[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק עשרים

שלוש לוויות בגלל פרד משוגע אחד

ומדוע שתק מנחם-מוניש גולדשטיק הזקן, הדוד של רותי, במשך השבועות הארוכים שבהם החזיק יוסקה בנו בעל פני התורכי את האם המתה במקרר, עוד בטרם תקף אותו השיתוק?

כי הוא שנא אותה והיא אותו.

כל השנים היא לא הניחה לו להתקרב אליה, בגלל הריח הדוחה שנדף ממנו – אלא לילה אחד שבזכותו כניראה התעברה ונולד להם יוסף.

את יוכבד, התרכל'ה-שיקסע, הביאה איתה מוכנה.

מנחם-מוניש אהב בחייו רק פעם אחת. אהב בנעוריו את דודתי בת-שבע אהבה נוראה שהיתה חסרת סיכוי גם אלמלא נהרגה מבעיטת הפרד המשוגע של אחיו הגדול, האיכר סנדרל גרשוני הצולע. מנחם-מוניש היה בא פעמיים בשבוע לרוקן את צריפון המחראה בחצר סבא רק משום שידע כי בין החומרים שהוא דולה משם מצויות גם הפרשותיה של בת-שבע האהובה והמעודנת.

אני יודע שאני נשמע כמו היסטוריון של קקה אבל הדיוק הכרונולוגי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי.

עצוב היה סיפור מותה של דודתי בת-שבע.

השמיים מעל למושבה בראשיתו של אותו חורף רחוק היו כחולים-עכורים, ללא עב-ענן. האוויר היה מלא אבק. על הקיר, באורצל המסדרון בבית סבא, התנוסס ברומטר עגול, נוצץ בברק זכוכית ובצבעי זהב המתכת ומסגרת העץ החום. מהמיטבח נדף ריח חמוץ של מי-גבינה בקדרות-החרס הרבות. בידיים שלובות מאחור עבר סבא על פני הברומטר בפעם המי-יודע-כמה והעיף לעברו מבט של רוגז וציפייה כאובה, כאילו בכוח המכשיר לחולל את הנס ולהביא גשם.

מעקה-המרפסת של סבא היה עשוי לוחות-עץ ירוקים, גזורים בדוגמת תחרה מסתלסלת. על עמודי-העץ של הגדר, ממול הבית, היו מונחות לייבוש קדרות-חרס הפוכות אשר הבריקו בשמש כראשים חומים-צהובים של דחלילים. סבתא תמכה ידיה במעקה מכאן ומכאן, וצעקה לעבר חאמד הנמצא למטה בחצר:

"שנאסרה שלך תבוא מחר! מחר היום של הכביסה הגדולה!"

"אינשאללה, יא-מעלימתי." תלה בה חאמד עיניים נאמנות. "כל יום, יום אחרי יום של הכביסה הגדולה אצל סית אבול-באר'ל, נאסרה באה אלייך."

"אל תזכיר לי אותה. אם השמיים יבשים השנה, זה בגלל בני-אדם כמוה וכמו בעלה סקנדר אבול-באר'ל."

"הכל מאלוהים." נשא חאמד כלפי מעלה. "אם ירצה, יוריד גשם, ואם לא, גם אז לא נמות כולנו ברעב, כי רחמיו גדולים ואנו בוטחים בו."

ובאותה שעה קרא אליו האיכר סנדרל גרשוני את החרת, הפועל הערבי שעבד בחצרו, שנמצאה במעלה הרחוב, ואמר לו: "עבדאללה, הפרד הזה לא רק טיפש, הוא גם נעשה מסוכן. אני לא יודע מה קרה לו. אולי היובש באוויר עושה אותו משוגע. אתמול הפך עגלה מלאה סנדות, קרשים, והיום בעט בפיילה, גיגית, שהיתה מלאה כביסה, והפך גם אותה."

"זה הכל מאלוהים, חוואג'ה סקנדר," אמר עבדאללה השחור. "לא נתן לפרד שכל כמו לבני-אדם."

"יש גם בני-אדם משוגעים. אבל את הפרד אני רוצה למכור."

"בסדר. אני אשאל בכפר."

"לא טוב בכפר. מכירים את הפרד."

"אני אקח אותו בשבוע הבא לשוק בלוד ואמצא איזה טיפש שיקנה אותו."

"אמא," התפרצה הביתה בשמחה דודתי בת-שבע העדינה ובישרה, "בבית-הספר יציגו את ההצגה דון יצחק של סנטו סימו ואני..."

"מי זה דון יצחק שה סנטו סימו?"

