[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק תשעה-עשר, חלק שני

מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה. הקאראחאן במנשיה. הצגת החמור החרמן בקהיר

מאדאם הירש לא איבדה זמנה ולא נישארה לגור בתל-אביב העליזה, המלקקת פצעיה מן הגירוש והמלחמה, ואשר בה הסתובבו עתה גם מגוייסי הגדוד העברי, בטרם יישלחו מצריימה, לאימונים, אלא קבעה מיד מושבה בחדר קטן בשכונת מנשייה, לשפת-הים. שם התחילה לבשל ערב-ערב בבצל וחומץ דגים שקנתה מידי הדייגים שיצאו שוב לים הפתוח, ללא אימת ספינות המלחמה הצרפתיות והאנגליות ששמו מצור על העיר כשהיתה בידי התורכים. היא העלתה בשר על סירותיה וניפחה מפרשיה כספינה ותיקה, למודת מלחמה. תחילה חדרה-בלבד שימש בית-ועד לחובבי תבשיליה ובשרה, אך עד מהרה קנתה לה שם ושכרה בית שלם במנשייה מול הים ושיכנה בו בנות אחדות לעזרתה. היו שם שתי ארמניות יתומות שהתורכים עינו את אימותיהן ורצחו את אבותיהן לנגד עיניהן ועתה היו כרוכות אחר החיילים הבריטיים המנצחים ונשפכות אליהן בהערצה ובבכי בשעת מעשה, והיתה תורכיה שהתמחתה בבישול דגים ובהתמכרות לגברים עוד לפני המלחמה והיתה צועקת מילים תורכיות כדי לעורר את תאוות החיילים הבריטיים ונכנעת להם כל פעם מחדש כשהיו משלימים שניים-שניים תנועת איגוף בקרביה, והיתה יווניה יפהפיה ובהירה מסלוניקי שידעה למצוץ, והיו עוד שלוש נערות מבנות ישמעאל, אחת מהן נובית שחורה ונימולה, שהיתה מרשה לחיילים לצקת בירה צבאית זהובה לתוך ערוותה החלקה ולשתות משפתיה.

רק ליהודיות לא נתנה מאדאם לעבוד אצלה בקאראחאן, למרות שאחדות הפצירו בה מאוד כי לאחר שרכשו מקצוע במלחמה התאוו להמשיך בו. ראשה עטוף במטפחת, היתה מאדאם מדברת ביראת כבוד רבה על בעלה המנוח, ר' יעקב הירש, שיום אחד יחזור ממצרים יחד עם בנותיה השתיים, אם-ירצ'השם. ולנערות היהודיות, שאותן דחתה, היא היתה שבה ומסבירה, "למה לכן כל זאת? אם-ירצ'השם תמצאנה במהרה חתן, והניחו מלאכה זו לנוכריות. וכי תיאבונם של החיילים האנגלים והאוסטראלים השיכורים מעביר אתכן על דעתכן?"

היא היתה יושבת בחדר-המבוא הגדול, האפלולי, ממנו נפתחות דלתות לחדרים, בחברת נערותיה. מוקפת ריחות הדגים המתבשלים. וכשהיה אחד מהחיילים יוצא מחדרה של נערה, היה ניגש אל מאדאם הירש ומקבל ממנה פתק שעליו כתבה בעיפרון קופי מלוחלח את מיספרה הקבוע של הנערה, כדי שאם יידבק החייל במחלה ידעו איזו מהנערות לקחת לבדיקה. לא פעם היה נכנס שיכור צבאי ומתגאה בחבילת המיספרים שנאספה בכף-ידו מן הפעמים הקודמות. לימים גילה הבלשן פרופ' ארנון דן כי הביטוי "עשיתי מיספר", שבו השתמש במשך שנים הנוער העברי כדי לציין דפיקה – מקורו בפתקים הממוספרים שחולקו לחיילים הבריטיים בבתי הזונות בקאהיר ובמנשייה.

בפתח בית-הזונות, כמו בפתחי הבתים הדומים לו בשכונת מנשייה, הציבו שלטונות צבא הכיבוש הבריטי שומרים מן הגדוד העברי, שתפקידם היה להזהיר את החיילים הבריטיים שהמקום הוא "מחוץ לתחום", אך זה היה ללא הועיל. איש לא העיז לעמוד בדרכם של האנגלים הסבואים או האוסטראלים הגברתנים, שגיהקו ריח בירה והתגאו בזרגיהם הכמהים לפורקן ואף חשפו אותם לא פעם.

