"תולדות השירה העברית מחיבת ציון ועד ימינו"

כרך י"ג – תוספות: מורשה ותמורה,

ספריית פועלים, 2018, 1152 עמ'

כרך י"ד – תוספות: חדשנות ומהפכנות,

ספריית פועלים 2019, 1008 עמ'

[חלק ראשון של המאמר]

אינני מאמין שמבקר, ויהיה זה המוכשר ביותר, יצליח להביא לידיעת הקוראים, ולו שמץ מתוך 2160 העמודים של שני הכרכים האלה שבחתימתו של הלל ברזל – וכל זה בתבנית המצומצמת שרצנזיה מאפשרת. לכן אני מרשה לעצמי לא להתייסר על המעט שאני אצליח לסקור בשורות הבאות. אבל לפני הכול שתי הערות:

1. הכותרת המשנית של שני הכרכים "מחיבת ציון ועד ימינו" עלולה להטעות, שכן בכרך י"ג סוקר המחבר את השירה העברית מימי יניי ואלעזר קליר, דרך שירת ימי הביניים בספרד ושירת ההשכלה, כולל שירתו של יל"ג, שחל אצלו שינוי לאחר "סופות בנגב", ועל כן שירתו המאוחרת תיחשב כבר לחלק משירת חיבת ציון.

2. התכנים של שני הכרכים שלפנינו מוגדרים כ"תוספות", כי הרי על ביאליק וטשרניחובסקי כתב ברזל כרכים מיוחדים (1990, 1992); כנ"ל על שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג (2001), על האקספרסיוניזם של אורי צבי גרינברג ויצחק למדן (2004), כרך על יונתן רטוש (2006), מונוגרפיה על אמיר גלבוע (1984), אמיר גלבוע מופיע גם בכרך המוקדש לו, לאבות ישורון וליהודה עמיחי (2007), כרך שלם (992 עמודים!) על נתן זך (2018), כרך על דויד אבידן ויונה וולך (2018), כרך על ש. שלום, זלדה ואבא קובנר (2008).

אני מזכיר ספרים אלה, מתוך ספרים רבים אחרים שחיבר הלל ברזל, משום שעל המשוררים המוזכרים לעיל יופיעו בכרכים שלפנינו "רק תוספות".

כיוון שכאמור, אין כל סיכוי שאצליח לסקור את כל השפע המצוי בשני הכרכים, אני מרשה לעצמי לדלג מעניין לעניין, ולאו דווקא בסדר שהדברים מובאים בהם, ואתחיל דווקא מהסוף – הדיון של המחבר במניפסטים של ח"נ ביאליק ("גילוי וכיסוי בלשון", 1915), יעקב שטיינברג ("השורה", 1925), אורי צבי גרינברג ("כלפי תשעים ותשעה", 1928), ונתן זך ("זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית", 1966); ארבעת המניפסטים נידונים בכרך י"ד, עמ' 838-727.

הלל ברזל מקדים סיכום קצר ומהימן של כל אחד מהמניפסטים, ורק אחר כך מצביע על אי ההלימה שבין הנטען ובין המציאות הפואטית, ולבסוף הוא מצביע על כך שבעל המניפסט עצמו כתב בסוגות שאותן הוא מבקר. אביא לדוגמה את א"צ גרינברג השופך אש וגופרית על הסופרים העברים השואלים סוגות מהאירופים, ואינם נוקטים בדרך המקראית הפטורה מהכלא הפרוסודי הזה, והוא גם מצביע על משוררים שעושים כן: ביאליק, טשרניחובסקי, פיכמן. ברזל מצביע על כך שאצל א"צ גרינברג עצמו ניתן למצוא שירים שקולים במשקל שאול מאירופה, וכן בלדות, ואפילו סונטות (ראו כרך י"ג עמ' 833-786).