"אמא! דון יצחק אברבנאל, השר היהודי, שהתגרש מספרד, ואני אהיה שרה בת דון יצחק, וסנטו סימו זה שם המחבר של המחזה..."

"את? את תשחקי במחזה?"

"כן. וכל החברות שלי תהיינה בתהלוכה של המגורשים..."

"נערים ונערות תשחקו יחד?"

"אנחנו נראה גבורה של בנות ישראל! והמורה גרינבלט-גבעוני הוא דון יצחק, אבי!"

"את תמימה, שבע'לה. הלא תהיה שערוריה כאן כמו לפני כמה שנים, כאשר רצו להציג בפסח את המחזה 'זרובבל' ברחובות ובאו חיילים תורכים מיפו ואסרו את ההצגה וגירשו את המציגים בבושה ובמכות. וחברת מחזיקי חומות המושבה כאן שמחו מאוד, ואחד החברים שלהם ברחובות היה ראש המלשינים והמפריעים שם, והם שלחו לו אגרת תודה וברכה, וגם חיזקו את ידיו של הרב מיפו שיצא בהודעה גלויה נגד ההצגה. ואת חושבת שראש-הוועד וחברת 'מגיני המושבה' ישתקו?"

"הם יבינו, אמא, אחינו המגורשים זה סיפור עצוב, על גאולת העם, ואם לא היה גירוש ספרד, אמא – מאיפה היו באים כל הפרענקים? ואת צריכה מהר לתפור לי שמלה, לבנה."

"מחר, שבע'לה, הכביסה הגדולה. אכבס שני סדינים ונעשה היטב בקרוכמל, עמילן, שיהיו חלקים, ומהם תלבשי גלימה להצגה."

מחלונות בית ועד-המושבה בקעו ונשמעו אותו ערב קולות רמים.

"לא תהיה הצגה בבית-הספר רוטשילד!" צעק ר' אברום גלר, ראש חברת "מגיני המושבה", שארבעה הדברים החביבים עליו ביותר היו מציצה בברית מילה, בדיקת הערוב בערב שבת, קריאה בקול גדול לסגירת החנויות בשוק ביום שישי לפני החשיכה ולהדלקת נרות, והזעקת האיכרים: "קום צו די לוויע!" – בואו ללווייה – – ועתה הפיק הנאה משונה מהתרגזותו: "משומדים! אפיקורוסים! שמעתי שרוצים לבנות היכל למלך נוצרי ולשים צלם על הבמה!"

"מה עולה על דעתך, רב אברום?" ניסה סבא להרגיע אותו. "אצלנו אין ולא יהיה צלב. אפילו הדרכים והרחובות אינם חוצים זה את זה."

"ומה על השערוריה שזכרים ונקבות ישחקו יחד? זאת פריצות! נבלה! רב אברום צודק!" נכנס פנימה האיכר גרשוני הצולע ומיד חיזק את דברי ר' אברום.

"אתה טועה, חוואג'ה סקנדר אבול-באר'ל," פנה סבא לגרשוני, כשהוא מדגיש בזלזול את כינויו בערבית – אדון סנדרל אבי-הפרד, "וגם אתה, רב אברום – אינכם מבינים את בני-הנעורים. מנשבות רוחות חדשות. העולם משתנה. מרכבות נוסעות בלי סוסים, בני-אדם מעופפים ושטים באוויר! מיפו לירושלים הולכת רכבת קיטור."

"מה שהיה הוא שיהיה!" פסק ר' אברום. "ולא דרכי הפתאים המניפים דגל ציוני, מפטפטים צרפתית, חולמים על בר-כוזיבא, על פריס, אינם מדקדקים במצוות – לא בחמורה ולא בקלה. המורים – אלה עוכרי ישראל, התלמידים – כחומץ לשיניים! ובגללם, בגלל המעשים האלה, נעצרים השמיים, והארץ צמאה וחרבה!"

לפני-הצהריים ישבה נאסרה הגדולה והחסונה בחצר של סבא, חובטת מעלה-מטה, בתנועה איטית, את הכבסים הרווים מי-סבון אל לוח הפח הגלי, שבסיסו בגיגית וראשו בחיקה השופע והגלוי-למחצה. לצידה, תחת עץ-הזית, רבץ תינוקה עיסא כשהוא עטוף פקעת בד צבעוני.

לפתע התעורר הפעוט כמתוך חלום, או אולי זבוב הציק לו, והשמיע קול פעייה קלה. נאסרה לקחה פיסת-בד, הרטיבה ונתנה לו למצוץ. הוא המשיך לצפצף כמתלונן ופלט את הבד. נאסרה בצעה פיתה יבשה, הרטיבה במעט מים ושמה בפי תינוקה. הבכי התגבר. אזי היא חלצה שד חום, רפוי ומצולק שריטות ישנות, שבהן העור קצת יותר בהיר, תחבה את הפיטמה השחורה בפי בנה, והניקה אותו מחלבה השופע.