אחד השומרים על הקאראחאן של מאדאם אם-ירצ'השם, לאנס-קורפוראל לוי שקולניק, היה יושב וקורא להנאתו ספרונים רוסיים שבהם מילא את כיסיו, ואילו חברו הצעיר ממנו, נחום גוטמן, היה מצייר בסמוך, להנאתו, את הנערות, הבית, חוף הים והדגים. הרובים היו מוזחים. ומדי פעם היו השניים מנסים לפטפט ביידיש עם מאדאם הירש ושמעו ממנה על בעלה העשיר ועל שתי בנותיה, העתידים לחזור בקרוב ממצרים.

היא גם היתה מתלוננת בפני פרייווט גוטמן ולאנס-קורפוראל שקולניק על מערכת העיכול שלה. "זה ידוע שקטניות גורמות לגאזים אבל אני, כל מה שאני אוכלת מנפח אותי! אני אומרת לכם, זו קללה. ממש קללה."

שקולניק טוב-הלב היה מרחם עליה וטופח טפיחה אדירה – אחת על גבה ואחת על עכוזיה, ומיד היה האוויר המורעל משתחרר.

למשמרת איתם היה מוצב גם לאנס-קורפוראל זיאמה פולונסקי, חובב-הנשים, שלימים זכה להיות אחד החותמים על מגילת העצמאות בתור חבר במועצת-העם הזמנית. זיאמה אהב לספר על עלילותיו בארגון "השומר", עוד בטרם התגייס לגדוד העברי. ואכן, שנים אחדות לאחר-מכן, כאשר שקולניק פירק את "השומר", לא נפגמה ידידותם של השניים, אשר חושלה בשמירה על הקאראחאן של מאדאם אום-אל-טאך במנשייה ועוד קודם לכן במחנה הגדוד העברי בתל אל-כביר שבמצרים.

יום אחד ירדו מהמחנה לחופשה בקהיר שקולניק, גוטמן ופולונסקי ועימם בחבורה עוד חיילים עבריים. הם היו סקרנים לספוג את האווירה ברובע בתי-הזונות של קהיר, שהיה בנוי בתים קטנים, ורודים וכחולים, ומרפסות לפניהם. על המרפסות ישבו הזונות, וקבוצות של חיילים בריטיים שתויים-למחצה הסתובבו ביניהן. בפינה אחרת עמד בתור טור של חיילים, כמו לפני מיסבאה, כדי להיכנס לבית-זונות. מתגודדים בסימטה עם בקבוקי-בירה, שותים לאט-לאט, מתחכמים ומחכים שעות ארוכות ל"מיספר".

החבורה מהגדוד העברי בחרה מרפסת רחבה בבניין הוורוד והמהודר ביותר, והבחורים במדי החאקי התיישבו סביב שני שולחנות. הם ראו לפניהם הרבה בחורות שמנות ומגודלות, רובן מצריות, לבושות חלוקים ורודים שהגיעו עד למעלה מברכיהן. לעיתים הציצו משם ערוותיהן הגלוחות, ומיד נעלמו בסתר הירכיים העבות. עיניהן היו קרועות בשכבת פוך עבה, פניהן מפורכסות, ושורות של חרוזים צבעוניים על צוואריהן.

המאדאם, אישה גדולה, דשנת אברים ומפורכסת מאוד, יצאה אליהם ושאלה בערבית:

"קודם, מה רוצים לשתות?"

הם שלחו מבט תוהה איש לרעהו, ושקולניק מילמל:

"גזוז!"

היא נכנסה לבית פנימה, ושבה ויצאה אליהם עם מגש גדול ועליו בקבוקי גזוז אחדים וסיפון גדול של מי-סודה, והעמידה אותם על השולחן. חיילי הגדוד המשיכו לשבת, תוהים ומביטים חליפות אל הפתחים והחלונות שבהם ישבו הבחורות, ואל בקבוקי הגזוז הצבעוני.

עבר זמן. בקבוקי הגזוז התרוקנו. כמה מן הבחורות הלבנות והגדולות הסתובבו סביבם והתקרבו, בציחקוקים קטנים, מחליפות ביניהן בחשאי מילים בערבית. הבחורים המשיכו להתרכז בבקבוקי הגזוז, ולא זזו. אז יצאה המאדאם, השופעת נתחי בשר גדולים, ושאלה:

"ובעדיין?" כלומר – ואחר-כך? – "שכחתם בשביל מה באתם?"