כיוון שבשני הכרכים האלה הלל ברזל סוקר את תולדות הספרות העברית, הוא מצא לנכון לסקור את אלה שעשו את המלאכה הרבה הזאת לפניו, והוא פותח בי' קלוזנר ופ' לחובר, מזכיר את ח"נ שפירא, י' צינברג, פ' דליטש, א' שאנן וכו' עד יעקב שביט וזהר שביט. אחר כך, למרות הכתוב בכותרת המשנה, הוא סוקר את השירה העברית מיניי ואלעזר קליר ועד י"ל גורדון, לו הוא מקדיש בצדק פרק מיוחד שכן מדובר במשורר שערך מהפיכה במחשבה היהודית בת זמנו, ולמרבה הצער, גם למחשבה של חלק גדול מעמנו עד היום הזה. יל"ג לחם בחרי-אף כנגד החומרה האבסורדית של העולם הרבני, לחם כנגד דיכוי האישה על פי צווי ההלכה, לחם לפתיחות כלפי תרבות העולם, לחזרה לנורמאליות, לעבודת כפיים, לפרודוקטיביות, לקבלת עול מלכות, ללימוד שפת המדינה, וויתור על העול האבסורדי של הנבואה (המושווית לרבנות בת זמנו). פואמות כמו "קוצו של יוד", "שומרת יבם", "אשקא דריספק" ו"שני יוסף בן שמעון", הלוואי שמשוררים היו כותבים כמוהן היום לנוכח הסגירות החרדית כלפי כל דבר קידמה, כלפי אמנות, ספרות, כלפי חובות שמטילה על אזרחיה המדינה. וכן, צריך לזכור שאחרי "סופות בנגב", שינה יל"ג את קו שירתו מהטפה להשכלה (לימוד שפת המקום, התערות בחברה המקומית, פרודוקטיביות) לקו המאפיין את משוררי חיבת ציון ("אחותי רוחמה").

דברים מאלפים ימצא הקורא על ההשוואה שבין הדיווח של ההיסטוריון ש' דובנוב על פרעות קישינוב ובין ההיגד השירי של ביאליק על אותו האירוע עצמו ("על השחיטה" "בעיר ההריגה" – כרך י"ג עמ' 528-480). אדלג על הניתוח המעניין של "הציץ ומת" ו"מתי מדבר", ואתרכז בשירי האהבה האסורה: "מכתב קטן לי כתבה", "הולכת את מעימי", "לנתיבך הנעלם", ואני מודה שנעלבתי בשמה של אירה יאן על כך שביאליק הגדול מצא לנכון לכתוב את המילים הבלתי הוגנות עליה כמי שעסק לה "עם מכחול ושפופרת." (כרך י"ג עמ' 391).

אעשה כאן הפסקה קצרה ואציין שנדהמתי מהעובדה שהלל ברזל כתב 992 עמודים על נתן זך, ללא הערת שוליים אחת (כתבתי על הכרך הזה ב"גג", גיליון 45, קיץ 2018, עמ' 166-161), והסתבר לי שכך נהג ברזל גם בספרים קודמים שלו שקראתי. הייתי משוכנע שבדרך המיוחדת הזאת, שאינה מקובלת על חוקרי ספרות, ינהג גם בשני הכרכים שלפנינו, אבל בעמ' 418 חזר ברזל לדרך הרגילה במחקר הספרותי, ומכאן ואילך, בשני הכרכים, יש הערות שוליים למכביר.

המחבר מוצא די הרבה נקודות מפגש בין ביאליק, משורר ארון הספרים היהודי, ובין טשרניחובסקי, המשורר "היווני": שניהם מאמינים שהיהדות עליונה על שאר הדתות ("על ראש הראל" של ביאליק ו"שלוש אתונות" של טשרניחובסקי), שניהם כותבים ברטט על רצחנות הגויים כלפינו ("על השחיטה" ו"בעיר ההריגה" של ביאליק ו"ברוך ממגנצא" ו"בלדות ורמייזא" של טשרניחובסקי), אלא שהאהובה אצל ביאליק מדומה לשכינה ("הכניסיני"), ואילו טשרניחובסקי כותב על אהבה יצרית ("עשתורתי לי..."). ביאליק פונה בשירתו אל הנעלם ("זוהר", הבריכה", "הציץ ומת"), טשרניחובסקי סבור שחיי רוח לו (לעמנו) אין די ("אני מאמין"). טשרניחובסקי סבור שאלוהי ישראל הוא זקן שכבלו אותו ברצועות של תפילין ("לנוכח פסל אפולו"), ומסתבר שגם לביאליק יש הרהורי כפירה לספרים הישנים ("רקב אתם, מתי עולם / ושריד אין לכם בארץ חיים") שבני ישראל כבולים בהם ("לפני ארון הספרים").