טורקוומדו, לבוש פלרינה אדומה, יצא מעל פני פרדינאנד ואיזבלה, שעדיין לא נמצאו להם פלרינות מלכותיות להצגה. לתמונה הבאה, שעליה עמדו לחזור עתה, עלתה סוף-סוף בת-שבע קצרת-הרוח על במת בית-הספר העממי "רוטשילד".

"שרה, גשי אלי, אל אביך דון יצחק ואמרי לו, לי – " הדריך אותה המורה חניאל גרינבלט-גבעוני הצעיר, הבמאי, שגם שיחק את תפקיד דון יצחק אברבנאל.

בת-שבע רעדה כשנגע בה המורה היפה גרינבלט-גבעוני, ורעידתה לא פסקה כי לפתע נשמעו דפיקות חזקות על דלתות-העץ הגבוהות של בית-הספר העממי "רוטשילד", המגינות עליו כשערי מיבצר.

"פריצות! תועבה! משחקי-גויים!" התפרץ פנימה ר' אברום בראש בני חבורתו, לבוש קפטן שחור שכנפותיו נפרשות לצדדים במרוצתו, פניו לוהטים, עיניו יורות זיקי קנאות, וזקנו המאפיר רוטט בכעס. הוא גירש את המשתתפים לכל רוח וסטר למורה הצעיר חניאל גרינבלט-גבעוני על לחיו. בני-חבורתו הפכו את התפאורה – שטרם נשלמה הכנתה, וקרעו את הכובעים הצבעוניים, העשויים קרטון.

עב קטנה עלתה מצד מערב, מכיוון הים. בת-שבע רצה בבכי מבית-הספר לבית סבא. בבית לא היה איש, רק בחצר – נאסרה הגדולה והחסונה רכונה עדיין על גיגית הכביסה. דוד נחושת כרסתני, שחור כולו מפיח, ניצב על שלוש אבנים מפוחמות. מתחתיו הזדחלו ועלו תמרות עשן דק. לשונותיו ליחכו את שולי הסדינים התלויים לייבוש על חוטי-ברזל שהיו מתוחים בחצר, והעניקו לכביסה ריח עשן חריף, טרי. על פני הדוד ביעבעו מי-סבון רותחים, וביניהם ביצבצו איי כבסים לבנים, פינות של ציפות שהאוויר נכלא בהן והן מזדקרות כקרחוני-בד נפוחים ומפעפעות בועות-קצף כמתוך שדיים חיוורים רבים.

התינוק ישן תחת עץ הזית, לצידה של נאסרה.

בדרך העפר, הטחון-דק, חזר חאמד מהמירעה עם הפרות של המשפחה. העדר געה, זורר, העלה אבק מחניק, בלול בריח גללים יבשים.

"מה קרה לך? מדוע את בוכה?" שאלה נאסרה את בת-שבע דודתי.

בת-שבע ניגבה בשרוולה את דמעותיה. "שום-דבר. אני כבר לא אציג. לחינם את מכבסת את הסדינים לתלבושת שלי."

"למה את מדברת כך, בנת-שבע? אני עוד אכבס לך את הסדינים לחתונה, אינשאללה."

"אני לא אתחתן, לעולם. גם המורה גרינבלט-גבעוני אינו מחזיר לי אהבה."

"ששש... אוסקותי, שתקי, למה תפתחי פה לשטן? אצלכם הנשים מלכות. האבות לא מוכרים אותן. אצלכם אישה מביאה מוהר לחתן, ולא קונים אותה כמו בהמה בשוק!"

"יאללה אישה, תשתקי כבר!" גער בה חאמד, ששמע את דבריה בהיכנסו לחצר. הפרות עשו דרכן לרפת, כל אחת למקומה הקבוע. והוא צעד לעבר אשתו, בקול מאיים אך בחצי-חיוך: "לא שכרו אותך לספר סיפורים אלא לכבס בגדים לחוואג'את! לאדונים!"

אחר-כך נכנס לרפת, שהיתה עשויה לבני חומר אדמדם מעורב בקש, ישב על שרפרף וחלב פרה כשהדלי בין ברכיו. אצבעותיו הזריזות משכו פיטמה אחר פיטמה. אחת, שתיים... אחת, שתיים... – נשמעו צלילים בקצב, בזה אחר זה חדר סילון לבן ודק אל החלב שכבר נמצא בדלי והתמזג עימו בשכבת קצף ריחנית התופחת ועולה ומפיצה ריח חלב חם, מהביל. חאמד הקפיד לחלוב באופן שווה את ארבעה העטינים הוורודים, בעלי הכתמים האפורים, ועבר לפרה אחרת.