גוטמן, שהיה הצעיר בחבורה וגם ידע לדבר ערבית, ענה: "לא. באנו להביט מהמרפסת."

המאדאם נעלבה, ואולי גם הרגישה שאינם יודעים כיצד לקום ולהיחלץ מאפס-המעשה אשר תקף אותם. היא תפסה בידיה סיפון מלא-למחצה, שעדיין ניצב על השולחן, לחצה על הידית, והכריזה בקול רם, בערבית:

"איזה מין גברים אתם? בשביל מה באתם לכאן? לזיין או לשתות גזוז?"

והיא הסתובבה על עומדה כשהיא מתיזה עליהם בזה אחר זה סילון של מי-סודה מבעבעים.

מיד התנערו הבחורים במבוכה וקמו ומיהרו לרדת במדרגות לעבר הסימטה, כשהמאדאם עם הסיפון בעקבותיהם, וכך עמדה עוד זמן-מה על המרפסת כשהיא נושאת נאום השמצה בערבית עסיסית, לקול צחוקן של הבחורות.

"על הכסף חבל לכם? ארורה האישה שתניח לכם לעלות עליה חינם!"

"לאחר שנרטבנו, אתם ויתרתם וברחתם," מגלה זיאמה לחבריו בהעלותם יחד את זכרונותיהם הטריים-עדיין, "אבל אני – לא. מתוך סקרנות הצטרפתי לקבוצה של חיילים אוסטראליים שגיהקו בירה, שילמנו כסף ומצאנו את עצמנו בחדר לא גדול, אולי אורווה, אולי קאבארט, ושם ראיתי את הדבר המוזר והמדהים ביותר בחיי –

"קודם כל זוג אחוריים לבנים של אישה מגודלת ושמנה, אחר-כך – האישה עצמה, כניראה מקומית, נטועה על ארבעתיה – ומעליה עומד חמור. היא רבצה תחתיו על ערימת כרים גבוהה. מעורטלת כולה, רק ראשה עטוף במאנדיל, מטפחת צבעונית. לא היתה שערה אחת לגופה, אף לא בערוותה. הכל לבן. מרוט. שדיה ובטנה הענקיים היטלטלו תחתיה קדימה ואחורה. קדימה ואחורה. קולות שיקשוק וטפיחה לחה נשמעו. פניה הבריקו מזיעה, מבטה היה אטום כאילו סיממוה, והיא הניחה לחמור השחור להרביע אותה!

"חשבתי שבעוד רגע תצא אש מן השמיים ותאכל אותם! הרי זה תבל! ממש תבל! תועבת מצרים! אבל דבר לא קרה. החמור החרמן אפילו לא נער. היו לו עיניים עצובות כאלה. אחר-כך המשכתי עם החיילים למקום אחר. נכנסנו לחדר גדול שממנו יצאו פתחים לכל החדרים סביב. ליד כל דלת ישבה אישה, רחבה כפסנתר ושחורת שיער, קרצה לעברנו והצביעה באגודליה אל שיפולי בטנה. לקחתי את רגליי וברחתי משם. ועכשיו אנחנו כאן!"

ואכן, בריח הכבד של הבושם העולה מנערותיה השמנות והדגדגניות, בהבל גופן של המסתובבות בבית – ובאדי החומץ והבצלים העולים מן המיטבח שבו רועשים הפרימוסים תחת תבשילי הדגים ובוערים חזק יותר משבוערות הנערות באש הערווה תחת מבקריהן – היה מתעורר לפעמים גם בה, באלמנה השכולה, הפירכוס העתיק בסירותיה – – – וכאוניית-קרב ותיקה, העומדת להפליג למשימתה האחרונה-אולי, היתה מאדאם אום-אל-טאך בוחרת לה חייל אוסטראלי שתוי שכבר אינו מבחין בין תורכיה לארמנית, בין יווניה לנובית ובין ילדה לזקנה, חייל עב-בשר, בריא כסוס, מגלגלת אותו אל חדרה ושם עולה ורוכבת עליו כל אותו לילה, ומצליפה את בשרו הוורוד בשוטו של בעלה ר' ינקל השבור. הגוי הערל צוהל וגועה והמיטה צווחת וקפיציה חורקים, כאילו עוד מעט קט, בכוח התנופה, תעלה מאדאם אום-אל-טאך ברכיבה על האוסטראלי המפורקד שלה לירושלים.