טשרניחובסקי כתב חמישה שירים על שאול המלך, והוא אף מרמז שמלך זה ראוי להיות המשיח, ולא דויד. המחבר משווה את דמותו של שאול בתנ"ך, בפיוט, אצל המחזאי המשכיל יוסף האפרתי, אצל טשרניחובסקי, אצל אסתר ראב, דן פגיס, אמיר גלבוע, יהודה עמיחי ונתן זך (כרך י"ג, עמ' 126 ואילך)

המחבר מצביע על כך שאורי צבי גרינברג היה בראשית דרכו אימפרסיוניסט, מושפע מג' שופמן, ואף פירסם את ביכורי יצירתו ב"סנונית" ששופמן ערך. לא הכרתי את הסיפור המעניין "הנסיעה" שכתב אורי צבי בן ה-17 ביידיש ב"סנונית", מסתבר שהמעבר לכתיבה אקספרסיוניסטית אירעה עם עלייתו ארצה. לכך נוספה גם הערצה לשירתו של וולט ויטמן, שלא היה כבול לכלאי הפרוסודיה האירופית המקובלת.

מקום מיוחד בכרך מוקדש ל"רחובות הנהר", ובעיקר ל"הקבר ביער" ו"פסח גויים", שבהם מחויבת נקמה – לשחוט את השוחט! לא קידוש השם – מלחמת השם! ביאליק אינו יכול להעלות על דעתו נקמת דם ילד קטן ("על השחיטה"), ואילו א"צ גרינברג מחייב לשחוט את המוז'יק הרוצח באותה הסכין עצמה שבה ביצע את הרצח. וכן קשה שלא להתקומם כנגד דבריו הבוטים של אצ"ג על נשים ("אימה גדולה וירח").

"מסדה" של יצחק למדן היתה פואמת חובה בימי לימודיי בבית הספר, קראו את הטקסט המפעים הזה מעל בימות הקיבוצים והמושבים, וחלוצי העלייה השנייה והשלישית (שהיה לי הכבוד להכירם) ראו בכתוב את עלילת חייהם. הלל ברזל מציין כי הטופוגרפיה של מסדה היא בעצם הטופוגרפיה של ירושלים, הגם שיצחק למדן מכריז על עצמו כעל כופר הבועט בכול ("ברתמה המשולשת"). הכתיבה ב"מסדה" היא ללא ספק כתיבה אקספרסיוניסטית, ואילו בקובץ "במעלה העקרבים" יש נטייה חזקה לאימאז'יזם. אחד השירים המאלפים של יצחק למדן המנותחים בכרך הוא "בלדה על האני הלז".

את ש. שלום, המצהיר על אתיאיזם, ובדומה ליונתן רטוש הוא מבדיל בין יליד הארץ ליהודי הגלותי – אותו המחבר מעמת עם זלדה, ששירתה טבולה באווירה דתית-מיטאפיזית, בשירתה של זלדה יש מילים מעולם הקבלה והחסידות. שירי השבת הם הלוז של הקובץ "פנאי", ומסתבר שבעיניה השבת הפכה לפצע אחרי מות "המלך", הלא הוא בעלה חיים מישקוביץ'. לעומת ש. שלום, ברור שאצל זלדה שליט התבל הוא האל, ול"אני המשוררת" יש ערגה להתאחד עם האין-סוף. מהבחינה הזאת זלדה היא יחידה מבין כל השמות בשני הכרכים.

בהקשר של שירתה של זלדה מציין הלל ברזל שהשבת מופיעה בשירתו של ביאליק ("שבת המלכה", "אימי זיכרונה לברכה", "שירתי"), אבל אינה מוזכרת בי"ג העיקרים של הרמב"ם, ברור שלא ב"אני מאמין" של טשרניחובסקי, ויל"ג אפילו גינה את הנביאים שאסרו משא בשבת. ב"שבת העולם" של ש. שלום יש הסתייגות מהתורה היהודית, ובשיר "וידי משה כבדים" מוחשת המשיכה לעמלק שהוא בעל יצרים, וחסר איסורים, וזאת הסיבה שידיו של משה כבדו.

משה גרנות

המשך יבוא

[אהוד: בל נשכח כי הלל ברזל, וכמוהו נורית גוברין – לא נמצאו ראויים לזכות בפרס ישראל בחקר הספרות העברית, וזה מראה עד כמה הידרדרה פלאים יוקרתו של הפרס, שהיה בעבר חשוב מאוד עד שנפל ונעשה שולי ומגוחך. עד היום גם סמי מיכאל לא זכה בו! אולי אם היה אישה היה לו סיכוי גדול יותר!]