שָמַיִּם כהים, וירח אָדום
עולה לאיטו מְאַחְרֵי הר אֶדום,
ושנינו פוסעים לחופו של ים סוף,
בְּרַעָד פּוֹעֵם המרטיט את הגוף,
וּכְנָף הדמיון מבקשת לעוּף.

העיר השכנה – אורותיה כָּבִים,
שמים דוֹבְרים באלפי כוכבים,
ורחש רחוק של קולות עמוּמים
פוסֵעַ על מים רוגעים וחמים,
בינינו – אדוות רגשותינו זורמים.

שפתיים פתוחות לתפילה לְחוּשָה
לשוב ולִחְיות את אותה הרִגְשָה,
לָשוּב לְהַלֵּך לחופו של היָם,
שיהא החלום עוד עומד וקַיָּם
עִם שְבָא ותרשיש ומלוא כל צִיָּם.
עקיבא נוף