חלפו שנים אחדות. החיילים חדלו לבוא למנשייה. הם חזרו ללונדון, למנצ'סטר, למלבורן ולסידני. הבנות השמינו כחזירות. חלקן חלו, חלקן עזבו ובאות אחרות, חדשות, רובן רעות-לב ונירגנות. גם האורחים היו לא-נעימים, מדלת העם. בגדיהם הסריחו לא בירה אלא זיעת עובדים חמוצה, כתמי סיד, אצבעות קצבים ורודות וידי דייגים מלאות קשקשים. גברת הירש מסרה את המקום ליווניה אחת, מצולקת חזה, שניראתה דומה יותר לבחור וידעה לצלות דגים ולטגן גברים, ועקרה לתל-אביב. היא הוציאה מבנק אפ"ק את חסכונותיה, סכום נאה בלירות מצריות שהיו נהוגות בארץ אחרי הכיבוש הבריטי, קנתה חנות ברחוב נחלת-בנימין, וקבעה את השוט בחזית חלון-הראווה, סימן למזל.

בתוך שנים אחדות הפכה חנותה של גברת חווה-דובה הירש אם-ירצ'השם, שראשה עטוף תמיד במטפחת חסודה – למקום שבו נשות תל-אביב הצעירה, הלבושות במיטב אופנת וארשה ולבוב, קנו את צורכי הסידקית, כפתורים, סרטים, תחרה, אבזמים, חוטים, קישוטים שונים, סיכות, מחטים, ארנקי-בד ולימים גם חזיות וקומבינזונים, והחליפו ביניהן מתכוני בישול דגים. "חווה-דובצ'ה יקירתי, הדגים שבישלתי לפי הרצפט שלך נמסים בפה. בעלי מוסר לך ישר-כוח." – "את מספרת לי? את ג'מאל-פאשא האכלתי בהם!" – "חה, חה – – – "

צוחקות.

כל היום עגנה חווה-דובצ'ה הירש על הכיסא בחנותה ובקושי זזו סירותיה. יום אחד, זה היה כבר שנים לאחר קום המדינה, הסתבכה בהסתרת דולרים ואולי גם העלימה ממס-הכנסה. עמדו להטיל עליה קנס גדול. אך דובצ'ה הזקנה לא חששה. "עברתי את התורכים, עברתי את הבריטים, אעבור גם אתכם, אם-ירצ'השם," היא אומרת. פקחי מס-הכנסה צחקו. "כיצד, סבתא? תקראי לג'מאל-פאשא? תטלפני לגנרל אלנבי?" – "לטלפן? כן – " אמרה, "אך לא לאלנבי. אם ירצ'השם, אתם עוד תיראו – " והיא הרימה בנוכחותם את האפרכסת וביקשה לקשר אותה עם שר האוצר לוי אשכול, שעימו לא דיברה מזה ארבעים שנה, ולומר לו שמאדאם הירש מן הגדוד העברי במנשייה מבקשת לשוחח עימו. מיד ניתן לה מבוקשה, וביידיש הונגארית שוטפת הפצירה בו להציל אותה מידי הפקחים שלו, שכדי למלא את המיכסה החודשית מוכנים לפשוט את העור אפילו מסבתא שלהם – ונענתה מיד.

באותה תקופה שלח אותי עורך "מאזניים" א.ב. יפה לרשום מפי חווה-דובה הירש זכרונות על סופרים ואנשי העלייה השנייה. באתי לבקר אצלה בחנותה ברחוב נחלת-בנימין, שטרם היה למידרחוב. פגשתי אישה רחבת-גוף שבאמת ניראתה כמאדאם בדימוס, ושעדיין צובעת את שערה שחור כעורב. שאלתה הראשונה, לאחר שהצגתי את עצמי, היתה:

"אתה נשוי?"

"לא."

"איך זה שעוד לא התחתנת? איך אתה מחזיק מעמד? לא, לא, אל תמציא לי תירוצים. אני מכירה היטב את המשפחה שלך. יש לכם דם חם! אבל כדאי לך למהר," ליגלגה, "שמעתי שאצלכם זה גם ניכבה מוקדם! הביצים מתקררות, כמו באצולה..."

גימגמתי משהו כדי לצאת מהמבוכה אבל היא לא הירפתה ממני.