רכוב על סוסתו שצבעה היה אדמדם-חום נכנס סבא לחצר, ירד מעליה ועלה בכניסה הראשית. מיד ניגש למסדרון, להתבונן בברומטר העגול, הנוצץ בברק זכוכית ובצבעי זהב המתכת ומסגרת העץ החום.

"אללה אכבר!" מילמל כאשר לנגד עיניו התרחש לפתע הנס: "סוף-סוף הברומטר יורד!"

בחוץ התעוררה הסוסה לצהול בדבקות בלתי-רגילה ולא מצליחה להפסיק את קריאתה, כמו בבת-אחת נבקע האוויר, צנחו השמיים, ונפער בהם פתח רחב המוליך את כל משאלותיה הסוסתיות כלפי מעלה.

אותה שעה הפרד, בחצר גרשוני, פער פה בשרני-ורוד, בעל שיניים בולטות, ענקיות, שצבען צהוב-ירקרק, השמיע צהלת ייחום עקרה, נשך את ידו של עבדאללה השחור, השתחרר ודהר החוצה, דרך השער הפתוח, אל רחוב העפר שאינו סלול, בין גדרות של עצי השיטה.

עבדאללה הנשוך מיהר לרחוב ורדף אחר הפרד החום-שחור בצעקות: "הויסה! הויסה!" – אך לא הצליח להשיג אותו ולעוצרו, וזרועו זבה דם.

בתנופת-שיגעון התרומם ראש הפרד מעל גדר חצרו של סבא, גופו הגדול, הנוצץ-זיעה, עף באוויר, פרסותיו ניפצו לשברים את קדרות-החלב העשויות חרס, התלויות לייבוש על עמודי הגדר – וכשהוא נוחת בחצר דהר לעבר הכביסה, מפיל את בת-שבע, דורס אותה, ממשיך לחוג במהירות במעגל כשהוא שובר כל מה שפרסותיו הולמות ופוגעות בו, הופך את דוד הכביסה ועובר מרחק כף-יד פרושה אחת מנאסרה ומתינוקה.

לקול צעקותיה הנוראות של נאסרה, שהגנה בגופה על בנה, נזעק חאמד מהרפת ורץ לעבר הפרד המשתולל כדי לעוצרו. הפרד השלים עוד מעגל ובקע לפתע מבין הסדינים הפרושים לייבוש – בעט בחזהו של חאמד, הפילו ארצה ונעלם לעבר הגינה שבקדמת הבית, רודף עתה אחר הסוסה האדומה-חומה, הנמלטת, כדי לעלות עליה מאחור.

ביום קר, בשמיים נמוכים, בעננים כבדים, בקדרות שלפני הגשם, השחירה מרוב אדם דרך-העפר בינות לפרדסים, זו הדרך המוליכה אל גבעת בית-הקברות של המושבה. כמעט לא נישאר איש בביתו אותו יום, יום קבורתה של דודתי בת-שבע, שהפרד המשוגע של גרשוני פגע בחזה והרגה. סבא התייפח ואמר עליה קדיש: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא..."

"שבע'לה! שבע'לה! לאן הלכת שבע'לה... סדינים רציתי לתפור לך... תכריכים תפרתי..." – זעקה סבתי, נופלת על תלולית הקבר, מתעלפת. והנה ברק בשמיים הנמוכים, ורעם מתגלגל אחריו מעל הפרדסים הגבוהים, ואחיה ואחיותיה של בת-שבע, ובני-משפחתנו מצד סבא ומצד סבתא נפלו אלה בזרועות אלה ומיררו בבכי, והמורה הצעיר והיפה חניאל גרינבלט-גבעוני צנח גם הוא, מתעלף, ובבת-אחת התחיל לרדת המטר הסוחף, ואלה מבני-המושבה שחששו או שקיוו לו, והצטיידו לקראת ההלווייה במטריות, פרשו אותן עתה מעל לראשיהם, והיתר הצטופפו סביבם. זרזיפים חומים ששטפו את האבק שבאוויר טיפטפו משולי המטריות השחורות על פני המלווים והתערבבו בדמעותיהם, והקור והרטיבות חדרו לרגלי האנשים, והם עמדו והחליפו רגל ברגל בבוץ שנוצר עד מהרה, בוססים ומקפצים, והחזן שר: "אל מלא רחמים, המצא מנוחה נכונה... במעלות קדושים וטהורים... בזוהר רקיע... בגן-עדן תהיה מנוחתה..."

