאת ילדי השכנים לא התלוננו, ונהנו מהאירוע.
2. בחג סוכות נהגו לבנות סוכה בחצר הבית, שלפי התיאור הייתה ממש צריף מעץ, שייתן הגנה בפני הקור ששרר בתקופה זו של השנה בפולין. השכנים הגויים מעולם לא התלוננו על מנהג יהודי זה, כפי שציינו הבנות לבית ליפסקי.
3. לסבתא שרה-גאולה ליפסקי (לבית ליכטנשטיין) הייתה עוזרת בבישול במטבח, (תאר לך, להאכיל יום-יום עשרה אנשים ולעיתים אף יותר, כשהצטרפו אורחים). נערה כפרית שנהגה לישון במטבח.
יום אחד יצאה לרחוב להשליך זבל ולא שבה הביתה. לאחר שיצאו לחפשה, נמצא פח הזבל ליד הכניסה לבניין, ו"הקרסביצה", כפי שהעידו השכנים, הלכה שבי אחרי חייל פולני. מאז, הייתה רווחת בדיחה בביתנו, כל פעם שאימא שלי הייתה יוצאת לפח הזבל הגדול בחצר, הייתה נוהגת לומר שרצוי שתראה יפה ומטופחת כי מי יודע את מי תפגוש ליד הפח.
4. בתחילת מלחמת העולם הראשונה היה נטל הפרנסה (של רעיה ושמונה ילדים) קשה לסבא חנוך, ואז סבא-רבא שלנו – יוסף-מנחם ליפסקי, שגר בצ'נסטחובה, הציע עזרה לבנו וביקשו לשלוח אליהם את שתי הבנות, אימא שלך דורה, ודודה רבקה.
לקראת סיום המלחמה, לאחר שהוקל, שבו הבנות בלוויית סבא ללודז'. אימא שלי, שהייתה ילדה קטנה, כל כך שמחה לבואן שרצה במהירות לקבל את פניהן, נפלה על גרם המדרגות ונפצעה קשה בפיה ובסנטרה, מה שהצריך תפירה (סימן שנותר מתחת לסנטרה כל ימי חייה, ושתמיד שמחה לציין שזו מזכרת מגעגועים לאחיותיה האהובות).
ואילו דורה אימך ורבקה, ששהו תקופה ארוכה בצ'נסטחובה, פנו אל אחיהן יחיאל וגרשון בגוף שלישי, ופתחו כל משפט פנייה אליהם בתואר פאן (אדון) יחיאל ופאן גרשון. כה זרים נראו להם שני הבחורים לאחר תקופה כה ארוכה של היעדרות, שלא העזו לנקוט בלשון קירבה.

[אהוד: אני נזכר כי בשהותם במלון בווינה, בדרך לארץ-ישראל, הבנות לבית ליפסקי ראו בחלון הבית ממול גבר ואישה מזדווגים. כאשר שאלו מה הם עושים, ענו להם שהם עושים ילד.
למחרת חזר ונשנה המחזה, ועימו השאלה, "מה הם שוב עושים? הרי הוא כבר עשה לה ילד?"
על כך קיבלו הבנות תשובה: "ומה חשבתן? איך יגדל הילד? צריך גם להאכיל אותו!"

אימי נולדה בלודז' בשנת 1910 ואם איני טועה למדה בגן ובבית הספר של יצחק קצנלסון. אחד ממוריה היה (לימים המזרחן) שמחה אסף. בגיל אחת-עשרה עלתה ארצה עם משפחתה ומעולם לא חזרה לבקר בפולניה. על האווירה בלודז' בתקופת ילדותה למדתי גם מהספר המרתק "צִבְיָה כהן" שהוציאו נורית גוברין וחגית הלפרין לזכר אימן.
לימים ביקרתי בבית האבות ברמת-אביב את שמעון קושניר, וגיליתי באותה קומה את שמחה אסף ונכנסתי לדבר איתו ומאוד שמח לביקור ואם אינני טועה זכר את אימי. חדרו היה מלא ספרים ורגליו היחפות עשו עליי רושם רב בגלל יפי האצבעות, שזה קצת נדיר אצל אנשים מבוגרים].

צילה מספרת גם כי כאשר שתי הילדות, אימי דורה ואחותה רחלה הצעירה ממנה [היא אימהּ של צילה], הגיעו לבית-הספר פיק"א בפתח-תקווה בשלהי 1921, בתחילת שנת הלימודים תרפ"ב – שלח המנהל דוד חיון לקרוא לאימן שרה-גאולה ליפסקי (לבית ליכטנשטיין). סבתי לא ידעה טוב עברית ולקחה עימה כמתורגמנית את עָלִיז כהן, לימים קאופמן, אימו של ח"כ חיים קאופמן המנוח. דוד חיון הודיע לגברת ליפסקי כי מאחר שכל תלמידי בית-הספר, בנות כבנים, הולכים מגולחי-ראש בגלל מכת הכינים במושבה, גם בנותיה חייבות לגלח את שיער ראשיהן השופע תלתלי-בקבוקים וקישורי סרטים.
הגברת הלודז'אית ענתה שבנותיה תשבנה בבית אבל קודקודיהן לא יגולחו. לבסוף התפשרו על כך שתבאנה בשיער פזור, ללא הסרטים. אגב, זו הסיבה שילדי בתי-הספר בארץ באותה תקופה נראים בתמונות גלוחי-ראש.
אהוד בן עזר