"אתה רואה על הקיר שוט? שוט! זה שוט של ינקל הירש, בעלי, עליו-השלום, שתדע לך שבכל ארץ-ישראל היה רק עוד שוט אחד יפה כל-כך אצל יהודי, וזה לסבא שלך, שבו הצליף על האיכרים העצלים שלכם בשנת השמיטה השנייה למושבה! קיבלו אותם מהטמפלרים. אלה היו עגלונים! – שרונה! ואלהלה! וילהלמה! אם רק לא היו שותים כל-כך הרבה בירה! – כן, אני זוכרת היטב גם את הדוד שלך, אלכס, עם פרחי היסמין בכיס הז'אקט," נצצו עיניה מבעד לאיפור הכבד, והשערות בנחיריה רטטו במין התנשמות כבדה, כסוסה זקנה, כל רגע פחדתי שתפליץ, "אוהו, זה היה קאוואלייר! איך הקסים נשים! – איך שלף פרח יסמין לבן והגיש לכל בחורה שפגש כאילו הוא מבשם אותה בריחו... אצבעותיו השחומות נדפו ריח יסמין... אלא שאצלכם במשפחה הגברים נדבקים לאהבה ראשונה ולא משתחררים ממנה כל השנים..."

היא ידעה כניראה איזה סוד מתקופת נעוריו של דודי, עוד בטרם שידכו לו את אשתו. נזכרתי ברותי שלי והצטמררתי. הלא גם אני תקוע.

"...אני ראיתי בו סמל של הסאברע, הדור החדש. פעם העלה אותי על הסוסה שלו ודהרנו ממנשייה דרך בתי פיינגולד עד כיכר מגן-דוד לאורך רחוב אלנבי. אתה לעולם לא תבין מה הרגשתי אז, בתור אישה! כאשר הפרסות על הכביש מתחתיי מרעידות אותי," ואכן, יושבת בכיסא ורוקעת ברגליה להמחשת הפרסות היא סינכרנה פלוצים קטנים בתקווה שלא אשמע, "ותדע לך שדודך העביר דרכי קיצבה חודשית קטנה לשרה, אחת התופרות שעבדו אצלי, שנישארה בודדת, והוא לא הסכים שהמסכנה תדע מי תומך בה."

ניסיתי לדובב את הגברת חווה-דובה מה היא זוכרת על נחום גוטמן, על ברנר ועגנון, על לוי אשכול וזיאמה פולונסקי ואולי גם על הרב קוק, כולם הרי חיו ביפו ובנווה-צדק בתקופתה, אבל לאחר שהזכרתי את פולונסקי היא כמו נעקצה, ובתגובה נדבקה רק במשפחה שלי:

"סבא שלך, כבר הוא היה אפיקורס! תמיד אמרו עליכם שאתם ה... [וכאן אמרה את שם המשפחה הקודם שלנו] מתנהגים כאילו רק המשפחה שלכם קיימת במושבה. כאילו רק אצלכם גדלו בני-אדם, אצולים. כאילו ההיסטוריה היא רק מה שאתם עשיתם. רק אתם המושבה, אתם המייפלאוארס, וכל היתר היו וילדע-חייעס [חיות פרא] מחארת-אל-אודז'ה [שכונת הירקון], והיו גרועים מהעראבערס. רק אתם טהורי הגזע, אצולים, ואם הייתם יכולים הייתם מתחתנים רק עם עצמכם! אולי יש מי שחושב שאני פסולה לעדות אחרי שעזבתי את המושבה מפני שלא יכולתי לסבול את חוסר הצניעות של הג'חשים שלכם, שהציקו לבנות שלי זכרונן-לברכה לילה-לילה ורצו לעשות בהן מה שעשו פקידי הברון לאחיות שלהם בנות-האיכרים שפיטפטו צרפתית וחלמו על פריס והיו, תסלח לי, מוצצות בבודואר לאגרונומים של רוטשילד בדיוק כמו ששואבים יין בצינור מהחבית ביקב! לומדות! א-וודע! לומדות א-מציצע! אבל שתדע לך שהיו אצלכם במושבה גם איכרים אחרים, דתיים, שהלכו לבית-כנסת, שחיו חיים פשוטים כמו בשטעטל, בלי חוכמות, אבל אף אחד לא כותב עליהם ולא עושה מהם גיבורים כי מהמשפחות שלהם לא יצאו עיתונאים כמוך ודון-ז'ואנים כמו הדוד שלך!"