רק מקצת בני-חברתם של מחזיקי חומות המושבה, וכן חוואג'ה סקנדר אבול-באר'ל, שיינע-פשה אשתו הצעירה, אחיו יינע-מייער קוס-אוחתו והשולוקטה אל-פחל שלו – אלה לא העיזו להראות את פניהם בלווייה, אבל גיסם ההמום מנחם-מוניש צפה בה מרחוק כשהוא נחבא בצל הפרדס של נורדאו, הסמוך לבית-הקברות.

והפרד – זה נעלם בשדות יחד עם הסוסה האדומה, וזמן רב חלף עד שמצאו אותם.

בגשם שוטף, בברקים וברעמים שקורעים את השמיים, במשך שלושה ימים ושלושה לילות, בבית-חומר דל – התפתל בייסורים קשים חאמד, שצלעותיו התרסקו מבעיטת הפרד של אבו-באר'ל, עד שמת.

אחר מיטתו הלכו הדרווישים, אחר גופתו פסעו בעלי-המום, העיוורים והפיסחים של הכפר, המוחזקים "קדושים", וכל אלה לא פסקו מלהכריז בקול ובמקהלה: "לא אללה אילא אללה ומוחמד רסול אללה! –אין אלוהים מבלעדי אלוהים ומוחמד הוא שליחו!"

הנשים, ונאסרה הגדולה והחסונה בראשן, הלכו בריחוק מקום, מקוננות ומייללות ומשלבות לתוך היללה משבחי חאמד המת.

השכיבו את חאמד על צידו הימני, ראשו למערב ופניו לדרום, לצד מכה. הגברים התיישבו בעיגול סביב הקבר, חזרו על הפסוקים הקדושים, והאימאם שינן למת את התשובות שעליו להשיב בעומדו בפני בית-הדין של מעלה.

עם סתימת הגולל הסתלקו הגברים, ואילו הנשים הוסיפו לילל. הן הקיפו את נאסרה, רקדו סביבה ריקודי-אבל, פרעו שערותיהן וטפחו בידיהן על ראשן ועל לוח-ליבן שעה ארוכה, עד ערוב היום.

לבוש קפטן שחור, פניו לוהטים, עיניו יורות זיקי קנאות וזקנו המאפיר רוטט בכעס, עמד ר' אברום על הבמה בבית-הכנסת הגדול, ודרש בפני קהלו בקול עז וחזק, היורד לעיתים למדרגת בכי:

"מוריי ורבויסיי, השערות! השערות החשופות וכל דבר ערווה ופריצות שעלה ברחובותינו ונפוץ על במותינו... חילול הקודש, חילול שם שמיים בפרהסיה! שערות נשותינו ההולכות בגילוי-ראש, המה, המה עשו כל התועבות האלה, המה עוכרי ישראל, רחמנא ליצלן! והשוכן במרומים קינא בשערות הנשים ושלח את הבהמה המשוגעה מחצרו של רב סנדרל לעשות הרג ולאבד נפש מישראל!

"מוריי ורבויסיי, וחושבים אתם כי רק השערות וגילוי הראש הנפוצים במושבה הסבו בהרג? לא! כי גרוע מהמה התריאטרה, הפריצות, והתועבה, ומשחקי הגויים שעל הבמה. ומה היא הבמה? היא בהמה. שאין באותיות הבמה אלא אותה בהמה שהרגה את הילדה שאין בה מה, אין עדיין... שהיא, הילדה, לא חטאה אלא התבהמה, שהחטיאוה בחורים ובתולות היוצאים יחד במחול, ומתלקטים אליהם כל צרוע וכל זב, כקטן כגדול, והזקן כנער נעשה פתאום, ונשים וגברים יחדיו משתתפים בחיזיון ומתנהגים כבהמות עלי במות, והילדה התמה, אשר לא ידעה ולא הבינה, השחיתוה מוריה על לא עוול בכפה, ונתגלגל לה גורל הבמה שנשאוה אליה משחיתיה בגורל הבהמה שהרגה אותה... והבהמה, בבמה, והבמה, בבהמה... בבמה... בבמה... בבמה... שמע..."

ניתז לפתע קצף מעל זקנו של ר' אברום, עיניו היוקדות בקנאות התגלגלו בחוריהן והוא נפל על במת בית-הכנסת באמצע דרשתו, ומת גם הוא.

אהוד בן עזר

המשך יבוא