אותה שעה קמה אישה מבוגרת מפינת החנות, מבין המדפים שעליהם היו סדורים קופסאות של כפתורים, סרטים וחוטי-תפירה. כניראה סיימה את קניותיה בטרם נכנסתי אבל בחרה לשבת בצד ולהקשיב. היא אמרה בעברית ייקית: "אוף וידרזייען חווה-דובצ'ה. שמעתי מספיק. אני יודעת מי הוא [הגברת התכוונה אליי או לדודי ההולל אלכס], את לא פזולה לעדות אבל גם את לא צודק לגמרי. לא היה צדיקים שמה בסדום משפחות ותיקות. זה היה מושבה גרובאנים. אנשים קוואץ'! זה היה אנשים רעים ונצלנים. אנשים גסים. מכים בחורות [הפעם הסתכלה במפורש אליי]. זה חשבו הכל מגיע להם בגלל הפרדסים. לקרוע פועלות עניות. עולות חדשות. היה כמה משפחות באמת טובות, כמו שלו, בני-אדם יופים, אבל הוא כבר לא. הוא רכלן. הוא מזייפן, כרוני. זה צריך היה להוציא חוק שאסור לאנשים חולים כמו הוא למזייף על המשפחות. תיזהרי ממנו."

האישה האלגאנטית הצביעה לעברי ויצאה לרחוב בצעד אצילי שהיה מעין ניגוד לעברית הצולעת וגם נועזת שלה.

חווה-דובצ'ה אמרה לי: "זאת היא גברת לוצי שושנסקי העשירה, אמא של היינץ-משה-עם-המטפחת מבית-החרושת הידוע למגמגמיים סליחה לגרביים, שהמושבה שלכם היכו אותה בסנדות וסובלת מהתחת עד היום. הגברת היא הגננת מהשיר על השטודנט הצעיאה מהעיר ברלינה. זה כבר לא סוד שהמשורר דוקטור טשרניחובסקי הושיב אותה על הברכיים כשבאה אליו למרפאה עם הממזר הקטן שלה היינץ-משה..."

אני חשתי קור בעצמותיי כאשר התברר לי שזוהי לוצי, ושהיא יודעת היטב מדוע היא מכנה אותי "מכה נשים" (רותי האהובה שלי, שאני חולם לילה-לילה לנשקה על עיניה, על פיה, לחדור אליו בלשוני ולמוץ אותה, ודאי סיפרה עליי להיינץ-משה שלה בתקופה שחיו יחד בלונדון), אבל חווה-דובצ'ה תפסה דברת והמשיכה לטרטר לי כמכונת-ירייה שעה ארוכה דברים חדשים ומפתיעים שאותם מימיי לא שיערתי ואשר מבלעדיהם מי יודע אם הייתי יכול להשלים את הכרוניקה האיכרית הזו, אם כי לא הכל סיפרה, כפי שעתיד הייתי להיווכח בהתפרצותה של שיינע-פשה החולה ביום חתונתי.

כניראה מצאתי חן בעיניה. התיידדנו. ואולם על גוטמן, ברנר ועגנון, ועל אשכול, הרב קוק ופולונסקי, היא סירבה בעקשנות לומר מילה, ככה שכתבה ספרותית מפיה כבר לא יצאה לי, וחבל, כי הייתי יכול לתאר בה גם כיצד הבטן שלה קירקרה כל הזמן וכיצד לבד מאותן הפלצות-ברקיעה סינכרוניות שהשמיעה בפרסותיה, היא התאפקה בגבורה.

בכספה שחסכה כל שנותיה האחרונות, באפ"ק, ושאותו היא מנתה עדיין בלא"י, קנתה לה מקום בבית-הקברות הראשון של תל-אביב, ברחוב טרומפלדור, וביקשה ממני לחרות על מצבתה, ליד קברו של בעלה, ר' ינקל, את המילים האלה:

"פ"נ חווה-דובה המכונה אום-אל-טאך

אשתו של ר' ינקל הירש שהוביל אנשים לירושלים

אתה העובר על קברה אל תשכח

את הצער שגרמו לה אנשי המושבה – – – "

וכאשר הורידו את גופתה אל קברה נשמעה נפיחה אדירה, כאילו רק עתה היא מתה בפעם האחרונה.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

[לא לשכוח: "המושבה שלי" הוא רומאן בידיוני, וכך יש להתייחס גם ל"עלילות" האנשים האמיתיים המופיעים בו].